ביאור:בבלי קידושין דף מח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת קידושין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
'המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו - מחול, ואפילו יורש [1] מוחל [2]', דמר [3] אית ליה דשמואל [4], ומר לית ליה דשמואל [5]. ואיבעית אימא דכולי עלמא אית להו דשמואל [6], והכא באשה קמיפלגי [7]: מר סבר [8] אשה סמכה דעתה: מימר אמרה "לא שביק ליה לדידי ומחל ליה לאחריני" ומר סבר אשה נמי לא סמכה דעתה במלוה על פה. במאי פליגי? בדרב הונא אמר רב, דאמר רב הונא אמר רב: "מנה לי בידך, תנהו לפלוני": במעמד שלשתן [9] – קנה [10]. מר סבר: כי קאמר רב, הני מילי בפקדון [11], אבל מלוה – לא, ומר סבר: לא שנא מלוה ולא שנא פקדון. נימא כתנאי [12]: "התקדשי לי בשטר [13]": רבי מאיר אומר: אינה מקודשת [14], ורבי אלעזר אומר: מקודשת [15], וחכמים אומרים: שמין את הנייר [16]: אם יש בו שוה פרוטה – מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת; האי שטר - היכי דמי? אילימא שטר חוב דאחרים קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר [17]! אלא בשטר חוב דידה [18], ובמקדש במלוה קא מיפלגי! אמר רב נחמן בר יצחק: הכא במאי עסקינן? - כגון שקדשה בשטר שאין עליו עדים [19], ורבי מאיר לטעמיה, דאמר: עדי חתימה כרתי [20], ורבי אלעזר לטעמיה דאמר: עדי מסירה כרתי, ורבנן מספקא להו אי כרבי מאיר אי כרבי אלעזר [21], הלכך שמין את הנייר: אם יש בו שוה פרוטה – מקודשת, [ואם לאו - אינה מקודשת] [22].
ואיבעית אימא: כגון שכתבו [23] שלא לשמה, ובדריש לקיש קמיפלגי, דבעי ריש לקיש: שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה – מהו? הויה ליציאה מקשינן [כדלהלן]: מה יציאה בעינן לשמה [24] אף הויה נמי בעינן לשמה? או דלמא הויות להדדי מקשינן: מה הויה דכסף לא בעינן לשמה - אף הויה דשטר לא בעינן לשמה? בתר דבעיא הדר פשטה: (דברים כד ב) ויצאה [מביתו, והלכה] והיתה [לאיש אחר]: מקיש הויה ליציאה: מר אית ליה דריש לקיש, ומר לית ליה דריש לקיש. ואי בעית אימא: דכולי עלמא אית להו דריש לקיש, והכא במאי עסקינן? - שכתבו לשמה ושלא מדעתה [25], ובפלוגתא דרבא ורבינא ורב פפא ורב שרביא קמיפלגי, דאיתמר: כתבו לשמה ושלא מדעתה: רבא ורבינא אמרי: מקודשת [26], רב פפא ורב שרביא אמרי: אינה מקודשת [27].
נימא [28] כהני תנאי, דתניא: "עֲשה לי שִירִים [29], נזמים וטבעות ואקדש אני לך" [30] - כיון שעשאן – מקודשת, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: אינה מקודשת עד שיגיע ממון לידה. האי ממון - היכי דמי? אילימא אותו ממון [31] - מכלל דתנא קמא סבר אפילו אותו ממון נמי לא [32]? אלא במאי בו מקדשא? אלא לאו בממון אחר, ושמע מינה במקדש במלוה קמיפלגי [33] וסברי דכולי עלמא ישנה לשכירות מתחלה [ועד] סוף [34] והוה מלוה [35]: מאי לאו בהא קמיפלגי: דמר סבר: המקדש במלוה מקודשת ומר סבר: המקדש במלוה אינה מקודשת? לא, דכולי עלמא מקדש במלוה אינה מקודשת, והכא – בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף קמיפלגי: מר סבר
אינה לשכירות אלא בסוף [36], ומר סבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף.
ואיבעית אימא: דכולי עלמא ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף [37] ומקדש במלוה אינה מקודשת, והכא – ב'אומן קונה בשבח כלי' קמיפלגי [38]: מר [39] סבר: אומן קונה בשבח כלי [40], ומר סבר: אין אומן קונה בשבח כלי [41];
ואי בעית אימא: דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי, וישנה לשכירות מתחלה ועד סוף, ומקדש במלוה אינה מקודשת, והכא במאי עסקינן? כגון שהוסיף לה נופך משלו: דמר סבר מלוה ופרוטה - דעתיה אפרוטה, ומר סבר: דעתיה אמלוה, ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: "בשכר שעשיתי עמך [42]" - אינה מקודשת [43]; "בשכר שאעשה עמך" – מקודשת [44]; רבי נתן אומר: "בשכר שאעשה עמך" - אינה מקודשת [45], וכל שכן "בשכר שעשיתי עמך" [46]; רבי יהודה הנשיא אומר: באמת אמרו: בין "בשכר שעשיתי" בין "בשכר שאעשה עמך" - אינה מקודשת; ואם הוסיף לה נופך משלו – מקודשת [47] בין תנא קמא לרבי נתן איכא בינייהו שכירות [48]; בין רבי נתן לרבי יהודה הנשיא איכא בינייהו מלוה ופרוטה: מר [רבי נתן] סבר: מלוה ופרוטה - דעתיה אמלוה [ואינה מקודשת], ומר [רבי יהודה הנשיא] סבר: דעתיה אפרוטה [ומקודשת].
משנה:
"התקדשי לי בכוס זה של יין" - ונמצא של דבש; "של דבש" - ונמצא של יין; "בדינר זה של כסף" - ונמצא של זהב; "של זהב" - ונמצא של כסף; "על מנת שאני עשיר" - ונמצא עני; "עני" - ונמצא עשיר - אינה מקודשת.
רבי שמעון אומר: אם הטעה לשבח – מקודשת.
גמרא: תנו רבנן: "התקדשי לי בכוס זה" תני חדא: [הכוונה באומרו "בכוס זה":] בו ובמה שבתוכו [49], ותניא אידך: בו [50], ולא במה שבתוכו [51]', ותניא אידך: במה שבתוכו ולא בו'; ולא קשיא: הא במיא [52], הא בחמרא [53], הא בציהרא [54]:
אם הטעה לשבח הרי זו מקודשת: ולית ליה לרבי שמעון: יין ונמצא חומץ; חומץ ונמצא יין - שניהם [55] יכולין לחזור בהם [56], אלמא איכא דניחא ליה בחלא [57] ואיכא דניחא ליה בחמרא, הכא נמי: איכא ניחא ליה בכספא ולא ניחא ליה בדהבא? אמר רב שימי בר אשי: אשכחתיה לאביי דיתיב וקמסבר ליה לבריה: הכא במאי עסקינן? [58] – [59] כגון שאמר לשלוחו "הלויני דינר של כסף ולך וקדש לי אשה פלונית", והלך והלוה של זהב [60]: מר [61] סבר קפידא [62], ומר [63] סבר [64] מראה מקום הוא לו [65]. אי הכי [66], "התקדשי לי"? "התקדשי לו" מיבעי ליה! [67] "הטעה לשבח"? [68] "הטעהוּ לשבח" מיבעי ליה!? [69] "נמצא [70]" [71]? מעיקרא נמי דזהב הוה [72]!? אלא אמר רבא: אני וארי שבחבורה תרגימנא, ומנו? - רבי חייא בר אבין: הכא במאי עסקינן? - כגון שאמרה היא לשלוחה "צא וקבל לי קדושי מפלוני שאמר לי 'התקדשי לי בדינר של כסף'", והלך ונתן לו דינר של זהב: מר סבר: קפידא [73], ומר סבר: מראָה מקום היא לו [74] ; ומאי "נמצא" [75]? דקא צייר בבליתא [76].
אמר אביי: רבי שמעון, ורבן שמעון בן גמליאל, ורבי אלעזר - כולהו סבירא להו [77] מראה מקום הוא לו [78].
- רבי שמעון - הא דאמרן;
- רבן שמעון בן גמליאל – דתנן [בבא בתרא פ"י מ"א]:
הערות[עריכה]
- ^ של מלוה
- ^ שהלוה לא נתחייב ללוקח כלום אלא מחמת המוכר, והרי מחלו אצלו!
- ^ רבנן
- ^ הלכך לא סמכה דעתה, דסברה אזיל ומחיל ליה
- ^ רבי מאיר לית ליה דשמואל, הלכך סמכה דעתה ולא חיישינן דלמא אזיל ומחיל ליה
- ^ דאי בעי אזיל ומחיל ליה
- ^ כלומר: אם היה מקנהו קרקע בדמי שטר זה - ודאי לא קנה המלוה את הקרקע, דלא סמכה דעתא דבעל קרקע
- ^ אבל באשה סבר רבי מאיר
- ^ אמר לו כן
- ^ ואין טעם בדבר, דהא חד הוא מתלת מילי דשוינהו רבנן 'הלכתא בלא טעמא' במסכת גיטין
- ^ דאיתיה בעין וסמכה דעתא דמקבל
- ^ במקדש במלוה
- ^ ולא גרס הכא 'בשטר חוב'
- ^ ואפילו הנייר שוה פרוטה, דלאו דעתה להתקדש בפרוטת הנייר, אלא במה דכתיבא ביה
- ^ ואפילו אין בנייר שוה פרוטה, כדמפרש טעמא לקמן: אי משום דמקדש במלוה מקודשת, אי משום כדמשנינן לקמיה
- ^ דדעתה נמי אנייר
- ^ דהא תניא לעיל '"התקדשי לי בשטר חוב": רבי מאיר אומר: מקודשת'
- ^ שיש לו מלוה עליה
- ^ שטר אירוסין קאמר: שכתב לה על הנייר "הרי את מקודשת לי" ולא החתים עליו עדים, אלא מסרו לה בפני עדים; פלוגתא דרבי מאיר ורבי אלעזר במסכת גיטין גבי גט, דקאמר רבי אלעזר: אף על פי שאין עליו עדים אלא נתנו לה בפני עדים – כשר, שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תקון העולם
- ^ משוי ליה 'ספר כריתות'
- ^ וסבירא להו דדעתה נמי אניירא
- ^ ולפי התירוץ הזה נראה בעיני דלא גרס בהא דרבנן 'ואם לאו אינה מקודשת' אלא: 'וחכמים אומרים: שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה – מקודשת'; ובאין שוה מידי לא איירי, משום דמספקא להו בההיא אי כרבי מאיר אי כרבי אלעזר, והשתא ביש בו - הוא דאתו לאיפלוגי: דאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת בתורת כסף דדעתייהו נמי אנייר
- ^ לשטר אירוסין
- ^ דכתיב (דברים כד א) 'וכתב לה' - לשמה הוא
- ^ לא ידעה כשנכתב
- ^ טעמייהו מפרש בפרק קמא (ט,ב): מה יציאה לא בעינן כתיבה מדעתה, שהרי בעל כרחה מגרשה אף הויה כו'
- ^ מה יציאה בעינן בכתיבת הגט - דעת מַקנה, דהיינו בעל, שמקנה את האשה לעצמה בגט זה - אף הויה בעינן דעת מקנה, והיא האשה, שמקנה את עצמה לבעל בשטר זה
- ^ מקדש במלוה דשמעתיה דרב
- ^ אצעדה מתרגמינן 'שירין' (במדבר לא נ)
- ^ בשכר פעולתך, שהזהב משלה הוא
- ^ שיחזירם לה לאחר שגמרם
- ^ בתמיה, כלומר: מכלל ד'כיון שעשאן' דקאמר רבי מאיר = אף על פי שלא באו לידה, קא מתמה:
- ^ והכא מאי מלוה איכא?:
- ^ כל פרוטה ופרוטה כשנגמרה נתחייב בה בעל המלאכה לפועל בשכירות עשיית המלאכה, הלכך: כשמחזירן לה ההוא -
- ^ למפרע
- ^ כשמחזירן לה, והרי לשם קידושין הוא מוחלו אצלה, ואין כאן מלוה כשמחזירן לה
- ^ ודכולי עלמא
- ^ כלומר: הכא - בשלא התנה להיות שכיר ימים, אלא קבלן שקבל עליו לגמור המלאכה בכך וכך; ובאומן קבלן, כשמשביחו ועשה מן הזהב כלי - קונה לזכות בכלי כשהוא משביחו קמיפלגי
- ^ רבי מאיר
- ^ ואין בזו לומר 'ישנה לשכירות כו', דכל מה שמשביח - אינו מלוה על הבעלים, אלא בכלי הוא זוכה, וכשמחזירו לו בשכר הקצוב - ההיא שעתא הרי הוא כמוכרו לו
- ^ והרי הוא כשאר שכירות
- ^ התקדשי לי
- ^ דהויא ליה כמלוה
- ^ לכשיגמור ויתננו לה, דקא סבר: אינה לשכירות אלא לבסוף
- ^ דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף
- ^ וכיון דגמרו והחזירו לה כבר - היא מלוה גמורה [שהיא חייבת לשלם לו]
- ^ מכלל דרבי נתן סבר: אפילו הוסיף לה - אינה מקודשת, דקסבר מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה
- ^ אם ישנה מתחילה ועד סוף או לאו, כדפרישית
- ^ בשניהם זכתה (דמצטרפי) לשוה פרוטה
- ^ קדשה
- ^ אינה זוכה בו ואינו מצטרף לשוה פרוטה
- ^ דלא חשיבא (היא) ולא היתה דעתה אלא בכלי
- ^ במה שבתוכו ולא בו, דעבידי למשתייא ומהדרי כוס למריה
- ^ ציר דגים שעשוי לימים רבים לטבל בו, והכוס צריך לשומרו [במקרה זה אומרים] 'בו ובמה שבתוכו'; ויש אומרים: ציהרא = שמן, לשון 'יצהר' (במדבר יח)
- ^ הלוקח ומוכר
- ^ ומשנה בבבא בתרא [פ"ה מ"ו] היא
- ^ ואף על גב דחמרא עדיף, פעמים שזה צריך לחומץ
- ^ כלומר: אי טעות גבי דידה הוי, לא הוה פליג רבי שמעון
- ^ אלא כגון דהוה טעות גבי דידיה:
- ^ כלומר: אי טעות גבי דידה הוי - לא הוה פליג רבי שמעון, אלא כגון דהוה טעות גבי דידיה
- ^ תנא קמא
- ^ ולא ניחא ליה לתת לה זהב, ואין זה שלוחו בזאת
- ^ רבי שמעון
- ^ מינח ניחא ליה, דחשיבותא היא גביה; והאי דקאמר ליה "דינר כסף":
- ^ להקל עליו ולומר: אם אינך יכול להלוות לי דינר זהב - תלוה לי דינר כסף
- ^ דשליח קדשה לו
- ^ ועוד: אם טעות גביה הוא
- ^ אם
- ^ ועוד:
- ^ של זהב
- ^ מאי היא
- ^ כי יהביה בחזקת זהב יהביה
- ^ לא היתה חפיצה אלא בשל כסף דאיכא דניחא ליה בכספא
- ^ אף אם לא יתן אלא כסף – קבלהו, ומיהו היכא דטעאי איהי גופה - לא פליג רבי שמעון
- ^ הא מעיקרא הכי הוה
- ^ כשנתנו לשליח היה צרור בסמרטוט, ומצאתו של זהב
- ^ האומר לשלוחו לעשות לו בדבר הקל ועשה לו בדבר כבד -
- ^ דאין זו שינוי, ולא אמר ליה דבר הקל אלא להראות לו מקום, להקל בשליחותו אם כבד עליו בענין אחר