ביאור:בבלי קידושין דף לט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת קידושין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ניתני [1] או 'זה וזה יורד ולוקח' או 'זה וזה יורד ולוקט' [2]!? [אמנם כן:] האמר ליה שמואל לרב ענן: תני או 'זה וזה יורד ולוקח' או 'זה וזה יורד ולוקט'.
מר בריה דרבנא מתני ליה לקולא: זה וזה יורד ולוקט, ובלבד שלא ילקוט ביד. אמר ליה לוי לשמואל: אריוך ספק לי [3] ואנא איכול[4] [5]. רב אויא ורבה בר רב חנן מספקו ספוקי להדדי. אמרי חריפי דפומבדיתא [6]: אין ערלה בחוצה לארץ.
שלחה רב יהודה לקמיה דרבי יוחנן; שלח ליה: סְתוֹם ספיקא ואַבֵּד וַדָאָהּ [7], והכרז על פירותיהן [8] שטעונים גניזה; וכל האומר אין ערלה בחוצה לארץ לא יהא לו נין ונכד (מיכה ב ה: לכן לא יהיה לך) משליך חבל בגורל בקהל ה' ואינהו כמאן סברוה? כי הא, דתניא: רבי אלעזר ברבי יוסי אומר משום רבי יוסי בן דורמסקה, שאמר משום רבי יוסי הגלילי, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי, שאמר משום רבי אליעזר הגדול: אין ערלה בחוצה לארץ. ולא? והאנן תנן רבי אליעזר אומר: "'אף 'החדש" [9]? תני: "חדש"! [10]
אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: ערלה בחוצה לארץ - הלכה למשה מסיני. אמר ליה רבי זירא לרבי אסי: והתניא והתנן [11]: 'ספק ערלה בארץ אסור, בסוריא מותר [12], בחוצה לארץ יורד ולוקט’[רש"י כנראה לא גרס מילים אלה, אחרת לא היה צריך ללמוד מדין התיר הספק בסוריא; ולכן נראה שרש"י גרסגם "והתניא": כי לו גרס "והתנן" – היה גורס גם את ההמשך, שהרי ההמשך ישנו במשנה]? אישתומם כשעה חדא, אמר ליה: אימא: כך נאמר [13]: 'ספיקא מותר, ודאה אסור'.
אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: לוקין על הכלאים דבר תורה [14]. אמר ליה רבי אלעזר ברבי יוסי: והאנן תנן הכלאים מדברי סופרים? לא קשיא: כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבת האילן [15], כדשמואל, דאמר שמואל: (ויקרא יט יט) את חקתי תשמורו [בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך] - חוקים שחקקתי לך כבר [16]; [17] 'בהמתך לא תרביע כלאים', 'שדך לא תזרע [כלאים]’: [18] מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה; [19] ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ [20] - אף שדך נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ; ואלא הכתיב 'שדך' [21]? - ההוא למעוטי זרעים [22] שבחוצה לארץ [23].
רב חנן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא; חזיוהו לההוא גברא דקא זרע זרעים בהדי הדדי. אמר ליה: ניתי מר נשמתיה [24]! אמר ליה: לא חווריתו [25]. ותו חזיוהו לההוא גברא דקא זרע חטי ושערי בי גופני; אמר ליה: ניתי מר נשמתיה! אמר ליה: לא צהריתו [26]: לא קיימא לן כרבי יאשיה, דאמר 'עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד'? [27].
רב יוסף מערב ביזרני וזרע [28]. אמר ליה אביי: והאנן תנן [29] הכלאים מדברי סופרים [30]? אמר ליה: לא קשיא: כאן בכלאי הכרם, כאן בכלאי זרעים [31]: כלאי הכרם, דבארץ אסורים בהנאה - בחוצה לארץ נמי גזרו בהו רבנן; כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה - בחוצה לארץ נמי לא גזרו בהו רבנן. הדר אמר רב יוסף: לאו מלתא היא דאמרי [32], דרב זרע גינתא דבי רב [33] משארי משארי [34]; מאי טעמא? לאו משום עירוב עירובי כלאים? אמר ליה אביי: בשלמא אי אשמעינן
'ארבע על ארבע רוחות הערוגה, ואחת באמצע' [35] – שפיר; אלא הכא משום נוי; ואי נמי משום טרחא דשמעא [36] היא [37]. [יתכן שרש"י לא גרס 'משום נוי', שהרי אנו מפרש את ההסר הזה, ומפרש רק 'משום טרחא דשמעא'.]
משנה:
כל העושה מצוה אחת [38] - מטיבין לו [39] ומאריכין לו ימיו, ונוחל את הארץ [40];
וכל שאינו עושה מצוה אחת - אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ.
גמרא: ורמינהי: [41] אלו 'דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, אלו הן: כבוד אב ואם וגמילות חסדים והכנסת אורחים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם [42]? אמר רב יהודה: הכי קאמר: 'כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבים לו, ודומה כמי שמקיים כל התורה כולה. מכלל דהנך אפילו בחדא נמי [43]!? אמר רב שמעיה: [44] לומר: שאם היתה שקולה [45] – [46] מכרעת [47].
וכל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבין לו? ורמינהו: כל שזכיותיו מרובין מעונותיו - מריעין לו [48], ודומה כמי ששרף כל התורה כולה ולא שייר ממנה אפילו אות אחת; וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו - מטיבין לו [49], ודומה כמי שקיים כל התורה כולה ולא חיסר אות אחת ממנה. אמר אביי: מתניתין [50] - דעבדין ליה יום טב ויום ביש [51]. רבא אמר [52]: [53] הא מני? - רבי יעקב היא, דאמר 'שכר מצוה בהאי עלמא ליכא', דתניא: רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה [54]: בכיבוד אב ואם כתיב (דברים ה טו: כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלקיך) למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך [על האדמה, אשר ה' אלקיך נתן לך]; בשילוח הקן כתיב (דברים כב ז: שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך) למען ייטב לך והארכת ימים; הרי שאמר לו אביו 'עלה לבירה והבא לי גוזלות', ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת - היכן טובת ימיו של זה? והיכן אריכות ימיו של זה? אלא 'למען ייטב לך' - לעולם שכולו טוב, ו'למען יאריכון ימיך' - לעולם שכולו ארוך.
ודלמא לאו הכי הוה [55]? רבי יעקב - מעשה חזא. ודלמא [56] מהרהר בעבירה הוה [57]? [58] מחשבה רעה [59] - אין הקב"ה מצרפה למעשה [60]. ודלמא מהרהר בעבודת כוכבים הוה, וכתיב (יחזקאל יד ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם [אשר נזרו מעלי בגלוליהם כלם] [61]? איהו נמי הכי קאמר: אי סלקא דעתך שכר מצוה בהאי עלמא - אמאי לא אגין מצות עליה, כי היכי דלא ליתי לידי הרהור? והא אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אין נזוקין [62]? התם - בהליכתן שאני. והא אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן נזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן? סולם רעוע הוה [שעלה בו הבן לעץ לקחת את האפרוחים או הביצים], דקביע היזיקא, וכל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא, דכתיב (שמואל א טז ב) ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני [ויאמר ה': עגלת בקר תקח בידך ואמרת: לזבח לה' באתי] [63] [והיות ועלה בסולם רעוע – הפקיר דמו ונתחייב בנפשו].
אמר רב יוסף: אילמלי דרשיה אַחֵר להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה [64] - לא חטא [65]. ואַחֵר - מאי הוא? איכא דאמרי: כי האי גוונא חזא, ואיכא דאמרי: לישנא דחוצפית המתורגמן חזא, דהוה גריר ליה דבר אחר [66]; אמר: "פה שהפיק מרגליות - ילחך עפר!?" נפק חטא.
רמי רב טובי בר רב קיסנא לרבא: תנן: כל העושה מצוה אחת מטיבין לו עשה – אִין, לא עשה – לא? ורמינהי: ישב ולא עבר עבירה - נותנים לו שכר כעושה מצוה!? אמר ליה: התם - כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה [67], כי הא דרבי חנינא בר פפי: תבעתיה ההיא מטרוניתא [68], אמר מלתא - ומלי נפשיה שיחנא וכיבא; עבדה היא מילתא ואיתסי, ערק טשא [69] בההוא בי בני [בית מרחץ], דכי הוו עיילין בתרין - אפילו ביממא - הוו מיתזקי [70]. למחר אמרו ליה רבנן: מאן נטרך? אמר להו: שני
הערות
[עריכה]- ^ דערלה ודכלאים
- ^ דלא אסרו בחוצה לארץ אלא את הזורע או את הלוקט בידים
- ^ לקוט שלא בפני, שיהיה ספק אצלי
- ^ Note:אף החדש!? תני חדש. ובתוספות רי"ד מביא פירוש: תן לי מודאי ערלה. אולי פירוש זה הוא לפי פירוש השו
- ^ ובערלה קאי
- ^ עיפא ואבימי, בני רחבה דפומבדיתא
- ^ כלומר: ספיקו מותר, ודאה אסור; והיתר ספיקא – סתמיהו: להורות בהצנעה, ולא לדרשו ברבים, הואיל ומקילין בה. וכהאי גוונא אמרינן בנדרים (דף כג:) במילתא אחריתי: 'רב הונא בר חיננא סבר למדרשיה בפירקא; אמר ליה רבא: תנא סתים לה סתומי, ואת דריש לה בפירקא!?' אלמא: 'סתום' = סתום הדבר קאמר. כך השיב רבינו גרשם בר' יהודה זצ"ל. [דבר אחר:] הואיל והן מקילין - אל תתיר להם לספק זה אצל זה, אלא אבד אותם הפירות בידים
- ^ של אלו המקילין בה
- ^ אלמא בערלה - כתנא קמא סבירא ליה, דקא מוסיף חדש
- ^ ולא תתני 'אף', והכי קאמר: ערלה וכלאים - הרי הם כשאר התלויין בארץ, ואין נוהגין בחוצה לארץ; אבל חדש נוהג בחוצה לארץ, דכתיב בו 'מושב' = כל מקום שאתם יושבים.
- ^ שם: ערלה פ"ג מ"ט
- ^ ואי ודאה בחוצה לארץ הלכה - היכי מזלזלינן בספיקא
- ^ הלכה למשה
- ^ כדיליף לקמיה
- ^ מין בשאינו מינו
- ^ מדלא כתיב 'ושמרתם את חקתי' משמע: את חקתי אשר מעולם תשמרו: מלמד שהזהיר את נח ובניו עליהן, ומהכא נפקא לן בסנהדרין (ס,א) דבני נח הוזהרו עליהן
- ^ ואלו הן החקים:
- ^ ואיזו זריעת כלאים שאני אומר שחקקתים לך כבר? דומיא דבהמה, דבר המסויים, והיינו הרכבה
- ^ והכא אתה מוסיף ללמוד מהיקש זה: דומיא דבהמה:
- ^ דהא חובת הגוף היא
- ^ המיוחד לך, וחוצה לארץ לא הקנו לך מן השמים
- ^ דכלאי הכרם
- ^ דמשום דאפקיה בלשון 'זריעה' כתב 'שדך'
- ^ דהא עבר על דברי סופרים
- ^ אין הלכות כלאים מחוורים לכם
- ^ אין הלכות כלאים צוהרות ומאירות לכם
- ^ בתמיה; וטעמיה דרבי יאשיה לא ידענא, מהיכא נפקא ליה דבעינן שני מיני זרעים וחרצן שלישי ומפולת יד נפקא ליה (דברים כב) מ'לא תזרע כרמך כלאים', משמע שזריעת הכרם עצמה תהיה בכלאים
- ^ ולא בכרם
- ^ שם: ערלה פ"ג מ"ט
- ^ וקא סלקא דעתן אפילו כלאי זרעים נמי אסרו ביה, כי היכי דבארץ ישראל אסירי מדאורייתא
- ^ לא כתיב בהם פן תקדש (דברים כב ט), דמ'שדך לא תזרע כלאים' (ויקרא יט יט) נפקו
- ^ דלא גזרו על כלאי זרעים בחוצה לארץ
- ^ שהיתה לצורך התלמידים לאכול ירק שבה
- ^ ערוגות ערוגות
- ^ אם היה זורען בערוגה אחת, ונשמר להניח ריוח ביניהם שלא יינקו זה מזה, כמשפטם השנויה במסכת שבת (פד,ב) - הוה שמעינן מינה שאסור לזרוע כלאים בחוצה לארץ
- ^ שמש
- ^ אבל השתא - דזרע כל מין בערוגה לבדו - לאו משום כלאים הוא, אלא שלא להטריח השמש שהולך להביא ירק לבקש מין שהוא צריך לו בין שאר המינין, ויודע באיזה ערוגה הוא
- ^ מפרש בגמרא
- ^ משמע בהאי עלמא
- ^ חיי העולם הבא
- ^ פאה פ"א מ"א בשנוי קל
- ^ הני הוא דאוכל פירות והקרן קיימת, אבל מצוה אחריתי – לא! ואנן תנן 'מטיבין לו ונוחל את הארץ' [על 'מצוה אחת’]
- ^ ואפילו לא קיים שאר מצות? בתמיה! והא רובא עונות הוא
- ^ הא דקתני 'אלו דברים' -
- ^ במחצה עונות ומחצה זכיות קאמר
- ^ ויש במחצה זכיות אחת מאלו -
- ^ מכרעת את הכף, כאילו הוי רובא זכיות, ואינו צריך למצוה יתירה דמתניתין; וכי לית ליה בה חדא מהני - צריך למצוה יתירה
- ^ בעולם הזה לנקותו מעונותיו, שיטול שכר שלם
- ^ לשלם לו שכר מצותיו בחייו כדי לטורדו
- ^ דקתני מטיבין ומריעין
- ^ מי שעושה מצוה יתירה, דהוי רובא זכיות - מתקנין לו בעולם הזה יום טוב: שנפרעים ממנו עונותיו, וזהו תקון יום טוב לו לעולם הבא; וכל שעונותיו מרובין, דקתני 'מריעין לו' - היינו דעבדין ליה הזמנת יום ביש: שמשלמין לו שכר מצותיו כאן להיות מתוקן לו יום רע [לעולם הבא]
- ^ לעולם כדאמרן מעיקרא: מטיבין לו בשכר פירות, והקרן קיימת
- ^ והך מתניתין, דקתני 'מריעין לו'
- ^ באותו מתן שכר, להודיעך שאין מתן שכר אלא לעולם הבא
- ^ לא יארע הדבר הזה לעולם, אלא מאריכין ימיו ושנותיו
- ^ אותה שעה
- ^ ולא היה לבו לשמים
- ^ ומשני:
- ^ ומעשה לא עשה
- ^ ולא היה לו ללקות
- ^ שתפשו בלבם הרהורי עבודת כוכבים - דבה משתעי קרא
- ^ והיכי אמרינן דרבי יעקב מעשה חזא
- ^ ואף על גב דבשליחותא דמקום הוה - מסתפי מהזיקא דקביעא
- ^ ד'למען ייטב לך' בעולם הבא
- ^ דאיהו נמי כהאי גוונא חזא, אמר: 'אין שכר בעולם', ויצא לתרבות רעה
- ^ חזיר
- ^ ההוא 'ישב ולא עבר עבירה' דקאמר 'נוטל עליה שכר' - בעבירה שבא לידו וכפה יצרו ולא עבר - אין מצוה יתירה מזו
- ^ לזנות
- ^ נטמן [נחבא]
- ^ שמצויין בו מזיקין