ביאור:בבלי קידושין דף כט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה


מסכת קידושין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

עד שימשוך [1] ויחזיק [2]; משכוֹ [3] במנה ולא הספיק לפדותו [4] עד שעמד במאתים - נותן מאתים [5]; מאי טעמא? - (ויקרא כז יט) 'ונתן הכסף וקם לו'[6] משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה - נותן מאתים; מאי טעמא? - לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש [7] פדאו במאתים [8], ולא הספיק למושכו עד שעמד במנה -נותן מאתים; מאי טעמא? - 'ונתן הכסף וקם לו'. פדאו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים - מה שפדה פדוי ואין נותן אלא מנה'. אמאי? הכא נמי נימא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש? אטו הדיוט לאו ב'מי שפרע' קאי? (בבא מציעא מד א: 'מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו'.)


משנה: [9] כל מצות הבן על האב - אנשים חייבין ונשים פטורות; וכל מצות האב על הבן - אחד אנשים ואחד נשים חייבין; וכל מצות עשה שהזמן גרמא [10] - אנשים חייבין ונשים פטורות; וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא אחד האנשים ואחד הנשים חייבין; וכל מצות לא תעשה - בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא - אחד האנשים ואחד הנשים חייבין, חוץ מבל תקיף [11] ובל תשחית [12] ובל תטמא למתים [13].


גמרא: מאי כל מצות הבן על האב?: אילימא 'כל מצות דמיחייב ברא למיעבד לאבא' [14] - נשים פטורות [15]? והתניא: ’’איש' - אין לי אלא איש, אשה מנין? - כשהוא אומר (ויקרא יט ג) איש אמו ואביו תירא''ו [ואת שבתתי תשמרו אני ה' אלקיכם] - הרי כאן שנים [16]'. אמר רב יהודה: הכי קאמר: כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו [17] אנשים חייבין ונשים פטורות. תנינא להא! דתנו רבנן [תוספתא קידושין פ"א ה"יא [ליברמן]]: 'האב חייב בבנו: למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות; ויש אומרים: אף להשיטו במים [גירסת רש"י: בנהר] [18]. רבי יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות - מלמדו ליסטות'. ליסטות? סלקא דעתך [19]? אלא 'כאילו מלמדו ליסטות' [20].

'למולו' מנלן? דכתיב (בראשית כא ד) וימל אברהם את יצחק בנו [בן שמנת ימים כאשר צוה אתו אלהים]; והיכא דלא מהליה אבוה - מיחייבי בי דינא למימהליה, דכתיב (בראשית יז י: זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך) המול לכם כל זכר; והיכא דלא מהליה בי דינא - מיחייב איהו [21] למימהל נפשיה, דכתיב (בראשית יז יד) וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה [הנפש ההוא מעמיה, את בריתי הפר]; איהי - מנלן דלא מיחייבא? דכתיב [22] 'כאשר צוה אותו אלהים': אותו - ולא אותה [23].

אשכחן מיד [24], לדורות מנלן? תנא דבי רבי ישמעאל: 'כל מקום שנאמר 'צו' אינו אלא זירוז [25] מיד [26] ולדורות [27]'; זירוז - דכתיב (דברים ג כח) וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו [כי הוא יעבר לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה]; מיד ולדורות - דכתיב (במדבר טו כג: את כל אשר צוה ה' אליכם ביד משה) מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם.

'לפדותו' מנלן? דכתיב (שמות לד כ: ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו) כל בכור בניך תפדה [ולא יראו פני ריקם] והיכא דלא פרקיה אבוה - מיחייב איהו למפרקיה דכתיב (במדבר יח טו: כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה יהיה לך, אך) פדה תפדה [את בכור האדם, ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה] [28]. ואיהי [29] - מנלן דלא מיפקדה [30]? דכתיב: 'תִּיפְדֶה' = 'תִּפָּדֶה': כל שמצווה לפדות את עצמו [31] - מצווה לפדות את אחרים, וכל שאינו מצווה לפדות את עצמו - אינו מצווה לפדות אחרים. ואיהי - מנלן דלא מיחייבא למיפרק נפשה [32]? דכתיב 'תפדה' = תיפדה: כל שאחרים [33] מצווים לפדותו - מצווה לפדות את עצמו, וכל שאין אחרים מצווים לפדותו - אין מצווה לפדות את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין לפדותה? דאמר קרא [34] כל בכור בניך תפדה - בניך ולא בנותיך.

תנו רבנן: 'הוא לפדות [35] ובנו לפדות - הוא קודם לבנו; רבי יהודה אומר: בנו קודמו, שזה - מצותו על אביו, וזה - מצות בנו עליו.' אמר רבי ירמיה: הכל מודין


עמוד ב

כל היכא דליכא אלא חמש סלעים [36] - הוא קודם לבנו; מאי טעמא? - מצוה דגופיה עדיפא; כי פליגי היכא דאיכא חמש משועבדים וחמש בני חורין: רבי יהודה סבר: מלוה דכתיב בתורה - ככתובה בשטר דמיא [37] בהני חמש [38] - פריק לבריה [39], ואזיל כהן וטריף ליה [40] לחמש משועבדים לדידיה [41]; ורבנן סברי: מלוה דכתיב באורייתא - לאו ככתובה בשטר דמיא [42], והילכך: מצוה דגופיה עדיף.

תנו רבנן: 'לפדות את בנו ולעלות לרגל - פודה את בנו, ואחר כך עולה לרגל. רבי יהודה אומר: עולה לרגל ואחר כך פודה את בנו, שזו מצוה עוברת וזו מצוה שאינה עוברת.' בשלמא לרבי יהודה, כדקאמר טעמא; אלא רבנן - מאי טעמייהו? דאמר קרא (שמות לד כ: ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו) כל בכור בניך תפדה...' והדר [סוף הפסוק] ’[ו]לא יראו פני ריקם'.

תנו רבנן: מנין שאם היו לו חמשה בנים מחמש נשים - שחייב לפדות כולן? תלמוד לומר: כל 'בכור בניך תפדה. פשיטא: בפטר רחם תלא רחמנא! מהו דתימא נילף 'בכור' 'בכור' מנחלה: מה להלן 'ראשית אונו'* אף כאן ראשית אונו - קא משמע לן.

  • דברים כא,יז: כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אֹנוֹ לו משפט הבכרה.


'ללמדו תורה' מנלן? דכתיב (דברים יא יט) וְלִמַּדְתֶּם אותם את בניכם [לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך]; והיכא דלא אגמריה אבוה - מיחייב איהו למיגמר נפשיה, דכתיב 'ולמדתם [אותם וכתיב: אתם]’. איהי מנלן דלא מיחייבא [43]? דכתיב 'ולימדתם' [44] 'וּלְמַדְתֶּם [או וְלָמַדְתֶּם]’: כל שמצווה ללמוד - מצווה ללַמֵּד [45], וכל שאינו מצווה ללמוד - אינו מצווה ללמד. ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה? דכתיב 'ולימדתם' [46] (דברים ה א: ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם: שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דבר באזניכם היום וּלְמַדְתֶּם אתם ושמרתם לעשתם) 'וּלְמַדְתֶּם': כל שאחרים [47] מצווין ללמדו - מצווה ללמד את עצמו' וכל שאין אחרים מצווין ללמדו - אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה? דאמר קרא (דברים יא יט) וְלִמַּדְתֶּם אותם את בניכם [לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך] - ולא בנותיכם.

תנו רבנן: 'הוא ללמוד ובנו ללמוד - הוא קודם לבנו. רבי יהודה אומר: אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו [48] - בנו קודמו [49]'. כי הא: דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב, שדריה אבוה לקמיה דאביי; כי אתא - חזייה דלא הוה מיחדדין שמעתיה, אמר ליה: אנא עדיפא מינך, תוב את דאיזיל אנא. שמע אביי דקא הוה אתי; הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי [50], דכי הוו עיילי בתרין [שני אנשים] - אפילו ביממא - הוו מיתזקי. אמר להו: לא ליתיב ליה [51] אינש אושפיזא [52], אפשר דמתרחיש ניסא [53]. על [בא רב אחא בר יעקב], בת [54] בההוא בי רבנן. אידמי ליה [55] כתנינא [כתנין] דשבעה רישוותיה [56]. כל כרִיעָה דכרע [57] - נתר [נשר, נפל] חד רישיה. אמר להו למחר: אי לא איתרחיש ניסא – סכינתין [58].

תנו רבנן: ללמוד תורה ולישא אשה - ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה; ואם אי אפשר לו בלא אשה - ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה: נושא אשה ואחר כך ילמוד תורה. רבי יוחנן אמר: ריחיים בצוארו - ויעסוק בתורה? ולא פליגי: הא לן [59] והא להו [60].

משתבח ליה רב חסדא לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא; אמר ליה: כשיבא לידך - הביאהו לידי. כי אתא, חזייה [61] דלא פריס סודרא [62]; אמר ליה: מאי טעמא לא פריסת סודרא? אמר ליה: דלא נסיבנא. אהדרינהו לאפיה מיניה. אמר ליה: חזי דלא חזית להו לאפי עד דנסבת. רב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה - כל ימיו בעבירה. 'בעבירה' סלקא דעתך? אלא אימא 'כל ימיו בהרהור עבירה'. אמר רבא: וכן תנא דבי רבי ישמעאל: עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה; כיון שהגיע עשרים, ולא נשא – אומר: תיפח עצמותיו. אמר רב חסדא: האי דעדיפנא מחבראי, דנסיבנא בשיתסר [שש עשרה]; ואי הוה נסיבנא בארביסר -

הערות[עריכה]

  1. ^ בשור
  2. ^ בבית
  3. ^ הדיוט חפץ של הקדש מיד הגזבר
  4. ^ כלומר: לתת דמיו לגזבר
  5. ^ דכי אייקר - ברשות הקדש אייקר, הואיל ולא נתן המעות
  6. ^ Note:רעון ההלואה - אינו אין צירוף מילים זו נמצאת במקרא כולו וכן מציין תוספות ד"ה ונתן בשבת קכח,א אולי הכוונה במקום 'ונתן הכסף' - לדברים יד,כה: ונתתה בכסף [פדיון מעשר שני] וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו]; ואולי 'וקם לו' -מויקרא כז,יט: ואם גאל יגאל את השדה המקדיש אתו ויסף חמשית כסף ערכך עליו וקם לו – שהפדיון מ
  7. ^ שאם משכו [הגזבר] מיד הדיוט - ישלם כל מעותיו, דקנאו במשיכה, וברשותו הוא דזל
  8. ^ נתן את המעות
  9. ^ בגמרא מפרש לכולה מתניתין.
  10. ^ שהזמן גורם לה שתבא
  11. ^ פאת הראש
  12. ^ פאת זקן
  13. ^ דכהנים
  14. ^ והכי משמע 'כל מצות שהבן מצווה על אביו'
  15. ^ בתמיה
  16. ^ לשנים הוא אומר
  17. ^ כגון הנך דמפרש בברייתא: ללמדו תורה, ולמולו, ולפדותו בחמשה סלעים אם בכור הוא, ולהשיאו אשה; וכולה יליף ואזיל מקראי
  18. ^ שמא יפרוש בספינה, ותטבע, ויסתכן אם אין יודע לשוט
  19. ^ והלא ישב ולא למדו כלום
  20. ^ דכיון דאין לו אומנות ויחסר לחמו - ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות
  21. ^ כשיגדל
  22. ^ שם
  23. ^ ולא את שרה
  24. ^ לאברהם נאמר כן
  25. ^ שיהא מהיר וזריז בדבר
  26. ^ ונוהג מיד
  27. ^ ונוהג לדורות
  28. ^ כלומר: קרי ביה 'תפדה'
  29. ^ אמו
  30. ^ מנין שאינה מצווה לפדות את בנה? דכיון דמצות עשה שלא הזמן גרמא הוא - בעי קרא למעוטה
  31. ^ כשהוא בכור ולא פדאו אביו
  32. ^ נהי דאביה אינו מצווה לפדותה, דכתיב 'בכור בניך' - אימא איהי תפדה נפשה לכשתגדל, דהא קרינן ביה 'תפדה' - אלמא מצוה אברא נמי רמיא, והך מצות עשה שאין הזמן גרמא היא
  33. ^ האב
  34. ^ שם
  35. ^ שלא פדאו אביו
  36. ^ דלית ליה נכסי אלא חמש סלעים
  37. ^ ובפדיון עצמו היה מחוייב קודם ששיעבד קרקעותיו, ויטרוף את הלקוחות; הילכך:
  38. ^ דאיכא
  39. ^ דאין זה אונאה, שהרי מצות בנו עליו יותר ממצותו
  40. ^ לקוחות
  41. ^ על פדיון עצמו
  42. ^ ואינו גובה ממשועבדים
  43. ^ ללמד את בנה
  44. ^ שם
  45. ^ דכתיב וְלִמַּדְתֶּם... את בניכם - קרי ביה וְלָמַדְתֶּם לאקושינהו, דלא מיפקדא ללמוד
  46. ^ קרא אחרינא הוא 'וְלִמַּדְתֶּם אותם ושמרתם לעשותם'
  47. ^ האב
  48. ^ והאב רואה שיצליח ממנו, ואין לו סיפוק נכסים שילמדו שניהם
  49. ^ ילמוד בנו והוא יטריח אחר מזונות ויספיקנו
  50. ^ בית המדרש רחוק מן היישוב הוה
  51. ^ לרב אחא
  52. ^ ועל כרחו ילין בבית המדרש
  53. ^ ומתוך חסידותו יעשה לו נס ויהרוג את המזיק
  54. ^ לן
  55. ^ מזיק
  56. ^ שהיו לו שבע גולגולות
  57. ^ רב אחא מתפלל על אותו מזיק
  58. ^ סכנתם אותי
  59. ^ בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בארץ ישראל, ומתוך שלומדים חוץ למקומם - אין צרכי הבית מוטלים עליו - נושא אשה, דהוה בלא הרהור, ואחר כך הולך ולומד תורה
  60. ^ לבני ארץ ישראל הלומדים במקומם: אם נושא אשה יהו צרכי הבית מוטלין עליו, ויבטלוהו
  61. ^ רב הונא לרב המנונא
  62. ^ כדרך הנשואין שהיו רגילין לכסות ראשן