ביאור:בבלי ערכין דף ב
| הבהרה: | |
|---|---|
|
מבוא למסכת עֲרָכין
[עריכה]ב"ה
למעשה, מסכת ערכין פותחת בשני סוגים של שוויות אנושית: על בסיס ממוני – תפוקה ממונית; ועל בסיס אנושי גרידא, ללא קשר לרווחים שאני מסוגל לנפק, אלא לעצם היותי נפש, שלכן גם אדם כדוגמת מנוול ומוכה שחין, שיש ספק לגבי ערכו הממוני, אם יאמר מישהו: ערכו אשלם, הרי שיהיה מחוייב בסך הנקוב (בדיוק כמו האדם המושלם הדומה לו בגילו ובמגדרו).
והביאור: לפני שאני עושה ופועל דבר מה במחשבה, בדיבור או במעשה, אני קודם כל קיים: נוכח, חי, ותופס. ולזה יש שווי מהותי נקוב. לא על בסיס חוץ, אלא כלפי פנים. ולזה אין קשר ושייכות לפרמטרים ממוניים אלא לפרמטרים של חיים. להיות האדם חי. וכפי שנגזר מלשון הכתוב: 'נפשות', משמע, לעצם היות האדם נפש. ולכן תעריף זה אינו משתנה מאדם לאדם.
בנוסף ישנו ערך הנקרא דמים והוא נקבע לפי תפוקה ושווי ממוני.
השאלה המעניינת על דרך ההערכה הראשונה היא: כיצד נופל לשון שוויות וממון על מה שאין לו ביטוי ממוני, והוא הערך הראשון שתקף גם במנוול ומוכה שחין, שהוא דוגמא לאדם שתועלתו הממונית אינה?! אומנם ביארנו, אבל יתכן שאפשר לחדד (ונעשה בהמשך).
[עד כאן דברי הרב האלמוני שכתב את עיקר המבוא, ומכאן ואילך אני הקטן מוסיף:]
לכאורה ניתן אולי לראות כאן את ניצניה של התפיסה המקדשת את חיי האדם באשר הם, ומעניקה להם ערך ללא קשר לשווי התועלתני מהאדם החי. מן הדין היה לומר שכל הון שבעולם לא יערוך לערכו של נפש אדם חי. אמנם, מכיוון שטבע האדם להעריך דברים לפי שוויים הממוני, קצבה התורה את ערכם של בני אדם חיים. אך כדי שלא נטעה לחשוב שערכם נגזר מתועלת שניתן להפיק מהם, השוותה התורה בין כל בני האדם שבאותה הקטגוריה. אולם בכך אין כדי להסביר את ההבדלים בן הקטגוריות השונות, שהרי הללו הוסברו על ידי חז"ל ורש"י על התורה כנגזרים מיכולותיהם של הנערכים. ונראה כי נעשה כאן מעין נסיון לגשר בין התפיסה האנושית הטבעית, הנוטה לבחון כל דבר במבט מטריאליסטי ותועלתני, לבין התפיסה הרוחנית הרואה בכל נפש של אדם חי ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. ויל"ע. נ.ו.
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת ערכין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד | הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
משנה:
הכל מעריכין ונערכין, נודרין ונידרין, כהנים, לוים וישראלים, נשים ועבדים.
טומטום ואנדרוגינוס נודרין ונידרין, ומעריכין אבל לא נערכין, שאינו נערך אלא הזכר ודאי ונקבה ודאית.
חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין, אבל לא נודרין ולא מעריכין, מפני שאין בהם דעת:
גמרא:
הכל מעריכין, לאתויי מאי? לאתויי מופלא סמוך לאיש. נערכין לאתויי מאי? לאתויי מנוול ומוכה שחין. סלקא דעתך אמינא "נדר בערכך" כתיב, כל שישנו בדמים ישנו בערכין, וכל שאינו בדמים אינו בערכין; קא משמע לן, נפשות כל דהו.
נודרין לאתויי מאי? נידרין איצטריך ליה.
נידרין לאתויי מאי? אי לאתויי טומטום ואנדרוגינוס, בהדיא קתני להו! ואי לאתויי חרש שוטה וקטן, בהדיא קתני להו! אי לאתויי פחות מבן חודש, בהדיא קתני להו! ואי לאתויי עובד כוכבים, בהדיא קתני להו!
לעולם לאתויי פחות מבן חודש, ותני והדר מפרש.
הכל סומכין לאתויי מאי? לאתויי יורש, ודלא כרבי יהודה. הכל ממירין לאתויי מאי? לאתויי יורש, ודלא כרבי יהודה, דתניא: יורש סומך, יורש מימר. ר' יהודה אומר: יורש אינו סומך, יורש אינו מימר.
מאי טעמא דרבי יהודה? (ויקרא א, ג) קרבנו, ולא קרבן אביו. ויליף תחילת הקדש מסוף הקדש: מה סוף הקדש – יורש אינו סומך, אף תחילת הקדש – יורש אינו מימר.
ורבנן? (ויקרא כז, י) המר ימיר, לרבות את היורש. וילפינן סוף הקדש מתחילת הקדש: מה תחילת הקדש – יורש מימר, אף סוף הקדש – יורש סומך.
ורבנן, האי קרבנו מאי עבדי ליה? מיבעי ליה – קרבנו ולא קרבן עובד כוכבים; קרבנו ולא קרבן חבירו; קרבנו, לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה. ורבי יהודה, לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה לית ליה. ואי נמי אית ליה,
עובד כוכבים וחבירו מחד קרא נפקי, אייתרי להו תרי, חד – קרבנו ולא קרבן אביו, ואידך – לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה.
ורבי יהודה האי המר ימיר (ויקרא כז, י) מאי עביד ליה? מיבעי ליה לרבות את האשה, דתניא: לפי שכל הענין אינו מדבר אלא בלשון זכר, מה סופינו לרבות את האשה? תלמוד לומר: "ואם המר ימיר".
ורבנן? מ"ואם".
ור' יהודה? ואם לא דריש:
הכל חייבין בסוכה, לאיתויי מאי? לאיתויי קטן שאינו צריך לאמו, דתנן: קטן שאינו צריך לאמו, חייב בסוכה.
הכל חייבין בלולב, לאיתויי מאי? לאיתויי קטן היודע לנענע, דתנן: קטן היודע לנענע, חייב בלולב.
הכל חייבין בציצית, לאיתויי מאי? לאיתויי קטן היודע להתעטף, דתניא: קטן היודע להתעטף, חייב בציצית.
הכל חייבין בתפילין, לאיתויי מאי? לאיתויי קטן היודע לשמור תפילין, דתניא: קטן היודע לשמור תפילין, אביו לוקח לו תפילין.
הכל חייבין בראייה, לאיתויי מאי? לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין.
ולרבינא דאמר: 'מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראייה,' לאיתויי חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני.
הניחא למאן דאמר: 'כולן תשלומין זה לזה'; אלא למאן דאמר 'כולן תשלומין לראשון,' לאיתויי מאי? לאיתויי סומא באחת מעיניו, ודלא כי האי תנא, דתניא: יוחנן בן דהבאי אומר משום רבי יהודה: סומא באחת מעיניו פטור מן הראייה, שנאמר (שמות כג): יִרְאֶה יֵרָאֶה, כדרך שבא לראות כך בא ליראות; מה לראות בשתי עיניו, אף ליראות בשתי עיניו.
ואיבעית אימא, לעולם לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין; ודקא קשיא לך דרבינא? לא קשיא, כאן במשנה ראשונה, כאן במשנה אחרונה, דתנן: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל. אמרו להם בית שמאי: תיקנתם את רבו, ואת עצמו לא תיקנתם? לישא שפחה אינו יכול, בת חורין אינו יכול! יבטל? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר (ישעיהו מה, יח): "לא תוהו בראה, לשבת יצרה"! אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, וכותב שטר על חצי דמיו. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.
הכל חייבין בתקיעת שופר, לאיתויי מאי? לאיתויי קטן שהגיע לחינוך, דתנן: אין מעכבין את הקטן מלתקוע ביום טוב.
הכל חייבין במקרא מגילה, הכל כשרין לקרות את המגילה, לאיתויי