קידושין ט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
איציאה בעינן לשמה אף הוייה בעינן לשמה או דלמא הויות להדדי מקשינן מה הוייה דכסף לא בעינן לשמה אף הוייה דשטר לא בעינן לשמה בתר דבעיא הדר פשטה בהוייה ליציאה מקשינן דאמר קרא (דברים כד, ב) ויצאה והיתה:
איתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרי מקודשת רב פפא ורב שרביא אמרי גאינה מקודשת אמר רב פפא אימא טעמא דידהו ואימא טעמא דידי אימא טעמא דידהו דכתיב ויצאה והיתה מקיש הוייה ליציאה מה יציאה לשמה ושלא מדעתה אף הוייה נמי לשמה ושלא מדעתה ואימא טעמא דידי ויצאה והיתה מקיש הוייה ליציאה מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הוייה בעינן דעת מקנה מיתיבי דאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהן מאי לאו שטרי אירוסין ונשואין ממש לא שטרי פסיקתא וכדרב גידל אמר רב דאמר רב גידל אמר רב הכמה אתה נותן לבנך כך וכך לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו הן הן הדברים הנקנים באמירה:
ובביאה:
מנא לן אמר ר' אבהו א"ר יוחנן דאמר קרא (דברים כב, כב) בעולת בעל מלמד שנעשה לה בעל על ידי בעילה א"ל ר' זירא לר' אבהו ואמרי לה ר"ל לרבי יוחנן כעורה זו ששנה רבי (דברים כד, א) ובעלה מלמד שנקנית בביאה אי מהתם הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל קמ"ל מתקיף לה ר' אבא בר ממל אם כן נערה המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכי משכחת לה אי דאקדיש והדר בעיל בעולה היא אי דאקדיש ולא בעיל לאו כלום הוא אמרוה רבנן קמיה דאביי משכחת לה כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה א"ל אביי עד כאן לא פליגי רבי ורבנן אלא באחר אבל בעל דברי הכל אם בא עליה שלא כדרכה עשאה בעולה מאי היא דתניא הבאו עליה י' אנשים ועדיין היא בתולה כולן בסקילה רבי אומר אומר אני הראשון בסקילה וכולן בחנק אמר רב נחמן בר יצחק משכחת לה כגון שקדשה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס ור' יוחנן האי ובעלה מאי עביד ליה ההוא מיבעי ליה זו נקנית בביאה ואין אמה העבריה נקנית בביאה ס"ד אמינא תיתי בק"ו מיבמה ומה יבמה שאין נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף אינו דין שנקנית בביאה מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת ס"ד אמינא הואיל וכתב (שמות כא, י) אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת מה אחרת מיקניא בביאה אף אמה העבריה מיקניא בביאה קמ"ל ורבי האי סברא מנא ליה א"כ לכתוב רחמנא ובעל מאי ובעלה שמע מינה תרתי ולרבא דאמר בר אהינא אסברה לי (דברים כד, א) כי יקח איש אשה ובעלה קידושין המסורין לביאה הוו קידושין קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין מאי איכא למימר אם כן נכתוב קרא או בעלה מאי ובעלה שמע מינה כולהו ורבי האי בעולת בעל מאי עביד ליה האי מיבעי ליה בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה ומי אית ליה לרבי האי סברא והתניא באו עליה י' אנשים ועדיין היא בתולה כולם בסקילה רבי אומר אומר אני הראשון בסקילה וכולם בחנק
רש"י
[עריכה]
יציאה בעינן לשמה - דכתיב (דברים כד) וכתב לה לשמה:
הוייה דכסף לא בעינן שתהא לשמה - שתהא צורת הדינר טבועה לשמה:
הדר פשטה - ויצאה והיתה שהרי עיקר שהשטר קונה באשה מכאן למדנו:
שלא מדעתה - קודם הכתיבה לא נמלך בה ואח"כ הודיעה וקבלתה ובגדולה קאי והוא הדין בקטנה ונערה לשמה ושלא מדעת אביה:
מה יציאה שלא מדעתה - שהרי על כרחה היא מתגרשת:
דעת מקנה - היינו בעל שהקנה אותה בגט זה לעצמה ופוטרה ממנו ובעינן שיכתוב מדעתו דכתיב וכתב לה:
אף כאן דעת מקנה - דהיינו האשה שנקנית לבעל:
מאי לאו שטרי אירוסין ממש - כגון בתך מקודשת לי:
שטרי פסיקתא - התנאים שביניהם וממון שפוסקין זה לזה:
באמירה - בלא קנין שהקידושין הן גמר הדבר דבההיא הנאה דקא מתחתני אהדדי גמרי ומקני ובאותן התנאים קאמר שהעדים אין רשאין לכתוב עליהם שטר אלא מדעתם דניחא להו שתהא כמלוה על פה ולא כמלוה בשטר:
אמר קרא בעולת בעל - כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל:
כעורה זו - בתמיה וכי אינה מקובלת עליך שאתה מחזר ללמדה ממקום אחר:
עד דמקדש - בכסף והדר בעיל כדכתיב כי יקח דהיינו כסף והדר ובעלה:
א"כ - דהכי קאמר קרא דבעינן כסף וביאה ובלאו ביאה לא מקדשה:
נערה מאורסה דבסקילה כו' - הלכך ע"כ כי יקח הוו קידושין לעצמן ובעלה הוו קידושין לעצמן בלא כסף ומשכחת סקילה בקידושי כסף בלא ביאה:
בעולה היא - וסקילה בבתולה כתיבא (דברים כב) כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש וגו' ודרשינן (כתובות דף מח:) בתולה ולא בעולה שהבעולה בחנק כשאר אשת איש:
שלא כדרכה - דאיתקוש משכבות להדדי דכתיב (ויקרא כ) משכבי אשה שתי משכבות וקרינא בה כי יקח ובעלה ואכתי בתולה היא:
א"ל אביי - ליכא לאוקמי הכי דאי בא עליה ארוס שלא כדרכה תו לא הויא בסקילה דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי גבי באו עליה עשרה שלא כדרכה ואמרו כולן בסקילה אלא באחר שאינו בעלה אבל בעלה עושה אותה בעולה בשלא כדרכה דילפינן לה מבעולת בעל כדלקמן:
ועדיין היא בתולה - שבאו כולן עליה שלא כדרכה:
הראשון בסקילה - לקמן יליף טעמא בשמעתין:
משכחת לה - דבסקילה:
שקידשה בשטר - וההיא לא בעיא ביאה:
דהואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס - בלא ביאה הלכך אם לאו דר' יוחנן הוה אמינא לגבי כסף עד דמקדש ובעיל אבל השתא דנפקא לן מבעולת בעל דבבעילה לחודה מיקדשה ע"כ כי יקח דיליף קיחה קיחה אגמריה דבכסף לחודה מיקדשה דאי עד דמקדש ובעיל כסף מאי אהני:
לאחרת - אשתו:
א"כ - דלא אשמעינן אלא קידושי ביאה לכתוב ובעל מאי ובעלה זו ולא אמה העבריה:
ולרבא דאמר - לקמן בפ' שני גבי מקדש אחת משתי אחיות סתם לא הוו קידושין הואיל ואין ראויין לביאה שאינו ידוע איזו אשתו ואיזו אחות אשתו שהיא בכרת ואמר רבא בר אהינא אסברה לי חכם אחד ששמו בר אהינא לימדני טעם זה מן המקרא כי יקח ובעלה קיחת כסף הראויה לבעילה הוא דהויא קיחה מנא ליה הא דדרשי' ליה לכדרבי ולמעוטי אמה:
א"כ - דלקידושי ביאה ולמעוטי אמה ותו לא יליף מינה לכתוב או בעלה:
מאי ובעלה - משמע דקאי נמי אקיחה למילף הך דבר אהינא:
האי סברא - דאין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה:
תוספות
[עריכה]
הן הן הדברים הנקנים באמירה. תימה דבפרק שני דייני נזירות (כתובות קט.) תנן הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה ולמה תשב ישאנה ויקרא חמיו לדין כיון דהן הן דברים הנקנין באמירה וי"ל שהחתן אינו רוצה לטרוח בב"ד ולמיקם בדינא ורשב"ם פי' דדוקא כשמתוך התנאים עמדו וקדשו אז נקנים באמירה ומדקדק מדקתני עמדו וההוא דשני דייני גזירות מיירי בשלא קדשו מתוך הדברים ומ"מ מאחר שהסכימו על כך תשב עד שתלבין ראשה ומיהו אין ראיה מלשון עמדו דאורחיה דגמרא בהכי כמו קטנה שלא מיאנה (והגדילה) ועמדה ונשאת ביבמות פ' ב"ש (דף קח.) ור"ת פי' דהא דאמר נקנים באמירה בנישואין ראשונים דוקא שהאב משיא את בתו ויש לו קירוב דעת גדול אצל חתנו אבל התם מיירי בשניים וכן היה אומר ר"ת אין נקנין באמירה אלא כשהאב פוסק אבל אחיה ואמה לא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)
עג א מיי' פ"א מהל' גירושין הלכה א', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' קל"א סעיף א':
עד ב מיי' פ"ג מהל' אישות הלכה ד', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ב סעיף א':
עה ג מיי' פ"ג מהל' אישות הלכה ד', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ב סעיף א':
עו ד מיי' פכ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה א', סמ"ג עשין צד, טור ושו"ע אה"ע סי' נ"א:
עז ה מיי' פכ"ג מהל' אישות הלכה י"ג, ומיי' פ"ו מהל' זכייה ומתנה הלכה י"ד, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' נ"א:
עח ו מיי' פ"ג מהל' איסורי ביאה הלכה ו':
ראשונים נוספים
כתבו לשמה ושלא מדעתה רב פפא ורב שרביה אמרי אינה מקודשת משום דבעי דעת מקנה. פי' אף דעת מקנה והוא הדין לדעת בעל כי התם וכתב ר"ח ז"ל דהלכתא כוותיהו משום דמתני' דאין כותבין שטרי אירוסי' ונישואי' מסייעא להו ואשנויי לא סמכינן ותו דרב אשי סבירא ליה כוותיהו וכן הסכים הרב אלפסי ז"ל מדגרסינן בפרק הנושא (כתובות דף ק"ב ע"א) אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב וכו' א"ל לא נתנו ליכתב כלומר אעפ"י שכתבן אינן ככתובין שיגבה מן המשועבדים דהא לא קני לו שעבודא עלייהו אלא כך וכך אני נותן אמרו ואקשו עליו תא שמע אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם כלומר ואי ס"ד לאו ככתובין הן אמאי בעי דעת שניה' ומפרקינן לא בשטרי ארוסין ממש וכדרב פפא ורב שרביה דע"כ מוקי ליה למתניתין כותייהו דהא אמר לא ניתנו ליכתב וכן פרש"י ז"ל שם.
ויש שרגילין לפרש בשניתנו ליכתוב שיכתבו העדים מעצמן או לא מי אמרינן בההוא הנאה דמחתנו אהדדי גמרי ומשעבדי נפשייהו ורוצין שיכתוב או לא ואמר ליה לא נתנו ליכתוב ואייתיה ליה סייעתא מדתנן אין כותבין אלא מדעת שניהם ודחינן לה בשטרי אירוסין ממש וזה הפי' אינו נכון חדא דלא הוה למימר לא ניתנה ליכתוב דמשמע כלל כלל מדלא קאמר אין כותבין ועוד מדאקשי' עלה מהא דתנן התם הפקחין היו כותבין ומאי קושיא התם כשרצו שניהם לכתוב או שהתנהו מתחלה על מנת לכתוב ואין פקחות בזה אלא במה שכותבין כל זמן שאת עמי ותו היכא אקשינן עליה והיא נזונת מנכסים משועבדים (והאי) [ומאי] קושיא מתני' בשכתבו [ברצונם] כסיפא דקתני היו כותבין ואמאי אצרכיה לאוקמא בשקנו מידו שניתנו ליכתב דאלמא כתיבא בלא קנין לא מהני לימא בשכתבו לחוד אלא משמע כפי' ראשון שכתבנו.
ובתשו' הגאונים ז"ל מצינו שהגאון רב נטרונאי חולק בדבר על הגאונים ז"ל שאמרו כלשון ראשון וכן ראיתי לבעל הלכו' שפסק כרבא ורבינא והרי הדבר בספק מעתה ומסתברא דהיכ' דשויתי' שליח לקבלה אין שטר הקדושין נכתב (מדעתה) [מדעתו] כדקיימא לן גבי גט דאפי' באומר אמרו גט פסול ובטל הוי והכא נמי מהתם גמרינן מה התם דעת מקנה בעינן ולא שלוחו אף כאן דעת מקנה ולא שלוחו ואפי' באומרה אמרו וראיתי לרב ר' משה ז"ל שכתב ואם קדש בשטר אינו כותבו אלא מדעת האב אי מדעת השליח ואינו נכון לדעתי:
ה"ג וכן גרסי רש"י ז"ל: אמר קרא בעולת בעל. ולא גרסי' והיא אלא מכי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל קאמר דאלו והיא בעולת בעל בבני נח כתיב ולא גמרינן מינה לישראל ולקמן נמי מוכחא דמבעיא לן מאי עביד ליה ואלו והיא בעולת בעל דרשינן מיניה בעולת בעל הי' להם נכנסה לחופה ולא נבעלה לא הי' להם סנהדרין דף נ"ז ע"ב ומפורש נמי בירושלמי דמכי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל קא גמרינן הכא ביאה:
עד דקדיש והדר בעל קמ"ל. אי קשיא לר' נימא הכי איכא למימר דסבר לה כמ"ד משמע שניה' כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרש לך הכתוב יחדו ור' יוחנן סבר לה כמאן דאמר משמע שניהם כאחד:
אם כן נערה המאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכא משכחת לה. מכאן אתה רואה מפורש שקדושי כסף מן התורה הם ולא מדבריה' שהרי נערה המאורס' דאמר רחמנא בסקילה בקדושי כסף היא ומי שכת' דקדושי כס' דרבנן ואסמוכי הוא דאסמכינהו אקראי תמהני אם האיר עיניו בשמועה זו ואין רוח חכמים נוחה הימנו בדבר זה שאם כן בכל מקו' תאמר בו דרשות דרבנן אסמכת' נינהו ועקרת תלמוד ערוך שבידינו אלא ודאי אין אומרים כן אלא כאותם שהזכירו חכמים שהם מדבריהם ועוד שלפי סברא זו מי שקדש בכסף ובא אחר וקדשה בשטר היה לו לחוש לקידושי שניהם וכולה מכילתין מוכחא דליכא למיחש להא מלתא כלל וכן מצינו שקידושי כסף מאכילין אותה בתרומה כדמוכחא שמעתין דלקמן ואם אינו קונה למה מאכיל:
אימא טעמא דידי מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה בעינן דעת מקנה: כלומר, אף דעת מקנה. אבל דעת קונה נמי בעינן דומיא דגטין דבעינן דעת הבעל. כך ראיתי בפירושי הרמב"ן נר"ו.
וכן הוא ודאי כדבריו מדאקשינן לרבא ורבינא מאין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם -- אלמא שטרי אירוסין ממש אין כותבין אותן לרב פפא ורב שרביה אלא מדעת שניהם.
ומכל מקום צריך תלמוד דכיון דאינהו מגיטין ילפינן וגיטין הא לא בעו אלא דעת מקנה בלחוד והכא דבעל קונה, למה בעינן דעתו? דדעת שניהם בגיטין לא אשכחן. ויש לומר דאי משום היקישא דגיטין בודאי בדעת האשה שהיא המקנה די, אלא משום דכתיב בו "כי יקח" ודרשינן ולא שתקח את עצמה - על כרחין בעינן דעתו, הואיל ובעינן דעת. דאי לא הוה ליה כמקחת את עצמה. כנ"ל.
ולענין פסק הלכה, ר"א ור' אלפסי פסקו כרב פפא ורב שרביה משום דפשטא דמתניתין דאין כתובין שטרי ארוסין ונשואין מסייעא להו. ואף על גב דשנינן לה ואוקימנא בשטרי פסיקתא -- לא סמכינן אשנויי. וכן הביא הרב אלפסי ראיה מהא דגרסינן בפרק הנושא את האשה על הא דרב גידל אמר רב א"ל רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב. כלומר, אם כתבן בשטר יש להם דין שטר לגבות ממשעבדי, ואם אמר ??? ? שאינו נאמר) או דלמא אף על פי שכתבן כמי שלא נכתבו דשעבודא לא קבילו עלוייהו ויכול לומר נמי פרעתי. אמר ליה לא ניתנו ליכתב. ואקשינן עליה תא שמע אין כותבין שטרי ארוסין ונשואין אלא מדעת שניהם. מאי לאו בשטר פסיקתא -- אלמא ככתובין הן, דאי ס"ד לא ניתנו ליכתב אמאי צריך דעת, דמאי איכפת להו. ומפרקינן לא בשטרי ארוסין ממש וכדרב פפא -- אלמא רב אשי כרב פפא ורב שרביה סבירא ליה דהא ע"כ למאי דס"ל דלא ניתנו ליכתב מוקי מתניתין כוותייהו.
והר"ז הלוי כתב דאדרבה, מההיא משמע דרב אשי כרבא ורבינא סבירא ליה, וההוא ת"ש סייעתא היא דמייתי מינה לרב אשי דהא דאמרינן ניתנו ליכתב ה"פ -- ניתנו ליכתב לדעין מעצמן בלא דעת שניהם או לא, כלומר אם יש לו דין שטר או לא. ואהדר ליה לא ניתנו ליכתב בלא דעת שניהם לפי שאם כתבן כמלוה בשטר דמי וגבוין מן המשועבדים. וסייעניה מדתנן אין כותבין שטרי ארוסין מאי לאו שטרי פסיקתא ודחינוה לא בשטרי ארוסין ממש אבל שטרי פסיקתא כותבין ודלא כרב אשי -- אלמא רב אשי כרבא ורבינא סבירא ליה.
ואינו מחוור. דאם כן לא הוה לי לומר לא ניתנו ליכתב דמשמע כלל כלל לא, מדלא אמר אין כותבין. ועוד, מדאקשינן מהא דתנן בנותיהן נזונות מנכנסי בני חורין והיא ניזונית מנכסים משועבדים ואוקימנא בשקנו מידו. ומאי קושיא? מתניתין בשכתבו מדעתו. ואמאי איצטריך לאוקמה בשקנו מידו?
ומקצת מרבני צרפת פסקו הלכתא כרבא ורבינא ואמרו דרבינא בתרא הוא ורב אשי ורבינא הלכתא כרבינא. ותמיהא לי דהא משמע דתרי רבינא הוו: חד קשיש דהוה בימי רבא (וכדאמרינן בכמה מקומות בתלמוד "אמר ליה רבינא לרבא"), וחד בימי רב אשי ותלמידו. ואי אפשר דהיינו רבינא דהוה בימי רבא דההוא קשיש מיניה טובא דהא ביום שמת רבא נולד רב אשי. ורבינא דהכא היינו רבינא דבימי רבא. ועוד תדע, דאם איתא, מאי קא בעא מיניה רבינא מרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב - דהא לדידיה מיפשט פשיטא ליה הכא דמתניתין דאין כותבין שטרי אירוסין בשטר פסיקתא היא ואם כן ע"כ לא ניתנו ליכתב לפי פירושו של הר"ז ז"ל.
ולפיכך פי' הרב אלפסי ניתנו ליכתב ומ"מ חדא מינייהו והוה ליה לרבינא למשפט מינה למאי דס"ל הכא.
והרב בעל הלכות גדולות פסק כרבא ורבינא בסוף הלכות קדושין וכן פסק רב נטרונאי גאון ז"ל כמו שנמצא בתשובות. ויש לחוש להן. וכן כתב ר"ח ז"ל: ויש מי שאומר הלכתא כרבא ורבינא וצריך עיון. עכ"ל.
והיכא דשויא שליח כתב הרמב"ם שהוא כותבו מדעת השליח. והרמב"ן נר"ו כתב דאינו כותבו אלא מדעתה כדקיימא לן גבי גט דאפילו באומר אמרו גט פסול או בטל והכא נמי מהתם גמרינן. מה התם דעת מקנה בעיא ולא שלוחו ואפילו באומרת אמרו.
הוה אמינא עד דמקדש והדר בעיל קמשמע לן: ואם תאמר ור' מנא ליה דלא נימא הכא? יש לומר דרבי סבירא ליה כמאן דאמר משמע שניהן כאחד ומשמע א' א' בפני עצמו עד שיפרט לך הכתוב יחדו כדרך שפרט לך בכלאים. ור' יוחנן סבר כמאן דאמר משמע שניהם כאחד.
בתר דבעי' הדר פשטה הוייה ליציאה מקשינן הילכך אפילו בשטר קדושין בעינן לשמה וכבר פירשתי בפ"ק דגטין דכל שצוה הבעל לכתבו לאשה זו חשיב לשמה והיינו דנפקא לן מדכתיב וכתב לה לשמה שכל שנכתב לה לשמה הוא וקיימא לן דלא חיישינן בגט שלא נכתב לשמה אלא מסתמא כתב לשמה בין בכתוב בעדי' בין בכת' ידו בלא עדים וכן הדין בשטר קדושין וכל שיצא שטר קדושין בעדים או בכתב ידו מתחת ידי אשה הרי היא מקודשת דחזקה היא דבדין נכתב לשמה ומדעתה ובדין הגיע לידה דקיימא לן דלא חיישינן לנפילה ולא לפקדון והיינו דנקט הכא שכתבו שלא לשמה כלומר שיודע שלא כתבו לשמה ודוק. וכל שמקדש בשטר בעדים או בכתב ידו אף על פי שמסרו לה שלא בפני עדים הרי זו היא מקודשת גמורה. מפי רבינו נר"ו:
איתמר כתבו לשמה ושלא מדעתה. פירוש שלא בשליחותה דהא מקשינן ליה לדעת האיש בגט והתם דעתו דבעינן היינו שליחתו שיצוה לסופר לכתוב ולעדים שיחתמו וכן למאן דבעי דעתה בשטר קידושין צריך שתאמר אף היא לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו וזה פשוט:
רבא ורבינא אמרי מקודשת רב פפא ורב שרביא אמרי אינה מקודשת אמר רב פפא כו' עד מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הוייה נמי בעינן דעת מקנה. פירוש לאו דעת מקנה לחוד דהא כ"ש דבעינן דעת שלו ובהא ליכא מאן דפליג וכדתנן אין כותבין שטרי אירוסן אלא מדעת שניהם ורב פפא מוקים ליה בשטרי אירוסין ממש אלא הכי קאמר בעי' אף דעת מקנה:
מיתיבי אין כותבין שטר אירוסין ונשואין אלא מדע' שניהם מאי לאו שטרי אירוסין ונשואין ממש וכרב פפא לא שטרי פסיקתא וכדרב גידל אמר רב דאמר כמה אתה נותן לבנך כך וכך ולבתך כך וכך ועמדו וקדשו קנו והם הם הדברי' הנקני' באמיר'. פי' ודוק' קדשו דבההיא הנאה דמחתני' אהדדי גמרי ומקנו כדאיתא התם אבל כ"ז שלא קדשו אע"פ ששידכו יכולין לחזור בהן והכי איתא בירושלמי מיהו כל שקדשו שוב אין חוזרין בהם לא שנא קדשו לאלתר לא שנא לאחר זמן דהא איכא הנאה דמחתני אהדדי וגרסינן בירושלמי אבל לא האם על ידי בתה ולא האב על ידי אחותו וסברא דרבוותא ז"ל דדברים אלו הנקנים באמירה אינם נדוני' כמתנה בקטן לחוד אלא כחוב בקטן דמהני אפילו לפוסק דבר שאינו בעולם ושאינו ברשותו וכי איכא נמי קטן חשבינן לי' קנין חיוב בהאי הנאה ונראין דבריהם. וכי תימא בשלמא למאן דמפרש שטרי ארוסין ממש משום הכי בעינן דעת שניהם משום דבעינן אף דעת מקנה דמקשינן הוייה ליציאה אלא למאן דמוקים לה בשטרי פסיקת' כיון דדברים הנקנים באמירה הם וקנו הרי הוא כאילו קנה מידם ובקטן לא צריך לאימלוכי ככתיבה כדאיתא בריש פרק אע"פ דסתם קנין לכתיבה עומד עד שימחה איכא למימר דמאן דמוקים ליה בשטרי פסיקתא סבר דדברים הללו לא אלמוהו רבנן אלא לגבי בני חורי אבל ממשעבדי לא גבי וכיון דליכא קנין ממש צריך לאימלוכי ביה דאי כתבי להו בשטרא גובה ממשעבדי ואיכא תוספת חיוב ואין מוסיפין על חיובו שלא מדעתו ברצונו אבל רב פפא ורב שרביא דסבירא להו דמתניתין בשטרי אירוסין ממש סביר' להו דבשטרי פסיקתא כותבין שלא מדעת שניהם או משום דסבירא להו דהוה לה כדברים בקנין שסתמו לכתיבה עומד וחשיב מדעתו או משום דסבירא להו שאף על פי שנכתבו לא גבי ממשעבדי כיון דליכא קנין דהא לא קבילי שעבודא עלייהו ולא אמר אלא כך וכך אני נותן ובההיא הנא' לא נתחייבו אלא לבני חורי והיינו סברא דרבי אשי התם בפרק הנוש' דאמרינן התם אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב א"ל לא ניתנו ליכתוב וליכא לפרושי לא ניתנו ליכתב אלא מדעתם אבל אם כתבו מדעתם מהניא להו כתיבה למגבי ממשעבדי כסבר' דמקצת רבנן ז"ל שהרי כמה תשובות בדבר חדא דלא דייק הכי לישנא דלא ניתנו ליכתב ותו דהתם מקשינן לרב אשי מדקתני והיא ניזונית מנכסים משועבדים ואם איתא מאי קושיא דילמא התם בשכתבו מדעתם ולמה לן לאוקומי התם כשקנו מידו בכתיבה מדעתם סגי. אלא עיקר הפי' כך הוא דברים הללו ניתנו ליכתוב דמהניא להו כתיבה למגבי ממשעבדי או לא ניתנו ליכתב שאין כתיבה מועלת בהם להוסיף שעבוד לגבו' ממשעבדי וא"ל לא ניתנו ליכתוב ואע"פ שנכתבו הרי הם כאלו לא נכתבו ולא גבו אלא מבני חורי ואותבינן עלה מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי פסיקתא פירוש וכיון דבעינן דעת שניהם בכתיבתן מכלל דכתיבה מהני להו למשעבדי ולפיכך אין חבין להם שלא מדעתם ופריק לא שטרי ארוסין ממש וכדרב פפא ורב שרבי דבעו שטרי ארוסין לשמה אבל בשטרי פסיקתא כותבין שלא מדעתם שאין תוספו' חיוב בכתיבה זו ואקשינן לה מדתנן והיא ניזונית מנכסים משועבדים אי אמרת בשלמא ניתנו ליכתב אתיא כשנכתבו אלא אי אמרת כתיבה לא מהניא להו אמאי גובה מנכסים משועבדים ואוקמה כשקנו מידו דבהא ודאי כיון דאיכא קטן וכתיבה גובה ממשועבדים וקיימא לן כרב אשי הילכך ע"כ רב אשי כרב פפא ורב שרביא סבירא ליה דמוקים מתניתין בשטרי אירוסין ממש וכיון דכן אשמועינן מינה דהלכתא כוותייהו וכן פסקו הגאונים ז"ל:
ובשטרי פסיקתא אע"פ שכתבו אי ליכא קטן לא גבי ממשעבדי אבל בקטן גבי ממשעבדי וכיון שכן לעולם כותבין אותם שלא מדעת שניהם דאי ליכא קטן הא ליכא שום חיוב בכתיבה זו ואי איכא קטן הא סתם קטן לכתיבה עומד. ופירוש שטר נישואין לאו היינו כתובה דבהא אמאי בעינן דעת שניהם דבדעת האיש סגי דהא כותבין ללוה שטר אף על פי שאין מלוה עמו כל היכא דהוי שטרי אקנייתא ואי בשטרי דלאו אקנייתא אפילו מדעת שניהם אין כותבין משום קנוניא דלקוחות אלא אם כן נתנוהו למלוה או לאשה בו ביום אלא שטר אירוסין ונשואין היינו שטר קדושין שהוא מקדש והוא עיקר נישואין. ויש לומר דלעולם שטר כתובה וכל היכא דליכא קטן אין כותבין אלא מדעת שניהם לומר שיכתבו ויתנו לה בו ביום משום קנוניא דלקוחות ולאפוקי שאין כותבין ונותנין לו כנ"ל. והשתא דקיימא לן בעינן דעתה בקידושין ושליחותה נראין הדברים שאם עשתה שליח לקבל קדושין לא סגי שדעתו של שליח בשטר קידושין דלקבלה עשאתו שליח ולא לזה ודעתה בעינן שימנה (צ) לסופר ולעדים לכתוב ולחתום בפניהם ולא על ידי עדים דהא קיימא לן בגט דאומר אמרו מדעתכם כשר ולא תעשה שמא תשכור עדים הכא נמי כשר ולא תעשה שמא ישכור עדים וכתבו ליה שלא מדעתה שהוא פסול הילכך כי היכי דהתם בגט חותם סופר ועד פסול משום חורבא דאומר אמרו כדאיתא התם הוא הדין בשטר קידושין. וזה דעת מורי רבינו נר"ו:
בביאה מנא לן אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן שוכב עם אשה בעולת בעל שנעשית לבעל על ידי בעילה כך היא הגירסא הנכונה. ויש ספרים שגורסין והיא בעולת בעל וליתא דההוא הא דרשינן ליה בסנהדרין גבי בני נח דבעולת בעל בעל יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להם ושמעתי מפי רבינו צרפתי שזהו שאמר יהודה על תמר צדקה ממנו לפי שהכיר בה שלא נבלעה ולא היתה אשת איש ולא זקקוה ליבם והכין מסקנא בפרק ד' אחין דמעשה ער ואונן שלא כדרכה היה לא היה דש מבפנים אלא מבחוץ שאלמלא כן היאך נפטרה משריפה לפי שזינתה עמו ומי התירה לזנות עמו יותר מעם אחרים שאף על פי שיש לומר דבדורות שלפני הדיבור היה יבום נוהג בכל קרוב לא משמע הכי ואף על גב דמשום כלתו ליכא דבן נח מותר בכלתו שלא נאסר להם עירוב הבאה על ידי אישות וכדברי רבא ביבמות מכל מקום בשביל שסבורין שזנתה היו דנין אותה בשריפה כבת כהן מאורסה (חסר לשון). וכיון דההוא קרא מבעי לן לההוא דרשא היכא דרשינן ליה בשמעתין באנפי אחרינא אלא ודאי כדאמרן:
אי מהתם ה"א עד דמקדש והדר בעיל. פירוש דסבירא ליה יוחנן כרבי יונתן דאמר דלא משמע אלא שניהם כאחד וכי תימא דרבי דמפיק ליה ביאה דקניא לחודה מהכא מאי קסבר הא לא קשיא דסבירא ליה כרבי יאשיה דאמר משמע שניהם כאחד ומשמע לכל אחד בפני עצמו עד שיפרט לך הכתוב יחדו כדרך שפרט בכלאים:
מתקיף לה רבי אבא בר ממל אם כן דהוה דרשינן דבעינן קיחה ובעילה תרווייהו נערה המאורסה שחייבה תורה סקילה כשהיא בתולה היכי משכחת לה דהוי מאורסה ובתולה אי דקדיש ובעיל בעולה היא ודינה בחנק והשתא הוה קא סלקא דעתך דה"ה בקידושי שטר דבעי מקדש ובעיל דומיא דקידושו כסף משום דאיתקוש הויות להדדי. אבל לקמן תריצנא לרבי יוחנן דשאני קידושי שטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס אבל רבי לית ליה האי סברא ואי דקדיש ולא בעיל פנויה היא ולא מיחייבא קטלא כלל אבל לדידן מוקמי' לה בקדיש ולא בעיל דסבירא ליה דבקדושי כסף בלא ביאה היא מקודשת והרי היא בתולה ולפיכך נדונת בסקילה. ושמעינן מהכא להדיא דקדושי כסף ושטר מדאורייתא שהרי חייבה תורה נערה המאורסה על ידם וזה מבואר:
אמר להו אביי ע"כ לא פליגי רבי ורבנן אלא באחר אבל בבעל דברי הכל עושה אותה בעילה שלא כדרכה. פירוש דכיון דאהניא ביאתו לקנותה אהני לעשותה ביאה גמורה ולדונה כבעולה אבל ביאת אחר לא עביד לה בעולה שלא כדרכה לרבנן:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק א (עריכה)
לא שטרי פסיקתא כו' פירש המורה שהעדים אינן רשאין לכתוב עליהן שטר אלא מדעתן דניחא ליה שתהא מלוה בפה ולא מלוה בשטר. ואינו נראה לי דאם כן מה טעם אין כותבין אלא מדעת שניהם נכתוב לבעל בלא אבי כלה מה שמקבל עליו ליתן לאשתו ולאבי כלה בלא החתן נכתוב מה שקיבל עליו ליתן לחתנו למה נרצה מעמד שניהם. ונראה לי שהטעם הוא כדכתיבת בגט פשוט במהדרא בתרא כפתרון המורה מוכיח ומפני שכותבין תנאותיהן בשטר אחרד בעבור זה צריך דעת שניהם שכל אחד יכול לעכב ולומר מלוה על פה קבילי ואל בשטר אבל ודאי אם אמרו מתחילה לכתוב שני שטרות כל אחד לעצמו אין צריך דעת שניהם. וכתב רבינו יצחק זצו"קל והלכתא כרב פפא ורב שרביא משום דמותבינין עליהו דרבא ורבינא מהכא אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם ואף על גב דקא מוקמי לה בשטרי פסיקתא ההוא ששיטיא הוא ולא סמכינן עליה דהא רב אשי דהוא בתרא הכא אומא בפרק הנושא את האשה בשטרי אירוסין ממש כדרב פפא ורב שרביא למימר דהלכתא כוותיה ואינו נ"ל זה הפסק דכיון דלא איפסיקא הילכתא כמאן יש לנו להחמיר ולומר מקודשת היא וצריכה גט. ומה דאסתייע מדרב אפי דאומה בשטרי אירוסין ממש כרב פפא ורב שרביה דאדרבה רב אשי בשטרי פסיקתא מוקי לה התם כרבא ורבינא דהכי אמרינן התם גופא אמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקידשו הן הן דברי' הנקנין באמירה, אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב. א"ל לא ניתנו ליכתב פי' דמצי אמר מלוה על פה קבילי עילואי מלוה בשטר לא קבילי עילואי כו' עד תא שמע אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אבל מדעת שניהן. מאי לאו שטרי פסיקתא וכדרב גידל. פירש ואתיא סייעתא לרב אשי דאמר לא ניתנו ליכתב עד שיודיעם. ודאי לא שטרי אירוסין ממש וכדרב פפא ורב משרשיה וכו'. פירש ולעולם לא תסייע מהכא לרב אשי. הנה בפי' שרב אשי רוצה להעמידה בשטרי פסיקתא כרבא ורבינא והלכות גדולות פוסק הלכה ברבא ורבינא:
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק א (עריכה)
הויה דכסף שאינו צריך לצייר צורת הכסף או להתיכו לשמה דכתיב וכתב לה לשמה שלא מדעתה שלא ידעה האשה כשכתבו ונתנו לה ונתרצית:
דעת מקנה בגט היינו הבעל ובקדושין האשה שהיא מקנה עצמה לו:
פסיקתא שפוסקין על עצמן לתת להן ואע"ג דהלכתא בלא טעמא אין כותבין דניחא להו למיהוי מלוה על פה ולא תהוי מלוה בשטר:
ופסקו הרי"ף והר"ם ז"ל דאינה מקודשת דרב אשי אוקמא בפ' הנושא בשטרי אירוסין ממש ומדעת שניהם מהאיש ומהאשה קאמר וכתב רבינו חננאל וקי"ל כרב פפא ורב שרביא ויש מי שפסק כרבא ורבינא והדבר צ"ע ע"כ:
והיא בעולת בעל. אית דגרסי כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל:
כעורה כלומר וכי נמאסת הברייתא דתני רבי מה צורך ללמוד מקום אחר:
דקדיש ובעל דתרוייהו בעינן דכתיב כי יקח דהיינו קדושי כסף:
בעולה היא. ובחנק היא:
שלא כדרכה ועדיין היא בתולה ובסקילה היא שקנאה באותה ביאה:
באחר אם בא עליה אחר שלא כדרכה אם היא בחנק כבעולה או בסקילה בכדרכה וחנק היא ואת אמרת קדושין וביאה בעינן היכי משכחת לה נערה בסקילה. ומתרץ דמשכחת לה מאורסה ובסקילה שקדשה בשטר הואיל ושטר גומר הקדושין בלא דבר אחר:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה