ביאור:בבלי קידושין דף טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת קידושין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

ואידך? ההיא לגזירה שוה הוא דאתא, דתניא: רבי אליעזר אומר: מנין לרציעה שהיא באזן ימנית? נאמר כאן 'אזן' (שמות כא ו: והגישו אדניו אל האלהים והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעלם) ונאמר להלן (ויקרא יד כה: ושחט את כבש האשם ולקח הכהן מדם האשם ונתן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית) [1]; מה להלן ימין אף כאן ימין. ואידך? אם כן לימא קרא 'אזן'; מאי 'אזנוֹ' [2]? ואידך? ההוא מיבעי ליה 'אזנו' ולא אזנ'ה '[3]; ואידך נפקא לה מ'ואם יאמר העבד [אהבתי את אדני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי]’ (שמות כא ה) - העבד ולא אמה. ואידך - מיבעי ליה: עד שיאמר כשהוא עבד [4]. ואידך? מ'עבד' 'העבד' נפקא [5]. ואידך? 'עבד' 'העבד' לא דריש [6].

מאי טעמא דתנא קמא דאמר 'מוכר עצמו אין מעניקין לו'? מיעט רחמנא גבי מכרוהו בית דין (דברים טו יד) הענק תעניק לו [מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלקיך תתן לו] – לו, ולא למוכר עצמו. ואידך? ההוא מיבעי ליה: 'לו' - ולא ליורשיו [7]; יורשיו אמאי לא? 'שכיר' קרייה רחמנא: מה שכיר פעולתו ליורשיו - אף האי פעולתו ליורשיו! אלא 'לו' - ולא לבעל חובו [8]; מדסבירא לן בעלמא כרבי נתן, דתניא: 'אמר רבי נתן: מנין לנושה בחברו מנה, וחברו בחברו - מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה? תלמוד לומר: (במדבר ה ז: והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יסף עליו) ונתן לאשר אשם לו - אתא לו לאפוקי [9]. ואידך? בעלמא נמי לא סבירא לן כרבי נתן.

מאי טעמא דתנא קמא דאמר 'מוכר עצמו - אין רבו מוסר לו שפחה כנענית'? מיעט רחמנא גבי מכרוהו בית דין (שמות כא ד) אם אדוניו יתן לו אשה [וילדה לו בנים או בנות - האשה וילדיה תהיה לאדניה והוא יצא בגפו]: 'לו' - ולא למוכר עצמו. ואידך? 'לו' - בעל כרחו. ואידך? מ'כי משנה שכר שכיר' (דברים טו יח: לא יקשה בעינך בשלחך אתו חפשי מעמך כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים וברכך ה' אלקיך בכל אשר תעשה) נפקא [10], דתניא: ’[דברים טו,יח: לא יקשה בעינך בשלחך אתו חפשי מעמך] כי משנה שכר שכיר עֲבָדְךָ [שש שנים וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה]: שכיר אינו עובד אלא ביום, עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה; וכי תעלה על דעתך שעבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה? והלא כבר נאמר (דברים טו טז: והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך) כי טוב לו עִמָּך: 'עמך' במאכל, 'עמך' במשתה; ואמר רבי יצחק: מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית'. ואידך? אי מהתם - הוה אמינא הני מילי מדעתיה, אבל בעל כרחו אימא לא - קא משמע לן.

אלא מאן תנא דלא יליף 'שכיר' 'שכיר'? האי תנא הוא, דתניא: ’[ויקרא כה,מא: ויצא מעמך הוא ובניו עמו] ושב אל משפחתו [ואל אחזת אבתיו ישוב] [11]: אמר רבי אליעזר בן יעקב: במה הכתוב מדבר?: אי במוכר עצמו [12] הרי כבר אמור [13]; אי בנרצע [14] - הרי כבר אמור [15]; הא אין הכתוב מדבר אלא במכרוהו בית דין שתים ושלש שנים לפני היובל, שהיובל מוציאו', ואי סלקא דעתך יליף 'שכיר' 'שכיר' - למה לי? נילף 'שכיר' 'שכיר'!? אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם יליף 'שכיר' 'שכיר', ואיצטריך: סלקא דעתך אמינא מוכר עצמו - הוא דלא עבד איסורא [16], אבל מכרוהו בית דין [17], דעבד איסורא - אימא ניקנסיה [18]? קא משמע לן.

אמר מר: 'אי בנרצע - הרי כבר אמור' מאי היא? דתניא: ’[ויקרא כה,י: וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם] ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו [תשבו] [19]; במה הכתוב מדבר? אי במוכר עצמו - הרי כבר אמור [20]; אי במכרוהו בית דין - הרי כבר אמור [21]; הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע שתים ושלש שנים לפני היובל, שהיובל מוציאו.' מאי משמע? אמר רבא בר שילא: אמר קרא: 'איש': איזהו דבר שנוהג באיש ואין נוהג באשה? הוי אומר זו רציעה. ואיצטריך למיכתב 'מכרוהו בית דין', ואיצטריך למיכתב 'נרצע': דאי אשמעינן 'מכרוהו בית דין' - משום דלא מטאי זמניה [22], אבל נרצע, דמטאי זמניה, אימא ניקנסיה [23]? ואי אשמעינן 'נרצע' - משום דעבד ליה שש [24], אבל מכרוהו בית דין, דלא עבד ליה שש [25] - אימא לא [26]!? – צריכא.

ואיצטריך למיכתב 'ושבתם' ואיצטריך למיכתב 'לעולם' [27]: דאי כתב רחמנא 'לעולם' - הוה אמינא לעולם ממש, כתב רחמנא 'ושבתם'; ואי כתב רחמנא 'ושבתם' הוה אמינא 'הני מילי [28] היכא דלא עבד שש [29], אבל היכא דעבד שש [30] - [31] לא יהא סופו חמור מתחלתו [32]: מה תחלתו שש אף סופו נמי שש' - קמשמע לן 'לעולם' [33]: לעולמו של יובל.

אלא מאן תנא דלא יליף 'שכיר' 'שכיר'? - רבי היא, דתניא:


עמוד ב

'(ויקרא כה נד) ואם לא יגאל באלה [ויצא בשנת היבל הוא ובניו עמו] [34]; רבי אומר: באלה [35] הוא נגאל, ואין נגאל בשש; שיכול והלא דין הוא: ומה מי שאינו נגאל באלה [36] - נגאל בשש, זה שנגאל באלה - אינו דין שנגאל בשש!? תלמוד לומר: 'באלה': באלה הוא נגאל ואין נגאל בשש.' ואי סלקא דעתך יליף 'שכיר' 'שכיר' - אמאי קאמר 'ומה מי שאינו נגאל באלה'? נילף 'שכיר' 'שכיר' [37]? אמר רב נחמן בר יצחק: לעולם יליף 'שכיר' 'שכיר', ושאני הכא דאמר קרא (ויקרא כה מח: אחרי נמכר גאלה תהיה לו אחד מאחיו) יגאלנו: לזה ולא לאחר.

ומאן תנא דפליג עליה דרבי? רבי יוסי הגלילי [38] ורבי עקיבא [39], דתניא: ’[ויקרא כה,נד: ואם] לא יגאל באלה [ויצא בשנת היבל הוא ובניו עמו]: רבי יוסי הגלילי אומר: 'באלה' לשחרור [40], בשאר כל אדם לשעבוד; רבי עקיבא אומר: באלה לשעבוד, בשאר כל אדם לשחרור.' מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי? אמר קרא 'אם לא יגאל באלה' - אלא באחר – 'ויצא בשנת היובל' [41]; ורבי עקיבא אומר: 'אם לא יגאל אלא באלה - ויצא בשנת היובל'. ורבי יוסי הגלילי? מידי 'אלא באלה' כתיב? אלא בהאי קרא קמיפלגי: (ויקרא כה מט) או דודו או בן דודו יגאלנו [או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו או השיגה ידו ונגאל] - זה גאולת קרובים; 'או השיגה ידו' - זה גאולת עצמו; 'ונגאל' - זו גאולת אחרים; [42]. רבי יוסי הגלילי סבר: מקרא נדרש לפניו: [43] שַׁדִּי גאולת קרובים אגאולת עצמו [44]: מה גאולת עצמו לשחרור - אף גאולת קרובים לשחרור; ורבי עקיבא סבר: מקרא נדרש לאחריו [45]: שַׁדִּי גאולת אחרים אגאולת עצמו: מה גאולת עצמו לשחרור - אף גאולת אחרים לשחרור. אי הכי – 'באלה' למה לי? אי לאו 'באלה' - הוה אמינא: מקרא נדרש בין לפניו בין לאחריו, והכל לשחרור [46]. אי הכי [47] הדר קושיא [48] לדוכתיה [49]!? אלא בסברא קמיפלגי [50]: רבי יוסי הגלילי סבר: מסתברא גאולת אחרים לשיעבוד [51], דאי אמרת לשחרור - הוו מימנעי ולא פרקי ליה! ורבי עקיבא סבר: מסתברא גאולת קרובים לשיעבוד [52], דאי אמרת לשחרור - כל יומא ויומא אזל ומזבין נפשיה! אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא, אבל חכמים אומרים: הכל לשחרור. מאן חכמים? - רבי היא, דמפיק ליה להאי 'באלה' לדרשה אחרינא, ומקרא נדרש בין לפניו ובין לאחריו. ורבי - האי 'ויצא בשנת היובל' - מאי עביד ליה? מיבעי ליה לכדתניא: ’’ויצא בשנת היובל' -

הערות[עריכה]

  1. ^ במצורע עני; שכל הפרשה לדרשה, שהרי נאמרה לעצמה במצורע עשיר (ויקרא יד יד: ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אזן המטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית) , והוכפלה; והכי אמרינן במנחות (י,א)
  2. ^ ומיעוטא נפקא לן מדכתיב 'אזנו' דמשמע: אזנו של זה ולא של אחר
  3. ^ של אמה העבריה נרצעת; והא דכתיב (דברים טו יז): ואף לאמתך תעשה כן - אהענקה קאי, כד(לקמן דף יז,ב)
  4. ^ מ'ואם יאמר העבד' נפקא: שאם לא אמר 'אהבתי את אדוני ... לא אצא חפשי' עד שיכלו שש שניו - אינו נרצע
  5. ^ עבד - עד שיאמר כשהוא עבד העבד - נפקא ליה מה"א יתירא, למעוטי אמה
  6. ^ דאורחא דקרא לאישתעי הכי
  7. ^ אם לא הספיק להעניקו עד שמת
  8. ^ אין האדון מחוייב להגבות הענקו לבעל חובו [של העבד]
  9. ^ איצטריך למעוטי הענקה מהאי דינא
  10. ^ גמרינן בעל כרחו; וכי תנא ביה קרא 'אדוניו יתן לו כו' (שמות כא ד) - למעוטי מוכר עצמו
  11. ^ במוכר עצמו כתיב, לומר שיצא ביובל
  12. ^ וללמד שאם פגעו יובל בתוך שש - יובל מוציאו
  13. ^ דכתיב לעיל מיניה 'עד שנת היובל יעבוד עמך' (ויקרא כה מ)
  14. ^ ללמד שאף הנרצע יוצא ביובל
  15. ^ לקמיה בעי לה מאי היא
  16. ^ דלא גנב כלום
  17. ^ בגניבתו
  18. ^ לעבוד עד שש
  19. ^ בפרשת יובל כתיב
  20. ^ כדאמר לעיל 'עד שנת היובל יעבוד עמך'
  21. ^ 'ושב אל משפחתו', כדאוקימנא לעיל
  22. ^ לא מלאו שש שניו לצאת
  23. ^ על שאמר 'לא אצא', ועבר על 'כי עבדי הם' (ויקרא כה מב), והוא קונה אדון לעצמו חנם
  24. ^ קודם לכן, ואין רבו מפסיד בשילוחו
  25. ^ שפגע בו יובל בתוך שש
  26. ^ נפסדיה לאדון
  27. ^ 'ועבדו לעולם', והוא לעולמו של יובל, דטפי מהכי ליכא למימר, דהא כתיב קרא אחרינא 'ושבתם איש וגו', ואוקימנא בנרצע
  28. ^ דיוצא נרצע ביובל, ולא קודם לכן
  29. ^ אחר רציעה
  30. ^ אחר רציעתו
  31. ^ אימא ניפוק בשש:
  32. ^ דלא תהא רציעה חמורה מתחילת ממכרו
  33. ^ מידי דחשוב עד לעולם
  34. ^ בנמכר לעובד כוכבים כתיב
  35. ^ בקרובים, דכתיב לעיל מיניה 'או דודו וגו'
  36. ^ נמכר לישראל לא כתיב ביה גאולת קרובים דלא נפקא לן (לעיל דף יד:) מוהפדה אלא גאולת עצמה
  37. ^ גאולת קרובים לנמכר לישראל מנמכר לעובד כוכבים, דבנמכר לעובד כוכבים נמי כתיב (ויקרא כה נג) 'כשכיר שנה בשנה יהיה עמו [לא ירדנו בפרך לעיניך]
  38. ^ דמפיק האי באלה לדרשה אחריתי
  39. ^ ואמרי דנמכר לעובד כוכבים יוצא לשש
  40. ^ גאלוהו קרובים - אינו משתעבד להם
  41. ^ מאותו אחר שיגאלהו מן העובד כוכבים; אלמא גאלו שאר כל אדם - משתעבד לו
  42. ^ ולימדך שכל אדם בישראל גואלו מיד העובד כוכבים, ואין העובד כוכבים יכול לעכב עליו; ובעובד כוכבים שתחת ידינו הכתוב מדבר
  43. ^ גאולת עצמו פשיטא לן דהויא לשחרור, והיא מלמדת על שאר גאולות: לרבי יוסי אינה מלמדת אלא על גאולת קרובים שהיא לפניה, ומקרא הנדרש ללמד - נדרש ללמד על שלפניו, הכתוב למעלה הימנו
  44. ^ ללמד הימנו, לפי שמלמד על שלפניו; הילכך גאולת קרובים למדו מגאולת עצמו הכתובה אחריה
  45. ^ הכתובה למטה הימנו; הילכך גאולת עצמו מלמדת על גאולת אחרים, אלמא למוֹד גאולת אחרים מגאולת עצמו
  46. ^ אבל השתא דכתיב 'באלה' - לומר שיש חילוק בין אלה לאחרים; למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה
  47. ^ דבעלמא נדרש לפניו ולאחריו, והכא משום דכתיב 'באלה' הוא
  48. ^ דרבי עקיבא
  49. ^ היכי משתמע שעבוד ד'ויצא בשנת היובל' - אקרובים
  50. ^ כלומר: אי פשיטא לן דהאי 'באלה' - אקרובים קאי, על כרחך שעבוד ד'ויצא בשנת היובל' - אאחרים משתמע; אלא בסברא פליגי: אי האי 'באלה' - אקרובים קאי או אאחרים קאי: דהא אחרים נמי בההוא קרא כתיבי
  51. ^ דהאי 'באלה' - אקרובים קאי, דשעבוד ד'ויצא בשנת היובל' - אאחרים
  52. ^ והאי 'אלה' - אאחרים קאי, ושעבוד ד'ויצא ביובל' - אקרובים קאי