ביאור:בבלי קידושין דף כט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת קידושין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב | הדף המהדורה הרגילה

---

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

• בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
• מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
• שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
• מילון ארמי–עברי בוויקימילון

עד שימשוך ^[1] ויחזיק ^[2]; משכוֹ ^[3] במנה ולא הספיק לפדותו ^[4] עד שעמד במאתים - נותן מאתים ^[5]; מאי טעמא? - (ויקרא כז יט) 'ונתן הכסף וקם לו'^[6] משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה - נותן מאתים; מאי טעמא? - לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש ^[7] פדאו במאתים ^[8], ולא הספיק למושכו עד שעמד במנה -נותן מאתים; מאי טעמא? - 'ונתן הכסף וקם לו'. פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים - מה שפדה פדוי ואין נותן אלא מנה'. אמאי? הכא נמי נימא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש? אטו הדיוט לאו ב'מי שפרע' קאי? (בבא מציעא מד א: 'מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו'.)

משנה: ^[9] כל מצות הבן על האב - אנשים חייבין ונשים פטורות; וכל מצות האב על הבן - אחד אנשים ואחד נשים חייבין; וכל מצות עשה שהזמן גרמא ^[10] - אנשים חייבין ונשים פטורות; וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא אחד האנשים ואחד הנשים חייבין; וכל מצות לא תעשה - בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא - אחד האנשים ואחד הנשים חייבין, חוץ מבל תקיף ^[11] ובל תשחית ^[12] ובל תטמא למתים ^[13].

גמרא: מאי כל מצות הבן על האב?: אילימא 'כל מצות דמיחייב ברא למיעבד לאבא' ^[14] - נשים פטורות ^[15]? והתניא: ’’איש' - אין לי אלא איש, אשה מנין? - כשהוא אומר (ויקרא יט ג) איש אמו ואביו תירא''ו [ואת שבתתי תשמרו אני ה' אלקיכם] - הרי כאן שנים ^[16]'. אמר רב יהודה: הכי קאמר: כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו ^[17] אנשים חייבין ונשים פטורות. תנינא להא! דתנו רבנן [תוספתא קידושין פ"א ה"יא [ליברמן]]: 'האב חייב בבנו: למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות; ויש אומרים: אף להשיטו במים [גירסת רש"י: בנהר] ^[18]. רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות - מלמדו ליסטות'. ליסטות? סלקא דעתך ^[19]? אלא 'כאילו מלמדו ליסטות' ^[20].

'למולו' מנלן? דכתיב (בראשית כא ד) וימל אברהם את יצחק בנו [בן שמנת ימים כאשר צוה אתו אלהים]; והיכא דלא מהליה אבוה - מיחייבי בי דינא למימהליה, דכתיב (בראשית יז י: זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך) המול לכם כל זכר; והיכא דלא מהליה בי דינא - מיחייב איהו ^[21] למימהל נפשיה, דכתיב (בראשית יז יד) וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה [הנפש ההוא מעמיה, את בריתי הפר]; איהי - מנלן דלא מיחייבא? דכתיב ^[22] 'כאשר צוה אותו אלהים': אותו - ולא אותה ^[23].

אשכחן מיד ^[24], לדורות מנלן? תנא דבי רבי ישמעאל: 'כל מקום שנאמר 'צו' אינו אלא זירוז ^[25] מיד ^[26] ולדורות ^[27]'; זירוז - דכתיב (דברים ג כח) וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו [כי הוא יעבר לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה]; מיד ולדורות - דכתיב (במדבר טו כג: את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה) מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם.

'לפדותו' מנלן? דכתיב (שמות לד כ: ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו) כל בכור בניך תפדה [ולא יראו פני ריקם] והיכא דלא פרקיה אבוה - מיחייב איהו למפרקיה דכתיב (במדבר יח טו: כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך, אך) פדה תפדה [את בכור האדם, ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה] ^[28]. ואיהי ^[29] - מנלן דלא מיפקדה ^[30]? דכתיב: 'תִּיפְדֶה' = 'תִּפָּדֶה': כל שמצווה לפדות את עצמו ^[31] - מצווה לפדות את אחרים, וכל שאינו מצווה לפדות את עצמו - אינו מצווה לפדות אחרים. ואיהי - מנלן דלא מיחייבא למיפרק נפשה ^[32]? דכתיב 'תפדה' = תיפדה: כל שאחרים ^[33] מצווים לפדותו - מצווה לפדות את עצמו, וכל שאין אחרים מצווים לפדותו - אין מצווה לפדות את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין לפדותה? דאמר קרא ^[34] כל בכור בניך תפדה - בניך ולא בנותיך.

תנו רבנן: 'הוא לפדות ^[35] ובנו לפדות - הוא קודם לבנו; רבי יהודה אומר: בנו קודמו, שזה - מצותו על אביו, וזה - מצות בנו עליו.' אמר רבי ירמיה: הכל מודין

עמוד ב

כל היכא דליכא אלא חמש סלעים ^[36] - הוא קודם לבנו; מאי טעמא? - מצוה דגופיה עדיפא; כי פליגי היכא דאיכא חמש משועבדים וחמש בני חורין: רבי יהודה סבר: מלוה דכתיב בתורה - ככתובה בשטר דמיא ^[37] בהני חמש ^[38] - פריק לבריה ^[39], ואזיל כהן וטריף ליה ^[40] לחמש משועבדים לדידיה ^[41]; ורבנן סברי: מלוה דכתיב באורייתא - לאו ככתובה בשטר דמיא ^[42], והילכך: מצוה דגופיה עדיף.

תנו רבנן: 'לפדות את בנו ולעלות לרגל - פודה את בנו, ואחר כך עולה לרגל. רבי יהודה אומר: עולה לרגל ואחר כך פודה את בנו, שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת.' בשלמא לרבי יהודה, כדקאמר טעמא; אלא רבנן - מאי טעמייהו? דאמר קרא (שמות לד כ: ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו) כל בכור בניך תפדה...' והדר [סוף הפסוק] ’[ו]לא יראו פני ריקם'.

תנו רבנן: מנין שאם היו לו חמשה בנים מחמש נשים - שחייב לפדות כולן? תלמוד לומר: כל 'בכור בניך תפדה. פשיטא: בפטר רחם תלא רחמנא! מהו דתימא נילף 'בכור' 'בכור' מנחלה: מה להלן 'ראשית אונו'* אף כאן ראשית אונו - קא משמע לן.

• דברים כא,יז: כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אֹנוֹ לו משפט הבכרה.

'ללמדו תורה' מנלן? דכתיב (דברים יא יט) וְלִמַּדְתֶּם אותם את בניכם [לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך]; והיכא דלא אגמריה אבוה - מיחייב איהו למיגמר נפשיה, דכתיב 'ולמדתם [אותם וכתיב: אתם]’. איהי מנלן דלא מיחייבא ^[43]? דכתיב 'ולימדתם' ^[44] 'וּלְמַדְתֶּם [או וְלָמַדְתֶּם]’: כל שמצווה ללמוד - מצווה ללַמֵּד ^[45], וכל שאינו מצווה ללמוד - אינו מצווה ללמד. ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה? דכתיב 'ולימדתם' ^[46] (דברים ה א: ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם: שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום וּלְמַדְתֶּם אתם ושמרתם לעשתם) 'וּלְמַדְתֶּם': כל שאחרים ^[47] מצווין ללמדו - מצווה ללמד את עצמו' וכל שאין אחרים מצווין ללמדו - אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה? דאמר קרא (דברים יא יט) וְלִמַּדְתֶּם אותם את בניכם [לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך] - ולא בנותיכם.

תנו רבנן: 'הוא ללמוד ובנו ללמוד - הוא קודם לבנו. רבי יהודה אומר: אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו ^[48] - בנו קודמו ^[49]'. כי הא: דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב, שדריה אבוה לקמיה דאביי; כי אתא - חזייה דלא הוה מיחדדין שמעתיה, אמר ליה: אנא עדיפא מינך, תוב את דאיזיל אנא. שמע אביי דקא הוה אתי; הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי ^[50], דכי הוו עיילי בתרין [שני אנשים] - אפילו ביממא - הוו מיתזקי. אמר להו: לא ליתיב ליה ^[51] אינש אושפיזא ^[52], אפשר דמתרחיש ניסא ^[53]. על [בא רב אחא בר יעקב], בת ^[54] בההוא בי רבנן. אידמי ליה ^[55] כתנינא [כתנין] דשבעה רישוותיה ^[56]. כל כרִיעָה דכרע ^[57] - נתר [נשר, נפל] חד רישיה. אמר להו למחר: אי לא איתרחיש ניסא – סכינתין ^[58].

תנו רבנן: ללמוד תורה ולישא אשה - ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה; ואם אי אפשר לו בלא אשה - ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה: נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה. רבי יוחנן אמר: ריחיים בצוארו - ויעסוק בתורה? ולא פליגי: הא לן ^[59] והא להו ^[60].

משתבח ליה רב חסדא לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא; אמר ליה: כשיבא לידך - הביאהו לידי. כי אתא, חזייה ^[61] דלא פריס סודרא ^[62]; אמר ליה: מאי טעמא לא פריסת סודרא? אמר ליה: דלא נסיבנא. אהדרינהו לאפיה מיניה. אמר ליה: חזי דלא חזית להו לאפי עד דנסבת. רב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה - כל ימיו בעבירה. 'בעבירה' סלקא דעתך? אלא אימא 'כל ימיו בהרהור עבירה'. אמר רבא: וכן תנא דבי רבי ישמעאל: עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה; כיון שהגיע עשרים, ולא נשא – אומר: תיפח עצמותיו. אמר רב חסדא: האי דעדיפנא מחבראי, דנסיבנא בשיתסר [שש עשרה]; ואי הוה נסיבנא בארביסר -

הערות

1. בשור
2. בבית
3. הדיוט חפץ של הקדש מיד הגזבר
4. כלומר: לתת דמיו לגזבר
5. דכי אייקר - ברשות הקדש אייקר, הואיל ולא נתן המעות
6. Note:רעון ההלואה - אינו אין צירוף מילים זו נמצאת במקרא כולו וכן מציין תוספות ד"ה ונתן בשבת קכח,א אולי הכוונה במקום 'ונתן הכסף' - לדברים יד,כה: ונתתה בכסף [פדיון מעשר שני] וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו]; ואולי 'וקם לו' -מויקרא כז,יט: ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אתו ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו – שהפדיון מ
7. שאם משכו [הגזבר] מיד הדיוט - ישלם כל מעותיו, דקנאו במשיכה, וברשותו הוא דזל
8. נתן את המעות
9. בגמרא מפרש לכולה מתניתין.
10. שהזמן גורם לה שתבא
11. פאת הראש
12. פאת זקן
13. דכהנים
14. והכי משמע 'כל מצות שהבן מצווה על אביו'
15. בתמיה
16. לשנים הוא אומר
17. כגון הנך דמפרש בברייתא: ללמדו תורה, ולמולו, ולפדותו בחמשה סלעים אם בכור הוא, ולהשיאו אשה; וכולה יליף ואזיל מקראי
18. שמא יפרוש בספינה, ותטבע, ויסתכן אם אין יודע לשוט
19. והלא ישב ולא למדו כלום
20. דכיון דאין לו אומנות ויחסר לחמו - ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות
21. כשיגדל
22. שם
23. ולא את שרה
24. לאברהם נאמר כן
25. שיהא מהיר וזריז בדבר
26. ונוהג מיד
27. ונוהג לדורות
28. כלומר: קרי ביה 'תפדה'
29. אמו
30. מנין שאינה מצווה לפדות את בנה? דכיון דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא - בעי קרא למעוטה
31. כשהוא בכור ולא פדאו אביו
32. נהי דאביה אינו מצווה לפדותה, דכתיב 'בכור בניך' - אימא איהי תפדה נפשה לכשתגדל, דהא קרינן ביה 'תפדה' - אלמא מצוה אברא נמי רמיא, והך מצות עשה שאין הזמן גרמא היא
33. האב
34. שם
35. שלא פדאו אביו
36. דלית ליה נכסי אלא חמש סלעים
37. ובפדיון עצמו היה מחוייב קודם ששיעבד קרקעותיו, ויטרוף את הלקוחות; הילכך:
38. דאיכא
39. דאין זה אונאה, שהרי מצות בנו עליו יותר ממצותו
40. לקוחות
41. על פדיון עצמו
42. ואינו גובה ממשועבדים
43. ללמד את בנה
44. שם
45. דכתיב וְלִמַּדְתֶּם... את בניכם - קרי ביה וְלָמַדְתֶּם לאקושינהו, דלא מיפקדא ללמוד
46. קרא אחרינא הוא 'וְלִמַּדְתֶּם אותם ושמרתם לעשותם'
47. האב
48. והאב רואה שיצליח ממנו, ואין לו סיפוק נכסים שילמדו שניהם
49. ילמוד בנו והוא יטריח אחר מזונות ויספיקנו
50. בית המדרש רחוק מן היישוב הוה
51. לרב אחא
52. ועל כרחו ילין בבית המדרש
53. ומתוך חסידותו יעשה לו נס ויהרוג את המזיק
54. לן
55. מזיק
56. שהיו לו שבע גולגולות
57. רב אחא מתפלל על אותו מזיק
58. סכנתם אותי
59. בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בארץ ישראל, ומתוך שלומדים חוץ למקומם - אין צרכי הבית מוטלים עליו - נושא אשה, דהוה בלא הרהור, ואחר כך הולך ולומד תורה
60. לבני ארץ ישראל הלומדים במקומם: אם נושא אשה יהו צרכי הבית מוטלין עליו, ויבטלוהו
61. רב הונא לרב המנונא
62. כדרך הנשואין שהיו רגילין לכסות ראשן