קידושין ו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לא אמר ולא כלום אאמר לה לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר ולא כלום אמר לה לאשתו הרי את לעצמך מהו מי אמרינן למלאכה קאמר לה או דילמא לגמרי קאמר לה א"ל רבינא לרב אשי ת"ש דתניא בגופו של גט שחרור הרי אתה בן חורין הרי אתה לעצמך השתא ומה עבד כנעני דקני ליה גופיה כי א"ל הרי אתה לעצמך לגמרי קא"ל אשה דלא קני ליה גופה גלא כ"ש א"ל רבינא לרב אשי אמר לעבדו אין לי עסק בך מאי מי אמרינן אין לי עסק בך דלגמרי קא"ל או דילמא למלאכה קאמר ליה א"ל ר"נ לרב אשי ואמרי לה רב חנין מחוזאה לרב אשי ת"ש ההמוכר עבדו לעובד כוכבים יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון אמר רשב"ג בד"א שלא כתב עליו אונו אבל כתב עליו אונו זהו שחרורו ה"ד אונו אמר רב ששת דכתב ליה כשתברח ממנו אין לי עסק בך:
אמר אביי והמקדש במלוה אינה מקודשת זבהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית האי הנאת מלוה ה"ד אילימא דאזקפה דאמר לה ארבע בחמשה הא רבית מעלייתא הוא ועוד היינו מלוה חלא צריכא דארווח לה זימנא:
אמר רבא הילך מנה על מנת שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי בתרומה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות מאי קסבר רבא אי קסבר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אפילו כולהו נמי ואי קסבר לא שמה מתנה אפילו תרומה נמי לא ועוד הא רבא הוא דאמר טמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה דאמר רבא יהילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי נטלו והחזירו יצא ואם לאו לא יצא אלא אמר רב אשי כבכולהו קני ללבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין א"ל רב הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא כוותיך:
אמר רבא מתן מנה לפלוני
רש"י
[עריכה]
לא אמר כלום - להתגרשה אם כתב לשון זה בגט שאין זה לשון גירושין:
הרי את מותרת - לשון גירושין הוא ולא לשון שחרור דשפחה דאי בת חורין משוה לה אינה מותרת לעבדים אבל לשון גט הוא לאשה שמתירה לכל שהיתה אסורה לו על ידו:
לגמרי - אפילו להנשא:
למלאכה - שיהא מעשה ידיה שלה:
לעבדו - כנעני:
לגמרי - אפי' לשחרור גופו ומותר בבת חורין:
יצא לחירות - ואע"ג דקי"ל (גיטין דף מד.) קונסין אותו לפדותו מן העובד כוכבים עד עשרה בדמיו דאפקעיה ממצות:
וצריך גט שחרור - להתירו בבת חורין משום דעובד כוכבים גופו לא קני דכתיב מהם תקנו אתם קונין מהם ולא הם קונים מכם ולא הם קונים זה את זה (שם דף לח.):
בד"א - שצריך גט שחרור שלא כתב עליו אונו כשמכרו לעובד כוכבים:
אונו - לשון שטר:
לכשתברח ממנו - מן העובד כוכבים:
אין לי עסק בך - אלמא לשון שחרור הוא:
המקדש במלוה - דאמר התקדשי לי במלוה שהלויתיך:
אינה מקודשת - דקיחה משדה עפרון גמרינן דיהיב מידי בשעת קידושין ומלוה להוצאה ניתנה וכבר הן שלה ומעות אחרים היא חייבת לו:
בהנאת מלוה - מפרש לה ואזיל:
אילימא דאזקפה - מעיקרא ארבעה בחמשה והשתא אמר לה התקדשי לי בזוז חמישי:
רבית מעלייתא הוא - ואמאי קרי ליה הערמת רבית:
ה"ג ועוד היינו מלוה - שאף הזוז הזה כבר מחוייבת ועומדת:
לא צריכא דארווח לה זמן - הלואתו ואמר לה התקדשי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך או לי ואפי' לאגר נטר לא דמי כלל ואם פירש לה כך מקודשת והערמת רבית הוא דהויא ולא רבית גמור דלא קץ לה מידי ולא מידי שקל מינה וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו דהשתא הוא דקא יהיב לה הך פרוטה דהנאת מלוה אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה והם שלה:
במכר לא קנה - כגון קרקע דקי"ל לקמן (דף כו.) שהיא נקנה בכסף אינו נקנה בכך דלאו מידי יהיב ליה:
יצא ידי נתינה - ומוכרה לכהנים והדמים שלו ולקמן פריך ממה נפשך:
ואסור לעשות כן - לפי שבשכר זה יתן לו שאר תרומותיו והוי האי כהן כקונה תרומה בשכרו ומסייע בבית הגרנות שיתנו לו התרומה ותנן בבכורות (דף כו:) כהנים המסייעים בבית הגרנות אין נותנין להם תרומה ומעשרות בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהם הכתוב אומר (מלאכי ב) שחתם ברית הלוי:
לא החזירו לא יצא - דהוה ליה גזל למפרע:
אלא אמר רב אשי - ודאי בכולהו אמר רבא דקונה לבר מאשה כו' והאי לחליפין דמי כקנין בסודר דאינו אלא אוחז בה ומחזירו:
תוספות
[עריכה]
אשה דלא קני ליה גופה לכ"ש. אע"ג דגבי הרי את בת חורין לא מהני מק"ו היינו משום דלא שייך חירות באשה ולא עביד ק"ו אלא מלשונות דשייכי הכא והכא כשתברח ממנו. כלומר מן העובד כוכבים אבל אינו רוצה לומר כשתברח ממני מעכשיו אין לי עסק בך א"כ יהיה מיד בן חורין ויתחייב במצות ולא יוכל לקיימו בבית העובד כוכבים נמצא שרע לו מה שכותב עליו אונו:
דארווח לה זימנא. פי' בקונטרס שהיתה חייבת לו ונתן לה זמן ואמר לה התקדשי לי בהנאה זו שאת היית נותנת לאדם פרוטה שיפייסני על כך ואם פירש לה כך מקודשת והערמת רבית הוא דהויא ולא רבית גמור דלא קץ לה ולא מידי שקיל מינה וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו מקודשת אבל כי מקדשה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה שכבר הם שלה וברשותה ומה שפי' דרבית קצוצה לא הוי כיון שאין האשה נותנת לאיש כלום לא נהירא כיון שהוא נותן לה זה פרוטה בקידושין ולא נתן לה כלום הוי כאילו נתנה לו פרוטה ממש והוי רבית גמור וכי ההיא (ב"מ דף סב:) דמנה אין לי חטין במנה יש לי שייך לקרות הערמת רבית שמערים דלא הוי אגר נטר ליה לכן פר"ת דאיירי הכא שהיתה חייבת מעות לאדם אחר והגיע זמנו לפרוע ובא זה ונותן למלוה פרוטה לארווחי לה זימנא וקידשה באותה הנאה ואם תאמר אמאי אסור לעשות כן מפני הערמת רבית והא אמר בפרק איזהו נשך (שם דף סט:) שרי ליה לאיניש למימר לחבריה שקול ד' זוזי ואוזפי לפלוני זוזי דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה וי"ל היינו שאין הלוה נותן כלום לנותן אבל אם היה נותן היה נראה כשלוחו ואסור דכי נמי אמרינן התם באיזהו נשך (שם) שרי ליה לאיניש למימר לחבריה שקול ד' זוזי ואמור לפלוני דלוזפן זוזי היינו כשאין המקבל נותן כלום למלוה כי אם היה נותן היה נראה כשלוחו ואסור וא"ת אמאי מוקי לה בארווח לה בתחילת הלוואה היה יכול להעמיד דבהנאת מלוה מקודשת כגון שהמקדש נותן למלוה פרוטה להלוות לה מעות ובאותה פרוטה נתקדשה לו וי"ל בהנאת מלוה משמע מלוה שהיתה עליו כבר:
לא החזירו לא יצא. וא"ת אמאי לא יצא הא לא הוה תנאי כפול וי"ל דאיכא תנאי דלא בעי כפול כגון הכא שהיה דעתו שיברך חבירו על אתרוג שלו וגדולה מזאת אמרו (לקמן דף מט: ושם) בההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא פירש ולא מידי וסוף לא סליק בעי למיהדר ואמר רב הונא הוי דברים שבלב ואינם דברים א"כ משמע דוקא משום דלא פירש אבל אם פירש הוי תנאי אע"ג דלא כפליה וה"נ איתא במי שמת (ב"ב דף קמז.) גבי ש"מ שאמר כמדומה אני שאשתי מעוברת אבל עכשיו שאינה מעוברת נכסי לפלוני לסוף נתגלה שהיתה מעוברת וקאמר התם דלא הוי מתנה משום דמעיקרא לא היה בדעתו ליתנם לאותו פלוני אם היתה אשתו מעוברת ה"נ לא בעינן תנאי כפול כיון שהיה בדעתו לכך וא"ת ובלא החזירו אמאי לא יצא והא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד והתנאי בטל כדאמרי' התם (גיטין דף עה.) מכדי כל תנאי מהיכא ילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן והתם תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר הוה וי"ל התם לא הוי מסקנא הכי ואיכא שינויי אחריני א"נ י"ל הא דלא מהני תנאי ומעשה בדבר אחד היינו כששניהם סותרים זה את זה כי ההיא דעל מנת שתחזירי לי את הנייר דפרק מי שאחזו (שם) דהתם ס"ד דכל האומר ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי ונמצא שאינה מגורשת עד שמחזרת הנייר ואז אינו שלה אבל הכא סבר דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי:
ואם לאו לא יצא. והא דאמר במסכת סוכה (דף מא:) אתרוג היה לו לר"ג נטלו ר' יהושע ויצא בו ונתנו לר"ע ויצא בו ר"ע והחזיר לר"ג ודייקי' מינה מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אע"פ שר' יהושע לא החזירו לר"ג דעתו של ר"ג היה לכך שלא היה חושש אלא שיחזור לידו אחר שיצאו כולם:
לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין. וא"ת במאי דמו לחליפין אי משום דחליפין הדרי הא בחליפין גופייהו אמר בנדרים פרק השותפין (דף מח:) דאי תפיס לה מיתפסי ונראה לר"י דלאו חליפין הוא ומדרבנן הוא דלא הוו קידושין לפי שדרך העולם להחזיר חליפין והני כעין חליפין דמי ואתי למימר אשה נקנית בחליפין הילכך אפקעינהו רבנן לקידושין מינה תדע דאי כחליפין דמו במכר היאך קנה בהאי מנה הא אין מטבע נעשה חליפין וכן בפדיון הבן למה יהא בנו פדוי בחליפין הלא כסף ה' שקלים כתיב ולא חליפין:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)
לה א מיי' פ"ה מהל' עבדים הלכה ג', סמג עשין פז, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף מ"ג:
לו ב מיי' וסמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף מ"א:
לז ג מיי' פ"א מהל' גירושין הלכה ד', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' קל"ו סעיף ד':
לח ד מיי' פ"ה מהל' עבדים הלכה ג', סמג עשין פז, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף מ"א:
לט ה מיי' פ"ח מהל' עבדים הלכה א', סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף פ':
מ ו מיי' פ"ה מהל' אישות הלכה י"ג, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף ז':
מא ז ח מיי' פ"ה מהל' אישות הלכה ט"ו, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף ט':
מב ט מיי' פ"ג מהל' זכייה ומתנה הלכה ט', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' רמ"א סעיף ו':
מג י מיי' פ"ח מהל' לולב הלכה י', סמג עשין מד, טור ושו"ע או"ח סי' תרנ"ח סעיף ד':
מד כ מיי' פי"א מהל' בכורים הלכה ח', ומיי' פי"ב מהל' תרומות הלכה י"ט, טור ושו"ע חו"מ סי' ק"צ סעיף ב', וטור ושו"ע יו"ד סי' ש"ה סעיף ז':
מה ל מיי' פ"ה מהל' אישות הלכה כ"ד, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ט סעיף א':
מו מ מיי' פ"ה מהל' אישות הלכה כ"א, סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ט סעיף ב':
ראשונים נוספים
אין לי עסק בך מהו. ומסקי' דלגמרי משמע ואיכא למידק והתניא דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום ל"ק דגבי שחרור שאני לפי שאין לשון זה אלא סלוק שמסלק כחו וזכותו ממנו לפיכך יצא הוא לחירות שזכה הוא בעצמו וזכו בו שמים ואפילו קטן אבל בשדה היאך יזכה בה חבירו שהיא לא ניתנה לו ואעפ"י שסילק כחו ממנו אין השדה יוצאה מרשותו עד שיזכה בה אחר שאין שדה זוכה בעצמו. וא"ת כיון דסילק זכותו ממנה נימא שכל המחזיק בה זכה בה איכא למימר דאיהו לאו אדעתא דהפקרא [אמר] אלא אדעתא דחבריה וכיון דחבריה לא זכה לא יצאת מרשותיה כלל שלא ע"מ כן הוציאה מרשותו אי נמי משום דלשון סילוק בשדה אינו אלא לשון הבאי. שלא נתכוון אלא לסלק עצמו ממנה ולא יזכה בה שום אדם לפיכך לא יצאת מרשותו.
ודברים הללו תמצאם במסכת כריתות דף כ"ד ע"ב בשמעתא דריש לקיש גבי הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל שקדם בה זכה פי' לפי שכבר נסתלק זכותו ממנה ואקשינן עליה מההיא דתניא לא אמר כלום אמאי לא יצאת להפקר כיון דסלק זכותו ממנה ופריק שאני התם דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה כלומר אין זה לשון בשדה אלא לשון הבאי שמסתלק עצמו ממנה ואינו רוצה שיהיה לאחרים בה כלום וכן באין לי עסק בה.
וה"ה אם אמר לא יהא לי עסק על שדה זו שלא כדברי רש"י ז"ל שפי' שם שאם אמר לא יהיה לי עסק על שדה זו קנה אלא ודאי אין לו עסק גופה לא יהיה לי עסק הוא ולשון חכמים כך הוא שאם אין אתה אומר כן אף בעבד אינו שחרור שהוא כמודה שאין לו עסק ואינו משוחרר אלא ודאי לא יהא קאמר וכן פי' הר' ר' שמואל ז"ל תלמידו בפי' בבא בתרא שלו.
ולשון חכמים בכל מקום כך הוא, נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה לו הרי היא שלו ואמר ר' יוחנן כולן בשטר כדאיתא בפ' השולח (גיטין ד' מ' ע"ב) אלמא כה"ג להבא משמע ולאו הודאה היא והכי נמי אמרי' התם בריש פרק' גבי בטל הוא דגט ואין צריך לפנים:
דארווח לה זימנא. יפה פרש"י ז"ל שהרוויח לה הזמן מזמן הלואתו וא"ל התקדשי לי בהנאה זו שהיא היתה נותנת לו פרוטה בכך והרי זה כאותה ששנינו שחוק לפני רקוד לפני שאם יש בו שוה פרוטה מקודשת והכא כ"ע מודו שזו השכירות שלה הרוחת הזמן והשכירות והקדושין כאחד חלין וכל שכן אם מחל לה כל המלוה ואמר לה בשכר (הנאה) הנאת המחילה והא קמ"ל דאסור לעשות כן משום הערמת רבית ואפשר דמוחל דעתיה אגופה דמלוה ואינ' מתקדשת והערמת רבית הוי ולא רבית גמורה דלא קץ מידי ולא מידי שקיל מינה ואבק רבית נמי לא הוי שלא גזרו חכמים על כיוצא בזה כיון דלא שקיל מידי מינה ועוד דלא שכיחא אלא הערמת רבית בעלמא הוי ולזה הפירוש כוון רבי אלפסי.
ור"ח נמי שאמר דשקלינהו מינה והדר אוזפינהו ניהלה לא דבר נכונה שאין זה לשון ארווח לה זימנא ועוד שאם שכר הנאת המלוה מלוה שלא תתקדש בה כשלא החזירם אף כשהחזירם מלוה היא דהא ליתיה בעיניה [דלאו בגופא של מלוה מקדש]
וכן פי' הראב"ד שהעמיד' כשהגיע הזמן והמעות בידה בעין דיחוי הוא שאעפ"י כן מלוה עליה' כיון שאם רצתה מוציאה אות' ופורע אחרים והלה לא קנה בהם כלום.
ואחרים פיר' כגון שהיתה בידה מלוה של אחרים והוא נתן פרוטה למלוה להרויח לה זמן ואמר לה בשעת מתן מעות התקדשי לי בפרוטה זו וא"ת היכי הוי הערמת רבית והרי אמרו בפ' איזהו נשך (בבא מציעא ד' ס"ט) שרי לי' לאינש למימר לחבריה הילך ד' זוזי ואוזפיה לפלני' זוזי לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ל"ק שאני הכא שהוא כחוזר ונוטל מן האשה ולא התירו לחזור וליטלם מן הלוה:
אלא אמר רב אשי בכלהו קני לבר מאשה. ראיתי להראב"ד ז"ל שהקשה והתנן גבי מעשה דבית חורון כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ותירץ הדבר כרצונו ותמהני עליו שהרי הקושיא והתירוץ מפורשים בגמרא במקומה במס' נדרים ד' מ"ח ע"א דאמרינן התם ורב נחמן אמר קני על מנת להקנות קנה דהא סודר קני על מנת להקנות הוא א"ל רבא לרב נחמן והא מתנת בית חורון דקני ע"מ להקנות הוא ולא קנה זמנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו זמנין א"ל ר"א היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה ושמעינ' בהדיא שלא אמר אינה מתנה אלא במקום שמראין הדברים שהיה הערמה כגון התם דסעודתו מוכחת עליו אי נמי דוקא במודר הנאה ואיבא נמי מ"ד התם בגמרא דדוקא בשאמר אינם לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה שכך סתם משנתנו שנויה שם אבל לא א"ל הכי אפי' במודר הנאה מותר ובירושלמי נמי מפורש כלשון הזה רבי ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה לשמים כיני מתניתא כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמ' שאינה שאם הקדישנה שתהא מקודשת אינה מתנה.
והא דאמרינן הכא לפי שאין אשה נקנית בחליפין אינו מחוור שהרי לא בתורת חליפין קדש.
אבל מקצת נוסחאות גורסין גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין וזו גירסא ישרה היא והיא גירסת רבינו הגאון ז"ל בס' המקח.
ויש לישב [הגירסא] הא' משום דכל מתנה שאין בה הנאה לגבי אשה כחליפין היא ואתתא בהו לא מקני' נפשה והאי נמי אי לא מחזיר לא קנה לכי מחזיר לא מתהניא בהו ואפי' התהנה בהו בש"פ קודם לחזר' איהו לאו בההיא הנאה קא"ל ולהאי תלו לה בחליפין משום דאמרן בהו במתני' דלא מקדשה בהו ולפיכך תלי דלא תניא בדתני' ודמיא לה:
הא דבעא רבינא מרב אשי אמר לעבדו אין לי עסק בך מהו? -- גבי אשה לא בעי לה דפשיטא ליה דלגבי גט לאו כלום הוא. ד"אין לי עסק בך" כ"איני אישך" הוא, וכתב "ושלחה" ולא שישלח את עצמו. כך כתב הראב"ד.
ואסיקנא ד"אין לי עסק בך" לגמרי קאמר ליה ויצא לחירות. ויש מדקדקים, והתניא דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה-- לא אמר כלום. והרבה תירוצים נאמרו בה. והתירוץ הנכון דלשון "אין לי עסק בו" אינו לשון מתנה ולא לשון הפקר כדאיתא בכריתות גבי הא דאמר ר"ל הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי איפשי בה-- כל הקודם בה זכה. ואקשינן עלה מההיא דאין לי עסק בה לא אמר כלום. ופריק התם: שאני התם דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה, לומר שאין זה לשון הפקר ולא לשון שאינו רוצה בו אלא שיהא לעצמו. והלכך לגבי שדה לשון הבאי הוא שאין השדה זוכה בעצמו, אבל בעבד מהני דזוכה הוא בעצמו.
אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת. בהנאת מלוה מקודשת: ואסיקנא הנאת מלוה דארווח לה בה זימנא. ופרש"י שהרויח לה הזמן ואמר לה התקדשי לי בהנאה זו שהיא היתה נותנת פרוטה בכך בשעת ההרוחה. וכל שכן אם מחל לה המלוה בעצמה ואמר לה בשכר הנאת המחילה. והא דנקט בהרוחה מלוה ולא נקט במחילת מלוה לאשמועינן שאסור לעשות כן מפני הערמת רבית. וכן פירש הרב אלפסי דכתב דהנאת מלוה איתא בעולם אבל המלוה עצמה אינה בעולם.
אבל רבינו חננאל פירש דשקלינהו מינה והדר אוזפינהו ניהלה ואמר לה "בההיא הנאה דקא שביקנא לך עד כך וכך זימנא מקודשת לי", ומסרה. דאי בדלא שקלינהו - היכא עדיפא הנאת מלוה ממלוה עצמה? יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא!? והאי קשיא ליתא. דהנאת מלוה איתא ומלוה גופא ליתא. ועוד, דלישנא ד-"ארוח" לא משמע הכי. דהוה ליה לומר דאוזיף לה זוזי לזימנא. ועוד, דאם איתא דכי לא שקלינהו מינה לא מיקדשא בהנאת הרוחה, אף בדשקלינהו מינה לא תתקדש דהא איהו לאו במלוה גופה דיהיב לא מקדש לה אלא בהנאת המתנת זימנא והיא גופא אינה בעולם.
והראב"ד פירש במלוה שהגיע זמנה והמעות בידה דכיון דבעל כרחה יכול לגבותה הרי כאילו גבאם. גם זה אינו מחוור דכל. דכל שאינו גבאם ממש - מלוה היא, ויכולה לפרעם לאחרים. ומלותו של זה אינו בעולם.
אי נימא דאוזפיה[2] ארבעה בחמשה הא רבית מעליא היא, ואסיקנא דארווח לה זמנא. ואיכא למידק מאי שנא ארבעה בחמשה דקא יהב לה ההוא טופיאנה בקדושיה ומאי שנא כי ארוח לה זימנא בקדושיה? הכא והכא אתתא הויא ליה ברבית מלותו אטו מאן דארוח זימנא ושקיל דינר מי שרי?
ויש לומר כיון דגופה ממש לא קני ליה לא הוי רבית אלא שאסור משום הערמת רבית. אבל כי קצץ ד' בחמשה ובדמי ההוא דינר של רבית קא שקיל לה הוי רבית מעליא דהוה ליה כמאן דשקיל פחות משום פרוטה בדמי ההיא דינר ורבית מעליא הוא דהא אחשביה איהו בדינר. כה תירץ הראב"ד.
אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה גזרינן שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין: כך היא הגירסא הנכונה. ולמקצת ספרים דגרסי לפי שאין אשה נקנית בחליפין אפשר לפרש דאף על גב דהני לאו חליפין נינהו מכל מקום כעין חליפין נינהו דהא לית לה הנאה לאתתא במתנה זו כעין חליפין וכל שאין לה הנאה אינה מקודשת בו דלא מקניא נפשא ביה נפשה. ואף על גב דאפשר דמתהניא ביה בשוה פרוטה בין נתינה לחזרה -- מכל מקום איהו לאו בהנאה זו מקדשה אלא בגופו של מנה ומנה נתן לחזרה. דאי לא מחזירתו לא מקדשא. וכי מהדר ליה במאי מקדשא. ומשום דחליפין ממעטינן ממנינא דמתניתין תלי האי דלא תניא בחליפין דתניא.
וקשיא לי אפילו לגריסא ראשונה, דכיון דגזרינן באשה כדי שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין ולא גזרינן ביה נמי בפדיון הבן משמע דבן נמי פדוי בחליפין. ובפדיון הבן חמשת שקלים כתוב, וחליפין לאו מדין כסף נינהו כדכתבינן לעיל בריש פרקין מדאיתנהו בפחות משוה פרוטה. ויש להשיב דלאו למימרא דחליפין איתנהו בפדיון הבן אלא דבאשה גזרינן משום חומר עריות אבל בפדיון הבן דליכא אלא עשה - לא גזרינן.
והא דאמרינן דבכולהו קני קשיא ליה לראב"ד דהא תנן גבי מעשה דבת חורן כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. ותירץ דמתנה על מנת להחזיר נמי אי מקדש לההוא זכותא דאית ליה בגויה-- קדיש. כגון אתרוג על מנת לצאת בו ולהחזירו, אי מקדש לזכותיה יהיב להקדש שכר נטילתו ושקיל ליה דמאי דאקני ליה בגויה אקדיש ליה. וזה אינו מחוור כלל.
והרמב"ן נר"ו כתב דלא אמרו שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה אלא במתנה הערמה כמתנה בת חורן וכדאמרינן בנדרים ורב נחמן אמר קנה על מנה להקנות הוא. אמר ליה רבא לרב נחמן והא מתנת בת חורן דקנה על מנת להקנות הוא ולא קנה. זימנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו וזמנין אמר ליה ר' אליעזר היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה -- ושמעת מינה דלא אמרו אינה מקודשת אלא במקום שמראין הדברים שהוא הערמה כגון התם דסעודתו מוכחת עליו. אי נמי דוקא במודר הנאה.
ואיכא נמי מאן דאמר התם בגמרא דדוקא כשאמר אינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה שכך סתם משנתנו שנויה שם אבל לא אמר ליה הכי אפילו במודר הנאה - מותר.
ובירושלמי נמי מפורש בלשון הזה: ר' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדישנה לשמים כיני מתניתין כל מתנה שהיא כמתנת בת חורין שהיתה בהערמה שאם הקדישה מיהא מקודשת אינה מתנה.
תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב: כלומר, חוזר הוא ואומר לה התקדשי לי בהנאה זו שאני נותן במתנה זו ליה בדבורך דערב נמי בההוא הנאה דקא מהימן ליה משתעבד ולא מחמת גוף הממון ממש שאינו מקבלו.
וכן כתב הרמב"ם: האשה שאמרה תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש אני לך ונתן ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך -- הרי זו מקודשת. עד כאן.
אמר לעבדו אין לי עסק בך מהו לגמרי קאמר ליה כו' ת"ש המוכ' עבדו לכותי יצא לחירות. פי' ואע"פ שנתבטל המכר דקנסוהו רבנן מפני שמפקיעו מן המצות ואם הגיע לרשות העכו"ם קונסין אותו עד עשרה בדמיו להוציאו מידו כדאיתא התם ומכרו ומת לא קנסו בנו אחריו כדאיתא התם ושם פירשתיה יפה:
היכי דמי אונו כגון דכתב ליה לכשתברח ממני אין לי עסק בך. פירוש רגילין היו לכתוב כן בשטר המכר ואם הגיע השטר ליד העבד יצא בו לחירות בלשון זה אף על פי שלא נכתב על דעת כן ואפשר שבשעת מכר היו כותבין כן לעבד אתה פלוני מכרתיך לפלוני ולכשתפרוש ממני אין לי עסק בך והיו עושין לו כן לראיה שלא יתפוש בו בשוק ויאמר לו עבדי אתה ודכ"ע תברח לאו דוקא אלא פי' כשתפרש ממני כדפירש"י התם ואגב אורחי' שמעינן דלישנא דאין לי להבא נמי משמע כאלו אמר לא יהא לי דאלו לא משמע הכי אלא לשון הודאה היאך יצא בגט זה לחירות נהי דמהניא הודאתו לקמן שעבודו אבל לקטן אסור שבו גיטא בעינן דומיא דאשה אלא ודאי דלהבא נמי משמע וכן לשון חכמים בכל מקום הרי את מקודשת לפלוני הרי את תהא מקודשת לי וכדאמרי' התם נתתי שדה פלוני לפלוני דמשמע להבא ולשעבר וכן גט זה בטל הוא משמע שתי לשונו' ודנין בהן בכל מקו' כאלו היו כותבין שתי לשונות בפירוש לשון הודאה ולשון הקנאה וזוכה בעל השטר באי זה שירצה ואין בזה משום יד בעל השטר על התחתונה כדפי' התם בפ' השולח בסייעתא דשמיא. ואיכא דקשיא ליה מ"ש מהא דתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה לא אמר כלום ואמאי לא חשיב שטר מקנה דההיא אפילו בכותב לו איתא כדמוכח בכתובות פ' הכותב. ולאו קושיא היא דהכא גבי עבד שהוא בן דעת ויש לו יד לזכות בעצמו כיון שאמר ואין לי עסק בך וסילק ידו ורשותו ממנו זכה העבד בעצמו וזכו בו שמים אבל גבי שדה הרי אין חברו זוכה בה אלא בהקנאה או בהפקר ולשון אין לי עסק בך אינו לשון הקנאה ולא לשון הפקר וכדאמרי' עלה בכריתות שאני התם דמדין ודברים הוא דסילק נפשיה מגופה של קרקע לא סילק נפשיה כלומר ואינו לשון הפקר. מיהו בשקנו מידו הקטן מיפה הלשון ועושה אותו לשון הקנאה וקנה דאמרי' מגופ' של קרקע קנו מידו ולא חשיב קנין דברים ומצינו מקומות שהקנין מיפה ומחזיק הענין וגדולה שבכלם ההיא דבר מצרא דאי אמר ליה זיל זבין לא מהני וכי קנו מידו מהני ומ"מ בכל כיוצא כאלו אין לנו אלא מה שמנו חכמים והבו דלא לוסיף עלה הוא. מפי מירי רבנו נר"ו:
אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת. עיקר הפירו' המקדש בגופה של מלוה שאמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שאת חייבת לי ולאפוקי היכא שמחל לה המלוה או מקצתה ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שמחלתי לך מלוה זו שהיא מקודשת כיון שהנאה זו שוה פרוטה דהנאה בכל מקום חשובה ככסף וכדאמרינן גבי ערב דמשתעבד בהנאה וגבי קדושין אמרינן שחוק לפני רקוד לפני הרי זו מקודשת ובכלן כשאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת כך וכך ויש בהנאה ש"פ אלא הכא שקדש' בגוף המלו' אינה מקודשת שאין דעתו אלא לקדש בגוף המלוה ולא בהנאה המגיע לה עכשיו שנפטרת ממנו וכיון דדעתי' אזוזי הוה ליה מקדש בדבר שאינו שלו דמלוה להוצאה ניתנה ואין למלוה בה כלום ואפילו הגיע זמן הפרעון (בשבועה) ואפי' מעות המלוה עצמו בעין צרורין ומונחין ברשות הלוה ולהכי קאמר אביי מלת' פסיקת' המקדש במלוה אינה מקודשת אפילו הגיע זמן פרעונה ואפילו היא בעין ברשותה:
בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית ואמרי' האי הנאת מלוה היכי דמי אילימא דאמר לה ארבע בחמשה פי' וקדשה בזוז החמישי של רבית שהיא חייבת לו רבית מעלייתא הוא. פירוש לישנא בעלמא קא מקשי ליה היכי קרי ליה הערמת רבית אבל ודאי אפילו גמורה אם כבר פרעתו לו וחזר וקדשה בו מקודשת דמעות דרביתא שפרעם לוה למלוה קננהו לגמרי וממון גמור הם לו אלא שיש עליו חובה להחזירו ובית דין מוציאין ממנו ואם מת אין בניו חייבין להחזיר אלא בדבר מסויים מפני כבוד אביהם ולא עוד אלא דאפי' בחזרה לא מיתקין לאויה כדמתקן לאו דגזל בהשבון וכדפירש בפרק איזהו נשך פירוש מרווח.
ועוד היינו מלוה כלומר כיון דאכתי לא פרעתיה וחוב הוא אצלה הרי הוא מקדש במלוה דאמאי עדיף זוזא דרבית מזוזי דקרן:
ופרקינן לא צריכא דארווח לה זימנא. יש מפרשים שהיתה חייבת לאחרים ובא זה ופייס עליה במעות או בדברים והרויח לה זמן דשויא לה ההיא הרוחה שוה פרוטה ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שעשיתי לך שנשתדלתי עם פלוני שהרויח לך זמן. וכי תימא אם כן מאי הערמת רבית איכא אפילו פייסו זה למלוה במעות על שהרויח לה זמן דהא אמרינן התם דשרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ק' זוזי בשכר דתוזפיה לפלניא שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. ואיכא למימר דשאני הכא שהוא כחוזר ונפרע ממנה מה שנתן למלוה ומחזי כהלואה דכל כה"ג אסור כדפרישנא תתם והפי' הזה אמת הוא אבל אין אנו צריכים לו דמילתא אתיא שפיר כפשטא דמההיא מלוה דאיירי רישא שהיא חייבת לו הרויח לה זמן וקדשה באותה הנאה ששוה פרוטה וכ"ת א"כ רבית קצוצה הוא ואגר נטר לי' גמורה שהרי נקנית לו מפני שהרויח לה מעות המלוה. ואיכא למימר דאגר נטר לי' לא מיתסר אלא בשנותן הלוה למלוה ממון וזו אינה נותנת לו ממון ואם מפני שמקנה לו עצמה הרי הוא קונה אדון לעצמו אלא משום דמחזי לעלמא כרבית אסור לעשות כן מפני הערמת רבית. ואיכא דקשיא ליה מ"ש מקדש במלוה שאינה מקודשת מאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום בכסף זה שאם לא חזרה בה בתוך ל' יום מקודשת לאחר ל' יום בכסף זה ואף על פי שנתאכלו המעות והא התם הנהו מעות עד ל' יום בתורת מלוה הם ברשותה ואף על גב דליתנהו בעולם בשעת חלות הקדושין מקדשא בה. ואיכא למימר דשאני התם דכיון דלתורת קידושין יהביניהו ניהליה הרי הוא כאלו פירש שתתקדש לו בהם לאחר ל' יום בהנא' שהלוה אותם לה ונפטרת מהם דודאי להכי אקדימנהו ניהליה ויהיב לה רשות לאנפוקינון שתהנה בהם ותתקדש בהנאתה אבל הכא דבתורת מלוה הגיעו לידה ושלה הם לגמרי והוא בא לקדשה בממון שלה אינה מקודשת:
אמר רבא הילך [מנה] (אתרוג) ע"מ שתחזירהו לי [כו'] (זה) עד רבא הוא דאמר אתרוג זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא. פי' החזירו בזמנו שראוי לו לצאת בו ולאפוקי אחר החג דתחזירהו לי מידי דחזי לי משמע כדאיתא בפרק יש נוחלין:
אלא אמר רב אשי בכלהו קני לבר מאשה. פי' רב אשי לאו סברא דנפשיה בלחוד קאמר דא"כ אכתי תיקשי דרבא אדרבא אלא רב אשי אמר דודאי כי איתמר דרבא הכי איתמר דבכלהו קנה לבר מאשה אלא ששמע השומע וטעה והיינו דאמר ליה רב הונא בר נחמיה הכי אמרי' משמיה דרבא כוותך:
הכי גרסינן בכלהו קני לבר מאשה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין אבל בספרים שלנו כתוב לפי שאין אשה נקנית בחליפין ולא מיחוור' דמשמע מינה דמתנה ע"מ להחזיר היא תורת חליפין והא ליתא. ועוד דאין מטבע נעשה חליפין. ויש לפרש דה"ק דלפי שאין אשה נקנית בחליפין אינה נקנית בזו גזיר' אטו חליפין כיון שזו דומה כעין חליפין שהן קני ע"מ להקנות כדאיתא בפ"ק דמציעא ובמס' נדרים ולשון זה דומה למ"ש במס' שבת מ"ט אין מדליקין לפי שאין מדליקין אע"ג שלפי דעתו פירושא התם לפי שאין אורן מדליק ומבהיק והיא הנכון. וקשיא ליה לראב"ד ז"ל דהא אמרינן התם בפ' יש נוחלין דמתנ' ע"מ להחזי' אם הקדיש' מקבל מתנה אינה מקודשת דתחזירהו לי מידי דחזי לי קאמר והדרה למר' וא"כ היכי הוי מתנה דהא גבי מעשה דבית חורון אמרינן אמרו חכמים כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. וקושיא זו כבר תרצו איתה בעלי הגמרא במקומה במסכת נדרים דשט התם דסעודתו מוכיח עליו פי' שהדברים ניכרי' שלא גמר בלבו לשם מתנה כלל אלא שהיה מערים כדי שיהנה אביו מסעודתו וכדאמר ליה הרי הם לפניך כדי שיבא אבא ויאכל ואמר' עלה בירושלמי ר' ירמיה בעי וכי אין אדם נותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדשנה לשמים ואמרינן (ביני) במתנית' כל מתנה שהיא כמתנת בית חורון שנעשית בהערמה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה ע"כ. הא בנותן מתנה גמורה ע"מ להחזיר בלב שלם מתנה גמורה היא תוך זמנה ואם הקדיש אינה מקודשת כלל ובאים בעלים ונוטלים אותה בלא פדיון דהכי אתנו עליה דתיהדר להו בענין דחזיא להו בשעת חזרה וכן הסכימו רבותי לדעתי בזה ושלא כדברי הראב"ד ז"ל שכתב שצריך לפדותה. ומיהו מתנה ע"מ להחזיר הקנאה גמורה היא וממון שלו וכשמחזירה לו הקנא' גמור' בעי כשאר הקנאות דעלמ' ומסתבר' שאם שעבדה לבעל חובו הרי הוא משועבד ומחזיר וגובה ממנה לאחר חזרה וכדפרישית בפרק יש נוחלין. וקשיא לן בפדיון הבן היאך בנו פדוי דהא אמרינן התם בבכורות פ' יש בכור לנחלה רצה הכהן ליתנה לו במתנה רשאי רב חנניה דשקיל ומהדר חזייא לההוא אזיל ואתי קמיה א"ל לא גמרת ויהבת לי מידעם הילכך אין בנך פדוי פי' משום דגלי דעתיה דלא גמר ויהיב אלא על דעת שיחזירהו לו אלמ' אם נתן הפדיון ע"מ להחזיר אין בנו פדוי. ולאו קושיא הוא דהתם שנתן סתם ולא פי' והוה אזיל ואתי גלי דעתיה שלא גמר למתנה כלל שיהא כהן זוכה בו ואפילו במתנה ע"מ להחזיר ורב חנניה נמי היה דעתו ליטלו ע"ד לעכבו אצלו אם ירצה וכיון שכן שזה לא נתכוין להקנות אינה מתנה ואין בנו פדוי אבל כשפי' וגמרו שניהם להיות מתנה ע"מ להחזיר זו מתנה גמורה היא ובנו פדוי ובתרומה יצא ידי נתינה אלא שאסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות דקי"ל שאין חולקין לו תרומה דבעינן שכר עבודתם ולא שכר מלאכתם ומכר קנה ודאי השדה אלא שיש איסור בדבר משום רבית כדמוכח בפ' איזהו נשך ושם פירשנוה יפה בס"ד. ותו לא מידי:
אמר רבא תן מנה לפלוני ואיקדש אם לך מקודשת מדין ערב. פי' ל"ש אמרה תן ממש במתנה ל"ש אמרה בהלואה ומשום הערמת רבית ליכא כלל דהוה ליה כההיא דאמרי' שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ד' זוזי ואוזפיה מנה לפלוני דהכא לא הדרא דמשתלמא מידי איהו מההוא פלוני כלל וזה פשוט:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק א (עריכה)
לא צריכא דארווח לה זימנא. פירש המורה דארווח לה זמן הלואתו ואמר לה התקדשי לי בהנא' זו שאם היית נותנן פרוטה לאדם שיפייסני על כך (או לי) כו' ואם פי' לה כך מקודשת וכו' עד וכל שכן אם מחל לה כל המלוה ואמ' לה התקדשי לי בהנאת מחיל זו דהשתא הוא דקא יהיב לה הך פרוטה דהנא' מלוה אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה ושלה. ואינו נראה לי פתר זו דהמקדש במלוה נמי הכי הוא דמוחל לה ההלואה ואפילו הכי אינה מקודשת ואמאי והא אית בה פרוטה דהות יהבא לפיוסה ומשום דלא פריש דבההיא הנאה מיקדשת לי אינה מקודשת והא מפרש ועומד דכיון דמחל לה ההלואה יש לה הנאה מאותה פרוטה שהיתה נותנת כדי לפייסו. ורבינו חננאל זצ"ל פירש מאי הנאת מלו הכגון דמטא זימנא למיפרעיה וארווח לה דואמר לה בההיא הנאה דקא שביקנא לך עד כך וכך זימנא מיקדשת לי ומסרה לו הממון והחזירו לה ליהנות בו עד הזמן שהרויח לה שאם לא נאמן כך נמצא הטפל יותר מן העיקר דקיימא לן המקדש במלוה עצמה אינה מקודשת וכל שכן בהנאת מלוה אלא לכדאמרינן בפרעתו ומיד נתן לה אותו הממון ונתן לה רשות להתעסק בו והריוח שיעלה בהו הוא לה וההנאה כולה לה.
וכך אמר גם רבינו יצחק מפא"ס זצ"ל הנאת מלו ההיכי דמיא כגון דמטא ימניה למיגבה מינה ונקטא לה למלוה בידה למפרעיה וארווח לה זימנא ואמר לה בההיא הנאה דמרווחנא לך עד זמן פלוני מיקדשת לו ואי קיא לך היכי אלימא הנאת מלוה מגופה דמלוה לא קשיא הנאת מלוה איתה ומשום הכי מיקדשא בה ומלוה גופה ליתה דליקדש בה דייקא לן מלוה להנאה ניתה. וזה הפתר נראה לי נכון דכיון שהמעות הם בעין אף על פי שאינו נותן לה גוף המעות לא הנאתן היא מתקדשת באותה נתינת המעות שנותן הל כדי שתיהנה מהם דבאותה שעה שנותן לה המעות יש בה שוה פרוהט באותו הקנין שמקנה אותם לה כדי להינות מהם ולהרויח בהם אבל אם אין שם נתינת מעות כלל זהו שאמרנו המקדש במלוה אינה מקודשת שאף על פי שמהנה אותה הנאה גדולה כיון שאין שם נתינת מעות אינה מקודשת: אחרי כן התבוננתי וראיתי שאין הלשון מוכיח כפתר רבינו חננאל זצ"ל שאלו הביאה לו המעות בזמנו ועוד הרווח לה זמן אחר היינו הלואה גמורה והוה לי הלמימר לא צריכא דאלוה לה ומקשה באותה ההנאה מה צורך לכל זו הסיב' שתהיה חייבת לו מעות ותביאם ועוד ילוה לה. אלא ודאי כפתר המורה משמע ומאי דקדשיא לי במהדר קמא אינו כלום דכי מקדש לה בעיקר המלוה דעתה על עיקר הממון ואינן כלום אבל אם פירש הל בהנאת המלוה שאני מוחלך דעתה אהנאה ולאו אעיקר ממון והויא מקודשת: (ועיין בהר"ן ולענ"ד נראה להסביר הענין דוודאי אין הנאת מחילת מלוה שוה כמו כל החוב ומי שמחייב דינר לא יתן דינר להמשתדל במחילתו, ומעתה אם היתה חייבת לו דינן והוא אמר התקדשי לי בדינר שאתה חייב לי, דעתה לתקדש בדינר שלם, והנאת מחילת המלוה אינו שוה דינר שלם ודומה להאי דקדשה בשראין דלקמן (קידושין דף ח') ואמר חמשין ואינו שוה חמשין דלכ"ע אינה מקודשת וכאן אין לדמות להאי דמלוה ופרוטה כמבואר להמעיין בט"ז סי' ד"ח ס"ק י"ב, וגם בלא"ה לא דמי דהא דאמרי' דעתה אפרוטה אין לומר דהטעם הוא משום דאדם יודע דאין קדושי מלוה כלום, דהא גם ר"א סובר דעתה אפרוטה כמבואר לקמן (קידושין דף מ"ו) הרי ר"א סובר בכתובות דף ע"ד מ"א המקדש במלוה ובעל צריכה הימנו גט, דמטע טעי רבע"כ הטעם דדעתה על מה שהוא בעין וכאן עכ"פ אינו בעין.)
מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. פירש מדאוריית' בכל טצדקי דיהיב הויא נתינה וחכמים אסרו ליתן לכהן המסיע משום דמצוה מן המובחר היא ליתן לכהן דבר שיגיע לו הנאה ולא שיתן לו בשכרו. ואף כאן כשנותן לו על מנת להחזיר אין לו לכהן שום הנאה ואף על גב דמדאורייתא יצא מדרבנן אסור לעשותו. ופתרון המורה לא נ"ל:
שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין. פי ודילמא אתי למיעבד בפחות משוה פרוטה: דאי בשוה פרוטה אפילו בתורת חליפין נמי היתה מתקדשת כיון דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וכל חשש חליפין אינו אלא על פחות משוה פרוטה ופחות מדשוה פרוטה הוא דמיעט התנא דתנא בשלש דרכים למעוטי חליפין אבל בשוה פרוטה היינו קיחה ממש ואפילו על מנת להחזיר אלא שחכמים אסרו כל תורת חליפין ואף על פי שאינו מחזיר משום גזירת פחות משוה פרוטה. כך עלה בדעתי במהדר' קמא ובמהדר' בתר' חזרתי והתבוננתי שכל איסור החליפין אינו אלא כמו שפירשתי לעיל שיתנה ליתן לה מנה ומקנהה הסודר שלא יוכלו לחזרו בהם כדרך שעושין במכירת שדה להכי גזרינן הכא בעל מנת שתחזירהו לו שלא יהי' קדושין דן דינא הוו קידושין יפים כיון דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ודוקא כשמתנה עמה על מנת להחזיר לא הוו קידושי אבל אם נתן לה סודר סתם וקדשה בו ולא הבטיחה שיתן לה דבר אחר וכל סמך האשה הוא על אותו סודר בלבד הכי נמי דהויא מקודשת כדכתיבת לעיל ואף על פי שהיא החזירתו לו לאחר כמכן שכיון שנתנו לה קנאו קנין גמור אם היא רוצה להחזירו לו אין בכך כלום ודין היה שיהו חליפין קונין באשה כשדה כיון דילפינן קיחה קיחה משדה עפרון אלא כיון דדין חליפין נוהג אפילו בכלי שאין שוה פרוטה וחליפין פחות משוה פרוטה באשה אין קונין אין הקשה למחצה שנאמר אם הן שוה פרוטה שיהו קונין אלא אין מקישין אשה לשדה בדין חליפין כלל בין שווין בין אי שווין:
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק א (עריכה)
הרי את לעצמך. משמע שפטרה והתיר לה כל זכות או קצת מזכותו:
לגמרי קא"ל שהתיר ונתן לה כל זכותו כל שכן באשה:
אמר לעבדו שכתב לו כך:
יצא לחירות משום קנסא שמכרו לעובדי כוכבים שמפקיע למצות ועבד שייך במצות כאשה:
גט שחרור. להתירו בבת ישראל שהרי אין האיסור מסלק עד שיעשה לו שחרור:
אונו כחו ושטרו אלמא לגמרי קאמר ליה וכ"ש באשה דלא קני לה גופה דלגמרי קאמר לה וזה אין בו ספק. [ואע"פ שהר"ם לא הביא אין לי עסק בגרושין פ"א אולי כללו בכל כיוצא בזה שכתב או שהיא טעות סופר]:
במלוה פי' אע"פ שהמלוה בעין דמלוה להוצאה ניתנה והני זוזי דידה נינהו וזוזי אחריתי הוא דמחייבא ליה וכן פרש"י וכן הוא בפרק האיש מקדש. ומ"ש הר"ם שכבר הוציא הדינר פירוש האיש הוציאו מרשותו כשהלוה אותם לה. בהנאת מלוה כדמפרש:
ארבעה בחמשה וקידשה באותו תוספת שמוספת על הקרן האי רבית היא והיכי קרי לה הערמה:
דארווח לה זימנא. פירוש שבא זמן פרעון החוב והאריכה ואמר לה בההיא הנאה שאת נותנת פרוטה לפלוני שיפייס אותי שאאריכך תהיי מקודשת ורישא רבותא קמ"ל שאע"פ שמוחל לה החוב והמלוה בעין אינה מקודשת דהא לית לה הנאה השתא וה"ה אם אמר לה שיש ליך שתתני פרוטה לפלוני לפייסני שאמחול חובי שמקודשת:
ובהלכות הרי"ף הבאות מספרד נמצא דמטיא זמנא למגבי ונקטה זוזי בידה למפרעיה ואמר לה בההיא הנאה דקא מרווחנא ליך עד זמן פלוני תהי מקודשת לי וברוב ההלכות ליכא ונקטנהו זוזי בידה דאפי' אין המעות בעולם מקודשת וזה כפי' רש"י ור"ח שפי' שהביאה לו מעות ונתנה לו המעות והוא נתנם לה הוא תימה. והר"ם פי' דארווח לה זימנא כלומר שהלוה אותה עד זמן פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שיש ליך כשאני מרויח לך להשתמש במעותי עד זמן פלוני ויפה פירש וא"ת ולכל הפירושים היכא הויא הערמת רבית. רבית קצוצה היא שאם אמר לחברו תן לי שדה פלוני ואני אלוה אותך כך וכך או אאריך עד זמן פלוני הוי ריבית קצוצה ואיכא למימר דנותן רבית אין לו הנאה במה שנותן ואשה יש לה הנאה בנתינת גופה דבעלה חייב במזונותיה ובכמה דברים משו"ה גבי אשה לא הוי רבית גמורה:
במכר אם מכר לו קרקע בכסף על מנת שיחזירהו לו:
המסייע שאין נותנין לו תרומה אלא מפני שמסייעם אף לזה אין נותנין אלא מפני שמחזירה:
בחליפין וזה דומה לחליפין שלוקח הסודר ומחזירו וזה ג"כ לוקח המתנה ומחזירה:
תן מנה והוא חזר ואמר הרי את מקודשת לי בהנאה שיש ליך כשאני נותן מעותי לפלוני במצותיך וכן בכולם מפרש הכי שאם לא אמר לה כך לאו כלום הוא דבעינן כי יקח ולא תלקח אשה לאיש ועוד איך יקנה אותה הלא לא יתן לה ולא אמר לה כלום וכתב רש"י ולא דמי לתנם לאבא ולאביך דהכא איירי דאיהי קאמר ליה מעיקרא אבל התם הוא קאמר לה להתקדש לו והיא אמרה לו תנם לאבא ולאביך ומשטה היא בו ע"כ:
איכא מאן דאמר התם נמי אי אמר הרי את מקודשת לי בהנאה שיש ליך כשאני נותן מעותי לפלוני במצותיך מקודשת אלא התם איירי בשהוא מדבר עמה על עסקי קדושיה והיא השיבה כן אם הוא דברי רצוי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ולאו מילתא [היא] דבמאי מקדש הלא לא נתרצית ולא אמר לה כלום אלא שאמרה לו להפסיד מעותיו והאי דשתקה כי אמר לה הכי מפני שאינה מקפדת על דבריו:
דלא מטי הנאת ממון לידיה שכל הממון נוטל האחר וזה נכנס ערב. בההיא הנאה דקא מהימן ליה שנותן ממונו לאחר מפני שהוא ערב גמיר ומשעבד נפשיה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה