חידושי הריטב"א על הש"ס/כתובות/פרק ט

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף פג עמוד א

הכותב פרק תשיעי

הכותב דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה וא"כ למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שאם מכרה ונתנה קיים:    ואוקימנא למתני' בכותב ועודה ארוסה ולפיכך תנאי קיים ואפילו באמירה בעלמא ואפילו בלשון הגרוע הזה ומיהו הוא אוכל פירות בחייה ומתה יורשה משום דנכסים לא משמע אלא מגוף הנכסים ולא מפירותיהם ולא משמע אלא בחייה הלכך לא אהני תנאה אלא שתמכור ותתן לכל מי שתרצה המכר קיים ואיכא למידק לגבי הא למה תנאה אליבא תנא דמתניתין דהא תנן פרק האשה דלעיל עד שלא נשאת ונשאת ר"ג אומר אם מכרה ונתנה קיים ואע"פ שאח"כ חזרו רבותי' ונמנו שהבעל מוציא מיד הלקוחות מ"מ אין זה לפי דעת התנא ואע"פ שאמר לפני ר"ג הואיל וזכה באשה לא יזכה בנכסיה אמר ולא חש ר"ג בהם תדע דהא רב ושמואל דאמרו תרווייהו הבעל מוציא מיד הלקוחות ואמרינן דאמרי אינהו כמאן ולא אמרינן דא"ל דאינהו דאמ' כרבותי' אלמא ל"ל לההי' דאמרו לא וכ"ת דאהני תנא' שתוכל למכור ולתת לכתחילה א"כ הוה לי' למתני למה כתב לה דין ודברים שמוכרת ונותנת וקיים ומדלא קתני הכי מכלל דלאו הא אתא לאשמועינן ותירץ הרמב"ן ז"ל דמהא אשמועינן דמהני תנאה דבעודה ארוסה אפי' לנכסים שנפלו לה משנשאת ואע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הכא סילוק בעלמא הוא כיון דנחלה הבאה לו ממקום אחר הוא מהנה עליה אפילו קודם שבא לרשות אחד מהם וקשיא ליה ז"ל הא גרסינן בירושל' ר' ירמיה בעי קומי דר"ז כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ונפלו לה לאחר מכאן מהו אמר לי' וכי יש אדם מתנה על דבר שאינו ברשותו ע"כ ותירץ הוא ז"ל ההיא כשהתנה עמה אחר שנשאת שידו כידה ובעינן שקנו מידה לגופו של קרקע כדאיתא לקמן הלכך אינו יכול להתנות אלא על נכסים שבא לרשותה ומה דבעי לא הוה סלקא דעתין דכיון שעדיין לא באו הנכסים לרשותה דינו בהם כאלו עודה ארוכה וליכא למימר להו ידו כידה ואהדר ליה דכיון שנשאת ידו כידה אפי' לנכסים שעדיין לא באו וה"ל כאומר מה שאירש מאבא הוא מכור לך ולא אמר כלום:

גרסת הספרים דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירי פירותיהם בחייך ובמותיך אינו אוכל פירות בחייה כו' ופי' גרסא זו סתמא כר"י דאלו לת"ק לא צריך למימר ובפירי פירותיהם ובוודאי דאפי' לר"י צריך לומר עד עולם אלא דלישנא קלילא נקט ויש ספרים דלא גרסי ובפירות פירותיהם ופשיטא דת"ק דה"ק ומיהו לאו דדוקא מר"י אלא דנקט לישנא קלילא רשב"ג אומר וכו' ואין הלכה כמותו לפי מה שפסק הרי"ף ז"ל וכדבעינן למיכתב לקמן:

גמרא תני ר"ח האומר אין לי עליך וכו':    פי' רש"י ז"ל וקמ"ל דתנאי קיים ואפילו באמירה ופרכינן וכי כתב לה מאי הוה והתניא האומר לחבירו אלמא לא מהני תנאי בהא לישנא דאמרי' מדין ודברים הוא דסליק נפשיה וכיון דלא מהני באמירה פשיטא דלא מהני בכתיבה ולפ"ז בדין הוא שנפרוך אליבא דר"ח וכי כתב לה מה הוה והכא פרכינן מאומר לאומר אלא דניחא לן למפרך אפי' בכתיבה כלישנא דמתניתין ולומר דלא כר"ח וקשיא לן כתיבה אאמירה דהא פשיטא לן דלא שני בין כתיבה לאמירה ויש לפרש עוד דקושיין אליבא דר"ח כיון דאמרת דכותב דמתניתין היינו אומר א"כ כי כתב לה מאי הוה והתניא וכו' בשלמא בלאו דר"ח הוה אמרי' דמאי כותב כראוי בקנין כאותו ששנינו הכותב נכסיו לבניו אבל דתני ר"ח האומר ואין הכתיבה אלא שטר ראייה בעלמא א"כ דכי כתב לה מאי הוי והתניא וכו' וכן פי' רבי' ז"ל, האומר לחבירו פירש"י ז"ל לחבירו שהיה שותף עמו בשדה וקמ"ל שאעפ"י שהיה שותף עמו ושייך בגופה של שדה לא מסתלק האי מזכותי' בהאי לישנא דאילו לאינש דעלמא פשיטא דלא זכי משום האי לישנא ומתני' נמי לשותף דמי דהא שייכא איהו בנכסי' והכי נמי אמרינן בפ' חזקת הבתים גבי הא דאמרינן שותפים מעידים זה על זה והא נוגעין בעדותן נינהו ופרקינן דכתב לה דין ודברים אין לי בהם ופרכינן וכי כתב לה מאי הוה והתניא האומר לחבירו וכו' דאלמא אף באומר כן לחבירו שותף לא מהני דאמרינן מדין ודברים הוא דסליק נפשיה ורבינו ז"ל אומר דמתני' כשאומר כן בלשון סילוק אבל כשאומר כן בלשון הודאה פשיטא דמהני ואף כשאמר כן בלשון הזה תפס ולא גילה דעתו אם בלשון הקנאה הוא זוכה מדין הודאה כיון שפשוטו של לשון משמע לשון הודאה אלא הכא שמגלה דעתו שאומר בלשון הקנאה וסילוק ולשון חכמים כך הוא בהרבה מקומות כדתניא הרי את מקודשת שר"ל תהא את מקודשת שזה הלשון וכיוצא בו דמשמע להבא ומשמע לשעבר זוכה הוא בו באיזה שיזכה יותר ובאותה שאמר בפ' השולח ואין לי עסק בך הקש' ר"ת מ"ש מגט שחרור דעבד כנעני שגופו קנוי שמשתחרר בלשון הזה כדאמרינן במסכת גיטין הרי לי' לכשתברח ממני אין לי עסק בך ותירץ ז"ל דשאני התם שאם הוא עבד גדול ראוי הוא לזכות בעצמו ואם הוא עבד קטן זוכי' בו שמים כהוא בעצמו ולפיכך סגי' בסילוק כל דהו אבל לגבי נכסים שאין הם זוכים בעצמם לא זכי ליה בהא לישנא לאחריני ואפי' למי שהוא שותף דמדין ודברים הוא דסליק נפשיה כדאיתא בכריתות:

אמרי דבי ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה:    פירוש כיון שעדיין לא זכה בה בנכסים הרי היא מסלקת מן העתיד לזכות בהם בסילוק כל דהו ואפי' בלשון גרוע כזה וכדר' כהנ' דאמר רב כהנא נחלה הבאה לו לו לאדם וכדרבא דאמר כל האומר אפשי פי' ר"י ז"ל דאצטריך דרב כהנא ודרבא כיון דאוקימנא בכותב לה ועודה ארוסה הוה אמינא כיון שעדיין לא זכה בנכסים מתנה בדבר שלא בא ברשותו להכי אמרינן דשפיר מצי כרב הונא (וכתב) [וכ"ת] רב כהנא גופי' מ"ט ואמרינן דטעמא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים. ויש מפרשים בפנים אחרים אבל זה יותר נכון:

נחלה הבאה לאדם ממקום אחר :    ופירש"י ז"ל ממקום אחר שאינה מנחלת קרובים אלא שבאה לו ע"י מעשה דנשואי' ועדיין לא באו בהם אותו מעשה כגון בעודה ארוסה אדם מתנה עליו שלא יירשנה ולא חשיב כמקנה דבר שלא בא ברשותו שאינו עושה בלשון הקנאה אלא בלשון תנאי כמו שמתנה עמו בשעת נשואין קודם שתכנס לחופה והוא כנסה ע"מ כן:

מאי כגון זה :    כלומר אהיכ' אתמר דרבא כיון דאמרת דהא מתני' כרבא משמע דלא אתמ' דרבא על מתני':

אי הכי אפילו נשואה נמי :    כלומר כיון דדמית לה לדרבא אפי' בנשואה נמי דהאי טעמא דאי אפשי אף בנשואה שייך ודרב הונ' נמי בנשואה ופריק אביי נשוא' ידו של בעל כידה וה"ל כשותף בנכסי' ולא סגי לה באומר לחבירו דין ודברים אין לי בשדה זו משא"כ באומרת איני ניזונת ואיני עושה שאינה אלא חיוב מזונות בעלמא וכיון דאמר' איני ניזונית ומחל בעל באותה שעבוד אבל בעל בנכסי אשתו זכייה גמורה יש לו:

איבעי' להו קנו מידו מהו:    פי' רש"י ז"ל דלאו במתני' קאי דאלו במתני' לענין שאם מכרה ונתנה קיים אפי' באמירה בעלמא סגי כיון דכתב לה ועודה ארוסה ואם לענין הפירות וירושה שלא הסתלק בלשון ההוא דבנכסי' ולא בפירותי' ולא לאחר מיתה משמע ומשום דקנו מידו אין מוסיף יותר על המשמעות לשון ההוא אלא אמתני' האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו קאי שאם קנו מידו על הלשון ההוא (ואם) מתייפה הלשון יותר לומר דמגופה של קרקע קנו מידו כן פי' רש"י ז"ל ובדין הוא דאפשר לאומרה דבעיין דמתניתין בנשואה שידו כידה אלא כיון דפשטא דמתני' בארוסה מיירי עדיפ' ליה למרן ז"ל לומר דאמתניתין דתני ובנשואה והכל יוצא דרך אחד אבל פירש רש"י ז"ל יותר נכון:

מגופה של קרקע קנו מידו :    כתב הרב רבינו יונה ז"ל דדוקא כשאמר בתחילה דין ודברים אין לי על שדה זו ואח"כ קנו מידו סתם דאמרינן שבא לקיים דבריו של קטן מגופה של שדה כדי שלא יהא עליו דין ודברים אבל אם קנו מידו שלא יהא עליו דין ודברים על שדה זו קנין דברי' בעלמא הוא ולא מקני ונראין דבריו ז"ל:

מסתברא מילתא דרב יוסף בעורר:    פי' רש"י ז"ל בעורר על הקנין ואומר שלא קנו מידו אלא על דין ודברים אבל אם הניחו עומד לזה בקרקע יום א' בלא ערעור ואח"כ אמר הדין ודברים סליק נפשיה מיהדר הוא דהדר ביה ואין שומעין לו ואינו מחוור ואחרים פירשו שאם כשקנו מידו היה עורר על השדה ועל זה קנו מידו יכול לומר דמדין ודברים הוא דסליק נפשי' אבל בעומד בשופי בלי שום עירעור וקנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי וכן הלכתא דבין בעורר ובין בעומד מגופה של קרקע קנו מידו:

דף פג עמוד ב

ותימא לי' מכל מילי סליקת נפשך אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה, פירש רש"י ז"ל כל המוציא שטר על המוחזק בדבר מה שמפורש בשטר יכול לתבוע ואם השטר סתום מורידין אותו לפחות שבמשמעות השטר וכן הכא (דליכא) [דבא] בתקנת חכמים על נכסי אשתו בג' דברים לאכול (פי' וליכא) [פירות ולירוש] ואם תמכור מכרה בטל וזו מוציאה עליו שטר שכתוב דין ודברים אין לי בנכסיך ולשון סתום הוא זה ויכול לטעון לא נסתלקו אלא מפחות של דברים וזו היא המכירה אבל כל זמן שלא תמכור אוכל פירות:

ואימא מפירא סליק נפשי' שהוא הפחות ולא מגוף הקרקע שאם (לא) תמכור יירשנה ופרשינן בוצינא טב מקרא פי' רש"י ז"ל ששניהם מין דלעת ומשל הדיוט הוא טוב ליקח דלעת קטנה מלתמתין עד שיתנו לו דלעת גדולה הכא נמי טוב המעט שבאכילתו פירות שאוכל בחיי' מזכות שלא תוכל למכור כי שמא לא תמכור ובתוס' כתבו דבוצינא אינו מין דלעת אלא קשות הוא וכדמתרגמינן את הקשואין ית בוצינייא וקשות אינו מין דלעת וכדאי' במס' כלאים ולפי שהקישות קטן מן הדלעת אומר במשל כי אע"פ שהדלעת טוב מן הקישות טוב קישות לשעתו מן הדלעת לאחר זמן שיש בה ספק אם תבא כענין פירש"י ז"ל. ואימא מירושה :    כלומר אחר שהמסופק והרחוק הוא יותר פחות נימא דמירושה סליק נפשיה שהוא יותר מסופק שאינו ידוע אם תמות ה"א בחייו או אם ימות הוא בחייה:

אמר אביי מיתה שכיחא מכירה לא שכיחא:    פי' דמיתה שכיחא טפי ממכירה שאין דרך האשה למכור בנכסים משום שבח בית אביה ויש מקשים מנ"ל דמיתה דידה שכיחי טפי ממיתה דידיה ותרצו בשם רש"י ז"ל דמיתה דידה שכיחא טפי שמסוכנת בלידה פעמים רבות וא"ל דה"ק דיותר הוא מצוי בענין שתמות בחייו משתמכר בחייו:

רב אשי אמר בנכסייך ולא מפירותי' בנכסיך ולא לאחר מיתה :    פי' רש"י ז"ל אין לך אלא דקדוק הלשון בנכסייך ולא בפירותיהם ובעודה שלה משמע דהא נכסיך קאמר ולא לאחר מיתה שבטל שמו מעליהן וקשיא לן אביי האיך לא תירץ כדרב אשי דהא מתניתין היא בנדרים קונם לביתך שאני נכנס ומת או מכרו מותר דכיון דמית לאו ביתי' הוא. וי"ל דהתם היא בנדרים ומשום דאמר רחמנא ככל היוצא מפיו יעשה אבל לגבי מקח וממכר ושיעבוד ומשא ומתן של בני אדם אורחא דאינש לומר נכסיך אפי' מן הפירות שהאומר נכסי לפלוני בין הגוף ובין הפירות וכן כשאומר בנכסיך לאו למעוטי כשתמות אלא כאומר בנכסיך דהשתא ומיהו כיון דלא קאמר אלא דין ודברים והוא לשון סתום וגרוע אין לנו אלא פחות שבמשמעות הלשון ורב אשי אמר כי מגוף הלשון עצמו יש לנו לדקדק דמגופא בלחוד מחיל כיון שזה סילוק ומחילה הא אין לך אלא לדקדק בלשון כל מה שהורע כחה ומשום דיד בעל השטר על החתונ' ובין אביי ובין רב אשי תרוייהו ס"ל דאמרינן בהאי נמי יד בעל השטר על התחתונה אלא דמר אתי עליה מחד טעמא ומר מטעמא אחריני ומה שכתב רש"י ז"ל אין לך אלא דקדוק הלשון ה"ק אין אנו צריכים לומר כן משום לשון דין ודברים אלא אף מלשון בנכסיך אלא יש מי שאומר דרב אשי לית ליה כאביי וסבירא ליה דבכל דבר שהוא של שובר או של מחילה לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא יד ב"ח שבא להוציא ממון מחבירו עליו להביא ראייה כדאמרינן בפרק גט פשוט אמר רבא שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע אלא מעתה גבי שדי מכורה לך שדי הגדולה מכורה לך שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה דאלמא לא אמרינן גבי שובר יד בעל השטר על התחתונה וכדאמרינן נמי התם אמר להו רב ספרא לספרי כי כתביתו תבריה אי ידעיתו יומא דשטרא כתובו ליה ואי לא כתובו סתמא כלומר שיאמר שנתפרע מחוב שהוא מסך פלוני דכל אימת דנפיק מרע ליה דאלמא כי נפיק שובר מסך ידוע ובעל השטר החוב אמר סטראי נינהו אין אומרים יד בעל השובר על התחתונה אלא אומר יד של בעל חוב על התחתונה לפי שבא להוציא מחבירו ומסתברא דמכל הני ליתא ראיה ברורה דשאני התם שאין בלשון השובר שום ספק אלא לשון ברור כפי הסך שתובעים ממנו וכשאומר הלה סטראי נינהו עליו להביא ראיה שהרי סך השובר מתכוין יפה לסך שטר חוב שהוא מוציא וכן בההיא דשטר לך בידי פרוע שובר ברור הוא בלי שום ספק שאפי' שטר של סך גדול שטר נקרא וכן כשאמר חוב לך בידי פרוע על כל שטר שמוציא עליו נכללים בלשון הזה הלכך הבא לדחוק הלשון ולהעמידו בפרט מסויים עליו להביא ראיה אבל כשיש בלשון השובר לשון הסתום שסובל ב' משמעות הרי הוא מספק אם נמחל החוב ההוא אליבא דכ"ע יד בעל השטר ההוא על התחתונה ויד ב"ח על העליונה כיון שחיובו ברור וכדאמר אביי הכא ורב אשי אודי ליה דלא מוקמינן פלוגתא אהדדי בינייהו:

הוה אמינא עד עולם אפירות קאי :    וא"ת השתא נמי דכתיב פירי פירות העולם אפירות ופירי פירות בלחוד וי"ל כיון דכ' (רחמנא) כל האי דאפשר מפירי פירי סליק נפשיה כי כתב עד עולם לרבות כל הבא אחריהם אתא:

אלא בדשיירה פירות כי כשתרצה לשיירם דלוקח בהם קרקע והכין מוכח לישנא:

דף פד עמוד א

וסבר רב תנאי קיים והא אתמר האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה והא דאמרי' התם בפ' הזהב דאמרי לך רב אנא דאמרי אפי' לר' יהודה דעד כאן לא אמר ר"י תנאי קיים אלא בכסות שאר ועונה דידע ומחיל אבל גבי אונאה דלא ידע ומחיל והכא נמי הא ידע בעל הזכות שלו בנכסי אשתו וידע ומחיל וי"ל דהא ל"ק דכי מקשינן התם ממתני' עלי' דרב דהא אסיקנא אביי התם ומחוורתא רב אמר כר"מ ושמואל אמר כר"י ואפי' במפרש שיש בו אונאה וידע ומחיל אמר רב דתנאי בטיל אע"ג דרבא עביד התם תירוצא אחרינא כאן בסתם כאן במפרש שנויא בעלמא הוא דעביד למימר דמההיא מתניתין דפרכינן מינה ליכא הכרחה לומר דרב כר"מ אבל מודה רבא דעיקרא דמילתא דרב כר"מ ואפי' במפרש שיש בו אונאה פליגי רב ושמואל רב כר"מ ושמואל כר' יהודה וכבר פי' בסופה בס"ד כטעמי' וכהלכתי':

ורב מוסיף הוא:    פי' דהא מודה רב לרשב"ג בכל הנדון שלפנינו שזה התנה על מה שכתוב בתורה דירושת הבעל דאורייתא והמתנה על מה שכתוב בתורה תנאי בטל אלא שהיא מוסיף דברים שאף בדינים דעלמא מי שמתנה על מה שאמרו רז"ל תנאי בטל ודלא כרשב"ג אלא הלכה כרשב"ג שאם מתה יירשנה וכן פי' והשתא לא חשיב תוספת דברים שאף בנדון הזה חולק עליו רב בעיקר הטעם דרשב"ג אומר תנאי בטל משום שהתנה על מה שכתוב בתורה ורב אמר שתנאו בטל מפני שהתנה על מה שתקנו חז"ל, ה"ג וכן גרסת רש"י ז"ל. וכן הוא בנסחאות מדוייקות היורש את אשתו יחזיר ביובל לבני משפחה, ואיכא דקשיא לי' על הגירסא הזאת דא"כ למאי דפרישנא טעמא בסמוך דמשום פגם משפחה אמור רבנן דלשקיל דמי ולהדר מאי איריא ביובל אבל בשאר שני שבוע נמי אית ליה לאהדורי וכההוא דהמוכר קברו ודרך קברו דמייתינן עלה דהאי ולפיכך יש מרבותי' ז"ל דמחקי לה ולא גרסי ביובל וליתא דאי שלא ביובל הוא מחזיר ומפני התקנה למה הוצרך רב לומר דקסבר ירושת הבעל דאורייתא דאפי' סבר ירושת הבעל דרבנן יש לנו לומר דאמר רבנן דליהדר משום פגם משפחה דוקא אלא ודאי ביובל גרסי' ולכך הוצרך לומר ירושת הבעל דאורייתא דאי דרבנן היא כיון שהוא יובל בלא דמים יש לו להחזיק והא דקשיא להו למה אינו מחזיר בשאר שנים. וי"ל דלגבי הפקעת זכות הבעל שלא ירד בה אלא בתורת ירושה לא חשו לפגם משפחה אלא ביובל לבד לפי שכל הקרקעות חוזרות לבעליהן משא"כ בלוקח דעלמא דלא הוה ליה למזבן מידי דאיכא פגם משפחה כלל. ולענין פסק פסק הרי"ף ז"ל הלכה בפלוגתא דר"מ ור"י כר"י שאמר בדבר שבממון תנאו קיים ואע"ג דאמר בפ' אע"פ דלרבי יהודא בדרבנן תנאי בטל הא לא איריא דאפי' תימא דירושת הבעל דרבנן ירושה דידיה בפירות תנאי קיים משום דהוה מילתא דלא שכיח וכדאמרי' התם דמילתא דלא שכיח לא עביד חיזוק פי' דנכסי מלוג דביד האשה מלתא דלא שכיח ובודאי דכי היכי לענין פירות הוה מלתא דלא שכיח ה"ה לענין ירושה דתרווייהו מכח נכסי מלוג אתו וליכא למימר דשאני הכא דלא ידע ומחיל דהא לא ידע מאן (דמחיל) [דמאית) ברישא דמדאי כי האי גוונא לא קרינא ליה דלא ידע ומחיל שלא אמר כן אלא בסתם מקח שחושב שאין בו שום אונאה אבל זה כבר היה יודע שהיה ראוי לירש את אשתו ומיתה שכיחא ואפ"ה מחיל ותנאי קיים וכן אמרינן בירושלמי אלין דכתיבן אי מייתי בלא בני כל כמה דאי' לה מהדר לבי נש' תנאי ממון הוא וקיים והיינו כר"י כשהתנה נשהיא ארוסה ומ"ש שם הלכה כרשב"ג ולא מענין דבריו שאמר שמתנה על מה שכתוב בתורה תנאי בטל אלא מפני שבסוף הוא זוכה בהם כלומר דהוה ליה כאומר מה שאירש מאבא מכור לך ההיא כשהתנה אחר נשואי' דאינהו מוקמי לה למתני' בנשואה והתם וודאי תנאי בטל כשקנו מידו והיו הנכסים ברשותה באותה שעה אלא במתנה עמה בעודה ארוסה תנאי קיים כיון שהיא נחלה הבאה לאדם וכדאמר רב כהנא בריש פרקין וכן עיקר ושלא כדברי רבינו חננאל ז"ל שפסק הלכה כרשב"ג:

מתני' מי שמת והניח אשה וב"ח והיו לו פקדון ומלוה ביד אחרים ר"ט אומר ינתנו לכושל שבהן :    פי' דסבר ר"ט במטלטלי דיתמי כי היכי שלא באו לרשות היתומים משתעבדי לב"ח ולכתובת אשה וחשבינן לה כאלו תפסי בה ולר"ט תפס מהני כל שתפסו בהם קודם שיבואו לרשות היתומים וכדקתני סופה וכדאי' בתלמודא ולית הלכתא כר"ט בהאי ומיהו כל היכא דמשתעבדי להו מטלטלי [אגב קרקע] א"נ בזמן הזה דתקינא רבוות' ז"ל ומגבי חוב וכתובה מן המטלטלין מודה ר"ע שיתנו לכושל שבהם וכדכתבו רבוותא ז"ל:

ר"ע אומר אין מרחמים בדין אלא יתנו לירשים שכולם צריכין שבועה ואין היורשי' צריכין שבועה :    פי' רש"י ז"ל שכולן צריכין שבועה וכל זמן שלא נשבעו אין להם רשות בהן ואין אנו יודעים אם שיש להם עליו כלום והלכך כשמת הלוה זכו היורשים בהם וברשותם הם עכ"ל ונראה לפ"ז שאלו פטרם משבועה בחייו הרי אנו יודעים שיש להם עליו כלום ויתנו לכושל שבהן אבל בירושלמי אמר הגע עצמך שפטרם משבועה זו תורה זו אינו תורה כלומר דלאו בשבועה ממש תליא מלתא אלא בדין גוביינא שכולן מחוסרין גוביינא וראוין לשבועה כל היכא שלא פטרם משבועה והיורשים אינם מחוסרין גוביינא כל היכא דאי' לממונא ברשותייהו קאי והכי מוכח בתלמודא לקמן דעביד צריכותא למאי דקתני תרתי מלוה ופקדון דאי כתב פקדון ה"א דדוק' בפקדון אמר ר"ע ולא במלוה והא אמאי תיסוק אדעתין דהא במלוה נמי צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה אלא וודאי הכי פירושא דהוה אמינא דבפיקדון כיון דהוה בעין ה"א שהוא בחזקת יתומים יותר מחזקת ב"ח וכתובה קמ"ל:

גמרא מאי לכושל רבי יוסי ברבי חנינא אמר לכושל שבראי' :    פי' רש"י ז"ל לפי ששטרו מאוחר שלא יכול לטרוף לקוחות מפני שהן קודמי' לו כן אמר בירושלמי מלוה על השטר ומלוה בעדים יתנו למלוה בעדים שטר בשטר יתנו למאוחר פי' לפי שהמוקדם שהוא בשטר שיכול לגבות מנכסים משועבדים ולא יפסיד כלום דלא מצי אמרי ליה הנחנו לך בן חורין לגבות ממנו אומר שאינו כן אלא כשמניח קרקע שאינו עשוי להבריח ואם אין שם נכסים משועבדים לגבות מהם (יתנו לה או) יחלוקו לפי שאין דין קדימה במטלטלין לגבי בעלי חובות וכן בעלי חוב וכתובה לב"ח יהבינן לפי מה שפירשו המפרשים הראשונים לקמן בפרקין:

רבי יוחנן אמר לכתובת אשה משום חינא:    פירש רש"י ז"ל שימצאו חן האנשים בעיני הנשים והקשו עליו דהא יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכן פי' בתוספת כפירוש ר"ח ז"ל שתמצאנה הנשים חן בעיני האנשים ויקפצו עליהם בעליהם:

דף פד עמוד ב

ור"ע תפיסה לא מהניא כלל:    פי' רש"י ז"ל שאל' בעלמ' הוא דהא ל"ק לן ולא מידי דהא אמר רב נחמן דמהני היכא דתפס מחיים וגמרא גמיר לן מרבי' אבל ר"ת ז"ל פי' שהוא לשון קושיא ומשום דקשיא לן הא דתנן פרק האשה גבי שומרת יבם דאפי' לרבנן כל הקודם בהן זכה ואם קדמה האשה זכתה דאלמא תפיסה מהני ובמאי מוקמי' לה כשתפסה לה. ובפירקא דמוקמינן לה כשתפסה מחיים ואע"ג שלשון המשנה שבכאן ושבפ' האשה שניהם שוין שבקינהו למתני' דאינהו דחקי ומפרש נפשייהו דכאן מחיים וכאן לאחר מיתה א"נ דלגבי שומרת יבם כיון דאגידא ביה נתנה כתובה לגבות מחיים דיבם הוה כאלו תפסה מחיים דבעל ואין לשון התלמודא נוח לפ"ז דאי קשיא ליה מתני' אהדדי הוה ליה למרמי להו ולשנויינהו בהדיא ומ"מ שמעי' מהכא לתרווייהו פירושו דאפילו לכתוב' אשה מהני תפיסה מחיים והכא נמי משמע מההיא דלקמן דההיא אתתא דתפסה כסא דכספ' בכתובתה ובמס' שבועות נמי אמרינן לענין המשביע עדי כתובה וכפרו שחייבו בקרק' ש"מ משביע עידי קרקע חייב ופרקי' כשתפסה מטלטלין והא דאמר בפ' אלמנה ניזונית אלמנה שתפסה למזונותיה מה שתפסה תפסה ואמר רבינא לא אמרן אלא למזונות אבל לכתובה מפקינן מינה ואמרי' לה הכי נמי משמיה דרבא דההיא כשתפסה לאחר מיתה ובאידך דכסא דכספא אמרינן ההיא איתתא ולא אמרינן ארמלתא משום דמחיים תפסה וזה דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל אבל יש מרבותי' בעלי התוס' ז"ל אומרים דלא מהני כשתפסה מחיים אלא לב"ח שניתן לגבות חובו מחיים וראוי ג"כ לגבות מיניה דידיה אפילו מגלימא דעל כתפי'. אבל כתובת אשה דליכא חדא מהני לא מהני לה שום תפיסה ואפי' מחיים (והכא נמי הכא פי') ולר"ע תפיסה לא מהני כלל בשום ב"ח והא מעשים דתפיסה מהני ופריק רב נחמן דמהני היכא דתפיס מחיים והיינו דנקט לשון זכר והוא שתפס וההיא דכסא דכספא וההיא דשבועות כשכתב לה מטלטלין ולא נהירא האי שיטתי'.

ומר סבר הלכה כר"ע מחברו ולא מרבו:    פי' הלכה כר"ע מחברו אתמר מרבו לא אתמר הלכך לאו דבר משנה היה אלא טועה בשיקול הדעת ואינו חוזר. מ"ס מטין אתמר:    פי' רש"י ז"ל ההוראה אחר ר"ע לכתחלה ומיהו אי עביד כאידך לא מהדרא לעובדא תמיהא לן מעובדא דתפוס פרה דיתמי היכי אמר להו ר"י שפיר דתפסתו' דהא מטין לכתחלה כיון שעכשיו באים לדין וי"ל דכיון שכבר אכלוה חשיב להו כדיעבד:

ההיא בקרא דיתמי דתפס תורא מיניה ב"ח אמר אנא מחיים תפסנא לי' ובקרא אמר לאחר מיתה תפסת אותו אתו לקמי' דריש לקיש א"ל אית לך סהדי דלאחר מיתה תפס פי' דאלו איהו גופא אינו נעשה עד דנוגע עדות בעדות ובכי הא אין השליח נעשה עד וכדאיתא בפ"ק דקדושין. א"ל מגו דיכול לומר לקוח הוא בידי יכול נמי למימר מחיים תפיסנא ליה ומסתברא דבקרא חייב לשלם להיתומים שהיה שומר שכר דיתמי הוא כדאי' בפ' המפקיד ואיבעי ליה לשומרה שפיר דלא לתפוס אינש כלל וכדאמרינן התם עד היכן שומר שכר חייב עד כגון ותפול שבא ותקחם והיינו דהוה כולא דינים בין בקרא בין ב"ת. דין:

ושמעינן מיניה דראובן שהיה לו מטלטלין ברשות שמעון בפקדון או בשאלה ובא יהודה ותפס בהם ברשות שמעון וטוען שיש לו חוב על ראובן תפיסתו תפיסה כל היכי שיכול לומר לא היה דברים מעולם או לקוח בידי דכיון שהמטלטלין ידועין לראובן ודינו של ראובן הוא עם שמעון דאתפסינהו בידו ולא מצי לאשתעוי' דינא בהדי' ואע"פ כן סרסור שנתנו לו חפץ למכור ונתן החפץ לאחר לבקרו והמבקר ההוא תופס בו בשביל שטוען שיש לו חוב על בעל החפץ צ"ע אם הוא חייב לשלם לבעלים אם לאו מי אמרינן דסרסור שומר שכר הוא איבעי למעבד ליה נטירותא יתירה ושלא למסרו ליה אלא בעדים או דלמא כיון שדרך כל הסרסורים לתת הכלים לבני אדם לבקרם בלא עדים הנותן לו כלים על דעת כן הוא נותן והוה ליה למימר לא תתן לחד אלא בסהדי ומסתברא ליה דאי ההיא דיהיב לבקרו גברא דקאי בחזקת מהימן הוא פטור על דעת כן הפקיר לו וכאותו שאמרו כשמוסר רועה לברזילה או לאשתו או לבניו שאפי' הוא שומר שכר פטור דעל דעת כן הוא מפקיד אצלו. מגו דיכול למימר לקוח הוא בידי הוא וראה הוא דאי לא בלא"ה נמי איכא מיגו דלהד"ם או דהחזרתי לך:

ויתיב ר' אבא גבייהו:    איכא דקשיא להו דהכא סבר ר' אבא דעבדא כמטלטלין דמי לענין גוביינא דבעל חיב ואלו בפ' מי שמת אמר דעבדא כקרקעי דמי דשלח ליה ר' אבא לר' יוסי הלכה גובין מן העבדים ומיהו אמסקנא לא קשיא דמסקינן הלכה אין גובין מן העבדים ויש אומרים דהתם רב אבא גרסינן ורב אבא לחוד ור' אבא לחוד ובתו' אמרי' דר' אבא היינו רב אבא אלא שכבבל היה קורין אותו רב אבא וכי סליק לא"י כדאי' בסוף ביצה היה קורי' ליה רבי אבא וא"כ הא דהכא דאחרית' ובתר מסקנא דהתם:

דף פה עמוד א

כל התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה:    פי' אע"פ שעשאו שליח אותו שתפס לזכותו וכדאי' הכא בהדיא שלא כפי' רש"י ז"ל שכתב באלו מציאות דלא אמר תופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אלא בשלא עשאו שליח ומה דאמרינן התם שהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו הא מתרצא התם דשאני מציאה דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:

אבימי בריה דרבי אבוהו מסקי ביה זוזי בי חוזאה שדרינהו ביד רבי חמא בריה דרבי אבא בר אבוה אזל פרעינהו סתם בשביל החוב שהיה חייב אבימי אמר להו הבו לי שטרא אמרי לי' אינהו סטראי נינהו :    פירוש שהמעות שקבלו הי' בשביל מלוה ע"פ שהמה להם על אבימי ואבימי לא היה מודה באותו מלוה אתו לקמיה דרבי אבוהו אמר ליה אית לך סהדי דפרעינהו אמר ליה לא אמר לי' מגו דאי בעי אמר לא היה דברים מעולם יכול למימר סטראי נינהו ואע"פ שלא קבלו אותם מידו של אבימי אלא מיד שלוחו יכולים לתפוס בהם בתורת מגו ואפילו היכא דהוי פסידא דשליח דמחייב לשלומי ואיהו אפסיד אנפשיה בדלא עביד שליחותיה כראוי. דין. ומכאן ראיה ג"כ למה שכתבנו לעיל ושמעינן מהכא שראובן שחייב לשמעון ב' חובות ופרעו סתם הרשות ביד שמעון המלוה לתפוס בהם לאיזה חוב שירצה כיון שהגיע זמנה לפרוע. הקשו בתוספות היכי יכול למימר סטראי נינהו והא כיון דאיכא עד א' שנתן להם הממון והם אינם כופרים בדבר אלא שאמרו סטראי נינהו והא כיון דאיכא עד אחד שנתן הוה להו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע וכעובדא דנסכא דר' אבא דאתא חד סהדי דאסהיד וחטפא וההיא גברא אמר אין חטפי ודידי חטפי ודן רב אבא דה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ובשלמא א"א דמחייב שליח לשלומי ניחא דנוגע בעדות הוא ובעל דבר הוא ואינו נעשה עד אלא אי אינו חייב לשלם הרי שליח נעשה עד ורבי אבוהו עדיין לא הי' יודע דמחויב האי שליח לשלומי דלקמן הוא דאיבעיא לן ולא ראינו לרבי אבימי ששאלו לו ענין שליחתו היכי הוי ותרצו כיון דתקון רבנן על השליח שבועת היסת שעשה שליחותו שוב אין נעשה עד כלל וכדאיתא בהדיא בפ"ק דקדושין עוד תירצו דלא אמרינן מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא בשבועה דאורייתא ואלו הכא שבועה דרבנן הוא שיש עד א' מעיד שהוא פרוע ובכי הא לית לן למימר מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אלא כשם שהי' יכול לישבע שאינו פרוע ונוטל כך נשבע דסטראי נינהו ונוטל וזה תירוץ נכון דאלו לתרוצא קמא קשיא דשבועת היסת לא אתקן אלא בדרא בתראי דהיינו בדורו של ר"נ ורבי אבוהו מקמי הכי הוה ועוד קשיא לי נהי דשליח אינו נעשה עד היכי אמר לי' אית לך סהדי דפרעינהו הא בחד סהדא הוי סגי ליה לשווינהו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ולפי' תירוץ האחרון הוא הנכון, לענין שלומי שליח מאי ואסיקנהו דבין דאמר ליה שקול שטרא והב ליה זוזי וכו' משלם עד דיהבי ליה שטרא או דלפרעינהו. דין, וכתבו רבוותא ז"ל דדוקא דמדכר ליה שטרא אבל לא מדכר ליה שטרא פטור ואפי' הוה שליח בשכר דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה דאיכא שטרא ואלו מלוה ע"פ לא ניתן לפרוע (אלא) בעדים דמלוה את חבירו א"צ לפרעו בעדים וכ"כ כה"ג גבי חנונו על פנקסו:

ההוא אתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרא אתו יורשין וקא תבעי לה מינה אמרה להו מחיים תפיסנא בהו ופי' בחוב שחייב לי אביכם אתאי לקמיה דר"נ אמר לה אית לך סהדי דתבעו מינך מחיים ולא יהבת להו אמרה ליה לא אמר לה א"כ הוה לה תפיסה דלאחר מיתה ותפיסה דלאחר מיתה לא כלום הוא פי' רש"י ז"ל דכל זמן שהיה חי היה פקדון בידך והרי הן כמונחים ברשותו ולא חשיבא תפיסה אלא בתופסת ברשות המלוה ומיהו כי תבענא מחיים ולא בעי למיתן להו ומעכב בחובא הא חשיבה תפיסה ברשותי, וא"ת אמאי לא מהימנא דמחיים תפסינהו מגו דאי בעי אמרה להד"ם וי"ל דראה איכא וא"ת ותהא מהימנא מגו דאי בעי אמרה לקוחות הן בידי וי"ל דעדי פקדון הוה וכדאמר תלמוד' דאפקידו גבה אלמא קים לה לתלמודא דהכי הוה מעשה ורבי' הר"ב ז"ל תירץ דכיון דק"ל דאין אותיות ניקנים אלא בכתיבה ומסירה צריך להביא ראיה על הכתיבה דבשלמא למ"ד אותיות נקנית במסירה א"צ להביא ראיה עליה שכן תפיסתן ראי' לכך וכן באומר במתנות ש"מ נתנה לי אע"ג דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי צריך להביא ראייה שהרי אין בתפיסתו ראיה שנתנה לו במתנות ש"מ יותר ממתנות בריא וכן דעת הרי"ף ז"ל וכבר האריך רבי' ז"ל בזה בספר הזכות ומיהו כל היכא דאיכא בלא היו הדברים מעולם וכיוצא בו נאמן הוא לומר לקוח הוא בידי מדין מיגו אלא שאינו יכול לגבות בו מן הלוה עד שיביא ראיה על הכתיבה או על האגב וכ"כ בתוס' ונראה וודאי שאם אמרה מושכנות הן בידי א"צ כתיבה ומסירה לענין שיכול לעכבם אצלה עד שתפרע מחובה דהא משכון לאו זכיה גמורה היא בגופו של משכון דליבעיא כתיבה ומסירה ואינ' אלא כתפיס' בעלמא דמהניא היכי דהוי מחיים ואע"ג דליכא כתיבה ומסירה וכ"ש דהוה התפיסה מדעת בעלים דעדיפא טפי ואע"פ שאינו זוכה בשטרות לגבותם זוכה לעכבם ברשותו עד שתפרע וכיון שכן דין הוא שיהא נאמן לומר ממושכנות הן בידי ומיהו כל שנמצאו ברשות אדם לאחר מיתת הבעלים כיון שאינה בתפיסתו ראיה שנתפסו מחיים אינו נאמן לומר כן עד שיביא ראיה או היכא דאית ליה מיגו וכדאמר הכא והיינו דלא מהימנא מגו דאי בעי אמרה ממושכנת הן בידי וזה נראה לי ברור וכן הצעתי לפני מורי הר"א ז"ל ובפני הרשב"א ז"ל ויש אומרי' שהאומר על שטר לקוח הוא בידי אע"פ שצריך להביא ראיה לזכות בשעבודו זוכה הוא בגופו של נייר מיהת. וא"ת א"כ מהימנא אגופא דניירא מגו דאי בעי אמרה לקוח הוא בידי ותירצו דאי למזכי בגופא דניירא לא מהני ולא מידי דניירא דלוה הוא כל היכי דפרע לי' לחובה מפיק מיניה ואי לעכב על בני המלוה הללו שלא יוכל להראותם בב"ד הא לא מצי מעכבא כיון שלא זכתה בשעבודי' חייבת היתה להראותם בב"ד כל זמן שיצטרכו בדין האומר לחבירו שטר שיש לי בידך שיש לי בו זכות שחייב להראותו בב"ד מדין עדות ואע"פ שאם משכנה לה אין לה להראותם בב"ד שזהו משכונה לכופו לפרעם א"כ כי אמרה לקוחים הם בידי לא מהני להו ולא מידי ויש אומרים דכל לוקח ומקבל מתנה של שטר שלא זכה בשעבודו של שטר אף בנייר לא זכה שהם עיקר מכירתו ומתנתו אינו אלא מפני שעבודו ונייר בתר שעובדא גרירא דאנן סהדי דלאו לניירא נחתו כלל והא כתיבנא לה בפרק הספינה בס"ד:

ידענא בה דחשידא אשבועתא :    פי' הגאונים ז"ל שהיה שומע ממנה שנשבעת כל היום לבעלה:

אפכה רבא אכשנגדה:    פי' דשבועה של תורה מחייבה וכל המחויב שבועה של תורה שהוא חשוד רמינן שבועה לכשנגדו כדתנן בשבועות ופי' רש"י ז"ל וכן הכא שכנגדו נשבע והקשו עליו דכיון דליכא ראיה שהיא חשידא משום דקים להו בבת ר' חסדא לית לי' לאפוקי ממונא וכדאמרי' קרענא ס"ד אלא מרענא לשטרא ופי' רבינו ז"ל דלא מקרע קרעינן ולא מגבוי מגבינן אלא דאי תפיס לא מפקינן מיניה. לכך פי' שזו היתה נשבעת ונוטלת ואפכה לכשנגדו שהיא נשבעת ונפטרת בשם הר"ר פנחס אחיו ז"ל:

מרענא שטרא אפומי' כבר כתב':    פי' רש"י ז"ל והקשו בתוס' דא"כ הוה אמר לה תלמודא בהדיא לא מקרע קרעינן ליה ולא קושי' היא דכיון שלא אמר כן ע"י מעשה ולא ע"י מימרא אלא שהי' אומר מלתא בעלמא מאי דהוא סמך על אבא בר מרימר נקט לישנא קלילא ואמר מרענא שטרא אפומי' ור"ת פירש מרענא שטרא אפומיה שאם העיד עליו שהוא פרוע לא יגבה המלוה כן עד שישבע ואע"פ שהוא קרוב לבעלי דינים דבעלמא אינו אינו מחייב שבועה כתבו רבוותא ז"ל כי בזמן הזה אינו דין לדון באומדן ובקים ליה בגוה אלא אם רואים דין יחמיץ אותו או יסתלק ממנו:

ותיתי ותשבע לי במאתן:    הפי' הנכון כי דרך היה לה לשם שאם לא כן לא כל הימנו ואפי' אמר מלוה שלא אמרו עבד לוה לאיש מלוה אלא הענין הדין שהוא אומר לילך אחר ב"ד חשוב דרחמנא אמר צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה אבל אחר שחייבו הלוה שבועה לא כל הימנו של מלוה לומר שילך וישבע לו במקום אחר וזה נראה לי ברור.

אמרה להו כתבו לי זכוותא:    פי' רש"י ז"ל כתבו לי זכותא שבאתי לדין ונפטרתי משבועתי ויפה כיוונו ז"ל דאם אמרה לו כתובו לי זכותא שתהא פטורה כשתשבע מאי מחזי כשיקרא אלא ודאי כדאמרן ומיהו לא כתובו וחתומו קאמרה דא"כ אין מחזי כשיקרא אלא שקר גמור אלא שיכתבו הפסק דין כראוי ויכתבו שנשבעה וכי משתבעה חתימי ליה ויהבי לה והיינו דמדמי' לה לאשרתא דדייני דמיירי בכתיבה בלא חתימה:

משום דאתא ממולאי :    פי' במס' עירובין בס"ד:

אינו חוזר ולוה וכו':    פי' בו ביום דליכא משום מוקדם א"נ אפי' ליום א' וכגון שכתבו בו סתם חודש או שנה שאינו טורף בו לקוחות אלא מסוף החודש או מסוף השנה אבל למחזי כשיקרא לא חיישינן פי' דדוקא בכי הא דליכא שום מחזי כשיקרא איכא בחתימה אבל כי היכא דאיכא מחזי כשיקרא בחתימת העדים בההיא דגט פשוט דכי יתביתו בהוני וכההיא דאורכתא דפ' מרובה הא וודאי חיישינן כדאי' התם ופסלינא לה אפי' בדיעבד וכדאמר רבה באשרתא דדייני וכבר פירשתי בניזקין בס"ד:

דף פה עמוד ב

חדא דידענא ביה בר' מיאשא דלא אמיד ועוד דקא יהיב סימנא:    יש שפירשו דתרווייהו צריכא וה"ק ליכא למיחש דלהויי דר' מיאשא דהא לא אמיד וכ"ת אכתי מנ"ל שהן של זה התובע הא קא יהיב סימנא ואין לשון ועוד נוח לזה הפירוש ובר מההיא קשיא טובא אשמעתין אע"ג דלא אמיד מאי הוה מקרא מלא דבר הכתוב יש מתרושש והון רב ולא מפקא ממונא מרשות בעלים בטעמא דלא אמיד בשום דוכתא וכיון דאילו הוה אבוהן קיים יכול לומר דידי נינהו אנן נמי טענינן ליורשין דטוענין ליורש כל מה דמצי טעין אבוהן ואע"פ כי בתוס' אמרו דמלתא דלא שכיח לא טענינן ליורשים לא קי"ל הכי וכדכתביני' בפ' הגוזל ובפ' המוכר בס"ד משמו של הרמב"ן ז"ל ועוד כי יהיב אידך סימנא מאי הוה הא לא אשכחן דמהני סימנא להוציא ממונא מרשות בעלים המוחזק ולא הוזכר אלא גבי מציאה ויאוש בעלים וכי איכא סימנא ליכא יאוש בעלים והנכון מכל מה שפירשו בזה דהכא עידי פקדון הוה כדאמרינן ההיא גברא דאפקיד שב מרגניתא אלמא קים לן דהכי הוה אלא ע"י דלא היו העדים יודעים סימנא מרגליות שהופקדו בפניכם ולא מצינן בפ' חזקת הבתים בעובדא דרמאי דפומבדיתא וכיון דכן הוה לן למיחש דדלמא הני דאשכחן ברשות היתומים אחריני הוה שהיו של רבי מיאשא או שהפקיד אצלו אדם אחר ומש"ה אמרינן כיון דידעין בי' בר' מיאשא ואיכא אחריני דיהבי הני סימנים בפקדון בהכי סגי והרי הוה כאלו יש שם עדים ברורים של פקדון שאלו הם אותם שהפקיד ואפשר דבחד מהני טעמא סגי ולרבותא נקטינהו תרווייהו א"נ דתרווייהו בעינן והוה ליה חדא ועוד דכריכן אהדדי אבל רבינו הגדול ז"ל סבר דטעמא בתרא עיקר דטעמא דלא אמיד דלא חשיב מידי אפי' לגבי האי וא"ת כי איכא עדי פקדון מאי הוה טעמא שמא חזר אביו ולקחם שהרי אלו אביהם קיים היה יכול לטעון כן כל היכא דליכא ראיה וי"ל דהכא נמי ראי' הוה שהממון היה ברשות ב"ד וכיון דיהבי האי סימנייהו הא איכא ראה שאין לנו מה שהוא בידינו ובתוספת אמרו דהא מלתא דלא שכיח הוא למיהדר ולמיזבינהו וכ"ש היכא דלא אמיד ואין טוענין ליורש אלא דבר שהוא קרוב ומצוי ולא נהירא:

שודא:    פי' רש"י ז"ל למי שראו הדיינים שהיה דעתו של נותן קרובה אצלו והקשו בתוס' מדאמרי' בפ' בתרא דקדושין ונהדר ונדיינהו ופרקינן בשודא ואם כפרש"י ז"ל עדיין יכול למיהדר ולמיעבד למי שהיה בדעתו של נותן קרובה אצלו עוד מדאמרינן לקמן בפ' מי שהיה נשוי מר מ"ט עביד הכי אמר ליה שודא דדייני עבדי אנא נמי שידא דדייני עבדי פי' שם שאינו נכון לכך פי' שידא דדייני אומד הדיינים לתת אותו למי שירצו או למי שיראו מי שהוא הגון יותר ושהוא עמל בתורה ובמצות וכן אמרו בתו' הדיינים מחליטין אותו למי שירצו ואמרי' בירושלמי שוחדא דדייני ולשון גוזמא הוא לומר שהרשות נתונה להם לעשות כמו שירצו וכבר פי' במקומות אחרים בס"ד:

המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל :    יש שפי' משום דמכירת שטר דרבנן ואתיא מחילה דאורייתא ומפקיע מכירה דרבנן והיינו דאמרינן בפ' מי שמת גבי האי דאמר ומודה שמואל שאם במתנה ש"מ שאין היורש יכול למחול [כו'] א"א דרבנן היא אמאי אינו יכול למחול. ויש מקשים לפ"ז דהא בפ' הזהב ממעטינן מכירת השטר מאונאה בכלל ופרט וכלל דאלמא מכירתם מן התורה הוא ויש דוחין שלא בא הכלל אלא למעוטי קרקעות ועבדים ודנקט בית שטרות אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ומיהו הא קשיא לן דא"כ למה אמרו כאן במכנסת ש"ח לבעלה שאינה יכולה למחול מפני שידו כידה מ"מ אין זכייה שזכתה אותם לבעלה אלא מדרבנן וי"ל דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ושמו ידו כידה כאלו זכה בהם מן התורה והפקר ב"ד הפקר כנ"ל. ור"ת ז"ל תירץ ופי' בו פי' אחר דשטר חוב ב' זכיות יש לו למלוה על הלוה שעבוד הגוף והנכסים ואותו שעבוד נכסים הוא כמו ערב דנכסי דבר נש הוה ערבין ביה והמוכר אינו יכול למכור שעבוד הגוף הלכך כשמחל אותו נמחלו הנכסים מהמוכר ללוה נפטר הערב והיינו דאמרינן כיון שהבעל ידו כידה זוכה הוא גם בשעבוד הגוף וההיא דבבא בתרא הכי פי' דאי אמרת שמע מינה דאורייתא הא נפקא לן מדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו כדאיתא התם וכיון דרחמנא שויה כיורש הרי הוא זוכה בשעבוד הגוף דיורש כרעא דאבוה הוא ולא עוד אלא שאין לשאר היורשים בזאת המתנה שום זכות וכרחוקים דמו ומשום הכי אינה יכולה למחול וכבר הארכתי בזה במקומות אחרים ופי' רבינו חננאל ז"ל בזה אינו נכון וכמו שכתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו:

ליכא דליסבה לה עצה דתחיל לכתובה דאמה לאביה:    פי' ואין לומר כאן שאין אדם מוחל לעצמו כי עיקר המחילה בכאן אינו אלא לאביה ואע"פ שכבר גירשה והוא אינו יורשה כמו שפי' רש"י ז"ל ממאי דאמרינן דהוי תבעי לקוחות לברתא וקשיא לן כי מחלה מאי הוה הא מחייבא לשלם מדינא דגרמי כדלקמן ור"נ גופיה הכי ס"ל. וי"ל שלא היו לה נכסים עתה אי נמי נשואה היתה ופגיעתה רעה שהוא פטורה עד שתתגרש או עד שתתאלמן א"נ שהקטנה שהגיע לעונות הפעוטות היתה שמחילתה מחילה במטלטלין ופטורים מן הנזיקין הא לאו הכי אע"ג דלקוחות בטובת הנאה זבנינהו כיון דסוף סוף השתא הפסידה האי מינייהו אין לנו אלא כשעת הנזק דחיוב המוחל אינו אלא מדין מזיק ואפי' במוכר או נותן שלא באחריות הוא חייב לשלם מדינא דגרמי כדלקמן. והא דאמר אתו לקוחות ותבעי לברתה חמי' מילתא מה תביעה יש ללקוחות אצל הבת כיון דכתובת אמה זבנו ליזלו ולתבענה מבעל כיון דאגרשה לה או מתה ורש"י ז"ל נשמר מזה ופי' דלאו תביעה ממש לגבות ממנה אלא לפי ששמעו שהבת הזאת באה לגבות מאביה כתובת אמה ולירש אותה מכח אמה ולא באו אלא ליטול ממנה אם כבר גבתה או לומר לה אם גבתה ממנו כי אמה מכרתה להם ומה שהמתינו לאחר שנתגרשה או עד שמתה אולי לא היה להם פנאי. וזה דרך רש"י ז"ל לפי לשון פירושו והוא הנכון ואולי כי הקרקע שהיה משועבד לכתובה זו היה עומד בחזקת הבת לאחר מיתת האם ולפיכך הלכו אצלה דשיעבודיה גבה וכיון שעדיין לא גבתה היא בב"ד שעבוד הכתובה קיים הי' ומהני בה מחילה והיינו דאמרינן שתחלית לכתובה לאביה והדר ליה ארעא ותחזור ותירתיה מיניה כשימות:

דף פו עמוד א

מעיקרא סבר מבשרך לא תתעלם:    אין ספק כי הבת הזאת עניה היתה ומפני כן שהלקוחות לא קנו אלא בטובת הנאה היה נותן עצה זו על דעת שתתן הוא ללקוחות מה שנתנו לאמה ולא יפסידו כלום מהקרן שלהם שאל"כ תימא גדול הוא שיתן רב נחמן עצה להפסיד ללקוחות שלקחו כדת וכהלכה משום ומבשרך אל תתעלם אלא וודאי כדאמרן:

מקרקש ליה בזוזי לכתוב ליה שטרא על שמיה:    פי' שיתחייב לו בשטר לפרוע לו מה שכתוב בשטרו הראשון ומיהו אפ"ה אם חזר ומחלו מחול הוא לענין שלא יטרוף הלקוחות בשטר מזמן הראשון וזה ברור וכבר כתבנו בפ"ק דגיטין דאיכא מ"ד שאם היה כותב בשטר זה משתעבידנא לך ולכל מאן דאתא מחמתך אין המוחל למחול אותו לאחר שמכרו כלל וכן דעת הראב"ד ז"ל וכן המחהו אצלו במעמד שלשתן שוב אינו יכול למחול דעת רבינו ז"ל ושם הארכתי בס"ד:

אמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה כשטרא מעליא :    פי' מה ששוה החוב בשעת המחילה בין רב למעט שחיובו של זה מדין מזיק הוא כר"מ דדאין דינא דגרמי בטובת הנאה שלה באחריות כך הוא גובה הלכך אומדים ב"ד מה שהוא יכול לגבות בחובו זה והוצאות שהיה מוציא בגבייתו מנכין ורואין ממנו ג"כ אם היה מגבהו מן העידית או מן הזיבורית או מן הבינונית כללו של דבר אינו חייב אלא במה שהוא מפסידו ופשוט הוא. ומאן דלא דאין דינא דגרמי:    פי' דקסבר דינא דגרמי פטור כדרבנן דפליגי עליה דר"מ ומגבי ביה דמי ניירא בעלמא פירוש דמדין מזיק קאמר פטור ודין אחריות אין בזה ואפילו משום אחריות' דנפשי' שאין חיוב אחריות אלא על הפקעה שקדמה למכירה ולא על הפקעה הבאה אח"כ והרי זה כמוכר שדה באחריות וחפר בה שיחין ומערות. דין. ומיהו אם הודה שהוא פרוע חייב מדין מוכר שדה שאינו שלו כך נראה לי ותמיהא מילתא מאי מגבי' ביה דמי ניירא דאפי' תימא כי כשנמחל הלוה חייב הלוקח לתת לו שטרא בתר ראיה שלו גריר ושטרא דיליה הוא שהוא נותן שכר ואינו אלא כמשכון ביד מלוה שיפרע וכי פרעי' או מחלי' זכה הלוה בגופו של שטר ומחזירו הלוקח בע"כ כדעת מקצת רבותי ז"ל מ"מ כאן גרמה לדידיה גרמא בניזקין פטור הרי הוא פטור מדמי הנייר כמו שהוא פטור מגופו של חוב. ויש מפרשים דהא לאו משום מוחל אתמר אלא משום שורף שטרותיו של חבירו דלמאן דלא דאין דינא דגרמי פטור מגופו של חוב היה גרמא וחייב בגופו של ניירי דקלייה בידים והוה מזיק גמור שהרי ממושכן הוא בידו עד שיפרענה ואגב ריהטא אתיא תלמודא דהכא כצורתה דהתם ודכוותא איכא בתלמודא. כי כשורא לצלמי לומר שגובה ממנו מן העידית כדין ניזקין וכן הלכתא:

אמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה ובעל חוב ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי לב"ח מסלקי ליה בזוזי לאשה מסלקי לה בארעא האי כדיניה והאי כדינה :    פי' רש"י ז"ל שזה הלוה מעות וירד על דעת מעות וזו סמכה על הקרקע כי היא לא נתנה כלום ואי משום נכסי צאן ברזל הנשומים בכתובה היא זוכה בהם מיד וזו צרפתן עם הכתובה על שיעבוד הקרקע עכ"ל. ולפי לשון זה הדין הוא אפילו בנכסי נדוניא כשאין כל הנדוניא קיימת דאי לא היה נוטלתן משום שבח בית אביה כדאיתא בפרק אלמנה ניזונת אבל מורי הרב ז"ל היה אומר שאין דין זה אלא בעיקר כתוב' ותוספת אבל לא בנדוניא כיון שקבלה עליו בנכסי צאן ברזל הרי הם כחוב גמור וכן שמעתי שכן דן הלכה למעשה ולפום פשטא דשמעתא האי מימרא אתיא בחיי לוה דאלו לאחר מותו אפילו בעל חוב אינו גובה מטלטלים דיתמי אבל מחיים אפי' מגלימא דעל כתפי' משא"כ בכתובה כדכתיב' לעיל והשתא דתקון רבנן למגבי כתובה מטלטלין דין החוב והכתובה שווים. ורבינו חננאל ז"ל פי' לאחר מיתה ויש לפרש לפי שיטתו דה"ק אפי' לאחר מיתה אם ב"ח תובע קרקע ואנו רוצים לסלקי במעות או במטלטלין הרשות בידינו כדינו דמחיים דלתקנות היתומים אמרינן שלא יגבה מן היתומים אלא מן הקרקע ולאשה מסלקינן לה בארעא ואע"פ שתפסה מעות שאף מחיים אין דינה אלא בקרקע והיינו דאמרי' האי כדיניה והאי כדינה ולישנא דמסלקינן ליה הכי משמע בכל דוכתא במי שבא לגבות דבר אחד ואנו מסלקין אותו בדבר אחר כאותה שאמרו מצי לוקח לסלוקי בזוזי כנ"ל:

ואי ליכא אלא חדא ולא חזיא אלא לחד:    ופירש"י ז"ל שאין בה אלא כדי אחד מהם וכן פי' כל הראשונים ז"ל, לב"ח יהבינן לאשה לא יהבינן יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא פי' רש"י ז"ל וכל הראשונים דמיירי כששניהם יוצאים ביום אחד ואליבא דשמואל דאמר שני שטרות היוצאים ביום אחד דעבדינן שודא דדייני ואם כן היינו שידא דהכא למפרעי' לב"ח משום שלא תנעל דלת בפני לוין והרי"ף ז"ל דחה פי' זה לפי שלא נאמרו דברי שמואל אלא בשטרי מכר או מתנה דאלו בשטרי חובות דכ"ע חולקין ולכך פי' דהכא בין ששניהם ביום א' ובין שלוה ולוה וחזר וקנה ולא כתב לחד מינייהו דאקנה דמדינא חולקין שהרי שיעבוד שניהם חל כאחד אם קדם אחד מהם וגבה מה שגבה גבה שע"כ לא נחלקו אלא בב"ח מאוחר שקדם וגבה אבל כששניהם שווים דכ"ע מה שגבה גבה וכ"כ הרמב"ם ז"ל וכיון שכן הכא משום שלא תנעול דלת בפני לווין מגבינן ליה לכתחילה וחשבינן כאלו כבר גבה בב"ד דאנן יד בעלי חובות אנן לענין זה מפני תיקון העולם אבל וודאי אם קדם זמן האשה לזמן החוב וקנה ואחר כך לוה לאשה נותנין שאין נוטלין זכותה של אשה לתתו לב"ח הלכך במטלטלין בזמן הזה שאין בהם דין קדימה דקיי"ל דאין דין קדימה במטלטלין כי ליכא אלא לחד מינייהו לב"ח יהבינן ליה ואע"פ שזמן השטר הכתובה קודם ומיהו דעת רבינו ז"ל דכל היכא דשעבד ליה מטלטלי' אגב קרקע דינו כקרקע ויש בהם דין קדימה וכן פי' בתוס' והקשו בתוספת אשמעתין מ"ש דהכא הוריעו כחה של אשה טפי מב"ח ואלו לעיל אמרי' אמר רבי יוחנן לכתובת אשה משום חינא ואפי' למ"ד לכושל דווקא לכושל אבל אם שניהן שווין מודה דיהבינן לאשה. ותרצו וכי חיישינן לנעילת דלת להפסיד לאשה היינו בכי הא דהכא דאיכא פסידא לגמרי דהא ליכא אלא חד ארעא אבל מתני' דלעיל עדיין יש שם נכסים אחרים שיגבו כולם אלא מלוה או הפקדון הללו הם יותר מצווים בלא טורח דהשתא יהבינן לאשה כדי שלא תטרח וב"ח יגבה מן השאר וכשם שאמרו ב"ח גובה מן היורשים מן הזיבורי' ולא חששו לנעילת דלת לגבי יתומים כיון דליכא לב"ח פסידא ואני פרשתי לפני מורי רבינו ז"ל דשמעתי' בדליכא פסידא כלל דומיא דרישא דבהאי ארעא איכא גוביינא דסגי לתרווייהו אלא שהקרקע היא קרקע אחד שאין בו דין חלוקה והיינו דאמרינן דליכא אלא ארעא חדא ולא חזיא אלא לחד מינייהו לפי שאין ראוי לחלק וכל א' מהם אומר שיתנוה לו ויתן לחברו מעות כדינו דגוד או אגוד דבהא ודאי עבדינן מעליותא לב"ח דיהבי' ליה כולא ארעא אבל לאשה לא יהבינן דהא מעליותא טובא הוי ויותר משהאיש רוצה וכו'. וכל היכא דליכא גוביינא דסגי לתרווייהו אלא שהקרקע הוא קרקע אחד שאין בו דין חלוקה לתרווייהו גובי' כדינם ולא מפסדי' לאשה מדינא כלום כנ"ל:

ודאי דאמריתא משמיה דרבא:    פי' רש"י ז"ל אמת הוא ששמעתי שאתם אומרים דבר תימה דמטריחין ליה ללוה למכרה כדי לפרוע במעות והלא אין עיקר המלוה ואין סמיכתו אנא על הקרקע ומהדרינן הוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן הא לאו הכי אין מטריחין אותו למכור. דין. ומיהו כי אית ליה זוזי או מטלטלים וארעא לא מגבינן ליה אלא או זוזי או מטלטלים דלא אתמהו הכא אלא משום דלית ליה זוזי ותקנו הגאונים ז"ל שמקבל חרם סתם שאין לו מעות או מטלטלים ואח"כ מגבהו קרקע ואם התנה לפרוע מעות בעין כמו שנוהגין עתה לכתוב בשטרותינו תנאי ממון הוא וקיים וכופין אותו בית דין לקיים את תנאו ואמרינן ליה זיל זבין ואייתי זוזי ואם טוען שאין מוצא ליקח מכריזין ב"ד על מי שרוצה ללקחו וכופין אותו ומיהו אין כופין היורשין בכך כל שלא התנה כן בפי' ואע"פ שכתב כן בפי' על היורשים נראה לי שאין התנאי קיים דהוה ליה כאותה שאמרו שאין ב"ח גובה מן היתומים ואע"פ שכתב בו שבח כדאיתא פ"ק דבב"ק ובמס' גיטין:

הוא עשה שלא כהוגן, ושמעינן מינה דכל מאן דעביד שום הערמה להבריח נכסים מב"ח שיש לב"ד לעשות עמו שום חומר חוץ מן הדין כדי שלא יפסיד ב"ח כפי ראות הבית דין. ההוא תולה מעותיו בנכרי הוה. פי' רש"י ז"ל שהי' ברשותו מעות לפרוע וחומר של נכרים הם וק"ל משום שאמר של נכרים הם כל כמיני' להימוניה הא וודאי כל מה שברשותו של אדם הרי הוא בחזקת שלו בין במטלטלין בין בשטרות שיוצאות על שמו ואין בידו לומר של פלוני הם וגם אין אותו פלוני נאמן לומר עד שיביא ראיה אא"כ יש לו מגו. וי"ל כי הנכרי הוה גברא אלם והיו חוששין ממנו כיון שנקרא שמו עליהם ומ"מ לפי שלא היה נאמן אצלו בדבריו ועשו עמו שלא כהוגן ויש לפרש שתלה מעותיו ברשות הנכרי ואמר הנכרי שחינם שלו והכל דרך א' לפי מה שפירשנו:

לדידך דאמרת פריעת ב"ח מצוה:    ופי' רש"י ז"ל מדכתיב הן צדק ודרשינן שיהא הן שלך צדק והקשו בתוספת עליו דההיא הא אוקימנא בב"מ לענין שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב ואלו הכא פיו ולבו היו שווים כשלו' לפרוע והם שוין עכשיו שלא לפרוע לכך פי' ר"י ז"ל דנפק' לי' מדכתיב האיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט ומצוה בעלמא הוא לדידיה דשעבוד' לאו דאוריי':

אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי לאו למימרא דבעי מיניה אם כופין אותו בכך אם לאו דהא משנה שלימה שנינו המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ע"י עדים גובה מנכסין בני חורין וגובה בב"ד משמע וע"כ של לוה אלא טעמא הוא דבעי א"א ניחא לי מאי אמרינן ליה ומ"ט אמרו חכמים לכוף אותו אמר לי' תנינא בד"א שלוקה ארבעים במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שאמר לו עשה סוכה ואינו רוצה מכין אותו עד שתצא נפשו כלומר וכן מצות פרעון חובו עד שאתה כופהו בגופיה כופהו בממונו כן פי' רבינו בשם ר"ח ז"ל והא דאמרי' מכין אותו עד שתצא נפשו פירש"י ז"ל מכין אותו קודם שיעבור עליו ויש בידו לקיים:

דף פו עמוד ב

בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא הרי זה גיטך ולא תתגרשי בו אלא עד לאחר שלשים יום והלכ' והניחתו בצידי ר"ה מאי אמר ליה אינה מגורשת מדרב ושמואל וכו' וצידי ר"ה כר"ה דמי:

אדרבה מגורשת מדר"נ וכו' מאי לאו היינו אגם היינו ר"ה תמי' לי מילתא אמאי שקלו וטרו והלא פלוגתא דר"ח ורבנן היא בלי ר"ה והלכתא כרבנן דאמרי צידי ר"ה לאו כר"ה דמי בין לענין שבת וכמו כן לענין קנין כדאיתא בפ' אלו נערות י"ל דשנא היא דלאו אתו צידי רשות הרבים לענין קנין ממש אלא לדון את הדבר המונח בו חשוב כמונח ברשות הבעלים שקבלו אותו אם לאו והיינו דמייתינן לה ההי' דלעיל דגבי יתומים לענין תפוס מטלטלים דאתיא לומר כי כשהמטלטלי' של יתומים מונחים שם אינם כמונחים ברשותם גמור לעכב בתפיסות ב"ח ואע"פ שבדרך אמת אפי' הוה קיימי ברשות הרבים מטלטלין דיתמי נינהו וכן ההיא דפרה אם משך שקנינהו במשיכה אלא שאינו צריכים שתהא הפרה עומדת בזכות זוכה בסוף שלושים יום והא נמי להא דמי' ובפי' שמעת' נחלקו רז"ל כי הראב"ד ז"ל ובתוס' פי' דמיירי באומר הרי זה גיטך מעכשיו ומשום דקשי' להו שאם לא אמר מעכשיו שאע"פ שהיה מונח בחצרה בסוף ל' יום אינה מגורשת כלל דה"ל טול גיטך מעל גבי קרקע שלא אמר כלום כדאית' בפ' הזורק ובדוכתא אחריני במס' גיטין ותו דהא דרב נחמן דמשוך פרה זו דמייתי עלה ע"כ דהא אסיקנ' בפ' האשה שנפלו לה נכסים לרבנן ורב דרמי אליבא דר"י דאי לא אמר מעכשיו לא קנה כלל הילכך הכא בדא"ל מעכשיו והקשה רבי' הגדול ז"ל שאם אמר מעכשיו הו' ע"כ כי אמר לא תתגרש בו אלא לאחר שלשים יום דמספק' לן אי תנאי הוה (ואי) [וא"כ] ספק מגורשת לד"ה כיון שהגט ברשות' לסוף שלשים יום ומספק' לן אי תנאי הוא כל זמן שלא חזר בו והכי נמי לא שנא שאין לומר ענין שלישי שכך אמר לה שיתחילו גרושין מעכשיו ולא יגמרו אלא [לאחר] שלשים יום שא"כ כ"ש שהיה לומר כן באומר מהיום ולאחר שלשים יום אלא ודאי לא אמרינן (היכי) [הכי] שאין גירושין א' נקנין לחצאין וא"כ הכא נמי אי סברת מספקא לן אי תנאי הוה אי חזרה הוה תהא ספק מגורשת לד"ה בין שיהיה צידי ר"ה כר"ה או שיהא כחצירה או שיהיה נשרף דהא א"א תנאה הוה לסוף שלושים מגורשת למפרע משעת נתינת הגט לידה דהכא (לא) קאמר לה תתגרש מעכשיו אם לא אחזור בתוך שלשים יום ואם אתה בא לדון ולומר כי הלשון הזה שאמר לה חזרה הוה כיון שאמר ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום ולפי שיהא הגט קיים ברשותה לאחר שלשים יום שיהא הגירושין חלין אם הכי הוא כאלו לא אמר מעכשיו כלל ולמה הוצרכו להעמידה באומר מעכשיו דווקא ועוד דאי מימרא דר"ג במעכשיו היא אפי' עומדת ברה"ר נמי קונה הוא מעכשיו דהכי אמרינן בפ' האשה דכי אומר מעכשיו קנה ואפי' בעומדת באגם הא פרישנא התם דאגם לאו דוקא אלא לומר שאפילו היה ברשות המוכר קנה משום שדרך בהמות לעמוד באגם נקט אגם דהא לגבי ממין יש בו גוף הפירות כל האומר בלשון הזה לא הוה לשון מסופק אלא ה"ק גופיה קנה מהיום ופירי לאחר שלשים יום כדרך שאמרו באומר מעכשיו ולאחר ל' יום ולפיכך צריך שיהא הגט עומד לאחר שלשים יום קיים במקום שהוא חשוב רשותה ואין בזה משום טלי גיטך מעל גבי קרקע דכיון שנתן הגט ביד מתחילה לשם גירושין קרינא ביה שפיר ונתן בידה ולא אמרינן טלי גיטך מעל גבי קרקע אלא בשהניחו מתחלה בידה או בחצרה לשם פקדון אבל זו כבר זכתה בגט (להלוה) שלה להתגרש בו אלא שהתנה עמה שלא תתגרש בו בנתינה אלא לאחר שלשים יום ומשלשים יום ואילך חלין לכך צריך שיהא קיים בידה או בחצירה או במקום שהוא חשיב רבותא ומספקא לן כיון שכבר זכתה בגופה של גט והניחו (בר"ה או) בצידי רשות הרבים אי חשוב כר"ה או לא כיון שאין ההנחה עכשיו בשעת חלות הגירושין כדפירש"י לעיל והא דאמר רב נחמן משוך פרה זו אליב' דרמי בר חמא בלא מעכשיו היא כפשטה ה"ל דבממון זוכה הוא במשיכה זו לאחר שלשים יום כשהממון עומד קיים באגם וכיוצא בו הראוי לקנות בו ואעפ"י שבשעת הקטן ליתא במשיכה בעולם וכשם שהאשה מתגרשת לאחר שלשים יום בתנאי של קודם שלשים יום ופליגי אדרבנן משמיה דר"י ואיהי אמר לך דרבנן ורב דימי פליג ורב נחמן דאמר כרב דימי דאמר קנה ומוקים לה לההיא בשלא אמר מעכשיו אבל אנן לא קיימא לן הכי אלא כדאוקימנא התם דרבנן ורב דימי לא פליגי והא דאמר מעכשיו הא דלא אמר מעכשיו וכל האומר מעכשיו קונה לגמרי ואפילו עומד ברשות הרבים וכל שלא אמר מעכשיו לא קונ' שכל משיכה שאינה קונה לשעת' אינו קונה לאחר כן ולא דמי לנתינת הגט והתם מתגרש' בסוף שלשים יום מדין חצירה משא"כ בזו שלא הקנה במשיכה זו והא דר"נ מוקמי' לה באומר מעכשיו כי היכי דניקום אליבא דהלכתא. ולענין גיטין קי"ל דכל שאמר מעכשיו הרי זו ספק מגורשת לעולם ואפי' נשרף הגט או שעמד בחצירה דאגם וצידי ר"ה וסמטא אינם חשובים שלה שתתגרש מדין חצירה דכיון שבממון לא קנה אף באגם כדאסיקנא בפ' האשה לענין גט נמי אינה מגורשת בו כלל וזה דעת הרי"ף ז"ל שהשמיט כל הסוגיא הזאת לגמרי ולא הביא אלא מה שאומר בפ' האשה כי משם יצא לנו הפסק הנכון בין לענין ממון בין לענין גט זו שיטת רבינו ז"ל והיא הנכונה:

מתני' המושיב את אשתו חנונית או שמינה אפטרופיא :    פירש"י ז"ל חנונית למכור יינו ופירות בחנות אפטרופס להכניס ולהוציא פי' ולשכור פועלים ולישא וניתן בתוך הבית. הרי זה משביע' כל זמן שירצה, פי' משביע אפי' בטענות שמא ככל אותם הנשבעי' שלא בטענה ושבועה זו וכל השנויות במשנ' דעת הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל שהם בנקיטת חפץ כעין דאורייתא ולא כדברי רש"י ז"ל וכדבעינן לפרושי בתלמודא ר"א אומר אפי' על פלכה ועל עיסתה ולית הלכתא כוותי' ומיהו ע"י גלגול מודו רבנן שיכול להשביע לפום מסקנא דתלמודא דאוקימנא פלוגתייהו דלכתחלה:

כתב לה נדר ושבועה וכו':    פי' כתב לאו דוקא דה"ה באמירה וכל שהוא פוטר או מחילה באמיר' בעלמ' סגי כדכתיב' בפ"ק דקדושין והא דנקט נדר ושבועה משום דבאלמנה הבאה לגבות מן היתומים הרשות ביד היתומי' להדירה בבית דין או להשביעה חוץ לב"ד כדאיתא בפ' השולח ולכך צריך לפטרה בפירוש משניהם שאם לא פטרה אלא מאחד מהם הרי היא חייבת באידך ונקט הכא ברישא גבי דידיה למ"ד שאף בגרושה דינה כאלמנה ולמ"ד התם בגרושה דינה בשבוע' לחוד נקט רישא אגב סיפא:

דין אבל בעלמא כל שחייב לחבירו שבוע' ופטרו ממנו הרי הוא פטור מכל נדר וכן אם הי' חייב נדר ופטרו ממנו פטור מכל שבועה זו שיטת רש"י ז"ל והיא הנכונה וכל שפטרו משבועה או מנדר אינו יכול להשביעה אפילו על ידי גלגול אבל משביעה היא את יורשיה שבועת יורשים כשבאים לגבות ממנו ואת הבאים ברשותה פי' בתוס' אלו הם באים ברשותה כל שמכרה או נתנה להם כתובתה וכן פי' רש"י ז"ל אם מכרה כחובתם לאחרים ונתגרש' ומתה ולקוחות תובעין אותו נשבעין אף הם שבועת היורשין כלומר נשבעין שאינם יודעים ולא אמר להם המוכר ששטר זה פרוע כולו ולא מקצתו וכי תאמר אמאי נקט רבינו ז"ל לגבי לקוחות כשנתגרשה ומתה הא כיון שנתגרשה יכולים הם לתבוע כתובתה וי"ל דנקט ליה רבינו ז"ל לגבי הלקוחות כשנתגרשה ומתה משום דבחיי' אינו גובין בשבוע' עד שתשבע היא בעצמה שלא פטרה אלא כשהיא באה לגבות לעצמה על ידה או ע"י שלוחה אבל לא לגבי לקוחות שלה אבל אין לומר שכתב כן רבינו ז"ל משום דבחייה אף לקוחות שלה כמוה לגבות שלא בשבועה כיון שנפטרה שאין סברא לומר כן, ומיהו אין פירושו מחוור לרבינו דודאי כל שבחייה מאחר שפטרה משבועה יכולים הם לגבות בשבועת היורשין אבל היכא שלא פטרה משבועה נראין דברים ודאי שאין באי כחה גובין בחיי' עד שתשבע היא עצמה שהרי אם הודית שהיא פרועה נאמנת היא מתוך שיכולה למחול וה"ה לב"ח שמכר שטרו שאם לא כן נמצא שיכול לגבות חובו או כתובת אשה ומוכרין אותה לאחרים וגובין אותה בשבוע' היורשים כדאמרינן הכא ויש אומרים שכ"מ שאמרו שהמוכר צריך לישבע כופין אותו באי כחו לישבע אפילו בנותן שאין עליו אחריות דכיון שאין לו זה לגבות אלא בשבועתו אדעתא דהכי זבין ויהיב והוא בכלל אחריות דנפשיה הוא ומדעת רבינו בשם רבו ז"ל ומקצת רבותינו ז"ל מפקפקי' בדבר הזה דהא מהיכי תיתי שאין זה בכלל אחריות ובכל אחריות אמרי' אחוי טרפך שטרפך בעדים ואשלם לך ואלו לעורר על השדה ללוקח ואומר לו ישבע לי המוכר שלך שלא גזלה ממנו לא אשכחן דחייב מוכר באחריות דמחייב לאשתבועי' ליה:

ותו קשיא לן שאם זה בכלל שום אחריות המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו האיך הוא פטור מדין אחריות נימא הרי הוא ודאי אדעתא דהכי לא נחית וזה בכלל אחריות דנפשיה הוא שלא יבא ללוקח נזק מחמת מעשיו והלא דברים ק"ו ומה כשהפסידו במעשיו אינו חייב מדין אחריות מפני שאינו רוצה לישבע יהא חייב ודבר זה צריך עיון גדול ובמקומו במסכת שבועות פיר' בס"ד. ומיהו דכ"ע אינו מחייב את הלוקח להביא לישבע למוכר שהוא המלוה עצמו כשהוא קיים אבל מחייבין להשביע את היורשין אע"פ שמכרוהו כיון שאף הם אין עליהם אלא בשבועת היורשין. אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואוקימנ' במס' שבועות כשמתה היא תחילה דאם מת הבעל תחילה הוה לי' מת לוה ואח"כ מת מלוה שאין היורשין גובין כלום שכבר נתחייב מלוה שבועה לגבי לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו:

נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי וכו':    אשמועינן הך סיפא דס"ל לתנא דמתני' דכי היכי דמהני נאמנות לגבי לוה גופיה הכא נמי מהני על יורשי הלוה או על הבאים מכחו אם האמינו עליהם בפי' וע"כ הבאים מרשותו ששנינו בכאן היינו אותן שמכר או שנתן להם נכסים וכשפי' בתוס' על הבאים ברשותה וכן פירש רש"י ז"ל ואע"פ שאמרו הבא לפרוע מנכסי יתומים או מנכסי' משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ההיא בדלא המני' לוה עלייהו אבל כי הימניה תנאי ממון הוא וקיים ואין בזה משום מודה במקום שחב לאחרים שאינו נאמן דהא כי הימניה למלוה עדיין לא באו הנכסים לרשותם של אלו ועל נכסיו הוא דכתב נאמנו' אבל סל משועבדי' הקודם הנאמנות פשיטא דלא מהני הנאמנו' אבל הגאונים ז"ל הסכימו כולם וכן דעת הרמב"ם ז"ל דלגבי יורשי' מהני נאמנות אבל לגבי הלקוחות לא דבשלמא יורש כרעא דאבוה והרי הוא כאלו הנכסים ברשותו של לוה עצמו בשעת גוביינ' משא"כ בלקוחות ומ"ש במשנתינו שהבאים ברשותו אין משביעין אותו אינו ר"ל בשביל לקוחים אלא כגון אפטרופס שמינ' על נכסיו א"נ שנתן נכסיו במתנת ש"מ דכיורש שווי' רחמנא א"נ שמכר אלו נכסים במהיום ולאחר מיתה כלומר שיוכל לחזור בו בחייו והרבה האריך בזה רבינו הגדול ז"ל בספר הזכות למצא פתח וזכות לגאונים ז"ל בשיטה זו אבל דברים רחוקים והאמת יורה דרכו:

גמרא איבעי' להו ר"א ע"י גלגול קאמר או לכתחלה קאמר ואסיקנא דלכתחלה קאמר ובהא פליגי רבנן אבל ע"י גלגול מודו וכן הלכתא:

הלכה מקבר בעלה לבית אביה:    פי' רש"י ז"ל כדברי האמוראים ז"ל [*) הלשון משובש ומוטעה ויעויין בשטמ"ק והמעיין יתקן לעצמו את הלשון. (המו"ל)] דר' יוסי סבר דארישא ממש קאי שלא האמינה עליו אבל בסופה שהאמינה עליו יורשי' לא האמינ' אלא על מה שנתעסקה בחייו אבל מה שנתעסק' אחריו ברשות יתומים אינו יכיל להאמינה כיון שהעסק לא הי' בעוד שהנכסים שלו וברישא שלא האמינ' עליו אף על שעבר שנשתמשה בחייו בנכסי' משביעין. ובתוס' נמי משמע דארישא קאי דגרסי התם כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין היורשין משביעין אותה בדברים שנשתמשה בהם בחיי בעלה בד"א בזמן שהלכה מקבר בעלה לבית אביה אבל הלכה מקבר בעלה לבית חמיה היורשין יכולין להשביעה בדברים שנשתמשה בהם בחיי בעלה ע"כ ולכאו' פליגי אמתני' בתרתי חדא דאלו במתני' קתני כתב לה נדר ושבועה אין לי עלייך יורשין משביעין אותה בדברים שנשתמשה בהם בחיי בעלה בד"א בזמן שהלכה וכו'. והא בתוספ' קתני שאין משביעין אותה ה"מ בפירעון כתובה או על אפטרופס שעשתה לאחר מיתת הבעל אבל לא על אפטרופס שעשתה בחייו. ובתוספ' קתני היורשים משביעי' אותה לשעבר ומתני' קתני שאין משביעין אותה לשעבר וזה תימא שאפי' לא האמינה אלא עליו למה משביעין אותה לפי שהלכה לבי' חמי' אבל י"ל שע"י גלגול קאמר כי מתוך שמשביע אותה על העתיד מגלגלין עליה לשעבר וש"מ דלא מהני פטור שבועה שלא להשביע ע"י גלגול, והגאוני' כתבו שהפוטר לחבירו משבועה אינו משביעו אפילו על ידי גלגול ומשמע דסבר להו דליתא להך תוספת' דמתנה כמאן דפסק לן ברישא אסיפא ולדידיה הוא דקתני שאין משביעין אותה על ידי גלגול שאלו לכתחלה פשיטא כיון שהאמינה עליו ועל יורשיו ולמ"ד בגמרא דלשעבר היינו דברים שנשתמשה בחיי בעלה פשיטא שאין משביעין אותה אפי' ע"י גלגול וכיון דכן ה"ה למ"ד דלשעבר היינו שבין מיתה לקבורה דאפילו פטורים ליה דלא פליג בה כלל וכן פי' רש"י ז"ל אסופה ע"כ:

שבועה מאי עבידתה,:    פי' רש"י ז"ל איזה היא שבועה שתהא האשה חייבת לבעלה או ליורשיו דקתני דכי לא פטרה משבועה וכי פטרה אין משבועה אמר רב יהודא על אפטרופא שנעשית בחיי בעלה:

דף פז עמוד א

רב נחמן אמר רבה בר אבוה על הפוגמת:    פי' רש"י ז"ל על אפטרופס דוק' על אפטרופוס אבל על הפוגמת דכי פטרה משבועה דאיהו רמי עלה אבל שבועה דאיהו גרמא לנפש' שפגמה כתובתה לא פטרה למ"ד על הפוגמ' אפי' על הפוגמת קאמר וכ"ש משבוע' אפטרופו' וכן עיקר דליכא למימר דמ"ד על הפוגמת דוקא על אפוגמת אבל אפטרופס לא חדא דהיכי תיסק אדעתין דלא קאי מתני' על אפטרופס דקתני מעיקרא והאי פוגמ' דקתני בתר הכי ועוד דהא לעיל קתני בהדי' הרי שלא פטר אות' מן הנדר או משבועה ועשאה אפטרופס או שעשאה חנוונית הרי זו משביעה דאלמא דוקא שלא פטרה אבל פטרה הא פטרה מן הנדר או מן השבועה אינו משביעה ותו דכיון דפטרה פוגמת דאתו עליה בטענות ברי כ"ש של אפטרופס דלא אתו עליה אלא בטענות שמא והא דאמר בסמוך בשלמא על הפוגמת וכו' משמע דטפי פטר לה משבועת פוגמת דמסקי אדעתא כבר פי' רש"י ז"ל דה"ק דבשלמא למ"ד אף על הפוגמת דלמא מסקא אדעתא דשקלה מכתובתה זוזי ואמרה כתוב לי דלא משבעת לי ואיידי דמסקא אדעתא מסקא דלפטרו אפי' משבועת אפטרופיא אלא למ"ד על אפטרופיא דוקא היכי מסקא אדעתה דמותיב לה אפטרופיא ומיהו כתב הראב"ד ז"ל דדוקא על אפטרופס ופוגמת האמינה מן הסתם וה"ה לענין הבא מנכסי יתומים דגריעא טפי מפוגמת אבל בשבוע' עד א' שמעיד שהיא פרועה לא הימנה מן הסתם דנהי דהימנה טפי מדידיה לא הימנה טפי מעד א' וכן דעת רבינו ז"ל ואיכא דקשיא ליה למ"ד על אפטרופס דוקא מאי באים ברשותה שייך וכי יכולה היא לקנות אפטרופוס אחר על אותם נכסים ולאו מילתא היא דבאים ברשותה היינו אותם שנתנה להם נכסיה כדקתני בתוספת שאם בא זה לומר כי גנבה משלו ונתנה להם יכול זה להשביעם:

לשעבר מאי עבידתי' :    ופי' רש"י ז"ל עד מתי קרוי' לשעבר ולא אמרינן נכסים דיתמי נינהו ואין תנאי שלו מועיל בהם דאמרי נהרדעאי לכרגא למזוני וכו' פי' וכשם שהקילו לענין הכרזה לפי שאין הדבר צריך שהות ומתוך כך הקלו לענין שבועת אפטרופס. לכרגא ולמזוני פי' רש"י ז"ל כרגא דיתמי ולמזוני מזון האשה והבנות והיתומי' ולקבורה קבורת המת או היתומים. והקשו בתוס' דא"כ לגבי יתמי מיירי מאי איריא ה"מ הא ודאי ה"ה לכל צרכי היתומים דאי לא כי אמרינן בערכין שאין נזקקין לנכסי יתומים ופרכינן מדתנן שום היתומי' שלשים יום ומכריזין וכו' לוקמה בשום דבר שהוא לצורך יתומים אלא ודאי לכל צרכי יתומים מזבינן דלא בהכרזה א"כ אמאי נקט לכרגי ומזוני וקבורה. וי"ל דל"ק דכרגא ומזוני וקבורה כלל הוא לכל צרכי היתומים וכל עסקיהם נכללים באלו והא דפריט להו משום דכייל במזוני אפי' מזון האשה והבנות ואינו מחוור. והנכון מה שפירש ר"י ז"ל דכרגא של אשה והבנות שהיתומים חייבין לפרוע בשבילה כסף גלגולת ולפרוע מזון האשה והבנות ולקבורה קבורת המת ולא סוף דבר שמוכרין לנכסים אלו בלא הכרזה דהא פשיטא בהו האיך יתנוול המת עד שתעבד הכרזה אלא ה"ק שאם הלוו לדברים אלו ובאו למכור כדי לפרוע החוב ההוא מוכרין בלי הכרזה כדי שתהא מצוי הלוואה לדברים אלו וכן פי' בירושלמי:

אבא שאול בן אמיא אומא בין דלא שבועה בין דנקי שבועה בין דלא נדר וכו' אבל (מי שעשא') [מה אעשה] שהרי אמרו חכמי' הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה יש שפירש שמודה אבא שאול שאם כתב נאמנות מפורש על היורשין שתנאי קיים וכדתנן במתני' אבל בלשונות אלו תסתומים אע"ג דבלא נדר ונק' נדר בין מנכסיו ובין מנכסיה אלין שורת הדין דלשתמע פטור אפי' לגבי יתמי מ"מ כיון שלא כתב כן בפי' אין עוקרין מפני זה הלשון הסתום תקנת חכמים שתקנו בבא ליפרע מנכסי יתומים ואפילו תאמר שיועיל זה הלשון לענין אפטרופס ופוגמת דגבי דידיה לא מהני לענין פירעון כתובה מן היתומים וזה דעת הרי"ף והגאונים ז"ל שפסקו כמשנתינו לענין שנאמנות מפור' מועיל אף על היורשין ואע"ג דאפסיק' הלכתא כאבא שאול לא פליג אבא שאול בהא וקשה מאוד על פי' זה דהא לקמן אמרינן ר"ש אהייא ואתי אביי ואמר דפליג לענין נאמנות שעל היורשין דת"ק סבר אין משביעין ור"ש סבר משביעין אותה וקאמר דהא מפלגי בפלוגתא דיינן ובני כהני' גדולים ואוקימנא באוקימתא תנינא דקא מפלגו בפלוגתא דאבא שאול ורבנן ואע"ג דאפריכינן עיקר אוקימתא הא לא אפריך כלל וכן בדין דכל היכא דקתני תלמודא הכי להדי' וודאי קושטא הוא הוא בלי ספק לכך פי' ר"ז ז"ל וחכמי נורבנא ז"ל דאבא שאול ה"ק כי שורת הדין דבין לא נדר ובין נקי נדר ובין מנכסי ובין מנכסיא אילין לשון גמור הוא לפוטרה משבועה בין ממנו ובין מיורשיו אבל מה אעשה שהרי לענין הפירעון כתובה מן היתומים אין שום נאמנות מועיל דתקנת חכמים מוחלטת היתה שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה דהא בלא נאמנות נמי שורת הדין לגבות מהם בלא שבועה כיון דליכא דטען פרעון בבריא אלא שהחכמים הפריזו על השדה לתקנת היתומים וכיון דכן אף תנאי של לוה לא יועילו בכך. וזו נראה שיטת רש"י ז"ל והלכתא כאבא שאול שאין נאמנות מועיל לפטור משבועת הבא ליפרע מיורשי' או מנכסים משועבדים ולפ"ז כשמה לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה פקע שטרא ואע"פ שיש בו נאמנות על היורשין דהא נאמנות לא מהני וכבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. אבל הר"ז וחכמי נרבונאה כתבו לשטה זו אין מפקיעין שטרא דההיא דמת לוה בחיי מלוה דרב ושמואל חומר הוא ואמרינן התם הבו דלא להוסיף עלה היא וכיון דלא מחמרינן בה תרי חומרי חומרא דרב ושמואל וחומרא דאבא שאול הלכך גובין היורשין מן היורשין בשבועת היורשין כיון שיש נאמנות בשטר על היורשין ואין זה מחוור דכיון דהלכתא היא אמאי לא מחמירינן בה תרתי חומרי ולפי שיטת הגאונים ז"ל יש לפרש דהא דאמרינן לקמן וקא מפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן לאו בפלוגת' דידהו ממש אלא כעין פלוגתא דידהו אבל דר"ש עדיפא מדאבא שאול דאבא שאול לא קאמר אלא דלא מהני נאמנות סתם ואלו ר"ש אומר דאפי' נאמנות מפורש לא מהני ויש נמצא כבר זה בתלמוד, נמצא פסקן של דברים כי לדעת הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל נאמנות מפורש מועיל על היורשין אבל לא על משועבדים ושטר שיש בו נאמנות על היורשין אע"פ שמת לוה בחיי מלוה כשר שהרי לא נתחייבו מלוה שבועה לבני לוה כיון שהאמינה על היורשין. ולדעת הר"ז והראב"ד ז"ל וחכמי נרבונאה ז"ל אין נאמנות מועיל אפי' על היורשין ואם מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה אין גובין בשטר ההוא:

מתני' הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה:    פי' ואפי' מיני' דידי' ואע"ג דלא אמר אשתבע לי דאי בדאמר לה אשתבע לי אפילו בלא (שבועה נמי) פגומה נמי משתבע' כדאי' במס' שבועות וכדפי' רש"י ז"ל. עד א' מעידה שהיא פרוע לא תפרע אלא בשבועה ומיהו דוקא כשאין בו נאמנות מפורש כגון שטרותינו הא אפילו משני עדים הימנה וכ"ש מעד א' ואע"ג דפוגם שטרו ג"כ נאמן דמשיב אבידה הוא. דין. והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה דעת הגאונים ז"ל דהא אפי' בשכתב לה נאמנות עליו מפורש דכי הימנה בפניו שאינה מעיזה פניה בו אבל שלא בפניו לא הימנה ולא עוד כי אולי מפני הנאמנות לא פרעה אלא בשובר ואין הב"ד יודעין בדבר וכיון שנפרע' שלא בפניו תקנתא הוא דיו לב"ח שיגבה בשבועה וה"ה לכתובת אשה וכן פי' מקצת הגאונים ז"ל דהא דתנן נדר ושבועה אין לי עליך ולא ליורשי ולא לבאין ברשותי דב"ד הפורעין אותה שלא בפניו קרי באין ברשותו ודווקא דהימנה עלייהו בפי' הא אם לא הימנוה עליהם אינו גובה אלא בשבועה והדין דין אמת ואע"פ שאין המלוה הזאת ברורה שכבר פי' דבאים ברשותו היינו לקוחות שלו:

דף פז עמוד ב

גמרא סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא דקטעין לה מאתן וקא מודית במאה :    פי' שטעין עליה שיש לו ברשותה מאתיים זוז של פירעון והיא מודה לו במנה. אמר רבא שתי תשובות לדבר חדא דכל הנשבעין נשבעין ונוטלי' וכו'. תמיה' מלתא טובא היכי טעי רמי בר חמא בזה דהא מתני' היא דכל הנשבעים שבתורה נשבעין ולא משלמין ושאין נשבעין על הקרקעות ולא עוד אלא דהכא היא התובעת ממנו שטר כתובתה והיא אומרת לה במקצתו ומתוך הדוחק י"ל דרמי בר חמא אמר לשון סתום וכוונתו לומר שהיא כעין תורה ומשום דטעו בו בא רבא הכא ופי' שא"א לומר דמדאורייתא ממש קאמר אלא דע"כ דרבנן כעין דאורייתא היא כדי לפייס דעתו של בעל הבית והא דלקמן דעד אחר כי (הדר) [הדדי] אמרינהו רמי בר חמא ופרשינהו רבא אלא דרב אשי סדרינהו כל חדא וחדא בדוכתי' ויש כיוצא בזו בתלמוד כך נ"ל:

מ"ט דפרע דייק דמתפרע לא דייק ורמו רבנן שבועה עליה :    וא"ת וליהמן במגו דאי אמר לא נפרעתי כלום דליכא עלי' שבועה. וי"ל דלאו מגו הוא דטפי חשוב הוא מעיז בשכפר הכל מהיכא שכופר במקצת דלא דכיר כמה מעות קבל ממנו דמאן דמתפרע לא דייק בהא כולי האי ודומה למה שאמרו מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ולא עוד אלא דלא תקן רבנן אלא כעין דאורייתא דאיכא הודאה במקצת וכדפי' רש"י לעיל ברמי בר חמא כנ"ל ואסיקנא דאפי' הפוגמ' כתובתה בעדים לא תפרע אלא בשבועה:

איבעי' להו פוחתת כתובתה מהו :    וא"ת מאי קא מבעיא להו הא הכא ליכא טעמא דלעיל דמתפרע לא דייק. וי"ל דאפ"ה לא פלוג רבנן כיון דדמי להודאה במקצת.

באומרת אמנה היתה בינו לבינו, :    ופי' כי בפני העדים נתחייב כראוי בכל הכתוב בשטר אלא שהיתה הסכמה בינה לבינה שלא תגבה אלא כך וכך ושטר כזה כשר הוא אפי' לנכסים משועבדים לגמרי שהרי נשתעבד כראוי ככל הכתוב בו. ועוד אין נשבעין על טענות כפירות שיעבד קרקעות וקשיא לן דהא אין נשבעין על הקרקעות נפקא לן מכלל ופרט וכלל דכתיב כי הוא זה אלא לשבועת עד א' מנ"ל דאין נשבעין על הקרקעות וי"ל דבפרשת שומרים כתיב ולקח בעליו ולא ישלם ומקרא מיותר הוא לכל הנשבעין שנשבעין ולא משלמין שמי שעליו לשלם הוא נשבע וכיון שכלל ופרט וכלל דכתיב בפרשה לכל הנשבעין שבתורה קאי כנ"ל:

דף פח עמוד א

אמר רב פפא ואי פיקח היא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא:    פי' דנ"מ משום דשבועה דאורייתא הוא בנקיטת חפץ (או) בשם או בכנוי כדאמרינן בשבועות וחומרא היא עד מאוד אבל שבועה דרבנן קולא בעלמא היא כעין שלנו עכ"ל. אבל הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל כתבו שכל שבועת המשנה היא בנקיטת חפץ ובשם או בכינוי ושבועת היסת דרבנן בלחוד היא דלית בה נקיטת חפץ ואף היא בשם או בכינוי לדעת הרמב"ם ז"ל וכן עיקר ולפי דברים אלו י"ל כי מייתי לשבועה דאורייתא מאי הוה. דין. ויש אומרים דנפקא מיניה להפוך שבועה דקי"ל במס' שבועות בדרבנן מהפכינן שבועה ולא בדאורייתא. דין. והרמב"ם ז"ל ואחרים עמו כתבו שלא אמרו בדרבנן מהפכינן שבועה אלא במי שנשבע ואינו משלם אבל לא כשנשבע ונוטל שאף שזה נשבע ונפטר מהפך לה על חבירו לישבע וליטול וכ"פ שלא יקבל עליו שבועתו של זה, ויש אומרי' דנפק' מיניה למיחת לנכסי דכל המחויב שבועה של דאורייתא אם לא נשבע נחתינן לנכסי ובשבועה דרבנן אי תפסי זוזי שלא בשבועה לא נחתינן לנכסי' אלא דמשמתינן ליה עד שתשבע דליהדר דה"ל גזל מדרבנן ולא נחתינן לנכסים משום גזל דרבנן וכדאמרי בגיטן גבי גזל מציאת חרש שוטה וקטן ודוקא באותה שהחמירו עלי' חכמים בשבועה שדינם מן התורה ליטול בלא שבועה אבל שכיר ונגזל ונחבל ושכנגדו חשוד על השבועה שאין דינם מן התורה ליטול אפי' בשבועה ורבנן עשו להם תקנתא לישבע וליטול אם נטלו שלא בשבועה מפקינן מינייהו ויש אומרים דבכל הנשבעים ונוטלים ג"כ כיון דתקנתא דרבנן היא דגזל מדאורייתא עבדוה רבנן וכי תפוס בלא שבועה נמי נחתינן לנכסיה ושמעתין דהכא נפקי מינה כגון שהיתה אשה חשודה על השבוע' וכי מייתי לה לידי שבועה דאורייתא שכנגדו נשבע ונוטל ושבועה דרבנן גובה בלא שבועה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאיתא בפ"ק דמציעא וכתב תר"ז הלוי דכל הנשבעין ונוטלים שהם חשודים אם הם מאותם שדינם לגבות בלא שבועה נוטלים שלא בשבועה אבל אם הוא מאותן שדינם ליטול בשבועה כנגדו נשבע היסת ופטור ואם שכנגדו חשוד ג"כ פטור בלא שבועה וכן דעת רבינו ז"ל. היכי סמוך ופי' רש"י ז"ל הא מה שראה זה לא ראה זה ואם תכפור על שתיהן אין כאן אלא עד א' ותשבע ותטול ג"כ ונמצא מפסיד ע"כ, והקשו בתוס' דא"כ אתי' קושיי' דלא כהלכתא דהא קיי"ל כרבי יהושע בן קרחה דאמר שאין צריכי' שיראו שניהם כאחד דהודאה אחר הודאה מצטרפים וה"ה לפרעון אחר פרעון שמצטרפים למנה מיהת אם כל א' מהם מעיד על מנה לכך פי' היכא סמיך דהא כיון שנצטרפו שניהם למנה אליבא דרבי יהושע בן קרחה כבר עשה כל אחד עדותו במה שראה ונתקבלה עדותו והאיך יכול לחזור ולהשביעה על פי א' מהם. אלא יהיב לה כתוב' באנפי נפשה ובאפי סהדי קמא וסהד' בתרא וה"ה דיוכל לומר דפרע לה כתובתה באפי תרי סהדי אחריני ומוקים לקמאי כהלוואה על פומיה דסהדי קמא אלא דנקיט תלמודא חדא מינייהו דלא לאפושי סהדא:

מתקיף לה רב אשי אכתי יכונה לומר שתי כתובות הוה :    פי' רש"י ז"ל ורגלים לדבר לחוש לדברי' שהרי מעיד גם העד האחד כי לשם פירעון כתובתה פרע גם בתחילה. אלא אמר רב אשי הוא דמודע להו לסהדי קמא וסהדי בתרא לפני הפירעון השני דעו שכבר פרעתי לה כתובה זו בפני א' מכם והיא כופרת ואני רוצה לפרעה שנית בפניכם לשם כתובה שיהיו לי שני עדים בדבר ואתבע את הראשונים שיש לי עליהם עד א' ותתחייב שבועה לדאורייתא וכיון דאודיעינהו ולא מסייע ליה האי עד קמא תו לא מצי למימר שתי כתובות הוה דמלתא דלא שכיח הוא וכן פי' רש"י ז"ל ולפ"ז אינו צריך להודיעם בפניה וכן בדין שאלו היה צריך להודיעם בפניה הא ודאי לא שתקה ואמירתי בפניה לא מהני ליה טפי אלא פרש"י ז"ל עיקר והכי מוכח לישנא דלא קאמר דמודה לה באנפ':

השתא אבוהן שקיל בלא שבועה:    פי' היכא דלא אמר ליה אשתבע לי ואינהו שקלי בשבועה אע"ג דלא אמר אשתבע לי ומתני' כשלא אמר אשתבע לי מיירי. אלא אמר ר"נ וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשביעה פי' בשבועת היורשים וכשמת מלוה תחילה. דין. ושמעינן מהכא דיתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה פי' אע"ג דלא אמרי אידך אשתבע לן וכתב בע"ה ז"ל דדוקא דטענו אידך אמר לנו אבא פרעתי כדאמרי' בסמוך הא לאו הכי לא טענינן להו שאין טוענין ליורש זה לחובתו של יורש זה ואם באו לגבות מן הלוה עצמו ואמר להו אשתבע לי, כתבו מקצת הגאונים הראשונים ז"ל כגון רב שלום ורבי שמעון קיירא ז"ל דמשתבע לוה ומיפטר ורבינו האי גאון ז"ל כתב שאין לסמוך עליהם אלא נשבעין שבועת היורשים דהא מאי אמר לאבוהון משתבע לי הוה משתבע ליה וכן עיקר והא דלא אוקימנא מתני' בהכי משום דכולהו שבועות דמתני' מיירי בדלא אמר אידך אשתבע לי. אבל אם אמרו אמר לנו אבא לא לויתי אף בשבועה לא יפרעו. תמיהא מילתא מאיזה טעם הוה סלקא דעתין למימר הכי וי"ל דקס"ד כיון דאמר כן בשעת מיתה ודאי קושטא קאמר משא"כ בפירעון דדלמא פרע לאחרים וקסבר שסבר לזה ומתקיף לה רבה דאדרבה כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ואיהו לא מהימן למימר לא לויתי במקום שטר מקוים ואע"פ שאומר בשעת מיתה:

אלא אי אתמר הכי אתמר לא שנו וכו':    אבל אמרו אמר לנו אבא לא לויתי גובין שלא בשבועה שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ויתומים שאמרו למלוה קיים שטרך לא חשיב כאומר לא לויתי דמי אא"כ אמרו שאביהם אמר שהוא מזויף הוא כאומר לא פרעתי דמי דאי לאו הכי איכא למימר דאינהו אמרי הכי בטענות שמא משום דלא ידעי במילתא דאבוהן אבל לוה בעצמו שאמר קיים שטרך כאמר לא פרעתי דמי. ור"נ אמר אפי' ב"ח שלא יהא כ"א הולך ונוטל מעות של חבירו והולך ויושב במדינת הים ונמצאת נועל דלת בפני לווין. ופסקו רבוותא והרמב"ם ז"ל הלכה כר"נ. דין. ומיהו אם הלוה במקום קרוב כדי מהלך יום א' צריך להודיעו ואף כשהוא במקום רחוק אין זה גובה כי אם בשבועה אע"פ שיש נאמנות בשטר אא"כ האמינו בפי' אפי' שלא בפניו וכדכתיבא לעיל ונ"ל לפי טעמו של ר"נ שלא תקנו כן אלא כשלוה ממנו כאן והלך לו אבל אם הלוה לו במקום אחר והוא בא לכאן לגבות מנכסיו שיש לו כאן אין מגבין לו שלא בפניו אלא ילך במקום שהוא וידון עמו ואם יפסקו עליו שם שראוי לגבותו ומייתי אדרכתא בידיה מגבין ליה דבהא ליכא טעמא שנוטל מעותיו של חבירו והולך לו וכן אני דן:

דף פח עמוד ב

וקא מיפלגי בפלוגתא דאבא שאול ורבנן דתנן אפטרופס וכו' ר"ש כאבא שאול ורבנן כרבנן ופי' דמתני' כשעשאה האב מינה אפטרופס דהוה ליה אפטרופס שמינהו אבי יתומים וא"ת ודלמא כשעשאו ב"ד אפטרופס וה"ל איפכא ר"ש כרבנן ורבנן כאבא שאול וי"ל דהא ליתא שאין ב"ד מונין אפטרופס לנשים כדאיתא בפרק השולח:

האי כ"ז שתובעת כתובתה אם תובעת כתובתה:    פירש רש"י ז"ל להקל בה ואם תובעת משמע לשון מיעוט דאלו כ"ז לרבות להחמיר כדפי' רש"י ז"ל קא מפלגי בפלוגתא דאבא שאול בן אימא מרים ורבנן דר"ש כאבא שאול ורבנן כרבנן הניחא כ"ז שתובעת כתובתה אינה תובעת כתובתה מאי איכא למימר, גרסת הספרים והוא גרסת רש"י ז"ל אלא אמר רב פפא לאפוקי מדר"א ומחלוקותו ואעפ"כ פי' זה דר"פ אינו סותר דברי אביי לגמרי אלא שמשלי' עליה' לפרש סוף דברי ר"ש שכן פי' רש"י ז"ל לא תימא ר"ש אכתב לה נדר ושבוע' בלחוד פליגי אלא אכולה מלת' דר"א ומחלוקותו פליגי ארישא ואסיפא דשמעינהו דקאמר משביעה כ"ז שירצה שבועת אפטרופא היכא דלא פטרה מן הנדר ומן השבועה פי' אפי' מן היורשי' אין משביעין אותו כשנפרע מהם כדקתני נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי עליך ולר"ש אפי' פטרה מן השבועה נשבעת כאבא שאול כ"ז שתובע' כתובתה ואם אין תובעת כתובתה אין היורשים משביעים אותה על אפטרופוס שבחיי בעלה ואפי' לא פטרה מן השבועה דלית ליה כר"א ומחלוקותו שאמר משביעין אותה כ"ז שירצה ע"כ לשון רש"י ז"ל ולפ"ז הא דאמר היינו דרב פפא היינו לפי שלדברי אביי לא פליג ר"ש אלא אסיפא בלחוד. ויש ספרים דלא גרסינן אלא והוא נסחא מרווחת יותר לפי זה שזה נכון אבל יש שפירש דרב פפא סתר ליה לכול' אוקימתא לאביי דלא פליג ר"ש על כתב לה נדר ושבועה וכ"ע מודו דנאמנות מהני על היורשים כשהוא מפורש כמו במשנתינו וכולא פלוגתא דר"ש אינו אלא ארישא דעשאוה אפטרופא ואין זה נכון דא"כ למה ליה לר"ש לאורוכי כולי האי ולמימר דכ"ז שתובעת כתובת' יורשין משביעים אותה גם על אפטרופ' בגלגול פשיטא אלא ודאי ר"ש אכולא מתניתין פליג כדברי רש"י ז"ל גם מה שפירש רבי' ז"ל דברישא פליג ר"ש אף על ת"ק דר"א שאף באפטרופא אין משביעין אותה פי' יפה וכן דעת הרי"ף ז"ל וכן פי' בתוספת והרמב"ן ז"ל אבל הראב"ד ז"ל כתב שאף ר"ש מודה שמשביעין אות' על אפטרופא שנעשית בחיי בעלה כדברי ת"ק בדברי ר"א ולא בא ר"ש לחלוק אלא במה שנחלקו בו ר"א ות"ק שלו דהיינו פלך ועיסה והיינו דקאמר לאפוקי מדברי ר"א ומחלוקותו ממה שנחלקו בו ולא במה ששניהם שווים בו והא דקתני כ"ז שתובע' שמשמע שבא להוסיף על דברי ת"ק ההיא אכתב לה נדר ושבועה קאי וכאוקימתא דאביי דרב פפא מוסיף הוא וכדפי' רש"י ואין פי' זה נכון דלישנא דר"א ומחלוקותו לא משמע הכי כלל אלא כדפי' רש"י וכדאמר בפ' ר"א דמילה שלא כרצון ר"א ומחלוקותו אלא כרצון ר"ש ובפ' שמנה שרצים נמי אמרי' אי הכי דברי ר"י בן נורי ומחלוקותו מבעיא ליה כלומר דברי ר"י והחולק עמו וכן פי' בכ"מ ואין הלכה כר"ש אלא כדברי ת"ק דר"א דסתם משנה היא וקי"ל הלכה כסתם משנה וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל ואע"ג דלפום אוקימתא קמייתא והלכה כר"ש דקים ליה כחנן אי כאבא שאול הא לאו הכי דתהווי הלכתא כויתייהו בהא כדברי ר"ח ור"ת ז"ל וכן פוסק הרמב"ם וכל הפוסקים ז"ל דלא כר"ש ותו לא מידי:

מתני' הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובה:    פי' וקמ"ל שאינו יכול לטעון פרעתי ופריש טעמא בפ"ק דמציעא משום דכל הטוען לאחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אמר ר"ח לאו משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובה אמר ליה אי לאו דדלאי לך חספא מי משכח מרגניתא תותה ואע"ג דאמר אביי דדלמא מתני' במקום שאין כותבין עסקינן דגט היינו כתובה הא הדר ביה אביי למימר דלאו מלתא היא דאמר אפי' תימא דמתניתין במקום שאין כותבין גט מנה מאתיים לא כתיב ביה אלא ע"כ טעמא משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וכן הלכתא ומתניתין וודאי אליבא דר' יוחנן ור"ח בר אבא אפילו במקום שכותבין כתובה עסקינן ואפי' אביי מעיקרא מדחי היא דדחי וכיון דע"כ לא סגיא ליה דלא תתווי טעמא דמתני' משום שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הדר ביה נמי לגמרי ושבקיה למתניתן כפשטה אפי' במקום שכותבין כתובה ובסוגיא נמי הכי הוה משמע לגמרא פשטא דמתניתן כדפרכינן מינה למ"ד אין כותבין שובר וכל מאי דשקלי וטרו ביה רב ושמואל היינו לתרוצי למ"ד אין כותבין שובר אבל למאי דקי"ל כותבין שובר כדאיתא בפרק גט פשוט מתני' בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין ואפי' לרב ושמואל וא"ת וא"כ דאפי' במקום שכותבין הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום תקשה לן הא דתניא התם במציאה מצא כתובת אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לה לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר דאלמא דכל היכא דלא נפיק שטר כתובה מתחת ידה לא גביא לה ואי משום דנפל ואיתרע ליה ה"נ איתרע ליה כיון דלא נפיק מתותי ידה ואמרה דאביד מינה. ותירצו בתוספת דההיא לענין תוספת ונדוניא שלא אמרו הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום אלא לעיקר כתובה בלחוד שהוא תנאי ב"ד ורבי' ז"ל היה אומר בשם הר"ר פנחס הלוי אחיו ז"ל דמודה ר"י היכא שהבעל הביא ראי' שכתב לה שהוא נאמן לומר פרעתיה כל היכא דלא נפק מתותי' ידי' והתם דאיכא ראי' שכתב לה שהרי שטר כתובה קיים ב"ד מוציאו ושניהם מודים בו והא דקתני הוציאה גט דווקא קתני בגט אבל לא בעידי גרו' דהא איכא למיחוש דלמא מפקא עידי גרושיה בחד בי דינא וגבי' וליכא למימר דכל היכא דלא אפשר כותבין שובר לכולי עלמא דהא הכא אפשר למעבד תקנה שלא תגבה אלא בגט ונכתוב תברא עליה כדאיתא בשלהי סוגיין והיינו דקתני סיפא רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך גובה שלא בגט והוא דאיכא עידי גירושין כדאיתא בתלמוד מכלל דשלא בשעת הסכנה אינו גובה אלא בגט ממש וכן פירש"י ז"ל לקמן וכן עיקר:

דף פט עמוד א

כתובה ואין עמה גט היא אומרת אבד גטי והוא אומר אבד שוברי ופי' כתובה ואין עמה גט היא ואפי' יש לה עידי גרו' היא אומרת אבד גיטי והוא אמר אבד שוברי וכבר פי' וא"ת (ולימ') [ולמה] ליה לטעון אבד שוברי תיפוק לי' דכיון דלא מפקא גיטא לא גבי' זו שכבר נשמר ממנה רש"י ז"ל שכתב והוא אומר שכבר הוצאת את גיטך בבית דין ואמר' אבד שטר כתובתי וגבו ב"ד כתובה ע"פ הגט ולי נכתב עוד שובר על הכתובה שאם תוציא עוד שטר כתובה ותבואו לב"ד לגבות מכח אלמנות שיהא לי השובר לעד וזה השובר אבד ממני ואשמעי' תנא אגב אורחי' דאע"ג דמחיים לא בעי שובר דגט' הקרועה היינו שובר ואינה יכולה לגבות בעידי גירושין אפ"ה מבעיא ליה למעבד תברא נמי להיות לראיה אם תבא לגבות בכח אלמנות ואע"ג דעביד תברא לא סמכינן עליה בלחוד וקרעי' גיטה וכותבין תברא עליה וכיון דאמרי רבנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום כל מה שאפשר. לתקוני מתקנינן דלא תגבי תרין זמני ויש עוד לפרש והוא אמר אבד שוברי דבתוך הגט כלומר שכבר פרעו ונכתב השובר בתוכו ואי איתא דאבד אבד הוא ושוברה ופי' רש"י ז"ל הוא הנכון יותר והוא העיקר:

וכן ב"ח שהוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבל:    פי' דסבר האי תנא שאין המלוה נאמן לומר פרוזבל היה לי ואבד ובפ' השולח פרכי' מינה לרב שאמר נאמן ואוקימנא למלתי' כתנאי והלכתא כרב דאמר נאמן ובמקומה פרשתי בס"ד:

גמרא שמעת מינה כותבי' שובר:    פי' רש"י ז"ל דפלוגתא הוא בפרק גט פשוט וקי"ל אין כותבין שובר לפי שנמצא צריך זה לשמרו מן העכברי' ולא דק מר"ן ז"ל דאדרבה מסיקנא התם כמ"ד כותבין שובר והא לאו קושיא היא אלא משום דהו' התם פלוגתא אתין לומר דמתני' למסייע כמ"ד כותבין שובר ואמר רב ושמואל דבמתני' ליכא הוכחא דהא איכא לאוקמי אפי' למ"ד אין כותבין וכדמפרש ואזיל דכי אמרת אין כותבין שובר ליחוש דלמא מפקא לן כתובה וגבי' בידיה פי' רש"י דלמא מפקא לן לכתובה וגבי' בי' לאחר מיתה בעידי מיתה פירוש לפי' דאלו בחיים אי אפשר לה לגבות עד שתוציא גיטה ואלו גיטה כבר נקרע נכתב עליו שובר ובעידי גרושין לא גבי' וא"ת ומאי קשיא דשאני הכא דאפי' מהדרא ליה שטר כתובה בעי לשמרו מן העכברים כדי שלא תגבה בעידי מיתה מיורשיו למ"ד דאפי' במקום שכותבין הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וא"כ בכי הא דכ"ע כותבין שובר ותשמרנה מן העכברים כמו שהי' לו לשמור שטר כתובה וי"ל שזה אינו שאין הדבר קל לגבות בעידי מיתה בלא כתובה כמו שהי' קל לגבות בשטר כתובה ועור דהא פרישנא לעיל דאפילו במקום שאין כותבין אם הביא הבעל ראיה שכתב לה יהא נאמן לומר פרעתי כשלא יהא שטר כתובה יוצא מתחת ידה:

רב אמר במקום שאין כותבין עסקינן:    פי' דהשתא לית לן למיחוש דלמא מפקא כתובה וכ"ת דמ"מ דהשתא גבי' בגט ולבתר הכי גבי' בעידי מיתה הוה לי' מלתא דלא אפשר וכל היכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר ושמואל אמר במקום שכותבין כתובה עסקינן פי' דמתני' כפשוטה אפילו במקום שכותבין כתובה ושמואל אמר כותבין שובר ולא תמיהא דקושיא היא אמאי דהא הכין הלכתא שכותבין שובר אלא שאלה היא בלשון תמיהא כלומר נימא דלשמואל תנא דמתני' סבר כותבין שובר או איכא לתרוצי אפי' כמ"ד אין כותבין שובר ודכוותא בתלמוד' טובא:

אמר רב ענן לדידי מפרשא ליה מיניה דמר שמואל במקום שאין כותבין כתובה ואמר כתבתי עליה להביא ראייה וכו' ואם הביאה ראיה שלא כתב לה כתובה בשעת נשואין גובה כתובתה בגט ומתני' בהכי מיירי אפי' במקום שכותבין כגון שהביאה ראי' שלא כתב לה וא"ת מכלל דרב סבר דבמקום שכותבין אפילו הביאה ראיה שלא כתב לה אינו גובה בגט והא אמאי וי"ל דרב חייש דכיון דבמקום שכותבין הוא דאיהו לא הוה סמכא דעתה ואע"ג דלית לה בשעת נשואין חזר וכתב לה לאחר נשואין וכן תרצו בתוספת נמצא פסקין של דברים כי יש ג' מחלוקת בדבר במקום שכותבים דלר"י אפי' לא הביאה ראיה גובה בגט עד שיביא הבעל ראיה שכתב לה ולשמואל אינה גובה במקום שכותבין עד שתביא ראייה שלא כתב לה ולרב אינה גובה עד שתוציא שטר כתובה ואם לא כתב איהי דאפסדה אנפשה:

ואף רב הדר ביה ופי' דהדר ביה ממאי דקאמר דמתני' במקום שאין כותבין כתובה דוקא דאמר רב בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין הוציא גט ואין עמה כתובה גובה עיקר הוציאה כתובה גובה תוספת פי' דהכי תיקן דכל שהוציאה גט גובה עיקר כתובה בגט ההוא ואף ע"פ שלא הוציא' כתוב' ואפילו במקום שכותבין אבל תוספת לא גבי' ביה וכל שהוציאה כתובה ויש לה עידי גרושין או עידי מיתה גובה עמה תוספת ונדוניא אבל אינו גובה בו עיקר כתובה דחיישינן שמא כבר גבתה או תגבה היום או מחר עיקר כתובתה זימנא אחרינא בגט ומעתה מתני' אתי' שפיר אפי' במקום שכותבין שאם הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה עיקר כתובה וליכא למיחוש דלמא מפקא כתובה וגבי' בה דהא אע"ג דמפקא כתובה לא גבי' בי' עיקר כתובה וכל שהוציאה גט וכתובה גובה עיקר כתובה בגט וכותבין בו שובר וגובה תוספת בשטר כתובה:

וכל הרוצה להשיב יבא וישיב דבהא שפיר מתרצא למתני' אפי' למ"ד אין כותבין שובר וא"ת מ"מ עדיין יש לחוש שגובה היום עיקר כתובה בגט וכשימות הבעל תחזור ותגבה בעידי מיתה וי"ל דהיינו מאי דאמרי ליה רב כהנא ורב אשי לרב ואסיקנא דכל כה"ג מלתא דלא אפשר הוא וכל היכא דלא אפשר ודאי כותבין שובר ונראין הדברים האמורים בהאי כללא דכייל רב בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין שוה הוא בין בגרושין בין באלמנה אפילו אלמנה גובה עיקר בעידי מיתה ואינו גובה בכתובה לעולם אלא תוספת מנה ומאתיים דכתבי בה לרווחא דמילתא כתבי לה דאי איתא דאלמנה גובה עיקר כתובה במקום שכותבין ואי לא מפקא כתובה לא גבי' לה בעידי מיתה כיון דסוף סוף צריכא היא לכתובתה לגבות בו עיקר כתובה במקום שכותבין למה הוציאה גרושה מדינה אף היא תגבה עיקר כתוב' בכתוב' ולא תגבה אותם בגט שהרי סוף סוף צריכה היא לשמור כתובה גם לגבי עקר כתובתה משום אלמנותה. דין. אלא ודאי כדאמרן משום עיקר כתובה אינה צריכת לשמור כתובתה כלל כיון שהוא תנאי ב"ד וכן דעת רבינו הגדול ז"ל וגם רוב רבותינו צרפתים ז"ל בזה הסכימו כן עיקר:

תנן כתיבה ואין עמה גט וכו':    בשלמא לשמואל מוקים לה במקום שאין כותבין ואמר כתבתי דאמרי לה זיל אייתי ראייה פי' לשמואל לפיכך אשה גובה כתיבה בלא גט ולא תוספת דלדידיה כל מקום שהוא שאין כותבין עליו להביא ראייה ומסתמא הרי הוא עומד בחזקת שלא הביא ראיה אלא שעשה מנהג העיר ואי לא מייתי ראיה אמרינן ליה זיל פרעה בין עיקר ובין תוספת ותכתב לה שובר בגט עצמו ועכשיו היא מצניעתו אלא לרב תוספת מיהא תגבי שהרי לעולם אינה גובה תוספת אלא בשטר כתובה וקרעי לי' לי' לאלתר וא"ת ולשמואל נמי האיך ניחוש שתגבה תוספת אם לא הוציאה כתובה ובמה גובה אותו שהרי אינו תנאי ב"ד וי"ל כגון שהביא עדים שנתחייב בה תוס' שהיא גובה הכל בגט אם הודה שלא פרעה כגון שאמר לא נתחייבתי לה והביא ראיה שנתחייב שכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי דאי לאו הכי נאמן לומר פרעתי כחוב דעלמא:

הב"ע בדליכא עידי גרושין דמגו דיכול לומר לא גרשתי יכול נמי לומר גרשתיה ונתתי לה כתיבה:    ואיכא דקשיא ליה דהא לאו מגו מעליא ושאלו אמר לא גרשתיה היה חייב לה בשאר כסות ועונה והא לא קשיא דכיון שהיא טוענת עליו שגרשה ופטור ממזונות וחייב בכתובתה כי אמר הוא לא גרשתיה וחייב במזונותיה הרי הוא פטור אף מן המזונות דהוה ליה כעין שטוען חיטים והודה לו בשעורים שהוא פטור אף מדמי שעורים והכא נמי כיון שהיא מודה שאינו חייב לה כלום מדמי מזונות הרי הוא פטור מהם ואפי' תימא דהכא לא דמי אלא לטוען מלוה של מנה והודה לו במנה של פקדון שהיא חייב כדכתיב' בדוכתי' ובפ"ק דב"מ יכול הוא בכאן לומר לא גרשתיה בגט והיא פטרתני מן המזונות דהשתא לא מחייב מידי כלל. וא"ת האיך יכול לומר לא גרשתיה אדרבה הא אמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ואע"ג דאנן לרב מתרצינן הא רב המנונא תלמידו דרב הוה ומסתמא כוותיה אמרה דכוותא אהא אמרינן בפ' הגוזל בתרא והא קשיא לדעת הגאונים ז"ל והתוספת שכתבו דלרב המנונא נאמנת להנשא וליטול כתובה ותרצו בתוספת דמיירי בתובעת כתובה לאלתר דבהא לא מהימנ' לומר גרשתני דמשום חומדת ממון מעיזה ומעיזה וכדאמרינן בפרק האשה רבה כי האשה שאמרה מת בעלי תנו לי כתובתי אינה נאמנת ויש חולקים בזה דשאני התם שכל נאמנות אינו אלא מתוך חומר שהחמרת בסופה אם תנשא וכשתובעת כתובתה יש לחוש שאין דעתה להנשא אלא לגבוה כתובתה שאין עליה שום חומר בסופה אבל לרב המנונא שהטעם הוא שאינה מעיזה בפני בעלה אף בתובעת כתובה (ואינה תובעת כתובה) ישנה לחזקה זו ודאי להאמינה והראב"ד ז"ל תירץ דמיירי התנא לרב באומרת עכשיו גרשתני ואי איתא דגרשה הו"ל לאחוז גיטה כדאי' בפ' אלמנה והנכון בזה כי אפי' לדעת הגאונים ז"ל בדרב המנונא אינה נאמנת אלא לגבי עיקר כתובה משום מדרש כתובה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל תוספת מיהא לא תגבי לי':

דף פט עמוד ב

כולה רשב"ג וחסורי מחסרא והכי קתני והא דאמר כולה רשב"ג היא לאו הברחה היא דמסתיין דנימא חסורי מחסרא והכי קתני אבל מאי דקתני רשב"ג מן הסכנה ואילך פליגי רבנן עליה אלא כיון דתרוצי מתרצינן לה בעי לאוקמי פלוגתא במאי דאמר רשב"ג דהא טעמא דבעי' לאורי' בה כ"ע הוא:

אמרו ליה רב כהנא ורב אשי לרב לדבריך דאמרת צריכה גט הוציאה גט גובה עיקר אלמנה מן הנשואין במאי גביא בעידי מיתה ליחוש דלמא מגרשה ומפקא לגטה וגבי' בזה :    פי' רש"י ז"ל אלמנה הנשואין במאי גביא כתובה ע"כ בעידי מיתה דהא ליכא גיטא בהא ומחזרת שטר כתובה ליורשיו וקורעין אותה וניחוש שמא גרשה והדר מפקא גיטא בבית דינא אחריני ותגבי ביה. ויש אומרים דמשום הכי פרכינן לאוקימתא בתרייתא דרב בלחוד דאמר הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה עיקר כתובה בגט משום דקס"ד דלדידיה להאי לישנא בתרא אין כותבין שובר כלל וכיון שכן איכא למיחוש בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין במקום שכותבין דמגרשה ואזלא וגבי' כתובה בעידי מיתה והדר גבי' בב"ד אחריני עיקר כתובתה בגט א"נ דמעיקרא גביא עיקר כתובה בגט והדר בעידי מיתה אי נמי במקום שאין כותבין ואמר כתבתי מפקא כתובה וגובה עיקר והדר גביא בעידי מיתה אבל לאוקימנא קמייתא ליכא למיחוש דאי במקום שאין כותבין ודאי כותבין שובר משום דאינהו דאפסידו אנפשייהו שנהגו שלא לכתוב ובמקום דלא אפשר דין הוא דלסמכי על השובר ואי במקום שכותבין כי לא מפקא כתובתה לא גביא כלל וכן לשמואל אי מקום שאין כותבין וכתב או במקום שכותבין ולא כתב בכלהו אינהו דאפסידו אנפשייהו ובמקום דלא אפשר ודאי הא אמרי' לעיל דכותבין שובר אבל לאוקימתא בתרייתא דרב קשיא ופריק דאפילו לאוקימתא בתרייתא במקום דלא אפשר כותבין שובר וכן הא דאקשי אלמנה מן האירוסין במאי גבי' היינו ודאי במקום שאין כותבין דהכי סתמא דמלתא דארוסה דאין כותבין אלא שסומכין על תנאי ב"ד ואפילו הכי קושיין ללישנא בתרא כרב דוקא ומטעם דאמרן ואחרים פי' דקושיין ודאי ללישנא בתרא ומשום דקשיא ליה בין במקום שכותבין ובין במקום שאין כותבין נקטינן קושיא אההיא לישנא בלחוד וכי פרכינן מאלמנה מן האירוסין פרכינן אפילו במקום שכותבין אבל ה"ה דקשיא לרב אליבא דלישנא קמא במקום שאין כותבין מיהת דאיכא למיחוש דהשתא גביא בגט ולמחר גבי' בעדי מיתה וכי קשיא לן לשמואל במקום שאין כותבין מיהת דאיכא למיחוש והקשו לרב משום דטעמא דאמרן אי נמי משום דרב כהנא ורב אשי תלמידי דרב הוה והוה קיימי קמיה והקשו ליה והלשון הראשון יותר נכון ומפרקי' ביושבת תחתיו ומשמשתו פי' דליכא למיחוש לגירושין כלל:

אלמנה מן האירוסין דליכא למימר ביושבת תחתיו במאי גבי' ע"כ בעידי מיתה ניחוש דלמא מפקא [אלא] במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר :    פירש"י ז"ל דאלו אלמנה מן הנשואין קיימה כלומר לא תימא ביושבת תחת בעלה דאפי' הלך בעלה למדינת הים ושמעו בו שמת גובה כתובתה בעידי מיתה ולא חיישינן דלמא מפקע' גיטה בבי דינא דאמרי' להו תכתוב לכם שובר דבמקום שאין לומר שהערימה ואי אפשר לה לגבות אם נחוש לכל אלה כגון זה וכגון נשרפה כתובתה בעדים לא נמנע' מלהגבות כתובתה ותכתוב שובר דאי לא תימא הכי עידי מיתה גופייהו במקום שאין כותבין כתובה ואין היורשים יכולים לומר החזירי לנו שטר כתובתיך ניחוש דלמא מפק' עידי כתובתה וכו' עכ"ל ז"ל והקשו כיצד מביא ראייה מעידי מיתה במקום שאין כותבין כתובה לאלמנה מן הנשואין במקום שכותבים כתובה שאפשר באהדור שטרי' ולא עיד אלא דאפי' במקום שאין כותבין אינהו דאפסדו אנפשייהו בדלא כתבינן לכך פי' דלאו אלא קאמר דבאלמנה מן מן הנשואין במקום שכותבין מוקמינן לה כדמעיקרא ביושבת תחת בעלה ואלמנה מן האירוסין דהדר פרכינן הוא דמתרצו השתא וההיא מסתמא בכ"מ אין כותבין עד שתכנס לחופה ואינהו לא מפסידו אנפשייהו כלום ובהא הוא דאמר דכיון דלא אפשר ודאי כותבין שובר אפי' ללישנא בתרא כרב:

אלמנה מן הארוסין מנ"ל דאית לה כתובה מתנאי ב"ד ואע"פ שלא כתב לה ע"כ כי פרכינן לעיל מאלמנה מן הארוסין היינו משום דכתובתה מתנאי ב"ד שאם אין לה כתובה מתנאי ב"ד אלא כשרצה להתחייב לה מעצמו או שהתנה בה אינו ענין לשמועתנו כלל וההיא דמלוה בעלמא לדברי הכל ודאי מפקא שטרא גבי' ואם לא לא גבי' למ"ד אין כותבין שובר ולמ"ד כותבין שובר מצי למימר פרעתי אע"כ משום דאית כתובה מדרבנן הוא דפרכינן מינה דמש"ה שקלינן וטרינן השתא מנלן דאית לה כתובה מתנאי ב"ד דשקלינן וטרינן עלה ולא אשכחן מנלן ומיהו עיקרא דדינא הוא דאית לה כדכתיב' בב"מ בס"ד. ומשמועתינו יש לזה ראיה ברורה דהא פרכינן מינה לעיל בהדי' ומתרצין לי' ואלמא הכי הלכתא כנ"ל והא דתניא ר"ח וכו' פירשתי לעיל במכלתין בס"ד:

מתה דאינה יורשה אצטריכא לי':    והקשו בתוס' והא מת הוא גובה כתובתה נמי אצטריכא לי' דהא מינה ילפינן בפ' נערה דארוסה לית לה תנאי כתובה דהיינו קבורה ותירצו דאי משום האי ה"ה דמצי למתני מתה אינה קוברה ולשון גובה כתובת' לא איצטריכא לי':

אמר לי' ר"נ לרב הונא לרב דאמר הוציאה גט גובה עיקר כתובה ליחוש דלמא מפקא גט בהאי בי' דינא וגביא ומפקא ליה בבי דינא אחריני יגבי' :    פי' במקום שכותבין וכתב לה היכי גבי' עיקר בגט דבשלמא במקום שאין כותבין הא אמרי' דהיכא דלא אפשר כותבין שובר אבל במקום שכותבין דאפשר לה להביא כתובתה ליחוש דלמא מפקי לי' לגיטא תרי זמנא דבמקום שאפשר אין כותבין שובר וכ"ת כותבין א"כ שמע מינה דבעלמא כותבין שובר אבל לשמואל ל"ק ולא מידי דכיון דבמקום שאין כותבין וכתב לה איהו אי נמי במקום שאין כותבין ולא כתב לה איהי מוקים לה למתני' אע"ג דלא אפשר למקרעיה לגיט' וע"כ כותבין שובר דאיהו דאפסיד אנפשי' ואי בעלמא במקום שאין כותבין ולא כתב אינהו דאפסידו אנפשייהו ואי במקום שכותבין וכתב ליכא למיחוש דבגט אינה גובה כלל עד דמפקא לכתוב' אלא לרב קשיא כך פי' רבי' הגדול ז"ל אבל י"מ שפי' דאקשי' לרב משום דקשי' לרב אפי' במקום שכותבין וה"ה דאקשי' לשמואל במקום שאין כותבין למ"ד אין כותבין שובר ושפיר מצינן לתרוצי כדלעיל במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר אלא דבעי לתרוצי ולפרש קושטא דמילתא דארעינן ליה לגיטא ומדאצטריך למקרעי' לגיטא ולא סגי לן למכתב תבר' ביני שיטי שמעינן דאלו מחקה לי' מאי דכתיב ביני שיטי לא מפסיל גיטא ולא שטר כתובה בהכי ולא אמרינן דלמא תנאה או תברא הוה כתיב ביה ולא כדברי מקצת הראשונים שהי' פוסלין שטר או גט שיש מקום גרור ביני שיטי שמא הי' בו בו שובר או תנאי וזה מוכח שלא כדבריהם:

שני שטרות היוצאים ביום אחד :    כבר פירשתי בפ' נערה דדוקא בסטרי מכר או מתנה אי בשטרי כתובה אבל בשטרי הלוואה לא אמרינן הכי אלא ששניהם קיימים כדברי הרי"ף ז"ל שכתב בהלכותיו:

דף צ עמוד א

קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת ופי' והוא שבעל לאחר שהגדיל לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכן מפורש בירושלמי:

לא שנו אלא מנה מאתיים :    הקשה ר"ת ז"ל א"כ מאי קמ"ל אפי' לא כתב לה כתובה מעולם אית לה כתובה בתנאי ב"ד ותירץ דסד"א היכא דלא כתב לה מעולם עדיף טפי דסמכ' אתנאי ב"ד אבל היכא דכתב לה בגיות או בקטנות ארעא טפי לא חשיב הוה כ"כ ולית לי' קלא ולא טרפה ממשעבדי באותה כתובה דלא שטרא מעלי' הוא קמ"ל ואחרים תרצו דהוה קמ"ל דכשבא לקיימה עכשיו היא בעילה אצלו כיון דכשנשאה בתולה הי' לה כתובה מאתיים והיינו דקתני שע"מ כן קיימה וא"צ לכל זה דבוודאי בלאו הכי טובא נמי קמ"ל שזה לאחר שהגדיל או לאחר שנתגייר לא עשה בו מעשה נישואין כלל אלא דכיון שבעל כדברי הירושלמי בעילתו זו היא כניסתו והוה ס"ד דבהא לא תקנו רבנן מידי קמ"ל ור"י אמר אפי' תוס' יש לה פי' שאמרו חכמים ז"ל שהוא מקיים לה עכשיו כשבעל מה שכתב לה בתחל' דאלו מחמת כתיבתו הראשון חספא בעלמא וכשגובה אינה גובה מכח השטר ההוא שהרי אין שעבודו שעבוד ולא עוד אלא שהוא שטר מוקדם לענין זה אלא שהוא לראי' על מה שכתב לה בתחילה כי באותו הסך קיים ונשתעבד לה עכשיו וליכא למיחוש שמא יגבה בו בו מזמן ראשון כמו שחשו בשטר מוקדם דהא פסולו מוכח מתוכו וכן פי' בתו' ואסיקנא דהלכתא כרבה ואין לה אלא מנה מאתיים אבל תוס' אין לה וכן הלכתא: