חידושי הרמב"ן על הש"ס/קידושין/פרק ד

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סט עמוד א[עריכה]

מתני': כהני ולויי. פירש"י ז"ל מאותן לוים דלא חזו לעבודה הוו הני דקתני מתני' מאותן שקצצו בהונות ידיהם כשאמר להם נבוכדנאצר שירו לנו משיר ציון כדאיתא במדרש אבל מן הראויים לעבודה לא עלו כדכתיב ומבני לוי לא מצאתי שם ואין דברים הללו נכונים וכי תעלה על דעתך שבנו הבית והקריבו קרבנו' בלא שיר בין בפה בין בכלי אלא מתחל' עלו במעל' ראשונה לויים דכתיב הלויים מבני ישוע וגו' ושם כתוב משוררים ושוערים וביסוד המעלה של עזרא לא מצא שם לוי ושלח לבבל ושלחו לו מהם דכתיב ויביאו לנו כיד אלהינו הטובה עלינו איש שכל מבני מחלי בן לוי ואחיו שמונה עשר וגמר הענין והכל מפורש בכתובים:

גירי וחרורי ממזרי ונתיני שתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה. למאי דאמר רבי טרפון הה"נ לעבדים בממזרים ולא תנא חרורי אלא משום שאר השנוים במשנה דאסי' בעבדי ועוד דיוחסין דעלו מבבל כייל ואזיל ומפרש.

ואיכ' למידק היאך הם מותרין לבא בנתיני והא אמרי' ביבמו' דף ע"ו ע"א דקוד' גרותן לית להו חתנות ובגרותן הוא דאי' להו חתנות ונתינים חייבים עליהם משו' לא תתחתן וא"כ היאך אלו מותרים בהם וע"כ חייבין הן בלאו דחיתון דאי לא לישתרו נמי בכנענית ועבדי' ואיכא למימ' בכל לאוי דפסול יוחסין לא מחייבי כי היכי דלא מחייבי בלאו דלא יבא ממזר דלא מיקרו קהל ולא חשש הכתוב ליחס הפסולים והא דאסירי בכנעני' ועבדים משום דכתיב בתך לא תתן לבנו וגומר כי יסיר את בנך מאחרי והני נמי בכלל ישראל נינהו ואסור שמא יסיר את לבו ובלאו דלא יהיה קדש נמי מחייבי דכיון שאינן חייבים בכל המצות סורין רע ואית בהו שמא יסיר ומצינו שהשוה הכתוב כנעני ועבד בכל מקו' של יוחסין ומשום הכי ליתנהו בחיתון.

ואי קשיא והא אמרינן ביבמות דף ע"ט ע"א דדוד גזר על הנתינים ופרשנו שם שגזר עליהם עבדות ואם כן היאך מותרים לבא באלו שהרי כולן חוץ ממזרי' אסורין בעבדים ואיכא למימר כי גזור רבנן בכשרים אבל בפסולי' לא גזור לפיכך כל אלו שהם פסולין לא אסרו עליהם הנתינים מחמת עבדות, ודכותה איתא התם בפרק הערל:

דף ע עמוד ב[עריכה]

גמרא הכי אמר שמואל כל דאמר מדבית חשמונאי קא אתינא עבדא הוא, פי' דלא אשתייר מנייהו אפילו חד והעבדים קורין אותם בשמם ממעשה דהורדוס בריש פרק השותפין (בבא בתרא דף ג' ע"ב).

ואיכא דקשיא ליה והא אמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירו' ואין צריך גט שחרור וכן המתיאש מעבדו כדאיתא בפרק השולח (גיטין דף מ' ע"א) וכן נמי נתיאשו מהם בעלים וניחא ליה שמא לא נתיאשו שהיו סבורים שתבא השעה לכשעבר וישתעבדו בהן שמצוים הן בעלי זרוע ליפול.

ואחרים אמרו משום שיורשיהם של בני חשמונאי אינן ידועים כאן שהם הרגו כל מי שהוא ידוע להם ושמא יש קטן במדינת הים שאינו מתיאש או גדול שלא נתיאש שאינו יודע בהן לפיכך פסלום והעמידום בחזקתן עד שידוע לך שנשתחררו.

ולי נראה דהנך אמוראי לא סבירא להו כשמואל במפקיר ומתיאש מעבדו דק"ל צריך גט דכי אמר שמואל כל מאן דאמר מבית חשמונאי קא אתינא עבדא הוא לאו למפסלי בהו [אלא] לומר שאינן כהנים אלא עבדי כהנים הם.

ואי קשיא נמי הרי אמרו עבד הבא על בת ישראל הולד כשר ושמואל הוא דסבר הכי ואם כן למה פסלום הרי נשאו בנות ישראל לא קשיא שאי אפשר שאין כהן אחד שנש' אשה כיוצא בו מקרובותיו ונמלא שנטמעו בהם עבדים ועיסה כיוצא בזו אסורה לבא בקהל ולא עוד אלא דאפשר דרובינהו נמי נשאו כיוצא בהם ומשעה שפסקה גדולתם לא רצו לדבק בהם ישראל:

דף עא עמוד א[עריכה]

הא דאמרינן (אין) אליהו בא לטמא ולטהר לקרב ולרחק. משום פסולי עבדות וחללות קאמר עבדים לפי שאינן מכלל ישראל וחללים לפי שמטהר שבט לוי ואינן נדחין מקהל ופסול עבדות קרוי טומא' ופסו' כהונ' קרוי רחוק כדאמרי' ורחקה בני משפחה הכהנים שומעין לכם לרחק אבל לא לקרב אבל פסול ממזרות ונתינות לא דאיפסקא הלכתא כרבי יוסי דאמר טהורין לעתיד לבא ומשמע אפילו בידועים דאלו באותן שנטמעו טהורין הם שאפי' ליודעים בהם אין מכירין בהם לפי שהם טהורין מן התורה וכן משמע כל הסוגיא (כרבי) [ורבי] מאיר ורבי יוסי לאו במשפחה שנטמעה נטמעה דברי הכל ממזרי ונתיני טהורין לעתיד לבא פלוגתא אחריתי בידועי' והיינו נמי דמקשינן ומתרצינן וישב ממזר באשדוד.

וא"ת וכי מצו' לא יבא תבטל לא שתעקר אלא נוהגת היא כל ימות המשיח אלא הוראת שעה לממזרים שהיו בדורות שיכשרו.

וכן י"ל בנתיני שלא אמרו אלא באותן שנתערבו בישראל אבל נתינים עצמ' באיסורן עומדים כדאמרינן ביבמות דף ע"ט ע"ב חלק המזבח מי יתיר אי נמי התם ה"ק כיון שיש בהן למזבח אין בנו כח להפקיעו עד שיפקיענו הב"ה על פי נביא לימות המשיח, וכן עיקר.

והראב"ד ז"ל אומר שאליהו בא ומפריש ואח"כ הן נטהרין כדאמרינן בעלמא עומדין במומן ואח"כ מתרפאין והרחמן יזכנו לימות המשיח ולחיי העולם הבא:

דף עג עמוד א[עריכה]

הא דאמרינן דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא דרוב כשרים אצלה. משום דרובא דעלמ' כשרים ודאמרינן מאי אמרת דלמא אזלא איהי לגבייהו הוה ליה קבוע והתורה אמרה לא יבוא ממזר לרווחא דמלתא כלומר אפי' תחוש לזה יותר מן הדין ותאמר בודאי לא בא אצלה כשר מגזירת הכתוב אבל בדין הוא דמשום רובא כשר שכיון שהלך הוא אצלה יש בה רוב ואם היא באה אצלו מחצה על מחצה הרי יש בה רוב להכשיר ואם תאמר אי הכי למה לי קרא להתיר שתוקי בקהל לישתוק מיניה ואנא ידענא איכא למימר כי איצטריך קרא היכא דחזינא שהלכה היא אצל אחד לסתר או לחורכה ונתעברה אי נמי לעיר שהיא מחצה על מחצה ודלתותיה נעולות אי נמי לאסופי וכי אמרינן שתוקי לאו דוקא אלא שהוא בכלל:

דף עג עמוד ב[עריכה]

בד"א בזמן שמקחו בידו. פי' לפי שהוא יכול לומר לא מכרתי. מעולם ואפילו היו שם עדים שנתנו לו דמים יכול הוא לחזור בו ואעפ"י שהוא מקבל מי שפרע מכל מקום עיקר המקח משלו הוא וכיון שכן יכול לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי:

דף עד עמוד א[עריכה]

והא דאקשינן וליחזי זוזי ממאן נקט. הכי פירושו: קס"ד לאוקמ' בדליכא עדים שמכר ונטל דמים דא"כ פשיטא שיכול לומר לזה לא מכרתי ולזה מכרתי הוי כמו הודאת בעל דין כמאה עדים דמי אלא ע"כ בשהיו שם עדים שמכר ונטל דמים ואם כן למה לי נאמנותו של מוכר יבואו עדי' ויעידו בין בריש' ובין בסיפא ולא קס"ד לאוקמא כשלא ידעו ממי נטל דמי' דסהדי עבידי דדייקי וידעי וכיוצא בה בפרק חזקת הבתי' (בבא בתרא דף מ"ה ע"ב) דאקשי' אי דאיכא עדים לחזי עדי' מאי קאמרי ולא קס"ד לאוקמ' דחזו בהא ולא חזו בהא כ"ש הכא דעדיפא מינה מתרץ לה לא צריכה דנקיט זוזי מתרוייהו ואמר מחד מדעתו ומחד בע"כ וקמ"ל דאע"ג דאיכא עדים שנטלו ואלו חזר בהם חייב לקבל מי שפרע נאמן הוא כל זמן שמקחו בידו והוא הדין להיכא שנטל מא' ואמר מזה נטלתי אלא אורחא דמלתא כדפרישית. אבל אין מקחו בידו אינו נאמן לומ' מהאי מדעתא וה"ה לומ' מזה נטלתי ולא מזה.

ור"ת ז"ל כתב נאמן בעל המקח לומ' לזה מכרתי ולזה לא מכרתי כל זמן שמקרו בידו וכגון דנק' זוזי מתרוייהו ואמר להאי זבנית מדעתאי והאי שדינהו זוזי גבאי דידי אם יצא המקח מידו אינו נאמן לומ' מזה נטלתי ולא מזה והוא עול' כפי מה שפירשנו אנו ולא כפי מה שעלה על דעת רבים לומר דאפי' בזמן שמקחו בידו אינו נאמן לומר מזה נטלתי ולא מזה וקושיא ארישא דוקא. דכ"ש ודאי שהוא נאמן דטפי ידיע ליה הא.

ורש"י מפרש קושיא אסיפא אפי' בזמן שאין מקחו בידו להמניה ומפרק כגון דשקיל מתרוייהו ולא ידיע הי מדעתיה כלו' אינו מדקדק בו כל כך לפיכך אינו נאמן אלא כעד א' הוא אבל אם אמר מזה נטלתי ולא מזה נאמן אפי' בזמן שאין מקחו בידו ותמהני מנא ליה למקשה האי סברא דמוכר דייק ממאן שקל ומהימן דקא קשי ליה וניחזי זוזי ממאן נקט ואפשר שהיה סבור כל זמן שעומדי' לפניו יהיה נאמן אעפ"י שאין שם מיגו כדאמרינן בדיין בסמוך:

אי מהתם הוה אמינא התם הוא דרוב כשרים אצלה אבל הכא דרוב פסולין אצלה לא צריכא. איכא למיפרך הניחא למאן דאמר התם ברוב כשרים אלא למאן דאמר לדברי המכשיר מכשיר אפי' ברוב פסולין מאי איכא למימר וליכא למימר דאבא שאול קמ"ל פי' דר"ג אלא ודאי מדלא תנייה התם לדאבא שאול שמע מינה מלתא אחריתי קא משמע לן כדפרש"י ז"ל.

ונראה לי דלמאן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה רוצה לומר שזה שאמר רבן גמליאל נאמנת עליה ועל בתה אמרה והיינו דקתני תרתי מדברת ומעוברת וכיון שכן קשיא ליתנייהו לדאבא שאול התם גבי מעוברת אבל לדברי האומר לדברי המכשי' בה מכשיר אפי' ברוב פסולים לא שיהא בכלל דברי ר"ג דר"ג במעוברת איירי ורוב כשרים אצלה אבל הוא סובר דהה"נ שיאמר ר"ג ברוב פסולין. וכיון שעיקר משנתנו דר"ג ברוב כשרי' ולא נשנית שם משנה בפי' לרבות רוב פסולין דאבא שאול ברוב פסולין משנה אחרת היא ולא ערבוה באותה משנה של רבי אליעזר ורבן גמליאל:

דף עד עמוד ב[עריכה]

ותו הא מותר אסור הרי גר דמותר בכהנת ומותר בממזרת. קשי' לי מאי קושיא הרי אין משמע הלשון כך אלא כל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זה בזה אבל המותרים לבא בקהל יש מהן אסורין ויש מהם מותרין. ותו קשי' לי דגם בכהנת לאו קהל כהונה הוא דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין, וצ"ע:

דף עה עמוד א[עריכה]

הא דאמרינן לאפוקי מצרי שני שאין זרעו פסול דכתיב בנים אשר יולדו להם. ק"ל עלה דהא מצרי שני נמי בתו כשרה ופסולה לכהונה כדאמרינן בפרק הערל (יבמות דף ע"ז ע"א) ר"ל אמר פסולה דגמר לה מכהן גדול באלמנה דביאתו בעבירה וזרעו מתחלל ולקמן נמי אמרינן אליב' דר' יהודה מצרי שני יוכיח והכי אית' בנסחא דר"ח ז"ל ועוד מאי האי דמייתי קרא בנים אשר יולדו להם דור שלישי דההוא בישראל כתיב.

ויש מפרשים משום הכי מייתי האי קרא דבנים אשר יולדו להם משום דכיון דמכשרת ליה בקהל ישראל ממיל' שמעינן להא דכתיב בתולה מעמיו לאתויי בתולה הבאה מב' עממין דהיינו נמי מצרי שנשא בת ישראל כדאית' התם וזה הטעם מספיק לכך אבל עדיין קשה לריש לקיש דאמר פסולה לכהונה והכא הכל מודים בבתו שכשרה.

והר"א ז"ל מפרש דהכי קאמר כל שזרעו כמוהו פסול בביאתו כגון כהן גדול באלמנה שהיא פסולה לכהונה ובתו נמי פסולה אבל מצרי שני פסול שבהן פסול קהל הוא ובנו כשר לקהל נמצא שביאתו מטהרתו ואינה פוסלת לפיכך אינו פוסל את האשה שבא אליה בביאתו ובהאי פי' נמי מתרץ מאי דאתיבי מדכתיב בנים אשר יולדו להם דור שלישי.

אבל קושייתנו במקומה עומדת שא"א לומר דסברי הכא בת מצרי שני אסור' שאם כן היכי אמרינן מאי איכ' בין רבי יוסי לרשב"ג הא איכ' מצרי שני שאין אתה נושא בתו כלו' שכהן אסור לישא בתו לר"ל ולרשב"ג אי אתה נושא אלמנתו והוה לי' למימר מאי איכ' בין ת"ק לרשב"ג ותו דאמרי' איכ' בינייהו עמוני ומואבי דאין כל זרע פסול דאמר מדעמוני ולא עמונית והלא אי אתה נושא בתו לדברי ר"ל כדאי' התם בפ' הערל (יבמות ד' ע"ז ע"ב).

ואיכא למימר סוגיין ודאי אליב' דרבי יוחנן היא דאמר בת מצרי שני ובת עמוני ומואבי כשרות לכהונה כשם שכשרות לישראל דרבי יוחנן הוא דמפרש ועולא נמי כותיה ס"ל ותלמידו הוה והא דקא נסיב לה תלמוד' בנים אשר יולדו להם דור שלישי לא חשש להפריד בין ישראל לכהנים ולהביא עיקר הכ' אלא תפס לו מה שהוא פשוט וכבר הראיתי לך אחרים כיוצא בו בפ' ראשון (ג' ע"ב) או כדברי הראב"ד ז"ל, ובירושלמי נמי בפ' אלמנה לכהן גדול (יבמות ז,ה) מוכח הכי דרבי יוחנן מתרץ הכי לטעמיה.

וא"ת ר"ל היכי מתרץ לה לבריית', הכי תריץ לה דר' יוסי סבר כל שזרעו כפגום שבהן ככהן גדול באלמנה פוסל לאפוקי מצרי שני שזרעו כשר לקהל כדברי הראב"ד ז"ל וכלל בכלל זה עמוני ומואבי שזרעו כמוהו ופוסל ואתא רשב"ג למימר אף באותם שזרעם כפגום שבהן אינן פוסלין אלא אותן שכל זרעם פסול כפגום שבהם לאפוקי גר עמוני ומואבי שבנותיהן אינן כפגום שבהם שמותרות לבא בקהל ישראל נמצאת ביאתן מכשרת מקצת זרעם לפיכך אינה פוסלת אף לכהונה.

ולא מחוורא לישנ' דבריית' דכל שאי אתה נושא בתו לר"ל אלא י"ל קסבר ר"ל פליגי רבנן עליה דרשב"ג דעמונית לכהונה (וכדרבי יהודה) במצרי שני ואנא דאמרי כרבנן דקסבר טעמייהו דרבנן בגר עמוני ומואבי ומצרי שפוסלין בביאתן משום דבתן נמי פסולה לכהונה ופליגו באלמנה דג' מחלוקת בה והוא הדין דמצי לאפלוגי ת"ק בהדי דר' יוסי ורשב"ג בבתו לכהונה וה"נ משמע בירושלמי בפרק אלמנה לכהן גדול:

מה שפרש"י באלמנת עיסה ובספק מגורשת. קשה לנו דלא מיקרו ספק ספקא ומאי דפריש נמי בספק מגורשת שנשאת בתוך ג' חדשי' וילדה ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון היינו ספק ספק' לא מחוור דלת מיקרי עיסה אלא כשרים ופסולים מעורבים כשם שעיסה מעורב' מסובן ומורסן וקמח וסולת ומים ומלח.

לפיכך נראה כפר"ח ז"ל שאמר כגון ספק מגורשת שילדה לשנים ונטמע אותו ספק במשפחה ונעשית כולה עיסה לספק חללים ומפרש בתוספת' עיסה פסולה לכהונה מפני ס' חללים שנטמעו בה וכי הך דאמרינן כל הארצות עיסה לארץ ישראל מפני התערובות והאי דפשיטא ליה דבתו אסורה טפי מאלמגתו משום דאלמנתו אית לה חזקה דכשרות בתו לית לה חזקה דכשרות:

הא דאמר רב יוסף עשאוה כגר לאחר י' דורות. יש לפרש דלרב יוסף נמי אית ליה חשש ממזרות בכותי' כדלקמן וס"ל גר מותר בממזרת אלא משום שהם גרים ישנים אסורה ולא מחוור לי שאם היה לו לרב יוסף חשש ממזרות בה למה ליה למדחק נפשיה כולי האי לוקי ר' אלעזר (ור') [כרבי] יהודה בקהל גרים אלא הכי קאמר כיון דכותיים פסולי קהל הם חוששין שמא אחד מהן מוחזק בישראל ויאמרו ישראל נושא כותית אבל פיסול ממזרות בכותיים לא עלה על דעת עד שבא רב דימי ורבין ופירשוה מגמ':

דף עה עמוד ב[עריכה]

דאמ' כותיים גירי אריות הם. אף ע"ג דאפסיקא הלכתא במס' יבמות ד' כ"ד ע"ב א' גר שנתגייר לשום אשה או לשום שלחן גדולי' וא' גירי אריות הלכה כולם גרים איכ' למימר דרבי אלעזר לא סבר לה ואת"ל סבר לה שאני כותיים דכתיב את אלהיהם היו עובדים ולא נשתכח שם ע"ג מפיהם ולא עבודתה מידיהם מעולם ולמאן דאמר גירי אמת סב' דלשם שמים נתגיירו לגמרי והוה ליה כגר שחזר:

וסבר לה כרבי עקיב' דאמר עבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. יש מפרשים והוה לי' כנעני (ממזר) [בממזר] שאסור וק"ל הא דאקשינן ומי סבר לה כר' ישמעאל וכר' עקיב' מאי קושיא כי לא סבר לה כ"ש שאסור דהו"ל עבד שבא על בת ישראל שהולד כשר וישראל גמור כדמוכח במסכת יבמו' ד' ט"ו ע"ב, והו"ל חד כותי גמור שהוא ככנעני, (והו"ל) [וחד הו"ל] ישראל שאסור.

ושמעתי דכי אמרינן גרי אריות הן הני מילי לדור ראשון שלא נתגיירו אלא לשם אריות אבל דורות אחרונים כיון שהם מקבלים עליהם עול המצות ומלים לשם ישראל גרים גמורים הם ואסורים משו' גר בממזרת וכרבי יהודה ולא ידעתי היכן נתגיירו הבנים אלא שאפשר לרבי אליעזר דאמר בפ' החולץ (יבמות ד' מ"ו ע"א) גר שמל ולא טבל גר גמור הו' ה"נ כולם מלים לשם ישראל והוו להו ישראל. אי נמי דאמרי' מי לא טבלי לקרי ולנדה.

וא"א לעמוד בשמועה זו שלא מצינו בתלמוד שהיו גירי אריות ועכשיו גירי אמת וכל מחלוקות שחלקו בגמ' בכותיים לדורן נחלקו ולא לדור ראשון בלבד דודאי לשם תחלתן מלים וטובלי' וכדאמרי' בע"ג ד' כ"ה ע"ב ואל ימול כותי מפני שהוא מל לשם הר גריזים.

אלא עיקר פירושא של הלכה דסברי השת' גר אסור בממזרת כר' יהודה ורבי אלעזר דמתני' עליה קאי ודאן בודאן מותר באסורין לבא בקהל כגון עמוני ומואבי הא בגרים כשרים לא אי נמי י"ל דסברי השת' שנתערבו בהן כהנים כשרים ויש מהם שנשאו למינן כלו' שמאותן כהנים יש בהם שנשא אשה בת ישראל והולד ישראל גמור כשר ויש מהם שבאו הכותיים על בנות ישראל והולד ממזר לפיכך כותי לא ישא כותית.

ומשום הכי אקשינן, ומי סבר לה דכנעני שבא על בת ישראל הולד ממזר והרי אינו אלא כשר וכיון שהוא כשר אמאי לא ישא כותית דאי משום שהם גירי אריות דאסורים לבא בקהל רבי אליעזר משום ספק ממזרות פוסל דומיא דשתוקי ואסופי ולומר שאין להם תקנה לעולם ואפי' באו לקבל מצות ולהתגייר אסורין זה בזה דאלו בעודם כותים ודאי לא צייתי אלא כשבאין לחזור בהן ולהתנהג במצות על פינו וקאמר אין להם תקנה אלמא משום פסול יוחסין חששו בהם ולא משום גרות בלבד.

ולפום הכי מהדר לפרושא כדר' ישמעאל וכרבי עקיבא, דגמרא גמרי לה דמיירי רבי ישמעאל ור' עקיב' בהא מלתא בכותיים כדמפרש לקמן ג' מחלוקת בדבר.

והשת' אנשיי' לגמרי ומהדר לפרושה דר' אלעזר סבר לה כרבי ישמעאל וכרבי עקיב' ואלו הוה אומר דגירי אריות הן ואסורים משום כנעני בבת ישראל ולא משום פסול ממזרות מעיקר' גמריה והדר אוקימנ' לר' אלעזר משום שאינן בקיאין בדקדוקי גטין וקדושין ויש מהם ממזרים (וגם) אסור בממזרת כר' יהודה וכדפי' אי נמי שיש מהן כשרים מן הכהנים הכשרים שנתערבו בהם שיש בהן כהן שנשא כהנת או כותית כשרה והולד ישראל כשר ואסור בממזרים וכן אתה מפרש לרב נחמן דאמר ממזר מאחותו וממזר מאשת איש איכ' בינייהו.

ומיהו לר' ישמעאל ולר' עקיב' לא שמעינן להו מידי בכותי עם כותית דשלשה מחלוקות בדבר בפסול כותיים בישראל הוא והיינו דקאמרינן משום הכי פסלינהו וי"ל לדידהו כותי מותר בכותית כר' יוסי וא"ת שיש בהם כהנים כשרים לר' עקיב' עדיין כותי מותר בכותית משום דאינו אלא ספק ממזר ולא החמירו בהם חכמים לאסור משום ספק הואיל ורחמנא אמר בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא וממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא והם קהל ספק וממזר ספק וכי יעשו מעלה ביוחסי כותיים אבל בקהל ודאי אסורים מדבריהם ולרבי ישמעאל נמי יש להם תקנה כדפרישית ותדע דהא רבי יהודה הוא דתני כל האסורין לבא בקהל דהיינו גר עמוני מותרין לבא זה בזה דאלמא אע"ג דגר אסור בממזרת שתוקי ואסופי מותרין בממזרת דהא פסק ספקן כודאן, והיינו משום שהעמידו אותן על דין תורה:

דף עו עמוד א[עריכה]

מתני': הנושא אשה כהנת. פי' כהן שנשא כהנת דאלו ישראל אינו נושא לעולם כהנת כלו' שלא לשם כהונתה הוא נושאה ואינו בודק בפסול כהונה.

צריך לבדוק אחריה ד' אמהות פי' משום ספק חללות והיא אינה צריכה לבדוק בפסול כהונה שלא הוזהרו כשרות לבדוק לינשא לפסולים.

ללויים וישראלים פי' שנושאים כהנת או בת ישראל מוסיפין לבדוק משום פסולי קהל עוד אחת והיא בודקת בשלו.

ואיכ' דמוקי לה בגמ' בשקרא עליה ערעור בודק ומשום הכי בדק אבל כהן שנשא כהנת אפשר אע"פ שלא קרא עליה ערעור בודק משום ספק חללות אע"פ שאינו בודק משום ספק ממזרות לפי שמכירין ישראל ממזרים שביניהם וא"צ לבדוק אחריהם אלא א"ב קרא ערעור ואין מכירים חללים שביניהם ומשום הכי לא בדקה איהי בדידיה ולמאן דמוקי לה לר' מאיר בלא ערעור צריך לבדוק אף בישראל משום פסולי קהל ואיהי נמי בדקה בדידיה אלא משום הכי לא תנא מתני' שהיא בודקת בו משום שאינה דומה בדיקתה לבדיקתו איהו בודק אף בפסולי כהונה ואיהי לא בדקה ובסיפ' תנא לויים וישראלים אחד האנשים ואחד הנשים במשמע.

ובירושלמי (ד,ד) גרסינן ולא נמצאת מחמיר בישראל יותר מן הכהן אמר רבי יוסי בר בון א' זה וא' זה קנס קנסו וכדי שיהא אדם מדבק בשבטו ובמשפחתו פי' לפי שבישראל הנושא צריך להוסיף עוד א' נמצאת מחמיר יותר ביחוס של ישראל מן הכהנים ומפרש כולה מתני' קנס הוא בין בכהן בין בישראל ובדין הוא שלא יהו צריכין בדיקה אבל קנס הוא כדי שיהא אדם מדבק בשבטו ובמשפחתו שהיא בדוקה לו ולא יהא צריך לטרוח לבדוק וקנסו יותר בלויים וישראלים יותר מן הכהנים לפי שאין מדקדקין כל כך ביוחסין ואין מבדקין במשפחותם ולמדנו מן הירושלמי שא"א לפרש סיפ' דמתני' בכהן הנוש' כמו שפי' רבים וגורסין לוייה וישראלי' אלא לויים וישראלי' גרסי' ובלויים וישראלי' הנוש' קאמ':

גמרא גברי דכי קא מינצו בהדי הדדי ביוחסין הוא דקא מבזו. ואם אית' דאיכ' מילת' משום גברי גופייהו קלא הוה להו אבל משום נשי לא ידיע להו לאנשי אבל מי שהוא מוחזק מגבאי צדקה מגו דמנצו טובא אף בפסול הנשים מדקדקין אחריהם ומבזים אותם ואם איתא דאיכ' מלתא אפי' מחד צד קלא הוה ליה:

דף עז עמוד א[עריכה]

האוכל נבלה ביוה"כ פטור. פרש"י ז"ל פטור מיוה"כ, דאי נמי נתנבלה ביוה"כ לא חל עליה דמעיקרא נמי אסיר' משום אבר מן החי ואיכ' למידק הא איסור בת אחת הוא דכי פקע מינה איסור אכר מן החי חל עליה איסור נבלה ויום הכפורים בבת אחת כההיא דאמרי' ביבמו' ד' ל"ב ע"ב גבי זר שאכל מליקה דמעיקר' אחייבה ליה במעילה ולא אתו איסור נבלה וזר חיילי עליה כי מליק לה והזה דמה נראית לכהנים ואין בה משום מעילה וחלו עליה איסור נבלה ואיסור זרות ואפי' לר' שמעון ומ"ש הכא.

ואחרים פירשו דפטור מן האחרון קאמר כלו' שאם נתנבלה ערב יום הכפורים פטור מיוה"כ ואם נתנבלה ביוה"כ פטור מנבלה ורבנן פליגי עליה ואמרי שאם נתנבלה בערב יוה"כ אתי איסור חמור דיוה"כ וחייל על איסור קל של נבלה וכן עיקר ובמס' נזי' ד' ד' ע"א אשכחן בנסחי האוכל נבלה ביוה"כ אינו חייב אלא על אחת ומה שפי' הראב"ד ז"ל משום דמנבלה כי אכל כזית מחייב ומשום יוה"כ אינו חייב אלא עד ככותבת איני יודע מה הוא שעל ככותבת מיהת איסור יוה"כ קדים אם נתנבלה ביוה"כ והאיסור הקודם בגופו של איסור שהוא חל על האדם קא אמרינן בכל מקום ולא שיעורין.

ומה שאמר משום דהאי גבר' מכי אייתי ב' שערות איתחייב ליה בנבלה אבל לא ביום הכפו' עד יוה"כ אינו נכון שאינו דומה למה שאמרו בפ' ד' אחין (יבמות ד' ל"ג ע"א) כגון שאייתי שתי שערות בשבת דהתם בשום איסור לא איחייב עד שיביא שתי שערות אבל בהביא שתי שערות נתחייב בהן ואפי' איסור יוה"כ חל עליו מעתה כשם שחל עליו איסור הנבילה אע"פ שלא נתנבלה אלא ביוה"כ לפי דבריך ואי דמיא לשבת ויוה"כ דמיא דאיפליגו בה תנאי [חולין ק"א ע"ב] אי איסור חל על איסור או לא ואע"פ שחל על האדם איסור שבת שפגע בו תחלה קודם יוה"כ אלא שיש לבעל הדין לחלק ביניהם דשאני איסור נבלה שבידו לנבלה לפיכך חל עליו מעכשיו אבל יוה"כ עד שיפגע בו ואין זה נכון וכבר פירשתי שם בפ' ד' אחין שאפי' איסור נבלה לא חל עליו עד שנתנבלה זו:

כי אמרי רבנן איסור חל על איסור ה"מ איסור חמור על איסור קל אבל וכו'. קשי' לן לימ' כי אמרי רבנן איסור חל על איסור הני מילי באיסור כולל אבל איסו' שאינו כולל ולא מוסיף לא ונבלה ביוה"כ כולל הוא דמיגו דאתכלל איסור יוה"כ אשאר חתיכות אתכלל נמי אנבלה ולא קשי' דאיסור אלמנה מוסיף הוא דמעיקר' לא אסור' אלא להאי הויא ליה אלמנה מיגו דאתוסף בה איסור' לכהן גדול (חד) [אחר] כגון משוח שעבר אי נמי כהן משיח שאסור באלמנה כדאי' בסוף הוריות ד' י"א ע"ב א' נמי שתהא אסורה אף לכהן גדול שיתמנה אחריו אתוסף נמי איסור' אהאי ומאן דאית לי' כולל כ"ש דאית ליה מוסיף והשת' קשי' לי היכי מוקמינן לה אליב' דר"ש דילמא ע"כ לא אמר ר"ש התם אלא איסור כולל אבל מוסיף אית ליה דהכי אמרי' במס' שבועו' ד' כ"ד ע"ב דאפי' מאן דלית ליה כולל אית לי' מוסיף וניח' ליה דמפשט פשיט' ליה דר"ש לית ליה מוסיף ולא מודה ר"ש אלא באיסור בת אחת דהכי אית' במס' יבמות ד' ל"ב ע"ב והאי דלא אייתי ליה הכא משום שלא בא לומר (אלא) [דלא] מתוקמא כרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון בכולל וכ"ש במוסיף דהכי קאמר את"ל משנה ר"ש היא דכי היכי דפליג בכולל פליג במוסיף אבל לרבנן לא אפשר:

דף עח עמוד א[עריכה]

הא דאמרי' ומודה אביי (אפי') במחזיר גרושתו שאם קדש ולא בעל שאינו לוקה. כלפי שאמר אביי באלמנה לכהן גדול דבקדושין לחודייהו הוה לקי משום דכתיב לא יקח שמא יעלה עליך לומר כן במחזיר גרושתו שכך כתוב בה נמי לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה לפיכך הוצרך לפרש דשאני התם דכתיב להיות לו לאשה משעת ביאה הוא ולא משעת קדושין וכן נמי משום שאמר בעל בלא קדושין חייב הוצרך לומר שהוא מודה במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה.

אבל רבא שאמר לא בעל אינו לוקה לא הוצרך לומר שהוא מודה בכהן גדול באלמנה שאם בעל ולא קידש שחייב שהוא לא חלק אלא על קדש ולא בעל אבל על בעל ולא קדש לא חלק אלא שמא תאמר כי היכי דאמר רבא משום לא יקח בלאו לא יחלל אינו לוקה אף בלא יחלל בלאו לא יקח לא ילקה ששניהם תלויין זה בזה קמ"ל.

וזה שאמרו שניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה שלא תאמר חייב משעת בעילה ואע"פ שכתוב בה קיחה ככהן גדול באלמנה קא משמע לן דהתם לא יחלל באפי נפשיה הוא אבל הכא קיחה בביאה כתיבה.

אבל לא נאמרו דברים הללו כלל אלא בחייבי לאוין של קדושין כלו' במקומות שכתוב בהן לאו בקיחה כגון אלו האמורים כאן מחזיר גרושתו ואלמנה לכהן גדול וה"ה לגרושה וחללה זונה להדיוט דהא גמרינן להו מהדדי הכא וכדפי' רש"י ז"ל אבל ממזרת ונתינה לישראל הדבר ידוע שעל הקדושין אינו לוקה שהרי אין כתוב בהן לאו בקיחה ועל ביאה בלא קדושין חייב כמו שהכתוב מפרש וצווח לא יבא שהוא הבעיל'.

ומפורש נמי בפ' אלו נערות (כתובות ד' כ"ט ע"ב) דאקשינן בהדיא אי כרבי יצחק קשי' ממזרת אמאי יש לה קנס שאין אדם לוקה ומשלם אלמא איכ' מלקות בממזרת בלא קדושין והוא הדין לעמוני ומואבי ופצוע דכא ושאר חייבי לאוין כיוצא בהן.

והדבר פשוט וידוע, והוצרכתי לכותבו מפני שא' מגדולי המחברים האחרונים [רמב"ם הל' איסו"ב ט"ו,ב'] כתב בחבורו שאין הבא על חייבי לאוין לוקה אלא א"כ קדש ותלה עצמו בהלכה זו משום שאמר דמודה רבא באלמנה לכהן גדול שאם בעל ולא קדש שחייב אלמא בשאר חייבי לאוין אינו כן ולא דקדק כן במה שאמרו ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קדש שאינו לוקה אלמא בשאר חייבי לאוין חייב וכבר פירשנו עיקר.

ועוד שאפי' כדבריו אין שאר חייבי לאוין דומין לאלו שכתוב בהן לאו בקיחה ולא הוזכר בשמועה זו (לא) [אלא] חייבי לאווין של קיחה כמו (שכתב) [שכתבנו] ואינו צריך לפנים ובודאי מקצת עריות שכתוב בהן קיחה כגון אשת אב ואחות אשה אינו לוקה על הקדושין דהא לא תפסי בה ומאי קאמר רחמנא לא יהא לך בה קיחה ואי בעל חייב עלייהו דכתיב לגלות ערותה ולא יגלה ועוד דאיתקשו כלהו עריות ואין לנו חייבי לאוין דקיחה חוץ מאלו שבשמועה זו אלא יבמה למאן דאמר לא תהיה לאו הוא ולדידיה קדש חייב בעל אינו לוקה והבא על הנתינה בעל חייב קידש אינו לוקה ואע"ג דכתיב לא תתחתן לומר לך דאפי' בגרותן דאית להו חתנות אסורות אינו חייב מלקות על הקדושין בלחוד והיינו דתנן ממזרת ונתינה לישראל בכלל שהי' לוקין ולא שנינו הנושא כמו ששנינו המחזיר גרושתו ולא שנינן הבא על גרושתו משנשאת והכי נמי מזבח בפרק משוח מלחמה דף מ"ז ע"א בנתינה, וכן פירש רש"י ז"ל שם:

[וכולן מקרא אחד דרשו.] הא דתנן רבי אליעזר אומר ישראל שנשא גיורת וכו' בתו כשרה לכהונה. ולית ליה ק"ו דרבי יהודה משום דקרא מפיק ליה מיניה משום דכתיב בתולות ומזרע משמע אפי' מקצת זרע וכן משמע הני מילי בכל מקום ור"י דאמר עד דאיכא כל זרע לאו משמעותו של מקרא אמר כן אלא ק"ו מזקיקו לכך דחיק קרא משום ק"ו ורבי אליעזר סבר שאי אפשר לומר מזרע כל זרע הלכך קא מפיק מק"ו.

ור"ש ז"ל מפרש טעמיה דרבי אליעזר משום שאינו ברוב הקהל לאו מה הצד הוא מאחר שאין בהם בעצמן צד שוה וקאמר דהיינו דומיא דצד חמור ולא דייק דהתם בפרכא והכא בעיקר דינא וליכא פלוגתא:

דף עט עמוד א[עריכה]

הך סוגיא דחבית ומקוה עיקרה במס' נדה דף ב' ע"ב ומפורשת שם:

דף פ עמוד א[עריכה]

הא דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה. בתינוק טמא ודאי תנן ור"מ מטהר משום שמא לא נגע בעיסה ובצק ממקום אחר לקחה אי נמי אדם טהור נתן לו וחכמי' מטמאין מפני שדרך התינוק לטפח בעיסה וכן מצאתי בירושלמי בפרקין מפני שדרך תינוק לטפח בעיסה, ולא כמ"ש רש"י ז"ל.

והא דאמרינן אלא לרבי יוחנן אי זו היא חזקה ששורפין עליה את התרומה כגון עיסה בתוך הבית. פרש"י ז"ל ומ"ש דהכא רובא דאיתיה קמן והתם ליתיה לרובא קמן ואיכ' לפרושי שכיון שודאי נגע אין הולכין אחר חזקתה אלא דנין אטומאה שעליה כדאמר במס' נדה ד' ב' ע"ב גבי כל הנשים שמטמאו' מעת לעת ומפקידה לפקידה למפרע משום דאית להו רעותי מגופייהו ואין הולכין בהן אחר חזקת טהרת הטהרות וכן מקוה שנמדד ונמצא חסר אין הולכין בו אחר חזקתן של טהרות אלא אחר הטמא שעסק בה שמעמידין אותו על חזקתו ואימא לא טבל:

דף פב עמוד א[עריכה]

כל שעסקו עם הנשים לא יתיחד עמהן. פרש"י ז"ל ואפי' עם הרבה, ואלו איניש אחרינ' עם שתי נשים תנן אבל שלש או ארבע שפיר דמי. ומשמע דכיון דנשים דעתן קלה עליהן אפי' טובא נמי. והא דתנן כל שעסקו עם הנשים לא יתיחד עמהן, אפשר אפילו בשני אנשים לפי שהן חשודין על העריות וגריעי מפרוצים סתם ואפי' (כהן) [בהם] ואמר רב אפילו בעשרה נמי. וההיא דאמר רב לאו כשרים כגון אנן אלא כגון ר' חנינא בר פפא וחבריו דאלמא סתם בני אדם לא, מדת חסידות נהגו בו שלא להחזיק עצמו כשר וחסיד:

מניח אני כל אומניות שבעולם ועוסק אני בתורה.

הדרן עלך פרק עשרה יוחסין וסליקו להו חידושי קידושין להרמב"ן זלה"ה