סמ"ג עשה צג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · סמ"ג · עשה · צג · >>


מצות עשה צג - להלוות לעני

אם כסף תלוה את עמי את העני עמך [במכילתא פרשת משפטים ריש פרק י״ט] אם זה חובה כמו אם מזבח אבנים תעשה לי יכול רשות ת״ל העבט תעביטנו וגו׳. הרי למדת שמצות עשה להלוות לעניי ישראל. ואמרו חכמים [בפ׳ הנשרפים דף ע״ו] כל המלוה סלע לעני בשעת דוחקו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה׳ יענה וכל הנמנע מלהלוות לעני נקרא בליעל וחוטא שנא׳ השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר וגו׳. וקרא עליך אל ה׳ והיה בך חטא. כשם שמצוה על המלוה להלוות כך מצוה על הלוה לפרוע ואם לא פרע נקרא רשע שנאמר לוה רשע ולא ישלם ובמסכת אבות פ״ב]. וצוו חכמים [שם] יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך. ובכתובות פ׳ הכותב [דף פ״ו] אומר שם שאם אינו רוצה לפרוע מכין אותו עד שתצא נפשו. תניא במכות [דף ג׳] המלוה לחברו בסתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה, [במיימוני פ״א דהלכות מלוה ולוה כל הסוגיא] כשיתבע המלוה את הלואתו אע״פ שהוא עשיר והלוה דחוק וטרוד במזונות אין מרחמין בדין אלא גובין ממנו עד פרוטה אחרונה מכל המטלטלין שימצא לו. וכן כתב רבי׳ יעקב [בתוס׳ פ״ק דב״ק דף ט׳ בד״ה רב הונא] שאם יש לו מעות אינו יכול לסלקו אלא במעות אבל אם אין לו מעות אין דוחקין הלוה למכור כדי לשלם מעות כדאיתא בפ׳ הכותב [דף פ״ו וגם בתוס׳ שם הסוגיא] גבי ההוא תולה מעותיו בגוי הוה אלא מגבהו ממטלטלים שלו ואם לא הספיקו המטלטלין גובה לו מן הקרקע אחר שמחרימין על מי שיש לו מטלטלין או מי שיודע לו מטלטלין ולא יביאם לב״ד. [כך משמע בכתובות צ׳ וצ״ד] וגובין מכל קרקע שיש לו ואע״פ שמשועבדת לכתובת אשתו או לבעל חוב שקדם גובין לזה ואם יבא הראשון לטרוף יטרוף, [מהמיימוני דלעיל] טען הלוה שמטלטלין אלו אינן שלו אלא פקדון הן בידו או שכורין או שאולין אין שומעין לו או יביא ראיה או יגבה מהם בעל חובו. אין בע״ח גובה לו מכסות אשתו ובניו של לוה ולא בגדים צבועין שצבען לשמן אע״פ שעדיין לא לבשו אותן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן אלא הרי אלו שלהם והכי איתא לגבי מקדיש ומעריך במשנה פרק שום היתומים דף כ״ד ובסמוך יליף בע״ח מערכין]. בד״א בכלים של חול אבל בכלי שבת ומועד גובין אותו לבעל חוב כדאיתא בירושלמי ואין צ״ל תכשיטי זהב וכסף שהכל לבעל חוב [פ״ק דקידושין ומביאו באלפסי פ״ק דב״ק ובפרק המקבל בפי׳ הר״ן מבואר יותר]. היו לו מטלטלין או קרקע והרי עליו שטר חוב לגוים ואמר הרי כל נכסי משועבדים לגוים ואם יטלו אותם הישראלים בחובם יאסרו אותי הגוים בחובם ואהי׳ בשבייה הורו רב אלפס והרב רבי יוסף אבן מגש שאין שומעין לו ויגבו הישראלים ואם יאסרוהו הגוים בחובו הרי כל ישראל מצווין לפדותו [וכן הוא במיימוני דלעיל]. יש מן הגאונים שהורו שמסדרין לבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין מדגרסינן בפ׳ המקבל [דף קי״ד] אמר לו רבה בר אבוה לאליהו מהו שיסדרו לבעל חוב אמר לו גמר מיכה מיכה מערכין דכתיב שם ואם מך הוא מערכך כלומר החייהו מערכך, [הכי איתא כל הסוגיא בערכין דף כ״ג וקצתה בפרק המקבל דף קי״ג] לפיכך אומרים ללוה הבא כל מטלטלין שיש לך ולא תניח מחט אחד ונותנין לו מהכל מזון לשלשים יום וכסות י״ב חדש מכסות הראויה לו לא שילבש בגדי משי וכיוצא בו ונותנין לו מטה הראויה לו לישב עליה ומטה ומצע הראויה לו לישן עליה ואם היה עני מטה ומפץ לישב ולישן עליו. ואין נותנים כאלו לאשתו ולבניו. ונותני׳ לו סנדלי׳ ותפילין הי׳ אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין. היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט כגון שהיה חרש והיו לו ארבע מעצדין ומגרה אחד נותנים לו ב׳ מעצדין ואותה מגרה בלבד. היה איכר או חמר אין נותנין לו צמדו ולא חמורו וכן אם הי׳ ספן אין נותנין לו ספינתו אע״פ שאין לו מזונות אלא מאלו. [בתו׳ דף קי״ד דלע־ל בד״ה מהו ודהל׳ כרשב״ג במשנתינו בפ׳ גט פשוט דף קע״ד ובכמה דוכתי] ורבינו יעקב פסק בספר הישר שהלכה שאין מסדרין לבעל חוב שהרי רשב״ג שהלכה כמותו במשנתינו סובר כן במשנה [בדף קי״ג דלעיל] וכן מצינו אמוראים שסוברין בגמ׳ [שם ובדף קי״ד] שאין מסדרין ולא מצינו שום אמורא שיאמר בפירוש מסדרין ומה שכתוב בספרים שלנו א״ל רבה בר אבוה לאליהו מהו שיסדרו וכו׳ א״ל גמר מיכה מיכה כו׳ אין הגירסא כן שהרי היה לו להשיב מסדרין אלא כך הגירסא בה״ג מניין שמסדרין ושואל לדברי מי שסובר כן ולא שיסברו הם כן ועוד מביא ראי׳ ממה שאומר התלמוד [דב״ק דף י״א] מיניה ואפילו מן גלימא דעל כתפיה, [מהמיימוני סוף פ״א דלעיל] מלוה הבא ליפרע שלא בפני לוה כגון שהי׳ לוה במדינה רחוקה ותפשה האשה מטלטלין מנכסי בעל כדי שתזון מהן מוציאין אותן מידה ונותנין לבעל חוב שאפי׳ הי׳ בעלה עומד בעיר לא הי׳ יכול לזון את אשתו ובניו עד שיפרע את חובו, [גם סוגיא זו כולה במיימוני דלעיל פ״ב] דין תורה שבזמן שיתבע המלוה את חובו ולא נמצאו נכסים ללות אין אוסרין אותו ואין משביעין אותו שאין לו טמון משום לא תהיה לו כנושה וגם אין הדין שיכנס לביתו לא הוא ולא שליח בית דין לחפש מטמונותיו שהרי התורה הקפידה על זה שנאמר בחוץ תעמוד אבל מחרימין סתם על מי שיש לו ולא יתן לבעל חובו. ובימי רבנן סבוראי הם הגאונים שעמדו אחר חיבור התלמוד ראו שרבו הרמאין וננעלו דלת בפני לווין התקינו שמשביעין הלוה שבועה חמורה כעין של תורה שיוד׳ כל מה שיש לו טמון וגלוי ולא נתן מתנה על מנת להחזיר ולפי שאומר בפ׳ המקבל [דף ק״י] אטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחינן כולל בשבועתו שכל מה שירויח וכל שיבא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו לא יאכיל ממנו כלום לא לאשתו ולא לבניו ולא ילבישם ולא יטפל בהם ולא יתן מתנה לאדם שבעולם אלא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש מזון הראוי לאדם כיוצא בו וכסות הראייה לו כסות בינוני וכל היתר על צרכו יתן לבעל חובו ראשון ראשון עד שיגבנו כל חובו ומחרימין על מי שיודע לפלוני נכסים גלוים או טמונים ולא יודיע לבית דין גם אחר תקנה זאת אין בעל חוב יכול ליכנס לתוך ביתו של לוה לא הוא ולא שליח בית דין שלא תקנו לעקור גוף התורה אלא הלוה עצמו יוציא כליו או יאמר כך וכך הוא שיש לי מניחין הראוי לו ויוציא השאר וישבע בתקנה זו וכזה דנין ישראל בכל מקומותם. ואם נראה לו ממון אחר שנשבע שבועה זו ואמר של אחרים הוא או עסק הוא בידי אין שומעין לו עד שיביא ראיה, [והטעם מבואר במרדכי פרק החובל] כתב רב היי גאון שאין משביעין אשת איש דדוקא שבועת השם תהיה בין שניהם אמרה תורה ואפי׳ במקום פקדון אין משביעין אותה אבל כותבין לתובע פסק שלו ותשבע כשתתאלמן או תתגרשה, [במיימוני דלעיל] מי שנשבע שבועה שאין לו כלום וכל מה שירויח יתן לבעל חובו אין כל אחד ואחד מבעלי חובותיו בא ומשביעו ששבועה אחת כוללת כל בעלי חובות ותקנת חכמים האחרונים היא ואין מדקדקין בה להחמיר אלא להקל. וגם מי שגלוי וידוע לדיין ולרוב העם שאין לו כלום והוא מוחזק באדם כשר וזה התובע מתכווין להקניטו אין ראוי להשביעו וכן מי שהוחזק רמאי והוא אמוד בממון ורוצה להפטר בשבועה זו אין לדיין להשביעו אלא יש לו כח לרדותו ולנדותו עד שיפרע מאחר שהוא אמוד בממון שפריעת בעל חוב מצוה. וכל שמתכוין הדיין לרדוף צדק בדברים האלו ישר כחו. [שם] מי שנתחייב בשבועה זו מפני שטר חוב שעליו והודה לאחרים בחובות אחרים והשיגה ידו יתר על הראוי לו לא יטול היתר אלא בעלי השטרות בלבד שמא קנוניא עשה בהודאתו על נכסיו של זה דרשינן בפ׳ המקבל [דף קט״ו] לבית של לוה אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר חמר לשכר כתף לשכר פונדוק כל זמן שלא זקפו עליו במלוה. עוד אמר שם [בדף קט״ו] שנכנס לביתו של ערב. וכן אמר שלמה בספר משלי לקח בגדו כי ערב זר. בתחילת פ׳ המניח [דף כ״ז] אמר רב נחמן לא מיבעיא במקום שיש לאדם פסידא אם ימתין עד שיבא לבית דין כגון שזה יוציא מה שבידו ולא יהיה לו ממה לפרוע שאדם עושה דין לעצמו אלא אפי׳ במקום שאין פסידא כלל אם ימתין עד שיזמיננו לבית דין אומר שאדם עושה דין לעצמו והלכה כרב נחמן בדינים וכן פוסק רב אלפס [שם] וה״ג ור״ח. [בקידושין דף ט״ו ובגיטין דף ל״ז ופסק ר״י ור״ת בתוס׳ שם] תניא רבי נתן אומר מניין לראובן שנתחייב לשמעון מנה ולוי חייב לראובן מנה שמוציאין מלוי ונותנין לשמעון מנה ת״ל ונתן לאשר אשם לו. ופוסק ר״ת ור״י כמותו שהרי רב יהודא סובר בפ״ב דכתובות כמותו וכן רבא ורב נחמן בפ׳ כל שעה [דף ל״א] [וכן במיימוני דלעיל] לפיכך אם אין לראובן נכסים והיו לו שטרי חוב על לוי ואמר לו שטר אמנה או פרוע הוא והודה לו ראובן אין משגיחין על הודאתו כדאי׳ בכתובות [דף י״ט] שמא קנוניא הם עושין לאבד זכותו של שמעון אלא ישבע שמעון ויטול מלוי כדין כל טורף שאינו נפרע אלא בשבועה. בפ׳ איזהו נשך [דף ע״ה] אמר רב המלוה מעותיו שלא בעדים עובר על לפני עור לא תתן מכשול וגורם קללה לעצמו. בפ׳ האומנין [דף ע״ז] אמר רב מי שהלוה לחבירו מנה ופרעו דינר דינר פרעון הוא אלא תרעומת יש לו עליו שהרי זה כאילו הפסידם ממנו: