סמ"ג עשה צד
הממשכן חבירו בב״ד או מדעת הלוה ומשכנו דבר שהוא צריך לו הרי זה מצוה להחזיר לו העבוט בעת שהוא צורך לו וכדפרש בפרק המקבל [דף קי״ג וקי״ד כל הסוגיא] שמחזיר לו הכר לישן עליו. ועל כסות לילה אומר הכתוב לא תשכב בעבוטו כלומר אל תשכב ועבוטו אצלך כמו שנתבאר בסמל״ת [ל״ת קפ״ז] ובכלים שעושין מלאכה ביום כגון המחרישה או לבוש יום אומר הכתוב עד בוא השמש תשיבנו לו מלמד שמחזירו כל היום כתב מורי שבספר הישר מפרש [וכן בתוספות שם בד״ה מהו] בד״א שלקחן בשביל בטחון חובו שלא ידחנו זה אבל אם נטלו בתורת גביה אינו מחזיר [שם] תניא רבי מאיר אומר אם כן שמחזיר לו המשכון בעת שהוא צריך לו ולוקח בעת שהוא צריך לו מה יועיל המשכון כדי שלא ישמט החוב בשביעית ולא יעשה מטלטלין אצל בניו אלא יפרע מן המשכון מיד אחר שמת הלוה בד״א שמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו כלל כדאיתא בפ׳ המקבל. [שם] שנינו בפ׳ האומנין [דף פ׳] אבא שאול אומר מי שהיה בידו משכונות של עני אם היה שכרו יותר על פחתו כגון קורדום ומסר גדול וכיוצא בהם הרי מותר להשכירן ומנכה שכרו מחובו תמיד מפני שזה כמשיב אבידה ואינו צריך רשות בעלים ואמר שמואל [בדף פ״ב] שהלכה כמותו:
אחר שהתחלנו במצות עשה של הלואה נבאר משפטי הלואה על הסדר ונתחיל בזו דגרסינן בפ׳ שבועת הדיינין [דף מ״א]:
אמר רב יהודא אמר רב אסי המלוה חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ובפ׳ חזקת הבתים [דף מ״ה] בשמעתא דאומן מסקינן כמו כן דהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזירה לו בעדים לפיכך אם טען אחר כך פרעתי נשבע שבועת היסת ויפטר, [בפרק כל הנשבעין דף מ״ה] אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפורעו בעדים לפיכך אם אמר פרעתי שטר זה אינו נאמן אלא אומר לו הבא עדים או עמוד ושלם לו את חובו. לפיכך האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותו ונותנין למלוה שלא יחזירו מלוה על פה שתהיה עדות בשטר עד שיאמר הלוה כתבו שטר וחתמו ותנו לו [בפרק זה בורר דף כ״ט]. ואע״פ שאמר להם כך צריכין להמלך בו אחר שחתמו בשטר ואחר כך נותנין את השטר ביד המלוה כדאיתא בפרק אע״פ [דף נ״ה והסוגיא בתוס׳ שם בד״ה כתובו] והטעם הוא משום דרגלים לדבר מדלא הקנה לו מיד בקניין חליפין שמע מינה שאין דעתו להקנות לו מיד עד שימלכו בו עדיין. ועוד אומר רבינו יעקב שכל מתנה צריך לימלך פעם שניה כשלא קנו כדגרסינן בירושלמי [פרק הזהב ומביאו באלפסי שם] דאמר ליה רב לרבי חייא בריה כי אמינא לך הב ליה מידי פלניא אי איניש מסכינא הב ליה מיד אי עתירא הוא אימליך בי תנינות, [בדף נ״ה דלעיל ובפרק חזקת הבתים דף מ׳] קנו מידו שהוא חייב לו מנה הרי אלו כותבין ונותנין אע״פ שלא אמר להם כתבו שסתם קניין לכתיבה עומד ואינן צריכין לימלך בו, [בפרק המגרש דף פ״ו משמעות כל הסוגיא] לוה שכתב שטר בכתב ידו והעיד בו עדים ונתנו למלוה הר״ז שטר כשר. וכן אם כתב שטר אע״פ שאין בו עדים ונתנו למלוה בפני עדים הרי זה מלוה בשטר ויקראו אותו העדים שנמסר בפניהם כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי ויש מהגאונים שהורו שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר בפניכם [שם וכן פסק האשירי שם והאריך בראיות]. הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו ואין שם עדים אע״פ שהוחזק כתב ידו בב״ד הרי זה כמלוה על פה לכל דבר כדאמר רבי יוחנן בפ׳ גט פשוט [דף קע״ו]. ואם טען שפרע ישבע היסת ויפטר ואינו גובה בכתב זה לא מן היורש ולא מן הלקוחות כך פסק רב אלפס [שם]. [וכן בתוס׳ דכתובות דף כ״א בד״ה הוציא] ומורי רבי יהודא כתב שר״י חולק על זה שהרי מניין לנו לחלק בזה כי לעולם אינו רגיל לפרוע אם לא יחזיר השטר לו בין כך ובין כך ואינה נחשבת כמלוה על פה אלא לעניין שלא תגבה מן הלקוחות שכל מלוה שבשטר גובה אותה מן היורשין וגובה אותה מן הלקוחות כמו שיתבאר [לקמן] ואמר רב פפא [בדף קע״ז דלעיל] הילכתא מלוה על פה גובה אותה מן היורשין ואינו גובה אותה מן הלקוחות לפי שאין לה קול לפיכך לא יטרוף בה. [במימרא דעולא שם דף ע״ה] אבל מלוה בשטר קול יש לה. והלוקח הפסיד על עצמו שלא חקר עד שידע שנכסיו של זה משועבדים במלוה שעליו שכל נכסי הלוה משועבדים תחת שיעבוד המלוה מה״ת [מימרא דרב בפ׳ חזקת הבתים דף מ״א והטעם בדף מ״ב] המוכר שדהו בעדים ויצאה מתחת ידי הלוקח אע״פ שאין שום שטר ביד הלוקח הר״ז חוזר וטורף מנכסים משועבדים כמו שיתבאר [לקמן] שכל המוכר בפרהסיא מוכר וקול יש לו. [בפרק הניזקין דף נ״ח ובפרק לא יחפור דף כ״ג ומבואר בתוס׳ בפרק גט פשוט דף קע״ד בד״ה מקמי] אמרינן בירושלמי וגם בתלמוד שלנו שאומר טוענין ליורש מוכיח כן שאין הלואה על פה נגבית מן היורשין אלא באחד משלשה דברים אלו. [בפרק גט פשוט דף קע״ד] שיהא חייב מודה בדבר וציוה בחליו שיש לפלוני חוב עליו עדיין. או שהייתה ההלואה לזמן ולא הגיע הזמן לפרעה דאמר ריש לקיש בב״ב [דף ה׳] חזקה היא שאין אדם פורע תוך זמנו וגרסינן שם והלכתא כריש לקיש ואפילו מיתמי ואינו מחלק בין יתומים גדולים ליתומים קטנים. [בדף קע״ד דלעיל] או שנדוהו עד שיתן ומת בנדויו לכל אלו גובין מן היורשין בלא שבועה. [בפרק מי שהיה נשוי דף צ״א ומה שכתב במטלטלין שהניח היינו כדעת המיימוני פי״א דמלוה ולוה] מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהם במטלטלין שהניח ואם לא רצה היורש לפרוע אין כופין אותו כי מטלטלין דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי כדמוכח בפ׳ מי שהיה נשוי [דף כ״א] גבי ההיא דשביק קטינא דארעא. ופסק רב נחמן בפ׳ הכותב [דף פ״ד] שאם תפשן בעל חוב מחיי׳ גובה מהן. [שם] טען שמחיים תפשן והיורש טוען שאחר מיתה תפשן על היורש להביא ראי׳ או ישבע המלוה שכך וכך הוא חיי׳ לו ויכול לטעון עד כדי דמיהם וכולל בשבועתו שמחיי׳ תפשן. [שם דף פ״ה] היתה תפישה זו בשטרות וטען שהן בידו משכון על חובו ומחיים תפשן על המלוה להביא ראיה שמחיים תפשן ואם לא הביא ראיה יחזיר ליורשיו מפני שאינו טוען לקנות גופן אלא לראיה שבהן. [בפרק מי שהיה נשוי דף צ״ב] יתומין שגבו קרקע בחוב שהיה לאביהן אצל אחרים יש לבעל חוב של אביהם לחזור ולגבותו מהן שקרקע זו של אביהם היא. [וכן הוא במיימוני דלעיל] כבר תקנו הגאונים אחרונים כולם שיהא בעל חוב גובה ממטלטלין מן היורשין וכן דנין ישראל בכל בתי דינין שבעולם אבל במערב היו כותבין בשטרי חובות שיש לו לגבות מהקרקע ומהמטלטלין בין בחייו בין לאחר מותו ונמצא גובה על תנאי זה יותר מן התקנה וסייג גדול עשו בדבר שמא לא ידע הלוה בתקנ׳ זו ונמצא ממון יתומין יוצא שלא כדין שאין כח בתקנת חכמים האחרונים לחייב בה את היתומין. אמר רבי יוחנן במסכת ערכין בפ׳ שום היתומים [דף כ״ב ומה שכתב ואפי׳ היה בו כל תנאי שבעולם מלשון המיימוני דלעיל ריש פרק י״ב] אין נפרעין מהיורשין אלא אם כן היו גדולים אבל יורשין קטנים אין נפרעין מהם שטר חוב ואפי׳ הי׳ בו כל תנאי שבעולם לא יפרע בו המלוה כלום עד שיגדילו היתומים שמא יש להם ראי׳ ששוברין בה את השטר אא״כ היתה מלוה ריבית של גוי והריבית אוכלת בנכסיהן מעמידין אפוטרופוס ונזקקין ב״ד לנכסיהן ומוכרי׳ ופורעין החוב [שם] וכן אשה שתבעה כתובתה בין אלמנה בין גרושה מעמידין להם אפוטרופוס ונזקקין ב״ד להן משום חן האשה ומפרש בירושלמי כדי שתהי׳ לה כלום שתנשא בו האשה לאחר [פרק הניזקין דף מ״ו ע״ד ובפרק כל הנשבעין דף ל״ח ע״א ובתוס׳ פ׳ הכותב דף פ״ד בד״ה לכתובת]. לפיכך אם קפצה האשה ונשאת ואחר כך תבעה כתובתה מנכסי יתומין אין נזקקין לה עד שיגדלו היתומים שהרי נשאת. ואף תוך הזמן סובר רבי יוחנן דאין נזקקין מדהוצרך לתרץ שם [בדף כ״ב דלעיל] תירוצים דחוקים אליבא דרבי יוחנן ואינו מתרץ הכא במאי עסקינן תוך הזמן אמנם מזה אין הלכה כרבי יוחנן אלא כריש לקיש שסובר בב״ב [דף ה׳] דתוך הזמן נזקקין. ומה שאין רבא פוסק בפ׳ החולץ [דף ל״ו] הלכה כריש לקיש בארבע זהו מפני שחולק רבא בב״ב [בד״ה דלעיל] על ריש לקיש אבל אנו סוברים כריש לקיש בארבע כך פסק רבינו יצחק בר רבי אברהם [וכן פסק המיימוני ריש פרק י״ד דמלוה ולוה וכל הבעיא בהג״ה שם רפי״ב] עוד שם [בפ׳ שום היתומים דף כ״ב וכ״ג כל הסוגיא וכן הוא במיימוני דלעיל ומבואר במ״מ] אמר רבא הילכתא אין נזקקין לנכסי יתומין ואם צוה המורישן ואמר תנו מנה לפלוני או תנו שדה לפלוני נזקקין אחר שמעמידין אפוטרופו׳ לטעון טענתם. אמר תנו מנה זה לפלוני או שדה זה לפלוני נותנין ואין צריך להעמי׳ להם אפוטרופוס נמצאת קרקע שאינה שלהן אלא טען הטוען שהיא גזל ביד מורישן נזקקין להם ומעמידין להן אפוטרופוס לטעון ולדון ואם נמצאת גזולה מחזירין אותה לבעלה וכן אמר רבי אושעיא בפרק הגוזל בתרא [דף קי״ב] קטן שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חברו וכבשה אין אומרים נמתין לו עד שיגדיל אלא מוציאין אותו מידו וכשיגדיל אם יש לו עדים יביא עדים עוד מסקינן שם [בדף קי״ב] שקרקע שהיא בחזקת קטנים שנפלה להם מאבותיהם ובא אחד וטען שהיא לקוחה בידו ממורישן ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שלש שנים שני חזקה בחיי אביהם אין מוציאין אותה מידם עד שיגדילו שאין מקבלין עדים אלא בפני בעל דין והקטן כאילו אינו עומד כאן חשוב. אבל אם לא הי׳ לקטן חזקת אבות יכול אחר לטעון לקוחה היא בידי כמו שמוכיח במעשה דרבה בר שרשום בפרק חזקת הבתים [דף ל״ב], [כך בשמע בדף קי״ב דלעיל] אבל אם הוציא השטר שלקוחה היא בידו מקיים השטר שלא בפני בעל דין מפני שמן התורה אין צריך שום קיום דחזקה דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבית דין ומוציאין אותה מידם אחר שמעמידין להם אפוטרופוס. שנינו בפרק שום היתומין [דף כ״א] ומפרש לה בגמ׳ [שם] כשנזקקין בית דין לנכסי יתומין שמין הקרקע ואחר כך מכריזין עליה שלשים יום רצופין או ששים שני וחמשי ושני ומכריזין בבקר ובערב בשעת הכנסת פועלי׳ ובשעת הוצאת פועלים וכל מי שרוצה לקנות יוליך הפועלים לבקר לו ובשעה שמכריזין מציינין השדה במצרניה ומודיעין כמה היא יפה ובכמה היא שומה ומפני מה רוצים למוכרה אם להגבות לבע״ה או לכתובת אשה לפי שיש מי שרוצה לתת לבעל חוב שסובר בלבו שיקל מן המעות ויש מי שרוצה להגבות לאשה שיפרענה על יד על יד. אמרינן בפרק אלמנה ניזונת [דף ק׳ וע״ש בתוס׳] העבדים והשטרות והמטלטלין אין מכריזין עליהן ומפרש עולא העבדים שמא ישמעו ויברחו והשטרות והמטלטלין שמא יגנבו לפיכך שמין אותם בבית דין ומוכרין מיד ואם השוק קרוב למדינה אומר שם שמוליכין אותן לשוק. מלוה שבא ליפרע בשטר שבידו שלא בפני לוה אם יכולין בית דין לשלוח אליו ולהודיעו מהרה עד שיעמוד עמו בדין בית דין שולחין לו ומודיעין לו ואם אי אפשר להודיעו במהרה אומר למלוה שישבע ויטול מנכסיו בין קרקעות בין מטלטלין ואין חוששין לשובר ודין זה מפרש רב נחמן בפ׳ הכותב [דף כ״ח ובתו׳ שם מביא הירושלמי דלקמן] שמה שנפרעין לאדם שלא בפניו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך ויושב לו במדינה אחרת ונמצא נועל דלת בפני לווין ובירושלמי מפרש [שם] וכי נפרעין לאדם שלא בפניו א״ר ירמיה כשריבית אוכלת בהן ומסקי׳ דמשלחין בתריה תרתי או תלת אגרין אי אתי טבות ואי לא מחלטין לנכסי ופסק רב אלפס [שם בביאור יותר] אע״ג דמשמע לשון הירושלמי דפשיטא ליה שאין נפרעין לאדם שלא בפניו מ״מ לא עדיף ירושלמי מתלמודינו דקאמר ר׳ יצחק נפחא [בדף פ״ח דלעיל] דדווקא כתובת אשה אבל ב״ח לא ודחאה ר״נ הלכך אם א״א להודיעו עבדינן כר״נ וכן כתב רב היי גאון בשערים שלו, [מהמיימוני ר״פ י״ג דמלוה ולוה] שלש ראיות צריך להביא בב״ד ואח״כ יפרע שלא בפניו ראי׳ ראשונה לקיים השטר שבידו ראי׳ שניה שבעל חובו במדינה אחרת ואינו מצוי בכאן לעמוד עמו בדין ראיה שלישית שנכסים אלו של פלוני הלוה הם [גם זה שם] מלוה שבא לב״ד והביא משכונו בידו ואמר זה משכונו של פלוני הוא ואני רוצה למוכרו ולהפרע חובי אין ב״ד נזקקין למחות בו עד שיבא לוה ויטעון שאם רצה לומר לקוח הוא בידי נאמן אלא משיאין לו עצה למוכרו בפני עדים כדי שידע הלוה בכמה נמכר. שנינו בפרק שבועת הדיינין [דף מ״ג] המלוה חברו על המשכון ואבד המשכון או נגנב בלי אונס שהמלוה חייב בדמי המשכון כסתם משנה בפ׳ האומנין [דף פ׳] המלוה על המשכון שומר שכר. אמר המלוה סלע הלויתיך עליו ושני דינרים הי׳ שוה והלוה אומר סלע הלויתני וסלע היה שוה הרי המלוה נשבע תחילה שבועת שומרין שאינו ברשותו והלוה נשבע היסת שהי׳ שוה כנגד החוב ונפטר כך מסיק רב אשי בפרק המפקיד [דף ל״ה וע״ש בתוס׳ בד״ה שמא]. והא דאמר שמואל [בפרק שבועת הדיינין דף מ״ג] מי שהלוה לחברו אלף זוז והניח לו קתא דמגלא במשכון לשם משכון קבלו לשם פירעון לא קבלו ויגבה כל חובו כשיגיע הזמן אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי דכיון דלשם משכון קבלו כל כמה שלא יחזיר המשכון לא יגבה שום דבר מעמידה שם כשפירש שהוא מקבל באחריות כל החוב בגניבה ואבידה והמשנה מדברת בסתם וכן פי׳ ר״ח [בתו׳ שם בד״ה מתניתין כל הסוגיא] ופוסקין רבינו יעקב ורבינו יצחק בן אחותו כשמואל שהרי רב נחמן ונהרדעי סוברין [שם] כמותו ולא מצינו שום אמורא שיחלוק עליו. ומה שאומר בסוף פ׳ האומנין [דף פ״ב וגם בתוס׳ שם כל הסוגיא בד״ה לא] דכ״ע לית להו דשמואל ומסיק שם דרב יוסף דאמר שומר אבידה כשומר שכר דמי ככ״ע ורבה דאמר כשומר חנם דמי כתנאי ומיתוקם נמי דרבה כרבי אליעזר דשמותי הוא [בנידה דף ז׳ ומבואר בתוס׳ שם]. משם אין ראיה שהרי פוסק רבי׳ יצחק [בתו׳ פרק הכונס דף נ״ו בד״ה בההיא וכן בתוס׳ פרק אלו מציאות דף כ״ט בד״ה׳ והוי] שהל׳ כרבה שהל׳ כמותו בכ״מ לגבי רב יוסף חוץ משדה עניין ומחצה [סימני הלכות בב״ב פ״ק דף י״ב ובפרק יש נוחלין דף קי״ד ובפרק מי שמת דף קמ״ג] ורבה אמר דר׳ אליעזר ורבי עקיבא בדשמואל קמיפלגי [בפרק האומנין דף פ״א] ואין נוגע מחלוקתן לדברי רבה כלום. לפי זה מיתוקמא מילתא דשמואל כר׳ עקיבא שהלכה כמותו [כדאמר בעירובין דף מ״ו] ובשבועת הדיינין [דף מ״ד] נמי מדמה דר׳ יוחנן דפליג בערבון על רב בפרק הזהב [דף מ״ח] למילתיה דשמואל משמע שסובר כמותו. ודווקא אבד בגניבה ואבידה אבל באונס ששומר שכר פטור גובה כל חובו ומשלם. וצריך ליתן טעם מאחר שאין הל׳ כרב יוסף מאיזה טעם יחשב מלוה על המשכון שומר שכר וגם מדרבי יצחק שאומר [בפרק האומנין דף פ״ב ובפרק שבועת הדיינין דף מ״ד] שמשכנו שלא בשעת הלואתו שקנוי לו המשכון להיות כשומר שכר שאותו ודאי תפסו לגבות בו והרי הכתוב אומר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מניין מן הטעם ההוא אין יכול להיות זה במשנתינו דפרק האומנין [דף פ׳ ופלוגתא דר׳ אליעזר ור״ע בדף פ״א] שאומר הלוהו על המשכון שומר שכר שהרי מדברת בשעת הלואתו. וצ״ל שרבה יפרש דברי ר׳ אליעזר שמחשיב מלוה על המשכון שומר חנם ור׳ עקיבא שאומר שומר שכר מטעם שר׳ אליעזר סובר שלא תפס המשכון לגבות אלא לזכרון הדברים ור׳ עקיבא אומר שתפסו לגבות בו ומשנתינו כר׳ עקיבא ורבי עקיבא מדבר אפי׳ אין המשכון שוה שיעור זוזי כשמואל וכשפירש כאשר ביארנו למעלה ור׳ אליעזר מדבר אפי׳ שוה שיעור זוזי ולכך אין אנו יכולין להעמיד משנתינו שאומרת הלוהו על המשכון שומר שכר אף כר׳ אליעזר ולהעמיד בשוה שיעור זוזי שהרי גם בזה אומר שהוא שומר חנם שלא תפסו לגבות בו אלא לזכרון דברים שלא יוכל לכפור בו וכשאומר התלמוד [שם דף פ״ב וכל הסוגיא בתוספות שם בד״ה נימא] נימא בדלא שוי שיעור זוזי ובדשמואל קא מיפלגי אף בדלא שוה רוצה לומר כאשר בארנו. ואחר מחלוקת דר׳ אליעזר ור׳ עקיבא [בדף פ״א] מסיים אבל הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם פירש רבינו יצחק [בתוס׳ שם בד״ה דברי הכל] וה״ג של אספמיא שהניח המשכון שלא בשעת הלואה. לדברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו שמאחר שיש שטר אם כן לא לזכרון תפסו כי אם לגבות בו. עוד שנינו שם בפרק שבועת הדיינין [דף מ״ג כל הסוגיא ומבואר בפרק המפקיד דף ל״ד ול״ה] אומר המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלוה אומר סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה ישבע המלוה תחילה שאינו ברשותו ואחר כך ישבע הלוה כמה היה שוה שהרי הודה במקצת וישלם הדינר. אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים הי׳ שוה והמלוה אומר סלע הלויתיך עליו וסלע הי׳ שוה ישבע המלוה שאינו ברשותו וכולל בשבועתו שהי׳ המשכון כנגד החוב. אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרים היה שוה ישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול עמו שלא היה שוה יותר על החמשה דינרים וישלם הדינר. פסק רב אלפס [בשערי שבועות שער ט׳] שאם אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר סלע הלויתיך עליו וחצי סלע הי׳ שוה ונמצא זה תובע וזה תובע דין הוא שישבע המלוה שבועת התורה שנאבד המשכון ויגלגל בשבועתו שלא היה שוה יותר ממה שהלוהו וישבע הלוה שאין שוה משכונו פחות מן ההלואה וילמד דבר זה משורש המוציא מחברו עליו הראיה, [כל הסוגיא עד סוף במיימוני פי״ג דמלוה ולוה ומשמעות הירושלמי סוף פ׳ שבועת הדיינין וע״ש באשי׳ ותמצא הכל מבואר] סלע הלויתיך עליו וב׳ דינרים היה שוה והלוה אומר איני יודע דמיו ישבע המלוה שאינו ברשותו וכולל בשבועתו שב׳ דינרים היה שוה וישלם הלוה שאר החוב שהרי הוא יודע בודאי שהוא. חייב לו ואינו יודע אם פרעו אם לא פרעו. סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר איני יודע דמיו ישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע שדמיו יתר על החוב אפי׳ פרוטה אחת ויפטר שלא חייב עצמו כלום. אבל אם אמר המלוה אני יודע שהיה שוה יותר מן החוב אבל איני יודע כמה. הר״ז משלם כל מה שטען הלוה בלא שבועה כמי שאמר חמשים יש לך בידי וחמשים איני יודע שהוא מחויב שבועה ואין יכול לישבע ויש לו להחרים על מי שטוען שקר. מסקינן בפ׳ הגוזל אחרון [דף קי״ח ומבואר באלפסי שם דף מ״א] המלוה ניתנה ליתבע בכ״מ כיצד המלוה חברו בישוב ותבעו במדבר אינו יכול לדחותו אלא חייב לפרוע לו בכ״מ שיתבענו. בא הלוה לפורעו במדבר הרשות ביד המלוה אם רצה מקבל ואם לא רצה אומר לו איני נפרע אלא ביישוב והרי הן ברשותו עד שיפרענו ביישוב. למדנו ממשנת פ׳ הכותב [דף פ״ז] וממשנת פ׳ כל הנשבעין [דף מ״ה] הפוגם שטרו או שעד אחד שמעיד על שטרו שהוא פרוע והבא ליפרע שלא בפני הלוה לדברי רב נחמן שאומר [בפרק הכותב דף פ״ה] שאין חילוק בין כתובת אשה לבעל חוב והטורף מיד הלוקח ונפרעין מן היורש בין קטן בין גדול לא יפרע אלא בשבועה כעין של תורה כדתני אביי קשישא בפרק שבועת הדיינים [דף מ״ב] יתומים שאמרו גדולים ואין צ״ל קטנים בין לשבוע׳ בין לזיבורי׳ ופסקינן כוותיה בהניזקין [דף ג׳]. וגרסינן בירושלמי [בפ׳ כל הנשבעים] אמר רבי זירא כולן כעין שבועה של תורה ירדו להם. ואומרים לו כשיתבע השבע ואחר כך תיטול. ואם הי׳ החוב לזמן ותבעו בזמנו נפרע שלא בשבועה כדפסקינן בב״ב [דף ה׳]. עבר זמנו ותבעו לא יגבה אלא בשבועה עוד בפ׳ שבועת הדיינין [דף מ״א] אמר רב פפא הטוען לחברו לפורעו וטען הלוה שפרע שטר זה או מקצתו ובעל השטר אומר לא פרעת כלום אומרים לו שלם טען הלוה ישבע (מי) שלא פרעתיו משביעין אותו שבועה כעין של תורה כי ההיא דפוגם שטרו דמייתי עלה. וכן פסק רב אלפס [שם] ששבועה זו כעין של תורה וכתב רב אלפס [בשערי שבועות שער י׳] דה״ה בעדות מסויים בקניין שיועיל כמו שטר. [בדף מ״א דלעיל ופי׳ כדעת רש״י שם] ואם הי׳ המלוה ת״ח לא מזדקקינן לי׳ בדיניה פירוש אין משביעין אותו שנראה חשד וגם אין גובין לו מפני שזה אומר לו אישתבע לי דלא פרעתיך. הוציא עליו שטר מקויים והלוה טוען עליו טענה שאם הודה בה בעל השטר היה השטר בטל יש מהגאונים שהורו שחייב בעל השטר להשבע כעין של תורה אף אם לא טען טענת פרעון. ורבינו משה ורבותיו פסקו [בפי״ד דמלוה ולוה] שדווקא בטענ׳ פרעון נשבע המלוה שהרי הלוה הודה בשטר ולפרעון הוא עומד אבל מזוייף ושאר טענות לא כל הימנו לבטל שטר מקויים אלא ישלם ואחר כך יטעון על המלוה כמו שירצה ואם יודה יחזיר לו ואם כפר ישבע היסת. גרסינן בפ׳ יש נוחלין [דף קכ״ח] שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו נשבע הלוה ונותן מחצה שהרי הודה במקצת ואינו כמשיב אבידה שהרי אימת השטר עליו ואין המלוה גובה המחצה אלא מבני חורין שהרי הלקוחות אומרין על העדים נסמוך והרי בטל שטר זה. גרסינן בכתובות [דף י״ט] שאומר רב נחמן במודה בשטר שכתבו שצריך המלוה לקיימו ואם לא קיימו המלוה לוה נאמן לומר פרוע הוא במיגו דמזוייף. בב״מ [דף י״ז] אומר שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שיעבודו. גרסינן בפ׳ חזקת הבתים [דף ל״ב] המוציא שטר חוב מקויים על חברו ואמר לו הלוה הלא פרעתיך ואמר לו המלוה כן הי׳ אבל החזרתי לך המעות והלויתיך פעם שנייה הר״ז בטל השטר שנפרע והרי הוא כחרש אבל אם אמר החזרתי לך המעות מפני שלא היו טובות עד שתחליפם לא בטל השטר ועדיין שיעבודו קיים, [בפ׳ שבועת הדיינין דף מ״ב] הוציא עליו שטר מקויים שיש לו עליו מנה והלוה אומר והלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו אלו והעידו שפרעו אבל לא הזכיר לו את השטר ואמר לו המלוה כך הוא שפרעת אבל חוב אחר פרעת שהי׳ לי אצלך אמר רב נחמן איתרע שטרא והלכתא כרב נחמן ומדקדק רבינו יעקב [בתו׳ שם בד״ה איתרע וכן באלפסי שם] מדקאמר איתרע שטרא ולא קאמר אבטיל שאינו בטל אלא איתרע שאינו גובה אלא בשבוע׳ ורב היי גאון ורב שרירא גאון אביו מפרשי׳ בטל לגמרי ונתצתם מתרגם ותתרעון. [בגמ׳ שם] בד״א כשהעידו שנתן לו בתורת פרעון אבל ראוהו נותן לו המעות ולא ידעו אם בתורת פקדון או בתורת פרעון או בתורת מתנה אם אמר בעל השטר לא היו דברים מעולם הר״ז הוחזק כפרן ובטל השטר ואם אמר פרעון של חוב אחר הוא הר״ז נאמן ונשבע ונוטל מה שבשטר שהרי לא פרעו בעדים ומתוך שיכול לומר במתנה נתנם לי נאמן לומר פרעון של חוב אחר הוא. [שם] אמר לו הלוה והלא שטר חוב זה דמי שור שלקחתי ממך הוא ואתה גבית דמי בשרו ואמר לו בעל השטר כך הוא אני גביתי את דמיו מחוב אחר שהיה לי אצלך הואיל והודה מעצמו שדמי השור הוא החוב ומדמיו פרע אתרע השטר ואע״פ שאין עליו עדים שפרע מדמיו וישבע הלוה היסת שפרעו לדברי רב היי גאון וכן כל כיוצא בזה ורבי׳ יצחק פי׳ [בתו׳ דלעיל] שבכ״מ שיאמר בתלמוד ריעא ואתרע הוא דלא מיקרע קרעינן ולא אגבויי אגבינן מיניה כדאיתא בפ׳ אלו נערות [דף ל״ו]. הורו הגאונים [וכן במיימוני פי״ד דמלוה ולוה כל הסוגיא עד סוף] שאם הוציא עליו שטר חוב בעד אחד והלוה טען פרעתי הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. טען ואמר הלוה ישבע שלא פרעתיו הר״ז נשבע. וכן הכופר במלוה על פה בבית דין ובא עד אחד שהעיד שלוה הר״ז ישבע שבועת התורה. חזר ואמר כן לויתי ופרעתי או מחל הר״ז מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. וכן הורו מי שטען שפרע השטר ואמר ישבע המלוה ויטול אומרי׳ לו הבא מעותיו ואחר כך ישבע ויטול. אמר אין לי כלום לשלם משביעין אותו תחלה מתקנת הגאוני׳ שאין לו ולכשתגיע ידו יתן לבעל חובו ואז ישביענו שלא פרעו ואחר כך יתן לו. וכן הורו מי שהי׳ לו חוב על חברו בשטר ואבד השטר והרי העדים קיימין אע״פ שקנו מידו וטען שפרע הרי זה נשבע היסת ואפי׳ היה החוב לזמן ועדיין לא הגיע זמנו ליפרע הואיל וכתבו לו שטר ואין בידו השטר והלוה טוען פרעתיך נאמן ונשבע היסת שפרעו שאנו חוששין שמא פרעו ולפיכך קרע השטר או שרפו׳ תניא בבבא מציעא [דף ז׳] שנים שהיו אוחזין בשטר המלוה אומר שלי הוא והוצאתיו להפרע בו ממך והלוה אמר פרעתיו וממני נפל אם היה השטר שיכול לקיימו אמר רב נחמן יחלוקו לדברי הכל הילכך זה ישבע שאין לו בדמים אלו פחות מחציין וזה ישבע שאין לו בהם פחות מחציין ויפרע הלוה מחצה. ואם אינו יכול לקיימו ישבע הלוה היסת שפרעו וילך לו כרבי שהלכה כמותו מחברו שאמר [שם ופסק ההלכה בעירובין דף מ״ו] מודה בשטר שכתבו צריך המלוה לקיימו וגם רב נחמן סובר כן במסכת כתובות [דף י״ט]. גרסינן בפ׳ שבועת הדיינין [דף מ״א] אמר רב פפא משמיה דרבא המלוה חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים. ואם אמר לו כך עשיתי פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן. כך הגירסא בספרי׳ ישנים נושנים [עיין במיימוני פרק ט״ו דמלוה ולוה וכן באשירי שם], [שם ומבואר בתוס׳ בד״ה אזל] ההוא דאמר ליה לחבריה אל תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון ואח״כ אמר לו פרעתיך בפני אחרים שהלכו להם במדינת הים. אמר רבא להכי אמר ליה באפי ראובן ושמעון דלא לידחייה לומר פרעתיך בפני אחרים והלכו להם משמע לשון דלא לידחייה שאם באו אחרים והעידו שפרעו אין כאן בית מיחוש, [שם דף מ״ב] התנה המלוה על הלוה שיהי׳ נאמן בכל עת שיאמר שלא פרעו הר״ז נוטל בלא שבועה אע״פ שטען שפרעו. הביא עדים שיפרעו אינו נוטל כלום כדמסיק שם רב פפא נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי לא מהמניה התנה שיהא המלוה נאמן עליו כשני עדים גובה בלא שבועה אע״פ שהביא מאה עדים שפרעו דתרי כמאה אבל אם אמר לו הרי אתה נאמן עלי כשלשה הואיל וירד עליו למניין אם פרעו בפני ארבע הר״ז פרוע הכי מסיק רב הונא בריה דרב יהושע בפרק שבועת הדיינין [שם], [מהמיימוני פרק ט״ו דמלוה ולוה] זה שהאמין המלוה כשני עדים מה תהיה תקנתו כשיפרע יקרע השטר או יעיד זה על עצמו שלא בפני הלוה שקיבל כל החוב שיש לו אצל פלוני, [גם זה שם] הרי שפרעו וטען המלוה שלא נפרעו פעם שניה מפני התנאי הרי הלוה חוזר ותובע בדין את המלוה ואמר לו כך וכך אתה חייב לי מפני שפרעתיך שני פעמים אם הודה ישלם ואם כפר ישבע שבועת היסת על כך שלא פרעו אלא פעם אחת וכן כל כיוצא בזה. כתב רב היי גאון [וכן באלפסי פ׳ הכותב] שמלוה שכתב ללוה שיהי׳ נאמן לומר פרעתי לבטל כח השטר כתב כן ולא לפוטרו משבועה, [גם זה שם] התנה המלוה שיהיה גובה בין מן הלוה בין מן היורשין בלא שבועה אע״פ שגובה מן היורש בלא שבועה שכל תנאי שבממון תנאו קיים אם בא לגבות מן הלוקח לא יטרוף אלא בשבועה שאין זה מתנה לאבד ממון חברו. החוב באחריות הלוה עד שיפרענו ביד המלוה או ליד שלוחו אמר לו המלוה זרוק לי חובי והפטר וזרקו לו ואבד או נשרף קודם שיגיע ליד המלוה פטור כדאי׳ בגיטין [דף ע״ח]. בגיטין [דף י״ד] ובירושלמי אומר [שם] היה ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ללוי הולך לשמעון מנה זה שאני חייב לו אם בא לחזור אינו חוזר והוא חייב באחריותו עד שיגיע המנה ליד שמעון כרב דתניא כוותיה [שם], [שם] החזיר לוי את המנה לראובן שניהם חייבין באחריות לשמעון עד שיגיע ליד שמעון כל חובו. גרסינן בירושלמי [בפ״ג דקידושין ומביאו באלפסי פרק המקבל ודין מעמד שלשתן מבואר לעיל במ״ע פ״ב] ראובן שהיה חייב לשמעון מנה ואמר שמעון לראובן מנה שיש לי בידך תנהו ללוי והיו שלשתן עומדין שם וקבל לוי ונמצא ראובן עני ואין לו מה שיגבה ממנו הרי זה לוי חוזר בחוב על שמעון שזה הטעהו ואם ידע לוי שהוא עני או שהי׳ עשיר באותה שעה והעני אינו יכול לחזור שהרי קיבל ראובן שלא היה לו אצל שמעון כלום והיה ראובן חייב ללוי מנה והמחהו אצל שמעון אע״פ שהמחהו במעמ׳ שלשתן לא קנה ובין שמעון ובין לוי חוזר אם ירצה [מהאלפסי דלעיל וכן במיימוני פ״ו דהלכות מכירה], שנינו בפ׳ כל הנשבעין [דף מ״ה] חנוני שהי׳ נותן לבע״ה מן החנות כל מה שירצה בתורת הלואה ומקיפו עד שיתקבץ הכל ופורע לו ואמר לו בעה״ב תן לפועלי סלע או לבעל חובי מנה שיש לו אצלי ואני אתן והרי החנוני אומר נתתי והפועל או בעל חוב אומר לא לקחתי הרי הפועל או הבעל חוב נשבע ונוטל מבע״ה חובו וכן החנוני נשבע ונוטל מבעל הבית מה שטען שנתן שהרי אמר לו ליתן. ומפרש בגמ׳ [שם דף מ״ז] שהפועל נשבע במעמד החנוני וכן החנוני במעמד הפועל או בעל חוב כדי שיכלמו זה מזה וכן כל כיוצא בזה. ושבועה זו תקנת חכמים היא בנקיטת חפץ מפני שבאין שניהם ליטול. גרסינן בבבא מציעא [דף כ״א] שטר שהיה ביד שליש והוציאו מתחת ידו בבית דין ואמר פרוע הוא נאמן אע״פ שהשטר מקויים שאילו רצה היה קורעו או שורפו וכן אם מת השליש ונמצא כתב ידו יוצא מתחת יד השליש ששטר זה שמונח אצלו פרוע הוא נאמן אע״פ שאין עדים על הכתב [שם דף כ׳] אבל כתב שיצא מתחת יד המלוה ששטר פלוני פרוע הוא אפי׳ הי׳ בכתב יד המלוה אינו אלא כמשחק. [שם] היו עדים על הכתב ואין עליו קיום שואלין העדים אם אמת הדבר אם לאו. [בדף כ״א] נמצא כתוב בגופו של שטר בין בפניו בין מאחריו בין במקצת בין בכולו שטר זה פרוע דנין על פי הכתב כמו שמפרש שם דאי לאו דפרוע לא הוה מרע לשטריה [בדף כ׳] המוצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו אם הלוה הפקידו אצלו או המלוה יהא מונח עד שיבא אליהו, [בפ׳ כל הנשבעין דף מ״ה] מלוה שמת ובא היורש לתבוע ללוה בשטר שעליו ואמר פרעתי לאביך והיורש אומר איני יודע אומר לו עמוד ושלם לו אמר השבע לי הרי נשבע בנקיטת חפץ שלא פיקדו אביו פי׳ להחזיר לו השטר ושלא אמר לו אביו פי׳ שהוא פרוע ושלא מצא בין שטרותיו של אביו ששטר זה פרוע וגובה. וזו היא הנקראת בתלמוד [שם דף מ״ה ובשאר מקומות] שבועת היורשים שנינו בפרק כל הנשבעין [דף מ״ה ובגמרא דף מ״ח] מת הלוה אחר שמת המלוה ובא היורש להפרע מן היורש לא יפרע עד שישבע שבועת היורשין וגובה. אמר רשב״ג אם צוה המלוה בשעת מיתתו לפני עדים ששטר זה אינו פרוע יפרע היורש בלא שבועה אף מן היורש. רב ושמואל אומר [בדף מ״ח] שאם מת הלוה תחילה ואח״כ מת המלוה אין יורשי המלוה נוטלין מיורשי לוה כלום שבשעה שמת לוה נתחייב המלוה להשבע וכבר מת ואין אדם מוריש ממון שיש עליו שבועה לבניו. ור׳ אלעזר אומר יורשין נשבעין שבועת יורשין וגובין. ובירושלמי [שם] משמע דרבי אלעזר כרבי יוחנן סב״ל דקאמר על מילתיה דרב ושמואל שמע רב יוחנן ואמר יאכל הלה וחדי ומסיק שם [בדף מ״ח דלעיל כל הסוגיא עד סוף] שדנין כרב ושמואל ודיינא דעביד כרבי אלעזר לא מהדרינן עובדא לפיכך אומר שם רב פפא ששטר חוב של יתומין הבאים ליפרע מן היתומים שמת אביהן הלוה תחילה אין קורעין אותו ואין מגבין בו אין גובין בו שאין אדם מוריש ממון שיש עליו שבועה לבניו ואין פורעין אותו שמא יבא דיין שידון כרבי אלעזר ויוציא בו. ואמר רב הונא בריה דרב יהושע לשם אפילו היה שם ערב ומת הלוה תחילה לא יפרעו יורשי המלוה מן הערב שאם תאמר יפרעו מן הערב הרי הערב חוזר ונפרע מיורשי הלוה. אמר רב נחמן הבו דלא להוסיף עלה דההיא דרב ושמואל ואין דנין מדין זה לכל הדומה לו אלא הפוגם שטרו ומת אע״פ שאינו גובה אלא בשבועה אומר רב פפא שם שבניו נשבעין שבועת יורשין וגובין. בפרק הכותב [דף פ״ח] א״ר זריקא אמר רב יהודא יורש שבא לגבות מן היורש ואמרו יורשי לוה אמר לנו אבא לא לויתי חוב זה הרי יורשי המלוה גובים בלא שבועה שכל האומר לא לויתי כאילו אומר לא פרעתי דמי [שם ובפ׳ שבועת הדיינים דף מ״א ובב״ב ד״ו], [מהמיימוני פרק י״ז דמלוה ולוה] וכן מלוה שבא ליפרע מיורשי לוה ואמרו אמר לנו אבא לא לויתי חוב זה הר״ז גובה בלא שבועה, אמרי׳ בב״ב [דף ז׳] יורש קטן שהיה שטר חוב לאביו ויצא עליו שובר אחר מיתת אביו אין קורעין את השטר ואין מגבין בו עד שיגדלו היתומים שמא שובר זה מזוייף הוא ולפיכך לא הוציאו הלוה בחיי אביו ופירש ר״ח [וכן הוא בהגהת מיימוני פרק י״ז דלעיל] שזה השובר היה מקויים בהנפק שאם לא כן היו טוענין בשביל היתומים שהוא מזוייף. ת״ר בכתובות [דף ק״י] המוציא שטר חוב על חבירו והיה כתוב בבבל מגבהו ממעות בבל הי׳ כתוב בא״י מגבהו ממעות א״י ומוכיח שם דה״ה בכתובה לרשב״ג דאית לי׳ כתובה דאורייתא ופסקינן בהלכות קידושין כמותו [לעיל מ״ע מ״ח] [בברייתא דלעיל] לא היה בשטר שם מקום והוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל הוציאו בא״י מגבהו ממעות א״י [מהמיימוני פרק י״ז דלעיל] בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר וטען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול [סוף ברייתא דלעיל] היה בו מטבע כסף סתם מה שירצה לוה מגבהו. [מהמימוני דלעיל] מכאן אתה לומד ששטר שאין בו מקום שנכתב בו כשר לכל דבר והוא הדין לשטר שאין בו זמן כלל שהוא כשר, אע״פ שעדות זו אי אתה יכול להזימה הא מסקינן בסנהדרין [דף נ׳] שאין מדקדקין בדיני ממונות בדרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, [בפרק אחד דיני ממונות דף ל״ב] ולפיכך שטרי חוב המאוחרין כשרים אע״פ שאי אתה יכול להזימה, בבבא מציעא [דף ט״ו] מסקינן אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר וכל נכסיו משועבדים אע״פ שלא פי׳ [משנה ר״פ הניזקין דף מ״ח ובפרק גט פשוט דף קע״ה] ואם לא מצא בני חורין גובה ממשועבדים מכל הקרקעות שהיו לו בעת שלוה אע״פ שהן עתה מכורין או נתונין [פרק חזקת הבתים דף מ״ד] אבל נכסים הבאין לו לאחר שלוה לא נשתעבדו לבעל חוב ואינו טורפן, [פרק מי שמת דף קנ״ז] ואם התנה עליו שכל נכסים שיקנה יהו משועבדים להפרע מהם וקנה אחר שלוה או מכר או נתן הרי בעל חוב טורף מהן דאלמוה רבנן לשיעבוד זה יותר מקניין לשעבד דבר שלא בא לעולם כדי שלא תנעול דלת בפני לוין [בדף מ״ד דלעיל] בד״א בקרקע אבל במטלטלין אין עליהן אחריות אפילו מטלטלין שהיו לו בשעת שלוה שמכרן לשעתן אין בעל חוב טורף אותן, הקנה לבעל חוב כל המטלטלין אגב קרקע שיש לו להיותו נפרע מן הכל הר״ז טור׳ מאותן המטלטלין והוא שיכתוב לו בשטר חובו הקניתי לך מטלטלין שיש לי אגב קרקע שיש לי דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי כדאיתא בחזקת הבתים [דף מ״ד כל הסוגיא], וכן אם כתב לו שכל הנכסים שאני עתיד לקנות בין קרקעות בין מטלטלין הרי הן משועבדין לך להפרע מהן והמטלטלין קנוין לך אגב הקרקעות להפרע מהן דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי הר״ז טורף אף ממטלטלין שקנה הלוה אחר שלוה שכל תנאי שבממון תנאי קיים, תניא בפ׳ השולח [דף מ״א] עשה שדהו אפותיקי לבעל חובו או לאשה בכתובתה והוא שיכתוב להן אפה תהא קאי ושטפה הנהר הרי זה גובה משאר נכסים וטורף אותם. [שם] ואם התנה עמו שלא יהא לו פרעון אלא מזה אינו טורף משאר נכסים וכן בפ׳ איזהו נשך [דף מ״ו] פסיק שאינו קונה שדהו באפותיקות אא״כ כתב לו לא יהא לך פרעון אלא מזו. [מהמיימוני פי״ח דמלוה ולוה] וכן אם לוה ממנו ופי׳ שאין לו עליו אחריות הרי זה אינו גובה מנכסים משועבדים לעולם. אמרינן בירושלמי דיבמות פ׳ אלמנה (ומביאו באלפסי פרק השולח ובמיימוני דלעיל] העושה שדהו אפותיקי לבעל חוב או לאשה בכתובתה ומכרה הרי זה מכורה וכשיבא בעל חוב לגבות אם לא ימצא בני חורין יטרוף אותה בד״א כשמכרה לשעתה אבל מכרה ממכר עולם אינה מכורה, [בפרק חזקת הבתים דף מ״ד] עשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה ממנו מפני שיש לו קול. [שם] עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע״ח גובה ממנו וכן שאר מטלטלין מפני שאין להן קול, [בפרק השולח דף מ׳ והסוגיא בתו׳ שם בד״ה הקדש] עבד שעשאו רבו אפותיקי ושחררו אע״פ שכתב לו לא יהא לך פרעון אלא מזה יצא לחירות דאמר רבא [שם ובפרק החובל דף צ׳] הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שיעבוד ורבא לטעמיה דאמר רבא [בפ׳ כל שעה דף ל׳] בעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה והקדש שאמר רבא דווקא קדושת הגוף כגון בהמה למזבח אבל קדושת דמים דפקעה על ידי פדיון אמרינן התם [בריש דף ל״א ובפרק שום היתומים דף ל״ג] דאתי מלוה ופריק מן ההקדש בדבר מועט כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון, בעל חוב שבא לטרוף אם יש מעות ללוקח יכול לסלקו וליתן לו דמי מה שהוא טורף כרבא דפ׳ מי שהיה נשוי [דף צ״ב] וחוזר הלוקח ותובע למוכר, [בב״מ דף ט״ו ובפ׳ המקבל דף ק״ו] ואם עשה אותה אפותיקי אינו יכול לסלקו בדמים. [במשנה ריש פרק הניזקין דף מ״ח] כשיורדין בית דין לנכסי הלוה לגבות מהן לא יגבו לבעל חוב אלא מן הבינונית שבקרקעות ואמר עולא בבבא קמא [דף ח׳] ובפרק הניזקין [דף נ׳] שדין תורה שיגבה בעל חוב מן הזיבורית שנא׳ בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו׳, מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים וכמו כן מסתמא בקרקעו׳ נותן הפחות שהיא הזיבורית אבל תקנו חכמי׳ בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין [במתניתין דלעיל ובגמ׳ דף נ׳] בד״א בבא ליפרע מן הלוה עצמו אבל הבא ליפרע מן היורשין בין קטנים בין גדולים לא יפרע אלא מן הזיבורית [שם] ואין נפרעים מנכסים משעובדים במקום שיש שם נכסים בני חורין ואפי׳ היו בני חורין זיבורית והמשועבדין בינונית או עידית בין שמכרם בין שנתנם. נשתדפו בני חורין הר״ז טורף מן המשועבדים כדמסקינן בפ׳ מי שהיה נשוי [דף צ״ה] שכיון שנשחתו כאלו אינם גרסינן בנזיקין [דף ח׳ ובפרק מי שהיה נשוי דף נ״ב] אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון ומפרש רבי׳ יצחק [בתו׳ שם בד״ה ראובן] אפי׳ בשני שטרות וחזר שמעון ומכר שדה אחד מהן ללוי אפי׳ היא השדה שלקח תחילה בשטר הראשון ובא בעל חוב של ראובן לטרוף רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואין יכול לומר לבעל חוב הנחתי לך מקום לגבות הימנו השדה שביד שמעון שקנה באחרונ׳ שהרי יכול שמעון לומר מה טעם אמרו חכמים אין נפרעין מנכסי׳ משועבדי׳ במקום שיש נכסי׳ בני חורין מפני תקנת לוקח ראשון ואי איפשי בתקנה זו ואמר רבא [בדף ח׳ דלעיל] כל האומר אי איפשי בתקנת חכמים שתקנו לטובתי שומעין לו בד״א [שם] כשלקח לוי בינונית אבל אם לקח עידית והניח זיבורית או זיבורית והניח עידית אינו טורף לוי שהרי זה אומר לו מפני זה טרחתי ולקחתי שדה שאין דינך לגבות ממנו וכן אם לקח לוי בינונית והניח אצל שמעון בינונית כמו הבינונית שלקח אינו טורף מלוי שהר״ז אומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו. שנינו בפ׳ הניזקין [דף מ״ח] הניזקין שמין להם בעידית ובע״ח בבינונית וכתובת אשה בזיבורית ובב״ק [דף ח׳ כל הסוגיא ועיין שב בתוס׳] תניא מכרן לג׳ בני אדם בבת אחת כולם נכנסו תחת הבעלים והניזקין טורפין בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית מכרן לזה אחר זה כולן טורפין מן האחרון לא הספיק טורפין משלפניו לא הספיק טורפין משלפני פניו אפילו היה האחרון הוא שלקח הזיבורית שהרי הלוקח קודם אומר לטורף הנחתי לך מקום לגבות ממנו מכרן לאחר בזה אחר זה הרי הלוקח נכנס תחת הבעלים בד״א כשלקח עידית באחרונה אבל אם לקח זיבורית באחרונה כולן גובין מן הזיבורית שהרי אומר לטורף כשיבא לגבות מן השדה שלקח תחילה הרי הנחתי לך מקום לגבות ממנו. מסקי׳ בפ׳ מי שהיה נשוי [דף צ״ח וכן הסוגיא במיימוני סוף פ׳ י״ט דמלוה ולוה ע״ש בהשגות] מכר הלוה שדה ללוקח ומכרה לוקח ראשון ללוקח שני וכתב המלוה ללוקח הראשון דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו הרי בעל החוב טורף מלוקח שני אותה השדה ולוקח הא׳ טורף אותה מבעל חוב שהרי כתב לו דין ודברים אין לי עמך ולוקח שני טורף אותה מלוקח ראשון שהרי הוא מכרה לו ובעל חוב חוזר וטורף משני וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם, וכן האשה בכתובתה [במיימוני דלעיל ריש פרק כ׳ ממשמעות מתניתין וגמ׳ בפ׳ מי שהיה נשוי דף צ׳] מי שיש לו עליו חובות הרבה כל שקדם חובו גובה תחילה בין מן הלוה בין מן הלקוחות ואם קדם אחרון וגבה מוציאין אותו מידו שכל שקדם חובו זכה בד״א בקרקעות שהיו לו בעת שלוה אבל הקרקעות שקנה אחר שלוה מבעלי חובות הרבה אע״פ שכתב לכל אחד מהם שאני עתיד לקנות משועבדים לך אין בהם דין קדימה כדאיתא בפרק מי שמת [דף קנ״ז], [מיימוני דלעיל] וכל שקדם וגבה זכה אע״פ שהוא אחרון [שם] לוה וכתב לו מה שאני עתיד לקנות משועבד לך ואחר כך קנה שדה וחזר ולוה מאחר הרי השדה משועבדת לראשון והוא קודם לגבות וכן אפילו היו מאה, [מבואר באלפסי פרק מי שהיה נשוי] אין דין קדימה במטלטלין אלא כל שגבה מהן זכה אע״פ שהוא אחרון ואמר רבי יוחנן בגיטין [דף י״ח] קדם אחד משאר בני אדם ותפש מן המטלטלין של זה כדי לזכות מהן לאחד מבעלי חובו לא זכה שכל התופס לבעל חוב במקום שיש עליו חוב לאחרים לא קנה [בתוס׳ שם בד״ה התופס] ואפי׳ במקום שעשאו שליח כמו שמוכיח בפרק הכותב [דף פ״ד] במעשה דיימר בר חשו אבל אין עליו חוב לאחרים קנה לו וכן אם אמר לו הלוה זכה בחפץ זה לפלוני או תן מנה זה לפלוני זכה לו ואין אחד מבעלי חובותיו יכולין לגבות מאלו המטלטלין שכבר זכה בהם אחר. [דף י״א דלעיל] בעלי חובין הרבה שיצאו בשעה אחת אם החוב לאחד אלף ולאחד אלפים ולאחד שלשת אלפי׳ ונכסי הלוה אלף כולן חולקין בשוה. אבל אם הם אלפים האלף חולקין בשוה ובשאר אלף לפי החשבון כדתנן בפרק מי שהיה נשוי [דף צ״ג] אין שם אלא מנה חולקות בשוה כך כתב רב היי גאון [והביאו אלפסי שם] [כל הסוגיא מבוארת באלפסי שם ובפרק הכותב וכן במיימוני דלעיל] שטרות שזמן כולם יום אחד או שעה אחת במקום שכותבין שעות כל שקדם אחד מהם וגבה בין קרקע בין מטלטלין זכה באו כולן כאחד לגבות וכן בעלי חובות שכל אחד מהן קדום לזמן חברו שבאו לגבות מן המטלטלין שהרי אין בהן דין קדימה או שבאו לגבות מקרקע שקנה לוה לאחר שלוה מן האחרון שבהן ואין בנכסים כדי שיגבה כל א׳ מהן את חובו מחלקין ביניהם וכעניין זה בארנו בשם רבינו יעקב בהלכות מתנה בב״מ [דף ט״ו] ובפרק מי שמת [דף קנ״ז] אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח שהשביח הלוקח בין שהשביח מחמת הוצאה בין שהשביחו הנכסים מאליהן אלא שאם השביחו מאליהן יטרוף כל השבח ואם השביחו מחמת הוצאה גובה חצי השבח לפי שהשבח בא לאחר שלוה מראובן ולאחר שמכר ללוי ונמצא ראובן ולוי כשני בעלי חובות לשמעון והשבח מנכסים שבאו לו אחר שלוה משניהם שהן חולקין כאחד כמו שבארנו עוד בב״מ [דף ט״ו] ובגיטין [דף מ״ח] אין מוציאין לא את השבח ולא את הפירות שאכל הגזלן ולא מזון האשה והבנות מנכסים משועבדין שאלו דברים שאין להם קצבה [שם דף נ׳]. ומקולי כתובה שלא תטרוף אשה מן השבח בכתובתה כדאיתא בפרק יש בכור [דף נ״ב]. עוד בב״מ [דף ט״ו] כל הפירות שאכל הלוקח אין נטרפין ממנו אבל הפירות המחוברין לקרקע אע״פ שאינם צריכין לקרקע כי אם מעט הרי בעל חוב גובה מהן כמו שגובה מן השבח אבל אין צריכין לקרקע כלל אין בעל חוב גובה מהן כדאיתא בפ׳ נערה [דף נ׳]. [בב״מ דף ט״ו כל הסוגיא ומה שכתב אלא אם כן שבחה מאליה היינו כדעת האלפסי שם והמיימוני בפרק כ״א דמלוה ולוה] מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בעל חוב גובה משבחה כלום אא״כ שבחה מאיליה ואם קיבל הנותן אחריות המתנה הרי הבעל חוב גובה את השבח כדרך שגובין מן הלקוחות ולמה יטרוף בעל חוב חצי השבח מן הלוקח ולא יטרוף ממקבל מתנה כלום מפני שהמוכר כותב ללוקח בשטר המכירה אנא איקו ואשפו ואידכי ואמרוק זביני אילין ועמליהון ושבחיהון וצבי זבינא דנן וקביל עלוהי ופירש ר״ח זבינא הוא הלוקח פי׳ ממחמת תנאי שאמרנו נתרצה הלוקח שיטרפנו בעל חוב אבל מקבל מתנה שאין לו על מי לחזור אין טורף ממנו [בתו׳ שם בד״ה בעל חוב ובתו׳ פרק הגוזל דף צ״ו בד״ה הא] אומר רבינו יצחק כי מן היתומים אע״פ שאין להן על מי לחזור טורף מהן דיורש כרעיה דאבוה דתנן במסכת בכורות [דף נ״א] אין הבכור נוטל פי שנים בראוי ולא בשבח ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהן משמע דאשה בכתובתה מיירי מיתמי דומיא דבכור והבנות במזונותיהן ומקשה [שם דף נ״ב] והא אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ומתרץ מקולי כתובה שנו כאן, וצריך להתישב בההיא דפ׳ המקבל [דף ק״י] שמשמע שם קצת שיתומי׳ שהשביחו הנכסים אין הבעל חוב גובה מן השבח כלום שאומר שם יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על היתומים להביא ראיה. ואומר רבינו יצחק שלשם מדבר כגון שאותה קרקע עשה אותה אביהם אפותיקי לבעל חוב וזהו מה שאומר שם על היתומי׳ להביא ראיה מ״ט ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ואם השביחו יתומים שמין להם את השבח כדין יורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות:
סדר גביית החוב למדנו עיקר הלכותיו מפ׳ הגוזל [דף קי״ב] ומפ׳ גט פשוט [דף קס״ט ומה שכתב ונתקיים זה פשוט שאומרים לו קיים שטרך כדאיתא בכתובות דף י״ט.] וכן המשפט:
כשיביא המלוה שטרו לב״ד ונתקיים אומר ללוה שלם ואין יורדין לנכסיו תחלה עד שיתבענו אם טעה הדיין והוריד המלוה לנכסי לוה קודם שיתבענו מסלקין אותו כדפסקו שם רבא ורב חנין [בפ׳ גט פשוט דף קע״ד ושם כל הסוגיא מו״ס שם דף קס״ט ובפ׳ הגוזל דף קי״ב וכן הוא במיימוני פרק כ״ב דמלוה ולוה] אמר הלוה הריני משלם קבעו לי זמן כדי שאלוה מאחר או אמשכן או אמכור ואביא המעות קובעין לו זמן ל׳ יום ואין מחייבין אותו ליתן משכון שאילו היה שם מטלטלין מיד היו ב״ד גובין מהן. ומתקנת הגאונים אם רצה המלוה להחרים על מי שיש לו מעות או מטלטלין ומפליג אותו בדברים הר״ז מחרים וגם אין מחייבין אותו ליתן ערב. שלמו השלשים ולא הביא בית דין כותבין אדרכתא. וכן אם אמר בתחילה כשתבעו איני משלם כותבין אדרכתא על נכסיו מיד ואין קובעין לו זמן וכן אם אין שם שטר אלא מלוה על פה או שהודה כותבין אדרכתא על נכסים בני חורין שיש לו. טען ואמר שטר זה שנתקיים בפניהם מזוייף הוא ואני אביא ראיה ואבטלנו ועדי במקום פלוני אם נראה לדיינין שיש ממש בדבריו קובעין לו זמן להביא עדיו ואם נראה להם שאינו בא אלא בעלילת דברים אומרים לו שלם ואחר כך אם יש לך ראיה יחזור. ואם טען שהמלוה אלם ולא ירצה להחזיר מניחין על יד שליש קבעו לו זמן להביא ראיה ולבטל השטר והגיע הזמן ולא בא ממתינין לו שני וחמישי ושני ואם לא בא כותבין עליו פתחא ומשמתין אותו וממתינין לו והוא בנדרו תשעים יום שלשים הראשונים שמא הוא טורח ללוות אמצעיים שמא הוא טורח למכור אחרונים שמא הלוקח ממנו טורח להביא מעות. שלמו התשעים יום ולא בא ב״ד כותבין אדרכתא על כל נכסיו ומתירין לו נידויו ואין כותבין אדרכת׳ על נכסיו עד ששולחין ומודיעין לו והוא שיהא קרוב לבית דין בכדי שילך השליח אחריו בשלישי וברביעי יחזור ויעמוד בדין בחמשי יתר על זה אין צריך להודיעו בד״א כשהי׳ כל התשעים יום נשמט ואומר עתה אביא ראי׳ ואבטל השטר אבל אם אמר איני בא לבית דין מיד כותבין אדרכתא על נכסיו בין על הקרקעות בין על מטלטלין. וכן אם היה השטר על הפקדון אין ממתינין לו צ׳ יום אלא כותבין אדרכתא על נכסיו מיד. זה שאמרנו שאם לא בא בסוף צ׳ יום כותבין אדרכתא על נכסיו על הקרקעות אבל על המטלטלין אפי׳ אחר תשעים יום כל זמן שהוא אומר עתה אביא ראי׳ ואבטל השטר אין מורידין מלוה למטלטלין שמא יאכל אותם ויביא זה ראיה ויבטל השטר ולא ימצא מה יטול ואפי׳ הי׳ למלוה קרקע שמא תכסיף או שמא תשתדף. כיצד כותבין האדרכתא אם לנכסים בני חורין הורידוהו אומרים איש פלוני נתחייב לפלוני בדין כך וכך ולא נתן לו מעצמו וכתבנו לו אדרכתא זו על שדה פלונית שלו, [דין השומא והכרזה בפרק שום היתומים דף כ״א] ואחר כך שמין לו שלשה מאותה שדה כנגד חובו ומכריזין עליה כפי מה שיראו עד שיפסקו המוסיפין. ומורידין אותו בחובו לחלק ששמו לו וקורעין שטר החוב אם היה שם שטר. ואם לא היו לו נכסים בני חורין כותבין האדרכתא כך איש פלוני נתחייב לפלוני כך בשטר חוב שהיה בידו ולא נתן לו חובו ולא מצאנו לו נכסים בני חורין וכבר קרענוהו לשטר שהיה לו עליו ונתננו לפלוני רשות לדרוש ולחקור ולהיות ידו נטויה על כל נכסים שימצאו לו וכל קרקעות שמכר מזמן פלוני והלאה יש לו ליפרע ולגבות חובו מן הכל ואחר שכותבין אדרכתא זו הולך המלוה ומחפש אם מצא לו נכסים בני חורין שמין לו מהם ואם מצא משועבדים מאחר זמן שטרו טורף מהן וקורעין האדרכתא וכותבין לו שטר טירפא כיצד כותבין איש פלוני בן פלוני זכה בדין לטרוף בדין בחוב שיש לו על פלוני שהוא כך וכך משדה פלוני שלקחה פלוני בכך וכך מזמן פלוני וכבר קרענו האדרכתא שהיה בידו והרשינוהו לטרוף מזה כך וכך. ואחר שכותבין הטרפא לטרוף מורידין שלשה בקיאין לאותה שדה ושמין לו ממנה כשיעור חובו כפי מה שראוי לו מן הקרן וחצי השבח ומכריזין עליה ל׳ יום כדרך שמכריזין על נכסי יתומין ואח״כ מורידין אותו לנכסי הלוקח בשומא שלו אחר שנשבע המלוה שלא נפרע מן החוב זה כלום כדין כל הבא ליפרע מנכסים משועבדים [שבועה זו בפרק כל הנשבעין דף מ״ה ובפ׳ הכותב דף פ״ז] ואח״כ קורעין שטר הטרפא וכותבין שטר שומא ומפרשין בו בכמה שמאוה מפני ששומא חוזרת לבעלים לעולם. ומאימתי אוכל הטורף פירות שדה זה משיפסקו ימי ההכרזה שכך א״ר בב״מ [דף ל״ה] כל אדרכתא שאין כתוב בה קרענוה לשטר הלואה אינה אדרכתא וכל טרפא שאין כתוב בה קרענוה לאדרכתא אינה טרפא וכל שומא שאין כתוב בה קרענוה לטרפא אינה שומא. לפי הסדר הזה שבארנו פירוש אדרכתא הוא לשון דריכה כמו הדריכוהו מנוחה וכן פירש רבינו שלמה בכל התלמוד [ובכמה מקומות ומהם בפ׳ המפקיד ובפרק הגוזל דלעיל]. אבל רבי׳ שמואל פי׳ בגט פשוט [דף קס״ט] ורב היי בשערים שלו וכן משמע שם שהסדר מדברי רב נחמן שמטא״ש סימן שטר מלוה תחילה ואח״כ קורעין שטר מלוה וכותבין שטר טרפא שילך ויטרוף מקרקעות הלוה בכ״מ שימצאם ואחר שמצא שדותיו קורעין שטר טרפא וכותבין אדרכתא שיהא שליט ודורך על כל נכסים של זה לגבות חובו משדות אלו ואח״כ מורידין בני אדם בקיאין בשומא לשום לו כשיעור חובו ומכריזין עליה ואח״כ קורעין לשטר אדרכתא וכותבין שטר השומא. הורו הגאוני׳ כי ב״ד ששמו לטרוף בנכסי הלוקח וטעו בכל שהוא מכרן בטל שהרי הם כשליח לטורף וללוקח ויש להם רשות לתקן אבל לא לעוות כשליח. וצריך להתישב בדבריהם שהרי בפ׳ האיש מקדש [דף מ״ב] אמרינן דבשתות דווקא מכרן בטל וכן בפרק אלמנה ניזונית [דף צ״ט] כבר בארנו ששומא חוזרת לבעלים לעולם כדאי׳ בפ׳ המפקיד [בדף ל״ה] כל זמן שתשיג ידו של לוה או של נטרף או יורשיהם והביאו לבעל חוב מעותיו מסלקין אותו אלא א״כ מכרה או נתנה או הורישה או שמאה לבעל חובו מדעתו אבל שמאוה ב״ד לבעל חובו של זה המלוה הר״ז חוזרת כך המסקנא שם. בפ׳ גט פשוט [בדף קע״א] מביא הא דתנן במסכת שבועות [דף מ״ו] שטרי חוב המוקדמין פסולין שהרי טורף בהן לקוחות שלא כדין ולפיכך קנסו אותם חכמים ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין שמא יטרוף בו מזמן ראשון שהקדימו. שטרי חוב המאוחרין כשרים שהרי הורע כוחו של בעל השטר שאינו טורף אלא מזמן השטר ואע״פ שלא כתבו בו שהוא מאוחר הרי זה כשר. ושנינו בגיטין [דף י״ז] שטר שכתבוהו ביום וחתמוהו בלילה הסמוך לו פסול מפני שהוא מוקדם, [שם דף י״ח] ואם היו עסוקים באותו עניין עד שנכנס הלילה וחתמוהו ואע״פ שקנו ממנו בלילה כשר וכתובות שלנו שנכתבו ביום ונחתמו בלילה הרי האומר שם שכתובה כמעשה בית דין דמיא ואין לחוש לכך אמנם התוספת אינה מעשה בית דין אלא מאחר שקנו ביום כשר ועוד שבעסוקין באותו עניין הכל מודים שם כאשר בארנו. [בפרק גט פשוט דף קס״ז] עוד שם ומפרש לה בב״מ [דף י״ג] כותבין שטר ללוה אע״פ שאין מלוה עמו. ואין כותבין למלוה עד שיהא הלוה עמו בד״א בשטרי אקנייתא פירש רבינו שלמה ששיעבד עצמו בקניין בין ילוה בין לא ילוה אבל לא שטר אחר שמא יכתוב עתה ללות ממנו מניסן ולא ילוה ממנו עד תשרי ונמצא המלוה טורף בשטר זה מניסן שלא כדין שהרי לא הגיע לידו עד תשרי ואין הלכה כאביי שאומר [שם ובפ׳ המפקיד דף ל״ה] עדיו בחיתומיו זכין לו כאשר בארנו בהלכות אבדה [לעיל בסוף מ״ע ע״ד] [בפ׳ גט פשוט דף קס״ב כל הסוגיא] עדים שקנו מיד המוכר או הלוה וכיוצא בהן ונתאחרה כתיבת השטר זמן מרובה צוה רב לסופרי׳ שאם ידעו יום שקנו ממנו בו כותבין בשטר זמן הקנין אע״פ שאינו זמן חתימתן כי מיום הקנין הואיל ולכתיבה עומד יוצא הקול כך פסקו ר״ח ורבינו יצחק [בתוס׳ שם] ודלא כרשב״ם שפי׳ זה הדבר דווקא בשטרי אקנייתא אבל בשאר שטרות יחשב מוקדם ואין נראה ואם לא ידעו יום שקנו בו כותבין זמנו של שטר משעת כתיבה וכן צוה כשתעמדו בשילי כתבו בשילי בתוך השטר אע״פ שנמסרו לכם הדברי׳ בהיני והיני ושילי שני מקומות הן, [שם דף קע״א כל הסוגיא] שטרי מקח וממכר שלא נכתבו בזמנו אפילו הם מאוחרים פסולים שהרי איפשר לטרוף בה שלא כדין כיצד כגון שחזר המוכר וקנה השדה מיד הלוקח קודם שיגיע זמן השטר המאוחר ויוציא הלה השטר המאוחר ויאמר חזרתי ולקחתי ממך פעם שניה ונמצא טורף שלא כדין. ולמה לא נחוש כן לשטר חוב המאוחר שמא יפרענו קודם שיגיע זמנו ויכתוב שובר ויחזור ויוציא השטר המאוחר ויטרוף בו שלא כדין לפי שכל הכותב שטר מאוחר תקנתו שיכתוב שובר סתם שכל זמן שיוציא השטר ישבור אותו זה השובר ואם לא עשה כן וכתב השובר בזמן הפרעון הוא הפסיד על נפשו, [שם דף קכ״ח וקכ״ט כל הסוגיא] מי שאבד שטר המכר ועדיו קיימים כיצד יעשו יכתבו שטר שני ויאמרו בו שטר זה אין גובין בו מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין ולא כתבנוהו אלא להעמיד שדה זו ביד פלוני הלוקח כדי שלא יוציאנה מידו המוכר ולא יורשיו שאם לא כתב כן יש לחוש לקנוניא כמו שמפרש שם אבל בשטרי חובות אינו כן כי אע״פ שעדיו קיימים וקנו מידו וחזר בשעתו ואמר שטר שכתבתם לי עתה אבד או נשרף אין כותבין לו שטר שני שמא פרעו או מחלו. שנינו שם [בדף קס״ח] מי שבלה שטר חובו והרי הוא הולך להמחק מעמיד עליו עדים ובא לבית דין והן עושין לו קיום אבל עידי השטר עצמו אין כותבין לו שטר אחר אע״פ שנמחה לפניהם אלא באים לב״ד וב״ד עושין לו קיום ת״ר [שם] כיצד מקיימין שטר זה כותבין שטר אחר ואומרים אנו בית דין פלוני ופלוני ופלוני הוציא פלוני בר פלוני שטר מחוק לפנינו זמנו ביום פלוני ועדיו פלוני ופלוני. אם כתבו והוזקקנו לעדותם של עדים ונמצאת מכוונת גובה בשטר זה שכתבו לו ואין צריך קיום אחר. ואם לא כתבו כן צריך להביא ראיה על העדים הראשונים עד שתתקיים עדותן. [שם] שטר חוב שנתקרע כשר נמחק או נתטשטש אם רישומו ניכר כשר נקרע קרע ב״ד הרי הוא פסול ומפרש אביי [שם] שקרע ב״ד הוא שתי וערב. [שם דף ק״ע] מי שפרע מקצת חובו אם רצה מחליף וכותבין לו בית דין שטר אחר בשאר החוב כזמן ראשון. [בדף קע״א] אבל לא עידי השטר ואם רצה יכתוב שובר כרבי יוסי [בדף ק״ע]. הלכה כרבי יוחנן וריש לקיש שאומר שם [בדף קע״א] הבא לפרוע כל חובו ואמר המלוה אבד לי השטר הרי זה יכתוב לו שובר ויפרע כל חובו ומתקנת הגאונים שיש ללוה להחרים סתם על מי שכובש שטרו וטוען שאבד. אמר רבא שם [בדף קע״ב] מי שהוציא שטר חוב במנה ואמר עשו לי שנים בחמשים חמשים אין עושין שזכות ללוה להיות הכל בשטר אחד שאם יפרענו מקצתו נמצא שטרו פגום וכן אם הוציא שני שטרות בחמשים נ׳ ואמר עשו אותה ק׳ אין עושים לו אלא עושין לו קיום לכל אחד וא׳ שזכות הוא ללוה להיות שנים שלא יכוף אותו בדין בפעם אחת לגבות הכל. אמר רב אשי [שם] הוציא עליו שטר חוב במאה ואמר קרעוהו וכתבו לי שטר אחר בחמשים אין שומעין לו שמא פרע הכל וכתב לו שובר על שטר של מאה. וכשיחזיר ויוציא שטר של חמשים יוציא הלוה שובר עליו ויאמר לו זה שטר אחר הוא. כבר בארנו [לעיל] שבשטרי אקנייתא שנינו בפרק גט פשוט [דף קס״ז ובגמרא דף קס״ח מבואר כל הסוגיא] שכותבין ללוה אע״פ שאין מלוה עמו וכן כותבין שטר למוכר אע״פ שאין לוקח עמו ושובר לאשה אע״פ שאין בעלה עמה וגט לאיש אע״פ שאין אשתו עמו אבל אין כותבין שטר אירוסין ונישואין ושטרי אריסות וקבלנות ושטרי ברירת הדיינין וכל מעשה בית דין אלא מדעת שניהם וכל השטרות האלו צריכין להזהר בתיקונם כשאר השטרות ומי נותן שכר הסופר בשטרי הלואה נותן הלוה ובשטרי מקח וממכר הלוקח נותן והאשה נותנת שכר הגט והחתן נותן שכר שטר אירוסין או הנישואין והמקבל וכן אריס או השוכר צריך ליתן שכר השטר. אבל שטרי ברירת הדיינין או טענות בעלי דינין שניהם נותנין השכר, [שם דף קס״ז וכן במיימוני פ״ד דמלוה ולוה] בכל השטרות צריכין שיהיו העדים מכירין השמות שבשטר שזהו פלוני בן פלוני וזהו פלוני בן פלוני שמא יבאו שנים ויעשו קנוניא וישנו שמותיהן כשמות אחרים. עוד שם [בדף קמ״ז] אמר רב כל מי שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו שמא שם אחר יש לו אבל מי שלא הוחזק שמו בעיר שלשים יום ואמר כתבו שטר שאני חייב לפלוני כך וכך אין כותבין לו עד שיביא ראיה שזה שמו או הוחזק. כל שטר שיצא לפנינו ויטעון הלוה איני חייב כלום שמא רמאי אחד בא והעלה שמו כשמי מאחר שלא הוחזק שם שנים ששמותיהם שוין אין חוששין לדבריו שחזקה הוא שאין העדים חותמין על השטר אא״כ מכירין אלו הנזכרין בו [כחכמים בפרק יש נוחלין דף קל״ח], [בפרק מי שמת דף קנ״ה ובפ״ב דכתובות דף י״ט] וכן חזקה שאין חותמין על השטר אא״כ נודע להם בודאי שאלו שהעידו על עצמן גדולים. [בגיטין דף י״ט] ואין העדים חותמין על השטר אא״כ יודעין לחתום. עדים שאין יודעין לחתום וקרעו להם נייר חלק וחתמו על הרושם מכין אותו מכת מרדות והשטר פסול כדאי׳ בגיטין [שם] ומשמע שם שזקן שכהו עיניו אין לו לחתום על פי אחרים שיקראו לפניו דדווקא רב נחמן חתם על פי סופרי בית דינו שיראים ממנו ורבינו יצחק אומר [וכן באשירי שם מביאו] שאם היו שנים קוראין יכול לחתום דאין חשוב עד מפי עד כיון שאין מעידין על עיקר המעשה כי אם על הכתיבה. עוד שם [דף קע״ב] שנינו שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אינם יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול להוציא עליהם ש״ח. נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון שיש לו עליו פרוע שטרות שניהם פרועים כיצד יעשו ישלשו יוסף בן שמעון בן פלוני ואם שמות זקיניהם שוין יכתבו סימן יחוסם כהונה או לויה או דורות. [שם] שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת שהוציא אחד מהם שטר חוב על אחד מבני העיר אינו יכול לדחותו ולומר לו לפלוני ששמו כשמך אני חייב וממנו נפל השטר אלא הרי זה שיצא מתחת ידו גובה ממנו ואין חוששין לנפילה ודבר זה שביארנו כדברי משנתינו [דף קע״ג] שהיא עיקר מן הברייתא [שם] שחולקת עליה בזאת. ומתוך כך פוסק שם [בדף קע״ב] בשטר אחד שיצא לבית דין של רב הונא שהי׳ כתוב בו אני פלוני בן פלוני לויתי ממך מנה ולא הי׳ שם כתוב שם המלוה ופוסק שם רבא שכל מי שיצא שטר זה מתחת ידו גובה בו ואינו יכול לדחותו ולומר של אחר הוא ונפל ממנו:
מסקינן בסוף פרק גט פשוט [דף קע״ו ומה שפי׳ שעשו אותו ב״ד ערב מלשון המיימוני פכ״ה דמלוה ולוה] שכל ערבים צריכין קניין חוץ מערב בשעת מתן מעות וערב דב״ד שעשו אותו בית דין ערב. וכתב רבינו יעקב [בתוס׳ שם דף קע״ג בד״ה וקבלן ושאר כל הסוגיא גם כן שם] וקבלן כיוצא בהן שאין צריך קניין. פירש רבינו יעקב מדת הערבות מתוך הלכה שבפרק גט פשוט [דף קע״ג] כי המלוה חברו על ידי ערב אע״פ שהערב נשתעבד למלוה לא יתבע את הערב תחילה אלא תובע הלוה תחלה ואע״פ שאין נכסים ללוה דהיינו קרקעות. ואם הוא רחוק ימתין אותו או ילך לתובעו ולכופו ואין מורידים מלוה לנכסי הערב כי שמא כשיבא הלוה יתן לו למלוה מטלטלין ואם לא יכול לכופו ללות דלא ציית דינא נכנס לביתו של ערב ואחר כך יעשה הערב דין עם הלוה אם יכול להוציא מידו יוציא או ישמתו אותו בבית דין עד שיתן לו. התנה המלוה על הערב ואמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב תחילה בד״א כשאין נכסים ללוה דהיינו קרקעות אבל יש קרקע ללוה מאחר שהדבר בלא ספק שיכול להפרע מן הלוה לא יפרע מן הערב. וקבלן אע״פ שיש נכסים ללוה אם ירצה המלוה יפרע מן הקבלן. נשא המלוה ונתן ביד הערב הר״ז נפרע מן הערב ולא מן הלוה שאין למלוה על הלוה כלום כדמסיק בסוף פ׳ גט פשוט [דף קע״ו]. ואם אין לו ממה ליפרע מן הערב חוזר ונפרע מן הלוה מדר׳ נתן דק״ל כמותו בבעל חוב בעלמא [בפ״ב דכתובות דף י״ט ובפרק כל שעה דף ל״א], [בפרק גט פשוט דף קע״ד] איזהו ערב ואיזהו קבלן א״ל תן לו ואני אתן לך וכל שכן תן לו ואני קבלן זהו קבלן שיש למלוה להפרע ממנו תחילה אם ירצה אע״פ שלא פי׳ ואמר ע״מ שאפרע ממי שארצה. אבל אם אמר לו הלוהו ואני פורע הלוהו ואני ערב הלוהו ואני חייב הלוהו ואני נותן הלוהו ואני קבלן תן לו ואני ערב כולן לשון ערבות הן כרבא דבתראה הוא שאומר כן [שם]. ואם כתוב בשטר פלוני ערב קבלן פוסק רבינו יצחק [בתוספות דלעיל] שמועיל [בפרק הניזקין דף מ״ט] ערב של כתובה אע״פ שקנו מידו פטור מלשלם שהרי מצוה עשה ולא חסר ממון ואם האב ערב לכתובת בנו וקנו מידו חייב. וקבלן דכתובה חייב. גרסינן בירושלמי דשבועות [ריש פרק שבועת הפקדון] שנים שלוו בשטר אחד הרי הן ערבי׳ זה לזה אע״פ שלא פירשו. ואני אומר כי הדבר הזה מחלוקת חכמים ורשב״ג דתניא בתוספתא דשביעית [בפ׳ בתרא] חמשה שלוו בשטר אחד כל מי שיש לו קרקע כותב פרוזבול וכל מי שאין לו קרקע אין כותבין לו פרוזבול רשב״ג אומר אפי׳ אחד שיש לו קרקע כותבין. מי שלא פירש קצבת הדבר שערב כגון שאמר לו כל מה שתתן לו תן לו ואני ערב יש מן הגאונים שהורה שנשתעבד הערב בכל מה שיתן אפי׳ דבר גדול ורבינו משה הורה [בפ׳ כ״ה דמלוה ולוה] שאין הערב חייב כלום שכיון שאינו יודע הדבר ששיעבד עצמו לא סמכה דעתו ולא גמר ושיעבד עצמו. מי שאמר לחברו הלוהו ואני ערב לגופו של לוה זה להביאו אליך ולא ערב לעצמו של ממון יש מן הגאונים שהורה שהוא חייב לשלם ויש שהורה שזו אסמכתא בעלמא היא ולא נשתעבד. וכן הורה רבינו משה [בסוף הפרק דלעיל]. שנינו שם [בפרק גט פשוט דף קע״ה] ערב היוצא אחר חיתום שטרות מעשה בא לפני רבי ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין מן הערב וכן פוסק שם הלכה [בדף קע״ו] הי׳ הערב בגופו של שטר קודם חתימת העדים אומר רב ורבי יוחנן בגמרא [שם] שאם כתבו פלוני ערב גובה מנכסים בני חורין אבל כתבו ופלוני ערב גובה ממשועבדים שהרי ערבו לוה עם הערב בשטר וערב דמשעבד נפשיה פירש רב אשי [שם דף קע״ג] בההיא הנאה שמאמינו גמר ומשעבד עצמו, [במיימוני פ״ו המלוה ולוה כל הסוגיא ממשמעות ברייתא וגמר׳] ערב שקדם ונתן לבעל חוב את חובו הרי זה חוזר וגובה מן הלוה כל מה שפרע על ידו אע״פ שהייתה מלוה על פה או בלא עדים כלל. בד״א כשאמר לו הלוה בעת שנעשה לו ערב ערבני ושלם. אבל אם אמר לו ערבני ולא הרשהו לשלם ופרע החוב אין הלוה חייב לשלם לו כלל, [כך משמע בפ׳ אין בין המודר דף ל״ג ובכתובות דף ק״ח] וכן הפורע שטר חוב של חברו שלא מדעתו אפי׳ הי׳ החוב על המשכון אין הלוה חייב לו כלום ונוטל משכונו בחנם והרי אבד זה הנותן את מעותיו שמא היה הלוה מפייס המלוה ומוחל לו והכי איתמר בירושלמי בפרק בתרא דכתובות [ובתוספות שם מביאו בד״ה הא מני דף ק״ח] וכן באלפסי שם רבי אבא בר ממל בעי הפורע שטר חוב של חברו שלא מדעתו בפלוגתא דתנן ובני כהנים גדולים שנחלקו במפרנס אשת חברו שלא מדעתו אמר ר׳ יוסי אף בני כהנים גדולים מודים כאן שאבד מעותיו דתמן לא עלתה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא אמר מפייס הוינא ליה ומחיל לי הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה יהיב לי משכוני׳ עוד שם [בירושלמי דלעיל] ריב״ל אמר אין לך נתפס על חברו וחייב ליתן לו אלא ארנון וגולגולת. רב אמר כל הנתפש על חברו חייב ליתן לו. עניין זה דפורע חוב חברו קורא מבריח ארי בפרק אין בין המודר [דף ל״ג ובסמל״ת בל״ת רמ״ב מביאו וסוגית ר״י בתוס׳ דלעיל בד״ה חנן ובתוס׳ פרק הכונס בד״ה אי נמי דף נ״ח] ואומר רבינו יצחק שאין דין מבריח ארי אלא בכיוצא בה שאין המבריח ארי מצילו מהפסד ודאי אבל במקום שמצילו מהפסד ודאי כגון משיב אבידה ומציל מן הארי שם לא יפסיד המבריח וכל שכן במקום שמשביח נכסי חברו כגון יורד לתוך שדה חברו ונטעה וכיוצא בזה שאין לו דין מבריח ארי להפסיד לגמרי׳ מעשה היה שמת הלוה וקדם הערב ופרע החוב תחילה קודם שיודיע ליורשי׳ ופסקו שם בפרק גט פשוט [דף קע״ד] שאם נודע לנו שלא פרע הלוה שטר חובו קודם שימות כגון דשמתיה ומית בשמתיה או שחייב מודה והוא הדין לתוך הזמן לדברי רבינו משה [בפרק כ״ו דמלוה ולוה] הרי זה חוזר וגובה מן היורשין כל מה שפרע היה המלוה גוי מסקינן שם שאין היורשין חייבין לשלם שמא אביהם נתן לזה הערב ככל החוב שהי׳ עליו מפני שהגוי תובע את הערב תחילה ולפיכך פרע זה מדעתו קודם שיודיע ליתומים אבל אם הודיעו שהגוי תבע אותו והרי הוא נותן חייבים לשלם. [במיימוני דלעיל] כל ערב שיבא ליטול מה שפרע בין שבא ליפרע מיורשי הלוה בין מן הלוה עצמו הר״ז צריך להביא ראיה שפרע ואומר שם בפרק גט פשוט [דף קע״ג] שאין מציאת שטר חוב שעליו ביד הערב ראיה שמא נפל השטר מיד המלוה ולא פרע זה כלום. והא דגרסינן בפרק חזקת הבתים [דף ל״ב] מעשה בערב שאמר ללוה תן לי מאה זוז שפרעתי למלוה בשבילך וזהו השטר אמר לו פרעתיך וכו׳ אם רצה היה יכול לומר השטר נפל ממנו או שמא היו שם עדים, [במימוני דלעיל] האומר לחברו ערבת לי והלה אומר לא ערבתי או שאומר הערב ללוה אתה הרשיתני לערב אותך ערבתי לך והלה אומר לא הרשיתיך בכל אלו הטענו׳ וכיוצא בהן ישבע הנתבע היסת ויפטר. קטן שערב אחרים הורו הגאונים שאינו חייב לשלם כלל אף כשיגדיל האשה שלותה בשטר או ערבה בשטר ונשאת חייבת לשלם אחר שנשאת ואם היתה מלוה על פה אינה משלמת עד שתגרש או שתתאלמן שרשות בעל כרשות לוקח הוא כדאיתא בבבא בתרא בפרק יש נוחלין [דף קל״ט וכן פסק האלפסי שם] לרבא וגם לרב אשי במקום שאין פסידא לאחרים ואע״פ שיש כאן פסידא למלוה איהו דאפסיד אנפשיה שלא היה לו להלות בעל פה לאשה העומדה לינשא (ויש פירוש מרבינו שמואל שכתב בו בשם ר״ח דלענין לותה הוי בעל כיורש משום פסידא דמלוה) אמנם אם היו מעות ההלואה עצמן קיימין יחזירו למלוה כך פסקו ר״ח ורבינו תם [וכן המיימוני סוף פרק כ״ו דלעיל]:
גרסינן בבבא בתרא [דף קס״א] אמר רבי יצחק בר יוסף א״ר יוחנן כל המחקין כולן צריך שיכתוב קיומיהן. וצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה מאי טעמא אמר רב נחמן [בדף קס״ב] לפי שאין למדין משיטה אחרונה שמא היו העדים מרוחקים מגופו של שטר בכדי שיטה ובא זה המזייף וכתב באותו הריוח שיטה זו. תניא [שם] הרחיק העדים שני שיטין מן הכתב פסול פחות מכאן כשר. אמר רבי חזקיה [שם] משמיה דרבי שבתאי שתי שיטין שאמרו בכתב ידי עדים ולא בכתב ידי סופר שכל המזייף אינו הולך אחר הסופר אלא אחר העדים. וב׳ שיטין אלו הן ואוירן כדמפרש ר״ח ב״א [בדף קס״ג] משמיה דעולא כגון למד על כ׳. [בדף קס״ב] היו העדים מרוחקין מן הכתב יתר על שני שיטין והיה הריוח שבין הכתב והעדים מלא בעדים פסולין או בקרובין אמר חזקיה שהוא כשר. [בדף קס״ג] ואם מלאוהו בשריטות של דיו פסול שמא העדים על השריטה חתמו ולא על גופו של שטר, [שם כל הסוגיא] היה השטר כולו עם עדיו בשיטה אחת הרי זה כשר היה השטר בשיטה ראשונה והעדים בשיטה שנייה פסול שמא אלו העדים מרוחקין היו מן השטר שיטה אחת וחתך כל השטר וכתב זה השטר באותה שיטה ונמצאו כל העדים חתומין עליה. וכן אם הי׳ השטר ושני עדים בשיטה אחת ושני עדים אחרים בשיטה שניה אם אמר נתכוונתי לרבות העדים אין מקיימין שטר זה מעדים שלמטה בשיטה שניה אלא מעדים שלמעלה שמא בשיטה שהיתה בין העדים שלמטה ובין השטר שחתך כתב שטר זה ושני עדיו, [שם כל הסוגיא ומה שכתב או מאחוריו במיימוני פ׳ כ״ז דמלוה ולוה] קיום בית דין וצריך שיהא סמוך לכתב ידי העדים או סמוך לצד השטר או מאחוריו כנגד השטר ואם הי׳ בין הקיום והשטר ריוח שיטה אחת פסול שמא יחתוך השטר שנתקיים ויזייף אותה שיטה ושטר ושני עדיו ונמצא הקיום על שטר מזוייף הרחיק הקיום מן השטר יתר על שני שיטין ומילא כל הריוח שריטות דיו נקודות נקודות והקלף נראה בין הנקודות שעתה אין לחוש שהיה שם שטר ועדיו ומחקו ולמעלה בגליון כתב שטר אחר ועדיו ולפיכך כשר שהרי אינו יכול לזייף ואין חוששים לבית דין שיקיימו קיום על השריטות אלא על גופו של שטר, [שם דף קמ״א] כל המחקי׳ כולן צריך לכתוב קיומיהן בסוף השטר כאשר בארנו (בסמוך). [בדף ק״ס] ויכתב אחר כך והכל שריר וקיים ואין כותבין שתי פעמים שריר וקיים. [בדף קס״א] ואם היה המחק במקום שריר וקים וכשיעור שריר וקים אע״פ שחזר וקיימו פסול שמא מחקו וכתב דבר שזייף וחזר וקיימו בריוח שבין הכתב והעדים. [בדף קס״ג] אמר רב שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר [שם דף קס״ד] ואם תאמר מוחק וחוזר ומוחק אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שני פעמים ואם תאמר שמא נמחק מקום העדים שני פעמים ואחר שכותב השטר חוזר ומוחקו וכותב כל מה שירצה שהרי הוא ועדיו כולן שוה מפני שנמחק הכל שני פעמים כבר תקנו חכמים שלא יהו העדים חותמין על שטר מחוק אלא אם כן נמחק בפניהם. [שם דף קס״ג] שטר הבא הוא ועדיו על המחק וקיום בית דין מלמטה על הנייר אין מקיימין אותו מעידי קיום אלא מעדים שלמעלה שמא הקיום היה רחוק מן השטר הרבה והיה הריוח מלא שריטות של דיו וחתך גוף השטר ומחק השריטות כתב השטר ועדיו על המחק, [שם דף קס״ד] שטר הבא על הנייר ועדיו על המחק פסול שמא ימחוק השטר ויזייף ונמצא הוא ועדיו על המחק, [שם] ואם כתבו העדים אנחנו העדים חתמנו על המחק והשטר על הנייר כשר וכותבין כן בין עד לעד כדי שלא יוכל לזייף, [שם] שטר הבא על המחק ועדיו על הנייר פסול ואפילו כתבו העדים אנחנו העדים חתמנו על הנייר והשטר על המחק מפני שמוחק אותו פעם שנייה וכותב מה שירצה וכיון שכולו נמחק שתי פעמים אינו ניכר שאילו הי׳ בו מקום הנמחק פעם אחת ומקום נמחק שתי פעמים היה ניכר. [שם] צריך להתבונן בשטר בווי״ן וזייני״ן שלא יהיו דחוקות בין התיבות שמא זייף והוסיף וי״ו ולא יהו מרוחקות שמא מחק אות אחת כגון ה׳ או חית והניח רגלה האחת במקום וי״ו וכן כל כיוצא בזה, [שם דף קס״ז] אמר אביי משלש ועד עשר אין כותבין בסוף שיטה שמא יזייף ויעשה מהשלש שלשים או מן העשר עשרים ואם נזדמן לו בסוף שיטה מחזיר הדיבור בגופו של שטר פעמים רבות עד שיבא באמצע שיטה והוא הדין שיש להזהר שלא לכתוב ב׳ דינרין או ד׳ דינרין פן יעשה מן הבי״ת כ״ף ומן הדלי״ת רי״ש. שנינו שם [בדף קס״ה] כתוב בו מלמטה מאתים ומלמעלה מנה או למעלה מאתים ולמטה מנה הכל הולך אחר התחתון אם כן למה כותבין את העליון שמא תמחק אות אחת מן התחתון וילמד מן העליון ומפרש בברייתא [שם דף קס״ו] כגון שהי׳ כתוב בעליון הנני או ענני ובתחתון חנן או ענן בידוע שהוא שם העליון אבל לא ילמד תחתון מן העליון בשתי אותיות [שם דף קס״ה] כל שטר שיש בו משמעות שתי לשונות שמא כך הוא או שמא כך הוא הלך אחר הפחות שבלשונות ובלבד שיהא האחד תלוי בחבירו כגון שכתב בו מאה שהן מאתים או מאתים שהן מנה או כתוב בו ביחד מנה מאתים כדמוכח מההיא דאסתירא מאה מעי שם בפרק בית כור שסובר שמואל כחכמים שאומרים הלך אחר הפחות שבלשונות [דף ק״ה ובפרק השואל דף ק״ב]. ואם תפס במרובה אין מוציאין אותו מידו אלא בראיה ברורה כדמסיק שם [בדף ק״ה דלעיל וכן פסק האלפסי בפ׳ השואל]: