קידושין ב א

מידע על מהדורת ויקיטקסט • דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לעמוד זה • מהדורה מבוארת

תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפט

| ראשונים נוספים
על הש"ס: ראשונים | אחרונים

מתני' האשה נקנית בשלוש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים ^אנקנית בכסף בשטר ובביאה בכסף בית שמאי אומרים בדינר ובשווה דינר ובית הלל אומרים ^בבפרוטה ובשווה פרוטה ^גוכמה היא פרוטה? אחד משמונה באיסר האיטלקי וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל. ^דהיבמה נקנית בביאה וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם

גמ' האשה נקנית מאי שנא הכא דתני האשה נקנית ומ"ש התם דתני האיש מקדש משום דקא בעי למתני כסף וכסף מנא לן גמר קיחה קיחה משדה עפרון כתיב הכא כי יקח איש אשה (דברים כב, יג) וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני (בראשית כג, יג) וקיחה איקרי קניין דכתיב השדה אשר קנה אברהם

רש"י

האשה נקנית – לבעלה.

בשלוש דרכים – כדמפרש ואזיל, "והאי שלוש לשון נקבה הוא". ובגמרא בעי אמאי תנא לשון נקבה.

וקונה את עצמה בשתי דרכים גרסינן.

וקונה את עצמה – להיות ברשותה להינשא לאחר.

בכסף ובשטר – מפרש בברייתא בגמ' (לקמן דף ה ע"ב), נותן לה כסף או שווה כסף, ואומר לה: הרי את מקודשת לי. שטר – כותב לה על הנייר, אף על פי שאינו שווה פרוטה, "הרי את מקודשת לי". ביאה – בא עליה ואמר: "התקדשי לי בביאה זו". וכולהו יליף מקראי.

טעמא דבית שמאי מפרש בגמרא (דף יא.).

פרוטה – של נחושת.

איסר האיטלקי - של כסף ודמיו שמנה פרוטות.

היבמה נקנית – ליבם.

בביאה – להיות כאשתו לכל דבר, שאם בא לגרשה אחר כך, אינה צריכה הימנו חליצה אלא גט. אבל שטר וכסף אין מועילין בה מן התורה, אלא מדרבנן דתקון דמהני בה מאמר, כדאמרינן ביבמות (דף נ.). אבל אינו גומר בה להיות יורשה ומיטמא לה ולא לפוטרה מן החליצה, אלא לפוסלה על שאר אחיו.

ומאי שנא התם – בפרק שני (לקמן דף מא ע"א) דתנא "האיש מקדש בו ובשלוחו", ניתני הכא: האשה מתקדשת.

משום דקבעי למיתני כסף – בהני קניינין, ואמרינן לקמן (דף ד:) "כסף, מנלן דנקנית בו", ומפרשינן דגמרינן "קיחה" "קיחה" משדה עפרון דאקרי קניין. הלכך תנא הכא קניין.

וכסף מנלן – לאו הכא קא בעי לה, אלא לקמן (דף ג:). והכא האי מתרץ קאמר לה לכולא מילתא: משום דקא בעי למיתני כסף, וכסף מנלן? ילפינן ליה לקמן (דף ד:) מ"קיחה", ו"קיחה" לשון קניין הוא, הילכך תני האשה נקנית.

תוס'

האשה נקנית – הכא תני בה"א. וכן בכמה דוכתין, גבי איש ואשה, קתני בה"א. כמו: "האשה שהלכה" (יבמות קיד:), "האשה שהלך בעלה" (שם סז:), האשה שנתארמלה (כתובות טו:), "האיש מקדש" (לקמן מא ע"א). וקשה: דבההיא דתנן "בתולה נשאת" (כתובות ב.) – אמאי לא תני הבתולה נשאת? וי"ל דהכא אקרא קאי, כלומר: האשה המבוררת בפסוק, דאשכחנא אשה מבוררת בקרא גבי נשואין דכתיב "כי יקח איש אשה", אבל בתולה לא קאי אקרא – דלא אשכחנא בשום דוכתא בתורא בקרא מפורש גבי נשואין. אבל קשה: לקמן (דף יד:) דתנן "עבד עברי", "עבד כנעני" (דף כב:), אמה עבריה (דף יד:) – אמאי לא תני בהם ה"א? דהא מבוררין בפסוק נינהו! ושמא בהני, עבד ואמה, אין נופל בהן לשון ה"א – שאין מבוררין כ"כ, לפי שהוצרך לפרש בהן בהי מינייהו: אי בעברי אי בכנעני או בעבריה או בכנענית, דהא גבי יבמה קתני "היבמה"^(א). ואין לחוש כל כך שבכ"מ שונה התנא לשון הרהוט לו בפה, דכן מצינו שיש מקומות ששונה המעשה קודן המניין – כי האי דהכא, וכן "בתולה נשאת ליום הרביעי", "אתרוג שווה לאילן בשלוש דרכים" ו"התורה נקנית במ"ח דברים" (משנה, אבות ו, ה); ויש מקומות ששונה המניין קודם – כמו "בעשרה מאמרות" (שם ה א), "אור לי"ד בודקין" (פסחים ב.), "ז' ימים קודם יו"כ" (יומא ב.), "בשבעה דרכים בודקין את הזב" (משנה, זבים ב, ב), "בג' דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים" (גיטין ט.):

ב"ש אומרים בדינר – במס' עדויות (ד ז) תני ליה גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה, ואע"ג דאי קבלה קדושין מאחר הוו ב"ש לחומרא – מיהו לאו להכי מיתשיל, כדאמרינן ביומא (דף פ:) כי אתשיל לעניין עוג מלך הבשן:

בפרוטה ובשווה פרוטה – תימה: דלא הוה למיתני אלא בשווה פרוטה כדתנן בהזהב (בבא מציעא נה.) "חמשה פרוטות הן ההודאה בשווה פרוטה" והאשה מתקדשת בשווה פרוטה! וי"ל, משום דתנא כאן בכסף – מפרש באיזה כסף: דינר לב"ש ופרוטה לב"ה ולפי שלא נטעה לומר כסף דווקא, ולא שווה כסף – כדיליף "קיחה" "קיחה" משדה עפרון דכתיב ביה כסף – מפרש שווה כסף. וא"ת: ומנא לן דשווה כסף ככסף? דהא לקמן (דף טז.) מיבעי ליה קרא גבי עבד עברי ישיב לרבות שוה כסף ככסף ופדיון הבן דכתיב ביה כסף, ואמר לקמן (דף ח.) דרב כהנא שקל סודרא בפדיון הבן – ומנא לן דשווה כסף ככסף? ומיהו בפרק קמא דשבועות (דף ד:) דריש כלל ופרט וכלל. אבל גבי ערכין דכתיב ביה כסף והקדש נמי – דתנן (ערכין כז.) גבי המקדיש שדה, שהקדש נפדה בכסף ובשווה כסף – מנלן דשווה כסף ככסף? מיהו בהקדשות נמי אפשר דדרשינן כלל ופרט וכלל, דהא אין הקדש נפדה בקרקע כדאמרינן בהזהב (בבא מציעא נד.) "הרי אמרו אין הקדש מתחלל ע"ג קרקע, דרחמנא אמר: ונתן הכסף וקם לו", ולקמן (דף ה.) נמי אמרינן דאין פודין הקדש ומעשר שני בשטר – אבל גבי קדושין וערכין מנלן דשווה כסף ככסף? וי"ל דילפינן מע"ע. וא"ת: והא גבי נזיקין נמי כתב קרא כסף ישיב לבעליו, ודרשינן בפ"ק דב"ק (דף ז.) "ישיב – לרבות שווה כסף ככסף", וא"כ הוו נזיקין ועבד עברי שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין! ויש לומר, דתרוייהו צריכי: דאי כתב עבד עברי גרידא, לא מצי למילף נזיקין מיניה, לפי שמצינו שהקפיד הכתוב לעניין מיטב וסד"א נמי כסף דווקא ולא שויו – להכי איצטריך כסף ישיב גבי נזיקין; וגבי ע"ע איצטריך נמי קרא, דלא מצי יליף מנזיקין דהוה אמינא עבד דומיא דנזיקין, ואם מיקני בקרקע ליבעי מיטב – לכך איצטריך תרוייהו. אי נמי י"ל: אי כתב בעבד הוה אמינא דדין הוא שנקל עליו דיכול לפדות עצמו אפי' בשווה כסף, כדי שלא יטמע בין העובדי כוכבים. אבל גבי נזיקין, דלא שייך למימר כך, לא אמרינן הכי. ואי כתב בנזיקין גרידא, לא מצי למילף עבד מיניה – דס"ד דלא יהיה שווה כסף ככסף בעבד, לפי שגם הוא גרם לו למיכר על שנשא ונתן בפירות שביעית וכר' יוסי בר' חנינא דלקמן (דף כ.) וס"ד דנחמיר עליו לומר: דווקא כסף ולא שוויו. והא דאיצטריך קרא לפדיון הבן והקדש, דשווה כסף ככסף, ולא יליף מנזיקין וע"ע – לפי שבא למעט קרקעות ושטרות שאין פודין בהן בכור אדם והקדשות:

וכמה היא פרוטה – הא דלא מפרש כמה הוא דינר, משום דדינר היו יודעין כמה היה – שהוא אחד מכ"ד בדינר של זהב כדאמרינן בריש הזהב (דף מד:). אבל פרוטה, איכא פלוגתא בגמרא לקמן (דף יב.) זימנין דזיילי וזימנין דייקרי. ועוד דדברי ב"ה דקי"ל כוותיה איבעי ליה לפרושי טפי:

אחד מח' באיסר – כשהאיסרים כדינם, אבל כשהאיסרים מתזיילין: אחד מששה, כדאמרינן בגמרא (שם):

איטלקי – מפרש ר"ת: על שם איטליא של יוון ואין לתמוה על הקו"ף כדאשכחנא (עזרא ד, ט) "שושנכיא" – על שם שושן:

היבמה נקנית כו' – תימה דלא תני מניינא כדלעיל, וליתני "נקנית בדרך אחד וקונה עצמה בשני דרכים" וכמו מנייננא דלעיל למעוטי – כדאמרינן בגמרא האי מניינא נמי למעוטי דרישא: למעוטי כסף ושטר, כדדרשינן לקמן (דף יד.) "ביאה גומר ואין כסף ושטר גומרין בה". ומניינא דסיפא למעוטי ג"כ דלא נילף מק"ו מאשה כדאמרינן בגמ' (שם) דדרשינן "נעלו – אין, מידי אחרינא – לא". וי"ל דבחדא מילתא אין לשנות מניינא. ואע"ג דגבי אתרוג תנן "ששוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד" – התם בא לפרש דברים החולקים בו. ומאחר דלא תנא מניינא ביבמה לא חש לשנות מניינא בעבד עביר וכנעני, אי נמי משום דלא איצטריך למיתני בהם מניינא למעוטי מאי:

מאי שנא הכא דתנן האישה נקנית – המ"ל אגב דבעי למיתני סיפא "וקונה את עצמה" דלא שייך התם לשון קדושין וכה"ג משני בסמוך. ומיהו אומר הר"ר מנוח דה"מ למיתני "וניתרת בשני דרכים" דגבי קדושין שייך לשון היתר:

משום דקבעי למיתני כסף – והכא לא שייך למיפרך ותנא תרתי אטו חדא, כדפריך לקמן, דלשון קניין שייך נמי בשטר וביאה. ולא היה תמוה על לשון קניין, אלא משום דלקמן תנא לשון קדושין והכא תנא לשון קניין. אי נמי בשטר נמי אשכחן לשון קניין דכתיב "ואקח את ספר המקנה" (ירמיהו לב, יא):

וכסף מנלן גמר קיחה קיחה משדה עפרון – ואם תאמר: ומה צריך לכל זה, לא היה צריך לומר אלא "כסף איקרי קניין, דכתיב נתתי כסף השדה קח ממני וכתיב השדה אשר קנה אברהם אי נמי שדות בכסף יקנו" ? וי"ל דבהכי לא סגי דנהי דכסף השדה איקרי קניין – כסף דאשה לא איקרי קניין, לכך צריך להביא ראיה דאותו כסף דגמרינן אשה מיניה אקרי קניין:

וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממני – אינו חושש אלא שמוצא לשון קיחה, אע"ג דלא דמי דקיחה: דהכא קיימא אכסף של שדה, וקיחה דאשה לא קיימא אכסף של אשה אלא אאשה עצמה. וא"ת: וליתני "האשה נקחת" שהוא לישנא דקרא טפי, דכתיב "כי יקח", ותנן נמי עירובין (דף כו:) "הכל נקח בכסף מעשר", וביאה שייך נמי לשון קיחה דכתיב (ויקרא כ, יז) "ואיש אשר יקח את אחותו"? וי"ל דלא שייך למיתני סיפא "ולוקחת עצמה בב' דרכים":

עין משפט ונר מצוה

מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)

א א מיי' פ"א מהל' אישות הלכה ב', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ו סעיף ד':

ב ב מיי' פ"ג מהל' אישות הלכה א', סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ז סעיף א':

ג ג מיי' פ"ג מהל' טוען ונטען הלכה א', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ז סעיף י':

ד ד מיי' פ"א מהל' יבום הלכה א', ומיי' פ"ב מהל' יבום הלכה ג', סמ"ג עשין נא, טור ושו"ע אה"ע סי' קס"ו סעיף ז':

תוס' ר"י הזקן

האשה נקנית – לבעל בא' מג' דרכים.
וקונה את עצמה – מיד הבעל וכולה מפרש בגמ'.
היבמה נקנית – ליבם, קניין גמור ליורשה וליטמא לה בביאה. אבל ההוא קניין דלעיל לא הוי קניין גמור דעדיין אינו יורשה ואינו מטמא לה אם הוא כהן, אלא שנעשית ארוסה.
התם – בפרקא דלקמן.

הגהות הב"ח

הערה (א): דהא גבי יבמה – עיין בשו"ת ב"ח סי' קפ"ב.

הגהות הרש"ש

מתני' יבמה – בתוס' יו"ט: ועי' בפי' הרע"ב כו' דדריש יבמה יבוא עליה מ"מ ולא מויבמה, ולי נראה דתרוייהו צריכי (וכ"מ מהתניא אידך דשם דנקיט לתרוייהו דרשי) דהרי חזינן דיש חילוק בינו לבינה בישן הוא דלא קנה ובהיא ישנה קנה (אף דלעניין שוגג ומזיד כו' דילפינן מיבא עליה כהדדי נינהו) וע"כ משום דרשה דויבמה הוא:
וקונה את עצמה בחליצה כו' – היינו מהזיקה לבדה קודם שנקנית לו בביאה. ולא הוה כקונה את עצמה דאשה דהוא אחר שנקנית לו בא' מהג' דרכים:
רש"י ד"ה בפרוטה: של נחושת, וד"ה איסר של כסף – נראה דרצה בזה ליישב דקדוק התוס' בד"ה וכמה. וכוונתו הוא משום דפרוטה היא נחשת לכן משעה באיסר דהוא כסף דמטבע הוא לגבי נחשת כדאיתא ר"פ הזהב:
ד"ה בביאה: אבל אינו גומר בה להיות יורשה ומטמא לה – אף דגם באשה דעלמא דנקנית מן התורה בכסף ושטר ג"כ אין גומרין בה לדברים הללו. מ"מ ביבמה אילו הוו קנינם מה"ת היו גומרין בה כמו ביאה דאפילו אם תרצה לומר דאירוסין עושה ביבמה הוות בה כנשואה. ומה שסיים "אלא לפוסלה" כו' היה לו לומר ג"כ להצריכה גט:
תוס' ד"ה בפרוטה, בא"ד וא"ת כו' דהא לקמן מיבעיה ליה קרא גבי עבד עברי ישיב כו' – לכאורה יש לומר דהתם נצרך קרא דאפילו קנהו האדון בכסף יוכל להפדות בע"כ אף בשווה כסף. ונראה דכוונתם דהא דלקמן (ריש דף ח') דמייתי הגמרא האי קרא על תחילת קניינו ולא כהמציין לדף טז ע"א. אבל קשה לי אימא דילפינן מהיקשא דאחרת וכמו דהקשו בעצמם לקמן (דף ב:) בד"ה מעיקרא. ויש לומר דאם כן היה לו לומר דון מינה ומינה דליבעי בשווה כסף ב' פרוטות:

מהרש"א

מתוך: מהרש"א על הש"ס/קידושין/פרק א (עריכה)

תוס' בד"ה האשה נקנית כו' או העבריה דהא גבי יבמה קתני היבמה כו' עכ"ל - מפי' מהרש"ל שהוצרכו לזה דאף אם תאמר דמהכא אין ראיה דדרך לשנות איש ואשה בכל דוכתין בה' אלא יבמה קשיא אם לא דיבמה אקרא קאי ומ"מ קשה כו' עכ"ל ע"ש, אבל לפי זה אין לו מקום כאן אלא בעיקר קושייתם לעיל ה"ל לומר כן דאין לחלק בכך וכמ"ש התוס' בריש כתובות דאכתי תקשי מהיבמה אבל הנ"ל דהכא לא אסקי התוס' אדעתייהו כלל לחלק בהכי והאי תירוצא שכתבו לעיל דאשה מבוררת בקרא ובתולה אינה מבוררת בקרא ודאי דקאי אלא אמה שנדחקו הכא לומר ושמא בהי עבד ואמה לא נופל בהו לשון ה' וכו' אמרו דאין לומר בהך דעבד ואמה דלא תקשי מנייהו כלל דהיינו דלא תנא בהו בה' משום דלא הוה ריש הפרק כמו כל הנהו האשה דנקטו דהוו ריש הפרק דא"כ תקשי לך היבמה דלא הוה ריש הפרק וא"כ ע"כ איצטריך לן לדחוקי כדלעיל דבהני עבד ואמה אין נופל כו' גם מה שהקשה מהרש"ל דהא האשה שנתארמלה דלא קאי אקרא מא"ל כו' אין כאן קושיא דה"ק האשה הנשואה המבוררת בקרא אם נתארמלה וכה"ג איכא לפרושי האשה שהלכה והאיש שהלך ותו לא מידי ודו"ק.

ראשונים נוספים

רי"ף על הפרק

רא"ש על הפרק

חידושי הרמב"ן

מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/קידושין/פרק א (עריכה)

מתני': האשה נקנית בג' דרכים בכסף בשטר ובביאה. דוקא נקט סדרא, דכתיב כי יקח היינו כסף והדר כתיב ובעלה משום הכי אקדמי לכסף מקמי ביאה ושטר משום דדמי לכסף שכן קונין בהן שאר דברים וקניני' מרוב' סמכו ענין לו ואעפ"י שכתוב כסף וביאה סמוכין ולמאי דמפקינן מויצאה חנם ההיא לומר דקדושי דאב הוו אבל מ"מ דקני מכי יקח נפק' והדר ובעלה. ולר' יוחנן דמפיק ביאה מבעול' בעל איכא למימר דכיון דעיקר כל קנין כסף הוא [מדרשה] חביבה ליה ואקדמיה א"נ כיון דכתיב כי יקח והדר ובעלה אקדמיה לכסף ואע"ג דקדושי ביאה לאו מובעלה נפקא לן הא מ"מ שם ביאה הוא ומבעול' בעל גלי רחמנא דובעלה בקדושי ביאה משתעי.

וגט דאקדמיה למיתת בעל משום דכתיב בהדיא טפי ממיתת הבעל ועוד דלישנא דחיי עדיף ליה:

בדינר ובשוה דינר. איכא למידק, קדושי כסף מנלן דכתיב כסף השדה נימא כסף דוקא שוה כסף מנ"ל וא"ת שוה כסף בכלל כסף והא איצטריך ליה לתנא לרבויי גבי עבד דתניא לקמן ישיב גאולתו לרבות שוה כסף ככסף וא"ת מניס אמרינן לכל מקום שנ' כסף שוה כסף בכלל והא גבי נזיקין אצטריך נמי רבויא דתניא כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף ככסף ואפי' סובין. איכא למימר קדושי אשה גמרינן מדכתיב ישיב את גאולתו לרבות שוה כסף מאי טעמא מדכתיב ויצאה חנם אין כסף והיינו שוה כסף דעבד ואמה ואתקושוע"כ דרשת ליה הכי אין כסף ושוה לכסף לאדון אחר. א"נ איכא למימר בפרעון שבכל מקום שנ' כסף בקנין שוה כסף בכלל וכי איצטריך קרא לרבויי סד"א אם לקח עבד אינו יכול לגרוע בפדיונו בע"כ של רבו בשוה כסף דא"ל זיל טרח וזבין אייתי לה ו" גבי נזיקין סד"א שאינו יכול לפרעו בע"ב בשוה כסף אלא ממיטב דכתיב מיטב שדהו ישלם קמ"ל אבל לענין מקנה כיון דניחא ליה בשוה כסף ככסף הוא שהרי שניהם שוים [אצלו] ואקשי' הא דאמרינן לקמן האי תבואה וכלים היכי דמי אילימא דלא מקני להו כלל ישיב אמר רחמנא וכו' אלמא לענין גופיה איצטריך קרא לשוה כסף. לא תיקשי דהא דעדיפא ודאלימ' אקשינן דאי מסברא לא מצינן לאקשויי דהוה דחי ליה מיניה ואומר ליה מנא לן ועוד דהוה קס"ד התם דממעט שוה כסף מדכתיב מכסף מקנתו דמשמע ולא כל כסף לפיכך הוצרך לומר לו שכבר נתרבה מדכתיב ישיב אבל בכל מקום שנ' כסף סתם שוה כסף בכלל וזה נ"ל יותר מהראשון.

האי דלא תנינן כמה הוא דינר משום דפשיטא ליה וידיעה מילתא מה שא"כ בפרוטות שהרי איסר איטלקי ידוע ששמו כך (הפרוטה) ולא הוצרך לפרש כמה הוא איסר האיטלקי ועוד דב"ש במקום ב"ה אינה משנה לפיכך לא הוצרך התנא לפרש כאן כמה הוא דינר:

והיבמה נקנית בביאה. ק"ל להראב"ד אמאי לא תני דרכים ביבמה ואיכא דמפרק דרכים למה לי למעוטי וביבמה לא איצטריך מיעוטא לכסף ושטר דכיון דברישא גבי אשה תננהו וגבי יבמה שבקנהו ולא קתני אלא חד מנייהו מיעוט א"צ ולחליפין לא אצטריך מעוט דכיון דכסף לא קני בה חליפין למעוטי ל"ל.

ועדיין יש לך לדון, גבי עבד עברי אמאי לא תנא דרכים למעוטי חליפין כדאמרינן בגמ' ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין וגם שאינו נקנה בחזקה ולא במשיכה אע"פ שעבד כנעני נקנה בהם ובסיפא נמי ליתני דרכים למעוטי שאינו קונה את עצמו במיתת האדון אלא הנרצע. ואיכא למימר לחליפין לא איצטריך מיעוטא כיון דתני רישא למעוטי שאינן בכלל כסף ואין האשה נקנית בהם. ולחזקה לא איצטריך מיעוטא דלא אשכחן חזקה בעברי כלל אלא בכנעני שגופו קנוי וכי איצטריך ברישא מיעוט' לחליפין משום דסד"א בכלל כסף הן ובסופה משום דאשכחן חליצה באישות אבל בחזקה דלא אשכחן בעברי לא איצטריך מיעוטא וה"ה משיכה ולא אצטריך גם כן מיעוטא למיתת האדון דכיון דגם עברי גופיה קתני ליה בנרצע ולא ערביה ותנייה גבי שאינו נרצע (אעפ"פ) שבנרצע כתיב.

עוד יש לי לפרש הא דלא תנינא דרכים בריש' דיבמה ובעבד עברי משום דדרכי' דאשה אכלהו קאי והכי קתני ובדרכים הללו נקנית היבמ' בביא' והעבד העברי בכסף ושטר ושניהם נקנין בדרכים הללו ולא בדרך אחר ומיהו בסופה דיבמה ובסופה דעבד עברי מצי למיתני דרכים אלא כיון דברישא לא תני דרכים בסיפא נמי לא תני דרכי' ולעולם רישא וסיפא אלו דוקא אבל גבי עבד כנעני ה"ל למיתני דרכי' דלאו מדרכים דרישא נפיק דהא קתני חזקה דלאו מדרכים דרישא היא לפיכך מצאו מקום בגמ' לרבות בו משיכה וחליפין:

גמרא מאי שנא הכא דתני האשה וכו'. תמיה לי אמאי לא אקשינן וליתני האיש מקדש אסדר' דמתני' והדר ליבעי נקנית ומקדש ואפשר דאי אקשי ליה הכי הוה אמר ליה משום סיפא כדאמרינן לקמן בסמוך ותו לא הוה קשי' ליה אמאי תנא נקנית דמשום סיפא נמי הוא דלא מצי למימר להו מתקדשת וריש' בלשון קדוש וסיפי בלשון קנין לא קתני ואי קשי' נך ונימא ליה הכי איכאלמימר דעדיפא מיניה א"ל דעיקר קיחה שבכסף קנין הוא:

משום דקא בעי למיתני כסף וקיחה אקרי קנין וכו'. ואי קשי' לך ותני תרתי משום חדא לאי קושיא היא דאכלהו שייך לשון קנין דאי תלמוד מקנה קנה בהו וכיון דגבי כסף בהדיא ואתי שפיר בכלהו תני לה משא"כ בההיא דאקשינן לקמן בלשון דרכים בכסף ובשטר לא אשכחן.

ואחרים אמרו דשטר נמי לשון קנין הוא דכתיב ואקח את ספר המקנה והוא דפריש בגמ' כסף משום דלא מפרש בהדיא והיה צריך לומר כן דליהוו תרתי וליתנן חדא משום תרתי א"נ הא דפריש כסף משום דקיחה באשה איקרי קנין אבל בשטר דאשה לשון קנין לא אשכחן ולא הוה משני בלישניה משום שטר בעלמא:

וקיחה אקרי קנין. והאי דלא קתני מתני' נקחת משום סיפא. דלא שייך בה לשון קיחה:

חידושי הרשב"א

מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/קידושין/פרק א/דף ב - י (עריכה)

מתני' נקנית בכסף בשטר ובביאה: אף על פי שהביאה מפורשת בתורה כדכתיב "ובעלה" דמיניה ילפינן לה בגמרא - אפילו הכי אקדמיה לכסף משום דאקדמיה קרא דכתיב "כי יקח" דהיינו כסף דגמירי קיחה קיחה משדה עפרון. ותנא שטר אחר כסף משום דקנינו מרובה ככסף. וגט דאקדמיה למיתת הבעל משום דכתיב בהדיא טפי ממיתה. ועוד דלישנא דחיי טפי עדיף.

בדינר ובשוה דינר: יש מקשים, קדושי כסף מהיכא? מדכתיב "כסף השדה". אם כן נימא כסף דוקא! ואם תאמר שוה-כסף בכלל כסף -- ליתא, דהא גבי עבד עברי איצטריך תנא לרבות שוה כסף כדתניא "ישיב גאולתו"-- לרבות שוה כסף ככסף. ואם תאמר דמיניה גמרינן לכל מקום שנאמר "כסף" דשוה כסף בכלל -- אם כן גבי נזיקין למאי איצטריך קרא לרבויי? דתניא "כסף ישיב לבעליו"-- לרבות שוה כסף ככסף ואפילו סובין.

יש לומר כל מקום שנאמר "כסף" גבי קנין - שוה כסף בכלל "כסף" כיון דהא ניחא להו בהכי. וגבי גרעון כסף דעבד --דבעל כרחו דרבו הוא-- איצטריך, סלקא דעתך אמינא כיון דבעל כרחו - מגרע, ויוצא [בכסף] דוקא. קמ"ל. וגבי נזיקין נמי הואיל ומשלם ממיטב כדכתיב "מיטב שדהו..ישלם" - "כסף" דכתב גביה - כסף דוקא. קמ"ל אפילו סובין.

ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן האי תבואה וכלים היכי דמי אילימא דלא מקני בהו כלל, ישיב אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף -- אלמא דאף לקנין איצטריך לרבויי שוה כסף למהוי כסף! יש להשיב דהתם לרווחא דמלתא קאמר ליה, ודעדיפא קא מקשה; דאי מסברא הוה דחי ואמר ליה "ומנא לך!", משום הכי קא מקשה ליה מדכתיב ישיב-- לרבות שוה כסף.

ויש מתרצים בזו והיינו טעמא משום דסלקא דעתך התם דממעיט שוה כסף מדכתיב "מכסף מקנתו" דמשמע ולא כל כסף, לפיכך הוצרך לומר שכבר נתרבה מדכתיב "ישיב גאולתו".

והאי שוה דינר דקתני, איכא למימר דדוקא קתני - מטלטלי, אבל נתן לה קרקע בקדושיה אינה מקודשת. וכן במחומר לקרקע. וכדמוכח בריש פרק קמא דגיטין גמרא אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים דאקשינן והא איכא מחובר!, ואסיקנא כי קתני מלתא דליתא בקדושין, מלתא דאיתא בקידושין לא קתני -- אלמא המקדש במחובר לקרקע אינה מקודשת. וכן כתב הבעל העיטור ז"ל, דמקשינן הויה ליציאה, מה יציאה במחובר לקרקע לא, אף הויה במחובר לקרקע לא.

אלא דקשה לי הא דתניא בתוספות דמכלתין (פרק ד) באשירה ופירותיה, בעיר הנדחת וביושביה, בבימוס ובמה שעליו, במרקוליס ומה שעליו וכל דבר שחל עליו איסור עבודה זרה - כולם, אף על פי שמכרן וקדש בדמיהן -- אינה מקודשת. קתנה בעיר הנדחת ובאשרה שהם קרקע ומחובר לקרקע וטעמא משום שחל שם ע"ז עליו - אינה מקודשת, הא בעלמא - מקודשת!

ויש להשיב דהתם לא איצטריך אלא משום מכרן וקדש בדמיהן, דטעמא דעיר הנדחת או אשרה, הא בעלמא דהיתירא מקודשת. אבל בעיר גופה או באשרה גופה או בעודה מחוברת בקרקע, אפילו דהיתירא נמי-- אינה מקודשת, דבמחובר אינה מקודשת משום דכתיב "ויצאה...והיתה". ואי נמי יש לומר דנתן לה קרקע בקדושיה בתורת כסף מקודשת. וההיא דפרק קמא דגיטין בשטר אירוסין קאמר, שאם כתבו על המחובר לקרקע ונתנו לה אינה מקודשת, דומיא דגט דמקשינן הויה ליציאה. וזה עיקר.

בדינר ובשוה דינר: הא דלא קתני כמה הוא דינר כדקתני "כמה היא פרוטה?" -- איכא למימר משום דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה לפיכך לא חשש לפרש כמה הוא הדינר. אי נמי משום שהדינר ידוע ביניהם ולא הפרוטה. וכן האיסר איטלקי ידוע ביניהם עד שְשָמו בו הפרוטה ולא הוצרכו לפרש כמה הוא איסר האיטלקי.

גמרא. משום דקא בעי למיתנא כסף וכולי: והוא הדין דהוה מצי לשנויי משום דקא בעי למיתני סיפא "וקונה את עצמה" דלא שייך ביה לשון קדושין, תנא רישא "נקנית" כדמשני בסמוך -- אלא דעדיפא מינה אמר ליה, דעיקר קיחה שבכסף, קנין הוא.

גמר קיחה קיחה משדה עפרון: ואם תאמר אם כן ליתני "האשה נקחת" דהוה לישנא דקרא טפי ולישנא דמתניתין נמי הוי כדתנן נקח בכסף מעשר ושייך נמי אביאה דכתיב "ואיש אשר יחק את אחותו". וכן כל פרשת עריות -- "אשה אל אחותה לא תקח". ויש לומר משום דלא שייך למיתני סיפא "ולוקחת עצמה".

חידושי הריטב"א

מתוך: חידושי הריטב"א על הש"ס/קידושין/פרק א (עריכה)

פרק ראשון

האשה נקנית בשלשה דרכים. בגמ' מפרש אמאי תנא האי לישנא ומניינא למעוטי מאי וקונה את עצמה בב' דרכים נקנית בכסף בשטר ובביאה והאי דאקדמי' לכסף ושטר מקמי ביאה למאן דנפקא ליה ביאה מובעלה נקט סדורא דקרא דמעיקרא כתיב כי יקח דהיינו כסף כדאיתא בגמרא והדר ובעלה דהיינו ביאה ונקט שטר בהדי כסף מפני שקניינן מרובה בעלמא ואפילו למאי דמפקינן כסף מויצאה חנם אין כסף היינו למימרא דקדושי דאב הוה אבל עיקר קדושי כסף מכי יקח הוא כדמ' בצריכותא דעבדינן בגמ'. [לקמן ד"ט:] ולרבי יוחנן דנפקא ליה ביאה מדכתיב בעולת בעל איכא למימר דאקדים תנא למתני כסף ושטר מקמי ביאה משום דהכי אורחא דמילתא טפי ולא עוד אלא דאסור לקדש בביאה ורב מנגיד אמאן דמקדש בביאה כדאיתא במכילתין [דף י"ב]:

בכסף ב"ש אומרים בדנר ובשוה דינר ובה"א בפרוטה ובשוה פרוטה. בגמ' מפרש במאי פליגי ובדין הוא דלא הוי צריך למיתני אלא בה"א בשוה פרוטה וכדתנן בפ' הזהב חמש פרוטות הן האשה מתקדשת בשוה פרוטה שיש בכלל שוה פרוטה פרוטה אלא משום דאיצטריך למעט לב"ש בדינר ובשוה דינר איידי דקתני כסף תני נמי לב"ה בפרוטה ובשוה פרוטה כלישנא דב"ש. וקשיא להו לרבנן קמאי ז"ל מכדי קדושי כסף מנ"ל מדכתיב כי יקח וכתיב כסף השדה קח ממני וכיון שכן תינח כסף שוה כסף מנ"ל. וכ"ת שיש שוה כסף בכלל כסף והא אשכחן בעלמא בכמה דוכתי דכתיב בהו כסף ואפ"ה איצטריך קרא לרבויי שוה כסף כדאשכחן גבי נזיקין דמרבה שוה כסף דכתיב כסף ישיב לבעליו ישיב לרבות שוה כסף ככסף ואפי' סובין. וגבי עבד עברי המגרע פדיונו נמי אמרי' ישיב גאולתו לרבות שוה כסף וגבי פדיון הבן נמי דרשינן בבכורות מכלל ופרט וכלל דשוה כסף ככסף חוץ מקרקעות ועבדים ושטרות וגבי ערכין והקדשות נמי דאמרינן הכי היינו משום דילפינן בג"ש ערך ערך מפדיון הבן דהכי עבדינן לה להך ג"ש בבכורות וגבי אונס ומפתה דאמרי' בערכין דשוה כסף ככסף היינו משום דגמרינן להו מנזיקין דגמרינן להו תחת נתינת ישלם כסף כדאיתא בפ"ק דב"ק אבל הכא גבי קדושין דלית לן רבויי ולא דרשא מנ"ל דשוה כסף ככסף. ויש שתירץ כיון דדרשינן כסף קידושין מדכתיב ויצאה חנם אין כסף וגבי ע"ע וה"ה אמה העברי' שו"כ ככסף דאנן נמי גבי קדושין דדרשינן הכי אין כסף ושו"כ לאדון זה אבל יש כסף ושו"כ לאדון אחר דיציאה דכות' ממעטינן לגמרי ולא מיחוור דהא ודאי לאו הכריחא הוא למידרש הכי ושפיר איכא למימר אין כסף ושוה כסף לאדון זה אבל יש כסף מיהא לאדון אחר ומנו אביה. ואחרים תירצו דכיון דבעבד עברי שוה כסף ככסף ה"ה לעבד כנעני דליכא מידי דקני בעבד עברי ולא קני בעבד [כנעני] וכדאמרינן בפ' השולח עכו"ם ישראל קונה עכו"ם עכו"ם לא כ"ש הכי נמי ע"ע נקנה בשוה כסף עבד כנעני לכ"ש. והא דגמרינן בגמ' דעבד כנעני נקנה בכסף ושטר מקרקעות ולא גמרינן לה מעבד עברי היינו משום דסוף סוף איצטרכינן למיגמר חזקה מקרקעות דלית' בע"ע וכיון דכן גמרינן להו לכולהי מקרקעות והשתא דאתינן להכי דעבד כנעני נקנה בשו"כ וה"ה בשפחה כנענית דחד דינא אית להו הדר ילפינן משפחה כנענית לקדושי אשה בג"ש דלה לה. מיהו לא אלימא האי ג"ש למיגמר מינה חזקה לקדושי אשה משום דלא שייכא חזקה אלא בדבר שגופו קנוי וחליפין נמי לא גמרינן מינה משום דאיתתא בפחות מש"פ לא מקני' נפשה מ"מ גבי דרשא דשו"כ דליכא אלא גלויי מילתא דשו"כ בכלל כסף להא מיהת תהני לן ג"ש. אבל לא למילף מינה קנין גמור לכתחלה והיינו דטרחינן לאיתויי קדושי כסף מכי יקח ומויצאה חנם ולא מייתינן לה משפחה כנענית בג"ש דלה לה. וגם זה אינו מחוור דלא אשכחן בשום דוכתא דעבדינן ג"ש דלה לה אלא גבי גט דכתיב ביה לה לה אבל גבי קדושין מנ"ל והנכון דהכא פשיטא מילתא דכיון דגלי רחמנא דאשה נקנית בכסף דומי' דקנין שדה ה"ה לשו"כ דבכל הנהו דכתיבנא לעיל דאיצטריך לרבויי לשו"כ בכלהו איכא טעמא דגבי נזיקין איכא טעמא הי"א דכיון דכתב רחמנא מיטב שדהו ישלם שיד ניזק על העליונה ה"ה שאינו יכול לסלקו בסובין בע"כ. וגבי גרעון כסף דע"ע נמי הו"א כיון שהיא עדיין תוך זמנו ויוצא בע"כ של אדון דין הוא שלא יסלקהו אלא בכסף ונימא ליה ליטרח וזבין דומיא דלוה הבא לפרוע חובו עד שלא יכפנו המלוה שאינו לסלקו בשו"כ משא"כ כשהמלוה כופהו שאם אין ללוה מעות יפרע שו"כ כדאיתא בכתובות ולהכי איצטרך רבויי' ישיב גאולתו לרבויי שוה כסף ככסף דחס רחמנא עליה דליפוק לחירות משום כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים משא"כ בחוב דעלמא וגבי פדיון הבן וערכין והקדשות נמי הו"א דדברים אלו חדוש הם ואין לנו בהם אלא חדושם רחמנא אוקים יד דהקדש והכהן על העליונה דהא השתא בתר רבוייא מיעט מינה עבדים ושטרות וקרקעות אבל הכא גבי קנין דקדושי כסף כיון דמדעת שניהם ואיכא דבר חשיב מה לי כסף מה לי שו"כ והא דאמרינן בגמרא האי בתבואה וכלי' ה"ד אילימא דלא נקט להו כלל ישיב אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף לרוחא דמילתא אמרינן הכי לאלומי קושיין ולאו למימרא דאיצטרך לרבויי לענין קטן אי נמי משום דכתיב מכסף מקנתו דמשמע מיעוטא איצטרך לרבוייא דשו"כ אבל בקטן אשה ושדה פשיטא מלתא דכסף ושו"כ שוין הם וזו דעת אדוני הרמב"ן ז"ל והוא נכון:

וכמה היא פרוטה א' משמונה באיסר האיטלקי. פ' ע"ש שהמטבע הזה יוצא מאיטליא של יון נקרא כן איסר האיטלקי על שמה. והא דפירש כמה היא פרוטה ולא פירש כמה הוא הדינר משום דב"ש במקום ב"ה אינו משנה ואין אלו צריכין לפ' דבריהם ותו דסך הדינר היה ידוע אצלם שהרי שיערו הפרוטה באיסר ולא פירשו כמה הוא איסר לפי שהיה ידוע אצלם:

וקונה את עצמה בשתי דרכים בגט ובמיתת הבעל. פי' קתני גט ברישא משום דהוו לישנא דחיי' דהיינו סידורא דקרא דכתיב ושלחה מביתו או כי ימות האיש האחרין והקשה הראב"ד ז"ל אמאי לא קתני מנין דרכים ביבמה ולימא והיבמה נקנית בדרך א' וקונה את עצמה בשתי דרכי' ומניינא דרישא למעוטי כסף ושטר ומניינא דסיפא למעוטי גט. ותו גבי ע"ע נמי אמאי לא קתני דרכים למעוטי חליפין ולמעוטי משיכ' וחזקה שאינו נקנה בהם כעבד כנעני ובסיפא דידה נמי ליתני דרכים למעוטי שאינו קונה עצמו במיתת האדון ותירץ הרמב"ן ז"ל דדרכים דקתני ברישא דמתני' גבי אשה אכולה מתניתין קאי וה"ק האשה נקנית בא' מג' דרכים שיש לנו בקטן כסף ושטר וביאה והיבמה נקנית בדרכים אלו שאמרנו בביא' וע"ע נקנה מהם בכסף ושטר אשתכח דהני שלש דרכים הדרי בכולם ואינם נקנין בדרך אחרת מיהו בסיפא דיבמה ובסיפא דע"ע מצו למתני דרכים אלא דדרכים דידהו ליתניהו בדרכים דאשה אלא דכיון דלא קתני דרכים ברישא ה"ה בסיפא וגבי עבד כנעני לא תני דרכים משום דלאו דוקא וה"ה דנקנה במשיכה וחליפין כדאיתא בגמ':

גמרא. מ"ש הכא דתני האשה נקנית ומ"ש התם דתני האיש מקדש. והא דלא דייק מעיקרא לישנא דהאשה כסדרא דמתני' והדר נידוק נקנית ומקדש משום דאי דייק מעיקרא אמאי תני האשה ה"א דמשום סיפא תני הכי בדידה כדאמרינן הכי בסמוך ובהא היה מיתרצה לי' אמאי תני נקנית דהיינו משום סיפא דקתני וקונה את עצמה דלא מצי למיתני לישנא דקידושין ומ"ה דייק מעיקרא מנקנית כי היכי דלישמועינן דעדיפא מינה דנקט לישנא דקנין דדוקא משום דקיחה אקרי קנין ולא משום סיפא. תו מסתבר לי דהשתא לא דייק אמאי קתני האשה משום דאפשר דלישנא נקנית אכרחי' למתלי מילתא באשה הילכך בעא מעיקרא אמאי קתני נקנית ובתר דפריש ליה האי וחזא דהאי לישנא שייך נמי באיש למתני האיש קונה בעא מיניה אמאי לא קתני האיש קונה:

כתיב הכא כי יקח וכתיב התם נתתי כסף קח ממני. פי' מה התם כסף אף הכא כסף ולאו ג"ש ממש היא דהא קיחה דהתם קאי אכסף וקיחה דהכא קאי אאשה אלא גלוי מילתא בעלמא וכעין נלמד סתים מן המפורש דלישנא דקיחה קיחה דכתב רחמנא אתא לגלויי דמה התם בכסף אף הכא בכסף ודכוותא בתלמוד ומאי דאמרינן וקיחה אקרי קנין לאו קיחה דכתיב בקרא דהא קיחה אכסף קאי כדפרישנא אלא הכי אמרינן דקטן דשדה אקרי קנין אלא דלא שייך שפיר למימר וקנין אקרי קטן ולהכי נקטינן קטן בלשון קיחה כלישנא דקרא דכתיב השדה אשר קנה אברהם:

תוספות רי"ד

מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:

מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק א (עריכה)

וקונה את עצמה בחליצה האי קונה את עצמה דיבמה לא דמי לקונה את עצמה דאשה דההוא קאי אלאחר שנקנת לבעלה והאי קאי קודם שנקנת ליבמה דאי לאחר שנקנת לו בביא' הרי היא ככל הנשים ומפטרא בגט ולא בחליצה.