שולחן ערוך אורח חיים תרנח ד

נתנו לו על מנת להחזירו הרי זה יוצא בו ידי חובתו ומחזירו שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ואם לא החזירו לא יצא אפילו נתן לו את דמיו ואפילו נאנס מידו וכן אם החזירו לאחר זמן מצותו לא יצא:

הגה: ומותר לתת לו אתרוג במתנה על מנת שלא יקדישנו דלא גרע ממתנה על מנת להחזיר (ר"ן פרק ה' דנדרים):

מפרשים

מגן אברהם

עריכה

(ד) וכן אם וכו': ודוקא כשאמר ע"מ שתחזירהו לי אבל אם אמ' סתמ' ע"מ שתחזירהו אפי' החזיר לאח' זמן מצותו יצא [ד"מ סי' רמ"א ס"ו]:

(ה) דלא גרע ממתנ' ע"מ שתחזירהו לי: דאז ג"כ אינו יכול להקדישו:

(ו) לאחר זמן: ודוקא כשאמר ע"מ שתחזירהו לי אבל אם אמר סתמ' ע"מ שתחזירהו אפי' החזירו לאחר זמן יצא חושן משפט סי' רמ"א ס"ו. ע' בתשו' בית יעקב סי' קי"ד וע' ביד אהרן וע' בתשו' מהרשד"ם סי' כ"א דמי שמכר לולב לחבירו בתנאי שלא יטלוהו הקהל ונטלוהו אפי' לא היה אלא גלוי דעת לא יצאו י"ח ע"ש.

(ז) להחזיר: דאז ג"כ אין יכול להקדישו.

משנה ברורה

עריכה

(יב) שמה מתנה — דכשאמר חפץ זה נתון לך נפקע כל כוחו ממנו ומה שאמר על מנת שתחזיר לי הוא רק תנאי כשאר תנאים שאדם יכול להתנות במכירתו ובמתנתו:

(יג) ואם לא החזירו — והוא הדין כשנפסל בידו והחזירו:

(יד) אפילו נתן לו את דמיו — ולא אמרינן בזה מה לי הן מה לי דמיהן כיון שצריך לו לצאת ידי חובה בודאי הקפיד על הלולב גופיה:

(טו) ואפילו נאנס מידו — ואף על גב דלדעת המחבר בחושן משפט סימן רמ"א במתנה על מנת להחזיר ונאנס פטור מתשלומין היינו משום דאין עליו דין שומר שהרי בתורת מתנה באה לידו אבל על כל פנים התנאי לא נתקיים ואינו אלא כפקדון בידו ולהכי לא יצא בענינינו ומשמע מרוב הפוסקים דגם בנאנס לא מהני חזרת דמים. ועיין בחיי אדם שמסתפק אם אמר הריני כאלו התקבלתי מהו ובספר מאירי כתב יד אשר תחת ידי דעתו בהדיא דיכול הנותן למחול תנאו ולאמר הריני כאלו התקבלתי ויצא זה ידי חובה אף על גב שלא החזיר:

(טז) לאחר זמן מצותו — רוצה לומר אפילו באותו היום אם הוא שעה שאי אפשר עוד לצאת בו דהיינו בערב ואם בשעה שנתן לו כבר בירך עליו צריך להחזיר לו על כל פנים ביום המחר בשעת מצותו ואף על גב דלא פירש לו בהדיא מתי שיחזירנו לו מכל מקום אומדנא דמוכח הוא שכונתו היה שיחזירנו לו לשעה שיוכל לצאת בו. וכתבו הפוסקים דכל זה באמר על מנת שתחזירהו לי דמשמע שיהיה ראוי לו לדבר שעומד אבל באומר על מנת שתחזירהו ולא אמר לי אפילו החזירו לאחר החג שאינו שוה כלום נמי קיים תנאו ויצא ועיין בה"ל:

(יז) ומותר וכו' שלא יקדישנו — רוצה לומר דאם התנה במתנתו שלא יוכל המקבל להקדישו מכל מקום הוי מתנה ואפשר לצאת בו וכדמסיים דלא גרע ממי שאמר על מנת שתחזירהו לי דגם כן אינו יכול להקדישו ואפילו הכי הוי מתנה ועיין בה"ל:

ביאור הלכה

עריכה

(*) אפילו נתן לו את דמיו: עיין מ"ב והוא מלשון הפוסקים ולפ"ז אם יש לו עוד לולב לצאת בו מסתברא דמהני נתינת דמים עכ"פ היכי דאין החפץ בעולם [ועיין בח"מ סימן רמ"א ס"ז ברמ"א ובקצוה"ח ובנתיבות שם] וכענין ההוא דאחין שקנו וכו' אם יכול לאכלו וכו' עיין שם בפ' י"נ דף קל"ז. וכן נראה ג"כ במחזיר לו לולב אחר כשר ומהודר דמהני דשוב ליכא אומדנא אף דאפשר לומר דרוצה אדם בשלו מ"מ כיון דבלא"ה יש פוסקים דבנשרף או נאבד וכדומה דנותן דמיו ויוצא עיין בכל בו וגם מובא ברא"ש בסוגין דעת רבינו ישעיה דמוכח מיניה עוד יותר דבנאנס פטור לגמרי ויוצא שלא כיון בעל מנת להחזיר אלא כשהחפץ בעין ואף דהמחבר לא סמך עלייהו ומשמע מניה דאפילו דמים לא מהני ואפילו באונס וכמו שכתבנו במ"ב מ"מ במחזיר לו לולב אחר כשר ומהודר אפשר דכו"ע מודי ובספר שדי חמד הביא בשם ס' שם ארי' דגם בזה לא יצא והנלענ"ד כתבתי:

(*) לאחר זמן מצותו: עיין מ"ב באם אמר ע"מ שתחזירהו ולא אמר לי כן הוא בחושן משפט סימן רמ"א ס"ו בהג"ה שם בשם הרשב"א בתשובה סימן אלף ולכאורה יש סתירה ע"ז מהא דס"ה דאפילו בנתן לו סתם אמרינן דבודאי נתנו לו ע"מ שיחזירו לצאת בו ולא גרע זה מאלו לא אמר כלום ומצאתי שכבר עמד בזה בא"ר בשם תשובת בית יעקב וע"כ אנו צריכין לומר דס"ל להרמ"א שם דמכיון שפירש דבריו ע"מ להחזיר ולא פירש לומר שיחזיר לו גרע מסתמא ומ"מ למעשה צ"ע דכמה אחרונים מפקפקין על סברא זו [עיין בקרבן נתנאל בסוגיא זו וכן בבכורי יעקב] ודעתם דבעל העיטור שסובר דאפילו בסתמא כונתו שיחזירנו בזמן מצותו כ"ש כשמתנה ע"מ שתחזירהו אף שלא אמר לי וחולק על הרשב"א. ודע דגם באומר ע"מ שתחזירהו לי דמחוייב להחזירו בזמן מצותו ג"כ איכא חילוק בדבר דבאין לו לולב אחר מחוייב להחזירו ביום זה אם לא בירך או עכ"פ ליומא דלמחר וכמו שכתבנו במ"ב ומטעם דאומדנא דמוכח הוא אבל ביש לו עוד לולב כשר לברך עליו נהי דאינו רשאי להחזיר לו אחר החג שהרי אמר החזירהו לי ומידי דחזי ליה קאמר אבל אינו מחוייב להחזיר לו ביום זה או למחר וכל שמחזיר לו בחג אפילו ביום ז' נמי יצא ידי תנאו דהא עדיין קאי למצותו והרי לא פירש באיזה יום וכמה שיהא שוה בשעת החזרה כ"ז לקטתי מדברי תשובת הרשב"א הנ"ל ע"ש. ודע עוד דקרוב לומר דאפילו כבר בירך הנותן אם לא בירכו עדיין בניו הסמוכין עליו ושדרכן תמיד לברך על לולב של אביהם נמי לא יצא אם לא החזיר דג"ז אומדנא דמוכח הוא שאין אדם מניח בניו בלא מצוה ונותן לאחרים. אח"כ מצאתי שגם במור וקציעה מצדד כן:

(*) ומותר לתת לו במתנה ע"מ שלא יקדישנו: עיין ברא"ש ור"ן וריטב"א ועוד פוסקים שכתבו טעמא דמילתא דכללא דכל מתנה שא"א להקדישה אינה מתנה דתנינן לא באה לאפוקי רק היכי דלא הוי רק הערמה בעלמא שלא כיון כלל לתת אבל בלי הערמה אף שהמתנה הוא רק לד"א ג"כ חיילא וכ"כ התוס' בסוכה דף מ"ב עי"ש באורך וכ"מ להדיא בסוגיא דב"ב דף קל"ז ע"א דקאמר שם אלא הכא אי מיפק לא נפיק ביה למאי יהביה ניהליה ועיין שם בפירשב"ם ומבואר דאף אם אינו נותנו לו לשום דבר רק לצאת בו ידי מצות החג ג"כ מיקרי נתינה כיון שהוא שלו לד"ז וממילא נראה דכ"ש באם אמר לו הרי הוא שלך במתנה ע"מ שלא תתנו לשום אדם או אפילו באומר לו הרי הוא שלך ואינך רשאי ליתנו לשום אדם בודאי הוא שלו ויוצא בו אע"ג שלא נתן לו כל כחו באתרוג זה. וכ"מ במאירי שהביא יש פוסקין שבנותן מתנה ע"מ להחזיר אינו רשאי ליתנו לרבים אלא ברשות הנותן הראשון ואף שיש מי שמתיר וכמו שמוכח ממחבר בס"ה שם הטעם הוא דהרי לא התנה בפירוש אלא אמר ע"מ שיוחזר לי והרי הוחזר לו. אכן מוכח עכ"פ במתנה בפירוש דאינו רשאי ליתנו לאחר ואעפ"כ יוצא בו. והנה הגאון מליסא בדה"ח החמיר בזה וכתב דכל שאינו בכח המקבל ליתנו לאחר אינו מתנה כלל ולענ"ד אינו כן כמו שהוכחנו. ומצאתי בשדי חמד שהביא כבר דעת כמה גאונים לחלוק עליו בזה:

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן