כתובות פו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
תיזיל ותיחלה לכתובתה דאמה לגבי אבוה ותירתה מיניה שמעה אזלה אחילתה אמר רב נחמן עשינו עצמינו כעורכי הדיינין מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר מעיקרא סבר (ישעיהו נח, ז) ומבשרך לא תתעלם ולבסוף סבר אדם חשוב שאני:
גופא אמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל אמר רב הונא בריה דרב יהושע ואי פקח הוא מקרקש ליה זוזי וכתב ליה שטרא בשמיה:
אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא מאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא הוה עובדא וכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה כי כשורא לצלמי:
אמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובע"ח ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לבעל חוב מסלקינן ליה בזוזי לאשה מסלקינן לה בארעא האי כי דיניה והאי כי דיניה ואי לא איכא אלא חד ארעא ולא חזיא אלא לחד לבעל חוב יהבינן ליה לאשה לא יהבינן לה מאי טעמא יותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא אמר ליה רב פפא לרב חמא ודאי דאמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסקי ביה זוזי ואית ליה ארעא ואתא בעל חוב וקא תבע מיניה ואמר ליה זיל שקול מארעא אמרינן ליה זיל זבין את ואייתי הב ליה א"ל לא אימא לי גופא דעובדא היכי הוה א"ל תולה מעותיו בעובד כוכבים הוה הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו בו שלא כהוגן א"ל רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה מאי א"ל תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה
רש"י
[עריכה]
תיזיל ותיחלה כו' - דאמרינן אפי' יורש מוחל ואמה של זו מכרה להן שטר חוב שהיה לה על בעלה:
עשינו עצמינו - כקרוב של בעל דין או אוהבו הבא אצל דיינין ועורכו בראיות אחר זכות אוהבו או קרובו כך למדתי עצה לזו להפסיד שכנגדה:
מעיקרא - כשאמר כן:
לבסוף - כשנתחרט:
אדם חשוב שאני - לפי שלמדין הימנו ויש שיעשו אף שלא לקרובים:
ואי פקח הוא - הלוקח:
מקרקש ליה זוזי - ללוה ושוכרו בהן לכתוב לו שט"ח בשמו קודם שיעשו קנוניא בין שניהם:
מאן דדאין דינא דגרמי - המחייב את הגורם הפסד לחבירו:
מגבי ביה - בהאי שטרא מן המוחלו:
דמי שטרא מעליא - כל החוב שבתוכו:
ומאן דלא דאין כו' - פלוגתייהו בבבא קמא בפרק בתרא (דף קטז:) ורבי מאיר אית ליה דינא דגרמי כדתניא (שם דף ק:) נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו גבי כלאים וקיי"ל כוותיה:
מגבי ביה דמי ניירא בעלמא - כלומר אומר שלא מכר לו אלא הנייר והרי הוא בידך:
כפייה רפרם לרב אשי - שבא הדין לפני רב אשי וסיבבו והקיפו בראיות ואגבי מדינא דגרמי:
כי כשורא - לצלמי. כלומר גיבוי גמור כל ההפסד דקדק בו כאשר ידקדק הלוקח קורה לצור בה צורות שלוקח ישרה וחלקה:
האי כי דיניה - זה הלוה מעות וזו סמכה על שיעבוד הקרקע והיא לא נתנה כלום ואם בשביל נכסי צאן ברזל הנישומין בכתובה הוא זכה בהן מיד וזו צירפתן עם הכתובה על שיעבוד הקרקע:
ולא חזיא אלא לחד - אין בה אלא כדי לאחד מהן:
לבעל חוב יהבינן - שלא תנעול דלת:
יותר משהאיש רוצה כו' - ולא חיישינן לומר משום חינא ודוקא שהשטרות נכתבו ביום אחד אבל אם קדמה זמן הכתובה היא גובה:
ודאי דאמריתו כו' - לשון שאלה הוא אמת הוא ששמעתי שאתם אומרים דבר זה של תימה דמטרחינן ליה ללוה למכרה והלא המלוה עיקר סמך שלו על הקרקע:
תולה מעותיו בעובד כוכבים הוה - מעות היה לו לפרוע ואומר של עובד כוכבים הם:
לדידך דאמרת כו' - במסכת ערכין בפ' שום היתומין (דף כב.):
פריעת בע"ח מצוה - מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכתיב הין צדק שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק (בבא מציעא דף מט.):
במה דברים אמורים - דלוקה ארבעים: (עי' פי' רש"י בחולין קלב: עוד שם קי: ד"ה כפתוהו):
תוספות
[עריכה]
תיזיל ותיחלה לכתובתה דאמה לגבי אביה. קשה לרבינו יצחק דמה הרויחה הא אמרינן בסמוך מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא ורב נחמן גופיה דאין דינא דגרמי בהגוזל בתרא (ב"ק קטז:) גבי ההוא גברא דאחווי אכריא דחיטי ויש מפרשים דקטנה היתה כמו הפעוטות מתנתן מתנה ולא מחייבא מדיני דגרמי ולרבינו יצחק נראה מתוך כך דלא מיחייבא מדינא דגרמי אלא דמים שנתנו לה על כתובתה ולא כל הכתובה ונמצא שמרווחת הרבה ומיהו לא נתיישב לרשב"א לשון מגבי ביה דמי שטרא מעליא דמשמע דחייב לשלם כל הכתוב בשטר ומביא ראיה מהא דאמרינן בפ"ב דקידושין (דף מז:) התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת ומסיק דבדשמואל קא מיפלגי דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול מר אית ליה ולהכי אינה מקודשת דלא סמכה דעתה הואיל ויכול למחול ואם היה חייב לשלם כל הכתוב בשטר אמאי לא סמכה דעתה הא אינו רשאי למחול שיצטרך לשלם לה [והשתא לא תיקשה היאך השיאה רב נחמן עצה להפסיד ממון אחרים בשביל קורבה שהרי לא היה מפסידן לגמרי שהיו מחזירין להם מעות שנתנו מ"מ קצת יש לגמגם]:
לבעל חוב מסלקינן ליה בזוזי. אומר רבינו תם דג' דינין חלוקים למלוה ולניזק ולשכיר לבעל חוב אית ליה זוזי לא מצי לסלוקי בארעא כדאמרינן הכא וניזק אפילו אית ליה זוזי מסלק ליה בארעא ובשכיר אפי' לית ליה זוזי אמרי' ליה זיל טרח וזבין ואייתי זוזי דתנן בפרק הבית והעליה (ב"מ קיח.) היה עושה עמו בתבן ובקש ואמר טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו ומשמע התם אפילו דלית ליה זוזי:
לאשה לא יהבינן לה מ"ט יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא. וא"ת דאמרינן לעיל (דף פד.) לכתובת אשה משום חינא ואפי' ר' בנימין לא פליג אלא כשהבע"ח הוא כושל אבל שניהם שוין מודה דיהבינן לכתובת אשה ותירץ רבינו תם דהכא יהבינן לבע"ח משום דאיכא טעמא דנעילת דלת ובאשה לא שייך נעילת דלת כדאמרינן יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא אבל לעיל דלאחר מיתה ליכא נעילת דלת דמיתה לא שכיחא כדאמרינן בהנזקין (גיטין נ.) דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה ונפלי נכסי קמי יתמי עדיפא כתובת אשה משום חינא ומורי ה"ר יחיאל השיב למורי הרב בשם ר"י דאפילו לאחר מיתה יהבינן לבעל חוב קרקע או אפילו מטלטלין אחר תקנת גאונים שתקנו דאשה ובעל חוב גובין מטלטלין ולעיל דיהבינן לכתובת אשה היינו משום דכיון דאין דינו של בעל חוב לגבות ואי הוה יהיב להו נפקד ליתומים לא מצי נקיט להו בדינא עדיפא כתובת אשה משום חינא ואפילו קדים זמן הכתובה לזמן השטר כיון שלא תיקנו שתטרוף מן הלקוחות ולא חל שיעבוד כתובה עלייהו כלל והוי כאילו זמנן שוה והכי אמר בפרק מי שמת (ב"ב דף קנז.) דאיקני קנה ומכר את"ל לא משתעבד הא לא משתעבד ואת"ל משתעבד לוה ולוה ואחר כך קנה ומכר מהו לקמא משתעבד או לבתרא [משמע דאי לא משתעבד ליכא לספוקי כלל הי גביא ברישא כיון דלא משתעבד לגבות מלקוחות וכתב וכן עמא דבר כר"י וכן רב אלפס ורמב"ם. ורבי יצחק בר אברהם נראה לו כר"ת. ואמת כי נראה דברי ר"ת]:
ההוא תולה מעותיו בעובד כוכבים הוה. אין לפרש כשאמר לו זיל את זבין הוה תולה מעותיו בעובד כוכבים דא"כ כהוגן עשו לו אלא תחילה כשתבעו היה הולך ותולה מעותיו ובשעת הגבייה כבר לא היה לו ואפ"ה הזקיקו למכור:
אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי. הא פשיטא ליה דכופין דהא עיקר מילתיה בערכין (דף כב. ושם) אהא דאין נזקקין לנכסי יתומין קטנים וקאמר משום דפריעת בע"ח מצוה והני לאו בני מיעבד מצוה נינהו מכלל דלנכסי יתומים גדולים נזקקין אלא ה"ק לא ניחא ליה למעבד מצוה מאי והלא פשיטא דכופין ומה שייך לקרותו מצוה אמר ליה תניתוה דהיכא דאיכא מצוה כופין אי נמי י"ל דבעא מיניה אם כופין אם לאו אע"ג דפשיטא דלנכסי יתומין גדולים נזקקין הנ"מ היכא דלא אמרו לא ניחא לן למעבד מצוה אבל היכא דאמרו מאי אמר ליה תניתוה כו' וי"מ דאתולה מעותיו בעובד כוכבים קאי דבשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע דאמר טעמא דאין נזקקין משום צררי אבל חיובא איכא אנכסי והואיל והדין שיתן מעות השיעבוד נמי הוי על המעות אע"ג דאיכא קרקעות וכ"ש כי ליכא אלא לדידך דאמרת מצוה ואע"ג דאית להו נכסי ליתמי לא נחתינן עלייהו דלא רמיא עלייהו שיעבודא אלא במקום דאיכא מצוה אמרת נמי שהשיעבוד לא יהא על המעות ולא דמי לגזלן שהשיעבוד על כל נכסיו דהתם באיסורא אתא לידיה ובדין אישתעבד לגמרי אבל הכא לא:
פריעת בע"ח מצוה. בדאיכא אחריות נכסים איירי דעלה איתמר מילתיה דרב פפא בערכין (ג"ז שם) ואפ"ה אין נפרעין מנכסי יתומים קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו אבל מנכסי יתומין גדולים נפרעין אבל בדליכא אחריות נכסים מצוה על היתומין ואין כופין כדמוכח בפ' מי שהיה נשוי (לקמן צא:) גבי ההוא דשבק קטינא דארעא וטעמא משום דהוי מצות כיבוד מצוה שמתן שכרה בצידה דאין ב"ד שלמטה מוזהרין עליה והא דאמר בהגוזל עצים (ב"ק צד:) הניח להן אביהן פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן התם אם לא יהיו מחזירין איכא קלון אביהן הלכך חייבין לשלם אבל משום כבוד לחודיה לא ובקונט' פי' לקמן גבי קטינא דהואיל וליכא מצוה אלא מדרבנן לא כייפינן להו ואין נראה דאשכחן דכופין במצות דרבנן כגון מצוה לקיים דברי המת דאמרי' בהשולח (גיטין מ.) דכופין את היורשים:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ט (עריכה)
לא א טוש"ע ח"מ סי' סו סעיף כג:
לב ב מיי' פ"ז מהלכות חובל ומזיק הלכה י, סמג עשין כג, טוש"ע שם סי' סו סעיף כג ולב וסי' שפו סעיף א:
לג ג מיי' פי"ז מהלכות אישות הלכה ד, סמג עשין מח, טוש"ע אה"ע סי' קב סעיף ד:
לד ד מיי' שם, טוש"ע שם סעיף ג:
לה ה מיי' פי"א מהל' מלוה הל' ז, טוש"ע ח"מ סי' קא סעיף ב:
לו ו מיי' שם, טוש"ע שם סעיף א ז:
לז ז מיי' פי"א מהלכות מלוה הלכה ח, סמג עשין נד, טוש"ע שם סי' קז סעיף א:
ראשונים נוספים
- ומאן דלא דאין [דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא]: ויש מי שהמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו דאמר שמואל שהוא מחול ואפילו ניירא שביד לוקח אתי ליה ומפיק מיניה, דגופו של שטר בתר דאית בו גריר, ושטרא דלוה הוא שהוא נותן שכרו אינו אלא כמשכון [ביד] מלוה עד שיפרענו, והלכך כי פרעיה אי נמי כי מחליה לגביה, מיד זכה הלוה בגופו של שטר ומחזירו לוקח בעל כרחו. ואפילו הכי למאן דלא דאין דינא דגרמי, לא מחייב לשלומי ליה מוחל אפילו דמי ניירא, דגרמא הוא ופטור. והכא דאמרינן מגבי ביה דמי ניירא, לאו אמוחל ממש דאיירי ביה קיימין, אלא הכי קאמר, מאן דלא דאין דינא דגרמי, לא מגבי בהיזקא דשטרא אלא דמי ניירא בעלמא, ונפקא מינה לשורף שטרו של חברו (ממון) דלמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה בהיזקא כשטרא מעליא, ולמאן דלא דאין לא גבי בהיזקא אלא ניירא בעלמא (דקלילא) וטעמא משום דהאי שטרא דמלוה הוא, שהלוה משכנו לו עד שיפרענו, והלכך עד דפרע ליה דיליה הוא.
- ואינו מחוור בעיני, דאנן אמוחל קיימין, ומסתמא אמוחל ממש קאמר, דמאן דדאין דינא דגרמי גבי ביה הכי, ומאן דלא דאין לא גבי ביה אלא הכין, דאי לא, הוה להו לפרושי ונפקא מינה לשורף שטרותיו של חברו, ועוד, דאי בשורף, למה להו למימרא הכא, הא אמרוה בהדיא התם בבבא קמא (צח, א) ורש"י והראב"ד פירשוה במוחל וכן בהלכות הרי"ף ז"ל. ואפילו אעיקר דינא נמי דלוה אי מצי מפיק ניירא מידא דלוקח, נמי משמע דאמרו אינהו ז"ל דלא מפקי מיניה, לפי שזהו מכור בידו, ולאו כל כמיניה דמוחל להפסידו ממנו, דרש"י כתב מגבי ביה דמי ניירא בעלמא, כלומר, אומר שלא מכר לו אלא הנייר וכו'. והראב"ד ז"ל כתב: לית ליה אלא דמיה שטר חוב שתופס בידו, שהרי כשמכרו לו מסר השטר חוב בידו, ואי בעי לאפוקי מיניה יהיב ליה דמי הנייר ושקיל ליה, שמה שמסר לידו אינו יכול להפקיעו במחילתו, עד כאן.
- וכבר כתבתי בפרקא קמא דגיטין בסופו (יג, ב ד"ה ולענין) שכן מסתבר לי, משום שגופו של שטר הרי הוא כמשכון, ומי שמכר מלוה שיש עליה משכון ומסר המשכון ללוקח וחזר ומחלו, מה שכנגד משכונו אינו מחול, וכדמוכח בהא דאמרינן בפרק קמא דקדושין (ח, ב) קדשה במשכון דאחרים מקודשת, דאלמא אינו מחול, דאילו יכול למחול לא סמכה דעתה ואינה מקודשת, כדאמרינן (שם מח, א) במקדש בשטר חוב שיש לו על אחרים. ואפשר שיש לדחות, דמשכון דעלמא שאני ליה מדרבי יצחק, אבל שטר לאו משכון הוא אלא לראיה בעלמא הוא, דאי משכון הוא, מלוה בשטר לא תשמט לדעת רבן שמעון בן גמליאל דאמר (ב"מ מח, ב) המלוה את חברו על המשכון ונכנסה השמטה אף על פי שאינו שוה אלא פלג חובו אינו אלא דשטרא ראיה בעלמא הוא, ומכל מקום כל שאינו פורע לו חובו אינו מחזירו לו את השטר, ומה מכר ראשון לשני כל זכות שבא לידו, וכיון שמסר השטר בידו, אין הלוה יכול להוציאו מידו, אלא בפרעון החוב זוכה בשטרותיו ואותה שאמרו שטרותיו של גר, דאיבעיא לן בפרק הפרה (ב"ק מט, ב) אם זכה בגוף השטרות או לא כיון שאינו זוכה במלוה הכתובה, ואמרי, עני מרי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך, הא הדור, אין, לצור ואי קשיא לך מלוגא דשטרי (לעיל פה, א) לדעת הרי"ף אמאי לא מהניא לה תפיסה מגו דאי בעיא אמרה לקוחות הן בידו ומהימנא מיהא לגבי גופו של נייר. יש לי לומר דבכי האי גוונא ודאי מוציאין גופו של שטר מידה לרבי עקיבא. וטעמא דמילתא, דכיון דלא מהימנינן לה לגבי ראיה שבהן ומימר אמרי דלא זבנינהו ניהלה, אף גופו של שטר נמי מפקינן מינה, דאי לא מהימנת לו אמנה שבשטר אף גוף השטר אינו שלו, דמנה אין כאן משכון אין כאן.
- והא דאמרינן בפרק הספינה (ב"ב עו, ב) גבי צריך למכתב ליה קנה לך הוא וכל שעבודא דאית ביה, ואי לא כתב ליה הכי לא קני, עני מרי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך, ופרקיה, אין, לצור ולצור, דאלמא משמע דאף על גב דלא קני כלל שעבוד שבו, קני ליה לשטר לצור על פי צלוחיתו. ולא היא, דהתם הכי קאמר, מי שכותב קני לך הוא וכל שעבודא דאית לה, וכי צריך הוא זה לקנות שטרי חוב לצורך הנייר בלבד לצור על פי הצלוחית, אמר ליה אין, לצור ולצור, כלומר, מכל מקום אין בלשון הזה השעבוד אלא הנייר, וכיון שאינו קונה השעבוד גם הנייר אינו קנוי, דכל שלא חל המכר של השעבוד לא קנה הנייר. אבל מוחל דגוף ושעבוד מכר לו וחל המכר אף על השעבוד מדרבנן מיהא, אלא דמשום דאין השעבוד שבו נקנה קנייתא אלימתא יכול הוא לחזור ולמחול השעבוד, אבל גופו של שטר מיהא שהוא כעין משכון והוא נתון ביד מלוה ומסרו מלוה ליד לוקח וקנהו לוקח קנייה גמורה, אמאי מפקי מינה הרי לקתה מדת הדין בכך, אלא משמע דנייר בעלמא לא מפקיע מינה דכבר קנאו במסירה.
- ויש לי ללמד עליה, מדאמרינן בקדושין בפרק האיש מקדש, גבי המקדש במלוה אינה מקודשת לימא כתנאי, התקדשי לי בשטר רבי מאיר אומר אינה מקודשת ורבי אלעזר אומר מקודשת וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ואמרינן האי שטרא ה"ד אילימא שטר חוב דאחרים קשיא רבי מאיר אדרבי מאיר (דרבנן אדרבנן). כלומר דאמר באידך ברייתא מקודשת אלמא דרבי מאיר אדר' מאיר קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא. ואם איתא דכל דפקע שעבודה חייב להחזיר גופו של נייר דרבנן אדרבנן נמי קשיא, דהא אמרי באידך ברייתא אינה מקודשת ואוקימנא טעמייהו התם משום דשמואל דאמר חזר ומחלו מחול ולא סמכה דעתה דחיישינן דילמא מחיל וכיון שכן היכי אמרי רבנן בהך ברייתא דשמין את הנייר והרי אם ימחול הבעל אף היא צריכה לחזור את הנייר, אלא ודאי אף על פי שמחל השטר אין כופין את הלוקח להחזיר הנייר. וברייתא קמייתא מתוקמא בשאין בנייר שוה פרוטה ומש"ה אמרי רבנן דאינה מקודשת. ובברייתא בתרייתא אמרי רבנן דאם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת, כן נראה לי (רשב"א בשטמ"ק ובר"ן על הרי"ף).
- לבעל חוב יהבינן ליה: דבין זמנן ביום אחד, בין לוה ולוה ואחר כך בין במטלטלין שאין להם דין קדימה, לעולם לבעל חוב יהבינן. ואם תאמר, אם כן לקתה מדת הדין בכך, ולמה גוזלין את האשה ונותנין לבעל חוב. יש לומר, דלוה ולוה ואחר כך קנה, אם האחד וגבה מה שגבה כתב והלכך כיון דאלו קדם ובא בעל חוב לבית דין והגבוהו ראשון מה שגבה גבה מן הדין, גם עכשיו אנו מגבין לבעל חוב תחילה, וזה כעין אבל ודאי קדם זמן האשה לבעל חוב וקנה ואחר כך לוה, ודאי בכי הא לאשה יהבינן, דאין גוזלין לאשה להנחיל לבעל חובװ (רשב"א בשטמ"ק).
מעיקרא סבר מבשרך לא תתעלם: אין ספק כי הבת הזאת עניה היתה ומפני כן שהלקוחות לא קנו אלא בטובת הנאה היה נותן עצה זו על דעת שתתן הוא ללקוחות מה שנתנו לאמה ולא יפסידו כלום מהקרן שלהם שאל"כ תימא גדול הוא שיתן רב נחמן עצה להפסיד ללקוחות שלקחו כדת וכהלכה משום ומבשרך אל תתעלם אלא וודאי כדאמרן:
מקרקש ליה בזוזי לכתוב ליה שטרא על שמיה: פי' שיתחייב לו בשטר לפרוע לו מה שכתוב בשטרו הראשון ומיהו אפ"ה אם חזר ומחלו מחול הוא לענין שלא יטרוף הלקוחות בשטר מזמן הראשון וזה ברור וכבר כתבנו בפ"ק דגיטין דאיכא מ"ד שאם היה כותב בשטר זה משתעבידנא לך ולכל מאן דאתא מחמתך אין המוחל למחול אותו לאחר שמכרו כלל וכן דעת הראב"ד ז"ל וכן המחהו אצלו במעמד שלשתן שוב אינו יכול למחול דעת רבינו ז"ל ושם הארכתי בס"ד:
אמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה כשטרא מעליא : פי' מה ששוה החוב בשעת המחילה בין רב למעט שחיובו של זה מדין מזיק הוא כר"מ דדאין דינא דגרמי בטובת הנאה שלה באחריות כך הוא גובה הלכך אומדים ב"ד מה שהוא יכול לגבות בחובו זה והוצאות שהיה מוציא בגבייתו מנכין ורואין ממנו ג"כ אם היה מגבהו מן העידית או מן הזיבורית או מן הבינונית כללו של דבר אינו חייב אלא במה שהוא מפסידו ופשוט הוא. ומאן דלא דאין דינא דגרמי: פי' דקסבר דינא דגרמי פטור כדרבנן דפליגי עליה דר"מ ומגבי ביה דמי ניירא בעלמא פירוש דמדין מזיק קאמר פטור ודין אחריות אין בזה ואפילו משום אחריות' דנפשי' שאין חיוב אחריות אלא על הפקעה שקדמה למכירה ולא על הפקעה הבאה אח"כ והרי זה כמוכר שדה באחריות וחפר בה שיחין ומערות. דין. ומיהו אם הודה שהוא פרוע חייב מדין מוכר שדה שאינו שלו כך נראה לי ותמיהא מילתא מאי מגבי' ביה דמי ניירא דאפי' תימא כי כשנמחל הלוה חייב הלוקח לתת לו שטרא בתר ראיה שלו גריר ושטרא דיליה הוא שהוא נותן שכר ואינו אלא כמשכון ביד מלוה שיפרע וכי פרעי' או מחלי' זכה הלוה בגופו של שטר ומחזירו הלוקח בע"כ כדעת מקצת רבותי ז"ל מ"מ כאן גרמה לדידיה גרמא בניזקין פטור הרי הוא פטור מדמי הנייר כמו שהוא פטור מגופו של חוב. ויש מפרשים דהא לאו משום מוחל אתמר אלא משום שורף שטרותיו של חבירו דלמאן דלא דאין דינא דגרמי פטור מגופו של חוב היה גרמא וחייב בגופו של ניירי דקלייה בידים והוה מזיק גמור שהרי ממושכן הוא בידו עד שיפרענה ואגב ריהטא אתיא תלמודא דהכא כצורתה דהתם ודכוותא איכא בתלמודא. כי כשורא לצלמי לומר שגובה ממנו מן העידית כדין ניזקין וכן הלכתא:
אמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לב"ח מסלקי ליה בזוזי לאשה מסלקי לה בארעא האי כדיניה והאי כדינה : פי' רש"י ז"ל שזה הלוה מעות וירד על דעת מעות וזו סמכה על הקרקע כי היא לא נתנה כלום ואי משום נכסי צאן ברזל הנשומים בכתובה היא זוכה בהם מיד וזו צרפתן עם הכתובה על שיעבוד הקרקע עכ"ל. ולפי לשון זה הדין הוא אפילו בנכסי נדוניא כשאין כל הנדוניא קיימת דאי לא היה נוטלתן משום שבח בית אביה כדאיתא בפרק אלמנה ניזונת אבל מורי הרב ז"ל היה אומר שאין דין זה אלא בעיקר כתוב' ותוספת אבל לא בנדוניא כיון שקבלה עליו בנכסי צאן ברזל הרי הם כחוב גמור וכן שמעתי שכן דן הלכה למעשה ולפום פשטא דשמעתא האי מימרא אתיא בחיי לוה דאלו לאחר מותו אפילו בעל חוב אינו גובה מטלטלים דיתמי אבל מחיים אפי' מגלימא דעל כתפי' משא"כ בכתובה כדכתיב' לעיל והשתא דתקון רבנן למגבי כתובה מטלטלין דין החוב והכתובה שווים. ורבינו חננאל ז"ל פי' לאחר מיתה ויש לפרש לפי שיטתו דה"ק אפי' לאחר מיתה אם ב"ח תובע קרקע ואנו רוצים לסלקי במעות או במטלטלין הרשות בידינו כדינו דמחיים דלתקנות היתומים אמרינן שלא יגבה מן היתומים אלא מן הקרקע ולאשה מסלקינן לה בארעא ואע"פ שתפסה מעות שאף מחיים אין דינה אלא בקרקע והיינו דאמרי' האי כדיניה והאי כדינה ולישנא דמסלקינן ליה הכי משמע בכל דוכתא במי שבא לגבות דבר אחד ואנו מסלקין אותו בדבר אחר כאותה שאמרו מצי לוקח לסלוקי בזוזי כנ"ל:
ואי ליכא אלא חדא ולא חזיא אלא לחד: ופירש"י ז"ל שאין בה אלא כדי אחד מהם וכן פי' כל הראשונים ז"ל, לב"ח יהבינן לאשה לא יהבינן יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא פי' רש"י ז"ל וכל הראשונים דמיירי כששניהם יוצאים ביום אחד ואליבא דשמואל דאמר שני שטרות היוצאים ביום אחד דעבדינן שודא דדייני ואם כן היינו שידא דהכא למפרעי' לב"ח משום שלא תנעל דלת בפני לוין והרי"ף ז"ל דחה פי' זה לפי שלא נאמרו דברי שמואל אלא בשטרי מכר או מתנה דאלו בשטרי חובות דכ"ע חולקין ולכך פי' דהכא בין ששניהם ביום א' ובין שלוה ולוה וחזר וקנה ולא כתב לחד מינייהו דאקנה דמדינא חולקין שהרי שיעבוד שניהם חל כאחד אם קדם אחד מהם וגבה מה שגבה גבה שע"כ לא נחלקו אלא בב"ח מאוחר שקדם וגבה אבל כששניהם שווים דכ"ע מה שגבה גבה וכ"כ הרמב"ם ז"ל וכיון שכן הכא משום שלא תנעול דלת בפני לווין מגבינן ליה לכתחילה וחשבינן כאלו כבר גבה בב"ד דאנן יד בעלי חובות אנן לענין זה מפני תיקון העולם אבל וודאי אם קדם זמן האשה לזמן החוב וקנה ואחר כך לוה לאשה נותנין שאין נוטלין זכותה של אשה לתתו לב"ח הלכך במטלטלין בזמן הזה שאין בהם דין קדימה דקיי"ל דאין דין קדימה במטלטלין כי ליכא אלא לחד מינייהו לב"ח יהבינן ליה ואע"פ שזמן השטר הכתובה קודם ומיהו דעת רבינו ז"ל דכל היכא דשעבד ליה מטלטלי' אגב קרקע דינו כקרקע ויש בהם דין קדימה וכן פי' בתוס' והקשו בתוספת אשמעתין מ"ש דהכא הוריעו כחה של אשה טפי מב"ח ואלו לעיל אמרי' אמר רבי יוחנן לכתובת אשה משום חינא ואפי' למ"ד לכושל דווקא לכושל אבל אם שניהן שווין מודה דיהבינן לאשה. ותרצו וכי חיישינן לנעילת דלת להפסיד לאשה היינו בכי הא דהכא דאיכא פסידא לגמרי דהא ליכא אלא חד ארעא אבל מתני' דלעיל עדיין יש שם נכסים אחרים שיגבו כולם אלא מלוה או הפקדון הללו הם יותר מצווים בלא טורח דהשתא יהבינן לאשה כדי שלא תטרח וב"ח יגבה מן השאר וכשם שאמרו ב"ח גובה מן היורשים מן הזיבורי' ולא חששו לנעילת דלת לגבי יתומים כיון דליכא לב"ח פסידא ואני פרשתי לפני מורי רבינו ז"ל דשמעתי' בדליכא פסידא כלל דומיא דרישא דבהאי ארעא איכא גוביינא דסגי לתרווייהו אלא שהקרקע היא קרקע אחד שאין בו דין חלוקה והיינו דאמרינן דליכא אלא ארעא חדא ולא חזיא אלא לחד מינייהו לפי שאין ראוי לחלק וכל א' מהם אומר שיתנוה לו ויתן לחברו מעות כדינו דגוד או אגוד דבהא ודאי עבדינן מעליותא לב"ח דיהבי' ליה כולא ארעא אבל לאשה לא יהבינן דהא מעליותא טובא הוי ויותר משהאיש רוצה וכו'. וכל היכא דליכא גוביינא דסגי לתרווייהו אלא שהקרקע הוא קרקע אחד שאין בו דין חלוקה לתרווייהו גובי' כדינם ולא מפסדי' לאשה מדינא כלום כנ"ל:
ודאי דאמריתא משמיה דרבא: פי' רש"י ז"ל אמת הוא ששמעתי שאתם אומרים דבר תימה דמטריחין ליה ללוה למכרה כדי לפרוע במעות והלא אין עיקר המלוה ואין סמיכתו אנא על הקרקע ומהדרינן הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן הא לאו הכי אין מטריחין אותו למכור. דין. ומיהו כי אית ליה זוזי או מטלטלים וארעא לא מגבינן ליה אלא או זוזי או מטלטלים דלא אתמהו הכא אלא משום דלית ליה זוזי ותקנו הגאונים ז"ל שמקבל חרם סתם שאין לו מעות או מטלטלים ואח"כ מגבהו קרקע ואם התנה לפרוע מעות בעין כמו שנוהגין עתה לכתוב בשטרותינו תנאי ממון הוא וקיים וכופין אותו בית דין לקיים את תנאו ואמרינן ליה זיל זבין ואייתי זוזי ואם טוען שאין מוצא ליקח מכריזין ב"ד על מי שרוצה ללקחו וכופין אותו ומיהו אין כופין היורשין בכך כל שלא התנה כן בפי' ואע"פ שכתב כן בפי' על היורשים נראה לי שאין התנאי קיים דהוה ליה כאותה שאמרו שאין ב"ח גובה מן היתומים ואע"פ שכתב בו שבח כדאיתא פ"ק דבב"ק ובמס' גיטין:
הוא עשה שלא כהוגן, ושמעינן מינה דכל מאן דעביד שום הערמה להבריח נכסים מב"ח שיש לב"ד לעשות עמו שום חומר חוץ מן הדין כדי שלא יפסיד ב"ח כפי ראות הבית דין. ההוא תולה מעותיו בנכרי הוה. פי' רש"י ז"ל שהי' ברשותו מעות לפרוע וחומר של נכרים הם וק"ל משום שאמר של נכרים הם כל כמיני' להימוניה הא וודאי כל מה שברשותו של אדם הרי הוא בחזקת שלו בין במטלטלין בין בשטרות שיוצאות על שמו ואין בידו לומר של פלוני הם וגם אין אותו פלוני נאמן לומר עד שיביא ראיה אא"כ יש לו מגו. וי"ל כי הנכרי הוה גברא אלם והיו חוששין ממנו כיון שנקרא שמו עליהם ומ"מ לפי שלא היה נאמן אצלו בדבריו ועשו עמו שלא כהוגן ויש לפרש שתלה מעותיו ברשות הנכרי ואמר הנכרי שחינם שלו והכל דרך א' לפי מה שפירשנו:
לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה: ופי' רש"י ז"ל מדכתיב הן צדק ודרשינן שיהא הן שלך צדק והקשו בתוספת עליו דההיא הא אוקימנא בב"מ לענין שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ואלו הכא פיו ולבו היו שווים כשלו' לפרוע והם שוין עכשיו שלא לפרוע לכך פי' ר"י ז"ל דנפק' לי' מדכתיב האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט ומצוה בעלמא הוא לדידיה דשעבוד' לאו דאוריי':
אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי לאו למימרא דבעי מיניה אם כופין אותו בכך אם לאו דהא משנה שלימה שנינו המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י עדים גובה מנכסין בני חורין וגובה בב"ד משמע וע"כ של לוה אלא טעמא הוא דבעי א"א ניחא לי מאי אמרינן ליה ומ"ט אמרו חכמים לכוף אותו אמר לי' תנינא בד"א שלוקה ארבעים במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שאמר לו עשה סוכה ואינו רוצה מכין אותו עד שתצא נפשו כלומר וכן מצות פרעון חובו עד שאתה כופהו בגופיה כופהו בממונו כן פי' רבינו בשם ר"ח ז"ל והא דאמרי' מכין אותו עד שתצא נפשו פירש"י ז"ל מכין אותו קודם שיעבור עליו ויש בידו לקיים:
ההיא איתתא דאיחייבא שבועה ב"ד דרבב"א א"ל ההוא בע"ד תיתי תשתבע לי במתא אפשר דמיכספא ומודית א"ל כתובו לי זכותא ויהבו ביד נאמן דכי משתבענא יהבי לי אמר ר"ב כתובו לה א"ל ר"פ משום דאתיתו ממולאי אמריתי מילי ממולייאת' והא"ר האי אשרתא דדיינא דכתיבי מקמי דליחזי סהדי חתימות ידיהו פסולה אלמא מחזי כשיקרא ה"נ מחזי כשיקרא וליתא מדר"נ דאמר ר"נ אומר היה ר"מ אפי' מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר ואפילו רבנן לא פליגי עליה דר"מ אלא בג"נ דבעי' כתיבה לשמה אבל בשאר שטרות מודו ליה דאר"א אר"י שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נ"ש טעמא דנ"ש אבל לשיקרא לא חיישינן:
ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא כי ציירן בסדיני' בי ר' מיאשי' ברי' דריב"ל שכיב ר"מ ולא פקיד אתו לקמי' דר"א א"ל חדא דידענא ביה בר"מ דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא. פי' ויורשין היו אומרים לא פקדנו אבא ושמא שלו היה או מצא מציאה וזה היה נותן בהן סימן שהן ז' וצרורין בסדין. ול"א אלא בשלא רגיל דעייל ונפיק אביתי' אבל רגיל דעייל ונפיק אביתי' אימור איניש אחרינא אפקיד גביה. ואיהו מיחזי חזא:
ההוא גברא דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתו לקמיה דר"נ א"ל הדא דידענא בי חסא דלא אמיד ועוד הא קיהיב סימנא ול"א כו':
ההוא גברא דאפקיד מטכסא. פי' לבוש של משי בי רב דימי אחוה דר"ס שכיב ר"ד ולא פקיד אתו לקמיה דר"א א"ל חדא דידענא בי ר"ד דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא ול"א וכו'. ואחרי שכולם הסכימו לדעת זה כך הלכה רווחת בישראל ודוקא דיהיב סימנא דידי' אבל אי לא יהיב סימנא דידי' הכי מוכחא מילתא דלאו דידי' הוא ויעמדו ביד היתומים עד שיבוא אליהו:
ההוא דאמר נכסיי לטובי' שכיב אתא טובי' אר"י הרי בא טובי'. פי' לא פירש הנותן לאיזה טוביה והיה בעיר הרבה טוביה ובא א' ואמר לי נדר בחייו שיתן לי נכסיו. אר"י הרי בא טובי' שהוא תובע אותם ואין לנו לחוש שמא לטובי' אחר. אמר לטובי' ואתא רב טובי' ואמר שלי נדר שיתנם בחייו לטוביה אמר לרב טובי' ל"א פי' ויש לחוש שמא אינו זה שיצא עליו הקול ואי (איכא) איניש דגיס בי' הא גיס ביה וקוראו טוביה בשמו אתו שני טובי' וכ"א אומר לי נדר ליתנם בחייו. שכן ות"ח ת"ח קודם קרוב ות"ח ת"ח קודם. איבעיא להו שכן וקרוב מאי ת"ש טוב שכן קרוב מאח רחוק. שניהם ת"ח שניהם קרובים שניהם שכנים מאי שודא דדייני. פי' הם ישליכו עיניהם על מי שנראה להן שהיתה דעת המת מקורבת עמו או מי ישר במעשיו יותר מחבירו שנאמר לזה מתכוין בעבור כפרת נפשו ואם לא בא שום טוביה לתבוע ולומר שלו נדר בחייו ליתנם ויש בעיר הרבה טובי' גם בזה הוא שודא דדייני. א"ל רבינא לברי' דרחב"א בר אורין תא אימא לך מילתא דהוה אמר אבוך האי דא"ש המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחל ואפילו יורש מוחל. מודה שמואל במכנסת שט"ח לבעלה וחזרה ומחלתו שאינו מחול מפני שידו כידה. כתב ר"ח ז"ל הא דאמר שמואל וכו'. ה"מ בריא שי"ל עיינתי בחשבוני ולא פש לי גביה ולא מידי או מספקא לי ומספיקא לא מפקינן ממונא אבל מתנות ש"מ דקי"ל מידק דייק והדר יהיב א"נ מכנסת שט"ח לבעלה הני תרי לא יכול למחול להו לא הוא ולא יורשיו. ואינם נ"ל דבריו מ"ט דבריא משום די"ל עיינתי בחשבוני כדאמר מר א"כ תשלומין יפים חייב לשלם ללוקח שמכר לו שטר פרוע בחזקת שאינו פרוע והאיך פוטרו מאן דלא דאין דינא דגרמי א"ו אע"פ שהשטר אינו פרוע יכול למחול לו מפני שא"י להקנותו המנה שאינו בעין דמלוה להוצאה ניתנה ואין הקנין חל אלא בדבר שהוא בעין לא בדבר שאינו בעין ומפני זה הטעם יכול למחול זה שלא קנה הלוקח גוף המנה אלא זכות נתן לו שיוכל לתובעו וכיון שזה קדם ומחל לו בטלה זכותו. וה"ט דשמואל שאין היורש י"ל כדאמר בפ' מ"ש רבא אר"נ מתנות ש"מ מדרבנן הוא גזירה שמא תטרף דעתו עליו ומי אר"נ הכי והא א"ר אר"נ אע"ג דא"ש האומר וכו' מודה שמואל שאם נתנו במתנות ש"מ שאינו י"ל אא"ב מדאורייתא מ"ה אי"ל אא"א דרבנן אמאי אי"ל אינה כשל תורה ועשוה כשל תורה אלמא שטעמא דמילתא הוי דמתנות שכיב מרע [אי"ל אינו] אלא משום דדבריו ככתובין וכמ"ד וכאילו היו הזוזים ביד מקבל מתנה דמי דומיא דמכנסת שט"ח לבעלה שזכה הבעל בנכסים והוי ידו כידה לכל הפחות והלכך לא מצי' למחול זכותו של בעל ולא משום טעמא דקושטא קאמר כדפריש. וכל טעם הדבר הוא מפני שאין המנה בעין ולא קנאו הלוקח ק"ג כדפרישית מיהו כ"ז שלא מחלו יכול הלוקח לגבות ממנו ולא מצי למימר לאו ב"ד ד"א שלא יהא אלא כאדרכתא יהבי' ניהלי' דמצי למיתבעי' אבל לא קנאו ק"ג שלא יוכל המוכר למחול (ובא) [ואם בא] הלוקח על הלוה וא"ל פרעתיו למלוה ושטר פרוע מכר לך דין הוא שיכוף הלוקח את המלוה שישבע לו שלא פרעו כדין כל שטרות דטעין לוה פרוע הוא דמישתבע מלוה ושקיל לוקח וה"נ משתבע מלוה ושקיל. ואי לא בעי מלוה לאשתבע לי'. ישלם דמים ללוקח משום הואי מק"ט בוודאי אי מת מלוה לא מצי למימר לוה פרוע הוא דשבועה זו אינה אלא להפיס דעתו של לוה. וכיון שהמלוה אינו בחיים מי ישבע לו. ואי אמר לוה ישבעו לי בני מלוה שבועת היורשין שלא פקדני אבא ששטר זה פרוע הוא הדין עמו והלוקח הולך וכופה אותן. ואם המלוה הלך למד"ה אין הלוה יכול לדחות את הלוקח בעבור שבועה זו שלא נתקנה אלא להפיס דעת הלוקח וכיון שאין פה מי שישבע לו גובה הלוקח בלא שבועה. ונ"ל שאם נתנו המלוה במתנה לחבירו וטוען הלוה פרוע הוא אע"פ שהמלוה מאמת דבריו אין שומעין לו אלא אמרי' קנוניא עשו שניהם ואומרים ללוה פרע למקבל המתנה שהשטר מסור בידו ואם פרעת למלוה לך ודן עמו שיחזור לך מעותיך אבל אין הדבר כן דמיגו דאי בעי מצי (א"ל) מחיל לי כדאמרן מצי נמי למימר פריעה הוא ולבטוליה והכא דאמרי' הכא מפני שידו כידה לאו למימרא דהל' כאביי דאי הוה מצטרכינן לטעמא דידו עדיפא מידה הוה אמרה לי' כרבא אלא תסגי לן דידו כידה דכיון שיש לו זכות בנכסים במנה אין יכול למחול זולתו (והרב פוסק הלכה כאביי) קריביתי' דר"נ זבינתה כתובתה בטובת הנאה. פי' בדמים מועטים שקנאה בספק שאם תמות היא יירשנה בעלה ואם תתאלמן או תתגרש יזכה הלוקח בכתובה איגרשא שכיבא אתו לקוחות קתבעו לברתה. א"ל ר"נ ליכא דליסבא לה עצה תיזיל ותחלה לכתובתה דאמה לגבי אבוה ותיהדר ותירתיה מניה שמעה אזלה ואחילת אמר ר"נ עשינו עצמינו כעורכי הדיינים מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר מעיקרא סבר ומבשרך לא תתעלם ולבסוף סבר אדם חשוב שאני:
אי קשיא כיון דקרינא ליה גרמא בניזקין היכי הוה מייעצה לעשות רשע ונזק להפסיד הלוקחים י"ל איהו להרויח דידה קמכוין ונזקא ממילא קאתי ומשום נזקא דאחריתי לא שביק רווחא דקריבתא:
ואי קשיא כיון דאמרי' לקמן דלמאן דדאין דינא דגרמי מגבי בי' דמי שטרא מעליא. ור"נ נמי דיין דינא דגרמי בפ' הגו"מ [דאיתא שם] ההוא גברא דאחוי כריא דחיטי דבי ר"ג אתא לקמיה דר"נ חייבי' לשלומי מהא דתנן ואם מחמת הגזלן חייב להעמידו שדהו וקי"ל דאחוזיי אחזויי וא"כ מאי הרויחה הבת שמחלה לאבי' ונתחייבה היא לשלם:
תשובה האי דאסבה ר"נ עצה זו מפני שלא היה לזו הבת נכסים שיוכל הלוקח להפרע ממנה. והאי דאמרי' ותיהדר ותירת מאבוה לאו דוקא שהרי אביה היה בחיים אלא ה"ק אביה יורש כתובת אמה שיתן לה בכל יום מתנה שמפרנסת ממנה שיותר רוצה האב שתהי' לבתו ממה שיהי' ללוקח וכיון שמתנה בעלמא נותנו לבתו א"י הלוקח לגבות ממנה שע"מ כן נותן לה שלא יהא רשות ללוקח לגבות ממנה א"נ שנותן לה מעט מעט כדי פרנסתה אבל לעולם אם היה נכסי לבת ה"נ דגבי לוקח מינה דר"נ דיין דינא דגרמי:
גופא א"ש המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל אר"ה בריה דר"י ואי פקח הוא מקרקש ליה בזוזי וכתב שטרא בשמיה כלומר אם הלוקח הוא פקח מרצה הלוה במעות קודם שיעשו קנוניא המלוה עם הלוה וכותב לו הלוה שטרא אשמי' כאילו לוה ממנו ושוב לא יועיל להם הקנוניא:
אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי בי' דמי שטרא מעליא (וביאר הרב שבכל ענין שהמלוה מבטל השטר ביד הלוקח בין שמחלו ללוה בין שאומר פרוע הוא וגורם ללוקח להפסיד השטר חייב לשלם לו דמי כל השטר מעליא אבל אם הביא עדים שמחלו או שנפרע ממנו קודם שמכרו ללוקח הו"ל מק"ט שמכר לו שטר בטל בחזקת שהוא קיים ואינו חייב לשלם לו אלא הדמים שמכרו ולא יותר וכ"ז פירש על מימרת הא דאמ' שמואל המוכר שטר חוב לחבירו ועל מימרת א"ל ר"נ לא איכא דליסבי' עצה. פי' דהאי דאמר מרימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי' ביה כו' לא קאי אלא על המוכר עצמו שמחל אבל היורש שמחל פטור מלשלם אע"פ שגרם הפסד לחבירו) ומאן דלא דאין דינא דינא דגרמי מגבי ביה דמי נייר בעלמא כלומר שלא מכר לו אלא הנייר וה"ה בידו. כפיא רפרם לר"א ואגבי' לי' כשורא לצלמי. פי' בא לדין לפני ר"א וסבבו רפרם בראיות עד שהסכים לו ר"א ודקדק בתשלומו שישלם לו הכל כאשר ידקדק הלוקח לקנות קורה לצור בה צורות שבורר ישרה וחלקה. אמר אמימר משמיה דר"ח האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב וא"ל ארעא וא"ל זוזי ב"ח מסלקי' לי' בזוזי ואשה מסלקי' לה בארעא הא כדיניה והא כדיני'. פי' שב"ח הלוה זוזי ע"ד שישלם לו זוזי אבל האשה לא נתנה כלום וכל הסמך שלה הוא על הקרקע ואי ליכא אלא חדא ארעא. פי' שלא יספיק לשניהם לב"ח יהבינן ליה לאשה לא יהבינן לה יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכגון שנכתבו ביום א' שאין אדם קדמה שאילו היו ב' ב"ח היו חולקים ועכשיו שהן אשה וב"ח נדחית האשה מלפניו וזו היא א' מקולי כתובה אבל אם קדמה האשה אפילו יום אחד היא קודמת לגבות. א"ל ר"פ לר"ח ודאי אמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסקי ביה זוזי ואית ליה ארעא דא"ל זיל זבין והב לי' א"ל ההוא תולה מעותיו ביד עובד כוכבים הוה הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן פי' הלוה והמזיק אין דינן שוה דלגבי מזיק כתיב ישיב לרבות שו"כ ככסף ואפי' סובין ואם רוצה לסלק את הניזק נמי בקרקע יכול לסלקו כדאמרינן בריש ב"ק או שו"כ או מיטב וכל מטלטלי מיטב נינהו דאי לא מזדבין הכא מזדבין במתא אחריתי אבל אי בעי לאגבויי קרקע יהיב לי' מיטב כי היכי דליקפוץ עלי' זבוני ואע"פ שיש זוזי למזיק יכול לסלקו או בקרקע או במטלטלין ולא מצי ניזק למימר ליה זיל זבין את מטלטלי והב לי אלא מסלקו בכל מטלטלי דיהיב לי' אפילו סובין וניזק שקיל להו וטרח ומזבין להו אבל ב"ח שהלוהו זוזי אינו כן דעבד לוה לאיש מלוה ואם יש לו זוזי א"י לסלקו לא בקרקע ולא במטלטלי אלא בזוזי ואם א"ל זוזים וי"ל מטלטלין אין יכול להגבותו מטלטלים אלא אומר לו טרח את וזבין דעבד לוה לאיש מלוה דדוקא גבי מזיק דלא שקיל מני' דמי אקיל רחמנא וכתב ישיב ודרשי' לרבות שו"כ ואפילו סובין אבל לוה דשקיל דמי ממלוה לא מקילינן גביה אלא אמרינן ליה טרח את זבין למטלטלין דידך והב ליה זוזי דאיזפך. (בזו הסברא חולק הרב בפסקיו בפ' אבות נזיקין ואומר אי לית לי' ללוה זוזי ואית לי' מטלטלי מגבי' לי' מטלטלי ולא טרחי' לי' למכור מטלטלי ליתן לו זוזי אלא שמין לו מטלטלי כנגד חובו) ודוקא במטלטלי הוא דאמר הכי דאי לא מזדבין ליה הכא ממטי להו לדוכתא אחריתי ומזבין להו ויהיב לי' דמי אבל בקרקע לא דאי ל"ל זוזי ולא מטלטלי וא"ל ארעא ל"א ללוה זבין קרקע דידך והב לי שמי שהוא דחוק למכור קרקע אם לא יזלזל הרבה בשויו א"י למכור הלכך אין כופין אותו למכור ולהפסיד כ"כ. אלא יורדים לנכסיו ושמין קרקע בדמי הלואה ויהבינן ליה למלוה ומסתלק בקרקע ומ"ה תמה ר"פ על ר"ח וא"ל בודאי הוא דבר זה ששמעתי דאמריתו משמי' דרבא דכייפינן ללוה ואמרי' ליה זיל זבין את והוא השיבו דל"א הכי שאין זה מן הדין שנכוף את הלוה למכור אלא ב"ד שמין לו קרקע למלוה ומסתלק בקרקע וזה המעשה ששמעת דהו"ל מעות והיה תולה ביד עובד כוכבים שהי' אומר של עובד כוכבים הם והוא הלוה אותם שישתכר בהן למחצה לשליש או לרביע ומ"ה כפוהו למכור קרקעו ולפרוע לו ולא גרסינן הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן דכהוגן וכדין עשו לו שהרי הי' לו זוזי והי' מבריחן מבע"ח ואי גרסי' לי' י"ל שאותו העובד כוכבים כפר ולקח מעותיו ע"פ שהודה ואמר כי הם של עובד כוכבים ונשאר עכשיו בלא זוזי ואעפ"כ כפו אותו למכור שמפני שמתחלה עשה שלא כהוגן ותלה אותן ביד עובד כוכבים להבריחם מבע"ח ועכשיו שנשאר בלא זוזי עשו לו חכמים נמי שלא כהוגן וכפוהו למכור קרקעו ויפרע למלוה. א"נ האי עשו לו שלא כהוגן לאו דוקא אלא ה"ק לי' מה שנראה לך שעשו לו שלא כהוגן מפני שהיה לו מעות ולעולם כדין וכהוגן עשו לו. א"ל ר"כ לר"פ לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי ובפ' שום היתומים אמר ר"פ פריעת ב"ח מצוה היא עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו. דכתיב הן צדק הן שלך צדק ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ואין נזקקין להן עד שיגדילו א"ל [תנינא] בד"א שלוקה מ' חסר א' במצות ל"ת אבל מצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. וה"נ כייפי' ליה ללוה עד דעביד מצוה ופורע:
וכתב עוד הרמב"ן ומה שאמרתי דדמי שטר מעליא כל מה שבתוכו כך פירשו ר"ש ור"ח. וכן בתשובת רבינו האי גאון ז"ל וכל מי שאינו אומר כן אין לו חיך לטעום מאי דמי שטרא מעליא ומיהו אם אינו שוה עכשיו החוב ככל הדמים הכתובים בו לא ישלם אלא שוייו שהרי לא הפסיד אלא דמיו אבל אם הלוה יש לו נכסים ושוה ככל מה שכתוב בתוכו ישלם הכל ואף על פי שלא לקחו אלא בחצי דמים הללו והיינו דמי שטרא מעליא ע"כ:
וכן כתב הריטב"א וז"ל דמי שטרא מעליא פירוש מה ששוה החוב בשעת המחילה בין רב למעט שחיובו של זה מדין מזיק הוא כר' מאיר דדאין דינא דגרמי והלכתא כותי' והלכך אפילו קבלו במתנה או שלקחו בטובת הנאה בלא אחריות כך הוא גובה הלכך אומדין ב"ד מה שהיה יכול לגבות בחוב זה וההוצאות שהיה מוציא בגבייתו מגבין ממנו ורואין גם כן אם היה גובה מן העדית או מן הזיבורית או מן הבינונית כללו של דבר אינו חייב אלא במה שמפסידו ופשוט הוא ע"כ:
כעורכי הדיינין פירוש כמו בני אדם המסדרין הטענות בערכאות בעבור הבעלי דינין לפני הדיינין ומלמד כל אחד הזכות שיכול ללמד על אותו שטוען בעבורו. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
מעיקרא סבר מבשרך לא תתעלם אין ספק כי הבת הזאת עניה היתה ומפני כן כיון שהלקוחות לא לקחו אלא בטובת הנאה היה נותן עצה זו על דעת שתתן היא ללקוחות מה שנתנו לאמם ולא יפסידו כלום מקרן שלהם שאם לא כן תימה גדול הוא שיתן רב נחמן עצה להפסיד ללקוחות שלקחו כדת וכהלכה משום ומבשרך לא תתעלם אלא ודאי כדאמרן. הריטב"א ז"ל:
ולבסוף סבר אדם חשוב שאני דאדם חשוב יש לו להתרחק מכל דבר של חשד אי נמי כי שמא אחרים לא יהיו קרובים לבעלי דינין ולא שייך למימר בהו ומבשרך לא תתעלם ג"כ יבואו לעשות כך. תלמידי רבינו יונה:
ואי פקח הוא מקרקש ליה בזוזי כו'. ואם תאמר ומאי פקחות הוא זה לכתוב שטר חוב בשמו ועוד דאין זה פקחות דהרי הוא מפסיד מה שמקרקש לזה דאפילו שימחלנו הרי יגבה מהמלוה דמי שטרא מעליא פירוש כל החוב שבתוך השטר וכדפי' רש"י כדבעינן למכתב בס"ד והלכך למה ליה לקרקש בזוזי ללוה ולהפסיד זוזי בחנם ודוחק לומר דסבירא ליה לרב הונא בר' יהושע כמאן דלא דאין דינא דגרמי. ונראה דהפקחות הוא שיעשה כן בשעה שיקנה השטר כדי שיגבה ממה שיתן למוכר זוזי דמקרקש ללוה ואפשר דלהכי כתב רש"י ואם פקח הוא הלוקח פירוש בשעה שהוא לוקח השטר. ובמהדורא קמא כתב וזה לשונו ואי פקח הוא אותו שלקח השטר מקדים ומקרקש זוזי ללוה כי היכי דלכתוב ליה שטרא ע"כ. ובמהדורא בתרא תקן לשונו כדכתיבנא:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ואי פקח הוא מקרקש ליה בזוזי וכתיב ליה שטרא על שמיה פירוש שיתחייב לו בשטר לפרוע לו מה שכתוב בשטר הראשון ומיהו אפילו הכי אם חזר ומחלו מחול הוא לענין שלא יטרוף לקוחות בשטר הראשון וזה ברור ע"כ. ולשון רש"י ז"ל שבמהדורא קמא נאות לזה אבל מה שכתב במהדורא בתרא לא דייק הכי שכתב וז"ל מקרקש ליה זוזי ללוה ושוכרו בהן לכתוב לו שטר החוב בשמו קודם שיעשו קנוניא בין שניהם. ע"כ. משמע שהשטר חוב עצמו כותבו בשמו וקשה דאם כן יפסיד לקוחות מזמן ראשון דאם כותב שטר חוב בשמו צריך לקרוע השטר הראשון שכתוב בשם המוכר ושמא יגבה כנגד זה ממש שיתן למוכר ויזלזל בקנייתו והיינו נמי דכתב רש"י ז"ל במהדורא בתרא ואי פקח הוא הלוקח פירוש בשעה שהוא לוקחו וכדכתבינן כנ"ל:
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל ואי פקח הוא הלוקח מקרקש ליה ללוה זוזי וכתב ליה שטרא בשמיה ואף על פי ששטר זה היה מכח השטר הראשון אין המחילה שימחול המלוה אחר כך כלום ששעבוד הראשון כבר נתבטל ע"כ:
אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי כו'. פירש"י ז"ל מאן דדאין דינא דגרמי. המחייב את הגורם הפסד לחבירו. מגבי ביה בהאי שטרא מן המוחלו דמי שטרא מעליא כל החוב שבתוכו. ע"כ. פירוש לפירושו דלאו בדווקא דמחייב מי שמפסיד גוף הממון כגון מוסר ומראה דינר אלא כל הגורם הפסד לחבירו ואפילו שלא יהיה מפסיד גוף הממון כגון מוכר שטר חוב דאין גופו ממון ומעתה כשאנו מגבין האי שטרא לא נחייב אותו הממון שנטל בלבד אלא כל החוב שבתוכו דבתר שעת מחילה אזלינן דאז אפסדיה כל החוב הכתוב בשטר דהיה כבר שלו ולא אזלינן בתר שעת המכירה וזהו שכתב רש"י מגבי ביה בהאי שטרא מן המוחלו פירוש מן המוחלו ולא מן המוכרו דבתר שעת המחילה אזלינן ואפילו לא מכרו אלא נתנו במתנה כיון דמחלו חייב דהרי גם לו הפסד וכמו שכתבו הרמב"ן והריטב"א וכדכתבינן לעיל. וז"ל במהדורא קמא דינא דגרמי שמפסיד ממון חבירו על ידי גרמא כגון האי שמחל שטר לוקח וגרם לו הפסד. מגבי ליה ללוקח מן המוכר שטרא מעליא שאם הוא שטר של מאתים ונתן לו במנה גובה הימנו מאתים כמה שהפסידו ור' מאיר אית ליה דינא דגרמי וקיימא לן כוותיה. דמי ניירא הכי נמי איתא בפרק הגוזל קמא ופירושו דמי שטרו ששרף לו אבל הכי דנקט שטרא לא שייך למימר מגבי ביה דמי ניירא ואגב ריהטיה גרס הכא. ואית דמפרשי ניירא בעלמא כלומר אומר לו שלא מכר לו אלא הנייר כ"ש דמי שטרא שנתן לוקח למוכר ל"ש ומחלוקת בבבא קמא דאיכא דדאין ואיכא דלא דאין והאידנא דיינין נמי דינא דגרמי כגון מוסר חבירו למלכות דקיימא לן הלכה כר' מאיר בחומרותיו בגזרותיו ושמעינן ליה לר' עקיבא דאמר בבבא קמא בפרק אחרון מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נתיאש הימנה כו' הרי זה קדש וחייב באחריותן של זרעים כמפסיד בידים דמי ומדין זה אנו מחייבין לשלם מוסר ממון חבירו למלכות ע"כ:
והרמב"ן כתב וז"ל ומה שאמרו בגמרא למאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא לאו במוחל מגבי דהא איתא לניירא בידיה כדמעיקרא ואפילו אתי ומפיק לה מיניה מן דינא דוודאי דינא הוא דמצי לוה למימר למלוה אהדר לי שטרא ולא מצי למימר ליה ניירא דילי היא נכתוב לך מלוה שובר אי נמי נשדי דיותא אמקום עדים ואתורף כי היכי דלא תיפוק לך מיניה חורבא משום דגופו של נייר של לוה הוא משום דבעי ספר מקנה ואינו אלא משכון ביד המלוה כלומר שהוא שלו עד שיבא לוה ויפרענו אבל מאחר שנפרע או נמחל זכה הלוה בגופו של שטר וכיון שמחלו על כרחו הוא צריך להחזיר לו שטרו והכי מוכח בגיטין בפרק המביא תניין בבעיא דרמי בר חמא בהיות מוחזקין בטבלא שהיא שלה. אלא מיהו למאן דלא דאין דינא דגרמי אפילו כשיתחייב לוקח להחזיר שטר במחילת מוכר גרמא הוא ופטור אלא הכי קאמר למאן דדאין מגבי בהיזק שטרא דמי שטרא מעלי' ולמאן דלא דאין מגבי ביה בהיזקא דמי ניירא ולא יותר והיינו חיובא דשורף וטעמא דחיובא משום דכיון דלא פרע ליה לוה הרי הפסיד ממנו נייר זה שהוא שלו עד שיפרענו ע"כ:
והרשב"א כתב וז"ל ומאן דלא דאין כו'. ויש מי שאומר שהמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו דאמר שמואל שהוא מחול ואפילו ניירא שביד לוקח אתי ליה ומפיק מיניה דגופו של שטר בתר דאית בו גריר ושטרא דלוה הוא שהוא נותן שכרו ואינו אלא במשכון מלוה עד שיפרענו והלכך כי פרעיה אי נמי כי מחליה לגביה מיד זכה הלוה בגופו של שטר ומחזירו לוקח בעל כרחו ואפילו הכי למאן דלא דאין דינא דגרמי לא מחייב לשלומי ליה מוחל אפילו דמי ניירא דגרמא הוא ופטור והכא דאמרינן מגבי ביה דמי ניירא לאו אמוחל ממש דאיירי ביה קיימין אלא הכי קאמר מאן דלא דאין דינא דגרמי לא מגבי בהיזקא דשטרא אלא דמי ניירא בעלמא ונפקא מינה לשורף שטרו של חברו ממון דלמאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה בהיזקא כשטרא מעליא ולמאן דלא דאין לא גבי בהיזקא אלא ניירא בעלמא דקלילא וטעמא משום דהאי שטרא דמלוה הוא שהלוה משכנו לו עד שיפרענו והלכך עד שפרע ליה דיליה הוא. ואינו מחוור בעיני דאנן אמוחל קיימין ומסתמא אמוחל ממש קאמר דמאן דדאין דינא דגרמי גבי ביה הכי ומאן דלא דאין לא גבי ביה אלא הכין דאי לא הוה להו לפרושי ונפקא מינה לשורף שטרותיו של חברו. ועוד דאי בשורף למה להו למימרא הכא הא אמרוה בהדיא התם בבבא קמא. ורש"י והראב"ד פירשוה במוחל וכן בהלכות הרי"ף ז"ל. ואפילו אעיקר דינא נמי דלוה אי מצי מפיק ניירא מידא דלוקח נמי משמע דאמרו אינהו ז"ל דלא מפקי מיניה לפי שזהו מכור בידו ולאו כל כמיניה דמוחל להפסידו ממנו דרש"י כתב מגבי ביה דמי ניירא בעלמא כלומר אומר שלא מכר לו אלא הנייר כו'. והראב"ד ז"ל כתב לית ליה אלא דמי השטר חוב שתופס בידו שהרי כשמכרו לו מסר השטר חוב בידו ואי בעי לאפוקי מיניה יהיב ליה דמי הנייר ושקיל ליה שמה שמסר לידו אינו יכול להפקיעו במחילתו ע"כ. וכבר כתבתי בפרקא קמא דגיטין בסופו שכן מסתבר לי משום שגופו של שטר הרי הוא כמשכון ומי שמכר מלוה שיש עליה משכון ומסר המשכון ללוקח וחזר ומחלו מה שכנגד משכונו אינו מחול וכדמוכח בהא דאמרינן בפרק קמא דקדושין קדשה במשכון דאחרים מקודשת דאלמא אינו מוחל דאילו יכול למחול לא סמכה דעתה ואינה מקודשת כדאמרינן במקדש בשטר חוב שיש לו על אחרים ואפשר שיש לדחות דמשכון דעלמא שאני ליה מדרבי יצחק אבל שטר לאו משכון הוא אלא לראיה בעלמא הוא דאי משכון הוא מלוה בשטר לא תשמט לדעת רבן שמעון בן גמליאל דאמר המלוה את חברו על המשכון ונכנסה השמיטה אף על פי שאינו שוה אלא פלג חובו אינו משמט אלא דשטרא ראיה בעלמא היא ומכל מקום כל שאינו פורע לו חובו אינו מחזירו לו את השטר ומה מכר ראשון לשני כל זכות שבא לידו וכיון שמסר השטר בידו אין הלוה יכול להוציאו מידו אלא בפרעון החוב זוכה בשטרותיו של גר דאיבעיא לן בפרק הפרה אם זכה בגוף השטרות או לא כיון שאינו זוכה במלוה הכתובה ואמרי עני מרי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך הא הדור אין לצור ולצור ואי קשיא לך מלוגא דשטרי לדעת הרי"ף אמאי לא מהניא לה תפיסה מגו דאי בעיא אמרה לקוחות הן בידי ומהימנא מיהא לגבי גופו של נייר יש לי לומר דבכי האי גוונא ודאי מוציאין גופו של שטר מידה לר' עקיבא וטעמא דמלתא דכיון דלא מהימנינן לה לגבי ראיה שבהן ומימר אמרי דלא זבנינהו ניהלה אף גופו של שטר נמי מפקינן מינה דאי לא מהימנת לו אמנה שבשטר אף גוף השטר אינו שלו דמנה אין כאן משכון אין כאן הוא דאמרינן בפרק הספינה גבי צריך למכתב ליה קנה לך הוא וכל שעבודא דאית ביה ואי לא כתב ליה הכי לא קני עני מרי וכי לצור על פי צלוחיתו הוא צריך ופרקיה אין לצור ולצור דאלמא משמע דאף על גב דלא קני כלל שעבוד שבו קני ליה לשטר לצור על פי צלוחיתו ולא היא דהתם הכי קאמר מי שכותב קני לך הוא וכל שעבודא דאית לה וכי צריך הוא זה לקנות שטרי חוב לצורך הנייר בלבד לצור על פי הצלוחית אמר ליה אין לצור ולצור כלומר מכל מקום אין בלשון הזה השעבוד אלא הנייר וכיון שאינו קונה השעבוד גם הנייר אינו קנוי דכל שלא חל המכר של השעבוד לא קנה הנייר אבל מוחל דגוף ושעבוד מכר לו וחל המכר אף על השעבוד מדרבנן מיהא אלא דמשום דאין השעבוד שבו נקנה קניית' אלימתא יכול הוא לחזור ולמחול השעבוד אבל גופו של שטר מיהא שהוא כעין משכון והוא נתון ביד מלוה ומסרו מלוה ליד לוקח וקנהו לוקח קנייה גמורה אמאי מפקי מינה הרי לקתה מדת הדין בכך אלא משמע דנייר בעלמא לא מפקיע מינה דכבר קנאו במסירה ויש לי ללמד עליה מדאמרינן בקדושין בפרק האיש מקדש גבי המקדש במלוה אינה מקודשת לימא כתנאי כו' כנ"ל הרשב"א. שארית לשונו כתוב בהר"ן על ההלכות:
ומאן דלא דאין כו'. פלוגתייהו בפרקא קמא בפרקא בתרא ור' מאיר אית ליה דינא דגרמי כדתנן נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קדש וחייב באחריותו גבי כלאים וקיימא לן כוותיה כן כתב רש"י במהדורא בתרא וחפשתי בפרק בתרא דבבא קמא ולא מצאתי הא דר' מאיר ובפרק הגוזל קמא איתיה הך דר' מאיר ומייתי הא דתנן נתייאש הימנה ולא גדרה כו'. ונראה פירוש לפירוש רש"י דהקשה הוא לרש"י למה ליה לאמימר למימר ומאן דלא דאין כו' פשיטא דהלכתא כרבי מאיר דאית ליה דינא דגרמי. ועוד דבשלמא הא דקאמר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה בשטרא מעליא הא קא משמע לן דגבי כל החוב הכתוב בשטר ולא מה שהוציא הלוקח בלבד אבל מאי דקאמר מאן דלא דאין דינא דגרמי כו'. ועוד למה לי למנקט כי הך לישנא מאן דדאין ומאן דלא דאין לא הוה ליה למימר אלא מאן דאית ליה דינא דגרמי ומאן דלית ליה. אי נמי מאן דמחייב ומאן דפוטר. ודע דבפרק הגוזל בתרא אמרינן ההוא דאחוי אמטכסא דר' אבא יתיב רבי אבהו ור' חנינא בר פפי ור' יצחק נפחא ויתיב ר' אילעא גבייהו סבור לחיוביה מהא דתנן דן את הדין כו'. אמר ליה ר' אילעא הכי אמר רב והוא שנשא ונתן ביד אמרי ליה זיל לגבי ר' שמעון בן אליקים ור' אלעזר בן פדת דדייני דינא דגרמי אזל לגבייהו חייביה כו' משמע דאף על גב דקיימא לן כר' מאיר דמחייב בדינא דגרמי מיהו קצת מהאמוראים היו שומטים את ידיהם מלדון כן וקצת אמוראים הוו דייני ליה ומיהו כולהו סבירא להו כר' מאיר והיינו דאמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי כו' והיינו פלוגתא דפרק הגוזל בתרא וכמו שכתב רש"י ובפרק הגוזל עצים מייתי נמי הך דאמימר ופירש שם רש"י מאן דדאין דינא דגרמי ר' מאיר היא בהגוזל בתרא וקשיא טובא דהך דרבי מאיר בהגוזל עצים היא וצריך לפרש דהכי קאמר עיקר דינא דגרמי היינו ר' מאיר ומיהו פלוגתא דמאן דדאין ומאן דלא דאין היינו בהגוזל בתרא וכדכתבינן ואף על גב שהלשון דחוק בכך בעל כרחך צריך אתה לפרש הלכך נמצינו למדין דכולהו סבירי להו כרבי מאיר דדינא דגרמי חייב אלא דאיכא דדאין לה ואיכא מאן דלא דאין לה פירוש דשומטין את ידיהם מלדון כן דלא סמכי נפשייהו לאפוקי ממונא אדיבורא בעלמא ודמיא לדיני קנסות דאין דנין בבבל הכי נמי דינא דגרמי לאו כולי עלמא דייני אפי' בארץ ישראל והיינו דאיצטריך לאשמעינן מאן דלא דאין דינא דגרמי כו' דאף על גב דלענין דינא סבירי להו דדינא דגרמי חייב מכל מקום כיון דלא דייני ליה אפי' מה שהוציא הלוקח בקניית השטר לא מגבי ליה שאומר לו שלא מכר לו אלא הנייר אף על גב דמדינא חייב כנ"ל פירוש לפירוש רש"י. והיינו דאמרינן דכפייה רפרם לרב אשי ואגבי ביה מדינא אלא דלא הוה בעי למדייניה משום דהוה סבירא ליה דדמיא לדיני קנסות דאין דנין בבבל וסבבו והקיפו בראיות דהיינו היזק גמור ביד ושפיר דיינינן ליה בכל מקום ובכל זמן. ועוד היה נראה לחלק בגרמות דזה דאחוי אמטכסא דר' אבהו דבפרק הגוזל בתרא והך דמוחל שטר חוב שניא משאר דינא דגרמי ואף על גב דסבירא ליה דינא דגרמי חייב בהכי הוי אפשר לפטור דלא מקרי דינא דגרמי ואפי' הכי קאמר מאן דדאין ומאן דלא דאין פירוש בכי האי גוונא וזהו שכתב רש"י ואגבי מדינא דגרמי פי' דוודאי רב אשי סבירא ליה דינא דגרמי חייב אלא דהוה סבירא ליה דאין זה בכלל דינא דגרמי ואכפייה רפרם לרב אשי ואגבי דינא דגרמי פי' דוודאי רב אשי סבירא ליה דינא דגרמי חייב אלא דהוה סבירא ליה דאין זה בכלל דינא דגרמי ואכפייה רפרם לרב אשי ואגבי דינא דגרמי. וכיוצא בזה פירשו תלמידי רבינו יונה וכדכתבינן לעיל ואין לשון מאן דדאין ומאן דלא דאין נאות לזה הפירוש. ומה שכתב רש"י במהדורא קמא ומחלוקת בבבא קמא דאיכא דדאין ואיכא דלא דאין והאידנא דיינין נמי דינא דגרמי כו' ע"כ משמע כדפרישנא מעיקרא כנ"ל:
ועוד כתב רש"י במהדורא קמא וז"ל כפי' רפרם לרב אשי דאתא עובדא לקמיה בראיה ובהלכות עד שדן לאותו דין כר' מאיר. ואגבי ביה מן המוכר ככשורא לצלמי כלומר פרעון שלם גביה ממנו כפי השטר שלא גבה ממנו בעקמימות ובפחיתות אלא דרך ישרה כי כשורא זה שאינו עקום וראוי לעשות בו צורת צלמי ע"כ. גם מזה הלשון משמע כדפרי' מעיקרא ומיהו הריטב"א לא פירש כן שכתב וזה לשונו ומאן דלא דאין דינא דגרמי פירוש דקסבר דינא דגרמי פטור כדרבנן דפליגי עליה דר' מאיר מגבי ביה דמי ניירא פי' דמדין מזיק פטור הוא ודין אחריות אין בזה ואפי' משום אחריותא דנפשיה שאין חיוב אחריות אלא על הפקעה שקדמה למכירה ולא על הפקעה שבאה אחרי כן והרי זה כמוכר שדה לחבירו באחריות וחפר בה אחר בורות שיחין ומערות ומיהו אם הודה שהוא פרוע חייב מדין מוכר שדה שאינו שלו כנ"ל. עכ"ל הריטב"א:
לב"ח מסלקין ליה בזוזי ואם תאמר ומה חדש לנו אמימר בזה והלא דבר ידוע הוא דבעל חוב מסלקין ליה בזוזי דאדעתא דזוזי נחית והכי משמע בהדיא לקמן דאמרינן ההוא תולה מעותיו ביד גוי הוה הוא עשה שלא כהוגן לומר על המעות כי של גוי היו כדי להבריחם מבעל חוב לפיכך עשו בו שלא כהוגן ואמרו שלא יוכל לעשות בקרקעות שלו שומא אלא שהוא עצמו ימכור ויתן מעות למלוה כו'. הנה שאמר שעשה שלא כהוגן מפני שהיה לו לתת המעות לבעל חוב ותלה אותם ביד גוי כדי שלא ליתנם לו דמשמע דהיכא דיש שם מעות לא מסלקינן ליה אלא במעות וכתובה בקרקע נמי פלוגתא דרבי עקיבא ורבנן הוי והלכתא כמאן דאמר דמסלקין לה בארעא. ויש לומר שזה חידש לנו דאפילו אמר בעל חוב כשתקנו לי בזוזי למעלתי נתכוונו ותקנו קרקע לאשה לגריעותא עשו ועכשיו תנו לי הקרקע ותקח היא המעות לא נחוש לדבריו אלא האי כדיניה והאי כדיניה. תלמידי רבינו יונה. ולמאי דכתב רש"י דאפילו בנדוניית האשה מירי וכדבעי' למכתב בסייעתא דשמיא טובא אשמועינן אמימר:
האי כדיניה כו'. האי מלוה כדיניה דזוזי אוזיף וזוזי יהבי ליה והאי כדיניה דאשה אארעא קא סמכא דעתה ולא אמרינן יחלוקו בארעא ובזוזי. רש"י במהדורא קמא ובמהדורא בתרא האריך עוד. וז"ל האי כדיניה שזה הלוה מעות וזו סומכת על שעבוד הקרקע והיא לא נתנה כלום ואם בשביל נכסי צאן ברזל הנשומין בכתובה הוא זוכה בהן מיד כו'. וכתב הריטב"א ולפי לשון זה הדין הוא אפי' בנכסי נדוניא כשאין כל נדוניתה קיימין דאי קיימין היתה נוטלתן משום שבח בית אביה כדאיתא בפרק אלמנה ניזונית. אבל מורי רבינו ז"ל היה אומר שאין דין זה אלא בעיקר כתובה ותוספת. אבל לא בנדוניא דכיון שקבלם עליו בנכסי צאן ברזל הרי הם כחוב גמור וכן שמעתי מפיו שכן דן הלכה למעשה. ולפום פשטא דשמעתא האי מימרא איתא בחיי לוה דאלו לאחר מותו אפילו בעל חוב אינו גובה דמטלטלי דיתמי נינהו אבל מחיים אפילו מגלימא דעל כתפי' משא"כ בכתובה כדכתיבנא לעיל והשתא דתקון רבנן למגבי כתובה ממטלטלי דין החוב והכתובה שוין. ורבינו חננאל פירש לאחר מיתה ויש לפרשו לפי שיטתו דהכי קאמר דאפילו לאחר מיתה אם בעל חוב תובע קרקע ואנו רוצין לסלקו במעות או במטלטלין הרשות בידינו כדינו דמחיי' דלתקנת היתומים אמרו שלא יגבה מן היתומים אלא מן הקרקע ולאשה מסלקין לה בארעא ואע"פ שתפסה מעות שאף מחיים אין דינה אלא בקרקע והיינו דאמרינן האי כדיניה והאי כדיניה ולישנא דמסלקין ליה הכי משמע בכל דוכתא במי שבא לגבות דבר אחד ואנו מסלקין אותו בדבר אחר כאותה שאמרו מצי לוקח לסלוקי בזוזי כנ"ל. עכ"ל הריטב"א:
לב"ח יהבי ליה ויש לדקדק קצת אמאי האריך כולי האי לימא לא יהבינן לה לאשה וממילא משתמע דלבעל חוב יהבי ליה דהא עלה קאי וכדקאמר האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב כו'. ויש לומר דהא אתא לאשמועינן דלבעל חוב יהבינן ארעא ולא לשכיר. וכתבו בתוספות אומר רבינו תם דשלשה דינים חלוקים למלוה ולניזק ולשכיר כו' כדאיתא בתוספות. ואין להקשות דאם כן יקצר ולימא לבעל חוב יהבינן ליה ולא יכפול לומר לאשה לא יהבינן כו' דהא איכא לאקשויי עלה טובא וכדבעינן למכתב בס"ד כנ"ל:
איכא מרבוותא ז"ל דיפרשו לה בשניהם שוין שיוצאין ביום אחד וקיימא לן בעלמא שודא דדייני והרי"ף כתב דליתא להאי פירושא ופירש דהכא במאי עסקינן בלוה ולוה ואחר כך קנה דקיימא לן יחלוקו וכיון דכן אלו קדם אחד מהם ותפס אין מוציאין מידו או במטלטלין בזמן הזה דליכא דין קדימה אם קדם ותפס אין מוציאין מידו וכיון דהכי הוא מתפשינן ליה אנן. ותמיה מלתא כיון דמדינא חולקין אף על פי שקדם אחד מהן ותפס אמאי אין מוציאין מידו ומסתבר דהיינו טעמיה משום דכיון דאמרינן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ואפילו למאן דאמר מה שגבה לא גבה הני מילי בעל חוב מאוחר אבל בשוין דכולי עלמא דבהא מה שגבה גבה ולא נהירא דהא קיימא לן בעל חוב גובה חצי שבח משום טעמא דלוה ולוה ואחר כך קנה דקיימא לן יחלוקו ואמאי והא איכא למימר דכיון דהוי כגופה דארעא ובעל חוב גבי לה חשבינן לה תפיסה מיהו בר מהא ליתיה דהא טעמא דפלוגתא דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה אי אמרינן מה שגבה גבה או לא תליא בשעבודא אי הוי דאורייתא או דרבנן דמאן דסבר מה שגבה גבה סבירא ליה נמי שעבודא דרבנן ומאן דאמר מה שגבה לא גבה סבר שעבודא דאורייתא וכיון שכן הוא הדין נמי בלוה ולוה ואחר כך קנה דקיימא לן דחולקין דאם קדם ותפס מוציאין מידו אלא ודאי עיקר פירושא במטלטלין בזמן הזה שאין בהם דין קדימה או אם שטרותיהן שוין אי איתיה לפירוש רבינו חננאל דסבר דההיא דשני שטרות היוצאין ביום אחד מיירי בשטר הלואה ולפנינו יתבאר עוד בעזרת האל. הרא"ה ז"ל:
אבל הרשב"א ז"ל כתב וז"ל דבין זמנן ביום אחד בין לוה ולוה ואחר כך קנה בין במטלטלין שאין להם דין קדימה לעולם לבעל חוב יהבינן. וא"ת א"כ לקתה מדת הדין בכך ולמה גוזלין את האשה ונותנין לבעל חוב יש לומר דלוה ולוה ואחר כך קנה אם האחד גובה מה שגבה גבה וכן כתב הרמב"ם והלכך כיון דאלו קדם ובא בעל חוב לב"ד והגבוהו ראשון מה שגבה גבה מן הדין גם עכשיו אנו מגבין לבעל חוב תחילה וזה כעין שודא אבל ודאי קדם זמן האשה לבעל חוב וקנה ואחר כך לוה ודאי בכי הא לאשה יהבינן דאין גוזלין לאשה להנחיל לבעל חוב ע"כ:
וז"ל הריטב"א ואי ליכא אלא חדא ארעא ולא חזיא אלא לחד פירש רש"י ז"ל שאין בה אלא כדי אחד מהן וכן פירשו כל הראשונים והאחרונים ז"ל. לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן יותר משהאיש כו' ופירש"י וכל הראשונים דמיירי כששניהם יוצאין ביום אחד ואליבא דשמואל דאמר בשני שטרות היוצאין ביום אחד דעבדינן שודא דדייני ואם כן היינו שודא דהכא למפרעי' לבעל חוב משום שלא תנעול דלת בפני לוים ורבינו אלפסי דחה פירוש זה לפי שלא נאמרו דברי שמואל אלא בשטרי מכר או מתנה דאלו בשטרי חובות דכולי עלמא חולקין לכך פירשו דהכא בין ששניהם ביום אחד בין בשלוה ולוה ואחר כך קנה ולא כתב לחד מינייהו דאקנה דמדינא חולקין שהרי שעבוד שניהם חל כאחד אם קדם אחד מהם וגבה מה שגבה גבה דעד כאן לא נחלקו אלא בבעל חוב מאוחר שקדם וגבה אבל כששניהם שוין דכולי עלמא מה שגבה גבה וכן כתב הרמב"ם וכיון שכן הכא משום שלא תנעול דלת בפני לוין מגבינן ליה לכתחילה דחשבינן ליה כאלו כבר הגבוהו ב"ד דאנן יד בעלי חובות אנן לענין זה מפני תקון העולם אבל ודאי אם קדם זמן האשה לזמן החוב וקנה ואחר כך לוה לאשה נותנין שאין נוטלין זכותה של אשה לתת לבעל חוב הלכך במטלטלין בזמן הזה שאין בהם דין קדימה דקיימא לן דאין דין קדימה במטלטלין כי ליכא אלא לחד מינייהו לבעל חוב יהבינן ואף על פי שזמן שטר הכתובה קודם ומיהו דעת רבינו ז"ל דכל היכא דשעבד ליה מטלטלין אגב מקרקעי דינם כקרקע ויש בהן דין קדימה וכן פירשו בתוספות ומקשו בתוס' אשמעתין מאי שנא דהכא הוריעו כחה של אשה טפי מבעל חוב ואילו לעיל אמר ר' יוחנן לכתובת אשה משום חינא ואפילו מאן דאמר לכושל דוקא לכושל אבל כששניהם שוין מודה דיהבינן לאשה ותירצו דכי חיישינן לנעילת דלת להפסיד לאשה היינו בכי הא דהכא דאיכא פסידא לגמרי דהא ליכא אלא לחד אבל מתניתין דלעיל עדיין יש שם נכסים אחרים שיגבו כולם אלא שהמלוה או פקדון הללו הם יותר מצוין בלא טורח דהשתא יהבינן לאשה כדי שלא תטרח ובעל חוב יגבה מן השאר וכשם שאמרו שבעל חוב גובה מן היורשין מן הזבוריות ולא חששו לנעילת דלת לגבי היתומים כיון דליכא לבעל חוב פסידא ואני פירשתי לפני מורי רבינו ז"ל דשמעתין בדליכא פסידא כלל דומיא דרישא דבההיא ארעא איכא גוביינא לתרווייהו אלא שהקרקע הוא קרקע אחד שאין בו דין חלוקה והיינו דאמרינן דליכא אלא ארעא חדא ולא חזיא אלא לחד מינייהו לפי שאין ראויה ליחלק וכל אחד מהם אומר שיתנוה לו ויתן מעות לחבירו כדינא דגוד או איגוד דבהא ודאי עבדינן מעליותא לבעל חוב דיהבינן ליה כלא ארעא אבל לאשה לא יהבינן דהא מעליותא טובא היא ויותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא הא כל היכא דליכא גוביינא לתרווייהו גובין כדינם ולא מפסידין לאשה מדינא כלום כנ"ל. עכ"ל הריטב"א:
וריב"ש ז"ל כתב וז"ל מאי טעמא יותר משהאיש רוצה לישא כו'. דאף על גב דלעיל פליגי אמוראי גבי ינתנו לכושל שבהם דאיכא מאן דאמר לכתובת אשה משום חינא משמע דהכא לית ליה כמאן דאמר לעיל לכתובת אשה משום חינא אלא כר' חנינא דאמר לכושל שבראיה ופירש הרב אלפסי כי בעל חוב נקרא כושל שבראיה לפי שאינו גובה אלא בראיה ונראה דלכך פסק הרב כר' חנינא משום הא דהכא דלעיל לא איצטריך דהא לא קיימא לן כר' טרפון אלא כר' עקיבא דאמר ינתנו ליורשין אלא דנפקא מינה להא דהכא ומשום הכי פסק הרב אבל לפי מה שפירש רש"י למעלה שהמאוחר נקרא כושל קשה דהא משמע דאפילו ר' חנינא מודה בשוין דלכתובת אשה יהבינן משום חינא ותירץ רבינו תם ז"ל דהכא היינו טעמא משום דלא תנעול דלת בפני לוין משום דמיירי בלוה גופיה ובאשה ליכא נעילת דלת דיותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא אבל לעיל מיירי במי שמת והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים והא מלתא דלא שכיחא וליכא נעילת דלת והלכך לאשה יהבינן משום חינא ע"כ. וכן תירץ הרא"ש בשם רבינו תם דלעיל לא שייך נעילת דלת אי יהבי' כתובת אשה דהא מלתא לא שייכא אלא למי שמת והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ומלתא דלא שכיחא הוא ואין כאן נעילת דלת דלא ימנעו בשביל כך להלוות וכן כתבו בתוספות. והרב ר' יחיאל השיב בשם ר"י ואפילו לאחר מיתה איכא נעילת דלת ויהבינן לבעל חוב קרקע או אפילו מטלטלין אחר תקנת הגאונים שתקנו דאשה ובעל חוב גובים מטלטלין ולעיל דיהבינן לכתובת אשה היינו משום שאין דינו של בעל חוב לגבות דמטלטלי לא משתעבדי מדין המשנה קודם תקנת הגאונים ומשום דלאו ברשותייהו דיתמי מנחי סבירא ליה לר' טרפון דמוציאין מיד הלוה או מיד מי שהפקדון אצלו ונותנין לבעל חוב או לכתובת אשה ואי הוה יהיב נפקד להו ליתומים לא מצי נקיט להו בדינא וכיון דאין לבעל חוב בהם דין גביה לכך עדיפא כתובת אשה משום חינא. ולשיטת רבינו תם דלא חייש לנעילת דלת אלא במידי דשכיח אבל במלתא דלא שכיח כגון היה עליו כתובת אשה ובעל חוב דמתניתין דלעיל אין כאן משום נעילת דלת דלא ימנעו בשביל כך להלות וטעמא דמשום חינא עדיף הלכך הכי נמי איכא למימר דהיכא דקדים זמן כתובה לזמן השטר דלאשה יהבינן ואפילו במטלטלין בזמן הזה דאין דין קדימה בהן. אי נמי כו' בקרקע שקנה אחר שנשא ולוה ולא כתב דאקנה לחד מינייהו כיון דאקדים זמן הכתובה לאשה יהבינן והוא הדין אם כתב דאקנה לתרווייהו ונשא ולוה ואחר קנה כל היכא דקדים האשה להאשה יהבינן דאין כאן נעילת דלת דלא ימנעו מלהלוות אם יתנו לאשה שקודמת להם אבל אי האשה לא קודם לבעל חוב ויהבינן לאשה משום חינא הרי יש נעילת דלת אבל לשיטת הר"י ז"ל דלא עדיף לן חששא דחינא כלל ולא איכפת לן מינה מידי הלכך אפילו קדם זמן הכתובה לזמן השטר נמי לבעל חוב יהבינן איברא דאי האי קרקע נשתעבד כבר לאשה ושוב לוה כיון שהיא טורפת אותו קרקע מהלקוחות כל היכא דאיכא ברשותה דאיתתא איתיה והוי לה כדידה ואם אתה אומר דאי ליכא אלא האי ארעא דליתבו לה לבעל חוב הרי אתה גוזלה מן האשה ואין גוזלין מן האשה להנחיל לבעל חוב מיהו היכא דאין לאשה שעבוד על זה כגון מטלטלין בזמן הזה דאף על גב דאשה ובעל חוב גובין מהן מכל מקום אם נמכרו לא תקנו שתטרוף מן הלקוחות אי נמי בקרקע אי לא כתב לה דאקנה וקנהו אחר שנשא כיון שלא תקנו שתטרוף מן הלקוחות ולא חל שעבוד כתובה עלייהו כלל אם לוה אפילו קודם שקנה קרקע זה או מטלטלין אלו אף על גב דזמן הכתובה קדים חל שעבודא דבעל חוב עלייהו ולבעל חוב יהבינן ולא לאשה והויא ליה כאילו זמנן שוה ואין הקדימה מעלה ומוריד והכי אמרינן בפרק מי שמת דאקנה קנה ומכר אם תמצי לומר לא משתעבד הא לא משתעבד ואם תימצי לומר משתעבד לוה ולוה ואחר כך קנה ומכר מהו לקמא משתעבד או לבתרא אלמא משמע דאי לא משתעביד ליכא לספוקי כלל הי גבי ברישא כיון דלא משתעבד לגבות מהלקוחות והוא הדין נשא ולוה ואחר כך קנה וכתב לשניהם דאקנה לבעל חוב יהבינן ולא משגחינן בטעמא דחינא כלל:
וכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו דאפילו קדמה האשה מוציאין מידה נמצא דלשיטה זו ניחא דסתים אמימר וקאמר ואי ליכא אלא חד ארעא ולא חזיא אלא לחד לבעל חוב יהבינן ליה ולא חילק כלל ואף ע"ג דלדידיה נמי אי האי קרקע נשתעבד כבר לאשה לא יהבינן ליה אלא לאשה שניא ההיא דכבר האי ארעא של האשה ואתה בא לגוזלו מן האשה לנחיל לבעל חוב ולא מיירי אמימר אלא בארעא המוטלת בינייהו שאין לשום אחד זכות בו יותר מבחבירו וכדאמרינן ולא חזיא אלא לחד והקדימה לא מקרי זכות וקל להבין:
וזה לשון תוספות שאנץ מסקינן בפרק מי שמת דלוה ולוה וקנה נכסים יחלוקו לתרוייהו משתעבד בשוה למוקדם ולמאוחר ואם כן הכא לגבי כתובה לבעל חוב המאוחר יש ליתן הכל קודם שיתנו לכתובה דמאחר דבשני בעלי חובות יחלוקו המאוחר והמוקדם נמצא ששעבודם שוה וכל היכא דשעבודם שוה אמרינן לבעל חוב יהבינן ליה ולא לאשה משום טעמא דיותר משהאיש רוצה לישא כו'. ואין נראה לחלק בין קרקעות למטלטלין דאדרבה כל שכן הוא כיון דדין כתובת אשה על קרקע כדקאמר הכא לאיתתא מסלקינן לה בארעא האי כדיניה והאי כי דיניה כו' ואפילו כי ליכא אלא חדא ארעא דחזיא לתרווייהו מפסדת האשה כחה מפני הבעל חוב כל שכן במטלטלין עכשיו דשניהם גובים מטלטלין דיתמי בעל חוב וכתובת אשה דיהבינן לבעל חוב ברישא כו' ע"כ. ורש"י כתב דוקא שהשטרות נכתבו ביום א' כו'. וכן דעת רבינו חננאל וכדכתיבנא לעיל כנ"ל פירוש לפירוש התוספות. וזה לשון רש"י במהדורא קמא לבעל חוב יהבינן לי' שלא תנעול דלת בפני לווין וכי היכי דלא מתקרי האיך לוה רשע ולא ישלם. אשה דרכה להנשא וליכא למיחש ולמיתב לה כתובה משום חינא ע"כ:
ודאי דאמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסקי ביה אנשי זוזי ואמר ליה למלוה זיל שקול ארעא כדי חובך אמרינן ליה זיל זבון ואגביה עובדא דאתא לידיה דרבא ואמר ליה רבא זיל את זבין והב ליה בעי מיניה רב פפא מרב חמא הכי ההוא לוה דאמר ליה רבא הכי תולה מעותיו בגוי הוה. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הר' ישעיה מטראני וז"ל ודאי דאמריתו כו'. פירוש הלוה והמזיק אין דינן שוה דלגבי מזיק כתיב ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין ואם רוצה לסלק את הנזק בקרקע נמי יכול לסלקו כדאמרינן בריש בבא קמא או שוה כסף או מיטב דכל מטלטלין מיטב נינהו דאי לא מזדבן הכא מזדבן הכא אבל אי בעי לאגבויי קרקע יהיב ליה ממיטב כי היכי דלקפוץ עליה זביני ואף על פי שיש למזיק זוזים יכול לסלקו או בקרקע או במטלטלין ולא מצי ניזק למימר ליה זיל וזבין את מטלטלי והב לי זוזי אלא מסלקו בכל מטלטלין דיהיב ליה ואפילו סובין וניזק שקיל להו וטרח ומזבין להו אבל בעל חוב שהלוהו זוזים אינו כן דעבד לוה לאיש מלוה ואם יש לו זוזים לא יכול לסלקו לא בקרקע ולא במטלטלים אלא בזוזים ואם אין לו זוזים ויש לו מטלטלים אינו יכול להגבותו מטלטלין אלא אומרין לו טרח את וזבין והב ליה דעבד לוה לאיש מלוה דדוקא לגבי מזיק דלא שקיל מיניה דמי אקיל רחמנא ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין אבל ללוה דשקיל דמי ממלוה לא מקילינן גביה אלא אומרין ליה טרח את וזבין למטלטלי דידך והב ליה זוזי דאוזפך ודוקא במטלטלי הוא דאמרינן הכי דאי לא מזדבן ליה הכא מזדבן הכא דממטי להו לדוכתא אחרינהא ומזבין להו ויהיב לי' דמי אבל בקרקע לא דאי לית ליה זוזי ולא מטלטלי ואית ליה ארעא לא אמרינן ליה ללוה זבין קרקע דילך והב ליה שמא כשיראו שהוא דחוק למכור קרקע לא יקנו ממנו אם לא יזלזל הרבה בשויו הלכך אין כופין אותו למכור ולהפסיד כל כך אלא ב"ד יורדין לנכסיו ושמין קרקע בדמי ההלואה ויהבינן ליה למלוה ומסתלק בקרקע ומשום הכי תמה רב פפא על רב חמא ואמר ליה בודאי הוא דבר זה ששמעתי דאמריתו משמיה דרבא דכייפינן ללוה ואמרינן ליה זיל זבין את והב ליה והוא השיבו דלא אמרי הכי שאין זה מן הדין שנכוף את הלוה למכור אלא ב"ד שמין לו קרקע למלוה ומסתלק בקרקע וזה המעשה ששמעת היו לו מעות והיה תולה אותם ביד גוי והיה אומר של גוי הם והוא הלוה אותם להשתכר בהם למחצה לשליש ולרביע ומשום הכי כפו אותו למכור קרקעו ולפורעו ולא גרסינן הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן שהיו לו זוזים והיה מבריחם מבעלי חוביו ואי גרסינן ליה יש לומר שאותו הגוי כפר ולקח מעותיו על פיו שהודה ואמר כי הם של גוי ונשאר עכשיו בלא זוזים ואף על פי כן כפו אותו למכור שמפני שמתחלה עשה שלא כהוגן ותלה מעותיו ביד גוי להבריחם מבעלי חוביו עכשיו שנשאר בלא זוזים עשו לו חכמים נמי שלא כהוגן וכפו אותו שימכור קרקעו ויפרע המלוה. אי נמי האי עשו לו שלא כהוגן לאו דוקא אלא הכי קאמר ליה מה שנראה עכשיו לך שעשו לו שלא כהוגן מפני שהיו לו מעות ולעולם עשו לו כדין ע"כ:
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ודאי אמריתו כו'. פי' רש"י ז"ל אמת הוא ששמעתי שאתם אומרים דבר זה תימה דמטרחינן ליה ללוה למכור כדי לפרוע במעות והלא עיקר המלוה אין סמיכתו אלא על הקרקע ומהדרינן הוא עשה שלא כהוגן הא לאו הכי אין מטריחין אותו למכור ומיהו כי אית ליה זוזי או מטלטלי וארעא לא מגבינן ליה אלא זוזי או מטלטלי דלא אתמהי' הכא אלא משום דלית ליה זוזי ותקנו הגאונים שמקבל סתם שאין לו מעות או מטלטלין ואחר כך מגבהו קרקע ואם התנה לפורעו במעות בעין כמו שנוהגין עכשו לכתוב בשטרותינו תנאי ממון הוא וקיים וכופין אותו ב"ד לקיים את תנאיו ואמרינן ליה זיל זבין ואייתי זוזי ואם טוען שאינו מוצא לוקח מכריזין ב"ד על כל מי שרוצה ליקח וכופין אותו למכור ומיהו אין כופין את היורשין בכך כל שלא התנה כן בפירוש ואפילו כשכתוב בו על היורשין נראה לי שאין התנאי מועיל דהוה לי כאותה שאמרו שאין בעל חוב גובה מן היתומים ואע"פ שכתוב בו שבח כדאיתא בפרק קמא דבבא קמא ובמסכת גיטין הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ושמעינן מינה דכל מאן דעביד שום הערמה להבריח נכסים מבעל חובו שיש לב"ד לעשות עמו שום חומר חוץ מן הדין כדי שלא יפסיד בעל חובו כפי ראות הבית דין. ההוא תולה מעותיו בגוי הוי פירש רש"י שהיה ברשותו מעות לפרוע ואומר של גוי הם וקשיא לן ומשום דאמר של גוי הם כל כמיניה להימוניה הא ודאי כל מה שברשותו של אדם הרי הוא בחזקה שלו בין במטלטלין בין בשטרות שיוצאות על שמו ואין בידו לומר של פלוני הם וגם אין אותו פלוני נאמן בכך עד שיביא ראיה אלא אם כן יש לו מיגו. ויש לומר כי הגוי היה גברא אלמא והיו חוששין ממנו כיון שנקרא שמו עליהם ומכל מקום לפי שלא היה נאמן אצלם בדבריו עשו עמו שלא כהוגן. ויש לפרש שתלה מעותיו ברשות גוי ואמר הגוי שאינם שלו והכל דרך אחד לפי מה שפירשנו. עכ"ל הריטב"א:
וז"ל ריב"ש ההוא תולה מעותיו בגוי הוה כו'. כתבו התוספות שמתחלה כשתבעו היו לו מעות והיה תולה אותם בגוי ועתה כשאמרו לו זיל טרח וזבין כבר הוציאם וזה שעשו לו שלא כהוגן מפני שעתה לא היו לו מעות בעין אבל אם עתה היו לו מעות בעין אין זה שלא כהוגן שאין הוא נאמן לתלותם בגוי. ואפשר לפרש דברישא עשו והכי פירושא לפי שהוא עשה שלא כהוגן עשו לו זה שנראה לו שהוא שלא כהוגן עשו לו לפי האמת ע"כ:
לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה כו'. פירשו במסכת ערכין בפרק שום היתומים פריעת בעל חוב מצוה אדם שחייב לחברו ממון אפי' בשטר מצוה עליו לפרעו משום דכתיב איפת צדק והין צדק שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק ורב פפא אמרה לה דאמר ר' אסי אין נזקקין לנכסי יתומים כל זמן שהם קטנים לפרוע חובת אביהן אפילו שטר בידו של לוקח אלא אם כן היתה רבית דב"ח גוי אוכלת בהן ועלה דההיא אמר רב נחמן נמי התם מדינא לא הוה מזקיקנא וקבעינן התם מעיקרא מאי טעמא לא ואמר רב פפא עלה פריעת ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו עד דגדלי אמר ליה לא ניחא לי למעבד מצוה מאי כלומר איני רוצה לשלם מאי כיון דמצוה הוא מי כייפינן ליה ומחתינן ב"ח בנכסים או לא אמר ליה תניתוה במה דברים אמורים ברייתא הוא במסכת מכות ואדתנן באלו הן הלוקין וכו' איתניא במה דברים אמורים דלא מלקין ליה אלא ארבעים חסר אחת במצות לא תעשה כגון שעבר על לא תעשה אבל אם אית ליה למעבד מצות עשה ולא בעי למעבד לה מכין אותו כדי לעשות אלמא כייפינן ליה למעבד מצוה ולוה נמי כיון דמצוה עליה דידיה רמיא כייפינן ליה ומחתינן ליה בעל חוב אנכסיה. רש"י במהדורא קמא:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה כו'. פירוש בבבא בתרא פרק מי שמת נחלקו רבא ורב פפא דרבא אמר כי השעבוד שיש למלוה על הלוה הוא מן התורה הלכך אם מת הלוה והודה בשעת מיתתו שהיה חייב למלוה אי נמי דמית גו זמניה וקיימא לן לא עביד אינש דפרע בגו זמניה יכול המלוה לכוף היורשין שיפרעו לו רב פפא אמר שאין בידו כח לכופם דפריעת בעל חוב אינה אלא מצוה אם אמר הלוה איני רוצה לפרוע דלא ניחא לי למעבד מצוה מה יהיה הדין דבשלמא למאן דאמר שעבודא דאורייתא ממשכנין אותו בשלא ירצה לפרוע אלא לדידך דאמרת דליכא אלא מצוה היא אי אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי ותימא הוא ומה שואל היה דמסתמא לא היה חולק רב פפא על מה ששנינו המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים בני חורין ובכמה מקומות אמרו דנחתינן לנכסיה והכא נמי כיון דאנחנו מוציאין ממון למה לא נמשכן אותו ומתרצין דאההוא שתולה מעותיו ביד גוי דאיירי לעיל קאי והכי קאמר בשלמא למאן דאמר שעבודא דאורייתא פשיטא לי דאם תולה מעותיו ביד גוי נחייב אותו דהוה ליה כמו גוזל ממש כיון שחל השעבוד על הנכסים מן התורה והוא הבריחם ותלה אותם ביד גוי אבל לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אם אומר לא ניחא לי למעבד מצוה ותולה מעותיו ביד גוי ואין אנו מוציאין לו ממון שנמשכן אותו מה יהיה הדין ומהדרינן תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה כלומר במצות לא תעשה מחייבנא ליה מלקות אבל מצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו ה"נ אם אינו רוצה לפרוע לבע"ח מכין אותו עד שיפרע ואם אינו בעיר משמתין אותו ובכל מקום שאמרו מכין אותו עד שתצא נפשו רוצה לומר שאין שם שיעור ידוע אלא שיחלישו כח. תלמידי רבינו יונה ויובן פירושו בתוספות:
והריטב"א כתב וז"ל אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי לאו למימרא דבעי מיניה אם כופין אותו בכך אם לאו דהא משנה שלימה שנינו המלוה את חברו בשטר גובה מנכסים משועבדין ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין וגובה בב"ד משמע ועל כרחו של לוה אלא טעמא הוא דבעי אי אמר לא ניחא לי מאי אמרינן ליה ומה טעם אמרו חכמים לכוף אותו. אמר ליה תנינא בד"א שלוקה ארבעים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאמרו לו עשה סוכה ואינו רוצה מכין אותו עד שתצא נפשו כלומר ובמצות פרעון חובו עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו. כן פירש רבינו בשם רבינו הגדול הרמב"ן. והא דאמרינן דמכין אותו עד שתצא נפשו פרש"י מכין אותו קודם שיעבור על המצוה ויש בידו לקיים. אבל מצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו משום דכל שעתא ושעתא בקום ועשה קאי ואי עבר זמן המצוה לא מלקינן ליה כלל ע"כ. והא דאמרינן פריעת ב"ח מצוה פירש"י מדכתיב הין צדק דדרשינן שיהא הין שלך צדק והקשו עליו בתוספות דההיא הא אוקימנא בבבא מציעא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ואילו הכא פיו ולבו היו שוין כשלוה לפרוע והם שוין עכשיו שלא לפרוע לכך פר"י דנפקא ליה מדכתיב האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט ומצוה בעלמא הוא לדידיה דשעבודא לאו דאורייתא. הריטב"א ז"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל פרש"י ז"ל דנפקא לן מדכתיב והין צדק וכו' והר"י מקורביל הקשה עליו דהא מהאי קרא נפקא לן דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה ע"כ נראה דנפקא לן מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה דמשמע שעליו להוציא בעל כרחו ע"כ:
וז"ל הרא"ה ז"ל לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה פירוש דלית לזה שעבודא דאורייתא אלא מצוה בעלמא ופרש"י דהיינו מצוה שיהא הין שלך צדק וליתיה להאי פירושא דהא התם בב"מ מוקמינן ליה להאי קרא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב כו' אבל הנכון פריעת בעל חוב מצוה מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו גו' ומאן דאית ליה שעבודא דאורייתא מוקים ליה להאי קרא למימר דשמעינן מיניה דבעל חוב בזבורית ובוודאי רב כהנא מיפשט פשיטא ליה דאפילו לרב פפא נחתינן ליה לנכסיה אבל רב כהנא לא קאמר אלא מאי טעמא והא הוא דקשיא ליה כיון דליכא אלא מצוה כל היכא דקאמר דלא בעי למעבד מצוה אמאי נחתינן לנכסיה ומהדרינן תנינא בד"א במצות לא תעשה כו' עד שתצא נפשו והכא נמי בדין הוא דאיכא למכפייה בהכי ומיהו עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו ובנזיקין דכתיב באורייתא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לומר שכך מצותו לשלם ממיטב וזהו הנכון מפי רבינו נר"ו ע"כ:
וכתב רבינו חננאל ז"ל וכן דין היתומים שירשו מטלטלין דקי"ל מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ומשמע שמכין אותם מכת מרדות ואינו נכון כלל דאי הכי מאי איכא בין אבוהון ובין יתמי כיון דלתרווייהו כופין אלא ההיא מצוה דעל היתומים לאו מדאורייתא כמו הא דלוה גופיה אלא מצוה על היתומים מדרבנן קאמרי ומשום כבוד אביהן והכי מוכח בפרק מי שהיה נשוי גבי עובדא דקטינא דאביי דמעיקרא לא כייפינהו אביי למפרע חובת אביהם ואי אמרו נמי חמשים זוזי דמי קטינא כו'. אלמא לא כייפינן להו. ובתוספות תמהו דהא אשכחן דבמצות דרבנן כייפינן להו כגון במצוה לקיים דברי המת דאמרינן בפרק השולח כופין את היורשין ועושין אותה בת חורין ונ"ל שיש לחלק בין מה שצוה המת בנכסיו שבזה חייבין יותר משום כבוד אביהן הן מעצמן חייבין. ריב"ש זכרונו לברכה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה