ביאור:בבלי קידושין דף לח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת קידושין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

אקרוב עומר והדר אכול; אלא למאן דאמר: לאחר ירושה וישיבה - ניכול לאלתר? לא הוו צריכי ^[1], דכתיב (שמות טז לה) ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת ^[2]; את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען ^[3]: [ודרשינן:] אי אפשר לומר 'עד בואם אל ארץ נושבת' שכבר נאמר 'אל קצה ארץ כנען', ואי אפשר לומר 'אל קצה ארץ כנען' שהרי כבר נאמר 'עד בואם אל ארץ נושבת'!? הא כיצד? - בשבעה באדר מת משה, ופסק מן מלירד, והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן.

תניא אידך: '(שמות טז לה) ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה [עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען]’ - וכי ארבעים שנה אכלו? והלא ארבעים שנה חסר שלשים יום ^[4] אכלו? אלא לומר לך: עוגות שהוציאו ממצרים - טעמו בהם טעם מן ^[5].

תניא אידך: בשבעה באדר מת משה, ובשבעה באדר נולד. מנין שבשבעה באדר מת? שנאמר (דברים לד ה) וימת שם משה עבד ה' [בארץ מואב על פי ה’], וכתיב (דברים לד ח) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום [ויתמו ימי בכי אבל משה] ^[6], וכתיב (יהושע א א) ויהי אחרי מות משה עבד ה' [ויאמר ה' אל יהושע בן נון משרת משה לאמר], וכתיב ^[7] משה עבדי מת ועתה קום עבור [את הירדן הזה אתה וכל העם הזה אל הארץ אשר אנכי נתן להם לבני ישראל], וכתיב (יהושע א יא) עברו בקרב המחנה וצוו את העם לאמר הכינו לכם צידה כי בעוד שלשת ימים ''תעברו את הירדן [אתם עברים את הירדן הזה לבוא לרשת את הארץ, אשר ה' אלקיכם נתן לכם לרשתה] ^[8], וכתיב (יהושע ד יט) והעם עלו מן הירדן 'בעשור לחדש הראשון [ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו]; צא מהן שלשים ושלשה ימים למפרע ^[9] - הא למדת שבשבעה באדר מת משה. ומנין שבשבעה באדר נולד משה? שנאמר (דברים לא ב) ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי ''היום 'לא אוכל עוד לצאת ולבא [וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה]; שאין תלמוד לומר 'היום'; מה תלמוד לומר 'היום'? - מלמד שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחדש לחדש, שנאמר (שמות כג כו: לא תהיה משכלה ועקרה בארצך) את מספר ימיך אמלא.

תניא: 'רבי שמעון בן יוחי אומר: שלש מצות ^[10] נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ^[11], ונוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ, והוא הדין שינהגו ^[12]: ומה חדש: שאין איסורו איסור עולם ^[13], ואין איסורו איסור הנאה ^[14], ויש היתר לאיסורו ^[15], נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ – כלאים: שאיסורן איסור עולם ^[16], ואיסורן איסור הנאה ^[17], ואין היתר לאיסורן - אינו דין שינהגו בין בארץ בין בחוצה לארץ? והוא הדין לערלה בשתים ^[18]! [תוספתא קידושין פ"א ה"יב [ליברמן]] רבי אלעזר ברבי שמעון ^[19] אומר:

עמוד ב

כל מצוה שנצטוו ישראל ^[20] קודם כניסתן לארץ ^[21] - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ; לאחר כניסתן לארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, חוץ מן השמטת כספים ^[22] ושילוח עבדים, שאף על פי שנצטוו עליהם לאחר כניסתן לארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ'. השמטת כספים? חובת הגוף היא! לא נצרכא אלא לכדתניא ^[23] דתניא: רבי אומר (דברים טו ב) וזה דבר השמיטה שמוט [כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה’]: בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים; בזמן שאתה משמט קרקע - אתה משמט כספים, בזמן שאי אתה משמט קרקע ^[24] - אי אתה משמט כספים. ואימא 'במקום שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, ובמקום שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים ^[25]'? תלמוד לומר: ^[26] 'כי קרא שמיטה לה’’ - מכל מקום .

'שילוח עבדים'? חובת הגוף היא! סלקא דעתך אמינא: 'הואיל וכתיב (ויקרא כה י: וקדשתם את שנת החמשים שנה) וקראתם דרור בארץ [לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו] - בארץ אִין, בחוצה לארץ לא'? - תלמוד לומר: 'יובל היא' - מכל מקום; אם כן מה תלמוד לומר 'בארץ'? בזמן שהדרור נוהג בארץ - נוהג בחוצה לארץ; אין דרור נוהג בארץ - אינו נוהג בחוצה לארץ.

תנן התם ^[27]: החדש אסור מן התורה בכל מקום ^[28], ערלה – הלכה, והכלאים מדברי סופרים; מאי 'הלכה'? אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכות מדינה ^[29]. עולא אמר רבי יוחנן: הלכה למשה מסיני. אמר ליה עולא לרב יהודה: בשלמא לדידי, דאמינא 'הלכה למשה מסיני' היינו דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים ^[30], דתנן ^[31]: ספק ערלה ^[32]: בארץ - אסור, בסוריא ^[33] – מותר ^[34], בחוצה לארץ ^[35] - יורד ^[36] ולוקח ^[37] ^[38] ובלבד שלא יראנו ^[39] לוקט ^[40]' ^[41]; ואילו גבי כלאים תנן ^[42] כרם הנטוע ירק ^[43] וירק נמכר חוצה לו ^[44]: בארץ – אסור, בסוריא – מותר, בחוצה לארץ יורד ^[45] ולוקט ^[46] ובלבד שלא ילקוט ^[47] ביד' ^[48]! אלא לדידך

הערות[עריכה]

^ שנסתפקו מן המן שבכליהם
^ מעבר הירדן ואילך, שהיא חשובה מארץ סיחון ועוג, כדאשכחן במשה: שהיה מתאוה ליכנס לה, וקרי לה 'טובה'
^ בערבות מואב, ששם מת משה, שהיא ארץ האמורי ועל שפת הירדן, שהוא קצה כניסת ארץ כנען
^ דכתיב (שמות טז א) 'ויסעו מאילים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני', וכתיב בתריה 'בשבתנו על סיר הבשר וגו' (שמות טז ג), וכתיב (שמות טז ד) 'הנני ממטיר לכם לחם' - אלמא בששה עשר באייר המן התחיל לירד
^ שנסתפקו מעוגות שהוציאו ממצרים
^ שלשים יום עמדו בערבות מואב לבכי
^ פסוק ב
^ ומשנצטוה יהושע להסיען - הכינו להם צדה לדרך שלשה ימים, ובשלישי עברו את הירדן דכתיב 'בעוד שלשת ימים'
^ והן עשרה דניסן, ועשרים וושלשה דאדר למפרע - והוא שבעה באדר: ששה ימים עברו ממנו ועשרים ושלשה הרי כ"ט, שאדר חסר הוא
^ חדש וערלה וכלאים
^ שהרי במדבר לא זרעו ולא קצרו ולא נטעו
^ החדש - מפורש בו 'מושב', וקסבר 'כל מקום שאתם יושבים משמע'; וערלה וכלאים - מקל וחומר
^ אלא [כל] ששה עשר בניסן, דכתיב 'עד עצם' (ויקרא כג יד)
^ דתנן (מנחות פ"י מ"ח, דף עא,א): קוצר לשחת ומאכיל לבהמה
^ וביום ששה עשר עצמו איסורו מותר אם יש עומר קרב
^ זרע חטה וחרצן - אסורים הגפנים לעולם
^ דכתיב (דברים כב ט) 'תקדש' - לשון הקדש
^ אף הערלה באה בקל וחומר זה, בשני הוכחות, אף על פי שהשלישי אין בה: שאין איסורו איסור עולם; מיהו איסור הנאה הוא, ואין לו היתר בתוך ימי איסורו
^ פליג אדאבוה, וסבר דחדש אינו נוהג בחוץ לארץ וערלה וכלאים אינן אלא הלכה או דברי סופרים, כדלקמן
^ להנהיגה
^ דהיינו חובת הגוף
^ ולקמיה פריך: הא נמי נצטוו עליה קודם לכן, דהא חובת הגוף היא, ומאי 'חוץ'
^ דלא נצטוו עליה קודם לכן:
^ כגון במדבר ולאחר שגלו
^ ולמעוטי חוצה לארץ אף בזמן הארץ
^ שם
^ ערלה פ"ג מ"ט
^ קסבר 'מושב' - כל מקום שאתם יושבים משמע
^ הנהיגוהו הם עליהם בחוצה לארץ
^ חמור ספק ערלה מספק כלאים
^ שם: ערלה פ"ג מ"ט
^ ספק עברו עליה שלש שנים אי נמי פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושאר נטיעות ולקט עובד כוכבים מן הפירות ואין ידוע מהיכן
^ היא ארם צובה שכבש דוד, וסנפה עם ארץ ישראל
^ וקסבר [התנא במשנה בערלה] 'כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש', הלכך ספיקו מותר; ו(לקמן לט,א) פרכינן: ואי 'הלכה למשה מסיני' היא - בחוצה לארץ היאך מיקל בספיקה? ומשנינן: אימא כך נאמרה הלכה: ספיקה מותר בחוצה לארץ, ודאה אסור
^ דרחיק טפי ולא מיחליף
^ ישראל
^ מן העובד כוכבים הלוקט מפרדס שיש בו נטיעות ילדות וזקנות, וישראל יודע שהוא נכנס שם ולוקט
^ לכתחלה
^ ישראל, כשהוא
^ מן הערלה
^ והא דתניא לעיל בסוריא מותר - כשנלקט כבר, אבל לכתחלה אינו אומר לו 'לך רד ולקוט'
^ שם: ערלה פ"ג מ"ט
^ שזרע ירק בין הגפנים, דהוה ליה כלאי הכרם
^ ויש לחוש שמא מירק שגדל בכרם הוא, והוה ליה ספק כלאים
^ עובד כוכבים
^ מן הכלאים ממש, ומוכר לחבר
^ החבר עצמו
^ ואם איתא דערלה בחוצה לארץ דברי סופרים ולא הלכה למשה - מאי שנא דאחמיר בספק ערלה מספק כלאים?

[1] שנסתפקו מן המן שבכליהם

[2] מעבר הירדן ואילך, שהיא חשובה מארץ סיחון ועוג, כדאשכחן במשה: שהיה מתאוה ליכנס לה, וקרי לה 'טובה'

[3] בערבות מואב, ששם מת משה, שהיא ארץ האמורי ועל שפת הירדן, שהוא קצה כניסת ארץ כנען

[4] דכתיב (שמות טז א) 'ויסעו מאילים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני', וכתיב בתריה 'בשבתנו על סיר הבשר וגו' (שמות טז ג), וכתיב (שמות טז ד) 'הנני ממטיר לכם לחם' - אלמא בששה עשר באייר המן התחיל לירד

[5] שנסתפקו מעוגות שהוציאו ממצרים

[6] שלשים יום עמדו בערבות מואב לבכי

[7] פסוק ב

[8] ומשנצטוה יהושע להסיען - הכינו להם צדה לדרך שלשה ימים, ובשלישי עברו את הירדן דכתיב 'בעוד שלשת ימים'

[9] והן עשרה דניסן, ועשרים וושלשה דאדר למפרע - והוא שבעה באדר: ששה ימים עברו ממנו ועשרים ושלשה הרי כ"ט, שאדר חסר הוא

[10] חדש וערלה וכלאים

[11] שהרי במדבר לא זרעו ולא קצרו ולא נטעו

[12] החדש - מפורש בו 'מושב', וקסבר 'כל מקום שאתם יושבים משמע'; וערלה וכלאים - מקל וחומר

[13] אלא [כל] ששה עשר בניסן, דכתיב 'עד עצם' (ויקרא כג יד)

[14] דתנן (מנחות פ"י מ"ח, דף עא,א): קוצר לשחת ומאכיל לבהמה

[15] וביום ששה עשר עצמו איסורו מותר אם יש עומר קרב

[16] זרע חטה וחרצן - אסורים הגפנים לעולם

[17] דכתיב (דברים כב ט) 'תקדש' - לשון הקדש

[18] אף הערלה באה בקל וחומר זה, בשני הוכחות, אף על פי שהשלישי אין בה: שאין איסורו איסור עולם; מיהו איסור הנאה הוא, ואין לו היתר בתוך ימי איסורו

[19] פליג אדאבוה, וסבר דחדש אינו נוהג בחוץ לארץ וערלה וכלאים אינן אלא הלכה או דברי סופרים, כדלקמן

[20] להנהיגה

[21] דהיינו חובת הגוף

[22] ולקמיה פריך: הא נמי נצטוו עליה קודם לכן, דהא חובת הגוף היא, ומאי 'חוץ'

[23] דלא נצטוו עליה קודם לכן:

[24] כגון במדבר ולאחר שגלו

[25] ולמעוטי חוצה לארץ אף בזמן הארץ

[26] שם

[27] ערלה פ"ג מ"ט

[28] קסבר 'מושב' - כל מקום שאתם יושבים משמע

[29] הנהיגוהו הם עליהם בחוצה לארץ

[30] חמור ספק ערלה מספק כלאים

[31] שם: ערלה פ"ג מ"ט

[32] ספק עברו עליה שלש שנים אי נמי פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושאר נטיעות ולקט עובד כוכבים מן הפירות ואין ידוע מהיכן

[33] היא ארם צובה שכבש דוד, וסנפה עם ארץ ישראל

[34] וקסבר [התנא במשנה בערלה] 'כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש', הלכך ספיקו מותר; ו(לקמן לט,א) פרכינן: ואי 'הלכה למשה מסיני' היא - בחוצה לארץ היאך מיקל בספיקה? ומשנינן: אימא כך נאמרה הלכה: ספיקה מותר בחוצה לארץ, ודאה אסור

[35] דרחיק טפי ולא מיחליף

[36] ישראל

[37] מן העובד כוכבים הלוקט מפרדס שיש בו נטיעות ילדות וזקנות, וישראל יודע שהוא נכנס שם ולוקט

[38] לכתחלה

[39] ישראל, כשהוא

[40] מן הערלה

[41] והא דתניא לעיל בסוריא מותר - כשנלקט כבר, אבל לכתחלה אינו אומר לו 'לך רד ולקוט'

[42] שם: ערלה פ"ג מ"ט

[43] שזרע ירק בין הגפנים, דהוה ליה כלאי הכרם

[44] ויש לחוש שמא מירק שגדל בכרם הוא, והוה ליה ספק כלאים

[45] עובד כוכבים

[46] מן הכלאים ממש, ומוכר לחבר

[47] החבר עצמו

[48] ואם איתא דערלה בחוצה לארץ דברי סופרים ולא הלכה למשה - מאי שנא דאחמיר בספק ערלה מספק כלאים?

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]