ביאור:בבלי קידושין דף סו
הבהרה: | ||
---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת קידושין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
"שורך נרבע" והלה שותק – נאמן [1]; ותנא תונא [2]: ושנעבדה בו עבירה ושהמית על פי עד אחד או על פי הבעלים – נאמן; האי 'על פי עד אחד' - היכי דמי?: אי דקא מודו בעלים - היינו 'על פי הבעלים'! אלא - לאו דשתיק? וצריכא [3]: דאי אשמעינן הך קמייתא ["אכלת חלב"] - אי לאו דקים ליה בנפשיה דעבד - חולין בעזרה לא הוה מייתי, אבל "נטמאו טהרותיך" - מימר אמרינן 'האי דשתיק – דסבר חזי ליה בימי טומאתו [4]; ואי אשמעינן הא ["נטמאו טהרותיך"] - משום דקא מפסיד ליה בימי טהרתו [לכן מכחיש], אבל שורו נרבע - מימר אמר 'כל השוורים לאו לגבי מזבח קיימי' [5] – צריכא.
איבעיא להו: [6] "אשתו זינתה" - בעד אחד, ושותק – מהו [7]? אמר אביי: נאמן. רבא אמר: אינו נאמן: הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים. אמר אביי: מנא אמינא לה? דההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמיה דמר שמואל; יומא חד נגה ליה ולא הוה קאתי [8]; שדר [9] שליחא אבתריה [10]; אדאזיל שליח בחדא אורחא - אתא איהו בחדא; כי אתא שליח, אמר: אשתו זינתה! אתא לקמיה דמר שמואל, אמר ליה: "אי מהימן לך - זיל אפקה [11], ואי לא - לא תפיק". מאי? לאו 'אי מהימן עלך [12] דלאו גזלנא הוא'? ורבא? אי מהימן לך כבי תרי - זיל אפקה, ואי לא - לא תפקה.
ואמר אביי: מנא אמינא לה? דתניא: 'מעשה בינאי המלך [13] שהלך לכוחלית [14] שבמדבר, וכיבש שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל; אמר להם: אבותינו היו אוכלים מלוחים [15] בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש [16] - אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו [17]; והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו. והיה שם אחד איש לץ לב רע ובליעל, ואלעזר בן פועירה שמו. ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: "ינאי המלך! לבם של פרושים עליך [18]"! "ומה אעשה [19]?" "הקם להם בציץ שבין עיניך [20]." הקים להם בציץ שבין עיניו. היה שם זקן אחד, ויהודה בן גדידיה שמו. ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך: "ינאי המלך! רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן!" שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים [21], ויבוקש הדבר ולא נמצא; ויבדלו חכמי ישראל בזעם [22]. ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: "ינאי המלך! הדיוט שבישראל - כך הוא דינו [23]? ואתה מלך וכהן גדול - כך הוא דינך [24]?" - "ומה אעשה?" אם אתה שומע לעצתי – רומסם [25]." ותורה - מה תהא עליה [26]? [27] הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית [28] כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד."' אמר רב נחמן בר יצחק: מיד נזרקה בו אפיקורסות: דהוה ליה למימר 'תינח תורה שבכתב - תורה שבעל פה מאי?' מיד ותוצץ הרעה [29] על ידי אלעזר בן פועירה, ויהרגו כל חכמי ישראל, והיה העולם משתומם, עד שבא שמעון בן שטח [30] והחזיר את התורה ליושנה.' היכי דמי [31]? אילימא דבי תרי אמרי "אישתבאי" ובי תרי אמרי "לא אישתבאי" - מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני [32]!? אלא בעד אחד [33]; וטעמא - דקא מכחשי ליה בי תרי, הא לאו הכי – מהימן! ורבא? לעולם תרי ותרי, וכדאמר רב אחא בר רב מניומי [34]: בעדי הזמה - הכא נמי בעדי הזמה. ואיבעית אימא כדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: שפחה הכניסו תחתיה [35].
אמר רבא:
מנא אמינא לה [36]? דתניא [תוספתא מקואות פ"א ה"יז]: 'אמר רבי שמעון: מעשה במגורה [37] של דסקים [38]ביבנה, שהיתה עומדת בחזקת שלימה [39], ומדדו ונמצאת חסירה: כל טהרות שנעשו על גבה, היה רבי טרפון מטהר [40] ורבי עקיבא מטמא [41]. אמר רבי טרפון: מקוה זה בחזקת שלם הוא עומד, מספק אתה בא לחסרו? אל תחסרנו מספק!" אמר רבי עקיבא: "אדם זה - בחזקת טמא הוא עומד, מספק אתה בא לטהרו? אל תטהרנו מספק!" אמר רבי טרפון: "משל לעומד ומקריב על גבי המזבח, ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה - שעבודתו [42] כשירה!" [43] אמר רבי עקיבא: "משל לעומד ומקריב על גבי המזבח, ונודע שהוא בעל מום - שעבודתו [44] פסולה [45]!" [46] אמר רבי טרפון: "אתה דימיתו לבעל מום, ואני דמיתיו לבן גרושה או לבן חלוצה, נראה למי דומה: אי דומה לבן גרושה ולבן חלוצה - נדוננו כבן גרושה או כבן חלוצה, אם דומה לבעל מום נדוננו כבעל מום." התחיל רבי עקיבא לדון: "מקוה - פסולו ביחיד [47], ובעל מום פסולו ביחיד [48], ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים! דבר אחר: מקוה פסולו בגופו, בעל מום פסולו בגופו, ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו מאחרים [49]!" אמר ליה רבי טרפון: "עקיבא! כל הפורש ממך - כפורש מן החיים!"' האי 'בעל מום שפסולו ביחיד' - היכי דמי?: אי דקא מכחיש ליה - מי מהימן? אלא דשתיק, ודכותיה גבי בן גרושה ובן חלוצה דשתיק, וקתני מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד ואל יוכיח 'בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים!?
ואביי אמר: לעולם דקא מכחיש ליה; ודקאמרת אמאי מהימן? - דאמר ליה: שלח אחוי [50] והיינו דקתני מקוה פסולו בגופו ובעל מום פסולו בגופו [51] ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו מאחרים.
ובן גרושה ובן חלוצה דעבודתו כשירה – מנלן? אמר רב יהודה אמר שמואל: דאמר קרא (במדבר כה יג) והיתה לו ולזרעו אחריו [ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל] - בין זרע כשר ובין זרע פסול [52]. אבוה דשמואל אמר מהכא: (דברים לג יא) ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה [מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון] - אפילו חולין שבו [53] תרצה. רבי ינאי אמר: מהכא: (דברים כו ג) ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם [ואמרת אליו: הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו] - וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל כהן שלא היה בימיו? אלא: זה כשר ונתחלל.
בעל מום דעבודתו פסולה מנלן [54] אמר רב יהודה אמר שמואל: דאמר קרא [55] (במדבר כה יב) לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום: כשהוא שלם, ולא כשהוא חסר [56]. והא 'שלום' כתיב? אמר רב נחמן וי"ו ד'שלום' - קטיעה היא.
משנה:
כל מקום שיש קידושין ואין עבירה [57] - הולד הולך אחר הזכר;
ואיזה זו?
זו כהנת לויה וישראלית שנשאו לכהן לוי וישראל [58];
וכל מקום שיש קידושין ויש עבירה - הולד הולך אחר הפגום [59],
ואיזה זו?
זו אלמנה לכהן גדול [60], גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ולנתין [61];
וכל מי שאין לה עליו קידושין, אבל יש לה על אחרים קידושין - הולד ממזר [62],
ואיזה זה?
זה הבא על אחת מכל העריות שבתורה [63].
וכל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין - הולד כמותה [64];
ואיזה זה?
זה ולד שפחה [65] ונכרית.
גמרא: כל מקום שיש קידושין: אמר ליה רבי שמעון [בן לקיש?] לרבי יוחנן: כללא הוא דכל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר? הרי
הערות
[עריכה]- ^ ואסור להקרבה; אבל לסוקלו - תרי בעינן, דאמר מר (בבא קמא מד א): כמיתת הבעלים כך מיתת השור
- ^ לענין פסולי קרבן בזבחים [משנה פ"ח מ"א, בבלי ע,ב] ובבכורות [מ,ב]
- ^ לאשמועינן בכולהו דשתיקתו הודאה היא
- ^ ולא איכפת ליה, ולאו הודאה היא ומותרים לטהורים
- ^ ולא איכפת ליה להכחישו, והודאה מיהא לא הויא, ומותר להקרבה
- ^ אמר לו עד אחד:
- ^ ליאסר העד עליו
- ^ ההוא סמיא לעת הקבוע לו לפני שמואל
- ^ שמואל
- ^ שימהרנו לבא
- ^ הואיל ולא הכחישתו
- ^ האי עד כשאר עד אחד, דידעת ביה שאינו מפסולי עדות
- ^ מן הכהנים של חשמונאים הוה
- ^ שם מדינה
- ^ ירקות הם, ושמן 'קקולי' בלשון ארמי, כמו הקוטפים מלוח עלי שיח (איוב ל ד)
- ^ בית שני; שבאו מן הגולה והיו עניים, והיו מוציאין הוצאות במלאכה
- ^ להיות זכר לעוני אבותינו ולהודות לפני הקדוש ב"ה שהצליחנו והעשירנו
- ^ שונאיך הם, ואין שמחים בהצלחתך
- ^ לידע שכן הוא
- ^ תן ציץ הקדש על מצחך, ויעמדו על רגליהם, לפי שהשם כתוב בו, והם יגלו את לבם; ואף על גב דלאו שעת עבודה, כדאמר בפרק ב (נד,א): בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם
- ^ לכך מיחו בו: שהיו הפרושים אומרים עליו אמו נשבית במודיעים: כרך של בית חשמונאי היה; ושבויה פסולה לכהונה, ונשאה אביו, ונמצא חלל
- ^ שכעס המלך עליהם
- ^ לסבול חרפתו
- ^ בתמיה: שלא תנקם מהם
- ^ הרגם
- ^ שמא תשתכח? הרי
- ^ אמר ליה:
- ^ ספר תורה כרוכה ומונחת בתוכה המצות ולא ישתכחו
- ^ לשון 'ויצץ ציץ ויגמול שקדים' (במדבר יז כג); לשון אחר: בערה, לשון 'נוצצים' (יחזקאל א ז) כניצוץ המבעיר גחלת
- ^ אחי אשתו היה, והחביאתו
- ^ 'ויבוקש הדבר ולא נמצא' - דמשמע שהחזיקוהו בחזקת כשרות
- ^ דאמרי "אשתבאי", והיכי קאמר: 'ולא מצאו'; ואי אמרת 'אוקי תרי לבהדי תרי, ואוקי איתתא אחזקתה' - הני מילי אי היא קמן, והיתה באה לבית דין להתירה; אבל בנה זה - הנדון - אין לו חזקה דכשרות, שהרי מעידים על תחילת לידתו בפסול
- ^ העיד על השבויה, ובאו שנים והכחישוהו
- ^ בעלמא
- ^ הכניסו להם שפחה, וסבורים שהיא זאת, וגנבוה מהם לאחר שנשבית, עד שלא נתיחדה בלא עדים; הילכך אין כאן הכחשת עדים
- ^ דאין עד אחד נאמן בדבר ערוה לפסול, ואפילו אין לו מכחיש
- ^ מגורת מים: כמין בריכות מים, כדאמר בבבא בתרא (פ"ד מ"א; דף סז,א): לא מכר את המגורות של מים
- ^ שם אדם או שם מקום ש
- ^ ארבעים סאה
- ^ דאמר: השתא הוא דחסר, ובשעה שטבלו בה אדם וכלים שלימה היתה
- ^ דלא ידעינן מאימת חסרה ונמצא שאינה טבילה
- ^ שעבד כבר
- ^ לקמן יליף לה.
- ^ שעבד כבר
- ^ ואפילו היה שוגג
- ^ לקמן יליף לה.
- ^ בא אחד ואומר "אני מדדתיו ונמצא חסר" – נאמן, דקיימא לן (גיטין דף ב,ב) דעד אחד נאמן באיסורין
- ^ בא אחד ואמר "בעל מום הוא" – נאמן; ולקמן מפרש לה
- ^ מחמת אמו
- ^ אם אינך בעל מום - הפשט בגדיך ונראה
- ^ שנוכל לברר הדברים, וכן מקוה חסרונו לפנינו
- ^ חלל; ולכתחילה לא קאמר, דהא מחולל קרייה רחמנא שנתחלל מקדושת כהן
- ^ חללין שבו חללין שבשבט לוי, דקרא בשבט לוי כתיב
- ^ אם עבד בשוגג; דאילו במזיד כתיב (ויקרא כא כג): אך אל הפרוכת לא יבא וגו' ולא יחלל את מקדשי'; אלא עבד בלא ידיעה מנלן דלא מכשרינן ליה מהאי קרא ד'והיתה לו ולזרעו אחריו' (במדבר כה יג)
- ^ לעיל מ'והיתה לו' כתיב
- ^ אלמא בשלימים הוא דאכשר
- ^ שהקידושין תופסין בה, ואין עבירה בנשואין שלא אסרתה תורה עליו
- ^ לוי שנשא כהנת או ישראלית - בנה לוי, וכהן שנשא לויה וישראלית - בנה כהן; ישראל שנשא כהנת או לויה - הולד ישראל: 'למשפחותם לבית אבותם' כתיב
- ^ אחר הפגום שבשניהם: שנולד מפסולי כהונה - הולד פסול
- ^ יש קידושין ויש עבירה; דקסבר קידושין תופסין בחייבי לאוין
- ^ וכן בן ממזרת לישראל – ממזר, וכן בן ממזר מישראלית – ממזר, וכן בת נתינה לישראל – נתין, ובן נתין מכשרה - נתין
- ^ בגמרא מפרש לה
- ^ של חייבי כריתות
- ^ ולד נכרית – נכרי, ואם גיירוהו הוי גר כשר, ואינו ממזר
- ^ עבד, ששחררו בעליו – כשר, ומותר בישראלית