ר"ן על הרי"ף/קידושין/פרק ד

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף ל עמוד א

עשרה יוחסין עלו מבבל. כשעלו בני הגולה ובגמ' [דף סט א] מפרש דלהכי תני עלו מבבל ולא תנא עלו לארץ ישראל לאשמועינן שמשפחות שבבבל מיוחסות הן שהפריש עזרא כל הפסולין משם והוליכן עמו לארץ ישראל:

חללי: כהנים שנולדו מן הפסולות לכהונה:

חרורי: משוחררין:

נתיני: גבעונים שמלו בימי יהושע ואמרינן ביבמות (דף עח ב) דוד גזר עליהן ולפי"ז איסור נתינים אינו אלא מדבריהם וזו שאמרו בהרבה מקומות בתלמוד ממזרת ונתינה לאו דוקא דאיסור נתינה דרבנן בעלמא הוא אלא דאגב גררא דממזרת שנו נתינה כשם שסמכו חלוצה לגרושה אע"פ שאיסור חלוצה אינו אלא מדברי סופרים ולפי זה לא קי"ל כרבא דאמר התם בפרק הערל (דף עו א) דלאו דחתנות דכתיב בז' עממין בגרותן נמי הוא אלא על מי שנתגייר מהן מותר לבא בקהל מיד חוץ מן הנתינים מפני שדוד גזר עליהם וזהו דעת הר"מ במז"ל בפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה אבל אחרים סוברים דז' עממין בגרותן נמי אסירי וכדרבא מיהו דוקא אותן המתגיירין בעצמן אבל בניהם מותרין שהרי לא מנה בהם הכתוב דורות ובא דוד וגזר על הנתינים לעולם ונתינה דכוליה תלמודא היא אחת מז' עממין שנתגיירה שאסורה מה"ת בלאו דלא תתחתן בם ואף רש"י ז"ל עצמו כתב בפ"ד מיתות עובד כוכבים בלא תתחתן בם וכן הנתין דהוא מן הגבעונים וכן כתב בפ' ואלו הן הלוקין:

שתוקי ואסופי: מפרש להו ואזיל איזהו שתוקי וכו':

לויי וישראלי חללי גרי וחרורי מותרין לבא זה בזה אבל כהני בחללי וגרי וחרורי לא שחללה בלאו וגיורת ומשוחררת בחזקת זונה הם:

גרי וחרורי ממזרי וכו' מותרין לבא זה בזה: דקסבר קהל גרים לא איקרי קהל ולא הוזהרו ממזרים [אלא] לבא בקהל: אבל לויי וישראלי וחללי בממזרי לא ושתוקי ואסופי ספק ממזרים הם ומותרים להתערב בממזרים כדאמרינן בגמרא (דף עג א) בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא. והא דתנא חרורי דמשמע דעבדים לא אליבא דר' טרפון (דף סט א) דקי"ל כוותיה הוא הדין לממזרים דמותרים בעבדים אלא דמשום אינך השנוין במשנתינו שאין מותרין בעבדים תנא חרורי וא"ת והני כולהו היאך מותרין בנתינה והא קיימי בלא תתחתן בם דקאי [יבמות דף עו א] אשבעה עממין בגרותן אליבא דרבא ואיכא למימר דלא מחייבי בלאו דחיתון [דא"כ לשתרו בעממין עצמם וי"ל דאה"נ דלא מחייבי בלאו דחיתון] אלא היכא דאיכא חששא דכי יסיר לפי שלא חששה תורה ליחס אלא המיוחסים אבל הפסולים לא אלא דבגיותן אסירי משום חשש הסרה אבל נתינים שהם גרים וחייבים בכל המצות לאו בני הסרה נינהו:

גמ' כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו וכו' עדות לישראל: אותן שהן לישראל הוא מעיד עליהם שהם משלו:

משפחות ישראל: שהם ישראלים גמורים:

גרסי' בגמ' [דף עא א] אמר רבי יהושע בן לוי כסף מטהר ממזרים שנאמר וישב מצרף ומטהר כסף והיו לה' מגישי מנחה בצדקה אמר רבי יהושע בן לוי צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל משפחה שנטמעה נטמעה וה"פ כסף מטהר ממזרים הנטמעין בישראלים מחמת ממונן והוא גורם להם שיטהרו שלעתיד לבא אין הקב"ה מבדילן מאחר שנדבקו בהם משפחות ישראל הרבה שנאמר וישב מצרף ומטהר כסף אותם שנטמעו מחמת עשרם וסיפא דקרא והיו לה' מגישי מנחה בצדקה צדקתו של הקב"ה היא שאינו מבדילם אלא הואיל ונטמעו נטמעו וריב"ל ס"ל האי מטהר לאו מבדיל פסוליהם קאמר אלא מטהרם ומכשירם כולם: וגרסינן תו בגמרא [שם] כל ארצות עיסה לא"י וא"י עיסה לבבל כלומר כעיסה מעורבת:

אמר ר' יוחנן היכלא בידינו הוא: היכלא שבועה והיכלו של הקב"ה בידינו הוא לגלות פסול משפחות א"י:

אבל מה אעשה שהרי נטמעו בה שני גדולי הדור סבר לה כר' יצחק דא"ר יצחק משפחה שנטמעה נטמעה: ואין להפרישה לרחקה ולברר ספק מטומעיהם מי לא נטמעו ומי נטמעו אלא יניחום והם כשרים לעתיד לבא:

משפחת בית הצריפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע: כלומר הכריזו שהם פסולים בן ציון אדם חשוב ובעל זרוע ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע כגון אלו בא אליהו לטמא ולטהר לרחק ולקרב כגון אלו הוא דידעינן כלומר שהכל מחזיקין אותן בפסולין אלא שנתקרבו בזרוע אבל משפחה שנטמעה מחמת שלא נודע פסולה נטמעה ומכאן נראה שאף בזמן הזה משפחה שנטמעה נטמעה כלומר שמי שיודע פסולה אינו רשאי לגלותה אלא יניחנה בחזקת הכשרה ולעתיד לבא אע"פ שיודע הדבר תהא כשרה ומיהו אפשר שראוי לגלותה לצנועין כדי שלא ידבקו בהם אע"פ שאם היו נדבקים בהם בלא ידיעה לא היה שם איסור כלל אבל מפני שאין הזרע מוכן לקדושה ולטהרה שאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות שבישראל כשר הדבר לגלותן לצנועין והיינו דגרסינן בגמ' תנא עוד אחרת היתה שם ולא רצו לגלותה אבל חכמים מוסרין אותם לתלמידיהם פעם אחת בשבוע ונ"ל שהוא מן הטעם שכתבתי ומ"ה היודע עכשיו פסול משפחה שנטמעה אינו חייב לגלותה ולא רשאי אלא לצנועין ותמהני דמשפחה שנטמעה מוישב מצרף ומטהר כסף ילפינן לה וקרא ודאי לעתיד הוא דכתיב כדאמרינן בגמרא כשהקב"ה מטהר את השבטים שבטו של לוי מטהר [תחלה] שנאמר וישב מצרף ומטהר כסף והיינו לעתיד לבא אבל בזמן הזה מנלן ולקמן אפרש:

ת"ר [דף עב ב] ממזרים ונתינים טהורין לע"ל דברי ר' יוסי ר"מ אומר אין טהורין: ואמרינן עלה בגמ' בשלמא לר"מ היינו דכתיב וישב ממזר באשדוד. כלומר יבדלו הממזרין ויתישבו בפני עצמן:

אלא לר' יוסי מאי וישב ממזר באשדוד כדמתרגם רב יוסף יתבון בני ישראל לרוחצן בארעהון דהוו דמיאן לנוכראין עלה: כלומר (יבדלו) דאשדוד אף הוא מגבול א"י דקא חשיב ואזיל סרני פלשתים העזתי והאשדודי:

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי אמר רב יוסף אי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי הוה אתא אליהו ומפיק מינן צורני צורני: כלומר חבורות חבורות. וכתב הרמב"ן ז"ל דהא דתנן כגון אלו אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב משום פסולי עבדות וחללות קאמר עבדים לפי שאינן מכלל ישראל וחללין לפי שמטהר שבט לוי ואינן נדחין מקהל ופסול עבדות קרוי טומאה ופסול כהונה קרוי רחוק כדאמרינן (עדיות פ"ח משנה ב' ג') ורחקוה בני משפחתה. הכהנים שומעין לרחק אבל לא לקרב אבל פסול ממזרות ונתינות הא איפסקא הלכתא כר' יוסי דאמר שהן טהורים לעתיד לבא ומשמע אפילו בידועין דאילו אותן שנטמעו השתא נמי טהורין הן שאפילו היודעים בהן אינן מעידין

דף ל עמוד ב

בהם לפי שהם טהורים מה"ת וכן משמע כל הסוגיא דר' מאיר ור' יוסי לאו במשפחה שנטמעה פליגי אלא משפחה שנטמעה נטמעה דברי הכל ופלוגתייהו דר' יוסי ור"מ בידועין היא והיינו נמי דמקשינן ומתרצינן וישב ממזר באשדוד ע"כ. ותמהני דמדאמר רב יוסף אי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי הוה אתי אליהו ומפיק מינן צורני צורני משמע דפלוגתייהו בשאינן ידועין היא דאי בידועין מאי אתא לאשמועינן והיכי שייך למימר מפיק מינן אלא ודאי משמע דלר"מ יבא אליהו ויפסול אותן שהן מוחזקין אצלנו בהכשר ובודאי דכיון שהם בחזקת כשרות הרבה מטמעין בהן ומאי דאמרי' בשלמא לר"מ היינו דכתיב וישב ממזר באשדוד הכי קאמרינן בשלמא לר"מ היינו דקא מגלי לן קרא שאליהו יפסול המוחזקין אצלנו בכשרות ויבדילם אלא לר' יוסי הרי המוחזקין בכשרים יניחם בחזקתן ולמוחזקין עכשיו בפסולין קרא למה לי דפשיטא דמצות לא יבא תנהוג לימות המשיח כדרך שהיא נוהגת עכשיו ועוד תמהני דודאי ריב"ל דאמר כסף מטהר ממזרין לית ליה דר' יוסי אי ר' יוסי אפי' בממזרין ידועין קאמר דא"ה כסף ל"ל ונטמעה ל"ל וכולה סוגיא כפשטא עלה רהטא דמשפחה שנטמעה בממזרין קאמר ושמא תאמר משום דקי"ל כר' יוסי דאפי' ממזרין ודאין טהורין לעתיד לבא מוקמינן לה קרא דוישב מצרף ומטהר כסף במשפחה שנטמעה בעבדים ודלא כריב"ל דאילו לנטמעה בממזרין אין אנו צריכין לנטמעה ולא לכסף דאפי' ודאין טהורין ושנדחוק ונאמר דכל מאי דאמרי' במשפחה שנטמעה בעבדים היא א"כ מנ"ל דאף בזמן הזה אם נטמעה בעבדים נטמעה דלמא כשם שלעתיד לבא יטהר הקב"ה ממזרין ודאין וידועין כך יטהר המטומעים בעבדות אבל בזמן הזה לא אלא ודאי משמע דפלוגתייהו דר' מאיר ורבי יוסי במטומעין היא ופשיטא לן שאין בין העולם הזה לימות המשיח לענין מצות כלום וכי היכי דחזינן שאליהו לא יגלה משפחות [המטומעין] אע"פ שכולן יהיו גלויות לפניו אף אנו אין עלינו לגלותן ולא רשאין בכך ואף לרב ר' יונתן הכהן ז"ל מצאתי בפירושיו הלכה כר' יוסי דמשפחה שנטמעה נטמעה ואפשר עוד לומר דר' יוסי אפי' בודאין קאמר ואיהו ומאן דפסיק כותיה ורב יוסף דאמר דאי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי הוה אתי אליהו ומפיק מינן צורני צורני לית להו בנטמעה מידי אלא לדברי המכשיר מכשיר אפי' בודאין ולדברי הפוסל אליבא דרב יוסף פוסל אפי' במטומעין ומיהו מ"ד כסף מטהר ממזרין דמשפחה שנטמעה נטמעה לא ס"ל כרבי יוסי שפוסל אפי' במטומעין אלא כר"מ דודאין פסולין לעולם אבל מטומעין אין אליהו עתיד לגלותן וכיון דחזינן אמוראי טובא דאזלי בהך שטתא ריב"ל ור' יוחנן ואביי דהוא בתרא דאמר אף אנן נמי תנינא נקטינן כוותייהו [במטומעין] ונראה שזהו דעת הר"ם במז"ל שכתב בסוף ספר שופטים בימי מלך המשיח וכו' ואינו מיחס ישראל אלא לשבטיהם אבל אינו אומר על שהם בחזקת כשרות זה ממזר וזה עבד שהדין הוא שמשפחה שנטמעה נטמעה ע"כ וכיון שאין אליהו עתיד לגלותן אף היודעים בהם [עכשיו] אין מגלין אותם שאין בין העולם הזה לימות המשיח לענין זה כלום:

גר נושא ממזרת: דקסבר קהל גרים לא אקרי קהל:

מותר והולד ממזר: דכתיב לו הלך אחר פסולו והוא הדין בישראל שנשא ממזרת שהולד ממזר והכי איתא לעיל בגמ' [דף סט א] בסוף פרק האומר:

לא ישא ממזרת: קסבר קהל גרים איקרי קהל:

מותרין בכהנת: אע"פ שהכהנים אסורים בגיורת ומשוחררת וחללה דקסבר לא הוזהרו כהנות לינשא לפסולין לאותן שישראל ולוי אינו מוזהר עליהם כגון אלו:

ומותר בממזרת כר' יוסי מיהו דוקא עד עשרה דורות א"נ עד שישתקע שם גיותו ממנו אבל אחר מיכן אסור בממזרת והכי איתא בגמרא לקמן [דף עה א] וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות אסורי ביאה בגר שנשא גיורת דוקא אבל גר שנשא בת ישראל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת ולא ידעתי מנין לו דאע"ג דעובד כוכבים הבא על בת ישראל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת התם היינו טעמא משום לפי שאי אפשר לו להתייחס אחר אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל הוא דכתיב אבל זה שאביו ישראל גמור למה לא יתיחס אחר אביו ויהא נדון כגר דמותר בממזרת והרי כאן יש [דף סו ב] קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר וצ"ע:

אסור לעשות מלאכה בפני שלשה: שגנאי הוא ושפלות לדור שכפופים לזה שאין לו מי שיעשה מלאכתו:

אין משתמשין באשה: שלא ילמדנה להיות רגילה בין האנשים:

אין שואלים בשלום אשה כלל ואפילו ע"י שליח: שמא מתוך שאלת שלום יהיו רגילים זה עם זה על ידי שלוחן ויבאו לידי חבה ובגמ' אמרינן דאפי' על ידי בעלה אסור והא דאמרינן בפרק הפועלים (דף פז א) דעל ידי בעלה שואלים היינו ששואלים לבעלה בשלום אשתו אבל לשגר לה שלום אפי' ע"י בעלה אסור:

במומו פוסל: אם רגיל לקרות לאחרים ממזר חוששין לו שמא ממזר הוא ואם הוא אומר עליהם שהם עבדים חוששין לו שמא עבד הוא:

שתיקותא היינו מיחסותא: הבא לבדוק בודק את השתיקה [בבבל] לבדוק בשתקנים:

וגרסי' בגמ' [דף עא ב] אמר ריב"ל אם ראית ב' משפחות שמתגרות זו בזו שמץ פסול יש באחת מהן ואין מניחה לידבק בחברתה: פירש"י ז"ל ולפיכך הטילו מן השמים מריבה ביניהם והר"ם במז"ל כתבה בפ' י"ט מהל' אסורי ביאה לומר שחוששין להם וראוי להתרחק מהם:

מתני' אי זהו שתוקי כל שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו: וכשקורא אבא אמו משתיקתו:

אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי: מפרשים בגמ' [דף עד א] שבודקין את אמו ואי אמרה לכשר נבעלתי נאמנת וכר"ג דתנן בפ"ק דכתובות (דף יג א) היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה אמרה להם מאיש פלוני וכהן הוא ר"ג ור"א אומרים נאמנת מיהו דאבא שאול עדיפא מדרבן גמליאל דאילו ר"ג לא הוה מכשר אלא ברוב כשרים אצלה כגון פנויה ורוב העיר משיאין לכהונה אבל היכא דרוב פסולין אצלה כגון ארוסה שעיברה או פנויה ורוב העיר פסולין אצלה לא מהימנינן לה ואליבא דאבא שאול מהימנינן לה ואפסיקא הלכתא בגמ' [שם] כאבא שאול וכתב הר"ם במז"ל בפרק ט"ו מהל' אסורי ביאה שאע"פ שהיא נאמנת להכשיר אינה נאמנת לפסול לומר ממזר הוא ומשמע דטעמא דלהכשיר היינו טעמא דמהימנא משום דמדאורייתא נמי כשר דדבר תורה [דף עג א] שתוקי כשר אבל לפסלו ולהתירו בממזרת לא כדאשכחן [בבכור] דהימניה רחמנא מדכתיב יכיר אבל לדידיה לא הימנה ואף על גב דחיה נאמנת כדאיתא בגמ' [דף עג ב] שאני התם לפי שהוחזק כאן ממזר דמיירי בארבע נשים שילדו בבית אחת אשת כהן ולוי ונתין וממזר וגלוי מלתא בעלמא הוא דמגליא והיינו דבגמ' לא אמרינן בודקין את אמו אי אמרה לכשר נבעלתי או לפסול נבעלתי אלא אמרינן דאי אמרה לכשר נבעלתי בלחוד מהימנה: ומיהו אע"ג דמהימנה אפילו ברוב פסולין היינו דוקא להכשיר הולד שאם היו מחמירין בו לא היה לו תקנה אבל האשה אין מתירין אותה לינשא אלא ברוב כשרין מדאמרי' בפ"ק דכתובות [דף יד א] הלכה כרבן גמליאל ואת לא תעביד עובדא להתיר לאשה לינשא לכתחלה עד דאיכא רוב כשרין ודעת הר"ם במז"ל בפרק י"ח מהל' אסורי ביאה דבעינן תרי רובי מדאמרינן התם בפ"ק דכתובות (דף טו א) בקרונה של צפורי היה מעשה וכדרבי אמי דאמר והוא שהיתה סיעה של בני אדם עוברת שם דאיכא תרי רובי כדאיתא התם וסובר [הרב] ז"ל דאפי' בטוענת לכשר נבעלתי בעינן תרי רובי ואחרים חולקין ואומרים דלא בעינן תרי רובי אלא בשותקת אבל בטוענת לכשר נבעלתי בחד רובא סגי:

גרסי' בגמ' [דף עג א] אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשרין אצלה ומיעוט פסולין: כלומר דכיון דמכירין את אמו ופנויה היא רוב העולם כשרים אצלה שאין הרוב ממזרים וקרובים שהולד מהם ממזר ואף עובד כוכבים ועבד אם באו עליה אין הולד ממזר:

ומיעוט פסולין: כגון ממזרין או קרובין:

ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי אמרת דאזלא איהי לגבייהו הוי ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והתורה אמרה ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא אלא מעלה עשו ביוחסין: וממזר בשתוקית נמי מדאורייתא שרי דהא ר' יוסי דקי"ל כוותיה דריש בגמ' לעיל [שם] מהא בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ולא מיתסר אלא משום מעלה:

וגרסי' תו בגמרא מצאו מהול אין בו משום אסופי: כלומר דאי לאו דכשר הוא לא טרחה ביה לממהליה:

משלטי הדמיה: כלומר מתוקנין ומיושבין אבריו אין בו משום אסופי דאי פסול הוה לא מתקנא ליה הואיל ודעתה להשליכו למות: ותו איכא גווני טובא בגמ' שאין בו משום אסופי ויש בו ולפי שהם דברים שאין מצוין לא טרחתי לכתבם: צדי [רשות הרבים אין בו משום אסופי] רה"ר יש בו משום אסופי:

דף לא עמוד א

אסופי כל זמן שהוא בשוק אביו ואמו נאמנין עליו. לומר בננו הוא כלומר אביו או אמו והכי איתא בירושלמי:

נאסף מן השוק אין אביו ואמו נאמנין עליו: ויהבינן טעמא בגמ' הואיל ויצא עליו שם אסופי:

ובשני רעבון: שהרבה נשלכים לא רצו חכמים לפוסלן מפני יציאת קול:

נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי: ארבע נשים שילדו בבית אחד אשת כהן ולוי ונתין וממזר ולא מדינא אלא דהימנוה רבנן לפי שעל הרוב אי אפשר בענין אחר:

שלא קרא עליו ערער: שלא יצא מעורר על הולד לומר זה בנה של אשת ממזר:

אבל היכא דלית ליה חזקה דכשרות: שלא הוחזק אלא בעדות אשה זו ואע"ג דהימנוה רבנן ואמרי' [יבמות דף פח ב] דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים היינו כשהדבר בענין שראוי להאמין בו עד אחד במילתא דעבידא לאגלויי אבל הכא אין החיה נאמנת אלא מפני שעל הרוב אי אפשר בלאו הכי הלכך כל שבא עד אחד ומכחישה אפילו לאחר שהעידה אינה נאמנת:

נאמן בעל מקח לומר לזה מכרתי וכו': אם שנים מעוררים על המקח:

במה דברים אמורים בזמן שהמקח תחת ידו: דרמיא עליה למידק שלא יחזור בו מזה ולהחזיר לו דמיו ויתן המקח למי שלא נמכר לו דקם ליה במי שפרע הלכך מידק דאיק:

אבל בזמן שאין מקחו בידו: דשניהם מוחזקין בו:

אינו נאמן: דכיון דלאו עליה רמיא תו לא דאיק לזכור מי הוא:

ופרכינן ונחזי זוזי ממי נקט: דקס"ד שלא קבל המעות אלא מא' מהם והא ודאי מדכר דכיר ליה וכי תימא וכי דכיר ליה מאי הוי בשלמא בזמן שמקחו בידו איכא מגו דאיבעי יהיב ליה לחד מינייהו אבל כי אין מקחו בידו אפילו דדכיר ליה מאי הוי והא ליתיה אלא כעד אחד דעלמא יש לומר דהכי קאמר [כשם שהאמינו חיה מפני שברוב הפעמים אי אפשר בלאו הכי והאמינו ג"כ דיין] בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו אע"ג דליכא מגו משום דזמנין טובא דליכא סהדי להימניה נמי למוכר אפילו בזמן שאין מקחו בידו מהאי טעמא:

ומהדרינן לא צריכא דנקט זוזי מתרוייהו ואמר מחד מדעתאי ומחד בעל כרחאי: דכיון דמתרוייהו שקל [זוזי לא דכיר שפיר מהי מדעתיה ומהי בע"כ אבל היכא דלא שקיל] זוזי אלא מחד הכי נמי דמהימן אף על פי שאין מקחו בידו ומיהו מסתברא דדוקא כשהלוקחין עומדין לפניו אבל הלכו להם אינו נאמן כדאמרי' בדיין בסמוך זו היא שיטת רש"י ז"ל ויש כאן שיטות אחרות וכתבתים בריש בבא מציעא בס"ד:

נאמן דיין וכו' בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו: שעדיין לא יצאו משם משגמר את דינם נאמן לומר איש פלוני זכאי איש פלוני חייב אבל אין בעלי דינין עומדין לפניו תו לא רמיא עליה למדכר:

ונחזי זכותא מאן נקט: ביד אי זה מהם פסק דין של זכות:

ונהדר ונדיינינהו: למה לי כולי האי למימר אינו נאמן מה לנו ולנאמנותו ליהדר הוא בעצמו או אחר וידונם לפי טענותיהם:

בשודא דדייני: בדין שאינו תלוי בטעם אלא הכל לפי לבו של דיין כי ההיא דכתובות (דף פה ב) דאמר כל נכסי לטוביה ואתו שני טוביה שניהם שכניו שניהם קרוביו ואמרי' שודא דדייני למי שיתנדב לב הדיין לומר נראה לי שזה היה רגיל אצלו יותר ולזה נתן וכיון שפסק כן אם בא לחזור אינו חוזר לפיכך אין רוצין לחזור ולדון שמא יטנו לבו לצד שני:

אמו כל שבעה: שעדיין אין אביו מכיר בו כל שלא יצא מתחת ידי אמו ליכנס לברית מכאן ואילך מוטל על אביו להכירו כדכתיב יכיר:

מאי בדוקי שבודקין את אמו וכו' פרשתיה במשנתינו:

מתני' כל האסורין לבא בקהל מותרין לבא זה בזה: כגון ממזרת בשתוקי ואע"פ שזה ודאי וזה ספק ואיכא למימר שמא כשר הוא אפ"ה שרי כדילפינן לעיל בגמ' בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ובגמ' פריך הא תנא ליה רישא ומפרש לה:

ר' יהודה אוסר: בגמ' מפרש לה:

ודאן בודאן מותר: כמו ממזר בנתינה:

ודאן בספקן: כגון ממזרי ונתיני בשתוקי ואסופי:

ספקן בודאן: שתוקי ואסופי בממזרי ונתיני:

ספקן בספקן: שתוקי בשתוקית ואסופי באסופית ואסופי בשתוקית:

אסור: שמא זה כשר וזה פסול: וכותיים בגמרא מפרש מאי ספקייהו כך כתב רש"י ז"ל אבל הר"ם במז"ל בפט"ו מהלכות אסורי ביאה התיר שתוקי ואסופי בנתינים והוא תמוה ואפשר דלטעמיה אזיל שכתב בפרק י"ב שאיסור הנתינים אינו אלא מדבריהם ולפיכך הורה להקל בשתוקי ואסופי שתולין לומר ממזרים הם ומותרים בנתינים. ור"א ורבנן בהא פליגי דרבנן סברי דכיון דשתוקי ואסופי מדינא שרו ולא אסירי אלא משום מעלה בעלמא כמו שכתוב למעלה כי עבוד מעלה בכשרים כלומר למפסלינהו בישראל אבל זה בזה מותרין ור"א סבר דאפילו בהני עבוד מעלה וקי"ל כוותיה:

גרסי' בגמרא [דף עד ב] תנו רבנן בן תשע שנים ויום אחד גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי ונתין חלל וממזר שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל בת ישראל פסלוה: כלומר בן תשע שנים ויום אחד שהוא גר עמוני וכו' דבכי הא חזי לביאה פסלוה לכהנת מן התרומה ומן הכהונה ולויה וישראלית מלינשא עוד לכהן ואיתא בפרק אלמנה לכהן גדול (דף סח א) והתם מפיק לה מדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה ולויה וישראלית יליף מבת ובת וכל הני בר מחלל כהן הבא עליה אחר כך חייב משום זונה דמשום חלל ליכא דאין חללה אלא מפסולי כהונה כדאמרינן לקמן [אבל] חלל משוי לה חללה דאע"ג דאפילו בכהנת אין ביאתו בעבירה דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין התם בפרק אלמנה [דף סט א] יליף לה מדכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו מה הוא פוסל בביאתו אף זרעו פוסל אבל הר"ם במז"ל כתב בפרק י"ח מהלכות אסורי ביאה שאף החלל עושה אותה זונה והוא תמוה כיון שאין ביאתו בעבירה:

תנן בפירקין [דף עו א] הנושא אשה כהנת צריך לבדוק אחריה ארבע אמהות שהן שמונה אמה ואם אמה ואם אבי אמה ואמה אם אביה ואמה ואם אבי אביה ואמה לויה וישראלית מוסיפין עליהן עוד אחת: זו היא גרסת רש"י ז"ל. ופי' הנושא אשה כהנת כלומר ממשפחות כהנים בודק בדורותיה ד' אמהות שתים מצד האב ושתים מצד האם שהם שמונה לפי שכל אחת אמה עמה ונקט האי לישנא לפי שמפני בדיקת הארבע צריך לבדוק האחרות שאין הארבע נבדקות יפה אלא אם כן הוא בודק שלמעלה מהן ולפיכך בודק אמה ואם אמה שלא היו ממזרות או אחת מפסולות לקהל ואם אבי אמה של אשה זו שהוא נושא ואמה של אם אבי אמה ואם אביה של זו שהוא נושא ואמה של אם אביה ואם אבי אביה של זו שהוא נושא

דף לא עמוד ב

ואמה. ואם היא לויה או ישראלית זו שהוא נושא מוסיפין עליהן עוד אחת אם אחת בכל זוג וזוג ונמצא שהן שתים עשרה. ואיכא מאן דאמר בגמ' שש עשרה ומאי אחת דתנן במתני' זוג אחת והחמירו בלויה וישראלית מפני שהפסול בהם יותר מצוי. ואמרינן עלה בגמ' מ"ש בנשי דבדקינן ומ"ש בגברי דלא בדקינן. כלומר כגון אביה ואבי אביה ומפרקינן נשי דכי מנציין בהדי הדדי בעריות הוא דמבזיין. כלומר בעריות דנפשייהו ולא בעריות דאמהות דהיינו פסולי יוחסין אם איתא דאיכא מילתא לית לה קלא [גברי דכי מנציין בהדי הדדי ביוחסין הוא דמבזו אם איתא דאיכא מילתא אית ליה קלא] ופרכינן ואיהי נמי תבדוק בדידיה כלומר ביחס בעלה ארבע אמהות ומפרקינן לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולי כהונה כגון חללי גרי וחרורי וכיון דלא הקפידה תורה עליהן ליחסן רבנן נמי לא עבוד בהו מעלה לאצרוכינהו בדיקה ואפילו מחמת ממזרות ושתיקות דדוקא כי אתחזק איסורא ביה אבל לחששא ולמבדק לא אצרכינהו כך פרש"י ז"ל והיא דרך הר"ם במז"ל בפ' י"ט מהלכות איסורי ביאה אבל בנוסחאות כתוב לוים וישראלים מוסיפין עוד אחת ולפיכך פירשו משנתינו כך הנושא אשה כהנת כלומר שהוא נושא אשה כשרה לכהונה ובידוע שהוא כהן שהוא צריך לחוש לפסולי כהונה בודק ארבע אמהות בלבד דפסול כהונה בהכי סגי אבל לוים וישראלים שבדיקתם מפני פסולי קהל צריך שיבדקו עוד אחת ואין ה"נ שהכהן גם כן צריך להוסיף ולבדוק מפני פסולי קהל עוד אחת ומתניתין ה"ק שהבדיקה המיוחדת לכהנים בארבע אמהות סגי לה אבל בבדיקה שהיא שוה אף ללוים וישראלים צריך להוסיף עוד אחת ובהכי אתי שפיר מאי דפרכינן ואיהי נמי תבדוק בדידיה ומפרקינן מסייע ליה לרב דאמר רב יהודה אמר רב לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין כלומר אין ה"נ דאיהי נמי בדקה בדידיה אלא משום הכי לא תנא מתני' שהיא בודקת בו מפני שאינה דומה בדיקתה לבדיקתו איהו בדיק אף בפסולי כהונה ואיהי לא בדקה אלא בפסולי קהל ואין ה"נ דסיפא דתנא לוים וישראלים מוסיפין עוד אחת אחד האנשים ואחד הנשים במשמע וזה שהחמירו בבדיקת פסולי [קהל יותר מבדיקת פסולי] כהונה מפורש בירושלמי [הלכה ד] שהקשו ולא נמצאת מחמיר בישראל יותר מן הכהן א"ר בון אחת זו ואחת זו קנס קנסו כדי שיהא אדם מודבק בשבטו ובמשפחתו כלומר כולה מתני' קנס הוא בין בכהן בין בישראל ובדין הוא שלא יהו צריכין בדיקה אבל קנס הוא כדי שיהא אדם מודבק בשבטו ובמשפחתו שהיא בדוקה לו ולא יהא צריך לטרוח ולבדוק וקנסו בלוים וישראלים יותר מן הכהנים לפי שאין מדקדקים כל כך ביוחסין ואין מדבקים במשפחותם א"נ דפסולי קהל שוה בכל הצריכו בדיקה יתירה:

וגרסי' בגמ' [דף עו ב] אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"מ כלומר דמתניתין ר"מ היא אבל חכמים אומרים כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות אמר רב חמא אמר רב ואם קרא עליה ערער צריך לבדוק אחריה כלומר אפי' לרבנן: וערעור זה פרש"י שקראו עליה שני עדים שמץ פסול ולא שמעידים עדות גמורה אלא יציאת הקול והר"ם במז"ל כתב בפ' תשעה עשר מהלכות איסורי ביאה דהיינו כשהעידו שנים שנתערב בה אחד מפסולי קהל או מפסולי כהונה ואפשר דכי בעינן קריאת ערעור דוקא בחשש ממזרות מפני שמכירין ישראל ממזרין שביניהם אבל בחשש חללות אפי' לא קרא עליה ערעור צריך לבדוק וכן דעת הר"ם ב"ן ז"ל ואחרים אומרים דלרבנן דקי"ל כוותייהו אפי' בחללות א"צ לבדוק כל זמן שלא קרא ערער:

גרסי' בגמ' [שם] אושפיזיכניה דרב אדא בר אהבה גיורא הוה והוה מנצו איהו ורב ביבי מר אמר אנא עבידנא שררותא דמתא ומר אמר אנא עבידנא שררותא דמתא אתו לקמה דרב יוסף אמר להו תנינא שום תשים עליך מלך מקרב אחיך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך: כלומר מרבויא דמשימות דקרא קא יליף שום תשים וגו' מקרב אחיך תשים דמשמע כל משימות ואפי' שררה קטנה וא"ל רב אדא בר אהבה ואפי' אמו מישראל א"ל אמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה:

מתני' בת חלל זכר: דוקא נקט כדקתני ואזיל דבת חללה שנשאת לישראל כשרה לכהונה:

לעולם: בת בנו ובת בן בנו עד סוף כל הדורות של חללים זכר בן זכר בת האחרון פסולה כבת הראשון אבל בת בתו מישראל כשרה דלא חמירא בת חלל מחללה דאמרי' בתה של חללה מישראל כשרה לכהונה:

ישראל שנשא חללה בתו כשרה: וטעמא מפרש בגמ'. ודוקא ישראל אבל כהן שנשא חללה בתו חללה דכל ולד הנולד בביאת איסור כהונה הוי חלל:

חלל שנשא בת ישראל בתו פסולה בגמ' פריך הא תנא ליה רישא ומפרקי' איידי דתנא ישראל שנשא חללה תנא נמי חלל שנשא בת ישראל:

בת גר זכר: אפי' מישראלית:

כבת חלל זכר: ופסולה לכהונה אבל בת גיורת מישראל כשרה וטעמא דכולהו תנאי דפליגי בגיורת מפרש בגמ':

גמ' אי נימא פסולה לו: ואפי' הוא ישראל אם ביאתו בעבירה שאינה של ממזרת הוי הולד חלל:

והרי מחזיר גרושתו: משנשאת לאחר:

דפסולה לו: דכתיב לא יוכל בעלה הראשון:

ובניה כשרין: בתו כשרה לכהונה אם ישראל הוא:

היא תועבה: כלומר בעונש עברה:

והרי אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט שמתחללת בביאתו וכן זונה מביאת פסולין שבא עליה כהן הדיוט נקראת חללה ללקות עליה כהן משום חללה דכל איסור כהונה עושה אותה חללה בביאתו:

ה"ק אי זו היא חללה המוזכרת בתורה שעיקרה משמעות המקרא שכתוב חללה לא יקחו וא"צ לפרש מדברי סופרים דמקרא נפקא בהדיא:

כל שנולדה מאיסור כהונה דסתם חלל היינו נולד מפסולי כהונה כדכתיב לא יחלל זרעו אבל חללה הנעשית ע"י ביאה הוצרכו לדרוש בה מקראות כגון זה שהיה כשר ונתחלל כדאיתא בגמ' לעיל מהא:

ישראל שבא על אחותו משוי לה זונה: פשיטא לן דזונה משוי לה דהא נבעלה בעילה פסולה ואסורה לכהן משום זונה אלא הא מיבעיא לן חללה משוי לה ללקות עליה כהן משום חללה או לא:

לכהן גדול מיבעיא: והלא מהדיוטותו נאסרה עליו:

דף לב עמוד א

כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה האמורות אצל כהן הדיוט. שיחד לה לאו לעצמה ואשה גרושה מאישה לא יקחו ללמדך שאם זונה גרושה וחללה היא לוקה עליה אף משום גרושה כך חלוקה בכהן גדול אע"פ שנאמרו לו בלאו אחד:

פשיטא מגרע גרע: בתמיהא וכי מפני שנעשה כהן גדול נתמעטה קדושתו והלא בהדיוטתו נחלקה עליו בשני לאוין:

כך חלוקה אלמנה מגרושה: שאם היתה אלמנה וגרושה וחללה זונה חייב על כל אחת ואחת והאי דכתבה קרא הכי [לפלוגי אלמנה לחודה ולא נקט] לפלוגי חללה מזונה משום דחללה דמחולקת מזונה מכהן הדיוט קי"ל מדגלי בגרושה והוא הדין בחללה אבל אלמנה דאתוספא בכ"ג ולא מצינו בה שנחלקה (איצטריך לאפלוגי חללה מזונה משום דחללה דמוחלקת מזונה מכהן הדיוט קי"ל דגלי בגרושה וה"ה בחללה אבל אלמנה דאתוספא בכ"ג ולא מצינו בה שנחלקה) איצטריך למילף:

חללה: למה נאמרה הרי אסורה להדיוט לומר לך:

אין חללה אלא מאיסור כהונה: מקרא יתירה דרשינן דהאי דהדר כתבה להכי כתבה לומר לך שתלמוד מסדר האמור חללה אחר אלמנה וגרושה שאין איסורן נוהג אלא בכהנים ולא כתבה אחר זונה שמצינו שם זנות פוסל בישראל לומר לך שאין נקראת חללה אלא מביאת פסול כהונה לבדה ולא מביאת איסור הנוהג אף בישראל:

ונאמר להלן: בכהן הדיוט:

מה כאן בכהן גדול זרעו חולין: דכתיב לא יחלל:

הלכך: הואיל ואין חללה אלא מאיסור כהונה:

כהן הדיוט או כהן גדול הבא על אחותו פנויה זונה משוי לה: ללקות כהן הבא עליה עוד משום זונה שהרי נבעלה בעילת זנות מאסור לה:

חללה לא משוי לה: ואין כהן שני הבא עליה לוקה משום חללה:

חזר ובא עליה: או הוא או כהן אחר עשאה חללה שהרי אסורה לו משום זונה שאינו נוהג אלא בכהונה:

נהגו כהנים סלסול: מעלה:

נשא: בת גר שנשא גיורת אין מוציאין מידו:

מתני' האומר בני זה ממזר: שנולד מחייבי כריתות:

אינו נאמן: דקרוב הוא אצלו ואין כשר להעיד עליו כך כתב רש"י ז"ל ותמהני למה הוצרך לכך דהא כיון דבחזקת כשרות הוא אין ערער פחות משנים:

ואפילו שניהם: אשה ובעלה אומרים על עובר שבמעיה ממזר הוא שאינו מן הבעל אלא מאיש אחר אע"ג דאיהי קים לה ואע"ג דעובר לית ליה חזקה דכשרות אפי' הכי לא מהימני והיינו אפי' דקתני והכי מפרש בגמ':

ר"י אומר נאמנין: ארישא נמי פליג:

גמ' יכיר: גבי בכור כתיב:

יכירנו לאחרים: שאם אין ב"ד מכירין בו נאמן אביו עליו [לומר בני] זה בכור ליטול פי שנים ומוכח בפרק יש נוחלין (דף קכז ב) דלר' יהודה דקיימא לן כותיה אפי' היו מוחזקין באחד שהוא בכור האב נאמן לומר לא כי אלא זה:

בן גרושה: וכהן חלל הוא:

נתגיירתי ביני לבין עצמי: וקי"ל דגר צריך ג' דמשפט כתיב ביה:

נאמן אתה לפסול עצמך: שאסור אתה לבא בקהל עד שתטיף דם ברית ותטבול בפני שלשה שהרי הודית ושוית נפשך חתיכה דאיסורא:

לדבריך עובד כוכבים אתה: דגר צריך שלשה:

וה"מ אבנו: שאין בנים לבנו היום:

אבל אבן בנו: כלומר שיש בנים לבנו היום אפילו אבנו לא מהימן שאם נאמינוהו על הבן ממילא יהיו נפסלין בני הבן והיינו דקתני ואינו נאמן על בנו גדול ובגמרא [דף עח ב] אמרינן בשלמא לר"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי ומפרקינן בצריך הכירא. כלומר דקרא לבכור הוא דאתא וכגון שבא ממדינת הים ולא הוחזק לנו בבכור אלא על פי אביו ופרכינן למאי הלכתא לתת לו פי שנים אילו בעי למיתב ליה במתנה לא מצי יהיב ליה לא צריכא בנכסים שנפלו לאחר מכן ולר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. וכתב [הרמב"ן] בתשובה דמהא שמעינן שאדם יכול לתת מתנה או לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב שלא כדברי הר"ם במז"ל שכתב בפרק י"א מהלכות מכירה שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכו' לא נשתעבד שזו כמו מתנה היא ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנה במתנה ושמעתין מוכחא דאילו בעי למיתן ליה מתנה קני כל נכסים דנפלו ליה קודם גסיסה ואע"ג דלא ידע מאי עאל ליה ומאי קני ולא אצטריך קרא דיכיר אלא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ומדר' מאיר נשמע לרבנן בדבר שבא לעולם וחיוב דבר שאינו קצוב ועוד הביא ראיות אחרות:

מתני' אם שלה קדמו קדושיה קדושין: דבטליה לשליחותא דשליח:

ואם אין ידוע: אי זה קודם:

שניהם נותנין גט: אם באת להנשא לאחר:

וכן

דף לב עמוד ב

האשה וכו'. בגמ' מצריכים להו:

גמ' וקדשה היא עצמה בעיר: בו ביום:

והרי היא בוגרת: בדקנוה לדעת אם יצאה מרשות אב להיות קדושיה קדושין ומצאנוה בוגרת בו ביום:

הרי היא בוגרת לפנינו: וקדושיה קדושין ולא של אב:

חוששין לקדושי שניהם: שמא כשקדשה האב נערה היתה וקדמו קדושיו:

אילימא בתוך ו' חדשים: שבין נערות לבגרות דאמרי' אין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים בלבד [כלומר דמשהביאה סימני נערות אינה שוהה להיות בוגרת אלא ו' חדשים בלבד] ופעמים שהיא ממהרת לבגור וסימניה נכרים בדדיה כדתנן במסכת נדה [דף מז א] פגה בוחל צמל:

בהא נימא רב הרי היא בוגרת לפנינו: הא כל אותן ו' חדשים בחזקת נערה היא עד שנכיר סימני נערותיה וכי בדיקנא בפניא ואשתכח בוגרת מי יימר דבצפרא נמי בוגרת הואי דלמא השתא הוא דבגרה:

אלא בתר ו' חדשים: והא ודאי משמלאו ו' חדשים בגרה לה:

וכי תימא וכו': רש"י ז"ל לא גריס ליה דמהיכא תיסק אדעתין למימר הכי מי קאמר אין בין נערות לבגרות פחות מו' חדשים:

לא צריכא דקדיש ביומא דמשלם שיתא: אביה בבקר והיא בערב והיום הזה היא בחזקת שתביא:

מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת: שכל היום היא בחזקת שתביא:

מתני' אינו צריך להביא ראיה לא על האשה: שהיא מיוחסת שכבר בדקה כשנשאה:

ולא על הבנים: כדמוקמינן בגמ' בקטנים וכרוכין אחריה דבחזקת אמן הן ואין צריכים ליחסם ע"י עדים:

מביא ראיה על הבנים: שהן בני אותה אשה וא"צ להביא ראיה על האשה שהיא מיוחסת לפי שכבר בדקו אחריה כשנשאה כאן:

מביא ראיה על האשה: שהיתה מיוחסת:

ועל הבנים: שמאותה אשה היו:

גמ' בכרוכין אחריה: נדבקי' אצלה:

מביא ראיה על האשה: שנשא במדינת הים ומסיים ואזיל באלו בנים אמרו בקטנים ולא בגדולים. דאם הביא ראיה על הגדולים שאין כרוכין אחר האם א"צ להביא ראיה על הקטנים:

באשה אחת: שאמר אשה אחת נשאתי אבל אמר שתי נשים נשאתי ומתה האחת ואלו בנים של זאת מביא ראיה עליה שהיא מיוחסת ועל הבנים שהם בניה:

על הגדולים ועל הקטנים: ואפילו כרוכין אחריה שמא בניה של חברתה היו וגדלתן:

לא שנו: דסמכינן אכרוכין:

אלא בקדשי הגבול: אם כהנים הם אוכלין בתרומה משהביא ראיה על אשה זו שהיא כשרה לכהונה סומכים על הבנים הכרוכין אחריה לומר בניה הם ואינם חללים:

אבל ליוחסים: אם יש בהן בנות אין נישאות לכהנים עד שיביא ראיה שהן בנותיה של זו:

ר' יוחנן אמר אפי' ליוחסין: סמכינן אחזקה שהוחזקו ליכרך אצלה בחזקת שהיא אמן ואפילו לענין דיני נפשות לישרף וליסקל זה על זה כדלקמן וכ"ש ליוחסין להכשר כהונה:

מלקין על החזקות: על דבר שאנו מוחזקין בו שהוא כן ואפי' אין עדות בדבר וסוקלין ושורפין וכו' כדמפרש לה ואזיל:

הוחזקה נדה בשכנותיה: שראוה שכנותיה היום מלובשת בגדי נדותה:

איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית: בחזקת שהיא אשתו ואלו בניהם ואין אנו מכירין בהם עדות גמורה:

נסקלין זה על זה: אם בא הבן על האשה נסקל הבן עליה משום בא על אמו והיא עליו:

ונשרפין זה על זה: אם בא האיש על הבת דבתו בשריפה:

ותינוק מורכב לה על כתיפה והגדילתו: בחזקת שהוא בנה: ולפי מש"כ למעלה דאפילו לרבנן דאמרי [דף עו ב] כל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות אפ"ה כהן צריך לבדוק משום חללות אתיא שפיר הך מתני' וגמ' דילה אבל לדברי האומרים דאפי' כהן אינו צריך לבדוק צ"ע למה צריך להביא ראיה על האשה ואפשר דנהי דסבירא להו לרבנן דכל משפחות בחזקת כשרות הן עומדות ה"מ היכא דאיכא חזקת משפחה אבל היכא דליכא חזקת משפחה לא:

מתני' לא יתייחד אדם עם ב' נשים: מפני שדעתן קלה עליהן ושתיהן נוחות להתפתות ולא תירא זו מחברתה שאף היא תעשה כמותה:

עם שני אנשים: שהאחד בוש מחבירו:

ר"ש אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים: בזמן שאשתו עמהן וישן עמהן בפונדקי מפני שאשתו משמרתו כך כתב בנוסחאות (עי' בתוס') וקי"ל הכי דסוגיין כוותיה בפרק אין מעמידין והרי"ף ז"ל גורס ריש משנה בזמן שאשתו עמו ישן:

גמ' מ"ט: לא יתייחד עם שתי נשים כאשה המתיחדת עם שני אנשים:

דעתן קלה עליהן: ושתיהן נוחות להתפתות:

אלא: להכי נקט קרא בן אמך:

לומר שבן מצוי עם האם ובגמ' מפרש פשטיה דקרא במאי כתיב: וכי אמרי' אסור להתייחד עם כל העריות שבתורה לאו דוקא דהא שרי נמי להתייחד עם בתו ואחותו כדאיתא לקמן [דף פא ב]:

באותה שעה: שבא אמנון על תמר גזרו על הייחוד אפי' דפנויה:

ויחוד דעובדת כוכבים נמי: אע"ג דלא שכיח ודוד לא גזר עליו באו שמאי והלל וגזרו עליו:

פתן ושמנן וכו': כלומר גזרו על פתן ושמנן משום יינן כדי שלא יבא לשתות סתם יינן ועל יינן משום בנותיהן ועל בנותיהם

דף לג עמוד א

משום דבר אחר. כלומר גזרו על יחוד דבנותיהן משום חשש עבודת כוכבים דליכא למימר דבנותיהן [היינו] בביאה דאי דרך חתנות דאורייתא היא ואי בזנות אפי' בצנעה ב"ד של חשמונאי גזרו אלא בנותיהם דקאמרי היינו יחוד דבנותיהן הכי מסקינן בפ' אין מעמידין:

לא שנו אלא בכשרין: משמע דהיינו סתם בני אדם שלא הוחזקו בפריצות ואע"ג דבגמ' [דף פא א] אמרי' דאהדר ליה שמואל לרב יהודה דכי אמרי' בכשרי' שפיר דמי לאו כגון אנן אלא כגון ר"ח בן פפי מדת חסידות היתה שלא היה מחזיק עצמו בכשר אבל הר"ם במז"ל כתב בפרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה לא תתיחד אשה אחת אפי' עם אנשים הרבה וכו' משמע דס"ל דמדינא קאמר [ומשום דלא שכיחי כשרים כר' חנינא בר פפי לא חשש לכתוב היתר כשרים] ותמהני א"כ למה כתב בסמוך לה ההיא דאנשים מבחוץ ונשים מבפנים כמו שאכתבנה בסמוך שנראה שאין לה ענין אא"כ אשה אחת מותרת להתיחד עם סתם ב' אנשים:

מעשה היה והוציאוה עשרה במטה: בחזקת שהיא מתה וקלקלו עמה ואשת איש היתה:

דמחברי עשרה וגנבי כשורא: שיש בו משוי לעשרה:

מלקין על היחוד: מכת מרדות:

ואין אוסרין: אשת איש על בעלה מחמת יחוד:

ל"ש: דמלקין אותה:

מוציא לעז: שיאמרו ראוה שזינתה ולפיכך הלקוה והאידנא ליכא מיתת ב"ד למקטלינהו:

מלקין על לא טובה השמועה: משיצא קול עליו שהוא עובר עבירות מלקין אותו דלא טובה השמועה לאו הוא דכתיב בבני עלי אל בני לאו יש כאן על כי לא טובה השמועה וגרסי' בגמ' מר זוטרא מותיב אפסירא על כתפיה ומקרי ליה אל בני כלומר קורא לפניו אל בני לא טובה השמועה להודיע שעל לאו זה הוא לוקה אפסירא קבישטר"י בלע"ז:

בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד: להלקות דמסתפי מבעל דילמא השתא אתי:

גרסי' בגמ' [דף פא א] אמר רב כהנא אנשים מבחוץ ונשים מבפנים אין חוששין משום יחוד אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חוששין לה משום יחוד במתניתא תנא איפכא [אמר אביי השתא דאמר רב כהנא הכי ותנא במתניתא איפכא] אנן נעביד לחומרא: וה"פ אנשים מבחוץ. כלומר בבית החיצון ונשים מבפנים אין חוששין משום יחוד. לפי שהחצונים אין להם דרך לפנים ואיך יתייחד אחד עם הנשים אבל הפנימים יש להם דרך לחוץ הלכך אנשים בפנים ונשים מבחוץ חוששין שמא יצא אחד מהם ויתייחד עם הנשים ובמתניתא תנא איפכא דאנשים בחוץ ונשים בפנים חוששין שמא יכנס האחד בפנים ולא ירגישו בו חבריו אבל אנשים בפנים ונשים בחוץ אין חוששין שמא תכנס שאם תכנס היא בפנים לא איכפת לן דאשה מתייחדת עם שני אנשים ואם אחד מהם יוצא לחוץ לבין הנשים אין זה ייחוד דמסתפי שמא יצא אחד מחביריו אחריו שהרי דרך הפנימים על החצונים:

מתני' בזמן שאשתו עמו וכו' מתייחד אדם עם אמו ועם בתו: כדאמרי' לעיל לומר לך בן מתייחד עם אמו וה"ה לאב עם בתו:

וישן עמהן: הבן עם אמו ובעודו קטן קאמר דישן עמה בקירוב בשר כדמפרש ואזיל:

הגדילו זה ישן בכסותו כו': וכן הבת עם אביה בעודה קטנה:

גמ' מתייחד אדם עם אחותו: לפרקים אבל אינו דר תמיד בייחוד אצלה בבית:

ודר עם אמו או עם בתו: דלא תקיף יצרא עלייהו דאהנו ביה אנשי כנסת הגדולה דלא מגרי בקריבתא [סנהדרין דף סד א] מכי כחלינהו לעיניה ובגמ' פרכינן עליה דשמואל ממתני' מתייחד אדם עם אמו ועם בתו ומסקי' דתנאי היא וה"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם ולפיכך פסקה הר"ם במז"ל כן בפ' כ"ב מהל' איסורי ביאה ובמתני' דלקמן [דף פב א] נמי תנן ר' יהודה אומר לא ירעה רווק בהמה ולא ישנו שני רווקים בטלית אחת וחכמים מתירין וגרסי' עלה בגמ' תניא אמרו לו לר' יהודה לא נחשדו ישראל לא על משכב זכור ולא על הבהמה וליכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת הוא דברישא תנן מתייחד אדם עם אמו ומשמע דכ"ש עם בהמה מדאמר שמואל ואפי' בהמה [ולא פליג ר' יהודה] דדלמא רועה שאני מפני שהוא רואה תמיד ברביעתה ומ"ה א"ר יהודה לא ירעה רווק זה נראה לי אבל תמהני משום דחזינן בגמ' אמוראי טובא דמשמע דסברי להו כשמואל דאביי מכלי להו מכולי דברא ורב ששת מעבר לה נהרא ורב חנן א"ל בתמיה לרב כהנא לא סבר לה מר אפי' עם בהמה וא"ל לאו אדעתאי אלא שהר"ם במז"ל כתב בפ' כ"ב מהל' איסורי ביאה דמדינא שרי וחכמים הללו ממדת חסידות היו נוהגין כן [וכן כתבו בתוס']:

[דף פא ב] אמר רבא מתייחד אדם עם שתי יבמות: נשי שני אחין ששונאות זו את זו כשתי צרות שדואגות שמא תפול לייבום לפני בעלה ותעשה לה צרה וכן אשה וצרתה ואשה וחמותה ובת חמותה ובת בעלה כולן שונאות זו את זו וטעמא מפרש ביבמות בפ' האשה שהלכה [דף קיז א]:

שיודעת טעם ביאה: כלומר מה היא ביאה שתדע לספר הדברים בשוק:

ואינה מוסרת עצמה לביאה: מתוך שהיא קטנה עדיין לא לבשה יצר הרע הילכך אין כאן משום דעת קלה ושוב לא תהא נוחה להתפתות:

תינוקת בת ט' שנים: כדמסיים סיפא דכי איכא שדים נכונו ושערך צמח הוא דמגרו בה וסבר לה כמ"ד [בנדה ד' מו א] בת ט' שנים ויום אחד שהביאה שתי שערות סימן הם מכאן ואילך אבל קודם לכן שומא בעלמא:

ותינוק בן י"ב שנה ויום אחד: קרי ליה הגדיל ולא ישן עוד בקירוב בשר:

וזה וזה: בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא בתינוקת בעינן שדים נכונו בסימני נערות בסימנין שבדדיה דהיינו בוחל כדתנן במס' נדה (דף מז א) בוחל אלו ימי הנעורים. ושערך צמח אלא ללישנא קמא אי אתיא ב' שערות מט' שנים ולמעלה הוי סימן גמור וללישנא בתרא הוי שומא עד בת י"ב שנה ויום אחד:

בושה לעמוד לפניו ערומה: בידוע שיש בה יצר טעם ביאה ובהלכות כתוב לא שנו אלא שבושה ובספרים שלנו כתוב לא שאנו אלא שאינה בושה וכן בפרק כ"א מהלכות אסורי ביאה:

אמר רבא לא אמרן אלא דמקדשה: תמהני דבגמ' הכי גרסינן רב חנן איקלע לבי רב חסדא חתניה שקלה לבת ברתיה אותבה בכנפיה א"ל לא סבר לה מר דמיקדשה א"ל עבר מר אדרב דאמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר אני רוצה בפלוני א"ל ומר נמי עבר אדשמואל דאמר שמואל אין משתמשין באשה א"ל אנא כאידך סבירא לי הכל לשם שמים. כלומר לעשות קורת רוח לאמה שאני מחבב את בתה ומעשה זה אע"פ שהביאוהו על משנתינו נראה שאין לו ענין לישן עמהן בקירוב בשר דתנן ועוד דבתו תנן בת בתו לא תנן ובהאי עובדא נמי לא מזכרינן רבא כלל ועוד שפשט מעשה זה מראה דהיכא דמיקדשה אע"ג דליכא שדים נכונו ואפי' בבתו אסור אם בתו ובת בתו שוות בדינן אבל נראה שגרסא אחרת היתה לו לרב אלפסי ז"ל:

מתני' לא ילמד רווק סופרים: רווק. פנוי בלא אשה:

סופרים: מלמדי תינוקות. כלומר לא ירגיל רווק עצמו להיות מן המלמדי תינוקות. ובגמ' מפרש טעמא:

וכן לא תלמד אשה סופרים: לא תרגיל עצמה להיות מן מלמדי תינוקות:

אף מי שאין לו אשה: מפרש בגמ' אף מי שיש לו אשה ואינה שרויה אצלו:

לא ירעה רווק את הבהמה: שלא יתאוה לה:

ולא ישנו שני רווקים בטלית אחת: שלא יבואו לידי משכב זכור:

וחכמים מתירין: שלא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה:

וכל שעסקו עם הנשים: שמלאכת אומנתו נעשית לנשים והנשים צריכות לו:

לא יתיחד עם הנשים: ואפי' עם הרבה

דף לג עמוד ב

נשים לפי שלבו גס בהן וכולן מחפות עליו ואילו איניש אחרינא עם שתי נשים תנן אבל שלשה או ארבע שפיר דמי כך פרש"י ז"ל אבל בפ' כ"ב מהלכות איסורי ביאה כתוב אפילו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים אסור להתיחד עמהן ואחרים פירשו דמשום דתנן דאשה אחת מתיחדת עם שני אנשים קתני הכא דכל שעסקו עם הנשים לא יתיחד עמהן ואפילו הן [נשים הרבה]:

ולא ילמד את בנו אומנות בין הנשים: אומנות שהיא נוהגת עם הנשים:

חמר גמל ספן קדר בעל קדרות: כל אלו אומנות ליסטין כשהולכים בדרכים הם נכנסים ולוקטין עצים מן הכרמים ופירות ועוד שנשכרין לבני אדם ומעבירין על תנאיהם:

רועה: בהמות שלו מעבירן בשדה אחר:

חנוני: מלומד באונאה להטיל מים ביין וצרורות בחטים:

גמ' משום אמהתא דינוקי: אמותיהן של תינוקת שמצויות אצלם להביא את בניהן לבית הספר: כל אומנות אין להם מתן שכר לאחר זמן אלא שכר המצוי בהן בשעתן אבל תורה מתן שכרה מאליו לאורך ימים ואף לחולה ולזקן שאינו יכול לעסוק בה מעכשיו אוכל מן הקודמות שנאמר עוד ינובון בשיבה יצמחו צמח ויתחדש שכרן לעת שיבתן דשנים ורעננים יהיו:

הדרן עלך עשרה יוחסין וסליקא לה מסכת קדושין