חידושי הרשב"א על הש"ס/קידושין/פרק א/דף ב - י

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוס' ר"י הזקן | תוס' רי"ד | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף ב עמוד א

מתני' נקנית בכסף בשטר ובביאה:    אף על פי שהביאה מפורשת בתורה כדכתיב "ובעלה" דמיניה ילפינן לה בגמרא - אפילו הכי אקדמיה לכסף משום דאקדמיה קרא דכתיב "כי יקח" דהיינו כסף דגמירי קיחה קיחה משדה עפרון. ותנא שטר אחר כסף משום דקנינו מרובה ככסף.    וגט דאקדמיה למיתת הבעל משום דכתיב בהדיא טפי ממיתה. ועוד דלישנא דחיי טפי עדיף.

בדינר ובשוה דינר:    יש מקשים, קדושי כסף מהיכא? מדכתיב "כסף השדה". אם כן נימא כסף דוקא! ואם תאמר שוה-כסף בכלל כסף -- ליתא, דהא גבי עבד עברי איצטריך תנא לרבות שוה כסף כדתניא "ישיב גאולתו"-- לרבות שוה כסף ככסף. ואם תאמר דמיניה גמרינן לכל מקום שנאמר "כסף" דשוה כסף בכלל -- אם כן גבי נזיקין למאי איצטריך קרא לרבויי? דתניא "כסף ישיב לבעליו"-- לרבות שוה כסף ככסף ואפילו סובין.

יש לומר כל מקום שנאמר "כסף" גבי קנין - שוה כסף בכלל "כסף" כיון דהא ניחא להו בהכי. וגבי גרעון כסף דעבד --דבעל כרחו דרבו הוא-- איצטריך, סלקא דעתך אמינא כיון דבעל כרחו - מגרע, ויוצא [בכסף] דוקא. קמ"ל.   וגבי נזיקין נמי הואיל ומשלם ממיטב כדכתיב "מיטב שדהו..ישלם" - "כסף" דכתב גביה - כסף דוקא. קמ"ל אפילו סובין.

ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן האי תבואה וכלים היכי דמי אילימא דלא מקני בהו כלל, ישיב אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף -- אלמא דאף לקנין איצטריך לרבויי שוה כסף למהוי כסף!    יש להשיב דהתם לרווחא דמלתא קאמר ליה, ודעדיפא קא מקשה; דאי מסברא הוה דחי ואמר ליה "ומנא לך!", משום הכי קא מקשה ליה מדכתיב ישיב-- לרבות שוה כסף.

ויש מתרצים בזו והיינו טעמא משום דסלקא דעתך התם דממעיט שוה כסף מדכתיב "מכסף מקנתו" דמשמע ולא כל כסף, לפיכך הוצרך לומר שכבר נתרבה מדכתיב "ישיב גאולתו".

והאי שוה דינר דקתני, איכא למימר דדוקא קתני - מטלטלי, אבל נתן לה קרקע בקדושיה אינה מקודשת. וכן במחומר לקרקע. וכדמוכח בריש פרק קמא דגיטין גמרא אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים דאקשינן והא איכא מחובר!, ואסיקנא כי קתני מלתא דליתא בקדושין, מלתא דאיתא בקידושין לא קתני -- אלמא המקדש במחובר לקרקע אינה מקודשת. וכן כתב הבעל העיטור ז"ל, דמקשינן הויה ליציאה, מה יציאה במחובר לקרקע לא, אף הויה במחובר לקרקע לא.

אלא דקשה לי הא דתניא בתוספות דמכלתין (פרק ד) באשירה ופירותיה, בעיר הנדחת וביושביה, בבימוס ובמה שעליו, במרקוליס ומה שעליו וכל דבר שחל עליו איסור עבודה זרה - כולם, אף על פי שמכרן וקדש בדמיהן -- אינה מקודשת. קתנה בעיר הנדחת ובאשרה שהם קרקע ומחובר לקרקע וטעמא משום שחל שם ע"ז עליו - אינה מקודשת, הא בעלמא - מקודשת!

ויש להשיב דהתם לא איצטריך אלא משום מכרן וקדש בדמיהן, דטעמא דעיר הנדחת או אשרה, הא בעלמא דהיתירא מקודשת. אבל בעיר גופה או באשרה גופה או בעודה מחוברת בקרקע, אפילו דהיתירא נמי-- אינה מקודשת, דבמחובר אינה מקודשת משום דכתיב "ויצאה...והיתה".   ואי נמי יש לומר דנתן לה קרקע בקדושיה בתורת כסף מקודשת. וההיא דפרק קמא דגיטין בשטר אירוסין קאמר, שאם כתבו על המחובר לקרקע ונתנו לה אינה מקודשת, דומיא דגט דמקשינן הויה ליציאה. וזה עיקר.

בדינר ובשוה דינר:    הא דלא קתני כמה הוא דינר כדקתני "כמה היא פרוטה?" -- איכא למימר משום דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה לפיכך לא חשש לפרש כמה הוא הדינר. אי נמי משום שהדינר ידוע ביניהם ולא הפרוטה. וכן האיסר איטלקי ידוע ביניהם עד שְשָמו בו הפרוטה ולא הוצרכו לפרש כמה הוא איסר האיטלקי.

גמרא. משום דקא בעי למיתנא כסף וכולי:    והוא הדין דהוה מצי לשנויי משום דקא בעי למיתני סיפא "וקונה את עצמה" דלא שייך ביה לשון קדושין, תנא רישא "נקנית" כדמשני בסמוך -- אלא דעדיפא מינה אמר ליה, דעיקר קיחה שבכסף, קנין הוא.

גמר קיחה קיחה משדה עפרון:    ואם תאמר אם כן ליתני "האשה נקחת" דהוה לישנא דקרא טפי ולישנא דמתניתין נמי הוי כדתנן נקח בכסף מעשר ושייך נמי אביאה דכתיב "ואיש אשר יחק את אחותו". וכן כל פרשת עריות -- "אשה אל אחותה לא תקח".   ויש לומר משום דלא שייך למיתני סיפא "ולוקחת עצמה".

דף ב עמוד ב

ונתני הכא האיש קונה:    ואם תאמר קוישא זו הוה ליה לאקדומי כסדרא דמתניתין.

ויש מרבותי נר"ו מתרצי דאי אקשי ליה הכי הוה משני ליה משום סיפא כדאמרינן בסמוך, ותו לא הוה קשיא אמאי תנא נקנית דמשום סיפא הוא דלא מצי למיתני מתקדשת.    ואינו מחוור. דאדרבא, כל היכא דאיכא לאקשויי חדש ולשנויי שינוייא דמיתרצא ביה כולא מתניתין טפי עדיף מאפושי הויי ופירוקי. ועוד, דאם איתא דמקשה הוה ידע פירוקא אמאי מקשה ליה ואזיל!

אלא דבהא איכא למימר דמאן דמותיב הוא דמפרק ולברורא למתניתין. ומסתברא דהאי קושיא דקא מקשה תלמודא "וליתני האיש קונה" לית לה עיקר דאדרבא "האשה נקנית" עדיף טפי; דאי תני "האיש קונה" הוה צריך לאפושי בלישניה "האיש קונה את האשה" אלא משום דאגב קושיא זו בעי לאשמועינן דמדעתא מתקדשת ולא בעל כרחה הוא דקא מקשה ליה הכי ולא בעיקר קושיא. אבל לעיל קשיא ליה לישנא ד"נקנית" משום דבכולה תלמודא קנין אשה בלשון קדושין מפיק ליה, משום הכי אקדמה, דהאי קשיא והאי לא קשיא.

תנא האשה נקנית דמדעתה אין בעל כרחה לא:    ואם תאמר אדרבה "נקנית" בעל כרחה משמע. ותנן נמי היבמה נקנית דהיינו בעל כרחה כדתנן הבא על יבמתו בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד-- קנאה.

ויש לומר ד-"קונה" משמע ודאי בעל כרחה אבל "נקנית" משמע בין מדעתה בין בעל כרחה, ותפשת מועט תפשת, תפשת מרובה לא תפשת.    אי נמי איכא למימר דלאו משום קונה ונקנית קאמר אלא משום האשה דכיון דתנא האשה נקנית משמע שאין הקנין תלוי באיש אלא אף באשה, אבל אי תנא "האיש קונה" הוה במשמע שהכל תלוי בו וכל שמקדש מרצונו ובעל כרחה - מקודשת.    וביבמה דקתני "היבמה נקנית" משום דאף לשון "היבם קונה" אינו מדוקדק בו משום דאף שלא לדעתו הוא קונה כדתני רבי חייא אפילו שניהן אנוסין-- קנאה - משום הכי קתני "נקנית" כלומר נקנית ממילא שלא מדעת שניהם. ואי נמי משום דתנא רישא "נקנית" תנא הכא "נקנית" כיון ד"קונה" נמי לא שייך בה.

ויש מי שהקשה אפילו תניא "האיש קונה" היכי הוה סלקא דעתך דנקנית בעל כרחה דהיכן מצינו מקנה בעל כרחו?    ואשתמיטתיה תלויה וזבין זביניה זביני, ותלויה וקדיש קדושיה קדושין דאגב אונסא דזוזי גמרא ומקנא נפשה כאמימר דאית ליה הכי בפרק חזקת. והכא לאו בעל כרחה לגמרי קאמר אלא כי האי גוונא. וקיימא לן כרב אשי דאמר התם באשה אינה מקודשת דהוא עושה שלא כהוגן. ודיוקא דהכא כרב אשי אתיא. ואמימר מתרץ לה כתירוצא קמא משום דתנא סיפא בדידה.

והאיש שאנסוהו לקדש -- כתב הרמב"ם ז"ל קדושיו קידושין. והרב בעל העיטור כתב שאין קדושיו קידושין דתלויה וזבין אמרי תלויה וקני לא אמרו. ונראין דברי הרמב"ם דאי אגב אונסיה גמר וזבין כל שכן דגמר וקני.

ותני תרתי משום חדא כולי:    אבל לעיל דאמרינן משום דבעי למיתני כסף ליכא למפרך הכי דהתם בכולהו שייך לשון 'קנין' אלא דבכסף אשכחן בהדיא, אבל הכא לא שייך "דרך" בשטר וכסף כלל ומשום ביאה תני ליה - איכא לאקשויי אמרי שני בלישני משום חדא.

מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה ולא כתב כי תלקח אשה לאיש:    קשיא לי, ומאי אולמיה ד"תלקח" דנכתביה?

ונראה לי דמשום ד"תלקח" משמע דמזמין עצמה ותתרצה בכך, דומיא ד"נקנית" דמתניתין; אבל "כי יקח" משמע אפילו בעל כרחה כעין "האיש קונה", וכיון שכן "תלקח" טפי דייק ולכתביה.   וזה לא כפרש"י והראב"ד שהם פירשו "תלקח" שתקיח את עצמה. ולפי' הקשה הראב"ד ז"ל ומאי קושיא דהא אתא קרא לאשמועינן "כי יקח"- ולא שיקיח את עצמו. ולפי מה שכתבתי אינו קשה ד"תלקח" נמי הכי משמע, דתלקח האשה, ולא שילקח האיש לאשה. אבל הוא ז"ל תירץ ר' שמעון הוא דדריש טעמא דקרא ומפני מה אמרה תורה שלא יקיח הוא את עצמו.

והא דתנן בשבעה דרכים בודקים את הזב וכולי -- ואף על גב ד"שבעה" לשון זכר הוא ועד השתא ליתני שלשה קא קשיא לן -- כיון דהדרינן לפרוקי הא מני רבי שמעון היא דמשום שדרך האיש לחזר אחר האשה תני דרכים -- אם כן כל היכא דתני "דרכים" משום שדרכו בכך הוא.

אתרוג שוה לאילן בג' דרכים:    דהיינו לערלה ולשביעית ולרבעי כדתנן התם. ופירש"י ששלש אלה נוהגין בו כדרך שנוהגין באילן. ולירק בדרך אחד שמתעשר בשעת לקיטתו כירק ולא בשעת חנטה כאילן.

והקשו עליו אם מצות שנוהגין בו קתני ליתני לפאה ולשכחה. דאם נוהגין בו כאילן ליתני "חמש כאילן", ואם נוהגין בו כירק מפני שאין לקיטתו כאחת ליתני "ולירק בשלשה"! ועוד, ליתני להרכבה כאילן דירק באילן אפילו חוצה לארץ אסור ואילו ירק בירק אינו אסור בחוצה לארץ, וירק באתרוג אסור אפילו בחוצה לארץ כשאר האילן.

ויש לומר דאי אפשר למחשב פאה ושכחה דאם תמצא לומר שנוהגין בו אי אפשר לומר "שוה לאילן ולא לירק" דהא איכא ירק דנוהגין בו כמלבנות הבצלים וכל שמכניסו לקיום כדאיתא במתניתין. ואת"ל שאין נוהגין בו א"א לומר "שוה לירק ולא לאילן" דהא איכא תאנה ושאר אילנו שאין לקיטתן בשעה אחת שאין פאה נוהגת בהן כדאיתא במתניתין.    והרכבה נמי לא תני דכיון שדין הרכבה נמי נוהגת אף בירק אף על פי שאינו נוהג בכל מקום כאילן - ולא שייך למיתני ביה "דרך".

אבל בתוספות הקשו ליתני לכלאים דירק בכרם אסור ואילן שרי. וליתני "ארבעה כאילן".    ומשום הכי פירשו דהכא דין חנטה ולקיטה קתני, כלומר לערלה ולרבעי ולשביעית בתר חנטה כאילן ולמעשר בתר לקיטה כירק. וכן פרש"י בעצמו במסכת ראש השנה.

דף ג עמוד א

לא לחיה ולא לבהמה:    כדתנן במתניתין דבכורים שאסור משום כלאים, עם חיה ועם הבהמה. והכותב חייתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי ואף על פי שאף בהמה ודאית וחיה ודאית אסורים בהרבעה עם שאינן מינן לגמרי כגון שור עם החמור או חמור עם הסוס -- נראה לי דהא מתניתין אתיא כמאן דאמר כוי זה הבא מתיש וצביה ואסור להרביעו עם התיש ועם הצביה קאמר, ומספקא ליה אי חוששין לזרע האב או לא והלכך הולכין בו לחומרא וכענין שאמרו שם בשחיטת חולין בריש פרק אותו ואת בנו.

אי נמי יש לי לפרש אפילו כמאן דאמר בריה בפני עצמה היא וספיקתו מפני שהוא דומה בצורתו לצבי בחיות ולעז בבהמות. לפי שהעז והצבי דומין זה לזה והיינו דנקט התם תיש הבא על הצביה וצבי הבא על התישה. והלכך אילו היה ידוע שהוא מין בהמה היה מותר להרביעו עם התיש שהוא מינו וכאילו היה מביא עז מדברי על עז ישובי. ואילו היה יודע שהוא מין חיה היה מותר להרביעו עם הצבי. ולפיכך אם הביאו על התישה או על הצביה-- אסור אבל אינו לוקה. אבל אם הביאו על השור או על החמור-- לוקה, דודאי כלאים זה בזה הן.

אלא כל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים:    כגון מתניתין "בשלש" למעוטי חופה דלא קניא; ובזב - הני הוא דהוו אונס לזיבה, ולא אונס אחר.   ואינו מחוור. דלא שייך פלוגתא אלא היכא דאיכא למימר שוה בדרך זה להאי ובדרך זה להאי אבל מתניתין וזב מיעוטין הן לומר בזה נקנית ולא בדבר אחר, זהו אונס לזיבה ולא דבר אחר.

וכל היכא דתני מנינא למעוטי הוא:

• עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה -- ולא יותר.
• בעשרה מאמרות נברא העולם -- ולא ביותר.

ואפילו הכי לא תני "דרכים" אלא הכא מתניתין וזב [?] הא איתרצי להו ולאו עלייהו קיימינן השתא אלא אאתרוג וכוי וגיטי נשים דקתני בהו "שוה" ובהא שייך פלוגתא לומר בדבר זה דומה לזה ובדבר זה דומה לזה.

ושחרורי עבדים נמי שייך בהו הכי דהא שוו לגיטי נשים למוליך ולמביא ושוו לשאר שטרות לאומר תנו כדתנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ורצה לחזור בשניהן-- חוזר הוא באשה ואינו חוזר בעבד דזכות הוא לעבד וכולי דומיא דשאר שטרות דכיון דזכה לו על ידי אחר-- אינו יכול לחזור בו.

למעוטי חליפין. סלקא דעתך אמינא כיון דגמרינן משדה עפרון וכולי ואימא הכי נמי! חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה:    הקשה הראב"ד כיון דגמרינן משדה עפרון ושדה עפרון מקנה בחליפין (אף על גב דאיתנהו בפחות משוה פרוטה) הוה לן למימר גבי אשה דליקני - דומיא דשטר, דגמרינן מ-"ויצאה..והיתה" ולא אמרינן כיון דאיתיה בפחות משוה פרוטה לא גמרינן.

ותירץ דאנן לא גמרינן אשה משדה אלא מ'קיחה' דכתיבא ביה, וקיחה שבשדה עפרון בכסף הוא; ולא אשכחן ביה חליפין. אבל שטר על כרחין כיון דכתיב "ויצאה..והיתה" (אף על גב דלית ביה שוה פרוטה)-- גמרינן ליה מיציאה כיון דיציאה אינה אלא בשטר.   והיינו דלא גמרינן שטר משדה דהא לא חזינן שטר בשדה עפרון. ואי גמרינן מיניה הוה אמרינן כיון דשטרא איתיה בפחות משוה פרוטה (אשה) לא מקניא נפשא (בפחות משוה פרוטה) אלא אצטריכא למילף מ"ויצאה..והיתה".

ובתירוץ זה עלה לנו גם למה שמקשים עוד למאי דאמרינן ואימא הכי נמי! אם כן ליקני אשה בחזקה דומיא דשדה. ויש מתרצים בקושיא זו דכיון שאין גופה קנויה לא שייכא בה חזקה.    וקשיא לי, דהא עבד כנעני עד שלא טבל אין גופו קנוי ולא קני ליה אלא למעשה ידיו ואפילו הכי נקנה בחזקה! ושמא מכיון שעל ידי חזקה זו אפשר לבא לידי קנין הגוף (שאם הטבילו לשם עבדות גופו קנוי) -- חזקה נמי שייכא ביה. מה שאין כן באשה דלעולם אין גופה קנוי, לא .

ומכל מקום עדיין קשה דכיון שאנן למדין משדה עפרון אלא מקיחה דכתיבא ביה דהוה כסף היכי הוה סלקא דעתין דתקנה בחליפין דומיא דשדה, דהא לא מקשינן אשה לשדה אלא קיחה דכתיב באשה הוא דגמרינן שהוא לשון כסף?    וכן הא דאמרינן חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מיקניא נפשא ופרשי"י ז"ל דגנאי הוא לה -- נימא בפחות משוה פרוטה ליתנהו באשה, בשוה פרוטה איתנהו! דכיון דבפחות משוה פרוטה לא נתבטלו מחמת פסול קנייתן אלא מחמת קפידתה של אשה, כי אית בהו שוה פרוטה - דלא קפדה - אמאי ליתנהו בה?

ויש לתרץ דמעיקרא סבר דחליפין בכלל קיחה הם ומדין כסף הם הוא שריבה אותם הכתוב. דכל כסף חליפין הם שמחליף בהם הקרקע וקונה - אף חליפין כן. אם כן בכלל 'קיחה' דשדה עפרון הם ואשה נמי תקנה בהן. ומפרקינן כיון דאשכחן חליפין בפחות משוה פרוטה, על כרחין לא מדין כסף הן קונין (שאין כסף קונה בפחות משוה פרוטה) אלא קניה אחרת הוא שחדשה תורה אלא שאינה בכלל כסף, ואשה לא אמרה בה תורה אלא כסף. הלכך אין חליפין קונין בה.    והטעם הזה מספיק אפילו לחזקה שלא עלה על דעת לרבות באשה קניות שבשדה אלא שהיה סבור שיקנו חליפין מדין כסף.

וקשיא לי, דאם כן למאי איצטריך לאסוקי במלתיה "ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא", דהא אפילו כי מקניא בפחות משוה פרוטה נמי, לא מקניא בחליפין דהא כיון דלא מדין כסף הן קונין מכן(?) אתיאן באשה?   ונראה לי דמעיקרא כי אמרינן "כיון דגמרינן משדה עפרון, מה שדה עפרון מיקני בחליפין וכולי" ואמרינן נמי "ואימא הכי נמי" -- לאו למימרא דסבירא לן דאשה לשדה מקשינן, אלא הכי קאמר: כיון דאשה מכסף דשדה גמרינן - אלמא קניית אשה כקניית שדה וכיון דאשכחן להו דהוקשו קצת קנייתיהן, אף אנו נאמר לכל שאר הקניות שבשדה שיהו נוהגות כן באשה. קא משמע לן ממתניתין שלא. ואימא הכי נמי (דהא טעמא קאמרינן מדהוקשו בהדיא בקצת קניותיהן והאי מהאי גמרינן). ופריק: כיון דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה דגנאי הוא לה, הא על כרחין לא הוקשו אלא לקניית כסף בלבד דאיתא בהדיא. דְמֵחליפין אתה דן לכל שאר קניות שבשדה שאינן באשה כגון חזקה.

ואם תאמר מכל מקום מאי קושיא לפי שאין חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה נימא דחליפין איתנהו אף באשה בחליפי שוה פרוטה ולעולם עיקר קניות שבשדה איתנהו באשה!

זו אינה קושיא. דכיון דעיקר חליפין אפילו בפחות משוה פרוטה איתנהו כי עביד להו בכלי שזה מנה לא ייפה כחו מכח כלי שאינו שוה פרוטה דשם חליפין חד הוא. דבשלמא אי חליפין לא ניתנו לחזרה הוה אמרינן: כי יהיב לה פחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה אבל כי יהיב לה שוה פרוטה מקניא נפשה. ואי נמי אי עיקר חליפין ליתנהו כלל בפחות משוה פרוטה הוינן אמרינן כיון דקנין חשובה היא מקניא נפשה.    אבל השתא דקיימא לן דחליפין קני על מנת להקנות הוא ולאו דידה נינהו - אפילו כי יהיב לה חליפין שוה מנה - מאי הוי? הא מכל מקום לאו בגופן היא נקנית אלא בדינן ודינן אפילו בפחות משוה פרוטה איתיה. וכיון שדין חליפין איתיה בפחות משוה פרוטה -- לא חשיבה לה וגנאי הוא להקנות עצמה בקנייה פחותה כזאת שעיקרה בפחות משוה פרוטה. ולא דמי לשטר, דשטר לאו בגופו מתקדשת אלא במה שכתוב בו, ומה שכתוב בו אינו בתורת דמים. כן נראה לי.

והשתא נמי לא תיקשי אפילו כי גמרינן משדה עפרון לגמרינן היכי הוה סלקא דעתך למילף מיניה חליפין והא שדה עפרון אי אפשר לו בחליפין דעכו"ם לא קני בחליפין אלא בכסף. דלפי מה שפירשתי לאו משדה עפרון קא גמרינן אלא כיון שהוקשו קצת קניות אשה לקניות של שדה אף אנו נאמר דאשה כשדה לכל הקניות ולא כשדה עפרון ממש.

ומיהו בתוספות תירצו בהא בשם רבינו תם דעכו"ם נמי קונה בחליפין. דלא אמרו בבכורות (דף יג.) מה ישראל בחדא אף עכו"ם בחדא אלא לאפוקי משיכה; אבל חליפין לא. וכדמוכח לקמן גבי נמכר לעכו"ם דאמרינן בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו? חליפין -- אלמא בשאר דברים מהני חליפין לעכו"ם.

דף ג עמוד ב

מנינא דסיפא למעוטי מאי למעוטי חליצה:    הוה הדין דהוה מצי למימר למעוטי כסף, לומר דלא מקשינן יציאה להויה כדאיתא לקמן. אלא נקט חליצה מפני שמוציאה באשה אחרת.

ותו הא דתנן האב זכאי בבתו בקדושיה מנא לן:    כלומר בנערה. אבל בקטנה פשיטא דהשתא זבוני מזבן לה, כסף קדושין מבעיא?!   ואם תאמר ומנןא לן דמתניתין ד"האב זכאי בבתו" בנערה קאמר? יש לומר מדתנן לקמן בפרק שני "האיש מקדש את בתו כשהיא נערה".

וכי תימא נילף מבשת ופגם:    יש לדקדק היכי ילפינן קדושין מבשת ופגם, דאדרבה עיקר בשת ופגם כי איתנהו דאב -- מקדושין ילפינן להו בכתובות פרק אלו נערות (דף מ:) משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין!

והרבה תירוצין נאמרו בו. אבל רבותינו הצרפתים פירשו דודאי האב רשאי לקדש את בתו אפילו נערה דכתיב "את בתי נתתי לאיש הזה" - כל נתינות במשמע. ואפילו למוסרה לחופה. וא"א(?) בשמסרה בעודה קטנה דהא בת סקילה היא כדכתיב "ואם אמת היה הדבר הזה וסקלוה" - ואי בשמסרה לחופה כשהיא קטנה לאו בת קטלא היא. ואי סרחה לאחר שנכנסה לחופה וגדלה בחנק היא. וכיון שלמדנו שהאב רשאי למוסרה לחופה כשהיא נערה בשתה ופגמה דאב נינהו. דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין.   והא דאמרינן ואימא הני מילי קטנה אבל נערה מקדש איהי נפשה ותשקול כספה הכי פירושו: אבל נערה דאית לה יד בין היא ובין אביה מקבלין קדושיה וכיון שכן כי מקדשה איהי נפשא תשקול איהי כספא. ואתינן למפשט מהפרת נדרים שהכל ברשות האב ולא ברושתה כלל. דאילו היתה ברשות עצמה כלל הואיל ונדרה מדעתה היאך מיפר האב. והלכך כיון דמצי מסר לה למנוול ומוכה שחין - בשתה ופגמה דידיה נינהו. וכיון שכן ודאי איהי לא מקבלא קדושיה כלל. דהשתא איהו מקבלא קדושי ואיהו שקיל כספא.

ורבינו תם פירש דהכא לאו אקדושין קיימא אלא אמעשה ידיה פרכינן לומר למה לי למילף דמעשה ידיה לרבה מ"כי ימכר"? לילף מהפרת נדרים; אי נמי, מקנסא וכולי. וכי תימא נילף מבשת ופגם, ודחינן שאני בשת ופגם, ואין ללמוד מעשה ידיה מבשת ופגם מדוכתי אחריתי. וכן פירש ראב"ד.

ויש מפרש דלרווחה דמילתא קא פריך, לומר דאף כשתמצא לומר דבשת ופגם מדוכתא אחריתי נפקא לן דאבוה הוי -- אפילו הכי אין ללמוד מהן קדושין.

דאביה נמי אית ליה צערא בגוויהו - כך היא גירסת הספרים.     ואם תאמר אם כן בייש עני בן טובים ליהוי בשתו ופגמו דבני משפחה!    ויש לומר דהכי קאמר: אין ללמוד מעשה ידיה ולא כסף קדושיה מבשת ופגם דדילמא כי זכי ליה רחמנא התם משום צערא דאית להו בגוייהו; מה שאין כן במעשה ידיה ולא בקדושיה^[1].

ורש"י ז"ל נראה דגריס "דאביה נמי שייך בהו", כלומר שהוא יכול ליטול ממון ולבייש בבשת זה למוסרה בביאת קדושין למנוול ומוכה שחין.

דף ד עמוד א

זרע זרעה פסול מנין:    יש מי שגורס כן. דאי זרעה ממש פסול - מאי איריא משום זרע? הא מכיון שבא עליה פסול-- פסלה לה, כדאיתא ביבמות פרק אלמנה. וכדמוכח מבת כהן. אלא זרע זרעה פסול כגון שיש לו^[2] בן כשר והלך הבן ונכבש על הערוה והוליד ממנה בן ממזר.    ואפילו לגירסת הספרים דגרסי "זרע פסול מנין" ה"? מפרשים לה בזרע זרעה ולא בזרעה ממש.

לזרע זרעה לא אצטריך קרא בני בנים הרי הם כבנים:    ואם תאמר, והא בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קטו.) לא משמע הכי דאמרינן התם "ובין אין לו" - אין לי אלא בן; בן הבן, בת הבן מנין? ת"ל "ובן אין לו"-- עיין עליו -- אלמא בן בן צריך קרא.  יש לומר "בן" משמע בן ממש אבל "זרע" - כל יוצאי ירכו נקרא "זרעו". והכא דקאמר בני בנים הרי הם כבנים -- לא בני בנים הרי כבנים דוקא קאמר אלא 'זרעו' הרי הוא כבנים. וכן משמע בסנהדרין דתניא מעביר בנו ובתו. בן בנו וכולי מנין? ת"ל כי מזרעו -- אלמא 'זרעו' משמע כל יוצאי ירכו אבל "בנו"-- בנו ממש משמע.

כי איצטריך קרא לזרע פסול:    יש מקשים בזרע פסול נמי לא צריך קרא, ותדע דתנן ביבמות פרק כיצד: מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן היבום. וכן מי שיש לו אח מכל מקום זוקק את אשת אחיו ליבום. ואמרי עלה בגמרא: מכל מקום לאתויי מאי? לאתויי ממזר. ואקשינן פשיטא! אחיו הוא!. סלקא דעתך אמינא ליליף אחוה אחוה מבני יעקב. מה התם כשרים ולא פסולין הכא נמי כולי -- אלמא זרע פסול נמי לא צריך קרא.   וניחא להו ד"זרע" משמע זרעו מיוחס אחריו אבל "בן" ו"אח" משמע כל שהוא בנו ואחיו.

ואנא, גברי חזינא, תיובתא לא חזינא. דהתם נמי בן ממזר מקרא נפקא לן כדאמרינן התם מי שיש לו בן מכל מקום לאתויי מאי? לאתויי ממזר. ואמרינן מאי טעמא?. ואהדרינן אמר קרא: ובן אין לו -- עיין עליו. ואח ממזר דפשיטא לן התם דאחיו הוא לאו מנפשא איפשיטא להו התם אלא מבן הוא דאיפשיטא, דכיון דבנו הוא כדנפקא לן מ"אין לו", אם כן פשיטא דאחיו הוא. ותדע לך מדאמרינן התם פשיטא אחיו הוא, ופרקינן מהו דתימא ליליף אחוה אחוה מבני יעקב מה התם כשרים ולא פסולין הכא נמי כשרין ולא פסולין. ואמרינן ואימא הכי נמי. ופרקינן מדמפטר פטר, מזקק נמי זקיק -- אלמא כל עיקר לא איפשיט לן התם אלא מדפטר אשת אביו מן היבום, וההוא לא נפקא לן אלא מ"אין לו" - עיין עליו. אבל בן ואח משמע כל שהוא בנו ואחיו.

אי אשמועינן מעשה ידיה משום דקא מתזנה מיניה:    פרש"י ז"ל דקא מתנא מיניה -- ודעתיה על מעשה ידיה. אבל קידושין דמעלמא קאתו, לא היתה דעתו עליהם לזונה בשבילן.  ואינו מיושב לפי לשון הגמרא. דהא משמע דמשום דהני מזונות גרמי להו והני משום דלאו מזונות גרמי להו. ואי כפרש"י הוה לן למימר "משום דשכיחי ודעתיה עלוייהו. אבל הני דמעלמא קא אתו - לא".

ונראה לי דהכי פירושא: משום דקא מיתזנא מיניה דמעשה ידיה מכח מזונות קא אתו, דכל דאכלה שבחא ועבדא טפי כדאמרינן בגיטין הקדש גופיה ניחא ליה דליכול עבדא כי היכי דלישבח, כלומר וליעביד טפי, והלכך הוו להו מעשה ידיה בגדול מזונותיו.

אבל קדושין דמעלמא קא אתו ומזונות לא קא גרמי להו אימא דידה הוו. קמ"ל.

לא נצרכה אלא לבגר אילונית. סד"א בבגרות לא תיפוק. קמ"ל:    הקשה הראב"ד, דזבין לה אימת? אי דזבנא בעודה קטנה -- בבגרות מאי בעיא גביה? דהיינו בשנת עשרים, וכדאמרינן "תביא ראיה שהיא בת עשרים והיא אילונית". והא נפקא לה בשש.   ופריק: כשמכרה כשהיא בת שש עשרה דעדיין היא קטנה כיון שלא הביאה שערות ונפקא כשהיא בת עשרים.

והקשה עוד, לרב דאמר ביבמות גבי סריס שלא הביא שתי שערות אכל חלב מבן י"ג עד י"ח נעשה גדול למפרע היכא הוה סלקא דעתין דלא תיפוק? אדרבה כשהגיע לעשרים ולא הביאה ב' שערות איגלי מילתא דגדולה היתה בשעת מכירה ומכירה בטעות היתה ואהדרי זביני.  וניחא ליה, דנעשה גדול למפרע דקאמר רב משעה שנולדו בו סימני סריס קאמר. והכא כשמכרה בשנת י"ו ונולדו בה סימני אילונית בשנת י"ז - דמכירתם מכירה. וכשהגיעה לעשרים נעשה בוגרת משנת י"ז ולמעלה ומחזיר לה אדון מעשה ידיה דמשנת י"ז עד שנת עשרים שעשתה עמו.

והרמב"ן נר"ו כתב דעיקר קושיא ליתא. דלרב משכחת לה דזבנה בת ט' או בת עשר כשהיתה קטנה ויצאה בשש, וכשהגיעה לעשרים ונודע שהיא אילונית נעשית גדולה למפרע ואיגלי מילתא שהיה דינה לצאת מבת י"ב שנה ומחצה. נמצא שהוא צריך להחזיר לה מה שעשתה עמו יותר. וכן הא דאמר רב אשי לא נצרכה אלא לעיקר זביני דאילונית. סד"א לא הוו זביני -- הכא נמי קאמר דלכשתהיה בת עשרים ואיגלי מלתא שהיא אילונית - בטל מקחו ויחזירו זה לזה.

דף ד עמוד ב

מה אמה העבריה נקנית בביאה נקנית בכסף:    הקשה הרמב"ן נר"ו, והא לאו משום קולא דביאה היא אלא שאין קנינה לשם אישות.   איכא למימר דעדיפא מינה מקשינן; דאפילו בתורת קל וחומר אתית לה - קל וחומר פריכא הוא דיבמה תוכיח, מה ליבמה שכן אין נקנית בשטר.

ואם תאמר, מכל מקום קל וחומר איצטריך ליה כיון דמצינו ביאה שקונה במקום שאין כסף קונה.     ואיכא למימר דהכי קאמר: הואיל ואין היבמה נקנית בשטר, אף על פי שקונה בכל מקום, ממילא אשמועינן דכסף שאינו קונה ליבמה לאו משום קולא וחומרא הוא אלא שאין היבמה צריכה ביאה שהיא עושה נשואין, דזקוקה ועומדת היא. אבל לגבי קניה כסף עדיף מביאה.

מה לאמה העבריה שאין קניינה לשם אישות:    קשיא לי והא אמרי רבנן מעות הראשונות לקדושין ניתנו.  ויש לומר, דלקידושין ממש לא ניתנו, דהא נפקא בלא גט.

ליבמה שכן זקוקה ועומדת:    ואם תאמר, מכל מקום ביאה עדיפא וקל וחומר אכתי איתיה, דמה כסף אחר זיקה --שאינו גומר ביבמה-- קונה, ביאה --שגומרת אחר זיקה-- אינו דין שתקנה?! דכי האי גוונא אמרינן לקמן ומה כסף אחר כסף --שאינו גומר-- קונה, חופה --שגומרת אחר כסף-- אינו דין שתקנה?!.   ויש לומר דהכי קאמר, לא מצינו ביאה אלא בזקוקה, ואי אמרת קל וחומר כסף, אם כן הדרינן לפרכינן מה לכסף שכן פודין בו הקדשות.

דף ה עמוד א

מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשרות:    אבל שטר אין בו הקדשות, פירש"י ז"ל אם כתב שטר על מעות - אין הקדש פדוי, דבעינן 'ונתן הכסף וקם לו’ -- ואינו מחוור. דבכי האי גוונא אפילו באשה אינה מקודשת דאילו האומר לאשה "הרי את מקודשת לי במנה ומחייב אני עצמי לך בשטר באותו מנה" - אינה מקודשת דמנה אין כאן, ושטר אין כאן; שהרי אינו מקדשה בשטר אלא במנה ומנה איננו כאן.   צ"ע ההיא דכתב לכהן ואפילו לכשיתן בקדושין אם מקודשת כיון שנתן לה ללוי פרעון השטר ולא לשם קדושין של עכשיו. וכדתנן בבכורות פרק יש בכור גבי פדיון הבן ומייתינן לה בריש פרק הנושא את האשה כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים ובנו אינו פדוי. ואיתמר עלה אמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן. ומה טעם אמרו אינו פדוי? כדי שלא יאמרו פודין בשטרות -- דאלמא אפילו דבר תורה אינו פדוי עכשיו אלא לכשיתן. והכא נמי אינה מקודשת עד שיתן, וההיא שעתא בכסף מתקדשת ולא בשטר.

ומשום הכי נראה לי לפרש מה לשטר שכן אין פודין בו הקדשות -- אם כתב בשטר "הקדש זה פדוי" - אינו פדוי, דומיא דשטר קידושין שכותב לה "הרי את מקודשת לי".

יאמרו כסף מכניס כסף מוציא. יאמרו סניגור יעשה קטיגור:    וכסף שמוציא באמה העבריה אינו קטיגור דלא נכנסה אלא לשפחות.

הא דתניא "הרי זה גיטך על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם":    כתבתיה בגיטין בפרק המביא תניין ובפרק המגרש בסייעתא דשמיא.

ירושלמי:    אמר רבי יודן קל וחומר לבת חורין שתקנה בחזקה. ודין הוא. ומה אם שפחה כנענית - שאינה נקנית בביאה - נקנית בחזקה, זו שהיא נקנית בביאה אינו דין שתקנה בחזקה?! תלמוד לומר "ובעלה"-- בביאה היא נקנית ואינה נקנית בחזקה

פירוש: משום דביאה מפורש בקרא בהדיא טפי מכסף ושטר נסיב ליה "ובעלה" והכי קאמר תלמוד לומר "כי יקח..ובעלה..ויצאה והיתה" דכתיבי בקרא, אבל חזקה דלא כתיבה - מקל וחומר לא מרבינן לה.

ומיהו לדידן דמהדרינן לרבויי קניות מ"מ(?) בגמרא -- מקל וחומר דשפחה לא אתיא, דאיכא למיפרך מה לשפחה כנענית שאין קנינה לשם אישות כדפרכינן באמה העבריה כנ"ל.

כסף נמי איתיה באמה העבריה בעל כרחה:    פירש"י ז"ל שכן אביה מוכרה בעל כרחה. ותימה, דכיון שהאב זכאי במכירתה ומדעתו מכרה -- דעת האב כדעתה וידו עדיפא מידה. שאם אין אתה אומר כן אף כסף באישות אשכחן בעל כרחה שכן אב מקבל קדושיה בעל כרחה! ואם תאמר כסף בעל כרחה בעלמא לא אשכחן וקדושי כסף אכתי לא קים לן -- אם כן אף מדעתה באישות לא אשכחן.

וקשה מזו פירש"י לקמן גבי הא דאמרינן גבי חופה מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בעל כרחה ביבמה ושטר בגירושין וכסף באמה העבריה שאביה מוכרה בעל כרחה. וזה קשה דאם כן אף חופה אשכחן בעל כרחה שכן האב מוסרה לחופה שלא מדעתה כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה. ועוד, היכי קאמר באישות בעל כרחה לא אשכחן דהא אשכחן בקדושין בין בקטנה בין בנערה.

ותירצו בתוספות כיון דקדושין וחופה לא חשיבי בעל כרחה דאנן סהדי דמינח ניחא לה והיינו דאמרינן הכא ולקמן דכסף באישות בעל כרחה לא אשכחן; ואמרינן לקמן דחופה בעל כרחה לא אשכחן.

ואם תאמר והא איכא שמסרה למנוול ומוכה שחין, ואף על פי שעומדת וצווחת.    --מסתברא דאף זו מינח ניחא לה כדריש לקיש דאמר טב למיטב טן דו מלמיתב ארמלי וכדאמרינן ביבמות (שלהי האשה רבה) המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו?, ואסיקנא טב למיתב טן דו. ואמרינן דשושמ?א גברא כורסיא ביחרתה(?) רמו לה. ותאנא כולן מזנות ותולות בבעליהן.

אבל רבינו תם פירש כסף באמה העבריה בעל כרחה - שהאדון מיעדה בכסף שפחות בעל כרחה ובעל כרחו של אב. ואף על פי שמדעתו מכרה האב, הא לא מכרה הוא אלא לשפחות ובשעת ייעוד מיהא אפילו בעל כרחו הוא קונה אותה, והתורה זכתה לו ביעוד.   ודחי: באישות מיהא בעל כרחה לא אשכחן -- דמכירה זו לשפחות היתה, מה שאין כן בכסף קדושי קטנה או נערה על ידי האב דכיון שהאב מקבלן מדעתו ומרצונו -- לא קרינן ביה בעל כרחה, דדעת האב כדעתה.

וא"ת כיון דיעוד בעל כרחה אשכחן היכי אמרינן לקמן דחופה בעל כרחה לא אשכחן - הא ודאי אשכחן! דיעוד לאו נשואין עושה ונמצא שלאחר יעוד כונסה אדון לחופה בעל כרחה!  ותירצו בתוספות דחופה שלאחר יעוד אינה בעל כרחה כלל אלא צריך מדעת האב.

וא"ת הא אמרינן בהמביא מנין שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כרחה שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בעל כרחה -- אלמא שהוא מדעת האב חשבינן ליה בעל כרחה.   יש לומר דהתם בעל כרחו ובעל כרחה קאמר, דכשם שהיא מתגרשת על ידה בעל כרחה כך היא מתגרשת על יד אביה בעל כרחו. אי נמי, יש לומר דלגבי קדושין דאין לה יד כלל לקבל קדושיה אלא מדעת האב חשבינן דעת האב כדעתה, דידו עדיפא מידה; אבל לגבי גיטין שהיא מתגרשת בין על ידה בין על יד אביה [דשתי ידים זוכות כאחת כדתנן בפרק התקבל נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה. ונערה לאו דוקא כדמוכח לקמן במכלתין בהא דבעיא מיניה רבא מרב נחמן נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה. וכמו שכתבתי בפרק התקבל בס"ד] -- הלכך דעתה חשיב דעת וכל שאינה רוצה להתגרש אף על פי שרצה האב וקבל לה גיטה -- חשבינן ליה בעל כרחה.

וכסף אינו מאכיל בתרומה והאמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה וכולי:    קשיא לי, אמאי שביק מתניתין דקתני בפרק "אף על פי" הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה, ונסיב ליה מימרא דעולא?  ויש לומר דהא דעולא עדיפא לה דקאמר בהדיא דמדאורייתא בשעת אירוסין קא אכלה ואינה צריכה להמתין כלל, דאלמא כספא מאכילתה בתרומה ואף על פי שלא הגיע זמנה ואין הבעל חייב במזונותיה. דאילו למתניתין (שאינה אוכלת עד שיגיע זמנה) איכא למימר שאינה אוכלת מחמת כספא אלא מפני הגעת זמנה והואיל והבעל חייב במזונותיה [כענין שאמרו בנדרים פרק נערה המאורסה דתנן התם בוגרת ששהתה י"ב חדש ואלמנה ל' יום ר' אליעזר אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה תפר. ואמרינן עלה בגמרא אמר רבה ר' אליעזר ומשנה ראשונה אמרו דבר אחד] -- הלכך הא דעולא עדיפא ליה. כן נראה לי.

דף ה עמוד ב

אמר רבא שתי תשובות בדבר כולי ופריק להו אביי.    ורבינו אלפסי לא הביא הא דרב הונא כלל, וכן לא הביא הא דאמרינן בריש מכלתין "מנינא דרישא למעוטי מאי? למעוי חופה" -- נראה דסבירא לה דספיקא הוי. וכן כתב רבינו חננאל דספיקא הוי דהא פריק' כל מאי דאקשן ליה ואף על גב דסתם תלמודא קאמר "למעוטי חופה" והדר בעו "ולרב הונא מאי איכא למימר?" -- לא אמינא למדחי דרב הונא בהכי, דהא לקמן (דף ח.) אמרי דכותה: "ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים, ומאי ניהו? חליפין". ואקשינן "ולרב נחמן דקאמר פירי לא עבד חליפין מאי איכא למימר?", ובההוא ודאי כרב נחמן. והרבה כיוצא בה. ורבא נמי דאקשי ליה הא פרקינהו אביי לתשובותיו. ואף על גב דאביי ורבא הלכה כרבא - בהא מדשתיק ליה רבא שמע מינה דקבולי קבלה מיניה. ועוד דהוה ליה רב הונא ואביי רבים לגבי רבא.

אבל בעל הלכות גדולות כתב דהא דרב הונא ליתא מדאמרינן לעיל מנינא דרישא למעוטי מאי? למעוטי חופה. ומטין דבריו. דהא דאמרינן לקמן "ומאי ניהו חליפין. ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי איכא למימר" לא דמיא להא, דהכא קאמר תלמודא להדיא סתם למעוטי דרב הונא -- אלמא מוסכם הוא אצלם דרב הונא ליתא. אבל לקמן דאמרינן ומאי ניהו חליפין -- לאו תלמודא נסיב ליה אלא דחויי הוא דקא דחי לסיעתיה דרב יוסף מההיא, ולאו בעיקר אלא בדרך קושיא ותירוץ.

וביבמות פרק הבא על יבמתו בשמעתא דיש חופה לפסולות (דף נז:) משמע נמי דמלתא פשיטא להו דחופה אינו קונה דאמרינן התם:     אמר רמא בר חמא יש חופה לפסולות באנו למחלוקת ר' מאיר ור' אליעזר ור' שמעון. לר' מאיר דאמר קדושין פסלי כדקתני אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא יאכלו בתרומה - חופה נמי פסלה. לר' אליעזר ור' שמעון דאמרי קדושין לא פסלי-- חופה נמי לא פסלה. ואקשינן: ממאי? דלמא עד כאן לא אמר רבי מאיר התם אלא בקדושין דקני לה אבל חופה דלא קני לה לא     -- אלמא מפשט פשיטא להו דחופה לא קני לה אלא שיש לחוש לדברי ר' ???? שלא להתירה לשוק בלא גט.

הא נתן הוא ואמרה היא לא הוו קדושין:    פרש"י דדמי לכי תלקח אשה לאיש. וכבר כתבתי למעלה בריש מכלתין דתלקח אשה לאיש לא משמע אלא שתתרצה בקדושין וקדושין נינהו. אלא הפ' ד"כי יקח" משמע שכל הלקוחין (דהיינו נתינה ואמירה) תלוין בו וכשאמרה היא הוה ליה כי תקח את עצמה. וכן פירשו בתוספות. אבל נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוו וחיישינן מדברנן.

וא"ת ולידוק מינה נמי נתנה היא ואמר הוא?   ותירץ הראב"ד דההיא לא פסיקא ליה דאיכא אדם חשוב דהויא מקודשת גמור כדאיתא לקמן. וכן בתוס' רבותינו הצרפתים.

אבל רבינו אלפסי והרמב"ם (פ"? מהל' ? ה"?) כתבו דנתנה היא ואמר הוא אין כאן בית מיחוש - ונראין דבריהם. דהא דאמרינן לקמן דבאדם חשוב מקודשת, היינו דוקא בשחזר הוא ואמר לה "התקדשי לי בהנאה זו שאני מקבל ממך מתנה זו". וכן פירש שם רבינו חננאל ז"ל. ואם כן הוה ליה כנתן הוא ואמר הוא. אבל נתנה היא ממש ואמר הוא-- אינה מקודשת. והדין נותן. שאם נתנה היא במה קנאה? אדרבה דמי ל"כי תקח אשה איש". והלכך נתנה היא, אף על פי שאמר הוא - אמירה דידיה בלא נתינה לית בה חששא ואינה מקודשת.

ואם תאמר, נתן הוא ואמרה היא אמאי אינה מקודשת גמורה דהא אמרינן לקמן בסמוך היה מדבר עמה על עסקי גטה וקדושיה ולא פירש -- ר' יוסי הגלילי אומר דיו.    ותירצו בתוספות דהכא בשלא דברו מעיקרא בעסקי קדושין כלל אלא השתא הוא דאמרה ליה "תן לי דינר ואתקדש אני לך" ונתן לה ולא פירש; דהא לא אמר איהו מידי, לא השתא ולא מעיקרא.

והא דאמרינן לקמן תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך - מקודשת מדין ערב -- דוקא בשחזר הוא ואמר לה בשעת נתינה "הרי את מקודשת לי במנה זה שאני נותן לזה". הא נתן ולא פירש-- אינה מקודשת. ואף על פי שהדברים מראין לדעת מה שאמרה לו נתן הוא כמו שפירש דמי -- מכל מקום הודאת עדים בעינן, דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין, אם כן כיון שלא פירש כאן ואפשר שלשם מתנה נתן ולא לשם לקידושין --אף על פי שהוא מודה דלשם קדושין נתן כמו שאמרה-- אפילו הכי אין כאן עדות שמיעה ולא ראיה לשם עדות אלא שהם דנים כונת הלב ואין כאן עדות.

אבל כשהיו עסוקין באותו ענין כיון שהוא בעצמו נתרצה בהם מעיקרא הרי זה כאילו פירש עכשיו בשעת נתינה - דאדבורא דנפשיה קא סמיך ויהיב.

והא דתנן אהא הרי זה נזיר וכולי ואמר שמואל שהיה נזיר עובר לפניו -- הא לאו הכי לא. ואם תאמר ומאי קושיא? דשאני התם דליכא ידים כלל! דבלשון "אהא" מאי ידים איכא בנזירות טפי מתענית? אבל בקדושין ידים מיהא איכא אלא דאינן מוכיחות מדלא פירש מקודשת למי.  ותירץ הראב"ד דהתם בריש נזיר מוכיח דאפילו תופש בשערו דאיכא ידים קאמר דאינו נזיר אלא אם כן נזיר עובר לפניו.

ובנמוקי הרמב"ן נר"ו תירץ משום ד-"אהא" משמעתו לנזירות שהוא אומר אהא אני בעצמי,דמשמע נזיר שהוא תאר השם. אבל אינו יכול לומר אהא אני תענית אלא אהא עומד בתענית. וזה שאמר "אהא" ולא פירש יותר -- על עצמו קאמר. ומכל מקום ידים שאין מוכיחות קרי להו דדילמא אהא בתענית קאמר.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כשמואל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דפלוגתא דאביי ורבא היא בפרק קמא דנדרים. דרבא סבר לא הויין ידים וקיימא לן כרבא. והלכך לענין קדושין, אמר לה "הרי את מקודשת" ולא אמר לה "לי"-- אינה מקודשת.  ומיהו איכא למימר דחוששין לה וצריכה גט. ותדע לך דהא בפרק המגרש אמרינן דהיכא דלא כתב לה "ודין דיהוי ליכי מינייכי" הויין ידים שאין מוכיחות ולרבי יהודה דבעי ידים מוכיחות אינה מגורשת ואפילו הכי מסתברא דהיכא דכתב לה "הרי את מותרת לכל אדם" ושאר תורפיה דגט חיישינן לה ואי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה ממנו גט ונפסלה מן הכהונה. אבל לגבי נדרים כל היכא דלא הוי מוכיחות לא הוו ידים כלל.

ויש אומרים דאפילו בגיטין וקדושין למאן דאמר לא הויין אין חוששין לה כלל. ולרבי יהודה דאמר צריך לכתוב "ודן"[?] או לא כתב לה אין כאן בית מיחוש.

ומיהו אנן בגירושין חוששין לרבנן והויא ספק מגורשת דרבא גופיה דאית ליה ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים מתרץ בפרק קמא דנדרים אנא דאמרי אפילו לרבנן וכולי לומר דבלא כתב "ודין" איכא ידים מוכיחות.

ואיכא למימר דהיינו בעיין דבעינן בפרק המגרש: בעינן "ודין" או לא בעינן "ודין"? - לומר אי הויין ידים מוכיחות בלא "ודין" כתירוץ רבא ריש פרק נדרים או לא. דאי לא הוו מוכיחות בודאי לא הוי גט.

ומיהו אף על גב דקיימא לן דבעינן "ודין" להתירה בעלמא לחוש לדברי ר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות הוי ידים -- אף על פי כן בסיפא דהא דשמואל כדאמ'^[3] הרי את מגורשת או הרי את מותרת לכל אדם אף על גב דלא אמר "ממני" הויא מגורשת ודאית, דהתם בפרק המגרש לא קרי ליה ר' יהודה "ידים שאין מוכיחות" אלא משום דאמרינן מדלא כתב לי גט אמרינן דלמא בדבוריה גרשה ושטרא ראיה בעלמא הוא. אבל הכא דגיטא כתקניה אכתיב ומוכיח הוא מתוכה דבדידיה מגרשה לה --אף על גב דבשעת נתינה לא אמר לה "הרי את מותרת ממני"-- לא מעלה ולא מוריד; דכיון דמסר לה גיטה ואמר לה "הרי את מגורשת בגט זה" - כמאן דאמר לה "ממני" דמי, דהא "מינאי" כתיב בגיטה. דלא גרע מנזיר עובר לפניו.   וכל שכן למאי דאמרינן בפ"? דנדרים דלא קרי ליה ידים שאין מוכיחות אלא משום דלא כתיב ביה "מינאי" ואפילו הכי קאמר רבא התם אנא דאמרי אפילו לרבנן, דעד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא משום שאין אדם מגרש אשת חבירו, וכל שכן הכא דכתב ביה "מינאי" ואף על גב דלא אמר "ממני" בשעת נתינה -- מוכיח הוא ודאי שהוא מגרשה שאין אדם מגרש אשת חברו.

וכן יראה מדברי רבינו אלפסי והרמב"ם ומדברי בעל הלכות גדולות דבקידושין הזכירו "הרי את מקודשת לי" כיתירוצי דגמרא ובגרושין כתבי דברי שמואל כצורתן --"הרי את מגורשת" "הרי את מותרת לכל אדם"-- ולא כתבו בו "ממני" כלל, דאלמא בנתינת גט לא צריך.

דף ו עמוד א

אלא הכי קאמר האומר חרופתי ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה:    כלומר, אבל בעלמא האומר חרופתי אינה מקודשת דממקרא ליכא למילף דההוא יחוד בעלמא הוא שהרי בשפחה כנענית הכתוב מדבר שאין קידושין תופסין בה. ומעיקרא הוה סלקא דעתן כמאן דאמר בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר דשייכי בה צד קידושין כדפרש"י.

ונראה מדבריו דלדידן דקיימא לן כר' עקיבא דאמר דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר, האומר חרופתי בכל מקום מקודשת. וכן כתב הרמב"ם ז"ל - הרי את ארוסתי הרי את לקוחתי הרי את חרופתי-- הרי זו מקודשת.    וקשיא דהא פלוגתא דאמוראי היא בפרק השולח, חציה שפחה וחציה בת חורין אי תפסי בה קדושין כלל או לא. ומשמע נמי התם דאפילו למאן דאמר דתפסי בה קידושין לא קדושי ודאי קאמר אלא ספק מקודשת היא דהויא, ואי נשתחררה וקבלה קידושין מאחר מקודשת לשני מספק וצריכה גט משניהם -- אלמא ספיקא הוי אי "נחרפת" מאורסת קאמר או מיוחדת קאמר. אם כן אפילו לדידן דקיימא לן דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר - האומר "חרופתי" אמאי מקודשת גמורה?

ומסתברא דאפילו למאי דאוקימנא ברייתא באומר חרופתי ביהודה סבירא לן כמאן דאמר בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר אלא דמעיקרא הוה סלקא דעתין דהאי תנא דברייתא סבירא ליה כמאן דאמר התם דבחציה שפחה וחציה בת חורין תפסי בה קידושין גמורין אבל השתא הדרינן למימר כמאן דאמר התם דאין קדושין תופסין בה כלל. אי נמי, כמאן דאמר ספיקה הוי והכא בקדושי ודאי קאמר, לומר דביהודה מקודשת ודאי. אבל בעלמא ספיקא הוי כנ"ל.

ועוד יש לומר להעמיד דברי רש"י והר"מ דאפילו למאן דאמר התם דלא תפסי בה קדושי ודאי-- הכא מקודשת, דמכל מקום כיון דאשכחן יחוד צד חירות בלשון זה, אי מקדש בהאי לישנא מקודשת - דהא שייך ביחוד צד שתופסין בו קדושין ולאו משום דנחרפת מאורסת ממש היא. ותדע לך דהא אנן כי בעי "צלעתי" "סגורתי" לאו משום שיקח אחת מצלעותיו ויסגור בשר משמע לן דהוי לשון קדושה ממש אלא משום דנאמר בענין אישות. והיינו דכתב רש"י דשייכי בה צד קדושין ולא קאמר דשייכי בה קדושין.

ומפירושי רבינו חננאל נראה שאינו גורס כל האי שקלא וטריא אלא "תא שמע האומר הרי את חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה" וזה לשון הרב:     איבעיא להו האומר חרופתי מהו. ופשטוה מהא דתניא האומר חרופתי מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה.

במאי עסקינן. אילימא כשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה - מנא ידעה מאי קאמר?:    רש"י ז"ל פירשה אכולהו לישני ואפילו אהרי את לקוחתי וזקוקה לי דהוו לישני מעליא; דאי לא ידעה מאי קאמר ולא היו עסוקין מעיקרא בעסקי קדושין - אינה מקודשת כלל. דהיכי מקנא נפשה אי לא ידעה מאי קאמר לה.

והרב בעל העיטור כתב דהיכא דמקדש בלישנא מעליא --אף על גב דאין עסוקין באותו ענין-- מוקדשת. אבל כי מקדש לה בהני לישני דמיבעיא לן: אין עסוקין באותו ענין-- לאו כלום הוא, עסוקין באותו ענין-- בעיא ולא אפשיטא.

ונראה לי שהזקיקו לפרש כן הא דאמרינן הכא במאי עסקינן דאמר לה בהני לישני והכי מיבעיא להו הני לישני לקדושין משמע או למלאכה משמע -- דאלמא בעיין אהני לישני היא ועלה קא קשיא לן "היכי דמי? אילימא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה" (ס"א אי בהני לישני מעליא מקודשת ואף על גב דאינו מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה).   ולא נראה דבריו. דהיכא דאין עסוקין באותו ענין אי אמר לה בלישנא דלא ידעה ליה אינה מקודשת אבל ודאי היכא דקאמר לה בלישנא דידעי לה נשי כגון "הרי את מקודשת לי" דכולהו נשי ידעי ליה -מקודשת, דהא ידעה מאי קאמר וגמרה ומקדשא. ומעיקרא אכולהו לישני אקשינן היכי דמי דאי עסוקין אפילו בכולהו נמי מקודשת ואי בשאין עסוקין אפילו בכולהו אינה מקודשת. וכי אוקימנ בעסוקין באותו ענין הדרינן למימר דאפילו הכי איבעיא לן בהני לישני אי לישנא דקידושין הן דאי לא טפי גרעי משתיקה. ומיהו אמר לה "הרי את זקוקתי" או דדמו ליה מהני לישני מעלי' דסתם נשי לא ידעי ליה מסתברא אי מודה דידעה ולשם קידושין קבלינהו-- מקודשת. אבל אמר לה בהני לישני דאיבעיא לן אף על גב דתרוויהו מודו דלשם קידושין נתכוונו וסהדי נמי אמרי דלהכי מכווני-- אינה מקודשת ודאית. וכן כתב הראב"ד.

ר' יהודה אומר צריך לפרש:    פירש הראב"ד ז"ל אחר שנתנו לה צריך שיאמר לה "הא גיטך". ואפילו למאן דאמר כנסי שטר חוב זה או שנתן בידה והיא ישנה שצריך שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה "הרי גיטך" -- התם הוא דבטילי בטליה כי אמר לה שטר חוב הוא, אי נמי בישנה דלאו בת איגרושי היא. אבל הכא - סגי ליה בהכי.

ותמיהא לי דהא רבי שמעון בן אלעזר דאית ליה הכי פליג אפילו בששלפתו מאחריו ועייק לה חרציה וקאמר דאינו גט עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה כדאיתא בריש פרק הזורק בגיטין. אלא שאין אנו צריכין למה שכתב הרב ז"ל דקיימא לן כר' דאמר דאינו צריך ליטלו הימנה אלא שיאמר "הא גיטך" כדאיתא התם.

ומיהו נראה לי דהכא אפילו לר' דאמר אינו צריך שיטלנו ממנה, הכא צריך הואיל וקנאתו לגמרי. דהא אי בעי למיהדר ביה לא מצי הדר דמימר אמרה ליה את בסתמא יהבת ואנא למתנה איכווני, וכיון שכן אינה מקודשת עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה והויא לה כנסי סלע שאני חייב ליכי ולאחר שנטלתו ואמר התקדשי לי בו דאפילו רצתה אינה מקודשת עד שיטלנו ממנה. ודמיא למאי דאמרינן בגיטין פרק המגרש גבי כיצד יעשה? יטלנו ממנה וכולי - אפילו תימא ר' דילכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו ליפסל בו. והכא דכותה היא ועדיפא מינה דקנאתו לגמרי.

אמר אביי מענין לענין ובאותו ענין:    והיינו תנאי דר' דאמר עסוקין באותו ענין כרבי יהודא ור' אלעזר ב"ר שמעון דאמר מענין לענין ובאותו ענין כר' יוסי. והלכך הלכה בהא כר' אלעזר ב"ר שמעון. ואפילו נסתלקו מענין לענין ובאותו ענין. וכדתנאי דקאמר לאו אדשמואל קאי אלא אעיקר פלוגתא דר' יוסי ור' יהודה. והני תנאי כהני תנאי קאמר.

אבל ראיתי להרב בעל העיטור שכתב שאם נסתלקו מענין לענין ובאותו ענין-- אינה מקודשת כרבי. ולפי דבריו "כתנאי" אדברי שמואל קאי, כלומר דרבי ור' שמעון בן אלעזר פליגי בדר' יוסי. דרבי סבר דדברי ר' יוסי בעסוקין ממש ור' שמעון בן אלעזר אפילו אין עסוקין ממש. ובתוספתא מצאתי כדברי ר' יוסי בעסוקין באותו ענין ממש. ור' שמעון בן אלעזר סבר אפילו אין עסוקין בדבר. דגרסינן התם פרק שני דמכלתין :     נתן לה קדושיה ולא אמר לה "הרי את מקודשת לי" -- ר' יוסי אומר מקודשת, ר' יהודה אומר אינה מקודשת. ואם היו עסוקין באותו ענין-- מקודשת. -- אלמא לא נחלק ר' יהודה אלא בשאין עסוקין באותו ענין אבל בעסוקין באותו ענין - מודה. ואם כן מאי קאמר שמואל הלכה כר' יוסי והוא שעסוקין באותו ענין, דהא אפילו ר' יהודה מודה בה. אלא ודאי כי פליג ר' יוסי בשנסתלקו מענין לענין ובאותו ענין ובהא הוא דאיצטריך למפסק שמואל כר' יוסי הגלילי משום דלא מודה בה ר' יהודה. והיינו דר' שמעון בן אלעזר.

ובמס' גיטין נמי משמע דר' ור' שמעון בן אלעזר בפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה קא מיפלגי דרגסינן התם בתוספתא (פרק ו):     הוליך אשתו אצל לבלר ונטל גיטה ונתנו לה ולא אמר לה "הא גיטך" -- ר' יוסי אומר מגורשת, ר' יהודה אומר אינה מגורשת. רבי אומר אם עסוקין באותו ענין מגורשת ואם לאו אינה מגורשת. ר' שמעון בן אלעזר אומר מגורשת.

ובירושלמי בפר' התקבל גרסינן בפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה בשהיה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה אמר ליה ר' יוסי לר' חגי ואת מה בידך דמר ר' זעירא חייא בר בון בר תחליפא בשם ר' הושעיא פליגין בשהפליגו לעצמן לענינים אחרים אבל אם היו עסוקין באותו הענין גט הוא.

ולפי מה שפי', "עסוקין באותו ענין" דקאמר שמואל אין פירושו כ"עסוקין באותו ענין" דקתני בדר' - דההוא דר' דעסוקין באותו ענין ממש וההוא דשמואל אפילו בשנסתלקו מענין לענין ובאותו ענין, ולאפוקי שנסתלקו לענין אחר שלא מאותו ענין. ויש לנו הרבה בתלמוד לשון אחד מתפרש לשני משמעיות.

ומיהו לפי מה שפירשתי קשה קצת למה סדרו מה שאמר שמואל הלכה כר' יוסי בתר "כתנאי" אחר שאין התנאים על דברי שמואל. והוה ליה לסדורי כל דברי שמואל במקום אחד - אמר שמואל הלכה כר' יוסי ואמר רב הונא אמר שמואל והוא שעסוקין באותו ענין.

והרב אלפסי לא הזכיר הני תנאי כלל ולא פסק בעסוקין מענין לענין באותו ענין כלום.

דף ו עמוד ב

הא דבעא רבינא מרב אשי אמר לעבדו אין לי עסק בך מהו? -- גבי אשה לא בעי לה דפשיטא ליה דלגבי גט לאו כלום הוא. ד"אין לי עסק בך" כ"איני אישך" הוא, וכתב "ושלחה" ולא שישלח את עצמו. כך כתב הראב"ד.

ואסיקנא ד"אין לי עסק בך" לגמרי קאמר ליה ויצא לחירות. ויש מדקדקים, והתניא דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה-- לא אמר כלום.  והרבה תירוצים נאמרו בה. והתירוץ הנכון דלשון "אין לי עסק בו" אינו לשון מתנה ולא לשון הפקר כדאיתא בכריתות גבי הא דאמר ר"ל הנותן מתנה לחברו ואמר הלה אי איפשי בה-- כל הקודם בה זכה. ואקשינן עלה מההיא דאין לי עסק בה לא אמר כלום. ופריק התם: שאני התם דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה, לומר שאין זה לשון הפקר ולא לשון שאינו רוצה בו אלא שיהא לעצמו. והלכך לגבי שדה לשון הבאי הוא שאין השדה זוכה בעצמו, אבל בעבד מהני דזוכה הוא בעצמו.

אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת. בהנאת מלוה מקודשת:    ואסיקנא הנאת מלוה דארווח לה בה זימנא. ופרש"י שהרויח לה הזמן ואמר לה התקדשי לי בהנאה זו שהיא היתה נותנת פרוטה בכך בשעת ההרוחה.   וכל שכן אם מחל לה המלוה בעצמה ואמר לה בשכר הנאת המחילה. והא דנקט בהרוחה מלוה ולא נקט במחילת מלוה לאשמועינן שאסור לעשות כן מפני הערמת רבית. וכן פירש הרב אלפסי דכתב דהנאת מלוה איתא בעולם אבל המלוה עצמה אינה בעולם.

אבל רבינו חננאל פירש דשקלינהו מינה והדר אוזפינהו ניהלה ואמר לה "בההיא הנאה דקא שביקנא לך עד כך וכך זימנא מקודשת לי", ומסרה. דאי בדלא שקלינהו - היכא עדיפא הנאת מלוה ממלוה עצמה? יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא!?   והאי קשיא ליתא. דהנאת מלוה איתא ומלוה גופא ליתא. ועוד, דלישנא ד-"ארוח" לא משמע הכי. דהוה ליה לומר דאוזיף לה זוזי לזימנא. ועוד, דאם איתא דכי לא שקלינהו מינה לא מיקדשא בהנאת הרוחה, אף בדשקלינהו מינה לא תתקדש דהא איהו לאו במלוה גופה דיהיב לא מקדש לה אלא בהנאת המתנת זימנא והיא גופא אינה בעולם.

והראב"ד פירש במלוה שהגיע זמנה והמעות בידה דכיון דבעל כרחה יכול לגבותה הרי כאילו גבאם.     גם זה אינו מחוור דכל. דכל שאינו גבאם ממש - מלוה היא, ויכולה לפרעם לאחרים. ומלותו של זה אינו בעולם.

אי נימא דאוזפיה^[4] ארבעה בחמשה הא רבית מעליא היא, ואסיקנא דארווח לה זמנא.    ואיכא למידק מאי שנא ארבעה בחמשה דקא יהב לה ההוא טופיאנה בקדושיה ומאי שנא כי ארוח לה זימנא בקדושיה? הכא והכא אתתא הויא ליה ברבית מלותו אטו מאן דארוח זימנא ושקיל דינר מי שרי?

ויש לומר כיון דגופה ממש לא קני ליה לא הוי רבית אלא שאסור משום הערמת רבית. אבל כי קצץ ד' בחמשה ובדמי ההוא דינר של רבית קא שקיל לה הוי רבית מעליא דהוה ליה כמאן דשקיל פחות משום פרוטה בדמי ההיא דינר ורבית מעליא הוא דהא אחשביה איהו בדינר. כה תירץ הראב"ד.

אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה גזרינן שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין:    כך היא הגירסא הנכונה.   ולמקצת ספרים דגרסי לפי שאין אשה נקנית בחליפין אפשר לפרש דאף על גב דהני לאו חליפין נינהו מכל מקום כעין חליפין נינהו דהא לית לה הנאה לאתתא במתנה זו כעין חליפין וכל שאין לה הנאה אינה מקודשת בו דלא מקניא נפשא ביה נפשה. ואף על גב דאפשר דמתהניא ביה בשוה פרוטה בין נתינה לחזרה -- מכל מקום איהו לאו בהנאה זו מקדשה אלא בגופו של מנה ומנה נתן לחזרה. דאי לא מחזירתו לא מקדשא. וכי מהדר ליה במאי מקדשא. ומשום דחליפין ממעטינן ממנינא דמתניתין תלי האי דלא תניא בחליפין דתניא.

וקשיא לי אפילו לגריסא ראשונה, דכיון דגזרינן באשה כדי שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין ולא גזרינן ביה נמי בפדיון הבן משמע דבן נמי פדוי בחליפין. ובפדיון הבן חמשת שקלים כתוב, וחליפין לאו מדין כסף נינהו כדכתבינן לעיל בריש פרקין מדאיתנהו בפחות משוה פרוטה.  ויש להשיב דלאו למימרא דחליפין איתנהו בפדיון הבן אלא דבאשה גזרינן משום חומר עריות אבל בפדיון הבן דליכא אלא עשה - לא גזרינן.

והא דאמרינן דבכולהו קני קשיא ליה לראב"ד דהא תנן גבי מעשה דבת חורן כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. ותירץ דמתנה על מנת להחזיר נמי אי מקדש לההוא זכותא דאית ליה בגויה-- קדיש. כגון אתרוג על מנת לצאת בו ולהחזירו, אי מקדש לזכותיה יהיב להקדש שכר נטילתו ושקיל ליה דמאי דאקני ליה בגויה אקדיש ליה.    וזה אינו מחוור כלל.

והרמב"ן נר"ו כתב דלא אמרו שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה אלא במתנה הערמה כמתנה בת חורן וכדאמרינן בנדרים ורב נחמן אמר קנה על מנה להקנות הוא. אמר ליה רבא לרב נחמן והא מתנת בת חורן דקנה על מנת להקנות הוא ולא קנה. זימנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו וזמנין אמר ליה ר' אליעזר היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה -- ושמעת מינה דלא אמרו אינה מקודשת אלא במקום שמראין הדברים שהוא הערמה כגון התם דסעודתו מוכחת עליו. אי נמי דוקא במודר הנאה.

ואיכא נמי מאן דאמר התם בגמרא דדוקא כשאמר אינן לפניך אלא שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה שכך סתם משנתנו שנויה שם אבל לא אמר ליה הכי אפילו במודר הנאה - מותר.

ובירושלמי נמי מפורש בלשון הזה: ר' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדישנה לשמים כיני מתניתין כל מתנה שהיא כמתנת בת חורין שהיתה בהערמה שאם הקדישה מיהא מקודשת אינה מתנה.

תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב:    כלומר, חוזר הוא ואומר לה התקדשי לי בהנאה זו שאני נותן במתנה זו ליה בדבורך דערב נמי בההוא הנאה דקא מהימן ליה משתעבד ולא מחמת גוף הממון ממש שאינו מקבלו.

וכן כתב הרמב"ם: האשה שאמרה תן דינר לפלוני מתנה ואתקדש אני לך ונתן ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך -- הרי זו מקודשת. עד כאן.

דף ז עמוד א

הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני:    ופרשי"י והוא שעשאו שליח אלא שהמעות שלו. לומר שאם לא עשאו שליח אינה מקודשת ואפילו נתרצה לבסוף משום דבשעת קדושין מיהא לא מיקניא דהא איהו לא שויא שליח ודלמא לא נתרצה מעיקרא בהכי.

והא דאמרינן לקמן בפרק האיש מקדש ודלמא ארצויי ארציה קמיה מעיקרא וגלה דעתיה דניחא ליה בהא קאמר. וכן פירש רש"י שם.

ורבינו תם כתב: קבלנו מרבותינו ז"ל לא שנא כי שויה שליח בעדים ולא שנא כי לא שויה. ואפילו ארצויי ארצי קמיה ואזל וקדשה מדיליה-- מקודשת ולא משתריא ממש אלא כשנתן גט. וכן ההלכה. וקרובים דברים אלו לדברי רש"י.

והרב בעל העיטור שכתב דאף על גב דלא ארציה אלא בתר דקדשה לה אודעיה לההוא גברא ואירצי בעדיו מקודשת -- לא נראו דבריו.

ומיהו תמיהא לי למה לן לארצוייה מעיקרא והלא זכין לאדם שלא בפניו והכא זכות הוא שתהא אשה זו קנויה לו?!   ואפשר לי לומר דהכא חובתו היא דשמא באחרת ניחא ליה וכל כמה דאגיד בהא לא יהבו ליה אחריתי וכדאמרינן בפרק אף על פי גבי כותבין אגרת מרד על שומרת יבם דבין בא ליבם בין בא לחלוץ לא אמרינן ליה זיל נסיב אחריתי משום דמצי אמר כל מה דאגידא בי אחריתי לא יהבו לי.   ואם תאמר, שאני הכא דאי לא ניחא ליה מגרש לה בעל כרחה -- לא היא, דאף הוא מפסיד שצריך ליתן שכר הסופר בגט; ועוד שאתה משיאו שם רע שמגרש את נשיו; ועוד שאתה אוסרו בקרובותיה. כנ"ל.

והרמב"ם פירשה לזו כגון שחזר מי שנתקדשה לו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבא לך בגללי. ואיני יודע מי דחקו על זה שהרי אין זה כדין עבד כנעני ממש אלא בשנתן ראובן ואמר ראובן שתהא מקודשת לשמעון, כפירושן של ראשונים ז"ל. וכן כתב הוא ז"ל ב-'תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו' - בשאמר מי שנתקדשה לו הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך -- גם זה איני יודע למה. ואדרבה לכאורה משמע דכל כי האי גוונא קרוב הוא להיות נתנה היא ואמר הוא שכתבנו למעלה שאין בו בית מיחוש לדעת הרב ז"ל בעצמו ולדעת הרב אלפסי. ואי נמי הוי כ-'הילך מנה ואתקדש אני לך' דאינה מקודשת אלא באדם חשוב דוקא. ולא עוד אלא דרבה גופיה דאמרה להא מספקא ליה אפילו באדם חשוב. וצריך עיון.

אם כן הוו נכסים שיש להן אחריות נקנין עם נכסים שאין להם אחריות:    כתב הרמב"ן נר"ו דהכא לאו בדוקא נקטיה דהא משמע דאי הוי איפכא כגון שמקנה לו מנה אגב האשה נקנית, והא ליתא דאפילו למ"ד עבדא כמקרקעי דמי -- אין קונין מטלטלין אגבו (כדאיתא בפרק קמא דבבא קמא) דשאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי. כל שכן למאן דאמר דעבדא כמטלטלי דמי דתרווייהו מטלטלי נינהו. ועוד, דעבדא הוא דהוה כמקרקעי משום דכתב "והתנחלתם" אבל הכא דבת ישראל - לא.  אלא הכא לרווחא דמלתא קאמר ליה לומר דאפילו שייך הכא דין 'אגב', איפכא הוי, דאיפכא תנן, ולאו למימרא דבאיפכא ניחא, רוצה לומר אם יקנה לו מנה אגב האשה שתהיה נקנה.

ומסתברא לי דעל כרחין אית לן למימר הכי דאי לא, לדידיה דהוה סבירא ליה דרב פפא מדין 'אגב' קאמר, עדיפא מינה הוה ליה לאקשויי - דאין אשה נקנית באגב, דמנא תיתי? דאפילו לכתמצא לומר דמשדה עפרון ילפינן דמקשינן אשה לשדה עפרון לכל קניות שבשדה -- אפילו הכי באגב ליתא דקרקע אינו נקנה אגב קרקע. אלא על כרחין רבינא לרווחא דמלתא אקשי ליה הכי. כן נראה לי.

הכא באדם חשוב:    וכגון שחזר הוא ואמר לה התקדשי לי בהאי הנאה דקא שקילנא מינך מתנה. והקשה הרמב"ן נר"ו ללוי דאמר קונין בכלי של מקנה ומפרשינן טעמא משום דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מיניה גמר ומקנה - הכא אמאי בעינן אדם חשוב? יש לומר אשה שאני שאינה מקנה עצמה אלא בהנאה רבתי בקבלת אדם חשוב אבל התם בכל דהוא מקנה ליה. ואי נמי התם עשו כל אדם כאדם חשוב כיון שדרכן בכך.   ואם תאמר, ולרב דאמר בכליו של קונה דבההיא הנאה לא אמרינן - באדם חשוב מיהא ליקני כי הכא? יש לומר כיון דההיא מתנה על מנת להחזיר היא אינה מתנה של הנאה שיקנה באותה הנאה.

איתמא נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא:    רש"י ז"ל אמר הני תלת מימרי דבקדושין: ( א ) תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך ( ב ) והילך מנה והתקדשי לפלוני ( ג ) ותן מנה לפלוני ואתקדש אני לו, אבל הילך מנה באדם חשוב לא כתב. ושמא לא מפני שאין הדין כן בממון אלא משום דלרבא לא איפשיטא ליה והלכך לא אפשר לעיולא בהאי מימרא דרבא.

ורבינו חננאל ז"ל כתבה א-'הילך מנה ואקדש אני לך' דאמר ליה הילך מנה ויקנו נכסי לך באדם חשוב ואמר דההיא הנאה חשיבא עליה דיהבה הקונה למקנה וקנה בו בתורת חליפין אותם הנכסים. והלכך לפי דבריו אף במטלטלין קנה.

וכתב עליו הרמב"ן נר"ו: אינו רואה בשמועה זו זכר לכלי וחליפין אלא למעות וכסף שקונין באשה ובקרקע. ולא ירדתי לסוף דעת רבינו נר"ו בקושיא זו דאטו באשה ובקרקע הנאה זו כסף ממש היא? הנאה יש כאן, כסף אין כאן. אלא כדי לקיים כונת המקנה ודעתו אנו רואין הנאתו כאילו יש לה ממש שיתקיים דעתו עליו והלכך לגבי אשה שהכסף קונה בה אנו רואין אותו כאילו הוא כסף וקבלתו היא ומתקדשת בו. ובמטלטלין (שאין הכסף קונה בו) כאילו הנאתו כלי וקבלו בחליפין. והלכך בין קרקע בין מטלטלין נקנין בכך כדרבי רבינו חננאל, וארוך.

הכי קאמר אי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא:    וכתב הראב"ד ואיש[?] למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש דהתם ודאי הוו חצי איש כדאיתא בגיטין, נראה שהוא ז"ל מפרש דרבא הכי קא מהדר ליה חציך מקודשת לי הוי חצי אשה דקא ממעט חרמנא דעל כרחין חצי אשה ממש הוא דמקדש דהא אי אפשר למימר דהכי קאמר לה אי בעית להתנסבא לאחריני מנסבת דאיתתא לבי תרי לא חזיא אבל איש דכתב רחמנא לא ממעיט התקדשי לחצי דהא אפשר דהכי קאמר לה אי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא ולא מיעט רחמנא אלא מי שהוא חציו איש דהיינו חציו עבד וחציו בן חורין.

ותמהני על דברי הרמב"ם דאם איתא, כי איבעית לן התם בפרק השולח מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש בת חורין מהו? ולא איפשיטא -- הוה לן למיפשט מדכתיב "איש" ולא חצי איש. דאילו להתקדשי לחצי' לא אתי דהא חזיא לכוליה ואי בעיא נסיבנא אחריתי קאמר כדאמרינן הכא ואיתא נמי התם. והא דאמר רבא התם ראוי ליטול ואין לו - לאו למימרא דפשיטא ליה דלא היו קדושיו קידושין אלא דחויי הוא דקא דחי דלא תשמעיניה מברייתא דקתני המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי כופר ליורשים(?).

ועוד דביבמות פרק החולץ גמ' המחזיר גרושתו משמע דחציו עבד וחציו בן חורין אית ליה קידושין בבת חורין דאמרינן התם אמר רב יהודה מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על בת ישראל אותו הולד אין לו תקנה ואמרינן דכי איתמר דרב יהודה הכי איתמר כגון שקדש בת ישראל ונמצא צד עבדות שבו משתמש באשת איש -- אלמא אית ליה אישות בבת חורין.

ולמסקנא נמי אמרינן כי אתמר דרב יהודה הכי איתמר כגון שבא על אשת איש ונמצא צד חירות שבו משתמש באשת איש, כלומר ומשום כך הולד אין לו תקנה וממזר הוי, ואף על גב דאין ממזר אלא מי שיש לו קידושין באחרים כאשת אב דאין לו בה קדושין ויש לו קידושין באחרת כדמוכח התם -- אלמא חציו עבד וחציו בן חורין אית ליה קידושין בבת חורין.

ועוד לדברי הרב ז"ל הוה לן למימר דאשה דקא ממעט רחמנא דומי' דחצי איש ולמעוטי דבחציה שפחה וחציה בת חורין קא ממעט, אבל מקדש חצי אשה -כיון דחזיא ליה כולה- מקודשת.

ומסברא דה"פ: על כרחין חציך מקודשת לי משייר בקנינו הוא דהא אי אפשר לומר דאי בעית להתנסבה לאחריני אתנסבת קאמר לה, דהא לבי תרי לא חזיא. והכי נמי קאמר התם אתתא לבי תרי לא חזיא כלומר לאו טעמא דידי משום אשה ולא חצי כדסלקא דעתך, אנא משום שיורא דמשייר בקניינו דליכא למימר דהכי קאמר לה אי בעית לאינסובי מינסבת דאתתא לבי תרי לא חזיא אבל התקדשי לחציו לאו משייר בקנינו הוא דהכי קאמר לה אי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא. והיכי דמי חצי איש? כגון דמפרש לה לחציו ?? ולא לכולו.

וקשיא לי אשמעתין, היכי קאמר אתתא לתרי לא חזי והא ר' י??? אמר בפר'(?) אפילו קדושי מאה תופסין בה, והכא נמי הכי קאמר לה אי בעית לאקדושי לאחריני מקודשת. וצל"ע.(?) והכא הכי קאמר התם אתתא לתרי לא חזיא כלום לאו טעמא דידי משום אשה ולא חצי אשה כדקא סלקא דעתך אלא משום שיורא דמשייר בקנינו דליכא למימר דהכי קאמר לה אי בעיתי לאנסובי מינסביא דאתתא לתרי לא חזיא.

התם בהמה הכא איכא דעת אחרת:    תמיהא לי, הכא נמי כבהמה(?) היא דהא כיון דאיהי מקבלה קדושי דעתה[?] שיפשטו קדושין בכולה ומי מעכב?     וניחא לי דכיון דאילו בעיא איהי לעכובי מעכב' ואינה מקודשת מכח דבריו בלבד - השתא דבעיא דליפשטו בכולה הוה ליה כמקחת(?) את עצמה.

אבל רבינו תם נראה שנשמר מקושיא זו ופירש כיון דשמעה ליה דאמר לה חציך לא גמרה ומקנה נפשה כלל.

דף ז עמוד ב

ושמע מינה דחוי מעיקרו הוי דחוי ושמע מינה יש דחוי בדמים:   
יש לדקדק היינו דחוי מעיקרא והיינו יש דחוי בדמים? ותירץ הראב"ד דאפשר דיש דחוי בדמים דאמרינן הכא היינו קדושת דמים דאמרינן בתמורה לומר דזו אין לה אלא קדושת דמים מדחה תמורתה מן המזבח שהיא עושה תמורתה כיוצה בה והכא הכי קאמר יש תורת דחוי בדמים שעושה תמורתה כיוצא בה.

והרמב"ן נר"ו הקשה לפירוש זה מהא דגרסינן בשלהי פרק בתרא דכריתות מ"ד מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה. אמר רב הונא שמע מינה תלת. שמע מינה בעלי חיים נדחין, ושמע מינה קדושת דמים נדחה, ושמע מינה דחוי מעיקרו הוי דחוי. והתם לליכא למשמע מינה ??? תמורתו.

והרבה תירוצין נאמרו בו. והתירוץ הנכון דאף על גב דבמקום זה חדא נינהו, כיון דאפשר לפעמים דהוי דחוי מעיקרו ולא הוי דחוי בדמים או דחוי בדמים ולא הוי דחוי מעיקרו משום הכי מני להו הכא בתרתי. והיכי דמי דחוי דמים בלא דחוי מעיקרא? כגון שהפריש דמים לחטאת ונשתמד וחזר בו, דאמרינן הואיל ונדחו אותם דמים ידחו ולא יקרבו לעולם. ומתחלתן לא היו דחויין. ויש לך דחוי מעיקרו ולא הוי דחוי דמים אלא דחוי הגוף. כי הא דאמרינן במס' תמורה בהמה זו חציה עולה וחציה שלמים קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה והיא ודאי מדעושה תמורה מעיקרא חיילא עלה קדושת הגוף דאילו קדושת דמים אינה עושה תמורה ודחוי בדמים לא הוי דחוי מעיקרו הוי[?]. ור' יוחנן דאצטריך הכא לאשמועינן הני תלת אף על גב דמתניתין היא בפסחים דתנן המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ואמרינן שמע מינה הני תלת -- יש לומר דתנאי היא וקמ"ל דר' יוחנן סבר לה הכי כההוא תנא דפסחים, ורב אית ליה כאידך תנא וסבר דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי ואין דחוי בדמים.

או דלמא אין אשה מתקדשת לחצאין כלל. תיקו:    ופסק הרמב"ם דבחציך מקודשת בחצי פרוטה וחציך בחצי פרוטה או חציך בפרוטה וחציך בפרוטה-- מקודשת גמורה, כשיטתו בכל מקום לפסוק כ'אם תמצא לומר'. אבל חציך בפרוטה היום וחציך בפרוטה למחר הוא דסלקן בתיקו והויא לה ספק מקודשת. ואינו מחוור. דשני חצייך בפרוטה בפרוטה טפי עדיף מכולהו מדקאמר בחד זימנא ואפילו הכי סלקא בתיקו; וכל שכן אידך. ועוד דלישנא דקאמר שאין אשה מתקדשת לחצאין כלל משמע דכל היכא דקאמר לה חצי - כלל אינה מקודשת. אלא ודאי מסתברא דבכולהו הוי ספק מקודשת. ור' אלפסי לא הזכיר מכל אלו כלום.

בעי רב אשי בתך וקרקעך בפרוטה מהו:    כלומר, אם תמצא לומר בתך ופרתך מקודשת דבתך בפרוטה ופרתך במשיכה קאמר משום דפרה בכסף לא מקניא, אבל בתך וקרקעך דקרקע בכסף מיקני - הכי קאמר: שניהם בפרוטה, זה בחציו וזה בחציו.

אי דאמר לה בכל דהו כולי עלמא לא פליגי דלא צריכי שומא:    ולאו דוקא בדאמר לה בפירוש בכל דהו אלא נתן לה סתם היינו בכל דהו. והכי מוכח לקמן מדאמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא עגל זה לפדיון בני וכולי והתם לא קאמר לה בכל דהו בפירוש אלא עגל זו סתם. ואי הכא בדאמר לה בכל דהוא דוקא - מאי קושיא? התם בדלא אמר לה בכל דהו! אבל אמר לה בכל דהו - מקודשת.

דף ח עמוד א

טלית זה בה' סלעים לפדיון בני:    פירוש לדעת רב יוסף טלית זו שנישום בחמש סלעים דאילו באומר טלית זו חמש סלעים לא קרי ליה רב יוסף קיץ(?).

אמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבא הוא ומיבעיא ליה סודרא אבל כולי עלמא לא:    משמע מהכא דכולי עלמא ואפילו צורבא מרבנן דוקא בה' סלעים או בשווייהן ממש אבל רב כהנא דגברא רבא הוא ודומה לו הוא דיכול לומר לדידי שוה לי לפי שדרכן של גדולים להתיקר במה שהן צריכין לו וכדקאמר כי הא דמר בר רב אשי זבין סודרא מאמיה דרב' מקובי(?) שוה עשרה בתליסר לומר שאין כאן הערמה דשוה הוא לו ממש.

אבל הרמב"ם כתב דכל כהן יכול לומר לדידי שוה לי. ואפשר לומר דהא דאמר רב אשי "לא אמרן אלא רב כהנא" - בטלית דוקא קאמר, שאין דרכן של בני אדם להתיקר בו אלא תלמידי חכמים (שאין הולכין בגלוי הראש כלל אלא בטלית נאה כטליתן של תלמידי חכמים), אבל בשאר דברים כל האדם שוה והכל אומרים "לדידי שוה לי" דאפשר דהכין הוא ואין כאן הערמה של כלום. וצריך עיון.

אמר ר' אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים. מאי טעמא כיון דאמר לה ויהיב לה דינר כמאן דאמר לה על מנת:    וכתב הראב"ד ודוקא דיהיב לה דינר; אבל יהיב לה כוליה מנה חסר דינר - לא, דכסיפא לה מלתא למתבעיה, כדאמרינן בפרק קמא דלקמן.

ואמר רב הונא אמר רב כל האומר על מנת כמאן דאמר לה מעכשיו דמי:    יש מדקדקין מכאן דב'על מנת' אינו צריך לתנאי כפול ול-הן קודם ללאו -- דהא הכא סתמא יהיב לה אלא אנן הוא דקאמרינן דכמאן דאמר לה על מנת דמי. וכן דעת רבינו אלפסי. וכבר הארכתי בזה בפרק מי שאחזו בסייעתא דשמיא.

השתא במנה סתם לא הוו קדושי במנה זה במבעיא:    פרש"י במנה זה ונמצא חסר דהשתא לא קבלה מיבעיא דמציא הדרא ולפי פירושו נמצא חסר דינה דאינה מקודשת בשחזרה בה.

ואינו מחוור. דבשנמצא חסר דינא אינה מקודשת כלל, דהא התקדשי במנה זה קאמר לה ואין כאן מנה. דומיא דאמר לה שוה חמשין ואינו שוה חמשין דאף על פי שרצה לשלם לה - אינה מקודשת.   ויש לפרש דשאני שיראי בדלא שוה דאי אפשר להוסיף בגופו אבל מנה - אם חסר דינר - ראוי להוסיף בו ולהשלים עליו הדינר.

ונראה דהזקיקו לרבינו ז"ל לפרש כן הא דאמרינן פירושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור בו הרשות בידו כיצד כגון דאמר לה מנה זה -- דאלמא רישא דקתני "רצה אחר לחזור בו הרשות בידו" בשהיה מנה חסר הוא ואפילו הכי קתני רצה לחזור דמשמע דצריכין לחזור בהן. ועוד, מדקאמר הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך רישא במנה סתם, השתא במנה סתם לא הוו קדושי, במנה זה מיבעיא?! -- אלמא רישא וסיפא בחד דינא קא מיירי. דאי אמרת רישא בדינא דחזרה וסיפא בדין קדושין בטלים מעצמו - מאי קאמר, הא ודאי איצטריך לאשמועינן הני תרתי גווני דהאי דינא לחוד והאי דינא לחוד.

ומסתברא דהכי פירושו: פרושי קא מפרש כיצד כגון דאמר לה מנה זה ומנה שלם בידו והיה מונה והולך ונמצא כולו מנה בידה חסר דינר לומר שעדיין לא הספיק למנות וליתן לה - רצה אחד מהם לחזור, הרשות בידו. אבל אם היה מנה שבידו חסר דינר ואמר לה התקדשי לי במנה זה - אינה מקודשת כלל. והכי נמי מסתברא ה"ק דמרישא דקתני דבמנה סתם יכולין לחזור בהם עד שישלם כוליה מנה שמעינן דכל שכן כשאמר לה מנה זה ונמצא חסר דינר שאינה מקודשת כלל, דמה טעם אמרו במנה סתם דיכולין לחזור בו דבכולה מנה דוקא מיקדשא ולאו על מנת שאתן לך מנה קאמר. אם כן, כל שכן כשאמר לה מנה זה שבאותו מנה דוקא הוא מקדשה ובשנמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת ואפילו לכשישלים.

וכן שנויה בתוספתא ( ? ? ):    התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר-- אינה מקודשת. היה בו דינר רע-- יחליף. היה מונה ומשליך לתוך ידה ראשון ראשון-- יכולה היא שתחזור בה עד שעה שיגמור.   וכתבה רבינו אלפסי בהלכות.

ומדברי ר"ח גם כן נראה שהוא מפרש דלאו כולה סיפא פירושא דרישא אלא מנה זה בלבד. דסיפא הוי פירושא דרישא כלומר כיצד כגון דאמר לה מנה זה ואחר כך השמיענו דין אחר דהיינו שנמצא בו דינר רע או שהוא חסר דינר. ונכון הו.    וזה לשון הרב ז"ל: פרושי קא מפרש והכי קתני רצה אחד מהם לחזור אפילו בדינר אחרון הרשות בידו. כיצד? כגון דאמר התקדשי לי במנה זה. וכן אם נמצא מנה חסר דינר וכולי.

רב אשי אמר מונה והולך שאני דדעתיה אכוליה מנה:    כלומר לעולם במנה סתם, ואפילו הכי כיון דמונה והולך - דעתה להתקדש בכוליה מנה ולקבלו כולו מחמת קדושין ולא מחמת תנאי. ודר' אליעזר כשלא היה מונה והולך. אבל אמר מנה זה אפילו בשאינו מונה והולך-- אינה מקודשת, עד שיתן כוליה מנה. ואם רצה אחד מהן לחזור הרשות בידו.

אבל הרב אלפסי כתב והני מילי דאמר מנה סתם אבל אמר מנה זה והיה מונה והולך ורצה אחד מהן לחזור בו - אפילו בדינר האחרון - הרשות בידו.

דף ח עמוד ב

מנה אין כאן משכון אין כאן:    כלומר מנה שהוא מקדשה בו אינו כאן ומשכון שהניח לשעבוד על המנה אינו שוה כאן כלום; שלא נתן לה גופו של משכון לקדושין אלא לשעבוד המנה, ובמה תתקדש?    ואפילו אמר לה הריני מחייב לך מנה בקנין והתקדשי לי בו - אינה מקודשת שאין כאן מנה אלא מלוה ולא קנה. ואפילו כתב לה שטר עליו - אינה מוקדשת. וכמו שכתבתי למעלה גבי מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשרות.

התם במשכון דאחרים וכדר' יצחק:    ומדקתני התם קדשה במשכון משמע דאפילו משכנו בשעת הלאותו מקדש בו. וכבר כתבתיה בארוכה בגטין פרק השולח ( ? ? ) בס"ד. ואף על גב דגופו אינו קנוי לו ממש, ואי אקדיש מלוה או זבין מלוה לא עבד כלום -- מכל מקום לענין קדושין כיון שיש לו בו מקצת קנין מעכשיו לענין שביעית ולענין שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו - הוה ליה כדידיה לענין קדושין ומתקדשת בו. ולא גרע מהמקדש במלוה שיש לו על אחרים (דמן הדין מקודשת אלא משום דלא סמכה דעתא דלמא מחיל לה כדשמואל בפרק ב'), דכל שיש לו שעבוד על הלואה והוציאו מידו ונתנו לה הרי זו מקודשת כאילו הוציאו ממון ממש מידו ונתנו לה. והלכך מלוה שיש עליה משכון כיון דאית ליה בגויה קצת קנין ואינו יכול למחול אחר שנתנו לה וסמכה דעתה - מקודשת. אבל במשכון דידיה כיון דבגופיה לא מקדש לה - אינה מקודשת, דהא לא נפיק מיניה כלום, דהא שעבודא אכתי גבי דידיה הוא. הלכך אינה מקודשת. וכן כתב הרמב"ן נר"ו.

והא דאמרינן במשכון דאחרים -- לאו למעוטי משכון דידיה ומשכון דידה, אלא למעוטי משכון דידה בלחוד; אבל משכון דידיה מקודשת מדר' יוסי בר יהודה דהיא גופה משכון הוא ומקדשת. וכדאיתא לקמן בפרקין.

תנא אבא להודיעך כח דרישא ותנא אביך להודיעך כחה דסיפא:    וא"ת וליתני 'אב'א ו'אַחֵר'. 'אבא' להודיעך כח דרישא, 'אחר' להודיעך כח דסיפא. ואמאי תנא 'אביך'?    יש לומר דתנא הכי שמעינהו וגרסינהו כדאמרינן לעיל.

הא דתניא אם היה סלע שלה מקודשת:    פרש"י ז"ל משום דקנתה לה חצרה והרי הוא כמי שקבלתו. ואם תשאל, אם מדין זכיה נגעו בה, מאי תיבעי ליה לרב ביבי בסלע של שניהם? דאילו הניח על גבי קרקע לא קתנה כדאמר בבבא בתרא, דחצר השותפין אין קונין בו מקח זה מזה במודד על גבי קרקע (כדאיתא התם הפרק הספינה גמרא המוכר פירות לחברו משך ולא מדד וכולי). ואם במניח בקופתה שעל גבי הסלע - הא נמי פשיטא דקתנה, דאמר ר' ינאי אמר רב חצר השותפין קונין זה מזה ואוקימנא במודד לתוך קופתו (כדאיתא התם דכליו של אשם קונה לו אפילו בחצר של שניהם)?

יש לומר דהכי קא מיבעיא ליה: כיון דאית לה שותפות בגוה, הכי קאמרה ליה הניחהו על הסלע שתקבלהו לי, ואיהו כיון דמחזר לקדשה - מושיל לה מקומו, וקנתה ומיקדשא? או דלמא תנהו על הסלע שלך קאמרה, לומר שאינה רוצה בהן.

ואי קשיא לך אפילו בסלע שאינה שלה - אמאי אינה מקודשת מדין ערב? דהא הוה ליה כתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב?

יש מתרצים דהתם שאני דקאמרה ואתקדש אני לך והכא דכוותה אי אמרת הניחהו על גבי הסלע ואתקדש אני לך - מוקדשת.

ויש מפרשים דהכא והתא בדאמרה ואתקדש אני לך אלא דהתם דמפיק ממונא אפומה ויהיב לההוא לפניה, דתו לא מצי אינהו לאפוקינהו מיניה, מיחייבא איהי מדין ערב; והלכך מקודשת. אבל הכא לא אפיק מידי אפומה, דאי בעי הדר שקיל להו מן הסלע. אבל אמרה לו זרוק מנה לים ואתקדש אני לך - מקודשת. הכא נמי דקתני "תנהו לכלב אינה מקודשת" בדלא אמרה "ואתקדש אני לך" אלא דאמרה ליה סתם "תנהו לכלב". הא "תהנו לכלב ואתקדש אני לך מקודשת.

וקשיא לי, דאם כן בהיה כלב רץ אחריה לא הוה ליה למימר בההיא הנאה דקא מציל לה מיניה גמרא ומתקדשה אלא הכי הוה ליה למימר כיון דמציל לה מיניה לשם קדושין קא אמרה, דהא בכל הני לא איסתפק לן אלא אי לשם קדושין קא אמרה או לדעתך קא אמרה. ולישנא ד-"בההיא הנאה" דקא אמר משמע דעיקר טעמא דתנהו לכלב והניחהו על גבי הסלע אינו אלא דלא שקלא מיניה דליתקדש ביה. וכי היה כלב רץ אחריה, אף על גב דלא ממשו של ככר קא שקלא, הא אית לה הנאת הצלה דשויא כפרוטה -- אלמא לאו משום דלא אמרה "אתקדש" הוי טעמא; דאף על גב דקא אמרה "ואתקדש אני לך" אינה מקודשת דהא לא שקלא מידי.

ומסתברא דלעולם אינה מקודשת אלא בשפשטה ידה וקבלתו או שאמרה ליתנו לבן דעת שהיה מתקדשת מדין ערב כאילו קבלתו היא. אי נמי בשאמרה ליתנו לכלב שלה משום דמשתרשי לה והוי כאילו קבלתו היא. ואף על גב דלא אמרה "ואתקדש אני לך" מקודשת, דכל שאמר לה "התקדשי לי בזה" ואמרה "תנהו לי" אין צריך לומר "ואתקדש אני לך" דכל שקבלתו מודה היא במה שאמר. וכן נמי בשאמרה לו "תנהו לפלוני בן דעת" מקודשת מדין ערב, והיא דקאמרה "ואתקדש אני לך" אבל לא אמרה "ואתקדש אני לך" אינה מקודשת. והיינו "תנם לאבא ולאביך תנם לעני". אבל אמרה תנהו לכלב שאינו שלה ואתקדש אני לך ו-הניחהו על הסלע שאינו שלה (אף על פי שאמרה "ואתקדש אני לך"); אי נמי השלך מנה לים ואתקדש אני לך -- אינה מקודשת לפי שלא קבלה ממנו היא כדי שתתקדש מחמת הנאה דמטי לה מיניה, ולא מדין ערבות דאין דין ערבות אלא במי שנותן לבר זכיה על דבורה, לפי שהערב אינו מתחייב אלא מפני זכיית הלוה, דמשאמרה תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך אף על פי שהמקבל אינו מתחייב עליו בכלום דהא מתנה הוא דקא שקיל, מכל מקום היא מתקדשת בו באותה הנאה הבאה לאותו בן זכיה בדבורה. אבל כשהמקבל אינו בר זכיה - אין כאן דין ערבות. והיינו דבכלב רץ אחריה אינה מתקדשת מחמת ??? של ככר שנתן לכלב בדבורה (אף על פי שאמרה "ואתקדש אני לך") אלא מחמת הנאת ההצלה שהוא חשובה לה כפרוטה. וכאילו קבלה היא ממש פרוטה מידו כדין הנאת מלוה או בהילך מנה ואתקדש אני לך דמקודשת באדם חשוב, דאינה מתקדשת בגופה של מלוה ובגופה של מתנה אלא בהנאתן שהיא חשובה אצלה כקבלת פרוטה.

וגרסינן בירושלמי דמכלתין בפרק האיש מקדש ( ? ):  התקדשי לי בסלע זו ואמרה השליכהו לכם או לנהר - אינה מקודשת. תנהו לעני - מקודשת. בכל מקום לא נכנס תחת ידה כלום. הכא איתמר מקודשת והכא איתמא אינה מקודשת. א"ר אבהו רוצה היא מקודשת ותראה עושה טובה לעני    אלמא כל שלא נכנס תחת ידה כלום אינה מקודשת אף על פי שהשליכתו במצותה במקום שאינו יכול עוד ליטלו (בים או בנהר), אפילו הכי אינה מקודשת. ולא משום דאמרינן דהשליכהו לים לדעתך קאמרי - דהא מפרש טעמא התם משום שלא נכנס תחת ידה כלום.    ועוד פירשו תמן דתנהו לעני שהוא מקודשת דנעשה הבעל שלוחה של אשה לזכות לעני, אי נמי משום דעני זוכה לאשה וחוזר וזוכה לעצמו. ולאו זוכה ממש לאשה אמרי אלא עשאוהו כזוכה לאשה כדין לוה שזוכה לחייב בקבלתו את הערב כטעמא דגמרין דאמר לעיל מקודשת מדין ערב.

וגרסינן נמי התם שאם אמר "תן מנה לחרש ואתקדש אני לך" אינה מקודשת לפי שאינו בר זכיה, והלכך אי אפשר לה להתחייב מדין ערבות בקבלתו, והלכך אינה מקודשת. וזה ראיה למה שאמרנו כנ"ל.

תנהו לעני אינה מקודשת:    והא דגרסינן בירושלמי התקדשי לי בסלע זה תנהו לענ מקודשת וקא מפרש ר' אבהו רוצה אשה שתהא מקודשת ותראה עושה טובה לעני -- יש מי שאומר דפליגא אגמרא דילן ויש מי שאומר דסלע שאני שהיא מתנה מרובה ואי אפשר לומר בו כי היכי דמחייבנא ביה אנא הכי נמי מחייבת ביה את לפי שאינו מחויב במתנה מרובה כסלע בפעם אחת אלא שיקבלה לי קא אמרה. ואפשר דאפילו בעני שאינו סמוך עליה מקודשת דהא רוצה אשה שתהא מקודשת ותראה טובה לעני קא אמרה. ואף על גב דתנהו לאבא ולאביך ולפלוני אינה מקודשת -- הכא דרוצה להראות טובה לעני - מקודשת.

והנכון כמו שכתבתי למעלה דהתם בשאמרה "ואתקדש אני לך" ומקודשת מדין ערב קאמר, וכטעמא דמפרש בירושלמי נעשה העני זוכה לאשה מיד בעלה וחוזר וזוכה לעצמו. ועני דנקט איכא למימר דלרבותא נקטיה, דאף על גב דאיהו נמי מיחייב ביה, אפילו הכי מקודשת דרוצה היא שתראה עושה טובה לעני. אי נמי דוקא לעני ופליגא אגמרא דילן. דהתם לית להו באיניש אחרינא דמקודשת כיון דלא נכנס לתוך ידה כלום. ואפשר נמי דר' פנחס (דמפרש טעמא התם דנעשה עני זוכה לאשה מיד בעלה וחוזר וזוכה לעצמו) פליגא אדר' אבהו דמפרש טעמא רוצה היא שתראה עושה טובה לעני, ולר' פנחס אפילו לעשיר נמי מקודשת מדין ערב, דאף הוא זוכה לאשה מיד בעלה וחוזר וזוכה לעצמו. ועני דנקט -- אורחא דמילתא קתני. אי נמי לעני וכל שכן לעשיר כמ"ש כנ"ל.

דף ט עמוד א

תגא דמלכא אינה מקודשת:    פירושו שבועה היא, כלומר בתגא דמלכא. ורבינו חננאל פירש אפילו נתן לה תגא דמלכא - שהיא דבר חשוב מאד - אינה מקודשת משום דאדבורא קמא קא סמכה.

אבל אי אמר לה איהו מעיקרא "אי יהיבנא לך מקדשת לי" ואמרה "יהבה" אי נמי "הבה מיהבה" ושדי או אשקי -- מקודשת, ד-הבה מיהבה כדקאמר הוא דקאמרה, ומקודשת.

ואחרים אמרו דאם חזר הוא בשעת נתינה ואמר לה "התקדשי לי בו" הרי זו מקודשת.

ומסתברא דטעמא דמלתא משום דכיון דאיהו בלשון שאלה קאמר לה -- אי יהיבנא לך מקודשת לי -- ואיהי לא אמרה לו "אין" אלא "הבה" - גלה דעתה דלא בעיא בקדושיה דאם כן לימא ליה "אין". אלא מתנה היא דקא בעיא מיניה והיינו דאמר כל הבה מיהבה לאו כלום הוא דאלמא עיקר טעמא משום הבה דקאמרה השתא היא, ולא משום "הב לי" דקאמרה מעיקרא ולא משום דלא אמר לה "התקדשי לי בו" בשעת נתינה דהא דקאמר לה "אי יהיבנא לך מקדשת לי" לאו למימרא דלבסוף נתן לה סתם אלא בשעת נתינה אמר לה "הרי את מקודשת לי בזה" דסתמא דמלתא הכין הוא. ואף על גב דלא אמר לה הכי בגמרא בהדיא, משום דקאמר לה מעיקרא מקודשת לי כי לא אמר בגמרא דאמר לה לבסוף לא מעלה ולא מוריד.    ועוד, דמן הסתם הכי הוא. וכדאמרינן לקמן ההיא אתתא דהות מזבנא ורשכא אתא ההוא גברא וחטף ורשכא מינה. אמרה ליה הביניה ניהליה. אמר לה אי יהיבנא לך מקודשת לי. יהבינה ואשתיקה. והתם ודאי בדאמר לה התקדשי לי בו בשעת נתינה היא, דאי לאו הכי פשיטא דאינה מקודשת דדלמא דידה הוא דקא מהדר לה. אלא דתלמודא הוא דקא מקצר בלישניה ומסרן לחכמים. וכן פירש שם ר"ח זה לשונו: אמרה לה אהדריניה לי אמר לה הילך ומקדשת לי בה, עד כאן.

וכן מצאתיה בירושלמי בפרק האיש מקדש ( ? ) דגרסינן התם חטף סלע מידה ובשעת מתנה אמר לה הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת. ועוד, דהכא אף על גב דלא אמר לה התקדשי לי בו אנן סהדי דלקדושין אינון והוה ליה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה דאינו צריך לפרש. וסתם כמפרש דמי. ואי במפרש מקודשת - בסתם נמי מקודשת. אלא טעמא כדפרישית דכיון דלא אמרה "אין" -- גליא אדעתא דלאו לשם קדושין נסיב לה והלכך אף על גב דאיהו אמר "התקדשי לי בו" - אינה מקודשת. ואי נמי לא אמרה לו איהי מעיקרא "הב לי" או "אשקי" אלא דאיהו אמר לה "אי יהיבנא לך מנה זה מקדשת לי" ואהדרא ליה "הב" או "אשקי" -- חד דינא אית ליה ואינה מקודשת. דאי נתרצית בקדושיו הוה לה למימר "אין".

ואי אמר לה "יהיבנא לך מקודשת לי" ושקלתיה ואשתיקא -- מקודשת, דהשתא לא גליא דעתא דלא נסיב ליה לקדושין וחזקה אתרצויי אתרצית לקדושין ושקלת.    וראיה לדבר מדאמרינן לקמן גבי מעשה חרש כי יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי - הא לאו הכי מקודשת דעדיף שותקת מהבה או אשקי. דשותקת כמודה, ו'הבה' או 'אשקי' אחר שאלה כאומרת איני רוצה בקדושין אלא במתנה. כנ"ל.

והלכתא שיראי לא צריכי שומא:    ואף על גב דפלוגתא דרבה ורב יוסף היא וקיימא לן כרבה חוץ מ'שדה', 'קנין', ו'מחצה' -- יש מי שאומר שלא אמרו אלא דוקא במה שנחלקו בבבא בתרא.

ואי נמי יש לומר דהכא בגברא דקא פסיק הלכתא בהבה ואשקי פסק נמי בהדיא כרב ואף על גב דלא צריך דכללא הוא. ותדע דהא נמי פסק בהדיא כר' אלעזר וכרבא אמר רב נחמן אף על גב דלא הוה צריך דהא ליכא מאן דפליג עלייהו.

ומשם רבינו תם אמרו דאצטריך משום דרבה ורב יוסף כי היכי דפליגי בשיראי הכי נמי פליגי במקדש בכל דבר ואפילו באבנים טובות ומרגליות והוה אמינא דהלכה כרבה ולעולם מקודשת. קא משמע לן דדוקא בשיראי ששומתן נכרת, אבל אבנים טובות ומרגליות שאין שומתן ניכרת ויש אחת שוה כפלי כפלים מחברתה -- בהא אין הלכה כמותו אלא צריכא שומא דשמא טועה היא בשומתה וסבורה היא ששוה יותר. ואפילו אמר לה בכל דהו אינה מקודשת דלא סמכה דעתה. והיינו טעמא נמי דאמר והלכתא כרבא אמר ר' נחמן.

כתב לו על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי:    לישנא קייטא(?) נקט הכא ד"בתך פלונית מקודשת לי" כותב לו. דהא שטר קדושין משטר גירושין ילפינן והתם הא בעינן שיכתבו שמותיהן בגט. ומדאורייתא הוא משום דכתיב "ספר כריתות" - ספירת דברים הכורתין בינו לבינה. ובאין שמותיהן מפורשים בגט אין מוכיח מתוך הגט שיהא גט זה כורת בין ראובן זה ללאה אשתו זו.

והא דמכשרינן בכתב על הנייר או על החרס -- ר' אלעזר היא דאית ליה עדי מסירה כרתי. אבל לר' מאיר דאמר ליה עדי חתימה כרתי הכא בעינן שיכתוב על הקלף או בדבר שאינו יכול להזדייף, וכדתן בהמגרש תניין ( ? ) אין כותבין על הנייר מחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול להזדייף. וחכמים מכשירין, ואמרינן בגמרא מאן חכמים? ר' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי. והוא הדין לשטרי קידושין דלר' מאיר כל שיכול להזדייף או שאין עליו עדים - אינו שטר.

ולקמן בפרק האיש מקדש ( ? ? ) אמרינן הכא במאי עסקינן כגון שקדשה בשטר אירוסין שאין עליו עדין ור' מאיר לטעמיה דאמר עדי חתימה כרתי ור' אלעזר לטעמיה דאמר עדי מסירה כרתי.

ורבינו תם ז"ל פירש דהא דכתב לו על הנייר אפילו לר' מאיר הוא ובנייר שאינו מחוק ובשחקק על החרס שאינו יכול להזדייף. דיש בלשון 'כתיבה' חקיקה כדאיתא בפרק המביא תניין בגיטין.    ואין צורך לזה, כיון דכולהו אמרואי פסקו כר' אלעזר דגטין וקדושין.

מתקיף לה רבינא והא לא דמי האי שטרא לשטרא דזביני. התם מוכר כותב והכא בעל כותב:    הקשה הרמב"ן נר"ו אלא היכי ליעבד? אי כתב ליה אב "בתי מקודשת לך" לא אפשר דהא כתיב "כי יקח" ולא שתיקח את עצמה.     וניחא ליה דכי כתיב "כי יקח" בכסף הוא דכתיב והתם ודאי בעינן שיקח הוא. והיינו דלא אקשינן הכי לעיל גבי כסף "והא לא דמי הא כספא לכספא דזביני", דהתם מוכר אומר "שדי מכורה לך בכסף זה" והכא בעל אומר "הרי את מקודשת לי". אבל גבי שטר הוא דאקשינן לומר דכיון דשטרי דזביני מוכר כותב, בשטר ארוסין נמי נימא הכי.

ופרקינן הכא מענינא דקרא - דכיון דבכסף תלה רחמנא בלוקח - מקשינן כולהו הויות להדדי. והתם במוכר תלה רחמנא, בכסף בין בשטר בעינן שיאמר מוכר "שדי מכורה לך".

ואקשינן בזביני נמי הא כתיב "שדות בכסף יקנו" -- דאלמא בכסף בלוקח תלה רחמנא ואקיש כולהו קניות להדדי.

ואם תאמר, ואמאי לא אקשי ליה "והא לא דמי האי שטרא לשטרא דגט, דהתם מקנה כותב והכא קונה כותב?    יש לומר משום דאין לומר דדומיא דגיטין הוא דהכא והתם בכל כותב והיא מקבלה. והכי נמי משמע לקמן גמרא עבד עברי נקנה בשטר דאמרינן התם: בשטר מנן לן? אמר עולא אמר קרא "אם אחרת יקח לו"-- הקישה הכתוב לאחרת. מה אחרת מקניא בשטר אף אמה העבריה מקניא בשטר. ואקשינן הא ניחא למאן דאמר שטר אמה העבריה אדון כותבו. אלא למאן דאמר אב כותבו מאי איכא למימר -- דאלמא כל היכא דלא דמי שטרי להדדי דחינן הקישא.

ואיכא למידק, והא שטר אירוסין מגרושין ילפינן. ואף על גב דלא דמו דהתם מקנה כותבו והכא קונה כותבו, אלא ודאי משמע דשטר אירוסין וגירושין כהדדי נינהו, דבתרוויהו בעל כותב והיא מקבלת כדאמרן.

ולדידי קשיא לי דאנן שטר קדושין משטר גרושין ילפינן מ"ויצאה והיתה" ולא משטר מכר ומאי קא מקשינן והא לא דמי לשטר זביני ושקלינן וטרינן מכי יקח קרי ביה כי יקיח, ואנן קדושי כסף בלחוד הוא דילפינן מ"כי יקח".   ויש לי לומר דודאי קדושי שטר מגרושין ילפינן, מיהו עיקר קדושין מדין קנין הוא, ובכולהו קיחה שייכא בהו, ובכולהו תנינן "נקנית". וכיון שכן אף קנית שטר קדושין הוה לן למילף מקניית שטר זביני דעלמא - מה התם מקנה כותב אף הכא הוה למימר שיכתוב המקנה. כנ"ל.

כתב לו הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי..בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתו והוא שלא בגרושה:    ופי' "על ידי עצמה" - בין שעשאה אביה שליח ממש בין שאמר לה "צאי וקבלי קדושיך", וכדאמרינן לקמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך. ולאו מדין שליחות הוא (דאין שליחות לקטנה), אלא משום דהוה ליה כאומר "כל המקדש את בתי מקודשת לו כאילו נתן כסף קדושיה או שטר קדושיה לידי". הא למה זה דומה ל"תנם לפלוני שיקבלם לי" דמקודשת. והא דאמר "בתך מקודשת לי" משום מתקדשת על ידי אביה נסיב ליה, דכי יהיב ליה לאב ועודה לא בגרה צריך למיכתב ליה "בתך פלוניתא מקודשת לי" ואי כתב ליה "הרי את פלינותא מקודשת לי" אינה מקודשת דכיון דעיקר קדושין מחמת האב הן ועל ידיה יביה ליה -- לא מיקדשא אלא אם כן כתב לה "בתך מקודשת לי". אבל במקדשה על ידי עצמה, אף על פי דאיהי מחמת האב שקיל להו, בין כתב לה "בתך מוקדשת לי" בין כתב לה "הרי את מקודשת לי" -- הרי זו מקודשת. ודומיא דכסף ייעוד דאמרינן לקמן אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי -- אלמא אף בקטנה שאמר לה "הרי את מקודשת".

ומינה, ב'צאי וקבלי קדושיך' כי אמר לה "הרי את מקודשת לי" - מקודשת. והוא הדין בשעשאה האב שליח. ור"נ דנקט בתרוויהו "בתך מקודשת לי" תרתי קמ"ל. דאפילו בדידיה כי כתב "בתך מקודשת לי" מהני. ואם כתב "הרי את פלונית מקודשת לי" ונתן לאביה קודם שבגרה -- אינה מקודשת.

אבל בסופה, בשנתדקשה בין על ידי אביה בין על ידי עצמה לאחר שבגרה דוקא בשכתב "הרי את פלניתא מקודשת לי" אבל אי כתב "בתך מקודשת לי" ונתן על ידי האב - אינה מקודשת. דכיון דלאו ברשות האב קיימא, הרי זה ככותב לאחר "פלונית מקודשת". דלא דומיא דגרושין היא. דאילו בגט לא אשכחן שיהא כותב על ידי שליח אלא "הרי את מגורשת" "הרי את מותרת" ולא שידבר עם השליח 'פלוניתא מגורשת ממנו'.

דף ט עמוד ב

אימא טעמא דידי מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה בעינן דעת מקנה:    כלומר, אף דעת מקנה. אבל דעת קונה נמי בעינן דומיא דגטין דבעינן דעת הבעל. כך ראיתי בפירושי הרמב"ן נר"ו.

וכן הוא ודאי כדבריו מדאקשינן לרבא ורבינא מאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם -- אלמא שטרי אירוסין ממש אין כותבין אותן לרב פפא ורב שרביה אלא מדעת שניהם.

ומכל מקום צריך תלמוד דכיון דאינהו מגיטין ילפינן וגיטין הא לא בעו אלא דעת מקנה בלחוד והכא דבעל קונה, למה בעינן דעתו? דדעת שניהם בגיטין לא אשכחן.    ויש לומר דאי משום היקישא דגיטין בודאי בדעת האשה שהיא המקנה די, אלא משום דכתיב בו "כי יקח" ודרשינן ולא שתקח את עצמה - על כרחין בעינן דעתו, הואיל ובעינן דעת. דאי לא הוה ליה כמקחת את עצמה. כנ"ל.

ולענין פסק הלכה, ר"א ור' אלפסי פסקו כרב פפא ורב שרביה משום דפשטא דמתניתין דאין כתובין שטרי ארוסין ונשואין מסייעא להו. ואף על גב דשנינן לה ואוקימנא בשטרי פסיקתא -- לא סמכינן אשנויי. וכן הביא הרב אלפסי ראיה מהא דגרסינן בפרק הנושא את האשה על הא דרב גידל אמר רב א"ל רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב. כלומר, אם כתבן בשטר יש להם דין שטר לגבות ממשעבדי, ואם אמר ??? ? שאינו נאמר) או דלמא אף על פי שכתבן כמי שלא נכתבו דשעבודא לא קבילו עלוייהו ויכול לומר נמי פרעתי. אמר ליה לא ניתנו ליכתב. ואקשינן עליה תא שמע אין כותבין שטרי ארוסין ונשואין אלא מדעת שניהם. מאי לאו בשטר פסיקתא -- אלמא ככתובין הן, דאי ס"ד לא ניתנו ליכתב אמאי צריך דעת, דמאי איכפת להו. ומפרקינן לא בשטרי ארוסין ממש וכדרב פפא -- אלמא רב אשי כרב פפא ורב שרביה סבירא ליה דהא ע"כ למאי דס"ל דלא ניתנו ליכתב מוקי מתניתין כוותייהו.

והר"ז הלוי כתב דאדרבה, מההיא משמע דרב אשי כרבא ורבינא סבירא ליה, וההוא ת"ש סייעתא היא דמייתי מינה לרב אשי דהא דאמרינן ניתנו ליכתב ה"פ -- ניתנו ליכתב לדעין מעצמן בלא דעת שניהם או לא, כלומר אם יש לו דין שטר או לא. ואהדר ליה לא ניתנו ליכתב בלא דעת שניהם לפי שאם כתבן כמלוה בשטר דמי וגבוין מן המשועבדים. וסייעניה מדתנן אין כותבין שטרי ארוסין מאי לאו שטרי פסיקתא ודחינוה לא בשטרי ארוסין ממש אבל שטרי פסיקתא כותבין ודלא כרב אשי -- אלמא רב אשי כרבא ורבינא סבירא ליה.

ואינו מחוור. דאם כן לא הוה לי לומר לא ניתנו ליכתב דמשמע כלל כלל לא, מדלא אמר אין כותבין. ועוד, מדאקשינן מהא דתנן בנותיהן נזונות מנכנסי בני חורין והיא ניזונית מנכסים משועבדים ואוקימנא בשקנו מידו. ומאי קושיא? מתניתין בשכתבו מדעתו. ואמאי איצטריך לאוקמה בשקנו מידו?

ומקצת מרבני צרפת פסקו הלכתא כרבא ורבינא ואמרו דרבינא בתרא הוא ורב אשי ורבינא הלכתא כרבינא. ותמיהא לי דהא משמע דתרי רבינא הוו: חד קשיש דהוה בימי רבא (וכדאמרינן בכמה מקומות בתלמוד "אמר ליה רבינא לרבא"), וחד בימי רב אשי ותלמידו. ואי אפשר דהיינו רבינא דהוה בימי רבא דההוא קשיש מיניה טובא דהא ביום שמת רבא נולד רב אשי. ורבינא דהכא היינו רבינא דבימי רבא. ועוד תדע, דאם איתא, מאי קא בעא מיניה רבינא מרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב - דהא לדידיה מיפשט פשיטא ליה הכא דמתניתין דאין כותבין שטרי אירוסין בשטר פסיקתא היא ואם כן ע"כ לא ניתנו ליכתב לפי פירושו של הר"ז ז"ל.

ולפיכך פי' הרב אלפסי ניתנו ליכתב ומ"מ חדא מינייהו והוה ליה לרבינא למשפט מינה למאי דס"ל הכא.

והרב בעל הלכות גדולות פסק כרבא ורבינא בסוף הלכות קדושין וכן פסק רב נטרונאי גאון ז"ל כמו שנמצא בתשובות. ויש לחוש להן. וכן כתב ר"ח ז"ל: ויש מי שאומר הלכתא כרבא ורבינא וצריך עיון. עכ"ל.

והיכא דשויא שליח כתב הרמב"ם שהוא כותבו מדעת השליח. והרמב"ן נר"ו כתב דאינו כותבו אלא מדעתה כדקיימא לן גבי גט דאפילו באומר אמרו גט פסול או בטל והכא נמי מהתם גמרינן. מה התם דעת מקנה בעיא ולא שלוחו ואפילו באומרת אמרו.

הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל קמשמע לן:    ואם תאמר ור' מנא ליה דלא נימא הכא?    יש לומר דרבי סבירא ליה כמאן דאמר משמע שניהן כאחד ומשמע א' א' בפני עצמו עד שיפרט לך הכתוב יחדו כדרך שפרט לך בכלאים. ור' יוחנן סבר כמאן דאמר משמע שניהם כאחד.

דף י עמוד א

ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוין כאחד:    כך גריס רש"י. ופירש למעוטי גדול הבא על הקטנה דכיון שהיא פטור אף הוא אינו מומת.

ואינו מחוור. והגירסא הנכונה ומתו גם שניהם שיהו שניהם שוין. וכן גרס הראב"ד. ואף רבינו תם נראה שגורס כן. ופירשוה שיהו שניהם שוין במיתה אחת ובא הכתוב ללמדנו לדעת רבנן דאמרינן במסכת סנהדרין נערה ואפילו קטנה במשמע שאם האשה קטנה אף על פי שהיא פטורה שידון הבועל בסקילה כמיתתה אילו היתה גדולה וכיון שבמיתה אחת הן "שניהם שוין" קרינא ביה. שאילו היה הוא נידון בחנק לא היו שוין כלל, לא בעונש ולא מיתה.

ולדעת ר' מאיר דאמר נערה ולא קטנה בא ללמד על גדול שבא על הקטנה שיהא פטור לגמרי, לאפוקי מדרב דאמר התם לדעת ר' מאיר דכי ממעט ליה מסקילה אבל מחנק כשאר הבא על אשת איש לא ממעט ליה. דאילו לדברי רב לא היו שניהם שווים כלל. ור' יוחנן אמר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו ולרבנן האיש לבדו נידון אף על פי שהיא פטורה ולעולם בסקילה כדי שיהו שניהם שוין במיתה אחת. ולר' מאיר לידון את הבועל לבדו אף על פי שהיא פטורה ולידון בחנק דנערה ולא קטנה וכדעת רב דכי ממעט ר' מאיר מסקילה אבל בחנק חייב ומתו גם שניהם מוקמינן לר' מאיר לבאו עליה עשרה שלא כדרכה - הראשון בסקילה וכולם בחנק.

ומתניתין דנדה דמייתינן בסמוך דקתני בת ג' שנים ויום אחד מתקדשת בביאה וכולי ואם בא עליה אחת מכל העריות האמורות בתורה כולם מומתים על ידה והיא פטורה -- השתא אתיא ככ"ע.

כל הבועל דעתו על גמר ביאה:    קהו רבוותא ז"ל בהא מלתא מהא דאמרינן ביבמות פרק הבא על יבמתו בתחלתו אשה לבעלה מנין (כלומר דמקניא בהעראה)? גמר קיחה קיחה מעריות.

ותירץ רבינו אלפסי דהתם בביאה דאחר אירוסין וקודם שנכנסה לחופה וליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה ודומיא דיבמה דזקוקה ועומדת. אבל ביאה דמחמת קדושין - בגמר ביאה קונה ולא בתחלתה.    ואם תאמר, והא קיחה קיחה גמרינן וקיחה בקדושין עצמן איכתוב ולא בביאה דאחר אירוסין? י"ל "כי יקח..ובעלה" משמע ביאה דבתר קדושין כדאיתא בשמעתין.

ומיהו לא נהירא דאם כן לעולם לא יקנה עד דקדיש והדר בעיל וכי תימא אתא בעילת בעל וגלי על ביאה לבדה שתקנה, אם כן ובעלה לחודה משמע והדרא קושיא לדוכתא.

ויש שתירצו דכי אמרינן הכא דסוף ביאה קונה הני מילי בשגמר ביאתו דהוכיח סופו על תחלתו. אבל פירש אחר העראה - העראה קונה.    והכי מוכח מדאמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה -- דאלמא בגמר דעתו תליא מלתא.

ויש מי שהקשה אם כן אף ביבמה נאמר כן, שאם גמר ביאתו דעתו על גמר ביאה. ואי אפשר לומר כן דהא תנן פר' כיצד ביבמות אלמנה לכהן גדול חולצת ולא מתייבמת והוינן בה בגמרא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנישואין. בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי לא תעשה אלא מן האירוסין אמאי? ליתי עשה ולידחי לא תעשה?. ואסיקנא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה.   ואי אמרת סוף ביאה קונה אף ביאה ראשונה אסורה דהא בסוף ביאה איכא לאו דאלמנה לא יקח ועשה ד"כי אם בתולה מעמיו יקח אשה" ולא בעולה, דבעולת עצמו היא ומפותת עצמו וארוסת עצמו קיימא עליה בעשה כדאיתא התם בפרק הבא על יבמתו וכדאמר נמי הכא אי נמי לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה.

וי"ל יבמה שאני דבההיא לא אזלינן בה בתר דעתו דהבא על יבמתו בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד - קנאה. דבפירוש רבתה תורה ביאת שוגג כמתכוין ואונס כרצון כדאיתא בפרק הבא על יבמתו.

ואם תאמר מכל מקום כיון שקנאה בהעראה אף סוף ביאה ראשונה אסירא דהא כיון שהערה בה קיים ליה מצות יבמה יבא עליה והלכך סוף ביאה דליכא עשה איתסר? ולמה אמרו "גזירה אטו ביאה שניה", לימא "גזרה אטו סוף ביאה"?    ויש לומר דאף על פי שקונה הוא בתחלת ביאה - מכל מקום כולה ביאה בכלל "יבמה יבא עליה" היא, שזו היה ביאת מצות יבום האמורה בתורה אלא שבפירוש רבתה אף העראה, ומכל מקום משערה בה קנאה ואשתו היא ותו ליכא משום בעולה אלא משום אלמנה ואתי עשה ד'יבמה יבא עליה' שהיא אף בגמר ביאה ודחי לא תעשה ד'אלמנה'.  ועוד דכתיב "להקים לאחיו שם" ובגמר ביאה איכא הקמת זרע, בהעראה ליכא הקמת זרע.

והרב בעל ההלכות ז"ל כתב דעתו על גמר ביאה דהיכא דאמר לה איקדש לי בביאה סתם אי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר הוו קדושין והני מילי בסתם אבל פי' ואמר בתחלת ביאה הוי מקודשת בתחלת ביאה ואי אמר בסוף ביאה לא מקודשת עד סוף ביאה ובסתם דעתו על גמר ביאה. עד כאן.

אי נמי לכ"ג דקא קני בתולה בביאה:    ואיכא דקשיא ליה, והיכי קני לה בביאה והא בתר נשואין אזלינן ולא בתר אירוסין ובשעת נשואין בעולת עצמו היא ואסורה? וכדאמרינן ביבמות בפר' הבא על יבמתו כהן גדול שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו? בתר נשואין אזלינן (כלומר ואסורה, כלומר דבוגרת אסורה לכהן גדול) או דילמא בתר אירוסין אזלינן ושריא. ובתר דבעיא הדר פשטה דבתר נשואין אזלינן ואסירא.

ויש להשיב דהכא הוה סלקא דעתין דביאה נשואין עושה כדבעינן למימר בגמרא בסמוך.    אי נמי הכא במאי עסקינן בשכנסה לחופה בלא קדושין ובעלה בחופה לשם קדושין דמשעה שבא עליה קנאה ונעשית כאשתו נשואה לכל דבר.

הא דקתני וחייבין עליה משום אשת איש:    פרש"י ז"ל אם קבל בה אביה קדושין ובא עליה אחר חייב משום אשת איש.

ואיכא למידק היינו סיפא ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה הן מומתין על ידה ואשת איש בכלל עריות היא.    ופירשו בתוספות בשם רש"י דמשום דכתיב "ומתו גם שניהם" איצטריך לאשמועינן שאף על פי שאינה בת עונשין הבא עליה חייב משום אשת איש.

דף י עמוד ב

נשאת לכהן אוכלת בתרומה:    אבל פחות מג' שנים ויום אחד אינה אוכלת בתרומה דאין ביאתה ביאה חופתה אינה חופה -- כך פירש רש"י.

ונראה שהזקיקו לרבינו ז"ל לפרש כך מדאמרינן ביבמות פרק הבא על יבמתו אתמר רב אמר יש חופה לפסולות ושמואל אמר אין חופה לפסולות. אמר שמואל ומודה לי אבא בקטנה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה. ואמר רבא עלה אף אנן נמי תנינא בת ג' שנים ויום א' מתקדשת בביאה וכולי -- דאלמא לכאורה משום דאין לה חופה הוא.

ותמיהא לי דהא ארוסה מדינא אכלה דקנין כספו היא כדעולא דאמר דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתורה, ומה טעם אמרו אינה אוכלת? או משום דעולא או משום סמפון. וכל שנכנסה לחופה כי אין ביאתה ביאה מאי הוי? מכל מקום לא משום דעולא איכא ולא משום סמפון איכא? ולא גרע ממסר האב לשלוחי הבעל וקבל הבעל מומין שאוכלת בתרומה אף על פי שלא נכנסה לחופה כדאיתא בסמוך, הואיל וליכא משום דעולא ולא משום סמפון.

וההיא דיבמות הכי קאמר: הואיל ואין לה ביאה ליפסל בה אין לה חופה -- כלומר, אין החופה פוסלתה מלאכול בתורה. וכן פירש שם רש"י וכן פר"ח והיינו דמסיק רבא התם אף אנן נמי תנינן בת ג' שנים ויום אחד וכולי בא עליה אחד מן הפסולין פסלה -- בא עליה אחד מן הפסולין היא דמיפסלא בביאה מיפסלא בחופה, הא פחותה מבת ג' שנים ויום אחד לא מיפסלה בביאה ולא מיפסלה בחופה.

ונראה כפירוש רבותינו בעלי התוספות שפירשו דכיון שאין ביאתה ביאה אף הוא חוזר ומשלחה אצל האב ואיכא משום דעולא ואיכא משום סמפון. ובראויה לביאה בדק לה עד שלא תכנס לחופה שאינה ראויה לביאה לא בדק לה.    ואפשר לומר שאף רש"י כך פירש הואיל ואין ביאתה ביאה אין חופתה חופה, כלומר שאף הוא אינה בדקה בחופה והלכך אין לה דין חופה לאכול בתרומה על ידי אותה החופה.

ומה שפחה כנענית דאין ביאתה מאכילתה בתרומה כספא מאכילה בתרומה (ולא חיישינן לסמפון) זה שביאתה מאכילתה בתרומה וכולי    פרש"י דבנישאת מודו דלא חיישינן לסמפון דאין אדם שותה בכוס אלא אם כן בדקו ויודע וקבל עליו.

וקשיא לי אם כן מאי קל וחומר? דהא כסף בכהאי גוונא נמי מיכל קאכלה, כלומר אם קדיש בכספא ובדק או דקבל עליו וכדאמרינן בסמוך איכא בינייהו אבל מסר והלך ופרש"י קבל הבעל המומין דמשום סמפון ליכא.    ויש לומר דקל וחומר מיהא איתיה וכדאמרינן לעיל והכי קאמר ומה שפחה כנענית שאין ביאתה אפילו בבדיקה מאכילתה בתרומה כספא גרידא מאכילתה בתרומה ולא חיישינן לסמפון. זו שביאתה בבדיקה מאכילתה בתרומה אינו דין שכספא גרידא מאכילה בתרומה ולא חיישינן לסמפון.

להמשך חידושי הרשב"א דף יא עמוד א

---

1. אולי צ"ל ובקדושיה - ויקיעורך
2. לעניות דעתי צריך לומר שיש לה - ויקיעורך
3. יראה לי מהקלדה שטחית שצריך להגיה כאן "דאמר" - ויקיעורך
4. גירסתנו בגמרא אילימא דאזקפה דאמר לה ארבע בחמשה הא רבית מעלייתא הוא - ויקיעורך