חידושי הרמב"ן על הש"ס/קידושין/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוס' ר"י הזקן | תוס' רי"ד | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א

מתני': האשה נקנית בג' דרכים בכסף בשטר ובביאה. דוקא נקט סדרא, דכתיב כי יקח היינו כסף והדר כתיב ובעלה משום הכי אקדמי לכסף מקמי ביאה ושטר משום דדמי לכסף שכן קונין בהן שאר דברים וקניני' מרוב' סמכו ענין לו ואעפ"י שכתוב כסף וביאה סמוכין ולמאי דמפקינן מויצאה חנם ההיא לומר דקדושי דאב הוו אבל מ"מ דקני מכי יקח נפק' והדר ובעלה. ולר' יוחנן דמפיק ביאה מבעול' בעל איכא למימר דכיון דעיקר כל קנין כסף הוא [מדרשה] חביבה ליה ואקדמיה א"נ כיון דכתיב כי יקח והדר ובעלה אקדמיה לכסף ואע"ג דקדושי ביאה לאו מובעלה נפקא לן הא מ"מ שם ביאה הוא ומבעול' בעל גלי רחמנא דובעלה בקדושי ביאה משתעי.

וגט דאקדמיה למיתת בעל משום דכתיב בהדיא טפי ממיתת הבעל ועוד דלישנא דחיי עדיף ליה:

בדינר ובשוה דינר. איכא למידק, קדושי כסף מנלן דכתיב כסף השדה נימא כסף דוקא שוה כסף מנ"ל וא"ת שוה כסף בכלל כסף והא איצטריך ליה לתנא לרבויי גבי עבד דתניא לקמן ישיב גאולתו לרבות שוה כסף ככסף וא"ת מניס אמרינן לכל מקום שנ' כסף שוה כסף בכלל והא גבי נזיקין אצטריך נמי רבויא דתניא כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף ככסף ואפי' סובין. איכא למימר קדושי אשה גמרינן מדכתיב ישיב את גאולתו לרבות שוה כסף מאי טעמא מדכתיב ויצאה חנם אין כסף והיינו שוה כסף דעבד ואמה ואתקושוע"כ דרשת ליה הכי אין כסף ושוה לכסף לאדון אחר. א"נ איכא למימר בפרעון שבכל מקום שנ' כסף בקנין שוה כסף בכלל וכי איצטריך קרא לרבויי סד"א אם לקח עבד אינו יכול לגרוע בפדיונו בע"כ של רבו בשוה כסף דא"ל זיל טרח וזבין אייתי לה ו" גבי נזיקין סד"א שאינו יכול לפרעו בע"ב בשוה כסף אלא ממיטב דכתיב מיטב שדהו ישלם קמ"ל אבל לענין מקנה כיון דניחא ליה בשוה כסף ככסף הוא שהרי שניהם שוים [אצלו] ואקשי' הא דאמרינן לקמן האי תבואה וכלים היכי דמי אילימא דלא מקני להו כלל ישיב אמר רחמנא וכו' אלמא לענין גופיה איצטריך קרא לשוה כסף. לא תיקשי דהא דעדיפא ודאלימ' אקשינן דאי מסברא לא מצינן לאקשויי דהוה דחי ליה מיניה ואומר ליה מנא לן ועוד דהוה קס"ד התם דממעט שוה כסף מדכתיב מכסף מקנתו דמשמע ולא כל כסף לפיכך הוצרך לומר לו שכבר נתרבה מדכתיב ישיב אבל בכל מקום שנ' כסף סתם שוה כסף בכלל וזה נ"ל יותר מהראשון.

האי דלא תנינן כמה הוא דינר משום דפשיטא ליה וידיעה מילתא מה שא"כ בפרוטות שהרי איסר איטלקי ידוע ששמו כך (הפרוטה) ולא הוצרך לפרש כמה הוא איסר האיטלקי ועוד דב"ש במקום ב"ה אינה משנה לפיכך לא הוצרך התנא לפרש כאן כמה הוא דינר:

והיבמה נקנית בביאה. ק"ל להראב"ד אמאי לא תני דרכים ביבמה ואיכא דמפרק דרכים למה לי למעוטי וביבמה לא איצטריך מיעוטא לכסף ושטר דכיון דברישא גבי אשה תננהו וגבי יבמה שבקנהו ולא קתני אלא חד מנייהו מיעוט א"צ ולחליפין לא אצטריך מעוט דכיון דכסף לא קני בה חליפין למעוטי ל"ל.

ועדיין יש לך לדון, גבי עבד עברי אמאי לא תנא דרכים למעוטי חליפין כדאמרינן בגמ' ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין וגם שאינו נקנה בחזקה ולא במשיכה אע"פ שעבד כנעני נקנה בהם ובסיפא נמי ליתני דרכים למעוטי שאינו קונה את עצמו במיתת האדון אלא הנרצע. ואיכא למימר לחליפין לא איצטריך מיעוטא כיון דתני רישא למעוטי שאינן בכלל כסף ואין האשה נקנית בהם. ולחזקה לא איצטריך מיעוטא דלא אשכחן חזקה בעברי כלל אלא בכנעני שגופו קנוי וכי איצטריך ברישא מיעוט' לחליפין משום דסד"א בכלל כסף הן ובסופה משום דאשכחן חליצה באישות אבל בחזקה דלא אשכחן בעברי לא איצטריך מיעוטא וה"ה משיכה ולא אצטריך גם כן מיעוטא למיתת האדון דכיון דגם עברי גופיה קתני ליה בנרצע ולא ערביה ותנייה גבי שאינו נרצע (אעפ"פ) שבנרצע כתיב.

עוד יש לי לפרש הא דלא תנינא דרכים בריש' דיבמה ובעבד עברי משום דדרכי' דאשה אכלהו קאי והכי קתני ובדרכים הללו נקנית היבמ' בביא' והעבד העברי בכסף ושטר ושניהם נקנין בדרכים הללו ולא בדרך אחר ומיהו בסופה דיבמה ובסופה דעבד עברי מצי למיתני דרכים אלא כיון דברישא לא תני דרכים בסיפא נמי לא תני דרכי' ולעולם רישא וסיפא אלו דוקא אבל גבי עבד כנעני ה"ל למיתני דרכי' דלאו מדרכים דרישא נפיק דהא קתני חזקה דלאו מדרכים דרישא היא לפיכך מצאו מקום בגמ' לרבות בו משיכה וחליפין:

גמרא מאי שנא הכא דתני האשה וכו'. תמיה לי אמאי לא אקשינן וליתני האיש מקדש אסדר' דמתני' והדר ליבעי נקנית ומקדש ואפשר דאי אקשי ליה הכי הוה אמר ליה משום סיפא כדאמרינן לקמן בסמוך ותו לא הוה קשי' ליה אמאי תנא נקנית דמשום סיפא נמי הוא דלא מצי למימר להו מתקדשת וריש' בלשון קדוש וסיפי בלשון קנין לא קתני ואי קשי' נך ונימא ליה הכי איכאלמימר דעדיפא מיניה א"ל דעיקר קיחה שבכסף קנין הוא:

משום דקא בעי למיתני כסף וקיחה אקרי קנין וכו'. ואי קשי' לך ותני תרתי משום חדא לאי קושיא היא דאכלהו שייך לשון קנין דאי תלמוד מקנה קנה בהו וכיון דגבי כסף בהדיא ואתי שפיר בכלהו תני לה משא"כ בההיא דאקשינן לקמן בלשון דרכים בכסף ובשטר לא אשכחן.

ואחרים אמרו דשטר נמי לשון קנין הוא דכתיב ואקח את ספר המקנה והוא דפריש בגמ' כסף משום דלא מפרש בהדיא והיה צריך לומר כן דליהוו תרתי וליתנן חדא משום תרתי א"נ הא דפריש כסף משום דקיחה באשה איקרי קנין אבל בשטר דאשה לשון קנין לא אשכחן ולא הוה משני בלישניה משום שטר בעלמא:

וקיחה אקרי קנין. והאי דלא קתני מתני' נקחת משום סיפא. דלא שייך בה לשון קיחה:

דף ב עמוד ב

תנא האשה נקנית מדעתה אין בע"כ לא. [והא דקתני היבמה נקנית ואפי' בע"כ] איכא למימר דהכי קאמרינן האיש קונה ודאי משמע אף בעל כרחה ואי תנא האיש קונה הוה אמינא אף בעל כרחה לכך תנא נקנית שיש במשמע מדעתה או אפילו בעל כרחה ותפשת מרובה לא תפשת ואין לך כח [ללמוד דמזה] אלא מדעתה והא דלא קתני מקנה את עצמה משום דלאו לישנא מעליא היא ותלקח אשה לאיש משמע לאו ארחיה דתנא למימר הכי ואי תימא והאיש מקדש משמע בעל כרחה לא קשי' דכיון דגלי תנא הכא לא אתא למטעי התם ולומר מקדש אף בעל כרחה משמע שהרי שנה התנא במשמעו שלא יהא במשמעו בע"כ ואחרים אמרו כיון דתנא מקדש מדעתה משמע ולא בע"כ שאין אדם מקדיש שאינו שלו.

ול"נ דמדקתני האשה ולא קתני איש משמע שאין קנין זה תלוי באיש אלא תלוי נמי בה ואם היתה נקנית בעל כרחה ולרצונו לאיש קונה היא מה שאין כן ביבמה דלא מיתני האיש קונה דלא בעינן דעתו אלא נקנית וממילא שלא מדעת שניהם:

כתוב בכלהו נסחי א"ה קשו קראי אהדדי וקשו מתני' אהדדי. וה"פ: אי אמרת בשלמא לישנא דקראי לאו דוקא דאיכא מילי דקראו ליה בקר' לשון זכר ול' נקבה דכתיב רוח גדולה וחזק וכתיב נמי והנה יד שלוחה אלי והנה בו אלא אי אמרת האי קרא דאמר לשון נקבה דוקא ומ"ה שני תנא דמתני' בלישניה דארחיה למתני שלשה ותני שלש קשו קראי אהדדי וקשה ההוא דקרי ליה זכר וקשה נמי מתניתין דזב:

התם דגבי זכר קתני לשון זכר. איכא דמקשי והא כתיב נוכח ה' דרכיכם אשר תלכו בה וכתיב נמי בשוב רשע מדרכו הרעה ולא דקדק יפה דאע"ג דקראי באיש כתיבי כיון דשייכא בההוא ענינא אשה לא קפיד קרא וכי אמרינן דקפיד ה"מ כי קאי בנקבה במלת' דליתיה בזכר. והיינו דאמרינן דאיש דרכו לצאת במלחמה ואין אשה וכו' אלמא אע"ג דקרא בלשון זכר קאי אי איתא באשה לא הוה דייק למיתני לשון זכר והיינו נמי דאיצטריך למימר דאיש דרכו ליבדק ואין אשה דרכה ליבדק ולא אמר התם דבזכר קאי כדקתני הזב ולא הזבה ש"מ דאע"ג דקאי בזכר אי איכא נמי באשה לא קפיד:

הא מני ר"ש בן אלעזר היא. אי קשיא מתני' תלקח אשה לאיש הוא והיכי מתני לי' דרכים לא היא דכיון דקתני נקנית יקח איש הוא שהרי אין לשון זה אלא שהיא קנויה לו וכיון שהיא קנויה לו הוא קנאה אבל בלשון תלקח אשה לאיש אין בו לשון קנין שתהא היא קנויה והוא קונה אלא לשון לקוחין בעלמא. א"נ הכי קאמר באישות צריך לשון דרך ובא ללמדך שהאיש צריך שיתן כסף ושטר כדרך העולם אבל נתנה היא ואמרה היא לא:

אתרוג שוה לאילן בג' דרכים, לערלה ולרבעי ולשביעית. פרש"י ז"ל שערלה ורבעי נוהגין בו כאילן ולשביעית שהולכים בפירותיו אחר חנטה כאילן ולא אחר לקיטה כירק ודקדקו עליו וליתני נמי לפאה ולשכחה דאי דמי לאילן ליתני ה' אי דמי לירק דלא מחייב ליתני ג' לירק וזו אינה קושיא דאי מחייב לאו דומיא דאילן הוא דאיכא נמי ירק דמחייב כל שמכניסו לקיום כגון מלבנות הבצלים וחטה וכו ה' מינין דלאו אילן נינהו ואי לא מחייב לאו דומיא דירק הוא דליתני לירק דאיכ' אילן דלא מחייב כגון תאנה כדתנן בדוכתא משום הבי לא תננהו,

ועוד דקדקו בה וליתני להרכבה שאסור להרכיבו באילן ואפי' בחוצה לארץ משא"כ בירק שאינו נוהג בחוצ' לארץ ולא קשי' דהא לאו דרך הוא כיון שדין הרכבה נוהג אף בירק אע"פ שאינו נוהג בכל מקום שנוהג באילן אלא דבר ואפי' חצי דבר מיקרי.

ואי קשי' וליתני שר"ה שלו שבט כאילן כדאמרינן התם במסכת ר"ה דף י"ד ע"ב הכל מודים שר"ה שלו שבט איכ' למימר דלא קתני אלא ג' אלו שנחלקו בהן.

אבל במס' ר"ה פרש"י ז"ל שהולכים בו אחר חנטה לערלה ולרבעי ולשביעית ולהאי פירושא לא קשי' אמאי לא תנא הנך אחריני כדאמרינן דהא לא קתני אלא דין חנטה ולא מחוור לי שכל דיני חנטה דרך א' הוא:

דף ג עמוד א

אלא כל היכא דאיכא פלוגתא וכו'. פרש"י ז"ל כגון מתני' בשלשה דרכים למעוטי חופה ואין זה נכון דלא שייך פלוגתא אלא באומר שוה אבל איכא דתני דרכים סתם דלא שייך פלוגתא וכל היכא דתני מנינא למעוטי הוא ואפי' הכי איכא דתני דברים.

אלא הכא לאו אמתני' קיימי' אלא אהנך תלת מתני' דכוי ואתרוג ודגטי נשים דקתני בהו שוה ושייך בהו פלוגתא כלומר שוים באנו ולאו בדרכים אחרים.

מצינו בתשובת הגאונים ז"ל דכל הני דהך סוגיא עד הכא (דבתר הוא הודאה) [הוא דבתר הוראה] ומר רב הונא גאון מסורא איהו תני לה ואיהו דאסר בגטא וביומוהי תקינו תקנתא דמורדת דנהיגו בה הגאונים ז"ל ואפ"ה טרחנא לעיל לפרושא ולמפרך ותרוצי בה [כמו] בגמר' [דסוגיא] דרבנן סבוראי דוקא היא:

למעוטי חליפין וכו'. ק"ל אלא מעתה תקנה אשה בחזקה דומיא דשדה והא לא קשי' דאיכ' למימר כיון שאין גופה קנוי לא שייכא בה חזקה ומיהו לא מחוור לי [היכי] סד"א דקני בחליפין משום דשדה נקנית בחליפין והא לא גמרינן אשה משדה כלל אלא לקיחה שכתוב באשה הוא דגמרינן שהוא לשון כסף ומעולם לא הוקשה אשה לשדה.

וכן הא דאמרינן חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה פרש"י דגנאי הוא לה נימא בפחות משוה פרוטה ליתנהו אבל בשוה פרוטה איתנהו ומ"ש הרב ז"ל הלכך בטל תורת חליפין בקדושין איני יודע למה בטל כיון שבפחו' משוה פרוטה לא נתבטלו מחמת פסול קנייתן אלא מחמת קפידתה של אשה.

ונראה דהכי קאמרינן מעיקר' דחליפין בכלל קיחה הם ומדין כסף הוא שריבה אותן הכתוב מה כסף שמחליף הקרקע בו וקונה אף בחליפין הלכך אף בכלל קיחה שבאשה הם. ומפרקינן כיון דאשכחן חליפין בפחות משוה פרוטה לאו בתורת כסף הם קונין אפי' כשיש בהם ש"פ אלא חדוש הוא שחדשה בהם תורה כלומר דין אחר הוא שאינו בכלל כסף ולא שוה לו ואשה לא אמרה בה תורה קנין אלא בכסף הלכך אין חליפין קונין בה וזהו הטעם שלא הוצרכו למעט חזקה שאינו קונה באשה שלא עלה על דעת לרבות אף חליפין אלא מדין כסף ולפי פי' זה הכי גריס ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא.

אבל מקצת הנסחאות שכתוב בהם מקניא נפשה נוטות לפרש"י ז"ל והיא גרסת ההלכות ויש לישב בה דכל חליפין דגבי אשה כחליפין דפחות משוה פרוטה נינהו דמתנה ע"מ להחזיר לא קניא באשה דבתר הנאה דבסוף אזלא ולא מקניא נפשה (בקניה דשניה) [בהנאה דשעה] כדבעינן למימר לקמן

דף ג עמוד ב

אמר קרא ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה. פי' הך דרשה דר' יוסי הגלילי היא דלרבנן לא מבעי ליה כריתות אלא לדבר הכורת בינו לבינה כדאיתא לקמן ומוכתב לה הוא דנפקא להו דאין מתגרשת אלא בכתיבה אלא דגמ' לא קפיד הכא אלא לאתויי חדא דרשא דפשיטא ליה בין לרבנן בין לר' יוסי לפי שאין כאן מקום עקרו של דבר זה. וכיוצא בו יש במסכת סנהדרין דף ל"ד ע"ב מה נגעים ביום אף דינים ביום ובנגעים מנ"ל דכתיב וביום הראות בו והך דרשא דאביי היא אבל רבא נפקא לי' מנגע נ"ל בבית ולא לאור כדאית' במ"ק דף ח' ע"א ודרבא עדיפא בכל מקום אלא חדא מנייהו נקט ולא קפיד וכן במסכת מגילה דף כ' ע"א גבו אין מוהלין אלא ביום דכתיב ביום השמיני ימול ביום ולא בלילה ובמסכת שבת דף קל"ב ע"ב מפיק לה ביום ואפי' בשבת בלילה נפקא מבן שמנת ימים ימול ובמסכת מנחות דף ו' ע"ב תניא מנין ליוצא שאם עלה לא ירד שהרי יוצא כשר בבמה. וחמרינן עלה התם דלאו עיקר טעמא הוא אלא תנא אזאת תורת העולה קסמיך ואע"ג דלא אדכר ליה כלל:

ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד. פרש"י ז"ל ואף ע"ג דקרא בנערה כתיב אימא כשקדשה כשהיא קטנה ואי קשיא קטנה למה לי קרא פשיט' דהא מצי מיזבן לה ונימא כי אצטריך קרא לנערה איבא למימר סד"א זבוני מצי מיזבן לה משום דנפקא ליה בנערות ומה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו אבל קדושי לא מצי מקדש דהא לא נפקא מרשות בעל בנערו' ובגרו' כי היכי דנפקא מרשותיה דאב ואין אדם מוכ' דבר שאינו שלו, קמ"ל.

וא"ת והא בזבוני אי בעי מיעד לה ולא נפק' מרשותיה איכא למימר עוד לאו אב קא עביד ליה אלא שזכותא הוא דזכתה תורה לאדון אבל אין בידו למכר' אלא לשפחות מפני שיוצאה בנערות ובנרות שדינה לצאת מרשותו:

וכי תימא ניליף מבושת ופגם. פרש"י דיליף כסף קדושין מכסף קנסא או מבושת ופגם ואיכא למידק בושת ופגם מנ"ל דאביה הוי דנפקא לן בכתובות דף מ' ע"ב משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין כלומר שהאב זכאי בקדושי בתו א"כ השתא דאכתי לא ק"ל דקדושין דאב היכי ידעי' בושת ופגם.

וי"מ מבושת ופגם דקטנה יליף וה"ק מבושת ופגם דקטנה ודאי דאב הוי אע"ג שיש לה יד לכך דהא ממילא אתו לה ולא בעו יד אף כסף קדושין דנערה אעפ"י שיש לה יד דאב הוי וה"ה לבושת ופגם דנערה ומפרקינן שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בהו כלומר שאני התם לפי שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין שהיא אינה יכולה לקדש את עצמה לפי שאין לה יד אבל כסף קדושיה של נערה וה"ה לבושת ופגם של נערה דידה הוו.

ואחרים אמרו דבושת ופגם אף של נערה דאב הוי מפני שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין כשהיא קטנה והיא פגומה לעולם. ואם תאמר א"כ בוגרת נמי וי"ל בוגרת כיון דנפקא ליה מרשותיה לגמרי אין אומרים הואיל וכשהיתה ברשותי יכול לפגמה יזכה אף ביציאה מרשותו אבל נערה ברשותו היא למעשה ידיה ולהפר נדריה ואין דברים הללו מחוורים כל הצורך.

ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שמפרשי' בודאי שהאב רשאי לקדש בתו נערה דכתיב את בתי נתתי וכל נתינות במשמע אף למוסרה לחופה כדפרש"י בכתובות דף מ"ו ע"ב וא"א לומר כשמסרה כשהיא קטנה דהא כתיב ואם אמת היה הדבר וסקלוה ואי כשמסרה לחופה כשהיא קטנה בחנק היא וכיון שלמדנו שהאב רשאי לקדשה לכל מי שירצה אף כשהיא נערה ממילא למדנו שכסף בושתה ופגמה שלו דאי בעי' מסרה למנוול ומוכה שחין והא דאמרינן לעיל ה"מ קטנה אבל נערה ה"פ ואימא ה"מ קטנה שהאב רשאי לקדשה וכיון שהוא רשאי לקדשה ולא היא עצמה א"א שכסף קדושין יהא שלה שהרי האב לא מחמתה הוא זוכה ולא מחמח שליחות שהרי היא אין לה לא יד ולא שליחות אבל נער' דאית לה יד איכא דמצי איהי נמי לקדש נפשה ואיהי תשקול כספה כשהיא קדשה את עצמה ובעי' למפשט מהפרת נדרים שהכל ברשות האב שאלו הי' ברשות עצמה כלל הואיל ונדרה מדעתה האיך יפר האב וכן נמי מכסף קנסא ילפינן דלעולם הוי דאב הכסף וכיון שכן ודאי איהי לא מקבלה קדושיה דהאיך אפשר שהיא מקבלה קדושיה ואביה ישקול כספא.

ויש שפי' דהכא אמעשה ידיה קא פריך ואדרב הונא קאי דאמר מנין שמעשה הבת לאביה וכ"ת ניליף מעשה ידיה מנדרים ואכתי למה לי לאמה וכו' וכ"ת ניליף מבושת ופגם. והיה המקשה ר"ל דהאי בנעוריה כל שבח נעורים קאמר ורב הונא לאו דוקא ודחינא שאני בושת ופגם וכו' ואין ללמוד מעשה ידיה מבושת ופגם ודרב הונא דוקא ואכתי כסף קדושין מנ"ל וזה יותר נכון ולשון קצרה לתלמידים וא"ת ונימא נמי וניליף מכסף קדושין איכא למימר הא כבר אמר לה דממונא מאיסורא לא גמרינן והאי דלא אקשי מעיקר' הכי משום דבהפרת נדרים קאי. ויש שאמרו לרווחא דמלתא קא פריך ליה דאפי' נפקא ליה בושת ופגם מדוכתא אחריתי שלא מקדושין אין ללמוד קדושין מהן וזהו האמת לפי דעתי:

גרסת הספרים כך היא: שאני בושת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא בגווייהו. אי קשה האי מאי אלא מעתה בייש עני בן טובים ה"נ דיהיב להו בושת ופגם לבני המשפחה ועוד בושת של חבלות הא הוי דידה ואפי' קטנה יעשה לה סגולה והכי מוכח בפ' החובל (בבא קמא דף פ"ז ע"ב) איכא למימר ה"ק אין ללמוד במה מצינו מעשה ידיה ולא כסף קדוש' דלית ליה צערא מבושת ופגם דאית ליה צערא ולא ראי זה כראי זה ואין הצד השוה בשניהם. ויש גורסים דאביה נמי שייך בהו וכן גריס רש"י ופירש בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ו ע"ב) שבידו ליטול ממון ולביישה בבושת זה למוסרה בקדושי למנוול:

דף ד עמוד א

זרע פסול מנין. פי' רבותינו המפרשים זרע זרעה פסול קא מבעיא ליה אבל זרעה פסול ודאי אינה אוכלת שכיון שנבעלה לפסול לה נפסלה:

לזרע זרעה לא אצטריך קרא בני בנים הרי הם כבנים. איכא למידק והא אמרינן ב"ב דף קט"ו ע"א ובן אין לו אין לי אלא בן בן הבן מנין בן בת הבן מנין ת"ל אין לו עיין עליו איכא למימר שאני הכא דכתיב זרע ויש בכלל זרע בני בנים ולאו דוקא בני בנים הרי הם כבנים דק"ל נמי שאין בני בנים כבנים וכן משמע במס' סנהדרין דף ס"ד ע"ב דתניא מעביר בנו ובתו באש אין לי אלא בנו ובתו בן בנו ובן בתו מנין ת"ל מזרעו אלמא זרעו משמע כלל אפי' לזרע זרעו ובנו ובתו משמע דוקא:

כי אצטריך קרא לזרע פסול. איכא דקשיא ליה הא דאמרינן ביבמות ד' כ"ב ע"א מי שיש לו אח מ"מ זוקק לאשתו ליבום ואמרינן מ"מ לאתויי ממזר ואקשי' פשיט' אחיו הוא סד"א ניליף אחוה אחוה מבני יעקב מה התם כשרים ולא פסולים אף הכא כשרים ולא פסולים אלמ' זרע פסול נמי לא צריך קרא דזרעו הוא איכא למימר זרע משמע כשר ולא פסול שיהא מיוחס כמותו אבל בן ואח משמע כלהו:

ואי אשמעינן מעשה ידיה משום דקא מתזנא מיניה. תמהני ואעפ"י שאינה נזונת משל אביה מעשה ידיה שלו כלומר העדפתה. איכא למימר כיון דזכי ליה רחמנא מעש' ידיה לאב שנזונת ממעשה ידיה משלו היא נזונת לפיכך העדפתה שלו:

בבגרות לא תיפק קמ"ל. וק"ל להראב"ד ז"ל דזבין לה אימת אי דזבין לה בקטנות בבגרות מאי בעיא גביה הא יוצאה בשש אלא דזבין לה בת. ט"ו שהיתה קטנה לפי שלא הביאה שתי שערות ויצאה בבגרות של שנת כ' לרב דאמר ביבמו' דף פ' ע"א גבי סריס שלא הביא שתי שערות נעשה גדול למפרע היכי קס"ד דלא תיפוק והא עיקר זבינא בטעות הוו שהרי כשמכרה היתה גדולה וניחה ליה דאינו נעשה גדול למפרע אלא משעה שנולדו סי' סריס וכן היא לא נעשי' גדולה למפרע אלא משעה שנולדו בה סימני איילנית והכא כשלא נולדו לה כשמכרה.

ועיקר קושיא ליתא דלרב משכחת לה דזבנא בט' וי' כשהיא קטנה ויצאה בשש וכשהגיעה לכ' ונודע שהיא אילונית נעשה גדולה למפרע ואיגלאי מילתא שהיתה דינה לצאת מבת שתים עשרה שנה ומחצה נמצא הוא צריך להחזיר לה מה שעשתה עמו יותר וכן הא דאמר רב אשי לא נצרכה אלא לעיקר זביניה דאילונית סד"א לא הוו זביני ה"נ קאמר דלכשתיזא בת עשרים ואיגלאי מילת' שהיא אילונית בטל מקח ויחזרו זה לזה:

דף ד עמוד ב

ומה אמה העבריה שאין נקנית בביאה נקנית בכסף וכו'. קשיא לי והא לאו משו' קולא דביאה הוא אלא שאין קנינה לשום אישות ותיתי לה מהאי טעמ' ולא בתורת ק"ו. ואיכא למימר דעדיפא מינה אקשינן דאי נמי אתי לה בתורת טעמא ומיפריך ק"ו אכתי איכא מה מצינו לכסף שקונה באמה עברי' אף כאן יקנה ומשו' הכי פריך ליה שמצינו ביבמה שאינו קונה ואף אני אביא את זו.

ותו קשיא לי הא דאמרינן מה ליבמה שכן אין נקנית בשטר. והא מ"מ ק"ו פריכא הוא הואיל ומצינו מקום שקונה בה ביאה ואין כסף קונה בו דהא אנן לאו מיבמה גמרינן מידי אלא שהיא מוכחת על הכסף שאינו חמור יות' מביאה אעפ"י שקונה באמה העבריה. ואיכא למימר (ה"מ) [ה"פ] הואיל ואינה נקנית בשטר שקונה בכל מקו' אין מביאין ראיה מיבמה דשאני התם כיון דאינה צריכה אלא ביאה דעושה נשואין בה.

תו ק"ל בהא היכי אקשינן עלי' דהאי ק"ו דקמן מה לאמה עבריה שכן יוצא' בכסף דהא אכתי איתיה לק"ו הכי ומה ביאה שאינ' קונה באמה העבריה קונה כאן כסף שקונה באמה העבריה אינו דין שיקנה כאן ואם תאמר מה לכסף שאינו קונה ביבמה שאני יבמה שכן אינה נקנית בשטר איכא למימר אי הוה דין הכי הוה ליה ק"ו מביאה לכסף ובההוא ודאי איכא למפרך מה לכסף שאינו קונה ביבמה תאמר בביאה שעושה בה נשואין אי נמי מה לכסף שאינו בע"כ כנ"ל.

ויש נמי לתרץ את כולן ולומר דהאי קל וחומר לא דוקא אלא כעין מה שמצינו הוא לומר מה מצינו לכסף שקונה באמה העברי' אף כאן קונה ומיהו מעיקרא נסיב לה בלשון ק"ו לאלימה למילתיה וכי אקשי' יבמ' תוכיח חזר למה מצינו ואמר נראה למי דומה שלאמה העבריה נראה יותר מליבמה שכן נקנית בשטר אף אני אביא כסף והא דקא מקשה והא אתיא לה [לא] בתורת ק"ו אלא הא אתיא ליה לתנא לפום מילתיה ומסקינן והיכי קא נסיב לה קרא מכי יקח ואמר רב אשי משום דאעיקר' דדינא פירכא ולא אתיא ליה לא בק"ו ולא במה מצינו מה לאמה העברי' שיוצאה בכסף ודין הוא שתקנה בכסף תאמר בזו שאינו יוצאה בכסף והיאך יקנה בה כסף במה מצינו הרי אין הצד בהם שוה:

מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת. קשיא לי, והא ק"ו מיהו איתיה ומה יבמה שאין נקנית בכסף אעפ"י שזקוקה ועומדת נקנית בביא' זו שנקנית בכסף אעפ"י שאינה זקוקה ועומדת אינו דין שתקנה בביאה וא"ת משום דכסף אחר כסף לאו כלום הוא הא לקמן עבדי' כי האי ק"ו ומה כסף שאינו גומר אחר הכסף וכו' ואיכא למימר מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת וביאה זו עושה נשואין ולפיכך אין כסף קונה בה שאינו עושה נשואין אלא אירוסין בכל מקום תאמר בזו שאינה זקוקה ועומדת והיאך יקנה בה ביאה מפני שהיא עושה נשואין ביבמ' הרי לאירוסין היא צריכי כנ"ל. אי נמי ה"פ אי מיבמ' גמרת שאני יבמה דזקוקה ועומדת ולא מצינו ביאה אלא בזקוקה ואי משום קל וחומר דכסף א"כ ה"ל ק"ו מכסף לביאה ואיכא למפרך מה לכסף שכן פודין בו הקדשות:

דף ה עמוד א

ומנין אף בשטר ודין הוא וכו'. הקשה הראב"ד ז"ל אמאי לא אמר ק"ו מאמה עברי' מה אמה עברי' שאין נקנית בביאה נקנית בשטר וכו' והוה אתי לי' מניה פירכא דרב אשי בעיקרא דדינא מה לאמה שכן יוצאה בכסף לאו דפירכא היא לגבי דין שטר אלא מכסף לכסף דכיון שמוציא מכניס ותירץ להכי לא אמר הכי משו' דאמה העבריה גופה לא ידעינן דנקנית בשטר אלא מבת ישראל כדאמרינן לקמן הקישה הכתוב לאחרת והאי תי' אתי אליבא דרב הונא דלרב חסדא לית ליה הכי ומיהו ל"ק דלרב חסדא גופיה אית ליה הכי אליבא דחד לישנא דקאמר ואי בעית אימא להכי אהני (ואם תאמר) שנקנית בשטר ומלא תצא כצאת העבדים דרשינן שיהא האב כותבו כעבדים שהמוכר כותב. ואיכא למימר דפירכא דרב אשי שכן יוצאה בכסף פירכא היא לגבי דין שטר נמי דקולא וחומרא פריך וה"ק מה לאמה העבריה שמצינו קולא ביציאתה שיוצאה בכסף לפיכך נקל בכניסתה לקנות בכסף או בשטר תאמר בזו וכו' וכיון דכבר א"ל להאי ק"ו דאמה העבריה גופיה גבי כסף ואיפריך ליה והכי נמי מפריך בשטר בההיא פירכא גופא למה לי לאהדורא אטו כי רוכלא לימא וליזול:

כסף נמי איתיה באמה העברי' בעל כרחה. פרש"י ז"ל שכן אביה מוכרה בעל כרחה ותימה הוא באישות נמי משכחת לה שהרי האב מקבל קדושיה וא"ת לא אשכחן ליה בעלמא קאמר וקדושין לא קים לן אם כן אף מדעתה באישות נמי לא אשכחן כסף בר מקדושי אשה ועוד דהא (ניחא) ודאי לא (מעיקרא) בע"כ הואיל ודעתו של אב הוא שידו כידה ועדיפא מידה אלא ה"פ כסף נמי איתיה באמה העבריה בעל כרחה (שהי') מיעד' בכסף שפחות בעל כרחה ובע"כ של אב ואעפ"י שמדעתו מכרה בשעת קדושין מיהא בע"כ קונה אותה התורה זכתו לבעל ביעוד אבל האב לשפחות מכרה ובשעת קדושין ודאי באישות מיהא לא אשכחן שעיק' מכירה זו לשפחות היא.

וכן פרש"י ז"ל הא דאמרינן גבי חופה מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בעל כרחן ביאה ביבמה ושטר בגירושין וכסף באמה העבריה שאביה מוכרה שלא מדעתה וזו קשה מן הראשונה דהאיך יקשה לך תאמ' בחופה הרי חופה גומרת בע"כ שהרי זכתה תורה לאב להכניס לחופה כדאיתא בפ' נערה דף מ"ז ע"א ואם תאמר חוץ מזו קאמר אף מדעת' לא אשכחן לה ועוד שאין זו פירכא הואיל וע"כ אשכחן חופה גומרת בעל כרחה ועוד דקאמר כסף באישות בעל כרחה לא אשכחן והא משכחת לה בקדושי דאב שלא מדעתה באישות אלא כמו שפרשתי עיקר דמכסף יעוד קאמר וכן פר"ת ז"ל.

ובתוס' מתרצים פרש"י ז"ל דכסף קדושין וחופה לא חשיבי בע"כ דמסתמא מינח ניחא לה אבל הנך לאונסא ממש נינהו ורצון האב אונס הוא חשוב לגבי דידה כדאמרינן בפרק המביא גט דף כ"א ע"א שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כרחה וקשה לי שהרי מוסרה נערה למנוול.

[לא] כתב רבינו הגדול הרי"ף ז"ל מילתיה דרב הונא בהלכות ולא כתב מניינא דרישא למעוטי חופה אלא חליפין נראה שהוא מסכים לדברי ר"ח ז"ל שאמר ספיקא היא דהא פריק כל מאי דאקשי ליה וכן דרכו של רבינו ז"ל בכל מקום לסתום הספיקות.

אבל בהלכות פסוקות למר יהודאי גאון ז"ל ליתא לדרב הונא וממניינא דרישא ממעט ליה ולא חזינא ליה להאי טעמא מקום (איסורא) דאי משום דקאמר סתם תלמוד' למעוטי מאי למעוטי חופה והדר בעי ולרב הונא הא דכוות' איתמר לקמן ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין והדר אקשינן ולרב נחמן וכו' והדבר ידוע שהלכה כרב נחמן ועוד לרבי יוחנן דאמר מעות קונות לקמן בפרקין וכן כיוצא בהן:

דף ה עמוד ב

הא נתן הוא ואמרה היא וכו'. יש שהקשה ולידוק ולימא נתנה היא ואמר הוא ופריק משום דלא פסיקא ליה דזמנין דהוו קדושין באדם חשוב ולא היא דאדם חשוב בעי למימר לה בשכר שאקבל ממך מתנה התקדשי לי ואותו שכר ש"פ לדידה נמצא שנתן הוא ואמר הוא.

אלא עיקרא דמילתא הוא, משום דנתנה היא ואמר הוא כל שכן דלא הוו קדושין דאי אמר לה הרי את מקודשת לי במאי מקודשת לי והרי אני מקודש ליך אינו לשון קדושין ותקח אשה לאיש הוא אבל נתנה היא ואמרה היא ס"ד כיון שאמרה לו הריני מקודשת לך במה שאני נותנת לך שויתיה אדם חשוב שהרי היא רוצה בו ומקנה עצמה לו והכי קאמרת לי' בשכר שתקבל ממני הריני מקודשת לך ואיהו נמי אדעתא דהכי קביל דא קמ"ל דאפי' הכי לא תלקח אשה לאיש הוא אי נמי דמדיוק' דנתן הוא ואמרה היא הוו [ספק] קדושי אלמא נתנה היא ואמרה היא דלא הוו קדושין משום נתינה דידה הוא ולא משום אמירה [וא"כ ה"נ] נתנה היא ואמר הוא לא הוו קדושין (הוא) וז"ש רבינו הגדול ז"ל נתנה היא ואמר הוא אין חוששין לקדושין ובה"ג שאמר ספיקא הוי ליתא אבל נתן הוא ואמרה היא ספק הוי משום דהכי הוי אדעתא דתה' מקודשת לו יהיב ואעפ"י שלא פי' הוא הרי היא פירשה הסתם (שלהם) [שלו] שעל מנת כן נתן:

ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא. כלומר אלמא ידים שאין מוכיחות לא הוי ידים תימא וכי אין נזיר עובר לפניו היכי הוין ידים כלל בשלמא גבי הרי את מקודשת מדלא קאמר למי משמע דלדידיה קאמר וה"ל ידים אלא שאין מוכיחות מתוך דבריו אבל אם אין נזיר עובר לפניו היכי הוו ידים כלל מאי משמע נזירות טפי [מלתענית ובכה"ג] לא הוי ידים לכ"ע כדאמרי' גבי מורחקני ממך בפ"ק דנדרים דף ה' ע"א.

ואפשר דה"ק, טעמא דנזיר עובר לפניו דהוו ידים מוכיחות הא אין נזיר עובר לפניו אעפ"י שדבר קודם לכן בעסקי נזירות שמשמעות דבריו לנזירות יותר מתענית לא משום דהוו להו ידים שאינן מוכיחות דאי לאו הכי לימא שמואל בענין אחר שנראין דבריו לענין נזירות יותר מתענית ולא יהא מוכיח כל כך.

ויש ידים מוכיחות לפי' זה ממה שהקשו בהדיא ודילמא בתענית קאמר דמשמע דלכ"ע מקש' בין למ"ד הויין ידי' בין למ"ד לא הויין ידי' דאלת"ה הול"ל תפשו' דידים שאין מוכיחות הויין ידי' אי נמי לימ' תהוי תיובתא דמ"ד לא הויין ידים ואפשר שלשון אהא עצמו משמע תו יותר לנזירות יותר מתענית מפני שהוא אומר אהא אני עצמי נזיר והוי תואר שם אבל אינו יכול לומר אהא עצמי תענית אלא אהא עומד בתענית וז"ש אהא ולא פי' יותר על עצמו הוא אומר שיהא כך לפיכך הוא נזיר ועפ"י כן נקרא ידים שאין מוכיחות כנ"ל.

ואיכא דרמי אשמעתין דמשמע דאם נזיר עובר לפניו הוו ידים מוכיחות. והא בפ"ק דנזיר ד' ב' ע"ב נימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אמרי לא בזמן שהנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במלתא אחריתא אבל ודאי אין הנזיר עובר לפניו אמרינן דלמא אהא בתענית קאמר.

ולאו קושיא היא, דהתם דחוי מדחי ליה דאין נזיר עובר לפניו אפי' אין מוכיחות לא הויין וצריך שמואל לאוקמא בנזי' עובר לפניו בין דלא הוו מוכיחות בין דליהוו והאי דלא דחיא הכא בהכי משום דסוגיין דרב פפא היא דקסבר ידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים ולא בעי דתפשוט מהא דקדושין דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים והיינו דאמרינן בפ"ק דנדרים ד' ה' ע"א והא מדא"ל ר"פ לאביי מי סבר שמואל הויין ידים מכלל דס"ל לר"פ לא הויין ידים אלמא רב פפא בעי אוקמיה לשמואל בסבריה ואביי לדבריו קאמר ובוודאי בנדרים פ"ק מוכחא מילתא דהלכתא ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דפלוגתא דאביי ורבא היא רבא סבר לא הויי' ידי' וקי"ל כרבא הילכך הרי את מקודשת הרי את מאורסת אינה מקודשת לגמרי. אלא מיהו י"ל צריכא גט דע"כ לא אמרינן לא הויין ידים אלא שאינה מקודשת גמורה אבל מיחש חיישי' דהאאמרינן בפרק המגרש (גיטין ד' פ"ה ע"ב) כל היכי דלא כתב ליה ודין דליהוי ליכי מינאי הוו ידים שאין מוכיחות ולרבי יהודה דבעי מוכיחות לא הוי גט ואפי' הכי פשיטא ודאי מילתא דאי כתב לה הרי את מותרת לכל אדם ושאר תורפיה דגיטא אע"ג דלא כתב לה ודין וכו' גיטא הוי ותפשי בה קדושין ומפסלא לכהונה ומיהו גבי נדרים כל היכא דלא הוו מוכיחות לא הויין ידים כלל.

וי"ל כל היכא דלא הוו מוכיחות אינם כלום בין בגטין בין בקדושין ולר' יהודה דבעינן ודין וכו' אי לא כתב לה אינה מגורשת כלל ומיהו אנן חיישינן לדרבנן ואליבא דרבא דמתרץ בנדרים אנא דאמרי אפי' לרבנן וכו' לומר דבלא כתב ודין נמי מוכיחות הוו והיינו דבעי' בגיטין ואיבעיא בעי' ודין או לא בעי' ודין לומר אי לא הוו מוכיחו' בלא ודין או לא דודאי מוכיחות בעינן כדרב', וזה הלשון הגון ועיק' הוא.

מ"מ כיון דקי"ל דחיישינן לר' יהודה ובעינן ודין סיפא דמילתי' דשמואל נמי בדאמ' הרי את מגורשת ממני בגט זה מתוקמ' וכי היכי דמתרצינן רישא מתרצינן סיפא (מדקאמר בדיניה) [דקאמר כדיניה] אלא דלפום סברא דפרק המגרש דקאמר ידים שאינן מוכיחות בגט משום דאמרי בדבורא גרשה ושטרא ראיה בעלמא הוא איכא למימר דכי חיישינן להכי ובעי' ודין ה"מ בכתיבה אבל בנתינה כיון דמסה לה ואמר הרי את מגורשת בגט זה משמע דלא גרע נתינה זו מנזיר עובר לפניו וכל שכן לסברא דפ"ק דנדרים דחייש למנאי דהכי מוכחא מלתא שאינו מגרש אשת חברו, כנ"ל וכ"נ דברי רבינו הגדול:

דף ו עמוד ב

אין לי עסק בך מהו. ומסקי' דלגמרי משמע ואיכא למידק והתניא דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום ל"ק דגבי שחרור שאני לפי שאין לשון זה אלא סלוק שמסלק כחו וזכותו ממנו לפיכך יצא הוא לחירות שזכה הוא בעצמו וזכו בו שמים ואפילו קטן אבל בשדה היאך יזכה בה חבירו שהיא לא ניתנה לו ואעפ"י שסילק כחו ממנו אין השדה יוצאה מרשותו עד שיזכה בה אחר שאין שדה זוכה בעצמו. וא"ת כיון דסילק זכותו ממנה נימא שכל המחזיק בה זכה בה איכא למימר דאיהו לאו אדעתא דהפקרא [אמר] אלא אדעתא דחבריה וכיון דחבריה לא זכה לא יצאת מרשותיה כלל שלא ע"מ כן הוציאה מרשותו אי נמי משום דלשון סילוק בשדה אינו אלא לשון הבאי. שלא נתכוון אלא לסלק עצמו ממנה ולא יזכה בה שום אדם לפיכך לא יצאת מרשותו.

ודברים הללו תמצאם במסכת כריתות דף כ"ד ע"ב בשמעתא דריש לקיש גבי הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל שקדם בה זכה פי' לפי שכבר נסתלק זכותו ממנה ואקשינן עליה מההיא דתניא לא אמר כלום אמאי לא יצאת להפקר כיון דסלק זכותו ממנה ופריק שאני התם דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה כלומר אין זה לשון בשדה אלא לשון הבאי שמסתלק עצמו ממנה ואינו רוצה שיהיה לאחרים בה כלום וכן באין לי עסק בה.

וה"ה אם אמר לא יהא לי עסק על שדה זו שלא כדברי רש"י ז"ל שפי' שם שאם אמר לא יהיה לי עסק על שדה זו קנה אלא ודאי אין לו עסק גופה לא יהיה לי עסק הוא ולשון חכמים כך הוא שאם אין אתה אומר כן אף בעבד אינו שחרור שהוא כמודה שאין לו עסק ואינו משוחרר אלא ודאי לא יהא קאמר וכן פי' הר' ר' שמואל ז"ל תלמידו בפי' בבא בתרא שלו.

ולשון חכמים בכל מקום כך הוא, נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה לו הרי היא שלו ואמר ר' יוחנן כולן בשטר כדאיתא בפ' השולח (גיטין ד' מ' ע"ב) אלמא כה"ג להבא משמע ולאו הודאה היא והכי נמי אמרי' התם בריש פרק' גבי בטל הוא דגט ואין צריך לפנים:

דארווח לה זימנא. יפה פרש"י ז"ל שהרוויח לה הזמן מזמן הלואתו וא"ל התקדשי לי בהנאה זו שהיא היתה נותנת לו פרוטה בכך והרי זה כאותה ששנינו שחוק לפני רקוד לפני שאם יש בו שוה פרוטה מקודשת והכא כ"ע מודו שזו השכירות שלה הרוחת הזמן והשכירות והקדושין כאחד חלין וכל שכן אם מחל לה כל המלוה ואמר לה בשכר (הנאה) הנאת המחילה והא קמ"ל דאסור לעשות כן משום הערמת רבית ואפשר דמוחל דעתיה אגופה דמלוה ואינ' מתקדשת והערמת רבית הוי ולא רבית גמורה דלא קץ מידי ולא מידי שקיל מינה ואבק רבית נמי לא הוי שלא גזרו חכמים על כיוצא בזה כיון דלא שקיל מידי מינה ועוד דלא שכיחא אלא הערמת רבית בעלמא הוי ולזה הפירוש כוון רבי אלפסי.

ור"ח נמי שאמר דשקלינהו מינה והדר אוזפינהו ניהלה לא דבר נכונה שאין זה לשון ארווח לה זימנא ועוד שאם שכר הנאת המלוה מלוה שלא תתקדש בה כשלא החזירם אף כשהחזירם מלוה היא דהא ליתיה בעיניה [דלאו בגופא של מלוה מקדש]

וכן פי' הראב"ד שהעמיד' כשהגיע הזמן והמעות בידה בעין דיחוי הוא שאעפ"י כן מלוה עליה' כיון שאם רצתה מוציאה אות' ופורע אחרים והלה לא קנה בהם כלום.

ואחרים פיר' כגון שהיתה בידה מלוה של אחרים והוא נתן פרוטה למלוה להרויח לה זמן ואמר לה בשעת מתן מעות התקדשי לי בפרוטה זו וא"ת היכי הוי הערמת רבית והרי אמרו בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס"ט) שרי לי' לאינש למימר לחבריה הילך ד' זוזי ואוזפיה לפלני' זוזי לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ל"ק שאני הכא שהוא כחוזר ונוטל מן האשה ולא התירו לחזור וליטלם מן הלוה:

אלא אמר רב אשי בכלהו קני לבר מאשה. ראיתי להראב"ד ז"ל שהקשה והתנן גבי מעשה דבית חורון כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ותירץ הדבר כרצונו ותמהני עליו שהרי הקושיא והתירוץ מפורשים בגמרא במקומה במס' נדרים ד' מ"ח ע"א דאמרינן התם ורב נחמן אמר קני על מנת להקנות קנה דהא סודר קני על מנת להקנות הוא א"ל רבא לרב נחמן והא מתנת בית חורון דקני ע"מ להקנות הוא ולא קנה זמנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו זמנין א"ל ר"א היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה ושמעינ' בהדיא שלא אמר אינה מתנה אלא במקום שמראין הדברים שהיה הערמה כגון התם דסעודתו מוכחת עליו אי נמי דוקא במודר הנאה ואיבא נמי מ"ד התם בגמרא דדוקא בשאמר אינם לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה שכך סתם משנתנו שנויה שם אבל לא א"ל הכי אפי' במודר הנאה מותר ובירושלמי נמי מפורש כלשון הזה רבי ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים כיני מתניתא כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמ' שאינה שאם הקדישנה שתהא מקודשת אינה מתנה.

והא דאמרינן הכא לפי שאין אשה נקנית בחליפין אינו מחוור שהרי לא בתורת חליפין קדש.

אבל מקצת נוסחאות גורסין גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין וזו גירסא ישרה היא והיא גירסת רבינו הגאון ז"ל בס' המקח.

ויש לישב [הגירסא] הא' משום דכל מתנה שאין בה הנאה לגבי אשה כחליפין היא ואתתא בהו לא מקני' נפשה והאי נמי אי לא מחזיר לא קנה לכי מחזיר לא מתהניא בהו ואפי' התהנה בהו בש"פ קודם לחזר' איהו לאו בההיא הנאה קא"ל ולהאי תלו לה בחליפין משום דאמרן בהו במתני' דלא מקדשה בהו ולפיכך תלי דלא תניא בדתני' ודמיא לה:

דף ז עמוד א

א"כ הוו להו נכסים שיש להם אחריות נקנים עם נכסים שאין להם אחריות ואנן איפכא תנן. קשיא לי' והא תרוויהו נכסים שאין להם אחריות נינהו דהא קי"ל עבדא כמטלטלי דמי ועוד דקאמר איפכ' תנן דמשמע דאיפכא ניחא והתני' במס' ב"ק דף י"ב ע"א דאפי' למ"ד עבדא כמקרקעי דמי לא מקני מטלטלי אגבי' ואפי' למ"ד עבדא כמטלטלי דמי לא מקני אגב ארעא דשאני מטלטלי דניידי ממטלטלי דלא ניידי ושאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי ואפשר דהכא כיון דמ"מ לא אפשר דתקנו אשה באגב דמעות לא דק אי מטלטלי היא או לא וה"ק ליה אי שייך הכא דין אגב כלל איפכא הני דאיפכ' תנן ולאו למימר' דאיפכא הוי ניחא אלא אלומי אלים למילתיה לאפכא לגמרי ולאו דוקא תדע דבת ישראל היא וישראל לא איתקיש לקרקעו' ועבדים כנענים הוא דאיתקיש לקרקע למקצת הדברים אלא ודאי לאו למימר דשייך הכא אגב כלל דאי איתמר איפכא נמי לא ניחא:

הכא באדם חשוב וכו'. תמהני ללוי דאמר קונין בכליו של מקנה ומפרשים בב"מ ד' מ"ז ע"א משום דבההיא הנאה דקא מקבל מניה גמר ומקנה ליה ולא בעינן אדם חשוב הכא אמאי בעי אדם חשוב. איכא למימר קדושין שאני שאינה מקנה עצמה בהנאה פורתא אבל התם אעפ"י שאין בו שוה פרוטה קונין ועוד דהתם שנהגו בכך שויוה רבנן כאדם חשוב.

ותמיה לי לרב נמי דאמר קונין בכליו של לוקח ולא בשל מקנה באדם חשוב אמאי אין קונין בכליו של מקנה ונימא בההיא הנאה דמקבל מיניה גמר ומקנה ליה ל"ק דההיא הנאה גופא דמים היא ומעות אינם קונות במטלטלין לפיכך לא תקינו חליפין סודר אף בקרקעות אלא בכליו של קונה ועוד כיון דסתם [חליפין] מתנה על מנת להחזיר היא אינה מתנה של הנאה שיקנה באותה הנאה:

וכן לענין ממונא. פרש"י ז"ל כתב אתלת מימרי דרבא ולא כתב אהילך מנה ותקנה שדי לך באדם חשוב ושמא סובר הוא שלא קנה שאין אדם מקנה שדהו לאדם חשוב בשכר קבלת מתנה ממנו ולא אמרו כן אלא בקדושי אשה שהיא רוצה בנשואי אדם חשוב ויש בה ב' הנאות ואפשר משום דבההיא בעיא רבא לא פשטה פי' כן אבל בדין הוא שכל שקונה באשה קונה בקרקע.

ור"ח ז"ל (כתב) כתבה אהילך מנה ויקנו לך נכסי ואמר דההיא הנאה מחשבה ככלי דיהביה הקונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותן נכסים. ולפי זה אף המטלטלין קנה בה ואיני רואה בזו השמועה זכר לכלי וחליפין אלא למעות וכסף שקונין באשה ובקרקע, ולא ידעתי למה השמיט ר' הגדול דבר זה ולא כתבו בהל':

דף ז עמוד ב

וש"מ יש דחוי בדמים. פרש"י ז"ל יש תורת דחוי בדבר שאינו קדוש אלא לדמיו כגון זה שמתחלה לא הקדישה אלא לדמיו. והשיבו עליו א"כ היאך אמרו ש"מ תלת שהרי מכיון שאתה למד דדחוי מעיקרו הוי דחוי שמענו יש דחוי בדמים.

וי"ל שאפשר שיהא דחוי בדמים ולא יהא דחוי מעיקרו (דיחוי) וכיון שכן תלת חשיב להו משכחת לה כגון מפריש חטאתו ונסתאב והוא עבד ע"ג וחזר בו דאמרי' הואיל ונדחה ידחה אי נמי מפריש דמים עצמן לחטאתו ועבד ע"ג וחזר בו ואמרי' הואיל ונדחו אותם דמים ידחו ולא יקרבו לעולם ומתחלתן לא היו דחויין ואפשר נמי לאשכוחי דחוי מעיקרו דלא הוי דחוי בדמים אלא דחוי הגוף כי הא דאמרינן במסכת תמורה דף כ"ו ע"א בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קדושה ועושה בה תמורה ותמורתה כיוצא בה הא ודאי מעיקרא חייל עליה קדושת הגוף שאלו קדושי דמים אינן עושים תמורה ודחוי מעיקרו הוי (דחוי ובדמים לא הוי דחוי) והוי דחוי שהרי מדחה אף התמורה אלמא כל חד וחד משכחת ליה בלחודיה ושמא יש אף אחרות כיוצא בזו במקומות אחרים וכן לענין מצות מצינו דחוי מעיקרו שנסתפקו בו במסכת סוכה דף ל"ג ע"א והתם לא שייך דיחוי דמים ומ"ה פליג להו בתלת.

ומי שפי' דחוי בדמים שאין דבר אחר מעכבו אלא דמים כגון בהמה זו שאינו מחוסר אלא שיקחנה מחבירו נקר' דחוי אינו כלום שאין לך דחוי גדול מזה ואינו דיחוי דמים שאם רצה חבירו לא ימכרנה לו לעולם בכל ממון שבעולם ועוד דבמסכת פסחים דף צ"ז ע"ב גבי מתני' דתנן המפרי' נקבה לפסחו או זכר בן ב' שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה אמרינן ש"מ הני תלת ולא שייך בהו האי פירוש.

ור"ח ז"ל פירש שמע מינה שאף הדמים נדחים ולא אמרינן תמכר ויביא בחצי דמיה קרבן אלא אינה קריבה כל עיקר קתני וכן פי' אותה שבמסכת פסחים שאף הדמי' נדחים שאמרו ויפלו לנדבה ולא אמר יביא בהם שלמים כמו שהיה דין מותר הפסח אלא אמרינן הואיל ונדחה ידחו אף דמיה משלמים ונעקר שם הראשון מן הדמים לגמרי ויפלו לנדבה לענין קיץ המזבח.

אלא שאחרים שונים אותה משנה בלשון אחר ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים מפרשי דחוי בדמים מדקתני ירעה עד שיסתאב דלמה ליה מומא כיון דלא חזי היינו מומיה. ויש גורסים כאן קדושת דמים כלומר שמדחה אף תמורה שאינה קריבה והרי היא כיוצא בה.

ולהני תרי פירושי קשיא לי הא דגרסינן בשלהי פ' בתרא דכריתות דף כ"ח ע"א מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה אמר רב הונא בריה דר' יהושע ש"מ תלת ש"מ ב"ח נדחים וש"מ קדושת דמים נדחה ודיחוי מעיקרו הוי דיחוי והתם ליכא למשמע מינה שידחו אף הדמים כדברי ר"ח ולא שתדחה תמורתו כדברי אחרים, אלא כדברי רש"י עיקר.

ואי קשיא לך למה ליה לרבי יוחנן לאשמועינן הנך תלת ואנן בגמרא נמי אמאי איצטריכנא למידק מדרבי יוחנן ש"מ תלת הא מתני' היא במסכת פסחים כדכתיבנא איכא למימר תנאי היא וקמ"ל דר' יוחנן סבר לה הכי כההיא תנא דפסחים תדע דהא רב לית ליה וסבר דיחוי מעיקרו לא הוי דחוי ואין דיחוי בדמים.

ואחרים אמרו איצטריך דאי מהתם ה"א שאני התם דדחוי הוא לגמרי מליקרב בפסח ואי מהכ' ה"א שאני הכא דאינו ראוי להקרבה ונדתה מעל גבי המזבח לגמרי אבל התם מתחילתו לא נדחה מעל גבי המזבח לגמרי אבל לא נדחה מעל גבי המזבח אלא מפסח, כך תירצו החכמים הצרפתי' ז"ל ונראים הדברים:

דף ח עמוד א

התקדשי לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר אינה צריכה לחזור בה. אלא אינה מקודשת מן הסתם אלא אם כן אמר לה מתחלה דכיון דאמר לה מנה זו ואין שם מנה בטלו קדושין והא דאמרינן בגמרא השתא במנה סתם לא הוי קדושין במנה זו מבעיא לאו למימרא דשוין קתני להו אלא ה"ק השתא במנה סתם אמרת דלא כמאן דאמר לה על מנת דמי במנה זו מבעי' דודאי כיון שאין שם מנה בטלו לגמרי מכיון דלא משמע על מנת אבל רש"י ז"ל פירש במנה זו מבעי' דמצי לחזור, אלמא בעי חזרה:

דף ח עמוד ב

מנה אין כאן משכון אין כאן. משמע לי דהכי פירושא כיון שהוא אינו מקדשה בגופו של משכון אף על פי שאמר לה קני אותו לשעבוד מנה וקנתה אין כאן משכון כלומר שאינו קונה בה דהוי' ליה כהלואה דליתא בעין הואיל ומנה אין כאן לפיכך אינה מקודשת וחוזר ונוטל משכונו ממנה וכן באמת שאין עבד כנעני נקנה במלוה כדאית' לקמן במכילתין ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה נתנה במה קנאו ואע"ג דהא מילתא (לא) במלוה דבידה הוא מ"מ משמע באומר לאשה הריני חייב לך מנה בקנין והתקדשי לי בו שאינה מקודשת וכן במכר לא קנה דשעבוד ברשות לוה הוא והיינו טעמא דמלוה אבל אומר לחבירו הריני חייב לך מנה כלומר מחייב אני עצמי לך במנה וקני לי' כלי למשכון עליהם מכיון שמשך קנה כליו לשעבו' והרב ז"ל כתב משכון אין כאן דלא קני' ליה במשכון במידי דמאי יהבת ליה דקני' ליה משכון, וצ"ע:

ובמשכון דאחרים. דמקודשת כדרבי יצחק. משמע לי מסוגיא דפסחים ד' ל"ד ע"ב דמשכון דתפיס לי' המלוה ברשותו אם לא פרעו בזמנו והוחלט המשכון בב"ד למפרע הוא גובה ואי זבין מלוה או הקדיש משעת הרהנה שפיר זבין ושפיר הקדיש ואי לוה זבין או הקדיש לאו כלום הוא וכולה מדר' יצחק כדאי' התם ובכה"ג הוא דאמרינן הכא מקודשת כגון שהוחלט המשכון אח"כ אבל פדאו לוה כי היכי דאי זבין מלוה והקדיש מלוה איגלאי השת' דלאו כלום עבד ואי זבין לוה והקדיש הרי הוא מקודש ומכור אף לענין קדושין י"ל שאינה מקודשת ואעפ"י שיש בו מקצת קנין מעכשיו ונפקא מינה מדר' יצחק לענין שביעית ולענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו אבל קדושין כמכירה הם בגופו של משכון הוא צריך לקדש וכשפדאו, מלוה הוא, זהו הנראה לפי דין המשכון.

ומיהו מדאשכחן לקמן בפ' שני במקדש בשטר חוב דמן הדין מקודשת היא בין במלוה בשטר בין במלוה על פה אלא משום דלא סמכא דעתה מתחילה כדשמואל ש"מ דכל שקונה שעבו' על המלוה מקודשת דהא התם לית ליה למלוה עליו דלוה אלא שעבוד גרידא ולא מצי לזבוני בנכסים דיליה כלום ואפילו הכי מקודשת מן הדין והלכך מלוה שיש עליה משכון כיון שקונה מקצת קנין ואינו יכול למחול ללוה לאחר מכירה אשה מתקדשת בו וכן נראה לדעת הראשונים. מ"מ דוקא במלוה של אחרים דהא נפיק שעבודא מיניה דמקדש לידה דמתקדשת אבל שעבודא דידיה כגון חייב אני מנה לך בשטר או בקנין אין אשה מתקדשת בכך דומי' דמלוה דהכא לא מטי לידה כלום והכא לא נפיק מיניה כלום דשעבודא ברשות לוה הוא וכולו ממונא גביה וכיון דאגיד ביה לאו קדושין נינהו כדפרישית, כך נ"ל:

נסכא אין כאן. כתב רבינו הגדול ז"ל דלא קאי נמי באבל אמרו ומפורש לנו במקומו בפרק הזהב (ב"מ מ"ח ע"ב):

תנא אבא וכו'. איכ' דק"ל וליתני אבא להודיעך כחה דריש' וליתני פלוני להודיעך כחה דסיפ' אביך למה לי ואיכ' למימר איצטריך סד"א אביך דמקרב' דעתי' לגבי בריה וידו כיד בנו אע"ג דאמר שיקבלם לי לא הוו קדושין צריכה ואע"ג דלא מצריך להו בגמ' כיון דאמר תנא אביך להודיעך כח דסיפ' תו לא צריך והאי דלא ערבינהו ותננהו איכא למימר דתנא הכי שמעינהו וגרסי' ואי נמי איכא למימר דההיא דתנא אביך משום האי טעמ' דשמע תנא אבא ואביך וגרסינהו דצריכי והדר שמע פלוני וגרסיה דצריך ולעוקריה למשנה ראשונה לגמרי א"א דהא אבא צריך למימר לפיכ' לא זזה ממקומה כלל, ותנא אביך:

היתה הסלע שלה מקודשת. פי' רש"י ז"ל שחצרו של אדם קונה לו ותמהני אי הכי הא דבעי רב ביבי סלע של שניהם מהו אי משום קנין פשיטא שלא קנת' שאין השותפי' קונין מקח זה מזה בקרקע חצר של שניהם ואי בתוך קופתה המונחת בה פשיט' שקנתה כדמפורש בדוכתא בב"ב דף פ"ד ע"ב ואיכא לתרוצי דהכי קא מבעיא לי' מי אמרינן איהי דעתה להניח את שלה שם ורוצה היא בקידושין ושתקבלם לי קאמרת כיון דאית (ליה) [לה] חלק בחצר ואיהו נמי אקנויי אקני לה מקום בחצר זו שלה לקבל בה קדושין או דילמא כיון דסתם אמרה ליה לא ניחא לה בהו וה"ק ליה כיון דאית לך חצר תנהו בחצרך זהו דעת רש"י ולפי דבריו אינה מתקדשת אלא אם כן קנתה [פי' ע"י סלע].

והא דאמרינן לעיל (קידושין ו' ע"ב) תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך איכא למימר דהתם שאני דכיון דמפיק ממונא אפומה ואם קבלה עליה מדין ערב חייבת לשלם ממונא שקלה מיניה אבל הכא היא לא שקלה כלום ואיהו נמי לא אפיק כלום לשקול ממונא וליזול אבל הדברים מראין שאם אמרה לו השלך מנה זו לים ואתקדש אני לך וזרק מקודשת וכן בדין ערב מחייב בקבלן והכא נמי קתני תנהו לכלב אינה מקודשת טעמ' דאמר' ליה סתם הא א"ל תנהו לכלב ואתקדש אני לך מקודשת ומיהו רישא דסלע לא נצרכה אלא אפי' חזרה ונטלה מנה משם אי נמי לאו דוקא.

ובפסקי חכמי הצרפתים אפי' תן על גב סלע ואקדש לך אינה מקודשת וצ"ע.

אבל בירושלמי (ב,א) אפי' תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך פרשו משום דזוכה לאשה וחוזר וזוכה לעצמו ולא אתיא אליבא דגמרין ושם אמרו שאם היה חרש שאין לו זכות אינה מקודשת.

ובזה נ"ל לפום גמ' דילן שכל זמן שהם ברשות חרש אם הלה רוצה יכול לחזור ולהוציאה מידו אף היא יכולה לחזור וכן הדין בערב אם אמר לו הלוהו לחרש שיכול לומר לו טול ממנו מעותיך שהרי לא קנה הלה כלום ואם אבדו ואינו יכול להוציאם ממנו בעצמו חייב ומקודשת שהרי מתחלה על מנת שיוציאם החרש אמרה לו והרי עשה כן משל לאומר לחבירו לזון בניו או בני אחרים הקטנים והוא נותן לו שזה זן וזה משלם ואשכחן בכי ה"ג בב"מ דף צ"ט ע"א דאתמר השאילני פרתך ואמר לו ביד מי הכישה במקל והיא תבא אחרי ואמר רב נחמן עלה כיון שיצתה מרשות משאיל ומתה חייב.

וסוגיא משמע דפליגי עלה שמואל ורב אשי ופסק ר"ח והרב ר' משה הספרדי ז"ל דפטור וש"מ דלא מחייב איניש באחריות שאלה וה"ה למלוה סתם כיוצא בו עד דאתיא לרשותיה וקני לה הילכך תן על גבי הסלע ואתחייב או אתקדש לך לא אמר כלום אבל השלך לים או תן לחרש והוציאם עדיין אני אומר שהוא חייב שעל פיו הוציא:

דף ט עמוד א

והלכתא שראי לא צריכי שומא. אגב דאמר והלכתא אינה מקודשת פסקינן כל הני ולאו משום דצריכי ליה דקי"ל בכל דוכתא דלא אפסיק' הלכתא בהדיא רבה ורב יוסף הלכתא כרבה בר משדה קנין ומחצה כדברי רבינו הגדול ז"ל ומקצת הגאונים ומפורש אצלנו בבבא בתרא תדע דהא פסקינן נמי הכא והלכתא כר' אלעזר והלכה כרבא אמר רב נחמן ולא הוה צריך למפסק בהו מידי דליכא מאן דפליג עלייהו אלא ארחא דתלמוד' הוא בהכי:

או על החרס. פי' אליבא דר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי דאי אליבא דרבי מאיר הא אמר עדי חתימה כרתי בין בגטין בין בקדושין בין בשאר שטרות כדאמרינן במכילתין בפרק האיש מקדש הכא כגון שקדשה בשטר שאין עליו עדים ור' מאיר לטעמיה ור' אלעזר לטעמ' אלמא כי היכי דפליגי בגטין פליגי בקדושין וכיון דעדי חתימה כרתי לר' מאיר ודאי מוכח מתוכו בעינן ושטר שאינו יכול להזדייף בעינן כדתנן כתבו על נייר מחוק ועל דפתרא פסול וחכמים מכשירין ואמרינן מאן חכמים ר' אליעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי וחרס יכול להזדייף הוא וכדאמרינן נמי בכתובות דף כ"א ע"ב ודוקא אחספא אבל אמגלתא לא משום דחספא יכול להזדייף הוא ולא גבי בה כלל מעתה למדת דמתניתין דקתני או על החרס ר' אלעזר היא. ומי שפירשה בחוקק לא דקדק יפה בלשון כתב ושלא לצורך טורח וכדאמרינן דהא ק"ל כר' אליעזר בגטין ובקדושין ועל הנייר נמי נייר מחוק משמע שהוא מזדייף:

בתך מקודשת לי וכו'. והא לא דמיא הך שטר' לשטר זביני. פירוש ומנא ליה דמיקריא שטרא ק"ל אנא היכן ליעבד כשטר זביני כלומר עד שיאמר בתי מקודשת לך לא אפשר דכתיב כי יקח ולא שתקח היא את עצמה ושטר מכתב כתיב מויצאה והיתה וניחא ליה כי כתיב כי יקח ולא שתקח היא את עצמה בכסף הוא דכתיב דגמרי קיחה קיחה משדה עפרון אבל בשטר אימא ה"נ.

ומפרקינן הכא בענינא דקרא בין בכסף בין בשטר במוכר תלא רחמנא דבעי למימר שדי מכורה לך בכסף או בשטר והכא מעניניה דקרא דבלוקח תלה רחמנא והויות להדדי מקשינן דהא לא דמו קדושי לזביני והיינו טעמא דלא קשיא ליה מעיקרא דלא דמיא האי כספא לכסף זביני דהכא [בעל] אמר הרי את מקודשת לי בכסף (ודי) [זה] והתם [מוכר] אמר שדי מכורה לך בכסף זה.

ואקשינן התם נמי כתיב שדות בכסף יקנו דאלמא לוקח אומר שדך קנויה לי בכסף ובשטר נמי נימא הכי כדאמרת בקדושין [וקשה] אמאי לא אקשי ליה והא לא דמי האי שטרא להאי שטרא דגט דהתם מוכר אמר הרי את לעצמך הכא קונה אמר בתך מקודשת לי איכא למימר משום דאיכא למימר דומיא דגטין הוא מה התם בעל כותב והיא מקבלת והיינו סברא דמאן דאמר לשמה ושלא מדעתה אי נמי משום דאכתי לא ק"ל אי הויות ליציאות מקשינן לגמרי או דיינינן מינה ומוקמינן באתרא למיגמר הויות מהדדי והיינו בעיא דר"ל בשמעתין:

בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת. פירוש בתורת שליחות כגון שעשאה שליח ממש או שאמר לה צאי וקבלי קדושין כדאמרינן לקמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך דאי מדין שליחות אין שליחות לקטנה אלא משום דהוה ליה כאלו אמר האב כל המקדש את בתי מקודשת לו וכאלו נתן לו ממון שהרי אמר שיקבלם לו וכן תנהו לכלב שלי מקודשת מקודשת.

ובתך מקודשת לי לאו דוקא בתרווייהו, דודאי כי יהיב לה לדידה בין בתורת שליחות דאב בין שנתן לה רשות לקבל קדושין אי נמי אמר הרי את מקודשת היא דהא בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמרינן חוששין שמא נתרצה האב והוו קדושין ואעפ"י שאמר לה הרי את. ועוד דומיא דכסף (ועוד) [יעיד] דאמרינן לקמן אומר לה בפני שנים הרי את מקוד' לי ואפילו לרבי יוסי בר יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו ומינה גמרינן לאומר לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך דאומר לה הרי את וה"ה לעושה אותה שליח לקבל לה קדושיה והיא נערה שאם אמר לה הרי את מקודשת. ורב נחמן כי נקט בתך תרתי קמ"ל דאפי' לדידה כי כתב בתך מהני ולאפוקי שאם כתב הרי את מקודשת לי ונתן לאביה בקטנה לא אמר כלום וכןסיפא אם כתב לאביה בתך מקודשת לי מקודשת שאפילו במגרש ואומר תן גט זה או התקבל לבתך או לאחותך מגורשת ואעפ"י שבגט עצמו צריך לפרש שמה התם מתקנת ר"ג בגיטין היא אבל מן הדין מגורשת ובקדושין שאין צריך לפרש שמה כי כתב בתך ודאי מקודשת אלא הא נמי קמ"ל דאפי' ע"י אביה כי כתב הרי את מקודשת וע"י עצמה אי כתב בתך מקודשת.

עוד יש לפרש ולומר דסיפא דרב נחמן דוקא היא שאם כתב לאביה בתך מקודש' לי לא אמר כלום דגבי גט בעינן שמו ושמה דאורייתא דכתיב ספר כריתות בעינן סיפור דברים שכורתי' ביניהן ואי אפשר בלא שם שלהם וכו' ולא מתקנת ר"ג היא אלא מדאורייתא וה"נ משמע במסכת גיטין דף כ' ע"א הלכך גבי קדושין נמי צריך לכתוב הרי את פלונית מקודשת לי ואי כתב לאביה בתך פלונית אינה מקודשת שאלו בגירושין אינה מגורשת (אלא) שלא שמענו בגטין שידבר עם אחרים וכן נמי בקטנה צריך לכתוב בתך פלונית מקודשת לי אני פלוני או שיפרש שמו של אב הא בסותם שמן אינה מקודשת דהא אקשויי מקשינן להו לגיטין דבעי שמו ושמה. וההיא דאמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה לא כתבו רבינו בהלכותיו ושמא הוא מוציא עצמו בזו שכוללת בין נערה בין קטנה כל שלא בגרה:

דף ט עמוד ב

כתבו לשמה ושלא מדעתה רב פפא ורב שרביה אמרי אינה מקודשת משום דבעי דעת מקנה. פי' אף דעת מקנה והוא הדין לדעת בעל כי התם וכתב ר"ח ז"ל דהלכתא כוותיהו משום דמתני' דאין כותבין שטרי אירוסי' ונישואי' מסייעא להו ואשנויי לא סמכינן ותו דרב אשי סבירא ליה כוותיהו וכן הסכים הרב אלפסי ז"ל מדגרסינן בפרק הנושא (כתובות דף ק"ב ע"א) אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב וכו' א"ל לא נתנו ליכתב כלומר אעפ"י שכתבן אינן ככתובין שיגבה מן המשועבדים דהא לא קני לו שעבודא עלייהו אלא כך וכך אני נותן אמרו ואקשו עליו תא שמע אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם כלומר ואי ס"ד לאו ככתובין הן אמאי בעי דעת שניה' ומפרקינן לא בשטרי ארוסין ממש וכדרב פפא ורב שרביה דע"כ מוקי ליה למתניתין כותייהו דהא אמר לא ניתנו ליכתב וכן פרש"י ז"ל שם.

ויש שרגילין לפרש בשניתנו ליכתוב שיכתבו העדים מעצמן או לא מי אמרינן בההוא הנאה דמחתנו אהדדי גמרי ומשעבדי נפשייהו ורוצין שיכתוב או לא ואמר ליה לא נתנו ליכתוב ואייתיה ליה סייעתא מדתנן אין כותבין אלא מדעת שניהם ודחינן לה בשטרי אירוסין ממש וזה הפי' אינו נכון חדא דלא הוה למימר לא ניתנה ליכתוב דמשמע כלל כלל מדלא קאמר אין כותבין ועוד מדאקשי' עלה מהא דתנן התם הפקחין היו כותבין ומאי קושיא התם כשרצו שניהם לכתוב או שהתנהו מתחלה על מנת לכתוב ואין פקחות בזה אלא במה שכותבין כל זמן שאת עמי ותו היכא אקשינן עליה והיא נזונת מנכסים משועבדים (והאי) [ומאי] קושיא מתני' בשכתבו [ברצונם] כסיפא דקתני היו כותבין ואמאי אצרכיה לאוקמא בשקנו מידו שניתנו ליכתב דאלמא כתיבא בלא קנין לא מהני לימא בשכתבו לחוד אלא משמע כפי' ראשון שכתבנו.

ובתשו' הגאונים ז"ל מצינו שהגאון רב נטרונאי חולק בדבר על הגאונים ז"ל שאמרו כלשון ראשון וכן ראיתי לבעל הלכו' שפסק כרבא ורבינא והרי הדבר בספק מעתה ומסתברא דהיכ' דשויתי' שליח לקבלה אין שטר הקדושין נכתב (מדעתה) [מדעתו] כדקיימא לן גבי גט דאפי' באומר אמרו גט פסול ובטל הוי והכא נמי מהתם גמרינן מה התם דעת מקנה בעינן ולא שלוחו אף כאן דעת מקנה ולא שלוחו ואפי' באומרה אמרו וראיתי לרב ר' משה ז"ל שכתב ואם קדש בשטר אינו כותבו אלא מדעת האב אי מדעת השליח ואינו נכון לדעתי:

ה"ג וכן גרסי רש"י ז"ל: אמר קרא בעולת בעל. ולא גרסי' והיא אלא מכי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל קאמר דאלו והיא בעולת בעל בבני נח כתיב ולא גמרינן מינה לישראל ולקמן נמי מוכחא דמבעיא לן מאי עביד ליה ואלו והיא בעולת בעל דרשינן מיניה בעולת בעל הי' להם נכנסה לחופה ולא נבעלה לא הי' להם סנהדרין דף נ"ז ע"ב ומפורש נמי בירושלמי דמכי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל קא גמרינן הכא ביאה:

עד דקדיש והדר בעל קמ"ל. אי קשיא לר' נימא הכי איכא למימר דסבר לה כמ"ד משמע שניה' כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרש לך הכתוב יחדו ור' יוחנן סבר לה כמאן דאמר משמע שניהם כאחד:

אם כן נערה המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכא משכחת לה. מכאן אתה רואה מפורש שקדושי כסף מן התורה הם ולא מדבריה' שהרי נערה המאורס' דאמר רחמנא בסקילה בקדושי כסף היא ומי שכת' דקדושי כס' דרבנן ואסמוכי הוא דאסמכינהו אקראי תמהני אם האיר עיניו בשמועה זו ואין רוח חכמים נוחה הימנו בדבר זה שאם כן בכל מקו' תאמר בו דרשות דרבנן אסמכת' נינהו ועקרת תלמוד ערוך שבידינו אלא ודאי אין אומרים כן אלא כאותם שהזכירו חכמים שהם מדבריהם ועוד שלפי סברא זו מי שקדש בכסף ובא אחר וקדשה בשטר היה לו לחוש לקידושי שניהם וכולה מכילתין מוכחא דליכא למיחש להא מלתא כלל וכן מצינו שקידושי כסף מאכילין אותה בתרומה כדמוכחא שמעתין דלקמן ואם אינו קונה למה מאכיל:

דף י עמוד ב

מה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה בתרומה וכו'. קשיא לי מי דמי התם ביאה באיסור הוא וכיון שהיא אסורה איסור גמור היאך תקנה ודמיא למאי דפרכינן לעיל שאין קנינה לשום אישות ואת"ל דההיא לאו פריכה הוא הא עדיפא טפי דלא חזיא לאישות כלל ומתוך הדוחק יש לי לומר דלאו ק"ו ממש הוא אלא שהוקשו כסף שבבת ישראל לכסף שבשפחה כנענית (ס"א ונשאו בה ק"ו לחזק הדבר וזהו שאמר גבי שפחה כנענית) לא שייר בקנינו והכא שייר בקנינו כלומר ואין מקישין כסף זה לכסף זה:

דף יא עמוד א

מאי אמרת ליסטים מזוין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו. פרש"י ז"ל וסבר וקביל ואחרים השיבו והא תניא בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ב ע"ב) אומר לו הרי שלך לפניך ואני אומר זו סברת בן בג בג היא שהוא סובר הגיעו משום דקלא אית לי' למילתא והכא קאמר מאי אמרת שהוא סמפון שאינו מצוי בעבדים ליסטים מזוין הנהו קלא אית להו וסבר וקביל ואינו מקח טעות.

וי"מ קלא אית להו ואין חוששין שמא ימצא ליסטים מזוין הואיל ומעתה אין לו קול שאם היה כן היה לו קול ומיהו לכשימצא כן לוקח אומר לו הרי שלך לפניך שבודאי לא שמע שאם שמע לא היה לוקח.

ואי קשיא לך יהא איכא סמפון בעבדים כדאמרינן בב"מ דף פ' ע"א שפחה זו שוטה היא משועממת היא נכפית היא היה בה מום אסר וסנפו בין המומין וכו' הרי זה מקח טעות איכא למימר מומין הללו ניכרין הם מיד ואין לחוש לשמא ימצא בה סמפון מאחר שאין לה עכשיו וכי קתני הרי זה מקח טעות בשלא ראה אותה א"נ ראה ושלא שהה כלום כדי שיכיר בה א"נ כ"ש דהנהו קלא אית להו ואין חוששין אי נמי לא שכיחי ולא גזור בה רבנן:

כי קאמינא דקדשה בליליא אי נימא דשויא שליח. פרש"י ז"ל ובנתיה דר' ינאי נמי אי שוו שליח לא מקדשן בפחות מתרקבא דינרי ולא מחוור אלא הכי פירושו פשטה ידיה וקבלה לא קאמינא כלומר איני אומר דקפדה אנפשי' ולא מתקדשה (ולא מק') אלא כי קאמינא קפדה בדשויה שליח אי נמי דקדיש בלילא שסתם כל הנשים מקפידות על עצמן ואינן מתקדשת בכחות מדינר ושליח ששנה לא עשה ולא כלום אבל בדינר מתקדשות ואפי' בנתיה דרבי ינאי דכיון דשויה שליח ואיהו קביל בה קדושין בקדושין של שאר נשים אתקדשת דאם איתא דלא ניחא לה עלה רמיא לגלויי שהיא מקפדת על עצמה יות' משאר הנשי' וכן בפשט' ידה וקבלה קדושין בליליא ידעה שהוא לא יתן לה אלא בקידושי שאר הנשים ומינח ניחא לה.

אבל אין לפרש דאי פשטה ידה וקבלה פחות מדינר אינה מקודש' מפני שבטלה דעתה אצל שאר הנשים כמו שפירשו רבים שאין לשון הגמרא מסכים לכך שהרי אמר פשטה ידה וקבילה לא קאמינא כלומר איני הולך אחר קפדנות סתם כל הנשים בפשטה ידה וקבילא קדושין:

רב יוסף אמר טעמייהו דבית שמאי כדרב יהודה אמר ר' אסי. קשיא לרב יוסף רב אסי דאמר כבית שמאי איכא למימר אין הכי נמי ורב יוסף לא איכפת ליה ולא סבירא ליה מאי כסף דקאמר רב יהודה כסף קצוב הוא ומטעא נמי טעי דאיהו סבר כסף צורי כל דהו צורי ואפי' דינר ורב אסי כסף צורי דהוא סלע קאמר והיינו דאקשינן הכא וכללא הוא וכו' ולא גרסינן גופא כדגרסי', אלא לאפוקי מדרב יוסף קא בעינן.

ויש לפרש דה"ק ר"י מעיקרא לדרב יהודה בהא פליגי דב"ש סברו אפי' אינו קצוב כסף צורי הוא וכל דהו צורי ואפי' דינר דהואיל דחזינן דכל כסף שקצוב בתורה כסף צורי הוא ושקלים נינהו ואפי' היכא דלא כתב בהו הכי כגון מוציא שם רע דמגמר גמרי מהדדי אף כסף שדברה בו תורה בכל מקום כסף צורי ומיהו כיון דלא כתי' בהו שקלים דינרי' נינהו וב"ה סברי דוקא בכסף קצוב:

דף יא עמוד ב

וכללא הוא והרי טענה. פרש"י ז"ל מדקתני שתי כסף דכסף האמור בתורה לאו קצוב הוא אלא ממון הוא ולא פי' כמה ומסרן הכתוב לחכמים ומפרקינן מה כלים שנים אף כסף שנים ולא מחוור לי דאם כן לימא שני דינרים שאין כסף צורי אלא דינר כדתנן בדינר וידוע שהטענה שתי מעין.

לפיכך נראה כלשון האחר שפרשו בה דמשום דקתני שתי מעין ולא אמרו דינר ומפרקינן התם דומיא דכלי' מה כלי' שני' אף כסף ב' ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב כלומר מה כלים שהוא כלים והוא חשוב כלומ' הוא ראוי למלאכה ושלם שלכך יצאו כלים למה שהם אף כסף כל שהוא חשוב כלומר שהוא מטבע כסף ואין לך מטבע של כסף פחות ממעה והוא סוף מטבע האמור בתורה דכתיב עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרין מעין סלעא לפיכך אמרו שני מעין, וזו היא עיקר הגרסא.

אבל מגיהי ספרים הגיהו ומה כסף דבר חשוב ורש"י ז"ל אמר לאפוקי מדשמואל דאמר טענו שני מחטין והודה לו בא' מהן חייב לכך יצאו כלים למה שהן ואינו נכון דהא אמרינן התם דייקי קרא כותיה דשמואל מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב ואמרינן נמי ושמואל איצטרי' דאי כחב רחמנא כלים ולא כתב כסף הוה אמינא מה כלים שנים אף כסף שנים אבל דבר חשוב לא בעינן כתב רחמנא כסף ועוד דבההיא דשמואל ליכא התם מאן דפליג וגם במסכת שבועות מחליף ושנה הגיר' ואמר אף כל גרסינן ולא גרסי' כלים ושם מפורש בפירו':

ושל דבריהם כסף מדינה. קשה לן וכללא הוא והא תנן התוקע לחבירו נותן לו סלע רבי יוסי הגלילי אומר מנה ופשטינן בפרק החובל (בבא קמא דף צ' ע"ב) בגמרא דמאי מנה מנה צורי ונראה שכל כסף קצוב כגון סלע וכיוצא בו אם הוא של דבריהם סלע מדינה הוא אבל מנה של דבריהם פעמים הוא מנה צורי פעמים מנה מדינה תדע דהתם פרק שור שנגח ד' וה' (בבא קמא דף ל"ו ע"ב) תנן זה נוטל מנה ומנה צורי קאמר ובעי למיפשט מהתם דלא תני תנא סלע מדינה ולא פשטיה מדקתני מנה שהוא מנה צורי.

ויש לפרש שמה שאמרו ושל דבריהם כסף מדינה אינו כלל לכל כסף של דבריהם אלא אף של מדינה לפיכך כל שלא פירשו לך חכמים הוא מסתם כסף מדינה שאתה תופס המועט ולפיכך לא פירשו לך ואם תפשת מרובה לא תפשת ויש מקום ששנו כסף צורי אין זה קושיא ואינו יוצא מן הכלל:

דף יב עמוד א

חיישינן שמא שוה פרוטה במדי. יש אומרי' בדבר המתקי' שכיון שאם נזדמן לו דרך למדי יכול להוליכו בידו שם שוה פרוטה אז (ס"א אף כאן) הוו קדושי אבל דבר שאינו מתקיים אעפ"י שהוא שוה פרוטה במדי כאן אינו שוה כלום ואם תוליכנו למדי אינו שוה כלום והאיך נחוש לקדושין זה דעת הרמב"ם ז"ל ולדבריו יכולין הוו לתרץ משנתנו דקתני שוה פרוטה בשאינו מתקיים אלא מילתא דרויחא ליה ודקושטא היא נקט והדברים קרובים.

ואיני יודע אם שוה בודאי במדי פרוטה והוא דבר מתקיים אם קדושיו קדושין ודאי ומשמע לי שאינן אלא ספק שאין לקדושין אלא מקומן ושעתן בלבד אעפ"י כן חששו לספקן ולענין גזל הגר אתמר בפרק הגוזל (בבא קמא דף ק"ה ע"א) דפחו' משוה פרוטה אפי' בגזלה קיימת לא הי' צריך לילך אחריו דאיןחוששין שמא תיקר ולא חיישינן נמי לשוה פרוטה במדי ומייתי אשם ומתכפר אלמא אין לממון אלא מקומו ושעתו אלא חומר הוא באשת איש:

דף יב עמוד ב

הכי גרסינן: אמרי ליה רבנן לרב חסדא אמרי דאיכא סהדי באודית דידעי דההוא יומא הוה ביה שוה פרוטה. והכי פירושה: דהכא אתחזק קלא דבמדינת הים איכא סהדי דידעי דהוה ביה שוה פרוטה ואמר ליה דלא אסרינן לה עד שיבואו עדי' ויעידו שאין אוסרים אותה להמתין לעדים מפני קול כיוצא בזה וכן בההיא דר' חנינא קלא הוה בהו דאיכא עדי' במדינ' הים דידעי שנשבית וטמאה היא.

ודכוותה נמי בבא בתרא דף קל"ה ע"א גבי ההיא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי ואמר להו היינו דר' חנינא ואסיקנא לה נמי זילו חושו לה.

ואע"ג דחיישינן לקלא בפרק המגרש (גיטין דף פ"ט ע"א) שאני הכא דכיון דקדושי קמא נינהו מימר אמרי עיינו רבנן בהו ולא הוו שוה פרוטה בההוא יומא ובכה"ג סבר רב חסדא דמבטלין קלא וקרוב לענין זה מפורש שם בפרק המגרש אם כן קול שלא הוחזק בב"ד היה ואעפ"י כן חששו כיון שקרוב הדבר והכי דייק לישנא דהא אמרינן.

ואיכא דלא גרסי הכא והא אמרינן ומפרשי כגון שאמרו עדים בודאי אנו יודעים דהוו סהדי כאן בשעת קדושין והם יודעים אם שוה פרוטה אם לאו שהם שמו אותו מיד אחר קדושין וסביראלהו לרבנן שממתין להם עד שיבאו ויתברר הדבר. ולאו מילתא היא דאם כן אמאי פרשי רבנן מההי' משפחה אי אתו ואמר שוה פרוטה פשיטא דפסילא ולא מדאביי ורבא אלא רב חסדא גופיה מודה ואי דלא אתו להוי כמי שלא היו שם עדים כלל שהרי אין אנו יודעים אם שוה אם לאו אלא ודאי קלא הואהכא ובלא קלא לא היה חיישינן לה הכא כלל שאם באנו לחוש שמא הוזל למה להו לרבנן למימר והא איכא עדים במדינ' הים בלא עדים נמי ניחוש שמא הוזל וכן בההיא דב"ב דף קל"ה ע"א דכל מאן דמוחזק לן דלית ליה אחי אשתו מותרת לשוק וכל שכן כשאמר אין לי אחים אלא ע"כ לקול חששו:

ופי' אם הקלנו בשבויה. דמנוולה נפשה לגבי שבאי ואע"ג דעידי טומאה אתמר כדאיתא בפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ג ע"א) אפי' הכי לא חיישינן לקלא אלא אמרינן מעולם לא נטמאת שחזקה דמנוולה נפשה לגבי שבאי ולא יבואו עדים לעולם שיעידו על טומאתה והתם בבבא בתרא גרסינן בנסחי עתיקא. ובהל' רבינו הגדול ז"ל אם הקלנו בשבויה דמנוולה נפשה לגבי שבאי נקל באשת איש.

ויש מפרשים אם הקלנו בשבויה דאיסור לאו נקל באשת איש דאיסור חנק ואינו מחוור דבאורייתא לא שנא איסור לאו לא שנא איסור כרת כדאמרינן בפרקא בתרא דיבמות ד' קי"ט ע"א.

וליכא לפרושי משום שכל זמן שלא ראינוה שנבעלה בחזקת היתר קיימא שאף באשת איש כל זמן שלא ראינוה שנתקדשה בודאי אתתא בחזקת פנויה קיימא והעמד אותה על התירא הראשון וכל שכן בההיא דב"ב דכיון דמוחזק לן דלית ליה אחי בחזקת היתר עומדת ועוד שאם כן לא היה להם לומר אם הקלנו בשבויה נקל בא"א שהרי אין חומרא של זו משום א"א ולא קולא של זו משו' שבוי' אלא מחמת החזק' אלא ש"מ כדפירש' וקולתה של זו משום שבוי' שהיא מנוולה נפשה מה שאין כן בא"א:

דף יג עמוד א

סברא אי שדינא להו איתחייבנא בהו. איכא דקשיא ליה וכיון דדינא קאמרינן חשדינהו ונימא ליה הרי שלך לפניך והראב"ד ז"ל תירץ כגון דאפקדיה ניהלה לזמן ועדין לא הגיע זמן ואינו נכון שאם כן הוה ליה למימר הכי התם בדאפקדיה גבה עד זמן דאי שדיא להו מחייבא בהו שאין פשטה של ברייתא בפקדון של זמן כדי שיאמרו מי דמי דהא דמי ודמי אלא אם כן מפקת לה לברייתא מפשטה והלכה.

אלא ה"פ: בשלמא הכא איהי טעיא וסבר' אי שדינא להו מחייבנא בהו אבל גבי קדושין כולהו ידען דלא מחייבן אי איתא דלא ניחא לה תשדינהו. ופריך רב אחאי הא נמי לא גמירי אינשי והיינו דקאמר סברא אי שדינא להו מחייבנא בהו (אבל גבי קדושין) ולא אמרינן אי שדיא להו מחייבא בהו שאין זה מן הדין אלא שהיא סבורה כן ול"נ (ס"א ולי נראה) דודאי בפקדון אי שדיא להו מחייבא בהו עד דאמרה ליה תא שקול פקדונך מיד ליד ואמר לה לא מקבלנא דבתר הכי שדיא להו ואמרה הרי שלך לפניך ואנן לא דייקינן עלה דאשה משום דלא טענה דאי הכי הוה לה למימר ליה לא בעינא בקדושין אלא משום שתיק' ועיכוב המעות אתינן עלה ובודאי בשתיקה אי שדיא להו מחייבא בהו בפקדון:

ואסקינן חושו לה. וא"ת בלאו הכי נמי חיישי' לה מדשמואל תפשוט דליתא דשמואל וי"ל חושו לה לדרב הונא אפי' היכא דליכא למיחש לדשמואל כגון דלא יהב לה מעיקרא מידי אלא שדא לה כסף מעיקרא לתוך חיקה וחזר ואמר התקדשי לי בו ולא אעובדא דציפת' שדרו דהתם בלאו דרב הונא נמי חיישינן מדשמואל אי נמי האי גברא לא בציפתא קדיש בפי' אלא סתם אמר לה התקדשי בה וכשנטלה ואמרה לו הא לאו שוה פרוט' אמר לה אנא תקדוש בד' זוזי דאית בה אמרי ומשמע ולא בה א"נ דפריש ולא בה ואע"ג דסתמא בו ובמה שבתוכו משמע כיון דפי' מיד גלי אדעתיה דהכי קאמר מעיקרא ומיהו גילוי דעת אחר דקדושין לא מחוור לי כיון דלא מצי הדר ביה אלא יש לומר דסתמא בו ובמה שבתוכו משמע אבל בו בלבד לא ניחא ליה דתקדושי דאיהו לקדושי ודאי אכוון ולא לקדושי ספק בפחות משוה פרוטה דלא ניחא ליה בקדושין דספק דאגידה ולא יהבי ליה לא הך ולא אחריתי וכיון דאיהי לא ידעה ולא כוונה למה שבתוכו הילכך ליכא למיחש לקידושי ספק דציפתא וקסבר רבא דמשום דשתיק' ליכא למיחש לקדושי ספק לד' זוזי דבהו ואף ע"ג (דאי תרצית) [דהיא נתרצית] מעיקרא בקדושין דציפתא (סבירא ליה) [סברה לית] בהו שוה פרוטה ולאו כלום הוא אבל זוזילאו לשם קדושין קבלתינהו.

והרמב"ם ז"ל כתב חוששין לה משום ציפתא ולאו משום שתיקתה במעות. ושמא גרסא אחרת מצא בו.

ומשמע דבשתיקה דלאחר מתן מעות בפקדון אפילו שידך אין חוששין בקדושיו ואע"ג דאמרינן בפרק ב' ד' מ"ז ע"א האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת התם כשאמרה אין ואע"ג דקתני מקודשת סתם לא בא לומר לך ששתיקתה מועלת כלום דהתם לאו בעיקר דין קדושי סתם ושתיקה הדברים אמורים כדי שיפרש רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת ולא בא אלא ללמד דין קדו' בפקדון ומלוה ולעולם כשרצתה ואמרה אין אבל כאן דקתני רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת משמע אבל לא בשותקת וראיתי מי שדקדק מהתם דשתיקה דלאחר מתן מעות בדשידך הוו קידושי ואינו כלום:

דף יג עמוד ב

הא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יורשין יביאו עולתה. הוא הדין לאיש זב ומצורע דמייתי עולה וחטאת אלא חדא מנייהו נקט משום דריש' דמתני' באשה היא שנויה במסכת קינין (ב,ה):

ואמר שמואל והוא שהפרישת' מחיים. ואעפ"י שהפריש דוק' בשקרב חטאתה כבר אבל לא קרב חטאתה לא יביאו יורשים עולתה שאין עולות קודמות לחטאות לעולם וחטאת לאחר מיתה א"א ואעפ"י שפקע מיניה חובת חטאת כיון שעולה זו לא הוקבעה ליקרב בחייה אין מקריבין אותה וכל שכן לרבי יוחנן דמוקי לה כשלא הפרישתה מחיים שאםלא הקריבה חטאת אין מפרישין לה עולה כלל ומיהו ר' יוחנן אפי' בשלא הפרישה עולתה וה"ה לשהפרישה מוקי לה עד שתקרב חטאתה לא חלה עליה חובת עולה כלל שהחטאת היא קובעת כדתנן (כריתות ט:) מצורע שהביא קרבנו עני והעשיר או העשיר והעני הכל הולך אחר חטאתו ואפי' למאן דפליג התם הכא מודה מפני שהחטאת קודמת לעולם.

ואיכ' דקשי' ליה דקתני סיפ' דמתני' הביאה עולתה אין היורשין מביאין חטאתה משמע הא היא עצמה אם לא מתה תביא חטאתה אעפ"י שכבר הביאה עולתה והא אמרינן בפרק תמיד נשחט (פסחים דף נ"ט ע"א) וכי תימא בשקרבה עולתו ומי קרבה עולה קודם חטאת והתני' וכו' ואמר רבא שאני עולת מצורע דרחמנא אמר והעלה את העולה שהעלה כבר טעמ' דכתב קרא הא בעלמ' אסור ואפי' בדיעבד לא משכחת ליה.

ויש שדוחה דלמא שאני מצורע דכתיב זאת תהיה דמשמע עכוב' לפיכך הוצרך לרבות והעלה את העולה אבל בעלמ' בדיעבד תביא את חטאת' אחר עולתה וקשה דהא אמרינן בזבחים דף צ"א ע"א הביא אשמו ונשחט לא יהא אחר ממרק בדמו עד שתשחט החטאת אלא תעבור צורתו ויצא לבית השרפה ואמאי אסור בדיעבד דאי משום זאת תהיה לאו אשחיטה קאי ומפרשי דמשום הכי אמרינן שאם הקריבה עולתה תחזור ותביא חטאתה משום דגמרינן ממצורע דכתיב בה והעלה את העולה שהעלה כבר ומיהו גבי אשם לא גמרינן שדנין חטאת ועולה שבכל ארבעה מחוסרי כפרה מחטאת ועולה שבמצורע ואין דנין אשם וחטאת מעולה וחטאת והכי ודאי משמע התם בפרק תמיד נשחט דבכל מחוסר כפורים קאמרינן, ועיקר.

והראב"ד ז"ל פירש שם במסכת קינין דהאי הביאה לאו דוקא הקריבה אלא שהפרישה וריש' מכיון דאפרישת איקבע לה והא דאמרינן גבי מצורע עני שהביא קרבן עשיר נמי משעת הפרשה הוקבע ואע"ג דתנן במסכת כריתות דף כ"ז ע"ב הפריש כשבה ונסתאבה אם רצה יביא בדמיה עוף דאלמא לא הוקבע בעשירות משעת הפרשה שאני התם שאינו ראוי להקרבה אבל אם ראוי להקרבה שלא אירע לו דבר אחר משעת הפרשה הוקבע:

והא דפסק רב פפא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשים דשעבודא דאורייתא. הוו בה רבנן קשישי ז"ל מהא דאמרינן בשלהי גט פשוט דף קע"ה ע"ב אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אלמא שעבודא לאו דאורייתא ופריק בה רבינו הגדול ז"ל דהתם ה"ק משום שלא תנעול דלת בפני לווין אוקמוה אדאורייתא שגובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא.

וזה הפירוק אינו מספיק לתרץ קושיתנו כהוגן שאם כן למה הוצרך לומר כן שמשום כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אוקמוה אדאוריי' בלא טעם נמי אדאורייתא קמה שאין חכמים יכולים לעקור דין תורה בחנם וכאן אין טעם שיהו צריכין לעקור דין תורה בשבילו וא"ת לדידן נמי למה אמרו ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא לימא משום דשעבודא לאו דאורייתא לא קשיא דגבי לקוחות יש לומר שיגבה מהם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אעפ"י שאינו גובה מדין תורה כמו שאמרו במלוה בשטר למ"ד התם דבר תורה אינו גובה ואעפ"י כן חששו לתקנת לווין ועקרוה לדין הלקוחות מן התורה מפני תקנתן של לווין לפיכך הוצרכו לומר דכיון דלית ליה קלא יש לנו להעמיד לקוחות כדינם שזכתה להם תורה ואין לתקן עליהם ולהפסידן מפני תקנתן של לווין אבל ביורשין ודאי כיון שמן הדין חייבין לפרוע פשיטא דצריכין לפרוע דליכא למיחש בהו לקלא ולמה הוצרכו לומר כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אלא ש"מ משום דשעבו' לאו דאוריית' ועוד רב פפא הוא דאמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו אלמא שעבוד נכסים אינו מן התורה.

ובמסכת כתובות דף פ"ו ע"א נמי אמרו ליה לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי כלומר לדידך דפליגת גבי יתמי ואמרת פריעת בעל חוב ליתיה משום שעבו' נכסים אלא מצוה ויתמי לא מחייבי בה דידיה נמי כי אמר לא בעינא למיעבד מצוה מאי אית לך עליה אמר לי' כדתניא כגון לולב איני נוטל סוכה איני עושה כו' כלומר וכאן נמי היו כופין אותו במילי אלא שאין יורדין מן התורה לנכסיו מה שכתב בתורהי תשלומין דנזיקין ושומרין לומר שהוא חייב לשלום ובית דין כופן אותו על מצותו ואפשר שב"ד יורדין לנכסיו מן התורה וזו היא כפיה שלו במצוה זו ולא מייתי ההיא דלולב איני נוטל אלא לומר שכופין על מצות עשה וזהו פירוש אותה שיטה. מכל מקום למדנו לרב פפא דשעבוד נכסים לאו דאורייתא.

ור"ח ז"ל כתב הא דאמר רב פפא מלוה על פה וכו' שעבוד' דאורייתא בהא קיימ' משום דעיקר חלוקתן של רב ושמואל ור' יוחנן ור"ל בעולת אשה שמתה שחייבת מן התורה דהא בהדיא אמר רב פפא בסוף גט פשוט גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין פי' לפירושו בהא וכיוצא בה כלומר בכל מלוה הכתובה בתורה דכמאן דכתיבה בשטר דמיא הוי שעבוד' דאוריית' ולא דייק דא"כ (ס"א לא הל"ל) הלכתא מלוה על פה דמשמע שהוא כולל כל מלוה על פה ואפלוגת' דרב ור' יוחנן קאי ואינהו בתרווייהו פליגי ועוד דהא למ"ד שעבו' לאו דאוריית' אפילו במלוה בשטר מן התורה לא גביא והכי אית' בסוף גט פשוט (ב"ב קע"ה ע"ב).

ובתשובה לרבינו האי גאון ז"ל התם הכי קאמר אפי' תימא שעבוד' לאו דאוריית' דינא היא דלגבי מיתמי משום נעילת דלת.

ואחרים אמרו דרב פפא לא נתכוין אלא לפסוק הלכה שגובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות ואמר הכא אפי' למאן דאמר גובה מן היורשים משום דשעבוד' דאוריית' אעפ"י כן אינו גובה מן הלקוחות דתקינו רבנן אדאוריית' והתם נמי אמר אפי' תימא דשעבוד' לאו דאוריית' ולפיכך אינו גובה מן הלקוחות וגובה מן היורשים משום תקנה ולא תקנוה בלקוחות משום דלית ליה קלא ה"נ התם סברא דנפשיה.

ור"ת ז"ל פי' שאלו מן הסברות המתחלפות בחלוף המסכתות והם כמו איכא דאמרי, אבל מפני שלא נשנו כא' לא נאמר בהם איכ' דאמרי והרבה כתבו כיוצא בה לפי דעתו.

ומסתבר' דהלכתא שעבוד' דאוריית' חדא דר' יוחנן ור"ל הכי סביר' להו וכל ר"י וריש לקיש בהדי רב ושמואל הלכת' כוותייהו ועוד דרב הונא בריה דר' יהושע פליג אההיא דאמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ומשמע משום דס"ל שעבוד' דאוריית' ולאו מצוה גרידא הוא וסוגיין בפרק הניזקין (גיטין דף נ' ע"א) בשמעת' דשטר חוב היוצא על היתומים נמי משמע שרבא סבר שעבוד' דאוריי' דקאמר נזיקין דינייהו מן התורה בעידית מיתמי ובעל חוב דיניה בזיבורית מן התורה מנייהו ואלו למאן דאמר שעבוד' לאו דאוריית' כולהו מיתמי לא גבי כלום מן התורה.

והא דאקשי' בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ד ע"ב) וכי איכ' אחריות נכסים מאי הוה מלוה על פה היא וכו' תיקשי למ"ד אינו גובה מן היורשין. אבל רש"י ז"ל כתב שם דאע"ג דפסקינן גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אבל שאר חוב דלאו מלוה לא ולא מחוור דמשמע דאפילו לההוא לישנא לא פלוג רבנן אלא בכל חוב ואפילו גזילות גובין מן היורשין ובפרק הגוזל זוטא דף קי"א ע"ב תני רב הושעי' אם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם דק"ל התם כותיה ושמעינן מיני' שאף גזילה גובה מן היורשין אי משום דלא פלוג רבנן אי משום דהלכתא שעבוד' דאוריית', וכן עיקר כדעת רבינו הגדול ז"ל:

אלא מדאמר רחמנא אלמנה לכהן גדול אסורה מכלל דלכו"ע שריא. קשיא לן ולימא ליה כי אמר רחמנא אלמנה לכהן גדול אסורה ביבמה דלכ"ע שריא וא"ת בלאו הכי נמי אסורה ליה דילמא באלמנה מן האירוסין א"נ לעבור עליו בלאו ועשה כן דחאוה בירושלמי ואיני יודע למה לא אמרו כאן בגמרא דילן:

לכ"ע בעשה. פרש"י ז"ל דכתיב ושלחה מביתו ויצאה וגו' והיתה לאיש אחר בגט ולא במיתה ולאו הבא מכלל עשה עשה ואינו מחוור לפי שהיו צריכין בגמרא לפרש כן ולומר במסקנא בהאי עשה מאי דרשינן ביה אלא שאין זו הדרשה שנויה בשום מקום ושלחה מצריך צריך.

ואחרים פירשו מדכתיב ודבק באשתו ודרשינן בסנהדרין דף נ"ח ע"א ולא באשת חברו וא"ת והא בבני נח כתיב ומחיים איכא למימר נאמר' לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה וכי כתב רחמנא דאלמנה לכהן גדול בלאו הא לכ"ע לאו בלאו אבל עשה דאית ביה קיימא שכן בפסולי המוקדשין.

ולדידי משמע דהאי עשה לאו דוקא אלא בא לומר לך שלא התירה תורה אשת איש לאחר מיתה וכיון שכן אסורה היא לפי שהיתה בכלל איסור ולא הותרה לגמרי וצריך היה מנין להתירה לגמרי וכי תימא היכן מצינו שהקילה תורה באיסור ולא התירה אותו לגמרי מצינו בפסולי המוקדשין כן ואע"ג דהתם קראי קא דרשינן דתזבח ולא גיזה בשר ולא חלב. אנן הכי קאמרינן כיון דכל דאסר רחמנא צריך פסוק אחר להתירו אעפ"י שהתיר מצוה (ס"א מקצת) והקל בו אינו בכלל היתר מאחר (ס"א שלא) שמצינו (ס"א שלא) שנהג בו תורה כמנהג הזה בשום מקום להקל ולא להתיר:

אמר רב אשי חדא דיבם לא איקרי אחר. איכא דקשיא ליה והא אמר רב אשי גופיה [בכתובות דף פא, א] אהא דתנן לכשתנשא (תנו) [תטלי] מה שכתוב ליכי דיבם נמי כאחר דמי ומפרקינן דה"ק יבם בלחוד לא איקרי אחר דאי מיבם קאמר פירוש הוה מפרש יבם אבל בכלל אחר הוו ומקשו עליה מהא דאמרינן פ"ק דסוטה דף ה' ע"ב והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם ולא בכלל אחר הוא כלל ולא קשיא דהתם קרא יתירה דרשינן דאחר יתירה הוא למדרש ולא ליבם אבל יש בכלל אחר יבם ונכון הוא זה.

ולישנא אחרינא אמרי דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ולא מחוור דאם איתא דבלשון תורה אחר ולא יבם הוה לן למימר גבי כתובה לא ניתנה כתובה לגבות מחיים דיבם דאחר ולא יבם לפי שיד הבעל השטר על התחתונה וכל שכן למדרש בלשון תורה.

ואפשר לי לפרש דהא דאמרינן הכא חדא דיבם לא איקרי אחר במקום זה קאמר לפי שהתורה באה להפחידו לחזור לו פן ימות הוא ואיש אחר יקח את אשתו ואי יבם קאמר היא הנותנת לו שלא יחזור שאם גם יקח את אשתו לא ימחה שמו והוה ליה למימר פן ימות במלחמה ותו לא אלא ודאי אין אחר הכתוב כאן יבם:

דף יד עמוד ב

מתני': וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף. אי קשיא וניתני נמי שטר שקונה עצמו בשטר שחרור כדתניא בגמ' וא"ת תנא דמתני' סבירא ליה עבד עברי אין גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו גרעונו מחול אי אפשר מדאמרינן בפרק הגוזל ומאכיל דף קי"ג ע"ב רבא דאמר עבד עברי גופו קנוי ולקמן נמי בפרקין אמרינן הכי ואי מתני' סברא אין גופו קנוי מנא לך דרבא סבר שגופו קנוי שאעפ"י שאמר בבריית' זאת אומרת לפירושא קאמר ולאו משום דס"ל הכי ואדרבא הוו לן למימר דלא סברא לה דלא שביק מתני' ואמר כברייתא.

ואיכא למימר כי קתני מתני' יציאות בע"כ של אדון אבל שטר דמדעתו אין בעל כרחו לא לא קתני:

מלמד שמגרע פדיונה ויצאה. פרש"י כיון שמגרע פדיונה ויוצאה מסתמא בכסף קנאה ואינו מחוור דאימא דקנייה בשטר ונתן בה כסף בתורת דמים ומדמיה מגרעת ויוצאה.

לפיכך פ' ר"ת ז"ל שכשם שקונה את עצמה בכסף כך נקנית בכסף ובדין הוא דמצי למימר מאם אחרת מה אחרת מקניא בכסף אף זו נקנית בכסף אלא הא עדיפא ליה למימר דאי מהתם מצי ליה מקשה סיוע להקשות אשכחן אמה העבריה הואיל ומקדשה בכסף מקניא בכסף דעיקר קנייה זו מקדושין אתה למד ולא תקשה השתא דכתיב אחרת למה לי והפדה לאו לקניה בלחוד איצטריך אלא לגופיה ללמד שמגרעת מפדיונה ויוצאה:

יליף שכיר ושכיר. אי קשיא ונליף שכיר שכיר מה נמכר לישראל נקנה בשטר אף של זה נקנית בשטר כבר פרשתי שכיון דאמה העבריה מאחרת נפקא לן והוא ליתיה באחרת ולא באמה העבריה לא אפשר כן וכן אתה אומר למאי דאמרינן וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון ולא אמרינן וילמד תחתון מעליון לקנות בשטר:

דף טו עמוד א

ואידך בעלמא נמי לא סבירא לן כר' נתן. תמיה לי ולימא (אמאי סבירא) [למאי דסבירא] לן כר' נתן אף בזו ולפיכך דרש ת"ק לו ולא למוכר עצמו איכא למימר אי סבירא ליה הכי עדיף ליה למדרש לו ולא לבעל חובו דהוי מיעוטא בדידה ומקיימא ביה ג"ש דשכיר שכיר מלמדרש לו ולא למוכר עצמו דמיעוטא לאחר ומבטלה מיניה ג"ש ומיהו אפשר דר' נתן סבר לה כת"ק דדריש לו ולא למוכר עצמו וס"ל לו ואפי' לב"ח מדסבירא לן בעלמא הכי תדע דהא קי"ל כר' נתן דאמוראי סברי הכי במסכ' כתובות ד' י"ט ובמסכת פסחים בפרק כל שעה (פסחים דף ל"א ע"א) וליכא לאוקמה כר' אליעזר דשמותי הוא ויחידאה הוא:

הא אין הכתוב מדבר אלא בנרצע וכו' מאי משמע. יש מפרשים נימא איפכא ושב אל משפחתו בנרצע ושבתם איש אל אחוזתו במכרוהו בית דין וקשיא לי' מכיר' זו דבר שנוהג באיש ואינו נוהג באש' הוא דהא אינה נמכר' בגניבת' וניחא ליה מכיר' נמי איתא באש' ובע"כ נמי דומיא דמכיר' ב"ד אית' בה שהרי אב מוכרה אבל רציעה ליתיה באשה כלל. ולא מחוור לן האי פירושא דמאי נפקא לן אי מפיק לה מ"מ חד למכרוהו ב"ד וחד לנרצע.

אלא הכי משמע פירוש, מאי משמע דקרא בעבד עברי כתיב אימא בשדה אחוזה כתיב כפשטיה דקרא ואי מייתר לך דריש ליה לרבויי מילי בשדה אחוזה אבל נרצע אימא נקנסיה ולא ליפוק כלל דכתיב בקרא לעולם ומפרקינן איזהו דבר הנוהג באיש ע"כ רציעה:

דף טז עמוד א

הקיש הכתוב לאחרת. אי קשיא ונימא נמי ומה זו נקנית בכסף אף אחרת נקני' בכסף קיחה ואין כסף למה לי ואיכא למימר א"כ נימא מה זו יוצאה בכסף אף אחרת תצא ואם אינה יוצאה מיעטה רחמנא אף לענין קנינה ואין ללמוד זו מזו ואי קשיא תינח אמה העבריה ועבד עברי שמכרוהו ב"ד דאיתקש דנקנין בשטר מוכר עצמו מנא לן למאן דלא יליף שכיר שכיר לא קשה דהא לא קים לן מלתא דלא אשכחן מאן דלא דריש שכיר שכיר ומעיקרא כי אקשי מחד תנאי דהנך דלעיל אקשי והשתא אסיק דכלהו דרשי שכיר שכיר והא דאקשינן שטר הוה ליה לרבויי שכן מוציא בבת ישראל ולא אמר שכן קונה בבת ישראל דהוה ליה אישות והכנסה מאישות והכנסה משום דשטר קדושין קונהו כותבו לפיכך רבו אותן מגט שהמקנה כותבו דומיא דשטר אמה העבריה שהאב כותבו וה"ק מסתברא שטר כיוצא בזה הוה ליה לרבויי שכן מוציא בבת ישראל:

זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול. י"מ דהכי קאמר עבד עברי גופו קנוי לגבי הרב שמחל על גרעונו שאינו מחול אבל לא שיהא גופו קנוי למילי אחרינא שהרי אין ידו כיד רבו במציאה ובעירוב ופדיון מעשר כדאיתא במציעא דף י"ב ע"א ותימא הוא היכן מצינו קנין מעשה ידיו שאינו יוצא במחילה בלא שטר שאפילו כנעני צריך טבילה ואם קדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין.

אבל לכן נ"ל דכיון דשני קנינין הן בעבדות אחד קנין ממון והוא קנין דמעשה ידיו ואחד קנין אסור שהוא אוסרו בבת ישראל ופטרו ממקצת מצות וקנין הגוף הזה הוא [נפקע ע"י] גט חירות ואינו (נפקא) [נפקע] בדבור דומה לקנין אישות שהוא צריך גט להתירו וממנו הוא למד לפיכך אמרו שאף עבד עברי יש לרבו בו קנין אסור שהרי מתירו בשפחה כנענית ואין קנין איסור (נפקא) [נפקע] בלא גט בין באישות בין בעבדות הילכך הרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול אלא הוה ליה כמפקיר עבדו שצריך גט שחרור וכן קנין הגוף שאמור בפ' השולח על זה הדרך הוא ופירשתי שם. וראיתי להראב"ד ז"ל במסכת גיטין שהעמיק בדרכים הללו ולא עלו בידו כהוגן בקנין, ואין להאריך:

אי משום מיתת האדון לאו שיורא הוא. פי' דחויי מדחי ליה מהא משום דניחא לן בכל מקום לדחוקי מתני' ומתנייתא טפי מלמימ' דשייר מידי כי ההיא דאמרינן בכתובו' דף מ"א ע"א ובפ"ק דב"ק דט"ו ע"א אי משו' חצי כופר לאו שיורא הוא הא מנ' ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר אלמא דחקינן ומוקמינן מתני' אליבא דיחידאה ולא אמרינן שיורי שיירי וכן בפרק בתרא דסוכה דף נ"ד ע"ב אי משום ערב הפסח לאו שיודא הוא הא מנ' ר' יהודה היא והאי תנא סבר לה כותי' בחדא ופליג עלה בחדא וכן במסכ' נזיר בפ' ג' מינין (נזיר דף ל"ח ע"ב).

ומגיהי ספרים הגיהו במסכת כתובות ובבבא קמא ואידך ומפרשי לה דקשה למאן דאמר פלגא ניזקא ממונא מאי שייר דשייר חצי כופר ואין צורך לכך דהא שייר חצי דמי עבד בתם פטור ומועד חייב ומיהו אע"ג דדחינן בעלמא לאו שיורא הוא לא קשה דהא פלגא ניזקא קנסא לא מפריך משום ההוא דחויא אלא בשמעתין היינו טעמא דמדחי ר"ל במאי דדחיה לאו שיורא הוא משום דאית ליה פירוקא דעדיפא מיניה וי"ל שאין זו דומה לשאר אלו דודאי מיתת אדון לאו שיורא הוא כלל ולא לדחות אמרו אלא בטענת ברי:

דף טז עמוד ב

הא דתניא ר' שמעון אומר ארבעה מעניקין להם שלשה באיש ושלשה באשה. פי' רש"י ז"ל דקס"ד שלשה באיש שהם יוצא בשש וביובל ונרצע שיוצא במיתת האדון ושלשה באשה שנים ויובל וסימנין וא"ת היינו ת"ק ואיכא למימר פרושי קא מפרש ללמד שאין סימנין באיש ואין רציעה באשה.

ומיהו קשה לן היכי קס"ד לתרוצי ואין אתה יכול לומר ארבעה באחד מהן הא איכא ארבעה באשה שנים ויובל ומיתת האדון וסימנין ואי ס"ד שאין אשה קונה את עצמה במיתת אדון כי אמרינן לקמן הכי נמי מסתברא הוה לן למימר דע"כ כך הוא ועוד דהוה לן לפרושי ואם איתא משכחת לה באשה ד' שהרי אמה קונה את עצמה במיתת אדון וכו' דכיון דמעיקרא קס"ד שאינו קונה ועכשיו אנו אומרים שקונה היה לו לפרש ולא לסתום.

ויש לדחות ולפרש דמעיקרא קס"ד שלשה באיש שנים ויובל בין של רציעה בין שאינו של רציעה ומיתת אדון ושלשה שבאשה שנים ומיתת אדון וסימנין ואלו יובל כיון דלית בה יובל של רציעה לא קתני ולבסוף נמי אמרינן ה"נ מסתברא דמית' אדון לא קתני דאי קתני לי' ד' באשה משכחת לה שהרי מ"מ יובל נוהג בה.

קשיא לי, (ל) רב ששת אמאי לא אקשי מרישא דקתני מיתת אדון והויא תיובתיה דר"ל לגמרי ואי גמרא אותבינהו תרוייהו ה"א אורחא דתלמודא הוא אלא השתא דרב ששת אקשי מסיפא ושתיק ליה קשיא אמאי לא אקשי מרישא דאסיקנא תיובתה איכא למימר ברייתא אחריתי היא והא לא שמיעא ליה:

ק"ו פריכא הוא מה לסימנין שכן נשתנה הגוף. ק"ל אכתי איתיה לק"ו ומה סימנין שאין מוציאים מרשות אב אעפ"י שנשתנה הגוף מוציאין מרשות אדון וכו' דהא ק"ו לאו מסימנין אמיתת אדון הוא עקרו אלא מאב לאדון ואפשר דהכי קאמר סימנין שמוציאין מרשות אדון מפני שנשתנה הגוף הוא ואיהו קטנה זבן נערה לא זבן ואיהו נמי קטנה זבן ליה ולא נערה שאין מכירה זו עולמית שהרי מ"מ סופה לצאת מרשו' שניהם בבגרותיה הלכך לא מכרה אלא בעודה כמות שהיא היו' אבל מיתת אב שלא נשתנה הגוף לא ומרשות אב אינה יוצאה בסימנין דאב ממילא הוא זוכה ואין שינוי גופה מוציאה מזכותו הראשון שזכתה לו תורה ומצאתי בפר"ח שפירש כן נשתנה הגוף מקטנות לנערות ולפיכ' יוצאה דאמרינן קטנה מכר ולא נערה אבל במיתת אב הגוף במקומה עומד שהרי קטנה היא עדיין ע"כ.

והא דאמרינן בריש פרקין ומה סימנין וכו' משום דבבגרות נמי נשתנה הגוף כדתנן בפרק יוצא דופן (נדה דף מ"ז ע"א) צמל כיון דבגרה וכו' איזהו סימנה משיעלה הקמט תחת הדד ושאר הסימנין השנוין שם.

ואכתי לא ניחא לן דהא שנים ויובל שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון ואיכא למימר דפרכינן התם מה לשנים ויובל שכן מוציאין בעבד עברי וא"ת סימנין יוכיחו ותהדר דינא ותיתי במה הצד משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהם שכן מוציאין בעבדות תאמר במיתת אב שלא מצינו שמוציא בעבדות ואע"ג דהיא גופה בעי' למילף כל כמה דלא גמרינן לה פרכה היא כך מצאתיה בתוספות.

ונ"ל בקושיא ראשונה דק"ו דריש לקיש ממיתה לסימנין פירכא הוא ודאי ואי קאמר ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב אעפ"י שנשתנה הגוף הוה ק"ו מאב לאדון כלו' ומה במקום שאין אב מוציא אדון מוציא מקום שאב מוציא אינו דין שאדון מוציא ולזה הק"ו אין דין מיתה להוציא אלא במיתה דנפשיה כגון מיתת אב מרשות אב ומיתת אדון מרשות אדון אבל מיתת אב מרשות אדון לא:

ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבד. איכא למידק קש' הא לרבא דאמר בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף י"ב ע"ב) במגביה מציאה עם מלאכת פירוש כי אמרי' מציא' עבדו ושפחתו הא"ש במגביה עם מלאכתו שכיון שהו' עוסק במלאכתו של בעה"ב ואינו בטל ממנה מלאכה שניה שלו היא אבל בבטל ממנה כלל של בעל הבית היא והיאך אמרו כאן אין לרבה אלא שכר בטלה לבד שאלו נתבטל' דאדון בעי למהוי.

איכא למימר רבא מוסיף התם ומודה אדרבי יוחנן דאמר בעבד נוקב מרגליות שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת הרי אלו שלו אלא שרבא הוסיף ואמר אף בכל עבד נמי משכחת לה במגביה עם מלאכתו וברית' זו לרבי יוחנן ורבא בנוקב מרגליות וכיוצא בה ומיהו לרב פפא ניחא טפי דאמר כי אמרינן מציאתו לבעל הבית כגון שכרו ללקט מציאות ואי לאו הכי הרי אלו שלו ומשמע נמי דהלכתא כותיה, וכן פסק שם ר"ח ז"ל:

דף יז עמוד א

יכול אפי' חלה ת"ל ובשביעית יצא. פי' יכול כשם שאתה אומר שאם ברח ישלים יכול אף חלה ולא ברח ישלים ת"ל ובשביעית יצא מ"מ אבל ברח ואחר כך חלה משלים [כדאמר בירושלמי] מדיכול למימר ליה אלו גבאי הוית לא אבאשת אמר ר' חנינא אפילו על קדמה איתיה היא חלה ואמר כך ברח משלים דיכול למימר ליה אלו הות גבאי אנשמת בפריעה:

הא קמ"ל מבצר הוא דלא ליבצר הא בצר ליה מחד מינא הוא וכו'. אי קשיא לך לימא ט"ו סלעים מכל מין ומין למה לי איכא למימר מלתא אגב אורחי' קמ"ל דמחמש סלעים שבפדיון הבן גמרי לה.

וי"מ דאי אמר ט"ו סלעים הוה אמינא לכתחלה נמי ליבצר מחד מינא וליטפי מחדא קמ"ל לכתחלה ה' מכל מין ומין וטעמא משום דרבי מאיר שדי ריקם אכל חד מנייהו אלמא לכתחלה ה' מכל מין ומין ולא משמע לן מדקאמר הא בציר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן בה אלמא לא איכפת לן כלל מדלא קאמר יצא ועוד דלרבנן לא בעינן (שישלים) [שישלש] לו ורבי מאיר לא פליג עלייהו אלא בחדא דאם כן היה להם לפרש כן:

מנין לרבות כל דבר ת"ל אשר ברכך ה' אלהיך. ואי קשיא וליהוי גרן ויקב פרט ואשר ברכך כלל. ונעשה מוסיף על הפרט ואיתרבו להו כל מילי. איכא למימר אהעניק תעניק סמיך [וחזר] וכלל הוא אהנו הנך פרטי לאתויי כספים או פרדות דאי מדינא תרוייהו ממעטינן להו. ורש"י ז"ל גריס גורן ויקב למה ליה למר למעוטי כספי' ולמר למעוטי פרדות משמ' דאתו מדינא ואפש' מאחר שישנן בכלל ברכה בכלל אתיין:

דף יז עמוד ב

שדה אחוזה נמי מהאי טעמא הוא (דקאמר) [דקם] ליה לתנא. אי קשיא ולימא שכן קם תחת אביו לירושה וקודם לאח כדכתיב קראי איכא למימר מקודם לא פרכינן אלא דברים של זה שאין נוהגין בזה כלל קא אמרינן ואיכא למימר דחדא מנייהו קאמר ולא איכפת ליה דירושה נמי לא קאי אמסקנא דמהאי טעמא קאמר משום דאין יבום אלא במקום שאן בן דאלו מקראי שלא כסדרן כתיב לגמרי ובפי' השמוע' שבריש פרק יש נוחלין מתברר זה, ומפורש אצלנו עיין שם:

ה"ג: והא אנן תנן רוח חכמי' נוחה הימנו. ותמהני על מה שכתב בנסחאות והא תניא שהרי משנתינו היא בסוף מסכת שביעית (י,ט):

דף יח עמוד ב

כך כתוב בכל הנסחאות שלא עבר עליהן קולמוסן של מגיהי ספרים וזו גרסתו של ר"ח ז"ל: בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למכרה דברי רבי אליעזר רבי עקיבא אומר בבגדה בה כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למכרה במאי קמפלגי רבי אליעזר סבר אם למקרא. וראיתי לרבותינו הצרפתיים ז"ל שפירשו דהאי מקרא ומסורת לאו בתיבת בגדו הוא אלא בתיבת לא שכתוב אל"ף ונקרא וי"ו. זאת השמועה לא נתבררה אצלי לא כפי גירסת ר"ח ז"ל ופירושו גם לא בשום ענין וצריך אני לעשות לי רב בזה יערה עלינו רוח ממרום:

דף יט עמוד א

איש פרט לקטן. פירש הראב"ד פחות מט' שנים ויום אחד ולפטור את האשה שאין ביאתו ביאה והראב"ד השיב אם כן הוה ליה לאיפלוגי ולמיתני בדידה יכול שאני מוציא אף בן תשע ת"ל ואיש כדקתני בתורת כהנים ואיש אשר ישכב את אשה פרט לקטן יכול שאני מוציא אף בן תשע שנים ויום אחד ת"ל ואיש לפיכ' פירשו דפחות מבן י"ג שנים ויום אחד קאמרינן ולפטור את הקטן עצמו ותימא הוא לפטור את הקטן פשיטא איכא למימר סד"א בעריות ליחייב צריכ', ואינו מחוור.

והפי' הראשון הוא נכון אף ע"ג דלא קתני הכא אי יכול שאני מוציא אף בן תשע שנים ויום אחד דכלהו מתני' לאו בחדא מחתא מחתינהו דהכא איצטריך למדרש אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ומשום הכי לא פליג למיתנא בדידה יכול שאני מוציא ותאני התם והוא הדין להכא ומיהו הא קשה דכיון דסיפא בבן ט' שנה ריש' נמי משמע בבן תשע ואיכא למימר גבי עריות לא מיקרי קטן כל זמן שלא הגיע לכלל שנותיו ויביא שני שערות שהרי קטן הוא לכל ענין והדבר ידוע ממקומות אחרים ולא הוצרך לפרש כאן:

ורב נחמן בר יצחק אמר אפי' תימא לקדושין ניתנו. פי' ונפקא מיניה למכרה לשפחות אחר אישות ושאני הכא דאמר רחמנא והפדה וגזירות הכתו הוא שאם אין ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה הרי הוא כמי שיצאו שש ולא יעדה ששוב אינו מייעד וטעמא דרבי יוסי דאמר מקודשת לשני לאו משום דבעי' (שעות) [שהות] מוהפדה דהא כיון דמודה דמעות הראשון לקידושין ניתנו אעפ"י שנתאכלו בהן היא דמתקדשת אלא מסברא דנפשיה נפקא ליה דלאו כאומר לה מעכשיו דמי אי נמי קראי משתמעי ליה הכי דכתיב ייעדנה להבא משמע.

וקש' לי, למאן דאמר לאו לקדושין ניתנו היכי תניא לקמן משל לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים והרי לא קדשה מעיקרא כלל ולא נתן לאביה כלום אלא בתורת שפחות איכא למימר התם דר' יוסי הוא דקאמר להו לרבנן לדידכו דקא אמריתו אם רצה ליעד מייעד אי אפשר שאפי' נתן לה בתורת קדושין אינו אלא כאומר לאחר שלשים יום שאם בא אחר וקדשה מקודשת לשני ולא זכתו בה תורה מעכשיו והא דאקשינן נמי בקמייתא משל למאן וכו' אליבא דמאן דאמר לאו לקדושין ניתנו לא הוה לן למיפרך אלא מאידך בריתא לקמן ומיהו לכ"ע משל לרבנן היא:

המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יוסי בר' יהודא. איכא דקשיא ליה מדרבי יצחק נמי מקודשת א"ל סד"א במשכון דאחרים נמי מקודש' מדר' יצחק אבל במשכון דידה אע"פ שהיא קונה משכון אימא דעתה אמלוה שהוא מוחל לה ולאו אגוף משכון לפי שאף היא יש לה בו קנין הגוף קמ"ל והאי נמי משכון דידה הוא שהרי האב הוא שמקדשה ומשכון ומשכון של גופה שלו הוא ועכשיו כשמקדשה ויצאה משפחות הרי האב זוכה בה למציאתה ולמעשה ידיה נמצא שזה מקדשה ממנו בחזקת משכון שלו ואת"ל יעוד נישואין עושה ואין האב זוכה בה לעולם מ"מ היא זוכה במשכון עצמה מחמ' האב (וכהנה לאישה) באשה שאמרה תן זכות שיש לך במשכוני לפלו' ואתקדש אני לך במעשה ידיה לבעל הוא ומיהו הא אפשר אירוסין עושה.

ומיהא שמעינן דבמשכון דאחרי' בין במשכנו בשעת הלואתו מקודשת וקנו ליה כדרבי יצחק דאי לא קני ליה אינה מקודשת דהא היא גופא משכון שמשכנו בשעת הלואתו הוא ואמר רבי יוסי בר' יהודה מקודשת ואע"ג דאמרינן בעלמא אימור דשמעת ליה לר' יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו מי אמר לומר לך דלא שמעינן ליה בהדיא אבל אפשר ששניהם שוים ובשניהם הוא אומר שקונה משכון, והשתא ניחא הא דגרסינן פרק השולח (גיטין דף ל"ז ע"א) המלוה על המשכון אין משמטין ואוקימנא משום דר' יצחק והתם משכנו בשעת הלואתו הוא כדקתני מלוה על המשכון וכדאמרי' בפרק השוכר דף פ' ע"ב ושם מפורש אצלנו ואפשר דמשום הכי אמר רב נחמן הכא במלוה שעליה משכון מקודשת מדרבי יוסי דאלו מדרבי יצחק לא שמעינן מיניה אלא משכנו שלא בשעת הלואתו ומדברי רבי יוסי בר' יהודה אנו למדים אפי' משכנו בשעת הלואתו:

דף כ עמוד ב

או דלמא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן. פרש"י ז"ל דגאולת חצאין יש בה להקל ולהחמיר כדלקמן והיכא דהויא קולא לדידיה אמרינן דנגאל והיכא דהויא חומרא לדידיה אמרי' [דאינו נגאל] כדגלי קרא גבי השביח והכסיף דאמרינן לקולא.

ואינו מחוור לי, דאי גמרינן ג"ש ע"כ בין לקולא בין לחומרא אמרינן כי התם ואין גזירה שוה לחצאין ואי לא גמרינן ג"ש הוה ליה למימר מאי טעמא לא גמרינן לה אי נמי הוה ליה למימר היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי כדאמרינן לקמן.

ומשמע דהכי פירושא: או דילמא כי גמרינן שום ג"ש ה"מ להקל על העבד שמצינו שהקילה תורה עליו אבל ג"ש זו שהיא להחמיר עליו לא גמרינן לה דהוה סבירא ליה דכל זמן שאתה מונעו מלגאול עצמו לחצאין אתה מחמיר עליו אעפ"י שאפשר שתהא מקל עליו בדמי פדיון כדלקמן והאי דלא אמר או דילמא היכי דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי משום דעדיפא מינה קאמר דאפי' למסקנא דלקמן דאפי' היכא דלא גלי מייתי ליה הכא לא אמרינן ואמר ליה אינו נגאל דגלי ביה קרא נגאל כולו ולא חציו ואתי אביי ואמר כי אמרת נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ומשכחת לה לחומרא אמר כשתמצא לומר נגאל מפני שהוא כוון להשיב על מה שאמר נגאל לחצאין מפני שהיא קולא ואעפ"י שזה בכלל זה תפש לו אותו לשון עצמו שהוא משיב עליו.

וי"מ או דילמא לקולא אמרו לחומרא לא אמרי' כלומר זה הג"ש של גאולתו גאולתו דעבד ושדה אחוזה להקל על שדה אחוז' (כדאמרה) [נאמרה] בהשביח והכסיף כשם שאתה מיקל בעבד כדאיתא במסכת ערכין [דף ל, א] ולא נאמרה להחמיר על העבד שהתורה הקילה עליו מדכתיב עמך במאכל ובמשתה:

הא דאמרינן במקדיש שדה אחוזה דנגאל לחצאין. אי קשיא הך דאמרי' בערכין דף כ"ה ע"א אמר הריני נותן דבר שנה בשנה אין שומעין לו לא קשה התם שאני שהרי לשנה הבאה משועבד הוא בשעבודו הא' ואינו גאולה עד שיגאלנו להוציאו מרשותו לגמרי כלומר שמה שיפדה לא יחזור לשעבודו. הראב"ד ז"ל:

דף כא עמוד ב

ביובל דכתיב ועבדו לעולם עד עולמו של יובל. לאו דוקא, דהא לאו מהכא נפקא אלא מדכתיב ושבתם איש אל אחוזתו אלא כיון שפי' עולם עולמו של יובל אעפ"י שהראיה היא ממקום אחר מייתי לה כדי להקל עליו ואפשר שעל הדרך הזו נאמרו אותן שכתבתי בריש פרקין ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה כלומר שכך למדנו ממקום אחר (ומה) [ממה] שנא' וכתב לה ולא שזהו עיקר תלמו' של דברי:

מרצע גדול. נראה שהוא גס ונעשה נקב רחב כמלא כרשינא ועלה אמרי' כיון דמרצע גדול משמע לפיכך היה יודן ב"ר דורש שאין רוצעין אלא במילת שאלו בגובה של אוזן כיון דמרצע גדול הוא נפסל כדתנן נקבה אזנו כמלא כרשינא ובירושלמי אמרו וירצע מן הסחוס פחות מכרשינא שלא יבא לידי כרשינא ויבא לידי כרשינא התורה אמרה ושב לאחוזתו בע"כ ופרושו ברור שהוא שאומרים שאי אפשר שהתיר' התורה רציעה אפי' פחותה מכרשינא מן הסחוס לפי שיש לחוש לבל נפש (ס"א נקב) של ברזל שמא יגדל הנקב ויהא ככרשינא ויעשה בעל מום:

נראה שרש"י ז"ל מפרש שיפת תואר אסורה לבא עליה כלל עד שיעשה לה כל המעשים האמורים בתורה ואף על פי כן בשר תמותות שחוטות הוא שהרי בע"כ מתגיירות והא דאמרינן בביאה ראשונה כ"ע לא פליגי לא שיש בה חלוק בין ביאה ראשונה לביאה שניה אלא לפי שכבר נתקררה דעתו ואין יצרו מתגבר עליו כל כך ופי' כל היכא דקרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך כלומר שמותר לקיימה לבית שהיא אשתו קרינא וראית כלומר מותרת בביאה ראשונה. ופרש"י ז"ל שלא ילחצנה במלחמה שלא יבא עליה.

וקשה לן דהא אמרינן בסנהד' פרק כהן גדול דף ב"א ע"א דענין תמר שאמרה לו לאמנון כי לא ימנעני ממך בת יפת תואר היתה דאי ס"ד בת נישואין אחתיה מי שריא לה ואי ס"ד לאחר שנתגיירה אחתיה מי שריא ליה שהרי ליקוחין יש לו ואעפ"י שגרותה בע"כ והרב ז"ל נזהר בזה שם ופי' שקודם שנתגיירה מעכה אמה בלב שלם ילדה לדוד את תמר ואינו מחוור שמאחר שעשה לה כדרך האמור בפרשה היתה גיורת ויש לו ליקוחין בה לאסור בתה לאחיה.

ושמעתי שר"ת ז"ל אומר שביאה ראשונה מותר לבא עליה קודם גירות כלל שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע וביאה שניה לאחר כל מה שאמור בפרשה וזהו שחלקו בגמרא בין ביאה ראשונה לשניה ומה שאמרו שלא ילחצנה במלחמה לומר שלא יבעול וישנה.

וי"ל במלחמה אסורה כלומר כל זמן שהם במחנה בענין שלא יראה בך ערות דבר ומשהביאה לביתו ביאה ראשונה היתה מותרת קודם גירות. והר"מ הספרדי ז"ל כתב, ומנין שלא ילחצנה במלחמה ת"ל והבאתה יכניסנה למקום פנוי ואח"כ יבעול וכן כתב ואסור לבעול אותה ביאה ב' עד שישאנה,

ובספר היראים ראיתי שמפרש שלא ילחצנה שלא יבא עליה בעל כרחה אבל מדעתה מותר קודם שנתגיירה ודוד מדעתה בא עליה ונתעברה עם תמר הילכך היתה מותרת לאמנון.

ומורי נר"ו הראה לי מחלוקת זה בירושלמי דגרסינן התם פרק בתרא דסנהדרין רבי יוחנן שלח לרבנן דהתם תרין מלין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן אתון אמרין בשם רב יפת תואר לא הותר בה אלא בעילה ראשונה ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא בעילה שניה אלא לאחר כל המעשים הללו וגמרא דילן משמע דסבר לה כרב:

דף כב עמוד ב

מתני': בחזקה. פי' נראה לי שאין חזקת עבדים אלא לפי מה שהם כגון שהנעילו מנעלו וכל אלו המוזכרים בגמרא דאינון שמוש עבד לרב וכן שלוף לי מסנאי ואמטיינהו לגו ביתא (יש משועבדות) [שתשמיש עבדות] לו הוא כדאמרינן חוץ מהתרת מנעל וסנדל וכן הולכת כליו לבית המרחץ כדאמרינן לא תעבוד בו עבודת עבד שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ אבל אמר תפור לי עשה עמי מלאכה הוה ליה אכילת פירות ואינו קונה בקרקעות כדאיתא בפרק חזקת (בבא בתרא דף נ"ג ע"ב) ואינו קונה נמי בעבדים והגביהו לרבו בין בעבדים בין בקרקעות כדגמרינן מינה המציע מצעות בנכסי הגר בזמן הבית ההיא נמי הנאה היא שהוא בגופו נהנה מן הקרקע הא אכילת פירות ותשמישי צרכיו כגון שטיחת פירות ורעיית בהמה לא קני כלל.

והר"ם (הל' מכירה פ"א ובהל' זכייה ומתנה פ"ב) משתבש אפילו באכילת פירות וכדאמרינן לקמן במה תפשתם בישיבה והיינו מציע מצעות אי נמי נעל וגדר הוא שאי אפשר לישב בארץ בלא גדרות ותקונין ומצאתי בירושלמי המוכר בית לחבירו כיון שצבר לתוכו קנאו ואין זה דרך גמר' שלנו וכן אמרו כיון שמסר לו מפתח קנה ובדידן מסקינן דלא קנה אלא דכמאן דאמר ליה לך חזק וקני הוא:

וקונה את עצמו. כתוב בתוס' חכמי הצרפתים ז"ל קשה לן אמאי לא תני נמי בשן ועין ובראשי איברים וי"ל בקנסא לא קא מיירי שאם הודה פטור א"נ שלא שנו במשנתנו אלא שיש בו חלוק בין ע"י עצמו בין על ידי אחרים כגון כסף ושטר.

וטוב מזה ומזה מצאתי בירושלמי (א,ג) ולמה לא תנינן וקונה את עצמו בראשי איברים שאינם חוזרים אמר ר' יוחנן בר מורי מפני המחלוקות אית תנויי תנו צריך גט שחרור ואית תנויי תנו א"צ גט שחרור פי' דלמאן דאמר צריך גט שחרור נמצא שאינו קונה את עצמו בראשי איברים לגמרי אלא בכסף ושטר, וזה הטעם נכון מדבריהם ז"ל:

דף כג עמוד א

גמרא נהי נמי דשלא מדעתו מכדי שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות וכו'. פירוש ה"ה דאפי' נמי בע"כ משום טעמיה דרבא דכסף קבלת רבו גרמה לו אלא ההוא טעמא אליבא דר' מאיר איתמר ולא פשיטא מילתא בגמרא דמודו בה רבנן כדי שיקשו ממנה לפיכך הקשו ממה ששנינו בפי' במסכת גטין דף י"א ע"ב שזכות הוא לעבד שיוצא מתחת רבו לחירות והא דאמרינן ניערבינהו וניתנינהו ולא מתרץ משום דכסף על ידי אחרים אפילו ע"כ ושטר על ידי אחרים דוקא שלא מדעתו דההיא לא תני לה הכא תנא כלל דלא אתא אלא לאיפלוגי אדרבי מאיר בעל ידי עצמו דוקא וכיון דתרווייהו על ידי אחרים כשרים הוה ליה לערובינהו דהא בכסף על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים דקתני לא משתמע מיניה בע"כ כלל אלא דומיא לשטר ע"י אחרים. והא דאקשינן והא ק"ל גיטו וידו באין כאחד פרש"י ז"ל שמעשים בכל יום שמורין כן ואפשר מדתנן בגיטין דף ע"ז ע"א הזורק גט לתוך ביתה של אשה לתוך חצרה מגורשת ופי' רבא התם טעמא משום דגיטה וידה באין כאחד וגמר לה לה מעבד בשטר ע"י עצמו דאלמא גיטו וידו באין כאחד ועביד ליה עובדא התם וק"ל כוותיה משום הכי מקשינן הכא והא קי"ל גיטו וידו באין כאחד ואי רבנן פליגי עליה דר' מאיר היכי ק"ל כר' מאיר ומפרקינן ורבי שמעון בן אלעזר היא כלומר מאן חכמים דמתני' רבי שמעון בן אלעזר היא דסבר בכסף בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים ובשטר על ידי אחרים אפי' שלא מדעתו אבל על ידי עצמו לא אבל חכמים סברי לה כרשב"א בכסף שאפילו על ידי עצמו שיש קנין לעבד בלא רבו בע"מ שלא אמר אין קנין אלא לר' מאיר ובשטר על ידי אחרים נמי סבר לה כותיה דהא שמעינן להו זכות הוא לעבד וכו' ומפני כך שנו רשב"א בלשון חכמים אבל מה שאמר בשטר שאינו על ידי עצמו סברי לה כרבי מאיר והיינו דק"ל גיטו וידו באין כאחד דלאו רבים פליגי עליה אלא רבי שמעון בן אלעזר בלחוד הוא דפליג עליה והא דקתני בדרבי שמעון אף בשטר הכי קאמר ליה לר' מאיר דאמר כסף ע"י אחרים ולא שטר וקאמר ליה אף שטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו. ובתוספתא לא גרסינן אף וכן במקצת נוסחאות בגמרא.

ורש"י ז"ל פירש דמתניתין דקתני וחכמים אומרים בכסף על ידי עצמו ה"ק בשטר ואף בכסף קאמר ומני רבנן היא וכי קתני בשטר על ידי אחרים רבי שמעון בן אלעזר ועל ידי אחרים ולא על ידי עצמו קאמר וה"ה לכסף ואף בשטר קתני ושלש מחלוקות במשנתנו עצמה וסכינ' חריפ' מפסקא מתני' הא כל כה"ג פרושי מפרשי בגמרא דחסורי מחסרא והכי קתני ועוד דלישנא דגמ' קאמר אלא בכסף בין ע"י אחרים בין על ידי עצמו בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמוורשב"א היא אלמא כולה מילתא כדרבי שמעון תנא ליה הכי מדלא קאמר בכסף בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים וה"ה לשטר ומאי בכסף אף בכסף לרבנן בשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו ור' שמעון היא אלא כולה מתני' בחד תנא מוקמינן, וכן נראין דברי ר"ח ז"ל ורבינו בהלכות.

ולכאורה משמע לן דבכסף על ידי אחרים דקאמרי רבנן אף בע"כ משום דקבלת רבו גרמה לו תדע שהרי לא פירשו אלא אמרו בכסף על ידי עצמו אלמא ע"י אחרים כרבי מאיר סבירא להו ועוד דכיון דרבי מאיר סבר הכי ולא מצינו שחלקו חכמים בדבר כר' מאיר ק"ל ואע"ג דאמרינן בגמר' נהי נמי שלא מדעתו מכדי שמעינן להו כבר פי' דיהי' ליה לכולי טענותיה כלומר אפי' תימא נמי דלית להו לרבנן קבלת רבו גרמה לו קשה אבל אמסקנא אטעמ' דר' מאיר סמכינן דרבנן לא פליגי עליה.

אבל הרי"ף ז"ל כתב בכסף על ידי אחרים אף על פי שנתנו לרב שלא מדעתו של עבד דקי"ל זכות הוא לעבד שיצא לחירות וכו'. ולהאי סברא בע"כ לא אלא דוקא שלא מדעתו ושיאמר העבד כששמע רוצה אני אבל צווח לא יצא לחירות דכי אמרינן זכין לאדם שלא בפניו ה"מ באומר באותה שעה ששמע רוצה אני אבל לא בצווח כדאיתא בבא בתרא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ח ע"א) וכן הדין בשטר לדברי הכל שלא נתרבה שטר ע"י אחרים אלא שלא מדעתו אבל בע"כ לא:

דף כג עמוד ב

מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו. פי' דעל ידי אחרים דקאמרינן היינו שאמר להם הרב זכו בשטר זה לפלוני אבל לא מחמת שליחות שאם עשאם הוא שליח לקבל לו גיטו ונותן להם הרב מחמת שליחותו של עבד כגון שאמר לשליח הילך כמו שאמר אינו גט.

ומכאן יש לך ללמוד שמה שזכין לאדם שלא בפניו אינו מטעם שליחות לפיכך אפשר שזכין לקטן אפילו מן התורה אעפ"י שאין לו שליחות אבל יש לדחות דשאני עבד שישנו בכלל שליחות שהרי הוא עושה שליח מה שאין כן בקטן שאינו בכלל שליחות לפיכך יש לומר שאף זכייתו מדבריהם ואין כאן מקום להאריך.

אלא הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הני כהני וכו'. קשה לן הא דמבעיא להו בפרק אין בין המודר (נדרים דף ל"ה ע"ב) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או' שלוחי דידן נינהו למאי נפקא מינה למודר הנאה תפשוט מדרב הונא בריה דרבי יהושע. ואיכא למימר לא בעי למפשט אלא ממתני' ולא ממימרא דאמוראי וכיוצא בזו באותו הפרק דאיבעיא להו התור' משלו על של חבירו צריך דעת או אין צריך דעת מי אמרינן זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו או דילמא מצוה היא וניחא ליה למעבדה ולא איפשטא התם ואשכחן ליה לרב הונא דפשיטא ליה כיוצא בה דאמר רב הונא הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ולא פשוטה מהא משום דמימרא היא.

וי"א דהכא בישראל דודאי כיון דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו מצו מעבד שלוחי דרחמנא נינהו ואיבעיא לן התם בכהן דליתיה להאי טעמא מי אמרינן כיון דגבי ישראל שלוחי דרחמנא נינהו גבי כהן נמי או דלמא ישראל דלא מצי משוי להו שליח שוו להו רחמנא שליח כהן דמצי משוי שליח ואפשר שזה נכון ואע"ג דאתיין התם למפשט בעיין מדתנן מקריב לו קיני זבים ולא דחינן התם בישר' הכא בכהן משום דסתמא קתני ואפי' בכהן משמ' ועדיפא מינה מדחי לה:

אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה. לאו דוקא להקישם זה לזה לכל דבר שהרי בעל שנתן מתנה לאשה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ואילו נתן כלום לעבד לא קנה כלל אלא אם כן הוציאו לחירות ועוד שהנותן מתנה לעבד קנה רבו לגמרי וקרן ופירות שלו ואלו הנותן מתנה לאשה קנתה היא לקרן אלא שהבעל אוכל פירות ומפורש בירושלמי בפרק מציאת האשה אע"ג דר' מאיר עביד יד עבד כיד רבו וזכתה האשה זכה בעלה מודה שאין עליה אלא אכילת פירות לבד ובפרק הכותב אלו אחר שכתב לה יש לו אכילת פירות הוא שכתב לה לא כל שכן, וכן כתבו הגאונים ז"ל.

ותמהני על רש"י ז"ל שכתב במסכת סנהדרין בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע"א ע"א) שמתנה שאדם נותן לאשת איש כמציאתה שהרי מציאתה הכל שלו ובכאן נמי כתב ואשה כעבד הואיל ובעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה:

הכא במאי עסקינן דאקני ליה אחר מנה על שאין לרבו רשות בו וכו'. וכי אמר לי' על מנת לאו כלום קאמר ליה. יש לדקדק כאן היאך אפשר לומר כן שאם התנה עליו שלא יקנה רבו וכפל תנאו כדינו לדברי רבי מאיר שאם יקנה רבו לא יקנה הוא היאך קנה רבו ואין מתנתו בטלה והיה אפשר לפרש בדרך רחוקה דה"ק רבי מאיר סבר כי אמר ליה קני קנה הוא ורבו וכשאמר לו על מנת אין תנאו כלום שתהא מתנתו מתנה ויקנה הוא ולא רבו אלא אם קנה ע"כ קנה רבו לפיכך לא קנה הוא ולא רבו.

אבל לא ראיתי דעת המפרשים כן אלא שקנה האדון, והטעם בזה שוה למה שאמרו שכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אעפ"י שכפל תנאו, שכל תנאים שעקרן למעשה אינו תנאי לפי שמשעה שאמר לאשה הרי את מקודשת לי או לעבד הרי מעות הללו נתונין לך במתנה חל המעשה, שהרי אפשר להתקיים התנאי שלא יהיה לרבו רשות בו ושלא יהיה לאשה שאר כסות ועונה וכיון שחל המעשה לא חל לחצאין לפי שאין אישו' לחצאין ואין יד לעבד בלא רבו דין תורה ואינו דומה לשאר התנאים שלא קיימן בסוף שזה משעה שחל המעש' בטל וזה הטעם רחוק למי שלא העמיק במדות חכמים אבל עיקר הוא:

ורבי אלעזר אמר כל כה"ג כ"ע לא פליגי. נראה שרב ששת סובר שאפילו רבי מאיר מודה באומר על מנת שתצא לחירות וא"ת אם כן מצינו בכסף ע"י עצמו י"ל כיון שהוא לא קנאו אלא לצאת בו לחירות אינו נקנה ע"י עצמו אלא על ידי אחרים כאלו נתנו אחר לרבו. אי נמי מתני' לאו כללא הוא אלא בכסף דהכי פליגי כדתני' אין האשה פודה מעשר שני בלא חומש ולאו כללא הוא אלא בגוני דמפרשי עלה בדרבי מאיר וכן שטר על ידי עצמו ולא על ידי אחרים דקתני בדרבי מאיר לאו כללא הוא אלא לשלא מדעתה.

וקשה לן לרבי אלעזר קשה הא דתנן בפ' בתרא דנדרים דף פ"ח ע"א המודר הנאה מחתנו ורוצה ליתן לבתו אומר הרי מעות הללו נתוני' לך במתנה על מנת שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לפיך ואתמר עלה בגמרא אמר רב לא שנו אלא מה שאת נותנת לפיך אבל אמר לה מה שתרצי עשי קנה אותן בעל ושמואל אמר אפי' אמר לה מה שתרצי עשי לא קנה אותם בעל ואמרינן עלה דרב דאמר כר' מאיר אלמא לרבי מאיר. נמי אי אמר לה מה שאת נותנת לפיך מהני וקשה לרבי אליעזר (ואמר ליה) [ואפשר לומר] רבי אלעזר מוקי לה כרבנן, ואינו נכון.

ונ"ל שלא נחלקו רב ששת ורבי אלעזר אלא בעבד דהא לא מסיימי בגמרא הכא כל כה"ג כולי עלמא לא פליגי דקני עבד קני רבו וקנתה אשה קנה בעלה כדמסיימי ברב ששת אשה כעבד אלמא באשה אפילו אמר לה על מנת שאין לבעלה רשות בהן קנתה היא ולא קנה הבעל כשמואל דאמר הכי דק"ל כותי' ואפשר דסבי' ליה לשמואל דרבי מאיר נמי מודה בה דלא מסיימי התם ושמואל כרבנן והא דאמרינן הכא במאי עסקינן כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה על מנת שתצא בו לחירות לא שאמר לו על מנת שאין לרבך רשות בו אלא שתצא בו לחירות דאי הכי מודה בהו רבי מאיר דלדידיה נמי לא מיקני אלא שיצא בו לחירות אלא כשאמר לו סתם על מנת שתצא בו לחירות כלומר שתתנהו לרבך בפדיונך דר' מאיר סבר כיון דאמר ליה שיקנה הוא במה שירצ' לצאת לחירות קנה אותם הרב על אותו תנאי שהרי ידו כיד הבעלים לפיכך אי אפשר לו לצאת לחירות בהם הוה ליה כמתנה ואומר מעות הללו נתונים לך ולרבך על מנת שתצא בהם לחירות דלא כלום קאמר ורבנן סברי לדידיה נמי לא (קנה דילה) [מקני ליה] אלא על מנת שיצא לחירות ואין קנינו של עבד קנין גמור כדי שיקנו בעלים שהוא לא הקנהו לו קנין אלא לצאת בו לחירות בלבד וזו המחלוקת שייך באשה שלדברי רבי מאיר אין כאן תנאי כלל שלא יקנה הרב באותה קניה של עבד וכיון שכן אף האומר לאשה ע"מ שתפדי בו את המעשר לרבי מאיר אינו פודה [בלא חומש] שהרי לא התנה עמה שלא יקנה בעל אלא יקנה הבעל כמו שקונה אותו (ו) האשה על מנת לפדות ולרבנן פודה בלא חומש שלא (הקנתו) [הקנה אותה] אלא לפדות את המעשר ולא להקנותו לבעל לפיכ' מדמין בגמרא אשה לעבד בזה אבל באומר על מנת שאין לבעליך רשות בו אינן דומין דהתם לרבנן אי אמר הכי לא קנה יתהון בעל והכא צריך למימר נמי אלא מה שתאכלי או תצא בו לחירות אבל [לרב ששת] לרבי מאיר שניהם שוים דבתרוייהו בעי למימר להו על מנת שאין לבעליך רשות בהם אלא מה שתאכלי כדרב ואת"ל שמואל אפילו אליבא דרבי מאיר קאמר דמהני על מנת בלחוד מצינו מחלקין לדברי הכל בין עבד לאשה בזה. ומיהו לא מחוורא דשמואל כרבי מאיר מדקתני מתני' אלא מה שאת נותנת לפיך דמשמע דוקא קתני.

ורבינו הגדול פסק כאן כרבי אלעזר אליבא דרבנן וכן הגאון בספר המקח ומיהו גבי אשה ק"ל דאפי' אמר לה מה שתרצי עשי לא קנה אותם בעל שהרי התנה על מנת שאין לבעליך רשות בה דע"כ כשמואל ק"ל דרב גופיה לא אמרה אלא לרבי מאיר וכן מצאתי למקצת רבותינו הגאונים הראשונים ז"ל שכך פסק רב סעדיא גאון ז"ל בספר המתנות, ורב שמואל הלוי הנגיד ז"ל פסק כן בשם רב עמרם ז"ל:

דף כד עמוד א

אלא בזוזי דידה. פרש"י ז"ל של נכסי מלוג ותימא הוא לדעתו היאך הם דידה והלא יש לבעל בהם אכילת פירות ודידיה מקרו ואעפ"י שפודה בהם מעשר פירות שלו לגמרי אינו פודה בלא חומש כדאמרינן בסמוך במעשר דאתאי מבי נשא דלרבנן דידיה מיקרו ואעפ"י שאין קנינו בהם אלא קנין פירות והיא פודה במעות של בעל צריכה חומש כדפי' רש"י בסמוך וכן למאן דאמר בעל מנת שתפדי בו את המעשר דלא מהני תנאה ודבעל הוי ואין לבעל בהן אלא אכילת פירות ואעפ"י כן נקרא של בעל.

אלא משכחת לה כגון שנתן לה הבעל במתנה שאינו אוכל פירות כך איתא בפרק חזקת (בבא בתרא דף נ"א ע"ב) אי נמי כגון שמכרה כתובתה בטובת הנאה שאין לבעל בהן פירות כדאיתא בהחובל דף פ"ט ע"א אי נמי בכותב לה דין ודברים בארוסה אי נמי בנשואה וקני מידו כדאי' בפרק הכותב (כתובות דף פ"ג ע"א):

כך כתוב בכל הנסחאות שלא עבר עליהן קולמוסן של מגיהי ספרים: בזוזי דידה ומעשר דידה איש אמר רחמנא ולא אשה. והקשה ר"ח ז"ל, והא תניא בסוף תורת כהנים ואם גאול יגאל לרבות את האשה ואם גאול יגאל לרבות את היורש מכלל שהאשה כשפודה מעשר שני שלה מוספת חומש.

וי"מ, דכי מרבינן אשה ה"מ שיכולה לפדות סד"א כיון דכתיב עשר תעשר למען תלמוד מי שישנו בתלמוד ישנו בתורת מעשר מי שאינו בתלמוד אינו בתורת מעשר קמ"ל אבל לעולם אינה מוספת חומש שאם כן למה נאמר איש ואף על פי שממעט שם קטן מאיש קטן לא צריך קרא. ולא מחוור, דיורש לפדיון לא צריך ריבויא.

ויש לפרש לרבות את האשה שפודה מרשות (ס"א מעשר) בעלה בזיזי דידה ומעשר דידה [דידיה] שמוספת חומש ללמדך דזוזי דידה הואיל ויש לו בהן אכילת פירות כדידיה דמו ואסמכתא דרבנן היא דהא מדאורייתא אין לו פירות ועיקר קרא ליורש אתא.

ורש"י ז"ל גריס בזוזי דידה ובמעשר דידיה איש אמר רחמנא ולא אשה כלומר שהאשה כאחר ולא מחוור למה לי קרא כיון שאין לבעל בשלה כלום ולא לה במעשרו ואפשר דלאו מיעוטא דאיש שבכתוב קאמר אלא הכי קאמ' איש ממעשרו אמר רחמנא אבל האשה שפודה משלה לא דלא קרינא ביה ממעשרו וזה היה יותר נכון אלא שלא היתה גרסת הספרים מודה לו.

ויש לפרש שהפודה מעשר של בעל בזוזי מלוג שלה אינה מוספת חומש אעפ"י שיש לבעל קצת זכות משום פירות וזהו מעוטא דאיש אמר רחמנא ולא אשה וכי אוקימנא בפודה בזיזי דנכסי מלוג בפודה מעשר שלה דזוזי ומעשר שוין ולרבנן כיון דבמעשר יש לבעל זכות ובמעות אין לו זכות כלל לאו איש ממעשרו הוא ולרבא במעשר בבי נשא ופודה במעות שלה אין לו חומש מפני שהפירות מיוחדים לה והמעות עם זכות הבעל והטעם דכל שיכולין לעכב שלא לפדות שלך במעות של זכות שלי אינו קורא בו איש ממעשרו והשתא ניחא זוזי דידה דמשמע סתמא מלוג, וניחא מיעוטא דאיש ולא אשה ומכל מקום גרסת הספרים משתבשת:

דף כד עמוד ב

ורבנן האי ושחתה מאי עבדי ליה וכו' לכדתני'. ואיכא למידק ומי בעו רבנן כונה גדולה והא אמרינן בבבא קמא דף כ"ו ע"ב היתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן אלמא לרבנן יצא לחירות אעפ"י שלא נתכוון כלל.

והראב"ד ז"ל תירץ דהא לאו משום כונה פטרי רבנן אלא משום דושחת' משמע שהיתה מתוקנת ועכשיו שחתה פרט לזו שלא יצאה מתוקנת מעולם ולא נשתמש בה שלא יצאה לאויר העולם ולא מחוור דאם כן אמאי אמר (רבי אלעזר) [רשב"ג] עד שיתכוון לשחתה מה עסק לכוונתו בכאן.

ויש לתרץ דשאני הכא דנתכוון לדבר אחר להוציא את הולד ולא עוד אלא שנתכוון לתקן וקלקל אבל התם אעפ"י שלא נתכוון כלל יצא לחירות.

ואחרים אמרו מאי פלוגתא דרשב"ג ורבנן, לומ' דמפלוגת' דרשב"ג ורבנן אנו למדין שלא יצאת לחירות דע"כ לא פליגי רבנן עליה דרשב"ג אלא במתכוון אבל בשלא מתכוון כלל מודו ליה ואינו נכון:

דף כה עמוד א

כלן אין מטמאין משום מחיה. פי' משום דכתיב לכל מראה עיני הכהן ואף על גב דלאו במחיה כתיב אכלהו נגעים שדינן ליה כדתנן סומא באחת מעיניו אינו רואה את הנגעים.

והאי דלא קתני הכא אלא מחיה משום דשאר נגעים שיעורן כגריס ואפשר שהיה ראש אצבעו רחב כגריס ויהא נראה כאחד אבל אינו מטמא משום מחיה ששיעור הבהרת כגרי' ועוד שהמחיה סמוך לה ולפיכך לעולם היא שופע אילך ואילך [ואינו] נראית כאחד ובעינן לכל מראה עיני הכהן, כך ראיתי בתוספות חכמי הצרפתים ז"ל:

[בכולם עבד יוצא בהם לחירות]. ראיתי לרבינו הגדול ז"ל שטרח וכ' בהלכו' שמועו' הללו שבדין עבד כנעני ותמהני שהרי קנס הוא ובעינן מומחין וליכ' והכא ודאי מלתא דלא שכיחא כדאמרינן בב"ק דף פ"ד ע"ב אדם באדם דלא שכיחא ולא עבדינן שליחותייהו ואמרינן בגטין דף פ"ח ע"ב גזילו' וחבילות נמי נעביד שליחותייהו וכ"ש בהא דלא שכיחא ולית בה חסרון כיס והיא קנס דלא עבדינן שליחותייהו שאין לך דין קנס גובה בבבל לעולם.

ומשמע דס"ל לרבינו הגדול דכיון דקי"ל אי תפש לא מפקינן מיניה הכי נמי תפש הוא ומכיון שהפיל הוא שינו אינו יכול להשתעבד בו אפי' למאן דאמר צריך גט שחרור מעוכב גט שחרור נמי לאו קנין כספו הוא הילכך זכה ליה נפשיה בנפשיה אי משום דמודה אנן לאו ב"ד אנן והודאה חוץ לבית דין היא. ועוד דהא ק"ל ב"ק דף ע"ה ע"א מוד' ואחר כך באו עדים חייב [פי' היכי דפוטר עצמו מכלום] הילכך כיון דאי איכ' סמוכין אינון מחייבין בלא סמוכין נמי לית ליה רשות' לאשתעבודי ביה כלום עד דיכתוב ליה גיטא דחרותא.

ומיהו אפילו למאן דאמר אינו צריך גט שחרור ה"מ בזמן דאיכא סמוכין אבל כי ליכא סמוכין הא לא יצא לחירות על פי סמוכין דבעמדה בדין הוא שיוצא לחירות ולא משעת חבלה כדאיתא בב"ק דף ע"ד ע"א הילכך כי ליכא סמוכין ודאי צריך גט שחרור לדברי הכל ואין אנו צריכין להכריע:

נהי דביאת מים לא בעי מקום הראוי לביאת מים בעינן כדר' זירא. איכא למידק בשלמא בדר' זירא ראוי לבילה בעינן דכתיב בלולה אלא הכא מנא ליה כלל דבעינן ראוי לבא בו מים.

ויש מפרשים לבא בו מים בעינן מדרבנן שאעפ"י שלא הצריכו חכמים שיהא צריך לבא בו מים הצריכו שיהא ראוי לכך כשם שמצינו בתורה שהחמיר בראוי לבילה יותר מן הבילה עצמה ותקון רבנן כעין דאורייתא. ואפשר דהואיל ומצינו לענין טומאה שהוא גלוי אף לענין טבילה גלוי הוא שצריך שיהא ראוי לבא בו מים:

דף כה עמוד ב

מתני': בהמה גסה נקנית במסירה. פרש"י ז"ל ולא במשיכה דאין דרכה בכך להוליכה לפניו.

ואפשר לפרש במסירה וכל שכן במשיכה, ואע"ג דקסבר רבי מאיר ודאי בהמה גסה אין דרכ' לימשך ומשום הכי נקנית במסירה והרי (ה"פ) [ה"נ] ספינה נקנית במסי' בבבא בתרא דף ע"ו ע"א מכל מקום כיון שדין משיכה לקנות קונה הוא בכולן ולא אמרו אין דרכם אלא לומר שלא הצריכוהו [דוקא ולמעט]לשלא כדרכן כדאמרינן התם לא שנא אלא דברים שאין דרכן להגביה אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה הוא ולא במשיכה ולא שאין הגבהה קונה כשאין דרכן להגביה אלא מעתה פיל במה יקנה לתנא דידן [במציאה ונכסי הגר שא"א במסירה].

וחכמים אומרים במשיכה פי' ולא במסירה שדרכן למשוך ואינה נקנית במסירה שכל הדברים הראוין למשיכה אינם נקנים במסירה כשם שאמרו במשיכה לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביהן אבל דברים שדרכם להגביהם בהגבהה אין במשיכה לא.

והוי יודע שבכל מקום שהזכירו חכמים מסירה אינו אלא ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם ובכל מקום שהזכירו משיכה אינה אלא בסימטא ובחצר של שניהם.

נמצאת אומר שלדברי רבי מאיר שאמר במסירה ברה"ר ובחצר שאינה של שניה' ולדברי האומר במשיכה אינה נקנית עד שימשכנה מרשות הרבים לסימטא וכיון דק"ל כדברי האומר זו וזו במשיכה אין לך דבר שנקנית במסירה אלא ספינה וכיוצא בה מן הדברים שאינן נמשכין אלא על ידי טורח גדול והיא שתהא עומדת ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם וכן דעת רבי' הגדול רבינו יצחק ודעת הר' שמואל ורבני ספרד האחרונים ולא כדברי האומר שמסירה קונה בסימטא ובחצר של שניהם והרבה סברו ואמרו בה בפרק הספינה (ב"ב ע"ו ע"א), ושם פירשנו.

ולפי דעת זו שכתבנו, אפי' פירש ואמר קנה במסירה דבר הנקנה במשיכה או בסימטא שאין מסירה קונה בה אינו קונה שלא מסרו חכמים דיני ההקנאות למוכרים ולא אמ' אי פריש פריש אלא בדבר שדרכו לקנות כגון כסף במקו' שכותבין את השטר שדינו לקנות בכל מקום אלא לפי שנהוג לכתוב ולא סמכה אדעתייהו עד שיכתובו אמרו שצריך כתיבה הילכך אי פריש פריש. וכן מה שאמרו בבבא בתרא דף פ"ה ע"א גבי כליו של לוקח במקו' מוכר דאי אמר ליה קני קנה מפני שהדין נותן בכל מקום שיהא לו רשות להניח יקנה לו כליו וכיון שא"ל קני יש לו רשות להניח ולקנות הוא לפיכך קנה. אבל האומר קנה במסירה בדבר שאין בו להקנותו במסירה אינו מועיל כלום אלא שמונעו מלקנות במשיכה שהרי הקפיד דק"ל כמ"ד קפידה ושמעתין מוכחא דק"ל פיל לרבי שמעון במה יקנה והוצרכנו לומר בחליפין ולא אמרו בשפירש ואמר במסיר' או במשיכה וכבר הארכתי לכתוב בזה דעת הראשונים בפרק הספינה.

והא דתנן ושאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה לאו למעוטי מסירה והגבהה אלא הכי קאמר אין נקנין בכסף ולא שטר ולא בחזקה אלא במשיכה והוא הדין במסירה והגבהה כדקתני ברישא ואפשר ששנה משיכה מפני שכולם לא תקנום אלא מחמת משיכה למאן דאמר או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד היינו משיכ' שההגבהה אם אינו מושכ' לרשותו ומחזירה למקומה אין אני קורא בה מיד עמיתך שעדיין ביד עמיתך הוא ולמאן דאמר כדי שלא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה נמי עיק' התקנה משיכה היא למושכה לרשותו אעפ"י שתקנו הגבהה משום שמשעה שהגביהה על מנת לימשך היא וכן המסירה משעת שנמסרה לידו דרכו למושכ' ותחלת משיכה הוא נמצאת אומ' שמשיכה בנין אב לכולם לפיכך שנו כאן משיכה.

ולפי דעת רבינו (הגדול) [הגאון] ז"ל יפה שנו משיכה ולא מסירה שאינו קונה אלא במפרש וכששנה משיכה אין צריך לומר הגבהה וכבר כתבתי דעתו בפרק הספינה (ב"ב ע"ו ע"א):

דף כו עמוד א

אי נמי בחבילי זמורות. פי' רש"י ז"ל בשגבוהין מן הארץ שלשה ומעלה עליהן דהגבהה ג' טפחים היא דנפקא להו מתורת לבוד וקשה עלה דגרסינן בב"ק דף כ"ט ע"ב גבי ההופך את הגלל ברשות הרבים ובא אחר והוזק בהם ההופך חייב ואוקמוה בגמרא כגון שהפכה לפחות משלשה דכל הפיכה פחותה משלשה משמע ואמר רבי אלעזר עלה לא שנו אלא שנתכוון לזכות בה אבל לא נתכוון לזכות בה פטור משמע שכשנתכוון לזכות בזה זכה והוה ליה כמפקיר בורו או מפקיר נזקיו.

ורש"י ז"ל נזהר בזה ופי' ואע"ג דלאו הגבהה מעלייתא היא קנה להתחייב בנזיקי' במפקיר נכסיו הואיל ודעתו לזכות שמאות' שעה נסתלק' מעשה ראשון.

ור"ת ז"ל השיב מההיא דאמרי' בעירובין דף ע"ט ע"ב ומזכה להם ע"י אחר ומגביה מן הקרקע כל שהוא ומפרש בגמ' כמה כל שהוא טפח אלמא דין הגבהה טפח ויש דוחין שאני שתופי מבואות דרבנן כדאמרינן בגיטין דף ס"ד ע"ב שאפי' קטן זוכה להם בו.

ואני מצאתי בירושלמי בבבא קמא (ג,ד) ואייתי לה נמי פ"ג דמסכת דמאי גבי ההופך את הגלל חזקיהאמר והוא שהפכה על מנת לזכות בה אבל הפכה שלא על מנת לזכות בה לא בדא מילתא דחזקיה אמרה מטלטלין נקנין בהפכה פי' הפכה למטה משלשה כדאמרינן עלה התם בגמר' דילן ובעי המטלטלין מהו שיקנו במשיכה אמר רבי בון ב"ח נראין הדברים בעמודים ובעורות הקשים אבל בעורות הרכים לא קנה עד שיגביה פי' כי ההוא דאמרינן בגמרא דילן בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף ע"ו ע"ב) לא שנו אלא בדברים שאין דרכן להגביה אבל דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא וזה הירוש' מפורש שלא כדברי רש"י ז"ל.

ושמעתי שמפר' חבילי זמורות שדרכו של פיל לאכול זמורות ומעמיד אותם במקום גבוה והוא קופץ לאכול וזו היא ההגבהה כיון שמחמתו הוגבה כדקתני קורא לה והיא באה ואיתמר בחולין דף קמ"ב ע"א זיל טרוף הקן כי היכי דליתגבהו וזה נוח לי יותר מפרש"י ז"ל שהמעמיד בהמה על מקום גבוה לא הגבי' מן הקרקע שחבילי זמורות המונחים בקרקע כקרקע הן חשובין ועוד למה לי חבילי זמורות:

לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר. אבל במקום שכות' את השטר לא קנה בכסף ולא בחזקה עד שיכתבו את השטר דלא סמכיה דעתיה עד שיכתובו ואע"ג דא"ל קני בכסף או לך חזק וקני לא קנה אבל משיכתוב את השטר קנה באותו כסף או באותה חזקה ואי פריש בכסף בלבד אקנה או בחזקה לבדה בלא שטר קנה כפי הטעם שפירשנו למעלה.

וי"מ דאכסף בלחוד קאי אבל בחזקה קנה בכל מקום דקניה אלימתא היא שהרי באה לרשותו וזה דעת הר' שמואל שכתבו בפ' חזקת ואינו נכון שאעפ"י כן לא מצינו שיפה כח חזקה מכח כסף אלא במה ששנו לקמן בברייתא ואכולה מתניתין קאי:

אלא מהכא, ואקח את ספר המקנה. ואי קשיא והא התם בכסף קנה דכתיב ואשקלה לו את הכסף לא תיקשי דכיון דכתיב ספר המקנה משמע שעיקר קנייתו בשטר.

וא"ת א"כ למה לו שטר יקנה בכסף איכא למימר צריך היה שטר מפני הגלות שמא ימותו עדיו ולא עוד אלא שכתוב ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים ולפיכך קנה בשטר מכר שכבר נתן לו דמים:

אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן לו דמים. לפי מה שאמרו בפ' השוכר את האומנין (בבא מציעא דף ע"ח ע"א) האי מאן דזבין מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קנה לא עייל ונפיק אזוזי קנה היה לנו לפרש שמועה זו בדקא עייל ונפיק אזוזי ואעפ"י כן אינו נכון לפרש השמועה במה שלא הוזכר בה כלל שאלו היה חלוק בכאן בין עייל ונפיק אזוזי בין לא עייל ונפיק אזוזי לעולם אי אפשר שלא הוזכר בגמרא כלל שלא באו רבותינו לסתום כל כך אלא לפרש.

לפיכך אמרו מפרשים דל"ש עייל ונפיק אזוזי ול"ש לא עייל ונפיק אזוזי לעולם לא קנה בשטר מכר עד שיתן לו דמים משום דלא סמכה דעתיה שמאחר שכתב לו את השטר וקנה מעתה במה יכופנו ליתן לו מעותיו הרי כל צרכו של לוקח בידו ולפיכך שמו חכמים דעתו של מוכר שאינו רוצה שיקנה לוקח מעתה אלא ספרא איתרמי' ליה דמימר אמר כשיתן לי מעות יקנה ולא נטריד בכתובת השטר ולפיכך לא עייל ונפיק אזוזי משום דסמכה דעתיה שלא קנה עד שיתן לו דמים אבל בחזקה ודאי קנה בדלא עייל ונפיק אזוזי שכיון שקדם להחזיקו בו מעכשיו הוא ורוצה להקנותו ולא סמכה דעתיה מדלא עייל ונפיק אזוזי וכן אם משך במטלטלין ולא עייל ונפיק אזוזי קנה ואי עייל ונפיק אזוזי לא קנה לא במשיכת המטלטלין ולא בחזקת הקרקעות.

וכתב הר' יהודה הנשיא הברצלוני ז"ל שמחלוקת היא בין הראשונים ז"ל בשטרי אקנייתא אם קנה משעת קנין או לא קנה עד שיתן לו דמים ומסתברא שקנה מדאמרינן בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף ט"ו ע"ב) המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעליו אי משום כתב ללוות ולא לוה. הא שעבד נפשי' אלמא בכל שטרי אקנייתא משתעבד מעכשיו ואין דמים מעכבין, וזו ראיה גמורה לדברי כל המפרשים ז"ל.

אבל יש דעת אחרת מרבינו חננאל שאמר שאין אומרים בשטרי הקנאה משעת קנין שעבד נפשיה אלא בדמטא לידיה בתר הכי ואין מחזירין לידו אלא בשחייב מודה ולפי דעת זו אין ראיתנו ראיה דהתם בשאומר קבלתי דמים החזירו לו את שטרו וכיון שנאמן בכך הרי כדמים וקנה מעכשיו מאחר שקנה מידו אבל אין השמועה שבפרק שנים אוחזין מתפרשת בכך ושם כתבנו ופי' עד שיתן לו דמים כל הדמים ואפילו נתן מקצת ולא עייל ונפיק אזוזי לא קנה עד שיתן לו כל הדמים:

הא דתניא בשטר כיצד וכו'. מפורש בב"ב דף נ"א ע"א:

והא דתנן קרקע כל שהוא חייבת בפאה. שם דף כ"ז ע"א:

והא דתניא מעשה בר"ג וזקנים. בב"מ דף י"א ע"א בס"ד:

דף כו עמוד ב

גרסת הספרים: אלא מאי לדמי ניקנהו ניהליה במשיכה אלא מאי אית לך למימר דליתיה למקבל מתנה הכא נמי דליתי' למקבל מתנה. ופרש"י ז"ל ואחר לא היה שם חפץ בהנאתו של קונה ליתן כליו בשבילו ואיני יודע מהו שהרי אפשר לו להקנות סודרו לאחר ויחזור ויקנה בו ועוד שכל סתם חליפי סודר ע"מ להחזיר הוא כדמוכח לעיל בפרקין וכדמפורש במסכת נדרים נמצא שאינו מפסיד כלום.

ומשמע דה"פ: ונקנינהו ניהליה אגב אחר בחליפין לא סמכה דעתיה סבר שמיט ואכיל להו כלומר אם היה משתף כאן יד אחר מתירא היה ממנו ואף על פי שלא היה מוסר כלום לרשותו מתירא היה שלא לשתף כאן רשות אחרים והקרקע שלקת סמוך למקום מקבלי מתנה היה ולא היו שם הצאן והחביו' לזכות הוא בהן אבל בקרקע הם עצמם החזיקו בו ולא שלטו ידי אחרים בשלהם והשתא הא סברי' מאה צאן ומאה חביות ממש ולא בעינן צבורין. ומיהו כל שכן למאן דאמר לדמי דאי אפשר אלא במשיכה דלא סמכה דעתיה וניחא ליה דלחזק אחר בקרקע ואעפ"י שהמעות צבורין בה ולא שימשוך המעות עצמן, ועדיין אין זה מחוור.

ואיכא מאן דכתב דשמעינן מהא דלא מצי איניש למזכי לחבריה בחליפין שלא בפניו והא בורכא דהא כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו בשטרי אקניית' הוא אלמא קונין ממנו לחבירו שלא בפניו.

ומדברי ר"ח ז"ל נראה שהוא גורס וניקנהו ניהליה במשיכה דליתיה למקבל מתנה ונזכינהו ניהליה אגב אחר לא סמכה דעתיה וגרסא מיושרת היא:

הא דאקשינן הכא ממעשה דר"ג וזקנים. דלאו שכירות מקום הוא [לקנות בחצר], דחצר שאינה משתמרת לר' עקיבא ולר' יהושע היתה ואינה קונה אלא אם כן עומד בצד שדהו אלא מטלטלין אגב מקרקעי הקנה להם, והכי איתא בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף י"א ע"ב):

דף כז עמוד א

חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. שמעתי דבין בשטר מכר בין בשטר מתנה בלא אחריות חוזר בשטר דאמר לא ניחא לי דליפשו שטרא עלי דאמרי כבר נתן כל נכסיו וזילי נכסיה ואינו מוצא ללוות ואעפ"י שהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אלמא קול יוצא למכר ולמתנה אפי' בלא שטר אעפ"י כן אינו דומה קולו של שטר לקול עדים דבעדים לא נפיש קלא אלא שעל הלקוחות לדקדק ביותר ואין הכל יודעים בכך.

ורש"י ז"ל פירש חוזר בשטר אם אמר אין רצוני שתהא ראיה בידי פי' לפירושו שאין העדים אלא שלוחיו של מקנה וכל זמן שאינו רוצה שיכתובו בטל שליחותן.

ופי' הר' שמואל בר מרוגי ז"ל דאפי' קנו מידו חוזר בשטר, ואע"ג דקי"ל סתם קנין לכתיבה עומד לומר שכותבין ואין צריך לימלך בו אבל אם חזר ואמר להם שלא לכתוב אין כותבין.

ורבים אומרים דסוף קנין לכתיבה עומד וכותבין בע"כ שמשקנו מידו אינו יכול לחזור בו כלל והא דלא אמר הכא ד' שטרות וליחשוב קנו מיד מוכר ללוקח משום דההיא כבר קנה הכל ואינו דומה לאלו. ועוד דהיינו אינו חוזר לא בזה ולא בזה ושנים בחד גוונא לא קא חשיב, וכדומה שזה דעת הגאונים כלם.

וראיתי מכריעין כן מסוגיא דשנים אוחזין דאמרינן אי בשטרי הקנאה הא שעבד נפשיה, ואי ס"ד יכול לחזור בו ליחוש דילמא קנו מידו וחזר ואמר בפני עדים אחרים שבטל שליחותן ולא יכתבו והם לא ידעו וכתבו דמצינו טורפין לקוחות שלא כדין דהא התם כיון דנפל איתרע ליה וחיישינן לכולהו חששו'.

ולאו מילתא היא דהא מכל מקום מלוה קנה נכסים אעפ"י שלא לוה ושעבודו במקומו הוא עומד שנשתעבדו לו בו נכסים בקנין אעפ"י שלא לוה הילכך לא חיישינן לפסול שטר זה ועוד דלא שכיח' הא מילתא דלא מודע להו ומבטל דהא איכא למיחש לתנאין וענינין וסתמא תפסינן כעובדי דשכיח'.

מכל מקום אנו צריכין להודות שקנין טורף מן המשועבדין אעפ"י שלא כתב משמעתא דב"ב דף קע"ב כתובו יומא דקנייתו ביה ושם פירשנו מיהו אם עבר זמן החוב ולא נכתב יכולין לומר נפרע ולא עדיף ממעשה בית דין, כל זה לפי שיטת הרב ז"ל.

מעתה המוצא שטר הקנאה בשוק למה לא יחזיר אי משום כתב ללוות ולא לוה אעפ"י שבטל שליחותם הא נכסים משועבדים בקנין ואי משום שזה שטר פסול אם לא נפרע יפרענו מכל מקום ואם מפרע מקרע הוה קרע ליה דהא ידע ליה הילכך כיון דמעשה קיים לא אזלי בתר חששות דגופו של שטר:

והא דאמרינן אם קדם מוכר וכתב לו את השטר כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר. פרש"י ז"ל כשקנו מידו דליכא למימר שטר מוקדם הוא ובודאי דהכי ק"ל בב"מ דף י"ג ע"א שאין כותבין שטר למוכר אא"כ בא לוקח עמו אלא בשטר אקניית' אבל רש"י היה צריך ליזהר בפירושו שהרי לדבריו ולדברי המפרשים אפי' מצא שטר הקנאה בשוק ואין הלה מודה מחזירו לבעלים שמשעת קנין קנה לגמרי אם כן מה היה צריך לו להחזיק בקרקע להקנותה ולקנות אגבה השטר והלא קנה שדה ושטר מ"מ שהוא משעת קנין אבל צריך הוא ז"ל להוציאה לזו מהלכה ולהעמידה כאביי דאמר עדיו בחותמיו זכין לו ובעי דלימטיה שטרא לידיה וכל אימת דלא מטי שטרא לידיה לא קני לפיכך צריך להחזיק בקרקע לקנותה ואי הך מימרא הלכתא היא משכחת לה כגון שכתבו שטר למוכר מונח בידן של עדים [פי' בלא קנין] להקנותו ללוקח בו ביום ובא והחזיק בקרקע ונקנה לו שטר בכל מקום שהוא ונמצא שנמסר לו בזמנו וכשר ולדברי ר"ח ז"ל שהוא סובר דאפילו בשטר אקנייתא בעינן דלימטי שטרא לידיה מתוקמא הא דרב הונא שפיר:

על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בזה ובזה. כתב הרב אב"ד ז"ל קשה לן אמאי לא אמרינן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי וטרח בתירוץ קושיא זו ואני תמה עליו למה לא יחזור בו במה קנו ממנו שיכתבו לו בשלמא האומר לאשה הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז משעה שנתן לה גיטה מגורשת היא ובלבד שיתקיים התנאי ואם לא רצה הלה לקבל למאן דאמר נתינה בע"כ לא שמה נתינה אינה מגורשת ולא קנו שיקבל אלא אם רצה מקיים התנאי ואם לא רצה מתבטל וכן אם לא רצתה האשה ליתן אין לבעל עליה כלום אלא תנאו שיבטל הגט אבל לא להוציא ממנה בדין כמו שכתבנו ביבמות דף ק"ו ע"א וכל שכן כאן שאמר על מנת שאכתוב לך שטר יכול לחזור בו דבמאי קנה הלה שיכתוב לו לא מצינו דברים נקנין בנדון זה לפיכך חוזר בשטר דאינהו שלוחים דידיה נינהו ומבטל שליחותו וכיון שלא נתקיים התנאי המעשה בטל אף באומר מעכשיו ואין צריך לפנים.

ומ"מ שמעינן מהא דתנאה בהנאת מקבל תנאה הוי ולא בעי בהא דומיא דבני גד ובני ראובן דתנאי להנאת נותן ומעשה למקבל דהא הכא שתכתבו לו קאמר והוי תנאה וש"מ שדי נתונה לך מכורה לך על מנת שאתן לך מאתים זוז חוזר בזה ובזה:

לא שנו אלא שנתן לו דמי כולן. ע"כ מאחר שחלקו בין נתן דמי כולן ללא נתן גבי מטלטלין הנקנין באגב ולא חלקו במטלטליןהנקנין במשיכה או בקרקע עצמו שהחזיק בו יש לנו לפרש דבלא עייל ונפיק אזוזי היא ואלו משך במטלטלין קנה אותן בלא דמים. אבל מאחר שלא קנה אותן מחמת עצמן אלא מחמת חזקת הקרקע אמרו חכמים שלא קנה עד שיתן לי דמי כל המטלטלין לפי שאמרו דלא סמכה דעתייהו לקנות מעכשיו בחזקת הקרקעות המטלטלין ואעפ"י שפירש (לא) [לו] קני באגב לומר שכשיתן לו דמים יקנה אבל לא גמר להקנותו עד שיתן לו דמים וכן במוכר י' שדות בעשר מדינות ואמר לו החזק בו וקני שאין חזקה קונה לו בלא דמים אלא בשדה זו שהחזיק בה אבל לא השאר אע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי וכן פרש"י ז"ל (ע"ב ד"ה בד"א) בד"א שקונה בחזקה דשדה זו את שדה אחרת שאינה סמוכה לה בזמן שנתן לו וכו' ומטלטלין הנקנין עם קרקע כמו שדה שאינה סמוכה לה דמי והיינו דרבא שמע מיניה שבשדה הסמוכה קונה בלא דמים ואי אפשר אלא בדלא עייל ונפיק אזוזי.

והוי יודע שאפילו נתן מקצת דמים כנגד כולם והחזיק בשדה זו לא קנה אותן שאינה סמוכה לה עד שיתן לו כל דמיה ואף על גב דלא עייל ונפיק אזוזי אבל קנה כנגד מעותיו ובאותה שדה שהחזיק קנה כולו אי לא עייל ונפיק אזוזי ואי עייל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו שכך הסכימו הגאונים הראשונים בפרק השוכר את האומנין (ב"מ ע"ז ע"א), ושם פירשתי.

ור"ח ז"ל כתב כאן ש"מ חזקה בלי נתינת מעות ובלא כתיבת שטר לא קנה וכן כתב רב אחא בשאלתות בפרשת הר סיני ומכל מקום אין זה נכון שהרי לא אמרו כאן דלא קנה אלא כנגד מעותיו אלא מפני שהשדות חלוקות כמו שפירשו.

אבל איני חושש למחלוקתו של ר"ח ז"ל בדבר זה דאזלה לטעמיה שחלק עם הגאונים בנותן מקצת דמים סתם בתורת פרעון שהוא אומר לא קנה כלום.

ולפי דעת הגאונים ז"ל שאמרו שקנה כנגד מעותיו הוצרכנו לפרש מה שאמרו בב"מ דף ע"ח ע"א אמר רבא האי מאן דזבין מידי לחברי' ועייל ונפיק אזוזי ל"ק לא עייל ונפיק אזוזי קני דלאו בנותן דמים כלל קאמר (ס"א אלא) שאם מכר לו כלום ומשך במטלטלין והחזיק בקרקעות קנה הכל בלא דמים כלל ואי עייל ונפיק לא קנה כלום שהרי לא נתן דמים ואלו בנותן מקצת דמים לא אמר לא קנה שהרי קנה כנגד מעותיו מעתה למדתי מזה שלדעת הגאונים ז"ל חזקה ומשיכה קונין בלא דמים בדלא עייל ונפיק אזוזי, וכן מצאתי תשובה מפורשת לר' האיי גאון ז"ל.

ועוד ראיתי שם בפרק השוכר שכתב ר"ח ז"ל אבל הקונה קרקע ופורע מקצת דמים ולא בתורת ערבון ועייל ונפיק אזוזי לא קנה וה"מ בשדה אחת אבל בשתי שדות קנה כנגד מעותיו כדתניא בקדושין וכו' נר' מדבריו שהוא מפרש שמועה זו בשהוא עייל ונפיק אזוזי ומ"ש כאן שחזקה קונה בלא נתינת מעות בדעייל ונפיק אזוזי אמרה אבל מודה הוא דבלא עייל ונפיק אזוזי קנה וכן נראה מזה שכתב שם והעיקר כמו שכתבנו אנו למעלה:

והא דתנן יפה כח חזקה מכח כסף. לומר שאם אמר לו קנה בכסף של זו האחר אינו קונה וכן בשטר אבל בחזקה אם אמר לו החזק בזו וקני כולן אי נמי אמר לו סתם החזק בזו וקני קנה את כולן אבל אם אמר לו החזק וקני זו לא קנה שהרי פירש זו קני:

דף כז עמוד ב

הא דאקשינן מסר לו עשר בהמות באפסר אחד ואמר לו זו קני מי קני. לאו דוקא אלא דאמר ליה החזק בזו וקני אבל זו קני אף בשדות לא קנה שהרי פירש זו קני ולא אחרת ומה שפרש"י ז"ל אינו מחוור כלל. ואם תשאל היאך אמר במה דברים אמורים שנתן לו דמי כולן אם נתן לו דמי כולן יקנה בכסף ומה צורך לחזקה יש להשיב שאם פירש ואמר קני בחזקה ולא בכסף קנה בחזקה של זו אף בחברותיה אי נמי בדמים שאינם קונין כגון היתה לו עליה מלוה שאינו קונה כדאמרינן דשוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאו:

לפי דרכינו למדנו כמה דרכים איך שהיו דנים בימיהם בעלי התלמוד ז"ל: הדרך הראשון: כסף. הדרך הראשון. הנותן דמים על הבית או על השדה ואפילו מקצת דמים קנה הכל, היכא דלא עייל ונפיק אזוזי. הדרך השני. במה דברים אמורים בשדה אחד אבל בשתי שדות בשתי מקומות ואפילו סמוכות והמיצר ביניהם, אם נתן דמים לשם אחת מהם קנאה ולא קנה חברתה, ואפילו פירש לו קני את חברתה בדמי זו, אבל אם נתן לו סתם זהו נותן מקצת דמים שאמרנו, ואי לא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל. הדרך השלישי. נותן מקצת דמים סתם ועייל ונפיק אזוזי אם רצה לוקה קנה כנגד מעותיו ואין מוכר יכול לחזור בו. ונוטל כשער המקח, כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהם על כל השדה. ונותן כחוש כדין חצי שדי אני מוכר לך

1. הפניה ב"ב ק"ז ב'

ואם הוא חוזר בו נוטל מעותיו. ואם אין מעות למוכר נותן לו קרקע מן הזיבורית שבנכסיו כדי מעותיו ושמין לו כשער של עכשיו. ואם המוכר הוא שחוזר בו והלה שותק ורצה, נותן לו מעותיו. ואם אין לו מעות נותן לו מן העידית ושמין לו כשער של עכשיו.

שער ב': חזקה. במה דברים אמורים שקונה בחזקה או בכסף במקו' שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השטר לעולם לא קנה עד שיכתוב לו שטר לא בכסף ולא בחזקה וכיון שלא קנה עד שיכתוב שטר לעולם אינו קונה כנגד מעותיו שכיון שהשטר על השדה כולה האיך יקנה מחצה והרי לא כתב לו שטר על חציה אלא על מנת לקנות כולה כתב על הכל לפיכך לא קנה כלום אלא כמי שלא כתב לו שטר הוא אבל אם פי' שיקנה בכסף לבד או בחזקה קנה ואם לא פי' אפי' במוכר מפני רעתה לא קנה עד שיכתוב לו את השטר דלוקח לא סמכה דעתיה ואיהו לא מפני רעתה לקחה:

שער ג': שטר. קונה במתנה ובמכר משנתן דמים ואפי' בשלא קנו לו דמים ואם לא נתן כל הדמים לעולם לא (נתן) כלום אלא אם כן מכר שדהו מפני רעתה ואם פירש יעשה כפירושו והדברים הללו מפורשים בגמרא מקצתן בשמועה זו ומקצתן בפרק השוכר את האומנין והרוצה לעמוד בעיקרן יעיין בפי' שם בפרק השוכר את האומנין וימצא הכל מזומן ומפורש לפי עניות דעתינו. ומפני המחלוקת שנולד בדברים הללו הוצרכתי לפרטן בפרט:

האי ארוסה היכי דמיא וכו'. האי דלא פשיט מאמן מאיש זה אמן מאיש אחר טעמא דמלת' כדמפורש בירושלמי מנין לגלגול שבועה מן התורה מסוטה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר עד כדון דברים שהוא ראוי להשביע דברים שאינו ראוי להשביע אמר רבי יוסי בר בון נשמעניה מן הדא אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה אמן שומרת יבם וכנוסה ארוסה ושומרת יבם אינו ראוי להשביע' ואתמר מגלגלין ובה מגלגלין והיינו דדייקינן בגמרא אילימא דקנאלה כשהיא ארוסה ומשקה לה כשהיא ארוסה וכו' ולא פשטוה ממתניתין דקתני שלא שטיתי ארוסה ונשואה ומשמע לפום פשטא דחד קתני ועל ידי גלגול משום דהכי קאמר היכי אפשר שישקה אדם ארוסה על סתירה וקנייה שמגלגלין עליה כשנשאת.

והא דלא דייקינן בשמעתין דילמא כשבא עליה ארוס בבית אביה ונכנסה לחופה ולא נבעלה וכך דייקינן ביבמות בפרק הבא דף נ"ה ע"א משום דמשומרת יבם מיהא אתיא התם (ס"א דאי בא עליה) יבם שומרת יבם קרית לה אלא על ידי גלגול ארוסה נמי על ידי גלגול ולא כשבא עליה כלל ומיהו האי סברא דעולא היא דהתם מתרצי לה נמי בלא גלגול ורש"י ז"ל פירש כאן דהיינו טעמא דלא פשטה מגופה דמתניתין משום דקס"ד מילי מילי קתני לומר דאמן אמן ריבה הכל לקנות להם ולהשקותן וליכא בהם גלגול וכן עיקר דהכי נמי מוקמי לה ביבמות כדכתיבנא ומיהו לדברי הכל מאיש אחר לגול הוא שהרי לא קנא לה ונסתרה:

דף כח עמוד א

אשכחן ברי שמא מנא לן. פירוש מנא לן שמגלגלין שמא על ברי. ושאל רש"י ז"ל אימא ק"ו מסוטה כדאמרן והשיב דמה לסוטה שכן כל שבועתה ספק וגלגולה נמי ספק ממון דעיקר שבועתו אינו אלא בטענת ודאי כדכתיב כי יתן וכיון דעיקר שבועת ממון ליתא אלא בטענת ודאי גלגול דידיה טענת ודאי ולא טענת ספק ומשום הכי קאמר אשכחן ודאי דאתי מק"ו ספק דאיכא למיפרך ביה מנא לן ואמר דאתי מג"ש.

ואי קשה שבועת השומרים ספק הוא, י"א הואיל והפקיד אצלו ולא ידע אם החזיר לו אם לא ודאי הוא ואינו מחוור לי שאין חיובן של שומרי'עד שעה שאירע בהם אונס כדאמרינן בפרק הגוזל (בבא קמא דף קי"ב) ע"ת ובפרק אלו נערות (כתובות דף ל"ד ע"ב) סד"א הואיל ואמר רב פפא משעת משיכה איתחייב במזונותיה משעת משיכה אתחייב באונסיה קמ"ל דלא.

אלא הכי קאמר שמא בדבר שאין נשבעין כגון מודה מקצת ושאר השבועה מנא לן אבל שמא של שומרים הואיל וחייבה עליו תורה שבועה בפני עצמו אינו בכלל ולדברי האומר דעד א' בשמא אינו קם לשבועה יכולני לפרש דהכי קאמר אשכחן ברי דניתן לישבע בעד אחד שמא לא נתן לישבע בעד אחד מנא לן הא לא אתי בקל וחומר מכל מקום שמעינן דהשתא דק"ל ג"ש מגלגלין שמא על ברי וברי על שמא ושמא על שמא דהא סוטה שמא על שמא היא ומגלגלין.

ויש שדוחין ואומרים שמא על שמא אין מגלגלין ושאני סוטה דשמ' על ברי הוא כיון שרגלים לדבר שהרי קנא להו נסתר'.

וזה אינו כלום, שאעפי"כ שמא הוא והרי רש"י ז"ל אמר כן שהוא שמא, ועוד שאם כן מצינו שמא על ברי ברי על שמא מנא לן וא"ת אין מגלגלין והרי אמרו בפרק השואל את הפרה (בבא מציעא דף צ"ח ע"ב) אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה דמיגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע דשכור' מתה אלמא דמגלגלין ברי על שמא והתם שמא גמור הוא.

ועוד דאמרינן בפרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ג ע"ב) גבי הא דתנן סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה בה פטור ואם איתא לדרב הונ' מיגו דאשתבע שאינה ברשותו לישתבע נמי כמה הויא שויא והא התם דשמא הוא שהרי משלם לו סלע שהוא מודה שהפקיד אצלו ומספק אתה משביעו שאינה ברשותו ואעפ"י כן מגלגלין עליה וש"מ דמגלגלין ברי על שמא.

ועוד מפורש הוא במקומו בשלהי פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ"ח ע"ב) מהו לגלגל בדרבנן ופשטוה מהא דתניא לוה הימנו ערב שביעית ובמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס אין מגלגלין טעמא דלוה הימנו ערב שביעית דאתי שביעית אפקתיה לשבועה הא שאר שני שבוע מגלגלין אלמ' מגלגלין (על) שבועת היסת שהיא שמא ולמדנו שמגלגלין ברי על השמא ואי ס"ד סוטה כברי הוה ליה שנסתרה עמו מנא לן שמגלגלין על שמא כלום אלא ש"מ שמא הוא וכיון שכן למדנו שמגלגלין שמא על שמא כגון שבועת השותפין שחלקו על שבועת שותפין אחרת שנתגלגלה לו אחר מכאן.

ואל תטעה במשנת פרק השואל דף צ"ו ע"ב במה ששנינו בה השוכר אומר שכורה מתה והלה אומר איני יודע דמשמע שאין נשבעין כלל אפילו על ידי גלגול שאין הדבר כן וכן מפורש אצלנו אף על פי שהוא שלא כדעת רבים:

הא דתנן כל הנעשה דמים באחר. אע"ג דקתני כיצד החליף שור בפרה וכו' דאינון מטלטלין מכל מקום רישא כללא הוא בין לנכסים שיש להם אחריות בין לשאין להם אחריות מדקתני במתני' קנינין דכלהו ולא מפליג בסיפא אלא כולהו כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין ותדע דהא חליפין סודר מדין חליפין גמורין ריבה אותן הכתוב וחליפי סודר מילת' דאית' בין במקרקעי בין במטלטלי היא ומצאתי בתוספתא מפורש החליף לו קרקעות בקרקעות מטלטלין במטלטלין קרקעות במטלטלין מטלטלין בקרקעות כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו.

וכבר ראיתי חולקים בזה ונתלים במה שאמרו בפ"ק דבבא בתרא דף ג' ע"א כגון שהלך זה בעצמו והחזיק ולא קאמר חד בלחוד שהלך והחזיק וקנו שניהם ולאו מילתא היא דגמרא נקיט קונין בחזקה ולא נקיט קונין בתורת חליפין דהוא מאורחא בתירו' אחרינא דאתמר התם בשקנו מידו ברוחות וה"ה ושאר השמועה כולה מפורשת בהזהב (ב"מ מ"ו ע"א) בארוכה:

דף כח עמוד ב

גזבר שנתן מעות בשביל בהמה אפילו בסוף העולם קונה. איכא למידק למה לי מעות בלא מעות נמי קנה כדאמר בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ד ע"ב) אמטייה לגזברי ולא תשיימה את דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלמא מדשיימה אי אפשר לחזור בו ודאמרינן נמי במסכת ערכין דף כ"ז ע"א אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים ואחד אומר עשרים וכו' חזר בו של חמשין ממשכנין מנכסיו עד עשר וכו' אלמא קנה הקדש ואינו יכול לחזור בו שאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט.

וי"מ, התם שההקדש מפסיד אם חזר בו אינו יכול לחזור בו דהוי ליה כנדר אבל הכא שאין ההקדש מפסיד כלום לפיכך אינו קונה בדבור אבל בכסף קנה לגמרי ולזה הפי' קשה (קנאו) [פדאו] במאתים ולא הספיק למשכו עד שעמד במנה למה לי פדאו ויש לומר כל שפודה בשמיו ואינו מוותר משלו אצל הקדש שאין בו משום אמירתו לגבוה.

ולי נראה היפך שהפודה מן ההקדש והמוכר לו כל זמן שלא נשתנה השער כופין אותו מדבריהם שלא יהא חוזר בדבורו לגבי הקדש הא אם השער משתנה אינו קונה אלא בכסף דבר תורה:

דף כט עמוד א

אותו ולא אותה. איכא דמפרשי כי איצטריך קרא למאן דאמר מילה שלא בזמנה בין ביום בין בלילה דאלו למאן דאמר אינה אלא ביום למה לי קראי מצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים פטורות ואיכא לפרושי איצטריך סד"א כי פטרי נשים ממצות עשה שהזמן גרמא הני מילי במצות גופייהו כגון תפילין דמהתם גמרינן אבל מצות מילה דלאחריני והיא לא שייכא ביה אימר תחייב מידי דהוה אבית דין שחייבין למול, קמ"ל:

דף כט עמוד ב

ר' יהודה לטעמיה דאמר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. לא ידענא היכא. וקשה לן, דהא בפרק יש בכור לנחלה דף מ"ח ע"א סבר רבי יהודה לאו ככתובה בשטר דמיא וצ"ע ומשמע דמההיא אתמר ומקמי דמסיק רבא התם ודכולי עלמא מצוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא. הוה סברינן דבהא פליגי ור' ירמיה דהכא לית ליה אוקמתא דהתם דאיהו קא מוקי לה התם במלת' אחריתי זאת אומרת שני יוסף בן שמעון וכו' והוה סבר לה כמ"ד מלוה ע"פ אינה גובה מן הלקוחות ואחין לקוחות הן ואף על פי כן נתחייבו נכסים אלמא ככתובה בשטר דמיא מיהו סוגיין דלא כמסקנא דרבא דהא ר' ירמיה היא:

דף ל עמוד ב

מאי כל מצות האב על הבן אילימא כל מצותיו דמחייב אבא למעבד לברא נשים חייבות והתני' וכו'. בדין הוא דהו"ל לאקשי הא תני רישא נשים פטורות אלא כי הדדי אתמר וכי הדדין אקשינן ארישא אילימא דמחייב ברא למעבד לאבא והא תניא ותו סיפא דקתני האב על הבן אי לימ' דמחייב אבא לברא והתניא ואהדדי מתרצינן דאיפכא קתני ואורחא דתלמודא הוא לאקשויי כל חדא וחדא בדוכת' כאלו לא נאמר' וכאלו לא נתפרשו במקום אחר וע"כ מאחר דידע דרישא מצות שהאב חייב לעשות לבן קאמר פשיטא ליה דסיפא מצות שהבן חייב לעשות לאב קאמרינן, אלא כי הדדי אתמר:

דף לא עמוד א

מאן דאמר לי הלכה כר"י עבדינא יומא טבא לרבנן. מצאתי בתוס' חכמי הצרפתים ז"ל שמכאן היה למד ר"ת שהנשים שעושות מצות עשה שהזמן גרמא נוטלות שכר ומברכות ואין בברכתן משום ברכה לבטלה דהא ר' יוסף מברך היה במצות דאי לאו הכי היכי קאמר עבידנא יומא טבא לרבנן אדרבא מפסיד בברכותיו ואמרינן בבבא קמא דף ל' ע"א מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דברכות.

והר' יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל חלק עליו ואמר שאין בו ראיה דאע"ג דסומא לר"י פטור מן התורה מן המצות מכל מקום חייב הוא מדרבנן תדע שהרי שנינו רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע משום שלא נהנה במאורות כדי שיברך עליהם הא ראה פורס ואף עפ"י שעכשיו הוא סומא והא לרבי יהודה כל סומא פטור ואפילו פתח ונסתמה כדגמרינן לה בפ' החובל (בבא קמא דף פ"ו ע"ב) מעדים זוממין דרב יוסף פתח ונסתמה הוא כדאמרינן באגדה משום דלא מצי קאי בנפשיה דלא לאיסתכולי בר מד' אמות דידיה אלא ש"מ מדרבנן מחייב דאתי דרבנן ומפיק דרבנן כדאמרינן לענין אשה בברכת המזון והם הקשו שהרי קטן אינו מוציא במגלה והלל ונדחקין בזה הרבה.

ואני אומר דטעמא דקטן לרבנן משום דחינוך מצוה דאב הוא ולדידיה חייבו רבנן בחנוך וקטן לאו בר מעבד מצוה הוא וזה דבר נכון וטעם יפה.

אבל בירושלמי הקשו כן בפרק אלו הן הגולין (ב,ה) ובפרק הקורא את המגילה עומד (ד,ז) רבי יהודה אומר כל שלא ראה וכו' הא אם ראה פורס רבי חגי בעי קומי רבי יוסי מחלפי שיטתיה דרבי יהודה תמן אמר פרט והכא אמר לרבות פי' פרט לסומא שאינו גולה ואינו חייב במצות והכא אמר אם ראה פורס ע"כ. אמר רבי חנינא בריה דרב הלל ביושב בבית אפל היא מתני' כך אנו אומרים היושב בבית אפל לא יפרוס על שמע ברם הכא בלא ראות פרט לסומא אלא שזה הטעם רחוק.

ונראה שאין גמרא שלנו סובר כן, שהיה להם לפרוש ועוד דאמרינן עלה בגמר' דילן משום הנאה הוא והא לית ליה הנאה כדתני' אמר ר' יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה כאשר ימשש העור באפילה משמע שעל סומא אמר ולא על יושב בבית אפל אלא שיש לומר שרבי יהודה מילתא דשויא לדידיה ולרבנן קאמר שלא ראה מאורות מימיו לדידיה נצרכה ליושב בבית אפל לדידהו בסומא גמור נמי ורבי יוסי מייתי לה מסומא.

ומיהו מסתברא דסומא לר' יהודה מדרבנן מחייב כמו שכתב הרב בעל התוס' ז"ל שאם כן אתה עושה איתו כאינו ישראל אלא חכמים חייבוהו מדבריהם ואף ע"ג דפטר ליה רב אחא בר יעקב ממצה בפ' ערבי פסחים (פסחים דף קי"ו ע"ב) התם חדא מצוה היא לפיכך אפילו לרבי יהודה חייב לברך מדבריהם ואת"ל לא היה חייב לברך אליביה כדמשמע בירושלמי מכל מקום היה דעתו של רב יוסף שיקבל שכר גדול ביותר על עשייתן של מ"ע שלא בצואה ואף על גב דלא מקיים מילי דברכות חסידא הוי דכיון שלא נתחייב בהם למה יעכבו חסידות אבל הנשים בודאי שנוטלות שכר על עשייתן מצות עשה שהזמן גרמא כמו שאמרו כאן גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה אבל מכל מקום שכר יש לו ואעפ"י שאינו מצווה ועושה אבל לברך לא מצינו.

ויש מביאין ראיה שהן מברכות מהא דגרסינן בפרק בתרא דעירובין דף צ"ו ע"א מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים משום דקסבר נשים סומכות רשות, ומשמע דלרבי יהודה דאמר אינן סומכות מיחו ואם אינן מברכות למה מיחו אלא ש"מ דלר' יהודה הוא דאינן מברכות ולרבי יוסי ור' שמעון דאמרי רשות מברכות. ואם תאמר א"ה מאי לא מיחו אדרבא הודו כדדייקינן בפסחים דף נ"ו ע"א לענין אנשי יריחו יש לומר לאפוקי ממאן דאמר מיחו קתני לא מיחו תדע דהא התם קס"ד למימר תפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא ומשום הכי לא מיחו ואי לא מיחו דוקא הוא אדרבא היה להם להודות לה ולהורות לכל הנשים לעשות כך אלא לאו דוקא ויש לדחות דלר' יהודה מיחו משום שהנשים דעתן קלות ותפילין צריכי גוף נקי ולרבי יוסי ולרבי שמעון לא מיחו כיון דרשות הוא ומכל מקום שלא ברצון חכמים הוא ולדברי הכל אינן מברכות והא דאמרינן אשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בידה חכמים דמשמע שלא כרצונם עשתה לאו משום עלייתה אלא שהיתה מביאה עולת נדבה וזמנין דמחלפא לה בעולת ראיה דהוי חולין לעזרה אי נמי התם פרהסיא היה ואתו למימר דנשים חייבות בראיה.

ומכל מקום ר"ת ז"ל תוקע עצמו בדבר זה לומר כיון דרבי יוסי ורבי שמעון סברי נשים סומכו' רשות ומשמע דהלכת' כותייהו אם רצו מברכות הן אי קשיא והא אמרינן בירושלמי כל העושה דבר שאינו מצווה בו נקרא הדיוט התם שעושה דבר שאינו מצווה מן התורה כלל שהוא כמוסיף על התורה אבל מי שעושה מצות התורה כתקנן אף על פי שלא נצטוה הוא בהם כגון נשים מקבלים עליהן שכר שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום והכי מסתבר' כדאמרינן אין מעכבין את הנשים מלתקוע בי"ט ואעפ"י שיש בתקיעה שלא לצורך איסור שבות ש"מ צורך מצוה היא לפיכך אם רצו לברך אין למחות בידן ואם תאמר והיכן צוונו כדאקשינן לענין נר חנוכה כיון דרשות דמצוה הוא והקב"ה צוה במצוה זו לאנשים חובה לנשים רשות צוונו קרינא ביה זה דעת ר"ת ז"ל ומשמע דרב יוסף מלתא בעלמא קאמר מ"ד לי (אין) הלכה ולא משום דמסתפק בה כלל (אי נמי) דבתר הכי (אשכחן) מ"ד לי אין הלכה כר' יהודה דהא אמר הגדה וקי"ל מצה בזמן הזה דאוריית' ואיהו לרווח' דמלתא קאמר ומידע ידע דרבי יהודה יחיד הוא ולא סבירא לן כוותיה וסתמא דפרק החובל נמי כרבנן:

מדאמרי' צאו וראו מה עשה נכרי אחד בקשו ממנו פרקמטיא בס' רבוא שכר. משמע דהעברת ריווח לאו כאיבוד ממון דמי אלא כחסרון כיס דביטול מלאכה דמי ומחייב ביה הבן:

דף לב עמוד א

הא דאמרינן אם אפשר לעשות המצוה על ידי אחרים תעשה ע"י אחרים. איני יודע אם נוהגת המצוה הזאת (כשאר) [בשאר] המצוות דהא קי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מחלקינן בהו ושמא בשקדם והתחיל במצוה ואחר כך נזדמנה לו אחרת אבל כאן שתיהם לפניו:

דף לב עמוד ב

זקן אשמאי. הוא בור דכתיב והאדמה לא תשם ומתרגמינן לא תבור וכן מפורש בערוך וכן נמי אמרינן לענין מזוזה פתחי שמאי כלומר פתחים שאין שם משקוף והיינו דממעט אין זקן אלא חכם ומשום הכי פליג איסי ואמר כל שיבה משמע ואלו רשע ודאי לא כדאמרינן התם (גיטין לא:) ומקמי פלגאה נקום, אבל רש"י ז"ל פי' רשע מלשון אשם:

מדקיימא לן כאיסי. תימא היכי מתרגמינן מן קדם דסביר בדאורייתא תיקום ואפשר דסביר' ליה כמאן דאמר אפי' יניק וחכים ואף על גב דמזקן מרבינן ליה מתרגמינן הכי למימר קימה אף ליניק וחכים דאתא זקן וגלי אשיבה דבין יניק וחכים בין סב ובור במשמע.

ומיהו הרי"ף ז"ל פסק יניק וחכים לא כת"ק ובודאי לפי פשטה דמלתא דאיסי לא פליג אלא בשיבה אבל בזקן כדידהו סבירא להו דאמר חכם משמע וקראי מדרשי שפיר שיבה אפילו דאשמאי (ושיבה) וזקנה היינו חכמה דיניק וחכים נמיאלא יש לומר כדברי רבינו זכרונו לברכה דאיסי בשיבה פליג (עליה) בזקן אי כמר דאפילו יניק וחכים אי כמר (אפילו) בישיש וחכים ומשום דבעי למסמך זקן לויראת מהדר ליה כת"ק ומינה דיניק וחכים לא.

וקשה לי דסוגיין בכולי תלמודא דעומדין מפני חכמה ניקום מקמיה דבר אוריין הוא מפני לומדיה עומדין תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה ויש לומר ולפי שאין מצות קימה שיעמוד חכם אלא לפני מי שגדול ממנו בחכמה כדאמרינן דאתון חכימין ואנא חבר וכדבעי' בבנו והוא רבו הלכך בזקן ואינה לפי כבודו שיעמוד בפני עם הארץ פטור משום הכי נקט תלמודא קימה בתלמידי חכמים ונקיט נמי קימה מפני רבו והיינו נמי דאמרינן ברב יחזקאל דבעל מעשים הוה דאפילו מר שמואל קאים מקמיה לומר שאין בו משום ואינו לפי כבודו ואפי' לשמואל הילכך חייב לעמוד מפני שיבה שלו דאלו משום מעשים אין עומדין:

ה"ג במסכת נגעים פי"ג: הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר טמא הטהור עומד תחת האילן והטמא עובר טהור וכן באבן המנוגע ואם הניחה הרי זה טמא. ובתורת כהנים מוחלפת השיטה וה"ג התם טמא יושב תחת האילן וכו' ומשמע דלישנא דמתניתין דוקא דעומד כיושב וטמא ואף על גב דכתיב מחוץ למחנה מושבו אין מושב אלא לשון עכבה כדכתיב ותשבו בקדש ימים רבים כימי' אשר ישבתם ובפ' מי שמתו (ברכות דף כ"ה ע"א) נמי הכי משמע דגמרי' מינה התם צואה עוברת מותר לקרות קריאת שמע כנגדה ואי יושב דוקא אפי' עומדת נמי ורבותינו הצרפתים מפרשים דלא אמרו עמידה וישיבה אלא באילן שאין בו ביאה ועל זה כתיב מחוץ למחנה מושבו אבל נכנס לבית משנכנס שם טמא שבביאה הוא מטמא וכן עיקר דתנן במסכת נגעים טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא וטמא שהכניס ראשו ורובו לבית טהור טמא משמע לאלתר משעה שהכניס:

דף לג עמוד ב

איזהו מצות עשה שהזמן גרמא וכו' וציצית. ואיכא נסחי דלא כתיב בהו ציצית משום דרבנן סברי מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא דלילה זמן מצות ציצית הוא כדאיתא במסכת מנחות דף מ"ג ע"א ובתוספתא נמי הכי תני לה איזוהי מצות עשה שלא הזמן גרמא (דתניא) [כגון] אבידה ושלוח הקן מעקה וציצית רבי שמעון פוטר את הנשים ממצות ציצית מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא ונסחי דכתיב בהו מצות עשה שהזמן גרמא ציצית משום דק"ל כרבי שמעון.

ואיכא דקשיא ליה נשים אמאי פטורות מן הציצית והא איתקש לכלאים דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מאן דאיתיה בלא תלבש שעטנז ישנו בקום עשה ציצית כדאמרינן במצה וחמץ. וניחא ליה כיון דתרי קראי נינהו לא אמרינן כל שישנו בזה ישנו בזה. וליתא אלא עיקר טעמא משום דגבי מצה וחמץ לא איצטריך היקשא אלא להכי אבל לגבי כלאים וציצית איצטריך להתיר כלאים בציצית ואין אומרים בכיוצא בזה הואיל ואיתקוש איתקוש שאין היקש למחצה שכן הדין נותן זו שהיא מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות בה וזו מצות לא תעשה ונשים חייבות בהם בכל מקום וה"נ אמרינן לקמן בכה"ג (קידושין דף לה:) ואי משום ג"ש להכי הוא דאתא ואמרי' נמי (דף לו.) תפילין גופייהו מהכא גמיר להו.

והוי יודע דהאי תנא כי תני איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא כגון סוכה. ואיזוהי מצות עשה שלא הזמן גרמא כגון מזוזה ותנא ושייר במצות עשה שהזמן גרמא שייר תפילין דכתיב בהדיא דפטורות ואי סבר שאין הזמן גרמא שייר ראיה ובמצות עשה שאין הזמן גרמא שייר טובא מורא וכבוד בכורים חלה כסוי הדם ראשית הגז מתנות ספירת העומר פריקה טעינה פדיון פטר חמור ורוב המצות כן אלא לא לפרש בא ולמנות את כולם שאם בא לפרטן בפרט הוה ליה למימר אלו מצות עשה וכו' מדקתני איזוהי שמע מינה כגון קתני וכן בירושלמי בריש' וסיפא, ויש מי שטעה בזה ולכך כתבתי:

דף לד עמוד א

והא דקתני מעקה ואבדה ושלוח הקן. קשה לן הא חייבי לאוין נינהו ובין שהזמן גרמא ובין שלא הזמן גרמא חייבות שאם תאמר לימדך שאף עשה שבהן חייבות לומר שאם עברו עליהם עברו על לאו ועשה אי הכי בשביתת ימים טובים מ"ל דחייבן בעשה שבהן (ס"א דלא מחייבן) וא"ל דה"ק אפילו היכא דליכא לאו מחייבן בעשה דתרתי מילי נינהו (א"נ) אבדה משכחת לה כגון שנטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוון לגוזלה שאינו עובר אלא משום השב תשיבם כדאיתא בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ו ע"א) דכיון דתרתי מילי נינהו אי לאו משום שאין הזמן גרמא היו נשים פטורות מעשה שבהן. וכן בשלוח הקן משכחת לה כגון שלקח האם על מנת לשלחה ונמלך שלא לשלחה שלא עבר על לאו שבה כיוןשעל מנת לשלחה לקחה. ובמעקה נמי י"ל כן שאם בנה בית על מנת שלא לעשות בו מעקה עובר בלאו אבל בנאו על דעת לעשות בו מעקה ולא עשה או שבנאו ונפל אין בו אלא עשה, כך מפורש בתוס'.

ול"נ שעיקר מצותו עשה שאין לאו שבו אלא שיקיים העשה דכתב רחמנא ועשית מעקה תחלה והדר לא תשים דמים בביתך כלומר לא תעכב שלא תעשה מצוה זו ולאו שאין בו מעשה אחר אלא קיום עשה שבו הוא ואלו היו נשים פטורות מעשה היו פטורות אף מלאו שאין הלאו אלא קיום העשה אבל בשאר מצות עשה שיש בהם לאו ועשה חייבות הן בשניהן כדאמרינן בשבת דף כ"ד ע"ב שבתון עשה הוא ולא אתי עשה ודחי עשה ולא תעשה ואיש ואשה שוין בדבר זה:

דף לד עמוד ב

אי הכי תפילין וראי' נמי ניהוי שני כתובין הבאין כאחד. פי' אא"ב מצה והקהל לאו שני כתובין הבאים כאחד הם משום דאיצטריך סד"א ניליף ט"ו ט"ו מחג המצות והקהל נמי ניליף ראי' ראי' מעולת ראיה דאז התפילין וראיה נמי לאו שני כתובים הבאים כאחד דצריכי אלא אי אמרת מצה והקהל שני כתובין הבאים כאחד הם דלא הוה ס"ד למגמר גזרה שוה תפילין וראיה נמי שני כתובין הבאים כאחד הם.

ומפרקינן צריכי וכו' אלא נכתוב רחמנא נשים במצה ולא בעי הקהל ואנא אמינא טפלים חייבין וכו' כלומר דליכא למילף ראיה ראיה מעולת ראיה מה להלן זכורך ולא נשים אף כאן ולא נשים כיון דטפילין חייבין כל שכן נשים:

הא דאקשינן ותו מ"ע שלהז"ג דנשים חייבות מנ"ל. משום דליכא למימר מדמ"ע שהזמן גרמא פטורות מכלל שלא הזמן גרמא חייבות אלא היכא דאיכא היקשא כדלקמן אבל השתא דגמרינן במה מצינו ליכא למימר אלא לחדא ולא דייקינן מינה מדהאי. ובמסקנא דלקמן לר' יהודה ה"ג בנסחא רויחא משום דהוה מצה ושמחה והקהל [ג' כתובים הבאים כאחד למ"ע שהז"ג] ותלמוד תורה ופריה ורביה ופדיון הבן שלשה כתובים הבאים כאחד [למ"ע שלא הז"ג].

והא דאמרינן משום דהוי תורה ופריה ורביה שני כתובים הבאים כאחד, איכא למידק ולימא דהוי שלוח הקן ומזוזה ומורא ג' כתובים הבאים כאחד איכא למימר מורא הא אצרכיניה לקמן סד"א כיון דאין ספק בידה לעשות מזוזה נמי איצטריך דלא תיקשי נמי לתפילין אי נמי לת"ת ואי קשי' כבוד נמי כתיב למען יאריכון ימיך והוי מורא וכבוד שני כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין איכא למימר מורא וכבוד חד הוא ולא מיקרו שני כתובין הבאים כא':

דף לה עמוד ב

מדשני קרא בדיבוריה דאם כן נכתוב קרא פאת זקנכם. פי' כדכתיב ראשיכם מדשני קרא בדבוריה דרישיה בלשון רבים כתיב ואמר סופיה לשון יחיד שמע מינה למעוטי זקנך ולא של אשתך ומקשינן ליה הקפה ואע"ג דכתיב ראשיכם לא שלך ולא של אשתך קאמר אלא ראשיכם דעלמ' קאמר ודאי דהא איתקש להשחתה וא"ת דילמא לכך סמכו להקפה ללמד עליו דזקנך דוקא ולא של אשתך להכי לא הוי צריך היקש' אלא מכיון דכולה פרשה כתיבא בלשון רבים והאי לא תשחית לשון יחיד ש"מ זקנך דוקא ולא של אשתך:

דף לו עמוד א

היינו טעמא דאיסי וכו' ה"א לא יטמא הפסיק הענין. קשיא ליה לרב אב"ד ז"ל האיך אפשר לומר כן הא אביי גופיה אמר לעיל דמפאת פאת לא הפסיק הענין [ותי' דלענין פאה לא הפסיק] אבל לענין שריטה הפסיק ואינו מחוור אלא הכי הוא דאיכ' למימר דההיא ג"ש דפאת פאת דאמרינן אם כן לימ' קרא את שבזקנך דרבנן היא ואיסי לא דריש הכי ולא מייתר ליה פאת לתרתי וג"ש גופה איצטריך לכדתניא לעיל הילכך לית ליה לאיסי בני אהרן אכולה ענינא אלא גזירה שוה דקרחה ובתר דגמר איסי קרחה קרחה ואיגלי ליה דכי כתיב בני אהרן אכולה ענינ' כתיב גמר לה לפאה שאינה נוהגת בבנות ישראל מק"ו דבנות אהרן ורבנן אעפ"י דסברי אכולי ענינא כתיב מיתורא דפאת מחייבין להו בקרחה מדרשה דעם קדוש דקאי בין אגדידה בין אקרחה ואם תאמר ואביי למה לי' למימר הכי לימא טעם דאיסי נמי מפאת פאת כדלעיל אלא דלא מרבינן נשים מעם קדוש אלא לגדידה בלחוד קסבר אביי דאי לא כתיבא גזירה שוה הכא בקרחה גופה כי עם קדוש לכולי קרא מרבינן להו לנשים:

תפילין גופייהו מהכא גמיר להו. פי' הך ג"ש דבין עיניכם לתפילין איצטריך מה להלן בקרחה בגובה של ראש דלא משכחת לה אלא בגובה של ראש במקום שער ואיכא למידק ונגמר קרחה מתפילין מה כאן נשים פטורות אף להלן נשים פטורו' ואיכא למימר כיון דגזירה שוה איצטריך ללמוד על תפילין עצמן בהלכותם אין חוזרים ולמדים קרחה קרחה מתפילין לדבר אחר כלומר לנשים פטורות שזו מצות עשה וזו מצות לא תעשה שהן לעולם חייבות בהן ואי ליכא גזירה שוה מופנה לכך ולא נצרכה לדבר אחר אין למדין זו מזו לסתור כלל גדול שהוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה:

הא דתנן הסמיכות והתנופות וכו'. וגמרי לה מדכתיב בני ישראל ולא בנות ישראל בני אהרן ולא בנות אהרן איכא למידק וכל היכא דכתיב בני ישראל דוקא הוא אם כן לא יהיו נשים נודרות דכתיב בני ישראל איכא למימר כיון דכתיב איש איש להביא את הנכרים שנודרים ונודבים כישראל לא ממעטינן נשים.

ואי קשיא לך הא כתיב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וכתיב ויבאו האנשים על הנשים איכא למימר נשים מעצמן הביאו אי נמי התם נדבה הוה וכבר אמינא שהנשים נודרות ונודבות כאנשים ומיהו בני ישראל דכתיב בכל מצות לא תעשה לא ממעטי' בהו בנות ישראל דהא גמרי מקראי שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל (אשר) לא תעשה שבתורה ואע"ג דגבי טומאה ממעטינן בני אהרן ולא בנות אהרן התם משום דכתיב הכהנים בני אהרן ועוד דבני אהרן בכל מקום משמע דוקא שאם למעוטי זרים לימא קרא כהנים אבל בני ישראל להוציא את הנכרים דרשינן בכל דוכתא בכה"ג כגון מצות עשה שאין הזמן גרמא ומצות לא תעשה אבל סמיכה ליתא פטור מצוה אלא המידה היא שנוהגת באנשים ולא בנשים אשר קרבן של אנשים בסמיכה ושל נשים בלא סמיכה ובכי האי גוונא ממעטינן נשים ואע"ג דגבי פרשת נסכים כתיב בני ישראל הא אתרבי מדכתיב הקהל חוקה אחת לכם:

וההזאות. פי' כל זריקת דמים בכלל בין דבן צאן דכתיב וזרקו בני אהרן בין דשאר ההזאות ובגמרא מפרש אף דבן עוף דלא כתיב:

הגשות דכתיב זאת תורת מנחה הקרב אותה בני אהרן ולא בנות אהרן. איכא דקשיא ליה כיון דבני דוקא [נימא] נמי שפסולה כדאמרינן בקמיצה משום דכתיב בני אהרן ואנן אמרינן במנחות דף י"ח ע"ב מקמיצה ואילך מצות כהונה ושמעתי בשם ר"ת ז"ל דה"ק מקמיצה הכתובה באותו פסוק ואילך מצות כהונה כלו' שהבאה ויציקה ובלילה בבעלים אבל הבאה דכתיב בפר' אחריתי אעפ"י שהיא קודם קמיצה מצות כהונה היא ופסולה בזר ובנשים ויפה פי' ומתני' לא תנן יציקות ובלילות דהא כשרות בזר מיהו קשיא ליתני הולכות כלומר (ס"א וי"ל) הולכה בכלל קבלה היא, ועוד קשה לתני הפתיחות והמליחות ושנוא כשרות הן בזר, כך מפורש בתוספות:

דף לו עמוד ב

אלא הזאה דבן עוף דאתי בקל וחומר מבן צאן. פירוש אעפ"י שבכלל ההזאות זריקת דם דבן צאן אי אפשר לומר דמתניתין לבן צאן אתא דאם כן ליתני זריקות כיון דלהזאות לא איצטריך לפיכך אמרו דמזריק' דבן עוף קאמר שהכתוב קראה הזאה דכתיב ביה והזה מדם החטאת והקשה הראב"ד ז"ל ולימא הזאת שמן של מצורע דכתיב ויצק על כף הכהן השמאלית והזה באצבעו ותירץ דעדיפא מינה אמרינן דלא כתיב בה כהן כלל דבמליקה כתיב ובהזאה לא כתיב בהדיא אי נמי הזאות סתם דמים משמע וכל במשמע:

דף לז עמוד א

והרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהו ביאה ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. פרש"י ז"ל תפילין דאשכחן בדרבנן אמוראי דבבל דמניחי תפילין פטר חמור דבפטר חמור תלה רחמ' וחובת הגוף היא ואינו נכון דאיכא למימר רבנן דבבל מדברי סופרים הם חייבים ולא מן התורה ומה שאמר פטר חמור חובת הגוף הוא איני מבין טעמו דאכתי לא ק"ל הא. ואפשר שהקשו בדרך והא מעשים בכל יום שאנו נוהגין במצות הגוף אעפ"י שכתוב בהם ביאה.

אבל עיקר פי' מדתני' בירושלמי (א,ח) אלה החוקים והמשפטים אלו הדינין שומע אני בארץ יכול אפילו תלמוד תורה ותפילין כשהוא אומר ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם והיו לטוטפות בין עיניכם ולמדתם אותם את וכו' הא למדת לתלמוד תורה ותפלין שנוהגים בין בארץ בין בח"ל ומדק"ל תפילין נוהגין בחוצה לארץ וביאה האמורה בהן לאו למעוטי חוצה לארץ ממילא שמענו לפטר חמור דכי הדדי כתיבי ואיתקוש, כך פי' רבותי הצרפתים ז"ל:

דף לז עמוד ב

סד"א בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא. אי קשיא והא כתיב בערב תאכלו מצות לקובעו חובה בזמן הזה כדאיתא בפסחים דף כ"ח ע"ב איכא למימר איצטריך דאי מבערב הוה מוקמינן לה למי שהיה טמא או בדרך רחוקה כדמוקי לה רב אחא בר יעקב התם דף ק"כ ע"א אבו בזמן הזה לא קמ"ל ונקיט ליה התם לקובעו חובה אפילו בזמן הזה משום דהכי הוא ואי קשה לרב אחא בר יעקב דאמר מצה בזמן הזה דרבנן מושב למה לי איכא למימר דריש ליה למצה הנאכלת בכל מושבות פרט לחלות תודה שאינם נאכלים בכל מושבות ומרור דקאמר לאו דוקא דההוא ודאי בזמן הזה דרבנן הוא כדאיתא בפסחים דף ק"כ ע"א אלא למצה בלחוד איצטריך דגלי בה קרא מבערב תאכלו מצות:

דף לח עמוד א

מה חדש שאין איסורו איסור עולם. פרש"י ז"ל אלא עד ששה עשר ויש היתר לאיסורו ביום ששה עשר עצמו לאחר הקרבת העומר אבל ערלה אין איסורה איסור עולם דלאחר שלש מותרת אבל אין היתר לאיסורו בתוך ימי איסורו. ויש מי שהקשו הרי איסורו איסור עולם שהפירות שחנטו בתוך ג' לעולם הם אסורים מה שאין כן בחדש והעץ לא נאסר אפילו בתוך ימי ערלה דכתיב את פריו, ואין זו קושיא.

אבל ר"ח ז"ל מפרש אין איסורו איסור עולם היינו דחדש מות' לאחר זמן ויש היתר לאיסורו שאפי' אותו חדש שנקצר קודם העומר ונאסר יש היתר לאחר זמן ובערלה אין איסורו איסור עולם שאין דין ערלה נוהג באילן הזה לאחר זמן אבל אין היתר לאותו פרי שנאסר לעולם וזהו נכון.

ור"ת ז"ל פי' דערלה איסורה איסור עולם אבל יש היתר לאיסורה ברביעית דקודם פדייה אסור לאחר פדיה מותר ואחרים פירשו יש היתר לאיסורו כלו' שהאדם זורע קודם לעומר תבואתו אעפ"י שנאסרת בחדש וכן הערלה מותר לנטוע אילן שהוא נעשה ערלה מה שאין כן בכלאים שזריעתה אסורה דכתיב לא תזרע כלאים וזה פי' נאה, אלא שמצאו (בספרי) [בספרא – אמור י"א] יש היתר לאחר איסורן:

דף לט עמוד א

לא צהריתו ולא ק"ל כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. פי' וזה אינו זורע אלא מין אחד בין הגפנים ואין בו משום כלאי הכרם ומדלא אסרינהו ניהליה משמע שאף לענין איסור הפירות אמר ר' יאשי' שאינן נאסרי' אלא בחט' ושעור' וחרצן ומדברי הר' משה הספרדי ז"ל נראה דלענין אסור הפירות מודה ר' יאשיה שנאסרין בחטה וחרצן או בשעורה וחרצן ואפשר לדעתו שלא אסרן עליו מפני שאין התבואה מקודשת אלא משתשרש וענבים משיעשו כפול הלבן כההיא דתנן במס' כלאים פ"ז שכך כתב הרב עצמו ז"ל ול"נ דלרבי יאשיה אין הזורע מין (אחר) [אחד] בכרם מקדש כלאים עד שיזרע בו שני מינין מיהו בשני מינים בכרם מודה דקדש שלא אמר רבי יאשיה מפולת יד אלא לענין (מחלוקת) [מלקות] בזרעו מעיקרו אבל מודה הוא דהמעביר עצוץ נקוב בכרם והיו בו חטה ושערה אם הוסיף בו מאתים קדש דודאי אית ליה הא דדרשי' במס' חולין דף קי"ו ע"א מקראי זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע (ולא) [ובא] תוספות ואית ליה מתניתין דהמעביר עציץ נקוב בכרם דסתם תנן לה בכמה דוכתי לא מפקינן להו מהלכה אלא מוקמינן להו בעציץ אליבא דכולהו אי כרבנן בעציץ של מין אחד אי כר' יאשיה בעציץ של שני מינין וכו', והוא דבר נכון וברור ועולה כהוגן, אבל ר"ת כתב בספר הישר שלו במס' מנחו' דמתני' מני רבנן ולא רבי יאשיה, ומה שכתבנו בו נרא' נכון ומחוור. ועיקר מילתיה דר' יאשיה במסכ' חולין פרשתיה בס"ד: