כתובות פו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מכין אותו עד שתצא נפשו:
בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הרי זה גיטיך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום והלכה והניחתו בצידי רשות הרבים מהו אמר ליה אינה מגורשת מדרב ושמואל דרב ושמואל דאמרי תרוייהו והוא שצבורין ומונחין ברשות הרבים וצידי רשות הרבים כרשות הרבים דמו אדרבה מגורשת מדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך עד לאחר שלשים יום קנה ואפילו עומדת באגם מאי לאו היינו אגם והיינו צידי רשות הרבים לא אגם לחוד וצידי רשות הרבים לחוד איכא דאמרי אמר ליה מגורשת מדרב נחמן וצידי רשות הרבים כאגם דמי אדרבה אינה מגורשת מדרב ושמואל מאי לאו היינו רשות הרבים והיינו צידי רשות הרבים לא רשות הרבים לחוד וצידי רשות הרבים לחוד:
מתני' המושיב את אשתו חנוונית או שמינה אפוטרופיא הרי זה משביעה כל זמן שירצה ר' אליעזר אומר אפילו על פילכה ועל עיסתה:
גמ' איבעיא להו ר' אליעזר על ידי גלגול קאמר או לכתחלה קאמר ת"ש אמרו לו לרבי אליעזר אין אדם דר עם נחש בכפיפה אי אמרת בשלמא לכתחלה שפיר אלא אי אמרת ע"י גלגול מאי נפקא לה מינה דאמרה ליה כיון דקדייקת בתראי כולי האי לא מצינא דאדור בהדך ת"ש הרי שלא פטר את אשתו מן הנדר ומן השבועה והושיבה חנוונית או שמינה אפוטרופיא הרי זה משביעה כל זמן שירצה לא הושיבה חנוונית ולא מינה אפוטרופיא אינו יכול להשביעה רבי אליעזר אומר אע"פ שלא הושיבה חנוונית ולא מינה אפוטרופיא הרי זה משביעה כל זמן שירצה שאין לך אשה שלא נעשית אפוטרופיא שעה אחת בחיי בעלה על פילכה ועל עיסתה אמרו לו אין אדם דר עם נחש בכפיפה שמע מינה לכתחלה שמע מינה:
מתני' כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין יכול להשביעה אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותך אינו יכול להשביעה לא היא ולא יורשיה ולא את הבאים ברשותה אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו לא אותה ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לבית חמיה ולא נעשית אפוטרופיא אין היורשין משביעין אותה ואם נעשית אפוטרופיא היורשין משביעין אותה על העתיד לבא ואין משביעין אותה על מה שעבר:
גמ' שבועה מאי עבידתה אמר רב יהודה אמר רב
רש"י
[עריכה]
מכין אותו - קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיים:
והלכה והניחתו כו' - ועודנו שם לאחר שלשים:
והוא שצבורין - גבי מתניתין דקתני הקודם זכה אלמא רה"ר לא קני ליה לבעלים מידי אלא א"כ מגביהו הילכך לאחר שלשים לאו ברשותה הוא דליהוי גירושין חיילי:
צידי רה"ר - סמוך לכתלים שאין דרך בני אדם לעבור שם ולהתחכך בכותלים:
מתני' חנוונית - למכור יינו ופירותיו בחנות:
משביעה - שלא עיכבה בידה כלום:
אפוטרופיא - להכניס ולהוציא פירותיו ולשכור פועלים ולישא וליתן:
גמ' ע"י גלגול קאמר - דשמעיה לת"ק דאמר משביעה על האפטרופסות ולא על פילכה ועיסתה ואפילו ע"י גלגול שבועת אפטרופסות דכיון דשבועת אפטרופסות דרבנן [דהא לא קטען ליה תובע טענת ברי אלא רצוני שתשבע לי לא מגלגלין על ידה] שבועה אחריתי ואתא ר' אליעזר למימר היכא דהושיבה חנונית מיגו דמישתבעה אאפטרופסות משתבעה נמי על ידי גלגול על פילכה ועיסתה דמגלגלין מדרבנן:
או לכתחלה קאמר - דאפי' לא מינה אפוטרופיא משביעה על פלכה שהרי אפוטרופסת היא:
בכפיפה - בתוך קופה אחת:
שפיר - דאמרה ליה הואיל ומשבעת לי על פילכי איני יכול לסבול קפדנותך:
מאי נפקא לה מינה - הרי נתחייבת לו שבועה ומה יקשה לה גלגול זה אם לא עיכבה כלום:
הואיל וקא דייקת בתראי - אינך אוהב ומאמין אותי ולא מצינא דאידור בהדך:
הרי שלא פטר - שלא כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך:
נדר - שנודרת לו יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם עיכבתי משלך כלום כדאמר במסכת גיטין (דף לד:) נמנעו מלהשביעה התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה:
מתני' אינו יכול להשביעה - בגמ' מפרש מהי שבועה פטרה:
אבל משביע הוא את יורשיה - אם גירשה ומתה ויורשיה תובעין הימנו כתובתה נשבעים שבועת יורשין המפורשת במסכת שבועות (דף מה.) שבועה שלא פקדתנו בשעת מיתה ולא אמרה לנו קודם לכן ולא מצאנו בין שטרותיה ששטר כתובתה פרוע:
ואת הבאים ברשותה - אם מכרה כתובתה לאחרים ונתגרשה ומתה והלקוחות תובעין אותו נשבעין אף הן שבועת היורשין:
אבל יורשיו משביעין אותה - אם נתאלמנה והיא או יורשיה נפרעין מן היתומים צריכים שבועה שהרי לא פטרן אלא ממנו אם תגבה כתובתה בחייו:
לבאין ברשותי - אם אמכור נכסי ואת באה ליפרע מלקוחות:
הלכה מקבר בעלה כו' - זו שפטרה בעלה מן השבועה והכי תני בהדיא בתוספתא דאהך שפטרה קאי:
לבית אביה - שלא נתעסקה שוב בנכסים:
על העתיד לבא - על עסק שלאחר מיתה שלא עיכבה בידה כלום דהשתא נכסים דיתמי נינהו ולא מהניא בהו פטור דידיה:
על שעבר - על עסק שבחיי בעלה:
גמ' שבועה מאי עבידתה - איזו שבועה סתם שאשה חייבת לבעלה או ליורשיו דקתני דכי לא פטרה משביעה וכי פטרה אין משביעה:
תוספות
[עריכה]
אינה מגורשת מדרב ושמואל. הרבה יש לתמוה היכי פשיט מדרב ושמואל דבעי למימר דצידי רה"ר כרה"ר והא רמי בר חמא גופיה מיבעי ליה בצידי רה"ר מכלל דבהניחתו ברה"ר פשיטא ליה דאינה מגורשת וי"ל דדייק מסיפא דמילתיה דמדקאמר דבסימטא לא מהני תפיסה מכלל דבצידי רה"ר מהניא מיהו לאיכא דאמרי מדמה צידי רה"ר לסימטא:
וצידי רה"ר כרה"ר דמו. תימה דבריש אלו נערות (לעיל דף לא:) אמר דלענין מיקנא קני בצידי רה"ר:
אדרבה מגורשת מדרב נחמן כו'. מדלא קאמר אדרבה מגורשת מדרב ושמואל גופייהו דאמרי בסימטא לא מהני תפיסה מכלל דפשיטא ליה דסימטא עדיפא לענין קנין טפי מצידי רה"ר אבל אגם וצידי רה"ר בעי לדמויי אהדדי אלמא לענין קנין סימטא עדיף מאגם וקשה לרשב"א דלעיל בשילהי האשה שנפלו (דף פב.) אמר רבי יוחנן האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תיקני עד לאחר שלשים קנה אפילו עומדת באגם וא"כ כל שכן אם היא עומדת בסימטא והיכי אמר ר' יוחנן לעיל דתפיסה מהני בסימטא דר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו אפילו בסימטא:
האומר לחבירו משוך פרה זו כו'. בדאמר לו מעכשיו מיירי כדאוקי לעיל בסוף האשה שנפלו (דף פב.) וגבי גט נמי דבעי רמי בר חמא איירי נמי בדאמר מעכשיו דאי לא אמר מעכשיו כיון דאין הגירושין אלא לאחר שלשים היה צריך שיהיה אז בחצירה וקשה דהיכי פשיט מדרב ושמואל דהתם מאי מעכשיו איכא ונראה דהכי פשיט כי היכי דהתם אע"ג דמן הדין דמשעת מיתת האב הנכסים בחזקת יתומים בכל מקום שהם אפ"ה אם הם ברשות הרבים לא קנו יתמי ה"נ היכא דאמר לה הרי זה גיטיך מעכשיו ולא תתגרשי בו עד לאחר שלשים דמן הדין יש לה לזכות בגט מיד לאחר ל' יום בכל מקום שהוא אפילו הכי ברה"ר אינה מגורשת:
רבי אליעזר אומר על ידי גלגול. לא כפירוש שפירש הקונטרס דת"ק סבר דאין מגלגלין בשבועה דרבנן דהא בפ' כל הנשבעין (שבועות דף מח:) מסקינן דמגלגלין בדרבנן וליכא מאן דפליג אלא טעמא דת"ק דאמרה ליה כיון דדייקת כולי האי לא מצינא דאידור בהדך ירושלמי מאי טעמא דרבנן אם אתה אומר כן אין שלום בבית לעולם שברה כלים מאי את עביד לה כשומרת חנם או כשומרת שכר מסתברא אפילו כשומרת חנם אינה אם אין את אומר כן אין שלום בבית לעולם:
נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך. בירושלמי מפרש כגון שנתן לה רשות לעשות יורשיה אפוטרופין ואת הבאים ברשותך צריך לפרש שאר בני אדם נכרים שעשאתן אפוטרופין מחמת שנתן לה רשות תימה אמאי נקט נדר דנדר לא שייך אלא באלמנה כדמוכח בהשולח (גיטין לד:) דתיקן ר"ג שתהא נודרת כו' ועליך לא שייך אלא בגרושה ויש לומר דאיידי דנקט בסמוך נדר גבי יורשין נקט נמי ברישא ומיהו בגמ' לא שייך לשנויי הכי דקתני בברייתא נדר ושבועה והתם לא מיירי ביורשים כלל:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ט (עריכה)
לח א ב מיי' פ"ט מהל' גירושין הלכה ג, טוש"ע אה"ע סימן קמו סעיף ב:
לט ג מיי' פ"ט מהל' שותפין הלכה א, סמג עשין מח, טוש"ע אה"ע סי' צז סעיף א ב וטוש"ע ח"מ סימן צג סעיף א:
מ ד מיי' שם הלכה ד, סמג שם, טוש"ע אה"ע שם סעיף א:
מא ה ו מיי' פט"ז מהל' אישות הלכה יט ופט"ו מהל' מלוה הלכה ז, סמג עשין מח, טוש"ע אה"ע סי' צח סעיף א ב וטוש"ע ח"מ סי' עא סעיף א וסעיף יז:
מב ז מיי' פט"ז מהל' אישות הלכה כ, טוש"ע אה"ע שם סעיף ג ד וח"מ שם סעיף יז:
מג ח מיי' פ"ט מהל' שותפין הלכה ד, סמג עשין מח ופב, טוש"ע אה"ע סי' צח סעיף ד:
ראשונים נוספים
- והלכה והניחתו בצדי רשות הרבים: וראיתי להרשב"א שכתב דלענין הלכה גט ופרה שוין וכל שלא אמר מעכשיו והניחתו בצדי רשות הרבים אינה מגורשת (וכו') ורמי בר חמא ורב חסדא הוו סברי דהא דר"נ הויא בלא מעכשיו, וליתא דבמעכשיו הוא, ולפיכך כל שלא אמר מעכשיו בגט אינה מגורשת ובפרה לא קנה. ואם אמר מעכשיו בפרה ובגט הויא לה מגורשת ואינה מגורשת דמספקא לן (בקדושין עא, ב) אי חזרה הוי אי תנאה הוי כמו שהזכרתי הלכך כיון שהניחתו ברשות שאינה שלה הויא לה ספק מגורשת. אלו דבריו ז"ל (מגיד משנה הל' גירושין פ"ט ה"ג).
- אבל יורשיו משביעין אותה: ולא שבועה דלא פרעתיך קאמר, דההיא אינה במשנה, ורב פפא הוא דאשמועינן כדאיתא בשבועות (מא, א) אלא אפוטרופא שנעשית ואפוגמת כתובתה קאמר כדאיתא ואיכא דמפרש (עי' רמב"ן בשם יש מי שאומר) שכל פטורין אלו שבמשנתנו אינן אלא על דברים שנשתמשה בחיי בעלה, אבל דברים שנשתמשה בהם לאחר מיתת בעלה לא, לפי שכבר נתרוקן זכות הנכסים ליורשין או אצל הלקוחות, ואין תנאי שלו מועיל לנכסים שאינם שלו, וכן נראה מלשון רש"י ז"ל (בד"ה על העתיד ולפי דבריהם כי כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך, היורשין משביעין אותה אפילו על מה שנשתמשה בחיי בעלה, שלא פטרה אלא ממנו לפי שהיא או יורשיה בושין ממנו יותר, שהיה יודע בעסק הנכסים יותר ואין מעיזים פניהם, אבל בבנו ובבאים ברשותו מעיזין ומעיזין, וכל שכן בפגימת הכתובה דטוען ברי שאינן מעיזין בו אבל בבנו מעיזין , וכי כתב לה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאין ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך, אין היורשים יכולים להשביעה על אפוטרופסות שנעשו בחיי האב, אבל אם אפוטרופסות לאחר מיתת האב כגון שמנתה אותן ברשותו לזמן ידוע ומת הוא בינתים, הרי אלו נשבעין ליורשין ולבאים ברשותו.
- והא דתנן הלכה מקבר בעלה לבית אביה, מפורש בתוספתא (פ"ט ה"ה) מן השבועה קאי, וכדפירש רש"י. ולפי מה שפירשנו, דוקא בכותב לה אין לי ולא ליורשי, דאי לא כתב אלא לי, הא אמרינן דיורשיו משביעין אותה אף לשעבר, והא דאצטריך למהדר ולמתני שאין היורשין משביעין אותה לשעבר הכי קאמר, אף על פי שמשביעין אותה על העתיד אין משביעין אותה על שעבר, כלומר, דאפילו בגלגול אין משביעין אותה, דכל שנפטר בדבר מידי שבועה מחמת תנאי, אפילו בגלגול אינו נשבע עליו, ומהכא שמעינן לה.
- ואיכא מאן דאמר (רמב"ן בשם העטור) דעל ידי גלגול ודאי נשבעת, ולפי זה, הא מתניתין יתירא היא ולומר שלא נפטרה אלא לשעבר, אבל משבאו נכסיו לרשות יתומין ואפילו בין מיתה לקבורה לא. ומיהו לרב מתנא דאמר בגמרא דאפילו בין מיתה לקבורה אין משביעין אותה והיינו לשעבר, היא גופא קמשמע לן, וקצת ראיה יש להם מן התוספתא כמו שנכתוב לקמן בסייעתא דשמיא.
- נמצא עכשיו, דכל הפוטר את חבירו מידי שבועה וכתב לו נדר ושבועה אין לי עליך, לא האמינו אלא עליו לבד, אבל יורשיו משביעין אותה שלא נפרעה משל אביהם בחייו. ואם האמינו עליו ועל יורשיו, אינן יכולין להשביע על ספק מה שנעשה בחיי אביהם, אבל על טענת עצמם כגון שטענו עליו שהם פרעוהו, משביעין אותו, שאין תנאי מועיל במה שנעשה לאחר שנתרוקן רשות הנכסים אצל יורשים, שאין נכסים אלו מעתה שלו אלא של אחרים, והוא הדין ללקוחות.
- אבל בירושלמי (בפרקין ה"ה) גרסינן: כתב לו נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך כו', רבי יוסי ורבי יונה תרוייהו אמרין, לא סוף דבר כלים שנשתמשה בהן בחיי בעלה, אלא אפילו כלים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה, אלמא תנאי מועיל אף לאחר שנתרוקנו הנכסים אצל היורשים. והא דקתני נדר ושבועה אין לי עליך כו', אבל היורשים משביעין אותה, על דברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה דוקא קאמר, שעל כלים שנשתמשה בהן בחייו הרי היא פטורה לגמרי בתנאי שהתנה שלא יהא לו נדר ושבועה עליה. והוא הדין לפוגמת כתובתה מחמת פרעון שקבלה בחיי בעלה, אינה נשבעת ואפילו ליורשין, וכן יורשיה ולקוחות שלה שפגמו כתובתה מחמת פרעון שקבלה בחיי בעלה, אינה נשבעת, אבל פגמה כתובתה לאחר מיתת הבעל, כגון שאמרו ליורשים לא קבלנו מכם אלא מנה, בזו היורשין משביעין אותה, אלא אם כן כתב לה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך ועל יורשיך. ואם כתב לה כן, אפילו על פגימת שטר של אחר מיתת הבעל אין היורשין משביעין אותה, לפי שהאב האמינו על נכסיו, וכאילו לא הורישו אלא מה שיותירו הנכסים על כתובתה.
- והא דקתני הלכה מקבר בעלה לבית אביה אין היורשין משביעין אותה על שעבר כו', בשלא כתב לה [אלא] נדר ושבועה אין לי עליך, ולפיכך אין היורשין משביעין אותה לשעבר, אבל משביעין אותה על העתיד לפי שלא פטרה אלא ממנו. אבל אם פטרה בין ממנו בין מיורשיו, אפילו הלכה מקבר בעלה לבית חמיה ונעשית אפוטרופא, אין היורשין משביעין אותה. והוא הדין כשכתב לה דלא נדר ונקי נדר כדאיתא בגמרא וגרסינן (בתוספתא שם) כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך, אין היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי במה דברים אמורים בזמן שהלכה מקבר בעלה לבית אביה, אבל הלכה מקבר בעלה לבית חמיה, אפילו כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך, היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי הרי שאנו למדין מרישא דתוספתא, דבכותב נדר ושבועה אין לי עליך בלבד, שאין היורשין יכולין להשביעה על דברים שנשתמשה בהן בחיי בעל, כפי הפירוש הזה השני. ואף על פי שנראה כטעות בסופה של תוספתא, דאפילו כשהלכה מקבר בעלה לבית חמיה ונעשית אפוטרופסית לנכסיהן, משביעין אותה על דברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה. והא דתנן אין היורשין משביעין אותה לשעבר, ואפשר שעל ידי גלגול קאמר, וכדברי מי שאומר, דמי שפטר את חברו מן השבועה בדבר ונתחייב לו שבועה ממקום אחר, מגלגל עליו את הכל, ויהיה להם סיוע מכאן כמו שכתבתי למעלה.
- ומקצת ספרים ראיתי דגרסי בסיפא של תוספתא, היורשין משביעין אותה על דברים שנשתמשה בהם לאחר מיתת בעלה. וגרסא אחרת ראיתי בתוספתא זו, כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך, אין היורשין יכולים להשביעה בדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה, במה דברים אמורים כשהלכה מקבר בעלה לבית אביה, אבל הלכה מקבר בעלה לבית חמיה, אפילו כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך, היורשים יכולים להשביעה בדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת ולפי גרסא זו, לא יהא לנו ראיה מכרעת על אחת מן הפירושין כלל.
- ונראה לי פירושא לפי הגירסא הזו, דדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה דרישא, היינו בין מיתה לקבורה וכדרב מתנה, והלכה מקבר בעלה לבית חמיה היורשין משביעין אותה בדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה, כשנעשית אפוטרופא על נכסיהן.
- ובאין ברשותה דקתני במתניתין, מפורש בתוספתא אלו הן הבאין ברשותה, כל שמכרה להן או נתנה להן במתנה. ואם תאמר, למאי דפירשו בגמרא דפטור, שבועה זו של אפוטרופיא שנעשית בחייו יורשין ולקוחות מאי עבידתייהו, יש לומר כשמנתה אפוטרופיא על נכסיו לזמן ידוע למחצה לשליש ולרביע, ולפיכך אם מת נעשית אפוטרופיס על היתומים, ועל הבאין ברשותו נמי כגון שמכר או נתן להם כל נכסיו, ואם מתה היא, אפשר שגם יורשיה והבאין ברשותה שמכרה להן זכות שיש לה בנכסים שנעשית אפוטרופסית, אלא שאין נראה כן דעת מקצת הגדולים, וגם הרי"ף בבבא מציעא בפרק המקבל. אי נמי, אפשר לפרש כשנתן לה רשות בפירוש, וכן פירשו בירושלמי והוא שנתן לה רשות שיהו בניה אפוטרופסים.
- ולפי הפירוש הראשון שכתבתי, דכתב לה נדר ושבועה אין לי עליך, היורשין משביעין אותה ואת יורשיה אפילו על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה, נראה לי דעל כרחין אי אפשר לפרש הבאין ברשותו לקוחות, דלקוחות על אפוטרופיא שנעשית בחייו מאי עבידתייהו, אלא מפרשין באין ברשותו ממונה שמנה לפקח על נכסיו, דלא פירשו בתוספתא אלו הן הלקוחות, אלא מפרשין הבאין ברשותה בלבד, ובאין ברשותו ובאין ברשותה אין פירושן שוה. וכן יש קצת מן המפרשים שפירשו כן. ומיהו למאי דאוקימנא בגמרא אפוגמת כתובתה, , אפשר לפרש נמי באין ברשותו לקוחות, כשתבא לגבות כתובתה משביעין שלא עכבה משל בעלה כלום (שיכנס) לה בפרעון לכתובתה (רשב"א בשטמ"ק).
- אמר רב יהודה אמר רב על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה וכו': [דדוקא על אפוטרופיא פוגמת האמינה מן הסתם אבל משבועת עד אחד שהעידה שהיא פרועה לא האמינה מן דטפי מעד לא הימנה, ודכותה בפרק שבועת הדיינין (מב, א) בתלתא הימניה בארבעה לא הימניה, אלא אדדחו משום דתרי כמאה, ודייקינן נמי דאדכרו כולהו לפטורה במתניתין ובגמרא כדמהך, ושמע מינה לא מפטרה בסתמא אלא אם כן פטרה בפירוש על כך׀ (רשב"א בשטמ"ק).
בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא עד לאחר שלשים יום והלכ' והניחתו בצידי ר"ה מאי אמר ליה אינה מגורשת מדרב ושמואל וכו' וצידי ר"ה כר"ה דמי:
אדרבה מגורשת מדר"נ וכו' מאי לאו היינו אגם היינו ר"ה תמי' לי מילתא אמאי שקלו וטרו והלא פלוגתא דר"ח ורבנן היא בלי ר"ה והלכתא כרבנן דאמרי צידי ר"ה לאו כר"ה דמי בין לענין שבת וכמו כן לענין קנין כדאיתא בפ' אלו נערות י"ל דשנא היא דלאו אתו צידי רשות הרבים לענין קנין ממש אלא לדון את הדבר המונח בו חשוב כמונח ברשות הבעלים שקבלו אותו אם לאו והיינו דמייתינן לה ההי' דלעיל דגבי יתומים לענין תפוס מטלטלים דאתיא לומר כי כשהמטלטלי' של יתומים מונחים שם אינם כמונחים ברשותם גמור לעכב בתפיסות ב"ח ואע"פ שבדרך אמת אפי' הוה קיימי ברשות הרבים מטלטלין דיתמי נינהו וכן ההיא דפרה אם משך שקנינהו במשיכה אלא שאינו צריכים שתהא הפרה עומדת בזכות זוכה בסוף שלושים יום והא נמי להא דמי' ובפי' שמעת' נחלקו רז"ל כי הראב"ד ז"ל ובתוס' פי' דמיירי באומר הרי זה גיטך מעכשיו ומשום דקשי' להו שאם לא אמר מעכשיו שאע"פ שהיה מונח בחצרה בסוף ל' יום אינה מגורשת כלל דה"ל טול גיטך מעל גבי קרקע שלא אמר כלום כדאית' בפ' הזורק ובדוכתא אחריני במס' גיטין ותו דהא דרב נחמן דמשוך פרה זו דמייתי עלה ע"כ דהא אסיקנ' בפ' האשה שנפלו לה נכסים לרבנן ורב דרמי אליבא דר"י דאי לא אמר מעכשיו לא קנה כלל הילכך הכא בדא"ל מעכשיו והקשה רבי' הגדול ז"ל שאם אמר מעכשיו הו' ע"כ כי אמר לא תתגרש בו אלא לאחר שלשים יום דמספק' לן אי תנאי הוה (ואי) [וא"כ] ספק מגורשת לד"ה כיון שהגט ברשות' לסוף שלשים יום ומספק' לן אי תנאי הוא כל זמן שלא חזר בו והכי נמי לא שנא שאין לומר ענין שלישי שכך אמר לה שיתחילו גרושין מעכשיו ולא יגמרו אלא [לאחר] שלשים יום שא"כ כ"ש שהיה לומר כן באומר מהיום ולאחר שלשים יום אלא ודאי לא אמרינן (היכי) [הכי] שאין גירושין א' נקנין לחצאין וא"כ הכא נמי אי סברת מספקא לן אי תנאי הוה אי חזרה הוה תהא ספק מגורשת לד"ה בין שיהיה צידי ר"ה כר"ה או שיהא כחצירה או שיהיה נשרף דהא א"א תנאה הוה לסוף שלושים מגורשת למפרע משעת נתינת הגט לידה דהכא (לא) קאמר לה תתגרש מעכשיו אם לא אחזור בתוך שלשים יום ואם אתה בא לדון ולומר כי הלשון הזה שאמר לה חזרה הוה כיון שאמר ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום ולפי שיהא הגט קיים ברשותה לאחר שלשים יום שיהא הגירושין חלין אם הכי הוא כאלו לא אמר מעכשיו כלל ולמה הוצרכו להעמידה באומר מעכשיו דווקא ועוד דאי מימרא דר"ג במעכשיו היא אפי' עומדת ברה"ר נמי קונה הוא מעכשיו דהכי אמרינן בפ' האשה דכי אומר מעכשיו קנה ואפי' בעומדת באגם הא פרישנא התם דאגם לאו דוקא אלא לומר שאפילו היה ברשות המוכר קנה משום שדרך בהמות לעמוד באגם נקט אגם דהא לגבי ממין יש בו גוף הפירות כל האומר בלשון הזה לא הוה לשון מסופק אלא ה"ק גופיה קנה מהיום ופירי לאחר שלשים יום כדרך שאמרו באומר מעכשיו ולאחר ל' יום ולפיכך צריך שיהא הגט עומד לאחר שלשים יום קיים במקום שהוא חשוב רשותה ואין בזה משום טלי גיטך מעל גבי קרקע דכיון שנתן הגט ביד מתחילה לשם גירושין קרינא ביה שפיר ונתן בידה ולא אמרינן טלי גיטך מעל גבי קרקע אלא בשהניחו מתחלה בידה או בחצרה לשם פקדון אבל זו כבר זכתה בגט (להלוה) שלה להתגרש בו אלא שהתנה עמה שלא תתגרש בו בנתינה אלא לאחר שלשים יום ומשלשים יום ואילך חלין לכך צריך שיהא קיים בידה או בחצירה או במקום שהוא חשיב רבותא ומספקא לן כיון שכבר זכתה בגופה של גט והניחו (בר"ה או) בצידי רשות הרבים אי חשוב כר"ה או לא כיון שאין ההנחה עכשיו בשעת חלות הגירושין כדפירש"י לעיל והא דאמר רב נחמן משוך פרה זו אליב' דרמי בר חמא בלא מעכשיו היא כפשטה ה"ל דבממון זוכה הוא במשיכה זו לאחר שלשים יום כשהממון עומד קיים באגם וכיוצא בו הראוי לקנות בו ואעפ"י שבשעת הקטן ליתא במשיכה בעולם וכשם שהאשה מתגרשת לאחר שלשים יום בתנאי של קודם שלשים יום ופליגי אדרבנן משמיה דר"י ואיהי אמר לך דרבנן ורב דימי פליג ורב נחמן דאמר כרב דימי דאמר קנה ומוקים לה לההיא בשלא אמר מעכשיו אבל אנן לא קיימא לן הכי אלא כדאוקימנא התם דרבנן ורב דימי לא פליגי והא דאמר מעכשיו הא דלא אמר מעכשיו וכל האומר מעכשיו קונה לגמרי ואפילו עומד ברשות הרבים וכל שלא אמר מעכשיו לא קונ' שכל משיכה שאינה קונה לשעת' אינו קונה לאחר כן ולא דמי לנתינת הגט והתם מתגרש' בסוף שלשים יום מדין חצירה משא"כ בזו שלא הקנה במשיכה זו והא דר"נ מוקמי' לה באומר מעכשיו כי היכי דניקום אליבא דהלכתא. ולענין גיטין קי"ל דכל שאמר מעכשיו הרי זו ספק מגורשת לעולם ואפי' נשרף הגט או שעמד בחצירה דאגם וצידי ר"ה וסמטא אינם חשובים שלה שתתגרש מדין חצירה דכיון שבממון לא קנה אף באגם כדאסיקנא בפ' האשה לענין גט נמי אינה מגורשת בו כלל וזה דעת הרי"ף ז"ל שהשמיט כל הסוגיא הזאת לגמרי ולא הביא אלא מה שאומר בפ' האשה כי משם יצא לנו הפסק הנכון בין לענין ממון בין לענין גט זו שיטת רבינו ז"ל והיא הנכונה:
מתני' המושיב את אשתו חנונית או שמינה אפטרופיא : פירש"י ז"ל חנונית למכור יינו ופירות בחנות אפטרופס להכניס ולהוציא פי' ולשכור פועלים ולישא וניתן בתוך הבית. הרי זה משביע' כל זמן שירצה, פי' משביע אפי' בטענות שמא ככל אותם הנשבעי' שלא בטענה ושבועה זו וכל השנויות במשנ' דעת הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל שהם בנקיטת חפץ כעין דאורייתא ולא כדברי רש"י ז"ל וכדבעינן לפרושי בתלמודא ר"א אומר אפי' על פלכה ועל עיסתה ולית הלכתא כוותי' ומיהו ע"י גלגול מודו רבנן שיכול להשביע לפום מסקנא דתלמודא דאוקימנא פלוגתייהו דלכתחלה:
כתב לה נדר ושבועה וכו': פי' כתב לאו דוקא דה"ה באמירה וכל שהוא פוטר או מחילה באמיר' בעלמ' סגי כדכתיב' בפ"ק דקדושין והא דנקט נדר ושבועה משום דבאלמנה הבאה לגבות מן היתומים הרשות ביד היתומי' להדירה בבית דין או להשביעה חוץ לב"ד כדאיתא בפ' השולח ולכך צריך לפטרה בפירוש משניהם שאם לא פטרה אלא מאחד מהם הרי היא חייבת באידך ונקט הכא ברישא גבי דידיה למ"ד שאף בגרושה דינה כאלמנה ולמ"ד התם בגרושה דינה בשבוע' לחוד נקט רישא אגב סיפא:
דין אבל בעלמא כל שחייב לחבירו שבוע' ופטרו ממנו הרי הוא פטור מכל נדר וכן אם הי' חייב נדר ופטרו ממנו פטור מכל שבועה זו שיטת רש"י ז"ל והיא הנכונה וכל שפטרו משבועה או מנדר אינו יכול להשביעה אפילו על ידי גלגול אבל משביעה היא את יורשיה שבועת יורשים כשבאים לגבות ממנו ואת הבאים ברשותה פי' בתוס' אלו הם באים ברשותה כל שמכרה או נתנה להם כתובתה וכן פי' רש"י ז"ל אם מכרה כחובתם לאחרים ונתגרש' ומתה ולקוחות תובעין אותו נשבעין אף הם שבועת היורשין כלומר נשבעין שאינם יודעים ולא אמר להם המוכר ששטר זה פרוע כולו ולא מקצתו וכי תאמר אמאי נקט רבינו ז"ל לגבי לקוחות כשנתגרשה ומתה הא כיון שנתגרשה יכולים הם לתבוע כתובתה וי"ל דנקט ליה רבינו ז"ל לגבי הלקוחות כשנתגרשה ומתה משום דבחיי' אינו גובין בשבוע' עד שתשבע היא בעצמה שלא פטרה אלא כשהיא באה לגבות לעצמה על ידה או ע"י שלוחה אבל לא לגבי לקוחות שלה אבל אין לומר שכתב כן רבינו ז"ל משום דבחייה אף לקוחות שלה כמוה לגבות שלא בשבועה כיון שנפטרה שאין סברא לומר כן, ומיהו אין פירושו מחוור לרבינו דודאי כל שבחייה מאחר שפטרה משבועה יכולים הם לגבות בשבועת היורשין אבל היכא שלא פטרה משבועה נראין דברים ודאי שאין באי כחה גובין בחיי' עד שתשבע היא עצמה שהרי אם הודית שהיא פרועה נאמנת היא מתוך שיכולה למחול וה"ה לב"ח שמכר שטרו שאם לא כן נמצא שיכול לגבות חובו או כתובת אשה ומוכרין אותה לאחרים וגובין אותה בשבוע' היורשים כדאמרינן הכא ויש אומרים שכ"מ שאמרו שהמוכר צריך לישבע כופין אותו באי כחו לישבע אפילו בנותן שאין עליו אחריות דכיון שאין לו זה לגבות אלא בשבועתו אדעתא דהכי זבין ויהיב והוא בכלל אחריות דנפשיה הוא ומדעת רבינו בשם רבו ז"ל ומקצת רבותינו ז"ל מפקפקי' בדבר הזה דהא מהיכי תיתי שאין זה בכלל אחריות ובכל אחריות אמרי' אחוי טרפך שטרפך בעדים ואשלם לך ואלו לעורר על השדה ללוקח ואומר לו ישבע לי המוכר שלך שלא גזלה ממנו לא אשכחן דחייב מוכר באחריות דמחייב לאשתבועי' ליה:
ותו קשיא לן שאם זה בכלל שום אחריות המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו האיך הוא פטור מדין אחריות נימא הרי הוא ודאי אדעתא דהכי לא נחית וזה בכלל אחריות דנפשיה הוא שלא יבא ללוקח נזק מחמת מעשיו והלא דברים ק"ו ומה כשהפסידו במעשיו אינו חייב מדין אחריות מפני שאינו רוצה לישבע יהא חייב ודבר זה צריך עיון גדול ובמקומו במסכת שבועות פיר' בס"ד. ומיהו דכ"ע אינו מחייב את הלוקח להביא לישבע למוכר שהוא המלוה עצמו כשהוא קיים אבל מחייבין להשביע את היורשין אע"פ שמכרוהו כיון שאף הם אין עליהם אלא בשבועת היורשין. אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואוקימנ' במס' שבועות כשמתה היא תחילה דאם מת הבעל תחילה הוה לי' מת לוה ואח"כ מת מלוה שאין היורשין גובין כלום שכבר נתחייב מלוה שבועה לגבי לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו:
נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי וכו': אשמועינן הך סיפא דס"ל לתנא דמתני' דכי היכי דמהני נאמנות לגבי לוה גופיה הכא נמי מהני על יורשי הלוה או על הבאים מכחו אם האמינו עליהם בפי' וע"כ הבאים מרשותו ששנינו בכאן היינו אותן שמכר או שנתן להם נכסים וכשפי' בתוס' על הבאים ברשותה וכן פירש רש"י ז"ל ואע"פ שאמרו הבא לפרוע מנכסי יתומים או מנכסי' משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ההיא בדלא המני' לוה עלייהו אבל כי הימניה תנאי ממון הוא וקיים ואין בזה משום מודה במקום שחב לאחרים שאינו נאמן דהא כי הימניה למלוה עדיין לא באו הנכסים לרשותם של אלו ועל נכסיו הוא דכתב נאמנו' אבל סל משועבדי' הקודם הנאמנות פשיטא דלא מהני הנאמנו' אבל הגאונים ז"ל הסכימו כולם וכן דעת הרמב"ם ז"ל דלגבי יורשי' מהני נאמנות אבל לגבי הלקוחות לא דבשלמא יורש כרעא דאבוה והרי הוא כאלו הנכסים ברשותו של לוה עצמו בשעת גוביינ' משא"כ בלקוחות ומ"ש במשנתינו שהבאים ברשותו אין משביעין אותו אינו ר"ל בשביל לקוחים אלא כגון אפטרופס שמינ' על נכסיו א"נ שנתן נכסיו במתנת ש"מ דכיורש שווי' רחמנא א"נ שמכר אלו נכסים במהיום ולאחר מיתה כלומר שיוכל לחזור בו בחייו והרבה האריך בזה רבינו הגדול ז"ל בספר הזכות למצא פתח וזכות לגאונים ז"ל בשיטה זו אבל דברים רחוקים והאמת יורה דרכו:
גמרא איבעי' להו ר"א ע"י גלגול קאמר או לכתחלה קאמר ואסיקנא דלכתחלה קאמר ובהא פליגי רבנן אבל ע"י גלגול מודו וכן הלכתא:
הלכה מקבר בעלה לבית אביה: פי' רש"י ז"ל כדברי האמוראים ז"ל [*) הלשון משובש ומוטעה ויעויין בשטמ"ק והמעיין יתקן לעצמו את הלשון. (המו"ל)] דר' יוסי סבר דארישא ממש קאי שלא האמינה עליו אבל בסופה שהאמינה עליו יורשי' לא האמינ' אלא על מה שנתעסקה בחייו אבל מה שנתעסק' אחריו ברשות יתומים אינו יכיל להאמינה כיון שהעסק לא הי' בעוד שהנכסים שלו וברישא שלא האמינ' עליו אף על שעבר שנשתמשה בחייו בנכסי' משביעין. ובתוס' נמי משמע דארישא קאי דגרסי התם כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין משביעין אותה בדברים שנשתמשה בהם בחיי בעלה בד"א בזמן שהלכה מקבר בעלה לבית אביה אבל הלכה מקבר בעלה לבית חמיה היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהם בחיי בעלה ע"כ ולכאו' פליגי אמתני' בתרתי חדא דאלו במתני' קתני כתב לה נדר ושבועה אין לי עלייך יורשין משביעין אותה בדברים שנשתמשה בהם בחיי בעלה בד"א בזמן שהלכה וכו'. והא בתוספ' קתני שאין משביעין אותה ה"מ בפירעון כתובה או על אפטרופס שעשתה לאחר מיתת הבעל אבל לא על אפטרופס שעשתה בחייו. ובתוספ' קתני היורשים משביעי' אותה לשעבר ומתני' קתני שאין משביעין אותה לשעבר וזה תימא שאפי' לא האמינה אלא עליו למה משביעין אותה לפי שהלכה לבי' חמי' אבל י"ל שע"י גלגול קאמר כי מתוך שמשביע אותה על העתיד מגלגלין עליה לשעבר וש"מ דלא מהני פטור שבועה שלא להשביע ע"י גלגול, והגאוני' כתבו שהפוטר לחבירו משבועה אינו משביעו אפילו על ידי גלגול ומשמע דסבר להו דליתא להך תוספת' דמתנה כמאן דפסק לן ברישא אסיפא ולדידיה הוא דקתני שאין משביעין אותה על ידי גלגול שאלו לכתחלה פשיטא כיון שהאמינה עליו ועל יורשיו ולמ"ד בגמרא דלשעבר היינו דברים שנשתמשה בחיי בעלה פשיטא שאין משביעין אותה אפי' ע"י גלגול וכיון דכן ה"ה למ"ד דלשעבר היינו שבין מיתה לקבורה דאפילו פטורים ליה דלא פליג בה כלל וכן פי' רש"י ז"ל אסופה ע"כ:
שבועה מאי עבידתה,: פי' רש"י ז"ל איזה היא שבועה שתהא האשה חייבת לבעלה או ליורשיו דקתני דכי לא פטרה משבועה וכי פטרה אין משבועה אמר רב יהודא על אפטרופא שנעשית בחיי בעלה:
מתני' המושיב אשתו חנונית או שמינה אפוטרופוס ה"ז משביעה כ"ז שירצה דא"א אפילו על פלכה ועיסתה. פי' ת"ק סבר אם הושיבה חנונית למכור יינו או פירותיו או שעשאה אפוטרופסות על נכסיו להשכיר פועלים ולפורען ולישא וליתן ממונו אז הוא רשאי להשביעה כ"ז שירצה שלא גזלה ממנו כלום. ואע"פ שאינו טוען טענות ודאי אלא טענות ספק אני חושש שמא גזלתני כדתנן בשבועות ואלו נשבעין שלא בטענה. השותפים והאריסין והאפוטרופין והאשה הנו"נ בתוך הבית. ואמרי' התם מאי שלא בטענה. שלא בטענות ודאי אלא בט"ס אבל אם לא הושיבה חנונית ולא אפוטרופסות א"י להשביעה ור"א סבר אע"פ שלא עשאה אפוטרופיא הוא יכול להשביעה על פלכה שהוא מע"י שלא גזלתה ועל עיסתה שהיא אופה לו הפת תניא הרי שלא פטר את אשתו מן הנדר ומן השבועה והושיבה חנונית או שמינה אפוטרופיא ה"ז משביעה כ"ז שירצה לא הושיבה חנונית ולא מינה אפוטרופא אין יכול להשביעה ר"א אומר אע"פ שלא הושיבה חנונית ולא מינה אפטרופיא משביעה כ"ז שירצה שאין לך אשה שלא נעשת אפוטרופיא שעה א' בחיי בעלה על פלכה ועיסתה:
א"ל אין אדם דר עם נחש בכפיפה ואין הל' כר' אליעזר דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים. (ופי' הרב שאע"פ שא"י להשביעה על פ"ו אם משביע' על האפוטרופס' ועל החנונית יכול לגלגל עלי' גם על פ"ו) ירושלמי שברה כלים מה את עבדת לה כש"ח או כש"ש אמרת מסתברא אפי' כש"ח [אינה] אם כך אין אתה אומר אין שלום לעולם בבית:
מתני' כתב לה נדר ושבועה א"ל עליך א"י להשביעה אבל משביע הוא את יורשי' ואת הבאים ברשותה נדר ושבועה א"ל עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותך א"י להשביעה ולא את יורשי' ולא הבאים ברשותה אבל יורשין משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה נדר ושבועה א"ל עליך וליורשי ולבאים ברשותי עליך ועל יורשיך ועל ה"ב לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו משביעים אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה. הלכה מקבר בעלה לבית אביה או שחזרה לב"ח ולא נעשת אפוטרופיא אין היורשין משביעין אותה ואם נעשת [אפטרופיא] היורשים משביעים אות' לעתיד לבא ואין משביעין אותה לשעבר:
כתב לה נדר ושבועה וכו'. פי' נדר שנודרת יאסרו עלי כל פירות שבעולם כקונם אם עכבתי משלך כלום כדאמרינן במסכת גיטין (בהניזקין) [בהשולח] נמנעו מלהשביעה התקין ר"ג הזקן שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה. א"י להשביעה בגמ' מסיק ששום שבועה א"י להשביעה בין אם עשאה אפוטרופא דהיא רמו עליה בין אם היתה פוגמת כתובתה דתנן לקמן הפוגמת כתובתה ל"ת אלא בשבועה והשתא דפטרה מן השבועה שום שבועה א"י להשביעה ואם גירשה ובאה לגבות כתובתה ממנו תגבה בלא שבועה וה"ה אם טוען עליה פרעתיך שמן הדין היה להשביעה אע"פ ששטר כתובה קיימת כדאמר ר"פ בשבועות (מא) האי מאן דאמר שטר פרוע הוא משביעין ליה למלוה. הכא כיון דפטרה מן השבועה אי"ל אלא גובה בלא שבועה. אבל משביע הוא וכו'. פי' אע"פ שהתנה עם אשתו ופוטרה מן השבועה וזיכה לגבות ממנו כתובתה בלא שבועה. אין יורשי' והבאים ברשותה דהיינו אם מכרה כתובה לאחרים אין יכולים לומר לו אחרי שהתנית עמה לגבות בל"ש גם אנו הבאים מכחה נגבה ממך בלא שבועה כאשר התנית עמה שהוא א"ל לאשתי עשיתי זה הכבוד שתגבה ממני בלא שבועה אבל לכם איני חפץ לעשות כבוד זה ואין תנאי האשה מועיל לא ליורשי' ולא ללקוחות הבאים מכחה. אלא אם באין יורשי' לגבות כתובתה ממנו כגון שגירשה ולא הספיקה לגבות כתובתה עד שמתה או שמכרתה לאחרים ובאים לתובעו יכול הוא להשביען בכל ענין שנופלת עליהן שבועה שאם אומר להם פרעתי אתכם והן פוגמין כתובתן לא פרעתנו כ"א כך וכך נשבעין כדין הפוגם שטרו ואם טוענין כי לא פרעתנו כלום נשבעין כדין דר"פ. ואם טוען עליהם כי פרעתי אתכם או אמכם גזלתני כשמיניתוה אפוטרופוס על נכסיי נשבעים לו שבועת היורשים שלא פקדנו בשעת מיתתה ולא אמרה לנו מקודם לכן ולא מצאנו בין שטרותי' ששטר כתובת' פרוע וגם הלקוחות נשבעין כמו כן שלא פקדנו ולא אמרה לנו ששטר כתובתה פרוע או שגזלה אותך:
והניחתו לגיטה בצידי ר"ה מהו מי הויא מגורשת כיון דבצדי ר"ה הוא או לא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
אינה מגורשת ומדרב ושמואל שמעינן דהכי הוא. והוא שצבורין וחשבינן צדי ר"ה כר"ה ותפיס' דר"ה לא הויא תפיס' ולסוף אין הגט ברשותה דהא לא חשיבא תפיסתה כלל ברשות הרבים ואינה מגורש' ואגב ההיא דר' טרפון דמתני' נסיב לה להא ואכתי קיימין עלה דההיא משנה. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל והוא שצבורין ומונחין גבי מתניתין דקתני הקודם בהם זכה אלמא ר"ה לא קני ליה לבעלים מידי אלא אם כן מגביהו הלכך לאחר שלשים יום לאו ברשותה הוא דלהוו גירושין חיילי. ע"כ:
וכתב הריב"ש וז"ל ולכל הפירושים יש תימה מאי קא מייתי ראיה מדרב ושמואל דלא איירי אלא בר"ה דהא מאי דבעא רמי בר חמא גופיה לא בעא ליה אלא בצדי ר"ה משמע דבר"ה פשיטא ליה ולא הוה ליה למימר אלא צדי ר"ה כר"ה דמו דהא מאי דקאמרי רב ושמואל איהו נמי מודה להו כדמשמע מהבעיא וזה הקשו בתוספות ולא תירצו כלום ויש לי לדחוק ולומר דממילתיה דרב ושמואל מוכח דצדי ר"ה כר"ה דמו דהא מתניתין קתני סתמא הניח פירות תלושין כל הקודם בהן זכה ורב ושמואל מוקמי לה בצבורין ומונחי' בר"ה דוקא ומוכח רב חסדא דלאו בר"ה ממש בעי למימר דהא לאו אורחא לאנוחי פירות בר"ה וליכא לאוקומי מתני' דמתניא סתמא במילתא דלאו אורחא אבל רב ושמואל בין בר"ה בין בצדי ר"ה וכאיכא דאמרי דדחי' לא ר"ה לחוד וצדי ר"ה לחוד בעי למימר שבקיה לתנא דאיהו דחיק ומוקי אנפשי' כנ"ל ע"כ:
והרשב"א כ' וז"ל תמיה לי מאי קאמר וצדי ר"ה כר"ה דמו היינו בעיין ונ"ל דמשום דאסיקו אבל בסמטא לא ולא אמרו אבל בצדי ר"ה לא דייקינן מינה דצדי ר"ה כר"ה דמו דאי לא ליפלוג בדידה ולימא אבל בצדי ר"ה לא ע"כ. וכן תירצו בתוספות דמסיפא דמילתייהו קא דייק מדקאמר בסימטא לא מהני תפיסה מכלל דבצדי ר"ה מהניא:
וז"ל הרא"ה תימא היכי פשיט מרב ושמואל דבעי למימר צדי ר"ה כר"ה דמי הא רמי בר חמא גופיה מבעיא ליה בצדי ר"ה מכלל דבר"ה פשיטא ליה דאינה מגורשת ומאי פשיט ליה מר"ה. ואין לומר דמסיומא דמילתיה קא דייק מדקאמרי אבל בסימטא לא ולא מפלגי בין צדי ר"ה לר"ה מכלל דצדי ר"ה כר"ה דמו דאדרבה נידוק מרישא להפך מדקאמר צבורין ומונחין בר"ה משמע אבל בצדי ר"ה לא דאם לא כן לימא בצדי ר"ה וכ"ש בר"ה. ומיהו איכא למימר מדנקט בסימט' מכלל דצדי ר"ה ר"ה קרי להו דאי לאו הכי הוה ליה למימר אבל בצדי ר"ה לא ע"כ:
עוד הקשו בתוספות דלעיל בפ' אלו נערות אמרינן דלענין מקנה לא הוי צד ר"ה כר"ה ולא תירצו. ורש"י ז"ל הכא בשמעתין פירש צדי סמוכים לכתלים שאין דרך בני אדם לעבור שם ולהתחכך בכותלים. ובפ' אלו נערות פירש צדי ר"ה סמוך לבתים שנותנין להלן מהבתים אבנים ומכשולים להרחיק חכוך העגלות ומאותן חיפופי ולפנים קרי צדי ר"ה. ע"כ. מעתה לא תקשי ולא מידי דאיברא כשנותנין אבנים ומכשולים דהיינו חיפופי ר"ה דלענין מקני קני משום דחולקין רשות לעצמן מיהו אי ליכא שום בנין ומכשול אלא ר"ה שוה בלי מקום מוחלק לעצמו אע"ג דאין דרך בני אדם לעבור סמוך לכותלים מ"מ הכל דין ר"ה יש לו דאין לחלק בו כיון שאינו מוחלק מעצמו נמצא דהכא מיירי בצדי רשות הרבים פנוי בלי מכשול כלל ולהכי בעינן לדמויינהו לר"ה והתם מיירי בחפיפי רשות הרבים שעושין להרחיק חכוך העגלות שחולק רשות לעצמו ואינו כרשות הרבים. וכתב הר"ן בפירושיו על ההלכות פרק ב' דקדושין מצינו בתלמוד לשון אחד על כוונות מתחלפות:
וכתב הרמב"ן בחידושיו לבבא מציעא פרק הזהב וז"ל ואל תתמה היאך אפשר דמעיקרא קאמר שור בפרה סתם ופירושו מחיים מטלטלי נינהו והשתא אמרינן שור סתם בפרה סתם ופירושו לאחר שחיטה ופירי נינהו וכל כי האי גוונא היכי משתמיט גמרא לפרושי. לא תקשי לך הא דטובא איכא בתלמודא כי האי גוונא ע"כ כנ"ל. והשתא ניחא נמי מאי דקשיא להו לתוספות דהיכי פשיט מרב ושמואל ותירצו דמסיפא דמילתייהו קא דייק וקשיא דאדרבה נידוק מרישא איפכא ובמאי דכתיבנא ניחא דאין לדייק מרישא דכיון דלא מיירי בחפופי ר"ה אלא כל מקום ר"ה פנוי הלכך בכלל ר"ה הויא נמי צדדין דאין לחלק בינייהו כלל דהכל רשות הרבים מקרי אבל סימטא הוא מקום בפני עצמו ומשמע דוקא סימטא אבל רשות הרבים כלל כלל לא. ואפי' בלא דיוקא דסיפא אפשר לתרץ דדייק שפיר דכיון דסתים וקאמר והוא שצבורין ומונחין ברשות הרבים ולא חילק כלל בין מקום למקום אלמא כל רשות הרבים בכלל כיון דאין שם מקום חולק לעצמו ומיהו לאיכא דאמרי מדמי צדי רשות הרבים לסימטא אע"ג דהכל שם רשות הרבים עליו וסימטא הוא רשות לעצמו כנ"ל:
והריטב"א כתב וז"ל תמיהא מילתא במאי שקלו וטרו והלא פלוגתא דר' אלעזר ורבנן היא בצדי רשות הרבים והלכתא כרבנן דאמרי דצדי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו בין לענין שבת בין לענין קניי' כדאיתא בפרק אלו נערות ויש לי לומר דשניא היא דלא אתו צדי רשות הרבים לענין קנייה ממש אלא לדון אם הדבר המונח בו חשוב דמינח ברשות בעלים שקבלו אותו אם לאו והיינו דמייתי עלה ההי' דלעיל דגבי יתומין לענין תפיסת מטלטלין דאתיא לומר כיון כשהמטלטלין של יתומים מונחין שם אינם כמונחים ברשות' גמור לעכב בתפיסת בעל חוב ואע"פ שבדרך האמת אפילו קיימי ברשות הרבים מטלטלי דיתמי נינהו וכן ההיא דמשוך פרה זו שקנינהו במשיכה אלא שאנו צריכין שתהא הפר' עומדת ברשות זוכה בסוף שלשים יום והא נמי להא דמיא ע"כ:
וריב"ש כתב וז"ל כתבו התוספות דהך בעיא בדאמר מעכשו דאי לא אמר מעכשו הואיל ולא חיילי גירושין כלל עד לאחר שלשים יום בעי' שיהא הגט בחצרה אבל בדאמר מעכשו ולאחר שלשים יום כיון דמרישא מתחלי גירושין לא בעינן שיהו בחצרה לאחר שלשים יום אבל סגי דלא להוי ברשות הרבים ומשום הכי בעי אי צדי ר"ה כר"ה דמו לגבי הא מלתא והיינו דמייתי ראיה מההיא דרב נחמן דמשוך פרה זו דאוקימנא לה לעיל בפרק האשה שנפלו לה נכסים בדאמר מעכשו והא דפשיט מדרב ושמואל אע"ג דליכא התם מעכשו משום דהתם נמי מן הדין משעת מיתת האב זכו היורשין בנכסים ואפ"ה אם הם ברשות הרבים לא קנו להו יתמי הכא נמי אע"ג דמן הדין כיון דאמר מעכשו היה לה לזכות בכל מקום שהוא כיון דאמר לה לאחר שלשים יום אם הוא בר"ה לא תתגרש בו והם הקשו על הא דמוכחין בלישנא קמא דצדי ר"ה כר"ה דמו דהא מסקי' לעיל פ' אלו נערות דע"כ לא פליגי ר' אלעזר ורבנן בצדי ר"ה אלא לענין שבת אבל לענין מקנה קני לכ"ע ולא תירצו כלום ונ"ל דאין זה קשה דההיא סוגיא אתיא כאיכא דאמרי דהכא דמסקינן דצידי ר"ה לאו כר"ה אבל ללישנא קמא אמרינן איפכא דע"כ לא פליגי אלא לענין שבת משום דלא שכיחי ביה רבים ולא דמי לרשות הרבים אבל לענין מקנה כיון דזמנין דדחקי ביה רבים ועיילי להתם לא קני. והקשה הרמב"ן דאי בדלא אמר מעכשו פשיטא דאינה מגורשת בדאמר מעכשיו (דספיקא) נמי לא הויא מגורשת גמורה דהא קי"ל מעכשו ולאחר מיתה מגורשת ואינה מגורשת הוא דילמא חזרה הוי והוה ליה ספק ליכא מעכשו אבל פי' הוא ז"ל דבעיין אפי' בדלא אמר מעכשיו הוא דלא בעינן שתהא עומדת בחצרה אלא כשיזרקו לה בחצרה אבל זו שקבלה אותו מידו לידה הרי יש כאן נתינה וסגי אם היה בחצר' והשתא בעינן אי מהני נמי בצדי רשות הרבים כיון שיש כאן נתינה מתחלה ומשעת חלות הגירושין הגט הוא במקום שיש לה רשות להניח שם כליה אבל ברשות הרבים גמור פשיטא לן דהא לא סגי בדלא אמר מעכשו ואף על פי שהיתה כאן נתינה מתחלה כיון שהוא ברשות הרבים בשעת חלות הגירושין הוי כאילו נאבד או נשרף אבל בדאמר מעכשו אפי' ברשות הרבים היא מגורשת גמורה ואפי' נשרף או נאבד אי לאו משום ספיקא הוי דאי בדלא אמר מעכשו אינה מגורשת בדאמר מעכשו מגורשת ואינה מגורשת והשתא אתי שפיר הא דבעי לאוכוחי מרב שמואל דהתם ליכא מעכשו אבל מיתת האב לגבי זכיית היתומים הוי כמו נתינה דהכא והא דמייתי ראיה מההיא דמשוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום בדלא אמר מעכשו היא ופליגא ההיא דר' יוחנן דלעיל דכיון דאמרי הכא לרב נחמן דדוקא באגם ולא בר"ה ליכא למימר דבדאמר מעכשו היא דבדאמר מעכשו אפי' עומדת בר"ה קני דבפרה ליכא לספוקי בחזרה כיון דאפשר למימר בה גופא מהיום ופירא לאחר שלשים יום אלא ודאי בדלא אמר מעכשו היא ומייתי ראיה דכי היכי דמשיכה דמהשתא מהניא לאחר שלשים כל שעומדת במקום שיש לה רשות להניח' שם אע"ג דלא אמר מעכשו הכי נמי הכא הך נתינת הגט מהניא לאחר שלשים יום כל שעומד במקום שיש לה רשות להניחו שם ולפי זה לא קיימא לן כרב נחמן אלא כר' יוחנן דלעיל דפרק האשה שנפלו דבלא אמר מעכשו לא קני במשיכה זו אם עומדת באגם וכ"ש ברשות הרבים אבל אם עומדת בחצרו משמע דחצרו קונה לו ואי אמר מעכשו קנה גופא מהיום ופירא לאחר שלשים יום ואפילו עומדת באגם ואפילו ברשות הרבים דבמעכשו לא נקט באגם אלא משום דאורחא דמלתא דפרה הכי אבל הוא הדין אפילו ברשות הרבים. ולענין גט בדלא אמר מעכשו לא הויא מגורשת כלל לא ברשות הרבים ולא בצדי רשות הרבים אבל בחצרה משמע דהויא מגורשת ולא הויא כטלי גיטך מעל גבי קרקע דלהכי אהניא נתינה דהשתא אבל אמר מעכשו אף הניחו בחצרה הוי מגורשת גמורה ואם בצדי רשות הרבים או ברשות הרבים הוה לן למימר דמגורשת ואפי' נשרף או נאבד אבל כיון דקי"ל בגט דספיקא הוא אי תנאה הוי אי חזרה דהא ליכא למימר ביה גופא מהיום הויא מגורשת ואינה מגורשת ולא תקשי לזה הא דאסיקנא לעיל בפ' אלו נערות בצדי ר"ה לענין מקנה לכולי עלמא קני דהתם לא אמר אלא דבצדי ר"ה הוו כסימטא ומשיכה קונה כדין אבל לא שתהא כמו חצרה כנ"ל לדעת הרמב"ן וכן דעת הרשב"א. אבל דעת הרמב"ם פרק ט' מהלכות גירושין דבלא מעכשו בצדי ר"ה מגורשת. עכ"ל ריב"ש ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא היינו אגם היינו צדי רשות הרבים דזמנין דדחקי רבים ועיילי להתם אלמא תפיסה ברשות הרבים תפיסה והא דשנינן לעיל בפרקין דאשה שנפלו הך מלתא דהאומר לחברו משוך וכו'. כדאמר ליה קני מעכשו פליגא אדרב נחמן ולא סבירא ליה מאי האי דקא דייק היינו אגם היינו צדי רשות הרבים דקפיד אתפיס' דהשתא הא דאמר ליה מעיקרא קני מעכשו ובכל מקום שהיא הויא שלו לאחר שלשים יום אע"פ שלא תפס אפי' ברשות הרבים. לא אגם לחוד דאגם חשיב סימטא אבל צדי ר"ה כר"ה דמי. ה"ג איכא דאמרי א"ל מגורשת מדרב נחמן אדרבה אינה מגורשת מדרב ושמואל לא ר"ה לחוד וצדי ר"ה לחוד ע"כ:
אדרבה מגורשת מדרב נחמן מדלא קאמר אדרבה מגורשת מדרב ושמואל גופיה דאמרי בסימטא לא מהני תפיסה מכלל דפשיטא ליה דסימטא עדיפא לענין קנין טפי מצדי רשות הרבים ואפי' הכי צדי רשות הרבים ואגם בעי לדמויי אהדדי אלמא עדיפא סימטא מאגם וקשה דלעיל בפרק האשה שנפלו אמר ר' יוחנן האומר לחברו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום קנה ואפילו עומדת באגם וכ"ש אם היא עומדת בסימטא כמו שהוכחנו והיכי קאמר רבי יוחנן לעיל דמהניא התפיסה בסימטא דר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפילו בסימטא. ולי נראה דאינו קשה דר' יוחנן ור"ל מודו שפיר דמהניא משיכה וקונה בסימטא אלא דסברי דלא הויא ברשות היתומים אם לא שיהי' בביתם ולא מהניא אם הוא במקום הראוי לקניה ובהך סברא פליגי אדרב ושמואל. הרא"ש זכרונו לברכה:
מתניתין חנונית אושטלריי"א בלעז שהושיבה בחנות שלו למכור סחורתו ואם נחתום הוא למכור ככרותיו אפוטרופוס וילי"ן בלעז שהפקידה על כל אשר לו להכניס ולהוציא, משביעה שלא גנבה כלום משלו ויכול לעכב לה כתובתה משום ההיא שבועה. רש"י במהדורא קמא:
הרי זה משביעה כל זמן שירצה ולא מבעיא כשטוען טענת ודאי אלא אפי' בטענת שמא יכול להשביעה שלא שלחה ידה בנכסיו ואפי' אחר שנשבעה פעם אחת חוזר ומשביעה כל זמן שירצה עד כמה פעמים וטעמא דידהו מפני שמאחר שטורחת בדבר יש לחוש שתעשה הוראה לעצמה ותאמר בלבה שאין לה עון אם תשלח ידה בנכסים וסבירא להו לרבנן דדוקא בשמינה אותה אפוטרופיס או שעשאה חנונית הוא שמשביעה כל זמן שירצה אבל על המטוה שהיא טווה או על העיסה שהיא לשה שהם דברים שהאשה צריכה לעשות בביתה על כל פנים אינו יכול להשביע' דא"כ אין שלום בבית ור' אליעזר סבירא ליה דאפילו באלו יכול להשביעה ונראין הדברים דמחלוקת ר' אליעזר ורבנן אינו אלא בלכתחלה דסבירא להו לרבנן שאם ישביענ' לכתחלה על פלכ' ועל עיסת' אין שלום בבית אבל על ידי גלגול אפילו רבנן מודו שיכול להשביע' על פלכה ועל עיסתה וכן מוכיח בסוגיית הגמרא ירושלמי שברה את הכלים כש"ח או כש"ש ומהדרין מסתברא דאפילו כש"ח כו'. והני מילי כששברה על ידי שגיאה אבל אם שברתן במזיד חייבת ומפקע' שעור שוויים מכתובתה וכן אם נתנה במתנ' מיהו אם נתנה בצדקה דבר מועט אינה חייבת לשלם דמסתמא רוצה הבעל דהא אמרינן גבאי צדקה לוקחים מן הנשים ומן העבדים דבר מועט אבל לא דבר מרובה. תלמידי רבינו יונה:
ורש"י סבר במהדורא קמא אפי' על פלכ' ועל עיסתה כלומר אפילו על מה שהיא חייבת לו לעשות כדאמרן מה היא עושה לו משקל חמש סלעים שתי ביהודה כו' וטוחנ' ואופה יכול להשביעה שלא נתנה מצמרו ומעיסתו ובגמרא קא בעי ר' אליעזר לכתחלה אומר שאפי' לא מנה אפוטרופיס משביעה על פלכה או על ידי גלגול שבועה קאמר שאם מנה אפוטרופיס יכול להשביעה נמי על פלכה ע"כ:
וכתב הריב"ש ז"ל הא דתנן המושיב את אשתו חנונית כו' האי דינא בכל אדם הוא שאם מושיב אדם חנוני או אפוטרופיס יכול להשביעו ולא נקט אשתו אלא משום פלוגתא דרבי אליעזר דאמר דבאשתו אפי' על פלכה ועל עיסתה וכן לאפוקי מדר' שמעון דסבירא ליה דבאשתו אין משביעה כלל אלא בסוף כשתובע' כתובתה כדאיתא במתניתין בסמוך ומפרש בגמרא עלה לאפוקי מדרבי אליעזר ומחלוקתו ע"כ:
גמרא איבעיא להו ר' אליעזר על ידי גלגול כו'. ואם תאמר והיכי קאמר תנא קמא דאין משביעין אפילו ע"י גלגול עד דפליג עליה ר' אליעזר ודילמא רבנן לא קאמרי דאין משביעין אותה על פלכה ועיסתה אלא בלכתחלה. ותירץ רש"י דשמעינן לתנא קמא דאמר משביעה על אפוטרופסות ולא על פלכה ועיסתה ואפי' על ידי גלגול שבועת אפוטרופסות הוא. ועל מה שכתב רש"י דטעמא דת"ק משום דסבירא ליה דבדרבנן אין מגלגלין הקשו בתוספות דבפרק כל הנשבעין אסיקנא דאפילו בשבועה דרבנן מגלגלין וליכא מאן דפליג ופירשו הם דטעמא דת"ק כדמפרש בסמוך כיון דדקדקת בתראי כולי האי לא מצינא דאידור בהדך. והקשה ריב"ש דלמאי איצטריך לאתויי מברייתא הו"ל לאקשויי מאי טעמא דת"ק לכך כתב דבודאי בר מההוא טעמא איכא טעמא אחרינ' כמו שפירש רש"י ולא תקשי ההיא דפרק כל הנשבעין והכי נמי הא אסיקנא דר' אליעזר לכתחלה קאמר ותנא קמא בלכתחלה הוא דפליג עליה דר' אליעזר אבל על ידי גלגול מגלגלין אפילו מדרבנן וכן לית לן טעמא דלא מצינא דאידור בהדך דלא דחקינן למימר הכי אלא כי בעינן למימר דעל ידי גלגול פליגי והלכך קיימא לן כתנא קמא דמשביעה כל זמן שירצה אבל על פלכה ועל עיסתה לכתחילה אין משביעה אבל על ידי גלגול שבועת האפוטרופוס אע"פ שהיא מדרבנן משביעה אפילו על פלכה ועל עיסתה וכן פסק הרי"ף כתנא קמא. עכ"ל ריב"ש. ואיכא למידק אמאי לא בעי תלמודא עלה דתנא קמא דווקא לכתחילה קאמר דאינו משביעה על פלכה או אפילו על ידי גלגול. לכך נראה לי דמשמע להו לתוספות דבסברת תנא קמא לא מסתפקא ליה לתלמודא כלל דפשיטא דסבירא ליה דאין משביע אותה כלל על פלכה ועל עיסתה ואפילו על ידי גלגול וכדר' אליעזר דההוא דקא מסתפק לן אי ע"י גלגול דוקא אמר דמשביעה לכתחילה ואי פשטינן תא שמע אמרו לו לר' אליעזר אין אדם דר עם נחש בכפיפה אי אמרת בשלמא לכתחלה כו' פירוש דרבי אליעזר סבירא ליה דלכתחילה משביעה וקא מהדרין ליה רבנן לדבריו אין אדם דר עם נחש בכפיפה ומיהו אינהו סבירא להו דאפילו ע"י גלגול נמי אינו משביעה ומשני דאמרה ליה כיון דקא דייקת בתראי כו' פירוש ואפילו לדברי ר' אליעזר לא קא מהדרי אלא בשבועה על ידי גלגול דר' אליעזר לא קאמר אלא על ידי גלגול אבל לכתחילה לא ופשיטא תוב מדתני הרי שלא פטר כו' דבהדיא משמע דר' אליעזר לכתחילה קאמר ואסיק הכין דר' אליעזר לכתחלה קאמר ומיהו רבנן סברי דאפילו על ידי גלגול אין משביעין זו היא שיטת התוספות. ולהכי קשיא להו על פירוש רש"י דהיכי מצינן לפרושי דטעמא דת"ק משום דאין מגלגלין בשבועה דרבנן דהא בפרק כל הנשבעין מסקינן דמגלגלין בדרבנן וליכא מאן דפליג והכא בשמעתין אף על גב דמסקינן ש"מ לכתחלה מכל מקום היינו אליבא דר' אליעזר אבל לרבנן לעולם סבירא להו דאפילו על ידי גלגול אינה נשבעת וע"כ היינו טעמייהו משום דאמרה ליה כיון דדייקת כולי האי לא מצינן דאידור בהדך וכן משמע בירושלמי דטעמייהו דרבנן משום שלום הבית וכמו שהביאו התוספות כנ"ל פירוש לדברי התוספות. שוב מצאתי בתוספות שאנץ שכתבו וז"ל ואם תאמר מאחר שהשואל היה יודע כמו כן זה הטעם אותו שפושט הבעיא מהא דאין אדם דר עם נחש בכפיפה מה היה למפרך אלא אי אמרת על ידי גלגול מאי נפקא לה מינה וכי לא שמע הטעם דלא מצינא דאגלגל בהדך שהיה רוצה לומר שואל דטעמא בדרבנן הכי הוא. ויש לומר דבעי למפשט מהא דקרו ליה רבנן נחש בכפיפה ואי על ידי גלגול וטעמא דלא מצינא דאידור בהדך משום האי טעמא לא קרי ליה נחש בכפיפה ע"כ. ולפי מאי דפרישנא כולה שמעתתא מיתרצא שפיר אין עלינו לדחוק להך שיטתא אלא הא דמייתי מדתנן הרי שלא פטר את אשתו מן הנדר כו' הרי זה משביעה כל זמן שירצה לא הושיבה חנונית ולא מינה אפוטרופסות אינו יכול להשביעה ר' אליעזר אומר כו' משמע דלתנא קמא נמי דוקא היכא דלא הושיבה חנוני' כו' הוא דאינו יכול להשביע' אבל על ידי גלגול הרי הוא משביעה ורבי אליעזר סבר דלכתחלה נמי משביעה ויש ליישב דבהכי פליגי דתנא קמא סבירא ליה דאע"ג דנעשית אפוטרופ' ממילא לא משתבע' דדוקא היכא דנתמנית אפוטרופסית דמשתבעה הוא אבל לא נתמני' אע"ג דנעשית ממילא אפוטרופא על פלכה ועל עיסת' לא משתבעה משום שלום הבית. ור' אליעזר סבר דמשתבעה על אפוטרופסות דפילכה ועיסה אע"ג דנעשית ממילא ולהכי נקט תנא קמא לא הושיבה חנונית כו' פירוש אע"פ דהויא אפוטרופסות ממילא מכל מקום כיון דלא הושיבה ולא מינה אותה אינו יכול להשביעה משום דאמרה כיון דדייקת וכו' ומעתה אפילו על ידי גלגול נמי אינו יכול להשביעה מהאי טעמא דלא משבעינן לה אע"ג דהויא אפוטרופסא ממילא משמע דעל ידי גלגול נמי לא תשבע כנ"ל. ושיטת רש"י אינה כן אלא כי היכי דמסתפק לה לתלמודא לרבי אליעזר מסתפקא ליה לת"ק נמי וכי אסיקנא דלכתחלה קאמר בין לר' אליעזר קא מסיק דת"ק נמי דוקא לכתחלה הוא דלא משתבע אבל על ידי גלגול משתבע דמגלגלין בדרבנן וכמו שכתבו תלמידי רבינו יונה וריב"ש וכדכתבינן לעיל ולהכי בעי תלמודא עלה דר' אליעזר ולא אליבא דתנא קמא משום דתנא קמא לא הזכיר פילכה ועיסת' אלא מדבריו של ר' אליעזר למדנו לת"ק ולהכי קא בעי עלה דר' אליעזר דאיהו הלמד וממילא נשמע נמי לת"ק דאי ר' אליעזר ע"י גלגול קאמר ממילא נשמע דשמעתין לת"ק דאמר דאפילו על ידי גלגול לא משתבע וכדפרש"י ואי לכתחלה קאמר ממילא נשמע דת"ק נמי דוקא לכתחלה קאמר:
מתני' כתב לה נדר ושבועה וכו'. פירוש כתב לאו דוקא דהוא הדין באמירה כל דהוא פטור או מחילה באמירה בעלמא סגי כדכתבינן בפרקא קמא דקידושין. הריטב"א ז"ל:
נדר ושבועה אין לי כו'. איכא דדייק מהכא מדקאמר נדר ושבועה דאלו בעלמא הפוטר לחברו שנתחייב לו שבועה משבועתו אף על פי כן יכול לומר לו שידור לו ולא נהירא אלא נדר ושבועה דנקט למאן דאמר התם מדירין אותה בבית דין ומשביעין אותה חוץ לבית דין אתי' שפיר ואפילו לאידך נמי הא אמרינן התם לא שנו אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה ואם כן היינו פטורה דפטר לה בין אם תבא לידי אלמנות בין אם תבא לידי גירושין. הרא"ה ז"ל:
וז"ל הרמב"ן ז"ל נדר ושבועה כו' פרש"י נדר שנודרת לו אסרו כו' ואינו מחוור שהרי אמרו לא שנו אלא אלמנה אבל גרושה משביעין אותה אלא ודאי לאו מדינא קאמרינן שאסרה בה אדם שלא להשביע למי שחייב לו שבועה ורצה שידור לו הדין עמו הלכך אם פטרה מן השבועה יכול לומר לה נדרי לי שלא פטרתיך אלא מן השבועה ולא מן הנדר ע"כ:
וז"ל הריטב"א הא דנקט נדר ושבועה משום דבאלמנה הבאה לגבות מן היתומים הרשות ביד היתומים להדירה בבית דין או להשביע' חוץ לבית דין כדאיתא בפ' השולח ולכן צריך לפוטרה בפירוש משתיהן דאם לא פטרה אלא מאחד מהן הרי היא חייבת באידך ונקט הכי ברישא גבי דידיה למאן דאמר דאף בגרושה דינה כאלמנה ולמאן דאמר התם דגרושה דינה בשבועה בלחוד נקט רישא אגב סיפא אבל בעלמא כל שחייב לחבירו שבועה ופטרו ממנה הרי הוא פטור מכל נדר וכן אם חייב נדר ופטרו ממנו פטור מכל שבועה. וזו שיטת רש"י ז"ל והיא הנכונה וכן כל שפטרו משבועה או מנדר אינו יכול להשביעו אפילו על ידי גלגול ע"כ:
אבל משביע הוא את יורשיה כו'. למאן דמוקים לה למתניתין באפוטרופא שנעשית בחיי בעלה נצטרך לומר ולהעמיד המשנה כשמינה את היורשים אפוטרופין אי נמי שבקשה מהם שיסייעה ולפיכך משביעין אותם שלא לקחו מהממון והבאים ברשותה ירצה לומר אנשים זרים שמינה אותם אפוטרופא וכיון שנעשו אפוטרופי' על הממון יכול להשביעם ולשון הירושלמי מורה על זה אבל למאן דמוקי לה למתני' בפוגמת כתובתה נצטרך לפרש דמאי דקתני משביע הוא את יורשיה רוצה לומר שישבעו שלא אמרה להם שנפרע' והבאים ברשותה ירצה לומר לקוחות כדמפרש בתוספתא והשבוע' של הלקוחות היא שישבעו שלא אמרה להם בשעת המכר שנפרעה וגם לא אמרה להם אחר המכר שנפרעה אחר המכירה מפני שאם היתה אומרת שנפרע' אחר שמכרה היתה נאמנת במגו שהיתה יכולה למחול דהא קיימא לן המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והני מילי כשאומרת שנפרעה אחר המכירה אבל אם אחר שמכרה אומרת נפרעתי קודם שמכרתי אינה נאמנת דאין כאן מיגו שאינה יכולה למחול שהרי אם תמחול תשלם דמי שטרא מעליא ועכשיו כשאומרת קודם המכר מחלתי אילאי מלתא דמקח טעות הוה ולא תצטרך לשלם ללקוחות אלא הדמים שלקחה מתחלה כשמכרה בטובת הנאה בלבד. כך נראה למורי הרב נר"ו לפרש לפי שיטת רש"י אבל חכמי פרובינצא מפרשין בדרך אחרת נקלה יותר דמאי דקתני אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה אינו רוצה לומר שבעבור מה שפגמה היא ישבעו הם שלא שמעו ממנה אלא הכי קתני אע"פ שאם פגמה היא אינו יכול להשביעה אבל היכא שפגמו היורשין עצמן או הלקוחות משביע אותם שהוא לא האמין אלא לה לבדה. תלמידי רבינו יונה:
וז"ל הריטב"א אבל משביע כו'. פירוש אם נתגרשה ומתה משביע את יורשיה שבועת היורשין כשבאין לגבות ממנו. ואת הבאים ברשותה פירש בתוס' אלו הן הבאים ברשותה כל שמכרה או נתנה להם כתובתה וכן פירש רש"י אם מכרה כתובתה לאחרים ונתגרשה ומתה והלקוחות תובעין אותו נשבעין אף הם שבועת היורשים כלומר נשבעין שאינם יודעים ולא אמר להם המוכר ששטר זה פרוע כולו ולא מקצתו וכ"ת אמאי נקט רבינו ז"ל לגבי לקוחות כשנתגרשה ומתה דהא כיון שנתגרשה יכולין הם לתבוע כתובתה ויש אומרים דנקט ליה רבינו ז"ל משום דבחייה אינן נפטרין בשבועתן עד שתשבע היא בעצמה שלא פטרה אלא כשהיא באה לגבות לעצמה על ידה או על ידי שלוחה אבל לא לגבי לקוחות שלה אבל אין לומר שכתב כן רבינו ז"ל משום דבחייה אף לקוחות שלה כמותה לגבות שלא בשבועה כיון שנפטרה שאין סברא לומר כן. ומיהו אין פירושו מחוור לרבינו דודאי כל שבחייה מאחר שנפטרה משבועה יכולין הם לגבות בשבועת היורשין אבל היכא שלא פטרה משבועה נראין הדברים ודאי שאין באי כחה גובין בחייה עד שתשבע היא עצמה שהרי אם הודית שהיא פרועה נאמנת היא מתוך שיכולה למחול והוא הדין לבעל חוב שמכר שטרו שאם לא כן נמצא שיכול לגבות חוב או כתובת אשה ומוכרין אותה לאחרים וגובין בשבועת היורשין אלא ודאי אין גובין עד שישבע המוכר אבל אם מת קודם לכן גובין בשבועת היורשין כדאמרינן הכא. ויש אומרים דכל מקום שאמרו שהמוכר צריך לישבע כופין אותו באי כחו לבא ולישבע ואפי' בנותן שאין עליו אחריות דכיון דאין לו לזה לגבות אלא בשבועתו אדעתא דהכי זבין או יהיב והא בכלל אחריותיה דנפשיה הוא ומדעת רבינו בשם רבו ז"ל ומקצת רבותי מפקפקין בדבר זה דהא מהיכא תיתי שאין זה בלשון אחריות כלל וכלל ובכל אחריות אמרינן אחוי לי טרפך שטרפוך בעדים ואשלם לך ואילו מעורר על השדה ללוקח ואומר אשתבע לי שהמוכר שלך לא גזלה ממני לא אשכחן דמחוייב מוכר באחריות לאשתבועי ליה ותו קיימא לן שאם זה הוא בכלל שום אחריות המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו היאך הוא פטור מדין אחריות נימא האי ודאי אדעתא דהכי לא נחית וזה בכלל אחריות דנפשיה הוא שלא יבא ללוקח נזק מחמת מעשיו והלא דברים קל וחומר אם בשהפסידו במעשיו אינו חייב מדין אחריות כיצד יתחייב מדין אחריות מפני שאינו רוצה לישבע ודבר זה צריך עיון גדול ובמקומו במסכת שבועות פרשתיה בסייעתא דשמיא ומיהו דכולי עלמא אין מחייבין את הלוקח לבוא לישבע למוכר שהוא המלוה עצמו כשהוא קיים אבל מחייבין להשביע את היורשין ואע"פ שמכרוהו כיון שאף הם אין עליהם אלא בשבועת היורשין ע"כ:
וז"ל ה"ר ישעיה מטראני אבל משביע הוא את יורשיה כו' פירוש אע"פ שהתנה עם אשתו ופטרה מן השבועה וזיכה אותה לגבות ממנו בלא שבועה אין יורשיה והבאין ברשותה דהיינו אם מכרה כתובתה לאחרים יכולין לומר לו כיון שהתנית עמה לגבות בלא שבועה גם אנו הבאים מכחה נגבה ממך בלא שבועה כאשר התנית עמה שהוא אומר להם לאשתי עשיתי זה הכבוד שתגבה ממני בלא שבועה אבל לכם לא אעשה זה הכבוד ואין תנאי האשה מועיל לא ליורשיה ולא ללקוחות הבאים מכחה אלא אם באים יורשיה לגבות כתובתה ממנו כגון שגרשה ולא הספיקה לגבות כתובתה עד שמתה או שמכרתה לאחרים ובאים לתובעו יכול הוא להשביעם בכל ענין שנופלת עליהם שבועה שאם אומר להם פרעתי אתכם והם פוגמים כתובתה ואומרים לא פרעתנו כי אם כך וכך נשבעים כדין הפוגם שטרו ואם טוענים כי לא פרעת כלל נשבעין כדין רב פפא ואם טוען עליהם כי פרעתי אמכם או אמכם גזלה כשמניתיה אפוטרופא על נכסי נשבעין לו שבועת היורשים שלא פקדנו בשעת מיתתה ולא אמרה לנו מקודם לכן ולא מצאנו בין שטרותיה ששטר כתובתה פרוע או שגזלה אותך:
וז"ל ריב"ש אבל משביע הוא את יורשיה כו' פירש רש"י ז"ל דאפי' לקוחות אם נתגרשה ומתה והן באים לתבוע כתובתה נשבעים שבועת היורשין דהיינו שלא מצאנו ושלא אמר לנו ששטר זה פרוע וזה לא נמצא במסכת שבועות בשום מקום שיהו הלקוחות נשבעין שבועת היורשין אלא ממשנה זו שמענו כן וכתב הרמב"ן דלהכי אצטריך רש"י לפרושי כשמתה היא לא מתה היא עצמה נשבעת ואם לאו אין הלקוחות גובין שלא פטרה אלא כשבאה היא עצמה ליפרע ממנו וכתב הרב ז"ל דמסתברא דההיא דינא ליתא אלא שיכולה לחזור ולמחול דאי אמרה פרועה הוא מהימנא דיש בלשון זה לשון מחילה כדמוכח בפרקא קמא דמציעא הלכך היא עצמה נשבעת ואי לא לא גבי מאחר שהוא קיים אבל במכנסת שטר חוב לבעלה וכל מקום שאינו יכול למחול הרי הוא כמי שמת וגובה לוקח בשבועה כעין של יורשים בין מן הלקוחות של לוה בין מיורשיו ויש מי שכתב בהפך דלהכי כתב רש"י ומתה משום דאי לא מתה אפי' שבועת לוקח אין נשבעין ולוקחין בלא שבועה כלל דכל זמן שהיא קיימת הרי הוא כאילו היא עצמה באה לגבות דמה לי הוא מה לי היא או שלוחה וכיון שפטורה אף שלוחה נמי פטור אבל כשמתה אזל ליה פטור דידה דאיהו לא פטרה אלא בעודה קיימת אבל הבאים ברשותה אחר מיתתה חייבין אלא שלא נראה לאלו המפרשים שיהיה דינו של רש"י אמת אלא אפילו בחייה שקלי לקוחות בשבועה דאיהו לא פטר אלא לדידה אבל לבאים מכחה לא, לא בחייה ולא במיתתה ונשבעי' שבועת לוקח ונוטל וכן דעת הרא"ה ז"ל ע"כ:
אבל יורשיו משביעין אותה כו'. ואוקימנא במסכת שבועות כשמתה היא תחלה שאם מת הבעל תחלה הו"ל מת לוה ואח"כ מת המלוה שאין היורשין גובים כלום שכבר נתחייב המלוה שבועה לגבי לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי וכו' אשמעינן הך סיפא דסבירא ליה לתנא דמתני' דכי היכי דמהני נאמנות לגבי לוה גופיה הכי נמי מהני על יורשי לוה או על הבאים מכחו אם האמינו עליה בפירוש ועל כרחין הבאים ברשותו ששנינו בכאן היינו אותן שמכר אי נתן נכסים וכמו שפירשו בתוספתא על הבאים ברשותה וכן פירש רש"י ז"ל ואע"פ שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים או מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ההיא בדלא הימניה לוה עלייהו אבל כי הימניה הוי תנאי שבממון וקיים ואין בזה משום מודה שחב לאחרים שאינו נאמן דהא כי הימניה למלוה עדין לא באו נכסים לרשותם של אלו ועל נכסיו הוא דכתב נאמנות אבל על המשועבדים שקודם הנאמנות פשיטא דלא מהני נאמנות אבל הגאונים כולם הסכימו וכן דעת הרמב"ן ז"ל דלגבי יורשים מהני נאמנות אבל לא לגבי לקוחות דבשלמא יורש כרעא דאבוה והרי כאילו הנכסים ברשותו של לוה עצמו בשעת גוביינא מה שאין כן בלקוחות ומה שאמרנו במשנתנו שהבאים ברשותו אין משביעין אותו אינו רוצה לומר בשביל לקוחות אלא כגון אפוטרופסין שמינה על נכסיו אי נמי שנתן נכסיו במתנת שכיב מרע דכיורשיו שויוהו רבנן אי נמי שמכר או נתן נכסיו במתנת בריא מהיום לאחר מיתה כלומר שיוכל לחזור בו בחייו והרבה האריך בזה רבינו הגדול בספר הזכות למצוא פתח זכות לגאונים בשיטה זו וכל הדברים דחוקים והאמת מורה דרכו. הריטב"א ז"ל:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל אבל יורשיו משביעין אותה ולא שבועה דלא פרעתיך קאמר דההיא אינה במשנה ורב פפא הוא דאשמועי' כדאיתא בשבועות אלא אפוטרופ' שנעשית ואפוגמת כתובתה קאמר כדאיתא בגמרא ואיכא דמפרש שכל פטורין אלו שבמשנתנו אינן אלא על דברים שנשתמשה בחיי בעלה אבל דברים שנשתמשה בהם לאחר מיתת בעלה לא לפי שכבר נתרוקן זכות הנכסים ליורשין או אצל הלקוחות ואין תנאי שלו מועיל לנכסים שאינם שלו וכן נראה מלשון רש"י ז"ל ולפי דבריהם כי כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך היורשין משביעין אותה אפי' על מה שנשתמשה בחיי בעלה שלא פטרה אלא ממנו לפי שהיא או יורשיה בושין ממנו יותר שהיה יודע בעסק הנכסים יותר ואין מעיזים פניהם אבל בבנו ובבאים ברשותו מעיזין ומעיזין וכ"ש בפגימת הכתובה דטוען ברי שאינן מעיזין בו אבל בבנו מעיזין וכי כתב לה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאין ברשותי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך אין היורשים יכולים להשביעה על אפטרופסות שנעשו בחיי האב אבל אם אפוטרופסות לאחר מיתת האב כגון שמנתה אותן ברשותו לזמן ידוע ומת הוא בנתים הרי אלו נשבעין ליורשין ולבאים ברשותו. והא דתנן הלכה מקבר בעלה לבית אביה מפורש בתוספתא מן השבועה קאי וכדפיר' רש"י ולפי מה שפירשנו דוקא בכותב לה אין לי ולא ליורשי דאי לא כתב אלא לי הא אמרינן דיורשיו משביעין אותה אף לשעבר והא דאצטריך למהדר ולמתני שאין היורשין משביעין אותה לשעבר הכי קאמר אע"פ שמשביעין אותה על העתיד אין משביעין אותה על שעבר כלומר דאפילו בגלגול אין משביעין אותה דכל שנפטר בדבר מידי שבועה מחמת תנאי אפילו בגלגול אינו נשבע עליו ומהכא שמעינן לה ואיכא מאן דאמר דעל ידי גלגול ודאי נשבעת ולפי זה הא מתניתין יתירא היא ולומר שלא נפטרה אלא לשעבר אבל משבאו נכסיו לרשות יתומין ואפילו בין מיתה לקבורה לא ומיהו לרב מתנא דאמר בגמרא דאפי' בין מיתה לקבורה אין משביעין אותה והיינו לשעבר היא גופא קמשמע לן וקצת ראיה יש להם מן התוספתא כמו שנכתוב לקמן בס"ד נמצא עכשיו דכל הפוטר את חבירו מידי שבוע' וכתב לו נדר ושבועה אין לי עליך לא האמינו אלא עליו לבד אבל יורשיו משביעין אותה שלא נפרעה משל אביהם בחייו ואם האמינו עליו ועל יורשיו אינן יכולין להשביעו על ספק מה שנעשה בחיי אביהם אבל על טענת עצמם כגון שטענו עליו שהם פרעוהו משביעין אותו שאין תנאי מועיל במה שנעשה לאחר שנתרוקן רשות הנכסים אצל יורשים שאין נכסים אלו מעתה שלו אלא של אחרים והוא הדין ללקוחות אבל בירושלמי גרסינן כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך כו' ר' יוסי ור' יונה תרוייהו אמרין לא סוף דבר כלים שנשתמשה בהן בחיי בעלה אלא אפי' כלים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה אלמא תנאי מועיל אף לאחר שנתרוקנו הנכסים אצל היורשים והא דקתני נדר ושבועה אין לי עליך כו' אבל היורשים משביעין אותה על דברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה דוקא קאמר שעל כלים שנשתמשה בהן בחייו הרי היא פטורה לגמרי בתנאי שהתנה שלא יהא לו נדר ושבועה עליה והוא הדין לפוגמת כתובתה מחמת פרעון שקבלה בחיי בעלה אינה נשבעת ואפי' ליורשין וכן יורשיה ולקוחות שלה שפגמו כתובתה מחמת פרעון שקבלה בחיי בעלה אינה נשבעת אבל פגמה כתובתה לאחר מיתת הבעל כגון שאמרו ליורשים לא קבלנו מכם אלא מנה בזו היורשין משביעין אותה אלא אם כן כתב לה נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך ועל יורשיך ואם כתב לה כן אפי' על פגימת שטר של אחר מיתת הבעל אין היורשין משביעין אותה לפי שהאב האמינה על נכסיו וכאילו לא הורישו אלא מה שיותירו הנכסים על כתובתה והא דקתני הלכה מקבר בעלה לבית אביה אין היורשין משביעין אותה על שעבר כו' בשלא כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ולפיכך אין היורשין משביעין אותה לשעבר אבל משביעין אותה על העתיד לפי שלא פטרה אלא ממנו אבל אם פטרה בין ממנו בין מיורשיו אפי' הלכה מקבר בעלה לבית חמיה ונעשית אפוטרופא אין היורשין משביעין אותה והוא הדין כשכתב לה דלא נדר ונקי נדר כדאיתא בגמרא וגרסינן כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה במה דברים אמורים בזמן שהלכה מקבר בעלה לבית אביה אבל הלכה מקב' בעלה לבית חמיה אפי' כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה הרי שאנו למדין מרישא דתוספתא דבכותב נדר ושבועה אין לי עליך בלבד שאין היורשין יכולין להשביעה על דברים שנשתמשה בהן בחיי בעל כפי שפירוש הזה השני ואע"פ שנראה כטעות בסופה של תוספתא אבל כשהלכה מקבר בעלה לבית חמיה ונעשית אפוטרופוס' לנכסיהן משביעין אותה על דברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה והא תנן אין היורשין משביעין אותה לשעבר ואפשר שעל ידי גלגול קאמר וכדברי מי שאומר דמי שפטר את חברו מן השבועה בדבר ונתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגל עליו את הכל ויהיה להם סיוע מכאן כמו שכתבתי למעלה. ומקצת ספרים ראיתי דגרסי בסיפא של תוספתא היורשין משביעין אותה על דברים שנשתמשה בהם לאחר מיתת בעלה וגרסא אחרת ראיתי בתוספתא זו כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין יכולים להשביעה בדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה במה דברים אמורים כשהלכה מקבר בעלה לבית אביה אבל הלכה מקבר בעלה לבית חמיה אפי' כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך היורשים יכולים להשביעה בדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה ולפי גרסא זו לא יהא לנו ראיה מכרע' על אחת מן הפירושין כלל ונראה לי פירושא לפי הגירסא הזו דדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה דרישא היינו בין מיתה לקבורה וכדרב מתנה והלכה מקבר בעלה לבית חמיה היורשין משביעין אותה בדברים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה בשנעשית אפוטרופא על נכסיהן. ובאין ברשותה דקתני במתניתין מפורש בתוספתא אלו הן הבאין ברשותה כל שמכרה להן או נתנה להן במתנה ואם תאמר למאי דפירשו בגמרא דפטור שבועה זו על אפוטרופיא שנעשית בחייו יורשין ולקוחות מאי עבידתייהו יש לומר כשמנתה אפוטרופיא על נכסיו לזמן ידוע למחצה לשליש ולרביע ולפיכך אם מת נעשית אפוטרופיס על היתומין ועל הבאין ברשותו נמי כגון שמכר או נתן להם כל נכסיו ואם מתה היא אפשר שגם יורשיה והבאין ברשותה שמכרה להן זכות שיש לה בנכסים שנעשית אפוטרופ' אלא שאין נראה כן דעת מקצת הגדולים וגם הרי"ף בבבא מציעא בפרק המקבל אי נמי אפשר לפרש כשנתן לה רשות בפירוש וכן פירשו בירושלמי והוא שנתן לה רשות שיהו בניה אפוטרופוסי' ולפי הפירוש הראשון שכתבתי דכתב לה נדר ושבועה אין לי עליך היורשין משביעין אותה ואת יורשיה אפילו על אפוטרופיא שנעשית בחיי בעלה נראה לי דעל כרחין אי אפשר לפרש הבאין ברשותו לקוחות דלקוחות על אפוטרופיא שנעשית בחייו מאי עבידתייהו אלא מפרשין באין ברשותו ממונה שמנה לפקח על נכסיו דלא פירשו בתוספתא אלו הן הלקוחות אלא מפרשין הבאין ברשותה בלבד ובאין ברשותו ובאין ברשותה אין פירושן שוה וכן יש קצת מן המפרשים שפירשו כן ומיהו למאי דאוקימנא בגמרא אפוגמת כתובתה אפשר לפרש נמי באין ברשותו לקוחות כשתבא לגבות כתובתה משביעין שלא עכבה משל בעלה כלום שיכנס לה בפרעון לכתובתה. עכ"ל הרשב"א:
וז"ל הרמב"ן והא דתנן הלכה מקבר בעלה לבית אביה כתב הרב ז"ל זו שפטרה בעלה מן השבועה והכי תניא בתוספתא דאהך שפטרה קאי ע"כ וז"ל התוספתא כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה במה דברים אמורים בזמן שהלכה מקבר בעלה לבית אביה אבל אם הלכה מקבר בעלה לבית חמיה אפילו כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך היורשין יכולין להשביע' בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה וזו התוספתא צריכה לפנים דקתני דכי אמר לה נדר ושבוע' אין לי עליך פטורה והא מתניתין קתני היורשין משביעין אותה ותו דקתני שאם הלכה מקבר בעלה לבית חמיה משביעין אותה בדברים שנשתמשה בהן בחיי בעלה ואכתוב בכאן מה שמצאתי בירושלמי בענין זה כדי לברר פירוש מתניתין כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך כו'. אין היורשין משביעין אותה ר' יונה ור' יוסי תרוייהו אמרין לא סוף דבר נכסים שנשתמשה בהן בחיי בעלה אלא אפילו נכסים שנשתמשה בהן לאחר מיתת בעלה אין היורשין משביעין אותה וכך פירוש משנתנו אף על פי שאמרו בגמרא אפוגמת כתובתה כבר פירש רש"י דאף אפוגמת כתובתה וכל שכן אפוטרופיא וכן עיקר ולענין פוגמת נמי נפקא לן מינה דאפי' פגמה מן היתומים כגון שאמרה נתקבלתי מכם מחצה נאמנת ועוד מצינו שם בירושלמי הלכה מקבר בעלה כו' אמר ר' יונה והוא שעשתה אפוטרופיא בחיי בעלה אבל לאחר מיתת בעלה היורשין משביעין אותה דהא מתני' ואם נעשי' אפוטרופיא היורשין משביעין אותה לעתיד לבא ואין משביעין אותה לשעבר איזהו לשעבר משעת מיתה עד שעת קבורה ונראה שכך פירושו אמר ר' יונה זו שפטרה בעלה אף מן היורשין אם נעשית אפוטרופיא לאחר מיתת בעלה נשבעת שאין פטור ולא ליורשי מועיל לה אלא שאין היתומים משביעין אותה על אפוטרופיא שבחיי בעלה אבל על אפוטרופסו' שלאחר מיתה נשבע' היא דהיינו מתניתין דקתני על נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי הלכה מקבר בעלה לבית אביה משביעין אותה לעתיד לבא דהיינו על אפוטרופסות שעשתה לאחר מיתה ומאי אין משביעין אותה לשעבר היינו משעת מיתה ועד שעת קבורה כדי שלא תהא מניחתו כלומר דלא ס"ד מאי משביעין אותה לעתיד דקתני היינו קודם אפוטרופסו' שלא תקח משלהם הא אם נשאה ונתנה כבר בנכסים לאחר מיתה היינו לשעבר ואינה נשבעת ור' יוסי פליג דכיון דאמר ולא ליורשי אפילו עשתה אפוטרופיא לאחר מיתת בעלה אין היורשין משביעין אותה. ואקשינן והא תנן ואם עשתה אפוטרופיא היורשין משביעין אותה לעתיד לבא ואין משביעין אותה לשעבר ומפרקינן פתר לה על ראשה פירוש פתר לה למתני' דקתני משביעין אותה לעתיד ארישא דמתני' דנדר ושבועה אין לי עליך וכי אמר ר' יוסי אין משביעין אותה אפילו אאפוטרופיא שנעשית לאחר מיתת בעלה אמציעתא ואסיפא דקתני אין לי ולא ליורשי וקתני אין היורשין משביעין אותה שאין משביעין אותה אפי' על אפוטרופיא שלאחר מיתת בעלה ואקשינן ואין על ראשה כהדה ר' יונה ור' יוסי תרוייהו אמרין ולא סוף דברים בנכסים שנשתמש' בהן בחיי בעלה אלא אפי' בנכסים שנשתמש' בהן לאחר מיתת בעלה אין היורשין משביעין פירוש אם כן דמתניתין ארישא ודר' יוסי אמציעתא בהא היכי פליג ר' יונה ואמר לעיל דפטורה על כולם ויש לומר דמימרא דר' יונה ור' יוסה תרוייהו לא סוף דבר אמתניתין דהלכה מקבר בעלה קיימא ומשום הכי מתמהינן אין על ראשה היכי פטורה מנכסים שנשתמשה בהם לאחר מיתה והלא לא אמר ולא ליורשי ומפרקינן פתר לה משעת מיתה עד שעת קבורה פירוש ר' יוסי מפרש לה למתני' דקתני דאין משביעין אותה לשעבר משעת מיתה ועד שעת קבורה ולפיכך אמר הוא דאפי' נכסים שנשתמשה בהם לאחר מיתת בעלה אינה נשבעת ואע"פ שלא פטרה אלא ממנו דהיינו משעת מיתה ועד שעת קבורה ור' יוסה ור' יונה תרוייהו מודו דכי קתני מתניתין לא עשאה אפוטרופיס אין היורשין משביעין אותה בין בנכסים שנשתמשה בהם בחיי בעלה בין שנשתמשה בהן משעת מיתה עד שעת קבורה קאמר והיינו דקתני לעתיד ולשעבר אלא דר' יונה מוקי לה בשאמר ולא ליורשי ור' יוסה מוקי לה בשאמר לי בלחוד אשתכח השתא דהיכא דפטרה בין ממנו בין מיורשיו אפילו נעשית אפוטרופא לאחר מיתת בעלה פטורה כדברי ר' יוסה והיכא דפטרה סתם ואמר אין לי עליך הוא אינו יכול להשביעה אבל יורשיו משביעין אותה אם נעשית אפוטרופא לאחר מיתת בעלה אבל אם לא נעשית אפוטרופא לא ואם לא אמר לי אלא בלא נדר ובלא שבועה סתם בין הוא בין יורשיו (סתם) אין משביעין אותה ואפילו על אפוטרופיא שנעשית לאחר מיתת בעלה והיינו דאמר אבא שאול בן אימא מרים בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה פירוש על אפוטרופסות אפי' נעשית אפוטרופיא לאחר מיתת בעלה דאי בחיי בעלה היכי אמר ר' זכאי אבל יורשיה משביעין אותה מי גרע מהיכא דאמר אין דקתני מתניתין דאין משביעין אותה אבל יורשיו משביעין אותה ופרישנא בתוספתא דדוקא על אפוטרופסית שלאחר מיתה אבל לא אפוטרופיא שעשתה בחיי הבעל אבל אם תובעת כתובתה יורשין משביעין אותה כדקאמר אבל מה אעשה שהרי אמרו כלומר מה נעשה לפוטרה אי אפשר שהרי מכל מקום בשעת תביעתה נשבעת שאין לה משלהם כלום שתעלה לה לפרעון והיכא שנעשית אפוטרופיא אין מגלגלין עליה על מה שעשתה בחיי בעלה דהיינו מתניתין דתנן ואין משביעין אותה על שעבר לומר שאין מגלגלין דאי שבועה באפי נפשה הא תני ליה אין היורשין משביעין אותה ושמעינן מינה שמי שפוטרו לחברו משבועה אף על פי שנפלה לו שבועה ממקום אחר אין מגלגלין עליו דהא הימניה ודברים של טעם הם ועיקר ומה שמצינו בתוספתא אבל אם הלכה מקבר בעלה לבית חמיה פי' ונעשית אפוטרופיא אפילו כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהם בחיי בעלה שבוש אבל מצאתי בחבור מן המחברים האחרונים הסכימו רבוותא ז"ל שטר שיש בו נאמנות יכול הוא לגלגל אותו על מקום אחר ולפי זה נפרש זו ששנינו ואין משביעין אותה לשעבר שבועה באפי נפשיה ומשנה יתירא היא ללמד שלא פטרו אלא על מה שעבר קודם שבא לרשות יתומים אבל שבין מיתה לקבורה משביעין לה ולמאי דקיימא לן כרב מתנא דאמר בין מיתה לקבורה לא משבעינן לה היינו לשעבר דמתניתין ולגופא צריכא ויהיה לאלו המחברים ז"ל סיוע מן התוספתא שכתבנו ויש מי שאומר דכל היכא דלא כתב לה אלא אין לי עליך הוא אינו יכול להשביעה אבל היורשין משביעין אותה אפילו על מה שנשתמשה בהן בחיי בעלה ואינו מחוור ועוד שהתוספת' מפורשת שלא כדברי זה ואחרים אומרים דהך מתני' דקתני הלכה מקבר בעלה בשלא פטרה קיימא וטעמא דמלתא משום דכיון שלא תבעה בעל פטורה כאריס ושותף שאם חלקו אינו יכול להשביעם וכן בבן הבית ובן האשה והרי שהתוספת' מפורשת כדברי רש"י אבל מצאתי להרי"ף בתשובה שפירשה בשלא פטרה כלל אלא כיון שלא השביעה ולא צוה להשביעה פטורה ומסתברא דכי אמרינן אין יורשין משביעין אותה על אפוטרופיא שעשתה לאחר מיתת בעלה משום נאמנות דולא ליורשי דוקא שינה אפוטרופי' בחייו ונמשך אפוטרופסות שלה לאחר מיתה אי נמי שמינה אותה עליהם בפירוש אבל יתומים שהושיבו אותה אפוטרופו' על נכסיהם מדעת עצמן זו אינה בכלל דנכסים של יתומים הם והם מושיבין אותה לדעתם בנכסיהם ונשבעת להם כל זמן שירצו. עכ"ל הרמב"ן:
וז"ל ריב"ש הלכה מקבר בעלה לבית אביה כו'. בהך בבא גרסינן עשאה אפוטרופיא ולא עשאה אפוטרופיא ופירושא עשאה הבעל והכי איתא בנוסחי דוקני ואפי' גרסינן נעשית הכי נמי פירושא דהכי מוכח בגמרא דבעי לאוקומי הך מתניתין כרבנן דפליגי עליה דאבא שאול דסברי אפוטרופיא שמינהו אבי יתומים ישבע ור' שמעון כאבא שאול אלמא במינהו אבי יתומים היא מתניתין ופרש"י דהך בבא אפטרה הבעל קאי והכי תניא בתוספתא בהדיא דאהך שפטרה קאי ע"כ כלומר לא קאי ארישא דלא פטרה כלל וכמו שפירשו מקצת המפרשים ואמרו דטעמא דמתניתין משום דכיון שמת ולא תבע' הבעל פטורה כאריס ושותף שאם חלקו אינו יכול להשביען וכן בן הבית ובן האשה שזה אינו שהרי בתוספתא מפורש דבפטרה קאי ונראה נמי דאסיפא קאי שפטרה בין ממנו בין מיורשיו ובהא הוא דקאמרינן שאין היורשין משביעין אותה לעולם אלא על העתיד שהרי פטרה אף יורשיו אבל במה שנשאה ונתנה אחר מיתת בעלה אע"פ שהבעל עשאה אפוטרופי' יכולין להשביעה דכיון שהנכסים הם של יתומים לא מהני לה פטורה דידה בהא אבל היכא דלא פטרה אלא ממנו שלא אמר לה אלא נדר ושבועה אין לי עליך יורשיו משביעי' אותה אפילו במה שנשאה ונתנה בחיי בעלה והדין היא סברא דר' יונה בירושלמי אבל ר' ייסה פליג עליה התם וסבירא ליה דארישא קאי שלא פטרה אלא ממנו ואז אין משביעין אותה היורשים אלא על העתיד שכשפטרה ממנו מועיל זה הפיטור אפילו לגבי יורשיו במה שנשאה ונתנה בחייו אבל על העתיד משביעין אותה אבל אם פטרה בין ממנו בין מיורשיו אז אין היורשין משביעין אותה אפילו על העתיד ומיהו היינו דוקא כשעשאה הוא אפוטרופיא אבל מנוה היורשין בהא לכולי עלמא לא מהני פטורא דאבוהון. ונראה שהרמב"ן פוסק כר' יוסי משום דבתוספתא תניא כותיה דקתני ארישא אבל הרא"ה פסק כר' יונה דסתמא דמתני' משמע כותי' דאסיפא קאי והיינו דבירושלמי אותיבו מינה לר' יוסה ואיצטריך לשנויי פתר לה על רישא אלמא סתמא דמתני' כר' יונה נקטיה וכפשטה דמתני' ואע"ג דבתוספתא אתיא כר' יוסי ההוא משבשתא היא דהא לא אתיבו מינה בירושלמי לר' יונה הלכך כר' יונה קי"ל והיורשין משביעין אותה על מה שתעשה אחר מיתתו ואפי' פטרה מהם דפטורא לא מהני' אלא שלא ישביעוה היורשין על מה שעשתה בחייו וכן נראה מלשון רש"י וזה הפסק נראה נכון ע"כ:
ואין משביעין אותה על מה שעבר תימא למאי איצטריך למתני' ואין משביעין כו'. הא כבר תנא ליה אין היורשין משביעין אותה ובשלמא למאן דאמר בגמרא דבין מיתה לקבורה לא משביעין לה איכא למימר דמשום הכי תנא ליה אבל למאן דאמר משביעין לה למאי הדר ותניי' ויש לומר דאשמועינן דאע"פ שמשביעין אותה על העתיד אין משביעין אותה לשעבר אפילו על ידי גלגול דכיון דפוטרה משבועה זו ואפילו נתחייבה שבועה ממקום אחר אין מגלגלין עליה אין זו בכלל מה שפטרה הוא אפילו על ידי גלגול מכאן יצא לנו דין זה וכן כתוב בשם הגאונים אבל בההיא תוספתא דאתיא כר' יוסה משמע דמגלגלין וכבר כתבתי למעלה דנראה דמשבשתא היא וכמתניתין נקטינן דמשמע הכי להדיא. ריב"ש ז"ל:
גמרא שבועה מאי עבידתא כלומר מאי זה שבועה קאמר במתניתין דאינו יכול להשביעה לא היא ולא יורשים. רש"י במהדורא קמא. ולשון מאי עבידתא לא דייק ומה שפירש במהדורא בתרא הוא הנכון דוק ותשכח:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל שבועה מאי עבידתא לרישא דמתניתין דקתני כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה קאי ועל זה שואל איזו שבועה חייבת האשה שתצטרך להתנות עמה שלא ישביענה דכל אשה שבעולם שבעלה מגרש אותה אינה צריכה לישבע ואע"ג דקיימא לן דאם אמר לה תשתבע לי דלא פרעתיך משתבעה שבועה זו לא היתה בימי המשנה אלא תקנת האמוראים היתה שתקנו אחר כך ולפיכך שאל איזו שבועה חייבת האשה כשתבא לתבוע כתובתה ע"כ:
אמר רב יהודה על אפוטרופוס כו'. פירש רש"י דמאן דאמר על אפוטרופיא דוקא על אפוטרופיא אבל לא על פוגמת דכי פטיר לה משבועה דאיהו רמי עלה אבל שבועה דאיהי גרמה לנפשה כשפגמה כתובתה לא פטרה ומאן דאמר על הפוגמת אף על הפוגמת קאמר וכל שכן משבועת אפוטרופיא וכן עיקר דליכא למימר דמאן דאמר על הפוגמת דוקא פוגמת אבל לא על אפוטרופיא חדא דהיכי תיסק אדעתין דלא קאי מתניתין אאפוטרופיא דקתני מעיקרא וקאי אפוגמת דקתני בתר הכי ועוד דהא לעיל קתני בהדיא הרי שלא פטר אותה מן הנדר ומן השבועה ועשאה אפוטרופיא או שעשאה חנונית הרי זו משביעה דאלמא דוקא שלא פטרה הא פטרה מן הנדר ומן השבועה אינו משביעה ותו דכיון דפטרה מפוגמת דאתי עלה בטענת ברי כ"ש על אפוטרופיא דאתי עלה בטענת שמא והא דאמרינן בסמוך בשלמא על הפוגמת כו' דמשמע דטפי פטר לה משבועת פוגמת דמסקא אדעת' כבר פירשה רש"י דה"ק בשלמא למאן דאמר אף על הפוגמת דילמא מסקא אדעתה דשקלה מכתובתה זוזי ואמרה כתוב לי דלא משבעת לי ואיידי דמסקא אדעתה מסקא דלפטרה אפילו משבועת אפוטרופיא אלא למאן דאמר על אפוטרופיא דוקא היכי מסקא אדעתה דמותיב לה אפוטרו' ומיהו כתב הראב"ד דדוקא על אפוטרופיא ופוגמת קא מינה מן הסתם והוא הדין לענין הבא ליפרע מנכסי יתומים דגריעא טפי מפוגמת אבל משבועת עד אחד שמעיד שהיא פרועה לא הימנה מן הסתם דנהי דהא דהאמינה טפי מדידיה לא הימנה טפי מעד אחד וכן דעת רבינו ז"ל הריטב"א ז"ל. וכן כתב הרשב"א דטפי מעד לא הימנה ודכותה בפרק שבועת הדיינין בתלתא המניה בארבעה לא המניה אלא אדדחו משום דתרי כמאה ודייקינן נמי דאדכרו כולהו לפטורה במתני' ובגמרא כדמהך ושמע מינה לא מפטרה בסתמא אלא א"כ פטרה בפירוש על כך. עכ"ל הרשב"א:
ואיכא דק"ל למאן דאמר על אפוטרופיא דוקא מאי באין ברשותה שייך וכי יכולה היא למנות אפוטרופיא אחר על אותן נכסין ולאו מלתא היא דבאין ברשותה היינו אותן שנתנה להם נכסיה כדקתני בתוספתא שאם בא זה לומר שגנבה משלו ונתנה להם יכול זה להשביעה. הריטב"א ז"ל:
ודעת רוב הגאונים גם כן דכי הימניה דוקא בפניו דאינה מעיזה אבל אם נפרעת שלא בפניו לא הימנה אלא אם כן פטרה בפירוש אפילו שלא בפניו. ריב"ש ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה