אחד העקרונות החשובים בתורה הוא צמצום השיעבוד של אדם לאדם. התורה מתירה לאדם למכור את עצמו לעבד לזמן מוגבל, אך מי שרוצה להשתעבד לזמן ארוך יותר חייב לעבור תהליך משפיל של רציעת האוזן:

(שמות כא ה): "וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד 'אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי',"

(שמות כא ו): "וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה, וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם"

כל חלקי הפרשה מלמדים על דרכים להתרחק משיעבוד:

ואם אמור יאמר העבד - הכפילות בפועל אמר מלמדת, שאדם הרוצה להישאר עבד צריך להגיד זאת לפחות פעמיים: " "אינו נרצע עד שיאמר וישנה" " ( מכילתא ) . לפעמים אדם בוחר בשיעבוד מתוך חולשה רגעית, הגורמת לו לרצות להתנער מהאחריות שבחיי החופש; התורה דורשת ממנו לחשוב פעמיים (לפחות) ולוודא שהוא באמת מעוניין להשתעבד לעולם.

'אהבתי את אדוני את אשתי ואת בניי, לא אצא חופשי' - הכתוב מתייחס לעבד עברי שנשא לאישה שפחה שהיתה שייכת לאדון, ולפי הדין (שנזכר בפסוק הקודם), אם העבד משתחרר, השפחה וילדיה צריכים להישאר עם האדון, והעבד המשתחרר צריך להיפרד מהם. הקושי הנפשי להיפרד מאישה וילדים הוא גדול מאד, ובהחלט אפשר להבין מדוע הוא מעדיף להישאר עבד. לדברי חז"ל זהו המצב היחיד שבו מותר לאדם להישאר עבד: " "אינו נרצע אלא אם כן יש לו אשה ובנים ולרבו אשה ובנים" " ( מכילתא ) . גם במצב זה, האדם הבוחר בעבדות צריך לעבור את אותו תהליך משפיל; מכאן, שגם אהבה לאישה וילדים אינה סיבה מוצדקת להשתעבד!

אלהים = שופטים המשתפים את ה' ;    והגישו אדוניו אל האלהים - בני ישראל הם עבדים של ה' בלבד, ולכן אדם הרוצה להשתעבד לעולם חייב לבוא ו"לקבל רשות", כביכול, מה'. בפועל, הדבר נעשה על-ידי פניה לבית דין של דיינים מומחים:  " "אל האלהים - אצל הדיינין, שיימלך [יתייעץ] במוכריו [הדיינים שביצעו את המכירה הראשונית של האדם לעבד]" " ( מכילתא - דעה ראשונה , וכן רש"י ורמב"ן) .

הפסוק רומז גם, שאדם הרואה אדם אחר הרוצה להשתעבד לו, צריך לדבר על ליבו ולהזכיר לו את האלהים, להזכיר לו שהוא עבד של ה' ולא של בשר ודם.

והגישו אל הדלת או אל המזוזה - לפני שהאדון הופך את עבדו לעבד נרצע, הוא צריך להביאו אל דלת הבית, להראות לו את הדרך החוצה, ולתת לו הזדמנות אחרונה לצאת אל החופש.

הדלת והמזוזה רומזים גם ליציאת מצרים, שבה ה' הוציא את בני ישראל מעבדות לחרות: " "מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית? - אמר הקב"ה: דלת ומזוזה, שהיו עדים במצרים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים - עבדי הם ולא עבדים לעבדים', והלך זה וקנה אדון לעצמו - ירצע בפניהם!" " (רש"י בשם רבי שמעון) .

ורצע אדוניו את אזנו במרצע, ועבדו לעולם - טקס הרציעה כולל ניקוב של האוזן בעזרת כלי חד ממתכת (רבי, מכילתא) . האוזן מסמלת את השמיעה והצייתנות; האדון המנקב את האוזן קונה בכך לעולם את הצייתנות של העבד. האוזן מסמלת גם את השמיעה בקול ה', והרציעה נועדה להעניש את העבד על כך שבחר להפנות את מידת הצייתנות שלו לאדם במקום לה': " "ומה ראתה אוזן שתרצע מכל אברים? היה רבן יוחנן אומרה כמין חומר: אוזן, ששמעה 'לא תגנוב' והלך וגנב, היא תרצע מכל אבריו" " ( מכילתא ו רש"י ) , " "ואם מוכר עצמו - אזן ששמעה על הר סיני 'כי לי בני ישראל עבדים' והלך וקנה אדון לעצמו - תרצע" " (רש"י) .

אוזן מסמלת גם את מידת האיזון - אחד האתגרים העיקריים של אדם חופשי, השולט בעצמו, הוא לאזן בין כל כוחות הנפש השונים שלו, ולתת לכל כוח את המקום המתאים לו. אדם הבוחר להיות עבד למעשה מתנער מהאחריות לשלוט בעצמו, ומעביר לאדון את הסמכות לקבוע עבורו את נקודת האיזון המתאימה.