חידושי הריטב"א על הש"ס/קידושין/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוס' ר"י הזקן | תוס' רי"ד | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א[עריכה]


פרק ראשון

האשה נקנית בשלשה דרכים. בגמ' מפרש אמאי תנא האי לישנא ומניינא למעוטי מאי וקונה את עצמה בב' דרכים נקנית בכסף בשטר ובביאה והאי דאקדמי' לכסף ושטר מקמי ביאה למאן דנפקא ליה ביאה מובעלה נקט סדורא דקרא דמעיקרא כתיב כי יקח דהיינו כסף כדאיתא בגמרא והדר ובעלה דהיינו ביאה ונקט שטר בהדי כסף מפני שקניינן מרובה בעלמא ואפילו למאי דמפקינן כסף מויצאה חנם אין כסף היינו למימרא דקדושי דאב הוה אבל עיקר קדושי כסף מכי יקח הוא כדמ' בצריכותא דעבדינן בגמ'. [לקמן ד"ט:] ולרבי יוחנן דנפקא ליה ביאה מדכתיב בעולת בעל איכא למימר דאקדים תנא למתני כסף ושטר מקמי ביאה משום דהכי אורחא דמילתא טפי ולא עוד אלא דאסור לקדש בביאה ורב מנגיד אמאן דמקדש בביאה כדאיתא במכילתין [דף י"ב]:

בכסף ב"ש אומרים בדנר ובשוה דינר ובה"א בפרוטה ובשוה פרוטה. בגמ' מפרש במאי פליגי ובדין הוא דלא הוי צריך למיתני אלא בה"א בשוה פרוטה וכדתנן בפ' הזהב חמש פרוטות הן האשה מתקדשת בשוה פרוטה שיש בכלל שוה פרוטה פרוטה אלא משום דאיצטריך למעט לב"ש בדינר ובשוה דינר איידי דקתני כסף תני נמי לב"ה בפרוטה ובשוה פרוטה כלישנא דב"ש. וקשיא להו לרבנן קמאי ז"ל מכדי קדושי כסף מנ"ל מדכתיב כי יקח וכתיב כסף השדה קח ממני וכיון שכן תינח כסף שוה כסף מנ"ל. וכ"ת שיש שוה כסף בכלל כסף והא אשכחן בעלמא בכמה דוכתי דכתיב בהו כסף ואפ"ה איצטריך קרא לרבויי שוה כסף כדאשכחן גבי נזיקין דמרבה שוה כסף דכתיב כסף ישיב לבעליו ישיב לרבות שוה כסף ככסף ואפי' סובין. וגבי עבד עברי המגרע פדיונו נמי אמרי' ישיב גאולתו לרבות שוה כסף וגבי פדיון הבן נמי דרשינן בבכורות מכלל ופרט וכלל דשוה כסף ככסף חוץ מקרקעות ועבדים ושטרות וגבי ערכין והקדשות נמי דאמרינן הכי היינו משום דילפינן בג"ש ערך ערך מפדיון הבן דהכי עבדינן לה להך ג"ש בבכורות וגבי אונס ומפתה דאמרי' בערכין דשוה כסף ככסף היינו משום דגמרינן להו מנזיקין דגמרינן להו תחת נתינת ישלם כסף כדאיתא בפ"ק דב"ק אבל הכא גבי קדושין דלית לן רבויי ולא דרשא מנ"ל דשוה כסף ככסף. ויש שתירץ כיון דדרשינן כסף קידושין מדכתיב ויצאה חנם אין כסף וגבי ע"ע וה"ה אמה העברי' שו"כ ככסף דאנן נמי גבי קדושין דדרשינן הכי אין כסף ושו"כ לאדון זה אבל יש כסף ושו"כ לאדון אחר דיציאה דכות' ממעטינן לגמרי ולא מיחוור דהא ודאי לאו הכריחא הוא למידרש הכי ושפיר איכא למימר אין כסף ושוה כסף לאדון זה אבל יש כסף מיהא לאדון אחר ומנו אביה. ואחרים תירצו דכיון דבעבד עברי שוה כסף ככסף ה"ה לעבד כנעני דליכא מידי דקני בעבד עברי ולא קני בעבד [כנעני] וכדאמרינן בפ' השולח עכו"ם ישראל קונה עכו"ם עכו"ם לא כ"ש הכי נמי ע"ע נקנה בשוה כסף עבד כנעני לכ"ש. והא דגמרינן בגמ' דעבד כנעני נקנה בכסף ושטר מקרקעות ולא גמרינן לה מעבד עברי היינו משום דסוף סוף איצטרכינן למיגמר חזקה מקרקעות דלית' בע"ע וכיון דכן גמרינן להו לכולהי מקרקעות והשתא דאתינן להכי דעבד כנעני נקנה בשו"כ וה"ה בשפחה כנענית דחד דינא אית להו הדר ילפינן משפחה כנענית לקדושי אשה בג"ש דלה לה. מיהו לא אלימא האי ג"ש למיגמר מינה חזקה לקדושי אשה משום דלא שייכא חזקה אלא בדבר שגופו קנוי וחליפין נמי לא גמרינן מינה משום דאיתתא בפחות מש"פ לא מקני' נפשה מ"מ גבי דרשא דשו"כ דליכא אלא גלויי מילתא דשו"כ בכלל כסף להא מיהת תהני לן ג"ש. אבל לא למילף מינה קנין גמור לכתחלה והיינו דטרחינן לאיתויי קדושי כסף מכי יקח ומויצאה חנם ולא מייתינן לה משפחה כנענית בג"ש דלה לה. וגם זה אינו מחוור דלא אשכחן בשום דוכתא דעבדינן ג"ש דלה לה אלא גבי גט דכתיב ביה לה לה אבל גבי קדושין מנ"ל והנכון דהכא פשיטא מילתא דכיון דגלי רחמנא דאשה נקנית בכסף דומי' דקנין שדה ה"ה לשו"כ דבכל הנהו דכתיבנא לעיל דאיצטריך לרבויי לשו"כ בכלהו איכא טעמא דגבי נזיקין איכא טעמא הי"א דכיון דכתב רחמנא מיטב שדהו ישלם שיד ניזק על העליונה ה"ה שאינו יכול לסלקו בסובין בע"כ. וגבי גרעון כסף דע"ע נמי הו"א כיון שהיא עדיין תוך זמנו ויוצא בע"כ של אדון דין הוא שלא יסלקהו אלא בכסף ונימא ליה ליטרח וזבין דומיא דלוה הבא לפרוע חובו עד שלא יכפנו המלוה שאינו לסלקו בשו"כ משא"כ כשהמלוה כופהו שאם אין ללוה מעות יפרע שו"כ כדאיתא בכתובות ולהכי איצטרך רבויי' ישיב גאולתו לרבויי שוה כסף ככסף דחס רחמנא עליה דליפוק לחירות משום כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים משא"כ בחוב דעלמא וגבי פדיון הבן וערכין והקדשות נמי הו"א דדברים אלו חדוש הם ואין לנו בהם אלא חדושם רחמנא אוקים יד דהקדש והכהן על העליונה דהא השתא בתר רבוייא מיעט מינה עבדים ושטרות וקרקעות אבל הכא גבי קנין דקדושי כסף כיון דמדעת שניהם ואיכא דבר חשיב מה לי כסף מה לי שו"כ והא דאמרינן בגמרא האי בתבואה וכלי' ה"ד אילימא דלא נקט להו כלל ישיב אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף לרוחא דמילתא אמרינן הכי לאלומי קושיין ולאו למימרא דאיצטרך לרבויי לענין קטן אי נמי משום דכתיב מכסף מקנתו דמשמע מיעוטא איצטרך לרבוייא דשו"כ אבל בקטן אשה ושדה פשיטא מלתא דכסף ושו"כ שוין הם וזו דעת אדוני הרמב"ן ז"ל והוא נכון:

וכמה היא פרוטה א' משמונה באיסר האיטלקי. פ' ע"ש שהמטבע הזה יוצא מאיטליא של יון נקרא כן איסר האיטלקי על שמה. והא דפירש כמה היא פרוטה ולא פירש כמה הוא הדינר משום דב"ש במקום ב"ה אינו משנה ואין אלו צריכין לפ' דבריהם ותו דסך הדינר היה ידוע אצלם שהרי שיערו הפרוטה באיסר ולא פירשו כמה הוא איסר לפי שהיה ידוע אצלם:

וקונה את עצמה בשתי דרכים בגט ובמיתת הבעל. פי' קתני גט ברישא משום דהוו לישנא דחיי' דהיינו סידורא דקרא דכתיב ושלחה מביתו או כי ימות האיש האחרין והקשה הראב"ד ז"ל אמאי לא קתני מנין דרכים ביבמה ולימא והיבמה נקנית בדרך א' וקונה את עצמה בשתי דרכי' ומניינא דרישא למעוטי כסף ושטר ומניינא דסיפא למעוטי גט. ותו גבי ע"ע נמי אמאי לא קתני דרכים למעוטי חליפין ולמעוטי משיכ' וחזקה שאינו נקנה בהם כעבד כנעני ובסיפא דידה נמי ליתני דרכים למעוטי שאינו קונה עצמו במיתת האדון ותירץ הרמב"ן ז"ל דדרכים דקתני ברישא דמתני' גבי אשה אכולה מתניתין קאי וה"ק האשה נקנית בא' מג' דרכים שיש לנו בקטן כסף ושטר וביאה והיבמה נקנית בדרכים אלו שאמרנו בביא' וע"ע נקנה מהם בכסף ושטר אשתכח דהני שלש דרכים הדרי בכולם ואינם נקנין בדרך אחרת מיהו בסיפא דיבמה ובסיפא דע"ע מצו למתני דרכים אלא דדרכים דידהו ליתניהו בדרכים דאשה אלא דכיון דלא קתני דרכים ברישא ה"ה בסיפא וגבי עבד כנעני לא תני דרכים משום דלאו דוקא וה"ה דנקנה במשיכה וחליפין כדאיתא בגמ':

גמרא. מ"ש הכא דתני האשה נקנית ומ"ש התם דתני האיש מקדש. והא דלא דייק מעיקרא לישנא דהאשה כסדרא דמתני' והדר נידוק נקנית ומקדש משום דאי דייק מעיקרא אמאי תני האשה ה"א דמשום סיפא תני הכי בדידה כדאמרינן הכי בסמוך ובהא היה מיתרצה לי' אמאי תני נקנית דהיינו משום סיפא דקתני וקונה את עצמה דלא מצי למיתני לישנא דקידושין ומ"ה דייק מעיקרא מנקנית כי היכי דלישמועינן דעדיפא מינה דנקט לישנא דקנין דדוקא משום דקיחה אקרי קנין ולא משום סיפא. תו מסתבר לי דהשתא לא דייק אמאי קתני האשה משום דאפשר דלישנא נקנית אכרחי' למתלי מילתא באשה הילכך בעא מעיקרא אמאי קתני נקנית ובתר דפריש ליה האי וחזא דהאי לישנא שייך נמי באיש למתני האיש קונה בעא מיניה אמאי לא קתני האיש קונה:

כתיב הכא כי יקח וכתיב התם נתתי כסף קח ממני. פי' מה התם כסף אף הכא כסף ולאו ג"ש ממש היא דהא קיחה דהתם קאי אכסף וקיחה דהכא קאי אאשה אלא גלוי מילתא בעלמא וכעין נלמד סתים מן המפורש דלישנא דקיחה קיחה דכתב רחמנא אתא לגלויי דמה התם בכסף אף הכא בכסף ודכוותא בתלמוד ומאי דאמרינן וקיחה אקרי קנין לאו קיחה דכתיב בקרא דהא קיחה אכסף קאי כדפרישנא אלא הכי אמרינן דקטן דשדה אקרי קנין אלא דלא שייך שפיר למימר וקנין אקרי קטן ולהכי נקטינן קטן בלשון קיחה כלישנא דקרא דכתיב השדה אשר קנה אברהם:


דף ב עמוד ב[עריכה]


אי נמי שדות בכסף יקנו. פי' וכ"ת דלא כתיב אשר קנה אלא בתר דקנה בחזק' אבל משום כסף לא מיקרי קטן וכסף השדה לא בא אלא לפרעון ומפני קפידתו של עפרון קמ"ל שדות בכסף יתנו וכי תימא ואכתי היכי תני תרתי משום חדא הא לא קשיא דשטר נמי איקרי קטן כדכתיב ואקח את ספר המקנה ולא קתני אשה נקחת משום סיפא דלא שייך בה לשון קיחה:

ואב"א אי תני גבי קידושין האיש קוינה ה"א בע"כ. פי' כיון דתלי מילתא באיש תני האשה נקנית מדעת אין בע"כ לא. וקשיא להו לרבנן ז"ל והא קתני סיפא והיבמה נקנית ואיתיה אפי' בע"כ ומפרקי לה דקונה משמע בע"כ דוקא אבל נקנית משמע מדעת ומשמע בע"כ ובאשה דהוי תחלת קטן משמע מדעת סיפא דיבמה דזקוקה ועומדת משמע בע"כ. והנכון דגט יבמה לא מצי למתני האיש קונה דא"כ הוא משמע דבעינן דעתו מיהת ואנן אמרינן התם דאפי' שלא מדעת שניהם נקנית כדקי"ל שאם נפל מן הגג ונתקע ביבמתו קנאה ולהכי קתני נקנית דמשמע מאליה ובסיפא דקתני וקונה את עצמה לא משמע לן אפי' בע"כ דהא לא אפשר דבדידיה תלה רחמנא כדכתיב ושלחה מלמד שאין האיש מוציא אלא לרצונו ותו דהא קתני מיתת הבעל דלא שייך למימר בע"כ וכיון דהכי הוא לא דק וקתני קונה את עצמה כיון דלא מצי למתני (קינה) ומקנה ובאידך פירקא דקתני האיש מקדש משום דלא אפשר למשמע בע"כ כדפירש הכא במתני' ותו דבלישנא דקנין הוא דאיכא למימר משום דאשכחן קטן דשדה בע"כ של מקנה דתלויה וזבין זביניה זבינא אבל קדושין לישנא דהקדש הוא ופשיטא מילתא שאין אדם מקדיש ממון חבירו בע"כ. ולא מצי למיתני הכא האשה מקנה עצמה דלא הוה לישנא תריצא דכתיב כי יקח ולא שתלקח אשה לאיש:

ומאי איריא דתני שלש לתני שלשה. פי' בעלמא אורחי' למתני שלשה וארבעה שלשה ימים לפני אידיהם ארבעה דברים נאמרו בכוס של ברכה ואמאי שני הכי לישני:

גירסת הספרים א"ה קשיא קראי אהדדי וקשיין מתניתין אהדדי ויש מעביר קולמוס על א"ה משום דהא לכולי עלמא נמי קשיא קראי אהדדי ומתני' אהדדי והנכון דשפיר גרסינן ליה ומשום דפריק תלמודא דדרך עיקרו לשון נקיבה אלא דזמנין דאשכחן ליה יוצא מן הכלל דהוי בלשון זכר אקשי ליה השתא בשלמא לדידי דרך הוי בין לשון זכר בין לשון נקבה כי הדדי כדאשכחן דכות' בלשון תורה כדכתיב רוח גדולה וחזק וכדכתיב והנה יד שלוחה אלי והנה בו מגילת ספר ואחרינא טובא ומ"ה נקיט קרא ומתניתין כדבעי זמנין בלשון זכר וזמנין בלשון נקבה אלא לדידך דאמרת דדרך עיקרו לשון נקבה קשיא קראי אהדדי ומתני' היכא דתני להו בלשון זכר דהיינו קרא דבדרך אחד יצאו אליך ומתני' דזב:

והא דאמרינן התם דבמלחמה קאי שאין דרכה של אשה לצאת במלחמה כתב בלשון זכר. ואיכא דקשיא ליה והא כתיב נכח ה' דרכם אשר תלכו בה והתם בזכרים הוה עובדא וכתיב נמי בשוב רשע מדרכו הרעה ומפרקינן לה דאנן הכי קאמרינן דהיכא דלא שייכא אשה כתיב בלשון זכר אבל היכא דשייכי אשה אע"ג דלא מיירי באשה קרי ליה בלשון נקבה והיינו לישנא דאמרינן איש דרכו לצאת במלחמה ואין דרכה של אשה לצאת במלחמה איש דרכו ליבדק ואין דרכה של אשה ליבדק אלמא טעמא מילתא מפני שאין דרכה של אשה בכך הוא הא אלו היתה דרכה בכך אע"ג דלא מיירי עניינא באשה ליה לן בה ונכון הוא. מיהו לדידי קושיא מעיקרא ליתא דאנן השתא קאמרינן בדרך לשון נקבה הוא וכי הוה לשון זכר הוי לבר מדינא וכיון דכן כל היכא דכתיב בלשון נקבה היינו דיניה וליה לן למיהב טעמא אלא להנהו דהוה בלשון זכר אלא דכיון דפריש טעמא דהנהו לשון זכר פירש נמי טעמא באידך דלשון נקבה כיון דאיכא טעמא אע"ג דלא צריך ליה:

רבי שמעון אומר מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה ולא כתיב כי תלקח אשה לאיש כו'. פי' ובלשון קיחה הוא דאיכא למיפלג בין יקח ותלקח לפי שאן בו לשון קטן אלא לשון לקוחין בעלמא אבל מתני' דקתני האשה נקנית משמעות לשון זה היינו שהיא קנויי' לו וכיון דכן הוא היה הקונה והיינו נמי דהאיש קונה הוה משמע בע"כ ואלו כי יקח שהיא לשון ליקוחין לא משמע בע"כ:

הא דתנן אתרויג שוה לאילן בג' דרכים קתני עלה בדוכתא לערלה ולרבעי ולשביעית ופרש"י זלה"ה שערלה ורבעי נוהגין בו כאילן והולכין בו לענין שביעית בתר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק. והקשו עליו בתוס' א"כ דכלהו דיני אתרוג דשוה לאילן או לירק קתט ליתני נמי לשכחה ופיאה שאין נוהגת בו כירק לפי שאין לקיטתו כאחד וכדממעטינן מהאי טעמא תאנה ואת"ל דס"ל להאי תנא דפאה ושכחה נוהגין בו כאילן ליתני שנוהגין בו כאילן ולאו קושיא הוא דלא שייך למתני שוה לאילן אלא במידי דליתיה בירק כלל אלא באילן ולא שייך למיתני שוה לירק אלא במידי דליתיה אלא בירק ולא באילן והכא זימנין דפאה ושכחה אינה נוהגת באילן כמו תאינה וכיוצא בו שאין לקיטתן כאחד ואיכא נמי ירק שנוהגין בו פאה ושכחה כגון מלבנות בצלי' ואיכא נמי ה' המינין של תבואה דלא הוה אילן ונוהגין בהן. מיהו הא קישא אמאי לא קתני שאינו כלאים בכרם כאילן וכן שר"ה שלו שבט כאילן. ונ"ל דלא קתני אלא דברים שנחלקו בהם ובמס' ר"ה פירש"י ז"ל דה"ק לערלה ולרביעי ולשביעית שהולכים שלשתן אחר חנטה כאילן ולא אתא לפרושי דיני אתרוג השוה לאילן אלא דין חנטה זו בלחוד משום דבעי למתני דלגבי מעשר אזלינן בתר לקיט' כירק הא בכל שאר מילי פשיטא מלתא דדינם כאילן ואף על גב דחנטה דרך אחד הוא כיון שבא על ענייני חלוקים שפיר שייך למימר בשלשה דרכים וקמא עיקר. והא דלא מייתינן הכא רישא דקתני תרומת מעשר שוה לבכורים בשתי דרכים ולתרומה בדרך אחד משום דמצי לשנויי דמשום דבעי למתני סיפא דרכים תנא נמי רישא דרכים ובאידך תירוץ דאסיקנא דכל היכא דאיכא פלוגתא תנא דרכים מיתרצא נמי הא ממילא. ואגב אורחין שמעינן מהא מתני' דאילן נוהג בו רבעי ואתיא כמ"ד נטע רבעי ולא פריך מינה בפ' כיצד מברכין למ"ד כרם רביעי משום דמצי למימר תנאי היא כדאיתא התם. ותו משמע הכא דבשביעית הולכין בירק אחר לקיטה מדתני באתרוג שוה לאילן בחנטה אלמא אי הוה שוה לירק לא הוה אזלינן ביה אלא בתר לקיטה. וק"ל הא דאמרינן בפסח ראשון כל הספיחים מותרים חוץ מספיחי כרוב. ופירש רבינו נסים ז"ל דבירושלמי מפרש דבספיחי ירק דששית הנכנסת לשביעית מיירי והכי פירושו כל ספיחי ירק שחנטו בששית ונכנסו בשביעית מותרים אפילו בשעת הביעור מכיון שחנטו בששית ולא גזרינן דילמא מאן דחזי סבר שחנטו בשביעית דמנכר הוא דספיחים הם חוץ מספיחי כרוב שאינם נכרים ואתו למטעי בהו אלמא בתר חנטה אזלינן בהו ובתוספות העלוה בגמגום ומסתברא לפרושי כל הספיחים של ששית מותרים בשביעית קודם שעת הביעור דוקא כדין פירות שביעית דבתר לקיטה אזלינן חוץ מספיחי כרוב שהן אסורין אפי' תוך זמן הביעור לפי שאינם נכרים שהם ספיחים דהרואה סבר שנזרעו בשביעית ואתי למזרע בשביעית לאחר זמן הביעור כולן ספיחים נינהו בשביעית ובתר לקיטה נינהו כנ"ל:


דף ג עמוד א[עריכה]


והא דתנן כוי יש בו דרכים שוה לחיה כו'. אי תנא סבר דכוי לאו בריה בפני עצמה הוא אלא ספק והלכתא הכי ולפיכך הנותן בהמותיו וחיותיו לחבירו יש בכללן נמי כוי ממ"נ. שוה לחיה לענין כיסוי שוה לבהמה לאסור חלבו אינו שוה לא לחיה ולא לבהמה להרבעה שאסור להרביעו עם בהמה וחיה:

ותו הא דתנן וזו אחת מן הדרכים ששוה גיטי נשים לשחרורי עבדים. פירוש שהמביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם והא דתלי גיטי נשים בשחרורי עבדים ואע"ג דעיקר תקנתא בגיטי נשים הוי ואחר כך השוה לו שחרורי עבדים כבר פרישית בדוכתא טעמא דמילתא מפני שזה היה קל שהקילו חכמים בגיטין להכשירו ע"פ שטח אחד אפילו קרוב ואשה דתו לא מצי בעל לערער ומ"ה תלו קולא בשחרור עבדים שהוא ממון הקל וכאלו קתני זה אחד מן הדרכים שהקילו בגטי נשים שהוא איסור ערוה חמורה כמו שהקילו בשחרור עבדים שהוא ממון הקל:

אלא כל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים. פירוש כל היכא שהתנא מחלק בדבריו והשואתו ששונה שוה לזה בענין זה ושוה לזה בענין זה קתני דרכים כגון מתניתין דאתרוג וכוי וגיטי נשים. וכ"ת והא מתניתין דאשה ומתניתין דזב ליכא חלוק וקתני דרכים איכא למימר דטעמא דהני כדפרישית לעיל מדרבי שמעון ומתני' דזב דדרכא דמיכלא יתרא לאיתויי לידי זיבה ולא הדרינן השתא מפירוקי אלא מההוא דאתרוג בלחוד ורש"י ז"ל פירש בע"א דכל היכא דאיכא חלוק בדינין שהוצרך למעטם תני' דרכים ואינו נכון כלל דאפילו תימא דבזב ממעט אונס שינה מ"מ מניינא הוא דאתא למעוטי כל הא כדאיתא לקמן ולא דרכים ועוד דלישנא דפלוגתא לא משמע הכי ואינו נכון. קבלנו מרבותינו ז"ל דכולא סוגיין עד הכא דבתר הוראה היא ומרב הונא גאון ז"ל מסורא איהו תני ליה ואיהו דאסר כנתא וביומיהי תקינו תקנתא דמורדת דנהיגי בה גאונים ז"ל:

סד"א מה שדה מיקניא בחליפין אף אשה נמי מיקניא בחליפין איכא למידק זו מנין היה לנו לדמות אשה לשדה בקנין דהא אנן לא גמרינן לאשה משדה כלל כדפרישי' לעיל אלא ג"ש קלישא בעלמא הוא דעבדינן מלישנא דקיחה קיחה לומר שקיחה זו שנאמרה באשה היא לשון כסף אבל מעולם לא הקשינו אשה לשדה. ותו אם לשדה באנו לדמותה נימא דקני אשה בחזקה דומיא דשדה מיהו הא איכא למדחי דחזקה לא שייכא בדבר שאין גופו קנוי כדכתיבנא לעיל אלא אידך קשיא ומיהו קשיא נילף מינה שטר ואלו לקמן לא ילפינן שטר מהתם. והנכון דה"ק דסד"א כיון דגמרינא קיחה קיחה משדה עפרון שקיחה האמורה באשה כסף היא ואשה נקנית בכסף ובשוה כסף ה"ה שיש בכלל זה שנקנית בחליפין דקס"ד שחליפי סודר בכלל כסף הם ומדין כסף הם קונים וכל דמהני בזה כסף מהני בזה חליפין קמ"ל תנא דמתניתין דהא ליתא מ"ט חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניה נפשה פירוש דמאי דקס"ד דחליפין מדין כסף קונין ליתא דכסף אינו קונה בפחות מש"פ לפי שאינו חשוב כסף ואילו חליפין קונין אפילו בפחות מש"פ וזו ראיה דחליפין אב בפני עצמו הם ולאו תולדה דכסף הם ואפילו כשיש בה שוה פרוטה וכיון שכן אין לנו לרבותם באשה מדין כסף דאתתא לא מקטא בכסף בפחות מש"פ. ולהאי פירושא היינו דלא סליק אדעתיה כלל למימר שתהא חזקה קונה באשה כשדה שהדבר פשוט שאין חזקה קונה מדין כסף. ויש ספרים שכתוב בהם ואתתא בפחות מש"פ לא מקניא נפשה ולאו למימרא דתליא מילתא בקפידתא של אשה ובדעתה כדמשמע מפרש"י ז"ל דא"כ למה אין חליפין קונין באשה מיהת כשיש בהם ש"פ אלא ודאי אין בטלות קנין חליפין באשה אלא לפי שאינם בכלל כסף כמ"ש ולפיכך אפי' היא רוצה ואפילו הם שוים ממון גדול לא מקניא בהו אלא הכי פירושא ואתתא הנקנית בכסף לא מקניא נפשה בפחות מש"פ אפילו מדעת' דפחות משוה פרוטה אינו חשיב כסף ולא ממון ואינו קונה בקרקע וא"א לה להקנות עצמו בדבר שאינו כסף ולא ממון וגזירת הכתוב דבעינן כסף וממון ואע"ג דאיכא איניש דחשיב ליה פחות מש"פ כסף או ממון בטלה דעתו אצל כל אדם ולא משגיחינן ביה. וכי תימא ואמאי לא מייתינן ראיה לחליפין שאינם קונין מדין כסף ממאי דקי"ל דאין מטבע שהוא עיקר כסף נעשה חליפין ואיכא למימר דהא לאו ראיה היא כיון דאיתנהי בכסף שאינו טבוע שהיא כלי וגזירת הכתוב הוא דבעינן כלי דומיא דנעל:


דף ג עמוד ב[עריכה]


מניינא דסיפא למעוטי מאי למעוטי חליצה כו'. עד ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה וכו' פי' הך דרשא לרבי יוסי הגלילי הוא דאלו לרבי כריתות לדבר הכורת בינו לבינה והך דרשא נפקא לה מדכתיב וכתב לה בכתיבה מתגרשת ולא בדבר אחר אלא דכיון שאין זה מקום עיקרו של דבר והדבר מבורר שכן הדין אפילו לרבנן לא קפיד תלמודא ומייתי האי והכי אשכחן דכוותא במסכת סנהדרין דאמרינן מה נגעים ביום אף דינים ביום ונגעים מנא לן דכתיב וביום הראות בו והך דרשא דאביי היא דאלו לרבא לא נפקא ליה אלא מכנגע נראה לי ולא לאורו והא ודאי דרבא עדיפא ליה אלא דנקט חדא מינייהו ולא קפיד ובמסכת מגילה נמי אמרינן אין מוהלין אלא ביום מנא לן דכתיב וביום השמיני ואלו במס' שבת דרשינן ביום ואפילו בשבת ונפקא לן דמילה ביום דכתיב ובן שמונת ימים ימול ודכותא טובא בתלמודא. ומסתברא דה"ה דמצי למימר דמניינא דסיפא למעוטי שאינה מתגרשת בכסף סד"א נקיש יציאה להוייה מה הווייה בכסף אף יציאה בכסף קמ"ל ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר אלא דמשום דמיעוטא דכסף מתברר שפיר לקמן [והיינו] דנקט הא דלא איירינן בה וס"ד דאתיא מק"ו מיהו בפיריקא דפריק הא מפריק אידך דספר כורתה ואין דבר אחד כורתא ול"ש כסף ול"ש חליצה כצ"ל:

הא דתנן האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף ובשטר וביאה מקשי עליה בירושלמי ניחא כסף ושטר אלא ביאה מאי נדון כלומר מה זכות יש לו לאב בביאה ואמרינן תפתר בשאמר לו הילך מנה מנה ונתקדש בתך לי בביאה פי' קמ"ל דכי היכי דזכי ליה רחמנא לאב כסף קרושין גופייהו זכי ליה נמי מאי דאתי מחמתייהו:

מנ"ל דמקניא בכסף וכסף דאביה הוא כו'. ואימא לדידה פי' ודרשינן הכי אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת ופרקינן השתא אביה מקבל קידושיה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ואיהי שקלא כספא פי' כיון דזיכתה לו תורה שרשאי לקדשה בע"כ ושלא מדעתה איהו חשיב מקנה ובעל דבר וכממונא היא חשיבה בענין זה וכיון דאיהו הוי מקנה לא סגי דלא להוי כספא דיליה דאי איהי שקלא כספא איהי חשובא בעל דבר ואין האב אלא כשליח וא"כ האיך אפשר לו לקדשה בע"כ:

ופרכינן ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד אבל נערה דאית לה יד תקדש איהי נפשה ותשקול כספא. איכא למידק והא קרא דאת בתי נתתי בנערה כתיב דהא במוציא שם רע כתיב והתם בנערה ממש הכתוב מדבר דהא כתיב וסקלוה ואלו קטנה לאו בת עונשין הוא. ויש מתרצין דאע"ג דהשתא בשעת עונשין היה גדולה בשעה שקדשה קטנה היתה וה"ק קרא את בתי נתתי כשהיא קטנה וכי תימא וקטנה ל"ל קרא השתא זביני מזבין לה קדושי מבעיא איכא למימר שאני מכירה שלא מכר לו אלא זכותו שהרי אף מרשות אדון יוצאה בנערות אבל קדושין שאינה יוצאה בנערות ולא בבגרות אין אדם מוכר דבר שאינו שלו וכן נראה דעת רש"י ז"ל ואינו נכון. ועיקרו של דברים דודאי בין בקטנה בין בנערה פשיטא לן מילתא שהאב יכול לקדשה מדכתיב את בתי נתתי ובהא כ"ע מודו ולא איפלגי לקמן במכילתין אלא בדידה אם יש לה יד לנערה לקדש אף היא עצמה או אביה ולא היא אבל באביה ליכא מאן דפליג ופשיטא לן מילתא דכל היכא דאבי' מקדש לה אפילו כשהיא נערה איהו שקיל כספא וכדאמרינן לעיל דהא לא אפשר בלאו הכי אלא היינו הוא דאמרינן דנערה דאית לה יד מיהת להתקדש כשאין לה אב כי יש לה אב נמי תקדש איהי נפש' ותשקול כספא כיון שהיא קדשה עצמ' ומהדרינן אמר קרא בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה פי' ולא איצטריך קרא אלא להיכא שקדשה איהי נפשה.

ואמרינן אלא הא דאמר רב הונא מניין שמעשה הבת לאב שנאמר וכי ימכור איש כו' לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה. פי' דהאי לאמה מיותר הוא לדרשא וה"ק את בתי שהיה לו לאמה תיפוק לי' מבנעוריה בית אביה אלא ודאי דמההיא ליכא למשמע לא למעשה ידיה ולא לקדושין דהאי קרא בהפרת נדרים בלחוד היא דכתיב:

וכי תימא נילף מבשת ופגם תמיהא מילתא דהא התם בכתובות ילפינן בשת ופגם דהוי לאביה מקדושי נערה וא"כ השתא דאכתי לא קיימינן אקדישי נערה דליהוי דאביה היכי קיי"ל דבשת ופגם דאביה הוי והיכי ילפינן קדושין עלייהו. ויש מתרצים דהשתא במעשה ידיה איירינן ועליהו קאמרינן דלילף מבשת ופגם ולא נהירא אבל הנכון דאנן לא קשיא לן בקדושי נערה היכא דקדשה אביה דודאי קידושי דידיה הוא (דד"פ) [דהא פשיטא] כדפרישנא לעיל וכיון דכן מיניה ילפינן שפיר לבשת ופגם דהוי דאב מתוך שבידו למוסרו למנוול ומוכה שחין והדר ילפינן וקדושי נערה בקדשה היא נפשה דהוי דאביה מבשת ופגם היכי דבשת ופגם דידיה ה"ה כסף קדושין אפילו כשנתקדשה ע"י עצמה. וכן פי' בתוספות עוד יש לפרש דהשתא לרוחא דמלתא פרכינן דמבושת ופגם אפילו נפקא ליה מדוכתא אחריתי שלא מקדושין לא מצינו למגמר מיניה לקדושין דלא דמי להדדי ודכוות' בתלמודא:

שאני בושת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא בגווייהו כך היא הגירסא ברוב הספרים. ותמיהא לן דהא בושת של חבלות דאית לה צערא לא הוה דידיה ואפילו קטנה יעשה לה סגולה כדאיתא בפ' החובל ועוד בייש בעני ובן טובי' דאית להו צערא לכל בני משפחה הכי נמי דיהיב להו בשת לכל בני משפחה ואיכא למימר דהכא לאו למימר דמשום דאית ליה צערא בגווייהו זכי בה אב אלא הכי קאמרינן א"ל קדושין מבשת ופגם במה מצינו דהא לא דמי אהדדי דבהא אית לן צערא ובהא ל"ל צערא. אבל רש"י ז"ל גריס וכן היא במקצת נוסחאות שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בגווייהו כלומר מתוך שבידו לפגמה ולביישה שהרי בידו למוסרה למנוול ומוכה שחין אבל כשנתקדשה ע"י עצמה אימא דאיהי תשקול כספא וזו היא הגירסא נכונה:

אלא מסתברא דיציאה דכוותה קא ממעט. פי' והכי דרשינן אין כסף ביציאה לאדון זה אבל יש כסף ביציאה האחרת לאדון אחר ומנו אב וילפינן מינה קדושין אפילו היכא דקידשה נפשה ואלו קדשה אביה לא צריך קרא ופרכינן והא לא דמי' האי יציאה כו' כלומר היכי ממעטינן מיציאה זו יציאה (זו) דקדושין דהא בקדושין ליכא יציאה כלל שהרי עדיין היא ברשות אביה עד שתכנס לחופה ופרקינן דהתם נמי איכא יציאה כיון דלענין הפרת נדרי' מיהת נפקי ליה מרשותיה וכיון דאיכא שם יציאה אע"ג דלא דמיא לגמרי ליציאה זו שיוצאה מרשות אדון לגמרי ולא נשתייר לו בה זכות שפיר איכא למידרש אבל יש כסף ביציאה אחרת לאדון אחר. כן נראה לי:


דף ד עמוד א[עריכה]


דתניא זרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מניין ת"ל זרע אין לה מכל מקום אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין. פי' לאו זרע פסול ממש דהאי לא צריך קרא דכל שנבעלה לפסל לה פסלה מן הכהונה אלא ה"פ זרע זרעה פסול מנין ת"ל זרע אין לה עיין עלה:

והא אפיקת' לזרע זרעה דקס"ד דמאין לה היא דמפקינן ברישא זרע זרעה ומהדרינן זרע זרעה לא צריך קרא דבני בנים הרי הם כבנים איכא למידק דהא בפ' יש נוחלין גבי הא דכתב בפ' נחלות בן אין לו מרבינן בני בנים מדכתיב בן אין לו עיין עליו וכן נמי ביבמות גבי יבם אלמא בני בנים אינם כבנים. ותירצו בתוספות דשאני הכא דכתיב זרע משמע אפילו בני בנים והיינו נמי דאמרינן דלזרע זרעה לא צריך קרא דאין לו מלשון זרע משמע אפילו בני בנים. והכי מוכח בסנהדרין דאמרינן מעביר בנו ובתו באש אין לי אלא בנו ובתו בן בנו בן בתו מנין ת"ל כי מזרעו נתן למלך אלמא בנו ובתו דוקא וזרעו משמע אפילו בני בנים מיהו יש אחרת שיפה כח הבן מכח הזרע דאלו בן משמע אפילו זרע פסול וכדאמרינן ביבמות מי שיש לו אח מ"מ זוקק את אשתו ליבום ואמרינן מ"מ לאתויי ממזר סד"א נילף אחוה אחוה מבני יעקב מה התם כשרים ולא פסולים אף הכא נמי כשרים ולא פסולים קמ"ל אלמא דהתם דכתיב בן ואח משמע אפילו פסול אבל זרע לא משמע אלא כשר והיינו דאמרי' הכא דכי איצטרך רבייה דאין לו עיין עליו לזרע פסול דאלו זרע גופיה לא משמע אלא כשר:

ואיצטרך למיכתב קדושיה לאביה ואיצטרך למיכתב מעשה ידיה לאביה דאי כתב רחמנא קדושי' לאביה ה"א התם היא דלא טרח' בהו וכי תימא אי מהאי טעמא היא נילף מנייהו מציאתה דהוא דאביה מדאו' דההיא נמי אתי לי' מעלמא ולא טרחא בהו ואלו בכתובות אמרי' דמדינא דאורייתא מציאתה לעצמה אלא דזכי בה מדרבנן משום איבה ואיכא למימר דלא דמיא מציאתה לקידושין דדלמא שאני קידושין שהיא יוצאה מרשותו משום הכי זכינהו ליה רחמנא אי נמי דשאני מציאות דלא שכיחא וכיון דלא שכיח לא זכי ליה רחמנא: ואי אשמעינן מעשה ידיה משום דקא מיתזנא מיניה תמיהא מילתא היכי אפשר לומר דמעשה ידיה תחת מזונות והא אם לא רצה לזונה הרשות בידו ואפילו הכי העדפתו שלו. ואיכא למימר דהכי קאמרינן דרחמנא זכה לאביה מעשה ידיה משום שירדה תורה לסוף דעתן של בריות שדרך האב לזון את בתו מסתמא אף ע"ג דלא חייב במזונותיה מ"מ מפני שכן דרכו זיכה לו מעשה ידיה כלם בין כשזן אותה בין העדפתו וכי מתזנא ממעשה ידיה חשבינן כאלו אמר לה צאי ממעשה ידיך במזונותיך ולפיכך העדפה שלו. מורי רבינו ז"ל:

גופא ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות הא דדריש בוגרות קמי נערות אע"ג דנערות קודם בזמן אפשר דמשום דפשיט דיניה טפי מקדים ליה אי נמי משום דדרשינן לעיל בנערות אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר נקט תנא ויצאה חנם לבגרות ואין כסף לנערות:

ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות אמר רבה בא זה ולימד על זה. פי' קס"ד דרבה דה"ק דלכתוב רחמנא אין כסף ימי נערות ולא בגרות ומשום הכי אהדר רבה בא זה ולימד על זה דלא ניקים אין כסף לימי בגרות מידי דהוי אתושב ושכיר וא"ל אביי מי דמי התם תרי גופי נינהו. פי' ומלתא דעבידא דאתו הוא דהוי תרוייהו וכיון דכן אע"ג דיליף שכיר מתושב מק"ו אפילו הכי טרח וכתב לה קרא אבל הכא חדיא גופא היא ואז נפקא בנערות תו לא אתי לקמן דינא דתיפוק בבגרות ואמאי כתב רחמנא מילתא דלא אתי לעולם כלומר ואנן הכי פרכינן דלכתוב רחמנא נערות בפירוש ותו לא צריך בגרות כלל: אמר אביי לא נצרכה אלא לבגר דאיילנית שאין לה ימי נערות ומקטנות יוצאת לבוגרות סד"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק קמ"ל. הקשה הראב"ד ז"ל אכתי הא למה לי קרא דבלאו הכי נמי דהאי גברא אימת קא זבין לה אם בשמכרה בעודה קטנה קודם י"ב שנה תיפוק לי' דהא מקמי דהוה בוגרת כשהיה בת עשרים נפקא לה בשש ואם כשמכרת כשהיא בת י"ב שנה מפני שלא הביאה סימנים והיא קטנה ואלו לתשלום שש היה לה לעבוד עד בת כ"ב שנה והשתא נפקא כשהיא בת כ' שנה בבגרות הניחא למ"ד התם ביבמות דסריס ואיילונית שלא הביאו סימנים כי הוה בני עשרים היה גדולים מכאן ולהבא אלא למ"ד התם נעשה גדולה למפרע היכי קס"ד דלא תיפוק דהא איגלאי מילתא למפרע דזבינ' לאו זבוני דכי זבנה כשהיא בת י"ו גדולה הות. ואיכא למימר דהאי קושיא ליתא דלעולם כשמכרה כשהיא קטנה כשהיא בת עשר ומפני שלא הביאה סימטם עבדה עד י"ו ויוצאה בשש וכשהגיעה לעשרים ויודע שהיא איילנית נעשית גדולה למפרע ואיגלאי מילתא שהיה דינם לצאת בשנת י"ב שנה ומחצה דהוה בוגרת ויש לאדון לשלם לה כל מה שנשתעבד בה מי"ב שנה ומחצה ומעלה עד י"ו וכן הא דאמר רב אשי לא נצרכה אלא לעיקר זביניה דאיילונית הכא נמי קאמר סד"א לא היה זבינה זביני וכי הות בת עשרים ואגלאי מלתא למפרע שהיא איילונית בטל המקח ויחזירו זה לזה דלא אמר רחמנא דלזבין לה אלא כשיש לה נערות דתיפוק ולא תתעכב הרבה ברשות אדון אבל דלא מייתי סימני נערות דאית לה לעכוב' טובא לא הוו זבינה זביני קמ"ל דכיון דגלי רחמנא דתיפוק בבגרות אשמועינן דזבינה זביני רבינו הגדול ז"ל. ויש להראב"ד ז"ל בזה תירוץ נכון שאינ' נעשי' גדול או גדולה למפרע אלא כשהביאו סימני סריס ואילנות ובלקוטי פרשתי' כ"א:

ותנא דמתני' אייתי קדושי כסף מהכא דתניא כי יקח כול' פירוש ומוכח הכי לישנא דנקנית כדדייקינן לעיל:

והלא דין הוא ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף וק"ל מה לאמה העבריה שכן אין קניינה לשם אישות ולא שייכא בה ביאה ולאו משום קולא דביאה הוא. ואיכא למימר דתנא סמיך אהא דאפילו כי מיפרך מדין ק"ו ילפינן במה מצינו באמה העבריה שכסף קונה בה אף זו נמי נקנית בכסף ומשום הכי לא קפיד ואייתי לה בתירת ק"ו ואנן מהדרינן דאפילו במה מצינו לא אתי דאמדמדית לה לאמה נדמי' ליבמה שאין כסף קונה בה ואמרינן מה ליבמה שכן אין נקנית:


דף ד עמוד ב[עריכה]


בשטר כלומר דלאמה העבריה ראוי לדמות יותר מלדמותה ליבמה שהרי דומה לאמה העבריה בצד אחר שהיא נקנית בשטר משא"כ ביבמה הכא עדיפא לן למיגמר כסף מאמה במה מצינו ויש פנים אחרים וזהו הנכון:

ואיצטרך למכתב כי יקח וכו' עד הוה אמינא היכי דיהבי לה איהי לדידיה וקדשתיה הוה קידושיה קדושין. פי' ולא שני לן בין (יהיב) [יהבא] איהי כספ' לדידיה או דיהיב איהו לדידה ובכל חד מנייהו הויא מקודשת כיון דאיכא כסף. וכ"ת היכי קס"ד למימר הכי דהא אמרינן לעיל מסתברא יציאה דכוות' ממעט שאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב ואי איהו יהבא כספא לדידיה היכי הוי כסף דאב דזכות בתו זכי ליה רחמנא ולא זכות חתנו ואיכא למימר דאנן דרשינן אבל יש כסף לאדון אחר ומנו בעל (יהיב איהו) ולי נראה בזה תירוץ אחר (לה) כספא לדידה דרשינן אדון לאביה וכי יהבי איהי כספא לדידיה דרשינן אדון בעלה דהא מכיון דשקילה ליה לכסף מינה איתקדשי' לי' לאלתר וכי אתינן למידין על הכסף שהוא שלו כבר הוא אדון ושפיר איכא למימר יש כסף לאדון אחר ומנו בעל קמ"ל כי יקח דבעל יהיב כספא לעולם והוי דאב כדדרשינן אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב ואפילו כשהיא נערה ונתקדשה ע"י עצמה כדאסקינן לעיל וכיון דהכי הוא דאביה שקיל כסף קדושיו לעולם איכא למימר דאיהו נמי מקדש לה ולא היא עצמה וכרבי יוחנן דאמרינן לקמן בפרק האומר דבין קטנה בין נערה אביה ולא היא דאי לא איכא למיפרך כדפרכינן לעיל איהי מקבלה קדושין ואביה שקיל כספא. והא אמרי' התם מ"ט דר' יוחנן גרושין מכנסת עצמה לרשות אביה בין היא בין אביה מקבלת גיט' קדושין דמפקעת עצמה מרשות אביה אביה ולא היא לאו היינו עיקר טעמא דר' יוחנן דא"כ כיון דגמרינן מההיא טעמא אביה ולא היא למה לן כל זה שקלא וטריא דלעיל דהא כיון דאביה מקבל קדושיה הדין נותן שיהא הכסף שלי דהשתא אביה מקבל קדושיה ואיהי תשקול כספא אלא ודאי דהתם יהיב טעמא אמאי שני לן בין גירושין לקדושין אבל עיקר טעמא דאביה ולא היא היינו משום מאי דאכרחי הכא דכספא דאב הוי וכיון דכן איהו מקבל קדושיה ור"ל דקאמר התם דבין היא ובין אביה מקבלי קדושי' ס"ל דלעולם יש לה יד לנערה לקבל קדושיה וממונא דקידושין הוא דזכי ליה רחמנא לאב מדידה כ"ש דזכי לה נמי מעשה ידיה והלכתא כר' יוחנן. רבינו נר"ו:

מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת כו'. קשיא לן דהא אנן בתורת ק"ו אתינן עלה ולא בתורת מה מצינו וכיון שכן כי הויא זקוקה ועומדת מאי הוי מ"מ אע"פ שזקוקה ועומדת מצינו שקונה ביאה ואין כסף קונה בה וא"כ הויא לה ביאה חמור' מכסף ואיכא למימר דהכי קאמרינן דהא דביאה קונה ביבמה ולא כסף לאו משום חומרא דביאה אלא משום דהתם כיון שהיא זקוקה ועומדת הרי היא כארוסה וביאה שלה עושה נשואין משא"כ בכסף שאין עושה נשואין אבל בזו שהיא תחלת קטן וארוסין מנין לנו דביאה עדיפא אדרבא אימא לך דבזו שהיא תחלת קנין כסף עדיף טפי ואימא לך דביאה ראויה לגמור ולא לקנות לכתחלה שכן היא לעולם גמר מעשה וכסף ראו לקנות בו לכתחלה ולא לגמור והא ליכא למיפרך ומה כסף שאינו גומר קונה לכתחלה ביאה שגומרת ביבמה אינו דין שתקנה וכדיליף רב הונא לקמן לאכוחי דחופה קונה שהיא גומרת אחר כסף ואין כסף גומר דטפי שייכא חופה להיות קנין ככסף כיון שיש אחריה מעשה מביאה שאין אחריה כלום כנ"ל:


דף ה עמוד א[עריכה]


ומנין שאף בשטר והא דפריש ביאה מקמי שטר ולא נקיט שטר אחר כסף כסדורא דמתני' משום דהכא מקראי דריש להו ונקט סדרא דקראי כי יקח והדר ובעלה והדר ויצאה והיתה:

ודין הוא ומה כסף שאינו מוציא מכניס שטר שמוציא כלומר ויש בו כח דהיתרא להתיר האסור אינו דין שמכניס ויאסור המותר דהא ודאי כח דהיתרא עדיפא והקשה הראב"ד ז"ל אמאי לא אייתי לה בק"ו מאמה העבריה ולימא הכי ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה נקנית בשטר מי שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בשטר וכי מפריך ק"ו משום דאמה אינה נקנית לשם אישות אתי במה מצינו כדפרישנא לעיל. ומסתברא דלאו קושיא היא דאכתי איכא למיפרך מעיקרא דדינא כדפריך רב אשי לעיל מה לאמה העבריה שכן יוצאת בכסף ואע"ג דלעיל אתינן למילף כסף והשתא ילפינן שטר כיון דמה מצינו הוא שפיר איכא למימר שאין זו דומה לאמה ללמוד ממנה כיון שאמה יוצאה בכסף ואין זו יוצאה בכסף:

מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני. פי' והוא ג"כ כחא דהיתרא משא"כ בשטר. וכי תימא ואי משום דכסף פודין בו הקדשות הוא שקונה כאן נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ומה התם אין פודין מדין כסף בשטרות ועבדים וקרקעות אף הכא נמי אין אשה נקנית בהם ואלו אנן קי"ל דנקנית בכל שוה כסף. ואיכא למימר דהא ליתא דאנן עיקר קדושין לאו מפדיון הקדשות נפקא לן אלא מכי יקח ולא אתינן למיגמר הכא מפדיון הקדשות מידי אלא דקאמרינן דמהת' שמעינן דכסף חמור משטר הא לענין שוה כסף האי כדיניה והאי כדיניה כנ"ל:

ומה ראית כלומר למדרש ויצאה והיתה להקיש הוי' ליציאה אימ' איפכא להקיש יציאה להוי' ונדרוש וכתב לה לומר שאינה מתקדשת בכתובה עיין בדף ה':

הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין. פי' כל ימי חייכי אבל כל ימי חיי כל ימי חיי פלוני כריתות הוה דאי מיית בעל או ההוא פלוני לא אגידא ביה והכי איתא התם וכן הדין באומר ע"מ שלא תנשאי לפלוני דהוי כריתות מה"ט כיון דאפשר דמיית ההוא פלוני ותהא מותרת לכל העולם ולא דמי לחוץ מפלוני דהתם איכא שיורא בגירושין ואפילו שייר לשעה אינו כריתות אבל הכא גופא דגיטא לגמרי שרי לה לכ"ע ואין אסורה אלא משום תנאי וכבר הארכתי בזה במקומו בס"ד:

שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות. פי' לאו דוקא בהאי לישנא דהא אם מת אביה או שמכר הבית או שנתנה לאחר יכולה ליכנס שם כדאית' במסכת נדרים בהדיא וכיון דכן הא אפשר דלא אגידא ביה כל ימיה והוה ליה כאומר שלא תשתי יין כל ימי חיי פלוני ואפילו כי אמרינן לבית זה שהו' של אביך נהי דאם מת אביה או מכר הבית אסורה בו אפשר דנפיל בית ותשתרי ביה שהאומר קונם שלא אכנוס לבית של פלוני אם נפל ובנאו מותר ליכנס בו וליכא לאפרושי בין נדרים לתנאים כמו שכתבו רבו' אלא הכא באומר לקרקע זה של אביך דהשתא מתסרי ביה אפילו לאחר מיתה או מכירה אפילו לאחר נפילה דקרקע גופיה איתא הכא וכן לענין קונם ואפשר דלגבי הא אם הבית חזק ואינו רעות לא חיישינן לנפילה שיפול בחייה לפיכך כי אמר לבית זה של אביך אינו כריתות שמא לא יפול בחייה והדבר קרוב כיון שהוא חזק אבל בתוספתא מוכיח כלשון הראשון כדפירשתי בדוכתי' ויש בדברי רבינו משה במז"ל בעניינים אלו דברים שאינם מחוורים כל הצורך:

כסף נמי איתא באמה העבריה בע"כ. פי' רש"י שכן האב מוכר את בתו קטנה בכסף בע"כ. ולא נהירא דכיון דקטנה היא ואינה ברשות עצמה ואביה הוא המקנה והוא בעל דבר והמכר נעשה מדעתו הא לא חשוב בע"כ דאנן בע"כ של מקנה קאמרינן והכא הא איכא דעת מקנה ומדעת' לא איכפת לן. ותו דאי משום הא חשיב בע"כ היכי מהדרינן דבאישות בע"כ לא אשכחן שהרי האב יכיל לקדש בהו קטנה או נערה בע"כ ואע"פ שרש"י ז"ל נשמר בכאן דה"ק דלא אשכחן בעלמא כסף באישות בע"כ דאלו בקידושין דהכא אכתי לא קים לן ולא נהירא דהא אפילו לא משכחינן ליה בעלמא מאי איכפת לן כיון דאנן צד השוה פרכינן ועוד דאי בעלמא קאמרינן מאי איריא בע"כ אף מדעתה לא משכחינן לה. ובתוספ' היו מתרצי' דסתמא דמילתא בקידושין ניחא לה ומדעתה הוא אבל מכר לא ניחא לה והוי בע"כ. ולא נהיר' שהרי אף כשהיא נערה ובת דעת מוסרה למנוול ומוכה שחין ואפילו היא צווחת. אבל הלשון כמו שפי' ר"ת ז"ל כסף נמי איתא באמה העברי' שהאדון מייעד אותה בכסף דשפחות אפי' בע"כ של אב ומהדרינן דבכסף הנותן לאישות לא אשכחן שיהא בע"כ שעיקר מכירה זו לשפחות היתה וע"ד שכחה קבל אביה קדושיה כסף זה אבל שטר וביאה איתנהי בעיקר בעל כרחה שטר בגירושין וביאה ביבמה:

אמר רב הונא חופה קונה מק"ו כו'. אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא כו' אמר אביי כו' ומסתברא דהלכתא כרב הונא דהא אייתי לה שפיר במה הצד ומאי דפריך רבא הא פריק ליה אביי ובהא דלאו עיקר מימרא דידהו ליכא למימר דהלכתא כרבא ואע"ג דאמרינן לעיל ולרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו אפ"ה הלכתא כוותיה דהא אשכחן כוותיה לקמן בפרקין דאמרינן ולרב נחמן פירי לא עבדי חליפין מאי איכא למימר והלכתא כרב נחמן אבל הגאונים ז"ל לא הביאו בהלכותיהם הא דר"ה משמע דדחי לה משום פירכא דרבא וכפשטא דמתני' דשלש תנן ארבע לא תנן וכדדייקינן לעיל מניינא דרישא למעוטי חופ' ולמעשה ראוי להחמיר ובמסכת יבמות פרק הבא על יבמתו אמרינן ע"כ לא קאמר' ר"מ אלא קידושין דקני לה אבל חופה דלא קני לה ומשמע כסבר' דרבוותי ז"ל ומיהו מכולהו שמעתין שמעינן דקדושי כסף ושט' מדאורייתא הם והא כתיבי בהדיא כדרשינן לעיל וכדאמרינן הכא תנא מילתא דכתיבי בהדיא ולפי' סוקלין ודנין על ידיהן והא דאמרינן בכמה דוכתין אפקעינהו רבנן לקדושין מינייהו ופרכינן תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר לאו משום דקדושי כסף מדרבנן כדפי' רש"י ז"ל דהא לית' אלא טעם נכון בדבר כדפרשית בדוכתא וזה ברור ואין בו בית מיחוש:


דף ה עמוד ב[עריכה]


תנו רבנן כיצד בכסף נתן לה כסף או ש"כ ואמר לה כו' מתקיף לה רב פפא כו' הא ודאי לא הוה לה למימרא בלישנא דאתקפת' דהא רישא אסיפא פריך והוה ליה למימר הא גופא קשיא אלא דלא דק ודכוותא טובא בתלמודא:

טעמא דנתן הוא ואמר הוא [הא] נתן הוא ואמרה היא לא הוה קידושין. קשיא לן אמאי לא דייק נמי הא נתנה היא ואמר הוא לא היה קדושין דהא כיון דקתני רישא נתן הוא ואמר הוא כל היכא דאיכא חד מינייהי בדידה בין אמירה בין נתינה לא הוי קדושין ומסיפא משמע איפכא דלא מפסיל עד דהוה תרוייהו בדידה אמירה ונתינה. ואיכא למימר דבנתנה היא פשיטא מילתא וליכא למטעי בהא דבעי' שיהא הכסף משלו כדכתיב כי יקח ולפיכך אם אדם חשיב הוא ואמר לה הרי את מקודשת בהנא' שקבלתי ממך מתנה פשיטא דהוי קדושי דבהנאתו שהוא ככסף מיקדשא והוי ליה נתן הוא ואמר הוא ואי לא אמר לה בההיא הנאה אלא שקדשה בכסף עצמו שנתנה לו אי נמי דליתיה אדם חשוב וליכא הנאה פשיטא דלא הוה קדושין היינו עיקר פשיטותי' דקרא ולא אתינן למידק אלא באמרה היא דלא מתפרי' דקרא כולי האי. ופרקי' רישא דוקא כלומר דתרווייהו בדידה בעינן סיפא כדי נסבא ולא דק תנא בסיפא למיתני לישנא דיקא ואקשינן ותנא סיפא מילתא דסתרה לרישא אלא הכי קאמר נתן הוא ואמר הוא פשיט' דהוה קדושין נתנה היא ואמר היא פשיטא דלא הוה קדושין נתן הוא ואמרה היא נעשה כמי שנתנה ואמרה היא ולא הוה קידושין פי' דמתניתין חסורי מחסר' וקתני בפסיקא מאי דפשיטא ליה דכי איכא תרווייהו בדידיה הוה קידושין ומינ' דכי ליכא חדא מנייהו בדידה הוה כאילו ליתנהו לתרווייהו דפשיט' דלא הוה קידושין ואין הפירוש הזה מחוור דא"כ הוי ליה למימר חסורי מחסרא וי"ל דאנן מתרצינן דהא דקתני בתרייתא נתנה היא ואמרה או אמרה היא והכי קאמר דבין אמרה בלשון זו בין אמרה בלשון או הכל שוה:

ואיבעית אימא נתן הוא ואמרה היא ספיקא וחיישינן מדרבנן. מסתברא לי לפרושי דה"ק דתנא לא קתני אלא הני תרי בבא דפשיטא ליה ואידך בבא תליתאה מספקא ליה אי הוה קדושין או לא כלומר ומרישא דייקינן נתן הוא ואמר הוא מקודשת גמורה אבל נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת גמורה אלא ספק וכן בסיפא אינה מקודשת כלל אבל נתן הוא ואמרה הוא חוששין מספק והשתא לא קשיא דוקא אדוקיא כלל. ולאו משום דבאמר' היא מדינא להוי קדושין דהא ודאי אמיר' שלא בעינן כתיב כי יקח איש ולא שתלקח אשה לאיש אלא טעמ' דספיק' משום דחיישינן אע"פ שאמר' היא כיון שנתן הוא שמא היה דעתו בנתינתו על סתם שלה וכאלו אמר לה הילך כמו שאמר' שתהא מקודש' לי ואע"פ שלא פי' כן משום חומר' דא"א חיישי' להא מדרבנן לשויי' ספק מקודש' להצריכ' גט אבל אינו ספק גמור שהדין נותן יותר להתיר ומ"ה לא תני ליה בהדיא בספק מקודשת והלכתא כהאי אי בעית אימא לחומרא:

אמר שמואל בקדושין נתן לה כסף כו'. אמר ליה רב פפא לאביי למימר' דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים. פי' ידים הוא לשון ידות הכלים שהוא בית אחיזתם ובאחיזתם נתפש כל הכלי וכן כל שאין גומר בדיבור כל עניינו אלא שהתחיל בו ויש קצת הוכח' בענין למה שלא פי' ממה שפירש וניכר מתוך עניינו ומעשיו אלא שאינו הוכח' גמורה מיקרי ידים שאינם מוכיחות כלומר שאינ' מוכיחו' בדבורו ולא במעשיו לגמרי וכשניכר מתוך מעשיו לגמרי והדעת מכרע' לכוונתו הוי ידים מוכיחות והא לכ"ע חשיב כאלו השלים דבורו אבל כשמתחיל דבר ואין בו הוכח' על כוונתו יותר מענין אחר אפילו ידים לא מיקרו וצריך אתה לדעת כל שאנו אומרים לא הויין ידים אפילו היתה כוונתו לענין גמור כמו לנזירות או לנדר או לקידושין אינם ידים דחשיב דברים שבלב וכדפרישנא בדוכתא בס"ד והתם במסכתא נדרים בפרק קמא פליגי אביי ורבא בידים שאין מוכיחות דאביי סבר ידים שאין מוכיחות הויין ידים ורבא סבר לא הוויין ידים ורב פפא סבירא ליה התם נמי כרבא ומשום הכי שקיל וטרי הכא בהאי מימרא דשמואל דקידושין למימרא דלא פליג עליה ולהכי קאמר השתא למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הוויין ידים דהכא כי אמר הרי מקודשת ולא אמר לי הוי להו ידים שאין מוכיחות שהרי אע"פ שלא פי' הדעת נוטה דלדידיה מקדש לה שאין אדם מקדש אשה לחברו: והא תנן האומר אהא הרי זה נזיר פיר' שלשים יום כסתם נזירות והוינן בה ודילמא אהא בתענית קאמר פי' לכולי עלמא מקשינן ואפילו לאביי דקאמר דידים שאינן מוכיחות הוויין ידים דהכא אפילו ידים שאין מוכיחות ליכא דאהא לא משמע טפי אהא נזיר מאהא בתענית ואין הוכחה לזה יותר מזה ומשום הכי פרכי' לה סתמא ולא אמרינן לימא תהוי תיובתא דרבא או סייעתיה דאביי:

ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו דהשת' מוכחא מילתא לנזירות טפי מתעני' חדא דכיון דעובר לפניו הוי כאימ' כזה אלא שקיצר ועוד משו' דאהא משמע דבר שבגופו דהיינו אהא נזיר ולא מסתבר' למימ' אהא תענית שאין [גופו] עצמו תענית אלא שהוא בתענית ומשום הכי חשיבי ידים מוכיחות דהוי ידים לדברי הכל ואפי' לרבא ולהכי הוי נזיר ואתיא מתניתין דברי הכל:

הא אין נזיר עובר לפניו לא הוי נזיר. פיר' אלמא ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים מדלא אוקמא אע"ג דאין נזיר עובר לפניו וקשיא להו לרבנן ז"ל מאי קושיא דהכא כמו היכא דאין נזיר עובר לפניו ואמר אהא אפילו ידים שאין מוכיחות ליכא כדפירישנא לעיל. ומפרקי לה דהיינו פרכא דאלו ס"ל לשמואל דידים שאינן מוכיחות הויין ידים בלאו נזיר עובר לפניו ה"מ לאוקמי מתני' במילתא דהוי ידים שאין מוכיחות כגון שהיה מדבר קודם לכן בענין נזירות ולא בענין תענית ואחר כדי דיבור שפסקו מדבורם אמר אהא דהשתא משמע לנזירות טפי מתעני' א"נ איפשר דאפילו בלאו הכי נמי הוי ידים שאין מוכיחות כגון שאמר שהיתה כוונתו לשם נזירות דכיון שאמר אהא שהוא לשון נופל על נזירו' שהיא לשון דבר שבגופם והוא אומר שנתכוין לכך למאן דאמר ידים שאין מוכיחות הווין ידית חשבינן ליה פיו ולבו שוין אבל למאן דאמר דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אין כאן לשון נזירות וחשיב כאלו לא הוציא כלום בשפתיו וכוונת לבו הוי דברים שבלב ואינם דברים ומשום הכי דייק רב פפא דכיון שלא אוקמה שמואל בחדא מהני אוקמתיה דהוה ליה ידים שאין מוכיחות ואוקמה בנזיר עובר לפניו שהוא ידים מוכיחות דאלמא סבירא ליה דבאידך לא הוי נזיר דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואלו בהא דקדושין דלא בעי לי משמע דסבירא ליה לשמואל דידים שאין מוכיחות הויין ידים וקשיא דשמואל אדשמואל ופריק ר"פ גופה דהכא במאי עסיקינן דאמר לי:

ובדין היא דמצינן לפרוקי דמההיא דהתם ליכא למשמע דס"ל לשמואל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דהא דאוקמה כשנזיר עובר לפניו משום דהא הויא דברי הכל דהוי ידים מוכיחות ולרווחא דמילתא מוקים מתניתין בדכולה עלמא ולא מחית נפשיה לידים שאין מוכיחות דהוי פלוגתא דאמוראי אי הויין ידים אי לא והא עדיפא לה לאוקמה כדברי הכל ולא לאוקמה בפלוגתא וכאלו אמר דבנזיר עובר לפניו אתיא מתניתין דברי הכל אבל אין נזיר עובר לפניו הוי בפלוגתא תדע דהתם במסכת נזיר דאתינן לאוכוחי מינה כי הכא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואמרינן לימא קסבר שמואל דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים ודחינן לה ואמרינן לא בזמן שהנזיר עובר לפניו ליכא לספוקא במילתא אחריתי אבל אין הנזיר עובר לפניו ואמרינן דילמא אהא בתענית קאמר כלומר והוי להו ידים שאין מוכיחות ודיניה כפלוגתא דאביי ורבא

והאי דלא דחינן הכא בשמעתין כדדחינן התם משום דהאי סגויא דהכא דרב פפא דס"ל דידים שאין מוכיחות לא הווין ידים ואית ליה דהכי ס"ל לשמואל והכי מוכח ממימרא דהתם וכיון דכן בעי לאוקמי בהכי מימרא דהכא דקדושין דלא תקשי דשמואל אדשמואל אבל התם דחינן לה בכל דהו. וזו מן הסוגיות המתחלפות שיש בתלמוד. והרי זה נכון. ולענין הלכתא ודאי קי"ל כרבא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דאביי ורבא הלכה כרבא וכוון דכן קי"ל כאוקמא דרב פפא דהכא ובקדושין בעי דלימא לי ואי לא אינה מקודשת כלל דבין בנדרים בין בגיטין וקידושין כל היכא דהוו ידים שאין מוכיחות למ"ד לא הוויין ידים לא חשיבי מידי ואין כאן נדר ולא גט ולא קדושין ואפילו לחומרא. מיהו תמיהא מילתא דהתם בגיטין פרק המגרש איפליגו במתני' רבנן ור"י דרבי יהודה סבר צריך שיכתוב בגט ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ורבנן סברי אינו צריך ואמרינן עלה בגמרא דפליגי בידים שאין מוכיחות דרבנן סברי הוויין ידים ורבי יהודה סבר לא הוויין ידים ואי לא כתב ודין חיישינן דלמא בדיבורא בעלמא מגרש לה ואיבעיא לן התם מי בעי' ודין או לא בעינן ודין ולא איפשיט והשתא דהכי הוא קשיא לן מאי קא מבעיא לן והיכא לא תפשוט לן דבעיא ודין מדרבא דאמר ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים וקיי"ל כותיה. וכבר פירשו רבנן ז"ל בהא טובא ומחוורת' דמילתא דהתם מספקא לן כל היכא דלא כתיב בגיטא ודין אי חשיב ידים שאין מוכיחות ובעינן ודין או חשוב ידים מוכיחות ולא בעינן ודין וראיה לדבר דהתם בפרק קמא דנדרים אתינן לאוקמי אביי ורבא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דאביי דאמר כרבנן ורבא דאמר כר' יהודא ואמרינן רבא אמר אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא אמרי רבנן אלא גבי גט לפי שאין אדם מגרש אשת חברו פירוש והוו להו ידים מוכיחות דמיניה מגרש לה וכ"ש דהוה להו ידים מוכיחות דבגט זה דיהיב לה מגרש לה ולא בדיבורא אבל בעלמא מי שמעת להו ומשום האי דחויי' דדחי התם רבא מספקא לן במסכת גיטין ולא עוד אלא דפלוגתא דרבי יהודה ורבנן אליבא דרבא ליתא בידים שאין מוכיחות דעלמא אי הוויין ידים או לא דלכ"ע לא הוי ידים אלא דפליגי בלאו בדין אי הוה ידים מוכיחות או לא וכדפירש התם וחיישי תלמודא דילמא הוו להו ידים שאין מוכיחות כסברא דרבי יהודה ובעינן ודין וכן הלכתא:

מיהו כל היכא דבגיטא כתיב ביה ודין דיהוי ליכי מינאי כדיניה אף על גב דבשעת נתינה לא קאמר ודין ולא מינאי אלא שאמר לה הרי את מגורשת או הרי את מותרת לכל אדם לית לן בה דכתיב ודין ומנאי דהוי בגט חשיב ידים מוכיחות ובהא מיהת מודינן לרב' אליבא דרבנן וה"ה במקדש בשטר וכתוב בו הרי את מקודשת לי בשטר זה כדינו וכשנתן לה השטר לא א"ל [אלא] הרי את מקודשת הרי זו מקודשת גמורה דידים מוכיחות נינהו ולא גרע ממדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה ולא פריש דחשבינן לה ידים מוכיחות ומקודשת ולא בעינן דלימא לי אלא במקדש בכסף והיינו דלא מפרקינן אלא מימרא קמא דשמואל דקדושין אבל בבא דגירושין שבקינן לה כדאיתא דאע"ג דלא אמר בשעת נתינה הרי את מגורשת ממני בשטר זה ה"ז מגורשת כיון שכתוב בגט וכדאמרן וכל היכ' שאינו כתוב בגט ודין אע"פ שאמר כן בשעת נתינת הגט לא מהני דמילי דצריכא לגיטא צריך שיהו כתובין דאי לא בדיבור' בעלמא מגרש לה ולא הוי גיטא. וכן הדין במקדש בשטר דבעינן לשון בעל ולכתוב ודין ולי ואי לא אע"ג דאמר ליה בדיבורא בעלמא לא מהני שכל זמן שאינו כתוב בו אין בו תורת שטר. והנה אמת הנה נכון וזו שטת מורי רבינו נרו:


דף ו עמוד א[עריכה]


אלא הכי קאמר האומר חרופתי ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה ושמעינן מהכא שקדושין שנאמרו בכל לשון שמשמעותו באותו מקום לשון קדושין הוה קדושין אף על פי שאינו לשון תורה ואומר ללעוזות בלע"ז וערבית לערבים ויונית ליונים:

ופסק הרמב"ם ז"ל שהאומר חרופתו בכל מקום מקודשת. וטעם דבריו משום דהאי תנא דקתני דלא הויא מקודשת אלא ביהודה משום דנחרפת דקרא אינה לשון קדושין דבשפחה כנענית הכתוב מדבר. ואנן קיי"ל דבשפחה חציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר דשייכי בה צד קידושין והוי נחרפת לישנא דקידושין:

במאי עסקינן אילימא כשאין מדבר עמה על עסקי קדושין כו' עיקר הפירוש בזה דלא קיימינן אלא אהנהו לישני דמבעיא לן אבל בהנהו לישני דתניא בברייתא בהדיא דהוי' מקודש' לא קא מבעיא להו דלידדהו לישני דמוכחי לקדושין אינון ופשיט' מילת' דכל שהיה מדבר עמה על עסקי קידושיה מקודשת דלקדושין משמע ולא למלאכה. מיהו היינו לדידהו אבל השתא לדידן דלא בקיאין נשי בלישנ' דהני ואינם יודעות לספר בלשון הקודש כל היכא שאין מדבר עמה על עסקי קידושי' ואמר לה אפילו מהנהו לישני דתניא בהו מקודשת לא חיישינן לה דאיהי לא ידעה מאי קאמר אבל במדבר עמה על עסקי קידושיה הא ידעה דלקדושין קאמר לה וכיון דהוו לישנא דקידושין הרי זו מקודשת גמורה ובאומר הרי את מקודשת לי הרי זה לשון ברור ומובהק וחזק' הוא דידעה ואפילו בשאין מדבר עמה על עסקי קידושיה חוששין לה שידע' והויא מקודשת וזו שטת גדולי רז"ל. והיא הנכונה בעיני:

והא דקאמרינן מנא ידעה מאי קאמר לה אקידושין קיימין דבעינן דעתה דהוא עיקר סוגיין וגיטין אגב ריהטא דמתניתא דלקמן נקטינן לה דבגיט' לא בעינן דעת' כלל כדתנן במסכת גיטין העיד רבי יוחנן בן גודגד' על החרש' שהשיא' אביה שמתגרשת ואע"ג דלית לה דעת כלל ואמרינן עלה בגמרא מעדותו של ר"י בן גודגדה נלמד אמר לעדי' ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר כנסי שטר חוב זה הרי זה גט אלמא לא בעינן דעתה כלל מיהו דעת' בעינן שיהא הוכחה בדבריו או במעשיו שנותן לה גט זה לגירושין ואע"ג דלא אמר לדידה כגון זו שאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי א"נ שיהא מדבר עמה על עסקי גיטה כי הא דרבי יוסי וכדתניא בתוספתא הוליך אשתו אצל הסופר ונתן לה גט ולא פריש אם היה מדבר עמה על עיסקי גיטה מגורש' ואם לאו אינ' מגורש' מיהו אם מדבר עמה על עסקי גיט' ואח"כ אמר כנסי שטר חוב זה בטולי בטלה לדבורא קמא ואין דעתו לגירושין ואינה מגורשת עד שיאמר לעדים ראו גט זה דהשת' אמרינן אם אית' דבטלי' לעדים הוה אמר ומשום כסיפא הוא דקאמר אבל בשלא קאמר כן לעדים אלא שנתן לה ואמר לה כנסי שטר חוב זה ודאי בטוליה בטלה וה"ה דאע"ג שהיה מדבר עמה על עסקי גיטא ונתן לה סתם ולא אמר כלום דאי לא עבד לה נתינה גמורה דלא מהני והשתא היינו הא דתנן מצאת' מאחוריו קורא' והרי הוא גיטה אינה גט עד שיאמר לה הא גיטיך ואוקימנא דאעיק לה חרצה וההיא במדבר עמה על עסקי גיטה הוא דאי לא פשיטא וכבר הרוחתי בדינין אלו התם בדוכתה בס"ד מפי רבינו ז"ל:

הא דאמרינן א"ל רב יימר לרב אשי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל כל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהן אפילו לא שמיע ליה הא דרב הונא אמר שמואל פירש"י ז"ל מי שכיחא הא או לא שכיח' הא שיהא אדם נותן גט או קדושין לאשה ואינו מפרש. וי"מ לא יהא לו עסק עמהן לדבר עם שום אשה פנוייה בעסקי קידושי ולא עם אשתו בעסקי גירושין שמא יטעה בדבר ויקדש אותה והוא אינו מכוון וכן הוא בספר המצות ופרש"י ז"ל עיקר ונכון:


דף ו עמוד ב[עריכה]


אמר לעבדו אין לי עסק בך מהו לגמרי קאמר ליה כו' ת"ש המוכ' עבדו לכותי יצא לחירות. פי' ואע"פ שנתבטל המכר דקנסוהו רבנן מפני שמפקיעו מן המצות ואם הגיע לרשות העכו"ם קונסין אותו עד עשרה בדמיו להוציאו מידו כדאיתא התם ומכרו ומת לא קנסו בנו אחריו כדאיתא התם ושם פירשתיה יפה:

היכי דמי אונו כגון דכתב ליה לכשתברח ממני אין לי עסק בך. פירוש רגילין היו לכתוב כן בשטר המכר ואם הגיע השטר ליד העבד יצא בו לחירות בלשון זה אף על פי שלא נכתב על דעת כן ואפשר שבשעת מכר היו כותבין כן לעבד אתה פלוני מכרתיך לפלוני ולכשתפרוש ממני אין לי עסק בך והיו עושין לו כן לראיה שלא יתפוש בו בשוק ויאמר לו עבדי אתה ודכ"ע תברח לאו דוקא אלא פי' כשתפרש ממני כדפירש"י התם ואגב אורחי' שמעינן דלישנא דאין לי להבא נמי משמע כאלו אמר לא יהא לי דאלו לא משמע הכי אלא לשון הודאה היאך יצא בגט זה לחירות נהי דמהניא הודאתו לקמן שעבודו אבל לקטן אסור שבו גיטא בעינן דומיא דאשה אלא ודאי דלהבא נמי משמע וכן לשון חכמים בכל מקום הרי את מקודשת לפלוני הרי את תהא מקודשת לי וכדאמרי' התם נתתי שדה פלוני לפלוני דמשמע להבא ולשעבר וכן גט זה בטל הוא משמע שתי לשונו' ודנין בהן בכל מקו' כאלו היו כותבין שתי לשונות בפירוש לשון הודאה ולשון הקנאה וזוכה בעל השטר באי זה שירצה ואין בזה משום יד בעל השטר על התחתונה כדפי' התם בפ' השולח בסייעתא דשמיא. ואיכא דקשיא ליה מ"ש מהא דתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה לא אמר כלום ואמאי לא חשיב שטר מקנה דההיא אפילו בכותב לו איתא כדמוכח בכתובות פ' הכותב. ולאו קושיא היא דהכא גבי עבד שהוא בן דעת ויש לו יד לזכות בעצמו כיון שאמר ואין לי עסק בך וסילק ידו ורשותו ממנו זכה העבד בעצמו וזכו בו שמים אבל גבי שדה הרי אין חברו זוכה בה אלא בהקנאה או בהפקר ולשון אין לי עסק בך אינו לשון הקנאה ולא לשון הפקר וכדאמרי' עלה בכריתות שאני התם דמדין ודברים הוא דסילק נפשיה מגופה של קרקע לא סילק נפשיה כלומר ואינו לשון הפקר. מיהו בשקנו מידו הקטן מיפה הלשון ועושה אותו לשון הקנאה וקנה דאמרי' מגופ' של קרקע קנו מידו ולא חשיב קנין דברים ומצינו מקומות שהקנין מיפה ומחזיק הענין וגדולה שבכלם ההיא דבר מצרא דאי אמר ליה זיל זבין לא מהני וכי קנו מידו מהני ומ"מ בכל כיוצא כאלו אין לנו אלא מה שמנו חכמים והבו דלא לוסיף עלה הוא. מפי מירי רבנו נר"ו:

אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת. עיקר הפירו' המקדש בגופה של מלוה שאמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שאת חייבת לי ולאפוקי היכא שמחל לה המלוה או מקצתה ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שמחלתי לך מלוה זו שהיא מקודשת כיון שהנאה זו שוה פרוטה דהנאה בכל מקום חשובה ככסף וכדאמרינן גבי ערב דמשתעבד בהנאה וגבי קדושין אמרינן שחוק לפני רקוד לפני הרי זו מקודשת ובכלן כשאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת כך וכך ויש בהנאה ש"פ אלא הכא שקדש' בגוף המלו' אינה מקודשת שאין דעתו אלא לקדש בגוף המלוה ולא בהנאה המגיע לה עכשיו שנפטרת ממנו וכיון דדעתי' אזוזי הוה ליה מקדש בדבר שאינו שלו דמלוה להוצאה ניתנה ואין למלוה בה כלום ואפילו הגיע זמן הפרעון (בשבועה) ואפי' מעות המלוה עצמו בעין צרורין ומונחין ברשות הלוה ולהכי קאמר אביי מלת' פסיקת' המקדש במלוה אינה מקודשת אפילו הגיע זמן פרעונה ואפילו היא בעין ברשותה:

בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית ואמרי' האי הנאת מלוה היכי דמי אילימא דאמר לה ארבע בחמשה פי' וקדשה בזוז החמישי של רבית שהיא חייבת לו רבית מעלייתא הוא. פירוש לישנא בעלמא קא מקשי ליה היכי קרי ליה הערמת רבית אבל ודאי אפילו גמורה אם כבר פרעתו לו וחזר וקדשה בו מקודשת דמעות דרביתא שפרעם לוה למלוה קננהו לגמרי וממון גמור הם לו אלא שיש עליו חובה להחזירו ובית דין מוציאין ממנו ואם מת אין בניו חייבין להחזיר אלא בדבר מסויים מפני כבוד אביהם ולא עוד אלא דאפי' בחזרה לא מיתקין לאויה כדמתקן לאו דגזל בהשבון וכדפירש בפרק איזהו נשך פירוש מרווח.

ועוד היינו מלוה כלומר כיון דאכתי לא פרעתיה וחוב הוא אצלה הרי הוא מקדש במלוה דאמאי עדיף זוזא דרבית מזוזי דקרן:

ופרקינן לא צריכא דארווח לה זימנא. יש מפרשים שהיתה חייבת לאחרים ובא זה ופייס עליה במעות או בדברים והרויח לה זמן דשויא לה ההיא הרוחה שוה פרוטה ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שעשיתי לך שנשתדלתי עם פלוני שהרויח לך זמן. וכי תימא אם כן מאי הערמת רבית איכא אפילו פייסו זה למלוה במעות על שהרויח לה זמן דהא אמרינן התם דשרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ק' זוזי בשכר דתוזפיה לפלניא שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. ואיכא למימר דשאני הכא שהוא כחוזר ונפרע ממנה מה שנתן למלוה ומחזי כהלואה דכל כה"ג אסור כדפרישנא תתם והפי' הזה אמת הוא אבל אין אנו צריכים לו דמילתא אתיא שפיר כפשטא דמההיא מלוה דאיירי רישא שהיא חייבת לו הרויח לה זמן וקדשה באותה הנאה ששוה פרוטה וכ"ת א"כ רבית קצוצה הוא ואגר נטר לי' גמורה שהרי נקנית לו מפני שהרויח לה מעות המלוה. ואיכא למימר דאגר נטר לי' לא מיתסר אלא בשנותן הלוה למלוה ממון וזו אינה נותנת לו ממון ואם מפני שמקנה לו עצמה הרי הוא קונה אדון לעצמו אלא משום דמחזי לעלמא כרבית אסור לעשות כן מפני הערמת רבית. ואיכא דקשיא ליה מ"ש מקדש במלוה שאינה מקודשת מאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום בכסף זה שאם לא חזרה בה בתוך ל' יום מקודשת לאחר ל' יום בכסף זה ואף על פי שנתאכלו המעות והא התם הנהו מעות עד ל' יום בתורת מלוה הם ברשותה ואף על גב דליתנהו בעולם בשעת חלות הקדושין מקדשא בה. ואיכא למימר דשאני התם דכיון דלתורת קידושין יהביניהו ניהליה הרי הוא כאלו פירש שתתקדש לו בהם לאחר ל' יום בהנא' שהלוה אותם לה ונפטרת מהם דודאי להכי אקדימנהו ניהליה ויהיב לה רשות לאנפוקינון שתהנה בהם ותתקדש בהנאתה אבל הכא דבתורת מלוה הגיעו לידה ושלה הם לגמרי והוא בא לקדשה בממון שלה אינה מקודשת:

אמר רבא הילך [מנה] (אתרוג) ע"מ שתחזירהו לי [כו'] (זה) עד רבא הוא דאמר אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא. פי' החזירו בזמנו שראוי לו לצאת בו ולאפוקי אחר החג דתחזירהו לי מידי דחזי לי משמע כדאיתא בפרק יש נוחלין:

אלא אמר רב אשי בכלהו קני לבר מאשה. פי' רב אשי לאו סברא דנפשיה בלחוד קאמר דא"כ אכתי תיקשי דרבא אדרבא אלא רב אשי אמר דודאי כי איתמר דרבא הכי איתמר דבכלהו קנה לבר מאשה אלא ששמע השומע וטעה והיינו דאמר ליה רב הונא בר נחמיה הכי אמרי' משמיה דרבא כוותך:

הכי גרסינן בכלהו קני לבר מאשה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין אבל בספרים שלנו כתוב לפי שאין אשה נקנית בחליפין ולא מיחוור' דמשמע מינה דמתנה ע"מ להחזיר היא תורת חליפין והא ליתא. ועוד דאין מטבע נעשה חליפין. ויש לפרש דה"ק דלפי שאין אשה נקנית בחליפין אינה נקנית בזו גזיר' אטו חליפין כיון שזו דומה כעין חליפין שהן קני ע"מ להקנות כדאיתא בפ"ק דמציעא ובמס' נדרים ולשון זה דומה למ"ש במס' שבת מ"ט אין מדליקין לפי שאין מדליקין אע"ג שלפי דעתו פירושא התם לפי שאין אורן מדליק ומבהיק והיא הנכון. וקשיא ליה לראב"ד ז"ל דהא אמרינן התם בפ' יש נוחלין דמתנ' ע"מ להחזי' אם הקדיש' מקבל מתנה אינה מקודשת דתחזירהו לי מידי דחזי לי קאמר והדרה למר' וא"כ היכי הוי מתנה דהא גבי מעשה דבית חורון אמרינן אמרו חכמים כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. וקושיא זו כבר תרצו איתה בעלי הגמרא במקומה במסכת נדרים דשט התם דסעודתו מוכיח עליו פי' שהדברים ניכרי' שלא גמר בלבו לשם מתנה כלל אלא שהיה מערים כדי שיהנה אביו מסעודתו וכדאמר ליה הרי הם לפניך כדי שיבא אבא ויאכל ואמר' עלה בירושלמי ר' ירמיה בעי וכי אין אדם נותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדשנה לשמים ואמרינן (ביני) במתנית' כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שנעשית בהערמה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה ע"כ. הא בנותן מתנה גמורה ע"מ להחזיר בלב שלם מתנה גמורה היא תוך זמנה ואם הקדיש אינה מקודשת כלל ובאים בעלים ונוטלים אותה בלא פדיון דהכי אתנו עליה דתיהדר להו בענין דחזיא להו בשעת חזרה וכן הסכימו רבותי לדעתי בזה ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שכתב שצריך לפדותה. ומיהו מתנה ע"מ להחזיר הקנאה גמורה היא וממון שלו וכשמחזירה לו הקנא' גמור' בעי כשאר הקנאות דעלמ' ומסתבר' שאם שעבדה לבעל חובו הרי הוא משועבד ומחזיר וגובה ממנה לאחר חזרה וכדפרישית בפרק יש נוחלין. וקשיא לן בפדיון הבן היאך בנו פדוי דהא אמרינן התם בבכורות פ' יש בכור לנחלה רצה הכהן ליתנה לו במתנה רשאי רב חנניה דשקיל ומהדר חזייא לההוא אזיל ואתי קמיה א"ל לא גמרת ויהבת לי מידעם הילכך אין בנך פדוי פי' משום דגלי דעתיה דלא גמר ויהיב אלא על דעת שיחזירהו לו אלמ' אם נתן הפדיון ע"מ להחזיר אין בנו פדוי. ולאו קושיא הוא דהתם שנתן סתם ולא פי' והוה אזיל ואתי גלי דעתיה שלא גמר למתנה כלל שיהא כהן זוכה בו ואפילו במתנה ע"מ להחזיר ורב חנניה נמי היה דעתו ליטלו ע"ד לעכבו אצלו אם ירצה וכיון שכן שזה לא נתכוין להקנות אינה מתנה ואין בנו פדוי אבל כשפי' וגמרו שניהם להיות מתנה ע"מ להחזיר זו מתנה גמורה היא ובנו פדוי ובתרומה יצא ידי נתינה אלא שאסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות דקי"ל שאין חולקין לו תרומה דבעינן שכר עבודתם ולא שכר מלאכתם ומכר קנה ודאי השדה אלא שיש איסור בדבר משום רבית כדמוכח בפ' איזהו נשך ושם פירשנוה יפה בס"ד. ותו לא מידי:

אמר רבא תן מנה לפלוני ואיקדש אם לך מקודשת מדין ערב. פי' ל"ש אמרה תן ממש במתנה ל"ש אמרה בהלואה ומשום הערמת רבית ליכא כלל דהוה ליה כההיא דאמרי' שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי ואוזפיה מנה לפלוני דהכא לא הדרא דמשתלמא מידי איהו מההוא פלוני כלל וזה פשוט:


דף ז עמוד א[עריכה]


ערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידי' משתעבד. פי' לאו למימרא דלא מטי ליה שום הנאה דא"כ במאי משתעבד אלא לומר דאע"ג דלא מטי לידיה הנאת מעות שהוציא המלוה ולא הגיע לידו של ערב לא כסף ולא שו"כ אפ"ה משתעבד בהנאה דמטי ליה במה שהלוה לזה על אמרתו דהנאה בכל דוכתא בכל דכות' חשיב' ככסף כדפרישנ' בכמה דוכתי הכא נמי אע"ג דלא מטי לידה הנאת מנה עצמו מקניא נפשה בההיא הנאה דשויא פרוטה דיהיב מנה לפלוני בדבוריה. מיהו כל מקודש' דאמרינן בשמעתין היינו כשאמר הוא שאמר לה בזו הרי את מקודשת לי באותה הנאה שנתתי מנה לפלונך בדבורך. ולא דמי הא למאי דאמרי' לקמן תנם לאבא ולאביך אינה מקודשת דהתם לא אמרה ואיקדש אני לך וכיון דכן דחויא קא מדחי ליה מה שאין כן בזו:

הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני. פירוש הא מיירי בשאין הנותן שלוחו של מקדש אלא שניתן כסף משלו כדי שתתקדש בו לזה והיינו דאתי עלה מדין עבד כנעני וכיון דכן צריך שאותו פלוני יאמר לה הרי את מקודשת לי בכסף שנתן לך פלוני שתתקדש לי ולא אמרינן הכא אלא דנתינת אחר בשבילו חשיבא כנתינתו:

בעי רבא הילך מנה ואיקדש אני לך מהו אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא מקודשת. פי' קס"ד דמדין אגב אתי עלה דמקניא ליה נפשה אגב זוזי ולהכי אמר ליה רבינא למר זוטרא א"כ הוה להו נכסים שיש להם אחריות נקנים עם נכסים שאין להם אחריות ואנן איפכא תנן איכא למידק דהא מדקאמר איפכא תנן משמע דאלו הוי איפכא אתיא אתיא שפיר והא ליתא דבהדי' אמרינן בפרק ארבעה אבות נזיקין דאפילו מ"ד עבדא כמקרקעי דמי לא מקנ' מטלטלי אגבו דשאני מקרקעי דניידי מקרקעי דלא ניידי ואפי' למ"ד עבדא כמטלטלי דמי לא מיקני עבד אגבי קרקע דשאני מטלטלי דניידי ממטלטלי דלא ניידי וכיון שכן אפילו תימא דעבדא כמטלטלי דמי ואשה זו כמטלטלין ומקניא נפשה אגב קרקע גמור לא אהני. ועוד קשיא לן היכי קרי לה אשה זו קרקע דכי אמרינן בעלמא היינו עבדא שהוקשו לקרקעות כדכתיב והתנחלת' כו' אבל ישראל בן חורין מנין לנו שהוקש לקרקעות ועוד קשיא לן דאפילו הוי אגב גמור דקני בעלמא הכא בקדושין לא מהני שלא מצינו אשה מתקדשת באגב דאגב לאו מדין כסף הוא קונה כדי שיקנה כאן כדפירשתי לעיל.

ואיכא למימר דהכא לרווחא דמילתא לא דק הכא טובא דאפי' תימא שתהא אשה נקנית באגב ויהא דינה של אשה כקרקע לא מהני הכא דאנן איפכא תנן ומשום דאידך פירכא דמצי פריך ליה מסברא ולא מפשטי כולי האי נקט הך לומר היאך אתה טועה שהיא משנה מפורשת ואהדר ליה מי סברת דאנא מדין אגב אתינא עליה הא ודאי ליתא אלא הכא ודאי באדם חשיב עסקינן דבההיא הנאה דמקבל מינה מתנה גמורה ומקניא נפשיה פי' דההיא הנאה שויא לה פרוטה ובאותה הנאה הוא מקדשה ואומר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שקבלתי ממך מתנה זו:

איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא פרש"י ז"ל אתלת מימרא דרבא קמאי אבל לא אמימרא רביעא דהילך מנה ואיקדש אני לך. נראה מדבריו דכה"ג בממונא לא קני שאם אמר לו הילך מנה ושדי מכורה לך לא קנה אפילו באדם חשוב שלא אמרו כן אלא בקדושי אשה שהיא רוצה בנשואי אדם חשוב ויש לה שתי הנאות הנאת קבלת המתנה והנאת נשואין אבל בעלמא לאו. ויש סועדין דברין מדאמרי' בפרק הזהב אליבא דרב דהלכתא כוותיה שאין קוניו בחליפין בכליו של מקנה אלא בכליו של קונה ואם איתא אמאי לא קנינן נמי בכליו של מקנה אם הוא אדם חשוב. והא לאו ראיה הוא כלל. חדא דהתם איירינן בסתם אדם שאינו חשוב אי נמי שקונה סתם ולא מפרש בההיא הנאה הא באדם חשוב ומפרש שדי מכורה לך בהנאה שקבלת ממני חליפין אלו ודאי קנה. ותו דהתם דבר שאינו מצוי הוא דמשום דמקבל מיניה חליפין שאין בהם שוה פרוטה במתנה ע"מ להחזיר תהא למוכר הזה הנאה כל כך שיקנה שדהו לזה ותו דהתם בדין קנין חליפין איירי שקונה במטלטלין ואלו באדם חשיב ומפרש בההיא הנאה אין כאן קנין מתורת חליפין כלל אלא מתורת כסף וקונה אפי' בפחות ומטבע דלא עבדין חליפין ואינו קונה במטלטלין ובדין קנין כסף לא איירינן. והגאונים ז"ל כתבו דהא דרבא אכלהו מימרא דלעיל קאי ואפילו אההיא דאדם חשוב וכן עיקר ויש לי ראיה לזה דאי לא קאי אלא אתלת מימרא קמאי מאי אתא רבא למימר דכן הדין לענין ממונא פשיטא דהא אינהו גופייהו מממונא ילפינן להו מדין ערב ומדין עבד כנעני ומדין שניהם אלא ודאי דלא אתא לאשמועינן אלא שאף באידך דאמרינן מסברא ולא ילפינן ממונא איתא נמי לענין ממונא. וקשיא לן ללוי דאמר התם בכלי של מקנה ומפרשינן התם טעמא דידיה דבההיא הנאה דמקבל מתנה מיניה גמר ומקני נפשיה אמאי לא בעי שיהא הקונה אדם חשוב כי הכא. והנכון דהתם לאו למימרא דההוא טעמא הוה עיקר טעמא דמימרא דלוי התם ודאי רב ולוי בדרש' דקרא פליגי אי בועז נתן לגואל אי גואל נתן לבועז ולרווחא דמלתא נקיט ההוא טעמא רבי' נר"ו:

הכי קאמר לה אי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא. פירש ואע"ג דבלאו האי תנאה מצי עביד הכי דקי"ל נושא אדם כמה נשים והוא דיכול למיקם בספוקייהו אפ"ה אתני בהדה הכי משום שלא תהא קובלת עליו וזימנין דאהני ליה תנאה כגון דלא מצי קאי אספוקייהי א"נ באתרא דנהיגי דלא למינסב אלא חדא איתתא כגון אלו הארצות שלנו דמדינא מצי מעכבא עליה שלא לשאת אשה אחרת עליה דכיון שנהגו בכך אדעתא דהכי אינסיבא ליה וכאלו התנו עמו דמי וכן קבלתי ממורי רבינו ז"ל:

תלמוד לומר כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש. פי' והכי קרא מידרש כל רבוי שינתן מקצת לה' ממנו יהיה כלו קדש. ואפילו למ"ד אין כולה עולה ה"מ היכא דאקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו פ' הא דנקיט אפילו למ"ד אין כולה עולה י"ל דלאו למימרא דלמ"ד כולה עולה אתיא ליה שפיר כפשטה דהא איכא למימר דאפילו למ"ד כולה עולה שאני התם דרביי' רחמנא מדכתיב כל אשר יתן ממנו אבל בקידושין מנא תיתי אלא ודאי דהשתא לכ"ע אמרי' דלא פליג ר"מ ואמר אין כולה עולה ולא איצטרך חברוהי לרבייא דקרא אלא משום דאקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו אבל הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו לכ"ע הויא כולה עולה בלא רבוייא דקרא כנ"ל. ומיהו בלאו הכי נמי קשיא ודברים כפשטם דכיון דאשכחן התם האי דינא דפשטה קדושה בכולה אין לנו לומר דהתם בלחוד הוא ונקל בזו אדרבא יש לנו לומר דהתם עבד קרא בנין אב לכל מקום וזו שיט' התלמוד עד שיהיו שני כתובים הבאים כאחד:

מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת. פי' התם בהמה שלו היא ואע"פ שלא הוצי' בלשונו אלא שהקדיש אבר אחד ממנו כיון שהנשמה תלוייה בו הרי היא כאלו הקדישה הכול אבל גבי קדושין אין האשה שלו ואפילו היה דעתו דקדשה כולה כיון שלא הוציא בלשונו אלא חציה לא גמרא היא להקנות לו אלא חציה דכל כי האי גוונא בתר דידה אזלינן הא למה דומה לראובן שהיה דר בביתו של לוי ומכרו לשמעון וכתב לו בסתם ביתי מכירה לך ולוי נכנס לו ערב שלא איבד זכותו שיכול לומר לו אתה לא כתבת אלא שמכרת לי ביתך וזה ביתי היא וכל כיוצא בזה:

הא לא דמיא אלא להא דאמר ר"י בהמה של שני שותפין הקדיש חציה כו' ש"מ תלת ש"מ ב"ח נדחים ולאפוקי ממ"ד אין דיחוי אלא בשחוטין וש"מ יש דיחוי בדמי' וש"מ דחוי מעיקרו הוי דיחוי לאפוקי ממ"ד דאין דיחוי אלא בנראה ונדחה. וש"מ יש דיחוי בדבר שאינו קדוש אלא לדמיו כגון שמתחל' לא הקדשה אלא לדמיה שהרי חציה חולין שלא היתה ראויה למזבח. והקשו עליו בתוס' אם כן אמאי אמר וש"מ תלת דהא מכיון דאמר יש דיחוי בדמים ממילא שמעינן דדחוי מעיקרא הוי דחוי שאין לך דבר בעולם שבתחלתו הוקדש לדמיו שלא יהא דחוי מעיקרא. ולפי פי' יש דיחוי בדמי' שכל אבר שנדחה מעל גבי הזבח כשם שנדחה היא נדחו דמיו ודייק להו תלמודא מדקתני אינה קריבא לגבי המזבח סתם דמשמע דאין לה תקנה לעולם. ואין זה נכון מדאמרי' בכריתות בפ' המביא אשם תלוי א"ר אלעזר אושעי' מטמ' מקדש עשיר שהפריש קן תחת כבשתו והעני הואיל ונדחה נדחה ש"מ תלת ש"מ ב"ח נדחים וש"מ קדושת דמים מדחה וש"מ דיחוי מעיקרא הוי דיחוי ואותבינן עלה מדתני המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמיה פסח ר"ש אומר הוא עצמו יקרב וקשיא דר"ש אדרב אושעיא ופרקי' כי קאמר ר' אושעי' לרבנן פי' דאית להו ב"ח נידחין והא הכא דרבנן כר' אושעיא דאמר יש דיחוי בדמים ואפ"ה קתני ימכר ויביא בדמיה פסח ואין הדמים דחויים ובמסכת פסחים פרק מי שהיה טמא תנן המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמי' פי' ולא פליגא אההיא דכריתות דקתני ויביא בדמיו פסח דההיה דכריתות בשהיה מופלג מן הפסח שהיה שהות בדבר כדי שתרעא קודש הפסח ותסתאב ולהכי קתני התם קודם הפסח והא דפסחים בשאין שהות בדבר קודם הפסח וצריכה לרעות לאחר הפסח כדי שתסתאב ולפיכך לוקחין בדמיה שלמים כדקי"ל דמותר הפסח לשלמים ואמרינן עלה בגמרא אמר רב הונא בריה דרב יהושיע ש"מ תלת ש"מ ב"ח נדחין ש"מ דיחוי מעיקרו הוי דיחוי וש"מ יש דיחו בדמים דהא התם דתנן בהדיא ימכר ויביא בדמיו שלמים וקאמרינן עלה ש"מ יש דיחוי בדמים. והנכון כפירש רש"י ז"ל ודקאמרת כיון דחשיב דחוי בדמים אמאי חשיב דיחוי מעיקרא איכא למימר דאע"ג דדיחוי דמים יש דכללו דיחוי מיעיקרו כיון שמצינו דחוי מעיקרא בלא דיחו דמים כגון בכירים שבצרו ושגרן ביד שליח דכיון דאידחו אידחו וכגון אשרה שנטעה מתחילה לע"ז שאע"ג שחזר עכו"ם וביטלה נדחה לולבו למצוה דהני הוי דחוי מעיקרא ואינם דחוי דמים חשיב להו בתרתי דלא תימא שאין דחי מעיקרא דיחוי אלא כשהוא קדוש קדושת הגוף וכי היכי דחשיב ב"ח נדחין משום דאשכחן ליה בלא דיחוי מעיקרו ובלא דחוי דמים כגון עשיר שהפריש כבשה והעני וחזר והעשיר א"נ כגון ישראל שהקריב קרבנו ונשתמד וחזר בתשוב' וה"נ אשכחן דחוי בדמי' ודחוי מעיקרו בלא ב"ח נדחין כגון עשיר שהפריש עשירית האיפה והעני דהואיל ונדחה ידחה וק"ל דהכא בשמעתין ובמסכת זבחים דמייתינן הא דר' יוחנן ובההיא דפסחים חשיב הני תלת ולא חשיב קדושת דמים מדחה ואלו התם במסכת כריתות איתא להא שמעתא ואמרינן לה באנפה אחרינא דאמרי' ש"מ תלת ש"מ ב"ח נדחין דקתני אינה קריב' וש"מ קדושה דמים מדחה כלומר לעשות אחרת כמותה דקתני ותמורתה כיוצא בה וש"מ יש דיחוי בדמים דקתני קדוש' ולמאי לדמים הרי שמנו דקדושת דמים מדחה ולא מנו דחוי מעיקרו ובמסכת תמורה גרסא שלישית דמייתי התם בפרק כיצד הא ר"י אמרי' עלה ש"מ תלת ש"מ ב"ח נדחין וש"מ קדוש' דמי' מדחה וש"מ דיחוי דמעיקרו הוי דחו'. וי"ל דהכא בשמעתין ובזבחי' ובההיא דפסחי' לא חשבינן קדושת דמי' מדחה דהא קתני בהדיא ותמורתה ובההיא דכריתות דלא חשבינן דחוי מעיקרא מפני שהוא בכלל יש דיחוי בדמים שאין לך דחוי בדמים שלא יהא בו דיחו מעיקרו כדכתיב' לעיל ולהכי חשיב בהו בחדא ובההיא דתמורה לא חשבינן דחוי בדמים משום דכייל ליה במאי דקאמר קדושת דמים מדחה כלו' אפילו דבר שהוא קדוש' דמים מתחלתו מדחה אף תמורתו דיחוי גמור שאינו נראה לעול' וכיון שדוחה תמורתו אין ספק שהוא עצמו נדחה ובההיא דרב' אושעיא דמסכת כריתות דאמרינן עלה ש"מ קדושת דמים מדחה אין פירושו שמדחה תמורה כאידך דכריתות ותמורה דהתם לא איירי רבי אושעיא בענין תמורה כלל אלא פירוש דקדושת דמים היא עצמה נדחית ויש גרסאות וגורסין מידחייא והיא כמו שפירשנו ויש לאומר' כפירוש חברותיה ואע"ג דרבי אושעיא לא איירי בתמורה קים ליה לתלמודא דהכי נמי דינא כאידך שעשה תמורה ותמורת' כיוצא בה ויש גרסאו' הרבה בתלמוד שהן מתחלפות בחלוף המסכתות וזו אחת מהן. וזהו הנכון בפי' שמועת מורי רבינו נר"ו:


דף ז עמוד ב[עריכה]


בעי רבא חצייך בחצי פרוטה כו'. חציך בפרוטה וחצייך בפרוטה פי' ונתן לה שתי הפרוטות ביחד אלא שמונה והולך חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה אבל אם נתן לה מתחילה חצי פרוטה או פרוטה ואמר לה חצייך מקודשת לי וחזר ונתן חצי פרוטה או פרוטה ואמר חצייך האחר מקודשת לי הדבר פשוט דפסקא למילתא ואינו מקדשת כלל:

חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר. פי' ונתן לה שתי פרוטות עכשיו ואמר לה הכל עכשיו והיינו דאמרינן או דילמא הכי קאמר ניתחלו קדושי האדנא ולא ליגמרו עד למחר ואלו היתה אמירה של מחר למחר הא ודאי ליכא למימר הכי. והא דבעי שני חצייך בפרוטה קי"ל דהא ודאי לאו הולך ומונה הוא ולחצאין נותנין. וי"ל דהיינו בעיין דכיון דלחצאין נתכוין אינה מקודשת או דילמא כיון דתרוויהו חצאין בהדי הדדי אתי אין בכך כלום ולא חשיב חצאין וכן לשון הגמרא מוכיח:

והא דאמרינן או דילמא בתך בפרוטה ופרתך במשיכה. פירשו בו דדוקא בשמשך הפרה אבל לא משך הפרה ולא החזיק בקרקע פשיטא מילתא דבתך ופרתך ובתך וקרקעתך בפרוטה קאמר ואינה מקודשת כלל. וראוי להחמיר:

ההוא גברא דקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכי שומא כו' איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי רב יוסף פי' אפילו אמר לה בכל מה שהן בין הרבה בין מועט דמ"מ כסבורה ששוין הרבה ומתקדשת על דעת כן ויהיו קדושי טעות ורבא סבר דלא מחתה נפשה למה שהן בין רב בין מועט:

אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא מכסף מקנתו כו' תבוא' וכלי' היכי דמי אילימא דלא מיקני בהו כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף. פירוש וכיון דמגרע פדיונו בשוה כסף הוא הדין שנקנה בהן כדכתיב מכסף מקנתו והיינו נמי לישנא דישיב והא דאיצטריך לאיתויי דנקנה בשוה כסף מרבוייא דקרא אע"ג דבעלמא שוה כסף בכלל כסף כדפי' במתני' משום דהכא איכא מיעוטא מכסף מקנתו וכדפי' במתני':

ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי איכא למימר. וכי תימא ולימא דהכי קאמר אינו נקנה כדרך שנקנה תבואה וכלים דהיינו חליפין והשתא אתיא אפילו לר"נ דהא קי"ל דאע"ג דפירי לא עבדי חליפין איקנויי מקנו בחליפין. ואיכא למימר דלישנא דמתני' לא אתיא שפיר דקתני ואינו נקנה בתבואה וכלים דמשמע שבתבואה וכלים היא קונ' ואם כדבריו הוה ליה למיתני ואינו בתבואה וכלים ותו דלא אתיא ליה מאי דקתני מתורת כסף הוא נקנה דהא כסף אינו נקנה אלא באגב או במשיכה והיכי אמרי' דעבד עברי נקנה באגב או במשיכה דהא ודאי ליתא כנ"ל:

ואמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא עגל זה לפדיון בני כו' היכי דמי אי דלא שוי כל כמיניה. פי' דגזר' הכתוב שיתן הפוד' לכהן ה' סלעים ואע"ג דקי"ל דבמתנה ע"מ להחזיר בנו פדוי וההיא לא שוי' ה' סלעים מ"מ ה' סלעים שלמים נתן לו וזכה בהן בהן כיון דקי"ל דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה ובעלים מכחו חוזרין וזוכין בהם אבל היכא דמעיקרא לא שוי' ה' סלעים לא קיים מצות נתינ' של תורה וזה ברור:


דף ח עמוד א[עריכה]


לעולם דלא שוי' ה' סלעים וכגון דקבל' עליה כהן כי הא דרב כהנא כו' אמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבה הוא ומבעי ליה סודרא. פי' וקי"ל ודאי דשוה חמש לדידי' אבל לכ"ע דלא שוי' לי' לא ואע"ג דקבלי' עליה לאו לאו כל כמיניה. ושמע' מהכ' שהמוכר חפץ לחבירו בשיתא ובשוק לא שוי אלא חמשה אי להאי לוקח שוי שיתא אין בו משום אונאה דבתר דידיה אזלינן כי היכי דחשבינן ליה הכא דשוי חמש סלעים. מיתו בדשוי' לזבונא שיתא כי אורחיה אבל אי לדידיה לא שוי' אלא מפני שהוא דחוק בדבר הא ודאי קציצה מתוך הדחק לא שמה קציצה ואפילו נתן לו הדמים חוזר וגובה אותם ממנו והכי מוכח ביבמות דאמרינן בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמי' דאביי ואמר ליה חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז לבתר דחלץ לה אמר לה אביי זיל הב ליה פי' דאע"ג דבכל תנאין דעלמא בנותן גט או מוכר דבר על תנאי אין כופין איתו לקיים תנאו אלא אם קיים תנאו הוי גט והוי מכר ואם לאו אינו גט ואינו מכר כגון האומר הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז הכא שאני דכיון דאין תנאי בחליצה לא חשיב הא כתנאי אלא כשכירות ששוכרת אותו שיחלוץ לה בשכר מאתי' זוז ומ"ה א"ל אביי זיל הב ליה שכירותו וא"ל רב פפא ולימא ליה משטה אני בך מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה (עוברת) [מעברא] לפניו וא"ל טול דינר זה והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא אמר לו משטה אני בך הכא נמי שכירות מרובה הוא שהאי יבם זה אינו הגון לה והתורה השיאתן עצה לחלוץ כדכתיב ודברו אליו מה שקצצה עמו לתת לו בשכר החליצ' מאתי זוז הויא קציצה התוך הדחק ואינה חייב' בו:

ושמעינן מינה שכל המתנה בשכירות יותר מכדי דמים מפני האונס ודוחק השעה שלו יכול לומר משטה אני בך. ומכאן ללוקח סמנין הרבה בדמים יקרי' מפני חולי הדוחק דלא מחייב אלא בדמיהן וכן כל כיוצא בזה. ומיהו אם התנה בשכר הרופא הרבה חייב ליתן לו שחכמתו מכר לו ואין לו דמים וכ"כ אדונינו הרמב"ן ז"ל. וכן שמעתי מפי מורי

א"ר אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת בדינר וישלים. פירוש ואם לא השלים אינה מקודשת אבל אם השלים או שמחלה לו מקודשת דמחילה כהאי גונא חשובא כנתינה דלהנאתה איכוון וכדכתיב' בגיטין ומסתברא שכופין אותו להשלים או לפטור אותה ושלא יעגן אותה ואמרינן לזה או כנוס או פטור:

מיתיבי התקדשי לי במנה כו'. עד הכי נמי מסתברא דאי ס"ד רישא במנה סתם וסיפא במנה זו השתא במנה סתם לא הוה קידושי במנה זו מבעיא. פי' ולמה לי' למתני סיפא דהא מרישא שמעינן לה. איכא למידק דהא רישא וסיפא דינים חלוקים הם דאלו ברישא בעי חזרה וכל כמה דלא חזרו בהם הוה קדושין כשישלים לדברי הכל וכדקתני בהדיא ורצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו ואלו בסיפא כיון דזה אינה צריכה לחזור בפי' אלא כיון שנמצא מנה חסר דינר לא הוה קידושי' והיינו דקתני סיפא אינה מקודשת ולא קתני חזרה בה וכיון שדיניהן חלוקי' היאך אפשר דלא לתני סיפא לאשמיעינן דלא בעי' חזרה ומסתמא לא הוה קדושין. ונראה שזה הזקיקו לרש"י לפ' במנה זו מבע' דמצי לחזור דאלמא בסיפא נמי בעי חזרה ולא נהיר'. ורבינו הגדול ז"ל תירץ דבשלמא אי אמרת דבמנה סתם הוה קדושין להכי איצטרך סיפא למתני דבמנה זו אינה מקודשת מאליה לאפוקי מרישא אלא אי אמרת דרישא במנה סתם ואפ"ה יכולה לחזור בו למה ליה למתני בסיפא דבמנה זו אינה מקודשת דפשיטה מילתא דכיון דבמנה סתם יכולה לחזור בו דבמנה זו אינה מקודשת מאליה ולא בעיא חזרה ונכון היא. ורבינו נר"ו פירש דהשתא אליבא דמקש' קא אמרינן דלא מפליג בין מנה סתם למנה זה ולכן קאמרי דלדבריו ברישא היה סגי דאע"ג דברישא בעיא חזרה התם מפני שהמנה שלם והוא בא ומשלימו לה וכיון שכן בהא ודאי אפי' במנה זה צריכה חזרה שאם לא חזרה בה בדינר האחרון הרי קבלה המנה ונתקדש' אבל בסיפא שאין המנה שלם וכדקתני שנמצא חסר דינר דינא הוא ודאי דבין במנה סתם בין במנה זה לא הוה קדושי מסתמא ולא בעיא חזרה ואם כן למה ליה לתנא למתני סיפא במנה זה דהא לדבריו ה"ה והוא הטע' למנה סתם וזהו הנכון:

לא צריכא דנפיק ע"י הדחק. פי' ואע"ג דמנה חשיב מיהת כיון דנפיק כלל מ"מ כיון דלא נפיק אלא ע"י הדחק אין לה לקבלו ממנו כשם שאין למוכר או למלוה דעלמא לקבלו כדכתיבנא פ' הזהב

אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם אינה מקודשת מ"ט מנה אין כאן. י"מ אותה אפילו כשנתחייב לה במנה בקנין כראוי או שזיכה לה במשכון מנה שאמר לה זכי בו לשעבוד למנה וקנתה אותו אין כאן משכון דהא לא מטי השתא לידה שום הנאה לא מן המנה ולא מן המשכון שהרי אינו מקדשה בגופו של משכון והויא ליה כי הלואה דלא הוי בעין דלא מקדשא ביה והאי דאמר כיון דמנה אין כאן שאין כאן מנה בעין משכון לא מהני לקדשה בו והרי זה נוטל משכונו ממנה ואע"ג דבמלוה דאחרי' מקודשת כל היכא דסמכה דעתה דלא מצי מחיל ללוה דיליה התם כיון שזכתה במלוה נפיק ממונא מיניה דהא נפיק שעבוד' דלוה מיניה וזכיא ביה איהי אבל שעבוד דידיה שנתחייב לה בקנין או בשטר דלא נפיק מיניה כלום הויא ליה כמקדש במלוה שאינה מקודשת וה"ה במכר שלא קנה כשם שאינו נקנה במלוה כדאיתא לקמן והיינו דקאמר דכיון שבא לקדשה במנה ואינה מתקדשת בו דה"ל מלוה אין המשכון כלום ולהכי אמרי' מנה אין כאן משכון אין כאן. וכן בעובדא דאמתא דאמרינן פריטי אין כאן נסכא אין כאן. מהאי טעמא הוה דחשבינן ליה כקונה במלוה שלא קנה. ולהאי פירושא לא אתי שפיר לישנא דמשכון אין כאן וטעמא דמילתא נמי לא מיחוור שתהא דין זו כדין מלוה שהיא תחת ידה קודם לכן. ועיקר הפי' בזה כפי' הראב"ד ז"ל שאין משכון חל ומשתעבד אלא כשקד' לו חיוב הממון שלוה ממנו או שנתחייב לו בקנין כראוי דהשתא מקני משכון לשעבוד אותו חיוב אבל הכא שלא נתחייב לה במנה ובאמיר' בעלמא הוא שאמר לה שתתקדש לו במנה כיון שלא זכת' במנה ולא נתחייב לו בו באמירתו משכון דיהיב על ההוא מנה לאו כלום הוא וכן הדין במכר ובכל דבר כגון שאמר לחברו אתן לך מאתים זוז והרי לך משכון עליהם לא זכה כלל ונוטל ממנו משכונו וכן כל שהתנו ביניהם תנאי בדברים ונתנו משכון על אותם דברים לא זכו אבל אם נתחייב לה מנה בקטן וחזר וקדשה בו או שלוקח ממנו שדה אשה מקודשת ושדה מכור' ואם נתן המשכון על אותו מנה זכת' בו דהא איכא הנאה דשויא פרוטה להתקדש בו והשתא אתי שפיר לישנא דאמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן כלומר כיון דמנה אין כאן שלא זכתה במנה אין כאן תורת משכון ולא זכתה בו הא אלו אמר לה זכי במשכון זה שיעור מנה והתקדשי לי בזו ומשכה אותו זכתה בו לשיעור מנה אלא שיכול לסלקה בדמים וכיון שזכתה בו הרי היא מתקדשת בו. וזה נכון וברור ואין בו בית מיחוש וכן פר"י ז"ל:


דף ח עמוד ב[עריכה]


איתיביה רבא לרב נחמן קדש' במשכון מקודשת ופרקינן התם במשכון דאחרים וכדרבי יצחק דא"ר יצחק מנין לב"ח שקונה משכון. פי' לענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו ואין שביעי' משמטתו וה"ה דלא סגי ללוה במחילת החוב עד שיחזיר לו משכונו כדאיתא לקמן בפירקין וכיון דאית ליה למלוה קנין וזכות במשכון זה מקדש בו את האשה ולא מבעיא לאחר שהחליטוהו לו ב"ד בפרעון חובו או שהרהינו אצלו ולא פדאו דהא פשיט' דדידיה הוא אלא אפילו קודם לכן דאע"ג דקי"ל בפ' כל שעה כרבא דאמר מכאן ולהבא היא גובה ואי אקדיש מלוה או זבין לא עביד כלום ואפילו החליטוהו לו ב"ד לזמנו שאני הכא במשכון דאית ליה קנין בגויה מדר' יצחק ובדידיה אי זבין מלוה או אקדיש דבריו קיימין למפרע כשיחלטוהו לו ב"ד הילכך באשה מקודשת לו מעתה ואפילו פדאו לוה בזמנו דשאני קדושין מזביני והקדש דכל היכא דבשעת קדושין איכא הנאת פרוטה וסמכה דעתה עליה מקדשא ביה תדע דהא לקמן אמרינן דלכ"ע אית להו מתקדשת במלוה דאחרים אלא דפליגי במלוה דאחרים אם יש לה הקנאה במלוה על פה א"נ אי סמכא דעתה או חיישה למחיל' מדשמואל וכיון שכן הכא במלוה על המשכון שיש לה הקנאה ואין המלוה יכול למחול ללוה אחר שמכרו או נתנו לכ"ע סמכא דעתא ומיקדשת ביה ואע"ג דבמלוה דידה אינה מתקדשת שאני התם דדעתה אזוזי וליתנהו בעולם כדפי' לעיל אבל במלוה דאחרים ודאי דעתה אההיא הנאה ולא אזוזי וכ"ש כשיש עליה משכון דדעתה אזכיה שזוכה במשכון וכיון דאית ליה ביה קנין מדרבי יצחק זכיא ביה ומקדשה ביה והא דנקט במלוה על המשכון דאחרים א"עג דה"ה דמתקדש' במלוה דאחרים בלא משכון כדאיתא לקמן משום דבמלוה שאין עליה משכון פליגי תנאי ובמלוה על המשכון מודו כ"ע דהא מצי מקני ולא מצי מחיל נקט הכי. והא דר"י איתא בין במשכנו בשעת הלואתו בין במשכנו שלא בשעת הלואתו ואע"ג דקר' מיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו כ"ש אידך במשכנו לו מדעתו וכבר פירש' אותה בפ' השוכר את האומנין:

והא דאמרינן אם אינו קונה משכון צדקה מנין הפירוש הנכון דאי לאי דקני ליה והוי כדידיה מאי צדקה עביד כשמחזיר לו משכון שלו ואי משום דכשהיא ברשותו ולא עביד השבה יכוף לבו לפורעו יותר קראי לאו ברשיעי עסקינן אלא בצדיקי דבלאו הכי לבו כפוף לפרעו אלא ודאי דקני ליה והיינו השב' צדקה שלו כשמחזירו:

פריטי אין כאן נסכא אין כאן. ושמעינן מהכא דמאן דמודה במקצת ואמר הילך משכון זה במה שאני חייב דלא חשיב הילך דמשכון אינו חשוב פרעון וכן כתבו הגאונים ז"ל. ואע"פ שאין הראייה מכאן מחוורת הדין אמת כמו שפירש' במקומו. ודוקא דהא אבל מלוה על המשכון ההוא משכון כיון דקני ליה מדרבי יצחק חשיב הילך ואם אמר המלוה מנה הלויתיך עליו ולוה אמר חמשים ואיכא ראיה דליכא מגו הרי הלוה פטור משבועת היסת מודה מקצת דמשכון חשיב הילך ושבועת היסת ונפטר מורי נר"ו:

מיהו שמעינן מהכא דמאן דזבין מטלטלי ויהיב משכון עלייהו לאו פרעון הוא כלל והרי הוא כדברים בעלמא דלא קיימי במי שפרע ל"ש בחד תרעא ול"ש בתרי תרעי. ויש מביאין ראייה מכאן דדברים ומשכון דאית בהו משום מחוסרי אמנה וכדאית' בפ' הזהב דוקא בחד תרעא אבל בתרי תרעי לא דאי לאו הכי היכי הדר ביה ולא חייש למחוסרי אמנה אלא ודאי ש"מ דכיון דאייקר ליכא משום מחוסרי אמנ' והדין אמת כמו שביררנו במקומו בפ' הזהב אבל הראייה אינה כלום דהכא בני רב הונא דאית להו למיחש למחוסרי אמנה הוא לא הדרי בהו ואידך מוכר דהדר ביה לאו בר הכי דליחו' להכי:

ת"ר התקדשי במנה נטלתו וזרקתו כו'. לא מיבעי' שדינתיהו קמיה דלא הוה קידושין פי' דהא לא מיחייבא בהו שהמפקיד אצל חברו ולא קבל ממנו וזרקו לפניו אינו חייב בו שלא קבל עליו שמירתו ואפילו לא אמר כלום כשזרקו לפניו משא"כ בפקדון שהיה כבר ברשותו שאם זרקו לפניו חייב כלום אלא אם כן אמר לו טול את שלך דהשתא לא מיחייב ביה אלא בפקדון שיש לו זמן שנתחייב בו עד תשלום הזמן שקבל עליו וה"מ בפקדון אבל בחוב אינו נפטר עד שיזרקנו ברשותו בפניו וכי עביד הכי מיפטר אפילו תוך זמנו ואפילו בע"כ דבכה"ג נתינה בע"כ הויא נתינה וכבר ביררתי משפט דינין אלו בראיות ברורות במסכת גיטין ובמס' ב"מ בס"ד:

ת"ר התקדשי לי במנה תנם לאבא ולאביך כו'. וצריכא דאי אשמועינן אבא ואביך כו'. איכא למידק דהא אביך ופלו' תרווייהו אתו להודיעך כחא דסיפא והא למה לי תרתי לתני אבא ופלוני ובהכי סגי אבא להודיעך כחא דרישא ופלוני להודיעך כחא דסיפא אביך למה לי ויש מתרצים דאיצטריך סלקא דעתיך אמינא אביך דמקרבא דעתיה לגבי בריה וידו כיד בנו ותו דאית לה כסופי למתבעינהו מיניה דאזלא השתא לרשותיה אפילו כי אמר שיקבלם לי לא סמכא דעתה ולא הוה קידושין קמ"ל. ובדין הוא דהוה ליה לערבינהו ולמיתנינהו כלהו כחדא אלא דתנא חד חדא שמעינהו וגרסינהו. ונכון הוא:

ת"ר התקדשי לי במנה תנם על הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת פרש"י ז"ל לפי שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ולא נהיר' דבמאי עסקי' אי דקיימא בצד הסלע פשיט' ואי דלא קיימא בצדו היכי זכיא לה דחצר שאינה משתמרת היא דבעינן עומד בצד שדהו כדאיתא בפ"ק דמציעא ותו מאי האי דאיבעיא לן ולא איפשיטא בסלע של שניהם אם במניח בסלע עצמו פשיטא דאינה מקודשת דחצר של שניהם זוכה לכל אחד מהם מיד אחרים אבל אינו זוכה לאחד מהם מיד חברו ואם בשנתנו לתוך קופתה שהיא מונחת ע"ג הסלע פשיט' דקנתה לה כדמפ' ואזיל בדוכתא בפרק הספינה. והנכון כמו שפירשו בעלי התוספות דהכא לאו מדין חצר וזכייה דידה אתינן עלה כלל אלא מפני שהוציא ממונו מרשותו על פיה דבעלמא קיי"ל שכשם שאם פוטרו מלוה ללוה על פי אחרים נתחייבו לו אחרים כדמוכח בפר' המקבל ה"ה באומר לחברו תן מנה לפלוני ואתחייב אני לך ונתנו על פיו שנתחייב לו בההיא הנאה ואב לכולן ערב וה"ה והוא הטעם באומר לחברו זרוק מנה שלך לים או לדבר האבד ואתחייב אני לך שהוא חייב דמידי הוי טעמא אלא מפני שהוציא ממונו מרשותו על פיו נשתעבד לו באות' הנאה ומה לי נתנו על פיו במתנה גמור' או זרקי לים או למקו' האבד הילכך האומר לחברו תן מנה ע"ג הסלע שהוא מקו' האבד ואתחייב אני לך ונתנו שם על פיו חייב והוא שלא חזר ונטלו משם דאי חזר ונוטלו משם הא לא עבד כלום על פיו ובמה נשתעבד לו. מיהו אם נתנו שם והלך לו והניחו לאבוד במקום שאינו משתמר ואח"כ חזר ונטלו משם איכא למימר דחברו חייב לו דמאי דהדר השתא ושקלינהו כמציאה הוא אצלו ומן שמיא הוא דאקנינהו ניהליה והא תליא בפלוגתא דרשב"א ורבנן פרק אלו מציאות המוציא מציאה בסרטיא ופלטיא ובכל מקום שהרבים מצויים שם דרבנן אמרי חייב להחזיר ורשב"א אמר אינו חייב להחזיר וקי"ל כוותיה ברוב גוים מיהת הילכך כל שנתנו לאיבוד במקום שהרבים מצויין שם שאלו מצא שם מציאה אינו חייב להחזיר והניחו שם ולאחר זמן חזר ונטלו הרי הוא אצלו כממון אחר וחבירו חייב לו במנה זה וכיוצא בו באשה מקודשת אבל מקום שכיוצא בו אם מצא שם מציאה חייב להחזיר לבעלים אף כאן נמי כשחזר ונטלו הרי נטל שלו והלוה פטור ובאשה אינה מקודשת וכן אם אחר שהניחתם במקום האבד בא חברו ונטלם ואמר לו טול אותה אם לא רצה ליטלם הרשות בידו וזה חייב לו בהם שכבר נתחייב לו בהם כשנתנם לאבוד על פיו. ואיכא דקשיא ליה לשטתינו זאת הא דאמרי' בפ' השואל השאילנו פרתך ואמר לו ביד מי הכיש' במקל ותבא אמר רב נחמן כיון שיצאת מרשות משאיל ומתה חייב ומשמע התם מסוגיא דשמעתתא דשמואל ורב אשי פליגי עליה והלכתא כוותיהו וכ"כ הגאונים ז"ל אלמא אף על פי שמוציא ממון על פיו לאיבוד לא מתחייב עליה ואם כן ה"ה באומ' תן ע"ג הסלע ואתחייב לך ואיכא למימר דהתם לא קאמר בהדיא ואתחייב אני לך אלא דקסבר רב נחמן דסתמו כפירושו ושמואל ורב אשי פליגי עליה דסתמו לאו כפירושו הא אלו פי' הכישה במקל ואתחייב אני לך והכישה חייב וכדפרישנא התם. מעתה כל שאמר כן בקידושין זרוק מנה לים או לאיבוד וכיוצא בו ואתקדש אני לך וזרקו מקודשת וכדאמרי' לעיל באומר תן מנה לפלוני ואתקדש אט לך שהיא מקודשת בהנאה שנתן ממונו על פיה ואע"ג דבירוש' פירשו טעמא דמילתא מפני שהוא זוכה לאשה וחוזר וזוכה לעצמו ואם היה חרש שאין לו יד לזכות אינה מקודשת גמרא דילן דמדמי לה לערב לא אזיל כלל בהאי שיטתא ואנן אגמרא דילן סמכינן וה"ה שאם אמרה לו בפי' תן מנה ע"ג הסלע ואתקדש אני לך שהיא מקודשת אפילו בסלע שאינו שלה כל זמן שלא חזר ונטלם משם אלא לאחר זמן בענין שזוכה במציאה ואפילו חזרה היא ונטלתם משם ונתנם לו לית לן בה שכבר נתקדשה לו כשנתחייבה בו ועכשיו תשלומין היא שמשלמת לו ושמעתין משום דלא אמרה ואקדש אני לך הוא דאמרינן דבסלע של אחרים אינה מקודשת דלדחויה בעלמא הוא דאמר לה הכי ואינה מתרצה בקדושין שלו ואם היה סלע שלה מקודשת דהשתא לאו דיחוייא מדחי ליה אלא מתרצה היא בקדושיו וכאלו אמרה בפי' ואיקדש אני לך חשבינן ליה ובסלע של שניהם היא דאיבעיא לן אי דחויי מידחייא ליה או מתרצה בקדושיו ולא איפשיטא והוי ספק מקודשת והרי זה ברור ונכון מורנו נר"ו:

כלב רן אחריה מהו. פי' ואמרי ליתנו לכלב מי אמרינן הרי הוא ככלב שלה ונחת' לקידושין ולא לתשלומי או דלמא דאמרה ליה מדאורייתא מחייבת לאצולי פי' על דעת להשתלם לא לאבד ממונו בחנם דהוה ליה מבריח ארי מנכסי חבירו להצילו שזה לא מצינו והכי מוכח בפ' הגוזל דכי עבד מנפשי' אינו משתלם כלום אלא הכא דעבד מדעתה שאמרה לי תנהו לכלב משתלם ממנה דהפודה שבוי כיון שכבר הגיע לו הנזק לא חשיב מבריח ארי כדכתיב בבבא מציעא ומשתלם מיניה. מפי רבינו נר"ו:

והלכתא שיראי לא צריכא שומא ואע"ג דהא פשיטא דהא קיי"ל דרבה ורב יוסף הלכתא כרבה בר משדה קנין ומחצה איירי דפסק תלמודא הלכתא באידך פסק נמי בהא והכי אורחא דתלמודא תדע דהא פסק נמי הלכתא כר' אלעזר וכרבא אמר רב נחמן ולא הוה צריך למיפסק בהו מידי דהא ליכא אמורא דפליג עלייהו. מיהו הא קשיא לן אמאי לא אמרינן הלכתא כרבה כי היכי דאמרינן באידך ומכאן דקדק רבי יעקב ז"ל דסברא דתלמודא הוא דדוקא שיראי היא ודכותיה שהאשה בקיאה בהם על הרוב ואין הטעות מרובה בהם אבל אבנים יקרות וכיוצא בהם שאין בקיאין בהם אלא אומנים ומצוי בהם הטעות גדולה מאוד דברי הכל צריכין שומא והא דאמרינן לקמן ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא בלא שומא אבנא דכוחלא דמיה ידועין ועל דרך זה הנהיגו במקצת מקומות שלא לקדש בטבעת שיש לו חותם של אבן יקרה ואין זה מחוור דא"כ לא היה שתיק מינה גמרא לעיל כדשקיל וטרי במאי דפליג רבה ורב יוסף ובמה דלא פליגי אלא ודאי שמעינן מינה דבכל מידי לא צריך שומא כרבה ל"ש אמר בחמשי' ושוו חמשין ול"ש אמר לה בכל דהו והא דלא אמרינן הכא והלכתא כרבה משום דאיכא לעיל תרי לישני ומספקא לן במאי פליגי נקיט לה נמי סתמא:

תנו רבנן בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי כו'. קשיא לן דהא שטר קידושין מגט הוא דילפינן לה דמקיש הוייה ליציאה והתם בעינן שטר שאינו יכול להזדייף הוא ונייר וחרס שטר שיכול להזדייף הוא והיכי מיקדשא ביה. ואיכא למימר דכי בעינן שטר שאינו יכול להזדייף היינו לר"מ דאמר עידי חתימה כרתי והא אתיא כר' אלעזר דאמר דאף עידי מסירה כרתי ובעידי מסירה לא איכפת לן בשטר שיכול להזדייף וקי"ל כרבי אלעזר בגיטין ובקידושין והיינו דאמרי' התם גבי גט כתבו על הנייר המחוק ועל הדפתרא פסול וחכמי' מכשירין ואמרינן מאן חכמים רבי אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי מיהו בשאר שטרות שהם שטרי ראייה קיי"ל כר"מ דבעינן עידי חתימה וכדאמרינן בכתובות ודוקא אחספא אבל אמגלתא לא דילמא אשכח לה איניש דלא מעל' וכתב עלה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו כו' דאלמא בחספא לא מהני מידי ובכל דוכתא דמתכשר בעדים החתומים כתב ידו חשיב כעדים אלא דבגט פסול מדרבנן ואם נשאת הולד כשר אבל בקידושין כשר לגמרי כדיניה. וכן קבלתיה

מתקיף לה רבי אבא והא לא דמי האי שטרא לשטר זביני דעלמא וכ"ת ולפרוך ליה דהא לא דמיא הוי' ליציאה דביציאה מקנה כותב דהיינו בעל והכא קונה כותב. ואיכא למימר דאי לאו שטר זביני דעלמא גט לא הוה קשיא דאנן מדמינן להו הכי מה להלן בעל כות' ואשה מקבלת אף כאן בעל כותב ואשה מקבלת אבל שטר זביני קשיא:

והא דאמרי' הכא בלוקח תלה רחמנא דכתיב כי יקח איש תמיה' מילתא דהא כי יקח איש בקדושי כסף כתיב ומה ראיה מייתי מיניה לקידושי שטר. ואיכא למימר דאע"ג דמקיח' קיחה גמרי' קדושי כסף עיקר לישנא דיקח איש משמע כי יקנה אשה בכל ענין שיהא ומדיוקא דפשטיה דקרא נקטינן דקנין זה בלוקח תלייא רחמנא בין בשטר בין בכסף למעוטי היכא דיהבא לה איהי לדידיה וקדשתיה דלא הוה קדושין כדאיתא לעיל וכלהו שמעינן מיניה שפיר וכן הא דאמרינן התם [נמי כתיב] שדות בכסף יקנו אע"ג דבקנין כסף קרא כתיב הא כתיב בתריה וכתוב בספר וחתום וכאלו אמר יקנו בכסף וכתוב בספר וחתום. ויש תירוצים אחרים וזה נראה לי נכון:

רבינא אמר מהכא ואקח את ספר המקנה פי' וירמיהו שהוא לוקח לקח ספר המקנה מיד המוכר:

אלא הלכתא נינהו וקראי אסמכת' בעלמא. פי' דלא אתו קראי אלא לדינהו כי יקח לקדושי כסף למעוטי שלא תלקח אשה לאיש ולמעוטי היכא דיהבה ליה לדידי וקדשתיה אלא דאסמכינהו רבנן להני דיני עלייהו:

אמר רבא אמר רב נחמן כתבו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בהן שוה פרותה מקודשת בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאנתי בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת והוא שלא בגרה נראה פשטה דבוגרת לא הויא אבל נערה או קטנה הויא והא לא איפשר דבשלמא נערה אף על פי שאינה מתקדשת מעצמה כיון שהיא גדולה ויש לה שליחות הרי היא מקבלת שטר קידושיה מדעת אביה ובשליחות אבל קטנה דלית לה יד ולאו בת שליחות היא כלל היאך מתקדשת על ידי עצמה בשטר דאף על גב דאמרינן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך ואשכחן אליבא דרבי יוסי בר יהודה שהאדון מייעד שפחתו קטנה שלא במעות ראשונות שנתן לאב אלא על ידי עצמה התם היא בקדושי כסף דלא בעינן דלימטי כסף ליד האב ויד שלוחו כלל ואלו אמר זרוק מנה לים ותתקדש בתי לך מקודשת וכן אם אמר כל הנותן כסף לבתי קטנה תתקדש לו מקודשת בההיא הנאה שנתן זה כספו לאיבוד על פיו ועל הדרך הזה אמרו אומר אדם לבתו צאו וקבלי קדושי כסף בשקדשה מתחל' ואמר לו תנם על ידה ותתקדש לך גרע מתנם על גבי הסלע או תנהו לכלב ותתקדש לך דהויא מקודשת וכן בכסף ייעוד לרבי יוסי בר יהודה כשמכרה האב מתחלה חשבינן כאלו אמר כשתתן כסף לידה הרי היא מקודשת לך דהא אדעתא דהכי זבנא ניהליה אבל בקדושי שטר אינו כן דבעינן דומיא דגט דכתיב ונתן בידה שיגיע הגט ליד האשה או לחצרה או לשלוחה אם היא בוגרת או שאין עליה רשות אב אי נמי ליד האב או לחצרו או לשלוחו כשהיא ברשותו וכיון דקטנה לית לה יד ולא שליחות כשם שאינה מתגרשא על ידה אף על פי שאמר לה צאי וקבלי גיטך כך אינה מתקדשת בשטר על ידי עצמה אלא ודאי דהא דאמרינן והוא שלא בגרה היינו למימרא דהוי נערה ואתא לאשמועינן כר"י דאמר שאין נערה מתקדשת מעצמה אלא אביה ולא היא הא בקטנה אינה מקבלת שטר קידושיה כלל וכן עיקר:

והא דקתני רישא בתך מסתברא דה"ה בלישנא דהרי את בין על ידי עצמה בין על ידי אביה דהא אף על גב דאין לה יד לקבל קדושיה והיא ברשות אביה מכל מקום היא מתקדשת וכי יהב לה בשליחות אביה שפיר מצי למימר הרי את ככותב גט לנערה או לקטנה שכותב הרי את ואפילו בנותן הגט ליד אביה ובקטנה שאין לה יד כלל הכא נמי לא שנא ובכסף ייעוד דאמרינן לקמן אליבא דרבי יוסי ב"ר יהודה שאומר לה בפני עדים הרי את מקודשת לי והא דנקט רישא בתך רבותא קמ"ל דאפילו כשמתקדשת על ידי עצמה כיון דבשליחות אביה הוא דמקדשא שפיר מצי למכתב בתך כאלו נתן לאבי':

והא דנקט סיפא כשבגר' לישנא דהרי את מסתברא דעל ידי אביה הוא הדין דסגי באומר בתך דאף על גב דהשתא אביה שליח דידה הוא וקאי בחריקה ואינו בעל דבר דלא אשכחן שיהא צריך לדבר עם האשה לא בקידושין ולא בגירושין אלא שידבר היא ואפילו עם אחרים שאם עשתה שליח לאביה או לאחיה לקבל גיטא יכול למכתב בתך אחותך פלונית מגורשת ולא צריך לאזדהורי אלא שיהא כתוב בלשון בעל דבר ולא בלשון עדים והגע עצמך אלו כתב בשטר שדי מכורה לך בשטר זה והגיע השטר לידו קנה בו ולא בעי למכתב שדי מכורה לך וכיון שכן אף כן בקידושין אם כתב בתך או אחותך או פלונית מקודשת ולכשאם תמצי לומר דכי היכי דבגט בעינא שמו ושמה הוא הדין בשטר קדושין כדי שיהא מוכיח מתוכו ה"נ הכא כותב בתך פלונית מקודשת לי אני פלוני ולעולם בבתך סגי והא דנקט סיפא לישנא דהרי את היינו משום כשמתקדשת על ידי עצמה דהשתא כיון שהיא בוגרת דקיימא ברשותא דנפשה והיא עצמה מקבלת קידושיה אי איפשר לומר לה ולא למיכתב בשטר בתך דהוי משמע שהוא מקדש בתה שלה:

ולענין שמו ושמה איכא מ"ד דכיון דהוייה ליציאה מקשינן בעינן בשט' קידושין שמו ושמה דשמו ושמה בגט לאו מתקנת ר"ג היא אלא מדאורייתא דבעינן ספר כריתות שיהא מוכיח מתוכו שיהא עושה כריתות וכיון שכן אף בקידושין כן ומדלא מדכרינן ליה בשום דוכתא כדשקלינן וטרינן דבעינן לשמה ומדעתה משמע טפי כסברא דמקצת רבוותא ז"ל דלא בעיא בשטר קידושין שמו ושמה מוכיח מתוכו דבגט גופיה מדרבנן הוא מתקנת ר"ג דומיא דשם עירו ושם עירה ואפילו יהא בגט מדאורייתא התם דכתיב ספר כריתות אבל בשטר קידושין כיון שמוכיח לנו למי מקדש ומי הוא המקדש בהא סגי ולא בעי מוכיח מתוכו והיינו דלא אדכר בהא דהכא ולא בשום דוכתא בתך פלונית מקודשה לפלוני. וכן נראה נכון:


דף ט עמוד ב[עריכה]


בתר דבעי' הדר פשטה הוייה ליציאה מקשינן הילכך אפילו בשטר קדושין בעינן לשמה וכבר פירשתי בפ"ק דגטין דכל שצוה הבעל לכתבו לאשה זו חשיב לשמה והיינו דנפקא לן מדכתיב וכתב לה לשמה שכל שנכתב לה לשמה הוא וקיימא לן דלא חיישינן בגט שלא נכתב לשמה אלא מסתמא כתב לשמה בין בכתוב בעדי' בין בכת' ידו בלא עדים וכן הדין בשטר קדושין וכל שיצא שטר קדושין בעדים או בכתב ידו מתחת ידי אשה הרי היא מקודשת דחזקה היא דבדין נכתב לשמה ומדעתה ובדין הגיע לידה דקיימא לן דלא חיישינן לנפילה ולא לפקדון והיינו דנקט הכא שכתבו שלא לשמה כלומר שיודע שלא כתבו לשמה ודוק. וכל שמקדש בשטר בעדים או בכתב ידו אף על פי שמסרו לה שלא בפני עדים הרי זו היא מקודשת גמורה. מפי רבינו נר"ו:

איתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה. פירוש שלא בשליחותה דהא מקשינן ליה לדעת האיש בגט והתם דעתו דבעינן היינו שליחתו שיצוה לסופר לכתוב ולעדים שיחתמו וכן למאן דבעי דעתה בשטר קידושין צריך שתאמר אף היא לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו וזה פשוט:

רבא ורבינא אמרי מקודשת רב פפא ורב שרביא אמרי אינה מקודשת אמר רב פפא כו' עד מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הוייה נמי בעינן דעת מקנה. פירוש לאו דעת מקנה לחוד דהא כ"ש דבעינן דעת שלו ובהא ליכא מאן דפליג וכדתנן אין כותבין שטרי אירוסן אלא מדעת שניהם ורב פפא מוקים ליה בשטרי אירוסין ממש אלא הכי קאמר בעי' אף דעת מקנה:

מיתיבי אין כותבין שטר אירוסין ונשואין אלא מדע' שניהם מאי לאו שטרי אירוסין ונשואין ממש וכרב פפא לא שטרי פסיקתא וכדרב גידל אמר רב דאמר כמה אתה נותן לבנך כך וכך ולבתך כך וכך ועמדו וקדשו קנו והם הם הדברי' הנקני' באמיר'. פי' ודוק' קדשו דבההיא הנאה דמחתני' אהדדי גמרי ומקנו כדאיתא התם אבל כ"ז שלא קדשו אע"פ ששידכו יכולין לחזור בהן והכי איתא בירושלמי מיהו כל שקדשו שוב אין חוזרין בהם לא שנא קדשו לאלתר לא שנא לאחר זמן דהא איכא הנאה דמחתני אהדדי וגרסינן בירושלמי אבל לא האם על ידי בתה ולא האב על ידי אחותו וסברא דרבוותא ז"ל דדברים אלו הנקנים באמירה אינם נדוני' כמתנה בקטן לחוד אלא כחוב בקטן דמהני אפילו לפוסק דבר שאינו בעולם ושאינו ברשותו וכי איכא נמי קטן חשבינן לי' קנין חיוב בהאי הנאה ונראין דבריהם. וכי תימא בשלמא למאן דמפרש שטרי ארוסין ממש משום הכי בעינן דעת שניהם משום דבעינן אף דעת מקנה דמקשינן הוייה ליציאה אלא למאן דמוקים לה בשטרי פסיקת' כיון דדברים הנקנים באמירה הם וקנו הרי הוא כאילו קנה מידם ובקטן לא צריך לאימלוכי ככתיבה כדאיתא בריש פרק אע"פ דסתם קנין לכתיבה עומד עד שימחה איכא למימר דמאן דמוקים ליה בשטרי פסיקתא סבר דדברים הללו לא אלמוהו רבנן אלא לגבי בני חורי אבל ממשעבדי לא גבי וכיון דליכא קנין ממש צריך לאימלוכי ביה דאי כתבי להו בשטרא גובה ממשעבדי ואיכא תוספת חיוב ואין מוסיפין על חיובו שלא מדעתו ברצונו אבל רב פפא ורב שרביא דסבירא להו דמתניתין בשטרי אירוסין ממש סביר' להו דבשטרי פסיקתא כותבין שלא מדעת שניהם או משום דסבירא להו דהוה לה כדברים בקנין שסתמו לכתיבה עומד וחשיב מדעתו או משום דסבירא להו שאף על פי שנכתבו לא גבי ממשעבדי כיון דליכא קנין דהא לא קבילי שעבודא עלייהו ולא אמר אלא כך וכך אני נותן ובההיא הנא' לא נתחייבו אלא לבני חורי והיינו סברא דרבי אשי התם בפרק הנוש' דאמרינן התם אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב א"ל לא ניתנו ליכתוב וליכא לפרושי לא ניתנו ליכתב אלא מדעתם אבל אם כתבו מדעתם מהניא להו כתיבה למגבי ממשעבדי כסבר' דמקצת רבנן ז"ל שהרי כמה תשובות בדבר חדא דלא דייק הכי לישנא דלא ניתנו ליכתב ותו דהתם מקשינן לרב אשי מדקתני והיא ניזונית מנכסים משועבדים ואם איתא מאי קושיא דילמא התם בשכתבו מדעתם ולמה לן לאוקומי התם כשקנו מידו בכתיבה מדעתם סגי. אלא עיקר הפי' כך הוא דברים הללו ניתנו ליכתוב דמהניא להו כתיבה למגבי ממשעבדי או לא ניתנו ליכתב שאין כתיבה מועלת בהם להוסיף שעבוד לגבו' ממשעבדי וא"ל לא ניתנו ליכתוב ואע"פ שנכתבו הרי הם כאלו לא נכתבו ולא גבו אלא מבני חורי ואותבינן עלה מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי פסיקתא פירוש וכיון דבעינן דעת שניהם בכתיבתן מכלל דכתיבה מהני להו למשעבדי ולפיכך אין חבין להם שלא מדעתם ופריק לא שטרי ארוסין ממש וכדרב פפא ורב שרבי דבעו שטרי ארוסין לשמה אבל בשטרי פסיקתא כותבין שלא מדעתם שאין תוספו' חיוב בכתיבה זו ואקשינן לה מדתנן והיא ניזונית מנכסים משועבדים אי אמרת בשלמא ניתנו ליכתב אתיא כשנכתבו אלא אי אמרת כתיבה לא מהניא להו אמאי גובה מנכסים משועבדים ואוקמה כשקנו מידו דבהא ודאי כיון דאיכא קטן וכתיבה גובה ממשועבדים וקיימא לן כרב אשי הילכך ע"כ רב אשי כרב פפא ורב שרביא סבירא ליה דמוקים מתניתין בשטרי אירוסין ממש וכיון דכן אשמועינן מינה דהלכתא כוותייהו וכן פסקו הגאונים ז"ל:

ובשטרי פסיקתא אע"פ שכתבו אי ליכא קטן לא גבי ממשעבדי אבל בקטן גבי ממשעבדי וכיון שכן לעולם כותבין אותם שלא מדעת שניהם דאי ליכא קטן הא ליכא שום חיוב בכתיבה זו ואי איכא קטן הא סתם קטן לכתיבה עומד. ופירוש שטר נישואין לאו היינו כתובה דבהא אמאי בעינן דעת שניהם דבדעת האיש סגי דהא כותבין ללוה שטר אף על פי שאין מלוה עמו כל היכא דהוי שטרי אקנייתא ואי בשטרי דלאו אקנייתא אפילו מדעת שניהם אין כותבין משום קנוניא דלקוחות אלא אם כן נתנוהו למלוה או לאשה בו ביום אלא שטר אירוסין ונשואין היינו שטר קדושין שהוא מקדש והוא עיקר נישואין. ויש לומר דלעולם שטר כתובה וכל היכא דליכא קטן אין כותבין אלא מדעת שניהם לומר שיכתבו ויתנו לה בו ביום משום קנוניא דלקוחות ולאפוקי שאין כותבין ונותנין לו כנ"ל. והשתא דקיימא לן בעינן דעתה בקידושין ושליחותה נראין הדברים שאם עשתה שליח לקבל קדושין לא סגי שדעתו של שליח בשטר קידושין דלקבלה עשאתו שליח ולא לזה ודעתה בעינן שימנה (צ) לסופר ולעדים לכתוב ולחתום בפניהם ולא על ידי עדים דהא קיימא לן בגט דאומר אמרו מדעתכם כשר ולא תעשה שמא תשכור עדים הכא נמי כשר ולא תעשה שמא ישכור עדים וכתבו ליה שלא מדעתה שהוא פסול הילכך כי היכי דהתם בגט חותם סופר ועד פסול משום חורבא דאומר אמרו כדאיתא התם הוא הדין בשטר קידושין. וזה דעת מורי רבינו נר"ו:

בביאה מנא לן אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן שוכב עם אשה בעולת בעל שנעשית לבעל על ידי בעילה כך היא הגירסא הנכונה. ויש ספרים שגורסין והיא בעולת בעל וליתא דההוא הא דרשינן ליה בסנהדרין גבי בני נח דבעולת בעל בעל יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם ושמעתי מפי רבינו צרפתי שזהו שאמר יהודה על תמר צדקה ממנו לפי שהכיר בה שלא נבלעה ולא היתה אשת איש ולא זקקוה ליבם והכין מסקנא בפרק ד' אחין דמעשה ער ואונן שלא כדרכה היה לא היה דש מבפנים אלא מבחוץ שאלמלא כן היאך נפטרה משריפה לפי שזינתה עמו ומי התירה לזנות עמו יותר מעם אחרים שאף על פי שיש לומר דבדורות שלפני הדיבור היה יבום נוהג בכל קרוב לא משמע הכי ואף על גב דמשום כלתו ליכא דבן נח מותר בכלתו שלא נאסר להם עירוב הבאה על ידי אישות וכדברי רבא ביבמות מכל מקום בשביל שסבורין שזנתה היו דנין אותה בשריפה כבת כהן מאורסה (חסר לשון). וכיון דההוא קרא מבעי לן לההוא דרשא היכא דרשינן ליה בשמעתין באנפי אחרינא אלא ודאי כדאמרן:

אי מהתם ה"א עד דמקדש והדר בעיל. פירוש דסבירא ליה יוחנן כרבי יונתן דאמר דלא משמע אלא שניהם כאחד וכי תימא דרבי דמפיק ליה ביאה דקניא לחודה מהכא מאי קסבר הא לא קשיא דסבירא ליה כרבי יאשיה דאמר משמע שניהם כאחד ומשמע לכל אחד בפני עצמו עד שיפרט לך הכתוב יחדו כדרך שפרט בכלאים:

מתקיף לה רבי אבא בר ממל אם כן דהוה דרשינן דבעינן קיחה ובעילה תרווייהו נערה המאורסה שחייבה תורה סקילה כשהיא בתולה היכי משכחת לה דהוי מאורסה ובתולה אי דקדיש ובעיל בעולה היא ודינה בחנק והשתא הוה קא סלקא דעתך דה"ה בקידושי שטר דבעי מקדש ובעיל דומיא דקידושו כסף משום דאיתקוש הויות להדדי. אבל לקמן תריצנא לרבי יוחנן דשאני קידושי שטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס אבל רבי לית ליה האי סברא ואי דקדיש ולא בעיל פנויה היא ולא מיחייבא קטלא כלל אבל לדידן מוקמי' לה בקדיש ולא בעיל דסבירא ליה דבקדושי כסף בלא ביאה היא מקודשת והרי היא בתולה ולפיכך נדונת בסקילה. ושמעינן מהכא להדיא דקדושי כסף ושטר מדאורייתא שהרי חייבה תורה נערה המאורסה על ידם וזה מבואר:

אמר להו אביי ע"כ לא פליגי רבי ורבנן אלא באחר אבל בבעל דברי הכל עושה אותה בעילה שלא כדרכה. פירוש דכיון דאהניא ביאתו לקנותה אהני לעשותה ביאה גמורה ולדונה כבעולה אבל ביאת אחר לא עביד לה בעולה שלא כדרכה לרבנן:


דף י עמוד א[עריכה]


א"ר זירא מודה ר' לענין קנס דכלהו משלמי דלגבי הא אין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה וכן הלכה. שאלו חכמי צרפת ז"ל ולגבי אונס דקי"ל ששותה בעציצו הי מנייהו כייפי' לשתות בעציצו. ויש שהשיבו שהראשון שותה בעציצו כיון שהוא נתחייב לשתות תחילה. ומורי נר"ו אומר בשם רבו ז"ל שאין שאלה זו כלום דקי"ל התם בפ' נערה שנתפתתה דבידידה תלה רחמנא ואי איהי לא בעיא ליה הרשות בידה וכיון דכן הכא שהם עשרה הרשות בידה שלא לרצות באחד מהם או לומר לזה אני רוצה ולזה איני רוצה שפתי' ישק משיב דברים נכוחים:

ורבנן האי לבדו מאי עבדי ליה מבעי להו למדרש כר' יונתן דתניא ומתו גם שניהם לא גרסינן דההוא באשת איש והתם שניהם בחנק כשהן בני עונשין ואם היא קטנה הרי הוא בחנק אלא ה"ג את שניהם עד שיהיו שניהם שוין. פירש"י ז"ל שיהיו שניהם בני עונשין למעוטי קטן הבא על הקטנה והיה נראה לפי זה דלאו למימרא שאם היא קטנה ופטורה משום דלאו בת עונשין שיהא הוא פטור אע"פ שהוא גדול דהא לא אשכחן בשום דוכתא ובהדיא אמרינן לקמן וחייבים עלי' משום אשת איש וכולן מומתים על ידה והיא פטורה אלא הכי [קאמר] שכל זמן שהא' מהם פטור לפי שאינו בן עונשין אין האחר נדון בסקילה האמורה בפרשה אלא בחנק כאשת איש דעלמא ור' [יונתן] (נתן) סבר דנדון בסקילה דכתיב ומת האיש אשר שכב עמה לבדו כלו אף על פי שהוא לבדו ימות במיתה האמורה בו הוא נדון דהיינו בסקילה ופלוגתא דרבי מאיר ורבנן היא בפרק ד' מיתות דרבי מאיר סבר הבא על הנערה המאורסה בחנק שאינו בסקילה עד שתהא נערה ורבנן סברי דנערה אפילו קטנה במשמע והרי היא בסקילה כדינו והתם אוקימנ' כהני תנאי ולפירושי אתי ר"מ כרבי יאשיה ורבנן כרבי יונתן כנ"ל:

איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה למנ"מ כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר א"נ לכ"ג דקא קני בתולה בביאה. פירוש אי אמרת תחלת ביאה קונה הא בשעת קנין בתולה היא ושרי ואי אמרת סוף ביאה קונה כי קנייה בסוף ביאה הא הוי לה בעולה (עצמה) ואסירא ליה. וקשיא להו לרבנן ז"ל ואפילו תימא תחלת ביאה קונה היכי שריא ליה דהא אפילו תימא דביאה נשואין עושה היינו ביאה גמורה אבל תחילת ביאה אינו עושה אלא אירוסין וכיון דכן בתחילת ביאה הוי כארוסה וכי הויא סוף ביאה דהוה נשואין הוי לה בעולה וכ"ש אי כולה ביאה אירוסין עושה דכי הויא נשואה בכניסתה לחופה הויא לה בעולה קי"ל דבתר נשואין אזלינן וכדקי"ל ביבמות פ' הבא על יבמתו כהן גדול שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו בתר אירוסין אזלינן או בתר נשואין אזלינן ומסקנא דבתר נישואין אזלינן. ואיכא למימר דמיירי כשכנסה לחופה בלא קדושין וקדשה בביאה דמכיון שקנאה בביאה נעשית כאשתו לכל דבר והוי נשואה גמורה בתחלת ביאה שהיא בתולה א"נ דכי אמרינן שאזלינן בתר נישואין ה"מ התם דאשתני גופא ע"י בגרות בין אירוסין לנשואין אבל הכא דלא אשתני גופא כדקיימא קיימא ובתר אירוסין דקנייה אזלינן דהו"ל ככהן הדיוט שקידש אלמנה ונתמנה כ"ג ושריא ליה:

אמר אמימר כל הבועל דעתו על גמר ביאה. פירוש ופשטי' סוף ביאה קונה. ואיכא למידק טובא דהכא אסקי' דסוף ביאה קונה ואלו ביבמות אמרינן להדיא דתחלת ביאה קונה דאמרינן ביבמות פ' הבא על יבמתו דיבם שהערה ביבמתו קנה אין לי אלא יבמה אשה לבעלה מנין שנקנית בהעראה גמר קיחה קיחה אלמא אפילו אשה לבעלה נקנית בהעראה. ואין לומר כדפירש ר"ת ז"ל דתחלת ביאה האמור כאן היינו נשיקת אבר וסוף ביאה הכנסת עטרה דהיינו העראה דהא לא מיסתבר כלל דקרי להערעה סוף ביאה וגמר ביאה ולומר שכל הבועל דעתו על הכנסת העטרה. ותו היכי קרי ליה בעולה לכ"ג לאוסרה עליו משום נשיקת אבר ורבינו הגאון אלפס ז"ל תירץ דהא דהכא בביאה בלא קידושין וההיא דיבמות בביאה שאחר קדושי כסף או שטר דכיון שהערה בה אחר שקדשה ולא נכנסה לחופה קני לה כאשתו גמורה ליורשה ולטמא לה דיקא נמי דאמרינן התם אשה לבעלה מנין והיינו דגמרינן לה קיחה משדה עפרון כלומר דכי איכא יקח ובעלה דהיינו ביאה וקדושין קנאה. ולא נהירא שלא מצינו בכל מקום ביאה אחר קדושי כסף בלא חופה שתהא קונה דאדרבה ביאה באיסור היא והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה והכי מוכח ביבמות דביאה דבתר קדושין בלא חופה זנות בעלמא היא אלא שיש לומר דהתם בבועל סתם אבל בבועל לשם נישואין אחר קדושין הרי הוא עושה נישואין כן כתב הרמב"ם ז"ל מכל מקום אם איתיה להאי פירושא היכי אמרינן למאי נפקא מינה ולא אשכחן נפקותא אלא לכ"ג או לפשטה ידה וקבלה קדושין דלא שכיחא לימא דעדיפא כגון שהערה בה ופירש ולא גמר ביאתו אבל עיקר הפי' דההוא דיבמות כשהערה בה בלבד ופירש א"נ שגמר ביאתו ואמר בפי' שדעתו לקנות בהעראה והשתא קני בהעראה והא דהכא כשגמר ביאתו סתם דכיון דכן מסתמא אין דעתו לקנות אלא בסוף והיינו לישנא דאמרינן הכא כל הבועל דעתו על גמר ביאה הא אלו לא גמר או שגמר ואמר שדעתו על תחלת ביאה קונה בתחילת ביאה מיהו דוקא באשה דעלמא דתלי קנינה בדעתו אבל ביבמה לא הלכו אחר דעתו כדי שנאמר דעתו על גמר ביא' שבפירוש ריבתה תורה שוגג כמזיד והבא על יבמתו אפילו באונס ושלא מדעת שנפל ונתקע בה קנאה ולפיכך אזלינן בתר דינא ומדינא קני בהערא' ואפילו עומד וצווח שדעתו על גמר ביאה והיינו הא דאמרינן התם גבי הא דאמרינן דכהן גדול לא חולץ ולא מיבם קא פסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנשואין בשלמא מן הנישואין לא אתי עשה דיבם ודחי עשה ולא תעשה דכ"ג באלמנה בעולה עשה דאשה בבתוליה יקח ולא תעשה דאלמנה אלא מן האירוסין שהוא בתולה ליתי עשה דיבם ודחי לא תעשה דאלמנה ואי ס"ד דיבמה נמי כי גמר ביאתו בסוף ביאה היא קונה הרי בגמר ביאה בעולת עצמו היא ואסורה לו בעשה והיכי אמרינן דליכא אלא לא תעשה אלא ודאי דיבם לעולם הוא קונה בתחלת ביאה ודוחק הוא לומר דכי אמרינן דליכא אלא לא תעשה מיירי כשפירש או שגלה דעתו לקנות בתחלת ביאה דא"כ לא היה לו למקשה לסתום דבריו כ"כ והיה לו לפרש דהא סתמא ביאה גמורה משמע עד שיפרש וכי תימא א"כ דתחלת ביאה קונה ביבמ' לעולם מאי האי דמתרצינן התם עלה דהאי קושיא דאמרי' אי בביאה ראשונה הכי נמי דכהן גדול מצי ליבומי אלמנה מן האירוסין אלא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה דליכא מצוה דיבום ואם איתא למה לן משום גזירה דביאה שנייה הא איכא גזירה דביאה ראשונה גופא דכיון דקני לה בתחלת ביאה כבר קיים מצותו וסוף ביאה הוה ליה כביא' שנייה שהיא אסורה לו. ואיכא למימר דאע"ג דרבי רחמנא שתהא יבמה נקנית בהערעה מ"מ מצות יבמה יבא עליה ישנה בכל מקום ביאה דהא כתיב להקים זרע לאחיו שם ואינו ראוי להקים שם אלא בסוף בואה שראוייה להתעבר בה וזה ברור בשיטתו של רבינו הרמב"ן ז"ל:

ביאה נשואין עושה או אירוסין עושה. פירוש בביאה ראשונה קא מבעיא לן אבל בביאה שנייה פשיטא מילתא שאם היא לשם נישואין דנשואין עושה דאתא בק"ו מיבמה ומה יבמה שאין כסף קונה [בה] ביאה גומר' בה זו שכסף קונה בה אינו דין שביאה גומר בה. וא"ת מה ליבמה שכן זקוקה ועומד' הא נמי זקוקה ועומד' שהרי היא ארוסה כבר ודוקא במפרש לשם נישואין אבל בסתם זנות בעלמא הוא כדכתיבנא לעיל:

קתני ביאה וקתני נשאת. פי' אלמא ביאה ארוסין עושה אבל לא מצי לאוכוחי דארוסין עושה מדקתני האב זכאי במציאת' ובהפרת נדריה דההיא איכא למימר דאשארא אבל הא דקתני סיפא נשאת משמע דעד השתא לא קתני נישואין ואפ"ה תירץ ליה דכי קתני נישאת אשארא דהיינו אכסף ושטר קאי:

אית דגרסי אם בא עליה יבם קנא' וחייבין עלי' משום אשת איש ומפרשים דאיבמה קאי דאלו אאשת איש דעלמא פשיטא דחייבין עליה כיון דמתקדשת בביאה אבל באידך איצטריך ס"ד כי היכי דאמרינן דבן תשעה שנים ויום א' הבא על יבמתו אע"פ שקנא' אינ' אלא כמאמר והבא עליה אינו חייב כבא על אשת איש אלא כבא על יבמה דה"ה בקטנה זו שבא עליה יבם שאע"פ שקנאה אינה אלא כמאמר והבא עליה אח"כ לא יהא חייב משום אשת איש קמל"ן. מיהו לא נהירא דבסנהדרין מוכח בהדיא דארישא קאי דאמרינן התם אין הולכין בדיני נפשות אחר הרוב ומקשי' מהא דתניא וחייבין עליה משום אשת איש ואמאי וניחוש שמא איילונית היא כלומר ויהיו קדושי טעות והויא פנויה ופרקינן כגון דקביל עליה שתהא מקודשת אפילו תמצא איילונית ואם איתא דאיבמה קאי כי קביל יבם או אחיו של מת עלייהו איילונית מאי הוי שאין זה תלוי בקבלתו דאיילונית אינה זקוקה ליבם ואסורה עליה משום אשת אחיו אלא ודאי כדאמרן ואע"ג דקתני מתקדשת בביאה לא תימא היינו לחומרא להצריכה גט אבל אין חייבין עליה מיתה קמ"ל וכן הגרסא בספרים שלנו וחייבין עליה משום אשת איש ואם בא עליה יבם קנאה ויש להעמיד הגרסא האחרת ולומר דאתרוייהו קאי וראבות משום יבמה כדלעיל וקושיין ופירוקי' בסנהדרין מאשת איש.


דף י עמוד ב[עריכה]


ומטמא את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון. פי' נדה מטמא משכב ומושב טומאת מדרס לטמא אדם וכלים ואפילו עשר מצעות זו ע"ג זו התחתון טמא טומאה חמורה והבועל נדה גם כן מטמא משכב ומושב אפילו עשר מצעות זו ע"ג זו אלא שאינו מטמא אותם טומאה חמורא לטמא אדם וכלים כאב הטומאה אלא לטמא אוכלין ומשקין כראשון לטומאה כדין עליונו של זב שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין כדאי' במסכת נדה והיינו ומטמא [את] בועל' שהוא מטמא משכב התחתון כלומר אפילו עשר מצעות זו ע"ג זו וטומאתן כעליונו של זב והכי מתפרש במס' נדה וקמ"ל דנדון אותה כגדולה אבל פחות מכאן הבועל אותה אין דינו אלא כנוגע בנדה. ועליונו של זב פי' רשב"ם ז"ל שהיא הסיטו והוא הדבר הנושא עליו כגון הוא בכף מאזנים ומושבות ומשכבות בכף שנייה וכורעו הן טמאין מדרס כרע הזב זהו עליונו ומטמא אוכלין ומשקין אבל זב מטמא הוא משכב ומושב טומאה חמורה כדאיתא במגלה ובכמה דוכתא:

ואם נשאת לכהן אוכלת בתרומה קמ"ל שאפילו להאכילה בקדשים חשבינן ליה כנשואה וחופתה חופה אבל קודם לכן כיון דלא חזיא לביאה כלל אין חופתה חופה ודינה כארוסה שאינה אוכלת בתרומה ואע"ג דיש חופה דלא חזיא לביאה הא לביאה מחמת נפשה דביאה ביאה:

ת"ש וכבר שלח כו'. ומה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה כו' פי' לאו ק"ו ממש הוא דהא איכא למיפרך מה לשפחה כנענית שכן אין קניינה לשם אישות אלא ודאי במה מצינו אתי עליה ונקיט לה בלשון ק"ו וכדפרשינן דכוותה לעיל:

אי אמרת בשלמא נישואין עושה מ"ה פשיטא ליה וא"ת ואלא מאי נישואין עושה אם כן איכא למיפרך מה לביאה שכן עושה נשואין דין היא שתאכל תרומה תאמר בכסף שאינה עושה אלא אירוסין. וי"ל דמ"מ אכתי ק"ו איתא ומה שפחה כנענית שאין הביאה עושה נישואין מאכילתה בתרומה כספה מאכילה זו שביאתה מאכילתה בתרומה אין דין שכספה מאכילה וכ"ת מה לשפחה כנענית שכן אין ראויה לביאה שאין קטינה לשם אישות ואין ביאה קונה בה הא אמרינן דכי פרכינן הכי הדרי' למידן מה מצינו:

ה"ג בהאי לישנא קמא דרבי יהודה בן בתירא אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום סמפון דהכי פריך התם עולא בפ' אף על פי טעמא דמשנה אחרונה משום סמפון אבל במשנה ראשונה פי' עולא טעמא משום שמא ימזגו לה כוס דתנן התם נותנין לבתול' י"ב חדש ולאלמנה שלשים יום הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה זו משנה ראשונה בית דין של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ואמרינן התם אמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומ' ומ"ט אמרו אינה אוכלת גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה א"ה הגיע זמן ולא נישאו נמי ופרקינן התם בדוכתא דוכתא מייחד לה רב שמואל בר יהודה אמר משום סמפון א"ה הגיע זמן נמי התם מבדק בדקי לה. הדר אמרינן עלה דסיפא דמשנה אחרונה מ"ט אמר עולא משום סמפון הילכך האי לישנא קמא דר' יהודה בן בתירא דקתני שאינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה אתיא כמשנה אחרונה ומאי דאמרינן משום דעולא היינו משום סמפון דלכ"ע טעמא דמשנה אחרונה משום סמפון ובאידך לישנא דרבינא גרסינן אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה משום דעולא ולא גרסינן בה עד שתכנס לחופה דע"כ כיון דרבי יהודא בן בתירא מייתי בק"ו מעבד דלא חיישינן לסמפון טעמא דאמרו רבנן שאינה אוכלת בתרומה היינו כטעמא דעולה למשנה ראשונה דהיינו שמא ימזגו לה כוס דלמשנה אחרונה ליכא טעמא אלא משום סמפון וכיון דהא למשנה ראשונה היא ליכא למגרס בה עד שתכנס לחופה דלמשנה ראשונה מכיון שהגיע זמן ולא נישאו אוכלות בתרומה אשתכח להאי לישנא דרבי יהודה בן בתירא ובן בג בג לא פליגי בדאורייתא ובדרבנן הוא דפליגי מ"ט אינה אוכלת בתרומה דרבי יהודה סבר משום שמא ימזגו לה כוס ובן בג בג סבר משום סמפון ותרוייהו ס"ל כמשנה ראשונה ופליגי בטעמא דידה דרבי יהודה כשיטתא דעולא ובן בג בג כשיטתא דשמואל בר יהודה אבל כלהו מודו דהגיע זמן אוכלות בתרומה והיינו דאמרינן מכדי בין מר ובין מר לא אכלה מאי טעם כלומר דבין לרבי יהודה ובין לבג בג מדרבנן לא אכלה משעת אירוסין לאלתר עד שיגיע זמן או עד שתכנס לחופה אם נשאת תוך זמן אם כן מאי בינייהו דמה לי הוי טעמא כבן בג בג משום סמפון או משום שמא ימזגו לו כוס כרבי יהודה ואמרי' דאיכא בינייהו (עליו) קבל מומין ומסר והילך:


דף יא עמוד א[עריכה]


ובן בג בג סמפון בעבדים ליכא אי מומים שבגלוי הא קא חזי להו כו' נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו דכלהו הכי איתנהי ואדעתא דהכי נחית ואין זה מקח טעות ופירוש קוביוסטוס משחק בקוביא ובהגדה אמרו ויאמר שלחני כי עלה השחר אמר לו וכי גנב אתה או קוביוסטוס שאתה מתיירא מן השחר פירוש שכן דרך המשחקי' בקוביא שגוזלין ממון בני אדם וגנבי נפשות הם כדי לפרוע המלוי' להם והם מתיראים לצאת ביום והתם בבכורות אמרינן על ענין השקלים אמר לו אותו הגמון לרבי יהושע משה רבכם קוביוסטוס היה או אינו בקי בחשבון היה פירוש שהרי לא נתן חשבון מכל כסף השקלים אלא מאת ככר וזה א"א אלא מפני שגנב מהם או שלא היה בקי בחשבון ולפי שדרך מצחק בקוביא לגנוב מממון בני אדם בהטעאה ובתחבול' בפניהם ואינם מרגישין קורהו קוביוסטוס א"ל מרע"ה גזבר נאמן היה בקי בחשבונות היה מנה של קדש כפול היה:

מאי אמרת ליסטים מזויין או מוכתב למלכות ההוא קלא אית להו. פרש"י וכיון דכן מסתמא ידע במילתא וסבר וקיבל. ולא נהיר' דהא אמרינן התם בב"ב נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו ליסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך אלא הכי פירושא הנהו כי אית בהו בעבד הני מומין קלא אית להו וכיון דלית להו קלא בהאי עבד מסתמא לא חיישינן דלא שכיחי בהו אבל היכא דאיתנהו ודאי הוי מקח טעות ולא אמרינן סבר וקיבל שאן אדם מקבל מומין כאלו ודכוותי' דהכי איכא נמי מומין דהוה מקח טעות כדאמרינן התם שפחה זו משועממת היא שוטה היא נכפית היא אלא דהני לא שכיחי ולא חיישיינן להו מסתמא והרי זה נכון:

מתניתין בכסף ב"ש אומרים בדינר ובשוה דינר וב"ה אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה בגמרא מפרש במאי פליגי ובדין הוא דלא הוה להו לב"ה למתני בפרוטה דהא בקרא כסף כתיב וסבירא להו לב"ה דלאו כסף ממש אלא ממון דהיינו שוה פרוטה וכיון דכן פרוטה עצמה שהיא של נחשת היינו שוה פרוטה עצמה ולאו כסף היא אלא דאיידי דקתני ב"ש אומרים בדינר דלא סגיא בלאו הכי כיון דקתני בכסף תנא נמי לב"ה בפרוטה ובשוה פרוטה אבל התם בפרק הזהב דקתני חמש פרוטות הן לא קתני אלא האשה מתקדשת בשוה פרוטה ואי קשיא לך דהתם במסכת עדיות חשיב האי פלוגתא דב"ש וב"ה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ואמאי דהא זימנין דהוי איפכא כגון שבא ראובן וקדשה בפרוטה וחזר שמעון וקדשה בדינר ומת ראובן דלב"ש הרי היא אשת איש משום קדושי שמעון ולב"ה היא פנייה דלא תפסי קדושי שמעין הא לא קשיא דלעולם בכל דינר דאיירי תלמודא או אפליגו בהו תנאי או אמוראי בתר מעשה קמא דההוא ענינא אזלין ובדידיהו שקלי וטרי וכיון דנכן הכא נמי בקדישי קמאי של אשה זו נחלקו ב"ש וב"ה ובדידהו קולי ב"ש וחומרי ב"ה הוא דלב"ש הויא פנויה ולב"ה אשת איש וזה פשוט כנ"ל:

גמרא מ"ט דב"ש שכן אשה מקפד' על עצמה ואין אשה מתקדשת מפחות משוה דינר. פירוש שהוא דבר חשוב אמר ליה אביי אלא מעתה דבקפידא תליא מילתא כגון בנתיה דרבי ינאי דקפדן אנפשייהו ולא מיקדשו בפחות מתרקבא דדינרי הכי נמי דאי פשט' ידה וקבלה חד זוזא דהיינו דינר ה"נ דלא הוה קידושין פירוש וכי תימא הכי נמי א"כ נתת דבריך לשעורין ועוד אמאי קתני מתני' בדינר שהרי אין לדבר קצב' אלא כל חדא וחדא לפי קפדנות':

אמר ליה פשטה ידה וקבלה קידושן לא קאמינא. פי' דכיון דאתרצית מקודשת ובלבד שיהא שוה פרוטה דחשיב ממון דפחות מכאן לא חשיב כסף ולא ממון:

כי קאמינא דקדשה בליליא א"נ דשויא שליח פרש"י ז"ל והשתא סתם שאר נשים מתקדשת בדינר ובנתיה דרבי ינאי בתרקבא דדינרי. ולא נהירא דא"כ אכתי תקשי לן אמאי קתני בדינר דהא כל בליליא או ע"י שליח בחשיבותא תליא מילתא וכל איתתא לפום חשיבתה ונתת דבריך לשיעורין אלא הכי פירושו כי קאמינא דקדשה בלילי אי נמי דשויא שליח דהשתא מסתמא כלהו נשי מיקדשי בדינר ואפילו בנתיה דרבי ינאי דאנן בתר רוב נשים דעלמא אזלינן ואם איתא דההיא איתתא בעיא טפי הוה ליה לפרושי לשליח שלה אי נמי להאי דמקדש' בליליא שאינה מתרצה אלא בתרקבא דדינרי דהא ידעת דמסתמא לא יהיב איניש אלא דינר וכיון שלא פירשה ודאי נתרצית:

רב יוסף אמר טעמייהו דבית שמאי כרבי יהודה אמר רב אסי דאמר כל כסף האמור בתורה כסף צורי. יש שפירש וכיון דבעינן כסף צורי אין לך לומר פחות מדינר שהוא סוף מטבע של כסף באותה שעה. וקשיא להו דהא איכא מעין שהוא מטבע פחות יותר וכי תימא דקים להו לבית שמאי שלא היו מעין בדורו של משה והא כתיב עשרים גרה השקל ומתרגמינן עשרים מעין סלעא ותירצו דלאו למימרא דגרה היינו מעין אלא משקל ידוע הי' ואונקלוס הי' ידוע אצלו שמשקלו כמשקל מעה שבדורו ותרג' אותה מעה כך פי' בתיס' ואינו מחוור. אבל הנכון דבדורו של משה היו שם מעין ואע"ג דכתיב בקרא עשרים גרה השקל ואלו לדידן יש כ"ד מעין בסלע שהרי שש מעה כסף דינר כדלקמן וסלע ד' דינרין הא אמרינן התם בבכורות שהוסיפו על המטבעות שתות ומאי דאמרי הכא בית שמאי דינר היינו טעמא דידהו דכיון דלא כתב רחמנא ממון וכתב כסף כדי שיהא כסף צורי הא אפקיה מפרוטה מפני שאינה דבר חשוב וכיון דאפקתיהו מפרוטה אוקמיה אדינר שהוא מטבע חשוב וכדאמרינן לקמן וכן פירש"י ז"ל. והשתא שקלינן וטרינן אדרב אסי גופה ולא אטעמייהו דבית שמאי דא"כ היכי פרכינן להו מקדושי כסף אליבא דבית הלל אלא ודאי דאדרב אסי קיימינן וספרים יש שגורסי' גופה אמר רב אסי ואין צריך:

ואמרינן וכללא הוא והרי טענה דכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף ותנן הטענה שתי כסף דהיינו שתי מעין כדמוכח בהדיא במסכת שבועות וכדתנן בירו' בהדיא תני הטענה בית שמאי אומרים מעה כסף ובית הלל אומרים שתי מעות כסף אא"ב דכסף של תורה אינו כסף ממש אלא ממון ומסרו הכתוב לחכמים לדון דכל אחד כפי מה שהוא היינו דהכא בקידושין הוי דינר ובטענה שתי מעין ובעלמא פרוטה כפי מה שראו חכמים אא"א דכסף של תורה כסף צורי ממש ומטבע ידוע למה נשתנו שיעוריהן דהכא בקדושין הוי דינר והתם בטענה שתי מעין ובעלמא פרוטה שהרי בדין היה שיהא לכולם שעור אחד ומנין אחד:

גרסת רש"י ז"ל התם דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב ופי' הוא ז"ל הא דבעינן התם שתי מעין גזרת הכתוב שיהו שתים דומיא דכלים שהם שנים דיליף כסף מכלים וכלים מכסף יליף כסף מכלים דמה כלים שנים אף כסף שנים דליף כלים מכסף דמה כסף שהוא צורי הוא דבר חשוב אף כלים בעינן שהיא דבר חשוב ולאפוקי מדשמואל דאמר התם טענו שני מחטין והודה לו באחת מהם חייב לכך יצאו כלים למה שהן קמל"ן דכלים חשובין בעינן. ואין פי' זה נכון מכמה טעמים חדא דאכתי תיקשי לן נהי דילפינן כסף מכלים שיהו שנים מנ"ל דהוה מעין נימא שני דינרין כדאמרינן הכא בקידושין דינר. ועוד למה ליה לתלמודא לאיתויי הכא מאי דדרשינן מה כסף דבר חשיב אף כלים דבר חשוב דהא לא איצטריך הכא ליפרוק קושין ועוד היכי חשיב מעה כסף דבר חשוב דהא בקידושי' משום דקפידן רחמנא אדבר חשיב ואפקיה מפרוטה אוקמיניה אדינר ולא אוקמיניה אמעה שהוא סוף מטבע והיה ראוי לאוקמי במעה משום דתפשת מועט תפשת. ועוד היכי אמרינן דריש תלמודא דמה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב ולאפוקי מדשמואל דהא התם ליכא מאן דפליג עליה דשמואל והתם אמרינן דדייקי קראי כוותיה דשמואל דכלים כלי כל דהו משמע ולא כלי חשוב דוקא וכדאמרינן גבי חליפין דבעינן כלי קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה. אבל הגרסא הנכונה כגרסתו של רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז"ל דגריס הכא והתנן במסכת שביעית מה כלים שנים אף כסף שנים ומה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב. וה"פ מה כלים שנים והיינו דבעינן שתי כסף (הוי דלהוי) ולא סגי בכסף אחד כמו בקידושין וכן מאי דהוה מעין ולא הוה דינרין משום דהכא לא בעינן כסף חשוב אלא כל שהוא מטבע כסף דמה כלים כיון שהוא כלי ראוי למלאכה הוי חשוב וקרוי כלי ונשבעין כשכפר באחד מהם כדשמואל אף כסף כל שהוא מטבע כסף ויוצא הוי חשוב לגבי הא ונשבעין עליו הילכך אוקמי' אמעין שהוא כסף מטבע של כסף צורי כדמתרגמינן עשרין מעין סלעא והא דילפינן להו תרוייהו מכלים משום דאי לא אתו כלים אלא ללמד על כסף שהוא שנים לימא כספים ואי לא אתו אלא ללמד מה כלים דבר חשוב לימא קרא כלים אלא ודאי מדכתיב כלים שמעינן שבא ללמד על שניהם שיהא כסף חשוב אפילו סוף מטבע ושיהו שתי מעין. וכי תימא ולב"ה דסברי דכסף של תורה ממון היא ולא כסף צורי מ"ש דבארוסין סגי בפרוטה ובטענה בעינן שתי מעין טמא שתי פרוטות. ואיכא למימר דכיון דגבי טענה כתב רחמנא מנין שיהו (שוין) שנים הא גלי לן דכסף בהאי דוכתא אינו ממון סתם אלא מטבע כסף הוא וכיון דכן אוקמינן אמעין שהוא סוף מטבע אבל בעלמא שלא ירדה תורה למנין משמע כסף כל שהוא ממון ואפילו פרוטה והרי זה נכון וזו שיטתו של רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל. ושיעור שני מעין ופרוטה לפי מה שכתבו רבינו יצחק ורבינו חננאל ז"ל שהדינר יש בו נ' ארגינ"ץ של כסף נמצאו השני מעין ארגינ"ץ אחד ופרוטה היא משקל חצי שעורה של כסף נקי:


דף יא עמוד ב[עריכה]


והרי מעשר דכתיב ונתת הכסף וצרת הכסף ותנן הפורט סלע של מעשר שני. פי' אם יש לי סלע של מעות מעשר שני בפרוטות ורוצה להחליפו במעין של כסף פליגי ב"ש ב"ה אי בכל סלע מעות או במחצה סלע מעות ומפרש טעמייהו בפ' הזהב מ"מ חזינן שהוא על פרוטות חלל מעשרותיו תחלה ואע"ג דכתיב כסף אלמא לאו כסף צורי הוא ופרקינן דהתם כסף הכסף ריבה אפי' פרוטות ופרכינן והרי הקדש דכתיב ויסף חמישית הכסף ערכך ואמר שאואל כו'. ופרקינן התם קדש קדש יליף ממעשר ויש ספרים שכתוב בהם כסף כסף יליף ממעשר ולא למימרא דמכסף כסף גמרינן לה דאם כן אף לכל כסף האמור בתורה נילף הכי אלא ה"פ כסף האמור כאן יליף מכסף האמור במעשר בג"ש דקדש קדש ורש"י ז"ל פי' בע"א:

האי מימרא דשמואל כבר פירשתי' בפ' הזהב גם בפ' ראשון של מסכת ע"ז פירוש מרווח:

ופרכינן לימא רב אסי דאמר כב"ש אלא אי איתמר הכי איתמר כו' וקשיא לן ולרב יוסף דאמר כרב אסי דאמר כל כסף האמור בתורה ואפילו כסף סתם קאמר שהא כסף צורי לימא רב אסי דאמר כב"ש. ואיכא למימר דלרב יוסף אין הכי נמי דרב אסי דאמר כב"ש ולא איכפת ליה לרב יוסף בהאי. א"נ והוא הנכון דרב יוסף לא קאמר בדוקא דרב אסי כל כסף אפילו סתם קאמר אלא דרב אסי אמר שיש כסף בתורה שהוא כסף צירי ולא ידע אי כל כסף או כל כסף קצוב דוקא ומ"מ ב"ש דבעו בקדושין דינר סבירא להו דכל כסף אפילו אינו קצוב הוא כסף צורי ולהכי בעי בקדושין דינר וב"ה סבירא להו שאינו אלא כשהוא כסף קצוב אבל כסף סתם ממון הוא ואפילו פרוטה אשתכח פלוגתייהו בדרב אסי אי אמרינן כל כסף או אמרינן כסף קצוב דוקא והיינו דאמר רב יוסף טעמייהו דב"ש כדרב אסי אבל רב אסי איפשר דכסף קצוב קאמר קאמר כב"ה ואנן דייקינן על מימרא דרב אסי או כל כסף סתם קאמר היכי שביק ב"ה ואמרי כב"ש אלא ודאי דאיהו כסף קצוב קאמר ורב יוסף שכח תלמודא בההיא שמעתא קמייתא דכתובות וזה נ"ל נכון:

מאי קמל"ן תנינא חמש סלעים של בן שלשים של עבד כו' תמיהא מילתא אמאי לא עריב חמש סלעים של בן בהדי אידך ועבד מיניה בבא באנפי נפשה דהכא דחדא מתניתא ודברים מפורשים בתורה ליכא לממיר חדא חדא שמעינהו וגרסינהו. ומורי וכ"ו ותירץ לי דמשום דאמרי' התם בבכורות שהוסיפו על כל השקלים האלו חוץ משקלים של פדיון הבן מני ליה הכא באנפי נפשיה ונכון הוא:

כסף מדינה איצטריכא ליה דלא תנן כו'. איכא למידק וכללא הוא דכל כסף של דבריהם כסף מדינה הא תנן בפרק החובל. התוקע לחברו נותן לו סלע רבי יוסי אומר מנה ופרישנא התם שהוא מנה צורי. תירץ רבינו הגדול שלא אמר רב אסי שיהא כל כסף דברים כסף מדינה לעולם אלא שיש בדבריהם אף כסף מדינה ומסתמא כסף מדינה משתעי ולפי' אמרוהו סתם דתפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת אבל כשפירשו שהוא כסף צורי הרי פירשו ואין זה קושיא לפי שהזכירו כסף צורי. מיהו תמיהא לי הא דתנן בכתובות וכן המשיא את הבתולה לא יפחות לה פחות מחמשי' זוז וטרחינן בגמ' לאוכוחי מסיפ' דקתני אם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה דמאי נ' זוז ד' זוזי פשיטא שהוא כ"מ ול"ל כולי האי תיפוק אי דסתם דבריהם בכסף מדינה עד שיפרשו וי"ל דשאני התם דהוה ס"ד שלא יספק לנישואי בת ישראל פחות מחמשין זוז של כסף צורי דכסף מדינה הוא דבר מועט ואינו הגון לענין כזה והכי אצטרכינן לומר דאפילו התם כסף מדינה הוא אבל ליכא לפרושי כמו שפירשו רבים שאין כסף של דבריהם כסף מדינה אלא בסלע דומיא דשל תורה אבל לא במנה או בחמשים וכל דבר קצוב דהא לא משמע הכי לישנא דרב אסי כלל:

הא דאמרינן והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה. פירוש דהכי משמע לשון והפדה שיכון מסייע לה שתפדה עצמה הא כיצד שתגרע פדיונה שאי איפשר לו שיהא משמע שיפדנה הוא לגמרי כיון שקנאה. כל היכא דלא מצי מייעד פירוש כגון שמכרה לקרובים או לעכו"ם לא הוה זביני:


דף יב עמוד א[עריכה]


רבא אמר היינו טעמא דבית שמאי שלא יהו בנות ישראל כהפקר. פי' ומדרבנן הוא אבל מדאורייתא בפרוט' סגי דכסף סתם ממון משמע וכי תימא היכי מפקעי רבנן קדושי דאורייתא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה וזמנין דמפקעי להו בגיטא דכל דהו וזימנין בלא שום גט כלל כההיא דאותביה אכורסייה דמסכת יבמות וכן הא דהכא לב"ש וכבר פירשנוה יפה במקומות אחרים. אי נמי והוא הנכון דאפילו מדאורייתא אוקמי' רחמנא אדינר שהקפידה על בנות ישראל שלא יהו כהפקר:

סבר רב יוסף למימר פרוטה כל דהו. פירוש כל שיוצאת באותו מקים שהיו הקדושין ואף על פי שאינה אחד משמנה באיסר דכיון דנפקא בההיא דוכתא חשיבא ממון:

אמר ליה אביי והא עלה קתני כמה היא פרוטה וכי תימא הני מילי בדורו של משה פירוש וליכא למימר בדורו של משה מאי דהוה דהא נפקא מינה למקום שאין יוצאין שם פרוטות דבעינן פרוטה דמשה אי נמי היכא דקפדא דלא תיקדיש אלא בפרוט' דמשה:

וכי אתא רב דימי אמר שיער רבי סימאי בדורו כו' וכי אתא רבא אמר דרבי דוסתאי ורבי ינאי ורבי אושעיא שיערו כמה היא פרוט' פירוש ובמקומותם של חכמים אלו פרוטות היו מצויות דאי לא מאי קושיא דכיון שאין שם פרוט' בעיר צריכין היו לשער פרוטיו של ב"ה אלא ודאי פרוטות היו שם וזו היא עדותן של רב דימי ורבי שאע"פ שהיו פרוטות בעירן לא היו סומכין עליהן חכמים אלא לקדש בהם אשה עד ששיערו פרוטה של ב"ה ודלא כרב יוסף:

אמר ליה רב יוסף היינו דתנינא במסכת תמורה גבי הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה שהו' חייב להביא קרבן בשתי סלעים ואמרינן בא וראה כמה החמירה תורה בנהנה מן הקדש דמשום שוה פרוטה מביא שתי סלעים שיש בהם כמה פרוטות וצא וחשוב כמה פרוטות בשתי סלעים יותר מאלפים אא"ב דפרוטה של תורה בכ"מ פרוטה כל דהו זימנין שהוא בשתי סלעים של תורה מן הפרוטות היוצאות עכשיו יותר מאלפים אא"א דפרוטה האמורה בכ"מ לעול' היא א' מח' באיסר היכי הוי יותר מאלפי' דהא אפילו אלפים לא הוי אלא אלף קל"ו לפי חשבון קצ"ב פרוטות שיש בדינר וחשבונו פשיט וידוע:

אמר ליה אביי לרב דימי כו'. עד נמצאת פרוטה אחד מששה באיסר. פי' שהרי לדברי הכל שש מעה כסף דינר ומעה שני פודיונין ופונדיון שני איסרין וכיון שיש במעה כ"ד פרוטות חלקם על ד' איסרים שיש במעה ויעלו לכל איסר ואיסר שש פרוטות נמצאת פרוטה אחד מששה באיסר:

אמר ליה בן לדידי בן לרבין אליבא דתנא קמא לא פלגינן דאנן כותיה סבירא ליה ופלגינן עליה דרשב"ג דלר"ש בן גמליאל אין בדינר אלא קמ"ד פרוטות לחשבון כ"ד למעה אבל לעולם לדידן יש בדינר קצ"ב פרוטות אלא דהיכא דאייקר איסרי ולא שוי דינר אלא כ"ד איסרי שוי האיסד שמנה פרוטות והיכא דזיל איסרי ושוי הדינר ל"ב אסרין כשתחלק הקצ"ב פרוטות בל"ב איסרין אין האיסר אלא שש פרוטות. וליכא למימר דתרווייהו כרבי שמעון בן גמליאל וכגון דאייקיר איסרי טובא דקמו בציר מכ"ד בזוזא דכי מפלגת קמ"ד עלייהו היה שמנה באיסר דהא ליתא דלעולם אין בדינר פחות מכ"ד איסורין בחשבון שש מעה כסף דינר ומאי דאמרי' דאייקור איסרי וקום כ"ד בזוזא. (חסר):

אמר שמואל קדשה בתמר' אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת חיישינן שמא שוה פרוטה במדי. יש שפירשו דכיון דבמדי שויא פרוטה הרי היא חשובה ממון ודוקא כשהוא דבר המתקיים שאלו תוליכנו למדי הוה שוה לה פרוטה ואשתכח דממון יהב לה אבל ירקות וכיוצא בו מדבר שאינו מתקיים עד למדי כיון דהכא לא שויא פרוטה והתם אי אפשר להוליכו הרי אין כאן ממון כלל ואינו מקודשת אפילו קדושי ספק וכ"כ הרמב"ם ז"ל גם רבינו הגדול מודה לו. ואיכא למידק א"כ כי אקשינן עליה ממתניתין דקתני שוה פרוטה לוקמה מדבר שאינו מתקיים. ואיכא למימר דאה"נ אלא דנקט מילתא כויחא ושינוייא דהוי קושט' דמהני' לקדושי ודאי. אבל בתוספות כתבי דהא דשמואל אפילו בדבר שאינו מתקיים דאנן לאו משום דאיפשר דשויה לה לאשה פרוטה ה"א דאתינן עלה דהא מילתא דחיקא שתוליכנו למדי ותוציא מנה על פרוטה אלא טעמא דשמואל משום דחיישינן שמא יזדמן כאן אדם ממדי ויראה שהמקדש בתמרה וכיוצא בו שאין קדושיו קדושין וילך ויורה כן בעירו ולא ידע דהתם דשוי פרוטה מקודשת:

כאן לקדושי ודאי כאן לקדושי ספק. נראין דברי רבינו ז"ל שכתב שאפילו ברי לנו ששוה פרוטה במדי אינם אלא לקדושי ספק מדרבנן משום חומר אשת איש שאלו מן הדין אין לך בקדושין אלא כפי מקומו ושעתו תדע דלענין גזל הגר דקי"ל שאם גזל שוה פרוטה יוליכנו אחריו למדי ואף על פי שהגזל קיימת ואין חוששין שמא תיקר ולא חיישינן נמי שמא שוה פרוטה במדי ומייתי אשם בלחוד דאלמא אין לך בדבר של ממון אלא כפי מקומו ושעתו ולרבותא נקט הכא דאפילו מן הספק חוששין לקדושי ספק שמא שוה פרוטה במדי:

ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא יתיב רב חסדא וקא משער בה אי אית בה שוה פרוטה למה לי והאמר שמואל חוששין שמא שוה פרוטה במדי לא ס"ל דשמואל תמיהא מילתא אמאי אוקמינן פלוגתא בינייהו בכדי נימא כדאמרן לעיל כאן לקדושי ודאי כאן לקדושי ספק וי"ל דקי"ל דרב חסדא לא ס"ל דשמואל דהא חזינן דאמרו רבנן לרב חסדא והא אמרי דאיכא עדים במדינת הים דההוא יומא הוה ביה שוה פרוטה ואינהו לאו לשווינהו קדושי ודאי קאמר הכי דהא לא אפשד כלל דמשום קלא תהא מקודשת גמורה שלא יתפשו בה קדושי שני אלא אינהו לקדושי ספק קאמרי הכי ומינה שמעינן דרב חסדא אפילו ספק מקודשת לא עביד לה ולא אצרכה גיטא כלל והיינו נמי דפרשי רבנן מההיא משפחה וזה מבואר והא דאמרינן היינו דיהודית ולא אייתי לה מהא דתנן הוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשת אלא בתי שהוא מותר בקרובות בתו ובתו מותרת בקרוביו דאלמא אין האם נאמנת לאסור בתה ולא קרובותיה על אחרים משום דשאני הכא שאף הבת מודה לדברי האם ומשום הכי איצטריך להא דיהודית כנ"ל:


דף יב עמוד ב[עריכה]


הא דאמרו לרב חסדא והא איכא עדים באורי דההוא יומא הוה ביה שוה פרוטה לאו למימרא דידעי ודאי דאיכא עדים דא"כ היכי איפשר דלא חייש לה רב חסדא כלל אלא ה"פ והא איכא קלא דאיכא עדים באורית ולאו קלא דאתחזק בבי דינא כדחזי דא"כ לא סגיא דלא ניחוש ליה דהא קי"ל יצא שמה בעיר מקודשת הרי זו מקודשת ולא דמי למאי דאמרינן התם מימר אמרינן עיינו רבנן בקדושי ולא הוה ביה ש"פ ובטלה קלא דהתם הוא משום דאשתכח דהכי הוה קושטא דמילתא שלא היה בקדושי שוה פרוטה אבל בכאן שהקול מוחזק שהיה ש"פ היכי איפשר דלא ניחוש לקלא אלא ודאי דהאי קלא דלא איתחזק בבי דינא הוה ואע"ג דקי"ל התם דכל קלא דלא איתחזק בבי דינא. לאו קלא הוא קסברי הני רבנן דהתם הוא שקול הקדושין הוא יוצא לגמרי ואין קדושין מוחזקין כלל אלא על פי הקול דלא מחזקי' קדושי מעיקרא אפומייהו אבל בזו שכבר היא מקודשת בפנינו אלא דמספקא לן בקדושי אי היה בהו ש"פ אי לאו בכי הא חיישינן לקלא אע"ג דלא איתחזק ורב חסדא סבר דכיון דסהדי ליתנייהו לא חיישינן לקלא דלא איתחזק אפילו בהא ואייתי ראיה מעובדא כבנתיה דמר שמואל דאפילו שהיו שבויות בפנינו אלא דמספקא לן אם נבעלו לא חששי לקול דאמרי דהוה עדי טומאה מכיון דלא איתחזק. ואביי ורבא לא ס"ל הא דרב חסדא דאמרי אם הקלו בשבוייה נקל באשת איש פי' דאע"ג דחזינן דכשים שהאשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת כך אם אמרה אשת איש אני הייתי וגרושה אני נאמנת שאני התם דהפה שאסר היא הפה שהתיר דאורייתא הוא בכל דבר ואפילו באשת איש כדנפקא לן מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ולא עוד אלא דסבראי הוא ולא בעיקרא כדאיתא בכתובות פרק האשה קמא אבל הכא דאיכא קלא לאסור' אמרי' שאם הקלו בקול זה בשבוי' נקל באשת איש ולאו משום דשבוייה איסור לאו ואשת איש איסור כרת דהא אמרינן התם ביבמות דכל בדאורייתא ל"ש איסור לאו ל"ש אסור כרת וכן נמי ל"ל דמשום דשבויי' חזקה דכשרות שהיתה בחזקת בתולה דבאידך נמי איכא חזקה דכשרות שהיתה קודם ספק זה בחזקת פנויה ואוקמה אחזקת' אלא טעמא משום דשאני שבויי' דמנוולא נפשה לגבי שבאי ואיתתא לא איתרעי שהרי אעפ"י שנשבית אפשר שלא נבעלה וטהורה היא ובמקצת נוסחות גם בהלכות רבינו ז"ל גרסי הכי בהדיא אם הקלו בשבויי דמנוולא נפשה לגבי שבאי נקל באשת איש וכי תימא הניחא. למאן דס"ד התם דעדי שבוי' איתמר אלא למאן דאסיקנא דעדי טומאה איתמר הא איתרעאי חזק' זו דמינוולא נפשי' איכא למימר שחזקה זו דמינוולא נפש' לגבי שבאי גדולה כ"כ דאית לן לאורועי קלא כיון דלא איתחזק ולמימר דקלא דשיקרא הוא ולעולם לא יבאו עדים שיעידו על טומאת' והרי זה נכון:

ההוא גברא דקדיש בשוטית' דאסא בשוקא. פי' ולא הוה ביה ש"פ שלחא רב אחא בר רב הנא לקמיה דרב יוסף שלח ליה נגדיה כרב ואיצטריך גיטא כשמואל פי' הא אלו לא הוה חיישינן לשמואל לא הוה נגיד ליה משום דרב כיון דלא אהנו מעשיו כלל:

דרב מנגיד מאן דמקדיש בביאה. פירוש משום חוצפא שבעל בפני עדים ולא מיחוור כלל דהא בעידי ייחוד סגי כדכתיבנא לעיל ותו דהא אמרינן ביבמות גבי יבם מצות יבם מקדש והדר בעיל אבל בעיל והדר מקדש לא משום דרב דמנגיד אמאן דמקדש בביאה והתם בין בתחל' בין בסוף לא סגיא דליכא עידי ביאה שהרי ביאה גומרת בה ולא כסף ושטר לכך פר"ת ז"ל דהיינו חוצפה משום שעושה הפקר שתהא תחלת קירובו באשתו בביאה ונראה כעושה דרך זנות:

ומאן דמבטיל גיטא מסתבר לי דרב לטעמיה דס"ל דביטלו שלא בפניו מבוטל ומשום הכי מנגדינן ליה שהוא גורם להביא ממזרי' לעולם דזימנין דלא ידיע בטוליה ויהיב ליה שליחא לגיט' לאיתת' ומינסבא ביה ובתר הכי משתכח דבטלי' ותצא ובניה ממזרי'. הא למ"ד ביטלו אינו מבוטל דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כיון דלא אהני בטוליה ולא נפיק מיני' חורבא לא מנגדינן ליה ואע"ג דרב יוסף ס"ל התם בפ' השולח דביטלו שלא בפניו אינו מבוטל ואנן מייתינן הכא הוא רב על מימרא דרב יוסף לא מייתי לה אלא משו' מאי דקאמר ננגיד כרב דמנגיד אמאן דמקדש בביאה ובהא ס"ל כרב ופליג באידך דמנגיד אמאן דמבטל גיטא ואפשר לומר דאפילו לרב יוסף דסבר ביטלו שלא בפניו אינו מבוטל מנגדינן לי' משום דמפיק עליה לעז וכגון שהרואה סבר שהועיל ביטולו והגט בטל ובטה ממזרים וגם זה נראה לי נכון:

ההיא גברא דקדיש בציפתא דאסא כו'. עד כל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא. ואיכא למידק מהא דתנא לקמן בפרק האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבדו אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת. והא התם לא אמר' מידי אלא דאישתיקה ומ"ש דשתיקה לאחר מתן מעות מהני'. תירצו בתוספות דההיא בדשדיך ואידך מתניתא דמייתי רבא בדלא שדיך. ולא נהירא שכל כה"ג הוה להו לפרושי בגמרא כדלקמן גבי חטף סלע מידה. אבל הנכון דהתם בדאמרה אין והא דלא פירשי הכי במתניתא למתני רצתה מקודשת משום דהתם לא אתא תנא לאשמועינן מידי בדין קדושי סתם ושתיקה דהא פריש לה באידך מתניתא דקא מייתי הכא רבא והתם אתא לאשמועינן שהמקדש בפקדון שבידה אין דעתם על כלו אלא מה שנשתייר ממנו קיים וכל שיש בו שוה פרוטה מקודשת ולעולם בדאמרה אין וכן פי' רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל:

אמר רבא מנא אמינא לה דתניא כו'. קשו בה בפום נהרא משמיה דרב הונא בריה דרב יהושע מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהלה סברא אי שדינא להו מחייבנא בהו הקשה הראב"ד ז"ל אי משום הא הוא דלא שדיתנהו תשדינהו ולימא ליה שקול פקדונך דרשתא לא מחייבא בהו ומדלא אמרה הכי נימא דודאי מתרצית היא בקדושין ותירץ הוא ז"ל דמיירי בפקדון שיש בו זמן ועדיין לא הגיע זמנו דהשתא לאו כל כמיני' למימר ליה הרי שלך לפניך ולמתב' ניהליה שלא מדעתו ולא מיחוור דא"כ הוה ליה לפרושי הכי בהדיא דפשטא דמתניתא סתם שאין בו זמן משמע. ואחרים תירצו דאנן לאו דינא קאמרינן אלא סברא דידה שטועה וסוברת דכיון דבתורת פקדון יהבינהו ניהלהי אי תישדינהו קמיה מחייבא באחריותן עד דמטו לרשותיה דומיא דמלוה ולא מיפטרא משום אמירתה דתימא הרי שלך לפניך אבל בקידושי' לא איפשר לה למטעי כלל כיון דלא קבלתינהו בתורת פקדון ואם איתא דלא ניחא לה תשדנהו ופריק רב אחא דאטו כלהו נשי דינ' גמירי כי היכי דטעא בפקדון טעי' נמי בהא דקדושין דסבר' כיון שבאו לרשות' בתור' קידושין אי לא מורה בקדושין ושדיא להו ומיתברי מתחייבי בהו ואיברא דלישנא דגמ' אתי שפיר להאי פירוקא דקאמרינן מעיקרא סברא אי שדינא להו ולא אמרינן התם אי שדיא להו מחייב בהו דאלמא לאי דינא הוא אלא דאיהי טעיא וסברה הכי וכאידך דפריק רב אחאי [קאמר] ה"נ סברה אי שדינא להו דהיינו סברה בטעותא ולאו מדינא אלא דאכתי תקשי לן אם על זה אנו באין לדון דמשום דסברה דתחייב בהו אע"ג דאמרה הרי שלך לפניך הוא דלא שריתנהו מ"מ אמאי שתקה לגמרי תימא ליה אני רוצה בקדושין ותו לא בעיא וליכא עלה משום חששה. לפיכך יש לנו לומר דקושיא מעיקרא ליתא דהכא ודאי אלו אמרה ליה תא שקול לפקדונך ואמר לא בעינ' ובתר הכי שדיתנהו קמיה פטורה ואיהי נמי ידעא במילתא. מיהו הכא אין אנו באין לדון אלא על שתיקת' ועכוב המעות אם הודא' היא שמודה בקדושין או לא ובהא טענינן דלאו הודאה היא אלא דחיישינן דמיתברי' ומיחייב' באחריותן ואיהי לא בעיא למיטען בהדיה ולא למימר ליה אני רוצה בקדושי' ולא לומר לו טול את שלך אי משום כסופא וצניעותא אי משום דמאיס ליה דיבוריה הילכך אין לנו לדון אלא על שתיקת' בלבד וזה עיקר מפי רבינו נרו בשם רבו ז"ל:

ואגב אורחין שמעינן מהכא דכל שכבר בא בפקדון לידו אינו נפטר בזריקה לפניו עד שיאמר לו טול פקדונך ואמר לא בעינ' דבתר הכי שדי ליה קמיה ומיפטר אבל בתחילת פקדון אם אינו רוצה להיות נפקד שלו זורקו לפניו ונפטר וכדכתבי' לעיל:


דף יג עמוד א[עריכה]


והא דשלח להו רבינא אתון דשמיעא לכי הא דרב הונא חושו לה להצריכה גט מספק תמיהה לן אם להצריכה גט מספק למה לי משום שתיקה דלאחר מתן מעות דארבעה זוזי בלאו הכי נמי צריכה גט מספק משום קדושי ציפתא מדשמואל דאמר חוששין שמא שוה פרוטה במדי ואיכא דדחו לה לדשמואל מהא דרבינא וכל הני דלא חיישי לה משום דשמואל ואחרים תירצו דהא איתתא משום דשמואל אצרכוה גט וכי שלחו לקמיה דרבינא לאו האי עובדא דציפתא שלחו קמיה אלא הכי שלחו ליה שתיקה דלאחר מתן מעית במידי דלאו פקדון כגון שזרק לה כסף תוך חיקה וחזר ואמר התקדשי לי בו מי מהניא דהא אנן לא תנן דלא מהניא אלא בפקדון אבל היכא דלא הוי פקדון מי מהניא דהא דרב הונא בריה דרב יהושע מפליג בינייהו ואהדר להו דאינהו דשמיעא להו הא דרב הונא ליחשו לה. ולא מחוור. אבל הנכון דבהאי עובדא דהכא אפילו שמואל מודה דאין חוששין שמא שוה פרוטה במדי דהא אמרה ליה והא לית ביה שוה פרוטה וגליא דעתה דלא בעיא לאקדושי לזה בפחות משוה פרוטה ובהא ודאי אפילו נתן לה מנה ואמרה איני רוצה אלא במאתים אינה מקודשת כלל ואפילו קדושי ספק עד שיתן לה מאתים וכיון דאמרה הכא שאינה רוצה להתקדש אלא בדבר שישוה לה ש"פ בכאן ל"ל למיחש תו שמא שוה פרוטה במדי וזה מבואר כנ"ל:

ולענין הלכתא בדשמואל איכא לדחויא מהא דרב חסדא הלא ס"ל כותו' ורבנן דפרשי מההיא משפחה אמרי' דלאו משום דס"ל כשמואל דאלמא לאו הלכתא היא מיהו כיון דחזינ' בההיא דקדיש ביומא דשיקא דרב אחא ורב יוסף מצרכי לה גט כשמואל אית לן למיחש לה להחמיר וכן פסקו הגאונים ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל:

האי איתתא דהוי מזבנא ורשכי כו'. עד שיכולה למימר שקלי ודידי שקלי איתיבי' רבא כו' עד הא בדשדיך הא בדלא שדיך. פי' דכיון דאיכא שדוכין כי שתקה בשעת מתן מעות מתרצית היא בדבר ומקניא ליה מאי דחטף מינה לקדוש' בה:

ולענין טבעת שאול' מסתברא דאין מקדשין בה אלא א"כ היא שאולה אצלו לזמן ויש בהנאת תשמישה שוה פרוטה היא מקדשה בזכות שיש לו בה שמקנה לה ויש בו שוה פרוטה וכן אם נתנו לו במתנה ע"מ להחזיר טבעת אחד וקדשה בה אינה מקודשת דהא איהו מחייב להדורי גופא לנותן דאי לא לא קנה כדאמרינן גבי אתרוג לא החזירו לא יצא וכיון דכן כי יהיב לאשה נמי ע"מ להחזירה לו היא ואין אשה מתקדשת במתנה על מנת להחזיר כנ"ל:

הא דאמרינן כדמתרגם רב יוסף אף על פי דיונתן בן עוזיאל הוא שתרגם נביאים לפי שרב יוסף היה סגי נהור ולא יכול ללמוד דברים שבכתב על פה היה רגיל בתרגומו וכההיא דאמר רב ששת בפ"ק דברכות אנן בדידן ואינהו בדידהו:

מולידין בנין מנשי חבריהון וכי תימא ובלאו תרגום דרב יוסף נמי תיפוק לי' דהא כתיב בקרא ניאוף ויש לומר דאי לאו דרב יוסף ה"א בדמים נגעו היינו מרציחה וכי כתיב באידך קרא על כן תאבל הארץ עליה קאי דהוא בתרא וכי תימא ואכתי אמאי חמירא מדור המבול אטו בדור המבול לא הוה הכי והא כתיב כי הפחות כל בשר את דרכו וי"ל דהיא הנותנת דכיון שחטאו בה בדור המבול ונענשו עליה והם חזרו ושנו בחטאתם שראוי להחמיר בעונשם:

לא נגזרה על דגים שבים. פירוש שלא השחית כל בשר דרכו על הארץ ולא נענשו בעין הארץ. מכאן אמרו בתוס' דהא דגרסינן התם בהגדה עורזילא דימא היכא הוה קאי בתיבה דטעותא היא שהרי לא נגזרה גזירה על דגים שבים אלא ה"ג עורזלא דימא והיא עופר הראם:

ה"ג אלא מי כתיב ופרצו פרצו כתיב ונוסחי דלא גרסי אלא הכי בעי לפרושי ודכותיה בתלמודא טובא:


דף יג עמוד ב[עריכה]


הדור יתבו וקאמרי הא דתנן האשה שהביאה חטאת' ומתה יביאו יורשים עולתה. פירוש הא מתני' באשה יולדת שחייבת להביא חטאת ועולה וה"ה לכל חייבי עולה וחטאת כגון זב ומצורע וכיוצא בהם וחדא מנייהו נקט ומשום דאיירי רישא דמתטיי התם באשה קתני סיפא נמי באשה ופי' שהביאה חטאתה ומתה היינו שהקריבה אותה ממש מחיים אבל בהפרש' בעלמא לא סגי דחטרת שמתו בעליה אף כל פי שהפרישיה מחיים למיתה אזלא כדאיתא בכמה דוכתי וכיון דמתה וא"א להקריב חטאת' אף העולה אינה קריבה דהא תנן כל החטאות קודמת לעולה וכיון דכן אע"פ שהפרישה עולתה מחיים אינה קריבה וכ"ש אם לא הפרישתה שאין מפרישין איתה לאחר מיתה. וקשיא לן הא דקתני סיפא דמתני' הביאה עולתה ומתה לא יביאו יורשי' חטאתה משום דחטאת שמתו בעליה אזלא למיתה למה לי מתה אפילו לא מתה נמי כיון שכבר קריבה עולתה שוב אין מקריבין חטאתה דהוה לה עולה קודמת לחטאת ואנן חטאת קודמת לעולה בעי' וכ"ת דהני מילי לכתחלה וקודם שיתקרב אחת מהם דאי אפשר להקריב' שתיהן ולהקדים החטאת מקריבין אותה ואם לאו אין מקריבין אותם כלל. אבל בדיעבד שכבר הקריבו העולה מקריבין החטאת אחריה הא ליתא דהא אמרי' בפסחים פ' תמיד נשחט וכ"ת כשקרב' עולתה כבר ומיקרב' עול' קודם חטאתו והתני' כו' ופריק רבא שאני עול' מצורע רחמנא אמר והעל' את העול' שהעל' כבר טעמא דרבייה רחמנא במצורע הא בעלמא אסור אפילו בדיעבד כי התם ואית דמתרצי דלעולם אין דין חטאת קודמת לעולה אלא לכתחיל' בלבד ושאני מצורע דכתיב ביה זאת תהיה לעיכוב ולהכי איצטריך ריבוייא אבל בעלמא דליכא עיכובא בדיעבד תביא חטאת אחר עולה מחייב. ולא נהירא מדאמרינן בזבחים הביא אשמו ונשחט לא יהא אחר ממרק בדמו עד שישחוט את החטאת אלא תעובר צורתו ותצא לבית השריפה ואמאי אסור בדיעבד דהא כי כתיב זאת תהיה לאו אשחיט' קאי אלא אקרבה. ובתוספות תירצו דכיון דרבי רחמנא גבי מצורע שאם הקריב עולתו בדיעבד יקריבו חטאתו גמרינן מינה לכל חייבי חטאת ועולה דכוותי' אבל אין למדין ממנו לחטאת ואשם שדנין חטאת של מחוסרי כפרה מחטאת ועולה של מצורע ואין למדין אשם וחטאת מעולה וחטאת והכי משמע קצת בפ' תמיד נשחט. ואפשר עוד לומר דסיפא דקתני הביאה עולתה ומתה לא שהקריבה ממש דומיא דהביא' דרישא דא"כ אפילו מחיים נמי לא תביא חטאתה אלא מאי הביאה הפריש' והא הביאה סתמא דמשמע הקריבה דומיא דרישא משום דמתני' איתא אפילו במצורע כדכתיבנא ולגבי מצורע אפילו הקריב עולתו כבר יקריב חטאתו מחיים מרבויי דקרא וזה יותר נכון:

אמר רב יהודה בר שמואל והוא שהפרישת' מחיים. פי' הא דתנן יביאו יורשין עולתה דמשמע שכופין אותן בכך דוקא שהפרישתה מחיים שכבר זכה בה מזבח אבל לא הפרישתה מחיי' לא פי' דחובה הוא דרמי עלה שעבודא וכיון שמתה אין כופין היורשין לפרעו אלמא קסבר שעבודא לאו דאורייתא והיה ליה כמלוה על פה בעלמא שאינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות אליבא דשמואל. ומסתברא דאע"ג דסבר שמואל שעבודא לאו דאורייתא מודה הוא דמצוה איכא וכופין אותו לקיים מצוה זו וכדאמרינן בכתובות אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא לדידך דאמרת פריעות ב"ח מצוה פירוש מצוה בעלמא ולאו שעביד' אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי היאך כופין אותו לפרוע ב"ח א"ל תנינא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאמרו לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל כופין אותו עד שתצא נפשו פי' ה"נ כופין אותו ועד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו כיון דמצוה דממון היא. וכ"ת א"כ מאי האי דקאמר שמאל דמלוה עלפה אינה גובה מן היורשין וקאמר נמי דמהאי טעמא אין כופין את היורשין להביא עולתה דהא גבי יורשין איכא נמי מצוה דקי"ל מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ואפילו ממה שאינו משועבד למלוה כגון מטלטלין א"נ נכסים שקנה אחרי כן כגון לוה וקנה והוריש למ"ד לא משתעבד כדמוכח בהדיא בפרק מי שמת דאלו מנכסי דידהו דכ"ע ליכא עליהו שום מצוה וההיא עובדא דקטינא דאביי דאמר להו אידך זוזי מציה קא עביד בו היינו לפי שירשו אותן מעת מאביהן והיה עלהן מצוה לפרוע חוב אביהן מהם אע"ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ואומר רבינו נר"ו דאע"ג דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא כופין אתו ב"ד לפרוע חובו כההוא דכתובות התם הוא דאיכא עליה מצות עשה דאורייתא ולא משום הין צדק שיהא הן שלך צדק דהיא לשלא ידבר אחת בפה ואחת בלב דרשינן ליה בב"מ אלא עשה דידה מדכתיב האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה דרמא עליה רחמנא לפרוע ב"ח ואע"ג דההיא קרא במשכון כתיב שמעי' שמצוה לפרוע חובו ומאי דדרשינן מיניה במס' גיטין דב"ח בזבורית דמה דרכו של אדם להוציא פחות שבכליו נהי דבפרעון גמור הוה עידות וכל מטלטלי מיטב הוא כדאית' בב"ק לגבי משכון בעלמא זבורית חשיב שאין דרך ליטול משכון לכוף הלוה לפרוע אלא משכון יפה. איכא למימר דתרתי שמעינן מקרא דמדחייבין לתת משכון למלוה שלו שמעינן שהוא מצוה לפרעו ומדנתן הרשות בידו לפרוע ולקיים מצותו מאי זה שירצה לתת שמעינן שידו על העליונה לפרוע הזיבורית כשם שיפ' כחו לתת לו משכון רע א"נ דלמ"ד פריעת ב"ח מצוה ולית ליה שעבוד' דאורייתא לא בעי קרא לזבורית דההוא למאן דאית ליה שעבודא דאורייתא איצטריך אבל לאידך מקיים מצותו מאיזה שירצה ושוב אין כופין אותו ומייתי קרא דיוציא אליך למצות עשה שיפרע חובו וכיון דאיכא עליו מצות עשה דרמא הוא עליה כשלוה כופין אותו לקיימ' כשם שכופין אותו על שאר מצות עשה וכדי שלא יהא לוה רשע ולא ישלם אבל גבי יורשיו ליכא מצוה דאורייתא ממש בעשה דקרא דיוציא אליך בלוה גופיה כתיב תדע דההו' קרא במטלטלין הוא ואפילו הכי קיימא לן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח ואפי' למאן דקסבר שעבודא דאורייתא ואלו מיניה דידיה גבי אפי' מגלומא דאכתפיה אלא ודאי דההוא קרא ליתיה אלא בלוה גופיה ולא ביורשיו ומצו' בעלמא הוא דרמייא עלייהו כדי שלא יהא אביהם לוה רשע ולא ישלם ואם לא רצו לעשות אין כופין אותם בכך דלאו אינהו רמו עלייהו ההוא מצוה והיינו דאמר להו אביי בעובד' דקטינא הנהו זוזי דפריעתו מצוה עבידתו שלא היו כופין אתכם בכך וכן מוכיח בשלהי מי שמת דאיתבי' למ"ד דאקנה קנה והוריש לא משתעבד ממתני' דנפל הבית עליו ועל אביו כו' ואי ס"ד דאקנה קנה והוריש לא משתעבד כי מיית אב ברישא מאי הוי דאקני קנה והוריש הוא ותרגמה רב נחמן זעירא מצוה על היתומים לפרוע חובת אביה' כלומר דאע"ג דמדינא לא משתעבד באקנה קנה והוריש כיון דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ממה שירשו מאביהם אף ע"פ שלא נשתעבד למלוה מ"ה חולקים אי מיית אב בריש' דלגב' מלוה מנכסים שירש בן הלוה משלו שהוריש ליורשין ואתקיף לי' רב שימי בר אשי מלוה על פה היא ורב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה אינה גובה מן היורשין פירש כיון דאמרת דמדינא לא משתעבד הויא לה כמלוה על פה לשמואל דאמר שעבוד' לאו דאורייתא ואיהו הא קאמר דאין ב"ד כופין אותם לפרוע ואין נגבית מן היורשין דכל מידי דליכא שעבודא אין כופין את היורשין משום מצוה דרמיא עלייהו לפרוע חובות אביהם ומתני' דנפל הבית בחוב הנגבה בבית דין הוא ואידחי פירוקא דרב נחמן זעירא ושמא דמשום מצוה על היתומים לפרוע חובות אביהם אין כופין בשום דבר שאין בו שעבוד מן הדין ולהכי אמר שמואל דמלוה על פה אינו גובה מן היורשין וקאמר נמי לא יביאו יורשין עולתה דשעבודא לאו דאורייתא. והוי יודע דמאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר נמי איתא והכי מוכח בבבא בתרא ובמסכת ערכין נמי דאמרינן אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים ואפילו במלוה בשטר פירש רב פפא טעמי' דפריעת ב"ח מצוה ויתמי נחו בני מעבד מצוה נינהו כלומר וכיון דליכא שעובדא אין נזקקין להם אלמא מאן דסבר שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר קאמר לה והכי אמר רבא בהדיא בפרק גט פשוט במאי דפליג בהדי עולא וטעמא דמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא משום דסבר שאין הקנאה לחצאים ושעבוד קנין לחצאין ולא חייל אנכסי דאיתנהו בשעת הלואה וכ"ש אנכסי דקנה אחר שלוה שאין אדם מקנה דבר שלא בא לרשותו וכיון שכן כל זמן שהנכסים ברשותו כופין אותו לפרוע לקיים מצותו אבל כשנתרוקנו הנכסים ליורשים או ללקוחות אינו מן הדין לגבות מהם כלל אפילו מלוה בשטר אלא דבמלוה בשטר מיהת עבוד רבנן תקנתא משום נעילת דלת שיגבה מהם אבל מלוה על פה אוקמוה אדינא אפילו לגבי יורשין:

רבי יוחנן אמר אפילו לא הפרישתה מחיים כופין את היורשין להביא עולתה קסבר שעבודא דאורייתא דאף על גב דאין הקנאה לחצאין ואין הקנאה בדבר שאינו ברשותו היינו הקנאה גמורה אבל שעבודא דמתלא תלי וקאי חייל אנכסי דהשתא ואנכסי דאקנה כל היכא דאיתנהו ברשותיה מיהת הילכך אפילו מלוה על פה גובה בין מן היורשין מן הלקוחות מן הקרקעות שהיו לו כשלוה אבל לא מן המטלטלין דכיון שהן עשויין להבריח לא סמך עליהן ב"ח ולא לוקחים לערבים לאחר שנתרוקנו לרשות יורשין או לקוחות:

ואמרינן והא איפליגו בה חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו מלוה על פה כו' משום דשעבודא לאו דאורייתא אלא דבמלוה בשטר עבוד רבנן תקנתא אבל במלוה על פה לא עבדין תקנתא שהרי אפשר לו להלוות בשטר דליזדהרו לקוחות ורבי יוחנן אמר אפילו מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין הלקוחות מן הקרקעות דקסבר שעבודא דאורייתא:

צריכא דאי איתמר בהא בהא קאמר שמואל כו'. ואי איתמר בהא בהא אמר רבי יוחנן דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וכי תימא וכי הוי ככתובה בשטר מאי הוה דהא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר קאמר מטעמא דכתיבנא וכדאיתא בפרק גט פשוט בהדיא. ואיכא למימר דאנן לאו דינא קאמרינן אלא הוה אמינא דהוה סלקא דעתך דבהא אמר שמואל משום דמלוה על פה אבל במלוה הכתובה בתורה שהוא ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא. (אי נמי דהכא קאמר דהך דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא) אי נמי דהכא קאמר דהך מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דגובה מן היורשין דאע"ג דשעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר הא עביד רבנן תקנתא למלוה בשטר משום נעילת דלת ולא פליג רבנן בתקנתיהו להוציא מלוה הכתובה בתורה להקדש מן הכלל שלא יהא כחהדיוט חמור מכח הקדש וזה נ"ל נכון:

אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. קשיא להו לרבנן ז"ל דהכא משמע דסבירא ליה לרב פפא שעבודא דאורייתא והתם בפרק גט פשוט אמרינן אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחות דלית לה קלא ומדקא מפרש טעמא דגובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת משמע דמדינא אינו גובה מהם דשעבודא לאו דאורייתא דהא למאן דאמר שעבודא דאורייתא מדינא גובה מן היורשין כדאיתא בשמעתין. תירץ רבינו תם ז"ל שזה מהסברות המתחלפות בתלמוד והוה ליה כאיכא דאמרי ומשום דלא איתאמרו תרווויהו לישני בחד דוכתא לא אמר בהו תלמודא איכא דאמרי. ואינו מחוור דכל כה"ג הוה ליה לפרשי בגמ'. ורבינו אלפסי ז"ל תירץ דרב פפא א"ל שעבודא דאורייתא כי הכא והתם ה"ק גובה מן היורשין דאוקמו' רבנן אדינא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין ואינו גובה מן הלקוחו' דאפק' רבנן לדיניה משום דל"ל קלא ואיכא פסידא דלקוחות דלא אפסידו אנפשיהו ואיהו אפסיד אנפשיהו דאוזפיה על פה. ולא מחוור חדא שלא היה צריך לתת טעם למה העמידוה רבנן לגבות מן היורשין כדינו דהא פשיטא שאין חכמים יכולין לעקור דבר מן התורה בלא טעם. ועוד דאשכחן ליה לרב פפא בעלמא דסבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא כדאמרינן בההיא דכתובות דכתיבנא דאמר ליה רב הונא בריה דרב יהושיע לרב פפא לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה ובמס' ערכין נמי אמרינן גבי אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים מאי טעמא אמר רב פפא פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו רב הונא אמר אימר צררי אתפסה. ורבינו חננאל ז"ל תירץ דרב פפא דאמר הכא שעבודא דאורייתא לא אמר אלא בהא דעולה בלחוד ומשום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא אבל במלוה על פה דעלמא מודה הוא שעבודא לאו דאורייתא. וגם זה אינו נכון חדא דהא רב פפא סתמא קאמר הכא מלוה על פה דמשמע כל מלוה שבעולם. ועוד דלמאן דאית ליה שעבודא לאו דאורייתא ליכא הפרש בין מלוה בשטר למלוה על פה כדאיתא בפרק גט פשוט בהדיא וכדכתיבנא לעיל. ועוד דאכתי לכלהו פירושי תיקשי מימרא דרב פפא דפרק גט פשוט היא גופא רישא אסיפא דמעיקרא יהיב טעמא דגובה מן היורשין משום שלא תנעול דלת בפני לווין ולאו מדינא דשעבודא לאו דאורייתא והדר אמר ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא הא מדינא גובה אלמא שעבודא דאוריית'. והנכון דרב פפא אליבא דנפשיה סבירא ליה דשעבודא לאו דאורייתא כדאמר בכתובות ובערכין והכא והתם בפרק גט פשוט לא אתא אלא למיפסק הלכתא ולומר דבין למאן דאמר שעבודא דאורייתא ובין למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות ובהא דהכא פירש טעמא למאן דאמר שעבודא דאורייתא דמלוה על פה גובה מן היורשין כדינא משום דשעבודא דאוריית' ואינו גובה [מן] הלקוחות בר מדינ' דאפקעיה רבנן לשעבודי' משום דלית ליה קלא ואיכא פסידא דלקוחות דלא מצו לאזדהורי ואיהו מצי לאזדהורי דלא לוזיף אלא בשטרא ובכל כה"ג דאיכא טעמא רבא יכולים חכמים לעקור דבר מן התורה והתם בפרק גט פשוט פירש טעמא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא דמלוה ע"פ גובה מן היורשין מתקנתא דרבנן שלא תנעול דלת בפני לווין דהא ליכא פסידא ליורשין מדידהו מידי ולהאי אית ליה פסידא ואינו גובה מ' הלקוחות דאלו מדינא לית ליה למגבי דשעבודא לאו דאורייתא ותקנתא נמי לא עביד בה ואוקמוה אדינא משום דלית לה קלא ואינהו לא אפסדו אנפשייהו והאי אפסיד אנפשיה והני תרתי מימרא דר' פפא בהדי הדדי אמרינהו אלא דמאן דסדר תלמודא פלגינהו וסדר חדא הכא ואידך התם בפ' גט פשוט. ואליבא דהלכת' מסתברא ודאי דהלכתא כמ"ד שעבודא דאורייתא חדא דהא רב יוחנן ור"ל הכי ס"ל ולית הלכתא כרב ושמואל לגביהו ועוד דרבא דהוא בתרא הכי סבירא ליה בגיטין פרק הניזקין בשמעת' דשטר שכתוב בו שבח דקאמר דמדאוריית' נזקין מן הזיבורית ואלו למ"ד שעבודא לאו דאוריית' כלהו מיתמי לא גבי מדאורייתא וגבי אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אמרינן בערכין שלחו מתם שמתיה ומית בשמתיה והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושיע ולאפוקי מדרב פפא דאמר טעמא משום דפריעת דב"ח מצוה. וכ"ת וכיון דפסק רב פפא הלכתא דלמ"ד שעבודא דאורייתא ולמ"ד לאו דאורייתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות מאי נפקא לן השתא אי שעבודא דאורייתא אי לאו דאורייתא וכ"ת דנפקא מיניה לענין מלוה עייפ ומלוה בשטר וזמן מלוה על פה קודם דלמאן דאמר לאו דאורייתא מלוה בשטר דאית לה קלא קודם בתקנתא דרבנן ולמאן דאמר שעבודא דאורייתא מלוה ע"פ קודמת הא ליתא דודאי מלוה בשטר בכל דוכתא לגבי מלוה ע"פ כנכסים משועבדים דלקוחות חשיבא וכל מאי דלא טריף מלקוחות לא טריף ממלוה בשטר וכדאמרין בריש פרק מי שהיה נשוי בכתובות ש"מ כתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי דאי ס"ד טרפא ממשעבדי ליתי בני ראשונה ולטרוף מבני שנייה וכיון דכן כי היכי דמלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא משום דלית לה קלא ומתקנתא דרבנן הכי נמי אינה גובה במקום מלוה בשטר מנכסים בני חורין וכ"כ הגאון אלפסי ז"ל בתשובת שאלה. ומסתברא דנפקא מינה לענין ערב דפרעינן למלוה אחר שמת הלוה בעוד שהיתומים קטנים מקמי דלודעינהו ליתמי כדכתיב' בפ' גט פשוט. וכן קבלנו פירוש שמיע' זו מפי רבינו מורי הרב נר"ו. והנה אמת דינא נכון. והא דאמרינן דמלוה על פהי גובה מן היורשין היינו היכא דליכא למיחש לפרעון כגון דמית לוה בגו זמניה דקי"ל חזקה לא פרע אינש בגו זימניה וגבי אפילו מיתומים קטנים. א"נ כגון דאודי ליה בשעת מיתה דלא פרעיה א"נ דשמתיה ומית בשמתיה הא כל היכא דליכא חדא מהני לא גבי מיורשיו כלל דאלו היה הלוה קיים הוה מצי טעין פרעתי וקי"ל דטענינן ליורשין כל מאי דמצי טעין הלוה וזה פשוט:

הא דאמרינן מדאמר רחמנא אלמנה לכ"ג אסורה הא לכהן הדיוט שריא מקשו עלה בירו' דילמא כי איצטריך למיסר לכ"ג היינו היכא דנפלה לו יבמה דלישראל שריא ולדידיה אסורה ואפילו מן האירוסין. ובגמרא דילן דחי לה באנפא אחרינא ולא חשו להא:

ודילמא לכ"ג בלאו לכ"ע בעשה בעי רבנן ז"ל הכא האי עשה מהיכ' אתי לן. איכא מינייהו מ"ד דאתי לן מדכתיב ודבק באשתו ודרשי' התם בסנהדרין באשתו ולא באשת חבירו והוה ליה לאו הבא מכלל עשה עשה ואע"ג דהאי קרא בבני נח כתיב ואפילו מחיים דבעל הא אמרי' התם שכל פרשה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה. ואחרים אמרו דאתי לן מדכתיב ושלחה ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר בגט אבל לא במית' ולאו הבא מכלל עשה עשה וכל אלו דברי' של הבאי דא"כ הוה לן לפרושי בגמרא ומימר בתר הכי האי עשה מאי עבדינן ליה. ועיקרן של דברים דעשה דאמרי' הכא לאו דוקא עשה ממש אלא דאע"ג דפקעא איסור לאו וחנק במיתת הבעל אכתי רכיב עליה איסורא ומשו' דליכא איסור דקיל מעשה קרי ליה להאי איסור עשה ואמרי' האי איסור מאי עבידתיה כי' אי דאהניא לה מיתת הבעל שריא לגמרי ואי דלא אהניא ליה מיתת הבעל אוקמה באסורה ומתמהינן אלמא לא אפיקתה ממיתה ואוקמה אעשה מידי דהוי אפסולי המקדשין דפרקינהו דפקע מינייהו מעילה ואסורי בגיזה ועבודה וכ"ת מי דמי שאני התם דרביי' קרא לאיסור גיזה ועובד' מדכתי' תזבח ולא גיזה ועבוד' אבל הכא דלא רבי' קרא אימ' לך דכיון דאתי' מית' הבעל ואפקת' מלאו ומיתה שריי' לגמרי הא לא קשי' כלל דאנן לאו מפסולי המוקדשין אתינן למילף לאשת איש אלא דאמרינן אשה זו בחזקת איסור היתה בחיי בעלה והרי באיסורה לעולם עד שיתברר לך שהותר ואף על גב דמית בעלה ונפקא מלאו וחנק אכתי אימא דקיימא באיסורא ועליה להביא ראיה שיצתה להיתר גמור ודקאמרת היכא מצינו איסור שפקע מקצתו ולא הותר כלו אימא לך שמצינו כיוצא בפסולי המוקדשין והתם הוה ליה פדיון שמוציא להיתר גמור בכל מקום איצטריך קרא למרמי עלייהו איסור גיזה ועבודה אבל הכא מעולם לא ראינו לה היתר גמור ולא מצינו שהתירה תורה במיתת הבעל לגמרי וזה מבואר:

אמר רב אשי חדא דיבם לא מקרי אחר. איכא למידק דהא אמרינן בכתובות גבי תנאי כתובה שכתב לה כשתנשאי לאחר תטלי עה שכתוב ליכי דיבם נמי איקרי אחר ורב אשי גופיה אמר לה התם. ויש שתירצו דלא דק הכא וחדא ועוד דצריכי להדדי נינהו. ואחרים תירצו דלשון תורה לחוד ולשון תלמוד לחוד ולא נהירא. והנכון הוא דהתם הוא גבי דידיה דאיהו לגבי דידהו לכולה עלמא אחר קרי להו אבל אינשי דעלמא לא קרו ליה ליבם אחר והיינו דאמרי' התם בסוטה פ"ק והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם א"נ איכא למימר דה"ק דאע"ג דבעלמא יבם אקרי אחר הכא בהאי קרא יבם לא איקרי אחר שהרי זה רצונו ללכת למלחמה והתורה באת להפחידו כדי שישיב לביתו וכיון שכן אינו מן הראוי שידבר הכתוב בשום לשון שיהא במשמע שהיב' יקח אשתו דאי אמר קרא הכי כ"ש שיחזיק ללכ' במלחמה כשידע שאם ימות תתיבם שהיבם יקח אשתו ולא ימחה שמו מישראל ולפיכך אלו היה במשמע אחר יבם לא היה אומר כן אלא היה הכתוב אומר פן ימות במלחמה ואיש נכרי יקחנה א"נ פן ימות במלחמה ותו לא שאע"פ שמן הדין אלו מת אשתו זקוקה ליבם הרי יש כאן כמה ענייני' שאפש' שלא תתיב' ואפי' למ"ד מצות יבום קודם וכיון שכן היה להפחידו שיקח נכרי אשתו או שלא להזכיר לשון שלא יהא יבם במשמע אלא ודאי דבמקום זה אין יבם במשמע אחר אבל בעלמא זמנין דמקרי אחר:


דף יד עמוד א[עריכה]


והא דתנן והיבמה נקנית בביא' הוינן בה מנ"ל. פי' מנ"ל דמקני' בביא' ולא בכסף ושטר דאמר קרא יבמה יבא עליה ופרכינן ואימא כאשה פי' דגמר קיחה דכתיב ולקחה לו מקיחה דשדה אפרון ומה להלן בכסף אף הכא בכסף כדילפינן באשה ה"ג א"כ לימא קרא יבמה מאי ויבמה שמעת מיניה תרתי פי' וא"ו דויבמה דרשינן והתם ביבמות דרשי' מהכא פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו מדכתיב ויבמה ולא כתיב ויבם וש"מ תלת:

והא דאמרי' בב"ד של ישראל ולא בב"ד של עכו"ם וקשיא לי הא למה לי האי קרא תיפוק לי' מדכתיב מקרב אחיך כל משימות שאתה משום לא יהו אלא מקרב אחיך. ואיכא למימר דאי מהתם כיון דאמו מישראל בהכי סגי כדאמרי' לקמן גבי הא דרבא דמניה למריה בר רחל בפרהסיא דבבל ואקשו עליה מדאמרינן כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך ואהדר להו כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה הילכך הכא גבי חליצ' דאיצטרי' למיכת' מישראל שיהא ישראל מכל צדדיו שיהו אביו ואמו מישראל וכדאמרי' ביבמות ולענין חליצה עד שתהא אביו ואמו מישראל ומהכא איכא למשמע מאי דסבירא לי' לר"א ז"ל דאין גר דן ד"נ עד שיהא אביו ואמו מישאל דודאי לא גריעי ד"נ דחמירי מחליצה מיהו בדיני ממונות כשר כל שאמו מישראל והיינו דתנן בסנהדרין הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות ואמרי' עלה בגמ' הכל לאתויי מאי לאתויי גרים כלו' לאיתויי גר גר שאמו מישראל כשר לדיני ממונות ואינו כשר לדיני נפשות דליכא לפרושי גר שאפילו אמו אינה מישראל כדפרש"י ז"ל דהיכי אפשר דגריעי דיני ממונות ממילי דשררותא דמתא דבעינן אמו מישראל. ותו א"כ דלא ממעטי' מדיני נפשות אלא כשאין אמו מישראל אבל אמו מישראל כשר כדפרש"י ז"ל היכי איפשר דעדיפא חליצה מדיני נפשות אלא ודאי כדאמרן דלאתוי גרים שאמן מישראל תנן הכל וממעטינן להו מדיני נפשות דבעינן אביו ואמו מישראל והא דתנן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרינן עלה בגמרא דסנהדרין לאתויי סומא באחת מעיניו שכשר להעיד ואינו כשר לדון בדין הוא דמצינן למימר לאתויי גר שאין אמו מישראל שאינו כשר לדון וכשר להעיד כדאיתא בפרק החולץ אלא דלא פסיקא ליה מילתא דהא איכא שכשר גר לדין כגון שאמו מישראל. ואומ' מורי רבינו ז"ל דבכל מקום שהצריכו אביו ואמו מישראל אביו דוקא ואמו לאו דוקא דכיון דאביו מישראל בהכי סגי ליה שהכל הולך אחר הזכר וראיה לדבר דהא מלך צריך שיהא אביו ואמו מישראל כדמוכח בסוט' מדאמרי' גבי אגריפס כיון שהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא זלגו עיניו דמעות ואמרו ליה אגריפס המלך אל תירא אחינו אתה ופרש"י ז"ל לפי שהיתה אמו מישראל ואף עפ"כ כן אמרו שם שנתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה לפי שהחניפו לו לאגריפס. וטעמא דמלתא משום דשאר משימות דנפקא לן מדכתיב מקרב אחיך סגי לן באמו מישראל אבל מלך דכתיב ביה טפי לא תוכל לתת עליך איש נכרי וצ"ע אשר לא אחיך אתא לרבויי עד שיהא אביו ואמו מישראל דקרא ודאי במלך כתיב ומשום דכתיב איש נכרי קרא יתירא דרשי' שאר משימות וסגי לן באמו מישראל דתו לא הוי נכרי ומקרב אחיך קרינא ביה ומקרב אחיך דנקטינן בכל דוכתא לאו דוקא דמאיש נכרי דמיותר דרשינן שאר משימות אלא דנקטינן רישא דקרא כדין והשתא דאתינן להכי דבעינן במלך שיהא אביו ואמו מישראל ואשכחן ברחבע' בן שלמה דהוה אמו גיורת אפילו הכי מלך על פי הדיבור אשמועינן דאביו דוקא ואמו לאו דוקא. ואיכא מילתא דאפ' גר גמור אפילו אין אביו ואמו מישראל כשר בה והיינו לדון חבירו גר כדאמרינן ביבמות גר דן חברו גר דבר תורה דכתיב שום תשים עליך מלך מקרב אחיך עליך הוא דבעינן מקרב אחיך כו' והתם ודאי אפי' בשאין אמו מישראל כשר דאי באמו מישראל אפי' ישראל הוא דן דיני ממונות. מיהו מסתברא דאפי' לגר חברו דוקא בדיני ממונות אבל לא בדיני נפשות דלא יהא אלא שיור (ממזר) דאמרינן התם בסנהדרין דלא בעינן בזה עשרה דברים ואפילו הכי אמרינן דאיתיה בכלל מאי דתנן הכל כשרין לדון דיני ממנות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות משום דבעינן עשרים ושלשה. אשתכח השתא דחליצה ומלכות ודיני נפשות בעינן אטו מישראל ולדיני ממונות סגי לן באמו מישראל וגר דן את חבירו גר דיני ממונות וכל שאר משימית אפי' אין אמו מישראל והיינו בכלל מאי דאמרינן התם הכל כשרין לדון דיני ממונות לאתויי גר ואמרינן עלה דאצטריך לאיתויי ממזר ואיצטרך להביא גר דאתי מטפה סרוחה ולא הוי מטפה סרוחה אלא כשאין תורתו בקדוש' ואלו אמו מישראל לאו גר הוא אלא ישראל ואפי' בא עליה עכו"ם דאם בגר הבא על בת ישראל לאו מטפה סרוחה הוא אלא ודאי בגר גמור מיירי שאע"פ שאין אביו ואמו מישראל כשר לדון חברו גר מיהת ד"מ ולא ד"נ ובכלל' נמי לאיתוי גר שאמו מישראל שדן את ישראל דיני ממונות ולא דיני נפשות והתם באצרכתא נקטי חדא מינייהו והרי זה נכון וברור:

והא דאמרינן והא יום הכפורים דכתיב גורל וחוקה קשיא לן למימרא דחוקה עכובה הוא והא אמרינן התם בזבחים מנין לכהן שלא קידש ידים ורגלים שעבודתו פסולה גמרינן חוקה חוקה ממחוסר בגדים מה להלן עבודתו פסולה אף כאן עבודתו פסולה טעמא דכתיב ג"ש דחוקה חוקה הא לאו הכי לא ואע"ג דכתיב ביה חוקה. ותירץ הר"ר יהודה ברבי יקר ז"ל דאי לא ג"ש ה"א דעכובא דחוקה היינו שלא תעלה לבעלים לשום חובה אבל קרבנו כשר מיהת דומי' דזבחים שנזבחו שלא לשמן להכי אצטריכינן לג"ש דחוקה חוקה לפסול הקרבן:

וחד לה ולא לחברתה. פי' לגרש אותם בגט אחד בלשון אחד אנא פלוני תריכין יתכון פלונית ופלונית אבל אם כתב לכל אח' גט בפני עצמו זה אחר זה והעדי' חתומים על שניהם כשר כדאיתא התם:


דף יד עמוד ב[עריכה]


אשכחן עבד עברי נמכר לעכו"ם הואיל וכל קנינו בכסף פרש"י ז"ל שכל קנינו בעלמא אינו אלא בכסף ואפילו מטלטלין אינו קונה בכסף אלא במשיכה. והקשו עליו בתוס' דאדרבה עכו"ם קונה מטלטלין בכסף דהא קי"ל כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ודרשינן ביה לעמיתך בכסף הא לעכו"ם במשיכה. והא דאמרו ז"ל אתיא לר"ל דסבר דבר תורה משיכה קונה בישראל ולא מעות ודרשינן לעמיתך במשיכה הא לעכו"ם בכסף והיכי מקשינן הכא אליבא דריש לקיש דלאו הלכתא. מיהו לאו קושיא כ"כ היא דזמנין דמקשה תלמודא דלא כהלכת' כדאקשי' בכתובות בפ' האשה שנתארמלה וכיון דרוב נשים בתולות נישאות כי איכא עדים מאי הוי ניזיל בתר רובא ותטול מאתים ואע"ג דקי"ל כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממין מחזקת בעלים אקשינן התם אליבא דרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב כמאן דאמר נימא תהוי מתני' דלא כרב ולקמן בפ' האומר דאקשינן אמאי את וחמור היא וקושיא אליבא דחד והרבה בתלמוד כיוצא בהן. מכל מקום נראין דברי רבינו תם זכרונו לברכה שפירש כאן אשכחן נמכר לעכו"ם הואיל וכל קנינו של עכו"ם בעבד עברי אינו אלא כסף דבשטר אינו קונה אותו דאנן מהיכא גמרינן דישראל קונה עבד עברי בשטר מאמה העבריה ואמה העבריה ליתא בעכ"ם דלאו בר ייעוד הוא ואפ' למ"ד מוכרה הוא לקרובים התם הוא דאיתנהי בתורת ייעוד בעלמא מיהת אבל עכו"ם ליתנהו בתורת ייעוד כלל תדע דאמרי העברי' גמרה שטר מאחרת ואחרת ליתא בעכו"ם דלאו בר קדושי' הוא ואין מיחדים לו ערוה עמה וכיון דעכו"ם לא קני אמה העבריה אף עבד עברי אינו קונה בשטר ומשיכה וחליפין ליתנהו בעבד עברי ולא חזקה נמי ואפילו בלוקח ישראל. וכ"ת והא אמר התם בגיטין אשכחן עכו"ם ישראל מ"ל דקנ' לי' דכתי' וישב ממנו שבו והתם בחזק' הוא דקני ליה דהא במלחמה הוא דליכא כסף ושטר מצינא לתרוצי לן דההוא עבד כנעני הוא והיינו דכתיב וישב ממנו שבו כלומר שבי שהיה להם לישראל וכן אמרו בהגדה שפחה כנענית היתה והא דאמרי' עכו"ם ישראל מנין משום דעבד כנעני שייך במצות קרי ליה ישראל לגבי עכו"ם מיהו שנוייא דחיקא לא משנינא לך דכיון דקאמר עכו"ם ישראל מנין ישראל גמור משמע אלא איכא למימר דמלחמה שאני ועכו"ם קונה ישראל במלחמה קטן גמור בחזקה ישראל דקניה מיניה קני ליה לגמרי וכי נפיק מיניה צריך גיטא דחירותא כדאיתא ביבמות ובפרק איזהו נשך הארכתי בזה גם בפ' השולח תדע דהא קי"ל דקרקע אינה נגזלת ואפ"ה עכו"ם קונה קרקע עכו"ם אחר במלחמה בחזקה כדאמרינן התם עמון ומואב טהרו בסיחון הכא נמי ל"ש וזה ברור:

והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה פרש"י ז"ל אלמא בכסף קנאה דאי לא מאי מגרעא ולא נהירא דדילמא דקנייה בשטר ונתן כסף אתורת דמים וקא מגרעא ואזלא מדמים. אבל הנכון כמו שפר"ת ז"ל מלמד שמגרע' פדיונה ויוצאה בכסף וכשם שקונה עצמה בכסף סך נקנית בכסף ועבד עברי נמי שקונה את עצמו בגרעון כסף כאמה העבריה נקנה בכסף. ואמרינן אשכחן אמה העבריה הואיל ומקדשא בכסף מקניא בכסף פי' דטעמא דאמה העבריה נקנית בכסף לאו משום שקונה עצמה ממש היא דא"כ הא ודאי ה"ה לעבד עברי אלא ודאי הא ליכא למימר דא"כ למ"ל ויצאה והיתה למגמר קדושי שטר נימא כיון שמצאה בשטר נקנית בשטר אלא טעמא דידה מפני שהקיש' הכתוב לאחרת מה אחרת בכסף אף אמה בכסף וכיון דכן לא ילפינן מינה לעבד עברי. וכ"ת א"כ דמאחרת נפקא לן כסף גבי אמה והפדה למ"ל הא לא קשיא דההוא לגרעון כסף איצטרך אלא דאנן הוה אמר לן מעיקרא שכשם שעבד עברי דומה לה לקנות עצמו בכסף כך דומה לה להיות נקנה בכסף:

יליף שכיר שכיר עד וילמוד עליון מתחתון כו'. פי' עליון נמכר לישראל ותחתון נמכר לעכו"ם דכתיב ביה מכסף מקנתו מלמד שנקנה בכסף ואיכא דקשיא ליה ונילף נמי תחתון מעליון להיות נקנה בשטר ולאו קושיא הוא דשטר לאו איכא בעכו"ם דהא מאמה העבריה נפקא לן דליתא בעכו"ם כדכתיב' לעיל:

ומאן תנא דלא יליף שכיר שכיר. פי' בהאי דוכתא דאלו בעלמא אשכחן לרבי יוסי בר יהודה דלא יליף שכיר שכיר דאמרינן בפרק המקבל דסבירא ליה הבהמה והכלים אין בהם משום בל תלין אבל יש בהם משום ביומו תתן שכרו ופרישנא התם טעמי' משום דלא יליף שכיר שכר אלא ודאי כדאמרן:

דתניא המוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש עיקר הפ' בזה שנמכר בפי' בין לשש בין ליותר על שש כפי מה שיתנו ביניהם וה"ה לפחות משש דהא לא אשכחן ליה דרשא דקרא שיהא סתמא לשש דקרא ונמכר לך כתיב ולא יהיב ביה שיעורא כלל אלא ודאי הכי פירושא כדפרישנ' שנמכר ברצונו בין לשש או פחות או יותר עד היובל ושלא כדברי רש"י ז"ל שפירש שסמכו לשש ובתוספות ראיתי כפירושינו:


דף טו עמוד א[עריכה]


מוכר עצמו אין רבו מוסר לו שפחה כנענית יש אומרי' שאסור גם כן אפילו מדעתו בשפחה כנענית וראייתם מעובדא דרבי שמלאי דאמר לההיא גברא אי קדימתך טהרתינהו לבנך דאמינ' לך ז"ל גנוב ואיזדבן בעבד עברי ותשתרי בשפחה כנענית דאלמא ליכא תקנתא אליבא דת"ק דהלכתא כותיה דישתרי בשפחה כנענית ע"י מכירת עצמו דאי לא למה ליה למימר זיל גנוב לימא ליה זיל איזדבן בעבד עברי. ואין זה נכון דא"כ מוכר עצמו למה צריך גט חירות שהרי אין גופו קנוי ממש ולא מצינו גט אלא במקום שיש לרב קנין איסור דומה לגט אשה שצריכה גט ובעבד כנעני לגבי קנין ממון שבו בהפקר סגי ליה אלא שצריך גט לקנין איסור כדכתיבנא במסכת גיטין. ועוד דהא לקמן איבעיא לן אליבא דת"ק מ"ט מוכר עצמו אינו נרצע ואיצטריך לאתויי קרא למעוטי ואם איתא דמוכר עצמו אסור בשפחה כנענית למה ליה קרא למעוטי מרציע' דהא קי"ל דכל שאין לו אשה ובנים אינו נרצע אלא ודאי כדאמרן והא דרבי שמלאי לאו ראייה הוא דהתם מילתא בעלמא קאמר ולאו דוקא וכי תעל' על דעתך שיאמר לו [רבי] שמלאי שיגנוב ויעבור על לאו של תורה שהרי אפילו בגונב ע"מ למיקט או לשלם תשלומי כפל יש לאו כדאיתא בפ' איזהו נשך אלא לרווחא דמילתא אמר הכי דאלו קדמ' הכי הוה א"ל ומשום דההוא גברא היה עשיר ואין לו למכור עצמו נקט הכי אבל לעולם ה"ה שהמוכר מותר בשפחה אלא שאין רבו כופהו בכך וכן דעת מורי נר"ו:

לו ולא לבעל חובו מדס"ל בעלמא כר' נתן אתא לו ואפקיה ואידך דהיינו ת"ק בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן וקשיא לן למה לן למימר הכי נימא דמשום דס"ל בעלמא כר' נתן וה"ה הכא לא דריש לו ולא לב"ח ודריש לו ולא למוכר עצמו והא הוה עדיפא לן דלא ליפלוגי עליה דר' נתן דלא אשכחן מאן דפליג עליה. ואיכא למימר דאי ס"ל בעלמא כר' נתן הכי עדיפא טפי לאוקמי מיעוטא דלו מיניה וביה דהיינו לו ולא לב"ח מלאוקמי למעוטי מוכר עצמו דהוי בר מגופיה. ואיכא למידק דהא קיימא לן הכא כרבנן דר' אליעזר יחידאי היא ושמותי הוא וכיון דכן לית הלכתא כר' נתן דהא רבנן פליגי עליה ואנן אשכחן בכוליה תלמוד' דמייתי הא דר' נתן להדיא ומוקמי' מתנייתא ומתני' כוותיה והתם בפ' כל שעה (פסחים דף ל"א) מייתי' לה גבי פלוגתא דאביי ורבא כי היכי דמשתעבדנא לב"ח דאבוכון מדר' נתן וכן בכתובות דף י"ט מביא האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן אוקימנ' לעולם דקאמר מלוה וכדר' נתן וכן ההיא דראובן שמכר שדה לשמעון וזקפן עליו במלוה וכן בפ' החובל ובמסכת גיטין ובדוכתי טובא מייתי לה וליכא מאן דפליג. והנכון דודאי קיי"ל הכא כרבנן וקיי"ל כר' נתן והא דאמרינן הכא דרבנן לית להו דר' נתן היינו לרב טביומי דקסבר דת"ק יליף שכיר שכיר ואצטרך לו למעוטי מוכר עצמו ולא דריש לו ולא לב"ח ואלו היה משכח רב טבומי הכא דלא יליף שכיר שכיר הוה איפך לקיימי דחיה דיליה אבל מכיון דלא אשכח תנא אחרינא דלא יליף שכיר שכיר אית לן למימר דתלמודא דאמר לעיל אלא למאן דלא יליף שכיר שכיר בדוקא קאמר ליה ומשום דידע דת"ק הוא דלא יליף ליה והיינו דמיעט מוכר עצמו מכל הנהו דיני משום דלא כתיבי ביה ולא יליף כהו ממכרוה ב"ד ותו לא מצטרכי' לההוא מיעוטא ודריש ליה לו ולא לב"ח כר' אליעזר וכרבי נתן ומאי דאמרינן לקמן הא מני חוטאי היא דאמר לו ולא לב"ח לאו למימר דחיטאי היא ויחידאה ולית הלכתא כותיה דודאי הלכה הוא דכרבי נתן אתיא ורבנן מודו בה אלא נקטי' חוטאי דהוה אמרה להאי דרשה בהדיא וכן דרך התלמוד וזה נכון וברור וכן מצינו לרמב"ם ז"ל שפס' כרבי נתן וכרבנן למימרא דלא פליגי ואתיא שפיר לפום מאי דפרישנא וחזינן לר"ת ז"ל שכתב דרבנן פליגי עליה דרבי נתן ולא קיימא לן בהא כרבנן אלא כר' אליעזר דאמר זה וזה מעניקין לו דקאי כר' נתן אבל באידך ס"ל כרבנן. ורבנן אחריני ז"ל פסקו כרבנן בכולהו מתניתא ודחו דברי ר' נתן ומאי דכתיב' אמת ועיקר:

מאי משמע פ' דושבתם מיירי בנרצע ואידך במכרוה ב"ד וכ"ת מאי מבעיא לן דהני תרי קראי מיותרין הם שהרי אם במוכר עצמו הרי כבר אמור ועל כרחך אית לן למידרשינהי חד בנרצע חד במכרוהו ב"ד כרבי אליעזר בן יעקב. וי"מ דה"ק מאי משמע דהאי ושבתם מיירי בנרצע דילמא בשדה אחוזה כתיב כפשטי' ואי מייתיר לך דריש לי' לרבויי מידי בשדה אחוזה אבל נרצע נקנסי' דלא ליפוק ביובל. ולא נהירא דלאו אורחא דתלמוד' למימ' דילמא האי קרא לרבויי אחרינ' הוא אלא דלא ידעינן מאי הוא וכל דפריך חדא רבוייא אית לי' לאוקמי' ברבויי' אחרינא. ונראה לפ' דה"ק מנא לי' לרבי אליעזר דושבתם בנרצע ואידך במכרוהו ב"ד אימא איפכא. וכ"ת מאי נפקא לן מיניה למדרש הכי או איפכא אנן לא נפקא לן מיניה אלא משום דחזי' דר"א בן יעקב דקפיד בדרש' למדרש נרצע מושבתם ומכרוהו בית דין מושב אל משפחתו אקשי' לי' מנ"ל למקפד בהא לימא סתם חד בנרצע וחד במכרוהו ב"ד ותו נפקא לן מינה דאי אשכחן מאן דדריש חד מנייהו לדרשא אחרינא ידעינן אידך דאישתאר לצאת ביובל או הוא נרצע או מכרוהו בית דין כנ"ל:

איזהו דבר שנוהג באיש ולא באשה הוי אומר זו רציעה וכ"ת מכרוהו ב"ד שאף הוא אינו נוהג באשה שאין נמכרת בגנבתה כדאיתא לקמן ואיכא למימר דרציעה אינה נוהגת באשה כלל אבל מכירה נוהגת באשה שהרי אביה מוכרה בע"כ שהיא דומיא דמכיר' בית דין שהיא בע"כ וע"י אחרים כן פי' ר"י בעל התוס':

ואי כתב רחמנא ושבתם הו"א הני מילי היכי דלא עבד שש כו'. פי' דהאי קרא להקל עליו בא שאם פגע בו יובל בתוך שש שיוצא ביובל ולא להחמיר עליו שאם נתאחר יובל לאחר שש שימתין עד יובל קא משמע לן ועבדו לעולם בא להחמיר שיעבדנו עד עולמו של יובל דהא תלמוד ועבדו לעולם לקנסו ולהחמיר בדינו ועבודתו בא ואלמלא ושבתם הוה שמעי' ליה לעולם ממש השתא דכתיב ושבתם ממעטי' מחומרי' שלא יעבוד אלא עד יובל אבל קודם לכן לא יצא בשש:


דף טו עמוד ב[עריכה]


דאמרי' א"ה באלה למה לי ה"פ א"ה דר' יוסי סבר מקרא נדרש לפניו דוקא ולא לאחריו ור"ע סבר לאחריו ולא לפנו ממילא אמעיט למר גאולת אחרים ולמר גאולת קרובים ל"ל למכתב באלה למעוטי' וכ"ת דהאי באלה דרשי לה לכדר' והא מתנית' דידהו לא קתני הכי:

ומהדרין דבעלמא מקרא נדרש ביו לפניו בין לאחריו והכא נמי הוה דרשי' ליה הכי והכל לשחרור כתב רחמנא למעוטי אחרי' או קרובים לשעבוד ואקשי' א"ה הדרא קושיא לדוכתי'. פירוש בשלמא אי אמרת דבסברא פליגי ודרשי' באלה כדדריש רבי שפיר אא"א דמשום באלה הוא דממעט חד מנייהו כיון דלא פירש הי מנייהו ממעט אית לן למהדר על כרחך למדרש לרבי עקיבא אם לא יגאל אלא באלה והדרא קושיא לדוכתה מידי אלא באלה כתיב. אלא אימא הכי דודאי בעלמא מקרא נדרש לפניו ולאחריו והכא אתא באלה למעוטי חד מינייהו ולא גלי באלה הי מנייהו ממעטינן אלא מסרו הכתוב לחכמים ופליגי רבי עקיבא ור' יוסי הי מנייהו מסתבר טפי לרבות' לשעבוד:

א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן זו דברי רבי יוסי כו' אלא כיון דהכל לשחרור האי ויצא בשנת היובל דמשמע שלא יצא עד יובל מאי עביד ליה ואמרינן מבעי ליה לכדתניא ויצא בשנת היובל בעכו"ם שישנו תחת ידיך הכתוב מדבר פירוש שלא יצא מעמו עד שנת היובל שאע"פ שהוא כפוף תחת ידינו לא נוציאנו מידו קודם לכן בע"כ אבל ביובל נוציאנו מידו בע"כ דביובל אית לן טענה לאפוקי מרשותיה אבל קודם לכן לית לן טענה ואפי' למ"ד גזלו של עכו"ם מותר הכא אסור מפני חלול השם. ומסתברא דהלכתא כרבי דהא קאמר לה רבי יוחנן בלשון חכמי' דהוה רבים כי היכי דתיקום להלכת' הילכך קיי"ל דבאלה נגאל ואינו נגאל בשש וקי"ל דבעכו"ם שישנו תחת ידינו הכתוב מדבר שיצא ביובל ולא קודם לכן בעל כרחו של עכו"ם וקיי"ל נמי דבין נגאל ע"י אחרים בין נגאל ע"י קרובים הכל לשחרור ומקרא נדרש בין לפניו בין לאחריו ותו לא מידי:


דף טז עמוד א[עריכה]


בשטר מנ"ל אמר עולא דכתיב אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת מקני' בשטר כדילפינן מויצאה והיתה אף אמה העבריה מקניא בשטר. איכ' דקשי' ליה אמאי לא מקשי' נמי אחרת לאמה העברי' ונימ' מה אמה העבריה נקנית בכסף כדילפינן לעיל מוהפד' אף אחרת מקניא בכסף קיחה ואין כסף למיגמר קדושי כסף למה לי. והא לא קשיא כלל לפום מאי דכתיבבא לעיל דלא ילפי' כסף באמה. העבריה מוהפדה אלא הוא דיליף ליה כדילפינן הכא שטר והיינו דאקשי' לעיל אשכחן אמה העבריה הואיל ומיקדש' בכסף מקניא בכסף אלמא שקונה באמה מכסף קדושין דאשה נפקא וזה מבואר בעצמו:

הניחא למ"ד שטר אמה העבריה אדון כותבו שפיר אלא למאן דאמר אב כותבו. פי' שכותב בתי קנוי' לך דומיא דשטר מכר שכותב שדי מכור' לך היכי מקשינן ליה שטר קדושין דהא לא דמו כלל דאלו שטר קדושין כותב הבעל שהוא לוקח ושטר אמה העבריה כותב האב שהוא מוכר וליכא לדמויי לשטר מכר קרקע שכותבו מוכר דלא אשכחן בשום דוכתא שהוקש עבד עברי לקרקע דאם כן היה נקנה בחליפין או בחזקה:

גירסת רוב הספרים שטר היה ליה לרבויי שכן מוציא בבת ישראל. ואיכא דקשיא ליה לימא שכן קונה בבת ישראל דהכי עדיף ליה למגמר קנין מקנין. ולאו קושיא היא חדא דכיון דקידושין מיציאה נפקא לן דכתיב ויצאה והיתה מיציאה שהיא עיקר עדיף ליה למגמר. ותו דהשתא למ"ד שטר אמה העבריה אב כותבו שקלינן וטרינן וכיון דכן עדיף לן למנקט שטר גירושין דדמי ליה דהכא והכא מקנה כותבו מלמנקט שטר קדושין דלוקח כותבו. ויש ספרים דגרסי שכן קונה בבת ישראל. ואינו נכון דשאני התם דלא שייך שטרא והכי פירושו חזקה קנייה אלימתא היא שקונה במקום שאין דעת אחרת מקנה אדרבה הוה ליה לרבויי שכן קונה בנכסי הגר פי' מש"כ בשטר שאינו קונ' בנכסי הגר מיהת אע"פ שקונ' בשאר נכסי ופרקי' באישות מיהא לא אשכחן פירש וכח דשטר עדיף דעביד מעשה באישות בין לאיסור בין להיתר:

אי בעית אימא להכי אהני אם אחרת למגמר מינה להכא דשטר רבי לן קרא. וקשיא לן אכתי בין לרב הונא בין לרב חסדא אשכחן אמה העבריה הואיל ומיקדש' בשטר נקנית בשטר עבד עברי מנלן בשלמא מכרוהו ב"ד יליף מאמה העבריה ומהיקשא דכי ימכר לך אחיך העברי או העבריה אלא מוכר עצמו מנלן הניחא למ"ד דיליף שכיר שכיר אלא למאן דלא יליף שטר שכיר מאי איכא למימר. ואיכא למימר דלדידי' להכי כתב רחמנא כצאת העבדים בלשון רבים משום דיוקא דדייקינן מינה אבל נקנה בקנין העברים להקיש עבד עברי לעבד כנעני בדין זה דמה זה בשטר אף זה בשטר. וצ"ע:

והא דאמרינן בגרעון כסף כתיב והפדה. פי' דיליף מכרוהו ב"ד מאמה העבריה ויליף מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד בג"ש למאן דיליף שטר שכיר ולמאן דלא יליף שטר שכיר יליף מנמכר לעכו"ם מוכי תשיג וי"ו מוסיף על ענין ראשון:

אילימא דכתב ליה שטרא אדמיה היינו כסף. פי' ודוקא מדעתו של אדון אבל בע"כ נא כדאמרינן לקמן שקיל מרגניתא בידי' ויהבינן ליה חספא מיהו מלוה לאו כסף היא כלל שהרי אין קרקע נקנה בו ואינו מחייב מי שפרע במטלטלין כדאיתא בירושלמי בהדיא וכדכתיב' לעיל וכיון דכן אף אינו מגרע פדיונו במלוה. אלא שטר שחרור ל"ל שטר' לימא ליה באפי תרי זיל:

אמר רבא זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי ורב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול (פי') וקשיא לן היכי אמר דעבד עברי גופו קנוי דהא אית ליה יד לכל דבר ואין ידו כיד רבו לא לגבי מציאה ועירוב ופדיון מעשר דבכולן מזכה על ידי ולא בשום מידי אחרינא. ואיכא למימר דאלו בעבד כנעני יש לרב בו שני קנינים קנין מעשה ידיו וקנין איסור שבו שאסור בבת ישראל ומשום קנין איסור שבו לא סגי לי' בדברי' דלימא לי' זיל וצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל דומיא דגט אשה שצריכה גט להתיר איסור שבה ולא סגי לה בדברי' ולפי' המפקיר עבדו אע"פ שיצא לחירות ופקע מעשה ידיו צריך גט שחרור וכן עבד כנעני הנמכר לעכו"ם כשלא כתב עליו אונו ומשום האי טעמא נמי אמר רבה דבע"ע נמי הא איכא צד קנין הגוף דקנין איסור שבעודו עבד מותר בשפחה כנענית ומפני קנין זה ודין איסור זה דרמי עליה בעודו עבד חשיב קנין הגוף להצריכו גט ולא סגי ליה בדברים והשתא דאתינן להכי כי אמרינן דלא נפיק בדברים היינו להפקיע קנין איסור זה לאסרו בשפחה אבל קנין מעשה ידיו פקע בדברים והוה ליה דומיא דמפקיר עבדו שיצא לחירות וצריך גט שחרור וה"ה נמי שהמפקיר עבדו עברי יצא לחירות וצריך גט שחרור מיהו התם בעבד כנעני הפקר הוא דמהני ליה להוציאו לחירות מיהת משום דכיון דאפקריה סילק ידו ורשותו ממנו ויש לו יד לזכות בעצמו במעשה ידיו אבל מחילה לא מהניא ליה אפילו להוציא לחירות דמחילה כמתנה הוא וכשם שאין לו יד לזכות במתנה מיד רבו כך אין לו לזכות במחילה זו במעשה ידיו אבל עבד עברי שמקבל מתנה מיד רבו ויש לו יד זוכה נמי במעשה ידיו על ידי מחילה ולאמימר דאמר התם במסכת גיטין שהמפקיר עבד כנעני יצא לחירות ואינו צריך גט שחרור וה"ה ודאי דאמר הכי בעבד עברי אמר לך דהפקר עדיף ממחילה דהפקר הוא ענין סלוק רשותו וזכותו לגמרי ופקע ביה אפילו קנין איסור שזוכה בו העבד בעצמו לגמרי כאלו יצא ע"י כסף אבל מחילה שהיא מתנה לא שייכא אלא בקנין מעשה ידיו. ואגב אורחין שמעי' מהכא דמחילה אינה צריכה קנין ומיהו כשיש בה קנין הגוף כמלוה על המשכון לא סגי ליה במחילה כדכתיבנא לעיל וכדבעינן למימר קמן כך קבלתי פי' שמועה זו מפי מורי רבינו נר"ו. ותמיהא לן תנא דמתניתין אמאי לא קתני שקונה עצמו בשטר וליכא למימר דס"ל דעבד עברי אין גופי קנוי ובדברי' נפיק דא"כ דתנא דמתניתין פליג אמתניתא היכי דייק רבא הכא ממתניתא דעבד עברי גופו קנוי אדרבא נשמע ממתניתין דהלכתא היא דאין גופו קנוי. ואיכא למימר דתנא דמתניתין מילי דאתי בעל כרחו של אדון דהיינו שנים ויובל וגרעון כסף קתני אבל שטר דהוה מדעתו של אדון לא קתני דההוא פשיטא ליה:

אמר ריש לקיש אמה העבריה קונה עצמה במיתת אב מרשות אדון מק"ו כו' מאי שייר דהאי שייר. פי' לשון זה הוא במקומות הרבה בתלמוד ושנים מהם בפרק קמא דבבא קמא ורבותינו בעלי התוס' מפרשים אותו דלעולם אין התנא משייר דבר אחד אלא שני דברים וכשמשייר דבר אחד ראיה הוא שאינו שיור אלא משום דלא ס"ל ולהכי אמרינן מאי שייר דהאי שייר דאיהו לא משייר חדא מילתא ומהדרינן דשייר מיתת אדון והוה ליה במיתת אב שתי דברים ופרכינן אי משום מיתת אדון לאו שיורא הוא דכיון דאיתא נמי בעבד עברי דהא זימנין דנפק במיתת אדון כשאין לו בנים שאינו עובד את האח לא שייך למתני יתירה עליו אמה העבריה אע"ג דהאי שנוייא דחיקא הוא דמ"מ יתירא היא עליו אמה העבריה לצאת במיתת אדון כשיש שם בן שאינה עובדת את הבן מה שאין בן בעבד עברי אפילו הכי הא עדיף לן לדחוקי מלאחזוקי תנא דלהוי שיירנא דלעולם דחקינן ומשוינן ולא אמרי' דשייר מידי עד דחזינן בהכרח דשייר חדא מילתא דהשתא אמרינן דשייר אידך משום דלאו אורחא לשייר חדא מילתא בלחוד והיינו דאמרינן בפ"ק דב"ק בשמעתא דפלגא נזקא מאי שייר דהאי שייר שייר חצי כופר ומהדרינן אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא הא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר והתם רבי יוסי הגלילי יחידאה היא ולית הלכתא כוותיה ואפ"ה דחקינן לאוקמי תנא כוותיה ולאו לאחזוקי דשייר מידי וכ"ש בהא דהכא. ותו לא מידי וזה הנכון:


דף טז עמוד ב[עריכה]


מתיב רב ששת ר"ש אומר ד' מעניקים להם ג' באיש כו' עד הכי נמי מסתברא דקתני סיפא ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם לפי שאין סימנין באיש ואין רציעה באשה ואם איתא באשה מיהת משכחת לה ארבעה פי' שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין. וקשיא לן למאי דקס"ד מעיקרא דמיתת אדון קתני היכי הוה מתרצא לי' מתניתא כלל דלא מבעיא אי חשיב יובל בתרתי יובל ויובל של רציעה שאפי' באיש משכח' ארבעה שנים ויובל ויובל של רציעה ומיתת אדון אלא אפי' לא חשיב יובל אלא בחד נהי דבאיש ליכא אלא תלת שנים ויובל ומיתת אדון מ"מ הא איכא באשה ארבעה שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין והיינו הוה טעי בהא כלל וליכא למימר דס"ל שאין אשה יוצאת במיתה אדון דהא לא אשכחן דאמר ליה הכי כלל אדרבה מוכחי' לעיל מקרא שאינה עובדת לא את הבן ולא את הבת וליכא מאן דפליג. ותו כיון דמעיקרא ס"ד הכי והשתא הדר ביה למימרא שאשה יוצאה במיתת אדון הוה ליה לפרושי. ותו היכי קאמר הכי נמי מסתברא דהא הכרח הוא. ואיכא למימר דאיהו קס"ד דיובל לא חשיב ליה אלא בחד באיש ובאשה לא חשיב ליה כלל כיון דלית בה יובל של רציעה והשתא הדר ואמר דהא ליתא דכיון דאיכא יובל באשה דין הוא למחשביה וכיון דכן אם איתא דקתני מיתת אדון משכחת לה באשה מיהת ארבעה שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין תדע דיובל שאינו של רציעה מני לה באשה מדקתני סיפא ואין רציעה באשה אלמא לא מיעט מינה תנא אלא רציעה שאינה בה אבל יובל שאינו של רציעה דשייך בה מני ליה. ואפשר עוד לפרש דאיהו קס"ד מעיקרא דיובל חשיב בחד ואין הכי נמי דאיכא באשה ארבעה אלא דלא מני ליה תנא כיון דלית בה יובל של רציעה והיינו דקתני שלשה באשה וכן קתני רישא ואי אתה יכול לומר ארבעה באחד מהם דמשמע לא איפשר דלהוה ארבעה היינו שאינו בכל אחד ואחד מהם אלא באחד בלבד א"נ לאו שאי אתה יכול לומר כן בשום א' מהם אלא באיש שהוא אחד מהם דבאיש ליכא אלא שלשה שנים ויובל ומיתת אדון והשתא הדר ביה מסיפא דודאי כי קתני שאין ארבעה באחד מהם בכל א' וא' מהם קאמר לא באיש ולא באשה מדקא יהיב טעמא למילתיה לפי שאין סימנין באיש ואין רציעה לאשה ומדקא יהיב טעמא נמי לאשה מכלל דאפי' באשה קתני דליכא ארבעה הילכך אם איתא דקתני מיתת אדון משכחת לה באשה ארבעה וגם זה נכון. וכי תימא דקס"ד דארבעה דקתני הייני שנים ויובל ומיתת אדון וסימנין א"כ ר"ש היינו תנא קמא דידיה דקתני ואלו מעניקין להם היוצא בשנים ויובל ומיתת אדון ואמה העבריה בסימנין כדאיתא לקמן. וא"ל דאה"נ ולא בא ר"ש אלא לפרש לפי שאין סימנין באיש ולא רציעה באשה:

מתיב רב עמרם ואלו מעניקים להם כו'. וכי תימא הכא נמי תנא ושייר והא אלו קתני. פירוש דאלו משמע דוקא אלו ולא אחריני ואע"ג דתנן ביבמות אלו מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן ואיכא אחריני דלא מני להו במתני' כדמפרש התם בגמ' שאני התם דמפליג תנא במילתיה אלו מותרות לאלו ואלו מותרות לאלו אבל כל היכא דליכא פלוגתא במילתיה כי הכא אלו דקתני דוקא הוא כך פי' בתוס':

תיובתא דריש לקיש תיובתא קשיא לן רב ששת דפריך לעיל מסיפא דרבי שמעון דמיפרק מינה ריש לקיש שפיר לפרוך מהאי רישא דפריך רב עמרם דהוי תיובתא דבשלמא אי הוה פריך להו חד אמורא או תלמודא הוה אמינא דפריך מעיקרא מקולתא ובתר הכי אסקיה בתיובתא מחמירתא דהכי אורחא דתלמודא אבל הכא דרב ששת פריך מסיפא בלחוד קשיא לן היכי שבקא לרישא ופריך מסיפא ואיכא למימר דמתניתא דאותי' לרב ששת לעיל מדרבי שמעון לאו היינו סיפא דמתני' דלקמן דההיא לא שמיעא ליה דאי שמיעא ליה מרישא הוה פריך אלא מתניתא אחריתי דרבי שמעון בלחוד הוא דשמיעא ליה כרב ששת ופריך מינה. ובתוס' תירצו דרב עמרם פריך מעיקרא מרישא ואסקיה בתיובתא ובתר הכי אתא רב ששת ואמר דמסיפא נמי איכא לאותוביה ולא קמה תיובתיה ומשום הכי רב אשי (ששת) דסדר תלמודא כתב מעיקרא פירכיה דרב ששת ובתר הכי דרב עמרם דאסקיה בתיובתא ויש כיוצא בזה בתלמוד:

והא דאמרינן ק"ו פריכא היא דאיכא למפרך מה לסימנין שכן נשתנה הגוף תאמר במיתת אב שלא נשתנה הגוף קשיא להו לרבנן דמכל מקום ק"ו אכתי איתיה דנהי דלהוי טעמא דסימנין מ"מ סימנין אין מוציאין מרשות אב ומיתת אב מוציאה מרשות אב ושפיר א"ל ומה סימנין שאף ע"פ שנשתנה הגוף אין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתת אב שלא נשתנה הגוף שמוציא מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון. והנכון דכל היכא דאמרינן קל וחומר כי האי גונא הוה ליה עיקרו מאב לאדון ולא מסימנין למיתה ואף על גב דנקטינן לישנא דסימנין מיתה דכיון דנקטה בהדי סימנין הוה ליה שאין מוציאין מרשות אב טעמא דשכן נשתנה הגוף המחזיק כחן של סימנין שהיה נותן שיהו מוציאין כל כי האי גוונא לאו משום כח סימנין אתיא דמאן דאתיא לאדכורי קולא דמילתא לית ליה לאודועי כלל אלא ודאי משום כח אב אתיא עלה והכי קאמר ומה סימנין שאף על פי שמסייע להם שנשתנה הגוף אעפ"כ אין מוציאין מרשות אב מפני חומרו אבל מוציאין מרשות אדון מפני קולו מיתה שמוציאה מרשות אב חמור אינו דין שתוציא מרשות אדון הקל וכל היכא דהוי קל וחומר מאב לאדון איכא עליה פירכא אחריתי שדיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא מצינו מיתה שתוציא אלא מרשות המת ולא מרשות אחרת ולהכי לא אייתי ריש לקיש האי קל וחומר כלל אלא דנקטיה מסימנין למיתה ובהא איפריך ליה במאי דקאמר תלמודא מה לסימנים שכן נשתנה הגוף אבל ל"ל דר"ל בק"ו דידיה נקיט סימנין ומיתה אבל עקרו מאב לאדון ובתרווייהו רמז ואתרווייהו איפרך בתלמודא דהא ליתא אלא כדאמרן ולכשאת"ל כן יש לתרץ כדפירשו בתוספות דאנן הכי קאמרינן דסימנין שמוציאין מרשות אדון לאו משום קולא דסימנין הוא אלא משום דאיהו לא זבנה ניהליה אלא בעוד שהיא כמות עכשיו שלא נשתנה גופה וקטנה זבין לה ולא נערה דכיון דעכ"פ יוצאה ממנו בשנוי גופה בבגרות לא נחיתו בהני זביני אלא בעודה בלא שנוי הגוף וכמאן דפרוש דמי הילכך סימנין שנשתנה הגוף יוצא ממנו מיתת אב שלא נשתנה גופה אינה יוצא ממנו ומרשות אב אין סימנין מוציאין דאיהו ממילא זכי ואפילו כי גדלה זכי ליה רחמנא דהיינו עד שתבגר אבל מיתת אב מוציאה מרשותו דלדידיה זכי ליה רחמנא לבריה לא זכי ליה רחמנא ויש תירוצים אחרים בזה אבל זה שכתבנו לבדו הנכון. וכי תימא אכתי ליתי עלה בקל וחומר משנים ויובל ולימא הכי ומה שנים ויובל שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון מיתת האב שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוצאה מרשות אדון א"ל דלאו ק"ו הא דהא איכא למפרך מה לשנים ויובל שכן מוציאין בעבד עברי ול"ל סימנין יוכיחו דהא פרישנא דסימנין טעמא אחרינא הוא דקטנה זבין לה ולא נערה וסימנין מילתא אחריתי היא ולאו משום חומרא דידהו מוציאין מרשות אדון ובלקוטים הארכתי יותר:

ותניא אידך ענק אמה העבריה ומציאתה לאביה ואין לרבה אלא שכר בטלה בלבדאיכא למידק דהכא תניא דמציאת עבד עברי לעצמו אע"פ שמתבטל ממלאכתו ואין לרבו אלא שכר בטלה ואלו התם בפרק קמא דבבא מציעא תנן מציאת עבדו ושפחתו העבריה הרי אלו שלהם אוקמא רבא במגביה מציאה עם מלאכתו כלומר שאינו מתבטל כלום ממלאכת רבו דמשמע הא אלו מתבטל ממלאכתו אין המציאה שלו אלא של רבו ואיכא למימר דהא אוקמא התם רבי יוחנן למתני' בעבד נוקב מרגליות שמלאכתו יקרה דמסתמע לא נחית אדון אלא לזנות במלאכתו ואחולי אחיל גביה מציאותיו הא בעבד בעלמא מודו רבנן כדינא דמתני' דהכא ולא איירי בה כלל וכי אתא רבה ואמר במגביה מציאה עם מלאכתו לא אתי לאפלוגי באוקמתא דרבי יוחנן אלא להוסיף על דבריו ולומר דבלאו האי דינא דאיירי מתני' בעבד נוקב מרגליות משכחינן עבד דהוי מציאתו לעצמו דהיינו במגביה מציאה עם מלאכתו הא כל שמתבטל כלום ממלאכתו הוי לרבו שכר בטלה והשכר שלו ולא אוקמה למתני' דהתם בהא משום דמציאתן לעצמן לגמרי משמע ואפי' שכר בטילה ליכא הילכך לא משכח אוקמתא אלא בעבד נוקב מרגליות דאפי' שכר בטילה ליכא לרבו מיהו לית הלכתא התם לא כרבא ולא כרבי יוחנן אלא כרב פפא דאמר דכל עבד מציאתו לעצמו חוץ משכר בטילה בלבד ומתני' דהתם בכל עבד איירי ואע"ג דאמרינן שפועל ששכרו לעשות מלאכה סתם מציאתו לבעל הבית כששכרו ללקוט מציאות דאקפי אגמא בכוורי הא לאו הכי מציאתו לעצמו חוץ מניכוי בטילתו הכא נמי בעבד מציאתו לעצמו חוץ משכר בטלה ואתיא לדידיה מתניתא דהכא שפיר:

גרסת רש"י זכרונו לברכה אמר רב יוסף יוד קרת קא חזינא הכא ופירוש תנא זה האריך בדברים שלא לצורך כעושה מיוד קטנה עיר גדולה. אבל הראב"ד ז"ל גורס אמר רבה יוד קרת קא חזינא הכא והוא שם אדם קשה מאד שלא היה חס אפילו על בניו ובני ביתו כדאיתא בתעניות ולדוגמא הביאו לכאן לומר שאף זו קושיא קשה היא וזה יותר נכון:

והא דאמרינן הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לב"ח יש מפרשים היינו דנקט תוטאי הוא לומר דיחידאה הוא ולית הלכתא כותיה וליתא כמו שכתבנו למעלה אלא משום דתוטאי הוא דאמרה בהדיא נקט לה בשמיה:

בורח השלמה בעי. פי' קס"ד כשברח תוך שש שכן סתם הבורחים ולהכי פריך למה לי קרא דלא נעניק ליה דהא פשיטא דאי תוך זמן זה שברח היכי מעניקין ליה שהרי לא יצא לחירות ואילו איתא כייפינן ליה להשלים והיכן מצינן הענקה תוך זמנו ואם בא והשלים ויצא הא ודאי הענקה יש לו כשאר עבד היוצא בשש ואוקימנא כגון שברח ופגע בו יובל פי' דודאי יובל מפיק ליה שאין לך עבד שלא יצא ביובל מהו דתימא הואיל ואפיק ליה יובל תשלחנו והענק קרינן ביה ונעניק קמ"ל דכיון שברח קודם זמנו ולא עבד כראוי אף על פי שיוצא ביובל קנסינן ליה ולית ליה הענקה שאין שלוחו מעמך והתורה קנסתו ואפ"ה את"ל דבתר יובל כייפינן ליה להשלים מה שברח ההיא לאו בתורת עבדות הוא אלא מדין תשלומין כפורע חובו וכי משלים ליכא שלוח עבד דנעניק ליה דבן חורין גמור הוא מקודם לכן. מ"מ נראין הדברים דכיון שפגע בו יובל ויצא לחירות שוב אינו משלים ואפי' מדין פרעון חוב ותשלומין דמה דברח ונתבטל אינו אלא גרמא בעלמא כמבטל כיסו ביתו ושדהו של חבירו שהוא פטור וכן הוא דעת מורי רבינו נר"ו:

דתניא מנין לבורח שחייב להשלים. פי' בורח תוך שש שחייב להשלים כשלא פגע בו יובל ת"ל שש שנים יעבוד יכול אפילו חלה ת"ל ובשביעית יצא י"מ דאבורח קאי שאם ברח וחלה אינו משלים דאמר ליה כי הוית גבך מאי אהני לך דהא נהום כריסאי לא שוינא לך אבל בירושלמי פי' דבלמא קיימין שחלה ולא ברח כלל וה"פ יכול כשם שהבורח שנתבטל ממלאכתו משלים כך החולה שנתבטל ממלאכתו משלים ת"ל ובשביעית יצא הא בורח שחלה בין חלה ואח"כ ברח בין ברח ואח"כ חלה חייב להשלים מה שנתבטל בזמן בריחתו ובלשון הזה אמרו שם ברח ואח"כ משלים מצי למימר ליה אלו הוית גבאי לא אבאשת אמר רב הונא אפי' על קדמה וחלה ואח"כ ברח משלים דיכול למימר ליה אלו גבאי הוית אנשמתי בכריע פי' נתרפ' מיד:


דף יז עמוד א[עריכה]


אמר רב ששת בעושה מעשה מחט. פי' הא דקתני אפי' חלה כל שש אינו חייב להשלים שלא היה בטל בחליו לגמרי והיה עושה מעשה מחט מכלל דאידך מתניתא מיירי בשאינו עושה כלום ואפ"ה קתני רישא דחלה שלש אינו חייב להשלים ואע"ג דאמרינן בפרק השוכר את האומנים דפועל או קבלן שחלה אין לו אלא שכרו במה שעשה ובטילת חוליו לעצמו לא דמי פועל לעבד עברי דאלו פועל או קבלן השכירו ב"ה למלאכה זו על דבר ידוע נוטל שכרו וכיון שלא עשאו אע"פ שחלה או נאנס אין לו אלא שכרו מה שעשה לפי חשבון אבל עבד עברי לא נשתעבד לו לעשות דבר ידוע אלא נשתעבד לו שיכופהו למלאכתו לומר שכל מלאכתו תהא לרבו ולפיכך אם חלה ולא עשה כלום נסתחפה שדהו של אדון אלא דכי חלה יותר משלש הוי אומדן דעתא דמוכח דלאו להכי נחת למזבין וכדי שלא יפסיד הלה לגמרי ממונו חייב זה להשלים ולכך פטרוה לגמרי אפי' חלה כל שש כשלא נתבטל לגמרי והיה עושה לו מעשה מחט וזה נכון וברור כנ"ל:

ה"ק ארבעה נעשה כמי שחלה כל שש וחייב להשלים מסתבר לי דכיון שבא להשלים משלים הכל ואפילו שלש שנים ראשונות שכך הם כל מרות חכמים כדאמרי' אם בא לנפות מנפה את כולו והכי משמע משמעתא דפ' בית כור בההיא דתנן לא את המותר הוא מחזיר אלא הרבעי' כלם:

ת"ר כמה מעניקין לו כו'. עד הא קמל"ן מיבצר הוא דלא ליבצר מחמש עשרה הא בצר ליה מחד מינא וטפי ליה מחד מינא לית לן בה פי' האי לישנא משמע דאפי' מצי למבצר מחד מינא ולטפויי באידך וכיון דכן תמיהא מילתא (לכתחלה) למה ליה למיתני חמש סלעים מכל מין ומין ליתני חמש עשרה ותו לא איכא למימר דמשום דעיקר דרשא נפקא לן מריקם דפדיון הבן ושדי ריקם אצאן ושדי ריקם אגורן ושדי ריקם איקב נקט חמש סלעים מכל מין ומין לאשמועינן האי דרשא א"נ לאשמועינן דדוקא למבצר אחד מינא ולטפויי מאידך מינא הוי רשותא בידיה אבל למיתן ליה כלהו מאידך מינא ולא ליתן ליה מחד מינא כלל לאו כל כמיניה דמחייב לקיומי פשטי' דקרא ואפי' לר"מ:

ונילף ריקם ריקם מעולת ראיה. פי' דעולת ראיה כל שהוא כדתנן בריש מסכת פיאה אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורי' והראיון והא דלא גמרינן מפדיון הבן למהוי ה' סלעים בירוש' דפאה פרישו דהלכתא גמירי לה שאין לה שיעור:

ואימא בפחות שבערכין אשר ברכך ה' אלהיך כתיב פי' דמשמע מתנה חשובה וכיון דאפיקתיה מפחות שבערכין אוקמיה אגדול שבערכין:

והא דאמרינן רבי שמעון מיכה מיכה גמר מסתבר לי דרבי יהודה נמי גמר ליה נהאי מיכה מיכה בעלמא דהא קי"ל הכא כרבי יהודה והתם בפרק המקבל קי"ל שמסדרינן לב"ח כשם שמסדרין לערכין וגמרינן לה מיכה מיכה מערכין כדאיתא התם בהדיא אלא דהכא גמיר רבי יהודה דלא דיינינן מיכה מיכה אלא נתינה נתינה ודכותה בתלמודא:

בשלמא לר"מ היינו דכתיב צאן גורן ויקב. פי' דמשום דהוו תלתא פרטי ושדינן ריקם אכל חד מנייהו גמרינן דהוה ט"ו סלעים ואלו בצר חד פרטי בצרי ה' סלעים אלא לרבי יהודה ורבי שמעון דגמרי נתינה נתינה ולא נפיק סכום הענק מפרטי האי צאן גורן ויקב למה לי תמיהא לי מלתא מאי קושיא דהא איצטריכו לפשטיהו למיחן ליה לכל חד מנייהו ואי לית ליה מהאי דליתן ליה מאידך ואלו לא כתיב אלא חד פרטי או תרי פרטי לא יהיב ליה אלא מנייהו היכא דאית ליה מנייהו ואי לית ליה מנייהו לא יהיב ליה לאידך. ואיכא למימר דמשמע לן דלכוליה עלמא צאן גורן ויקב לאו דוקא אלא הוא הדין כל דכותיהו דהא אית לן כלל ופרט וכל הענק תעניק כלל צאן גורן ויקב פרט אשר ברכך חזר וכלל והיינו מאי דדרשינן בהאי מתניתא דתניא יכול לא יהיו מעניקין כו' עד מה גורן ויקב מיוחדין שישנן בכלל ברכה כל אף שישנו בכלל ברכה לומר דאתי לן בכלל ופרט וכלל דמה הפרט מפורש דבר שישנו בכלל ברכה אף כל שישנו בכלל ברכה ולהכי פרכינן השתא דאלו למידן בכלל ופרט וכלל בחד פרטא או בתרי פרטי סגי למ"ל תלת פרטי ואסקינן אגב שקלא וטריא דאיצטריכו גורן וצאן למידן מעין הפרט כל שהוא כלל ברכה בין גדולי קרקע בין ב"ח ואצטריך יקב למדרש מייתורא לר' אליעזר פרדות ולרבי יהודה כספים שאלו ודאי יצאו מן הכלל דלא חשיבי בכלל ברכה ולא אתיא מדין כלל ופרט וכלל אתא יקב ורבינהו דהני נמי הוה בכלל ברכה דפרדות הא משבחי בגופייהו וכספים הא עבדי בהו עיסקא הלכך בשלשים סלעים שיש לו להעניק נותן לו מכל מה שיש לו מדברים שהן בכלל ברכה ואפי' מכספים ופרדות והשתא להאי פי' שפיר גרסינן למר לאיתויי כספים ולמר לאיתוי פרדות ודכותה דהא איכא בפרק מרובה דב"ק. ורש"י ז"ל גריס הכי למר למעוטי כספים ולמר למעוטי פרדות ומה שכתבנו נכון לע"ד. א"כ מה ת"ל הענק תעניק לו דברה תורה כלשון בני אדם והתם בפרק אלו מציאות אשכחן כמה לשונות כפולים דדרשינן כפילא ולא אמרי' דברה תורה כלשון בני אדם ולא משמע דפליג בהו רבי אליעזר בן עזריה דלית ליה קראי אחריני לאיתויינהו מנייהו ויש לנו לומר כמו שכתבו התוספות דמודה ראב"ע דהיכא דאיכא למדרש כפילא דלישנא דרשינן ולא אמרינן דברה כו' והכא ס"ל דליכא למידרש משום דגמיר דדברים כפשטן ומש"ה קאמר דברה תורה כלשון בני אדם וכן יש לומר בההיא דיבמות דוק ותשכח. ובפרק אלו מציאות כתבתי מזה בס"ד:

שדה אחוזה נמי מהאי פירכא נפקא ליה לתני כלום יש יבום אלא במקום שאין בן. ואיכא דקשיא ליה דבר משדה אחוזה נמי איכא תרתי שכן קם תחת אביו ליעודה ולירושה ולאו קושיא היא דירושה נמי מהאי פירכא נפקא לן כלום יש יבום אלא במקום שאין בן וכדמוכח בהדיא בפרק יש נוחלין.:


דף יז עמוד ב[עריכה]


א"כ ליכתוב קרא לאמתך כן. פי' ובהכי דרשינן דאינה עובדת לא את הבן ולא את הבת כנרצע מאי תעשה כן ש"מ תרתי פירוש דתעשה יתירא אתי להענקה לעשות לאמה כמו שעושין לנרצע וכן פרש"י ז"ל ומיהו בר מהכי לא אמרינן היקש לגמרי כדאמרינן בעלמא משום דכן מעוטי הוא ועל מאי דקאי משמע:

אמר רבא עכו"ם יורש את אביו דבר תורה וכי תימא מאי איכפת לן נפקא מינה לענין גזלו של עכו"ם דאסור כדאיתא בהגוזל שאם יש לו נכסים מאביו אם יש לו ירושה יש בהם משום גזלה ואם לאו אין בהם משום גזלה דהפקרא נינהו:

גר את העכו"ם אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים דתניא עכו"ם וגר שירשו את אביהם עכו"ם גר יכול לומר לעכו"ם טול אתה ע"ז ואני מעות טול אתה יי"נ ואני מעות ומשבאו לרשות גר אסור ואי ס"ד דאורייתא כי לא באו ברשותו נמי כי קא שקיל חלופי ע"א קא שקיל אלא מדרבנן כו':

קשיא לי ודילמא עולם דאורייתא ודקאמרת כי לא באו לרשותו נמי האי תנא סבר יש ברירה והאחין שחלקו יורשין הוה ואע"ג דקי"ל כר' יוחנן דאמר האחין שחלקו לקוחות הוה הא ברירנא לה התם:

תו קשיא לי מאי דאמרינן תניא נמי הכי מאי תניא נמי הכי מי אלימא האי מתניתא מאידך והיכן מצינו שמסייע התלמוד מתניתא חדא ממתניתא אחריתי ומסתבר לי דרבא סבר דטעמא דתנא לאו משום דיש ברירה מדקתני ירשו ותניא נמי באידך מתניתא דדוקא ירשו אבל נשתתפו אסור ואי משום דיש ברירה אפילו נשתתפי אמאי אסור דכיון דיש ברירה הרי הוברר הדבר שזה חלקו המגיע לו ואין מחזירין דכותיה זה לזה ביובל בשותפין שחלקו קרקע אלא ודאי שמע מינה דטעמא משום דאין לו ירושה אלא מדרבנן ואקילו בזה רבנן שיהא יכול לומר טול אתה ע"א ואני מעות ואוקמוה בהא אדינא אבל כשנשתתפו דאית ליה זכייה גמורה אסור דחליפי ע"א קא שקיל משום דאין ברירה אי נמי יש ברירה ואסור מדרבנן מפני שרוצה בקיומו גזרה שמא יחזור לסורו והקילו בשל דבריהם ופי' שמא יחזור לסורו מלשון סורי הגפן נכריה אי נמי מענין סורו טמא ואית דגרסי לאסיאורו מלשון ואל ישובו לכסלה. דמתרגמינן ולא יחזרון לסיאורה:

עכו"ם את הגר וגר את הגר אינו לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים דתניא הלוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו:

ה"ג והתנן (אין) רוח חכמים נוחה הימנו ול"ג והתניא דהיא מתני' בסוף מסכת שביעית דתנן המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו הלוה מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו אם החזיר רוח חכמים נוחה הימנו וכיון דאיכא מתניתין לא שביק תלמודא למיפרך מינה ופריך מברייתא:

ופריקנן לא קשיא כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה ולא גרסי' כלל כאן שהורתו ולידתו בקדושה דההיא ישראל גמור הוא וחייב להחזיר מן הדין אלא הגרסא כדכתיבנא וכן גריס רש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל הא דאמרינן אין רוח חכמים נוחה הימנו מפט כשהורתו ולידתו שלא בקדושה ואידך דאמרינן רוח חכמים נוחה הימנו כשהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה:

וקשיא לן הא דאמרינן פ' מי שמת איסור גיורא הוה ליה תליסר אלפי זוזי בי רבא ורב מארי בריה דאיסור הורתו שלא בקדושה הוה ולידתו בקדושה הוה כי קא שכיב איסור אמר רבא היכי ליקנינהו רב מארי להני זוזי אי משום ירושה גר לאו בר ירושה הוא כו' עד ולודי איסור דהני זוזי דרב מארי נינהו עד נפיק אודיתא ביה רבא ואיקפד רבא אמר קא מיגמרי טענתא לאינשי ומפסדו לי. ואמאי קפיד רבא דהא אית ליה לאהדורינהו משום רוח חכמים נוחה הימנו וליכא למימר דלהכי קפיד משום דהשתא מהדר להו מדינא ואלמלא כן היה מקיים בו רוח חכמים נוחה הימנו דאם כן לא הוה אמר ומפסדו לי דמשמע דהפסד ממון יש לו בדבר זה אלמא רצונו היה לעכבם אצלו ויש שאמרו דאע"ג דכי מהדר רוח חכמים נוחה הימנו כי לא מהדר לא קפדי' רבנן אלא שאין מחזיקין לו טובה וליתא דבההיא מתני' דשביעית קתני סיפא כל המטלטלין נקנין במשיכה כל המקיים את דברו רוח חכמים נוחה הימנו והרי מי שאינו מקיים את דברו אין רוח חכמים נוחה הימנו וחשיב ממחוסרי אמנה מכלל הן אתה שומע לאו שכל מקום שאמרו בעושה רוח חכמים נוחה הימנו כשאין עושה אין רוח חכמים נוחה המנו ור"ת ז"ל תי' שלא אמרו רוח חכמי' נוחה הימנו אלא בלוה דוקא שגמלו אביו של זה חסד שהלוה לו ואינו בדין שישלם לו רעה תחת טובה אבל בפקדון אם רצה אינו מחזיר ולא נהירא דכיון דבמלוה דליכא אלא שעבודא יש לו להחזיר כ"ש בפקדון שהוא בעין ואין שליחות יד בו שראוי להחזירו ויש שפירשו דרב מארי בן עכו"ם הבא על בת ישראל הוה דקי"ל הולד כשר וישראל גמור הוא מעיקרו ואינו ראוי לירש את העכו"ם שאינו אביו כלל ומתניתא דהכא בעכו"ם הבא על הכותית ולדידי מסתברא לפי שיטת רש"י ז"ל דצורבא מרבנן דדחיק ליה שעתא שאני:

והנכון לפרש דכי הויא הורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו גזירה שמא יחזור לסורו וליכא למיחש דמשום הא חשבי' ליה כישראל גמור דכ"ע ידעי דבן עכו"ם הוא כיון דאף לידתו שלא בקדוש' אבל כשלידתו בקדושה אין רוח חכמי' נוחה הימנו דהא איכא למיחש ביה שמא יחזור לסורו ואם הוא מחזיר לו אתו למטעי בי' שהוא מתיחס אחריו ואין קדושין תופסין לו באשת אביו ואע"ג דלהאי פירושא אתי פירוקא דתלמודא על אחרון ראשון ועל ראשון אחרון לא איכפת לן דהא אשכחן דכוותא בתלמודא וחדא מינייהו במסכת סוכה פ' הישן גבי הישן בתפילין וכי תימא והיכי מוקמינן מתניתא דקתני אין רוח חכמים נוחה הימנו כשלידתו בקדושה דהא קתני נתגיירו בניו עמו ומדנתגיירו בניו עמו אלמא לידתו שלא בקדושה הא ליתא דהא באידך מתניתא נמי קתני בניו עמי וסוף סוף בחדא מינייהו אית לן למימר דבניו לאו דוקא וכיון דכן הא עדיף טפי לקיומי מתני' כפשטיה דבניו עמו דוקא ע"מ דלידתו שלא בקדושה ולמימר דבניו עמו דברייתא לאו דוקא דהא לידתו בקדושה וזה מבואר:


דף יח עמוד א[עריכה]


תנו רבנן יש בעברי שאין בעבריה כו'. וכי תימא ואמאי לא קתני נמי שאמה העבריה אינה נרצעת מה שאין כן בעבד עברי ואיכא למימר דהא פשיטא ליה דהא בעבד עברי גופיה מיעטי' רחמנא דכתיב ואם אמר יאמר העבד ולא אמה העבריה. ותו דאפילי בעבד עברי נמי כל היכא דהוי רבותא דלא מצי למימר אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני אינו נרצע שאם אין לו אשה ובנים אינו נרצע כנ"ל:

מהו דתימא לא ליבטלו הלכתא מינה. מסתברא לי דהכי פירושא מ"ד כיון דהני קדושין לא דמו לקידושין דעלמא דהא הוה בע"כ דאב ודכותייהו בעלמא לא הוה קידושין כלל והכא גזירת הכתוב הוא דמהני וכיון דכן אין לך בו אלא במה שאמרה תורה ותצא כהלכותיה דומיא דאמה העבריה דעלמא קמ"ל:

אי הכי אמאי יוצאה בסימנין תמיהא מילתא מאי אי הכי דהא לדידיה אי מוקי' לה כשלא יעדה קשיא רישא דקתני משא"כ בעבריה וי"מ דהאי אי הכי לא מתפרש באי אמרת בשלמא אלא כפשוטיה ופרושא דסיפא קא בעי היכי מיתרצא ולאו למימרא דלידידי' ניחא ויש כיוצא בו בתלמוד כלל ודין הוא דכל היכא דאיהו לא עבד אוקימתא דפריכו לית למימר אי אמרת בשלמא ומיהו עדיין יש לומר דאי אמרת בשלמא היא ומקשה סבר דלעולם כשלא יעדה והא דקתני רישא מה שאין כן העבריה לאו למימרא שאין דינין אלו דעברי נהגין בעבריה אלא הכי קתני יש דינין מפורשים בתורה שאינם מפורשים באמה העבריה ואפשר דנהגי בה דילפא מינה או אפשר דלא נהגו בה אבל תנא לא מיירי בהכי מיהו תלמודא לא בעי לפרושה מתניתא הכי משום דא"כ לא אתיא רישא דמתניתא דומיא דסיפא דאלו סיפא דקתני יש בעבריה מה שאין בעברי פירשו שאין נוהגין בעברי כלל ולהכי עדיף ליה לאוקמי כשיעדה כנ"ל:

ואינה נמכרת ונשנית מכלל דעבד עברי נמכר ונשנה והתניא בגניבו ולא בכפילו ולא בזממו בגנבו כיון שנמכר פ"א שוב אי אתה יכול למכרו. פי' דהאי בגניבתו כוליה מיותר לדרשא דמצי למכתב אם אין לו ונמכר בה לימא בגנבו דאי בגנבו שמעת מינה תלת דרשינן גנבה גנבו בגניבתו גנבה למעוטי כפל גנבו למעוטי זממו גנבתו דמשמע חדא למעוטי שאינו נמכר אלא על גניבה אחת. וכי תימא ולישני ליה דמתניתא דהכא במוכר עצמו שנמכר ונשנה ואידך במכרוהו ב"ד דקרא במכרוהו ב"ד כתיב ולא יליף תנא דמתניתא שכיר שכיר ואיכא למימר דמשמע לן דכיון דקתני מה שאין כן בעברי אינו נורג בשום עברי ואפי' מכרו ב"ד נמכר ונשנה:

ופרקינן אמר רבא לא קשיא כאן בגנבה אחת. כאן בשתי גניבות יש מפרשים בשתי גניבות נמכר ונשנה כמתניתא דידן וכי קתני כיון שנמכר פעם אחת אי אתה רשאי למכרו בגניבה אחת שאם אינו שוה כנגד גנבתו אינו נמכר עליה ב"פ כרבי אליעזר דלקמן ואקשינן דהא מגנבתו ממעט ליה תנא והא חדא גנבה הוא ובגנבה אחת אפי' פעמים הרבה נמכר והיינו דאקשינן גנבו טובא משמע. וי"מ בהפך דכי קתני נמכר ונשנה בגנבה אחת כרבנן דאמרי גנב אלף ושוה חמש מאות נמכר ונשנה דלא מוקמי' מתניתא כיחידאה וכי קתני אינו נמכר ונשנה בשתי גנבות ואפי' בשני בני אדם שגנב לזה וגנב לזה דגנבתו אמר רחמנא ולא שתי גנבות:

ומקשי' דהא בגנבתו טובא משמע כלומר דכל היכא שגנב גניבות הרבה לכמה בני אדם לכל אחת מהם גניבה אחת לגבי כל חד מנייהו גנבה אחת היא ושפיר קרינן ביה ונמכר בגנבתו:

ופרקינן לא קשיא כאן באדם אחד כאן בשני בני אדם. פי' דבאדם אחד שגנב לו שתי גניבות אינו נמכר אלא על הראשונה שאלו נמכר על שתיהן קרינן ביה בגנבותיו אבל בשני בני אדם נמכר ונשנה:

ומסתברא דבאדם אחד נמי דוקא כשגנב וגנב ואחר כך נמכר אבל גנב ונמכר ואחר כך גנב הא ודאי נמכר ונשנה דשפיר קרינן ביה בגניבתו ואינו בדין בשביל מכירה יחזור ויגנוב לו כמה פעמים ויהא פטור אלא ודאי כדאמרן וכיון דכן דכוותה בסיפא בשני בני אדם אפילו בגנב לזה וחזר וגנב לזה שלא היתה מכירה בנתים נמכר ונשנה ואם עמד בדין עם הראשון קודם שגנב לשני נמכר לתשלומי ראשון תחלה ואם לאו נמכר ונשנה לצורך שניהם מחלקים ביניהם לפי חשבון וכל שגנב לאדם א' או לשני בני אדם שני פעמים ושוה כנגד שתיהן נמכר פעם אחת:

א"ל אביי מאי ניהו דכתיב ליה שטרא אדמי' פי' דאלו מכסף בע"כ מאי איריא אמה העבריה אפילו בע"ע נמי אלא ודאי לומר דכתיב ליה שטרא אדמיה בע"כ ונפקא לן מדכתיב והפדה שמסייע והיינו סיוע. אלא אמר אביי בע"כ דאב משום פגם משפחה:

אי הכי עבד עברי ניכפינהו לבני משפחה משום פגם משפחה. וכי תימא וכיון דאינהו לא חיישי לפגמייהו אמאי כייפינן להו שהרי אין להם תובעין. איכא למימר כגון דאיכא ענים ועשירים. א"נ דכלהו עשירים ומקצתן רוצים ומקצתן אינם רוצין וכי תימא והא קיי"ל דנמכר לישראל אינו נגאל ע"י קרובין דלקמן איבעיא לן ולא איפשיט לן ולרבי בהדיא קאמר מי שאינו נגאל באלה. ואיכא למימר דכייפינן להו למיתן ליה כספא במתנה דאזיל הוא ופריק נפשיה. ונראה לפרש דברים כפשטן דה"ק אי הכי עבד עברי ניכפינהו לבני משפחה כשמוכר א' מהם עצמו ויש לו במה ליגאל דליפרוק נפשי' משום פגם משפחה ופרקינן הדר ומזבין נפשיה:

גירסת הספרים והיא גירסת רש"י ז"ל בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה במאי קא מיפלגי ר' עקיבא סבר יש אם למקרא ור' אליעזר סבר יש אם למסורת ע"כ. ובודאי דר"ע יש אם למקרא ס"ל כדמוכח בריש מס' סנהדרין ור"א ס"ל יש אם למסורת כדאית' בבכורות והאי מקרא ומסורת דאמרינן הכא פרש"י דר"ע אזיל בתר מקרא דקרינן בבגדו בה בחירק דמשמע לשון בגד דאולי הוי לשון בגידה הוי קרינן בבגדו בחולם במשקל בשמעו את דברי האלה. ור' אליעזר ס"ל אזיל בתר מסורת דכתיב בגדו חסר ומשמע לשון בגידה מדכתיב בגד בוגדים בגדו ואלו הוי לשון בגד הוה כתיב בביגדו ביו"ד:

והקשו עליו בתוספות דהא אשכחן בגדו טובא מלשון בגד ומלבוש דלא כתיב ביה יו"ד כדכתיב ותתפשהו בבגדו ובגדו שפיר משמע בין במקרא בין במסורת מלשון בגד ומלשון בגידה נמי כדכתיב בגד בוגדים. ויש שפירשו דהכא לאו מקרא ומסורת דבגדי דרשי' אלא מדכתיב אשר לא יעדה באל"ף וקרינן ליה לו בוא"ו דר"ע דדרש מקרא אשר לו יעדר דאיכא קדושין והכי קאמר קרא אם רעה בנישואי' בעיני אדוניה מפני שהיא פסולה לו או שאינו רוצה לשאת אותה אחר אשר לו יעדה לא ימשול למכרה שאינו מכרה אחר אישות אבל בלא ייעוד מוכרה שמוכר אדם בתו לשפחות אחר שפחות ור' אליעזר דריש מסורת אם רעה בעיני אדוניה ולא יעדה כלל והפדה לא ימשול למכרה שאינו מוכר בתו לשפחות אחר שפחות הא לשפחות אחר אישות לחוד מוכרה. והקשו על פי' זה דא"כ דלא יעדה הוא דדרשי' מאי האי דנקט תנא בלישני' בבגדו בה ופריש לה חד מלשון טלית וחד מלשון בגיד' דמשמע דפלוגתי' (יהו) במשמעות בבגדו:

ומסתברא למימר דה"ק דכל חד מהני תנאי בעי למדרש סופי' דכתיב בבגדו לפום סבריה דדריש מלא יעדה כי היכי דלא תקשו ליה סופיה דקרא דרבי עקיבא דדריש אשר לו יעדה קאמר דקרא לא קשיא ליה דכתיב בבגדו דההוא לשון בגד הוא ורבי אליעזר דדרש אשר לא יעדה קאמר דקרא דכתיב בבגדו לא קשיא ליה דההוא לשון בגידה הוא והיינו דבעינן בגמרא במאי קא מיפלגי כלומר מאי טעמא דריש ליה חד מלשון בגד וחד מלשון בגידה ואמרינן דרישא דקרא קשיתיה לכל חד מנייהו דמר סבר יש אם למקרא ודריש אשר לו יעדה ומר סבר יש אם למסורת ודריש אשר לא יעדה:

מיהו הא קשיא דלקמן דאיבעי לן ייעוד ארוסין עושה או נשואין עושה אתינן למפשטע מהא דתניא בבגדו בה כיון שפירש טליתו עלי' שוב אינו רשאי למוכר' הא קדושי מקדיש לה אלמא ייועד אירוסין עושה ודחינן דהתם במתניתא בקידושין דעלמא קאי ואי רבי עקיבא מלו יעדה נפקא ליה דאינו רשאי למכרה הא קדושי מקדיש לה היכי איפשר לומר דאשר לא יעדה בקידושין דעלמא קאי:

ויש לנו לפרש כדברי רש"י ז"ל דבתיבת בבגדו פליגי והא דקיי"ל מאי מסורת דריש רבי אליעזר דהא בגדו חסר מלשון מלבוש בגד משמע דומיא דותתפשהו בבגדו א"ל דאע"ג דבעלמא כתיב בגדו חסר מלשון בגד התם הוא דליכא למטעי ביה כלל הכא דאפשר למדרשיה מלשון בגידה אלו הוה מלשון בגד לא הוה כתיב חסר ומדכתיב חסר שמעינן דלשון בגידה הוא וקרא נמי מסייע ליה מדלא כתיב בבגדו עליה וכתיב בבגדו בה אלמא לשון בגידה הוא. והא דמקריה במתניתא ר"ע לרבי אליעזר רביה אשכחן דכותא בתלמודא וחד מנייהו בפרק קמא דב"ק ר"מ אומר אף הצבוע רבי אליעזר אומר אף הנחש ורבי אליעזר היה קודם ר' מאיר כמה דורות:


דף יח עמוד ב[עריכה]


ורבי שמעון סבר יש אם למסורת ולמקרא ואע"ג דהתם במסכת סוכה גבי דפנות דס"ל שלש כהלכתו ורביעית אפילו טפח דריש מקרא בלחוד בסכות כדאיתא התם התם לא איפשר למדר' מקרא ומסורת דחד סתר לאידך דמקרא משמע שלש כהלכתן וממסורת משמע שתים כהלכתן אבל הכא דאפשר לומר שאין אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות ולא לשפחות אחר שפחות ואפשר למדרש מקר' ומסורת דריש להו ומינה דר"ע דלא דריש הכא אלא מקרא לחוד דאפילו היכא דאיפשר למדרשינהו תרווייהו לא דריש אלא מקרא והא דאשכחן בפסחים דדריש לחם עוני קרי ביה אוני לחם הנאכל באנינות יצא לחם מעשר ודריש נמי לחם עני פרט למצה שנילושה ביין ושמן ודבש לאו למימרא דדריש לחם עוני לחם עני ודריש מסורה אלא קרא כפשטיה דרש ליה לחם של עניות פרט למצה שנילושה ביין ושמן ודבש שהיא לחם עשירות ומאי דדרשינן התם מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה ודרשינן לחם עני ולא פליג בה ר"ע הא פרישנא בדוכתה דההיא לאו חובה הוא דאורייתא אלא דרשא דרבנן ואם רצה אינו פורס ומברך על השלימה. כנ"ל:

איבעיא להו ייעוד נשואין עושה כו'. עד זבוני הוא דלא מצי מזבין הא קדושי מקדש לה פי' האי לא למה ליה למימר לא ימשול למכרה לימא אין לו בה כלום ומהדרינן התם בקידושין דעלמא קאי והכי קאמר כיון שמסרה למי שנתחייב בשארה כסותה ועונה שוב אינו רשאי למכרה. ותמיה מילתא למה ליה לאורוכי כולי האי ולמימר הכי קאמר כיון שנמסרה כו' לימא התם בקדושי דעלמא ותו לא. ואיכא למימר משום דאי בייעוד אדון מיירי שכבר היא ברשותו [שהוא] זן ומלביש אותה אתי שפיר בבגדו בה מלשון בגד שפורש טליתו עליה לייחדה לו לאשה אלא בקידושין דעלמא היכי שייך בבגדו בה דמשום קדושין דמקדש לה ליכא פרישת טלית שהרי עדיין לא נכנסה לרשותו עד שימסרנה לו אביה לחופה ולהכי מפרש דה"ק כיון שמסרה למי שנתחייב בכסות' ומשום כסותה נקט שארה ועונתה דכי הדדי נינהו ואתא כמ"ד מזונות וכסות דאורייתא ולמ"ד דרבנן לאו דוקא נתחייב אלא למי שדרכו לתת לה שאר כסות ועונה כנ"ל:

בשלמא ארוסין מארוסין שאני אלא נישואין מנשואין מי שאני פירוש דבשלמא ארוסין דלא מפקי לה מרשות אביה אלא שהתורה החמירה עליו שלא ימכרנו איכא למימר דהיינו משקדשה הוא אבל נתקדשה היא אוקמא אדינא שהיא ברשות אביה אלא נישואין מדינא מפקי מרשות אב דהוה להו כבגרות ומה לי נישואין דידיה או נישואין דידה:


דף יט עמוד א[עריכה]


מוקים לה כר' אליעזר פי' ועד השתא מהדרינן אדר' עקיבא משום דהלכתא כותיה דאלו רבי אליעזר שמותי הוא:

איבעיא להו מהו שייעד אדם לבנו קטן כו'. עד ואיש פרט לקטן אשר ינאף את אשת איש פרט לקטן הא דקתני רישא איש פרט לקטן פי' הראב"ד ז"ל דהיינו קטן ממש פחות מבן י"ג שנה ויום א' דומיא דקטן דסיפא ולמפטר קטן הבועל איצטריך סד"א בעריות לחייב שהרי ביאתו ביאה ודומיא דמתעסק בעריות שהיא חייב מפני שנהנה קמ"ל דכיון דקטן הוא אינו בר עונשין ואפילו אף בזו. אבל הר"א א"ב ב"ד ז"ל פירש דלמפטר קטן לא איצטריך דהא פשיטא דלא חייבה תורה לשום קטן בשום עונש אלא הכא למפטר את הנבעלת איצטריך אע"פ שהיא גדולה ומיירי בקטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד שאין ביאתו ביאה וכי תימא א"כ הוה ליה לפרושי בהדיא איש פרט לקטן פחות מבן ט' שנים ויום א' יכול אפילו ט' שנים ויום א' ת"ל ואיש והכי נמי דרשי' התם בספרא גבי מאי דכתיב ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע ובמאי דכתיב ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע. ואיכא למימר דכיון דפריש לה התם והכא לא אתא השתא אלא משום סיפא לא פריש לה וסמיך אהנהו דהתם ואע"ג דסיפא בקטן פחות מבן י"ג שנה ורישא בקטן פחות מבן ט' לא איריא הוא דכל חד מנייהו כדאיתא וזה הנכון:

מאי הוי עלה תא שמע דא"ר ינאי אין ייעוד אלא בגדול ואין ייעוד אלא מדעת תרתי. פי' רש"י ז"ל דלא הוי האי כתרתי דאמרינן בעלמ' שפירושו תרתי דסתרן אהדדי אלא הכי פירוש' ל"ל תרווייהו דהא כיון דליכא ייעוד אלא מדעת פשיט' דאין ייעוד אלא בגדול אבל ר"ח ז"ל פירש אותו כתרתי דעלמא והכי פירושו דאלו רישא קאמר דאין ייעוד אלא בגדול וסיפא קאמר אין ייעוד אלא מדעת הא מדעת יש ייעוד ואפילו בקטן ומהדרינן דחדא קאמר וסיפא פירושא דרישא א"כ דמאי מדעת דידה והשתא להאי פירושא לא מיפשיט בעיין עד מסקנא דפרישנא דמה טעם קאמר או דמדעת דידה הוא אבל לפירושו של רש"י ז"ל מגופיה דמימרא דרישא מיפשיט בעיין ולמה לן למקשי עלה ולתרוצה ואי בעינן לתרוצה הוה לן למימר גופא אמר רבי ינאי כו':

דתני אבימי משמיה דרבי אבהו אשר לו יעדה מלמד שצריך ליודעה פי' דלהכי אפיק תנא קדושין אלו בלשון ייעוד משום דמשמע מלשון למועד אשר יעדו כמיעד ומודיע לחבירו ואית דגרסי שצריך ליעדה והכל אחד ליודע' פירש ליעדה הוא ולאו דמסרסינן מלת יעדה:

הוא תני לה והוא אמר לה בקדושי ייעוד ואליבא דרבי יוסי בר' יהודה. פי' אע"ג דהא פשיטא דבקידושי ייעוד משתעי קרא דאשר לא יעדה איצטריך אבימי למימר דדוקא בקדושי ייעוד ולא ילפינן מינה למקדש בתו דעלמא דשאני הכא משום דהוי שלא מדעתו דאב או מדעתי ובעל כרחך למ"ד מעות הראשונות לקדושין נתנו מאי ר' יוסי בר' יהודה דתניא כו' והפדה שיהא שהות ביום כדי פריה דהיינו שוה פרוטה ואע"ג דהפדה לגופיה איצטרך לגרעון כסף מדכתיב יעדה והפדה וסמכו ענין לו ושמעת מיניה תרתי שאין יעדה אלא בזמן שאפשר בפדיון:

רב נחמן בר יצחק אמר אפילו תימא לקידושין נתנו ובכסף ראשון מיעדה שאני הכא דכתיב והפדה. פי' דהאי שוה פרוטה לאו לקדשה בה בעינן לה אלא גזרת הכתוב הוא דכי היכי שאינו מיעדה אחר שכלו כל שש כך אינו מיעדה כל זמן שלא נשתייר לו בה שוה פרוטה וכאילו כבר יצאה חשבינן לי' כך פי' רבינו הגדול ז"ל ועיקר:

אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושין מדרבי יוסי בר' יהודה כו' תמיהא מילתא טובא היכי דמי אי דמקבלה להו לאביה בשליחותה קטן וקטנה לאו בני שליחות נינהו ואי משום יד הא אין יד לקטנה כלל לקבל קידושיה וגיטה ואפילו אין לה אב ואי מטעמא דהוה ליה כמאן דאמר זרוק מנה לים ותתקדש לך בתי אם כן למקדש אותה הי' צריך לומר כן ותו מאי איריא לרבי יוסי ברבי יהודה בלאו דידיה נמי מודו בהא רבנן. יש מפרשים דלעולם מדין ידה ואף ע"ג דקטנה אין לה יד היינו מדין עצמה מכל מקום כיון שיש לאב יד עליה לקבל קידושיה והוא מרשה אותה ומרקן רשותו אצלה הרי ידה כידו דומה קצת להרשאה דעלמא. וכי תימא ואפילו אית לה יד היאך יש לה זיי' בממון דהתם בדר' יוסי ברבי יהודה אין שם זכיית ממון אלא מחילה שמוחל לה שעבוד שעליה ואף על גב דאין מזכין לקטן על ידו הא ודאי מוחלין לו דלא יהבינן ליה מידי דבעינן דלהוי ליה יד לזכות איכא למימר דהכא במאי עסקינן כשאין כאן זכיית ממון כגון שמקדשו בשטר שאינו ממון דליבעי יד לזכות וכיד בעלמא דאית לה לקבל קידושיה סגי לה אי נמי במקדשה בביאה או במאכילה או משקה אותה שוה פרוטה ומקדשה באותה הנאה והשתא היינו דאיצטרכינן למילף מדרבי יוסי ברבי יהודה דאלו מדרבנן לא הוה שמעינן דלהוי יד לקטנה כלל אע"פ שהאב מרקן רשותו אצלה ולא מיחוור. חדא דא"כ מצינו קטנה מתקדש' ע"י עצמה בכי האי גוונא והיכי מתמהינן לעיל אלמנה קריא לה דאלמא לא אפשר לשו' קטנה שתקדש עצמה ועוד דא"כ אפילו לאחר מיתת האב מקבלת קידושיה כשאמ' לה מחיים צאי וקבלי קדושיך דומיא דיעוד דאיתא אפילו לאחר מיתת האב וזה אין הדעת סובלתו ולא אמרה אדם מעולם ובהרשאה כיוצא בזו כשמת המרשה בטלה הרשאתו:

ויש מפרשים אותה דלעולם כשמקבלת קידושיה לאביה שאמר לה צאי וקבלי קידושיך בשבילי ולא מתורת שליחות לקטן אלא מדין זכיה שתזכה בקידושין לאביה ואתא רבא למימר דמדברי ר' יוסי בר' יהודה שמעינן דקטן וקטנה אית להו זכיה לזכות בממון לאחרים ומיירי בשאמר תחלה למקדש שכל זמן שיתן מנה למי שיזכה בו בשבילו תתקדש בתו לו ואחר כך אמר לבתו שתקבל אותו מנה בשבילו דהשתא האב הוא שמקדשה והיא זוכה בשבילו והוה אמינא דקטנה לית ליה זכייה קמל"ן דיש לה זכייה אפילו מדאורייתא מדרבי יוסי בר' יהודה דאמר מעות הראשונים לאו לקידושין נתנו וכי משייר בה שוה פרוטה ומתקדשה בה מקודשת דחשבינן כאלו אמר לה כשמכרה צאי וקבלי קידושיך והיא מקבלת אותו בשביל אביה ואית לה זכייה מן התורה לזכות בו לאביה וכי תימא ומאי ראיה איכא מדרבי יוסי ברבי יהודה דהתם ליכא זכיית ממון אלא מחילה ולעולם אימא לך דאין לה זכייה. איכא למימר דהא דרבא אמר רב נחמן תליא באידך מימרא דידיה דאמר המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת דברי רבי יוסי בר' יהודה כו' דאשמועינן דכי מקדש לה לאמה הוי כמקדש במלוה שיש עליה משכון ומחזיר המשכון ואינו מקדש בגוף המלוה אלא במשכון שמחזיר לה שהוא קונה אותו כדבעי' למימר כי כשמקדש אותה באותו שוה פרוטה הרי היא כמחזיר לה המשכון שהיא בידה והיינו דאמרינן לעיל דאף על גב דעבד עברי לא סגי ליה במחילה אמא העבריה במחילה סגי לה דהא לית בה קטן איסור ואי משום דיש כאן משכון ומחילה במלוה שיש עליה משכון לא מהניא בלא חזרת משכון הכא שהמשכון ביד' מכיון שמחול לה שעבודו חזרת משכון איכא:

והשתא דאתינן להכי דקדושין דאמה העבריה לרבי יוסי ברבי יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו אינם בשוה פרוטה דמלוה אלא בחזרת המשכון אם אתה אומר דקטן אין לו זכייה לזכות בממון האיך היא מקודשת שהרי אין לה יד לזכות במשכון שהרי ב"ח קונה משכון אפילו בשעת הלואתו כדבעינן למימר ואלו יש ביד ראובן משכון של שמעון ומת שמעון אינו יכול למוחלו לבניו כשהם קטנים ואע"פ שהחזירו להם לא זכו דכיון דקני ליה כשותף הוא בו וצריך בר זכייה לזכות בהקנאתו וכיון דחזינן דא"ה קטנה זוכה במשכון שמחזירין לה שמעינן דקטן אית ליה זכייה לזכות בממון לעצמו או לאחרים. וכ"ת כיון דמדרבי יוסי בר' יהודה שמעי' דקטן א"ל זכייה מדאורייתא היכי לא מייתינן מיניה ראיה במס' גיטין בפ' התקבל דשקלינן וטרינן התם קטן אי א"ל זכייה או לא ומייתינן התם מתניתא אחריתי ולא מייתינין הא. והא לא קשיא דהא דרבא אמר רב נחמן לא אתיא מדרבי יוסי ברבי יהודה אלא למאן דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו והיא מתקדשת בחזרת משכון ואיכא למדחייא כדרב נחמן בר יצחק דלעולם מעות הראשונות לקידושין נתנו ועל ידי אביה היא מתקדשת שקיבל מעות הראשונות לקידושין (נתנו ועל ידי אביה היא מתקדשת שקבל מעות הראשונות) וכן ראיתי שפירש החכם רבי יצחק הלוי ז"ל בן אחיו של מורי הרב נר"ו ונכון הוא. אלא דקשה קצת דכיון דהא דרבא אמר רב נחמן קמייתא תליא באידך דידיה בתרייתא הוה ליה לתלמודא לאקדומי אידך בתרייתא. ואפשר לפרש דלעולם הכא מדין זרוק מנה לים ותתקדש בתי לך אתינן עלה ואף על גב הא אפילו לרבנן איתא אצטרכינן לרבי יוסי ברבי יהודה לאשמועינן שאף על פי שלא דבר מתחילה עם המקדש כן כיון שאמר לה צאי וקבלו קדושין בהכי סגי וסתמו כפירושו שכן היתה כוונתו שכל מי שיתן הכסף בידה תהא מקודשת לו והיינו מדרבי יוסי ברבי יהודא דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין נתנו שלא דבר עם האדון מקידושיה כלל א"ש כיון שאם רצה מייעד חשבינן כאלו אמר צאי וקבלו קידושיך וכאלו אמר לה כשתתן הכסף בידך תתקדש לך דאי לא היאך הוא מקדשה בשוה פרוטה שנותן לה ולפי זה דוקא במקדשה בכסף דומיא דההיא דייעוד אבל לא במקדשה בשטר וכדכתיבנא לעיל בפרקין וכן נראה שיטתו של רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל:

ואמר רבא אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי ברבי יהודה כו' יש מפרשים דהיינו דאתינן למילף מדרבי יוסי ברבי יהודא דב"ח קונה משכון ויכול לקדש בו את האשה. וכי תימא הא מדרבי יצחק שמעינן לה. איכא למימר דמדרבי יצחק לא שמעינן אלא כשמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו לא אע"ג דקושטא דמילתא ל"ש הכי ול"ש הכי ב"ח קונה משכון מ"מ אפשר למדחייה כדרבי יצחק וכדדחינן בפ' השולח דאמרינן אימור דאמר ר"י במשכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי אמר הילכך איצטרכינן לרבי יוסי ברבי יהודה דאמה העבריה משכנו בשעת הלואתו ומקדשה בו והא ודאי בגוף המשכון מקדשה דאלו במלוה גופה לא אפשר דהא קי"ל המקדש במלוה אינה מקודשת. ואין זה נכון דאפילו לכשאת"ל דמשכנו בשעת הלואתו אין ב"ח קונה משכון ולא אמר רבי יצחק אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו בכל כי האי משכון דאמה העבריה שהמלוה הולך ואוכל פירות דכ"ע ב"ח קונה משכון דלא אפשר למיכל פירי בלא קנין הגוף לפירות ואפילו למאן דאמר קטן פירות לאו קנין הגוף דמי ותו היכי נקטינן סתמה המקדש במלוה שיש עליה משכון דאיכא במשמע כל משכון ואע"פ שאינו אוכל פירות דילמא שאני אמה העבריה דאיכא אכילת פירות ולפיכך ב"ח קונה אותה אבל במשכון שאין המלוה אוכל פירות לא. לכך נראה לפרש דודאי מדרבי יצחק שמעינן דהמלוה קונה משכון אפילו בשעת הלואתו וכדתנן המלוה על המשכון אינו משמע דטעמא משום דקני ליה ומלוה על המשכון משכנו בשעת הלואתו משמע. מיהו אע"ג דמלוה קונה משכון אכתי הוה אמינא שאם קדש את האשה סתם במלוה שיש עליה משכון שלה א"מ ואע"פ שהחזיר לה המשכון שאין דעתה של אשה על חזרת המשכון אלא על גוף המלוה דליתא בעול' דאלו משכון גופי' כיון דאיהי נמי א"ל קנין בגויה אין דעתה עליו קמל"ן מדרבי יוסי ברבי יהודה דדעתה אמשכון ולפי' מקודשת והא דמדמינן אמה העבריה למשכון מטלטלי משום דעבד כבעל דאיכא קנין הגוף גמור וידו כיד רבו הוא דאיתקש לקרקע אבל עבד עברי לא וכל שכן אמה העברי' שאין גופה קנוי כלל ובמחילה גרידת' סגי לה דאיכא לדמיה למטלטלי והני תרי מימרא דרבא אמר רב נחמן הלכתא נינהו דליכא מאן דפליג עלייהו והא דאמרינן לעיל גבי קדשה במשכון מקודשת דהתם במשכון דאחרים וכדרבי יצחק לאו דוקא במשכון דאחרים דה"ה במשכון דידה אלא דשנינן לה לרוחא דמילתא במשכון דאחרים בשינוייא רווחא ולאפוקי מאידך דרב נחמן דלעיל מינה במקדש במנה והניח לה משכון עליהם שאינה מקודשת ודכוות' בתלמודא טובא:


דף יט עמוד ב[עריכה]


תנו רבנן כיצד מצוות ייעוד כו'. משל לאומר לאשה כו' מה שפירש"י ז"ל מכאן נלמוד משל זה שלאומר לאשה לא ירדנו לסוף דעתו בזה שאין צריך לפרש אלא במשל דעלמא שאינו בא ללמוד אלא ללמד. משל למאן אילימא לרבי יוסי ברבי יהודה והאמר אם יש שהות ביום כו' פירוש ולא מבעיא אי ס"ל מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו דליתיה למשל כלל דהא לא יהיב לה כספא עד שעת קידושין אלא אפילו אי סבירא ליה מעות הראשונות לקידושין ניתנו כדרב נחמן בר יצחק נהי דנתנו לקידושין אבל לא מקדשא למפרע משעת מכירה אלא משעת ייעוד כאומר הרי את מקודשת בכסף זה לאחר שלשים יום שאף על פי שנתאכלו המעות מקודשת אם לא חזרה בה אם לא קדשה אחר תוך שלשים יום:

אלא אמר רב אחא בר יעקב משל לרבנן פשיטא מהו דתימא הא לא אמר לה מעכשיו פירוש וטמא כדרבי יוסי ברבי יהודה דלקידושין ניתנו בלא מעכשיו קא משמע לן דסתמו כמעכשיו הוי מדין תורה:

תניא אידך המוכר את בתו כו'. עד משל לרבי יוסי ברבי יהודה פשיטא מהו דתימא הא לא אמר לה לאחר שלשים. וכי תימא ולרבי יוסי ברבי יהודה נמי אי סבירא ליה דמעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו היאך המשל דומה לזו כלל. ואיכא למימר דהיא גופה קא משמע לן תנא דלא תימא אין דברי רבי יוסי בר' יהודה אלא היכא דאמרינן מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו אבל אי ס"ל לקידושין ניתנו כמעכשיו דמי ומקודשת לאדון אלא אפילו ס"ל לקידושין ניתנו אין דינו אלא כמשל זה שאין בו מעכשיו ומקודשת לשני:

תניא אידך המוכר את בתו ופסק עמו ע"מ שלא לייעד כו' ולר"מ תנאו קיים והתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל. פי' דאע"ג דבתנאין דעלמא אם נתבטל התנאי נתבטל המעשה התם הוא בתנאי שאפשר לקיימו אבל תנאי שא"א לקיימו אינו אלא כמפליג בדברים כדתניא בפרק המגרש ה"ז גיטך ע"מ שתעלי לרקיע שתבלעי קנה של ד' אמות שתביאי לי קנה בן ק' אמה ה"ז גט ותנאו בטל והכא נמי כיון דא"א לקיים תנאו מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה אינו אלא כמפליג בדברים ר"י אומר בדבר של ממון תנאו קיים פירש"י ז"ל דבר של ממון כגון שארה כסותה אבל עונה אינו דבר של ממון ותנאו בטל אבל בירו' אמרו דעונה נמי דבר של ממון הוא שהנאתה היא דכולה למוחלו ואי זהו דבר שאינו של ממון כגון האומר ע"מ שלא תצטרכי לגט ושלא תהיה זקוקה ליבם והוי יודע דאפי' לר' יהודה לא אמר אלא באומר אין לך עלי שכיון שהוא דבר של ממון שניתן למחילה אינו חשיב מתנה על מה שכתוב בתורה אלא אם חבירו הוא שמתנה שימחול לו אבל באומר ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ודאי מתנה על מה שכתוב בתורה הוא ותנאו בטל והוה ליה כההיא דאמרינן ע"מ שלא תשמיטנו שביעית שביעית משמטת שלא תשמיטנו בשביעית אין שביעית משמטת וכדאמרינן ע"מ שאין בו אונאה יש בו אונאה שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה והיינו דקתני הכא ע"מ שאין לך עלי ואפי' בהא סבר ר' מאיר דחשיב מתנה על מה שכתוב בתורה משום דאכתי לא נתחייב לה בדברים אלו ולא שייכא בה מחילה ותנאי היא אבל לאחר שנשאת מודה הוא שיכולה למחול לו והכי נמי מוכח בכתובות גבי מתניתין דהפוחת לבתולה ממאתים מפי מורו נר"ו:

הא דאמרינן מה למקדשה לפסולין שכן אדם מקדש את בתו כשהיא נערה הכי פירושו אין ללמוד מכירה מקידושין שכחו של אב גדול הוא בקידושין יותר ממכירה שהרי מקדש בתו נערה ואינה מוכרה:

ר"א אומר אם ללמוד שמוכרה לפסולין הרי כבר נאמר אם רעה בעיני אדוניה שרעה בנשואיה. פירוש דאף על גב דקדושין תופסין בה רעה היא לקיימה אבל לקרובין שאין קדושין תופסין בה לא שייך למקריה רעה והיינו דאתי מהכא מכירת פסולין ולא אתי מינה מכירת קרובים. מה ת"ל לאמה מלמד שמוכרה לקרובין והלא דין הוא אם מוכרה לפסולין לא ימכרנה לקרובים כלומר אם מוכרה לפסולין דהוא ניוול וגם שקידושין תופסי בה ויש כאן מכשול לבא לידי נשואין באיסור לא ימכרנה לקרובים שאין כאן מכשול ולית לה ניוול:


דף כ עמוד א[עריכה]


תני חדא עד לעולם כרבנן ומודו רבנן היכא דאיכא צד ייעוד כמו מוכרה לאביו שרשאי ליעדה לו לבנו שהוא דודה משא"כ במוכרה לבנו שאינו רשאי ליעדה לו שאחותו היא ולא לבנו שדודתו היא וכי תימא וכיון דתרווייהו כרבנן קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא דתנאי הוא ואליבא דרבנן מר סבר דכי אמרו רבנן אין מוכרה לקרובין היינו היכא דליכא צד ייעוד כגון בנו אבל לאביו מוכרה ימר סבר דרבנן אפילו באביו אמרינן דאין מוכרה כיון שאינו יכול לייעדה לעצמו. אי נמי דלא פליגי כלל ובתרייתא בשאין לאביו בן:

תנו רבנן אם בגפו יבא בגפו. יצא כו'. רבי אלעזר אומר יחידו נכנס יחידי יוצא ופרישנא שאם אין לו אשה ובנים אין רבו כופהו ליתן לו שפחה כנענית אבל הוא מותר בה דומיא דמוכר עצמו כדכתיבנא לעיל והלכתא כר' אליעזר בן יעקב דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ואפילו בברייתא כדמוכח ביבמות ואידך שאינו יוצא בראשי איברים נפקא ליה מלא תצא כצאת העבדים ופשטיה דקרא שאינה יוצאה כלל בראשי איברים:

תנו רבנן נמכר במנה והשביח ועמד על מאתים כו'. עד אמר רב נחמן בר יצחק תרי קראי כתיבי כו' וכי יש לך שנים מרובות ויש לך שנים מועטות כלומר מה רבוי שנים יש כאן וכי אפשר להיות מרובות יותר על שש או מועטות משש אלא ודאי דהאי רב ומעט לאו אשנים קאי אלא אדמיו שאם נתרבה כספו בתוך השנים האלו נדון כפי כסף מקנתו ואם נתמעט כספו בתוך שנים אלו נדון כפי שניו ופרכי' ודילמא ה"ק רחמנא היכי דעבד תרתי ופש ליה ארבעי נותן לי' דמי ארבעי מכסף מקנתו כו' פי' ודילמא לעולם רבות ומעט אשנים קאי וגז"ה היא דכל היכא שנשארו רוב שטם כשפוד' עצמו שיתן כספו כפי כסף מקנתו בין לקולא בין לחומרא כלומר בין שהשביח או שהכסיף ואם לא נשארו אלא מיעוט שנים כשפודה עצמו שיחשוב כספו כפי שנים הבאים בין לקולא בין לחומרא ובדין הוא דמצינו למפרך דאם כן משתי שנים עד ארבע שנים לא פירש הכתוב מה יהא דינו אלא דאידך עדיף לן למפרך דא"כ מאי בשנים הוה ליה למימר אם עוד רבות שנים ואם מעט נשאר שנים מאי בשנים נתרבה כספו בשנים:


דף כ עמוד ב[עריכה]


בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת עבד עברי הנמכר לעכו"ם נגאל לחצאין. פי' דאי אית ליה למפלח ארבע שנין ופדיונו מנה ולית ליה אלא חמשין כדי חציו דיהיב חמשין ונגאל חציו ועובד שני שנים הראשונים ויוצא אבל אין לומר שיעבד שתי שנים האחרונים בחמישים הנשארין שהחמשין הנשארין חוב הם עליו ודין הוא שיתפרע מהם האדון לאלתר תדע דהא אם איתא שנמכר לעכו"ם נגאל לחצאין ה"ה נמכר לישראל או משום דילפינן שכיר שכיר או משום דוא"ו מוסיף על ענין ראשון והאיך אפשר לומר שיהא עבד זה היום מותר בשפחה ולמחר אסור ואח"כ מותר כשיחזור לעבודתו אלא ודאי אם איתא דנגאל לחצאין כך יהא דינו כמו שאמרנו:

גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין אף האי נמי אין נגאל לחצאין או דלמא לקולא אמרי' לחומרא לא אמרינן. פי' האי ג"ש מקובלת היא דהכי ילפינן לה התם במסכת ערכין בהדיא דגמר' שדה אחוזה מנמכר לעכו"ם לענין הכסיף והשביח דאזלי לקולא דמוכר בפדיונו ולהכי אמרינן כיון דגמרינן להאי ג"ש יליף נמי עבד עבד משדה אחוזה שאינו נגאל לחצאין או דילמא לקולא אמרינן כגון השביח והכסף דהוי קולא דיליף שדה אחוזה מעבד לחומרא לא אמרינן דלגמר עבד עברי חומרא זו משדה אחוזה דאינו נגאל לחצאין דאע"ג דבעלמא כי דיינינן ג"ש מקובלת לגמרי דיינינן לה בין לקולא בין לחומרא שאני הכא דגלי רחמנא בעבד עברי דניזיל בכלהי דיניה לקילא דידי' כגון לענין טוב לו עמך ולענין השביחו הכסיף כך פי' רבינו הגדול ז"ל:

א"ל לאו אמרת התם ונמכר כלו ולא חציו ה"נ נגאל כולו ולא חציו וכן הלכתא:

אמר אביי אם תמצא לומר נגאל לחצאין כו'. תמיהא מילתא כיון דאסיקנא דאין נגאל לחצאין מאי האי דאמר אביי את"ל נגאל לחצאין דלאו הלכתא ומאי אתא אביי השתא לאשמועינן. ואיכא למימר דאביי אדלעיל קאי דקאמרינן לקולא אמרי' ולא אמרי' לחומרא לא אזלינן וקאמר דלעולם לא מיצטריכינן למדרש ונגאל כלו ולא חציו דבר מהכי שמעינן במג"ש דגאולתי גאולתו משדה אחוזה דמאי דקאמר דלחומרא לא דיינינן אלו הוי נגאל חצאין קולא לעולם הכי נמי דלא דיינינן ג"ש דאינו נגאל אבל כיון דחזינן דאפי' אי אמרת נגאל לחצאין זימנין דהוי חומרא אי אמרת אינו נגאל לחצאין זמנין דהוי לקולא לא ממנעינין דלא נדרוש ג"ש דאינו נגאל. והא דטרחינן לפרושי היכי משכחת לחצאין דהוה קולא לא הוה מצטרכינן לה דהא בלאו ה"נ כל נגאל לחצאין קולא הוא עד דאיכא יוקרא וזולא והיינו טעמא דמאן דחשיב ליה לעיל דקולא היא כיון דמסתמא הוי קולא אלא דכיון דביוקרא וזולא נמי משכחת לה לקולא פריש לה אגב דפריש דמשכחת לחומרא וזה מבואר:

בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או אין נגאל לחצאין גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר או דילמא היכי דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי. פי' הכא ודאי לית לן ג"ש מקובלת דאי לא לא סגיא דלא דיינינן לה דליכא הכא טענה דילמא לחומרא לא דיינינן כדאיכא בעבד עברי אלא ודאי דהכא ילמוד סתום מן המפורש הוא דכשם שפי' הכתוב בשדה אחוזה שאינו נגאל לחצאין כדכתיב כדי גאולתו הכי נמי דיינינן בבתי ערי חומה או דילמא לא נלמד סתום מן המפורש והיינו לישנא דאמרינן היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי וכן נמי באידך דמבעיא לן במוכר בית בבתי ערי חומה אם נגאל לקרובים או לא ילמד סתים מן המפורש ומסתמא דאינו נגאל לחצאין ואינו נגאל לקרובים:

דתניא אם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו מלמד שלוה וגואל לחצאין וכן הלכתא. ואי קשיא לך הא דאמרינן במס' ערכין אמר הריני נותן דבר שוה בשוה אין שומעין לו כלומר דמקדיש שדה אחזה נגאל לחשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף דהוי סלע ופונדיון לשנה ואם אמר שנותן בכל שנה ושנה סלע ופונדיון אין שומעין לו אלמא אינו נגאל לחצאין ואיכא למימר דשאני התם שאע"פ שנותן דינר ופונדיון בשנה עדיין כל השדה מיקדש בשביל חיוב של שנים אחרות ואין כלום ממנו יוצא לחולין לגמרי וכל שנה ושנה עומד בשעבודו אבל כשנותן פדיון כל מקצתו לגמרי ויוצא לחולין נגאל לחצאין:


דף כא עמוד א[עריכה]


רבי אליעזר אומר וגאל את ממכר אחיו חובה. פי' והא דכתיב כי לא יהיה לו גואל מיירי כשהקרוב יותר עני היה וקי"ל הקרוב קודם וכיון דכן הקרוב פטור מפני עניותו והשאר פטורים מפני שהם רחוקים:

בשלמא למ"ד לרבות בתי ערי חומה היינו דכתיב בכל. פי' דאיצטריך רבויא דהא אינו דומה לו בגאלתו לגאל בשנה שנייה אלא למאן דאמר לרבות בתי החצרים מאי בכל כלומר למה לן קרא לרבותם דבלאו הכי נמי הוי במשמע דלהוי דיני' כשדה אחוזה כיון דדמי ליה בצדדין אחרים וכדכתיב על שדה הארץ יחשב:


דף כא עמוד ב[עריכה]


ביובל דכתיב לעולם לעלמו של יובל. פי' לאו דוקא מהכא דאדרבא לעולם משמע לעולם ממש אלא נפקא לן מדכתיב ושבתם איש אל אחזתו כדאיתא לעיל בפירקין ואורחא דתלמודא הוא דכל היכא דמסייע לעיקר דינא ואיכא קרא דפליג לכאורה דנקיט ההוא קרא דפליג וכאלו אמר נרצע יוצא ביובל כדמוכח בדוכתיה ואעפ"כ דכתיב לעולם ההיא לעולמו של יובל ודכותה בפ"ק דפסחים עכו"ם שכבשתו מנין ת"ל לא ימצא ואסקי' התם דמשום לך לך תרי זימני הוא דמתרבי עכו"ם שכבשתו להיתרא ואפ"ה נקט תנא לא ימצא דמשמע אסורא לומר דאע"ג דכתיב לא ימצא לא תקשי לן דההוא במצי אצלך שקבל עליו אחריות וכדפרישית בדוכתה מיירי נר"ו בשם רבו ז"ל:

לא גרסינן המרצע להביא מרצע הגדול דלא מצטרכי' להא דלישנא דהמרצע גופיה הכי משמע המרצע המיוחד שהוא גדול אלא ה"ג המרצע מרצע גדול ובאידך דמייתי עלה בגמרא הירך מיומנת שבירך. ופי' מרצע גדול היינו שהוא עב וגם והוא עושה נקב גדול כמלא כרשינה ולפיכך היה יודן אומר שאין רוצעין אלא במילת שאלו בגובה של אוזן הרי נעשה בעל מום בכהנים כדתנן ניקבה אזנו מלא כרשינה וחכמים מביאים ראיה ממנה בהפך שהרי אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום ואלו היו רוצעין במילת אפי' נקב בכרשינה אינו נעשה בעל מום אלא ודאי אין רוצעין אלא במקום שעושה מום דהיינו בגובה של אוזן שהוא הסחום ובירושלמי אמר' וירצע מן הסחוס פחות מכרשינה ופריק שלא יבא לידי כרשינה ויבא לידי כרשינה התורה אמרה ושב לאחזתו בעינן ופי' שמפני כן לא התירה תורה לרצוע בגובה של אוזן פחות מכרשינה שאינו מום מפני שבכל נקב של ברזל יש לחוש שמתרחב הנקב ושמא יבא לידי כרשינה ויעשה בעל מום והתורה אמרה ושב לאחזתו בעי' ולפיכך אמרה במילת שאין לחוש למום:

במאי קא מיפלגי רבי דריש כללי ופרטי כו'. כללא דנקטינן בענין מאי דאיכא בין כלל ופרט וכלל לריבה ומיעט וריבה כדמוכח הכא ובכל דוכתא דכלל ופרט לחוד אין הכלל מרבה כלום שאין בכלל אלא מה שבפרט לפיכך כשבא אחריו כלל לא מסיק אלא חדא דרגא דמרבה כל מה שהוא כעיון הפרט בכל הצדדין בלחוד אבל ריבה ומיעוט לחוד מרבה כל מה שכעין המיעוט ועושה כל מה שעושה כלל ופרט וכלל הילכך כי אתיא ריבויא בתרא מרבה כל שדומה לפרט בשום צד ובדין הוא דמרבה כל מידי אלא דכיון דאיכא מיעוטא לא סגיא דלא ממעט מילתא הלכך ממעט אותו שהוא יותר רחוק שאינו דומה למיעוט כעין שם דממעט הכל וכל חד מן תנאי דריש כלל ופרט וכלל או ריבה ומיעט וריבה כפי שקבלה מרבו באותו מקום פעמים דאין הכי ופעמים דאין הכי וכן מוכיח במקומות הרבה:

איבעיא להו עבד עברי כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית ואסיקנא דמותר למסור לו רבו שפחה כנענית:

איבעיא להו מהו ביפת תואר חדוש הוא. פי' מדינא כותית שהיא כיוצא בזו שהוא במלחמה מקום פרהסיא אסור לישראל מד"ת וקנאין פוגעין בו בשעת מעשה כמעשה שהיה ומאי דאמרינן במסכת ע"א דבעילת עכו"ם אסורה דרבנן משום נשג"ז היינו בצנעא וכיון דחדוש הוא ושרייה רחמנא ל"ש כהנים ולא שנא ישראל או דילמא שאני כהנים הואיל וריבה בהם הכתוב מצות יתירות רב אמר מותר ושמואל אמר אסור ואסקינן בלישנא בתרא בביאה שנייה כ"ע לא פליגי דאסירא לכהן דהויא לה גיורת דלא חזא לכהן שסתם עכו"ם נבעלת לפסול לה ועשאה זונה ולא התירה תורה יפת תואר אלא כנגד יצה"ר ובביאה שנייה ליכא משום הא וקיימא באסורא כי פליגי בביאה ראשונה רב אמר מותר שלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר וראוי לשמור מזה לכהן כמו לישראל:

ושמואל אמר אסור כל היכא דקרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך קרינא ביה וראית בשביה רש"י ז"ל כתב דיפת תואר שהתירה תורה היינו איסור גירות כדכתיב ואח"כ תבא עליה ובעלתה אבל קודם גירות לא התירה כלל ואפי' ביאה ראשונה וכי תימא אי לאחר גירות הוא מה היתר יש בזה איכא למימר דאע"ג דמגיירת באונס ושלא בלב שלם והויא כגירי אריות התירה התורה ואמרה שתהא גירותה גירות וכדאמרינן לקמן ולקחת ליקוחין יש לך בה כלומר אע"פ שלא נתגיירה ברצון גירותה גירות וכדאמרי' לקמן וקידושין תופסין בה כגירות גמורה ודברה תורה כן כנגד יצה"ר כי כשיודע שיוכל לבא עליה הוה ליה פת בסלו ותתקרר דעתו ומשום דלא הוי בלב שלם קרינן לה לקמן בשר תמותות שחוטות וכי תימא וכיון דאחר גירות הוא מאי האי דמפלגינן בין ביאה ראשונה לביאה שניה איכא למימר דביאה שנייה כבר נתקררה דעתו ואין יצרו מתגבר עליו כל כך כשאתה אוסרה עליו וכי תימא אם כן מאי האי דקאמר שמואל בטעמא דביאה ראשונה כל היכא דקרינן ביה והבאתה אל תוך ביתך דהא בביאה ראשונה כבר נתגיירה והיא עמו בביתו איכא למימר דה"פ כל היכא דקרינן ביה והבאתה אל תוך ביתך להיות אשתך לעולם שאתה מותר לקיימה קרינן בה וראית בשביה כו' כל היכא דלא קרינן בה והבאתה אל תוך ביתך כגון זו שאסור לקיימה שהרי אסורה בביאה שנייה לא קרינן ביה וראית בשביה והא דאמרי' בסמוך והבאתה שלא ילחצנה במלחמה פי' שלא יבא עלי' כלל במלחמה עד שיעשה בה כל המעשים האמורים בפרשה ותהא גיורת זו היא שיטתו של רש"י ז"ל ממה שאמר בסתם ומפרש:

והקשו עליו בתוספות מהא דאמרינן בסנהדרין תמר בת יפת תואר היתה ולפיכך אמרה לאמנון דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך ואי סלקא דעתך בת נשואין היתה אחתיה מי שרי' ליה דאלמא כשנתעברה אמה של תמר ממנה גויה היתה ואלו לא הותרה יפת תואר אלא אחר גירות אכתי היכא שריא לאמנון דהא בת נשואין היא ואחתיה היא ומה שפי' רש"י ז"ל שם שלא נתגיירה אמה בלב שלם אין זה מספיק דאפי' הכי גיורת גמורה היא כדאמרי' ולקחת לקוחין יש לך בה לפיכך פי' ר"ת ז"ל שיפת תואר ביאה ראשונה מותרת קודם גירות ומאי דכתיב אח"כ תבא עליה ובעלתה היינו ביאה שנייה היינו דמפליגינן בין ביאה ראשונה לביאה שנייה ואתיא כולה שמעתא כפשטא שדברה תורה כנגד יצר הרע וכל היכא דקרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך דהיינו ביאה שנייה שהיא בתוך ביתו דאלו בביאה ראשונה עדיין היא במלחמה וקרי ליה בשר תמותות שחוטות משום דכיון שדעתו לגיירה ולקיימה יזהר שלא יבא עליה אפי' ביאה ראשונה בצניעות יותר ואפי' עביד הכי בפרהסיא כיון שהתורה התירתה בשר תמותות שחוטות הוא תמותות שהיא גויה שחוטות שהתיר הכתוב. והא דאמרינן שלא ילחצנה במלחמה. פירוש שלא יבעול וישנה במלחמה כלומר קודם גירות א"נ שלא ילחצנה במלחמה לעשות בה כל סדר האמור בפרשה כדי לבא עליה ביאה שנייה והיינו דאמר קרא והבאתה אל תוך ביתך אי נמי כמו שכתוב בספר היראים שאפי' ביאה ראשונה שמותרת לו במלחמה קודם גירות לא יבא עליה אלא מדעתה דבע"כ לא התירה תורה ומעשה דתמר מדעתה הוה ואפי' הכי בת יפת תואר היא וגם הרמב"ם ז"ל מבעלי סברא זו דביאה ראשונה מותרת קודם גירות והוא מפרש שלא ילחצנה במלחמה שלא יבא עליה בתוך המחנה משום והיה מחניך קדוש אלא יכניסנה למקום פנוי ואחר כך יבעול ונכון הוא ואשכחן בירושלמי דפליגי אמוראי בהאי פלוגתא דרבוותא ז"ל ואמרינן התם בפרק קמא דסנהדרין רבי יוחנן שלח לרבנין לתמן תרתין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן אתון אמרין יפת תואר לא הותר בה אלא ביאה ראשונה ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא בעילה שנייה אלא לאחר כל המעשים הללו ואחר כך תבא עליה ובעלתה אחר כל המעשים הללו עד כאן. הרי שאמרו בפירוש דרב ביאה ראשונה שרי קודם גירות וגמרא דילן לא אידכר הא דרבי יוחנן כלל משום דכרב ס"ל וכדידיה ריהטא סוגיין דהנא וההיא דסנהדרין נמי אליבא דרב אתמר דהלכתא כותיה:

ומיהו תמיה לי אליבא דרבי יוחנן היכי מתרץ קרא דאמר קרא דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך דהא כיון דגיורת הוה אחתיה היא. ואפשר דמשום דהוה בעל כרחה ולית ליה לרבי יוחנן הא דדרשינן הכא ולקחת ליקוחין יש לך בה ועד שתתגייר בלב שלם דין גויה יש לה. אי נמי דאמר לך רבי יוחנן דתמר אינו בתו של דוד אלא מעכה אמה כבר היתה מעוברת מעכו"ם שלקחה דוד ובת עכו"ם היתה והא דכתיב ואת המעיל אשר עליה קרעה כי כן תלבשנה בנות המלך מעילים לאו משום דתמר היא מבנות המלך אלא לפי שגדלה בבית המלך עם בנותיו היתה לבושה מעיל כמותן. כנ"ל: ואחרי כן מצאתיה בתוספות:


דף כב עמוד א[עריכה]


הכי גרסינן לך שלא יקח אשה לאחרים וכן גריס רש"י ז"ל אבל בספרים שלנו כתוב לך שלא יקח שתי נשים אחת לו ואחת לבנו. ותמיהא מלתא מה שתי נשים שייך הכא והא ודאי אפי' לא יקח אלא אחת אינו לוקחה אלא לעצמו אבל לא לאביו ולא לאחרים דלדידיה שריא רחמנא כנגד יצר הרע ויש לדחוק ולומר שאלו נזדמן שחשק יפת תואר ואינו מתרצית לו בשום ענין אא"כ מגייר אחותה או בתה עמה ונותנת לאחרים אפ"ה לא יעשה כן ולא התירה תורה כן מפני יצ"ה:

הכי גרסינן ת"ר ואם אמר יאמר העבד עד שיאמר וישנה אמר בתחלת שש ולא אמר לסוף שש אינו נרצע שנאמר לא יצא. פי' בעינן שיאמר בשעת יציאה אמר בסוף שש ולא אמר בתחלת שש אינו נרצע שנאמר העבד עד שיאמר כשהוא עבד ואסקה רבה דבתחלת שש דאמרי לאו דוקא אלא כל שאמר בתחלת פרוטה אחרונה שהוא עדיין עבד וה"ה קודם לכן אם יש לו אשה ובנים ולאפוקי תחלת שש ממש שהרי עדיין אין לו אשה ובנים ואינו יכול לומר אהבתי וכו'. בסוף שש לאו היינו כל שנה ששית אלא בסוף פרוטה אחרונה סמוך ליציאה ומשום שתי אמירות אלו חדא דבתחלת פרוטה אחרונה ואידך דבסוף אמר קרא ואם אמר יאמר שיאמר וישנה כדקתני רישא. ויש גורסין ומפרשים בענין אחר ואינו נכון:

רבו אוהבו והוא אינו אוהב את רבו אינו נרצע שנאמר כי אהבך. הקשו בתוספות הא למה לי קרא דהא פשיטא שאינו נרצע אלא מדעתו ומרצונו. תירצו דה"ק שאע"פ שהעבד רוצה להיות נרצע מפני עניות וכיוצא בו ולא מפני שאוהב את רבו ושיהא לו חבה עמו אינו נרצע:

הא דאמרינן עמך במאכל כו'. מסתברא דלאו עמך ממש שיאכל מה שהוא אוכל ואפילו פסיוני או חלוט דחשיבא אלא לומר שלא יתנהג בו מנהג עבד כנעני להאכילו פת סובין ולהשכיבו ע"ג קרקע אלא כסתם לקיט ושכיר ישראל והיינו דפריט בתר הכי שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא אוכל פת קיבר וזה נראה מבואר:

מכאן שרבו חייב במזונות אשתו ובניו. וכ"ת והא אמאי כיון שהוא אינו חייב במזונותיהן מן התורה לא מיחייבא תורה לאדון מה שאין העבד מחייב ומשועבד. ואיכא למימר דכיון דסתמא דמילתא כל אדם זן ומפרנס אשתו ובניו רצתה תורה שלא יפסידו מפני מכירתו ושיהא הרב זן ומפרנס אותן דקים לי' לרחמנא שאלו לא נמכר היה מפרנס אותה הילכך חייב במזונותיהן וכסותם. ומסתברא דמעשה ידיהם ומציאתן שלו תוך זמן זה כמו שהיה של אביהם דהא קאי בהדיקיה הא דאמרי' לעיל אשת אפי' אשת איש. מקשו רבנין ז"ל מאי רבותא דהא אין אישות לעכו"ם וכפטיה היא וכ"ת דהיינו שלא לחייב עליה מיתה אבל איסורא איכא משום א"א כמו שכתוב בספר היראים הא ליתא דהא אמרי' בכמה דוכתי דעכו"ם ליתנהו בתורת גיטין וקידושין כלל. ואיכא למימר דאע"ג דאין אישות לכותי מ"מ מכוער הדבר לעשות והיינו רבותא. א"נ דאע"ג דאשת איש לבה נגרר אחר בעלה ואינה מתגיירת בלב שלם כפנוייה דעלמא שרייה רחמנא וזהו הנכון:


דף כב עמוד ב[עריכה]


מתניתין עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה. פי' מפני שהוקשו לקרקעו' כדאיתא בגמרא וכיון דהכי הוא מסתברא דכי היכי דחזקת קטן שבקרקעות אינה אכילת פירות אלא תקון בגופיה של קרקע כגון נעל וגדר ופרץ וכיוצא בו א"נ תשמיש גופו שמשתמש בגופ' של קרקע. כדאמרי' המציע מצעות בנכסי הגר קנה פי' שהציע מצעות וישב שם ושמשתו הקרקע בתשמיש גופי ולאפוקי הצעת כלים בלא ישיבה שאינה קונה דאכילת פירות והיינו דדרשינן לה התם מדכתיב ושבו בעריכם אשר תפשתם במה תפשתם בישיבה אבל אכילת פירות אינה קונה כלל בחזקת קנין אע"פ שאומר בירושלמי המוכר בית לחבירו כיון שנתן פירותיו לתוכו קנאו בהא פליג ירושלמי אגמרא דילן כי היכי דפליג נמי במאי דס"ל דמסירת מפתח קונה ואלו בגמרא דילן מוכח בב"ק דמסירת מפתח אינה קונה לגמרי ולא קאי אלא במקום לך חזק וקני ואנן אגמרא דילן סמכינן והשתא דאתינן להכי דאכילת פירות אינה קונה בקרקע ה"ה דבעבדים אין אכילת פירות קונה בהם ואין חזקתו אלא כשעושה העבד לרבו תשמיש בגופו מדברים שהעבד עושה לרבו שמיוחדין לעבודת עבד וכדאמרינן בגמרא כיצד בחזקה סכו גרדו הלבישו ונעילו הולך כליו אחריו לבית המרחץ שכל אלו הם מלאכות מיוחדות לעבד כנעני ואסורים בעבד עברי כדאמרי' התם לא תעבוד בו עבודת עבד שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ הא כל שלא נשתמש בו בעבודות אלו וכיוצא בזה אע"פ שעשה לו מלאכות אחרות כגון שחפר לו או שנכש או שעדר עמו לא קנאו שאינו אלא אכילת פירות:

ושלשה מיני חזקות נאמרו בתלמוד. האחת חזקת קטן הנאמר בכאן וגבי קרקע הנקנה בחזקה והיא על הדרך שאמרנו. והשני חזקת ראיה שהיא ראיה על הקנין והיינו כל חזקה שבפרק חזקת הבתים. השלישי חזקת ירידה לקרקע בתורת שלו כההיא דאמרי' כשהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ופרישנא דהיינו מכי דייש אמצרי:

וקונה את עצמו בכסף הקשו בתוס' אמאי לא קתני נמי שקונה עצמו בראשי איברים ותירצו משום דהוה ליה קנסא ובקנסא לא קא מיירי דאי בעי מודה ויפטר. ואחרים תירצו דלא קתני אלא מה שיש לחלק בו בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים כגון כסף ושטר. אבל בירושלמי תירצו בענין יפה שאמרו שם ולמה לא תנינן שקונה את עצמו בראשי אברים שאינן חוזרין אמר ר' יוחנן מפני המחלוקת אית תנא תני צריך גט שחרור ואית תנא תני אין צריך גט שחרור ע"כ. כלומר כיון דאיכא מאן דסבר דמעוכב גט שחרור לא תני ליה הכא דלא קתני אלא דרכים שקונה בהם א"ע לגמרי ואינו צריך גט שיחרור וזה ט"נ:

גמרא מנא לן והתנחלתם אותם כו'. ת"ל לעולם בהם תעבודו. פי' ואלו היה חוזר לבעלים ביובל כשמכר הוא עצמו היה יוצא ביובל ופקע שחרורו. תנא אף בחליפין יש שסבורין דכיון דקתני מתני' דלקני בחליפין ולא קתני סיפא שקונה עצמו בחליפין דאלמא אינו קונה עצמו בחליפין אע"פ שקונה עצמו בכסף חליפין אינם מתורת כסף כדמוכח בפרקין דלעיל וקשיא להו הא דאמרינן בפרק השולח בעובדא דההיא אמתא דשקל רבה כמתיה ושדר לה ואמר לה קני הא וקני נפשיך ואמר רבא לא עשה ולא כלום ואמרינן מאן דחזא סבר משום דהלכה כר"ש דסבר אין כסף גומר בה ולא היא משום דהוה ליה כליו של מקנה טעמא דהוא ככליו של מקנה דאנן קי"ל דבעינן כליו של קונה הא אלו הוה בכליו של קונה קניא נפשת בחליפין. ויש שפירש דודאי כיון שנקנה בחליפין ה"ה דקניא נפשיה בחליפין כי ההיא דהתם דתנא דמתניתא דלא קתני דקונה עצמו בחליפין משום דחליפין תלו בכסף וכיון דבכסף גופיה איכא פלוגתא במתניתין לא קתני ליה דמרישא שמעינן ליה שכשם שקונה עצמו בכסף למר כדאית ליה קונה עצמו בחליפין:

אבל בתוספות אמרו שאינו קונה עצמו בחליפין כדאמרן דלא תני ליה הכא ודין חליפין לא תלו בדין כסף כלל דהא איתיה בפחות משוה פרוטה דקונה מטלטלין מה שאין כן בכסף וההיא דהתם לאו מדין חליפין הוא דנקט כליו של מקנה אלא מדין כסף אתי עלה וכאלו אמר משום דהוה ליה כספו של מקנה ומשום דעובדא בכלי הוה נקט כליו בקושטא דמלתא ומעיקרא ס"ד דכספו של מקנה קונה בכ"מ דהוה טועה בהא דאמרינן הילך מנה וקדיש אני לך מקודשת דסבר דבכל אדם מיירי אפי' כשאין הקונה אדם חשוב מאי דאמר עשה ולא כלום משום דהוי הלכתא כר"ש דאין שוה כסף גומר בה ודחינן דלאו משום הכי דודאי כספו של קונה גומר בה כרבי והתם משום דהוי כספו של מקנה וכספו של מקנה אינו קונה אלא כשהקונה אדם חשוב כדאסיקנא לעיל בפרקין גט קידושין ונכון הוא:

ואפשר עוד לומר דודאי עבד קונה עצמו בחליפין לקנין ממון שבו אבל לא לקנין איסור שאין הקנין אלא לקיים הדברים ודברים לא מהני בעבד כנעני לקנין איסור שבו אלא בעינן שטר או כסף שפודה עצמו לגמרי ומש"ה לא קתני לה תנא ברא ולא קתני דברים שמעוכב גט שחרור כדפי' לעיל גבי ראשי איברים והיינו דפרישנא התם דהא דאמר רבא לא עשה כלום משום דהוי כליו של מקנה ולהכי לא אהני אפי' לקנין ממון שבו ואלו הוה בכליו של קונה הרי קנתה עצמה בקנין ממון שבה בחיים וכופין את היורשין לעשות לה גט חירות דומיא דמפקיר עבדו ומת יצא לחירות וכופין את היורשין לעשות לו גט חירות כדאיתא התם כנ"ל. וכן דנתי לפני מורי נר"ו. אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה וכן הלכתא:

הא דאמרי' כיצד במסירה אחזה בשלפיה או בשערה כו'. כבר פירשתיה בפרק הספינה דמדקתני אחזה שמעינן דלא בעינן במסורה שמוסר המקנה לו מיד ליד והא דאמרינן בפרק אלו מציאות מוסרה בנכסי חבירו קנה במציאה ונכסי הגר לא קנה דמאי מוסרה כאדם המוסר דבר לחברו בנכסי חברו קנה דהא מסר לה במציאה בנכסי הגר מאן מסרה ליה דליקני לאו למימרא דבעינן מסר ליה ממש דאם כן פשיטא דבהפקר לא קנה אלא מסר ליה היינו דאמר ליה קני במסירה דהוה ס"ד דאע"ג דבעי' בעלמא שיאמר לו קני במסירה שלא יאמר יהא זה העכוב בנכסי הגר כשם שאינו מעכב בחזקה דבעינן בעלמא שיאמר המקנה לקונה זיל אקני בחזקה ואעפ"כ קונה בנכסי הגר קמ"ל דבמסירה נעכב שלא לקנות בנכסי הגר קמ"ל כיון דליכא מאן דאמר להו זיל קני במסירה וראייה גמורה לדין זה מאי דתניא כיצד במשיכה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל דלא ק"ת משיכה כדרכה משום דלתני משיכה שאין בה תורת מסירה אלמא כל שאחזה למשיכה הויא מסירה דאי ס"ד ליכא מסירה עד שימסרנה לו מיד ליד לתני משיכה כדרכה שמשכה מעצמו ולית כאן תורת מסירה כלל אלא ודאי כדאמרן:

תנו רבנן כיצד בחזקה התיר לו מנעל כו'. עד אמר רב אשי הגביהו הוא לרבו קנאו הגביהו לו רבו לא קנאו אמר רבי שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה כך היא הגרסא בספרים שלנו ולפי גירסא זו לית הלכתא כרבי שמעון דרבנן פליגי עליה ואשכחנא רבוותא ופסקו כותיה הלכתא. ובספרים ישנים הכי גרסי הגביהו הוא לרבו קנאו הגביהו רבו לו אמר ר' שמעון לא תהא חזקה כו' והשתא לא פליגי רבנן עליה דר' שמעון והלכתא כותיה ונראה שזו היא גרסתם של הגאונים זכרונם לברכה:

רב יהודה הנדואה גר שאין לו יורשין הוה גי' רש"י ז"ל איכא דאמרי קטן הוה ודלא כאבא שאול ופירושו איכא דאמרי קטן הוה ומה שקדם להתחיל שעבודו עליו מחיים כרבנן דאמרי דאפילו קטנים קנו עצמם בני חורין וקדם לזכות בהם קודם שיזכו בעצמן אבל לאבא שאול דאמר כל המחזיק בהן זכה בהם אינן זוכין בעצמן ואפי' לאחר מיתה היה יכול לזכות בהן ולפי גירסא זו אין הלכה כאבא שאול וכדפסק רבי יוחנן בפ' השולח דלית הלכתא כאבא שאול. ולא נהירא דהא רבי יהושע בן לוי דעדיף מרבי יוחנן פסק התם הלכתא כאבא שאול. ותו דהא דהכא לא אתי שפיר דמשום דהתחיל לזכות בהן מחיים היכי מוכחינן דלית ליה כאבא שאול דילמא כאבא שאול סבירא ליה דקדם בו מחיים קודם שיקדימנו אחר לזכות בו לאחר מיתה. אבל גרסת הגאונים ז"ל עיקר דגרסינן איכא דאמרי קטן הוה וכדאבא שאול כלומר קטן הוה ולא התחיל לזכות בו מחיים אלא לאחר מיתה וכדאבא שאול והלכתא כותיה וכדפרישנא לה להאי מתניתא בפרק השולח שפיר בס"ד ותו לא מידי:

מכדי שמעינן ליה לרבי מאיר דס"ל חוב הוא לעבד שיצא מחמת יד רבו לחירות: פירוש מדתנן בפרק קמא דגיטין האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור יחזור בשניהם דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים דרבי מאיר סבר חוב הוא לעבד שיצא מחמת יד רבו לחירות ורבנן סברי זכות הוא לו והתם בגמרא מפרש טעמא דכל חד מנייהו ותנינא זכין לאדם שלא בפניו הא פרישית בפרק יש נוחלין דהא דאמרינן זכין לאדם שלא בפניו היינו שלא מדעתו כדמפרש הכא למימר דמסתמא זכין לו אי נמי בשומע ושותק אבל על כרחו לא שאם שמע וצוח מעיקרו לא זכה כלל וכדאמרי' התם בנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה בצוח מעיקרו דלא זכה בה ובכתובות פרק האשה שנתארמלה נמי אמרינן גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואמרנן שאם הגדילו יכולין למחות לאלתר וכיון דהכי הוא מאי דקתני סיפא ואין חבין לאדם שלא בפניו לא איצטריך לשומע וצווח דההיא אפילו בזכותו נמי כדאמרן אלא הא קמ"ל דאין חבין לו לאדם שלא בפניו ומדעתו ואע"פ דלכי שמע ניחא ליה לא זכו לו למפרע והיינו הא דאיבעיא לן ביבמות ממזכה גט לאשתו במקום יבם מהו במקום קטטה מהו ולא איפשיט ולחומרא וסתמא קאמרינן ואף על פי ששאלנו את פיה ורצתה במעשיו אלמא אין רצונה עכשיו כלום מפי מורי נר"ו:


דף כג עמוד א[עריכה]


אי הכי אימא סיפא כו'. אפשר דהאי אי הכי לאו אי אמרת בשלמא הוא אלא דבעי למימר דממה נפשך מתני' קשיא לר"מ או רישא או סיפא אי בעינן לאוקמא כלה בחד גוונא או מדעתו או שלא מדעתו אבל אי מוקמינן לה בתרי טעמי ניחא דרישא מדעתו בכסף ע"י אחרים אבל לא ע"י עצמו דא"ק לעבד בלא רבו ואפילו ע"מ שיצא בו לחירות וסיפא שלא מדעתו ובשטר ע"י עצמו דגטו וידו באין כאחת ואפילו בע"כ דומיא דאשה שיוצאה שלא מדעתה אבל לא על ידי אחרים שלא מדעתה דחוב הוא לו וכ"ת א"כ רישא דמדעתו ע"י אחרים מאי קא משמע לן יש לומר דלא על ידי עצמו קא משמע לן. אי נמי דהאי אי הכי אדרבא סמיך בשלמא אי אמרת כדרבא שפיר והראשון יותר נכון:

מקני ליה בע"כ. פי' שהרי יכול למוכרו בכסף לאחרים בעל כרחו:

כסף קבלת רבו גרמה לו. פי' ע"י קבלתו שקבל הכסף יצא לחירות והרב יכול לשחרר עבדו בעל כרחו כשם שמוכרו בע"כ לאחרים אבל שטר קבלת אחרים גרמה לו כי על ידי קבלת אחרים שמקבלים גיטו הוא משתחרר ואין אותם אחרים רשאין לחוב לו שלא מדעתו אבל על ידי עצמו משתחרר בשטר אפילו בע"כ כשם שהאשה מתגרשת בעל כרחה וכשם שנמכר בעל כרחו:

והא דתנן וחכמים אומרים בכסף ע"י עצמו כו'. הוינן ביה בכסף ע"י עצמו אין על ידי אחרים לא אמאי נהי נמי שלא מדעתו מכדי הא שמעינן להו לרבנן דאמרי זכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות כדכתיב' לעיל וזכין לאדם שלא בפניו. בדין הוא דמצי לאקשויי ליה דבכסף על ידי אחרים אפי' בע"כ נמי מדרבא דאמר כסף קבלת רבו גרמה לו אלא דכיון דמצי מדחי ליה דדילמא ההיא לר"מ דוקא איתמר ולא לרבנן פריך ליה מאידך. מיהו קושטא דמילתא הכי הוא דמודי רבנן לר"מ דבכסף על ידי אחרים אפי' בעל כרחו נמי מטעמא דרבא דהא טעמא תריצא וטעמא דמסתבר היא וכן הלכתא ושלא כדברי רב אלפסי ז"ל. ופרישנא מאי על ידי עצמו אף על ידי עצמו וה"ה על ידי אחרים ואפילי בע"כ כדאמרן והא דנקט תנא על ידי עצמו לאשמועי' דיש קנין לעבד בלא רבו:

ואמרינן אי הכי אימא סיפא בשטר ע"י אחרים אין על ידי עצמו לא. פי' דעל כרחין רישא או סיפא דוקא הוא מדלא ערבינהו ותנינהו כדמפרש בסמוך וכיון דאמרת דרישא לאו דוקא סיפא דוקא ע"י אחרים ולא על ידי עצמו וכיון דכן ע"כ אי מתניתין רבנן היא קשיא רישא או סיפא אבל אי מוקמי' לה כתנא אחריתא דלאו רבנן לא תקשי כדאוקימנא כרשב"א והיינו דקאמר אי הכי: הא דפרכינן והא קי"ל דגטו וידו באין כאחת פרש"י ז"ל שמעשים בכל יום שמורים כן שהעבד מקבל גיטו וסמכינן אהא דגטו וידו באין כאחת. נראה מדברי רש"י ז"ל דליכא הכריחא למלתא ממתניתין ולאו ממימרא ואפשר דנפקא ליה לתלמודא מדתנן בפ' הזורק גט לאשתו לתוך חצרה הרי זו מגורשת ואקשי' חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה ואוקמה רבא דגיטה וחצרה באין כאחת וגמר לה מעבד שמקבל גטו מטעמא דגיטו וידו באין כאחת. מיהו לאו הכריחא הוא ממתניתין דהזורק דהא אית לה אוקימתא אחריתי בשכתב לה בעודה ארוסה דין ודברים אין לי בנכסיך כדאיתא התם אלא דאנן אליבא דרבא דהוא בתרא והלכתא כוותי' פרכי' השתא ואפשר נמי דנפקא לן מדתנן בפרק קמא דגיטין האומר תנו גט לעבדי לא יהנו לאחר מיתה הא מחיים ניתנין ואפילו לעבדו ממש משום דגטו וידו באין כאחת:

א"כ נערבינהו וניתנינהו בין בכסף ובין בשטר בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו. פי' דאע"ג דעל ידי אחרים אין כסף ושטר שוה דאלו בשטר דוקא שלא מדעתו מסתמא ובכסף איכא אפי' בע"כ מכ"מ כיון דאפשר לתרוייהו על ידי אחרים ולא אתו רבנן לאפלוגי אדר"מ אלא בע"י עצמו שפיר מצי לערובינהו ואוקימנא אלא בכסף בין ע"י עצמו בין על ידי אחרים כו' עד ושלש מחלוקות בדבר כו' פי' דלר"מ בכסף ע"י אחרים אפי' בע"כ ולא על ידי עצמו אפי' מדעתו דאין קטן לעבד בלא רבו ובשטר על ידי עצמו דגיטו וידו באין כאחת ולא ע"י אחרים שלא מדעתו דחוב הוא לו ורבנן סברי בין בכסף ובין בשטר בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו ורשב"א מודה לרבנן בכסף דבין ע"י אחרים ובין ע"י עצמו ופליג בשטר דסבר דע"י אחרים אין כרבנן אבל ע"י עצמו לא והא דקתני רשב"א אומר אף בשטר על ידי אחרים ולא ע"י עצמו לאו אכסף דידיה קאי למתני אף בשטר דבכסף מודה הוא כדאמרן אלא אדר"מ קאי והכ' קאמר אף בשטר אני אומר מה שאתה אומר בכסף דוקא ע"י אחרים אבל לא ע"י עצמו מיהו בתוספתא לא קתני אף אלא הכי קאמר רשב"א אומר בשטר ע"י אחרים כו' וכן הוא בגמרא במקצת נוסחאות:

ושלש מחלוקות אלו נראה מדברי רש"י ז"ל דס"ל דשלשתם שנוים במשנתינו דרבנן דמתניתין היינו רבנן ממש והכי קאמר וחכמים אומרים בכסף אף ע"י עצמו והה"ד לשטר דאף ע"י עצמו וסיפא דקתני בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו היינו רשב"א:

והא ליתא כלל דהא סכינא חריפא מפסקא מתניתין היא וכל כי האי גוונא לא סגיא דלא מפרשי לה בגמרא ולימא דמתניתין חסורי מחסרא והכי קתני ועוד דלישנא דגמרא קאמר בכסף בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו ובשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ורשב"א היא דאלמא כולה סברא דרשב"א היא. אבל הנכון דמתניתין לא איירי אלא ר"מ ורשב"א ורבנן דמתניתין היינו רשב"א והא דקתני לה בלשון חכמים משום דמודו חכמים בכל מאי דקתני בהדיא במתניתין דבכסף בין על ידי עצמו בין ע"י אחרים ובשטר ע"י אחרים דזכות הוא לו ולא פליגי עליה אלא במאי דלא קתני בהדיא במתניתין אלא דנפיק מדיוקא דעל ידי אחרים אין ע"י עצמו לא דסברי רבנן דאף בשטר ע"י עצמו כרבי מאיר משום דגיטו ידו באין כאחת:

וכי תימא וכיון דרבנן לא איירי במתניתין מנא לן דשלש מחלוקת בדבר והאי סברא שלישית דרבנן מנא תיתי. איכא למימר דכיון דתני להא דרשב"א בלשון חכמים מינה שמעינן דמודו רבנן במאי דתני בהדיא ואידך דלא תני בהדיא דהיינו שאינו יוצא בשטר ע"י עצמו שמעי' דפליגי רבנן עליה מדק"ל דגיטו וידו באין כאחת הילכך קי"ל אליבא דהלכתא כרבנן ובכסף בין ע"י עצמו דיש לעבד קנין בלא רבו ובין על ידי אחרים אפי' בעל כרחו דקבלת רבו גרמה לו ובשטר נמי בין ע"י עצמו דגיטו וידו באין כאחת ובין ע"י אחרים דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו מדעתו אבל לא בעל כרחו וזו שיטת רבינו הרמב"ן ז"ל:


דף כג עמוד ב[עריכה]


איבעיא להו עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו. תמיהא מילתא כיון דמודה רשב"א דבשטר ע"י אחרים שלא מדעתו דזכות הוא לו מאי נפקא לן מינה אי הוי שלוחו דכי לא הוי שלוחו נמי משתחרר על ידו. ואיכא למימר דנפקא מינה בשפירש הרב שאינו נותן לו בתורת זכוי אלא בתורת שליחות שאמר לו הילך כמו שאמר דבכהאי גוונא אי לא מצי האי משוה שליח לא יצא לחירות כלל ואפי' הגיע הגט לידו דהוה ליה טלי גיטך מעל גבי קרקע דהרי שליח זה לא זכה לו ואינו שלוחי של אדון ולא שלוחו של עבד ולא הגיע הגט לידו של עבד לא מיד האדון ולא מיד שלוחו. והר"ר יצחק הלוי ז"ל קרובו של רבינו נר"ו תירץ דבר מהכי נפקא מינה דאי הוי שליח קבלה כיון שהגיע גט לידו יצא לחירות ואף על פי שהעבד צווח עכשיו כששמע ואלו מדין זכייה כל היכא דכי שמע וצווח מעיקרו לא יצא לחירות כדפרשי' לעיל ואע"ג דאיהו שדריה ואיכא גלוי דעתה דניחא ליה דליקבליה ניהליה אפילו הכי כיון דלאו שלוחו הוא גלויי דעתה לא מהני ויכול למחות כשידע בדבר וזה נכון עוד:

ואגב אורחיה שמעינן מהכא דמה שזכין לאדם שלא בפניו אינו מטעם שליחות דהא הכא דזכין לעבד בגטו ומספקא לן אי מצי משוי שליח הילכך אע"פ שאין שליחות לקטן זכין לו מן התורה אלא אם כן תדחו' דשאני עבד שישנו בכלל שליחות בעלמא ולפיכך זכין לו מה שאין כן בקטן דלאו בר שוויה שליח הוא כלל ואין זכין מן התורה אלא מדבריהם:

אלא הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושיע הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו. פי' ונפקא מינה למודר הנאה מכהן שמותר להקריב לו קרבנותיו כיון דלאו שלוחי דידן נינהו דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו כו'. ואיכא למידק דהא במסכת נדרים פרק אין בין המודר אבעיא לן הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן נינהו ולא איפשיטא ואמאי לא פשטינן לה מהא דרב הונא בריה דרב יהושע. ומסתברא דלאו קושיא היא דטובא איכא בתלמודא דכותה דסלקי בתיקו בחדא מסכתא ומפשטי במסכתא אחריתי וחדא מינייהו מנודה בנעילת הסנדל דאיבעיא לן ולא מיפשיטא במסכת משקין ומיפשטא במסכת תענית דאסור בנעילת הסנדל כדכתיב' בב"מ וכן במעוכב גט שחרור אם הוא אוכל בתרומה לא איפשיט בעס' גיטין ומיפשיט בכריתות והא נמי דכותה ולא עוד אלא דהא כיון דלא מצי למפשטה ממתניתין או מתניתא לא בעו למיפשטה ממימרא דאמורא ודכותה אשכחן בההוא פירקא דאיבעיא לן התורם משלו על של חבירו צריך דעת או אין צריך זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו ואין צריך דעת או דילמא ניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה ולא איפשיטא התם ומצינו כיוצא בה דפשיטא ליה לרב הונא דאמר רב הונא הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ולא פשטוה מינה משום דמימרא היא. ובתוספות תירצו דהא דפשיטא ליה לרב הונא הכא דשלוחי רחמנא נינהו היינו בקרבנות ישראל דליתנהו בתורת קרבנות כלל אבל התם איבעיא לן לקרבנות כהן אי אמרינן דשליח כהן הוא דהא איהו מצי עביד ולפום הכי מצי משוי שליח או דילמא לא שלא חלקה תורה והא דאתינן התם למפשט בעיין מדתנן מקריב לו קיני זבים בדין הוא דמצי למדחי דההיא בקרבן ישראל אלא משום דסתמא קתני ומשמע אפילו בכהן לא דחי ליה הכי ודחי ליה באנפא אחרינא דעדיף מינה ונכון הוא:

דכולי עלמא אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה פי' כשנתנו להם מתנה בסתם. וכי תימא מכדי אנן בעבד בלחוד מיירינן וא"כ אשה מאן דכר שמה. ואיכא למימר דכיון דס"ל לתלמודא דבהא כי הדדי נינהו בהאי דינא נקט לה לאשמועינן מלתא אגב אורחיה ומשום דבעי לאקשויי לקמן מההיא דאין אשה פודה מעשר שני בלא חומש. ויש מרבותינו ז"ל שהיו סבורין להוכיח מכאן דמשוי' אשה לעבד דכי היכי דקיי"ל שהנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות כך הנותן מתנה לעבדו גוף ופירות. והא ודאי בורכא דהא גבי גט אי לאו דאמרי' גטו וידו באין כאחת לא היה זוכה בגטו משום דלית ליה יד והאיך יזכה במתנה וגבי עירוב אמרינן אבל לא על ידי עבדו ושפחתו הכנענים מפני שידו כידו דאלמא אפילו לזכות לאחרים מיד רבו אין לי יד ובמסכת גיטין פרק קמא מוכח שהנותן נכסיו לעבדו אם לא נתן לו בכלל המתנה מתוך שלא קנה עצמו ל"ק נכסים והכי נמי מוכח פרק השולח בנותן נכסיו לשני עבדיו שלא קנה אחד מהם באומר חצי חצי מפני שמשייר לעצמו בכל אחד מהם ובירושלמי אמרו בפירוש עבד מקבל מתנה מאחר לאחר ומאחר לרבו אבל מרבו לעצמו לא מאחר לעצמו פלוגתא דרבי מאיר ורבנן ואע"ג דבאשה קנתה מי דמי התם אשה יש לה יד לגמרי לזכות בממון אבל עבד אין לו יד תדע דאפילו במאי דמשוי להו תלמודא בשמעתין אינם שוים לגמרי דאלו גבי עבד אין קנין לעבד בלא רבו כלל וזכה אדון בגוף ובפירות ואלו באשה גוף דאשה ופירי דבעל כשאר נכסים דידה וכן הוא בירושלמי בפי' דגרסינן התם בפרק מציאת האשה אע"פ שר"מ עביד יד עבד כיד רבו וזכתה האשה זכה בעלה מודה הוא שאין לו עליה אלא אכילת פירות בלבד ושלא כדברי רש"י ז"ל שכתב כאן ובפ' בן סורר ומורה דמתנה שנתנו לאשת איש סתם זכה בה בעל לגמרי כמו שזוכה במציאתה וליתא הילכך הא דמשוי תלמודא אשה לעבד היינו דבמתנה סתם כשם שאין העבד זוכה לא בגוף ולא בפירות בלא רבו כך אין אשה זוכה בפירות מיהת בלא בעלה:

מיהו צריך תלמוד הרב שנתן מתנה לעבדו וזוכה לו על ידי אחר אם זוכה בה לגמרי דומיא דאשה ואין לאדון בו כלום או דילמא אין קנין לעבד בלא רבו ואפילו במתנה שזכו לו אחרים מיד הרב חוזר הרב וזוכה לגמרי כשם שזוכה במתנה שזכו לו אחרים מיד אחרים. ומסתבר לי דהא נמי אין קטן לעבד בלא רבו דומיא דמתנה דאחרים דאי לא תימא הכי הא משכחת לה לר"מ בכסף ע"י עצמו ממתנה שזיכה לו רבו ע"י אחר שהוא בר זכייה אלא לאו ש"מ. מיהו אם זיכה לו רבו ע"י אחרים על מנת שלא יהא בו רשות כלל מהני תנאיה כי היכי דמהני במתנה דאחרים וכל דכן נמי הוא ועדיין צריכין עיון:

הכא במאי עסקינן כגון דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה ע"מ שאין לרבך רשות בו דר"מ סבר כיון דאמר ליה קנה קני עבד וקני רבי' וכי אמר ליה על מנת לאו כלו' קאמר ליה. איכא למידק דהא ודאי לרבי מאיר לא סגי שלא כפל תנאו דהא ר"מ בכל דוכתא תנאי כפול בעי וכיון דכן היא אפשר לעבור על תנאו ויקנה רבו שהרי התנה בכפל תנאו שאם יקנה רבו לא יקנה הוא וכיון שנתבטל התנאי דין הוא שתתבטל המתנה. וי"א דטעמא דהא כטעמא דאידך דר"מ דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל והמעשה קיים מפני שהוא מפליג בדברים כיון שאי אפשר לקיים תנאו הכא נמי אפשר להתקיים תנאו שיזכה הוא ולא רבו שאין קנין לעבד בלא רבו וכיון שכן הוי כמפליג בדברים והתנאי בטל והמעשה קיים. ולא נהירא חדא דאם כן הוה להו לפרושי בגמ' ותו דאם כן למה לי מהאי טעמא תיפוק לי' דהוה ליה תנאי ומעש' בדבר אחד ואינו חשיב תנאי לר' מאיר דבעי דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן שהמעשה בדבר אחד והתנאי בדבר אחר כדאיתא לקמן במכילתין. ויש מפרשים דהכא לאו בדוקא קאמרינן שקנה הוא וקנה רבו אלא ממה נפשך הוא דאתינן עלה דאין קונה עצמו בכסף זה דאי איהו קנה רבו נמי קנה ואין בעל מנת שלו כלום ואי רבו לא קנה אף הוא לא קנה ואין במעשה כלום ופירוש זה דחוק מאד לפי שיטת התלמוד ולשון הגמרא:

והנכון דהכא האי על מנת לא חשיב תנאה לכולי עלמא ולא בעינן ביה דקדוקי תנאין אפילו לר"מ שאין לשון תנאי והלכותיו אלא כשהוא בלשון עשה או לא תעשה בין שיעשה הוא או לא יעשה או שיעשו אחרים או לא יעשו אבל בדבר עשה ולא תעשה אלא מילתא דממילא כגון זה שאומר על מנת שאין לבעלך רשות בו אין תנאי אלא שיור בגוף המתנה שמשייר בה שלא יזכה בה האדון או הבעל והויא הא כההיא דאתמר בפ' הזרוע ע"מ שהמתנות שלי המתנות שלו דחשיב שיורא כדפרישית התם וכדאמרינן בפ' המוכר את הבית בן לוי שמכר את השדה ואמר ע"מ שהמעשר שלי מעשר ראשון שלו והוינן בה והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ופרישנא דשייר מקום מעשר באומר ע"מ שדיוטה העליונה שלי ואלו היה לשון תנאי מה ענין אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בכאן והלא אדם יכול להתנות אפילו על דבר שלא בא לעולם אלא ודאי כל כי האי גונא שהתנאי הוא בגופו של מעשה ואינו אומרו בלשון עשה ולא תעשה אינו תנאי אלא שיור וכל המשייר לעצמו דכולי עלמא לא פליגי דשיורו שיור כההיא דמעשר ודיוטה ומתנות אבל הכא דשיורו לא הוי לנפשיה אלא לזכותו של מקבל מתנה פליגי דרבי מאיר סבר דמעשה אינו תלוי בעל מנת זה וכיון שקנה העבד קנה רבו דכגוף אחד חשיבי ומאי דשייר שלא יזכה האדון אינו כלום ורבנן סברי דאפילו בהא שיוריה שיירה ואהני ע"מ דידיה שאין הרב זוכה בה:

ורבי אלעזר אמר כל כי האי גוונא כולי עלמא לא פליגי ואפילו רבנן דקני עבד וקנה רבו דכיון שהקנה לעבד לגמרי לעשות בו חפצו לא סגי שלא יזכה רבו דאין קנין לעבד בלא ורבו ושיורא דשייר בתנאי לנפשיה לאו כלום ואע"פ שזכה הרב לא תתבטל המתנה שאין מעשה זה תלוי בלאו שאינו תנאי והב"ע דאקני ליה אחר מנה ואמר לו ע"מ שתצא בו לחירות דר"מ סבר כיון דא"ל קני קנה עבד וקנה רבו וכי קאמ' ליה ע"מ לאו כלו' קאמר ורבנן סברי לדידיה נמי לא אקני ליה אלא ע"מ שתצא בו לחירות בהא דהוי תנאי בעשה שאמר ע"מ שתצא בו לחירות אפשר דהוי תנאה וא"כ טעמא דלא מהני לרבי מאיר דהוי תנאי ומעשה בדבר א'. מיהו לא נהיר מדלא פרישו הכי בטעמא דיליה כדמפרשי בעלמא אלמא לאו בהא פליגי ואפשר דהא נמי שיורא הוא כיון דלא אמר שתוציא בו עצמך לחירות אלא שתצא בו לחירות וכיון דאמר בהאי לישנא והוא בגופה של מתנה שיורא הוא וכיון דקני העבד לגמרי לא סגי דלא קני רביה ועל מנת לא מהני מידי ואע"פ שנתבטל על מנת המעשה מתקיים מטעמא דאמרן והרי זה כנותן מתנה לחצי עבדו דזכה כלומר דפשטה מתנה בכלו ולא סגי שלא יזכה כלו הכי נמי אי איפשר שיזכה הוא בלא רבי ורבנן סברי דאלו הוה מקני לעבד לגמרי לעשות בו חפצו הכי נמי דקני רביה כמוהו דכגוף אחד הם אבל השתא דאמר ליה על מנת שתצא בו לחירות לא זיכה לו אלא לכך וכיון דכן אי איפשר לו לרבו שיזכה בה יותר מן העבד והרי הוא זוכה בו על מנת שיצא בו לחירות ולרבא אמר רב ששת דמוקים פלוגתייהו בעל מנת שאין לרבך רשות בה אפשר דלדידיה ה"ה דפליגי בעל מנת שתצא בו לחירות בתרווייהו פליגי ולרבי מאיר קנה עבד וקנה רבו ולא יצא לחירות ולרבנן קנה העבד ולא קנה רבו והא דאוקים פלוגתייהו בעל מנת שאין לרבך רשות בו להודיעך כחן דרבנן דאפילו בעל מנת שאין לרבך רשות בו אמרי דקנה עבד לא קנה רבו והשתא היינו דמסיק ותנו רבי מאיר כסף על ידי אחרים על ידי אחרים אין ע"י עצמו לא דליכא שום אנפה שיצא על ידי עצמו. אי נמי דלרבא לא פליגי רבי מאיר ורבנן אלא בעל מנת שאין לרבך רשות בו אבל בעל מנת שתצא בו לחירות אפילו רבי מאיר מודה דאהני ליה תנאיה דהא לדידיה נמי לא אקני ליה אלא על מנת שיצא בו לחירות והא דקתני רבי מאיר דבכסף על ידי עצמו לא אף על גב דהא אפשר בהאי תנאה דמקני ליה על מנת שיצא בו לחירות כל כה"ג לא חשיב על ידי עצמו שהרי לא ריקן הנותן זכות האדון כלל אלא שנתנו לצאת בו לחירות וכשחל זכות האדון אינו חשיב אלא כזוכה מיד הנותן ולא מיד העבד כלל והרי זה ככסף על ידי אחרים וזה יותר נכון בעיני:

וקשיא לן לרבי אלעזר דאמר דאפי' בע"מ שתצא בו לחירות פליג ר"מ הא דתנן בפרק בתרא דנדרים המודר הנאה מחתנו ורוצה לתת מעות לבתו אומר הרי מעות אלו נתונין לך במתנה על מנת שאין לבעלך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך ואמרינן עלה בגמרא אמר רב לא שנו אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפילו מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל ואמרינן התם דרב דאמר כר"מ דס"ל דמה שתרצי עשי דהיינו ע"מ שאין לבעליך רשות בהם קנה הבעל ואפ"ה מודה באומר אלא על מה שאת נותנת לפיך דמהני תנאה דקנתה אשה ולא קנה בעלה וכ"ת דהתם גבי אשה הוא דמודה אבל הכא בעבד פליגי והא בסמוך מקשינן להך אוקימתא דר"מ אדר"מ דמתניתין דאשה פודה מעשר שני בלא חומש אלמא עבד ואשה שוי' בדין זה. ואיכא מאן דאמר דר' אלעזר פליג אההיא דרב וס"ל דמתניתין דהתם רבנן היא ולא רבי מאיר דאפילו במה שאת נושאת ונותנת לפיך פליג רבי מאיר. ולא נהירא לאוקמי סתם מתניתין דלא כרבי מאיר. ואחרים תירצו דלא אמר רבי אלעזר הכא אלא באומר על מנת שתצא בו לחירות דהוי כאומר הרי מעות הללו נתונין לך ולרבך על מנת שתצא בו לחירות וכיון שקנה אותה האדון על תנאי זה אינו יוצא בהן לחירות שאינו יוצא בכספו של אדון ומשום הכי פליג בה רבי מאיר אבל בההיא דהתם שריקן רשות הבעל בפירוש שאמר על מנת שאין לרבך רשות בו אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך מודה רבי מאיר שלא נתן לעבד אלא על מנת שיצא בו לחירות וכיון שכן שלא הקנה לאדון כלום ולדידיה נמי לא אקני ליה אלא על מנת שיצא בו לחירות וכיון שלא הקנה לו לקנין אלא לדבר זה אין רשות האדון בו כלל. ולא נהירא לי חדא דאם כן היכי קתני רבי מאיר בכסף על ידי עצמו לא דהא אפשר על ידי עצמו כשאמר לו על מנת שאין לרבך רשות בו אלא שתצא בו לחירות דהא וודאי כל כה"ג שאמר בכלל תנאו שלא יהא לרבו רשות בו ואהני ליה תנאיה על ידי עצמו חשוב. ותו דהא וודאי כל שכן הוא דכיון דבאומר על מנת שאין לרבך רשות בו אלא מה שתצא בו לחירות מודה רבי מאיר דיצא לחירות כ"ש באומר על מנת שתצא בו לחירות בלחוד שלא סילק רשות האדון שיש לנו לומר דהא אהני ליה תנאיה או משום שאין קטן העבד גמור עד שיחול בו רשות האדון או משום דאיהו מעיקרא לרביה מזכי שיצא בו לחירות והוי ככסף על ידי אחרים. והנכון דשאני התם שלא נתן לה אלא מה שהיא נושאת ונותנת לפיה ואין זכותה אלא לאחר אכילה ושתייה וההיא שעתא ליתא בעולם כי היכי דליזכי בה אדון אבל הכא שהתנאי ההוא שיצא בו לחירות ואיתנהו למעות בעולם כל היכא דזכי העבד זכי הרב נמי דאית יד לעבד בלא רבו וזה מבואר:

ולענין פסק הלכה פסק רבינו אלפסי ז"ל הלכתא כרבי אלעזר ודוקא בעל מנת שתצא בו לחרות מהני ביה תנאה אבל באומר על מנת שאין לרבך רשות בו מודו רבנן דקנה עבד וקנה רבו. וק"ל עליה מההיא דנדרים דאמר שמואל דאפילו מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל והלכתא כשמואל משום דרב ושמואל הלכה כרב באסורי וכשמואל בדיני והתם לאו לענין איסורא דמודר הנאה פליגי אלא כי איתשיל לענין דינא דבעל ואשתו איתשיל ועלה איפליגו רב ושמואל וכן פסקו הגאונים ז"ל שם הלכה כשמואל וסוגיין נמי הכי בכוליה תלמודא כרבא ורב ששת וכשמואל דאמרי' בסנהדרין בפ' בן סורר ומורה בן סורה ומורה אינו חייב עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו והוינן בה אמו מנ"ל מה שקנתה אשה קנה בעלה ופרקי' כגון דאקני לה אחר מנה על מנת שאין לבעלה רשות בה דקנתה ואין לבעלה רשות בה ודכוותה נמי מפרקינן בנדרים וליכא למדחי דהתם לישנא קלילא נקט ומיירי כשאמר על מנת שאין לבעלה רשות בו אלא שתעשי בו כך וכך דמודה רבי אליעזר וכדדחו מקצת רבותינו ז"ל דהא בההיא דסנהדרין דבן סורר ומורה אי אפשר לומר כן דאם איתא שהנותן ייחד לאמו שתעשה במתנה זו דבר ידוע (יט) דמפיק לה למתנה מרשותה ומכליא קרנא מינה דלא תיחול עלה זכותא דבעל אם כן כשגנב הוא מאותה מתנה קודם שתעשה אמו ממנה אותו דבר אשתכח דלאו של אמו גנבו אלא של נותן דהא אמו לא מקיימא תנאה אלא ודאי שלא התנה הנותן אלא שלא יהא לבעלה רשות בה כפשטא דלישנא דתלמודא וחל זכותה לאלתר בלא זכות בעלה ובהכי הוה משל אמו וזו ראייה גמורה דהלכתא כשמואל וכיון דכן הלכתא כרבא אמר רב ששת דקיימי כותיה וליתא לדרבי אלעזר דיחידה הוא ולית לן שום טעמא דמסתבר למפלג בין עבד לאשה ולמימר דבאשה שאמר ע"מ שאין לבעלה רשות בה קנתה אשה ולא קנה בעלה כשמואל ובעבד קנה עבד וקנה רבו כרבי אלעזר דהא מנא תיתי ואמאי ואע"ג דרב ששת ור' אלעזר לא נקיטי בלשנייהו אלא עבד בלחוד היינו משום דסוגיין בעבד איירי והוא עיקר שמועתינו וכיון דגלי לן תלמודא מעיקרא שאשה כעבד בדין זה שוב לא הזכירה ונקט לישנא קלילא הילכך בין בעבד בין באשה אפילו לא אמר הנותן אלא ע"מ שאין לרבך או לבעלך רשות בהם קנו ואין לבעל ולרב בהם כלום כרבא אמר ר' ששת וכשמואל וזה נכון ועיקר ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שפסק בעבד ובאשה כדרבי אלעזר:

ומסתברא דה"ה בנותן מתנה לאיש עצמו ע"מ שלא ישתעבד לב"ח ולכתובות אשתו דאהני תנאה ואינה משתעבדת להם וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז"ל וכן קבלתי מרבינו נר"ו:

ורמי דר"מ אדר"מ דתניא אין אשה פודה מעשר שני בלא חומש כו' עד אלא בזוזי דידי' ומעשר דידה איש אמר רחמנא ולא אשה. הכי גריס רש"י ז"ל. ולא נהירא דאי הני זוזי דידי' דנכסי מלוג נינהו דאית ליה לבעל פירות הוה להו מעשר דידה וזוזי דידיה ושליחותיה עבדה ואי הוה לדידה לגמרי שאין בהם רשות לבעל הויא לה כאחר ולמה ליה לתלמודא למימר איש אמר רחמנא ולא אשה לימא בעלים אמר רחמנא ותו לידחי ליה דכי אמר רחמנא איש ולא אשה היינו בזוזי דידה ומעשר דידה לפיכך עיקר הגרס' כדגריס ר"ח ז"ל אילימ' בזוזי דיד' ומעשר דידה איש אמר רחמנא ולא אשה פי' בזוזי דידה ומעשר דידה שאין זכות בעל בהם כגון שהיא פנוייה אי נמי באשת איש וכשנתנם לה הבעל דקיימא לן קנתה ואין הבעל אוכל פירות ואפי' למ"ד לא קנתה משכחת לה כשנתנו לה אחרים פירות המעשר בעל מנת שאין לבעלה רשות בהם וזוזי דידה כגון שמכרה קרקע של נכסי מלוג בטובת הנאה דקיימא לן טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות דסלקא דעתך פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן כדאיתא בב"ק. והקשה רבינו תם ז"ל מהא דתניא בתורת כהנים ואם גאול יגאל לרבות את האשה ואם גאול יגאל לרבות את היורש ואלו הכא אמרי' איש אמר רחמנא ולא אשה ותירץ דהתם במעשר דיד' וזוזי דידה שיש לבעל בהם פירות דהוה להו מעשר דידיה וזוזי דידיה. ושליחותיה קא עבדא. ואף על גב דפירות שיש לבעל במעות אשתו מדרבנן בעלמא ואנן מייתינן מקרא לרבות את האשה האי קרא אסמכתא דרבנן הוא דעיקר קרא לרבות את היורש איצטריך:


דף כד עמוד א[עריכה]


אלא לאו כי האי גוונא דאקני לה אחר מנה ואמר לה על מנת שתפדה בו את המעשר. פירוש והיא פודה מעשר בעלה דרבנן סברי צריכה לתת חומש דקנה בעלה והוה להו מעשר וזוזי דידיה ור"מ ס"ל לא קנה בעלה והוה ליה מעשר דידיה וזוזי דידה ואיש אמר רחמנא ולא אחר. ואיכא דקשיא ליה אמאי אוקמא בעל מנת שתפדי בו את המעשר כרבי אלעזר לוקמה בע"מ שאין לבעלה רשות בו כרבא אמר רב ששת דהלכתא כותיה ואיכא למימר דהא עדיפא ליה דאלו מדרבא הא פליג עלה רבי אלעזר ואלו כדרבי אלעזר אפשר דמודה רבא דבדידה נמי פליגי ר"מ ורבנן כדכתיבנא לעיל:

אמר אביי איפוך. פי' איפוך בתרייתא דהיינו מתניתא דפרכת מינה והכי עדיף טפי מלמימר דמתניתין לא תריצא וכן בכל דוכתא דפרקי' איפוך הכי נמי מפכינן בתרייתא כדכתיבנא במס' גטין שכן דרך כל אדם לקיים דבריו ולסתו' ולהפך דברי המקשה. תנא יוצרו בשן ועין וראשי איברים כו' ישלחנו ריבויי' היא פירוש דלא דרשינן ליה בכלל ופרט וכלל אלא בריבה ומיעט וריבה ופרכינן אי ריבויי' היא יכול אפילו צמתה ידו כו' א"כ שן ועין מאי אהני ליה פי' דלא סגיא דמיעוטא לא ממעט מידו הלכך אתי למעוטי הא דסיפא לחזור ואיצטרכו שן ועין תרוייהו וכדלעיל:


דף כד עמוד ב[עריכה]


תנא כלם עבד יוצא בהם לחירות. פי' אמתני' דהתם קאי דתנן כ"ד איברים שבאדם כלן אינן מטמאין משום מחיה ותלמודא מייתי לה לקמן ועלה תנא כלן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שיחרור כו' עד המכריעין לפני חכמים אמרו נראין דברי רבי טרפון בשן ועין שהתורה זיכתה לו ונראין דברי רבי עקיבא בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא פי' הא ודאי מדאורייתא הוא דבריב' ומיעט וריבה כדרש אלא הכי פירושא דכיון דמפרש בקרא בהדיא שן ועין ולא מפרש בהדיא שאר אברים כולי עלמא האי ריבוי' דשאר אברים וכסבורים שאינו יוצא בהם לחירות ושמא יאמרו עליו עבד הוא וכשנושא בת ישראל יאמרו עבד מותר בבת ישראל וחיישינן נמי שמא יתפוש בן רבו ויאמר לו עבדי אתה כך פר"ח ז"ל ועיקר:

הביא רבינו אלפס ז"ל בהלכותיו הא מתניתין ופסק בה הלכה כרבי עקיבא דהלכה כרבי עקיבא מחברו ואף על גב דאיכא מכריעות כי סמכינן אהכרעה במתניתין אבל במתניתא לא כדאיתא במסכת שבת פרק כירה כמו שכתיב בהלכותיו. ויש שתמהין עליו למה הביאו לזו כלל דהא קנסא הוא ולא מגבינן ליה בחוצה לארץ. ויש לומר דאף על גב דלא מגבינן קנסות בחוצה לארץ הא קיימא לן דאי תפס לא מפקינן מיניה הכא נמי מכיון שהפיל שן עבדו הרי תפס העבד בעצמו ואינו יכול להשתעבד בו שאפילו למ"ד צריך גט שיחרור מעוכב גט שיחרור לא קנין כספו הוא הילכך זכה העבד בעצמו ואע"ג דמודה ב"פ התם הוא כשמודה בב"ד סמוך הראוי לדון דיני קנסות אבל אנן הדיוטות אנן ואין הודאות בפנינו כלום וכהודאה חוץ לב"ד הוא כל שכן דקיימא לן דהודה ואחר כך באו עדים חייב וכיון דלית ליה רשותא לאשתעבודי משמתינן ליה עד דכתיב ליה גיט' דחירות' כדין מפקיר עבדוי. והוי יודע דאפילו למאן דאמר אין צריך גט שחרור מודה הוא דבזמן הזה דליכא בית דין סמוכין שצריך גט שחרור דבפרק החובל מוכח בהדיא דלא קני עבד נפשיה משעת חבלה אלא משעת העמדה בדין וכיון דליכא ב"ד לאו העמדה בדין הילכך אין אנו צריכין לדברי המכריעין ולא לדברי רבי עקיבא ולדברי הכל צריך גט שיחרור ומה שטרח רי"ף ז"ל לפסוק הלכה כרבי עקיבא לא לענין דינינו איצטרך אלא לענין בעיין דאיבעיא לן בפרק השולח במעוכב גט שחרור כדכתיב' התם ושם הארכתי בענין זה כל הצורך מפי מורי נר"ו:

תנו רבנן הכהו על עינו וסמאו על אזנו וחרשו עבד יוצא בהם לחירות. פי' דהני מומין שבגלוי הם ואף על גב דחרש אינו מום גבי קרבן בהמה ובכהן שהיא מום אינו מטעם מום כדאיתא בקדשים דתנן החרש והשוטה כשרין בבהמה ופסולין באדם ואמרינן טעמא דפסולין באדם מפני שאינו שוה בזרעו של אהרן. הא לא קשיא כלל שאין דין עבד שוה למומי בהמה ואדם שהרי שן אינו מום בכהן ועבד יוצא בהן לחירות משום דלגבי עבד כל שמתבטל ממלאכתו ואינו חוזר והוא בגלוי יוצא לחירות כך מצאתיה בתוס'. למימרא דקלא לאו כלום הוא והא תני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לתוך כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם. אוקימנא בבבא קמא כדאית ביה בזרוני דאי לא משונה הוא והוי תולדא דקרן שמשלם חצי נזק ואף על גב דהשתא נמי צרורות נינהו אתיא כסומכוס דאמר צרורות נזק שלם כשאר דיני רגל. אמרי בי רב סוס שצנף וחמור שנוער ושברו את הכלים בתוך הבית משלמים חצי נזק הני אורחייהו וצרורות נינהו ואתיא כרבנן דאמרי חצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה. שאני אדם דבר דעה הוא ואיהו מבעית נפשיה פי' ואידך גרמא בנזקין הוא דעבד ולפיכך פטור מדיני אדם:

תנו רבנן הכהו על עינו וכהתה על שנו ונדדה אם יכול להשתמש בהם עדיין. פי' תשמיש שיהא בו ממש אין עבד יוצא לחירות ואם לאו שאינו יכול להשתמש בהם בדבר של ממש אלא שנראה הדברים גסים יצא לחירות ואף על גב דלא סמייה לגמרי. תנו רבנן הרי שהיה רבו רופא ואמר לו כחול עיני וסמאו חתור לשוני והפילו שחק באדון ויוצא לחירות רשב"ג אומר ושחתה עד שיתכוין לשחתה ורבנן האי ושחתה מאי דרשי ביה מבעי להו לכדתניא הושיט ידו למעי שפחתו וסימה עובר שבמעיה פטור מ"ט ושחתה עד שיתכון לשחתה וקשיא לן הא דאמרינן (במ') [בפ'] כיצד הרגל היתה אבן מונחת לו בחיקו לא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לענין ניזקין חייב לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן והא לא נתכוין לשחת כלל ומחייבי רבנן ומ"ש מהושיט ידו למעי שכחתו דפטרי. ואיכא למימר דרבנן סברי דאינו פטור עד דאיכא תרתי למעליותא שנתכוין לטובה ולא נתכוין לאותו אבר ותרוייהו איתנהו בהושיט ידו למעי שפחתו שנתכוין לרפואת שכחתו ולא נתכוין לעינו של עבד כלל אבל בהאי דחתור לשינו איכא חדא לגריעותא שנתכוין לאותו אבר אע"פ שנתכוין לטובה ובההיא דאבן איכא חדא לגריעותא שלא נתכוין לטובה אלא לרעה אף ע"פ שלא נתכוין לאותו אבר:

מן העוף ולא כל העוף. פי' למעוטי מחוסר אבר ואע"ג דהא כתיב מכל החי ודרשינן הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה ומרבינן מינה שמחוסר אבר פסול אפילו לבני נח אפילו הכי אצטריך האי קרא דאי לא הוה אמינא כל פרשה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח קא משמע לן דאפילו לישראל נאמרה כצ"ל:


דף כה עמוד א[עריכה]


בן עזאי אומר אף הלשון. פי' ות"ק לשון לא נמצא שהשן היא חשובא גלוי יותר מן הלשון ונמצא לה עצם בין שיניה. קשיא לי והא אמרן דשן הוא גלוי טפי מלשון והיכי מקשי משן על לשון ומי איכא למאן דאמר דשן לא הוי גלוי והא כל מומין שבגלוי משן ועין ילפינן להו ויש לומר לענין טבילה כיון דכתב ורחץ בשרו במים מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי כך דומה השן כמו הלשון ואם השן צריכה טבילה גם הלשון צריכה שא"א להטביל השנים בלא הלשון:

צנעינהו. פירש לשון נדוי הוא גבי ת"ח שמנדין אותו בצנעה ואומרין לו הכבד ושב בביתך:

לאו המנונא שמך אלא קרנונא שמך למה דפרש"י דקרנונא הוא יושבי קרנות קשה קצת מה עאין קרנונא צ"ל המנונא ונ"ל כי המנונא לשון יתד נאמן בבית המדרש הוא הפך קרנונא ובשם אחד מגדולי הדור שמעתי שמפרש קרנונא הוא דג קר בלא טעם ואין לדג הזה טעם לחיך הוא הפך חם נונא ר"ל דג חם ומבושל ומוטעם היינו דאמר ליה דרך מליצה לאו המנונא שמך אלא קרנונא שמך דף כ"ה:

דתנן כ"ד איברים שבאדם כולם אינן מטמאין משום מחיה. פי' שיעור בהרת הוא כגריס ומחיה בכעדשה מבוצרת בתוך הגריס ושניהם מצטרפים לכגריס כדאיתא בנגעים והגריס יש בו שמנה עדשות והעדשה ארבע שעורות ואינה מטמאה אלא כשהוא במקום שאפשר לראותו כלו כאחד כדכתיב לכל מראה עיני הכהן ולפיכך במקומת אלו השנויים כאן שהם עגולים והנגע משתפע מן הצדדין אינו נראה בראייה אחת ולפיכך אינם מטמאין משום מחייה וה"ה דשאר נגעים נמי אם אינם נראים בראייה אחת אינן מטמאין דקרא דדרשינן לכל מראה עיני הכהן כלהו שדינן ליה כדאמרינן התם סומא באחת מעיניו אינו רואה את הנגעים דכתיב לכל מראה עיני הכהן ודרשינן ליה בכל הנגעים והא דנקט תנא משום דאיירי דשעורה דנגע גדול כגריס והמחיה בנתים מסתמא אינה נראית בראייה אחת אלא במקום פשוט אבל שאר נגעים בעינן ששעורם כגריס בלבד מחיה אפשר שיהא ראש אצבעו רחב כגריס ונראה כאחת והא דלא מני הכא השפתים משום דההיא בר מהאי טעמא נמי אינה מטמאה שאי אפשר לשיעור מחיה שלא יתפשט כלפי פנים והויא לה טומאת סתרים ואינו מטמא דמקום הראוי לבא מים בעינן אומר רבי' נר"ו דהא מדרבנן בעלמא הואיל ולענין טומאה דינו כגלוי מן התורה שוויה רבנן לענין טהרה נמי כגלוי מיהו רחיצה וביאת מים לא בעי דהא כתיב ורחץ את כל בשרו מאבראי אף כל מאבראי:

כדרבי זירא דאמר רבי זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינה ראוי לבילה בילה מעכבת בו האי מימרא איתא במנחות משום דאמרינן התם אין מביאין ששים ואחד עשרון בכלי אחד מפני שאין נבללין פי' לפי שאין כלי שרת במקדש יותר מששים עשרונים גם שמן של מנחות הראוי לבילה אין בו אלא כדי בלילת ששים עשרונים ולפיכך אם היו מביאין בכלי אחד כגון ס"א עשרונים לא היו יכולים לבלול והוינן בה וכי אין נבללין מאי הוי והתניא אם לא בלל כשר ואהדרינן כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כגון ששים עשרונים שאפשר לבוללן וכל שאינו ראוי לבילה כגון ס"א עשרון בילה מעכבת בו וכי תימא ומאי האי דאקשינן התם והתניא אם לא בלל כשר דהתם הוא בדיעבד אבל לכתחילה צריך לבלול ומצוה היא וא"כ שפיר תנן במתניתין שאין מביאין לכתחלה ס"א עשרונים בכלי אחד אלא בב' כלים כדי לקיים לכתחילה מצות בלילה ואיכא למימר דמתניתין מיירי במי שהתנדב להביא ס"א עשרונים בכלי א' שא"א לו להביאם בב' כלים וקתני שאין מביאין אותו בכלי אחד ופטור מלהביאם כיון שאין נבללים ולהכי פרכינן כיון שאינו מעכב אמאי פטרינן ליה ומהדרי' משום דרב זירא והא דאמרינן דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו לא תקשי לן למאי דאמרי' התם שכל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשטת אלא לעכב ובלילה חזינן דאהדרי' קרא כמה זימני ואפ"ה אינו מעכב דהכי גמירי לה הלכה למשה מסיני דבילה אינה מעכבת וגלי בה רחמנא נמי דלא אפקה לבילה בלשון עשה אלא בלשון ספור כך פירש בתוספת כתנאי פירש אפלוגתא דבן עזאי ור' קאי והלכתא כרבי מחברו:


דף כה עמוד ב[עריכה]


בהמה גסה נקנית במסירה פרש"י ז"ל במסירה דוקא ולא במשיכה לפי שאין דרכה להנהיגה במשיכה ולא נהירא דאם כן לר' מאיר פיל בנכסי הגר ומציאה במה יקנה דמסירה ליכא במציאה ונכסי הגר דליכא דמסר ליה כדאיתא בפ' (אלו מציאות) [שניים אוחזים] ולית לה קנין אלא בהגבהה בחבלי זמורות וא"כ אדמתמהינן עלה בגמ' ונכסי הגר ומאי דקאמר לפי שאין דרכה במשיכה הא לא איריא דאנן בענייני קניות לא אזלינן בתר אורחייהו לחוד תדע שהרי הגבהה היא גדולה שבכולם וקונה אפי' בדברים נכבדים מאד כדמוכח בפ' הספינה ואף על גב דאמרינן דברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא אפילו הכי קונה היא אפילו בדברים כבדים שאין דרכן להגביה ושלשה קניינים הן גדולה שבכולם הגבהה שקונה בכל מקום והיא צריכה בחיוב בדברים שדרכן להגביה שאינן נקנין אלא בהגבהה ואע"פ שמצינו שטר שנקנה בכתיבה ומסירה מסירה האמורה בשטרות אינה כשאר מסירה אלא הגבהה היא ובמקום הגבהה היא שאלו אחז בשטר בראשון כעין בהמה וספינה ולא הגביהו לא קנאו אלא לפי שאין דרך שטרות להיות בקרקע ולהגביהם משם ונמסרים מיד ליד קרי תלמודא להגבהה דידהו מסירה וזימנין דקרי ליה משיכה כדאמרן בעובדא דאיתתא דהוי לה מלוגא דשטרא ואמרה להוה לעמרם בני דאקשי' והא לא משך ומשום דהוה מלוגא דשטרא טובא קרי לה משיכה כי אורחא אבל הגבהה ומסירה היא ואע"פ שאין חיוב הגבהה אלא בדברים שדרכן להגביה לפי שהוא קנין חשוב קונה אף בכל דבר הנקנה במשיכה או במסירה ואין לך שום דבר שאינו נקנה בהגבהה והקנין השני משיכה והוא קונה בסימטא ובחצר של שניהם שמושך אותה מרשות הבעלים לרשותו אבל אינו קונה ברשות הרבים ובחצר שאינו של שניהם דהא לא אתיא לרשותיה ואין כאן דין משיכה והיא קונה בדברים בינוני שאין דרכן להגביה ואפשר למשכם אבל לא בדברים קלים דהנהו הגבהה בעו ואין קנין השפל גומר במקום שתקנו בו קנין עליון ממנו אבל העליון גומר במקום שגומר השפל ממנו. והקנין השלישי מסירה והיא במקום שאין משיכה קונה שם כגון רשות הרבים וחצר שאינה של שניהם שחכמים תקנו קנין בכל רשות וכיון דלא שייכה בהו משיכה תקנו שם מסירה והיא הפחותה שבכולם ואינה קונה אלא ברשות הרבים וחצר שאינה של שניהם ולא בכל דבר אלא בדברים כבדים שאי אפשר למושכם אלא בטורח גדול כספינה וכיוצא בו והא דתנן בהמה גסה נקנית במסירה היינו ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם והכי אמרינן בפ' הספינה אביי ורבא דאמרי תרווייהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם משיכה קונה בסימטא ובחצר שהוא של שניהם והא הלכתא היא וליכא מאן דפליג עלה כדבעינן למימר מעתה אי אפשר לפרש כפירש"י ז"ל דבהמה גסה נקטת במסירה ולא במשיכה דכיון דמשיכה קנינה עדיף ממסירה דין הוא שתקנה במקום מסירה כשם שהגבהה קונה בכל דבר אלא הכי פירש בהמה גסה נקנית במסירה כלומר אף במסירה כשהיא ברשות הרבים וחצר שאינה של שניהם וכל שכן שנקנית במשיכה כשהיא בסימטא ובחצר שהיא של שניהם שמשיכה קונה שם ורבנן דברייתא דאמרי בהמה גסה נקנית במשיכה ס"ל דבמשיכה נקנית ברשות משיכה אבל במסירה בשום מקום ומסתברא דבהא פליגי דבין ר"מ ובין רבנן דמתניתין כולהו אית להו דאביי ורבא דמסירה קונה ברשות הרבים וחצר שאינה של שניהם בלחוד אלא דלא תיקון אותה אפילו ברשויות אלו אלא כשהן מדברים כבדים שיש בהם טורח גדול למשכם ולהביאם לסימטא לקנותם במשיכה ותרתי בעינן שיהא דבר כבד ושיהא ברשויות אלו שאין שם קנין משיכה רבנן דמתניתא דבהמה גסה אפשר למשכה ולהביאה לסימטא לקנותה במשיכה וכיון שכן אין נקנית אלא במשיכה בסימטא ור' מאיר סבר דבהמה גסה כיון שמהלכת לדעת עצמה ומסרכה הרי היא כספינה וכל דבר כבד שיש בו טורח גדול למשכה ולהביאה בסימטא וכיון שכן נקנית אף במסירה ברשות הרבים וחצר שאינה של שניהם וקי"ל כרבנן כדפסק רב בקמחונא מעתה לא משכחת מסירה קונה אלא בספינה וכיוצא בו אבל בבהמה בשום מקום והא דתניא לעיל כיצד במסירה אחזה בטלפי כו' אליבא דר"מ איתנהו ולית הלכתא כוותיה וזו שיטת רבינו אלפסי ז"ל ורשב"ם ורבני ספרד האחרונים והיא הנכונה בעיני רבינו הגדול נר"ו ותלמידו מורי רבי' נר"ו ובמס' ב"ב פ' הספינה כתבתי בזה דעות אחרות ואין צורך לשנותם כאן:

והוי יודע שכל מקום שאמרו חכמים שאין קנין מן הקנינים קונה אע"פ שפירש המוכר והלוקח שיקנה בו אינו קונה והרי הוא כאלו אמר שיקנה באמירה בעלמא ולא אמרו בגמ' ואי פריש פריש אלא בכסף בקרקעות שדינו לקנות אלא דבמקום דכותבים את השטר לא סמכא דעתייהו עד שיכתוב השטר ולפיכך אם פי' שיקנה בכסף וסמכא דעתיה בהכי קונה כדינו אבל כשאומר שיקנה במסירה במקום שדינו במשיכה או בהגבהה לאו כל הימנו ולא עוד אלא שמונעו שלא יקנה אלא במסירה דקי"ל כמאן דאמר התם קפידא הוי ואינו קונה אף במשיכה והגבהה ואי קשיא לך הא דאמרינן התם כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ואי אמר ליה קני קני אלמא פריש מהני הא לא קשיא דהתם כיון דאמר ליה מוכר קני ברשותי נעשה כמשאיל לו מקום בחצרו להניח שם כליו והוה ליה כליו של לוקח ברשות לוקח הא אלו אמר ליה מוכר דליקני ליה כליו ברשות הרבים לא קנה וזה מבואר:

והא דתני נכסים שאין להם אחריות אינן ניקנין אלא במשיכה לאו דוקא דהוא הדין במסירה או בהגבהה כל חד וחד כדיניה והגבהה קונה בכל דבר ולא נקט משיכה אלא לאפוקי כסף ושטר וחזקה דאיירי רישא בקרקעות וכי תימא ליתני הגבהה שהיא גדולה שבכולם איכא למימר שמשיכה נוהג קנינה יותר לפי שהוא כדברים בינונים שאינם לא קלים ולא כבדים אי נמי משום דלמאן דאמר משיכה מפורשת מן התורה הרי היא עיקר דמאי דדרשינן או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד היינו משיכה שהגבהה אם אינו מושכה ברשותו ומחזירו למקומו אין אני קורא בה מיד עמיתך שעדיין ביד עמיתך היא וכל שכן מסירה שלא זו הדבר הנקנה ממקומו ולא מסרו מיד ליד דלא בעינן במסירה הכי דכתיבנא לעיל אלא ודאי משיכה עיקר קרא ומינה איתרבו מסירה והגבהה והוה להו כתולדה דידה ור' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ומשיכה מדרבנן גזירה שמא יאמרו לו נשרפו חיטך בעלייה עיקר התקנה משיכה היא שהביאה לרשותו ויצא מידי טענת נשרפו חיטך דאלו באידך אכתי אפשר לומר לו נשרפו חיטך אלא דכיון דתקון רבנן משיכה תיקון נמי מסירה והגבהה ולא חששו לטענת נשרפו חיטך משום דאילו במסירה לא שכיח שהרי אינה אלא בדברים כבדים וגם אינה אלא ברשות הרבים שאין לחוש לטענת נשרפו חיטך בעלייה והגבהה נמי כיון שכבר הגביהו ובא לרשותו כשחזר והניחו למקומו הרי הוא כחוזר ומפקידו אצלו ולפיכך לא חששו לזה כשם שלא חששו בשוכר את מקומו כיון שברשותו הוא עומד וכשם שלא חששו בחליפין כיון שכבר זיכה לו סודרו וכדפרישית בפ' הזהב הלכך עיקר תקנתא משיכה היא ואמטלטלי תיקון אידך דכיון דאמר רבנן דזוזי לא קני לגמרי ואין קנין משיכה ראוי בכל דבר תקינו לכל דבר ודבר קנין הראוי יותר ולא חששו לטענות נשרפו חיטך מהטעם שכתבנו. ומכל מקום משיכה עיקר ואב לכלם לדברי הכל ולהכי נקט משיכה מפי מורי נר"ו

גמרא דרש רב בקמחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה כו'. עד ואיהו דאמר כרבנן דתניא וחכמים אומרים זה וזה נקנית במשיכה וכן הלכה. אלא מעתה פיל לר"ש במאי אקני אמר אביי בחליפין אי נמי בשוכר את מקומו ר' זירא אומר מביא ארבעה כלים ומניח תחת רגליו ואמרינן שמעת מינה כליו של לוקח ברשות מוכר קונה לוקח פי' נראה לי דלהכי לא שני ליה דמיירי בדאמר ליה מוכר קני ואם כן הרי השאיל לו מקום והרי זה בכלל שוכר את מקומו ומהדרינן הכא במאי עסקינן בסימטא אי נמי קני ליה בחבילי זמורות פרש"י ז"ל שיתן חבילי זמורות תחת רגליו דקנה אותו בהגבהה וצריך שיהיו גבוהין מן הקרקע ג' טפחים דאי לא לא חשובא הגבהה דכל פחות משלשה כלבוד דמי דאי לא תימא הכי כי אקשי ליה ש"מ כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח לימא ליה דהכא לאו מדין כליו קני אלא מדין הגבהה אלא ודאי משום דסתם כלים גבוהין שלשה טפחים והגבהה בעינן ג' טפחים. והקשה עליו ר"ת ז"ל דהא ודאי הגבהה לא בעינן ג' טפחים דהא אמרינן גבי מערב לבני חצרו ומזכה להם ע"י אחר מגביהו מן הקרקע טפח וכי תימא דשאני ערוב דהוה מדרבנן דהא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכדאמרינן במסכת גיטין בפרק התקבל. ותו דבכתובות אמרינן גבי הגונב כיס בשבת והיה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור הכא במאי עסקינן כשצירף ידו למטה משלשה וקבלה וקני ליה מדין הגבהה ומיהו הא לא קשה לפי' רש"י ז"ל שפירש שם שהוא נזהר מזה ולא לפי הפירוש הנכון שכתבנו שם ובב"ק נמי אמרינן ההופך את הגלל חייב ואוקמ' בגמ' שהפכה למטה משלשה משמע ואמר רבי אליעזר לא שנו אלא שנתכוין לזכות בה דהוה ליה בורו ברשות הרבים דאלמא כשנתכוין לזכות בו קני ליה בהפיכה שהיא למטה משלשה מדין הגבהה. וליכא למימר דשאני נזקין דאע"ג דלאו הגבהה מעלייתא קני להתחייב בנזיקין כמפקיר נזקיו הואיל ודעתו לזכות בה לפי שמאותו שעה נסתלק מעשה הראשון וכדפרש"י ז"ל התם שהרי אמרו עלה בירושלמי בב"ק חזקיה אמר והיא שהפכה על מנת לזכות בה אבל הכעה שלא ע"מ לזכות בה לא בדא מילתא דחזקיה אמרה כל המטלטלין נקנין בהפיכה כלומר בהגבהה למטה משלשה דהיינו הפיכה כדפרישית בגמ' וזה שלא כדברי רש"י ז"ל. תו קשיא לפירושו של רש"י ז"ל אמאי נקט חבילי זמורות טפי ממידי אחרינא לימא כלים גבוהים שלשה ותו דמשום חבילי זמורות שהניח תחתיו לא חשיבא הגבהה כדבעינן למימר שהרי כל המונח לקרקע הרי היא כקרקע והנכון כמו שפרשו בתוס' שחבילי זמורות הוא מאכל פילון הילכך נוטל חבילי זמורות ועומד במקום גבוה ומראה לו והוא מגביה עצמו כדי ליטלן וקונה ליה בהגבהה זו שכל שנגבה מחמתו הרי הוא כאלו הגביהו בידו ממש וכדאמרי' גבי משיכה קורא לה והיא באה והיינו נמי דאמרי' פ' ש"ה גבי לוי בר סומין דזבין פירות שובכו לרב יודא אתא לקמיה דשמואל א"ל זיל טריף אקן כי היכי דליתגבהו ותקנינהו וש"מ תרתי דהגבהה מחמתו חשיבא הגבהה והגבהה כל דהו מעל גבי קרקע סגי. והא דלא שנינן לעיל דמדין הגבהה הוא ולא מדין כליו משום דבכה"ג לא חשיבא הגבהה כלל שאין כלו נגבה כאחת אלא כשרגלו אחת מגביה שאר ידיו ורגליו מונחין ובעי' בהגבהה שיגביה כלו כאחת כך פירשו בתוס' וזה נכון:


דף כו עמוד א[עריכה]


בכסף מנא לן. אמר חזקיה דאמר קרא שדות בכסף יקנו אמר רב לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר. עיקר הפירוש בזה דמילתא פסיקתא קאמר ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי דכיון שמקום שכותבין השטר לא סמכיה דעתיה דחד מנייהו עד שיכתוב את השטר. ומסתברא דכל מקום שכותבין את השטר קאמר לא שנא שטרי הקנאה ולא שנא שטרי ראייה והכי מוכח קצת פרק חזקת הבתים כדכתיבנא התם ולא עוד אלא דמסתמא שטר ראייה הוא דכתבינן ולקמן מנא להו כיון דאיכא כסף והא דרב בין אכסף בין אחזקה קאי שלא קנה בחד מהם ולא בשניהם יחד במקום שכותבין את השטר עד שיכתוב את השטר ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי כדאמרן ומאי דאמרינן בפ' האומנין האי מאן דזבין מידי לחבריה אי לא עייל ונפק אזוזי קני ההיא במטלטלין דלאו בני שטרא נינהו אי נמי בקרקע ובמקום שאין כותבין את השטר ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה וההיא אפילו במקום שכותבין את השטר הוא דאי ס"ד דבמקום שכותבין חוזר בזה ובזה כל זמן שלא נכתב השטר למה ליה למימר על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בזה ובזה בלאו על מנת נמי לפלוג וליתני בדידיה בד"א במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין חוזר בזה ובזה אלא ודאי סתמא היא בכל מקום. ואיכא למימר דההיא איירי בשטר מתנה והתם אפילו במקום שכותבין את השטר קנה לאלתר בחזקה בקנין אע"פ שלא נכתב השטר דכיון דקנו מידו או אחזקיה בארעא גמר ויהיב הוא אבל הכא בין מוכר בין לוקח בעי לאמלוכי כל זמן שלא נכתב השטר במקום שכותבין את השטר ולא קנה לא בכסף ולא בחזקה ולא בקנין עד שיכתוב את השטר דלא עדיף כח קנין מכח כסף וחזקה. ובשטר מלוה שיש בה קטן אומר מורי נר"ו דדינה כשטר מתנה דמשעת קטן זכה בין ילוה ובין לא ילוה ואע"פ שלא הגיע השטר לידו מעולם אלא א"כ עייל ונפק אזוזי דהשתא ודאי לא קנה עד שיגיע שטר לידו במקום שכותבין את השטר דאי שטר חיוב הוא היינו שטר מתנה ואי שטר מלוה הוא נמי כיון דיזיף וקני מניה ולא עייל ונפיק אזוזי גמר והקנה דבמכירת קרקע הוא דבעי איניש לאמלוכי שאין אדם מוכר קרקע אלא מחמת אונס דדחיקא ליה שעתא ודלמא לא מצטרכי ליה הני זוזי אבל דמלוה ומתנ' לא וראייה לדבר מדאמרינן בב"מ המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירו לבעלים דאי לפרעון לא חיישינן ואי לשמא כתב ללות ולא לוה הא שיעבד נפשיה כלומר ואע"פ שלא הגיע לידו זכה וכיון דכן מסתמא מידו נפל והא דלא חיישינן דלמא עייל ונפיק אזוזי הוה דלא קני חדא דהא לא שכיח ועוד דהך חזקה דמשעבד נפשיה לאלתר מסייע ליה שאין אדם מניח לקנות ממנו עד שיטול מעותיו או שהיא בטוח בכך ולא חיישינן נמי שמא קנו מידו על מנת שלא יזכה עד שיגיע השטר לידו דלתנאין לא חיישינן וכמו שפירשתי במקומו ושטר משכונא גופא דארעא בתר מלוה גריר והמלוה עיקר הילכך דינה כמלוה דעלמא ומשעת קטן זכה אלא א"כ התנה שלא יזכה עד שיגיע שטרא לידו וכבר הארכתי. בדינין אלו בב"מ ובב"ב מפי מורי הרב נר"ו:

וכי תימא במקום שכותבין את השטר למה ליה לקנות בכסף או בחזק' לקני בשטר. ואיכא למימר דנפקא מיניה לקנות משעה שנתן הכסף או שהחזיק דהוה ליה כאומר קנה בכסף על מנת שתכתבו את השטר ולכשת"ל שלא קנה אפילו בכסף אלא מכתיבת השטר ואילך נפקא מינה במקום שכותבין שטר ראיה דלא קני בשטר וקני בכסף ואי שטר מקנה הוא קונה בכסף אפי' פי' ליה דליקני בכסף בלחוד ולא בשטר. ובמקום שאין כותבין את השטר שקונין בכסף ונתן מקצת דמים כבר פירשנו דיניו בפרק השוכר את האומנין ונקצר ונעלה בהם בכאן והוא על ארבע דרכים הא' היכא דאמר ליה ערבוני יקון קנה כנגד ערבונו לא פחות ולא יותר ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי ואפילו במוכר שדהו מפני רעתה ואפי' בדבר שאין בו דין חלוקה דהכי משמע לישנא דערבוני יקון ונוטל כחוש דומיא דמוכר חצי שדהו שהלוקח נוטל כחוש. והב' דיהיב מקצת מעות ולא אמר ערבוני יקון ונתנו על דבר ידוע כגון על מקצת השדה או שלקח ממנו עשר שדות באלף זוז ונתן לו מהם מאתיים זוז על שדה אחת או במקצתה ושיקנה בהם הכל אם הוא שדה אחת קנאו כלו אבל אינו קונה בדמי קרקע אחד קרקע אחר' והיינו דאמרינן לקמן יפה כח חזקה מכח שניהם דתזקה לקח י' שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהן קנה כולם מה שאין כן בכסף ושטר של קרקע זה אין קונין קרקע אחר ואפילו לא עייל ונפיק אזוזי והג' היכא דיהיב דמי סתם שלא על מקום מסויים ולא עייל נפיק אזוזי קנה הכל. ואי עייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו ויד החוזר בו על השאר על התחתונה שאם המוכר חוזר בו רצה לוקח נוטל קרקע כנגד מעותיו ומקיים המקח כנגד' ונטל כשער המקח כיון שמקיים אותו ונוטל כחוש כלוקח חצי שדה רצה מבטל כל המקח ואומר תן לי מעותי ואם אין מעות למוכר מגבה לו קרקע כנגד מעותיו מעידי' שבנכסיו שעשוהו כמזיק מפני שזה הוזק בנכסיו בהבטחתו וכדאמרינן התם מהיכן מגבהו מן העידית וכי אתי לידי גוביינא שמין כשער של עכשיו ואם הלוקח חוזר בו מן השאר ידו על התחתונה רצה המוכר אומר לו הילך מעותיך ונתבטל המקח כלו ואם אין לו מעות מגבהו מן הזיבורית כב"ח מדינ' דאורייתא ובדידה לא תקון רבנן ושמין כשער של עכשיו רצה אומר לו טול קרקע כנגד מעותיך ונתן לו כחוש ובשעת המקח מיהו אינו נוטל קרקע כנגד מעותיו לעול' אלא כשיש בו דבר הראוי ונשאר למוכ' דבר הראוי הא ל"ה לא דלאו אדעת' דגוד או אגוד נחתא חוץ מערבוני יקון כדאמרן וכל שמכר לו שדות הרבה ונוטל כנגד מעותיו אינו נותן לו במפוזר במקומות הרבה אלא במכונס במקום אחד אם מספיק ואם לאו בשתים ואם אין ספק בשתי שדות בשלש וכן לעולם אבל נותן לו מן הכחוש כרצונו. והד' מוכר שדהו מפני רעתה דאע"ג דעייל ונפיק אזוזי כשנתן קצת הדמים סתם קנה הכל:

בשטר מנא לן דכתיב וכותב וחתום בספר כו'. עד ואקח את ספר המקנה ואיכא דקשיא ליה דהא ירמיה בכסף קנה כדכתיב ואשכלה לו את הכסף ולא קשיא דלישנא דקרא דייק דקרי ליה ספר המקנה אלמא שטר לחוד קונה לפעמים אפילו במכירה ואע"ג שאמר שמואל שלא קנה עד שיתן לו דמים מכל מקום לכי יהיב דמים קני בשטרא ותו במוכר שדהו מפני רעתה קונה בשטר לחוד והכא מוכר שדהו מפני רעתה הוה דהא כתיב הנה הסוללת באו לעיר ללכדה כנ"ל:

אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן לו דמי עיקר הפירו' דסתמא קאמר ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי מדלא פריש ותו דאי לא קאמר שמואל אלא כדעייל ולפיק אזוזי אמאי לא אוקימנא למתני' דאותיבנ' ליה בדלא עייל ונפיק אזוזי והא עדיפא מאידך פירוקא דפריקנא לה אלא ודאי שמע מינה כדאמרן ואי קשיא לך ההיא דאמרינן האי מאן דזבין מידי לחבריה אי לא עייל ונפיק אזוזי קנה לא קשיא דההיא מיירי בקונה מטלטלין במשיכה אי נמי קרקעות בחזקה דכיון שהחזיק בקרקע ומשך במטלטלין והמקח ברשותו והמוכר לא עייל ונפיק אזוזי גלי אדעתיה דגמר ואקניה דחזקה ומשיכה קנין אלימתא היא במקום שאין כותבין את השטר אבל קנין שטר קטן גרוע הוא שהמקח עדיין הוא ברשות המוכר ולא גמר ומקני עד דמטו דמי לידי' ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי וזה מבואר. וכי תימא וכי נתן לו דמים דקני למה ליה למקני מדין שטר ליקני בכסף ואפילו במקום שכותבין השטר ושטר במכר למה הא ליתא כלל דהא קני במוכר שדהו מפני רעתה אי נמי כדפירש' דליקני בשטרא לחוד או לא ליקני בכסף אי נמי כשנתן לו דמים שאינם ראוים לקנות כגון מלוה דאע"ג דלא קט בכסף קני בשטר הקנאה אם פרע לו כל הדמים אבל כל זמן שלא נתן לו כל הדמים כלל לא קנה אפילו כנגד מעותיו דהא מדין כסף לא קני דמלוה היא ומדין שטר נמי לא קנה דשטרא אכולהו זביני אכתוב ואם אין כל המקח מתקיים עומד ליקרע הוא והיאך יקנה מקצת וכשנותן לו דמים הראויים במקום שאין כותבין נהי דלא קני מקצת כנגד מעותיו מדין השטר הרי הוא קונה מדין כסף כפי הדינין האמורין למעלה ומאי דאמרינן הכא שלא קנה בשטר עד שיתן לו כל הדמים היינו למימרא דלא קני מדין שטר אבל קונה מדין כסף אי נמי דהא דשמואל אתיא במקום שכותבין את השטר דהשתא לא קני מדין כסף כלל עד שיכתוב את השטר שכל זמן שאינו קונה או מדין השטר אף אינו קונה מדין כסף וזה מבואר. הא דא תבינן לשמואל מדתני' בשטר כיצד קס"ד דתרתי קתני שדה מכור' לך נתונ' לך ומדקאמר הרי זו מכורה ונתונ' משמע מכורה ונתונ' לאלתר וקשיא לשמואל ולא מצינן לשנויי דההיא בשטר הקנאה וראיה דשמואל נמי סתמא קאמר בין בשטר ראייה בין בשטר הקנאה וראיה. וכבר פירשתי בפרק ח"ה דאפילו בשטר העשוי לראיה אדם קונה כל היכא דאית ביה הקנאה נמי שכתוב בו לשון הקנאה בלשון בעל דבר ושכתוב בו ודין שזה הוא שטר הקנאה ושם מבואר יפה:

רב אשי אמר במתנה בקש ליתנה לו ולמה כתב לו בשטר מכר כדי ליפות את כחו. פי' שהוא חייב באחריות. ויש מקשים ולשון מתנה אמאי כתב לו וכי תימא משום דינא דבר מצרא דקי"ל מתנה לית בה דינא דבר מצרא הא ליתא דהא מסקינן בה דאי אית בה אחריות לית בה משום דינא דבר מצרא ויש דוחין דהתם הוא בדאיכא למיחש דזביני הוה ואי ערומי מערים לבר מצרא אבל הכא בדידעינן ודאי דמתנה היא. ואחרים פי' דנפקא מינה לענין דברים שאינם בכלל מכר שהם בכלל מתנה מפני שנותן בעין יפה נותן טפי ממוכר כדאיתא בפרק המוכר את הבית. ומורי נר"ו פירש בשם החכם הגדול אחיו ז"ל דמתניתין הכי קתני דמאן דכתב לחבריה בשטר שדי מכורה לך שדי נתונה לך ולא נשאו ונתנו בדבר קודם לכן שימכור לו או שיתן לו דלשון זה מתנה הוה ואינו נותן לו דמים כלל ולא כתב לו לשון מכר אלא כדי ליפות את כחו:

דיני שטר. האחד מתנה או מוכר שדהו מפני רעתה שקונה בשטר הקנאה או בשטר ראיה והקנאה לחוד. השני במוכר שדהו בעלמא במקום שכותבין את השטר לא קנה כלל עד שיתן כל הדמים וכשנותן כל הדמים קנה אפילו במלוה השלישי במקום שאין כותבין את השטר לא קנה הכל עד שיתן לו הדמים ואפילו דמים של מלוה. אבל מכל מקום קונה הוא כנגד מעותיו מדין כסף כדינו כשנתן לו כסף הראוי לקנות ולא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל ובדעייל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו כפי הדרכים שכתבנו למעלה:

בחזקה מנא לן דכתיב ושבו בעריכם אשר תפשת' במה תפשתם בישיבה. פי' ומהאי קרא שמעינן שפיר תרי דיני חזקה תקון בקרקע ותשמיש בגופו שהרי תפשו ערים להם ולמקניהם ומה שישבו הם קנו בישיבה דומיא דמציע מצעות בנכסי הגר ומה שעשו למקניהם קנו בתקון דלא סגיא שלא תקנו גדרות לצאנם כנ"ל:

דיני חזקה האחד במקום שכותבין את השטר לא קנה כלל במוכר עד שיכתוב את השטר אבל במתנה או במוכר שדהו מפני רעתה קונה:

השני במקום שאין כותבין את השטר קונה בחזקה לבד כל היכא דלא עייל ונפיק אזוזי אבל אי עייל ונפיק אזוזי לא קנה עד שיתן לו דמים וכשנותן מקצת הדמים קונה כנגד מעותיו מדין כסף כפי הדין שלנו שכתבנו למעלה:

השלישי הקונה עשר שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהן לבד אם אמר לו המוכר זו קנה לא קנה אלא אותה בלבד אבל אם אמר לא החזיק בזו לקנות סתם אם נתן לו דמי כולם אפילו במלוה שאינו קונה מדין כסף קנאה כלה בחזקה זו אבל אם לא נתן לו דמי כלם לא קנה אלא אותה שדה שהחזיק ומי' האחרת לתשלום כנגד מעותיו במקום אחד ובכחוש שיש בו דין חלוקה אבל לא קנה יותר מכנגד מעותיו אלא אותה שדה בלבד מקום שהחזיק ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי מכל מקיים אותה שדה עצמה שהחזיק קנה אע"פ שהיא יותר מכדי מעותיו כל היכא דלא עייל ונפיק אזוזי אבל עייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו וכבר פירשתי למעלה דין הקונה כנגד מעותיו:

הרביעי הקונה שדה אחת בחזקה ולא נתן דמים כלל ועייל ונפיק מקצת אזוזי לא קנה כלל אפילו במקום שאין כותבין את השטר כדמוכח מההיא דבור בשלשים וכדכתיבנא בפרק האומנין ובמקום שכותבין את השטר אע"פ שנתן מקצת דמים לא קנה כלל עד שיכתוב אה השטר לא מדין חזקה ולא מדין כסף ולעולם אינו קונה שם כנגד מעותיו דאי לא אכתוב שמהא הא לא קנ' אפילו בנותן כל הדמים. ואי אכתוב שטרא ואכתוב אכל שדה הא לא מהני דאי אמרת קנה כנגד מעותיו האי שטרא למקרעיה קאי הלכך לא משכחת לה במקום שכותבין את השטר קונה במקצת מן הסתם אלא או קונה הכל בדכת' שטרא ולא עייל ונפיק אשאר זוזי או לא קנה כלל בדעייל ונפיק אזוזי אפילו בנותן כסף גמור הראוי לקנות. וי"א שדין זה אפילו במוכר שדהו מפני רעתה שלא קנה בחזקה עד שיכתוב את השטר וקנה הכל ואינו כן לפי דעתי כמו שכתב' למעלה:

החמישי מחזיק בנכסי הגר קנה בחזקה לבד אותה שדה שהחזיק בה בלבד אבל החזיק בה לקנותה ואת חברתה אותה קנה ואת חברתה לא קנה לקנות את חבירתה אף אותה לא קנה כדאיתא בפ' ח"ה:

נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה כבר פרשתי למעלה דקרקע דאגב מסתמא כגון ד' אמות שאנו נוהגין מתנה על מנת להחזיר וקונה על מנת להקנות המטלטלין בלבד וצריך שיהא לו קרקע כל שהוא משלו וכבר פרשתי דינו בארוכה בפרק ח"ה. מנא הני מילי:

אמר חזקיה דאמר קרא ויתן להם אביהם מתנות רבות עם ערים בצורות וליכא למימר דהתם מדין חצרם זכו בהם שהמה חצר המשתמרת דלישנא דעם ערים משמע שזכו בקרקע ומטלטלין כאחת בלא קדימ' כלל ולא משכחת לה אלא באגב ולא מדין חצר ובב"ק מוכח קצת בשמעת' דאגב דעבדים שאין דין אגב מד"ת אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומשום הכי אין מטלטלין נקנין אגב עבדים דניידי אף על פי שהם כקרקעות מן התורה. מיהו לאו ראייה גמורה הוא דאיכא למימר דאגב דאורייתא ואפילו הכי אין מטלטלין נקנין אגב עבדים משום דהוה מקרקעי דניידי ובעינן דומיא דעבדים ושטרות וליכא וזה דעת מורי נר"ו. ועבדים דלא קנו באגב קנו מדין חצר כעבד ישן וכפות ובעודן עליו כדמוכח בפרק קמא דב"ק ובמסכת גיטין וכדכתבינן התם:

איבעיא להו מי בעינן צבורין בה או לא וכי תימא ותפשוט ליה ממתניתין דלא בעינן צבורין דאי צבורין למה לי מדין אגב ליקני מדין חצר והא ליתא דמאן לימא דמתניתין בקרקע המשתמרת דלמא כשאינה משתמרת דלא קני מדין חצר וקני מדין אגב. ואסיקנא דצבורין לא בעינן אגב וקני בעינן. הא דתנן קרקע כל שהוא חייבת בפיאה פירשתיה במסכת בבא בתרא פרק ב' והריני חוזר ומפרש אותה בכאן בדרך קצרה דהאי כל שהוא היינו כל שהיא ממש ולא בעו שלשה טפחים כדמוכח בסמוך דאוקמה במחט ובירושלמי דפאה אמרינן עלה הגע בעצמך עד שלא קצר אינו חייב משקצר אין כאן פאה ואמרינן תפתר כשהיו חמש שיבולין עומדין בקנה אחת אלמא כל שהוא ממש הוא וכי תימא א"כ היכי חייכ בביכורי חטים דהא חטים בעינן ג' טפחים ליניקה כדאיתא במסכת שבת וכיון שאין לו יניקה גזלן הוא ואין מביאין ממנו ביכורים כדאמרי' באילן הנטוע תוך י"ו אמה שאין מביאין ממנו ביכורים. איכא למימר דאע"ג דחטה ינקה ג' טפחים מיניקה שכנגדה חיה ובהכי סגי ליה וכיון דכן תו לא חשיב גזלן דהא אילן נמי יונק יותר מי"ו אמה ומשום דמתקיים בי"ו כל היכא דאית ליה י"ו אמה לא הוה גזלן כדאיתא בפרק לא יחפור:

גרסת הספרים בבכורים ובודוי ורש"י ז"ל לא גריס וידוי דאי וידוי הא קתני בכורים ואי וידוי מעשר הרי הוא מעשר על פירות שלקח מן השוק אע"פ שאין לו קרקע כלל. ואפשר לקיים גרסת הספרים אי בעית אימא וידוי ביכורים ואיצטרך סד"א מביא ואינו קורא משום קרקע כל שהוא דהא איכא כמה זימנין דאמרינן מביא ואינו קורא קמ"ל דמביא וקורא ושפיר מצי למימר על האדמה אשר נתת לי ואי בעית אימא וידוי מעשר וס"ל להאי תנא דאע"ג דמעשר על פירות שאינן מקרקע שלו אינו מתודה אלא כשיש לו קרקע דהא פלוגתא הוא בירושלמי והא דלא מייתי לה התם מהא מתני' משום דאיכא לדחוייה דמיירי בוידוי ביכורים וכדאמרן:


דף כו עמוד ב[עריכה]


ולכתוב עלה פרוזבול. פי' שאין כותבין אותו אלא על הקרקע וסגי בקרקע כל שהוא דבהכי חשבי ליה רבנן נגוש ועומד דאפשר דגבי והדר גבי כמעשה קטינא דאביי ולקנות עמם נכסים שאין להם אחריות ומדקא מדמי לה לפרוזבול איכא למשמע דסגיא בקרקע השאול או השכור אצל הנותן כי היכי דסגי לגבי פרוזבול כדמוכח התם הא דאמרינן צפונו לפלוני לאי למימרא דבעינן אגב מסויים בחצרו כדכתיבנא בכמה דוכתא אלא משום דמקני להו לארעא לגמרי מסיים חלק כל אחד ואחד שיכיר חלקו:

תא שמע דאמר רב יהודא מעשה במדוני באחד כו'. ואי אמרת בעינן צבורין בה טפח על טפח למאי חזי ופרקינן הכא במאי עסקינן לדמי פי' לא נתן לו מאה צאן ומאה חביות ממש אלא דמים לקנותם במעות ואמרינן ה"נ מסתברא דאי סלקא דעתך מאה צאן ומאה חביות ממש ליקנינהו ניהלה בחליפין פי' אלא ודאי מטבע הוה שאינה נקנה בחליפין איכא נוסחי דגרסינן ואלא מאי לדמי ניקנינהו ניהלה במשיכה אלא מאי א"ל למימר דלית' למקבל מתנה ה"נ לית' למקבל מתנה ונזכינה ניהליה אגב אחר לא סמכא דעתי' דסבר שמט ואכל לה וליתא להאי גירסא דלגבי חליפין כי ליתא למקבל מתנה מאי הוה הא אפשר לקנות לו בחליפין שלא בפניו על ידי אחרים כדתנן כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ואוקימנא בשטרא אקנייתא דלא משכחת מאן דבעי למיתן סודריה למיקני ביה לזוכה דהא לא אפשר כיון דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ומתנה ע"מ להחזיר וליכא למימר נמי דלא סמכא דעתיה דנותן דסבר שמיט ואכל להו דהיינו הוא כמזכה במשיכה שהלה מושך אותה בשביל הקונה אבל בחליפין מטלטלין ברשות מוכר קיימי הלכך לא גרסינן ליה ומאי דאמרינן ה"נ מסתברא לא אידחייא כלל דודאי מעות היו כיון דלא מקני להו בחליפין וה"ג וליזכינהו ניהלה אגב אחר ופירושו דלכולי עלמא פרכינן בין למ"ד קס"ד מעיקרא דצאן וחביות ממש בין למאי דאוקימנא בסוף דאינם אלא מטבע מכל מקום ניזכינהו ניהלה על ידי אחר שימשכם בשבילו אם הם צאן וחביות ממש או שיגביהם בשבילו אם הם מעות ופרקי' דלא סמכא דעתיה דנותן דסבור דשמיט ואכיל להו מכיון שבאים לרשותו וקשה גזל הנאכל ואפילו כי מזכי ליה על ידיה על מנת שיחזירם לרשותו לאלתר ויהיו פקדון אצלו עד שיבא המקבל מתנה לא סמכי דעתיה אי אתי כלל לרשותו דהאי דמטלטלין קרובין להבריח ולבזבז אבל השתא דמקני להו אגב קרקע על ידי אחר שמחזיק בקרקע בשביל הנותן ליכא חששא דשמיט ואכיל דהאי קרקע אינה נגזלת ומשום פירי ליכא דטפח על טפח לא חזי כולי האי ומשום מטלטלי גופייהו ליכא למיחש דלא אתי לרשות אחר כלל:

תא שמע מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אמר להן ר' גמליאל לזקנים עשור שאני עתיד למוד נתן ליהושיע ומקומו מושכר לו נראה מדברי רש"י ז"ל שעשה כן כדי שלא יכשלו בני ביתו לאכול מהם באסור דמחזקי להו במתוקני' ולא נהירא דאם כן בקריאת שם סגי ולמה ליה להשכיר מקומו אבל הנכון כמו שפירשו בעלי התוספות דשנה שלישית היתה והגיע עונת הביעור שחייב לבער המעשרות כדכתיב בקרא בהדיא כי תכלה לעשר כו' ובשנה הג' מפרישין מעשר ראשון ומעשר עני במקום מעשר שני שבראשונה ושנייה ומעשר ראשון של לוים נתן ליהושע בן חנניה שהוא לוי כדאמרינן במסכת ערכין מעשה ביוחנן בן גודגדא שהלך לסייע את רבי יהושע בן חנניה בהגפת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים והא דיהיב מעשר ראשון ללוי בתר דקנסינהו עזרא משום דסבר דלא קנסינהו אלא למיתן אף לכהן אבל כהן ללוי לא אמר וכדאיתא בכתוב' ועשור אחר שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף היינו מעשר עני דר' עקיבא היה גבאי לעניים וכי תימא ולמה לא הפריש תרומה גדולה איכא למימר כדפרישו בירושלמי שאי אפשר לגורן שתעקור בלא סרומה לפי שנותן באומד ובמחשבה וקודם שפירש בספינה הפרישה:

וקשיא להו לרבנן ז"ל דהא ודאי פירות אלו כבר הגיעו לעונת המעשרות שאם לא כן לא נתחייבו בביעור דקיימא לן שאין מתחייבין בביעור עד שיגיעו לעונת המעשרות וא"כ האיך פירש לים מקמי דליעשרינהו דהוה ליה למיחש דלמא מחזקי להו בני ביתו במתוקנין דקיימא לן חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן כדאמרינן התם חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות כלומר ממורחין ולהכי נקט מגורה דהוי הכי מסתמא אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין חזקה על חבר שמת שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן וזו אינה קושיא דהא פירשו בירושלמי שלא אמרו אלא בחבר שמת דוקא וכשמת מתוך ישוב דעתו שאלו לא היה מתוקנים היה מודיע להם אבל כשלא מת מתוך הישוב וכ"ש כשפי' לים אין כאן חזקה זו ור"ג דעתו לחזור הוה ולהכי לא עשרינהו מעיקרא ואיכא דקשיא ליה היאך לא סיים מקום למעשרות אלו דהא תנן האומר תרומת כרי זה לתוכו תרומת מעשר ראשון לתוכו לא קנה שם עד שיאמרו לצפונו או לדרומו. וא"ל דכי בעינן סיום מקום הני מילי למאן דלית ליה ברירה אבל רבן גמליאל סבר יש ברירה וכשאוכל ומשייר שיעור מעשר אמרינן הוברר הדבר למפרע שזהו מה שהפריש דיקא נמי דקאמר שאני עתיד למוד ואע"ג דאמרינן בעלמא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף הכא דמיניה וביה מפריש עליה אף על פי שאינו סמוך לרבן גמליאל מוקף חשבינן ליה ודין מוקף פירשתיו במסכ' גיטין בארוכה בגמ':


דף כז עמוד א[עריכה]


ומדקאמר ומקומו מושכר לו דייקינן דבעינן צבורין בהו וכי תימא ומנא לן דמדין אגב הוה דלמא מדין חצר ששכר את מקומו הא ליתא דחצר המשתמרת לדעת הקונה בעינן וחצרו לא היתה משתמרת לרבי עקיבא ולרבי יהושע ואינה קונה אלא אם כן עומד בצד שדהו והכי איתא בפרק שנים אוחזין וכי תימא ואכתי למה לי אגב דהא פירות בעין הוה דקיימא לן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכיון דכן באמירה בעלמא סגי. ואיכא למימר דה"מ מדין נדר שאם מקבל עליו לעשות או לתת להקדש או לעניים ולכל דבר מצוה אפילו דבר שאינו ברשותו כופין אותו לקיימו וממשכנין עליו כמו שכתוב מוצא שפתיך כו' ואמרינן אזהרה לב"ד שיעשוך ועל כל הכתובים בפרשה הדבר אמור בין כשהיו בעין כשהקדישן לשם או לעניים בין שלא היו בעין ומיעקב אבינו למדנו שכתוב בו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך לפיכך המקבל עליו לתת לעניים דבר ידוע כופין אותו לקיימו אע"פ שאינו ברשותו בשעת הנדר אבל דבר שלא קבל עליו אלא חיובא הוא עליה ממילא כגון מעשר תרומה ומתנות כולן היכא דאיתנהו ברשותו בעין מוציאין ממנו בעל כרחו כדאמרינן בפרק הזרוע אפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו אבל במזיק שאינו חייב מדין נדר אלא מדין מזיק פטור למי שהוא ממון שאין לו תובעין כדאיתא התם בפרק הזרוע אלא אם כן במקבל עליו שמירת מעות צדקה דכל היכא דהוה לשמור מיחייב בהו כדאיתא בפרק החובל וכל שאינו חייב בדבר ואינו מקבל עליו גם כן לעשות אלא שמקדיש דבר לעניים או שאמר יהא ממון פלוני לעניים כל היכא דלאו דידיה לא חייל עליה הקדש ולפיכך אפילו כי אתי לרשותיה לא כייפינן ליה בהכי שאם אמר שדה פלוני לכשאקחנה תהא הקדש לא קדשה ואפילו כי אתיא לרשותיה לא מיחייב במידי והיינו דאמרינן בפרק שור שנגח ד' וה' גבי ההוא דתקע לחבריה כו' אמר להו כיון דפלגא דזוזא הוא לא בעינא ליה נותבי' לעני מדאמר להו הבו ניהלה איזיל ואיברי ביה נפשאי א"ר יוסף זכו ביה עניים ואע"ג דליכא עניי דליזכו ביה הכא יד עניי אנן דר"ג ובית דינו אביהן של יתומים טעמא דזכינא ביה לעניים הא לאו הכי לא מחייב מדין אמירתו דכיון דלא קביל עליה מידי אלא שהקדיש אותו לעניים ואין לו בשהקדישו כלום שעדיין לא בא לרשותו וממונו של מזיק הוא וקיימא לן מכאן ולהבא הוא גובה לא חל הקדשו דבעינן דומיא דביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו כדאמרינן בגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וחיימא לן דבמלוה בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ואי מקדיש מלוה לא עשה ולא כלום. ומדין נדר אין לכופו ולהכי איצטריכו למימר דאנן יד עניי אנן וזכינן ביה לעניי מדין מעמד שלשתן בכל כי האי גוונא שאמר למזיק תנהו לעניים דאף על גב דלא מצי לאקדושי מטעמא דכתיבנא יכול הוא להקנותה במעמד שלשתן דומיא דמלוה שאיני יכול להקדישה ויכול להקנותה במעמד שלשתן ואפי' היא מלוה על פה כדאיתא בגיטין ושמעינן מינה דמעמד שלשתן בכל כי האי גוונא שאמר תנהו לפלוני זה שיזכה בו לפלוני זה זכה הילכך הא דר"ג שהמעשר היה ברשותו בדין הוא דבאמירה סגי אלא דלא מיפטר מדין ביעור אי לא מפיק לה מרשותיה לגמרי דליקנינהו ללוי ולעניים הקנאה גמורה דליזכו ביה כך קבלתיתי שטה זו מפי רבנן נר"ו:

הא דאמר רב שני שטרות הן כו'. פירשתיה בארוכה בפ' הספינה ולהכי מפרשינן לה הכא בקצרה אמר זכה בשדה זי לפלוני בחזקה וכתבו לו את השטר והחזיקו בו חוזר בשטר בין בכתיבתו בין בנתינתו שהרי ביטל שליחותם ואי כתבי ליה לא מהני דמפיהם ולא מפי כתבם קרינא בי' ואינו חוזר בשדה שכבר זכו לו ואע"פ שלא נכתב השטר קנה אפי' במקום שכותבין השטר כיון דמתנה היא כדכתיבנא לעיל וכן הדין כשקנו מידו דחוזר בשטר דלא אמרו אלא דסתם קטן לכתיבה עומד אבל לא עדיף מאומר כתבו דחוזר בו ולא עוד אלא אפילו קנה ממנו לכתוב לו שטר לא מהני דקנין דברים בעלמא הוא ולעולם בכל שטר הקנאה בין דמלוה בין דמכר ומתנה חוזר בשטר לעולם ואפי' אמר לעדים כתבו ואין לדבר תקנה לעולם שלא יעכב בכתיבה או בנתינה עד שיגיע שטר ידו:

ואינו חוזר בשדה שכבר זכה מחמת הקנין או בחזקה ואין השטר מעכב במתנה תדע דהכי הוא דינא בשטר קטן דאי ס"ד דאי אית ביה קטן לא מצי הדר בשטר ליתני שטר שלישי שאם קנו מידו אינו חוזר לא בשטר ולא בשדה אלא לאו ש"מ דליכא אנפא שאינו חוזר בשטר וזה פשוט ודעת הראשונים ז"ל מצרכת אותנו להאריך במקום שאמרו לקצר. אמר יוסף בן יעקב ממה שדקדק רב בלשון מניין לומר ב' שטרות הם דוקא קתני כדקי"ל דכל היכא דקתני מניין דוקא קתני אלא א"כ מסיק תלמודא דתנא ושייר ומשום הכי רב לא איצטרך למימר אלא השטרות שיכול לחזור בהם ואלו מקנה בקנין כותבין שלא מדמתו כשלוה או מכר כדעתם של ראשונים ז"ל. יש שואלין כיון שאינו חוזר בשדה מה הועיל לו חזרתו בשטר דלענין אחריות ליתא מסתמא לית אחריות במתנה אפילו בשטר ואי קיבל עליה אחריות אפי' בעל פה נמי מיחייב בה ואפשר דלא ניחא ליה דלהוי שטרא במילתא דאית ליה קלא טפי וינעלו לו דלת להלוות לו ונראה דקושיא ליתא דהא תלמודא דינא קתני בין דמהניא ליה חזרתו בין דמפסיד בה כיון שאמר לעדים שלא לכתוב אין להם לכתוב ואי כתבו לא מהני:

על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בזה ובזה פי' חוזר בשטר כדאמרן וחוזר בשדה שכל מעשה שהוא בעל מנת ולא נתקיים התנאי נתבטל המעשה ולא אמרו כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי אלא דכי מקיים תנאה מתקיים המעשה למפרע מעכשיו:

ואגב אורחין שמעינן שהנותן על מנת ואותו תנאי הוא להנאת מקבל אם לא נתקיים נתבטלה המתנה ואין המקבל יכול למחול אותו תנאי דהא כתיבת השטר הנאת מקבל הוא ואפ"ה חוזר בו הנותן במתנתו כשלא נתקיים התנאי וחזרת השטר בעי בפירוש בין בפני עדים בין בפני אחרים דומיא דמבטל שליח מכיון שחוזר בשטר ממילא בטלה המתנה ואין צריך לחזור בה בפי' וזה מבואר:

ואידך אם קדם מוכר וכתב ללוקח כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה לו שטר המכר אגביה בכל מקום שהוא דשטר נקנה באגב וקשיא להו לרבנן ז"ל היכי דמי אי בשטר דלאו אקנייתא היכי אמרינן כאותה ששנינו דההיא מתניתין בשטרי אקנייתא היא דשעביד נפשיה בשעת קנין אבל בשטרא דלאו אקנייתא אין כותבין אלא א"כ נותנין לו בו ביום דאי לא מוקדם הוא ופסול ואי מיירי בשטר שיש בה קטן והא כי מטי שטרא לידיה בתשרי זכה למפרע מניסן שקנו מידו בקרקע ואיגלא מילתא למפרע דשטרא דאקני ליה אגביה בסיון קרקעי דלוקח הוא ואין דין אגב אלא על קרקע של מקנה ופרישו בהא כמה פירושי וכלהו איכא עלייהו פירכא כדכתיבנא בפ' הספינה. ועיקר הפירוש כדפירש רבינו נר"ו דשטר זה שטר הקנאה הוא כאותה ששנינו ואינו שטר מתנה שעשה זה הנותן אלא שטר המכר שעשה לו המוכר שלו כשמכרה לו והוא רוצה עכשיו להקנות למקבל מתנה זה שטר המכר ההיא כדי שיהא לו אחריות שיש לו על המוכר דבלאו הכי אין לזה המקבל מתנה או הלוקח אחריות על המוכר הראשון כדאיתא בירושלמי דגיטין אבל השתא דמקני ליה שטר המכר אית ליה עליה אחריות דיליה כשם ששטר חוב וכל שיעבודו נקנה באגב או במסירה וכתיבה ומאי דאמרינן בסמוך שני (עח) שטרא דאפסרא דארעא משום דשטר זה על שדה זו נעשה ועליו קבל אחריות המוכר הראשון וכגופא דארעא חשיב וזה מבואר ונכון מפי רבינו נר"ו. וזו היא ששטנו נכסים שאין להם אחריות כו' ושמעי' מהכא דשטר וכל שעבודו מקרי נכסים אפי' במתנת בריא שלא כדעת רבים:

והלכתא צבורין לא בעי' אגב וקני לא בעי' ומסתברא דאגב ממש בעי' ולא סגיא בלשון עם וקרא ומתניתין דנקט לישנא דעם איהו משתעי שנקנו אלו עם אלו ביחד דהיינו באגב. וי"א דסגי בעם ולא ממעטי' הכא אלא דלא לימא מטלטלי ומקרקעי:

ואסיקנא דשדה במכר ומטלטלין במתנה קנה וה"ה איפכא דמאי שנא. אבל שדה לאחד ומטלטלין לאחר לא איפשוט הלכך לא קנה וקרקע בשאלה או בשכירות קנה מעובדא דר"ג:

אמר רבא לא שנו דקנו במכירה מטלטלין אגב מקרקעי אלא כשנתן לו דמי כלם אבל לא נתן לו דמי כולם לא קנה בחזקת הקרקע מן המטלטלין אלא כנגד מעותיו ואפילו לא עייל דנפיק אזוזי דקנין אגב קנין גרוע הוא דומיא דקנין שטר כדפרישית לעיל מה שאין כן במשיכה דכי לא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל כדאיתא בפרק האומנין. אבל כנגד מעותיו קנה בשראוי לחלוקה:

ותניא כותיה דרבא יפה כח חזקה מכח כסף ושטר שהחזקה מכר לו עשר שדות בעשר מדינות החזיק באחת מהן כדי לקנות את כלן קנה כצן בד"א כשנתן לו דמי כלן. פי' אפילו דמים שאינן קונין כגון מלוה דנהי דלא קט בדמים קנה בחזקה לבדה במקום שאין כותבין את השטר אבל לא נתן לו דמי כל השדות לא קנה אלא כנגד מעותיו ואע"ג דלא עייל ונפיק אזוזי שאין חזקת שדה אחת מועיל לחזקת שדה אחרת אלא בשקיבל דמיה דומיא דאגב והיינו כדרבא מיהו אותה שדה שהחזיק קנה אי לא עייל ונפיק אזוזי במקום שאין כותבין את השטר דבמקום שכותבין לעולם אינו קונה קצת אלא קונה לגמרי או אינו קונה כלום ובמקום שאין כותבין שאינו קונה עד שיתן לו דמי כולם והיינו מדין חזקה זו אבל מדין כסף קונה כדינו אם נתן לו סתם כסף הראוי לקנות ולא עייל ונפיק אזוזי דוקא בקרקע אבל מטלטלין אינם נקנים בכסף ולא בשטר:

והא דאמרינן בפרק ח"ה אם החזיק בשדה אחת לקנותה ואת חברתה אותה קנה חברתה לא קנה ואפי' הם סמוכות והמיצר ביניהם ושמואל גופא דאמר הכא בשמעתין קנה כולן אמר התם דלא קנה אלא מקום מכושו בלבד לא תיקשי לן דהתם הוא בנכסי הגר דליכא דעת אחרת מקנה אבל הכא דאיכא דעת אחרת מקנה כיון דאמר ליה סתמא זיל קני והחזיק באחת מהן קנה כלן מיהו אי אמר ליה זו קני ודאי לא קנה אלא אותה שדה בלבד וזה מבואר:


דף כז עמוד ב[עריכה]


אמר רב אחא בריה דרב איקא תדע דאלו מסר לו עשר בהמות באפסר אחד ואמר ליה זו קני מי לא קנה. פי' לאו דוקא זו קני דא"כ הא ודאי לא קני אלא היא בלבד אלא הכי פירש דאמר ליה בזו קני כלומר שיקנה באפסר זה לכלן או בחזקה זו כל השדות ואיכא נסחי דגרסי אלו מסר לו עשר בהמות באפסר אחד מי לא קט ומהדרינן התם אגדו בידו כלומר שמסרם כלם באפסר אי ונאגדין ביחד אבל הכא אין אגדן בידו דקרקעות מפזרות הן ואידך סבר דסדנא דארעא חד הוא ובאידך לישנא אמרינן אלו מסר לו עשר בהמות באפסר אחר כלומר ואינן נאגדות יחד דומיא דשדות אלו סמיכות ואמר לו קני באפסר של זו את כלן מי קנה אף שפירש לו המוכר הכא נמי לא שנא ומהדרינן מי דמי התם גופין מחולקין אבל הכא סדנא דארעא חד הוא פי' ומטלטלי דקני בחזקת מטלטלי מקרקעי היינו משום דאגב עבדינהו כקרקע עצמו וכגוף אחד דמו והיינו דטריף בהא מטלטלי מלקוחות כדין קרקע כי שיעבד ליה מטלטלי אגב מקרקעי:

ואגב אורחין שמעינן מהכא דכל היכא דמדינא לא קני אע"ג דפריש מוכר ואמר ליה קני כגון עשר בהמות באפסר אחד וכדכתיבנא לעיל כנ"ל:

מתניתין זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות עם הנכסים שאין להם אחריות לישבע עליהן מסתברא דאיידי דקתני לעיל שהקרקעות גוררין את המטלטלין לענין הקנאה באגב נקט הא שהמטלטלין גוררין את הקרקעות לענין שבועה בגלגול והיינו דקתני לה הכא ולא קתני לה התם בשבועות:

והא דקתני וזוקקין לא אנכסים קאי דלא משמע לישנא הכי אלא אב"ד קאי שזוקקין לישבע על הקרקעות בגלגול המטלטלין ואע"ג דקרקעות לאו בני שבועה נינהו כלל דבכולהו שבועות של תורה מיעט רחמנא קרקעות עבדים ושטרות אפ"ה דין תורה הוא לישבע עליהן בגלגול כדיליף בגמרא וכן הדין בעבדים שטרות ואע"ג דקתני סתמא וזוקקין אורחא דתלמודא הוא בהכי כאותה ששנינו לא יפחתו לו מד' כוסות שפירושו לא יפחתו לו ב"ד או גבאי צדקה ודכותיה טובא:

גמרא אמר עולא מניין לגלגול שבועה מן התורה שנאמר ואמרה האשה אמן אמן ותניא כו'. פי' אע"ג דגמרינן גלגול שבועה מן התורה מסוטה איכא בסוטה מאי דליכא בעלמא דאלו בסוטה הכהן פותח הגלגולין מעצמן ואנן בעלמא קי"ל דאין ב"ד פותחין לו לגלגל עד דטעין תובע דאמרינן התם א"ר הונא לכל מגלגלין חוץ משכיר ורב חסדא אמר לכל אין מגלגלין חוץ משכיר מאי בינייהו איכא בינייהו למפתח לו לרב חסדא פתחינן לרב הונא לא פתחינן והלכתא כרב הונא ומודה רב הונא דבסוטה פותח הכהן אלא דשאני סוטה דהוי אסורא וכל ישראל ערבין זה לזה ומחייבי לאפרושי מאיסורא ובעלי דבר חשיבא אבל הכא דממונא הוא אי לא טעין בעל דבר אין לנו לעשות עצמינו עורכי הדיינין ולפתוח לו שיגלגל עליו:

ותניא אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה תמיהא מילתא אדמייתי לה מהא דאיכא למדחי דמילי מילי קתני ליתי עלה מרישא דקתני אמן מאיש זה אמן מאיש אחר דלא סגיא לה אלא בגלגול שהרי לא קינא לה מאותו אחר שאלו כשקינא לה ממנו היינו מאיש זה ואיכא למימר דאלו מאיש אחר לא דמי למתטתין דבמתניתין תנן שנשבעין על הקרקעות בגלגול ואע"ג דאינהו לאו בני שבועה באנפי נפשייהו כלל ואלו מאיש אחר הא הוי בר שבועה אלו קינא לה ולהכי נקט ארוסה דארוסה נמי לאו בת שבועה הוא אע"ג שקינא לה ואפי' הכי מגלגלין אותה והיינו דאזיל תלמודא ומפרש האי ארוסה היכא דמיא למימרא דאע"ג דארוסה זו לא בת שבועה היא קתני תנא שנשבעין עליה בגלגול וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם מנין שמגלגלין שבועה מן התורה ואמרה האשה אמן אמן אמן מאיש זה אמן מאיש אחר עד כדין דברים שנשבעין עליהם דברים שאין נשבעין עליהן מניין תנינא אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה ארוסה ושומרת יבם בת שבועה היא ואתמר מגלגלין ובהא נמי מגלגלין ע"כ והוא מפרש כדברינו:

והשתא מאי דשקיל וטרי תלמודא האי ארוסה היכי דמיא לא נחית לפרושי דמתניתין ע"י גלגול הוא דהא מסתמא הכי משמע דהשתא נשואה היא ועלה מגלגל ארוסה ולאו מילי מילי קתני אלא הא נחית לפרושי דארוסה זה דקתני דמגלגלין לאו בת שבועה היא באנפי נפשה כלל והיינו דיליף מינה עולא לקרקעות וכדאמרן:

אלא כשנכנסה לחופה ולא נבעלה מבלעדי אישך אמר רחמנא שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל. פי' לאו דוקא שקדמה שכיבת בועל לבעל למימרא דאיכא נמי שכיבת בעל בתר בועל דא"כ למה לי מבלעדי אישך תיפוק לי' דבעינן ונקה האיש מעון וליכא אלא פירושא שקדמה שכיבת בועל עד שלא יבעל בעל כלל ואשכחן לשון קדימה בהאי גוונא כדכתיב מי הקדימני ואשלם בפרק קמא דחולין אמרי' ליבן סכין בעור ושחט בה כשרה חדודה קודם לליבונה שאין פירושו שהחדוד קודם ואח"כ הליבון דא"כ הא מנקבי סימנין קודם גמר שחיטה בליבון הסכין אלא פירושו שהחידוד קודם לחתוך ואין כח לליבון לשרוף כלל. וקשיא לן אמאי לא אוקימנא להאי ארוסה כגון שבא עליה ארוס בבית חמי' קודם שקינא לה ואח"כ קינא לה ונסתרה בעודה ארוסה ונכנסה לחופה ולא נבעלה ומשקי לה כשהיא נשואה דהשתא קדמה שכיבת בעל לבועל והאיש מנוקה מעון שלא בא עליה אחר שנסתרה ואיכא תחת אישך דהשתא נשואה היא ואיכא למימר דהא פרכינן לה הכי במסכת יבמות בפרק הבא על יבמתו ודחינן לה דא"כ דכותה גבי שומרת יבם שבא עליה יבם בבית חמיה עד שלא קינא לה שומרת יבם קרי לה והא כי קני לה אשתו גמורה היא דקנייה בביאה ונשואה סוטה היא ולא שומרת יבם סוטה שהבא על יבמתו אפילו באונס או בשוגג קנאה ואע"ג דאשכחן במסכת סוטה דבכי האי גוונא שבא עליה יבם בבית חמיה קרי לה שומרת יבם. התם הוא משום דאיכא מ"ד דלא שתיא כיון דלא הוי כנוסה ולא קרינן ביה תחת אישך הילכך כיון דלא שתיא מהאי טעמא שפיר מקריא שומרת יבם אבל השתא דאתינן למימר דשתיא וחשיבא כנוסה לא מקרייא שומרת יבם והתם מוקמינן לה כשעשה בה מאמר ואליבא דב"ש דלא הוי הלכתא ולהכי הדר ר"נ ואוקמה ע"י גלגול כדאוקמה עולא הכא אליבא דהלכתא ודלא כב"ש:

מיהו אכתי תמיהא לי דנהי דמתניתא דקתני לה גלגול בהדי שומרת יבם דכוותה דשומרת יבם קתני לה ומשום הכי לא משכחת לה בכהאי גוונא ארוסה בת שבועה מ"מ דלתנא דמתניתא הכא ומשכחת ארוסה בת שבועה כשבא עליה ארוס בבית חמיה קודם שקינא לה וכיון דכן אכתי אימא לך דאשכחן גלגול שבועה בדבר שאפשר לבא לידי שבועה בשום צד אבל קרקעות דלא הוי בני שבועה כלל בשום ענין מנא תיתי לן דמגלגלין ואיכא למימר דלעולם מסתייה דמוכח דהאי גלגול ארוסה דתני תנא לא משכחת ליה בר שבועה באנפי נפשיה אע"ג דקני לה ומינה שמעינן לקרקעות ולכשתמצא לומר דבעינן דומיא דקרקעות דלאו בני שבועה בשום צד ליתי עלה ונשמעינה משומרת יבם דלאו בת שבועה כלל בשום צד ואפ"ה מגלגלין והיינו דנקט עולא כולה מתניתא בידיה שומרת יבם כנוסה ולא סגי ליה במאי דקתני ארוסה ונשואה משום דמשומרת יבם שמעינן דארוסה זו לאו בת שבועה היא דהא דכוותה דשומרת יבם קתני לה ומינה שמעינן גופה דשומרת יבם לאו בת שבועה כלל שאם בא עליה קודם קנוי לאו שומרת יבם היא ואם קינא עליה אח"כ נשואה ונקט תלמודא לפרוש' ארוסה ומינה שמעינן לאידך ודכותה בתלמודא כנ"ל. וכי תימא אכתי משכחת לה ארוסה ושומרת יבם בת שבועה כגון שקנא לה בעודה ארוסה ושומרת יבם ואח"כ בא עליה ונכנסה לחופה ולבעלה ואח"כ נסתרה ולא בא עליה בעל אח"כ וקא משקי לה הא ליתא דהא א"נ דקינא לה בעודה ארוסה או שומרת יבם כיון דסתירה לא הוה אלא לאחר נישואין לא קרינן לה ארוסה ושומרת יבם סוטה שאינה סוטה על עסקי קינוי אלא על עסקי סתירתו ובסתירה נעשית סוטה והקנוי כהתראה הוא לה וזה פשוט:

אשכחן סוטה דאסורא ממונא מנ"ל. פי' דמסוטה ליכא למגמר במה מצינו דממונא מאסורא לא ילפינן ומהדרינן דאתי בקל וחומר פי' ואע"ג דבמה מצינו לא ילפינן ממונא מאסורא ילפינן מינה בקל וחומר:

ומה סוטה שלא נתנה ליתבע בעד א' כו'. מסתבר לי דע"כ בטענת שמא מייתי לה כדין סוטה לומר שלא נתנה סוטה ליתבע לשבועת האלה בעד א' של סתירה בטענת שמא דאלו בטענת ברי שטוען הבעל שנבעלה ודאי מאי איריא בעד א' אפילו בשני עדים נמי דכיון סברי לו שנטמאת חסורה היא לו דשוויה אנפשיה חתיכה דאסורא ולאו בת שבועה היא אלא ודאי קל וחומר זה בטענת שמא אנו דנין אותו ובעד א' לא נתנה לתבוע אלא בשני עדים ניתנה ליתבע:

והשתא דאתינן להכי דכוותה בממון דאמרינן שניתן ליתבע בעד א' בטענת שמא הוא ושמעינן מינה דשבועת עד א' איתא אפי' בטענת שמא כדברי רבינו אלפסי ז"ל ודין הוא דהא כל מקום ששנים מחייבים אותו ממון עד א' מחייבו שבועה וכיון דשני עדים מחייבים אותו ממון בטענת שמא אם הוא דבר שאין לו לידע בבירור כגון שהם מעידין שראוהו שנכנס לביתו שלא בפניו וגנב מכליו כך עד א' מחייבו שבועה בכהאי גוונא וכן דעת מורי נר"ו ורבו רבינו הגדול ז"ל ובמקומו נבאר זה בעזרת האל יתברך:


דף כח עמוד א[עריכה]


מתניתין כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה (זה) נתחייב זה בחליפין. פי' מתני' איירי בדין קנין חליפין בין חליפי סודר בין חליפין ממש ואיתיה בין במקרקעי בין במטלטלי והיינו דנקט כללא כל הנעשה דמים וכללא הוא לכל הנשום בדמים ואע"ג דלא פריש בסופה אלא החליף שור בפרה דהיינו מטלטלין חדא מנייהו נקט וה"ה בקרקע ונקיט מטלטלין דחליפין שכיחי בהו טפי שאם אתה אומר שלא נשנית משנתינו אלא במטלטלין א"כ תיקשו היכי לא קתני תנא דין קנין חליפין בקרקעות אלא ודאי כדאמרן. ובתוספתא אמרו החליף קרקעות בקרקעות ומטלטלין במטלטלין קרקעות במטלטלין ומטלטלין בקרקעות כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין:

ואי קשיא לך הא דאמרינן בשמעתא קמייתא דהשותפין וכי קנו מידו מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא ולהדרי בהו ופרקי' שקנו מידם ברוחות אי נמי כגון שהלך זה בעצמו והחזיק בחלקו וזה בעצמו והחזיק בחלקו והתם חליפין הוא שמחליף כל א' בחלקו זכות שיש לו בחלק חברו ובעי' כיון שהחזיק כל א' בחלקו ואמאי לא סגי בחזקה דחד ונימא כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין. תי' רבינו הגדול ז"ל דההיא לאו מדין חליפין היא דהא קאמר מעיקרא וחליפין שקנו מידי ומה לי חליפי סודר או חליפין דעלמא דקאמר בתר הכי אי נמי. אלא ודאי דההוא מדין. מכירה היא וקנין חזקה ומעיקרא קאמר שזכה בחליפין ובתר הכי קאמר אי נמי בלאו חליפין אלא שזכה כל אחד בחלקו בחזקה דקאמר ליה חבריה לך חזק וקני. והא דקתני נתחייב זה בחליפין ולא קתני זכה זה בחליפיו חדא דאית בה תרתי נקיט דלא תימא אע"ג דזכה ביה הלה בכל מקום שהוא הרי הוא באחריות בעלים ראשונים לענין גניבה ואבדה כעין שומר שכר עד דעתי לרשותיה דאידך דבההיא הנאה דמחליף אהדדי נעשה עליו ש"ש קמ"ל דזכה הלה ונתחייב בחליפיו לגמרי ואין בעלים ראשונים שומר עליו כלל מסתמא ואפי' ש"ח כיון שכבר נטל הוא שלו לא נעשה לו שומר כלל:

רשות הגבוה בכסף כו'. בגמרא מפרש לה. אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכן הדין בהקדש לעניים בזמן הזה והאי כמסירתו דקאמר לאו מסירה ממש דא"כ דברים שאין נקנין במסירה להדיוט אי נמי קרקעות לא זכי בהו גבוה באמירה והא ליתא שהאומר בית זה הקדש קנה כדאיתא בגמרא בפירוש מתניתן אלא מסירתו פירושו בהקנאתו כל חד וחד בהקנאה דיליה ובשטרות הוי ככתיבה וכמסירה ובקרקעות בחזקה הלכך האומר שטר זה וכל שעבודו יהא לעניים זכו לגמרי והוא דקאמר וכל שעבודו דניהו דהקנאה דהדיוט לא בעי אמירה דהדיוט בעי מפי מורי נר"ו:

גמרא כל הנעשה דמים באחר מאי ניהו מטבע. פי' דקס"ד דהכי פי' כל דבר שנוהגין ליתנו בתורת דמים דהיינו מטבע שמעת מינה מטבע נעשה חליפין אמר רבי יהודה הכי קאמר כל הנשום בדמים באחר פירוש כל דבר ששמין אותו כשנותן אותו בדבר אחר והיינו מטלטלין שאין דמיו ידועין ולאפוקי מטבע שאינו נעשה חליפין. ומכאן הוה מדקדק ר"ת ז"ל דחליפין צריכי שומא ואי לא מצי טעין סבור הייתי שהיה שוה יותר ומקח טעות הוא ליה ולא גמר ומקרה מעיקרא ולא נהירא דהא אפילו בקדושין דחמירי קי"ל דשיראי לא צריכי שומא וכל שכן בממון הקל תדע דחליפין מחליפי סודר נפקא לן וחליפי סודר לא צריכי שומא דהא איתנהו מפחות מש"פ ומילתא דליתא בחליפי סודר ליתא בחליפין דעלמא אלא הכא לאו דינא נקט אלא אורחא דמילתא שדרכן של בני אדם לשום אותם ומ"מ איכא אונאה וביטול מקח בחליפין דומיא דמכירה דעלמא שאם לא כי אין אונאה בדבר הנקנה בסודר והא לא אשכחן אלא ודאי כדאמרן וכן מוכח בפר' הזהב ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל:


דף כח עמוד ב[עריכה]


ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא מטבע מאי כיצד. פי' דבשלמא לדידן אע"ג דרישא אפילו בקרקעות נקט פרטא במטלטלין דנקט חדא פרטא מכללא אלא למאי דס"ד מעיקרא שאין בכלל כל הנעשה דמים אלא מטבע בלחוד היכי פתח במטבע וסיים במטלטלין ופרקינן דלמאי דס"ד מעיקרא מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני ופירי נמי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור כך גרסת כל הספרים ודייק מינה רש"י ז"ל דשור ופרה וכל בעלי חיים פירי נינהו לענין חליפין דלא הוה דומיא דבעל שהוא כלי. והא ליתא דהא תנן המחליף פרה בחמור וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה פי' לפי שלא משך בעל החמור את הפרה לפיכך אין הדבר נודע ברשות מי ילדה ואעפ"כ כיון שמשך בהחמור זכה הלה בפרה בכל מקום שהיא ואם איתא דבעלי חיים פירי נינהו היכי מקניא בחליפין דהא קי"ל דפירי לא עבדי חליפין. ותו בירושלמי אמרי' עלה במתניתן הדא דתימא בשור וחמור אבל צבור בצבור לא פי' צבור של תבואה דפרי לא עבדי חליפין ואפילו הכי שור וחמור עבדי חליפין אלמא שור וחמור לאו פרי נינהו ועבדי חליפין. וכ"ת והא לא הוה דומיא דנעל שהוא כלי הא לא קשיא דאנן לאו דומיא דנעל ממש בעינן דאם כן חליפין בקרקעות מנא לן אלא דאנן אבעינן דבר המתקיים דומיא דנעל והכי גמירא לה ולאפוקי פירות שמרקיבין ואינם דבר המתקיים ולאפוקי מטבע שאינו דבר המתקיים דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה כדאיתא התם והא דאמרינן הכא ופירי רמי עבדי חליפין כיצד החליף שור בפרה לאו שור ופרה חיים נינהו אלא שור ופרה שחוטים דהשתא לא הוה דבר המתקיים והוי פירי:

ונוסחאות יש דגרסינן החליף בשר שור בפרה או בשר חמור בשור. אי נמי לעולם שור חיים והא אתיא למאי דסליק אדעתין מעיקרא דמטבע ופרי עבדי חליפין וכל מידי עבדי חליפין וכיון דכן קרי לשור וחמור פירי ולא קפיד כיוק שדינם שוה בחליפין אבל למאי דקיימא לן דפירי לא עבדי חליפין ומתניתין כל הנישום בדמים קתני שיר וחמור חיים לאו פירי נינהו ולהכי עבדינן חליפין וזה נכון:

ואקשינן ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי כיצד אליבא דרש"י ז"ל אתיא האי פירכא בין למאי דסלקא דעתין מעיקרא בין לאוקימתא דרב יהודה דהא דכולי עלמא בהדיא קתני מתני' דשור וחמור עבדי חליפין ואע"ג דהוה פירי מיהו האי פירושא ליתא דאם כן לא הוה ליה לתלמודא למימרא בהאי לישנא אדרבא לא הוה ניה לאותביה ממתניתין לרב נחמן דהא לכולי עלמא הוה תיובתא. אבל הנכון דכולה סוגיא בתר פירכא דפרכינן ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא מאי כיצד גרירא ומשום דפרקינן לה ופירי עברי חליפין אמרינן דהא תירוצא דתריצנא למאי דס"ד מעיקרא אתי שפיר למאן דסבר דפירי עבדי חליפין אבל לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין אכתי תקשי לן למאי דסליק אדעתין מעיקרא מאי כיצד אלא אליבא דרב יהודה לא תקשי לן מידי דשפיר קתני כיצד דהא שור וחמור בעלי חיים לאי פירי נינהו ושפיר עבדי חליפין ופרקינן דמתני' לרב נחמן למאי דסליק אדעתין מעיקרא הכי קתני ויש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור. ומתניתן הכי פירושא כל הנעשה דמים באחר דהיינו מטבע אם נתנוהו בתורת חליפין כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין דמטבע נעשה חליפין וקונה אפילו במטלטלין אבל אם נתנוהו בתורת דמים אינו קונה במטלטלין דמעות אינן קונות ופעמים שנתן בתורת דמים וקונה כיצד החליף דמי שור בפרה כדרבי יוחנן משום דהוה מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן כדמפרש ואזיל והאי דמי שור בפרה דאמרינן דהוה מילתא דלא שכיחא הפירוש הנכון כמו שאמרו בירושלמי היה תפוס פרתו ואמר לו פרתך בכמה במאתים זוז משך את הפרה ואמחייה לטרפיזא פירש המחוהו מן המעות אצל השולחני שהיה ללוקח מעות בידו ונתחייב לו במעמד שלשתן למחר אשכחיה אמר ליה מאי את עבוד אמר ליה בעינא כיסב דינראי ומה את עביד בהון לחמור אני צריך חמור יש לי שאני מוכר לך הדרי איהו אמחייה לטרפוזא פיר' ונתחייב לו השולחני במעמד שלשתן היינו הוא דאמרי' דכיון שזכה זה במעות שנתחייב לי השולחני זכה הלה בחמור בכל מקום שהוא במעות אלו דהא מילתא דלא שכיחא הוא שיהא הלוקח ראשון נמחה מתחלה אצל השולחני ויניחם אצלו עד שיחזור ויקח הוא מן הלוקח שלו והוא יחזור וימחהו אצל אותו שולחני. מיהו בירושלמי התם אמרו דבכי האי גוונא נמי אין מעות קונות ולא קנה ולא תיקשה לגמרא דילן דקאמרינן הכא דקנה דהא פרישנא דהאי אוקימתא לא אתיא בהלכתא אלא למאי דסליק אדעתין מעיקרא דאליבא דר' יהודא אף בזו לא קנה כלל במעות כדברי הירושלמי. והן נמי מאי דהדר שקלינן וטרינן אליבא דריש לקיש ואסקינן דעל כרחן כרב ששת סבירא ליה היינו למאי דסליק אדעתין מעיקרא אבל למאי דאוקים רב יהודא דהלכתא כוותיה ריש לקיש כרב נחמן סבירא ליה דפירי לא עבדי חליפין והכי אשכחן ליה התם והלכתא דאין מטבע נעשה חליפין ולא נקנה בחליפין אבל פירי נהי דלא עבדי חליפין אקנויי מיקנו בחליפין וכבר כתבתיה לזו בפרק הזהב מפי רבינו נר"ו:

תנו רבנן כיצד אמרו רשות גבוה בכסף גזבר שנתן מעות בבהמה אפילו היה בסוף העולם קנה. תמיה לי מילתא למה לי כסף בלא כסף נמי קונה דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט וכיון שקצץ דמים עם המוכר קנה וכדאמרי' בב"ב בענין יוסף בן יועזר אמטייה לגבי גזבר ולא תישיימו את דלא מצית הדרת בך דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. תירצו בתוס' דהתם היא כשנשתנה השער דאייקר דאלו הדר ביה הוה פסידא להקדש בחזרתו ולפום הכי לא מצי הדר ביה אבל כל היכא דלא אייקר דליכא פסידא בהקדש בחזרתו יכול הוא לחזור בו עד שיתן הגזבר דמים או עד שימשוך. ולא נהירא מהא דתניא בסמוך פדאו במאתיים ולא הספיק למשכה עד שעמד במנה נותן מאתים דוקא פדאו שנתן דמיו הא לאו הכי אינו נותן אלא מנה ויכול לחזור בו אע"ג דאיכא פסידא להקדש בחזרתו:

והנכון דמדינא קציצת דמים שהמוכר או הלוקח קוצץ עם הגזבר לא חשיבא אמירה לגבוה ולא נחית להכי דאם כן בין דאית דאית ליה פסידא במלתא בין דלית ליה פסידא במילתא לא מצי הדר ביה אלא דרבנן הוא שגזרו שיקיים דברו שקצץ משום דדמי כאמירה לגבוה וכי אמור רבנן היכא דלית ליה פסידא אבל היכא דאית ליה פסידא לא אחמור עליה לחיוביה דלא למיהדר ביה והיינו הא דהכא וההיא דבסמוך דכיון שנשתנה השער מצי הדר ביה עד דאיכא כסף או משיכה. וההיא דב"ב בשלא נשתנה השער:

תנו רבנן משכו במאתים כו'. עד אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי. וכיון דגזבר לאו בר קבולי מי שפרע הוא קנה בדמים שאף הדיוט כל זמן שלא קבל מי שפרע אינו חוזר בו.

וקשיא לן מהא דאמרינן בגיטין יהיב זוזי ליתמי אפירי דידהו אייקר פירי לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש וכיון שלא משכו הלקוחות יכולין יתומים לחזור בהם ואמאי נימא כדאמרינן הכא אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי וכיון דלא בני קבולי מי שפרע נינהו להדרו בהו דאמאי עדיפא מגזבר ואיכא למימר דאנן הכי קאמרינן דכל היכא דאיכא מעות בלא משיכה אז מקבל מי שפרע בהדיוט או חוזר כדינו דלא מרכבינן ליה אתרי ריכשי שיחזור בו כדין הדיוט ובלא מי שפרע הלכך גזבר כיון דלא מקבל מי שפרע הדר לדינא דנפשיה דקני בכסף והתם ביתומים נמי כיון דלא מרווחי במאי דיהבינן להו דינא דהקדש הדרי לדינייהו וקנו במשיכה שלא תקנו מי שפרע אלא בגדול שיש לו לעמוד בדיבורו וכ"ש בגזבר אבל קטן לאו בר הכי הוא ודינו שלא לקנו אחרים ממנו בכסף ושלא יקבל מי שפרע וזה אמת ויציב:


דף כט עמוד א[עריכה]


מתניתין כל מצות הבן על האב כו'. בגמ' מפרש לה למתניתין כולי והא דקתני לה רבי להא מתני' הכא מסתבר לי משום דבמצות המוטלות על האב לעשות לבנו דקתני רישא חדא מינייהו להשיאו אשה כדמפרש במתניתא ואיידי דתנא הא תנא אידך:

גמרא תנינא להא דתנו רבנן. פי' השתא בהאי אוקימתא דאוקי' רב יהודא למתניתין אשכחן דתנן במתני' מאי דתנו רבנן במתניתא ובלאו הכי לא אשכחן לה סמך במשנה ולא הוה לה עיקר כההיא דאמרינן בכתובות אילפא תלי נפשיה באיסקרא אמר כל מתניתא דמתני ביה רבי חייא ורבי אושעיא ולא פשיטנא להו ממתני' נפילנא מאיסקריא לארעא. והכי מתפרש האי לישנא בכל דוכתא:

ואיהי מנא לן דלא מיחייבא למול את בנה וכי תימא למה לי קרא תיפוק ליה דהא מצות עשה שהזמן גרמא היא דמילה ביום ולא בלילה ונשים פטורות. איכא למימר דהתם הוא במצוה דנפשה אבל הכא במצוה דבנה ה"א דמחייבא דלא גרעה מב"ד דמחייבי למימהליה להכי איצטריך קרא למיפטרה דכתיב אותו ולא אותה. ומי שמכניסו לברית זה מחייב לברוכי אקב"ו להכניסו בבריתו של א"א כדאי' במס' שבת. הלכך אי אבוה מהיל ליה מברך לה אבוה ואי ב"ד מהלי לי' מברכי לה ב"ד ואי איהו מהיל נפשיה איהו מברך לה וזה פשוט:

תנו רבנן הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו ור' יהודה אומר בנו קודמו והלכתא כרבנן א"ר ירמיה הכל מודים היכא דליכא חמש סלעים הוא קודם לבנו דמצוה דגופיה עדיף כי פליגי היכא דאיכא חמש סלעים משועבדים פי' שמכר אחר שנתחייב בפדיון עצמו ואישתעבדו נכסי למכירי כהונה של בית אביו בפדיון עצמו. ואח"כ נתחייב בפדיון בנו שנולד לו ולא נשתעבדו לפדיון בנו דלא מצי כהן למיטרפינהו בשביל פדיון בנו דלא אישתעבדו ליה אבל בפדיון עצמו מצי טריף להו דאישתעבדו ליה ואיכא חמש בני חורין פי' מטלטלין אי נמי קרקע שקנה אחר שמכר אביו החמש סלעים הראשונים ונתחייב בפדיון בנו דהשתא כי אזיל כהן למטרף ממשועבדים בפדיון עצמו ולא מצו לקוחות למימר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו אי נמי אי מטלטלי נינהו הוה ליה לדידיה גופיה ההיא שעתא אין אומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו במטלטלין:


דף כט עמוד ב[עריכה]


רבי יהודה לטעמיה דאמר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא כלומר וטרפה ממשעבדי דמקרקעי אבל לא מטלטלי אלא א"כ שעבדינהו בפירש מטלטלי אגב מקרקעי והא ליכא למימר במלוה הכתובה בתורה שישתעבדו לה המטלטלין כדין אגב אלא הכא הני משועבדי מקרקעי נינהו דמלוה בשטר גובה מהם ואע"ג דאין פודין בקרקעות ולא בעבדים ושטרות מכל מקום כולהו נכסי משעבדי לחמש סלעים לזבוני מינה שוה חמש סלעים לפדיון. והא דאמרינן הכא דרבי יהודא סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ואלו במס' בכורות אסיקנא דכולי עלמא לאו ככתובה בשטר דמיא לא תקשי לן דההוא דהתם מסקנא דרבא והא מסקנא דהכא דר' ירמיה דאמר התם נמי הכי דלר' יהודה מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ודכולי עלמא כרבנן קי"ל דלאו ככתובה בשטר דמיא וכן הלכתא. שיעור חמש סלעים של פדיון הבן בדקדוק היא משקל שתים עשרה ארגינ"ץ של כסף חסר רביע ארגינ"ץ:

תנו רבנן מניין שאם היו לו חמשה בנים מחמשה נשים בתולות וכלם פטרי רחם שחייב לפדות את כלם אע"ג דחד מינייהו בלחוד ראשית אונו דכתיב וכל בכור בניך תפדה דאע"ג דבפטר רחם תלה רחמנא הוה אמינא דבעינן תרווייהו פטר רחם וראשית אונו קמ"ל:

ת"ר ללמוד תורה ולישא אשה וכו'. אמר רבי יהודה אמר שמואל לעולם ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה א"ר יוחנן רחים בצוארו ועוסק בתורה ולא פליגי הא לן והא להו. פירש"י ז"ל דשמואל דהוה מבבל איירי בבני בבל שנושא אשה ואח"כ לומד תורה דכיון שהם הולכין לארץ ישראל ללמוד תורה אין צרכי הבית מוטלים עליהם ורבי יוחנן שהוא מארץ ישראל איירי בבני ארץ ישראל שלומדין במקומם וצרכי הבית מוטלים עליהם ולפיכך ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה:

והקשה עליו ר"ת דבני בבל אחר שנושא אשה האיך יש לו רשות ללכת ללמוד תורה ולהניח ביתו ריקן דהא אמרינן בפ' דגטין שלח להו רבי אביתר לחכמים שבבבל בני אדם הבאים משם לכאן הם קיימו בעצמן ויתנו את הילד בזונה והילדה מכרוה ביין וישתו. פי' לפי שמניחם ביתם ריקן וצריכין בני ביתם להתמשכן ולמכור עצמם במזונתם וביין משתיהם:

ולפיכך. פירש ר"ת ז"ל דשמואל דאמר נושא אשה ואח"כ לומד תורה איירי בבני ארץ ישראל שלומדים במקומם ויש להם ספק ללמוד אחר שישאו כי עשירים היו ולא היה צריכין לטרוח בתר מזונם ורבי יוחנן מיירי בבני בבל שהיו עניים ומכיון שנשא אשה אינם יכולים ללמוד בעירם שצריכין לטרוח אחר פרנסתן ואינם יכולים גם כן ללכת ללמוד תורה בארץ ישראל ולהניח ביתם מההיא דרבי אביתר ואל תתמה משום דשמואל דהוא מבבל איירי לבני ארץ ישראל ור"א דהוא מארץ ישראל איירי לבני בבל דהא אשכחן דכוותיה במס' סוכה דתנן מן המנחה ולמעלה מוריד כליו מן הסוכה ואמרי' עלה אין לו מקום להוריד כליו מהו רב אמר פוחת בה ארבעה ורבי יוחנן אמר מדליק בה את הנר ולא פליגי הא לן והא להו דרב מיירי בבני ארץ ישראל דלא עבדי אלא חד יומא ויכולין לפחות הסוכה דחול הוא ורבי יהושע בן לוי איירי לבני בבל דעבדי שני ימים ואי אפשר להם לפחות אותה ביום שני דיום טוב הוא הלכך מדליק בה את הנר ובהכי מבטלי סוכה קטנה שהרי בזמן מצותה אין מדליקין בה את הנר כדאיתא התם והא התם דרב הוה מבבל איירי בבני ארץ ישראל ורבי יהושע בן לוי דהוה מא"י איירי בבני בבל. וטעמא דמילתא לפי שתלמידים של בבל הולכים לארץ ישראל ללמוד לפני רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן והיינו דאמר רבי יוחנן התם בפרק לולב וערבה גבי ערבה דילכון אמרי דילהון היא כלומר אחד מן התלמידים שלמד בפני דהיינו רב כהנא כדאיתא בגיטין אומר לי שהערבה מדבריהם היא. וכמו כן היו לומדים לפני רב בבבל תלמידים מארץ ישראל ונכון הוא:

ויש מפרשים דשמואל איירי בבני בבל שהיו נשיהם עמלות וטורחות אחר מזונותיהם ורבי יוחנן לבני ארץ ישראל שהיו נשיהם מעונגות והיו בעליהם צריכין לטרוח בתר מזונותיהם ולא נהירא מההיא דרבי אביתר דאמר וימכרו את הילד בזונה אלמא צריכות היו לבעליהן להספיק להן מזונותיהן. והנכון כדברי ר"ת ז"ל:

עד דאגמריה לבריה מוספא כלומר שמוסיף לו על מה שקרא אתמול:


דף ל עמוד א[עריכה]


לא צריכא ליומי. פרשתיו במסכת ע"ז ואנן דגמרי' תלמוד בבלי פטרינן ממקרא ומשנה דכולהו איתנוה ביה ר"ת ז"ל:

תנו רבנן ושננתם לשיהיו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור מיד. פי' כששואלין אותו הוראה בדבר הלכה אבל כששואלין אותו על תלמודו יתנהג בצניעות לומר אינו יודע כדאמרינן התם בבבא מציעא פרק אלו מציאות דבתלת מילי משני צורבא מדרבנן בדיבור' וחד מינייהו במסכתא:

ירושלמי מאן דגמר חד מכילא ומייקרין ליה בתרי איבעי ליה למימר חדא מכילא אנא חכים:


דף ל עמוד ב[עריכה]


הכי גרסינן אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם ברזל הוא נמוח ואם אבן הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע פירוש שדברי תורה שנמשלו לאש ממחין אותו אם הוא כברזל שהאש מפעפע את הברזל ואם הוא קשה הרי דברי תורה מפוצצין אותו כפטיש שמפוצץ הסלע שדברי תורה נמשלו לפטיש כדאיתא במסכת תעניות בהדיא כל תלמיד שאינו קשה כברזל אינו תלמיד שנאמר וכפטיש יפוצץ סלע:

מאי כל מצות האב על הבן אילימא כל מצותא דמיחייב אבא למיעבד לבריה והתניא וכו'. תמיהא מילתא אדפריך ליה ממתנית' ליפריך מרישא דמתני' דקתני כל מצות הבן על האב נשים פטורות ואוקימנא במצות דמחייב אבא למיעבד לבריה ואי סיפא מיירי בהכי קשיא רישא אסיפא. תירצו בתוספות דהאי פירכא מקמי אוקימתא דלעיל איתמר ותרווייהו בהדי הדדי איפריכו מאי כל מצות הבן על האב אילימא כל מצותא דמיחייב ברא למיעבד לאבא והתניא איש כו'. ותו סיפא דקתני כל מצות האב על הבן מאי ניהו אילימא כל מצותא דמיחייב אבא למעבד לברא נשים חייבות והתניא האב כו' ופריך להו רב יהודא לתרווייהו דמתני' איפכא קתני ורישא במצותא דמחייב אבא למעבד לבריה וסיפא במצותא דמחייב ברא למיעבד לאבא ורב אשי דסדר תלמודא פריש כל חדא וחדא בדוכתא:

נתגרשה שניהם שוים פי' דלא תימא כיון דנפטרה נפטרה קא משמע לן דהדרה לחיובא:

הטל להם מים בספל פירוש בבדיחותא אמר ליה לומר שאינו חייב בכבודו של זה יותר מזה:


דף לא עמוד א[עריכה]


כאלו דוחק רגלי שכינה פירוש לפי שאומר אין השם רואה ואין כבודו במקום הזה והוא כמשיג גבולו:

פעם אחת בקשו ממנו אבנים טובות לאפוד. פי' מעשה זה היה בבית שני שהרי פרה אדומה שעשה משה הספיקה כל ימי שאינו נעשית אלא בשמיר כדאיתא בפ' מי שאחזו דהא אמרינן בסוטה משחרב בית המקדש בטל השמיר. איכא למימר דלאו משחרב בית ראשון קאמר אלא משחרב בית שני אבל בבית שני שמיר היה לישראל:

דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה. פיר' ז"ל טעם הדבר שזה שטן מקטרגו כשהוא מצווה וזה אין שטן מקטרגו ולפום צערא אגרא. ורבינו הגדול ז"ל פי' שהמצות אינן להנאת האל יתברך המצות אלא לזכותינו ומי שהוא מצוה קיים גזירת המלך ולפיכך שכרו הרבה יותר מזה שלא קיים מצות המלך מכל מקום אף הוא ראוי לקבל שכר שהרי מטוב לבב וחסידות הכניס עצמו לעשות מצות הש"י ודוקא במצות שצוה הש"י לאחרים שיש לו בהן רצון אבל העושה מאליו מצות שלא צותה בהם תורה כלל זו היא שאמרו כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט:

אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודא דאמר סומא פטור מכל המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דלא מיפקדנא ועבידנא. פי' ואע"ג דרב יוסף פותח ונסתמא הוה כדאיתא בהגדה כי אמר רב יהודה דסומא פטור מן המצות אפילו בפיתח ונסתמא אמר הכי כדמוכח נמי בפ' החובל:

כיון דשמיעתא להא דאמר רבי חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינה מצווה ועושה מד"א לי אין הלכה כר"י עבידנא יומא טבא לרבנן הא ודאי פשיטא מילתא דלית הלכתא כרבי יהודה דהא רבנן פליגי עלה ויחיד ורבים הלכה כרבים. ותו דסתם מתניתין בפרק החובל דלא כרבי יהודה אלא דר"י איידי דאמר מ"ד לי הלכה כרבי יהודא עבידנא יומא טבא לרבנן אמר השתא דאדרבה מד"א דלית הלכתא כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן וזה מבואר:

כתבו בתוספות כי מכאן היה מביא ר"ת ז"ל ראייה דנשים במצות עשה שהזמן גרמא שהם פטורות אם באו לעשותן כיון דקיימא לן נשים סומכות רשות ויש להם שכר אם רצו לברך עליהם מברכות ולא הויא ברכה לבטלה דהא רב יוסף מעיקרא מאן דאמר ליה סומא פטור מן המצות עביד יומא טבא לרבנן ואם איתא דכי הוה פטור מן המצות אינו מברך עליה כשעושה אותה אמאי עביד יומא טבא לרבנן הרי הוא מפסיד ברכות ויצא שכרו בהפסדו דאמרינן בבבא קמא האי מאן דבעי למיהוי חסידא ליקיים מילי דברכות ואפילו תימא דההוא דמחויב ברכות אבל במי שאינו מחויב בהם לא הפסיד בחסידותו כשלא בירך הא לא אפשר שירצה רב יוסף להפטר מן המצות ולא יהא לו רשות לברך עליהם את השם ולזרוק ברכ' מפיו ועדיפ' ליה אגרא דמאן דמפקיד ומברך מאגרא דמאן דלא מפקיד ולא מברך אלא ודאי דר"י מברך הי' על המצות אפי' יהא פטור מהם ומינה שטעינן לנשים מן המצות שהם פטורות שאם באו לעשותן שמברכות עליהן.

והשיב עליו ר"י בעל תוספת דמהא ליכא ראייה כלל שאפי' תאמר שסומא לרב יהודה אע"פ שהוא פטור מן המצות דין הוא שיברך עליהם דאע"ג דפטור מן המצות מדאורייתא חייב הוא מדרבנן ובחיובא דרבנן שפיר מצי לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו כברכת נר חנוכה ומקרא מגילה כדאיתא בפ' במה מדליקין אבל נשים ממצות עשה שהזמן גרמא פטורות הן ואפי' מדרבנן כדמוכח במסכת ברכות גבי קידוש היום דאי לאו דכתיב זכור ושמור כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה היו פטורות מקידוש היום אפילו מדרבנן וכן מוכח במקומות אחרים ולקמן בפירקין וכיון שפטורות מהם אפי' מדרבנן האיך אומרת אשר קדשנו וצונו הא ברכה לבטלה היא והביא ראייה דסומא חייב במצות מדרבנן אפי' לרבי יהודה מדתנן במסכת מגילה רבי יהודא אומר כל מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע הא ראה פורס ואע"פ שהוא עכשיו סימא ואמאי דהא אמר רבי יהודה דסומא פטור מן המצות ואפי' פותח ונסתמ' אלא ודאי ש"מ דכי פטר דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן חיובא מחייב ולפיכך פורס על שמע ומוציא ג"כ לאחרים. ואע"ג דאמרי' בפסחים שהמחויב בדבר מדרבנן אינו מוציא לאחרים ידי חובתו אפי' בברכות ומצות דרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון דפרכינן התם גבי רב יוסף שהיה עושה כל סדר הפסח ומוציא לאחרים והיכי עביד הכי והא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון התם הוא במצוה דרבנן שיש לה עיקר מן התורה דהא מצה לדברי הכל בזמן הבית דאורייתא אבל פורס על שמע דמדרבנן לגמרי ולית לה עיקר מן התורה כיון שהוא מחויב בה מוציא הוא לאחרים ולמדנו שהסומא חייב במצות דרבנן שלא אמרו אינו פורס אלא בסומא מעיקרא אבל פותח ונסתמא פורס ואפ' סומא גמור מעיקרו מברכת מאורות היא דפטור דבעינן דנהנה מהם מי שמברך עליהם אבל בשאר מצות דאינן להנאה חייב דאי לא מאי איריא דקתני אינו פורס על שמע אפי' משאר מצות נמי פטור אלא ודאי דבשאר מצות חייב הוא מדרבנן:

ויש דוחין דלעולם סומא פטור מן המצות אפי' מדרבנן וההיא דמגילה לאו בסומא הוא שנוייה דסומא אפילו משאר מצות פטור ופותח ונסתמא נמי אינו פורס על שמע שאינו מחויב בדבר שיוציא לאחרים אלא מתני' באדם בריא שישב כל ימיו בבית אפל ולא ראה מאורות מימיו דאף על גב דחייב בשאר מצות מפטר מהא כיון שלא נהנה מהם ובודאי דהכי פרישו עלה בירושלמי אמר רבי חנינא בריה דרבי הלל ביושב בבית אפל היא מתניתא כך אנו אומרים היושב בבית אפל לא יפרוס על שמע ברם הכא בלא ראות פרט לסומא פטור הוא מכל המצות לרבי יהודה ואפי' פותח ונסתמא. מיהו הא ליתא דגמ' דילן לא סבר הכי דהתם אמרינן ורבנן דאמרי מי שלא ראה מאורות מימיו פורס על שמע מאי טעמייהו אמרי הכא נמי אית ליה הנאה מן המאורות מדתניא א"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך באשון ליל' ואפלה וראיתי סומא ואבוקה בידו ואמרתי לו בני אבוקה זו בידך למה אמר כדי שיראוני בני אדם וישמרוני מן הקוצים. ומן הפחתים. ומדאייתי ראיה מעובדא דר' יוסי לדברי חכמים מכלל דפלוגתא דרבי יהודה ורבנן בסומא הוא ולא ביושב בבית אפל ושמעינן מינה דסומא לרבי יהודה בשאר מצות חייב מדרבנן ופותח ונסתמא אפי' בזו חייב מדרבנן ודין הוא דבשלמא נשים אע"ג דפטורות ממצות עשה שהזמן גרמא לגמרי ואפי' מדרבנן הא איכא מצות רבות שאין הזמן גרמא וחייבות מדאורייתא אבל סומא לר' יהודה שהוא פטור מכל המצות אם אתה פוטרו אפילו מדרבנן עשית אותו כגוי גמור והא לא אפשר:

ויש שהביאו ראייה לדברי ר"ת ז"ל מההיא דאמרינן בפרק ב' דעירובין מיכל בת כושי כו' היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים דסברי להו כרבי יוסי דאמר נשים סומכות רשות אבל לרבי יהודה דאמר אין סומכות מיחו ובודאי כי מיחו אליבא דרבי יהודה היינו משום דמברכות עליהן דאי לא אמאי מיחו ומינה דרבנן דסברו נשים סומכות רשות לא מיחו אע"פ שמברכת וקיי"ל כרבנן דנשים סומכות רשות ומברכות עליהן וכי תימא שלא היתה מברכת והא דמיחו לרבי יהודה מפני שנראה כמוסיף על המצות הא ליתא מדאמרינן התם על אשתו של יונה שעלה לרגל ולא מיחו ביד' חכמים כלל ואמאי לא מיחו לרבי יהודה מפני שנראה כמוסיף על העצות:

ויש שדוחין ראייה זו דלעולם מיכל בת כושי לא היתה מברכת עליהם ולרבי יהודה מיחו מפני שצריכי גוף נקי כאלישע בעל כנפים ונשים אינם נקיות גוף ולא נקיות דעת ולרבנן לא מיחו ולא הודו לה לא הודו שמא לא ישמרו בהם יפה ולא מיחו דאפשר דכיון דהחזיקו במצותן נזהרות בהן וההיא דאשתו של יונה לא מיחו אע"פ שהיתה מביאה עולת נדבה והויא מילתא דפרסום ולא גזרו דלמא מחלפא בעולת ראיה כיון דליכא חששא אחרינא. מעתה אין לנו שום ראייה לדברי ר"ת ז"ל אפילו הכי הדעת מכרעת שעיקר הדין כדבריו דכיון דנשים סומכות רשות והם נוטלות עליהן שכר בעשייתן דין הוא שיהו מברכות וכדאי הן לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו שהרי הם בכלל ישראל שמצווים לעשות ואף הם שיש להם רשות ונוטלת שכר שפיר קרינן ביה וצונו בכלל כל ישראל הלכך מברכות ונשכרות. וכן דעת רבינו הגדול זצ"ל ותלמידו מורי רבינו הלוי ז"ל נר"ו:

ויש שמאכיל לאביו פסיוני מפורש בפירש"י ז"ל כדברי הירושלמי:


דף לא עמוד ב[עריכה]


אסתייע מילתא ודרש מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך. פירש"י ז"ל דקשיא ליה מזמור לאסף קינה לאסף מבעיא ליה כיון שראה בית המקדש חרב שמח לפי שכלה השם חמתו בעצים ובאבנים וכדדרשינן התם כלה ה' את חמתו כו' אלמלא כלה הב"ה חמתו בעצים ובאבנים לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט. אבל בירושלמי דריש בענין אחר דכיון שראה אסף שהיה מבני קרח שטבעו לארץ שערי בית המקדש שמח ואמר מי שעתיד להעלות שערים אלו עתיד להעלות אבי אבא משל לבת עניים שהיתה דולה מים מן הבור בדלי של עץ ונפל הדלי לבור והיתה בוכה באה בת המלך לדלות בדלי של זהב ונפל בבור כיון שראתה בת עניים שמחה אמרה מי שיעלה דלי של בת המלך יעלה שלי:

תנו רבנן איזהו כבוד כו'. איבעיא להו משל מי ואסיקנא משל אב ואע"ג דאייתינן לעיל ראייה דדמה בן נתינה שהפסיד בשביל כבוד אביו ששים רבוא שכר תירצו בתוספות דהתם דלא הפסיד משלו אלא העברת ריוח בעלמא לא חשוב דבר האבוד ולא חסרון כיס וכדדחינא נמי לענין מלאכת חול המועד דהעברת ריוח לא חשיב דבר האבוד ואסור למכור פרקמטיא בחולו של מועד אף על פי שלא ישתכר במכירתה לאחר המועד כמו שמשתכר עכשיו דלאו דבר האבד הוא הכא נמי לא חשיב דבר האבד אלא בביטול מלאכתו:

וכי אמרי' משל אב דוקא בשיש לו לאב אבל אם אין לאב ויש לו לבן חייב לפרנסו משלו והביאו ראיה לדבריהם מדגרסינן בירושלמי תני רבי שמעון בן יוחאי הבן מחזיר על הפתחים חייב לזון את אבותיו מצינו שהקפיד הכתוב על כבוד אב ואם יותר מכבודו בכבודו הוא אומר כבד את ה' מהונך אם יש לך ממון כבד ואם לאו פטור וכבוד אב ואם נאמר כבד את אביך ואת אמך בין יש לך בין אין לך הלכך הא דאותבינן בגמרא מדתניא כבד את אביך כו' בדין הוא דמצי לאוקמה כשאין לא לאב אלא לרווחא דמילתא שני ליה דאפי' כשיש לו נמי איתיה לענין בטול מלאכתו או העברת ריוח שהוא כיוצא בה:


דף לב עמוד א[עריכה]


הא דאקשינן ודלמא רתח ואיכא משום ולפני עור לא תתן מכשול ופרקי' דמחיל ליקריה. קשיא לי דהא מכל מקום לא ידע בריה דמחיל ליה ליקריה והוי כמי שעלה בידו בשר כבש ונתכווין להעלות בשר חזיר שצריך כפרה כדאיתא ביבמות ונדרים ואפשר דבלאו דלפני עור לא תתן מכשול כיון שהיא לאו כולל לא מחמרינן ביה כולי האי ושרינן בהכי כדי לנסותו ולהדריכו בדרך ישרה:

איסי בן יהידה אומר אם אפשר למצוה שתעשה על ידי אחרים תעשה היא על ידי אחרים ויתעסק בכיבוד אביו פי' בזו הוצרכנו ששתיהן לפניו אבל כשהתחיל כבר במצוה ובאת לידו מצוה אחרת הא קיימא לן בהדיא שהעוסק במצוה פטור מן המצוה ואפי' כשאפשר לעשות שתים:

והלכתא האב או הרב או הנשיא שמוחל על כבודו כבודו מחול אלא דהידר בעי אבל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ואם מוחל כבודו לא תהא אימתו עלינו:


דף לב עמוד ב[עריכה]


תנו רבנן מפני שיבה תקום יכול אפי' מפני זקן אשמאי. פירש"י ז"ל זקן אשמאי רשע מלשון אשם. וליתא דבהא היכי פליג איסי בן יהודה שהרי אפי' בכבוד אביו אמרו דוקא בעושה מעשה עמך ואנן קיימא לן כאיסי בן יהודה ואפי' הכי אמרי' בגיטין ומקמי פלגאי ניקום וופיכך פי' ר"ת ז"ל אשמאי שהוא בור כדמתרגמינן והאדמה לא תשם וארעא לא תבור וקרינן נמי לפתחים שאין להם מזוזה ומשקוף פתחי שמאי כדאיתא במנחות. תלמוד לומר זקן. אין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל לאו גזירה שוה היא כדברי רש"י ז"ל דאם כן נבעי סמוך כי התם אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דאשכחן זקן בלשון חכם:

רבי יוסי הגלילי היינו תנא קמא איכא בינייהו דיניק וחכים לתנא קמא יניק וחכים לא. ולרבי יוסי הגלילי. אפילו יניק וחכים כיון שקנה בחכמה. תמיהא מילתא לרבי יוסי הגלילי שיבה דכתב רחמנא למה לי דאי חכים אפי' יניק נמי ואי לא חכים כי הוי זקן ובעל שיבה מאי הוה דהא לא אשכחן מאן דמחייב קימה לזקן אשמאי אלא איסי בן יהודה בלחוד. תירצו בתוספת דאיצטריך לאשמעינן דיניק וחכים מחייב בכבוד זקן וחכים ואע"ג דתלמידי חכמים אין עומדין זה מפני זה כשהם שוים בחכמה כדאמרי' התם תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה משום דלמדים כל אחד מחבירו והוה ליה כרבו הא לאו הכי אין עומדים זה מפני זה כשהם שוים בחכמה הכא דזקן וחכם עומדים מפניו יניק וחכים. ונכון הוא. והא דאמרינן ברבו שאינו מובהק שעומד מלפניו ארבע אמות ק"ל תיפוק לי' דהוה תלמידי חכמים והר"ר אליעזר ממיץ היה מדקדק מכאן שאין חיוב עמידה בפני תלמידי חכמים מדאורייתא אלא מדרבנן כדאמרינן בפרק אלו הן הלוקין. ואין זה נכון אלא דבתלמידו אפילו הן שוים או גדול ממנו חייב לעמוד בפניו דאלו מדין תלמיד חכם היה פטור וכדאמרן:

ותנא קמא אין הכי נמי והא דפלגינהו משום דבעי למסמך זקן לויראת. פי' למדרש מיניה לזקן שלא יטריח ואע"ג דאכתי מצי למכתב תקום והדרת מפני שיבה זקן ויראת אפי' הכי לא משמע שפיר דאתא למדרש זקן ויראת כי השתא דפלגיה משיבה ואסמכיה לויראת:

והא דאמרינן מדלא כתיב תקום והדרת תרי זימני חד לזקן וחד לשיבה ש"מ חד הוא שיבה זקן דהוה זקן וחכם היינו למימרא דהכי הוה מוכיח טפי ולא סגיא דלא נכתביה רחמנא תרי זימנא כדי שלא נטעה לומר דחד היא כיון שהדבר קרוב לטעות בו. מיהו מודה היא דבעלמא כי כל האי גוונא דרשינן לפניו ולאחריו כאלו היה כתיב תרי זימני כדאמרי' גבי ריבית דבין אוכל בין כסף אסור בנשך ובתרבית ואע"ג דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך ודרשינן ליה לפניו ולאחריו את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית בנשך ובמרבית לא תתן אכלך וכן בדוכתי אחריני אלא דהכא סבר תנא קמא שלא היה לו לכתוב לסתום אלא לפרש מדלא פירש שמע מינה חד הוא ורבי יוסי סבר דהא נמי תרי נינהו ומקרא נדרש לפניו ולאחריו כך פירש רבינו והנכון כמו שכתבו בתוספות דהכא ליכא למימר דתקום והדרת קאי אכל חד וחד משום דלא שייך לשון מפני גבי הדור ולא שייך לשון פני גבי קימה אלא גבי קימה שייך מפני כדכתיב לקום מפניך וגבי הדור שייך פני:


דף לג עמוד א[עריכה]


אין בעלי אומניות רשאין לקום מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתם יש שפי' דהאי אין רשאין לאו דוקא דאמאי לא אלא פירושו אין חייבין ויש כיוצא בו בתלמוד וחוב מתרגמינן רשו וכיוצא בו מפרש הא דאמרינן אין תלמיד רשאי לעמוד בפני רבו שרצה לומר אינו חייב ואקשינן מדתנן כל בעלי אומניות עומדין מפניהם שפירוש חייבין לעמוד וכן פר"ת ז"ל. ויש שפירשו רשאין ממש ואיירי כשעושין לאחרים וכיון דבמלאכת אחרים אינם רשאין במלאכת עצמם אינם חייבין ואקשי' להאי דיוקא מדתנן כל בעלי אומניות חייבין לעמוד מפניהם אלמא במלאכת עצמם חייבין אי נמי מדתנן כל בעלי לרבות אפי' עושין מלאכת אחרים. ומסתברא דלעולם אין רשאין ממש ואפי' מלאכת עצמם ולפי שידעו חכמים שכל אדם עושה בזה לפנים משורת הדין והיו עומדין מפניהם אף על פי שאינם חייבין והיה להם ביטול ממלאכתם אמרו שלא יהיו רשאין. כצ"ל וכן הודה לי רבי נר"ו:

אמר רבי יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה דכל שיבה במשמע ואפילו זקן אשמאי והוי יודע דעל כרחין איסי בן יהודה מודה לרבי יוסי הגלילי ביניק וחכים דאי לא זקן דקרא במאי מוקים ליה אלא ע"כ ביניק וחכים והכי סוגיין בכל דוכתי כדאמרינן בגיטין ניקום מקמיה דבר אוריין הא ואמרינן נמי לקמן מפני למודיה עומדים. ומיהו מסתברא שלא אמרו מפני זקן אשמאי אלא כשהוא לפי כבודו של אידך אבל אם האחר חכם ואינה לפי כבודו לו וכן אתה אומר ביניק וחכים שאם האחר זקן חכם ואינו לפי כבודו פטור וכדאמרינן לקמן חדא דאתון חכימין ואנא חבר שאין התלמוד תבר עומד בפני מי שקטן ממנו ולא מפני מי ששוה לו ואמרינן נמי שאני רב יחזקאל דבר מעשים הוה דאפי' מר שמואל קאי מקמי' פי' וכיון דהוה בר מעשום הוה לי' לשמואל זקן לפי כבודו ומה שתרגם אונקלוס מפני שיבה תקום מן קדם דסבר באורייתא אע"ג דקי"ל כאיסי בן יהודה דכל שיבה במשמע פריש לה הכי לאשמעינן קימה אפי' ליניק וחכים כדברי רבי יוסי הגלילי:

ואימא מוראות רבית ואימא מוראות משקלות לא אשכחן בשום דוכתא מוראה במשקולת בהדיא ובתוספות פרשו דגבי רבית כתיב מוראה וכן נמי בפרק משקולות כתיב לי' ויראת מאלהיך וסמוך ליה איפה שלימה וצדק וההוא מוראה נדרש לפניו ולאחריו ואית דגרסי מוראות מכשולות ומפרשי לה דהיינו דכתיב ויראת מאלהיך דכתיב בפסוק ולפני עור לא תתן מכשול ולא מצינו גירסא זו בספרים שלנו:

כך היא הגירסא במסכת נגעים הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר טמא הטהור עומד תחת האילן והטמא עובר טהור וכן באבן המנוגעת ואם הניחה הרי זה טמא. ובתורת כהנים נמי הכי איתא אלא דגרסי התם יושב במקום עומד וכלהו חדא היא ואע"ג דגבי זב ומצורע כתיב מחוץ למחנה מושבו אינו לשון ישיבה ממש אלא לשון עכבה ואשכחו דכותיה טובא כדכתיב ותשבו בקדש ימים רבים. וכתבו בתוספות דדוקא באילן הוא דתליא מילתא בעכוב דלא כתיב ביה ביאה אבל בית דכתיב ביה ביאה כדכתיב והבא אל הבית לא בעינן ביה עיכוב והיינו דתנן במסכת נגעים טהור שהכניס ראשו ורובו בבית נטמא וטמא שהכניס ראשו ורובו בבית טהור טמאהו. והא דמשמע מהא מתני' ובשאר דוכת' ומן הכתיב ג"כ שהמצורע מטמא באהל כמת מ"מ אינו מביא את הטומאה בפותח טפח כמת אלא כיון שיש מחיצה עשרה בינו ובין העם אין טומאה עוברת וכן היא במשניות מסכת אהלות בפירוש וכן האבן המנוגעת פי' הא קמ"ל דלא אמרינן אבן לאו מדעתה אזלא וכמאן דמעכבא דמיא ואסיקנא דרכוב כמהלך דמי:


דף לג עמוד ב[עריכה]


הא דאמרינן חכם עובר עומד מלפניו ד"א. פי' ר"י ז"ל שלא נאמרו דברים אלא שלא בבהמ"ד אבל בבהמ"ד סדר אחר יש בדבר כדאיתא בהוריות וכמו שהבי' רבינו אלפסי ז"ל בהלכיותיו ותו לא מידי:

תנו רבנן איזו היא מצות עשה שהזמן גרמא כגון סוכה ולולב ושופר ואי זו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא מזוזה מעקה אבדה ושלוח הקן. פי' לאו דוקא הני דהא איכא נמי אחריני דבמצות עשה שהזמן גרמא איכא תפילין וראיה ובמצוות עשה שלא הזמן גרמא איכא מורא וכיבוד ביכורים חלה כסוי הדם ואחריני טובא אלא דתנא ברא תנא ושייר והיינו דלא קתני אלא דמשמע דוקא אלא כגון קתני דמשמע דאיכא נמי אחריני והא דלא קתני ציצית לא ברישא ולא בסיפא משום דהוי בפלוגתא דר"ש ורבנן דלרבנן דסבירא להו דלילה נמי הוי זמן ציצית הוי מצות עשה שלא הזמן גרמא דנשים חייבות אליבא דרבנן ופליג עלה רבי שמעון דאזדא לטעמיה דסבר לילה לאו זמן ציצית הוא והוי מצוות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ובפלוגתא לא קא מיירי. מיהו בתוספתא חשיב לה בהדי מצות שלא הזמן גרמא דנשים חייבות אליבא דרבנן ופליג עליה רבי שמעון דאזדא לטעמיה דאמרינן דסבר לילה לאו זמן ציצית והוי מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות:

ואיכא נוסחי בגמרא דילן דחשביה לה ברישא ואתיא כרבי שמעון דהלכתא כוותיה בסוגיין בכולן תלמודא כוותיה כדאמרינן התם גבי הא דתניא סדין בציצית בית שמאי פוטרים ובית הלל מחייבים מאי טעמא דבית שמאי גזיר' משום כסות לילה והכי נמי מוכח בכמה דוכתי:

וקשה לן אמאי נשים פטורות מציצית אפילו לרבי שמעון דהא דרשינן סמוכים דציצית וכלאים למיפטר כלאים בציצית וא"כ טמא נמי כל שישנו בבל תלבש שעטנז ישנו בגדילים תעשה לך וכל שאינו בבל תלבש שעטנז אינו גדילים תעשה לך והני נשי הואיל ואיתנהו בבל תלבש שעטנז דהא מצות לא תעשה היא איתנהו נמי בגדילים תעשה לך דהא דכותה דרשינן גבי מצה דאע"ג דהוי מצות עשה שהזמן גרמא נשים חייבות בה דאמרינן כל שישנו בבל תאכל עליו חמץ ישנו בקום אכול מצה כדאיתא בפסחים. ואיכא למימר דבשלמא גבי מצה כיון דליכא למידרש מילתא אחריתי גבי ההיא סמיכותא דרשינן הכי אבל בסמוכין דציצית וכלאים כיון דאיכא למידרש ביה למיפטר כלאים בציצית תו לא דרשינן ביה אידך דאתי לסתור הכלל שבידינו דכל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ובהא רהטא שמעתין כדבעינן למימר קמן. והא דמחייב נשים באבדה ומעקה ושליח הקן משום דהוה מצות עשה שלא הזמן גרמא:


דף לד עמוד א[עריכה]


תמיהא מילתא ל"ל לחיובינהו בהו מהאי טעמא תיפוק ליה דאית בכל חד מינייהו לא תעשה ונשים חייבות בכל לא תעשה באבידה כתיב לא תוכל להתעלם ובמעקה כתיב לא תשים דמים בביתך ובשלוח הקן כתיב לא תקח האם על הבנים:

תירצו בתוספות דאיצטרך דזימנין דלית בהו לא תעשה ומשכחת לה באבדה כשנטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ואחר יאוש נמלך עליה שלא להחזירה דהשתא ליכא לאו דלא תוכל להתעלם כדאיתא בפרק אלו מציאות ואיכא משום השב תשיבם ומשכחת לה במעקה שבנה ביתו על דעת לעשות לה מעקה ואח"כ נמלך שלא לעשות בו מעקה ואיכא עשה דועשית וליכא לאו דלא תשים דמים בביתך ובשלוח הקן נמי משכחת לה כשנטל האם על דעת לשלח' ונמלך שלא לשלח' דאיכא עשה דשלח תשלח וליכא לאו דלא תקח האם על הבנים ובכי האי גוונא דליכא לא תעשה ואיכא עשה איצטרך לחיוביה נשים בהו משום דהוו מצות עשה שלא הזמן גרמא ונכון היא. ורבינו הגדול ז"ל תירץ דבהני אע"ג דאיתנהו לא תעשה אין העיקר אלא בעשה שבהם ולא אתי לא תעשה אלא לקיומיה לעשה דבמעקה כתיב ועשית מעקה לגגך ובו הרצון והכוונה ואחר כך ולא תשים דמים בביתך כלומר לא תעכב מלעשות מצוה זו וכן בשלוח הקן לא תקח האם לעצמך רק שלח תשלח וכיון דעשה היא עיקר אלו היו נשים פטורות מן העשה היו פטורות מלאו שבו שאין הלאו אלא קיום עשה שבו וגם זה נכון:

הא דחשבינן תפילין מצוות עשה שהזמן גרמא דאפילו למאן דאמר מצוותן בלילה הא איכא שבתות דמים טובים שאין נוהגין בהן:

הא דאמרינן האזרח להוציא את הנשים כבר פרישנא בדוכתיה דכל היכא דלישנא בלא ה"א משמע מיעוטא אתי ה"א לרבות וכל היכא דבלא ה"א משמע ריבוייא אתי ה"א למעט כי הכא דאזרח משמע אפילו נשים אתי ה"א למעט וכן כתבו בתוס'. ודכותה בפ"ק דמגילה גבי מזובו דוק ותשכח וכיוצא בו בפרק מרובה:


דף לד עמוד ב[עריכה]


סד"א נילף ט"ו ט"ו מחג המצות קמ"ל. פי' והאי ג"ש דרשינן לה לחייב לאכול כזית פת בסוכה לילה הראשון מדין סוכה דומיא דחיוב לילה הראשון של פסח לאכול כזית מצה וכדכתיבנא בדוכתא וכיון דאיכא למדר' הא תו לא דרשינן ליה לחיובינהו בסוכה שהיא מעש"ג דאע"ג דג"ש דעלמא דרשי' לה בכל מידי דאפשר הכא לא דרשינן ליה לסתור הכלל שבידינו הכתוב שממעט נשים וכדכתיבנא לעיל:

ואדילפינן תפילין לפטורא לילף משמחה לחיובא. פירוש דהא ק"ל דכל היכא דאיכא למידרש לקולא ולחומרא לחומרא דרשי' לקולא ל"ד:

ומהדרינן אשה בעלה משמחה. פירש"י ז"ל אין אשה חייבת בשמחה אלא שחייב בעלה לשמחה. ולא נהירא דהא מנינן לה לעיל בהדי מצות דנשים חייבות ותו דאביי גופא אמר במסכת חגיגה דאשה חייב' בשמחה דאמרינן גבי קטן ועד האידנא מאן אתייה אמר אביי עד האידנא דאימיה מחייב בשמחה אייתיתיה אימיה ונראה לפרש דה"ק דמשמחה ליכא למגמר דשאני שמחה שלא חייבה תורה בה הנשים אלא ע"י בעלה משא"כ באידך דלא תלו בבעל כלל. כנ"ל. והאי שמחה דאמרינן בכל דוכתא בזמן שב"ה קיים הוא בבשר כלומר בשנמי שמחה שאין נאכלין אלא בירושלים וכדמוכח בההיא דלעיל גבי קטן דבעי לאתוי' בירושלים ובזמן שאין ב"ה קיים בבבל בבגדי צבעונים ובא"י בבגדי פשתן המגוהצין כדאיתא התם וכן עיקר. א"ה תפילין וראיה נמי להוי להו שכה"כ פירוש בשלמא לדידי לא הוה שכה"כ דתפילין לא גמרו מראי' דה"א דאיתקש למזוזה לחיובא וראיה לא גמר מתפילין דה"א ניליף ראיה ראיה מהקהל אלא לדידך לכתוב תפילין ונגמר מינה ראיה לפטורה דהא לא דרשת את ראיה ראיה מהקהל לחיובא דאלו סבירא לך דדרשינן ראיה ראיה לג"ש היכא אמרת דהוה מצה והקהל שכה"כ דהא לא גמר הקהל ממצה משום דדרשי' ראיה ראיה מעולת ראיה ומדלא חיישת להא שמעינן דלית לך ג"ש דראיה ראיה והיינו דמהדרינן דלעולם הוה דרשינן ראיה ראיה ואי לאו דכ' רחמנא ראיה הוה גמר מהקהל ואפילו הכי לא איצטרך למיכתב חיובא דנשים בהקהל דממצה גמרינן ולא דיינינן ג"ש בראיה ראייה בהא מיהת דאתי ק"ו ומפיק לן מינה דכיון דטפלי' חייבין בהקהל כ"ש נשים וכיון דלא הוה צריך לחיוביה נשים בהקהל ואכתביה הוה להו שכה"כ ואין מלמדין:

ונילף מת"ת וכי תימא והיכי שבקינן למגמר ממורא לחומרא וגמרינן מת"ת לקולא דהא כל היכא דאיכא למידרש לקולא לחומרא לחומרא דרשינן ולקולא לא דרשינן ואיכא למימר דקסבר דממורא ליכא למגמר דשאני מורא דחמיר טובא שהוקש כבודו לכבודו המקום דהא מה"ט הוה ס"ד דלידחי עשה דמורא עשה ול"ת דאבדה אי לאו משום דכתיב אני ה' כלכם חייבין בכבודי כדאיתא בפרק אלו מציאות מה שאין כן בעשה דעלמא דלא דחי עשה ולא תעשה וכיון דחמיר כולי האי לא גמרינן מיניה לחומרא לאידך דלא חמירי כוותיה וגמרינן מתלמוד תורה כל היכא דאפשר:


דף לה עמוד א[עריכה]


ולרבי יוחנן דאמר על שניהם כו'. ואי קשיא לך ואמאי לא פרכינן לרבנן דלהוו מורא ומזוזה שני כתובים הבאים כאחד ואיכא למימר דאי כתב רחמנא מזוזה ולא כתב מורא הוה אמינא איש סיפק בידו לעשות אשה אין סיפק בידה לעשות מאי אמרת לכתוב מורא ולא לכתוב מזוזה אמינא לך אין הכי נמי ולא כתב רחמנא חיובא דנשים במזוזה בהדיא אלא דאיידי דכתב רחמנא למען ירבו ימיכם כנותן טעם למצות אשמועינן אגב אורחא שהנשים חייבות בה כיון דבעי חיי וזה מבואר:

הוקשה כל התורה כלה לתפילין ומדמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מכלל דמצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות. איכא דקשיא ליה מ"ש הכא דגמרינן חיובא לשלא הזמן גרמא מכלל פטורא דאזמן גרמא ומשמע לעיל דאע"ג דגמרינן פטורא לשהזמן גרמא אצטרכינן למגמר חיובא לשלא הזמן גרמא ממורא ולא גמרינן לה מכלל פטורא דשהזמן גרמא ומפרקי לה דלעיל דהוה גמרינן במה מצינו אין לנו אלא מה שלמדנו בלבד ואין לנו ללמוד חיוב מכלל פטור אבל הכא דגמרינן ביה קשה מכיון דחזינא דהני איתקוש לתפילין ואידך לא איתקש שמעינן דמאי דאיתקש הוי כתפילין ואידך דלא איתקוש לא הוי כתפילין ונכון הוא. ומסתבר לי' למימר דהכא לאו מהיקשא דרשינן לגמרי אלא מכיון דאתינא לעיל למגמר במה מצינו ולא מכרעה מילתא שפיר אי גמרינן שהזמן גרמא מתפילין לפטור או ממצה לחיובא ואי גמרינן שלא הזמן גרמא ממורא לחיובא או מת"ת לפטורא למאן דאית ליה שכה"כ מלמדים אתיא היקשא ומכרעה דאית לן למגמר שהזמן גרמא מתפילין לפטורא ושלא הזמן גרמא ממורא לחיובא. ופרכינן ולר"מ דאמר תפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא מאי איכא למימר. יש מפרשים דר' מאיר נשים חייבות בתפילין ולא נהירא דא"כ מאי קושיא דהא גמרינן לר"מ נמי מצות עשה שלא הזמן גרמא לחיובא בתפילין ומכלל דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות וליכא בין הא דר"מ לאוקימתא דידן אלא בענין תפילין בלחוד דלדידן פטורות ולר"מ חייבות אבל בשאר מצות ליכא הפרישא ואנן בשאר מצות קיימינן השתא היכי דיינינן להו:

אבל הנכון דלר"מ נמי תפילין נשים פטורות דגמר מת"ת דאיתקש בפרשה ראשונה ובפרשה שנייה והשתא פרכינן שפיר דלדידי' הוי דינא דשאר מצוות היפך משנתינו דמצות עשה שלא הזמן גרמא נשים פטורות כתפילין ומינה גמרי דמצות עשה שהזמן גרמא נשים חייבות:

ולרבי יהודה דסבר תפילין מצוות עשה כו'. ה"ג משום דהוה מצה ושמחה והקהל ותלמוד תורה ופ"ו ופדיון הבן שני כתובים הבאים האחד ואין מלמדין וה"פ דלרבי יהודה גמרינן מצות עשה שהזמן גרמא לפטורא מראיה ולא גמרינן חיובא ממצה משום דהוה מצה ושמחה והקהל שלשה כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין וכ"ת דשמחה איצטריך משום דבעלה משמחה כדאמרינן לעיל. איכא למימר דרבי יהודה לית ליה האי סברא דאביי וכן נמי לרבי יהודה גמרינן מצות עשה שלא הזמן גרמא ממורא לחיובא ולא גמרינן מתלמוד תורה לפטורא משום דהוה ת"ת פדיון הבן ופריה ורביה שלשה כתובים הבאים כא' ואין מלמדין:

הא דאמרינן השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כתבו בתוספות דהיינו היכא דכתיב בני ישראל לחוד א"כ אע"ג דכתיב בלשון זכר ה"ה לאשה אבל כל היכא דכתיב בהדיא איש אין אשה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב וכדאמרי' בפרק ד' מיתות גבי מקלל אביו ואמו אין לי אלא איש אשה מניין ואיצטרכינן לרבוייא ולא מייתינן לה מהא דהשוה הכתוב אשה לאיש אע"פ שיש לומר בההוא דמשום דאימעוט אשה גבי כבוד אב ואם משום דאין סיפק בידה לעשות איצטרך קרא לרבויא לקללתם דאי לא לא לכתוב איש כלל ותיתי אשה מן הסתם מהא דהכא וכ"ת דאיצטרך לטומטום ואנדרוגנוס כדאיתא התם הא ודאי בשיגרת לישן נקטינן ליה התם ותו היכא דאיכא אנשים ונשים טומטום ואנדרוגינוס חייבים ממה נפשך ולא מחוור ועוד ראיה לדבריהם מההוא בריש פ"ק דעירכין אמרינן אין לי אלא איש העריך אשה מניין ואיצטרך ריבוייא ובב"ק גבי שור שנגח אמרינן גבי שור שהמית את אדם שהוא חייב מיתה א"ל אלא שור איש שור של אשה מניין ומייתינן ליה מדכתיב שור שור של שבת ואצטרכין לרבויא משום דכתיב ובעל השור נקי לדונו כאיש:

אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה יש שפירשו בין לדון בין לידון ומאשר תשים דרשינן ליה דכתב סתמא בין לאנשים ובין לנשים דאלו לפניהם הא דרשינן ליה בסנהדרין לפניהם ולא לפני עכו"ם ולא לפני הדיוטות. והנכון דכולה שמעת מינה לפני כל ישראל אנשים ונשים ולא לפני עכו"ם וכ"ת רבי יוחנן היכי ממעט מינ' הדיוטות דהא כולהו נשים דישראל לא היו הדיוטות הא לא קשיא דקרא לא ממעט אלא עכו"ם והדיוטות לאו מהכא נפקא כדמוכח בפ"ק דסנהדרין ואשגרת לשון הוה וכדפרישנא בפרק בתרא דגיטין כנ"ל. והא דמרבינן הכא נשים לדון לא תיקשי לן הא דתנן כל הכשר להעיד כשר לדון ואשה אינה כשירה להעיד ואפ"ה כשירה לדון דמתניתן דהתם בזכרים מיירי באיש שכשר להעיד כשר לדון ולא ממעטינן מינה נשים דמקרא מלא דבר הכתוב והיא שפטה את ישראל:

תוספות ויש שפוסלין אותם לדון ומפרש שופטה את ישראל כלומר מנהגת ודברת:

הא דאמרינן משום כפרה חס רחמנא עליה. איכא דקשיא ליה אדרבא אי לאו מרבינן להא מקרא אינה בכלל עונשין ואינה צריכה כפרה ולא קשיא דהא דאי לא הוה אמינא דמעונשין ליכא למיפטרה לגמרי דהא איכא כמה מצות לא תעשה דרבייה רחמנא בהדיא וה"ה לכולהו והלכך רבייה הכא למהוי כאיש אלא לכפרה חס רחמנא עלה. ועד כאן לא עבדינן צריכותא אלא דמחדא לא אתיא אבל ודאי אתיא חדא מתרתי במה הצד דלא ראו זה כראי זה אלא דכיון דליכא למידרש אמרינן דמילתא דאתיא במה הצד טרח וכתב לה קרא כדאמרינן בעלמא וכולהו שארא אתו מהני מביניא:


דף לה עמוד ב[עריכה]


אי בעי' אימא סברא דהא לית להו זקן. פירוש דקרא כתיב לא תקיפו ואחד ניקף ומקיף במשמע דלהכי כתבה רחמנא בלשון רבים כדכתב הרב ר' אברהם ב"ד במסכת מכות ואע"ג דאתיא כרב אסי התם דאין הניקף לוקח מלקות בלחוד מיעט לה משום דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אבל לא משמע מלאו וזימנין דלוקין כשעשה מעשה שמסייעו או שמקיף עצמו כדאיתא התם. בהדיא דכיון דקרא דלא תקיפו קאי אמקיף וניקף ואין אשה בדין ניקף דהא לית לה זקן ליתא נמי אפילו במקפת לאחרים וזה נכון:

אי בעית אימא מדשני קרא בדיבורו דא"כ נכתוב קרא פאת זקנכם מאי זקנך זקנך ולא זקן אשתך. פי' מדשני קרא בדבורו דכתיב זקנך בלשון יחיד משמע דלמעוטי זקנך ולא זקן אשתך ואתיא הקפה דאיתקשו לזקן וגמר מיניה דמה השחתה זקנך ולא זקן אשתך אף הקפה נמי אשה פטורה. וכי תימא אדרבה מדשני קרא בדיבוריה דכתב הקפה בלשון רבים פאת ראשיכם וכתב השחתה בלשון יחיד זקנך מכלל דזקנך ולא זקן אשתך דוקא אבל הקפה ראשו וראש אשתו. דאי לא מאי האי דשני קרא בדיבוריה הא לא שני מידי דליכא הפרישה בין ראשיכם לזקנך וא"כ לכתוב כוליה קרא בלשון יחיד ואיכא למימר דאנן הכי קאמרינן דמדשני קרא בדיבוריה שכל הפרשה שלמעלה מפסוק זה בלשון רבים וכתב זקנך בלשון יחיד מכלל דזקנך ולא זקן אשתך וכיון דכן הדרה הקפה דאיתקשו להשחתה וגמרו מיניה דמה השחתה נשים פטורות אף הקפה נשים פטורות:

ותמיהא לי מנא לן דהאי דשני קרא בדיבוריה להכי הוא דאתי דלמא כתב הקפה בלשון רבים לרבות הניקף והמקיף והשחתה כתב בלשון יחיד לחייב המגלח והמשחית בלבד לפטור המתגלח. ונימא ליה דבין במגלח בין בשריטה בין בהקפה בכולהו העושה והנעשה שווין ולוקין כשעושין מעשה ולהכי הכתיב בהו בלשון רבים ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכו' וכו' וכן בהשחתה כתיב לשון רבים גבי בני אהרן פאת זקנם לא יגלחו וגמרינן פאת פאת מבני אהרן וכן הוא מפורש בתוספתא המקיף פאת ראשו של חבירו שניהם חייבין וכן היא בפאת זקן ובקרחה ובשריט' וכתוב' קעקע והתם נמי תני' בהדיא שאינו חייב עד שיקפנו בתער וכן הלכה והשתא דאתינן להכי הוקשו השחתה והקפה זה לזה דמה השחתה נשים פטורות אף הקפה נשים פטורות ומה הקפה אחד המקיף ואחד הניקף כדכתיב ראשיכם בלשון רבים אף השחתה א' המשחי' וא' הנשחת:

הא דאמרינן זקן האשה והחרס דמשמע דסריס יש לו זקן ואלו בעלמא מנינן הסימני סריס שאין לו זקן איכא למימר דהאי בסריס אדם וההיא בסריס חמה שיש לו זקן לאחר עשרים שנה:

שריטה וגדידה אחת היא. פי' דכל חד מינייהו משמע בין ביד בין בכלי ובכל חד מינייהו חייב שתים משום שריטה ומשום גדידה וכן הלכה. מיהו דוקא גדידה ושריטה אסורה אבל הכאה על בשרו שרי כדאמרינן בסנהדרין ברבי עקיבא על רבי אליעזר שהיה מכה על בשרו עד שדמו שותת לארץ:


דף לו עמוד א[עריכה]


אמר אביי היינו טעמא דאיסי דגמר קרחה קרחה מבני אהרן כו' עד הוה אמינא לה יטמא הפסיק הענין. פי' שהרי בלה יטמא אנשים ונשים שווין וכיון דכן תו לא דרשינן בשאר הפרשה הבאה לאחר כן בני אהרן ולא בנות אהרן אהניא השתא ג"ש שללמד שלא הפסיק ופרכינן אי משום ג"ש להכי הוא פי' דאע"ג דבעלמא כל היכא דאמרינן ג"ש לגמרי דרשינן לה לכל מילי שאני הכא דאי דרשי' קרחה קרחה לפטור נשים נסתר הכלל שבידינו דבמצות לא תעשה נשים חייבות וכדכתיבנא לעיל:

וקשיא ליה לרב ר' אברהם בר דוד ז"ל למה לן ג"ש דקרחה קרחה לפטור נשים נדרוש ג"ש דפאת פאת כדדריש אביי גופה לעיל לפטור נשים מהשחתה ואיכא למימר דהא קי"ל שאין אדם דן ג"ש אלא אם כן קבלה מרבו ורבנן דלעיל גמירי ג"ש דפאת פאת אבל איסי בן הודה לא גמר פאת פאת אלא קרחה קרחה א"נ דפאת פאת מוקים לה לכדתניא יכול גלחו במספרים וכו' ולית ליה הא דדחינן לעיל דלכתוב בקרא את שבזקנך והכי קים ליה לאביי ושמע לה נמי מדלא פטר נשים מגדידה אלא מקרחה לחוד אלמא ג"ש קרחה קרחה היא דאי פאת פאת מנא ליה לרבות גדידה ולהוציא קרחה דהא פאת הכתוב בבני אהרן הטילו הכתוב בין קרחה לשריטה הלכך רבכן דדרשי פאת פאת גמרינן מינ' דבני אהרן אכוליה עניינא הוא דכתיב ומה התם נשים אף כאן נשים פטורות ואפילו הכי חייבות בקרחה ובגדידה משום כי עם קדוש דקאי בין אקרחה בין אגדידה וכי כתיב בנים אתם למאי דתניא לקמן בזמן שאתם עושים רצונו של מקום וליה להו ג"ש דקרחה ואיסי גמיר ג"ש דקרחה קרחה ודריש מינה דכי כתיב בני אהרן אכוליה פרשה כתיב ואפילו אקרחה וה"ה להשחתה ומה התם נשים פטורית אף כלן נשים פטורות אבל בגדידה חייבת משום כי עם קדוש והרי זה נכון:

דתניא לא יקרחו יכול מלא יהא חייב כו'. עד לחייב על כל קרחה וקרחה פי' התם במסכת מכות הוינן היכי דמי אילימא בזה אחר זה ובחמש התראות פשיטא אלא בזה אחר זה ובהתראה אחת חמש מי מחייב והתנן הנזיר שהיה שותה יין כל היום כולו אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשקה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת כלומר ולא משמע דנימא דאתא קרחה לחיובה חמש התראות כאחת ולהוציאו מכלל שאר דיני תורה ואוקימנא דסך חמש אצבעותיו נשא ואותבינהו בבת אחת בחמש מקומות דהשתא אפי' התראה אחת חשיבא התראה לכל חדא וחדא שיעור קרחה כדי שיראה מראשו א"ד כגריס ואיכא דאמרי שתי שערות ודוקא למלקות אבל לאיסורא אסור למתלש כלל והנשים אסורות בו דלית הלכתא כאיסי בן יהודה ובירושלמי רב יהודה מפקיד לחבריה פקדון נשיכון כד יהון קיימין אל מתיא דלא ליתלשון בשעריהן כלל שלא יבואו לידו קרחה:

ואביי מ"ט לא אמר כרבא תפילין גופייהו מקרחה למד מה להלן בגובה של ראש אף כאן בגובה של ראש. וכ"ת ניליף נמי קרחה מתפילין לפטור נשים א"כ הוה ליה לסתור כלל מצות עשה שלא הזמן גרמא דנשים חייבות ואין אנו דורשין ג"ש לסתור כל היכא דאיכא למדרש בה מידי כדכתיבנא לעיל:

מתניתין הסמיכות והתניפות כו'. גמרינן לה בגמרא בכל חד מינייהו מיעוטא דנשים וכ"ת ותיפוק ליה דהוה להו ביום ולא בלילה וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ואיכא למימר דכי אמרינן מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות במצות שבחובה לגמרי דכי מטי זמן חיוביה לא סגיא דלא לקיומינהו אבל הנהו אינן בחובה לגמרי אלא שבאין להכשיר קרבנו אם ירצה שיעלה לו לרצין והוה אמינא דאחד אנשים ואחד נשים שוין קמ"ל:

וההזאות. פי' כל זריקת דמים בכלל דבן צאן דכתיב וזרקו בני אהרן בין שאר ההזאות והיינו דלא קתני והזריקות מפני שהיא בכלל ההזאות ואע"ג דאוקימנא בגמרא בהזאות דבן עוף דלא כתיב ביה בני אהרן לאו למימרא דמיירי בבן עוף דוקא אלא לומר דכיון דלא קתני זריקות וקתני הזאת ודאי לא לזריקת בן צאן בלבד אתי אלא אף הזאת בן עוף בכלל דכתיב בה לשון הזאה כדכתיב והזה מדם החטאת. והא דלא תני מתני' יציקות ובלילות ופתיות ומליחות מפני שכשרות בזר וכיון שכן כשרות בנשים. ולא קתני הולכת דם מפני שהוא בכלל קבלת דם דקתני:

גמרא בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. פי' ובמצות לא תעשה דכתיב בני ה"ה דהוה דרשי' ב"י ולא בנות ישראל אלא דהא רבינהו רחמנא מקרא דאיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם שהשוה אשה לאיש לכל לא תעשה שבתורה וה"ה במצות עשה שלא הזמן גרמא דאע"ג דכתיב בהו בני ישראל אף נשים בכלל דהא אתרבו להו ממורא כדלעיל וכי כתיב בני ישראל אתי למעוטי עכו"ם מיהו מבני אהרן דממעטינן בנות אהרן לא מצינן למימר דאתי למעוטי זרים דהא מהכהנים אימעיטו זרים וכי כתב בני אהרן אתי למעט בנות אהרן:

ואיכא דקשיא ליה היכי אמרינן הכא דכי כתיב בני ישראל ממעט בנות ישראל א"כ היאך נשים נודרות ונודבות קרבן דהא כתיב בפרשה בני ישראל ואיכא למימר דהא רבינהו רחמנא התם מדכתיב איש איש לרבות את עכו"ם שנודרין ונודבין נדרים ונדבות כישראל וכ"ש נשים והא דכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה ואפילו הכי כתיב ויבואו האנשים על הנשים ולא קשיא דהתם נשים מעצמן הביאו ולא נצטוו בכך א"נ דנדבה הוה וכבר נתרבו נשים בנדר ונדבה כדכתיבנא תו קשיא לן בעבודת כהונה אלו שפסולת בזר למה לי מיעוטא דבני אהרן ולא בנות אהרן תיפוק ליה דאפי' בני אהרן במחוסרי בגדים עבודתם פסולה כיון שאין כהונתם עליהן ובנות אהרן לית להו בגדי כהונה. וי"ל דשמא אין בגדי כהונה מעכבין אלא לבני אהרן שנצטוו בהן אבל בנות אהרן שלא נצטוו בבגדי כהונה כלל אינן מעכבין בעבודתן:

הגשה דכתיב הקרב אותה בני אהרן. הקשה ר"ח ז"ל דהא הגשה קודם קמיצה היא והיכי אמרינן במנחות ומקמיצה ואילך מצות כהונה אבל קודם קמיצה כשירה בזר דהא הכא ממעטינן מהגשה אפי' בנות אהרן וכ"ש זרים ותירץ דכי אמרינן התם מקמיצה ואילך מצות כהונה לאו בכל דוכתא דכתיב בה קמיצה אלא מקמיצה של אותה פרשה שאין בה הגשה בבני אהרן ולימד שהבאה ובלילה ויציקה בבעלים אבל הגשה דכתיב בפרשה אחריתי שיש בה קמיצה אע"פ שהוא קודם קמיצה מצותה בבני אהרן ופסולה בנשים ובזרים ולית ליה כמאן דאמר בטמא אותה לאלעזר ולא אחרת לאלעזר אלא כבר פלוגתי' אי דפרה אליעזר ואחיה (חקה) כתיב בה לעיכובא פי' ואפי' בכהן הדיוט פסולה וכ"ש בבנות אהרן. מיהו אורחא דתלמודא הוא בהכי דזימנין דמקשה להדיא אליבא דחד אמורא ומקשה סתמא וכדכתיבנא לעיל בהאי פירקא:


דף לו עמוד ב[עריכה]


אלא הזאה דבן עוף הקשה הראב"ד ז"ל אמאי לא אוקמו שמן בהזאת של מצורע דכתיב ויצוק על כף הכהן השמאלית והזה באצבעו ותירץ דעדיפא מינה אמרי' דלא כתיב התם כהן בהדיא אלא ביציקה על כפו ובהזאה לא כתיב בהדיא והנכון דלשון הזאה סתם הזאת דמים משמע ולא הזאת שמן מיהו כולם בכלל:

מתניתין כל מצוה שאינה תלוייה כו'. חוץ מן הערלה וכלאים פי' שאע"פ שהן חובת קרקע נוהגת אף בחוצה לארץ פי' כלאים מדברי סופרים וערלה הלכה למשה מסיני כדאיתא בגיטין (לט) ופריך בירושלמי אמאי לא תני חלה פי' וה"ה לתרומה ומעשרות שנוהגין במקצת מקומות שבחוצה לארץ הקרובות לארץ כגון מצרים וכל השנויים במס' ידים ונקיט חלה משום שנוהגין בה אפי' במקומות רחוקים מא"י כדאיתא במתני' דשלש ארצות לחלה אע"ג דההוא מדרבנן הא קתני כלאים דהוה דרבנן ופריך א"ר יוסי לא תנינן אלא דברים שנוהגין בישראל ובעכו"ם אבל בחלה בישראל נוהגת ובעכו"ם א"נ ושמעינן מהכא אגב אורחין שהערלה נוהגת אפילו בשל עכו"ם והכי נמי איתא בתוספתא בהדיא עכו"ם שנטע חייב בערלה וכן ביבמות בסופו עכו"ם שהביא פירות בשוק ואמר של ערלה הן של עזקה הם אינו נאמן טעמו דאינו נאמן משום דלהשביח מקחו קאמר הא אלו ידעינן ודאי דערלה הוא אסור והן הא שנוייא בפירוש במסכת ערלה. הערלה וכלאי הכרם שוים בין בעכו"ם בין בישראל ובמסכת ע"ז נמי אמרינן מפני מה אסרו גבינות העכו"ם מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה בכל הני משמע שערלה נוהגת בשל עכו"ם וא"כ תקשה לן הא דאמרי' בת"כ ונטעתם פרט לשנטעו עכו"ם: וי"ל דהתם לא ממעט אלא מה שנטעו עכו"ם בארץ קודם שיכנסו ישראל לארץ שאין ערלה נוהגת בו ואסיקנא בגמרא דאפילו למאן דאמר דערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני כך נאמרה הלכה דודאי אסורה אבל ספיקא מותר ויורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט וכרם רבעי אינו נוהג בחוצה לארץ כלל ואינו צריך פדיון וכן היא בירושלמי וכן קבלתי מפי מורי נר"ו בשם רבו ז"ל ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל:

רבי אליעזר אומר אף החדש כלומר נוהג בחוצה לארץ מן התורה דמושב בכל מקום שאתם יושבים משמע והלכתא כותיה דסתם לן תנא כותיה החדש אסור מן התורה בכל מקום והכי איתא במנחות דחדש אסור בזמן הזה עד נהגו תמניסר משום ספיקא:


דף לז עמוד א[עריכה]


מנא הני מילי דתנו רבנן אלה החוקים כו'. עד צא ולמד ממה שאמר בענין אבד תאבדון כו' מה ע"ז מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ אף כל שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. הקשה רבינו הגדול הרהב"ן זצ"ל והא ע"ז שהוא חובת הגוף דהיינו שלא לעבוד ע"ז לא כתיב בהאי עניינא כלל ואין הכתוב מדבר אלא לעוקר ע"ז לומר שאנו חייבין לעקרא ולשרש אחריה וההיא ודאי אינו אלא בארץ כדכתיב קרא בהדיא אשר אתם יורשים אותה ואת אלהיהם אין אנו חייבין לעקרה ולשרש אחריה. ותירץ הוא ז"ל דאפשר שאנו למדין ממה שאמר בפרשה לא תעשון כן לאלהיכם כי אם אל המקום ויש בכלל זה איסור במות בחוצה לארץ. וכי תימא איסור במות הוה ליה למנקט והיכי נקט ע"ז ואיכא למימר דכיון דהאי דינא איתיה בע"ז דעלמא האסורה בכל מקום והכתוב מדבר בע"ז נקט ע"ז שדינה מפורש יותר ולא דק. אי נמי דהא ע"ז לאו ע"ז ממש אלא עבודה שזרה ממקומה שאינה במקום אשר בחר אלא בבמות וכדאמרינין בעלמא יעבוד אדם ע"ז ואל יצטרך לבריות ופרישנא ע"ז שזרה ממנו. מפי מורי נר"ו:

הא דמקשינן לעיל הרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהם ביאה ונוהגת בחוצה לארץ. פירש"י דאשכחן רבנן דבבל דמנחי תפילין ואינו נכון דדלמא מדרבנן הוא דנהיגי בהו ולא מדאורייתא. ומה שכתב ג"כ דפטר רחם חובת הגוף אינו מחוור דאכתי לא נחתינן לההוא טעמא. אבל הנכון כמו שפירשו בירושלמי אלה החוקים והמשפטים אלו הדינין שומע אני בארץ יכול אפי' ת"ת ותפילין כשהוא אומר ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה ושמתם את דברי אלה והיו לטוטפת בין עיניכם ולמדתם אותם הא למדת לתלמוד תורה ותפילין שנוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ ע"כ. והיינו דפרכינן מתפילין ומתפילין ילפי' לפטר חמור דהא כי הדדי כתיבי ואיתקוש כך פירשו בתוספת:

איבעיא להו עד ללמדך שכל מקום שנאמר מושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה. פי' גבי פרשת נסכים קאי בפ' שלח לך שחייב' תורה נסכים בקרבן יחיד וכתיב ביה כי תבואו אל הארץ אל ארץ מושבותיכם ואומר ועשיתם עולה לריח ניחוח לה' ויליף רבי ישמעאל בשחיטת קדשים מקראי שלא נאמרה בפרשה זו להטעין נסכים בקרבן יחיד אלא בקרבן הקרב בבמות ציבור כדכתיב אשר אני נותן לכם במה הנוהגת בכולכם אבל בבמות יחיד בזמן היתר הבמות אין טעון נסכים לקרבן יחיד וכיון דכן הא דכתיב מושב לא משמע כל מקום שאתה יושבים שהרי אין במות ציבור אלא במקום אחד אלא ודאי הכי משמע מושב לאחר ירושה וישיבה שאפילו בבמות ציבור אין נסכים טעונין בקרבן יחיד אלא בבמות ציבור כגון משכן שילה לאחר ירושה וישיבה וכן בנוב וגבעון שהיו אחר שילה אבל לא בבמות גלגל שהיתה בשבע שכבשו ושבע שחלקו וקסבר לא קרבו נסכים במדבר פי' בקרבן יחיד והא דכתיב וזה אשר תעשה על המזבח וגו' ויין לנסך רביעית ההין ההיא בקרבן ציבור. והיינו דקאמר ללמדך כלומר כיון דכתיב קרא אשר אני נותן להם דהיינו במות ציבור מכלל דמושב לאחר ירושה וישיבה משמע דאי' כ"מ שאתם יושבים הויא ליה במת יחיד הנעשה בכ"מ בשעת היתר במות לשון רש"י ז"ל:

הא דאמרינן הרי שבת דכתיב בה מושבות. פירש"י ז"ל דהיינו דכתיב לא תבערו אש בכל מושבותיכם והקשו עליו בתוספות דההוא לבת כהן דלא תידחי שריפה בשבת אתא כדאיתא בסנהדרין לפירוש רבינו תם ז"ל דהאי מושב היינו האי דכתיב בסדר אמור אל הכהנים בפרשת מועדות שבת הוא לה' בכל מושבותיכם והיינו דאמרינן לקמן סד"א הואיל ובענינא דמועדות כתיבא תיבעי קידוש ב"ד קמ"ל דשבת היא מקדשת וקיימא והיינו דאמר התם בסנהדרין מועדי ה' נאמרה שבת בראשית לא נאמרה:

אמר אביי האי תנא דבי ר' ישמעאל דבעי ביאה ומושב מפיק מאידך תנא דבי ר"י דסגי ליה בביאה לחוד דתנא דבי ר' ישמעאל הואיל ונאמרו בתורה ביאות סתם ופרט הכתוב באחת מהן. פירוש גבי מלך דכתיב כי תבואו אל הארץ כו' וירשת וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך וכו' ואידך לכתוב רחמנא מלך ואנא אמינא ביכורים ואנא אמינא כו' קשה מאי קאמר דהא אמרינן דאי כתב הכי הוה אמינא ביכורים דקא מתהני לאלתר. וי"ל דלא ניחא לי' לאידך הא משום דקשיא דהרי תרומות ומעשרות דקא מתהני ולא הוה לאלתר אלא לאחר ירושה וישיבה ואם כן נכתוב מלך ולא בעי ביכורים והיינו דמהדרינן דאי כתב הכי הוה אמינא מידי דהוה אחלה כלומר לעולם כדאמרינן מעיקרא דהוה אמינא ביכורים דקא מתהני לאלתר ודקאמרת הרי תרומות ומעשרות דמתהני ואינם לאלתר אדרבה הוה אמינא הרי חלה דקא מתהני והוה לאלתר לקונא וחומרא לחומרא דרשינן כנ"ל:


דף לז עמוד ב[עריכה]


מושב דכתב רחמנא גבי מצה ומרור למה לי. פירוש ממצה מקשינן ומרור כדי נסבא אגב שטפא דהא אמרינן התם אפי' למ"ד מצה דאורייתא מרור דרבנן:

והא דאמרינן הוה אמינא על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין ליכא פסח לא. תימה היאך אפשר לומר כן דהא כתיב בערב תאכלו מצות וקיימא לן דאהדריה קרא לקבעו חובה בזמן הזה. ויש לומר דסוגיין דהכא כמאן דאמר התם דהאי בערב לטמא או שהיה בדרך רחוקה איצטריך לחייבו במצה בפסח שני והכי דריש לה התם פסחים דף ק"ך רב אחא בר יעקב:

וכי תימא ולרב אחא בר יעקב דאמר התם מצה בזמן הזה דרבנן האי מושב מאי דרוש ביה דהא ליכא למדרשה לאחר ירושה וישיבה כלל דקודם לכן נתחייבו במצה ואיכא למימר דריש מינה מצה הנאכלת בכל מושבות יצאו חלות תודה שעשאן לעצמו שאינן נאכלות אלא בירושלים שאינו יוצא בהן בפסח אלמא אקרוב עומר והדר אכול למאן דאמר לאחר ירושה וישיבה ליכלו לאלתר:

ופרקינן לא הוה צריכי. ובירושלמי פריקו לה באנפא אחרינא ומפרשי דהאי ממחרת הפסח היינו יום חמשה עשר ואפילו קודם הקרבת העומר אכול חדש וכדכתיב' בעלמא ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה וההיא יום חמשה עשר הוה ובלשון הזה אמרו שם במסכת חלה התיב רבי בון בר כהנא והא כתיב ויאכלו מעבור הארץ לאו בששה עשר כלומר אלמא בחדש מיתסר מדלא אכלו מיניה בחמשה עשר לצאת ידי מצה התיב רבי אליעזר ברבי יוסי קומי רבי דוסא והא כתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לאו בחמשה עשר כלומר הכי נמי בחמשה עשר אכלו ממנו לחובת מצה של לילה הראשון אבל לא קודם לכן דלא הוה צריכי והא דלא פריש הכי בגמרא דילן משום דמשמע לן דממחרת הפסח אפילו יהא במשמע יום חמשה עשר לא משמע אלא ביום אבל לא בלילה של ט"ו דההוא לא מיקרי ממחרת הפסח וכיון דלא משמע אלא ביום אכתי קשיא אמאי לא יאכלו מיניה בלילה לחובת מצה אלא ודאי היינו יום ששה עשר והתם דכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל שהוא יום ט"ו הוא ומשמע בירושלמי דקרא ממחרת הפסח אפי' ליל חמשה עשר היינו מחרתו של שחיטת הפסח שהוא בי"ד ולא משמע הכי בגמ' דילן דסתם מחרת הפסח ממחרת אכילתו היא ולא ממחרת שחיטתו:

והשתא דאתינן להכי קשיא לן מאי האי דמפרקינן הכא לא הוה צריכו דהא הוי צריכא ליה לחובת מצה של ליל הראשון שאינה אלא מחמשת המינים תירצו בתוספות דאין הכי נמי דאכלו מיניה בליל הפסח לחובת מצה כזית והדר אכלי מן כל הלילה ויום חמשה עשר ואחר כך יום ששה עשר אכלו חדש בלא הפסק וקרא לא חשיב אלא ההוא דאכלי בלא הפסק:


דף לח עמוד א[עריכה]


תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונהגות בין בארץ בין בח"ל וה"ה שינהגו ומה חדש שהוא קל שאין איסורו איסור עולם. פירש"י זכרונו לברכה שאין איסורו אלא עד ששה עשר ואחרי כן מותר ואין איסורו איסור הנאה דהא תנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמתו ויש היתר לאיסורו שאפי' ביום ששה עשר עצמו מותר לאחר הקרבת העומר כלאים שאיסורו איסור עולם וה"ה לערלה בב' שאסורה איסור הנאה ואין היתר לאיסורה שאין היתר לפדות ערלה לעולם אבל אין איסורה איסור עולם שהרי פירות אילן זה שלאחר שלש מותרות ואין איסור אילן זה איסור עולם וקרוב לזה פירש רבינו חננאל שיש היתר לאיסירו שאפילו החדש שנקצר קודם לעומר הרי הוא מותר לאחר הקרבת העומר מה שאין כן בפירות הערלה שחנטו תוך שלש שאסורין לאחר שלשה ואין איסורו איסור עולם שתבואת שדה זו מותרת לאחר הקרבת העומר וה"ה דפירות אילן זה לאחר שלש מותרים אין דין ערלה נוהג בו:

והקשה עליו ר"ת ז"ל שהרי ערלה זו ממה שנאסר בה איסור עולם דפירות של תוך שלש שנקראי' ערלה אינם מותרים לעולם ושלאחר שלשה לא נאסרו מעולם ואין דין ערלה בהם והאילן עצמו לא נאסר מעולם. ולפיכך פירש הוא ז"ל דערלה איסורה איסור עולם אבל יש היתר לאיסורה שהרי פירות רבעי איסורה משום ערלה כל זמן שלא נפדו ולאחר פדיון מותרים:

ויש שפירשו יש היתר לאיסורו שיש היתר מעשה לאיסורו כלומר שהוא מותר להביא איסור זה לעולם שמותר לזרוע תבואתו קודם העומר אע"פ שיש לה לאסור בחדש וכן הערלה מותר ליטע אילן זה אע"פ שפירותיו סופן לאסור תוך שלש מדין ערלה מה שאין כן בכלאים שאף הזריעה אסורה בו כדכתיב לא תזרע כלאים:

אבל אין. פירוש זה נכון שהרי בתורת כהנים גרסינן ויש היתר אחר איסורו דאלמא בהיתר הנאה הדברים אמורים ולא בהיתר מעשה שהוא קודם האיסור:

רבי אליעזר אומר כל מצוה שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ כלומר שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ וכל מצוה שנצטוו ישראל לאחר כניסתן לארץ כלומר שהיא חובת קרקע אינם נוהגת אלא בארץ דפליג עליה דאבוה בחדש וערלה וכלאים דאין נוהגין בחוצה לארץ מן התורה אלא מדבריהם כסתם מתניתן:


דף לח עמוד ב[עריכה]


חוץ מהשמטת כספים ושלוח עבדים שאף ע"פ שנצטוו לאחר כניסתן לארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ קס"ד דהכי קאמר דאע"פ שהן חובת קרקע נוהגת בכל מקום והיינו דפריך השמטת כספים חובת הגוף הוא ופרקי' לא צריכא לכדרבי כלומר הא דאמרי' שנצטוו בשמיטת כספים לאחר כניסתן לארץ לא בעינא למימר שהן חובת קרקע אלא הכי בעינא למימר שלא נצטוו לנהוג בהן אלא לאחר כניסתן לארץ אבל קודם לכן או לאחר שגלו ממנה אין נוהגת בשום מקום ואף על פי כן בזמן שהן נוהגת נוהגת בכל מקום ואפילו בחוצה לארץ כדמפרש ואזיל.

דתניא רבי אומר וזה דבר השמטה שמוט בשתי שמטות הכתוב מדבר אחד שמטת קרקע ואחד שמטת כספים. עיקר הפירוש כמו שפירש ר"ת ז"ל דשמטת קרקע היינו יובל שהשדות חוזרות לבעליהן ושמטת כספים היינו שביעית והוא הדין דדכוותיה בחרישה וזריעה של שביעית דדינה ככספים ונקט כספים משום דדמו ליובל כשם שיובל שדות חוזרות לבעליהן ונפקע זכות הלוקח כך השמטת כספים נפקע המלוה מנכסי הלוה וחוזר שעבודו ללוה בזמן שאתה משמט קרקע דהיינו בזמן שבית המקדש קיים וכל יושביה עליה כדכתיב ביובל לכל יושביה אתה משמט שביעית דכספים וחרישה וזריעה אי אתה משמט קרקע ביובל כגון בזמן הזה דלאו כל יושביה עליה אי אתה משמט שביעית והשתא תלי שפיר שמטת כספים ביובל דביובל פשיטא ליה שאין נוהג בזמן הזה כדכתיב לכל יושביה והיינו דמוכחינן התם בפרק השולח דשביעית בזמן הזה אינה משמטת כספים אלא מדרבנן אבל רש"י ז"ל פירש במסכת גיטין דשמטת קרקע היינו חרישה וזריעה של שביעית וליתא כמו שכתבתי שם בס"ד. מפי מורי נר"ו:

תנן התם החדש אסור מן התורה בכל מקום כו'. מאי הלכה רב יהודה אמר שמואל הלכת' מדינא שהנהיגו על פי חכמים בחוצה לארץ ורבי יוחנן אמר הלכה למשה מסיני והלכתא כר' יוחנן. ואסיקנא דכך נאמרה הלכה דודאי אסורה אפי' בשל עכו"ם ספקה מותר אפילו בשל ישראל. והא דאמרינן במסכת ע"ז גבינות של עכו"ם אסורה מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה אע"ג דהא ספקה הוא וספק ערלה מותר בחוצה לארץ מכיון דאסור בארץ ואסרו גבינתם מחמת כך בארץ לא חלקו בגזרתם ואסרו אפי' בחוצה לארץ. והלכתא אין הברכה והרכבה של ערלה נוהגין בחוצה לארץ כלל ואפי' אחר שקצצן דהא פלוגתא דתנאי היא אם נוהגת בהן ערלה בארץ וקיימא לן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לתרץ אבל בארץ נוהגת מן התורה לאחר שקצצן שאינה יונקת מאמה וכדתניא בראש השנה בהדיא. והא דאמרינן התם ונטעתם פרט למבריך ומרכיב מיירי בהברכה שלא קצצה עדיין שהיא יונקת מאמה ועליה הפוכים ממנה ואמרו בירישלמי כמה דאמרין אינשי מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאיסתכולו ביה ושם נכתבנה בארוכה בע"ה. והלכתא כמר בריה דרבינא דמתני לקולא דאפילו רבי יוחנן מודה בהא שכך הלכה ואם תמצא לומר דפליג בה והא אתיא כשמואל כיון דמר בריה דרבינא סבר כשמואל הלכתא כוותיה כנ"ל:


דף לט עמוד א[עריכה]


והא דאמרינן סתום ספיקא ואבד וראה. פי' התר ספקא בצנעה שלא תדרוש כן ברבים כדאמרינן התם בנדרים תנא מסתים לה סתימי ואת דרשת ליה בפירקא:

והא אנן תנן רבי אליעזר אומר אף החדש. פי' ואסיקנא לעיל דלחומרא קאמר דחדש נוהג אפי' בחוצה לארץ מן התורה ומדקתני אף משמע שכן הדין בערלה וכלאים שהם אסורים בחוצה לארץ ופרקינן תני חדש כלומר ופליג בערלה וכלאים דקסבר אין נוהגין בחוצה לארץ כלל אפילו מדרבנן. וכי תימא ואמאי לא שני ליה דכי קתני אף החדש לא קאי אערלה אלא אכלאים לחוד שנוהגין בחוצה לארץ דהא דכותה אמרינן בפרק מקום שנהגו גבי הא דתנן נותנים פאה ללפת ולקפלט ואמרו עליה אף מן הכרוב ואוקימנא דאלפת בלחוד קאי. ואיכא למימר דלא משנינן הכי הכא משום דמשמע לן דליכא לאחמורי בכלאים מדרבנן טפי מערלה וכיון דשרי בערלה הוא הדין בכלאים:

אמר ר' יוחנן לוקין על הכלאים חוצה לארץ דבר תורה והתנן והכלאים מדברי סופרים לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבה. פי' מתני' בכלאי הכרם דהוי מדרבנן ודר"י בהרכבה וכן הלכתא. והוי יודע שהמעשה הוא שאסור בהרכבה אבל הפרי מותר. חקים שחקקתי כבר פי' בני נח נצטוו על הכלאים כדמוכח בסנהדרין מהכא מיהו היינו לר"א דא"ל הכי בסנהדרין אבל לרבנן דקי"ל כותייהו פירושו שחקקתי כבר במעשה בראשית שנאמר בהם למינהו וכן פירשו בתוס' והא דמשמע הכי משום דכתיב חקתי ברישא והדר תשמרו דמשמע חקתי דמעיקרא תשמרו כדאיתא בסנהדרין:

וכי תימא והא כתיב את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ולא דרשינן הכי ואיכא למימר דשאני התם דמני מצות מברישא וכי כתיב חקתי תשמרו אמצות וחוקים דלעיל מהדר אבל כי כתיבי מצות בתר הכי ומקמי דמני לה למצות אמר את חקתי תשמרו או ושמרתם את חקתי משמע חקתי שחקקתי כבר מורי נר"ו:

מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה כלומר שהיא דבר מסויים ומערב זה בזה להדיא גוף בגוף מה שאין כן בכלאי זרעים וכלאי הכרם ומכאן אזהרה למרכיב אילן שהוא לוקה משום לאו דשדך לא תזרע ואסור לעשותו על ידי עכו"ם כדאיתא בירושלמי והיינו מדרבנן ולא מצינו איסור במקיים אלא בכלאי הכרם דכתיב בהו לא תזרע תרי זימני כדאיתא התם ומה בהמתך אפי' בחוצה לארץ דהא חובת הגוף היא אף הרכבה אפילו בחוצה לארץ. ואלא הכתיב שדך פירש ובחוצה לארץ אין קנין לישראל דקטן עראי הוא:

ומכאן הביא ראיה ר"ת ז"ל דהא דתנן במסכת ע"ז אף במקום שהשכירן לבית דירה אמרו מפני שעכו"ם מכניס לתוכו ע"ז והתורה אמרה לא תביא תועבה אל ביתך דבארץ ישראל קאי אבל בחוצה לארץ מותר דלא קרינא ביה ביתך והדין אמת כמו שכתבנו שם. ואע"ג דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ואפ"ה נוהגת בח"ל התם הא קיי"ל דמזוזה חובת הדר הוא וחובת הגוף חשיב ומאי ביתך דרך ביאתך: ההוא למעוטי זרעים שבחוצה לארץ. כלומר שאין כלאי זרעים נוהגין כלל בחוצה לארץ ולהכי אפקיה רחמנא בלשון זריעה אע"ג דמיירי בהרכבה:

חזינא לההיא גברא דזרע לבי גופני. פי' מין אחד של זרעים ולא גרסי' דזרע חיטי ושערי ומאן דגריס טועה אמר ליה ליתא מר ולשמעתיה פי' שהרי מנדין על איסורין דרבנן וכלאי הכרם אסורים הם מדבריהם אפילו בחוצה לארץ אמר ליה לא צהריתו הא קיימא לן כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד פי' הא דר"י לענין מלקות הוא ולהתראה ללקות שתים משום כלאי הכרם וכלאי זרעים כדאיתא בירושלמי אבל לענין איסור לא בעי מפולת יד מזרעים וחרצן אלא אפי' זרוע ובא כגון המעביר עציץ נקוב בכרם שיש בו שני מיני זרעים אם הוסיף במאתים אסור כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור. ואמרינן בפסחים זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא בתוספות ובכמה משניות מוכיחות שלענין איסור לא בעינן מפולת יד ואין סברא לומר דכולהו דלא כרבי יאשיה אלא ודאי פלוגתא דרבי יאשיה ורבנן דרבי יאשיה בעי לעולם שתי מיני זרעים מלבד הכרם ולענין מלקות בעי כלהו במפולת יד ולענין איסור אפילו בזרוע ובא על הכרם הנטועה כבר ונפקא ליה מדכתיב לא תזרע כרמך כלאים שיהא כלאים לבד כרמך אבל בשדה ליכא למימר הכי שאפילו ליכא שום זרע בעולם נקרא שדה ורבנן לא דרשי הכי וסגי להו במין זרעים אחד עם זרע כרם מיהו לענין מלקות בעי מפולת יד מחטה וחרצן ולענין איסור אפילו זרוע ובא וכלהו מתניתא דאסרי זרוע ובא בתוספות אתו לרבנן במין אחד ולרבי יאשיה בשני מינים (אחד). והלכתא כרבי יאשיה בין למלקות בין לאיסור הפירות והיינו דהכא דזרע מין אחד בכרם לא שמתיה ולא אסרינהו ניהליה דאם איתא דלרבי יאשיה נהי דלא לקי אלא בשני מינים עם הכרם הפירות אסורים בתוספות אחד ממאתים אפילו במין אחד בכרם נהי דלא שמתיה לאסרינהו נהיליה דנהי דאכתי לא מטי זמן איסורא לפי שלא הגיעו הענבים לפול הלבן מכל מקום כיון שסוף איסור לבא ולקעמו הוא זורע היה לו לאסור מעתה אלא ודאי כדאמרן הלכך מותר לזרוע מין אחד בכרם אפילו בארץ וכרם הנטוע בפחות מד' אמות זורעים בו שני מינים בחוצה לארץ דפלוגתא היא בארץ כדכתיבנא בדוכתיה וכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ וכבר הארכתי בזה כל הצורך במסכת חולין בס"ד. אשתכח השתא שלוקין על הרכבת דין הערלה וכלאי הכרם והרכבת אילן בחוצה לארץ ופירותיו מותרים וכלאי זרעים מותרים בחוצה לארץ אפילו בזריעה וכלאי הכרם בשני מיני זרעים אסורים מדברי סופרים וכרם הנטוע בד' אמות אבל מין אחד מותרים וכרם הנטוע על פחות מד' אמות מותר לזרוע בו שני מינים בחוצה לארץ. מפי מורי נר"ו הלכה למעשה:


דף לט עמוד ב[עריכה]


הא דאמרינן דעבדין ליה יום טב ויום ביש. פירש"י ז"ל דהא דתנן מטיבין לו היינו לעולם הבא שמטיבין לו בשביל מה שמראים לו ונותנים יום ביש בעולם הזה בעונש מיעוט עבירות שבידו כדאיתא במתני'. והקשה עליו ר"ת ז"ל דאם כן היינו דרבי יעקב דאמר שכר מצות בהאי עלמא ליכא ואלו אביי לא מוקים בהכי. ולפיכך פי' הוא ז"ל דרוב ימיו טובים בעולם הזה כדקתני מתני' ואם חטא שום חטא נותנים לו ביום ביש בעולם הזה כדי שיתכפר ואותו יום ביש דומה כמי ששרף כל התורה כולה ואח"כ נוחל את הארץ דהיינו העולם הבא ויפה פי' לפי פשטן של דברים אבל יש בהם סוד נסתר לבעלי האמת:

אמר מורי נר"ו דהני רבנן דמסרי נפשייהו לקטלא משום ביאת כותי בפרהסיא היה מעשה שאסור מן התורה ובמזיד קנאין פוגעין בו כמעשה שהיה ולפיכך היא בכלל גלוי עריות שיהרג ואל יעבור ואפילו להנאת עצמן ואפילו שלא בשעת הגזירה אבל בצינעה לית בה אסורא דאורייתא כדמוכח במסכת ע"ז ודינו שיעבור ואל יהרג ואם לא עשה כן מתחייב בנפשו ובמקומו הארכתי בזה בס"ד:


דף מ עמוד א[עריכה]


זה המסתכל בקשת. פי' לפי שהוא בדמות מראה כבוד ה' כמו שכתוב במרכבת יחזקאל ויש בזה סוד גדול לבעלי האמת רמזו רבינו הגדול בפירושו על התורה:

ויעשה מה שלבו חפץ. פי' בצנעה ואל יחלל שם שמים בפרהסיא במקומות שמכירין אותו שהוא נכבד והוי חלול השם הלכך עדיף ליה כיון דלא מצי כאיף ליצריא כדבפריש ואזיל ובירושלמי מפרש ויעשה מלשון ועסותם רשעים ולא משמע הכי בגמ' דילן כדמוכח הכא. פירש"י ז"ל לא גרסינן תנן התם מקיפין בחלול השם שאין משנה זו שנויה בשום מקום אלא הכי גרסינן תניא. אבל ר"ח גורס אותו וכתב דמשנה היא במסכת אבות ושמא דעתו משום הא דתנן כל המחלל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי כלומר נפרע לאלתר ואע"פ שהביאו אותו בכאן שלא כלשונם הכי אורחא דתלמודא בכמה דוכתי ואין לשון הגמרא מוכיח כשחלקו על פי' מקיפין ותו דתינח למר זוטרא אבל למר בריה דרבינא מה ענין זו אצל זו:


דף מ עמוד ב[עריכה]


נענה רבי עקיבא ואמר גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה. פי' שהתלמוד שתיהן בו שהוא בעצמו מעשה שהוא מצוה מביא לידי מעשה. והא דאמרי' בפ"ק דב"ק על חזקיהו מלך יהודה שכשמת הביאו ספר תורה והושיבוהו על מטתו אמרו קיים זה מה שכתוב בזה ואמרי' עלה אמר רבה בר חנא כי הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן למשאל שמעתתא כי הוה אזיל לבית הכסא נפיק ומשי ידיה ומנח תפילין ומברך והדר אמר לן קיים אמרינן למד לא אמרינן:

ומקשין והאמר מר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה ופירש"י ז"ל והדר אמר לן חכם שמת אין אומרים למד זה מה שכתוב בזה שזה דבר גדול הוא אלא אומרי' קיים זה מה שכתוב בזה כמו שאמרו בחזקיהו ופריך למימרא דתלמוד עדיף ממעשה והא אמרינן גדול תלמוד שמביא לידי מעשה וכיון שתולה התלמד במעשה אלמא מעשה עדיף שהקטון נתלה בגדול ושמעינן משמעתין דהכא דליתא לפי' של רבינו ז"ל דבהדיא מייתינן ליה הכא לומר שהתלמוד גדול מן המעשה:

אבל עיקר הפירוש שם ברבי יוחנן הוה אזיל לבית הכסא ומשי ידיה ומנח תפילין והדר א"ל מאי דבעו מיניה ויהיב טעמא למילתיה למה מניח תפילין מקמא דלגמרינהו משום הא דתניא גבי חזקיהו קיים זה מה שכתוב בזה קיים אמרינן למד לא אמרינן שהרי חזקיהו שתיהם היו בו ומשבחין אותו בגדולה שבהן דהיינו קיים ופרכינן למימרא דמעשה עדיף והאמר מר גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה אלמא תלמוד עדיף ופרקינן כאן למגמר נפשיה כאן לאגמורי לאחריני דלמגמר נפשיה תלמוד עדיף ששתיהן בו כדאמרן ולאגמורי לאחריני מעשה עדיף והיינו דאמר קיים אמרינן למד לא אמרינן אבל ה"ה דאמרי' למד. מפי מורי נר"ו:

ויש אומרים פסול לעדות פר"ח כשאוכל משל אחרים אבל משל עצמו לא דגרסינן בירושלמי דמעשרות רבי שמעון היה אכיל בשוק חזייה רבי מאיר א"ל אין שבח לת"ח לאכול בשוק ובשל גרמיה ע"כ ומדלא אמר ליה אלא אין שבח מכלל דר' יוחנן דאמר פסול לעדות היינו בשל אחרים ובגוזל פחות משוה פרוטה דאי לא תיפיק ליה דמפסיל משום גזלן ור"ת ז"ל פירש דהכא בפת שהוא גנאי גדול לאכלו ולברך בשוק וההוא דירושלמי בפירות ולת"ח הוא גנאי ולא לאחר. כל שמחזיק בתורה ובמשנה ובדרך ארץ עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק: