קידושין טו א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תלמוד בבלי

<< · קידושין · טו א · >>


תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפטשלימות: 75%
ראשונים | אחרונים
  • ואידך?    ההיא לגזירה שוה הוא דאתא, דתניא רבי אליעזר אומר מנין לרציעה שהיא באזן ימנית? נאמר כאן 'אזן' ונאמר להלן (ויקרא יד, יד) 'אזן'. מה להלן -- ימין, אאף כאן -- ימין.
  • ואידך?    א"כ לימא קרא "אזן"; מאי "אזנו"?
  • ואידך?    ההוא מיבעי ליה "אזנו" -- בולא אזנה.
  • ואידך?    נפקא לה (שמות כא, ה) מ"ואם יאמר העבד העבד" -- ולא אמה.
  • ואידך?    מיבעי ליה געד שיאמר כשהוא עבד.
  • ואידך?    מ'עבד' "העבד" נפקא.
  • ואידך?    'עבד' "העבד" לא דריש.


מ"ט דתנא קמא דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו?    מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד: (דברים טו, יד) "הענק תעניק לו" -- לו, ולא למוכר עצמו.

  • ואידך?    ההוא מיבעי ליה "לו" -- ולא ליורשיו.
  • יורשיו אמאי לא?! "שכיר" קרייה רחמנא! מה שכיר פעולתו ליורשיו אף האי פעולתו ליורשיו!
  • אלא "לו" -- דולא לבעל חובו; מדסבירא לן בעלמא כרבי נתן דתניא א"ר נתן, המנין לנושה בחברו מנה, וחברו בחברו; מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה? ת"ל (במדבר ה, ז) "ונתן לאשר אשם לו", אתא "לו" לאפוקי.
  • ואידך?    בעלמא נמי לא סבירא לן כרבי נתן.


מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית?    מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד: (שמות כא, ד) "אם אדוניו יתן לו אשה" -- לו ולא למוכר עצמו.

  • ואידך?    "לו" -- ובעל כרחו.
  • ואידך?    מ"כי משנה שכר שכיר" נפקא, דתניא (דברים טו, יח) "כי משנה שכר שכיר עבדך" -- שכיר אינו עובד אלא ביום, עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה. וכי תעלה על דעתך שעבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה?! והלא כבר נאמר (דברים טו, טז) "כי טוב לו עמך" -- עמך במאכל, עמך במשתה. וא"ר יצחק מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית.
  • ואידך?    אי מהתם הוה אמינא ה"מ מדעתיה, אבל בעל כרחיה אימא לא. קמ"ל.

אלא מאן תנא דלא יליף שכיר שכיר?    האי תנא הוא, דתניא (ויקרא כה, מא) "ושב אל משפחתו.." אמר ר"א בן יעקב במה הכתוב מדבר? אי במוכר עצמו -- הרי כבר אמור. אי בנרצע -- הרי כבר אמור. הא אין הכתוב מדבר אלא במכרוהו ב"ד שתים ושלש שנים לפני היובל, זשהיובל מוציאו.     ואי ס"ד יליף שכיר שכיר, למה לי? נילף שכיר שכיר!?

אמר רב נחמן בר יצחק לעולם יליף שכיר שכיר, ואיצטריך, ס"ד אמינא מוכר עצמו הוא דלא עבד איסורא אבל מכרוהו ב"ד דעבד איסורא, אימא ניקנסיה, קמ"ל.

אמר מר אי בנרצע הרי כבר אמור, מאי היא? דתניא (ויקרא כה, י) "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו..." -- במה הכתוב מדבר? אי במוכר עצמו, הרי כבר אמור. אי במכרוהו ב"ד, הרי כבר אמור. הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע שתים ושלש שנים לפני היובל חשהיובל מוציאו. מאי משמע? אמר רבא בר שילא אמר קרא "איש" -- איזהו דבר שנוהג באיש ואין נוהג באשה? הוי אומר זו רציעה.   ואיצטריך למיכתב מכרוהו בית דין, ואיצטריך למיכתב נרצע. דאי אשמעינן מכרוהו ב"ד -- משום דלא מטאי זמניה, אבל נרצע דמטאי זמניה -- אימא ניקנסיה. ואי אשמעינן נרצע -- משום דעבד ליה שש, אבל מכרוהו ב"ד דלא עבד ליה שש -- אימא לא, צריכא. ואיצטריך למיכתב "ושבתם" ואיצטריך למיכתב "לעולם". דאי כתב רחמנא "לעולם", הוה אמינא לעולם ממש, כתב רחמנא "ושבתם"; ואי כתב רחמנא "ושבתם", הוה אמינא ה"מ היכא דלא עבד שש, אבל היכא דעבד שש, לא יהא סופו חמור מתחלתו. מה תחלתו שש, אף סופו נמי שש. קמשמע לן "לעולם"-- לעולמו של יובל. אלא מאן תנא דלא יליף שכיר שכיר? רבי היא, דתניא

רש"י[עריכה]


ונאמר להלן אוזן - במצורע עני שכל הפרשה לדרשה שהרי נאמרה לעצמה במצורע עשיר והוכפלה והכי אמרינן במנחות (דף י.):

ההוא [מאוזן] ומיעוטא נפקא לן - מדכתיב אזנו דמשמע אזנו של זה ולא של אחר:

ולא אזנה - של אמה העבריה נרצעת והא דכתיב (דברים טו) ואף לאמתך תעשה כן אהענקה קאי כדלקמן (דף יז:):

כשהוא עבד - מואם יאמר העבד נפקא שאם לא אמר אהבתי את אדוני לא אצא חפשי עד שיכלו שש שניו אינו נרצע:

עבד העבד - עבד עד שיאמר כשהוא עבד העבד נפקא ליה מה"א יתירא למעוטי אמה:

לא דריש - דאורחא דקרא לאישתעי הכי:

ולא ליורשיו - אם לא הספיק להעניקו עד שמת:

פעולתו - שכר פעולתו:

ולא לבעל חובו - אין האדון מחוייב להגבות הענקו לבעל חובו ומשום דסבירא לן בעלמא כרבי נתן דאמר הנושה בחברו מנה וחברו בחברו מוציאין מזה ונותנין לזה איצטריך למעוטי הענקה מהאי דינא:

מכי משנה שכר שכיר נפקא - גמרינן בעל כרחו וכי תנא ביה קרא אדוניו יתן לו כו' למעוטי מוכר עצמו:

ושב אל משפחתו - במוכר עצמו כתיב לומר שיצא ביובל:

אם במוכר עצמו - וללמד שאם פגעו יובל בתוך שש יובל מוציאו:

הרי כבר אמור - דכתיב לעיל מיניה עד שנת היובל יעבוד עמך:

אם בנרצע - ללמד שאף הנרצע יוצא ביובל:

הרי כבר אמור - לקמיה בעי לה מאי היא:

דלא עבד איסורא - דלא גנב כלום אבל מכרוהו ב"ד בגניבתו נימא נקנסיה לעבוד עד שש:

ושבתם איש אל אחוזתו - בפרשת יובל כתיב:

הרי כבר אמור - כדאמר לעיל עד שנת היובל יעבוד עמך:

אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור - ושב אל משפחתו כדאוקימנא לעיל:

דלא מטא זימניה - לא מלאו שש שניו לצאת:

ליקנסיה - על שאמר לא אצא ועבר על כי עבדי הם (ויקרא כה) והוא קונה אדון לעצמו חנם:

משום דעבד ליה שש - קודם לכן ואין רבו מפסיד בשילוחו אבל מכרוהו ב"ד שפגע בו יובל בתוך שש אימא דלא נפסדיה לאדון קמ"ל:

לעולם - ועבדו לעולם והוא לעולמו של יובל דטפי מהכי ליכא למימר דהא כתיב קרא אחרינא ושבתם איש וגו' ואוקימנא בנרצע:

ה"מ - דיוצא נרצע ביובל ולא קודם לכן היכא דלא עבד שש אחר רציעה אבל היכא דעבד שש אחר רציעתו אימא ניפוק בשש דלא תהא רציעה חמורה מתחילת ממכרו:

קמ"ל לעולם - מידי דחשוב עד לעולם:

תוספות[עריכה]


ואידך לג"ש הוא דאתא. פי' וצריך שתהא מופנה משני צדדין דאי אינה מופנה אלא מצד אחד איכא מ"ד (בנדה דף כב:) דלמידין ומשיבין ומאי משיבין דאיכא למיפרך. מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת:

ואידך. פי' ת"ק בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן מכאן מדקדקין דאין הלכה כר' נתן דהא ר"א ורבנן פליגי בדר' נתן ור' אליעזר דשמותי הוא סבר כר' נתן והלכה כרבנן ועוד מדקדק ר"ת מהא דאמר לקמן פ' האומר (דף סט.) גבי אושפזיכניה דר' שמלאי ממזירא הוה א"ל אי קדימתך טהרתינהו לבנך ומפרש משום דא"ל זיל גנוב ואיזדבן לעבד עברי ואי מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית למה ליה למימר. זיל גנוב ה"ל למימר זיל זבון עצמך אלא ש"מ דאין הלכה כר"א דודאי מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית וכי היכי דבהא לית הילכתא כוותיה בהא דקאמר מעניקין לו נמי לית הילכתא כוותיה אלא ודאי אין מעניקין לו כת"ק ועוד ראיה מהא דאמר לקמן (דף טז:) הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לבעל חובו משמע דאין הלכה כוותיה ור"ת ור"י פי' דהלכה כר' נתן דהא גבי פלוגתא דאביי ורבא בפרק כל שעה (פסחים דף לא.) דאמר רבא מכאן ולהבא הוא גובה אי אפשר לרבא ליישב אליבא דרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן אלא . כר' נתן וקי"ל כרב נחמן בדיני ורבא נמי דחק להעמידה כמותו וקי"ל כרבא גבי אביי ומה שהבאתי דמדלית הילכתא כר"א בהא דרבו מוסר לו שפחה כנענית ה"נ נימא דלית הילכתא כוותיה בההיא דמעניקין לו אין זה ראיה דילמא בההיא אין הלכה כמותו אבל באחריני הלכתא כוותיה ועוד דשמא גם בהא דמוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית נמי הילכתא כוותיה והא דנקט התם זיל גנוב לרווחא דמילתא נקט דמכרוהו ב"ד כ"ע מודו דרבו מוסר לו שפחה כנענית ומה שאומר דר"א שמותי הוא ברוב ספרים גרס ר' אלעזר והא דקאמר תוטא היא דילמא הכי קאמר תוטאי היא וס"ל כוותיה וה"ר נתנאל מפרש לגבי מלוה כ"ע אית להו כר' נתן והכי נפרש לעיל אליבא דר"א אלא לו ולא לבעל חובו משום דסבירא לן בעלמא כר' נתן בשאר שכירות שמוציאין מזה ונותנין לזה אתא לו ואפקיה פי' שאינו משלם הענקה לב"ח ואידך ת"ק בעלמא נמי פי' בשאר שכירות לא קי"ל כר' נתן משום דטרח בגופו אבל בב"ח כ"ע אית להו דרבי נתן כדפי':

ואידך אי מהתם ה"א ה"מ מדעתיה. אף על גב דמדעתו מואם אדוניו יתן לו אשה נפקא מ"מ הוה אמינא דלהרצאת אדון קאתי:

כי טוב לו עמך. ה"ר אברהם גריס כשכיר כתושב יהיה עמך (ויקרא כה) דמהתם ילפינן בת"כ אבל בספרי לא דריש מידי מכי טוב לו עמך דאין זה צווי אלא סיפור דברים בעלמא.:

איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה. ואם תאמר ואימא זו מכרוהו ב"ד דלא שייך באשה דכתיב (שמות כב) בגניבתו ולא בגניבתה וי"ל דמ"מ שם מכירה נוהגת באשה אבל שם רציעה אינו נוהג באשה [ותימה דכיון דקרא לא משתמע אלא בנרצע למאי איצטריך למימר אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור]. ת"י:

עין משפט ונר מצוה[עריכה]

מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)

קמב א מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה ט:

קמג ב מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה יג:

קמד ג מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה י:

קמה ד מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה טו:

קמו ה מיי' פ"ב מהל' מלוה ולוה הלכה ו , סמ"ג עשין צג , טור ושו"ע חו"מ סי' פו סעיף א:

קמז ו מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה ג:

קמח ז מיי' פ"ב מהל' עבדים הלכה ב:

קמט ח מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה ו: