טור חושן משפט קצ
<< | טור · חושן משפט · סימן קצ (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
טור[עריכה]
קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה ובקנין. בכסף כיצד מכר לו בית או שדה ונתן לו הכסף קנה ואין אחד מהן יכול לחזור בו: ואין נקנה בפחות מש"פ: ואפילו נתן לו הכסף על מנת שיחזירנו לו קנה: אמר המוכר ללוקח תן הכסף לפלוני וקנה לך קרקע שלי ונתנם לו ואמר לו יקנה לי קרקע שלך בכסף שנתתי לפלוני קנה:
וכן אם אדם אחד אמר למוכר כסף השדה קח לך ממני ומכור שדך לפלוני ואותו פלוני עשאו שליח אלא שהנותן נתן את הכסף משלו או שאפילו לא עשאו הלוקח שליח ואמר הוא למוכר שדך קנויה לי בכסף שנתן לך פלוני קנה: ואפי' אמר המוכר לאחר תן כסף ללוקח ויקנה בו שדה שלי ואמר הלוקח למוכר שדך קנויה לי בכסף שקבלתי מפלוני קנה: ואפילו אם המוכר נתן הכסף ללוקח ואמר לו קנה שדי בכסף שנתתי לך וקיבלו אם הלוקח אדם חשוב שהמוכר נהנה במה שהלוקח מקבל ממנו מתנה קנה שאותה הנאה חשובה כאילו קיבל ממנו פרוטה:
בד"א שקונה בכסף לבדו במקום שאין דרך לכתוב שטר אבל במקום שכותבין שטר אינו קונה בכסף עד שיכתוב גם השטר אא"כ פירש לוקח אם ארצה שיקנה לי הכסף יקנה ואם ארצה לא יקנה לי הכסף עד שתכתוב לי שטר אז הדבר תלוי בו אם ירצה יחזור בו כל זמן שלא נכתב השטר ואם ירצה יקנה מיד בנתינת הכסף ואין המוכר יכו לחזור בו וכתב הרמב"ם ז"ל וכן הרמ"ה וכן הדין אם התנה המוכר בזה אז הדבר תלוי בו אם ירצה יגמור המקח מיד בנתינת הכסף ואם לא ירצה יחזור בו עד שיכתוב השטר ואינו תלוי בהלוקח:
קנה ממנו קרקע ולא נתן לו כלום מהדמים אלא נתן לו משכון בשבילם לא קנה כלום: ואם נתן לו קצת מהדמים לא קנה אלא כנגד אותן הדמים ולא יותר בד"א שלא נתן לו אותו מקצת בתורת פרעון אלא א"ל הנה לך ערבון ויקנה לך ערבוני לפיכך לא קנה אלא כנגד הערבון שהרי המוכר לא אוזיל גביה למכור לו כל הקרקע באלו הדמים ל"ש עייל ונפיק אזוזי ל"ש לא עייל ונפקי אזוזי ואין חילוק בין אם המוכר חוזר בו או הלוקח לעולם לא קנה אלא כנגד המעות ומהמקום הגרוע שבשדה:
אבל אם מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם ה' מאות בתורת פרעון בזה יש חילוק אי עייל ונפיק אזוזי פירוש שתבע המוכר מעותיו מהלוקח פעמיים ושלש ודחהו בלך ושוב אפילו נתן לו כל מעותיו חוץ מזוז אחד נתבטל המקח כנגד המעות שנשאר לו עדיין ליתן אפילו אם החזיק כבר בשדה או קנהו בשטר או בקנין סודר וכנגד המעות שנתן כבר איזה מהם שירצה יכול לחזור בו אלא שהחוזר בו ידו על התחתונה שאם המוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או קרקע כנגד מעותי וצריך ליתנו מעידית שבנכסיו ואם הלוקח חוזר בו יד המוכר על העליונה לומר לו הא לך מעותיך או קרקע כנגד מעותיך ומגבהו מהזיבורית ואי לא עייל ונפיק אזוזי אין אחד מהם יכול לחזור בו והראב"ד ז"ל כתב דאפי' כי עייל ונפיק אזוזי לא מצי לוקח הדר ביה אלא מוכר וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:
ואם מכר לו השדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות וזקף עליו השאר בהלואה קנה הכל ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפי' אי עייל ונפיק אזוזי וכן אם מכר השדה מפני שהיא רעה ונתן הלוקח קצת מהדמים קנה הכל ואין אחד מהם יכול לחזור בו אפילו אי עייל ונפיק אזוזי:
ביקש למכור שדה במאה ולא מצא קונה לשדה שוה ק' והוצרך למכור במאתים וקבל קצת מהדמים ועייל ונפיק אשארא לא קנה ושניהם יכולין לחזור בהן אבל אם הוא בענין שאם היה רוצה לטרוח היה מוצא למכור שדה במנה ולא טרח ומכר במאתים מיבעיא אי הוי כמו מוכר שדהו מפני רעתה ואינו יכולין לחזור בהם או לא ולא איפשיטא וכתב הרמב"ם ז"ל לפיכך הרוצה לחזור משניהם אינו יכול לחזור בו ואם תפש המוכר ממקח שמכר כנגד המעות שבידו אין מוציאין מידו:
וכתב הרמ"ה הוא הדין נמי מי שמכר נכסיו מפני שרוצה לילך לדור בעיר אחרת כמוכר שדהו מפני רעתה דמי כיון דלא ניחא ליה בהאי מתא אין לך מוכר מפני רעתה גדול מזה:
כתב א"א הרא"ש ז"ל פירש ר"ח הא דאמרינן כי עייל ונפיק אזוזי לא קנה היינו דוקא דגלי מוכר אדעתיה דלא מזבין אלא משום דצריך לדמי השתא בדוחקא אבל אי מזבין לאשתלומי למחר וליומא אוחרא בלא נחיצותא מעידנא דאחזק קנה וזוזי מקבל להו בתר הכי דנעשו עליו כמלוה אפילו עייל ונפיק אזוזי:
והראב"ד כתב אפי' קבע לו זמן לפרעון וכשהגיע הזמן דוחקו לפרוע לו מעותיו וזה דוחהו גם זה נקרא עייל ונפיק אזוזי ואם לא יפרענו אז יכול לחזור בו ואני אומר הכל לפי ראות הדיין כי לפעמים אדם חייב מעות ומוכר קודם זמן הפרעון שלא יראוהו דחוק למעות ויזדלזלו נכסיו ואינו רוצה לקבל דמי המקח עד שיצטרך לפרוע חובו פן יוציאם וכשהגיע הזמן אין לך עייל ונפיק אזוזי טפי מזה הילכך בכל עת שיראה הדיין שהוא דחוק למעות ונפיק ועייל אזוזי בטל המקח ע"כ והרמ"ה ז"ל כתב פירוש עייל ונפיק אזוזי שהלך אליו לבקש מעותיו ב"פ ל"ש מצאו וביקש ממנו ל"ש לא מצאו רק שגילה שהלך לבקשם:
ופירש עוד דוקא דעייל ונפיק ביומיה דאוקימו להו לזבינא או ביום (שקרוב) [שקבע] לו לפרוע דאמרינן משום דדחיק לזוזי זבין ולא זבין אלא אדעתא לאפרועי מיד ביומיה וכיון שלא נתנו לו באותה שעה יכול לחזור אבל לא עייל ונפיק ביומיה לא תלינן דמשום דדחיק זבין אפי' עייל ונפיק עלייהו למחר לא מצי הדר ביה ומיהו כי עייל ונפיק ביומיה אפילו אם שתק באותו פעם ולא גלי דעתיה ולאחר כמה ימים חוזר הרשות בידו: ואי עייל ונפיק ביומיה תרי זימני ולא יהיב ליה וקא הדר ביה מוכר ומקמי דשלים יומיה אייתי ליה לוקח זוזי קני ולא מצי הדר ביה דכל שפורע ביומיה כמי שפורע מיד בשעת מכירה דמי ע"כ:
ומטלטלין דינן במקרקעי לדבר זה שאפי' אם משך הלוקח פירות והכניס לרשותו והמוכר עייל ונפיק אזוזי לא קנה וכ"כ רב האי מטלטלין שמשכן לוקח או קנאן בחליפין אי עייל ונפיק אזוזי לא קנה וכל בקרקע לא מהני חזקה אי עייל ונפיק אזוזי ע"כ אלא שבזה יש חילוק במטלטלין אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק כגון שמכר לו חמור וכיוצא בו ונתן לו קצת מהדמים במטלטלין אם הוא דבר שאינו ראוי ליחלק כגון שמכר לו חמור וכיוצא בו ונתן לו קצת מהדמים ועייל ונפיק אזוזי המקח בטל לגמרי לפי שאינו ראוי ליחלק והמוכר אינו רוצה להיות שותף עמו אבל במידי דבר חלוקה הוא אין המקח בטל אלא כנגד מה שחייב לו והרמב"ם לא חילק בזה אלא שנתן למטלטלי כל דין מקרקעי וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה:
כתב הרמב"ם הקונה דברי מחבירו וטעה במעות במניינם ולאחר זמן תבעו המוכר וא"ל המעות שנתת לי היו חסרין נקנה המקח ומשלים לו מעותיו אפי' אחר כמה שנים (ס"א ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל):
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
קרקע נקנה בכסף וכו' משנה פ"ק דקידושין (כו.) נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה. ואם הכסף לבדו קונה יתבאר בסימן זה בסמוך. [%א] ודין ישראל הקונה קרקע מעכו"ם ונתן לו הכסף ואח"כ כתב לו שטר או אם החזיק ולא נתן לו כסף ולא כתב שטר אם הוא קונה יתבאר בסי' קצ"ד. ואם השטר לבדו קונה יתבאר בסימן קצ"א. ואם חזקה לחודא קניא יתבאר בסימן קצ"ב ובסי' קצ"ד: ובקנין כלומר קנין סודר והכי משמע בריש הזהב (ד' מז) דאמרינן וללוי דאמר בכליו של מקנה הא אמר קני ארעא אגב גלימא וכו' א"כ הו"ל נכסים שיש להם אחריות וכו' ובריש קידושין (ג.) אמרינן ולרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו למעוטי מאי למעוטי חליפין סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ"ל. ופרש"י מה שדה מקניא בחליפין דכתיב וישלוף נעלו והתם שדה הואי. אם קנהו בקנין סודר ולא נתן דמים אם הקרקע קני אם לאו יתבאר בסימן קצ"א בס"ד: בכסף כיצד וכו' אם נתן לו מקצת הדמים אימתי קנה יתבאר לקמן בסימן זה: (ב"ה) ישראל שקונה מעכו"ם ונתן לו כסף אם קנה עיין בסימן קצ"ד:
ואין נקנית בפחות משוה פרוטה וכו' כתב רבינו ירוחם דהכי איתא בפ"ק דקידושין וכ"כ ה"ה בפ"ה מה' מכירה ונראה דהיינו מדאמרינן בריש קידושין (דף ג.) אשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא ה"ג ר"ת וכתבו התוס' דטעמא משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות מש"פ לא מיקרי כסף:
ואפילו נתן הכסף ע"מ שיחזירנו לו וכו' בפ"ק דקידושין (דף ו:) גמרא מתני' קמא אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת וכו' ומקשינן עליה ואסיקנא אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה א"ל רב הונא מר בריה דרב נחמיה לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא כוותך:
אמר המוכר ללוקח וכולי שם בסמוך (שם עד סעיף ח') אמר רבא תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב ערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשיה האי איתתא נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידה משעבדא ומקניא נפשה. ופרש"י ואתקדש אני לך וכשנתנו לו א"ל התקדשי לי. וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מה' אישות וכתב ה"ה שכ"כ הרשב"א והכרח הוא שאל"כ אפילו נתן לידה ואמרה היא אינם אלא קידושי ספק וכ"כ הרא"ש שצריך שיאמר לה הרי את מקודשת לי במנה שנתתי לפלוני. הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני עבד כנעני לאו אף ע"ג דלא חסר ולא מידי קא קני נפשיה האי גברא נמי אף ע"ג דלא חסר ולא מידי קני להאי איתתא ופרש"י הילך מנה והתקדשי לפלוני והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו והרא"ש כתב או בשלא עשאו שליח אלא שאמר המקדש הרי את מקודשת לי במנה שנתן ליך פלוני והרמב"ם בפ"ה מה"א העמידה כגון שקדשה אותו פלוני ואמר הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה ליך בגללו וכתב הר"ן ולפ"ז אין צריך להעמידה שיהא האומר זה שליח לאותו פלוני מדין עבד כנעני דתנן במתני' קונה את עצמו בכסף ע"י אחרים שהאחרים פודין אותו בממונם והוא קונה עצמו ויוצא לחירות ואף על גב דלא חסר איהו בהאי ממונא מידי. תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו מקודשת מדין שניהן ערב אף ע"ג דלא מטי הנאה לידיה קא משעבד נפשיה האי איתתא נמי אף ע"ג דלא מטא הנאה לידה קא מקניא נפשה מי דמי התם ערב הא דקא קני ליה דחסר ממונא האי גברא קא קני להאי איתתא ולא חסר ולא מידי עבד כנעני יוכיח דלא קא חסר ממונא וקא קני נפשיה מי דמי התם הך דהא מקני קני הכא האי איתתא קא מקנה נפשה ולא קניא ולא מידי ערב יוכיח אע"ג דלא מטי הנאה לידיה משעבד נפשו וכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות אישות דהיינו בשקדשה אותו פלוני וא"ל הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך. בעי רבא הילך מנה ואתקדש אני לך מהו אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא מקודשת א"ל רב אשי למר זוטרא א"כ הו"ל נכסים שיש להם אחריות נקנים עם נכסים שאין להם אחריות ואנן איפכא תנן נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות א"ל מי סברת דא"ל אגב הכא באדם חשוב עסקינן דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא ופרש"י וכן לענין ממונא. הך שמעתא דרבא דילפינן קידושין מדין ערב ומדין עבד כנעני בין לענין ממונא מכר לו שדה וא"ל תן הכסף לפלוני ושדי מכורה לך בו קונה מדין ערב הילך מנה ותהא שדה מכורה לפלוני קנה אותו פלוני השדה מדין עבד כנעני תן מנה לפלוני ותקנה לו שדי בו קנאה מדין שניהן וכתב הר"ן ולפיכך לא פירש דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב דסמיכא להאי מימרא טפי משום דקידושין גופייהו ספוקי מספקא ליה לרבא ולא איפשיטא ליה וא"כ היכי לימא תו וכן לענין ממונא אבל לדידן כיון דפשיטא לן דבאדם חשוב מקודשת משמע דה"ה נמי לענין ממונא וכן דעת ר"ח שכתב והילך מנה ויהיו לך נכסי ואמר דההיא הנאה מיחשבא ככלי דיהביה הקונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותן נכסים ולפ"ז אף מטלטלין קנה בה עכ"ל. ודע שהרי"ף והרא"ש השמיטו הא דאמר רבא וכן לענין ממונא וכתב הר"ן שלא ידע למה השמיטה הרי"ף והרמב"ם בפרק ה' מהלכות מכירה כתב האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך קנה מדין ערב וכתב הר"ן ולא ידעתי למה לא כתב גם כן מדין עבד כנעני ומדין שניהם ושמא סובר הוא דדוקא לגבי קידושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כי הדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה אבל לענין ממון אין למדין מעבד כנעני אבל אין זה מחוור וצ"ע עכ"ל ותמיהני איך עלה בדעתו של הר"ן לומר דשמא סובר הרמב"ם דדוקא לגבי קידושין וכו' אבל לענין ממון אין למדין מעבד דאטו הרמב"ם אמורא הוא דליפלוג על רבא דאמר וכן לענין ממון ונראה דאיפשר דבגירסת הרמב"ם איתא אמר רבא וכן לענין ממונא סמוך לתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב וטעמא דרבא אמר וכן לענין ממונא אדין ערב ולא אמרה נמי אדין עבד או אדין שניהם הוי כדכתב הר"ן משום דלענין ממון אין למדין מעבד ודעת רבינו כדעת ר"ח דקאי גם למדין עבד ומדין שניהם ולדידן דקיי"ל באדם חשוב מקודשת ה"ה לענין ממונא וכתב בתלתא בבי קמייתא שצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי כשם שגבי קידושין צריך שיאמר התקדשי לי וגבי אדם חשוב כתב שצריך שיאמר המוכר קנה שדי ולא הצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי: (ב"ה) ול"נ דדוקא גבי קידושין קפדינן בהכי כי היכי דלא ליהוי אמרה היא אבל גבי ממון א"צ לומר הלוקח דבר: [%ב] כתב במרדכי דסוף כתובות ראובן שהיה חייב לשמעון מנה ואחר שהגיע זמן הפרעון אמר שמעון לראובן קרקע פלוני אמכור לך במנה ונתרצה ראובן לקנות ונתן לו מנה והוא אתרא דקנו בכספא לא מצי שמעון למימר אותו מנה אני גובה בחובי אלא אותו קרקע קנוי ויחזור ויגבה חובו וראיה מדברי חכמים שאמרו זה היה פקח שמכר לו את השדה שהוא יכול למשכנו עליו מדברי רבינו האי ז"ל עכ"ל:
בד"א שקונה בכסף לבדו וכו' בפ"ק דקידושין (כו.) תנן נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ובגמ' (שם) בכסף אמר רב ל"ש אלא במקום שאין כותבין שטר אבל במקום שכותבין שטר לא קנה ואי פריש פריש כי הא דרב אידי בר אבין כי זבין ארעא אמר אי בעינא בכספא איקני אי בעינא בשטרא איקני אי בעינא בכספא איקני דאי בעיתו למיהדר לא מציתו הדריתו ואי בעינא בשטרא איקני דאי בעינא למיהדר הדרנא בי. ופרש"י ל"ש. דקני בכספא לחודיה אלא במקום שאין רגילין לכתוב שטר מכירה: לא קנה. דכיון דרגילין בהכי לא סמכה דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא. וכתב הר"ן ואיכא מ"ד דהכא בשטר קנין דוקא עסקינן כלומר של' השטר בענין שקונה בעצמו כותב שדה מכורה לך ובכה"ג אי לא פריש אינו קונה אלא בשעת [כתיבת] השטר ולא משעה ראשונה וטעמא דמלתא משום דכל שיש לפניו ב' קניות אין דעתו לקנות אלא בקנין שהוא יותר מועיל שטר יותר מועיל מכסף לפי שמועיל לקנין ומועיל לראיה אבל במקום שאין כותבין שטר קנין אף ע"פ שכותבין שטר ראיה שהוא להודאה על המכירה לאלתר הוא קונה בכסף ושמעתין מוכחא דבשטר קנין עסקינן מדאמר אי בעינא בשטרא איקני דמשמע דבשטר ממש הוא קונה. והעלה דס"ל דבשמעתין בכל שטר עסקינן שכיון שדרכן לכתוב שטר לוקח לא סמכה דעתיה עד שיכתוב השטר ואפילו בשטר הודאה מיהו במקום שנהגו לכתוב שטר קנין תולה קנייתו על השטר ואינו קונה משעת נתינת הכסף אבל במקום שנוהגין לכתוב שטר ראיה בלבד א"א ללוקח שיתלה קנייתו בו שהרי אינו קונה אלא כשנכתב אותו שטר קונה בכסף משעה ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה משום דלא סמכה דעתיה ונקיט הכא לישנא דאי בעינא בשטרא אקנה מפני שיש שטר שהוא קונה דהיינו שטר קנין ואפילו בשטר ראיה שייך כמי לישנא דאקנה כיון שלא נגמר הקנין עד שעת כתיבתו אע"פ שקנה למפרע ועוד דמשום דאמר אי בעינא בכספא אקנה אמר נמי אי בעינא בשטרא אקנה וכן הרמב"ם בפ"א מהלכות מכירה לא חילק עכ"ל. ובאמת כי מדברי הרמב"ם אין ראיה שהרמב"ם תפס לשון התלמוד סתם כמנהגו. וכתב עוד הר"ן ושטר ראיה דקאמרינן שאינו מועיל לקנין היינו שטר הודאה בעלמא שמודה שמכר בשטר בזה אינו קונה אבל בשטר כהני שטרי דידן אע"פ שכתוב בהן ומכרתי ונתתי לשון עבר שטר קנין הוא ולחזק הדבר כותבין כך כמו נתתי כסף השדה נתתיה לך ואע"ג דלקמן בסמוך אמרינן כתב לו על הנייר וכו' שדי מכורה לך שדי נתונה לך ה"ז מכורה ונתונה לאו דוקא דכתב בהאי לישנא דה"ה נמי אי כתב מכרתי ונתתי מהני וראיה לדבר מדאמרינן בהשולח נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה לו הרי היא שלו קנה וא"ר יוחנן וכולן בשטר כלומר שכתב לו בשטר בלשון הזה ומהני מדין קנין ולא מדין הודאה דא"כ באמירה ליסגי וכן דעת הרב בעל העיטור והרשב"א ז"ל עכ"ל וכן מבואר בתשובת הרשב"א שאכתוב בסוף סימן קצ"א והגהות בפ"א מהל' מכירה כתבו כן בשם בעל העיטור והביאו ראיה אחרת לדבר וה"ה בפ' הנזכר אבבא דכיצד בשטר כתב שהסכימו המפרשים דה"ה להני שטרי דידן דכתבינן ומכרתי או נתתי דקנו ולא אמרינן דלשון מכרתי אינו לשון קנייה אלא לשון הודאה ואיכא מאן דפליג והראשון עיקר עכ"ל וכ"כ נ"י בפרק חזקת בשם העיטור והרמב"ן אע"פ שהרא"ה חלוק בדבר [%ג] ורבי' בסי' קצ"א חלוק על זה שכתב שם והשטרות שכותבין עתה אינם אלא לראיה ואין הקרקע נקנה על ידן ולענין הלכה כיון דכל הני רבוותא מסכימים דהני שטרי דידן שטרי קנין הם הכי נקטינן: וכתב הרמב"ם בפ"ק מהלכות מכירה ופשוט הוא:
קנה ממנו קרקע וכו' בריש פ"ק דקידושין (ח.) אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן ופי' רש"י מנה אין כאן הילכך משכון אינו שוה כאן כלום שאין המשכון מתנה. ואיתא תו התם בסמוך בני רב הונא בר אבין זבון ההוא אמתא בפריטי לא הוי בהדייהו אותיבו נסכא עלה לסוף אייקר אמתא אתו לקמיה דרבי אמר ליה פריטי אין כאן נסכא אין כאן וכתבו הגהות בפרק כ"ג מהלכות מכירה והמרדכי בפרק הנזכר בשם העיטור דמסתברא דבההיא אמתא בעידנא דזבינו לא אותיבו נסכא אלא בתר שעתא דאי בעידנא דזבינו אמתא אותיבו נסכא זבינייהו זבינא עד כאן ודברים תמוהים הם בעיני דהא כיון דטעמא דלא קנה הוא משום דמנה אין כאן משכון אין כאן מה לי אי אותבה בההיא שעתא מה לי אי אותבה בתר שעתא ועוד דהא מדמי ליה לאומר התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליהם ובקידושין ודאי במניח לה המשכון בשעת קידושין היא ואפי' הכי אמרינן דמנה אין כאן משכון אין כאן וממילא דה"ה לענין ממון אפילו במניח המשכון בשעתא דזבין אמרינן פריטי אין כאן נסכא אין כאן וכ"נ שהוא דעת הפוסקים שלא חילקו בכך: וכתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ד הקונה שום דבר והניח משכון בעבור המעות לא קנה פירוש זולתי אם אומר תקנה בגוף המשכון כך וכך מעות וכו' עכ"ל והם דברי התוספות והרא"ש בפרק הנזכר בהנחת משכון לענין מתנה ולענין שידוכין וכתבתי בסימן ר"ז :
ואם נתן לו קצת מהדמים וכו' ברייתא בריש האומנין (עז:) הרי שמכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן מהם מאתים זוז בזמן שהמוכר חוזר בו יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי מהיכן מגבהו מן העידית ובזמן שלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך רצה אומר לו הילך קרקע כנגד מעותיך מהיכן מגבהו מן הזיבורית רשב"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו כיצד כותב לו אני פב"פ מכרתי שדה פלוני לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם ק"ק זוז והריני נושה בו ת"ת זוז קנה ומחזיר לו השאר אפילו לאחר כמה שנים. ופירש"י מלמדין אותן. לכל הלוקח ואין לו מעות כולן אלא מקצתן לעשות ביניהם תחילה דבר קיום שלא יוכלו לחזור: והרי אני נושה בו. דכיון שעשאם עליו מלוה הוי כאילו נטלם והלוום וקרקע נקנה בכסף. ופריך תלמודא אמילתיה דרשב"ג טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא קני והתניא הנותן ערבון לחבירו ואמר לו אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומר אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים ד"ר יוסי רבי יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא רבי יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו אמר רשב"ג בד"א בזמן שא"ל ערבוני יקון אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם ק"ק זוז קנה ומחזיר לו השאר אפילו לאחר כמה שנים ל"ק הא דעייל ונפיק אזוזי הא דלא עייל ונפיק אזוזי דאמר רבא האי מאן דזבין מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני. ופירש רש"י במה דברים אמורים. שיכול לחזור בו ולא יטול זה אלא כנגד מעותיו: בזמן שנתנו לו בתורת ערבון. ולא בתורת תחילת פרעון: דאמר ליה ערבוני יקון. יקנה הכל והאי לא אוזיל גביה למכור לו כל הקרקע בכך: אבל. נתנו לו בתורת תחילת פרעון הו"ל השאר מלוה עליו: קנה. הקרקע כולו. ומחזיר לו את השאר. אפילו לאחר כמה שנים: הא דעייל ונפיק אזוזי. הא דקתני דאם לא זקפו עליו במלוה חוזר בדעייל מוכר ונפיק ומחזר אחר הלוקח ליתן לו מעותיו גלי דעתיה דזוזי אנסוהו למכור וכיון דלא יהיב ליה זוזי בשעת דחקו אדעתא דהכי לא זבין ליה עכ"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל דכיון דעייל ונפיק אזוזי מחמת דחקו מכר ונתבטל המקח כנגד המעות שנתחייב לו עדיין ומכאן ואילך אפילו לוקח יכול לחזור בו ונתבטל המקח לגמרי והאי ברייתא דהנותן לחבירו ערבון וכו' איתא נמי בהזהב (מח:) גמרא אבל אמרו מי שפרע וכו' ופירש"י שם בזמן שא"ל ערבוני יקון יקנה שלא נתנו לו בתורת תחלר. פרעון והשאר עליו מלוה אלא בתורת שערבון זה יקנה את הכל והא לאו מילתא היא אבל מוכר לו וכו' ונתן לו מהם ת"ק זוז לשם תחילת פרעון או סתם קנה וכו' וכתבו שם התוספות דרשב"ג מפרש דברי ר' יהודה ורבי יוסי וכתבו עוד פרש"י ערבוני יקון שאמר שיקנה לו ערבונו כנגד כל המקח תימה דהא עדיף מנתן לו בתורת פריעה דקנה הכל כיון שפירש בהדיא שיקנה הכל ואם נפרש ערבוני יקון כנגד ערבונו לבד יקנה לו מן המקח א"כ לרבי יוסי אמאי כופל לו ערבונו לכן י"ל שלשון ערבוני יקון משמע שערבוני יהיה קנוי לך אם אחזור בי וגם משמע יקון שיקנה לו כמקח שיוויו יותר מכדי הערבון אם תחזור בך דהיינו כאילו אמר ליה בהדיא תכפול לי ערבוני עכ"ל וכדבריהם כתב המרדכי בהאומנין והג"א בהזהב. נמצא דהיכא דנתן לו ערבון ופירש שיקנה הכל ע"י הערבון לרש"י לא קנה אלא כנגד מעותיו ולדברי התוספות קנה הכל. ודברי רבינו כפרש"י. כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"א דכי אמרינן קנה כנגד ערבונו לוקח נוטל כחוש וכן כתב הרא"ש עלה קמ"ז ד"ד ועיין במה שכתבתי לקמן בשם הר"ן ונ"י ותלמידי הרשב"א גבי אלא שהחוזר בו ידו על התחתונה: [%ד] ואם מנהג המקום שנותן לוקח פשוט אחד למוכר ובזה נגמר המקח קנה בכך וכמ"ש בסימן ר"א ואם נותן לו טבעת לוקח למוכר כתוב בהגהות פכ"ג מהל' מכירה שיכול לחזור בו ואינו מקבל מי שפרע ונ"ל דהיינו בשאין במקום מנהג דאילו יש מנהג שנגמר המקח בכך קנה וכמ"ש בסימן ר"א בס"ד: ואם נתן לו סתם כתב רש"י שדינו כנותן לתחילת פרעון וכן כתב הר"ן בפ"ק דקידושין גמרא נכסים שיש להם אחריות נקנה בכסף. ורבינו ירוחם בנ"ט ח"ד וכ"נ מדברי רבינו שכתב בד"א שלא נתן לו אותו מקצת בתורת פרעון אלא א"ל הנה לך ערבון וכו': ומ"ש רבינו לעולם לא קנה אלא כנגד המעות ומהמקום הגרוע שבשדה. ומ"ש אבל אם נתן לו מהם ת"ק זוז וכו' נתבאר בסמוך:
ומ"ש אפילו נתן לו כל מעותיו חוץ מזוז וכו' שם בהאומנין ההוא גברא דזבן חמרא לחבריה ופש ליה חד זוזא וקא עייל ונפיק אזוזא יתיב רב אשי וקא מעיין בה כה"ג מאי קני או לא קני א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא זוזא כזוזי דמי ולא קני: אפילו אם החזיק בשדה וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ק מהלכות מכירה שאע"פ שכ' שטר או החזיק לא קנה לוקח כולה וכתב ה"ה זו היא פשטא של ברייתא בין שא"ל לך חזק וקני בין שהחזיק בפניו בסתם. וכן כתב הר"ן בפ"ק דקידושין גמרא נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ויהיב טעמא דהא אי לא עייל ונפיק אזוזי קנה כל הקרקע באותן דמים שנתן כדאמר רשב"ג באידך ברייתא אבל מכר לו שדה באלף זוז וכו' אלא האי דעייל ונפיק אזוזי מבטל המקח הלכך באיזה ענין שקנה נתבטל המקח וכן אמרי' לקמן ההוא גברא דזבין חמרא לחבריה ופש בהדיה חד זוזא והדר עייל ונפיק עליה ומצי הדר בחבירו אע"ג דמשך החמור דכל היכא דעייל ונפיק אזוזי ל"ש בכסף ול"ש בחזקה וחליפין לא קני וכ"כ הרא"ש בהאומנין וכ"כ רבינו בסוף סימן זה בשם רבינו האי ז"ל וכן כתב רבינו ירוחם בנ"ט ח"ה וכתב עוד וי"א שאם החזיק בקרקע או שקנו מידו אפילו לא נתן מעות כלל ועייל ונפיק אכולהו זוזי אין אחד מהם יכול לחזור בו וראשון נראה עיקר וכן כתב ר"ח והרמב"ם ז"ל ע"כ ובעל נימוקי יוסף כתב בהאומנין וכתב הרשב"א דה"ה אם א"ל לך חזק וקני א"נ משוך וקני אין יכולים לחזור בהם ואפילו עייל ונפיק אזוזי דהא א"ל שיקנה בכך לגמרי ומעתה המעות עליו כמלוה וכמאן דאמר ליה אי בעינא בכספא אקנה ואי בעינא בחזקה אקנה ורשב"ג דלא נקט הכי להרחיב בקניות לקח ולא לקצר וה"ק אפילו שלא קנו ממנו ולא אמר ליה לך חזק וקנה יכתוב לו כן ואינו יכול לחזור בו מעתה ומיהו כיון דנקט רשב"ג הכי אין לנו אלא הני גווני דאמרן אבל אם החזיק בקרקע לפני המוכר או שמשך מעצמו בפניו לא קנה שעדיין יכולין לחזור בהם וכן כתבו מן המפרשים ז"ל עכ"ל: וכנגד המעות שנתן כבר וכו' על מה שכתבתי בסמוך ל"ק הא דעייל ונפיק אזוזי וכו' וכדאמר רבא וכו' כתבו הר"ן ותלמידי הרשב"א והנ"י בהאומנין פירוש היכא דעייל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו אבל היכא דלא עייל ונפיק קנה הכל דאמר רבא האי מאן דזבן מידי וכו' פי' מדאמר לא קני סתמא משמע דלא קני כלל הלכך ע"כ הא דרבא בשלא נתן דמים כלל הוא אלא כגון שקנה קרקע בחזקה או בקנין וקאמר רבא דהיכא דעייל ונפיק אזוזי לא קני ולא מידי ומינה דהיכא דנתן מקצת דמים לא קנה אלא כנגד מעותיו ומיהו כנגד מעותיו מיהא קנה והיינו ברייתא קמייתא דקתני יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי קרקע כנגד מעותי [או תן לי מעותי] זהו דעת הגאונים ז"ל אבל ר"ח חולק ואומר דהא דרבא בשנתן מקצת דמים נמי היא ואפ"ה כל היכא דעייל ונפיק אזוזי לא קני כלל וכי אמרינן בברייתא קמייתא דרצה אומר לו תן לי קרקע כנגד מעותי דאלמא כנגד מעותיו מיהא קנה דוקא כגון דאמר ליה ערבוני יקון ואין זה מחוור חדא דברייתא סתמא קתני ולא משמע דוקא כגון דא"ל ערבוני יקון ועוד דאי בכי ה"ג מיתוקמא בזמן שהמוכר חוזר בו אמאי ידו על העליונה שיטול קרקע או מעות אדרבה קרקע יש לו ליטול כנגד מעותיו דאדעתא דהכי נחית אלא ודאי אפילו היכא דלא א"ל ערבוני יקון קנה כנגד מעותיו והא דרבא דאמר לא קני כלל בשלא נתן דמים היא וכדכתיבנא עכ"ל וכדברי הר"ן כ' הרמב"ם בפ"ח מהלכות מכירה והם דברי רבינו: אלא שהחוזר בו ידו על התחתונה וכו' מבואר בברייתא שכתבתי בסמוך: ומ"ש רבינו וצריך ליתנו מעידית שבנכסיו צריך בירור דבהאומנין אברייתא שכתבתי בסמוך איתא אמר מר מהיכן מגבהו מן עידית קס"ד מעידית דנכסיו ולא יהא אלא ב"ח ותנן ב"ח דינו בבינונית ועוד הא ארעא דיהיב זוזי אמר רב נחמן בר יצחק מעידית שבה ומזיבורית שבה רב אחא בריה דרב איקא אמר אפילו תימא מעידית דנכסיו מאן דזבין ארעא באלפא זוזי אוזולי מוזיל ומזבין נכסיה והו"ל כנזק ותנן הניזקין שמין להם בעידית ופירש"י סתם מאן דזבין ארעא אוזולי מוזיל סתם איש הקונה קרקע גדולה ויקרה כזו אין כ"כ מעות מצויות לו אלא א"כ מכר מטלטלין ושדות קטנות וצריך למכור בזול וכי חוזר בו מוכר נמצא זה ניזק על ידו ולכאורה מלשון רבינו שכתב וצריך ליתנו מעידית שבנכסיו משמע שפוסק כרב אחא וקשה שהרי הרי"ף השמיט האי תירוצא דרב אחא גם הרמב"ם בפ"ח מהלכות מכירה לא כתב אלא כרב נחמן אבל הרא"ש כתב מהיכן מגבהו מן העידית אף על גב דבעל חוב דינו בבינונית הכא גובה כדין מזיק דכל דזבין ארעא אוזולי מוזיל ומזבין נראה שתפס תירוץ רב אחא ורבינו סתם דבריו כמותו וכן כתב ג"כ נ"י כלשון רבינו וכתבו הר"ן ותלמידי הרשב"א ונ"י בהאומנין ומהיכן מגבהו מן העידית פירוש אתן לי מעותי בלחוד קאי דאילו אתן לי קרקע כיון שהוא רוצה שיקנה כנגד מעותיו כדינו למה יטול מן העידית הרי דינו כדין לוקח חצי שדה דמשמנין ביניהם ונוטל כחוש אלא אמעות קאי וכן נראה מפרש"י שכתב ומהיכן מגבהו חובו עכ"ל וכן כתב עוד הר"ן בפ"ק דקידושין ומפשט דברי הרמב"ם בפ"ח מהלכות מכירה נראה דאתן לי קרקע כנגד מעותי קאי וכן כתב בהדיא בפירוש המשנה בהאומנין: ודין לוקח חצי שדה כתבו רבינו בסימן רי"ח: וכתב הר"ן בפ"ק דקידושין דכי חזר בו מוכר דאמרינן יד לוקח על העליונה רצה אומר תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי ונוטל כשער המקח כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהם על כל השדה ונותן כחוש כדין חצי שדה אני מוכר לך ואם רצה מעות מגבהו מן העידית שבה כשער של עכשיו שחובו הוא מגבהו ואם לוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומהיכן מגבהו מן הזיבורית כשער של עכשיו ולא כפי פסק המכר שהרי זה כגביית החוב אלא שהוא מן הזיבורית עכ"ל וכן כתב ה"ה בפ"ח מהלכות מכירה בשם הרמב"ן וכן נראה דעת הרא"ש שכתב בהאומנין מהיכן מגבהו מן הזיבורית כדין בעל חוב דשקיל מן התורה בזיבורית אלא משום נעילת דלת תקנו רבנן שיגבה מן בינונית והכא לא שייך נעילת דלת. וכתב הר"ן בהאומנין מיהו כי אמרי' דקנה כנגד מעותיו דוקא במקום שאין כותבין שטר אבל במקום שכותבין שטר כיון שאינו קונה עד שיכתוב שטר א"א שיקנה כנגד מעותיו שכיון שאינו קונה אלא בשטר היאך יקנה מחצה והרי השטר על כל הקרקע הוא נכתב ולא אחציו הילכך כיון שאינו יכול לקנותו כולו דהא עייל ונפיק אזוזי אף מקצתו לא קנה עכ"ל וכן כתב בעל נ"י שם וכן כתבו תלמידי הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל : ואי לא עייל וכו' נתבאר בסמוך ומשמע דבשלא החזיק ולא קנה בסודר עסקינן וגם לא קנה בשטר אם הוא מקום שאין כותבין שטר ואפ"ה במקצת מעות שנתן נתקיים המקח לגמרי מאחר דלא עייל ונפיק אזוזי: והראב"ד כתב [וכו'] כתוב בנ"י פרק האומנין עלה ג' ד"א וז"ל והא דאמרינן שהלוקח יכול לחזור בו כגון שהמוכר מגלה דעתו שנותן לו רשות לחזור בו כיון שדוחה אותו בלך ושוב כן דעת הרשב"א וכן נראה לי מדברי הראב"ד שכתב אם הלוקח חוזר בו וכו' אבל מלשון הרא"ש בהאומנין לא משמע הכי: וא"א ז"ל כתב כסברא הראשונה בהאומנין וז"ל בזמן שהמוכר חוזר בו יד הלוקח על העליונה וכו' אע"ג דעיכובא אתי מחמת לוקח שדחה את המוכר בפרעון המעות מכל מקום כיון שנתבטל המקח בגרמת המוכר יד לוקח על העליונה ובזמן שהלוקח חוזר בו והמוכר אומר תן לי מעותי ואני רוצה לקיים אפילו הכי לוקח מצי הדר ביה כדפרישית לפי שכבר נתבטל המקח ואין המקח קיים: וקצרן של דברים נראה לי דאי לא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל ואין אחד מהם יכול לחזור בו ואי עייל ונפיק אזוזי ממילא נתבטל המקח כנגד מה שנשאר חייב הלוקח וכנגד מעות שנתן לו המקח קיים כל שאין אחד מהם חוזר בו ואם כשראה הלוקח שהמוכר עייל ונפיק אזוזי חזר בו הרשות בידו וידו על התחתונה ואם כשראה המוכר שהלוקח דוחהו בלך ושוב חזר בו הרשות בידו וידו על התחתונה אע"פ שהלוקח גרם לו לחזור ודברים אלו נראין ברורים מתוך דברי הרא"ש שכתבתי ומצאתי שכתב רבינו ירוחם בנתיב תשיעי ח"א אע"פ שמתבטל המקח בשביל לוקח שעיכב המעות מ"מ החזרה תלויה במוכר דעייל ונפיק אזוזי נקרא זה שהמוכר חוזר עכ"ל ומשמע לכאורה מלשונו דכיון דעל ונפיק אזוזי הוה ליה כאילו חזר בו והא ליתא דאע"ג דעל ונפיק כל שלא חזר בפי' לא הויא חזרה וכך צריך לפרש לשונו אפילו שמתבטל המקח בשביל הלוקח כלומר אפילו שחוזר בו המוכר בשביל שלא נתן לו לוקח המעות מכל מקום החזרה היא תלויה במוכר כיון שהוא החוזר. ומה שכתב דעייל ונפיק אזוזי היינו לומר דבגרמת המוכר דעייל ונפיק אזוזי נתבטל המקח. ומסתברא לי כהראב"ד והרשב"א דדוקא מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח אלא שמדברי הרמב"ם פ"ח מהל' מכירה משמע כדברי הרא"ש:
ואם מכר לו השדה באלף זוז וכו' נתבאר בסמוך: וכן אם מכר השדה מפני שהיא רעה וכו' בהאומנין גבי עובדא שכתבתי בסמוך דההוא דזבן חמרא לחבריה ופש חד זוזא גביה ואמרינן משמיה דרבא זוזא כזוזי דמי א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי והא אמרינן משמיה דרבה קני א"ל תתרגם שמעתתך במוכר שדהו מפני רעתה ופרש"י דבלאו אונסא דזוזי הוה מזבין לה והאי דעייל ונפיק אזוזי ממהר הוא לגבות שלא יחזור לוקח נראה מדבריו דלאו דוקא בפש חד זוזא דומיא דעובדא דחמרא הוא דאמרינן דבמוכר שדהו מפני רעתה קני אפילו עייל ונפיק אלא אפילו פשו זוזי טובא ועייל ונפיק עלייהו כיון דמפני רעתה מכרה קני וכן כתבו התוספות והביאו ראיה לדבר וכתב הרא"ש אמרינן הא דעייל ונפיק אזוזי כי היכי דלא ליהדר ביה לוקח אע"ג דאי לא עייל ונפיק אזוזי כ"ש דלא מצי לוקח למיהדר ביה מ"מ הוא ירא שמא תגלה רעתה וידחנו בדמים:
ביקש למכור שדה במאה וכו' בריש האומנין (עח.) פשיטא בעא לזבוני בק' ולא אשכח וזבין במאתים וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני ופירש רבינו ירוחם לא קני אלא כנגד מעותיו אלא אי בעי לזבוני בק' ולא אשכח ואי טרח הוה אשכח ולא טרח וזבין בק"ק וקא עייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי או לא תיקו. ופרש"י בעא לזבוני בק'. היה צריך לק' זוזי ורצה למכור שדה קטנה בק' זוז ולא מצא לו לוקחין ומכר גדולה בק"ק: וקא עייל ונפיק אזוזי. וזה עיכבם: לא קני. דאנן סהדי דע"כ מכר המותר ויכול לומר לכך הייתי מחזר אחר המעות לקנות שדה קטנה תחתיה: ולא אשכח. לא מצא לה לוקחין מיד: ואילו הוה טרח. טובא לחזר אחר הלוקחין הוה משכח לוקח שדה קטנה: ולא טרח. הוקשה לו הטורח ומכר הגדול בק"ק: ונפיק אזוזי מאי. כמוכר שדהו מפני רעתה דמי כיון דמשום טירחא דאהדורי אחר לוקח הוקל עליו למכור אותה בלא דוחק מעות ש"מ לא חביבה היתה עליו עכ"ל זו היא גירסת רש"י והרא"ש וה"ה אבל מדברי הרמב"ם בפ"ח מהל' מכירה נראה שהיה לו גירסא אחרת שכתב לקח שוה ק' בק"ק והמוכר יצא ונכנס לתבוע שאר דמים הרי זה ספק אם הוא כמוכר שדהו מפני רעתה וזה שתובע לא מפני שעדיין לא גמר להקנותו עד שיקח כל הדמים לפיכך הרוצה לחזור משניהם יחזור ואם תפס המוכר המקח שמכר כנגד המעות שנשארו לו אין מוציאין מידו עכ"ל ותמיהני על רבינו שכתב סוף דבריו ולא כתב תחלתם והרי"ף השמיט בעיא זו ולא ידעתי למה:
כתב א"א ז"ל בהאומנין ומשמע מדבריו דס"ל דהראב"ד פליג אדר"ח דלר"ח כל היכא דמכר לו לאישתלומי למחר וליומא אחרא בלא נחיצותא קנה ומשמע דה"ה אם קבע לו זמן כיון דלאו לאשתלומי למחר וליומא אחרא הוא קני ולהראב"ד לא קני והרא"ש מפשר ביניהם לומר דנראין דברי הראב"ד היכא שיראה הדיין שהוא דחוק למעות ומשמע מדבריו דלא שנא קבע לו זמן לא שנא לא קבע לו כל היכא שיראה הדיין שדחוק למעות ועייל ונפיק אזוזי לא קני והיכא דאין דחוק למעות נראין דברי רבינו חננאל דכלל גדול הוא כל היכא דדחוק למעות לא קני וכל שאין דחוק קני כן נ"ל וה"ה בפ"ח מהלכות מכירה לא כתב אלא דברי ר"ח ושכתב הרשב"א שהוא נכון ורבינו ירוחם בנ"ט ח"א כתב דברי ר"ח והראב"ד והרא"ש ואח"כ כתב הרי"ף כתב כמו שכתבתי שתובע תמיד הנשארים וכן כתב הרמב"ם כמו הפירוש הראשון עכ"ל נראה מדבריו שסובר שהרי"ף והרא"ש מפרשים כפירוש רבינו חננאל: (ב"ה) ולענין הלכה נקטי' כדברי הרא"ש שדברי טעם הם ואף דברי ר"ח אפשר להתפרש שמה שכ' דאי זבין לאשתלומי למחר וליומא אחרא וכו' דנעשו עליו כמלוה היינו דוקא בשאינו נחוץ למעות אבל אם קבע זמן לפרעון והוא נחוץ למעות באותו יום שקבע אין ספק דכי עייל ונפיק אזוזי ההוא יומא לא קנה וכדברי הרא"ש והכי דייק לישנא דר"ח שכ' לאשתלומי יומא אחרא בלא נחיצותא דמשמע בהדיא דאי הוי לאשתלומי ליומא אוחרא בנחיצותא לא קנה:
והרמ"ה כ' הרמ"ה בא לפרש בכמה פעמים יקרא עייל ונפיק וכתב המרשים שדברי הרמ"ה בכאן מרגלית ואבן יקרה:
ופירש עוד וכו' מסכימין דבריו לדברי הראב"ד שכתב רבינו בסמוך דיום שקבעו לפרעון אפילו אי לא ידעינן דדחיק אי עייל ונפיק לא קני דתלינן דמסתמא דחיק:
ומטלטלין דינן כמקרקעי לדבר זה שאפילו אם משך הלוקח פירות וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ח מהלכות מכירה וכתב ה"ה דין המטלטלין בהאומנין ובעל המאור פירש בשלא משך ולענין מי שפרע דאי כשמשך בכל גווני קנה לדעתו. וכתבו הגהות שם דליכא לפלוגי בין קרקע למטלטלין דהא דקאמר רבא האי מאן דזבין מידי לחבריה לכל מילי משמע: אלא שבזה יש חילוק כו' כן כתבו הר"ן והרא"ש ונ"י וכן כתב ה"ה בפ"ח מהל' מכירה בשם הרא"ה והרמב"ן והרשב"א ושכן עיקר ומתוך דבריו דכל ב"ח אפילו טהורים אינם ראוים ליחלק מיקרי וטעמא שלא עלה על דעתו שיהו שותפין בה דלא ניחא ליה לאינש להיות שותף בכגון זה שאפילו שותפים גמורים מעלים זה את זה בדינא דגוד או אגוד ויש לזה הוכחה בירושלמי והיינו דאמרינן בסמוך בההוא גברא דזבין חמרא לחבריה ואיבעיא לן כה"ג מאי כלומר אם קנה מיהת כנגד מעותיו ואסיקנא דלא קנה וטעמא דמילתא לפי שאינו ראוי ליחלק וכדכתיבנא אבל יש חולקים ואומרים דאדרבה כיון שקנה כנגד מעותיו א"כ כיון שאינו ראוי ליחלק קנה כולו ואמרי' דל"ג חמארא באל"ף אלא חמרא דהיינו יין ומיבעיא לן ביין דלא פש גביה אלא חד זוזא אי אמרינן דכמאן דליתיה דמי וקנה כולו ואסיקנא דלא קנה אלא כנגד מעותיו ומיהו בהלכו' כתוב חמארא באל"ף וכן פי' רש"י חמארא חמור לפיכך נראין הדברים כמו שכתבנו דבדבר שאינו ראוי ליחלק לא קנה כלל ומיהו ה"מ בנותן מקצת דמים סתם אבל אמר לו ערבוני יקון שותפים הם שבכך נתרצו עכ"ד הר"ן ז"ל בהאומנין וכתב בעל נ"י שם וגם כן כתבו תלמידי הרשב"א: והרמב"ם לא חילק בזה וכו' אף ע"פ שלא חילק בין מקרקעי למטלטלי אין ראיה לומר דלא ס"ל דין זה דהא במקרקעי שייך דין זה כגון שדה שהיתה פחותה מתשעה קבין או גנה פחותה מחצי קב שאינם ראוים לחלוקה כמו שכתב אבל מה שאפשר להכריח מדבריו הוא דגריס חמרא בלא אל"ף דאל"כ הרי נזכר דין זה בתלמוד והוה ליה לכתבו:
כתב הרמב"ם בפ"ח מה"מ וכתב ה"ה זה מבואר בסוגיא דהאיש מקדש [מז.] ושווין במכר שקנה דרב הונא מוקי לה בכה"ג דנמצא מנה חסר דינר וקנה ופשוט הוא שם ובודאי שאין לו דין נותן מקצת הדמים אלא כאילו נתן לו כולם ומחזיר השאר זה דעת המחברובפרק ט"ו מהלכות הנזכרות כתב הרמב"ם דין זה וכתב עליו הראב"ד אי עייל ונפיק אזוזי כל כמה דמדחי ליה ולא יהיב ליה מצי הך למיהדר ביה מההוא זבינא. כתב הרמב"ם בפ"ז מה"מ מי שהיה לו חוב אצל חבירו ומכר לו קרקע בחובו אין אחד מהם יכול לחזור בו ואע"פ שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר ויתבאר דין זה בסימן קצ"ט ובסימן ר"ד בס"ד: [%ת] אם קנה קרקע בכסף במקום שאין כותבין שטר או במקום שכותבין וא"ל קנה לאחר ל' יום אפילו לא א"ל קנה מעכשיו קנה בסוף ל' יום ואע"פ שנתאכלו המעות כיון דאילו לא נתקיים המקח היה צריך להחזירם חשובים כאילו הם בעין כן משמע מדברי התוס' בהאשה רבה [צג.] גמרא האשה שהלך בעלה ובנה למ"ה: מי שעשה שטר מכר לבעל חובו על שדהו ומסרו ליד שליש וא"ל אם לא פרעתי לבעל חובי מכאן ועד יום פלוני תן לו שטר מכר זה וקודם שהגיע הזמן מכר הב"ח השדה לאחר ואחר שהגיע הזמן נמסר השטר ביד הב"ח אם בעל השדה יכול לערער על מכר זה לפי שנעשה קודם שזכה בעל חובו בשדה עיין בסי' נ"ד: כתב הר"ש בר צמח שנשאל על ראובן שמת בלא בנים וכדי שלא יעלולו העכו"ם על נכסיו מכרו קרוביו קרקע אחד לשמעון בשני עדים וקבלו המעות בפניהם ואחר שיצאו העדים החזירו לו המעות ואחר שנסתלק האונס לא רצה שמעון להחזיר הקרקע והשיב דאין לשמעון זכות בקרקע זה מכמה טענות ואחת מהן מפני שלא כקנה קרקע זה אלא להבריח ודמי לשטר אמנה ואפילו נתרצה אחר כך לקיים שטר מכירה זה בשטר זה אינו כלום משום דחספא הוא ודמי לשטר שלוה בו ופרעו ואף מטעם מוקדם פסול וכיון שלא זכה בקרקע צריך לחשב בפירותיו:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
קרקע נקנה בכסף וכו'. בפ"ק דקידושין (דף כ"ו) בכסף מנ"ל אמר חזקיה אמר קרא שדות בכסף יקנו וכסף זה הוא הנקרא כסף קנין ואינו דוקא כסף השדה שהוא דמי השדה אלא כסף שהקרקע ניקנית בו כלישנא דקרא שדות בכסף יקנו:
ואפילו נתן לו הכסף על מנת שיחזירנו לו קנה. הכי אסיקנא בפ"ק דקידושין מיהו יש לחלק למאי שכתב הר"ן לשם (בד' תרכ"ב ע"ב) דאיכא להקשות לרב דקיי"ל כוותיה דאין קונין בכליו של מקנה ואפילו באדם חשוב ואילו הכא אסיקנא דבאדם חשוב קונין בשל מקנה מטעמא דבההיא הנאה וכו' ותירץ דה"מ כשמקבל מתנה גמורה אבל כשאינו מקבל אלא ע"מ להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך ומשום דסתם חליפי סודר ע"מ להחזיר נינהו מש"ה דוקא בכליו של קונה אבל לא בשל מקנה עכ"ל לפ"ז ודאי הך דנתן לו הכסף ע"מ שיחזירנו לו קנה אינו אלא היכא דנתן קונה למקנה אבל מקנה לקונה אפילו באדם חשוב לא קנה מיהו אם המוכר אמר לאחר תן כסף ללוקח וכו' ונתן לו ע"מ להחזיר דקנה מדין שניהם מדין ערב ומדין עבד כנעני נראה דמהני וכן עיקר:
אמר המוכר ללוקח וכו'. בפ"ק דקידושין (דף ז') אמר רבא תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב וכו' הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני וכו' תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו מקודשת מדין שניהם וכו' בעי רבא הילך מנה ואתקדש אני לך מהו ואסיקנא דבאדם חשוב מקודשת בההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא וצריכא וכו' ופרש"י וכן לענין ממונא קאי אתלתא בבי קמייתא וכתב הר"ן ולפיכך לא פי' רש"י דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב דסמיכא להאי מימרא טפי משום דבקידושין גופייהו ספוקי מספקא ליה לרבא ולא איפשיטא ליה וא"כ היכי לימא תו וכן לענין ממונא אבל לדידן שכן באדם חשוב מקודשת משמע דה"ה נמי לענין ממונא וכן דעת ר"ח שכתב וכו' עכ"ל וכך הם דברי רבינו אבל הרי"ף והרא"ש השמיטו הא דאמר רבא וכן לענין ממונא וצ"ע למה השמיטוה גם בדברי הרמב"ם צ"ע שלא כתב בפ"ח מה' מכירה אלא בהא קמייתא וז"ל האומר לחבירו תן מנה לפ' ויקנה ביתי לך כיון שנתן קנה הבית מדין ערב עכ"ל וכבר התעורר הר"ן ע"ז ואמר שלא ידע למה השמיט הרי"ף ועל הרמב"ם כתב שמא סובר הוא דדוקא לגבי קידושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כי הדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה אבל לענין ממון אין למדין מעבד כנעני אבל אין זה מחוור וצ"ע עכ"ל. ואין ספק דדעת הר"ן היא לפרש אליבא דהרמב"ם דס"ל דכיון דאין ללמוד דין ממון מעבד כנעני א"כ הא דקאמר רבא וכן לענין ממונא לא קאי אלא אבבא קמייתא אבל תרתי בבא אחרינא דלמדינן לגבי קידושין מעבד כנעני לא קאי עליה וכן לענין ממונא ואפשר דזה הוא ג"כ דעת האלפסי והאשיר"י שהיו מסופקים אי קאי וכן לענין ממונא אכולהו תלתא בבי או לא קאי אלא אבבא קמייתא ולכך לא כתבוהו כלל אבל הרמב"ם אע"ג דאיהו נמי הוה מספקא ליה מ"מ עכ"פ קאי אבבא קמייתא דלמה יגרע ממון מקידושין שלא ללמדו מדין ערב משא"כ בתרתי בבא אחרינא דאיכא למימר דלא גמרינן מדין עבד כנעני אלא לגבי קידושין דכי הדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה ולפיכך לא כתב אלא בבא קמייתא דלית ביה ספיקא כנ"ל דבר פשוט ודלא כמ"ש ב"י דהשיג על הר"ן וכתב עוד דהרמב"ם היתה לו גירסא אחרת וליתא אלא כדפי':
ומ"ש רבינו בתלתא בבי קמייתא שצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי למדו מדברי הרא"ש שכתב בפ"ק דקידושין דבכל הני תלתא בבי גבי קידושין צריך שיאמר התקדשי לי א"כ לענין ממונא דקאי אכולהו תלתא בבי צריך שיאמר הקונה ג"כ שדך קנויה לי מיהו מדברי הרמב"ם בפ"א מה' מכירה הבאתיו בסמוך נראה דלא מצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי וכו' וטעמו דמסתמא כיון שע"פ המוכר נתן הכסף לפ' גלי אדעתיה דניחא ליה בקנין זה ובהכי סגי גבי ממונא ולא דמי לקידושין שכתב הרמב"ם גופיה בפ"ה דאישות שצריך שיאמר המקדש התקדשי לי וכו' דאם לא אמר אינם אלא קידושי ספק וכמ"ש ה' המגיד לשם ע"ש אבל רבינו תופס עיקר דאין חילוק בין קידושין לממון מיהו גבי אדם חשוב לא כתב רבינו שצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי וגבי קידושין צריך שיאמר הרי את מקודשת לי במנה שנתת לי כדכתב הרא"ש בפ"ק דקידושין ורבינו בא"ע סימן כ"ז וכתב הרב בספר ב"ה וז"ל דוקא גבי קידושין קפדינן בהכי כי היכי דלא ליהוי אמרה היא אבל גבי ממון אצ"ל הלוקח דבר עכ"ל ול"נ שקרוב לומר דה"ט דגבי ממון כיון דהמוכר אמר ללוקח בשעה שנתן הכסף ללוקח קנה שדי בכסף שנתתי לך אם כן קבלו מיד על דעת קנין זה ושוב א"צ שיאמר הקונה כלום משא"כ בתלתא בבי קמיותא דאף בבבא ראשונה שאמר ללוקח תן הכסף לפלוני וקנה לך קרקע שלי כיון שלא קבל המוכר מיד הלוקח כלום אלא אחר קבל מידו צריך הוא שיאמר למוכר יקנה לי שדה שלך בכסף שנתתי לפלוני ולהרמב"ם בבא קמייתא נמי א"צ שיאמר שדך קנויה לי [וכו' דבגילוי דעתא סגי כדפי' וכן פסק בש"ע בהגה' דא"צ שיאמר אלא בתרתי בבי תנייא ותליתאה ולא בקמייתא ובתרא ומיהו משמע דחדא מיהא בעינן או שיתן הלוקח הכסף או יקבל הכסף ואע"פ דלא מטי הנאה לידו של מוכר אבל אם אין כאן לא זה ולא זה כגון שהמוכר אמר לראובן תן הכסף לשמעון ויקנה בו לוי את שדי לא קנה לוי ואפי' אמר לוי למוכר שדך קנויה לי בכסף שנתן ראובן לשמעון:
בד"א שקנהו בכסף לבדו במקום שאין דרך לכתוב שטר וכו'. לכאורה משמע מדברי רבינו דדוקא במקום שכותבין שטר מצי להתנות ולומר אי בעינא בכספא אקנה וכו' והכי משמע לישנא דתלמודא בפ"ק דקידושין (דף כ"ז) בכסף אמר רב ל"ש אלא במקום שאין כותבין שטר אבל במקום שכותבין שטר לא קנה ואי פריש פריש כי הא דרב אידי בר אבין וכו' וטעמא דמילתא דבמקום שכותבין שטר מצי לאתנויי לקנות בכסף לאוקמי אדינא דאורייתא אבל במקום שאין כותבין שטר לא מצי לאתנויי שלא לקנות בכסף שנתן אלא עד שיכתוב השטר דא"כ מתנה לשנות ולבטל מ"ש בתורה דכסף קונה והילכך אין בתנאו ממש ומיד שנתן הכסף קנה ואינו יכול לחזור בו אכן מלשון הרמב"ם רפ"א דמכירה משמע להדיא דאין חילוק אלא אף במקום שאין כותבין שטר נמי יכול להתנות אי בעינא בכספא וכו' וכן המוכר יכול להתנות בכך דכל תנאי שבממון קיים. והא דקאמרינן דבמקום שדרכן לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב את השטר לכאורה משמע דוקא כשדרכן לכתוב שטר קנין דהיינו שכתוב בו שדי מכורה לך דעדיף מכסף לפי שמועיל לקנין ולראיה אבל כשדרכן לכתוב שטר ראיה שהוא להודאה על המכירה לאלתר הוא קונה בכסף אבל הר"ן העלה דאפילו כשדרכן לכתוב שטר להודאה לא סמכה דעתיה דלוקח עד שיכתוב שטר וכשנכתב שטר קונה בכסף משעה ראשונה והא דשטר ראיה בלא כסף לא מהני לקנות השדה היינו בשטר הודאה בעלמא אבל בשטר מכר כי הני דידן אף ע"פ שכתוב בהם ומכרתי ונתתי לשון עבר שטר קנין הוא ולחזק הדבר כותבין כך כמו נתתי כסף השדה נתתיה לך כ"ז כתב הר"ן ושזה דעת העיטור והרשב"א ז"ל וב"י האריך עוד וע"ל ס"ס קצ"א ובמ"ש לשם:
קנה ממנו קרקע וכו'. בפ"ק דקידושין אמר רבא אמר רב נחמן א"ל התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן ותו איתא התם בעובדא דקנו שפחה והניחו משכון עליה ופסק רבי פריטי אין כאן נסכא אין כאן ובמרדכי בשם העיטור מחלק דהך עובדא דוקא דלא הניחו משכון אלא לבתר שעתא אבל אם באותה שעה שקנו השפחה הניחו משכון עליה קנו לענין קבולי מי שפרע אבל רבינו כתב לקמן בסימן ר"ד סעיף ה' דמשכון אין כאן כלל ואפילו לקבולי מי שפרע א"צ וע"ש וכאן השיג ב"י על העיטור לפי מה שעלה על דעתו דסבר דאם הניחו משכון בשעת הקנייה קנה קנין גמור וליתא והב"י עצמו חזר בו בסימן ר"ד ע"ש:
ואם נתן לו קצת מן הדמים לא קנה וכו'. ברייתא פ' הזהב דתני בה רשב"ג לפרש דברי רבי יודא ודקאמר דיו שיקנה כגגד ערבונו דהיינו בדא"ל ערבוני יקון דמשמע שא"ל שהערבון זה יקנה לו את הכל והא לאו מילתא היא שהרי המוכר לא אוזיל גביה וכולי ולפיכך לא קנה' אלא כנגד ערבון כמו שהתנה ערבוני יקנה דמפרשינן ליה אנן דכנגד ערבונו לבד יקנה לו מן המקח ולא דמי למשכון דאין לו רשות למוכר למכרו אבל הך ערבון הרשות ביד המוכר להוציא המעות מיד לצרכו והכא אפילו לא עייל המוכר ונפיק אזוזי דאלמא דלאו מפני דחקו מכר שדה זו ואפ"ה לא קנה אלא כנגד הערבון: ומ"ש ואין חילוק בין אם המוכר וכו'. נראה שלמד כך מדברי הרא"ש בפ' האומנין שכתב דהא דאוקמינן הך ברייתא התם בדלא עייל ונפיק אזוזי היכא דאמר ערבונן יקון לעולם קנה כנגד ערבונו והלוקח נוטל הכחוש עכ"ל הרא"ש ומפרש רבינו דר"ל לעולם בין חוזר בו המוכר או הלוקח לעולם לא קנה אלא כנגד המעות ומהמקום הגרוע שבשדה כדין המוכר חצי שדהו כדלקמן סימן רי"ח סעיף י"ז שהרי כיון שאנו מפרשים ערבוני יקון כנגד הערבון ותו לא א"כ הו"ל כאילו פירש חצי שדה וא"כ אין חילוק בין מוכר חוזר בו ללוקח:
ומ"ש אבל אם מכר לו שדה באלף זוז וכו' בזה יש חילוק וכו'. הכי אסיקנא בפ' האומנין ור"ל שנתן לו ת"ק בתורת פרעון ובמה שנשאר לו לא הזכיר כלום אלא סתם נתן לו ת"ק: ומ"ש אפילו אם החזיק כבר בשדה וכו'. כ"כ הרא"ש לשם וז"ל בדעייל ונפיק אזוזי שתבע המוכר מעותיו מן הלוקח פעם אחת ודחהו ותבעו פעם שנית ודחהו בלך ושוב הלכך אנן סהדי דאדעתא דהכי לא מכר לו דכיון דעייל ונפיק אזוזי מחמת דחקו מכר ונתבטל המקח כנגד המעות שנתחייב לו עדיין ומכאן ואילך אפילו לוקח יכול לחזור בו ונתבטל המקח לגמרי אפילו החזיק בקרקע או קנהו בק"ס או בשטר וכו' וכ"כ הרמב"ם רפ"ח דמכירה וז"ל אף ע"פ שכתב השטר או החזיק וכו' ולכאורה משמע מלשונם זה דאם קנה השדה בכסף קנין קנה מיד כולה ודמי השדה עליו חוב ואפילו עייל ונפיק אזוזי ותימה דמנ"ל לחלק בין קנין לקנין ולפיכך נראה דאורחא דמילתא נקט חזקה ושטר וק"ס וה"ה בכסף קנין והכי משמע מסוף דברי הרא"ש שכתב הלכך באיזה ענין שקנה מתבטל המקח וכן אמרינן בההוא גברא דזבין חמרא לחבריה פש ליה חד זוזא והדר עייל ונפיק עליה ומצי הדר ביה אע"ג דמשך החמור עכ"ל וכ"כ הר"ן להדיא בפ"ק דקידושין וז"ל דכל היכא דעייל ונפיק אזוזי לא שנא בכסף ולא שנא בחזקה וחליפין לא קני ומביאו בית יוסף. ונראה דהכא איצטריך לאשמועינן דנתבטל המקח כנגד המעות שנשאר וכו' וגם כנגד המעות שנתן כבר שניהם יכולין לחזור בו אפילו אם החזיק כבר בשדה וכו' וממילא שמעינן במכ"ש בדא"ל ערבוני יקון דאע"פ דקנה כנגד הערבון מ"מ כנגד המעות שנשאר לא קנה אפילו החזיק כבר בשדה או קנהו בשטר וכו': ומ"ש וכנגד המעות שנתן כבר וכו'. ברייתא פרק האומנין וכאוקימתא דרב אחא בריה דרב איקא מעידית שבנכסיו דהו"ל כניזק דשמין להן בעידית וכך פסק הרא"ש אבל הרמב"ם פסק כאידך אוקימתא מעידית שבה ויש להקשות דברישא כשהמוכר חוזר בו דצריך ליתן לו מעידית שבנכסיו א"כ מה תועלת למוכר בחזרה דקאמר דיוכל לחזור בו המוכר הלא מפסיד ודכוותיה קשה בסיפא ואיפכא ונראה דברישא דקאמר דהמוכר חוזר בו ונמצא דהמעות בידו הן הלואה כשאר חוב א"כ אע"ג דנותן לו מעידית שבנכסיו אינו חייב ליתן לו אלא כשער של עכשיו ויש תועלת למוכר כשהוקר השער דמשום הכי חוזר בו וכן בסיפא איכא תועלת ללוקח בחזרה כשהוזל השער דנותן זיבורית כשער של עכשיו וטעמא דמילתא כיון דהלוקח חוזר ה"ז כגביית חוב דשמין הקרקעות כשער של עכשיו בשעת גבייה וכן כתב ה' המגיד בפ"ח ממכירה שכך פירש הרמב"ן בין ברישא בין בסיפא והכי משמע מדברי רבינו שכתב דאם המוכר חוזר בו וכו' דמדכתב דכשהמוכר חוזר בו והלוקח רוצה בקרקע כנגד מעותיו דצריך ליתן לו מעידית שבנכסיו אלמא להדיא דס"ל דנותן לו כשער של עכשיו וכדפי' דיש לו תועלת למוכר אם הוקר השער דאי צריך ליתן לו כשער שפסקו אפילו הוקר השער א"כ אין לו תועלת למוכר בחזרה שהרי בעל כרחך צריך ליתן לו כשער שפסקו בזול ומעידית שבנכסיו וכן להרמב"ם אע"ג דפסק כאידך אוקימתא מעידית שבה מ"מ צריך לומר דס"ל דנותן לו מעידית שבה כשער של עכשיו דאי כשער שפסקו לא הו"ל תועלת בחזרה אכן הר"ן בפ"ק דקידושין מחלק דברישא כשהמוכר חוזר בו והלוקח רוצה בקרקע כנגד מעותיו נוטל כשער שפסקו ונותן זיבורית ואם רצה מעות מגבהו מן העידית שבה כשער של עכשיו שחובו הוא מגבהו ואם לוקח חוזר בו רצה א"ל מוכר הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומגבהו מזיבורית כשער של עכשיו ולא כפי השער שפסקו שהרי זה כגביית חוב אלא שהוא מן הזיבורית עכ"ל ודברי הרא"ש סתומים. ואיכא לתמוה אדברי הרב בהגהת ש"ע בסעיף י' דבדין חזרת לוקח שנותן לו מזיבורית שבה הגיה כשער של עכשיו ובדין חזרת מוכר דנוטל מהיפה שבה הגיה כשער שפסקו והא ודאי ליתא דלא כתב הר"ן בדין חזרת מוכר דנוטל כשער שפסקו אלא דנותן לו זיבורית דהשתא כבר אפשר דאית ליה תועלת בחזרה אבל שיטול עידית כשער שפסקו דלית ליה תועלת בחזרה ליכא למימר דיכול לחזור בו ושגגה יצאה מתחת קולמוסו שקיצר דברי הר"ן ועירבם עם דברי הרמב"ם ורבינו:
ואם מכר לו השדה. וכו' ברייתא בהאומנין וכדאוקמוה לשם דזקף עליו השאר בהלואה דמחזיר לו השאר אפילו אחר כמה שנים: וכן אם מכר השדה מפני שהיא רעה וכו'. ג"ז שם ופירושו דלא מכר מפני דחקו ודינו של זה בדעייל ונפיק כאילו לא עייל ונפיק דהא דעייל ונפיק אינו אלא כי היכי דלא תגלה רעתה ללוקח וידחנו בדמים ולכך עייל ונפיק כדי שיפרע לו מהר מקמי דתתגלה רעתה וכן פי' הרא"ש לשם:
ביקש למכור שדה בק' וכו'. בריש האומנין פשיטא בעי לזבוני בק' ולא אשכח וזבין בר' וקעייל ונפיק אזוזי לא קני וקצת קשה דמאי אתא רבינו לאשמועינן כיון דקאמר תלמודא דהא פשיטא היא וי"ל דסד"א דאינו יכול לחזור אלא בק' שלא היה צריך למכור אבל בק' שהיה צריך למכור אינו יכול לחזור קמ"ל דיכול לחזור בכל המקח ולפי זה אם הוא בענין דאם היה רוצה לטרוח וכו' דקא מיבעיא לן ולא איפשיטא דפסק הרמב"ם דשניהם אינן יכולין לחזור אין דין שניהם שוה אלא הכי הוה דינא המוכר אינו יכול לחזור בו כלל והלוקח אינו יכול לחזור במה שכבר נתן ליד המוכר אבל במה שלא נתן יכול לחזור. ואיכא לתמוה במ"ש הר"ר ירוחם בנ"ט ח"א דאי בעי לזבוני בק' ולא אשכח וזבין בר' ועייל ונפיק אזוזי דלא קני אלא כנגד מעותיו והא ליתא דאפילו כנגד מעותיו לא קנה כדפי' ואפשר דר"ל במ"ש דלא קני אלא כנגד מעותיו היינו לענין זה דמי שחוזר בו אז שכנגדו ידו על העליונה לאפוקי דכנגד מעותיו שנשאר לו עדיין ליתן דנתבטל המקח לגמרי: וכתב הרמב"ם לפיכך הרוצה לחזור משניהם אינו יכול לחזור בו וכו'. וכ"כ המרדכי פרק האומנין ע"ש הרמב"ם וה"א בפ"ח ממכירה ונ"ל דס"ל להרמב"ם דכיון דלא איפשיטא לא מפקינן מיד המוחזק והילכך אין מוציאין המקח מיד הלוקח וגם אין מוציאין המעות מיד המוכר שכבר קיבל מלוקח ואע"ג דכתב בשניהם אינו יכול לחזור לצדדין קאמר דהמוכר ודאי אינו יכול לחזור כלל אבל הלוקח יכול לחזור במה שלא נתן כיון שהוא מוחזק וכן הדין גבי כור בשלשים סאה בסלע וכולי כדלקמן בסימן ר'. ודע שהרמב"ם כתב בזה הלשון לקח שוה ק' בר' והמוכר יצא ונכנס לתבוע שאר הדמים ה"ז ספק אם הוא כמוכר שדהו מפני רעתה וזה שתובע לא מפני שעדיין לא גמר להקנות עד שיקח כל הדמים לפיכך וכו' ולפי הנראה דכך היה גורס הרב בגמרא פשיטא בעי לזבוני במאתים וטרח ולא אשכח וזבין בק' וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני אלא אי בעי לזבוני בק' וזבין בר' וקא עייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי או לא ופירושה דאי במכר שוה ר' בק' ע"י דוחק שלא מצא לוקחין הא פשיטא דכי עייל ונפיק אזוזי לא גמר להקנותו אלא אי מכר שוה ק' בר' וקא עייל ונפיק אזוזי איכא לספוקי ובדברי ה"ה כתוב גירסא אחרת ואינה מיושבת וכמו שהקשה הרב המגיד וקרוב לומר שט"ס הוא בדברי הרב המגיד וצ"ל כמו שכתבתי. וכתב ב"י ותמיהני על רבינו שכתב סוף דבריו ולא כתב תחלתם והרי"ף השמיט בעיא זו ולא ידעתי למה עכ"ל. ולפעד"נ שלא נתקבלה לרבינו גירסת הרמב"ם דהא ודאי מסתברא דבמוכר ק' בר' עדיף טפי ממוכר שדהו מפני רעתה ופשיטא דקנה כל השדה ואין אחד מהם יכול לחזור בו ומוציאין נמי מידו ואפילו עייל ונפיק אזוזי ולכך לא הביא רבינו אלא מה שעולה לפי ההלכה ע"פ גירסת רש"י שכך כתב הרא"ש ואחר כך הביא הפסק שפסק הרמב"ם לפי גירסתו וס"ל לרבינו שכך הוא הפסק גם לגי' רש"י והרא"ש:
כתב א"א הרא"ש פי' ר"ח כו'. דעת ר"ח דאל"כ נתנו חכמים דבריהם לשיעורים אלא ודאי דוקא בדצריך לדמי השתא בדוחקא כו' כלומר השתא ביומא דאוקמא לזביני וכל שפרע ביומו כמי שפורע מיד בשעת מכירה דמי כדכתב הרמ"ה בסמוך בסוף דבריו:
והראב"ד מודה לדברי ר"ח אלא שהוסיף דאפילו קבע לו זמן לפרעון וכו' גם זה לקרא עייל ונפיק אזוזי ואם לא יפרענו אז בשעה שקבע לו זמן יכול לחזור בו. והרא"ש חולק על שניהם ואומר דהכל לפי ראות עיני הדיין והב"י פי' דר"ח והראב"ד פליגי ולא כהירא. וכתב הרב בס' ב"ה ולענין הלכה נקטינן כדברי הרא"ש שדברי טעם הם ואף דברי ר"ח אפשר להתפרש שמ"ש דאי זבין לאשתלומי למחר וליומא אוחרא וכו' דנעשו עליו כמלוה היינו דוקא כשאינו נחוץ למעות אבל אם קבע זמן לפרעון והוא נחוץ למעות באותו יום שקבע אין ספק דכי עייל ונפיק אזוזי בההוא יומא לא קנה וכדברי הרא"ש והכי דייק לישנא דר"ח שכתב לאשתלומי ליומא אוחרא בלי נחיצותא דמשמע בהדיא דאי הוי לאשתלומי ליומא אוחרא בנחיצותא לא קנה עכ"ל: והרמ"ה כתב וכו'. נראה דלפי דמדברי ר"ח והראב"ד והרא"ש משמע דוקא בתובעו ודוחהו אבל אי לא מצאו בביתו אין זה בכלל עייל ונפיק אזוזי אבל הרמ"ה פי' אפילו אי לא מצאו דלא בעינן רק שגילה שהלך לבקש: ופי' עוד וכו' או ביום שקרוב לו לפרוע וכו'. כלומר ביום שלפני יום שזמנו לפרוע דהיינו ביום שקרוב לו לפרוע בבל בס"א כתוב או ביום שקבע לו לפרוע ונוסחא זו עיקר: ומ"ש הרמ"ה דבעינן דעיין ונפיק ב' פעמים כו' וכ"כ הרא"ש בהאומנין ולעיל בסעיף י"א הבאתיו:
ומטלטלין וכו'. וא"ת הלא בקרקע נמי אם אין בו שיעור כמ"ש בסימן קע"א בין בית בין חצר ושדה וגינה אין בו דין חלוקה ואם כן מ"ש קרקע ממטלטלין וי"ל דשאני מטלטלין בדבר דאינו ראוי ליחלק מצד עצמו כלל כגון פרה וחמור משא"כ קרקע דאע"ג דאין בו דין חלוקה לפי שתשמישו בבית וחצר של כ"א ואחד לא יהא בריוח אלא בדוחק וכן שדה ובית אין בו כדי עבודת אדם אחד ליום א' וצריך להוצאה מרובה מ"מ מצד עצמו ראוי ליחלק ודעת הרמב"ם היא כקושיין דאין ליחלק בין מטלטלין דברים שאינן ראויין ליחלק ובין קרקע שאין בו דין חלוקה לעולם קנה כנגד מעותיו ויהיו שותפין בו המוכר והלוקח:
דרכי משה[עריכה]
(א) וכתב ב"י לקמן סימן ר"ד אם נתן משכון על קנין קרקע כתבו תלמידי רשב"א שלא מצינו בקרקעות מי שפרע וכ"כ הרמב"ן דאם נתן משכון על קנין קרקע או כסף במקום שאינו קונה אלא בשטר אינו צריך לקבל מי שפרע ומדברי הרי"ף נראה דס"ל דיש בקרקעות מי שפרע והר"ן נסתפק בדבר ונראה דאם נתן עליו כסף אף במקום שאינו קונה צריך לקבל מי שפרע מאחר שקנאו מדאורייתא אבל אם נתן עליו משכון א"צ לקבל עליו מי שפרע עכ"ל:
(ב) ואינו נראה כן מדברי הטור וע"ל סי' קצ"א: