קידושין טו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואידך ההיא לגזירה שוה הוא דאתא דתניא רבי אליעזר אומר מנין לרציעה שהיא באזן ימנית נאמר כאן אזן ונאמר להלן (ויקרא יד, יד) אזן מה להלן ימין אאף כאן ימין ואידך א"כ לימא קרא אזן מאי אזנו ואידך ההוא מיבעי ליה אזנו בולא אזנה ואידך נפקא לה (שמות כא, ה) מואם יאמר העבד העבד ולא אמה ואידך מיבעי ליה געד שיאמר כשהוא עבד ואידך מעבד העבד נפקא ואידך עבד העבד לא דריש.
מ"ט דתנא קמא דאמר מוכר עצמו אין מעניקין לו מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד (דברים טו, יד) הענק תעניק לו לו ולא למוכר עצמו ואידך ההוא מיבעי ליה לו ולא ליורשיו יורשיו אמאי לא שכיר קרייה רחמנא מה שכיר פעולתו ליורשיו אף האי פעולתו ליורשיו אלא לו דולא לבעל חובו מדסבירא לן בעלמא כרבי נתן דתניא א"ר נתן המנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל (במדבר ה, ז) ונתן לאשר אשם לו אתא לו לאפוקי ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כרבי נתן.
מ"ט דת"ק דאמר מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית מיעט רחמנא גבי מכרוהו ב"ד (שמות כא, ד) אם אדוניו יתן לו אשה לו ולא למוכר עצמו ואידך לו ובעל כרחו ואידך מכי משנה שכר שכיר נפקא דתניא (דברים טו, יח) כי משנה שכר שכיר עבדך שכיר אינו עובד אלא ביום עבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה וכי תעלה על דעתך שעבד עברי עובד בין ביום ובין בלילה והלא כבר נאמר (דברים טו, טז) כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה וא"ר יצחק מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית ואידך אי מהתם הוה אמינא ה"מ מדעתיה אבל בעל כרחיה אימא לא קמ"ל.
אלא מאן תנא דלא יליף שכיר שכיר האי תנא הוא דתניא (ויקרא כה, מא) ושב אל משפחתו אמר ר"א בן יעקב במה הכתוב מדבר אי במוכר עצמו הרי כבר אמור אי בנרצע הרי כבר אמור הא אין הכתוב מדבר אלא במכרוהו ב"ד שתים ושלש שנים לפני היובל זשהיובל מוציאו ואי ס"ד יליף שכיר שכיר למה לי נילף שכיר שכיר אמר רב נחמן בר יצחק לעולם יליף שכיר שכיר ואיצטריך ס"ד אמינא מוכר עצמו הוא דלא עבד איסורא אבל מכרוהו ב"ד דעבד איסורא אימא ניקנסיה קמ"ל.
אמר מר אי בנרצע הרי כבר אמור מאי היא דתניא (ויקרא כה, י) ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו במה הכתוב מדבר אי במוכר עצמו הרי כבר אמור אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע שתים ושלש שנים לפני היובל חשהיובל מוציאו מאי משמע אמר רבא בר שילא אמר קרא איש איזהו דבר שנוהג באיש ואין נוהג באשה הוי אומר זו רציעה ואיצטריך למיכתב מכרוהו בית דין ואיצטריך למיכתב נרצע דאי אשמעינן מכרוהו ב"ד משום דלא מטאי זמניה אבל נרצע דמטאי זמניה אימא ניקנסיה ואי אשמעינן נרצע משום דעבד ליה שש אבל מכרוהו ב"ד דלא עבד ליה שש אימא לא צריכא ואיצטריך למיכתב ושבתם ואיצטריך למיכתב לעולם דאי כתב רחמנא לעולם הוה אמינא לעולם ממש כתב רחמנא ושבתם ואי כתב רחמנא ושבתם הוה אמינא ה"מ היכא דלא עבד שש אבל היכא דעבד שש לא יהא סופו חמור מתחלתו מה תחלתו שש אף סופו נמי שש קמשמע לן לעולם לעולמו של יובל. אלא מאן תנא דלא יליף שכיר שכיר רבי היא דתניא
רש"י
[עריכה]
ונאמר להלן אוזן - במצורע עני שכל הפרשה לדרשה שהרי נאמרה לעצמה במצורע עשיר והוכפלה והכי אמרינן במנחות (דף י.):
ההוא [מאוזן] ומיעוטא נפקא לן - מדכתיב אזנו דמשמע אזנו של זה ולא של אחר:
ולא אזנה - של אמה העבריה נרצעת והא דכתיב (דברים טו) ואף לאמתך תעשה כן אהענקה קאי כדלקמן (דף יז:):
כשהוא עבד - מואם יאמר העבד נפקא שאם לא אמר אהבתי את אדוני לא אצא חפשי עד שיכלו שש שניו אינו נרצע:
עבד העבד - עבד עד שיאמר כשהוא עבד העבד נפקא ליה מה"א יתירא למעוטי אמה:
לא דריש - דאורחא דקרא לאישתעי הכי:
ולא ליורשיו - אם לא הספיק להעניקו עד שמת:
פעולתו - שכר פעולתו:
ולא לבעל חובו - אין האדון מחוייב להגבות הענקו לבעל חובו ומשום דסבירא לן בעלמא כרבי נתן דאמר הנושה בחברו מנה וחברו בחברו מוציאין מזה ונותנין לזה איצטריך למעוטי הענקה מהאי דינא:
מכי משנה שכר שכיר נפקא - גמרינן בעל כרחו וכי תנא ביה קרא אדוניו יתן לו כו' למעוטי מוכר עצמו:
ושב אל משפחתו - במוכר עצמו כתיב לומר שיצא ביובל:
אם במוכר עצמו - וללמד שאם פגעו יובל בתוך שש יובל מוציאו:
הרי כבר אמור - דכתיב לעיל מיניה עד שנת היובל יעבוד עמך:
אם בנרצע - ללמד שאף הנרצע יוצא ביובל:
הרי כבר אמור - לקמיה בעי לה מאי היא:
דלא עבד איסורא - דלא גנב כלום אבל מכרוהו ב"ד בגניבתו נימא נקנסיה לעבוד עד שש:
ושבתם איש אל אחוזתו - בפרשת יובל כתיב:
הרי כבר אמור - כדאמר לעיל עד שנת היובל יעבוד עמך:
אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור - ושב אל משפחתו כדאוקימנא לעיל:
דלא מטא זימניה - לא מלאו שש שניו לצאת:
ליקנסיה - על שאמר לא אצא ועבר על כי עבדי הם (ויקרא כה) והוא קונה אדון לעצמו חנם:
משום דעבד ליה שש - קודם לכן ואין רבו מפסיד בשילוחו אבל מכרוהו ב"ד שפגע בו יובל בתוך שש אימא דלא נפסדיה לאדון קמ"ל:
לעולם - ועבדו לעולם והוא לעולמו של יובל דטפי מהכי ליכא למימר דהא כתיב קרא אחרינא ושבתם איש וגו' ואוקימנא בנרצע:
ה"מ - דיוצא נרצע ביובל ולא קודם לכן היכא דלא עבד שש אחר רציעה אבל היכא דעבד שש אחר רציעתו אימא ניפוק בשש דלא תהא רציעה חמורה מתחילת ממכרו:
קמ"ל לעולם - מידי דחשוב עד לעולם:
תוספות
[עריכה]
ואידך לג"ש הוא דאתא. פי' וצריך שתהא מופנה משני צדדין דאי אינה מופנה אלא מצד אחד איכא מ"ד (בנדה דף כב:) דלמידין ומשיבין ומאי משיבין דאיכא למיפרך. מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת:
ואידך. פי' ת"ק בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן מכאן מדקדקין דאין הלכה כר' נתן דהא ר"א ורבנן פליגי בדר' נתן ור' אליעזר דשמותי הוא סבר כר' נתן והלכה כרבנן ועוד מדקדק ר"ת מהא דאמר לקמן פ' האומר (דף סט.) גבי אושפזיכניה דר' שמלאי ממזירא הוה א"ל אי קדימתך טהרתינהו לבנך ומפרש משום דא"ל זיל גנוב ואיזדבן לעבד עברי ואי מוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית למה ליה למימר. זיל גנוב ה"ל למימר זיל זבון עצמך אלא ש"מ דאין הלכה כר"א דודאי מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית וכי היכי דבהא לית הילכתא כוותיה בהא דקאמר מעניקין לו נמי לית הילכתא כוותיה אלא ודאי אין מעניקין לו כת"ק ועוד ראיה מהא דאמר לקמן (דף טז:) הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לבעל חובו משמע דאין הלכה כוותיה ור"ת ור"י פי' דהלכה כר' נתן דהא גבי פלוגתא דאביי ורבא בפרק כל שעה (פסחים דף לא.) דאמר רבא מכאן ולהבא הוא גובה אי אפשר לרבא ליישב אליבא דרב נחמן דאמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן אלא . כר' נתן וקי"ל כרב נחמן בדיני ורבא נמי דחק להעמידה כמותו וקי"ל כרבא גבי אביי ומה שהבאתי דמדלית הילכתא כר"א בהא דרבו מוסר לו שפחה כנענית ה"נ נימא דלית הילכתא כוותיה בההיא דמעניקין לו אין זה ראיה דילמא בההיא אין הלכה כמותו אבל באחריני הלכתא כוותיה ועוד דשמא גם בהא דמוכר עצמו רבו מוסר לו שפחה כנענית נמי הילכתא כוותיה והא דנקט התם זיל גנוב לרווחא דמילתא נקט דמכרוהו ב"ד כ"ע מודו דרבו מוסר לו שפחה כנענית ומה שאומר דר"א שמותי הוא ברוב ספרים גרס ר' אלעזר והא דקאמר תוטא היא דילמא הכי קאמר תוטאי היא וס"ל כוותיה וה"ר נתנאל מפרש לגבי מלוה כ"ע אית להו כר' נתן והכי נפרש לעיל אליבא דר"א אלא לו ולא לבעל חובו משום דסבירא לן בעלמא כר' נתן בשאר שכירות שמוציאין מזה ונותנין לזה אתא לו ואפקיה פי' שאינו משלם הענקה לב"ח ואידך ת"ק בעלמא נמי פי' בשאר שכירות לא קי"ל כר' נתן משום דטרח בגופו אבל בב"ח כ"ע אית להו דרבי נתן כדפי':
ואידך אי מהתם ה"א ה"מ מדעתיה. אף על גב דמדעתו מואם אדוניו יתן לו אשה נפקא מ"מ הוה אמינא דלהרצאת אדון קאתי:
כי טוב לו עמך. ה"ר אברהם גריס כשכיר כתושב יהיה עמך (ויקרא כה) דמהתם ילפינן בת"כ אבל בספרי לא דריש מידי מכי טוב לו עמך דאין זה צווי אלא סיפור דברים בעלמא.:
איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה. ואם תאמר ואימא זו מכרוהו ב"ד דלא שייך באשה דכתיב (שמות כב) בגניבתו ולא בגניבתה וי"ל דמ"מ שם מכירה נוהגת באשה אבל שם רציעה אינו נוהג באשה [ותימה דכיון דקרא לא משתמע אלא בנרצע למאי איצטריך למימר אי במכרוהו ב"ד הרי כבר אמור]. ת"י:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)
קמב א מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה ט':
קמג ב מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה י"ג:
קמד ג מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה י':
קמה ד מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה ט"ו:
קמו ה מיי' פ"ב מהל' מלוה ולוה הלכה ו', סמ"ג עשין צג, טור ושו"ע חו"מ סי' פ"ו סעיף א':
קמז ו מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה ג':
קמח ז מיי' פ"ב מהל' עבדים הלכה ב':
קמט ח מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה ו':
ראשונים נוספים
ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן. תמיה לי ולימא (אמאי סבירא) [למאי דסבירא] לן כר' נתן אף בזו ולפיכך דרש ת"ק לו ולא למוכר עצמו איכא למימר אי סבירא ליה הכי עדיף ליה למדרש לו ולא לבעל חובו דהוי מיעוטא בדידה ומקיימא ביה ג"ש דשכיר שכיר מלמדרש לו ולא למוכר עצמו דמיעוטא לאחר ומבטלה מיניה ג"ש ומיהו אפשר דר' נתן סבר לה כת"ק דדריש לו ולא למוכר עצמו וס"ל לו ואפי' לב"ח מדסבירא לן בעלמא הכי תדע דהא קי"ל כר' נתן דאמוראי סברי הכי במסכ' כתובות ד' י"ט ובמסכת פסחים בפרק כל שעה (פסחים דף ל"א ע"א) וליכא לאוקמה כר' אליעזר דשמותי הוא ויחידאה הוא:
הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע וכו' מאי משמע. יש מפרשים נימא איפכא ושב אל משפחתו בנרצע ושבתם איש אל אחוזתו במכרוהו בית דין וקשיא לי' מכיר' זו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באש' הוא דהא אינה נמכר' בגניבת' וניחא ליה מכיר' נמי איתא באש' ובע"כ נמי דומיא דמכיר' ב"ד אית' בה שהרי אב מוכרה אבל רציעה ליתיה באשה כלל. ולא מחוור לן האי פירושא דמאי נפקא לן אי מפיק לה מ"מ חד למכרוהו ב"ד וחד לנרצע.
אלא הכי משמע פירוש, מאי משמע דקרא בעבד עברי כתיב אימא בשדה אחוזה כתיב כפשטיה דקרא ואי מייתר לך דריש ליה לרבויי מילי בשדה אחוזה אבל נרצע אימא נקנסיה ולא ליפוק כלל דכתיב בקרא לעולם ומפרקינן איזהו דבר הנוהג באיש ע"כ רציעה:
ואידך ההוא לגזירה שוה הוא דאתא: דבעינן מב' צדדים דקסבר דבמופנה מצד אחד למדין ומשיבין, והכא איכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארץ ואזוב ושני תולעת, אבל במופנה משני צדדין למדין ואין משיבין.
ואידך (כלומר רבנן) נפקא ליה מואם אמור יאמר העבד: וקשיא לן דהא אין אשה נמכרת בבית דין ולרבנן נמכר בבית דין בלבד הוא נרצע?
- וי"ל דמכירת האב כמכירת בית דין שאף היא נמכרת בעל כרחה.
- עוד נ"ל דאי לא מיעטיה קרא הוה אמינא דאמה נרצעת מגזרת הכתוב דהא סמוך לרציעה כתיב -- "ואף לאמתך תעשה כן" -- ואף על פי שאינה נמכרת בבית דין, הוה אמינא דהוה ליה כהענקה שמעניקין לה אף על פי שאינה נמכרת בבית דין אלא דמדמיעטה קרא דרשינן האי "לאמתך תעשה כן" להענקה דלעיל מיניה.
- עוד נ"ל דקושיא מעיקרא ליתא דאי לא מיעטה קרא מ-"ואם אמור יאמר העבד" הוה מוקמינן אזנו ולא אזנה והוה אמינא דאף מוכר עצמו אינו נרצע אלא מדמיעט רחמנא אזנו של זה ולא אזנו של אחר. וזה נ"ל עיקר.
מדסבירא לן בעלמא כר' נתן אתי' לו אפקיה: קשיא לי וכיון דבעלמא סבירא לן כר' נתן מאי טעמא נפקיה הכא? נוקי האי "לו" למעט מוכר עצמו כרבנן? י"ל דטפי עדיף לקיומי גזירה שוה. ומהאי טעמא נמי איצטריך למימר לרבנן דלית להו בעלמא כר' נתן דאי הוה ס"ל כר' נתן בעלמא הכא ודאי הוה מוקמינן "לו" למעוטי בעל חובו ולא למעוטי מוכר עצמו משום גזירה שוה.
ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן: מכאן דקדק ר"ת דלית הלכתא כר' נתן דהא לית ליה אוקמתא אליבא דרבנן דאמרי מוכר עצמו אין מעניקין לו ואנן כרבנן סבירא לן. חדא - דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דר' אליעזר שמותי הוא. ועוד מדאמרינן לקמן הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לבעל חוב - כלומר דסבירא ליה כר' נתן - דאלמא לית הלכתא כר' נתן.
ור"י זקן זצ"ל כתב דאדרבה, מדקאי ר' נתן בהענקה כר' אלעזר כותיה עבדינן משום דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. ואף על גב דלית הלכתא כר' אלעזר במוכר עצמו - שרבו מוסר לו שפחה כנענית - הא לאו בהא תליא, דכל חד וחד מקרא באנפי נפשיה דייקי ליה. וברוב הספרים גרסינן הכא "רבי אלעזר" ולא "רבי אליעזר". והא דאמרינן לקמן הא מני תוטאי היא -- משום דאיהו אמר לה בהדיא.
ונ"ל דאפשר לומר דר' נתן נמי אית ליה בהענקה כרבנן ודריש נמי "לו" ולא למוכר עצמו ולא דרשינן "לו" ולא לבעל חובו משום דמסתברא -- קאי גבי גבי עבד וממעט מילי דעבד, קאי קבי עבד וממעט מילי דבעל חוב?! וליכא בין ר' נתן לר' אלעזר אלא משמעי' דורשין. ור' נתן נמי אמר לך דרבנן כותיה ס"ל ומוקי טעמייהו בהכי ואנן דמוקמיה טעמייהו משום דבעלמא לית לה דר' נתן היינו משום דניחא לן לאוקמי טעמיה דתנא קמא בדינא מדתליא ליה במשמעות דורשין.
והלכך אפשר דאית לדרבנן בהענקה ודר' נתן בעלמא בבעל חוב, ובודאי כר' נתן קיימא לן
- כדמוכח בפרק השולח גבי פרוזבול דאמרינן לו ולערב א"ל קרקע ולחייב לו יש לו קרקע כותבין לו פרוזבול מדרבי נתן.
- ובפרק ב דכתובות גבי אומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואסיקנא דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכר' נתן.
- בפסחים פרק ב' בפלוגתא דאביי ורבא בבעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה - אית ליה לרבא התם כר' נתן.
- וכן בפרק דייני גזרות בשמעתא דשנים שהוציאו שטר חוב זה על זה, ור' נחמן הכי אית ליה התם וקיימא לן כרב נחמן בדיני.
ומיהו דוקא מחיים דבעל חוב - הוא שמוציאין מבעל חובו ונותנין לאשר אשם לו. וטעמא דמלתא משום דהוה ליה כעין הפוכי מטרתא, שהרי כשגבה שמעון חובו מלוי, בין גבה מעות בין גבה קרקע, ב"ח שלו גובה ממנו -- אם כן מעתה מוציאין מלוי ונותנין לראובן דהפוכי מטרתא למה לי. ולאו להפוכי מטרתא ממש קאמינא דהא מצי לוה שני למימר ליה להאי "לאו בעל דברים דידי את" והיינו נמי טעמא דרבנן דפליגי עליה דר' נתן וכדמשמע בפר' האשה שנפלו לה נכסים גבי הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח אשה.
ואף על גב דמשמע בפר' דייני גזרות דכולי עלמא אית להו בעלמא הפוכי מטרתא למה לי ולא מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את מדכתיב "ונתן לאשר אשם לו". ודוקא מחיים דלוה דידיה משום דכל שהחייב לו בעל דברים דידיה אף החייב לחייב לו בעל דברים דידיה וזהו חדושו ד"ונתן לאשר אשם לו".
אבל אם מת ויש לו בעל חוב והניח מלוה ופקדון ביד אחרים -- אין מוציאין מהם ונותנין לבעל חוב אלא ליורשין. וכדתנן בכתובות פרק הכותב "מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן" (ופירש ר' יוחנן "מאן כושל? בעל חוב"). ורבי עקיבא אומר "אין מרחמין בדין אלא יתננו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה".
דר' טרפון סבר דאפילו ממלוה דשבק מפקינן מדר' נתן ואף על גב דאיכא תרתי -- חדא דהוו מטלטלי ואידך כר' נתן. וכל שכן אפקדון דליכא אלא חדא. ורבי עקיבא סבר אפילו פקדון דליכא אלא חדא ואף על גב דליתנהו ביד יתמי - לא גבי, וכל שכן מלוה דאיכא תרתי דאפילו ר' נתן לא אמר אלא מחיים אבל לאחר מיתה לא.
וקיימא לן כרבי עקיבא. וטעמא דמלתא משום דכיון דאי פרע ליה לווה בזוזי לא גבי בעל חוב דאבוהון מנייהו כדאמר רב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן. אבל מעות אין בעל חוב גובה מהן דמטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי, והלכך אין כאן הפוכי מטרתא אלא דין גמור. וכשגבו קרקע דבעל חוב חוזר וגובה אותה מהם מדר' נתן גופיה היא, דאי לאו דר' נתן הוו להו נכסי דקנו יתמי כדאיתא בהדיא בפרק כל שעה בפלוגתא דאביי ורבא דבעל חוב למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה.
והא דיהיב רבי עקיבא טעמא התם למלתיה לפי שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה -- לאו למימר שאם פטרו האב למלוה משבועה או דשמתי' ומת בשמתיה או מת בגו זמניה דנותנין למלוה (אלא לעולם נותנין ליורשין) , אלא התם הכי קאמר הואיל ויפה כחן של יורשין שאין צריכין שבועה לעולם, מה שאין כן האשה ובעל חוב שהורע כחן שאין דינן ליטול אלא בשבועה.
והכי אתמר בירושלמי דגרסינן התם: הגע עצמך שפטרום מן השבועה זו תורה וזו אינה תורה. וכן נמי מוכח בפרק מי שהיה נשוי אמרינן התם אמר רב"ח ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפו עליו במלוה ומת ראובן ואתא בעל חוב דראובן וקא טריף לה משמעון ופייסיה בזוזי -- דינא הוא דאמרי בני ראובן אנן מטלטלי שבק אבון גבך מטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי. והא התם דאין צריך שבועה ואפילו הכי לא גבי ממלוה דבידיה אלא מוציאין מיניה והבין להו ליתמי.
ומיהו אי פקח אידך מקרקש בזוזי לבעל חוב דאבוהון ומגבי ליה קרקע בשביל חובת אביהן ומוקמינן ליה בידיה דזה היה פקח ונשכר דהשתא נמי הוי הפוכי מטרתא וכדאמרינן בההיא דפרק מי שהיה נשוי דמייתינן בסמוך - ואי פקח שמעון מגבי ליה ניהלייהו והדר גבי לה מינייהו מדרב נחמן יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן וכולי.
והא דאמרינן התם מגבי לה ניהלייהו -- לאו דוקא מגבי, דהפוכי מטרתא למה לי, אלא הכי קאמר: אי פקח אידך טעין להו קרקע מגבינא לכולי זוזי והדר מעכבנא לי בחובת אבוהון א"נ כביש מטלטליו כי היכי דלית להו גוביינא אלא מינה קאמר.
והא דר' נתן דוקא במקום שאינו מוצא לגבות מיניה דבעל חוב אבל במקום שמוציאין לגבות אין מוציאין מזה ונותנים כדמוכח בבבא קמא וטעמא דאמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו דבעל חוב כעין משועבדין הוא ואין מוציאין מן המשועבדין במקום שיש בני חורין.
הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע. מאי משמע?: יש מפרשים מאי משמע ד-"ושבתם איש אל אחוזתו" בנרצע ו-"שב אל אחוזתו" במכרוהו בית דין? אימא איפכא.
ופרקינן איש איזהו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באשה הוי אומר זו רצועה: והקשה הראב"ד ואכתי מאי משמע דהא מכירת בית דין נמי אינו נוהג באשה דאינה נמכרת בגניבתה?
וניחא ליה ד"איש איש" קא דייק - איזהו שנוהגין בו שתי מדות שבאיש ואינה באשה הוי אומר זו רצועה דנרצע נוהגין בו שתי מדות שבאיש דהיינו מכירת בית דין ורציעה אבל במכרוהו בית דין בלבד -- ואי נמי במוכר עצמו -- חדא הוא דאיכא. וקצת קשה לי דאם כן הוה ליה למימר "איש איש איזהו דבר שנוהג באיש איש".
ואחרים פירשו דאשה נמי שייכא במכירה דמכירת האב כמכירת בית דין שאף היא נמכרת בעל כרחה, וכמו שהזכרנו למעלה.
מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית יש אומרי' שאסור גם כן אפילו מדעתו בשפחה כנענית וראייתם מעובדא דרבי שמלאי דאמר לההיא גברא אי קדימתך טהרתינהו לבנך דאמינ' לך ז"ל גנוב ואיזדבן בעבד עברי ותשתרי בשפחה כנענית דאלמא ליכא תקנתא אליבא דת"ק דהלכתא כותיה דישתרי בשפחה כנענית ע"י מכירת עצמו דאי לא למה ליה למימר זיל גנוב לימא ליה זיל איזדבן בעבד עברי. ואין זה נכון דא"כ מוכר עצמו למה צריך גט חירות שהרי אין גופו קנוי ממש ולא מצינו גט אלא במקום שיש לרב קנין איסור דומה לגט אשה שצריכה גט ובעבד כנעני לגבי קנין ממון שבו בהפקר סגי ליה אלא שצריך גט לקנין איסור כדכתיבנא במסכת גיטין. ועוד דהא לקמן איבעיא לן אליבא דת"ק מ"ט מוכר עצמו אינו נרצע ואיצטריך לאתויי קרא למעוטי ואם איתא דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית למה ליה קרא למעוטי מרציע' דהא קי"ל דכל שאין לו אשה ובנים אינו נרצע אלא ודאי כדאמרן והא דרבי שמלאי לאו ראייה הוא דהתם מילתא בעלמא קאמר ולאו דוקא וכי תעל' על דעתך שיאמר לו [רבי] שמלאי שיגנוב ויעבור על לאו של תורה שהרי אפילו בגונב ע"מ למיקט או לשלם תשלומי כפל יש לאו כדאיתא בפ' איזהו נשך אלא לרווחא דמילתא אמר הכי דאלו קדמ' הכי הוה א"ל ומשום דההוא גברא היה עשיר ואין לו למכור עצמו נקט הכי אבל לעולם ה"ה שהמוכר מותר בשפחה אלא שאין רבו כופהו בכך וכן דעת מורי נר"ו:
לו ולא לבעל חובו מדס"ל בעלמא כר' נתן אתא לו ואפקיה ואידך דהיינו ת"ק בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן וקשיא לן למה לן למימר הכי נימא דמשום דס"ל בעלמא כר' נתן וה"ה הכא לא דריש לו ולא לב"ח ודריש לו ולא למוכר עצמו והא הוה עדיפא לן דלא ליפלוגי עליה דר' נתן דלא אשכחן מאן דפליג עליה. ואיכא למימר דאי ס"ל בעלמא כר' נתן הכי עדיפא טפי לאוקמי מיעוטא דלו מיניה וביה דהיינו לו ולא לב"ח מלאוקמי למעוטי מוכר עצמו דהוי בר מגופיה. ואיכא למידק דהא קיימא לן הכא כרבנן דר' אליעזר יחידאי היא ושמותי הוא וכיון דכן לית הלכתא כר' נתן דהא רבנן פליגי עליה ואנן אשכחן בכוליה תלמוד' דמייתי הא דר' נתן להדיא ומוקמי' מתנייתא ומתני' כוותיה והתם בפ' כל שעה (פסחים דף ל"א) מייתי' לה גבי פלוגתא דאביי ורבא כי היכי דמשתעבדנא לב"ח דאבוכון מדר' נתן וכן בכתובות דף י"ט מביא האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן אוקימנ' לעולם דקאמר מלוה וכדר' נתן וכן ההיא דראובן שמכר שדה לשמעון וזקפן עליו במלוה וכן בפ' החובל ובמסכת גיטין ובדוכתי טובא מייתי לה וליכא מאן דפליג. והנכון דודאי קיי"ל הכא כרבנן וקיי"ל כר' נתן והא דאמרינן הכא דרבנן לית להו דר' נתן היינו לרב טביומי דקסבר דת"ק יליף שכיר שכיר ואצטרך לו למעוטי מוכר עצמו ולא דריש לו ולא לב"ח ואלו היה משכח רב טבומי הכא דלא יליף שכיר שכיר הוה איפך לקיימי דחיה דיליה אבל מכיון דלא אשכח תנא אחרינא דלא יליף שכיר שכיר אית לן למימר דתלמודא דאמר לעיל אלא למאן דלא יליף שכיר שכיר בדוקא קאמר ליה ומשום דידע דת"ק הוא דלא יליף ליה והיינו דמיעט מוכר עצמו מכל הנהו דיני משום דלא כתיבי ביה ולא יליף כהו ממכרוה ב"ד ותו לא מצטרכי' לההוא מיעוטא ודריש ליה לו ולא לב"ח כר' אליעזר וכרבי נתן ומאי דאמרינן לקמן הא מני חוטאי היא דאמר לו ולא לב"ח לאו למימר דחיטאי היא ויחידאה ולית הלכתא כותיה דודאי הלכה הוא דכרבי נתן אתיא ורבנן מודו בה אלא נקטי' חוטאי דהוה אמרה להאי דרשה בהדיא וכן דרך התלמוד וזה נכון וברור וכן מצינו לרמב"ם ז"ל שפס' כרבי נתן וכרבנן למימרא דלא פליגי ואתיא שפיר לפום מאי דפרישנא וחזינן לר"ת ז"ל שכתב דרבנן פליגי עליה דרבי נתן ולא קיימא לן בהא כרבנן אלא כר' אליעזר דאמר זה וזה מעניקין לו דקאי כר' נתן אבל באידך ס"ל כרבנן. ורבנן אחריני ז"ל פסקו כרבנן בכולהו מתניתא ודחו דברי ר' נתן ומאי דכתיב' אמת ועיקר:
מאי משמע פ' דושבתם מיירי בנרצע ואידך במכרוה ב"ד וכ"ת מאי מבעיא לן דהני תרי קראי מיותרין הם שהרי אם במוכר עצמו הרי כבר אמור ועל כרחך אית לן למידרשינהי חד בנרצע חד במכרוהו ב"ד כרבי אליעזר בן יעקב. וי"מ דה"ק מאי משמע דהאי ושבתם מיירי בנרצע דילמא בשדה אחוזה כתיב כפשטי' ואי מייתיר לך דריש לי' לרבויי מידי בשדה אחוזה אבל נרצע נקנסי' דלא ליפוק ביובל. ולא נהירא דלאו אורחא דתלמוד' למימ' דילמא האי קרא לרבויי אחרינ' הוא אלא דלא ידעינן מאי הוא וכל דפריך חדא רבוייא אית לי' לאוקמי' ברבויי' אחרינא. ונראה לפ' דה"ק מנא לי' לרבי אליעזר דושבתם בנרצע ואידך במכרוהו ב"ד אימא איפכא. וכ"ת מאי נפקא לן מיניה למדרש הכי או איפכא אנן לא נפקא לן מיניה אלא משום דחזי' דר"א בן יעקב דקפיד בדרש' למדרש נרצע מושבתם ומכרוהו בית דין מושב אל משפחתו אקשי' לי' מנ"ל למקפד בהא לימא סתם חד בנרצע וחד במכרוהו ב"ד ותו נפקא לן מינה דאי אשכחן מאן דדריש חד מנייהו לדרשא אחרינא ידעינן אידך דאישתאר לצאת ביובל או הוא נרצע או מכרוהו בית דין כנ"ל:
איזהו דבר שנוהג באיש ולא באשה הוי אומר זו רציעה וכ"ת מכרוהו ב"ד שאף הוא אינו נוהג באשה שאין נמכרת בגנבתה כדאיתא לקמן ואיכא למימר דרציעה אינה נוהגת באשה כלל אבל מכירה נוהגת באשה שהרי אביה מוכרה בע"כ שהיא דומיא דמכיר' בית דין שהיא בע"כ וע"י אחרים כן פי' ר"י בעל התוס':
ואי כתב רחמנא ושבתם הו"א הני מילי היכי דלא עבד שש כו'. פי' דהאי קרא להקל עליו בא שאם פגע בו יובל בתוך שש שיוצא ביובל ולא להחמיר עליו שאם נתאחר יובל לאחר שש שימתין עד יובל קא משמע לן ועבדו לעולם בא להחמיר שיעבדנו עד עולמו של יובל דהא תלמוד ועבדו לעולם לקנסו ולהחמיר בדינו ועבודתו בא ואלמלא ושבתם הוה שמעי' ליה לעולם ממש השתא דכתיב ושבתם ממעטי' מחומרי' שלא יעבוד אלא עד יובל אבל קודם לכן לא יצא בשש:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק א (עריכה)
ואיצטרך למכתב מכרוהו בת דין ואצטריך למכתב נרצע. פי' אחר שכתב יוכל בפי' אצל מוכר עצמו הוצרך לכתוב תרי קראי יתירו' לרבות מכרוהו בית דין ונרצע ולא סגי להו חד קרא אלא תרי קראי איצטריכו להו:
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק א (עריכה)
אשם זה הקרן כדאיתא בהגוזל ונתן לאשר אשם לו למי שהקרן לו כלומר לאשר הוא חייב לו. לא ס"ל כרבי נתן אלא יכול למימר לאו בעל דברים דידי את הילכך לא צריך לו ולא גבינן ליה מיד האדון למתביה לבעל חובו ואתא לו ולא למוכר עצמו וש"מ דמילתא דר' נתן שייכא אע"פ שלא נשתעבדו לו מכח הלואה. ומסתברא שאין זה הדין לשכירות פועל ואע"ג דאמרינן שכיר קרייה רחמנא לאו למימרא שכל מה שיש בעבד עברי יש בשכיר. דהא הענקה אינה בשכיר אלא שכל מה שיש בשכיר יש בעבד עברי. ואיכא מאן דאמר דה"ה לשכירות פועל דלא גבינן מיד האדון למתביה לבעל חובו דשכיר קרייה רחמנא:
באפי תרי זיל. דקס"ד דלית ליה זכותא בגויה דעבד ולא הוה אלא כלוה ולמה לי שחרור יאמר לו בפני עדים כדי שלא יחזור בו שילך ושמעינן מהא דמחילה א"צ קנין דאי צריכה קנין אכתי לא סגי ליה בהכי אלא בשטר דסתם קנין לכתיבה עומד:
[זאת אומרת]. מדאצרכת ליה שטר שחרור ולא סגי ליה באמירה בעלמא שגופו קנוי לו כלומר שיש לו זכות בגופו של עבד וקנאו למעשה של עבד והואיל ויש לו זכות א)בחובו אין האדון מפקיע זכות שיש לו על הגוף באמירה אלא בשטר הילכך אם מחל הגרעון כסף שיתחייב ליתן לו העבד אם ירצה לצאת אינו מחול באמירה אלא בשטר:
ומסתברא דכי אמרינן דמחילה א"צ קנין ה"מ היכא דלית ליה משכון על המלוה אבל אית ליה משכון עליה לא קנו מידו כלום עד שיחזיר לו המשכון ומיהו דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו דשיעבודא מיהא אית ליה עליה דהא קנין דעבד עברי כמשכון הוי ובלא שטר אינו כלום וה"נ אמרינן לקמן גבי אמה העבריה היא גופה משכון הויא וכי כתב לה שטר הו"ל כמחזיר ליה על המשכון. ומסתברא דמלוה בשטר אם מחל המלוה אע"פ שלא החזיר לו את השטר הויא מחילה דשטר ראיה בעלמא הוא. וגבי עבד עברי דנקנה בשטר כדקס"ד ובמלוה הא אמרינן לימא ליה באנפי תרי זיל. ותנא דמייתי משום דלא חשיב ליה אלא מידי דאיתיה בעל כרחו דאדון ושחרור ליתיה אלא מדעתיה דאדון:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה