ביאור:בבלי קידושין דף טז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת קידושין:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
בעובד כוכבים שישנו תחת ידך או אינו אלא בעובד כוכבים שאינו תחת ידך? אמרת: וכי מה אפשר לעשות לו? הא אין הכתוב מדבר אלא בעובד כוכבים שישנו תחת ידך [1].
ובשטר: מנלן? אמר עולא אמר קרא: (שמות כא י) אם אחרת יקח לו [שארה כסותה וענתה לא יגרע] - הקישה הכתוב לאחרת [2]: מה אחרת מקניא בשטר, אף אמה העבריה מקניא בשטר. הניחא למאן דאמר [3]: שטר אמה העבריה - אדון כותבו [4], אלא למאן דאמר: אב כותבו [5] מאי איכא למימר [6]? דאיתמר: שטר אמה העבריה - מי כותבו? רב הונא אמר: אדון כותבו; רב חסדא אמר: אב כותבו. הניחא לרב הונא, אלא לרב חסדא מאי איכא למימר? אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא (שמות כא ז: וכי ימכר איש את בתו לאמה) לא תצא [7] כצאת העבדים [8] - אבל נקנית היא כקנין עבדים, ומאי ניהו? - שטר.
ואימא 'אבל נקנית היא כקנין עבדים [9]' [10], ומאי ניהו – חזקה [11]? אמר קרא [12] (ויקרא כה מו) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם [לרשת אחזה לעלם בהם תעבדו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך] - אותם [13], [14] בחזקה - ולא אחר בחזקה. ואימא 'אותם בשטר - ולא אחר בשטר'? הכתיב 'לא תצא כצאת העבדים'! ומה ראית? מסתברא: שטר הוה ליה לרבויי, שכן מוציאה בבת ישראל. אדרבה: חזקה הוה ליה לרבויי, שכן קונה בנכסי הגר [15]! באישות מיהת לא אשכחן. אי בעית אימא: להכי אהני 'אם אחרת' [16].
ורב הונא האי 'לא תצא כצאת העבדים' - מאי דריש ביה? ההוא מיבעי ליה שאינה יוצאה בראשי אברים כעבד [17]. ורב חסדא? אם כן לכתוב קרא 'לא תצא כעבדים'; מאי 'כצאת העבדים' [18]? שמע מינה תרתי.
וקונה את עצמו בשנים: דכתיב (שמות כא ב: כי תקנה עבד עברי) שש שנים יעבד ובשביעית [יצא לחפשי חנם].
ביובל: דכתיב (ויקרא כה מ: כשכיר כתושב יהיה עמך) עד שנת היובל יעבד עמך.
בגרעון כסף: אמר חזקיה: דאמר קרא (שמות כא ח: אם רעה בעיני אדניה אשר לא יעדה) והפדה [לעם נכרי לא ימשל למכרה בבגדו בה] - מלמד שמגרע פדיונה ויוצאה.
תנא: וקונה את עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר. בשלמא כסף, דכתיב (ויקרא כה נא: אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאלתו) מכסף מקנתו; שוה כסף נמי: 'ישיב גאולתו' אמר רחמנא, לרבות שוה כסף ככסף; אלא האי שטר - היכי דמי?: אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה - היינו כסף! אלא שיחרור - שטר למה לי [19]? לימא ליה באפי תרי "זיל" [20]? אי נמי באפי בי דינא "זיל"? אמר רבא: זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי [21] [22] והרב שמחל על גרעונו - אין גרעונו מחול [23].
יתירה עליו אמה העבריה: אמר ריש לקיש: אמה העבריה קונה את עצמה במיתת האב [24] מרשות אדון מקל וחומר: ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון - מיתה שמוציאה מרשות אב [25] - אינו דין שמוציאה מרשות אדון! מיתיבי רב הושעיא: יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימנין ואם איתא, ניתני נמי 'מיתת האב'? תנא ושייר. מאי שייר דהאי שייר? שייר [גם] מיתת האדון [26]. אי משום מיתת האדון - לאו שיורא הוא: דכיון דאיכא נמי באיש [27] - לא קתני! ואלא ניתני [28]!? תנא - דבר שיש לו קצבה [29] - קתני, דבר שאין לו קצבה - לא קתני. והא סימנין דאין להם קצבה [30] – וקתני? אמר רב ספרא: אין להם קצבה למעלה [31], אבל יש להם קצבה
למטה [32], דתניא [33]: 'בן תשע שנים שהביא שתי שערות – [34] שומא [35]; מבן תשע שנים ויום אחד עד בן שתים עשרה שנה ויום אחד, ועודן בו [36] שומא; רבי יוסי ברבי יהודה אומר: סימן [37]; בן שלש עשרה שנה ויום אחד - דברי הכל סימן [38]'. [39] מתיב רב ששת: רבי שמעון אומר: ארבעה מעניקים להם [40] היוצא בשש שנים 2</ref> והיוצא ביובל 3</ref> ונרצע שיוצא במיתת אדון 4</ref>וסימנין דאמה העבריה</ref>: שלשה באיש [41] ושלשה באשה [42], ואי אתה יכול לומר 'ארבעה באחד', לפי שאין סימנים באיש ואין רציעה באשה [43]; ואם איתא - ניתני נמי 'מיתת אב'?! וכי תימא הכי נמי, תני ושייר - והא 'ארבעה' קתני! וכי תימא 'תנא - דבר שיש לו קצבה קתני, ודבר שאין לו קצבה לא קתני' והא סימנין דאין להם קצבה, וקתני! וכי תימא הכי נמי, כדרב ספרא [44] - והאיכא מיתת אדון דאין להם קצבה, וקתני!? מיתת אדון נמי לא קתני [45]. ואלא ארבעה מאי ניהו? 1</ref>שנים 2</ref>ויובל [46] 3</ref>ויובל של רציעה [47] 4</ref> ואמה העבריה בסימנים. הכי נמי מסתברא [48], דקתני סיפא: אי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם לפי שאין סימנים באיש ואין רציעה באשה; ואם איתא [49] - באשה מיהא משכחת לה ארבעה [50] [מות האדון, שש שנים, יובל וסימנים]! שמע מינה. מתיב רב עמרם: ואלו מעניקים להם: היוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנים; ואם איתא, ניתני נמי 'מיתת אב'? וכי תימא 'תנא ושייר' - והא אלו קתני!? וכי תימא 'דבר שיש לו קצבה – קתני, דבר שאין לו קצבה - לא קתני', והא סימנין דאין להם קצבה וקתני!? וכי תימא 'הכי נמי כדרב ספרא' - האיכא מיתת אדון!? תיובתא דריש לקיש. 'תיובתא'? והא ריש לקיש קל וחומר אמר!? קל וחומר פריכא היא, משום דאיכא למיפרך: מה לסימנין - שנשתנה הגוף - תאמר במיתת אב, שכן לא נשתנה הגוף!!
תני חדא: עֶנֶק עבד עברי לעצמו וענק אמה העבריה לעצמה'; ותניא אידך: ענק אמה העבריה ומציאתה לאביה, ואין לרבה [51] אלא שכר בטלה בלבד [52]' מאי? לאו הא דנפקא בסימנים [53] והא דנפקא לה במיתת אב? לא! אידי ואידי דנפקא לה בסימנין, ולא קשיא: הא דאיתיה לאב, הא דליתיה לאב [54]! בשלמא ענק אמה העבריה לעצמה' - למעוטי אחין, דתניא: '(ויקרא כה מו) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם [לרשת אחזה לעלם בהם תעבדו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך] - אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם; מכאן שאין אדם מוריש זכות בתו [55] לבנו, אלא ענק עבד עברי לעצמו פשיטא?! אלא למאן? אמר רב יוסף: 'יו"ד קֶרֶת [56]' [57] קא חזינא הכא. אביי אמר: הכי אמר רב ששת: הא מני? תוטאי הוא, דתניא: תוטאי אומר: (דברים טו יד: הענק תעניק) לו [מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלקיך תתן לו] - ולא לבעל חובו [58].
גופא: 'אלו מעניקים להם [59]: היוצא בשנים, וביובל, ובמיתת אדון, ואמה העבריה בסימנין; אבל בורח ויוצא בגרעון כסף - אין מעניקים לו. רבי מאיר אומר: בורח אין מעניקין לו, ויוצא בגרעון כסף מעניקים לו. רבי שמעון אומר: ארבעה מעניקים להם: שלשה באיש ושלשה באשה; ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן לפי שאין סימנין באיש ורציעה באשה.' מנא הני מילי? דתנו רבנן: 'יכול לא יהו מעניקים אלא ליוצא בשש [60]? מנין לרבות יוצא ביובל ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנין? תלמוד לומר: (דברים טו יב: כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים ובשנה השביעת) תשלחנו [חפשי מעמך]; [61] וכי תשלחנו [חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם] [62]; יכול שאני מרבה בורח ויוצא בגרעון כסף? תלמוד לומר: 'וכי תשלחנו חפשי מעמך': מי ששילוחו מעמך, יצא בורח ויוצא בגרעון כסף, שאין שילוחו מעמך [63]; רבי מאיר אומר: בורח - אין מעניקין לו, דאין שילוחו מעמך, אבל יוצא בגרעון כסף - ששילוחו מעמך [64]'.
בורח - השלמה בעי [65], דתניא: 'מנין לבורח שחייב להשלים? - תלמוד לומר: (שמות כא ב: כי תקנה עבד עברי) שש שנים יעבד [ובשבעת יצא לחפשי חנם];
הערות
[עריכה]- ^ ללמדך שאף על פי שהעובד כוכבים תחת ידך - אם לא יגאל - ישתעבד בו עד היובל, ואי אתה רשאי לבא עליו בעקיפין
- ^ לקיחת קידושין
- ^ פלוגתייהו לקמיה
- ^ 'בתך קנויה לי'; ונותנו לאב כדרך שאר קידושין, שהבעל כותב 'בתך - היא מקודשת לי'
- ^ לא יליף משאר קידושין
- ^ ומנליה דקני ליה שטרא
- ^ בשן ועין בראשי איברים
- ^ כעבד כנעני: שאם סימא את עיניה וכן עינו של עבד עברי - אינו יוצא בכך, אלא נותן לו דמי עינו, וזה משלים שש ויוצא
- ^ כנענים
- ^ והם נקנין בשטר, כד(לקמן דף כב:), דאיתקש לקרקעות דנקנין בשטר בכסף ובחזקה
- ^ ולקמן (שם) מפרש כיצד בחזקה? שיכפוהָ לעשות מלאכה אחת
- ^ בעבד כנעני כתיב:
- ^ כאחוזה
- ^ הנקנין
- ^ שמת ואין לו יורשין ונכסיו הפקר
- ^ הקישה הכתוב לאחרת לגלות על הלימוד של 'כצאת העבדים': שבא ללמדנו על קנין השטר, ולא על החזקה; אבל עיקר שטר לאו מקידושין יליף, דתימא 'אדון כותבו', אלא משטר קרקעות יליף, כשטר עבד כנעני, ואב כותבו, כי היכי דשטר שדות - מוכר כותבו, כדילפינן (לעיל ט,א) מן 'ואקח את ספר המקנה' (ירמיהו לב יא)
- ^ ולגופיה איצטריך, ולא למידק מיניה 'אבל נקנית כקנין עבדים' דכל קרא דמיבעי לגופיה - לא אתי לדוקיא
- ^ דלדוקיא נמי אתי: לומר לך מדין יציאה לבדה מיעטתה ולא מדין הקנין
- ^ הא אין גופו קנוי אלא חוב ממון עבודת שש שנים שיש עליו
- ^ "לית לי עלך מידי" - ונפטר
- ^ עד שיגיעו ימי חיפושו
- ^ ולפיכך
- ^ וצריך שחרור, ואם לאו - חוזר ומשתעבד בו אם ירצה, דלא שייך בו מחילת ממון אלא לשון 'שחרור'; וכי כתב ליה לשון שחרור ונתן ליה – נפיק, דלא גרע מכנעני, דנפיק בשטר, דכתיב 'או חופשה לא ניתן לה' (ויקרא יט כ); וגמר 'לה' 'לה' [וכתב לה ספר כריתות [דברים כד,א,ג]] מאשה
- ^ אביה
- ^ שאין מעשה ידיה ליורשיו, כדקיימא לן בכתובות (מג,א): אמר רב יהודה אמר רב: בת הניזונית מן האחין - מעשה ידיה לעצמה. אמר רב כהנא: מאי טעמא דרב? דכתיב 'והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם' (ויקרא כה מו): אותם לבניכם, ולא בנותיכם לבניכם: מגיד שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו
- ^ דקיימא לן (לקמן יז,ב) דאינה עובדת את הבן
- ^ דנרצע נמי יוצא במיתת אדון, דאינו עובד את הבן, כדתנן במתניתין (לעיל יד,ב)
- ^ [גם] מיתת האב, הואיל ולא שייר מידי [ומדוע לא כלל מקרה זה בברייתא]
- ^ וכסף מקנתו, ושש שנים, ויובל - כולהו ידעי לאימת וכמה
- ^ שיש שממהרת להביא ויש שמאחרת
- ^ אימת דמייתא לאחר שלש עשרה שנים הוו סימני נערות
- ^ אם הביאה לפני זמנה אינן סימנין
- ^ ה"ג להא מתניתא בפרק 'יוצא דופן' [במסכת נדה]
- ^ הכל מודים
- ^ ורוא"ה בלע"ז, ודרכה לצמח בה שער; אלמא המביאה קודם תשע אינו סימן ויש לה קצבה למטה
- ^ כשהגיע לי"ב, ולא נשרו - פלוגתא:
- ^ אבל אם נשרו קודם י"ב - לא פליג רבי יוסי, דאיגלאי מילתא דלאו סימן הוי
- ^ מודו רבנן דהוי סימן, ואפילו נשרו
- ^ והתם פריך ליה בנדה: אמאי נקט שלש עשרה ולא נקט שתים עשרה - ומתרץ לה.
- ^ תנאי פליגי לקמן: איכא למאן דאמר: בורח, ויוצא בגרעון כסף - אין מעניקים לו, ואיכא למאן דאמר: יוצא בגרעון כסף - מעניקים לו; לפיכך קבע בהן רבי שמעון מנין ארבעה, ואין בורח וגרעון אחד מהן; וקסלקא דעתן השתא שהן: 1
- ^ שָנים, ויובל, ומיתת אדון דנרצע
- ^ שָנים, ויובל וסימנין
- ^ ולקמיה פריך: בלא רציעה נמי: אמה העבריה יוצאת במיתת האדון
- ^ דיש לה קצבה למטה
- ^ בהני 'ארבעה'
- ^ הפוגע בתוך שש
- ^ ויובל המוציא את הנרצע; והני חפושי דיובל - כל חד חשיב באפי נפשיה
- ^ דמיתת אדון לא קתני בהו
- ^ דתנא מיתת האדון, ותרתי יובלי כחד חשיב להו
- ^ הא איתא נמי באשה, ומאי ניהו דקאמר 'אין רציעה באשה', דבלא רציעה נמי הוו בה ארבעה עֶנֶק
- ^ במציאתה
- ^ כמה שבטלה ממלאכתה כשהגבהתה; ולקמיה פריך 'ענק עבד עברי לעצמו' – פשיטא!?
- ^ ואביה קיים - הוו דאב
- ^ דהואיל דליתיה לאב זכייה איהי בענק
- ^ זכות שזכתה לו תורה בשבח בתו
- ^ יו"ד שהיא קטנה - עשאה עיר גדולה
- ^ כלומר: האריך משנתו חנם
- ^ ומדסבירא לן כרבי נתן - אתא 'לו' – אפקיה, כדפרישית (לעיל טו,א)
- ^ ולקמן ילפינן כולהו לטעמייהו
- ^ ד'הענק' - בדידיה כתיב
- ^ פסוק יג
- ^ תרי זימני 'תשלחנו', ולרבות שאר שילוחין להענק
- ^ מדעתך אלא מאליהם
- ^ שיהא מקבל גרעון ומשלחו
- ^ להשלים שש ולאחר השלמה הרי הוא כיוצא בשנים ויעניקהו