חידושי הריטב"א על הש"ס/כתובות/פרק יא

הוספת קישורים
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צה עמוד ב[עריכה]

פרק אחד עשר אלמנה ניזונת

אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה וכו':    י"א דלא גרסי' ומעשה ידיה בוי"ו דא"כ ע"כ ניזונת תנן דאי הניזונת תנן הוה ליה למתני מעשה ידיה בלא וי"ו ואין צורך למחוק גרסת הספרים דהא בכלל בעיין הוא הניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן תנן או ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן תנן וכיון דפסקו לן בנסחאי דניזונת תנן כאנשי גליל גרסי' נמי ומעשה ידיה. ואין חייבין בקבורתה איכא דקשיא ליה הא למה לי למתני דהא פשיטא שלא תקנו אלא קבורתה אלא תחת כתובתה וכיון דיורשי' יורשין כתובתה הם קוברין אותה ויש מפרשי' דהא גופא קמ"ל תנא דקבורתה תחת כתובתה דאכתי לא תני לה בשום דוכתא במתני' ולא נהירא דבפרק הנערה כדקתני תנאי כתובה הוה ליה למתני גבי בעל גופיה כדתניא בברייתא ור"י תירץ דהא קמ"ל דאפי' היכא דלית להו כתובה ליורשי' כגון הניח קרקעות אין היתומים חייבי' בקבורתה וצ"ע אם הניח הבעל נכסים אלא שמתה קודם שתשבע את חייבים בקבורתה אם לאו לפ"ד רבי' ז"ל:

גמרא איבעיא להו הניזונת תנן וכאנשי יהודא או ניזונת תנן וכאנשי גליל :    פי' רש"י ז"ל דאיבעיא לן אי סתם תנא לה כאנשי גליל או כאנשי יהודא ואמרי' ת"ש דאמר ר"ז אמר שמואל מציאת אלמנה לעצמה א"א בשלמא הניזונת שפיר ופי' רש"י ז"ל דה"ק אא"ב הניזונת וכאנשי יהודה שפיר דמוקמינן להא דשמואל כשאינה ניזונת שלא רצו היורשים לזונה אלא אי אמרת ניזונת תנן ניזונת שע"כ חייבים לזונה אמאי מציאתה שלה והקשו בתוס' על פי' זה כמה קושיות חדא אמאי קא מבעיא ליה דהא כבר סתם לה בפ' נערה ועוד דשמואל גופיה פסק הלכה כאנשי גליל בשלהי פרק נערה וא"כ היכא ס"ד הכא לומר דלדידיה הניזונת תנן וכאנשי יהודא ועוד הא דאמרת דאי אמרת הניזונת תנן מוקמינן לה בשאינה ניזונת וא"כ בשאינה ניזונת מיירי מאי קמ"ל שמואל דמציאתה לעצמה פשיטא ועוד כי אמרת ניזונת תנן וכאנשי גליל מצינן לאוקמיה נמי בשאינה ניזונת וכגון שתבעה כתובתה בב"ד או שמכרה כתובתה שאין לה מזונות ולכך פי' ר"י ז"ל דכולה בעיין דהכא משום הא דקתני מעשה ידיה שלהם אי תנא לה אליבא דאנשי גליל דוקא אבל לאנשי יהודא מעשה ידיה לעצמה או הניזונת תנן ואשמעינן דאפילו במקום שנהגו כאנשי יהודה מעשה ידיה שלהן ואתינן למפשטיה מדשמואל דאמר מציאת אלמנה לעצמה אא"ב הניזונת תנן שפיר כלומר א"א בשלמא דבמתני' הניזונית תנן שפיר וכאנשי יהודה ומשום דכיון בידם לסלקה ממזונות אתי שפיר הא דשמואל דמוקמינן לה נמי לאנשי יהודה ובמקום שהיו נוהגין כמותן ואמתני' אמרה ואשמעינן דאע"ג דמעשה ידיה ליורשי מציאתה לעצמה אא"א הניזונית תנן וכאנשי גליל דוקא אבל לאנשי יהודה מעשה ידיה לעצמה א"כ כי אמר שמואל מציאתה לעצמה לא אמרה לאנשי יהודה דהא לדידהו אפילו מעשה ידיה לעצמה וכ"ש מציאתה וע"כ לאנשי גליל אמרה והא אמאי כיון דע"כ ניזונת כ"ז שתרצה הרי היורשים בענין זה כבעל מה בעל מציאתה לבעל אף זו מציאתה ליורשי' ומהדרי' דלעולם לאנשי גליל וכו' וכן הלכה:


דף צו עמוד א[עריכה]


ולא אמרן אלא דלא מנח תפילין אבל מנח תפילין לית לן בה דכיון דחזו ליה מנח תפילין הא ידוע להו דלאו עבד איהו ודוקא דאית ליה תדיר דאי לא מנח ליה תדיר אפילו מנח [באקראי] עבד נמי זמנין דמנח תפילן לאקראי בעלמא כו' כדתני' בפ' האשה הניח תפילן לפני רבו אינו יוצא לחירות:

אלמנה שתפסה מטלטלים למזונותיה מה שתפסה תפסה:    פי' שתפסה לאחר מיתה דהא אלמנה שתפסה קאמר ובההוא אמר רבינא דלכתובה מפקינן דאלו כשתפסה מחיים אפי' לכתובה נמי וכדפרישנא לעיל בפרק הכותב ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה דמיא דהא אלמוה רבנן לתקנתא דמזונות משום [*) ט"ס יש כאן והכונה משום דאינו יכולה לגבות ממשעבדי ע"כ מהני לה תפיסה ויעוין בשמ"ק.] דפגעו לגבות ממשעבדי שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אלמא לגבי בני חרי דמהני ביה תפיסה מן המטלטלים ה"נ פי' דהכא כשתפסה מחיים ולכתובה אפילו מחיים לא מהני אבל תפיסה דלאחר מיתה לא מהני אפי' למזונות ואינו נכון כלל:

מעשה בכלתו של ר' שבתי שתפסה דסקיא מלא מעות ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה והרמב"ם פסק דאמרי' לה אחוי מה שבידך מדקתני וכו' וכן הלכה ואמר בירושלמי א"א לה אחוי מה שבידך מדקתני ולא היה כח ביד חכמים להוציא מידה ולא קתני שמחשבין עמה ואין זו ראיה. אר"י משום דר"י אלמנה ששהתה ב' וג"ש ולא תבעה מזונותי' אבדה מזונותיה ופרישנא דעניה ופרוצה אבדה בשני שנים אבל עשירה או צנועה לא אבדה אלא בג' שנים ופי' בירושלמי שאם לוותה או שהיה בידה משכון לא אבדה כלום ואומר רבי בשם הרב רבו ז"ל דדוקא אלמנה הפסידה עד שנים ושלש שנים אבל באשת איש כל שלא תבעה מזונותיה אבדה אותם למפרע שדרך הנשים לגלגל עם בעליהן וכל שלא לוותה או שלא הי' בידה משכון מחלה אותם וכן ראיתי למורי הרב ז"ל שדן אפי' באשה שהלכה לבית אביה מפני מריבה שהיה לה עם בעלה כיון שלא מסרה מודעה בפני עדים שלא מחלה אותם. דין:

אמר רבא לא אמרן אלא למפרע וכו':    ומסתברא שדין רפואה כדין מזונות דהא חיוב רפואתה מדין מזונות כדכתבינן בפ' נערה. בעי ר"י יתומים אמרו נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה פי' רש"י ז"ל שאומרים נתננו [דמי] מזונות לשנה הבאה ור"י ז"ל פי' דהלהבא כ"ע לא פליגי כי על היתומים להביא ראייה הא אמר ר"י הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלים וכ"ש לגבי מזונות שאם אתה אומר כן מה הועילו חכמים בתקנתם הא לעולם יאמרו פרענו ובזמן חכמי משנה לא נתקנה עדיין שבועת היסת אלא הכא כשאומרים לשעבר והיא אומרת לא נטלתי והשתא אתי שפיר כפשטא הא דתני לוי אלמנה כ"ז שלא נישאת על היתומים להביא ראיה נשאת עליה להביא ראיה וע"כ ספקה דנשאת לענין מזונות דלשעבר היא וה"ה לרישא דמיירי בהכי:


דף צו עמוד ב[עריכה]


דין והלכתא דתני לוי וכ"ז שלא נשאת על היתומים להביא ראיה ואם לא הביאו ראיה כתב הרמב"ם ז"ל שנשבעת כעין של תורה דהא נשבע ונוטל היא ומורי הרב בשם רבי' ז"ל אומר דכיון שהנכסים בחזקת אלמנה הן עומדין הרי הוא כאלו יש בידה משכון ונשבעת ונוטלת ונפטרת חשובה ואין עליה אלא שבועת היסת וכ"כ הרב בעל העטור ז"ל אבל הרמב"ם לטעמי' שאפי' במי שיש בידה משכון חשיב נשבע ונטל כמו שפסק בספרו וכן כתב הרי"ף וכבר פי' במסכת שבועות בס"ד:

כתנאי מוכרת וכותבת [אלו למזונות] מכרתי ואלו לכתובה מכרתי :    פרש"י ז"ל שמוכרת שלא בב"ד לכתובה או למזונות כותבת בשטר המכירה לאיזה דבר מוכרת אם למזונות אם לכתובה ר' יוסי אומר מוכרת וכותבת סתם וכן כחה יפה מאי לאו בהא קמפלגי דר"י סבר נכסי בחזקת יתומים קיימי ואי לא פירשה מה לכתובה ומה למזונות לסוף כשתבא לתבוע יאמרו לה מה שמכרה לכתובתה מכרה ונתקבלה כתובתך והמזונות כבר ניתנים לך ממקום אחר והם נאמנים ור"י סבר נכסים בחזקת אלמנה קיימי והיא החזיק' בהם לצורך מזונותי' וכתובתה ועליהם להביא ראיה לפיכך הסתם יפה לה מפני הלקוחות שלקחו שדה מבעלה שאם יכלו נכסי היתומים תטול כל מה שמכרה למזונה ועל הלקוחות לא תחזיר לחזור על מזונותיה דתנן אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים עכ"ל ז"ל והקשו בתוס' דהא אמרינן לקמן דר"י כאביי ומשום לקוחות מכלל דעד השתא לא מסקינן אדעתא האי טעמא לר"י והנכון דהשתא כיון דסבירא לן דלר"י נכסי בחזקת אלמנה קיימי הדבר פשוט בעצמו שכחה יפה בסתם יותר מבמפורש דהא כל זמן שהדבר בסתם היא נאמנת באמרה כך וכך נטלתי וא"כ למה תפרש עכשיו כלום יותר טוב היא לה הסתם וכשתרצה לפרוש תפרש כפי מה שתראה באותו שעה וזה ברור. ובירושלמי אמרו על זה באיזה צד כחה בא מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי בא מלוה ע"פ ואומרת למזונות מכרתי על דרך זה כיוצא בו יש לנו לפרש שכך יפה כחה אבל לקמן דאמרי' דלר"י נמי נכסי בחזקת יתומים קיימי ואינה נאמנת לומר לכך מכרתי אז הוצרך התלמוד לפרש כי כחה יפה לענין לקוחות ומיהו הא קי"ל כדתני לוי דנכסי בחזקת אלמנה קיימי. ולענין מה שאמר בירושלמי בא מלוה בשטר לפום פשטא אתי שפיר למאן דסבר שאין למלוה ע"פ דין קדימה במקום מלוה בשטר מיירי הכא במלוה מאוחרת שלאחר נשואין והלכך באה מלוה בשטר שהיא מאוחרת לתפוס מן המעות של מכר אומרת לכתובה מכרתי שהיא קודמת שאלו אומרת למזונות מכרתי כיון דמזונות מלוה ע"פ נינהו דלא טרפה ממשעבדי כך אינה כלום במקום מלוה בשטר קודמת אפי' תפסה לא מהני לה בא מלוה ע"פ אומרת למזונות מכרתי דהשתא שניהם מלוה ע"פ והוא שקדמה וגבתה מה שגבתה גבתה אבל למאן דמפרש דמלוה ע"פ יש לה קדימה במקום מלוה בשטר מאוחר יכולה לומר למזונות מכרתי כיון שחיוב מזונותיה קדמו וא"ת דמיירי במלוה מוקדמת לשעבודה א"כ כשבא מלוה בשטר ואומרת לכתובה מכרתי מאי אהני ליה דהא קי"ל ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ושמא הירושלמי היא סוברה דמה שגבה גבה או משום דסבר שעבודא לאו דאורייתא ולפיכך אין למלוה ע"פ דין קדימה במקום מלוה בשטר אבל אנן קי"ל דשעבודא דאורייתא ודאי יש לה דין קדימה. ולענין מה שפי' רש"י ז"ל בכהנת דכותבת לאיזה דבר מוכרת כדי שלא תפסיד עם היתומים מזונותיה הא ודאי בשכותב לכתובה מכרתי מפסידה הא לגבי לקוחות שלא תוכל לטרוף למזונותיה אליבא דר"י סבר כי יותר יש לחוש דמפסידה עם היתומים שמפסידם לה מבני חרי ואיותר הוא יפה לה שתפרש במי שמוכרת לכתובתה וכן כחה יפה עם היתומים ועם הלקוחות אלא שאין זה דין אלא או תפרש על הכל או תמכר סתם הכל כי כשמפורש על זב"ז ולא בזה סתמא דפי' לכתובה מכרה.

ור"י (פי') עצה טובה קמ"ל דלא לקרי לה רעבתנותא:    (פי') ור"י סבר דיותר הוא עצה טובה שתמכר סתם שכחה יפה בו משתחוש ללעז רעבתנותא דאלת"ה הא דבעי ר"י תפשוט ליה ממתני' פי' נהי דלא ידע מתניתא דתני לוי ואידך מתניתא הא מתני' כ"ע ידעי לה.

א"נ דכ"ע נכסי בחזקת יתומים קיימי והיינו טעמא דר"י כאביי קשישא :    פי' רש"י ז"ל דכ"ע ואפילו לר"י היכי דאמרי יתומים נתנם על האלמנה להביא ראייה ואפי' הכי לר"י הסתם יפה לה לטריפת לקוחות כמו שכתבתי וכדתני אביי קשישא וכו' ואי נטלן במתנה לא כך יפה כחו שיוכל לטרוף הלקוחות על החוב ולא יכול לטרוף על המתנה אף זו על המזונות לא תוכל לטרוף לקוחות ועל הכתובה תטרוף אותם ואם מפני היתומים שלא יאמרו הכל לכתובה מכרת וקבלת כתובתך יכולה היא להעמיד עדים שיבאו את הנמכר למזונות ואם תצטרך לכך יבואו עדים ויעידו ואת הנמכר לכתובה לא תודיעו מפני הלקוחות עכ"ל ז"ל משל למה הדבר דומה לש"מ שאמר תנו מאתיים זוז לפלוני ב"ח רצה בחובו נוטלין רצה במתנה נוטלין במתנה לא כך כחו יפה כך הגירס' הנכונה והיא גירסת רש"י ז"ל ויש שפירשו שזה אין לו אלא או האי או האי אלא שהרשות בידו לברור ליטלן לאיזה דבר שירצה ולכך אומר שאם נטלן במתנה לא כך כחו יפה שאם מחל חובו ונוטלן במתנה ובא ב"ח מוקדם למתנתו הפסיד וגם לא תוכל לטרוף על המתנה כשם שהיה טורף על החוב אפילו לא באו ב"ח מוקדם ומיהו זימנא דעדיף ליטלם במתנה כגון שלוה וקנה ומכר דלא משתעבד לחובו ומשתעבד לחוב מאוחר דה"ל קנה ולוה ומתנה זו קודמת לחוב ההוא וכגון שנותן לו מתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה והיינו דקאמר רצה במתנה נוטלין ולפיכך סתמא עדיף ליה מפירושו עד שיראה לבסוף מאי דעדיף ליה וכעין שאמרו בדר"י ואף על פי שלענין שמועתנו הביאוה לגבי אשה שגובה הכל כתובה ומזונות לא מפני שדומות לגמרי אלא מפני שדומות לענין טירפא דלקוחות טרפות חלוקות ולומר שראוי לאדם לחוש לכך ויעשה בענין שתוכל לטרוף והכי משמע בפרק יש נוחלין דאמר תנו מאתים זוז לפלוני כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ופרקינן משום דאמר לישנא יתירא ואחרים פי' דהכא נמי זוכה הוא במתנתו וחובו דומיא דאשה זו והתם בפרק יש נוחלין לרבותא נקט דאפילו היכי דאמר כראוי נוטל שניהם משום לישנא יתירא והכא באמת אמרינן נוטלין במתנה לא כך כחו יפה הא ודאי כחו יפה ליטלן במתנה כי על החוב הנשאר לו לגבות יכול לטרוף לקוחות מה שלא יוכל לגבות על המתנה ואם תצא משום מתנם מקודמת למתנה זו ובא ויטרוף בחובו והא דקאמר מעיקרא רצה בחובו נוטל מן דינא קאמר ואף על פי שאין עצה טובה וכבר כתבנו בפרק יש נוחלין. פסק:


דף צז עמוד א[עריכה]


אמר אמימר הלכתא מוכרת למזונות מוכרת לששה חדשים ולוקח מפרנס אחת לשלשים יום :    פי' רש"י ז"ל שלא ימסור לה הלוקח מעות אלא מזונות של חודש בחדש שאם תנשא יחזיר מה שבידו ליורשים ע"כ ואומר רש"י ז"ל שאם היו בענין שלא היה מוצאין לוקח כדי מזונות של ששה חדשים שמוכרים ביותר לפי ראות עיני הדיינים כדי שיהיו לה מזונות וכי היכי דמזבנינן למזונותיה בלא אכרזתא ומכאן נלמוד ג"כ כי כי כשפוסקים מזונות לאלמנה שאינה ניזונת עם היתומים אין נותנין לה פחות מל' יום וכן לא"א כדי שלא תצטרך להתבזות בב"ד כל יום על מזונותיה:

בעי מיניה מרב ששת מוכרת מזונות מהו שתחזור ותטרוף לכתוב' :    פי' מאותן קרקעות שמכרה אם לא תמצא נכסים בני חורין כיון דאחריותא איתמי טרפה או דלמא מצי למימר לה אחריות' דנפשיך קבילי קבלת ובודאי דהא פלוגתא לא שייכא בפלוגתא דרבא ורמי בר חמא דלעיל בראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות דאפי' לרמי בר חמא דאמר התם לא מחייב באחריות דנפשיה דהתם הוא לפי שמכר בפי' שלא באחריות משא"כ שזה שמכרה סתם ואפי' לרבא דאמר התם דמקבל עליה אחריות דנפשיה דהתם הוא לפי שמכר בשלו ממש אבל זו שאינה אלא שליח ב"ד דינא דתהדר עליה ולא מחייב באחריות דנפשיה. אמר להו רב ששת תניתוה מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר פי' רש"י ז"ל דמוכרת והולכת למזונות עד שלא ישאר קרקע ליורשים אלא שיעור כתובה ואותו השאר יהא סמך לה לגבות משום כתובה והקשו בתוספת ומאי נפקי מינה אם תמכור הכל למזונות בלא שיור או לכתובה ומה הנאה יש לה בזה ותירצו שאם מכרה למזונות (ליקח פרנס) [לוקחת מפרנס] א' לשלשי' יום ואם לכתובה פורעת לה הכל ביחד ונכון הוא וי"ל עוד דלא קתני אלא לאשמועינן שאינה חוזרת וטורפת לכתובה וצריכה שיור והרי"ף ז"ל פי' שמוכרת למזונות עד כדי כתובתה ולא יותר שלא יהא תנאי גדול מן העיקר מיהו ה"מ בדלא אפשר לאחותי אלא במכירת קרקע אבל כל שאפשר לה להיות נזונת מפרי דמקרקעי ומאגרא דביתי כגון שיש שם קרקעות שאפשר להשכירם או להחכירם ולתת לה מזונות מהם נזונת והולכת לעולם כאנשי גליל וכן אם תפס למזונות אפי' דסקיא מלא מעות אין מוציאין מידה כדאיתא לעיל והכי מוכח בפרק שני דייני גזירות דאמרי' אמרה גרשני בעלה מתפרנס' והולכת עד כדי כתובתה בלבד ואוקימנא כששמעו בו שמת ודווקא משום דאמרה גרשני בעלה מתפרנסת והולכת הא לאו הכי היתה מתפרנסת והולכת לעולם ולשון התלמודא מוכיח יותר כפי' רש"י לכן פי' בתוספ' עיקר והא דקי"ל שאינה חוזרת וטורפה לכתובה דאחריות דנפשיה קיבל עליה עלה אמור ר"ת ז"ל דוקא אלמנה שמכרה ומפני שמכרה לצורך עצמה אבל ב"ד או אפטרופס שמכרו בנכסי יתומים לא אבדו זכותם שיש להם באותו קרקע ודוקא בזכות שיש להם בקרקע ההוא מחמת חוב אבל זכות שיש להם בגופה של קרקע לומר שהיה קרקע שלהם אבדו כיון דשעבוד מעשה דומי' דהעורר על השדה והוא חתים עליה בעד מוכח בפרק בפרק חזקת הבתים וכדכתיב' התם בס"ד. ואפי' אשה זו לא אמרן אלא שאינה חוזרת וטורפת לכתובה או כיוצא בו משעבוד שהיה לה על הקרקע זו בשעה שמכרה אותו אבל אם בא עליה שום זכות אחרי כן חוזרת עליו ולא אמרינן בהא אחריות [דנפשיה] קבילי עליה והרי היא זו כאלו חזר הלוקח ולוה ממנה שחוזרת על הקרקע ההיא:

זבין ולא אצטרכי ליה זוזי :    פירש"י ז"ל מכר שדהו ואנו יודעים שהיה חפץ לקנות שדה פלונית או פרקמטיא באותה מקום ולא אצטריכא ליה זוזי שחזרו בהם המוכרים ע"כ ונראים הדברים אע"ג דלא גלי דעתיה בשעת המכירה שהוא מוכר לצורך דבר ידוע ומיהו דהוה ידוע לזה ומפורסם לכל דאי לא דברים שבלב נינהו ואינם דברים ואחרים פי' דבעינן דוקא בדגלי דעתיה בשעת המכר אבל לא התנה כן וה"ה אם דבר שאינו מפורסם לכל והוא מתברר ממאי דכתיב' במסכת קדושין לההיא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל בס"ד:

א"ה היינו דא"ל שמואל לר"נ:    ופי' רש"י ז"ל דבניחותא אמר ליה ודרך הוכחה דאי הכי היינו ודאי הא דאמר לי' נמצאת מכשילם לעתיד לבוא ואמר ליה בצורתא משכח שכיחא דחיישינן לארבי בעיקולי דאי כשבאו ממקום קרוב או כשבאו לאלו לבדם ומשום דלא אצטרכי ליה הדרי זביני מידי דלא שכיח הוא וליכא מכשול והקשו בתוס' עליה דאדרבה לא שכיח דקיימי ארבי בעקולי ולא מפרסמא להא מלתא וכיון כי אתו ארבי קלא אית להו למלתיה ועוד דמה הוכחה יש כאן דלעולם אימא לך דמשום דלא אצטרכי ליה זוזי הדרי זביני ומיהו כ"ש דהדרי משום ארבי בעיקלי ואתה מכשילן לעתיד לבא כיון דבכל ענין הדרה זביני לכך פי' בשם ר"ש ז"ל דבאתמאה אמר ליה דא"כ היכי קאמר נמצאת מכשילן לעתיד לבא דהא וודאי לא שכיח דקיימי ארבי בעיקולי ומשום דאדחי ליה פסק תלמודא והלכתא זבין ולא אצטריכי ליה זוזי הדרי זביני ואלו לפי' רש"י ז"ל לא אתי שפיר פסקא דבסמוך דהא אשכחן דדוקא משום ארבי בעיקולי הוא דהדר זביני כר"נ אלא שיש לומר דאע"ג דהיינו סברא דר"נ בעלי התלמוד הסכימו דבלא"ה נמי דינא דהדר זבניה:

אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד :    פי' בתלמודא בפרק א"מ שאינה צריכה ב"ד מומחין אבל צריכה ב"ד הדיוטות כלומר בקיאין בשומא כדפרישנא ההם בס"ד ולעולם אינה מוכרת שלא בב"ד מומחין אלא אחר שתלך לב"ד או תשבע ותדור ליתומים ואח"כ נותנים לה רשות למכור מנכסיו בב"ד הדיוטות ובתלמודא פרישנא טעמא דמוכרת שלא בב"ד משום מזוני ופי' רש"י ז"ל שמוכרת למזונות דת"ק סבר בין מן הארוסין שמוכרת לכתוב' בין מן הנשואין שמוכרת למזונות שלא בב"ד ור"ש אמר מן הנשואין שמוכרת למזונות מוכרת שלא בב"ד שאי אפשר לה יושבת ומתענה עד שימכרו לה בב"ד אבל מן האירוסין שאין מכירתה אלא לכתובה אינה מוכרת אלא בב"ד ואין פי' זה נכון דא"כ הכי הו"ל למתני בין לכתובה בין למזונות מוכרת שלא בב"ד ר"ש אומר למזונות מוכרת שלא בב"ד ר"ש אומר נמזונות מוכרת שלא בב"ד לכתובה אינה מוכרת אלא בב"ד ואמאי סתום ותליא מילתא בארוסין ונשואין לכך הנכון דהכי פי' בין מן הארוסין שאין לה מזונות להפסיד ובין מן הנשואין שיש לה מזונות ותפסידם עכשיו בגבייתה מוכרת שלא בב"ד לכתובה ור"ש אומר מן הנשואין מוכרת שלא בב"ד כדי שתפסיד מזונותיה אבל מן הארוסין שאין לה מזונות לא תמכור ומסתברא שלא אמרו שתמכור שלא בב"ד אלא לעיקר כתוב' דבהא חששו לחינא אז שלא תתבזה בב"ד אבל לא לענין תוספת כל היכא דליכא משום מזונות ואע"פ שאמרו תנאי ככתובה ואמרי' למוכרת התם כבר פי' דהיינו לענין שאם מוכרת כתובתה מכרה נמי תוספת ולקמן נפרש יותר בס"ד:

בשלמא מן הנשואין לפי' רש"י ז"ל שפי' במשנתינו הכי פירושו בשלמא מן הנשואין מוכרת כתובתה שלא בב"ד כדי שיפטרו היתומים ממזונותיה כשתגבה כתובתה ולפיכך אין ממתינ' עד שימכרו בב"ד והכי מוכח פי' דהאי לישנא במסכת ערכין פי' שום היתומים גבי נזקקין לכתובת אשה אלא מן הארוסין מ"ט וכו' ואיכא דקשי' לי' דאי משום דתפסיד מזונותי' הא כבר הפסידתם משהגיע כתובתה לב"ד אינה מוכרת עד שתלך לב"ד ותשבע שבועות אלמנה והרי"ף הביא ראיה דאלמנה שמכרה או נתנה קרקע הראוי לה לכתובתה קודם שתלך לב"ד ותשבע שבועות אלמנה אם נשבעה אחרי כן שבועת אלמנה מתנתה או מכירתה קיים ומסתברא שאפי' לפי דינו אין בזו תירץ לקושיא זו דהשתא אמתני' קיימי דמיירי שמוכרת שלא בב"ד לכתחילה ובודאי שאין נותנים לה רשות בב"ד למכור עד שתגיע כתובתה בב"ד ותשבע שבועת אלמנה וגם [אין] ראיה מכאן לדבריו ז"ל דאיכא למימר כשנשבעה כבר על כתובתה ואפ"ה לא הפסידה מזונותי' כגון שהלכה לב"ד ואמרה אני רוצה לישבע על כתובתי כדי שיהיה הדבר מזומן לה לגבות כ"ז שארצה וגם כדי שלא יפסידו יורשי אם אמות קודם שאשבע דודאי מקבלים שבועתה אע"פ שאינה יוצאת לגבות עכשיו כתובתה וכההיא דאמר במס' שבועות כגון שנשבעה ומתה ובכה"ג לא הפסידה מזונותי' ונותני' לה רשות בב"ד כשהלכה לגבות כתובתה שתהא מוכרת שלא בב"ד כדי שירויחו היתומים מזונותיה:

ולענין דינו של הרמב"ן ז"ל דאלמנה שמכרה או שנתנה שום קרקע קודם שתשבע על כתובתה מעשיה בטלים ואע"פ שתשבע בסוף.

משום חינא :    פירש"י ז"ל כדי שימצאו האנשים חן בעיני הנשים והקשו עליו דהא אמרינן בהדיא בכולא תלמודא כי יותר משהאיש רוצה לישא אשה האשה רוצה להנשא ועוד מההיא דאמר לקמן בשמעתין אלא למ"ד משום חינא יורשיה מאי חן איכא ופי' רש"י ז"ל מאי חן איכא הרי הנטרחים לב"ר אנשים הם אינו נכין דהא ודאי כ"ש שימצאו האנשים חן בעיני הנשים כשלא נטריח אפי' ליורשי' לבא לב"ד ומיהו אין זו קושיא כ"כ דדלמא משום טירחא דידה ממנעה ולא מנסבא אבל משום טירחא דיורשיה לא ממנעה כיון שהם זכרים שיכולים ללכת לב"ד אבל קושיא קמייתא קשיא לכן פי' בתוספת כדפי' ר"ח ז"ל משום חינא שתמצאנה חן בעיני האנשים כי כשתגבה כתובתה מהרה שלא בטורח ב"ד יקפצו עליה בעלים והיינו דאמר יורשיה מאי חן איכא ומהדרי' כגון שירשתה בתה או אחותה פי' שהיו פנויות וצריכות בעלים:

גרסת הספרים והיא גרסת רש"י ז"ל אלמנה מן הארוסין הוא דלא נפיש חן דידה ופי' רש"י ז"ל לפי שיטתו שלא היתה להם חבת ביאה ולא ידע בעיני האנשים אם הוטרחה זו ואינו מחוור ולפי' רבינו חננאל ז"ל יש לפרש אלמנה מן האירוסין הוא דלא נפיש לן טעם חן דידה כלומר שאינה צריכה לנו כ"כ ליתן לה חן כי חנה עמה כיון שלא נכנסה לחופה אבל גרושה דנפיש חן דידה כלומר דנפיש [לן טעם] חן דידה אימא נתקין לה משום חן דידה לר"ש קמ"ל ויש שגורסין אלמנה מן הארוסין הוא דנפיש חן דידה אבל גרושה דלא נפישא חן דידה וזה עולה יפה לפי' ר"ח ז"ל:

לאתויי מגורשת ואינה מגורשת וכדר"ז וכו' ופי' ואשמועינן מתני' דדוקא בחייו איכא לר"ז לפי שמעכבת בשבילו מלינשא אבל לאחר מיתתו אין לה מזונות דדלמא גרושה היא ומספיקא לא מפקינן ממינו מן היורשין דכי אמרינן נכסי בחזקת אלמנה קיימי כשנודע ודאי שהיא אלמנה ולא גרושה והא דר"ז פליגי על הירושלמי שאמר המגרש את אשתו ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה והא ליתא לפום תלמודא דילן דדוקא ספק מגורשת ומשום דאגידא מחמתו אבל גרושה גמורה אין לה מזונות ממנו דהא אפי' ספק גרושה אם מת בעלה אין לה מזונות מן היורשים אע"פ שלא נתפרעה עדיין כתובתה כדאיתא הכא בהדיא והכי נמי מוכח לקמן בפרק שני דייני גזירות והשתא דפרישנא טעמא דאלמנה מן הארוסין משום חינא או משום שלא תתבזה בב"ד כ"ש דאיתנהו להני טעמא באלמנה מן הנשואין וכיון דכן היכא דליתא משום הפסד מזונות כגון שאינה מוכרת אלא למקצת כתובה שעדיין יש לה מזונות לרבנן דאמרי מקצת כסף ככל כסף מוכרת הוא שלא בב"ד ומיהו טעמא דמזוני טעם דעיקר הוא ונפקא מינה כי אע"פ שמכרה בב"ד לעיקר כתובתה כיון שעדיין יש לה מזונות לרבנן משום תוספ' כדמפרש בריש פ' אע"פ אף הוא מוכרת משום תוספ' שלא בב"ד ואפילו תימא דתוספת ליכא לאחמירו על היתומים משום חינא או משום שלא תתבזה בפניו בב"ד הא איכא משום מזוני אבל לנדוניא דלא מעכבא במזוני דינה כחוב בעלמא ואינה מוכרת אלא בב"ד ולא חיישינן לחינא ולא לבזוי ב"ד והא דלא אוקמה במסכת ערכין מתני' דהתם בנדוניא משום דסתם לכתובת אשה דקתני התם עיקר כתובה משמע ולא משום נדוניא ואע"פ שנקראת כתובה בהרבה מקומות וכן עיקר.

ורבנן סברי אמרינן מקצת כסף ככל כסף :    וא"ת משכנה כתובתה נמי הא איכא מקצת כסף ככל כסף דמסתמא לא משכנה קרקע כתובתה בשוויו וי"ל דכיון שהקנתה למלוה כל זכות כתובתה לאותו משכון כפרעון גמור חשיב להו לגבי הא וכן כשעשתה אותה אפותיקי.

פרט לבוגרת שכלו בתוליה:    פי' שנתמעטה ואינן כלם שלמים והכי מוכח סוגי' להדי' דמייתי' לי' למימר אי אמרי' מקצת דמים ככל דמים או לא ושלא כפי' ר"ת ז"ל וכדכתיב' בפרק שני:


דף צח עמוד א[עריכה]


לית דחייש להא דר"ש וכו' והוצרכו לומר כן משום דסתם מתני' כוותי' כדאיתא לעיל ואמרינן בעלמא דסתם מתני' ומחלוקות בברייתא הלכה כסתם משנה קמ"ל דלא חיישי' להכי א"נ דהא לאו סתמא היא אלא ר"ש קתני לה כולה וכדאמר בעלמא בפרק מרובה ודוכתי אחריני.

מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה :    פירש"י ז"ל צריכה שבועה שלא גבתה יותר מן הראוי לה והוצרך רבינו לפרש כן דאי שבועת אלמנה פשיטא שהיא צריכה ומשנה מפורשת היא ואלו שבועה שלא זלזלה במכירה ומכרה בדמים הראוי' אינה צריכה שהרי אינה מוכרת אלא בב"ד הדיוטות כדאיתא בפרק אלו מציאות וכדפרישנא לעיל לכך הוצרך לפ' שלא גבתה יותר שהרי ב"ד הדיוטות אינם יודעים בכמה מכרה אחר ששמו לה ואולי מכרה ביותר והמותר ההוא ליתומים כדאיתא לקמן:

אמר ליה ותבעי לך הכרזה:    פי' דהא הכרזה קודמת לשבועה והא בהא תליא דוודאי מכרה בהכרזה ידוע הוא בכמה מכרה ואינה צריכה שבועה ואם לא מכרה בהכרזה היכי תני דתבעי שבוע' ואסיקנא דצריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה, אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום דאמר לה מאן שם לך פי' רש"י ז"ל מאן שם לך ממי קבלת מכירה זו לא מב"ד ולא מן היתומים לפיכך לא יצא קרקע מרשות היתומים אבל היכא דשמת לאחרים נפק מרשות היתומים ולפי' זה בעל הבית שעשה שליח למכור לו קרקע אפי' בדמים ידועים אינו יכול ליקח לעצמו דאמרי' מאן זבין לך שאין אדם מוכר לעצמו ולישנא דמאן שם לך לא אתי שפיר להאי פי'. והגאונים ז"ל פי' מאן שם לך כי שמא לא דקדקת יפה בשומא אע"פ שבב"ד הדיוטות לקחה חיישי' כיון דלעצמו הוא לא דקדקו יפה בשומתם ולפ"ז דינו של רבינו ז"ל צ"ת:

מתני' אלמנה שהיתה כתובתה מאתיים ומכרה שוה מנה במאתיים או שוה מאתיים במנה נתקבלה כתובתה :    פי' והמכר קיים וטעמא דמשום דכל היכא דאוזילה בדנפשה כלומר שהטעות היא בתוך כתובתה הרי הוא כאלו היא מוכרה משל עצמה ואין אונאה לקרקעות אבל היכי דאוזילה בדיתמי דהיינו מה שהיא יותר מכתובתה הוא כשליח וחוזר המכר בכל שהוא כדאיתא בסיפא ובירושלמי פריך אמתני' ויחזיר המקח ומוקים לה ר' יוחנן בשהוזל המקח או הוקר המקח פי' דבתר הכי לא הוה ביה אונאה וריש לקיש אמר שאין אונאה לקרקעות ואפשר דר"י לא מתרץ לה כר"ל משום דס"ל דאין אונאה לקרקעות עד פלגא אבל בפלגא יש להם אונאה ובדין הוא דבעלמא כל שיש בו אונאה מתחילתו המכר בטל אף על פי שהוזל או הוקר אבל הכא כיון דסוף סוף צריכה היא לחזור ולמכור ובדנפשה אוזלא עשאו' כאלו מכרה משל עצמה ממש בלא אונאה משום כח ב"ד ומסתברא דתלמודא דילן לית ליה כר"י מדלא פירשוה הכי וכדריש לקיש ודאי קי"ל שאין אונאה לקרקעות אפי' בפלגא או יותר כדברירנא בפרק הזהב ומיהו כל היכא דטעה שליח אפילו בכל שהוא חוזר כדאיתא לעיל וכדאיתא בסוף מתני' וטעמא דרישא כדפרישית כך נראה לי:

רשב"ג אומר לעולם מכרה קיים עד שתהא אונאה בענין שאם אתה אומר חוזר ישאר ליורשים שיעור שדה או גנה הוא הן שהיה שיעור באונאה עצמה הן שהיה שיעור בין האונאה והנשאר להם או שהיה הנשאר להם מרובה שראוי' האונאה להצטרף עמה והיכא דליכא שיעורא דאין בנשאר שיעור שדה או גינה אין הבעלים יכולים לומר לב"ח או ללוקח ולא הלוקח להם גוד טעותא או איגוד שאין לב"ח אלא חוב בין מרובה ובין מועט וכדאיתא בפרק בית כור בס"ד:

גמרא מ"ש שוה מאתיים במנה שנתקבלה כתובתה דאמרי לה את אפסדת (לי) :    כלומר דחשבינן לה כאלו נתקבלה כתובה מעיקרא ונסתלקה בקרקע והא כששמוהו לה וחזרה ומכרה לעצמה שוה מנה במאתיים נמי תימא אנא מרווחנא כלו' אני במאה קבלתיה והרויח לעצמו כאלו מכרתי בשלי:


דף צח עמוד ב[עריכה]


אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות :    פי' דכיון שיש עליה שם שליח והיא מוכרת בשל אחרים דינה כשליח ואליבא דמ"ד המותר לבעל המעות. אמר רמי בר חמא אמר רב יצחק כאן בדבר שיש בו קצבה פי' דקמייתא בדבר שיש בו קצבה דוודאי התוספת שהוסיפו במתנה נתנוהו המוכרים ר"י סבר דמסתמא דעתו ליתנו לשליח כדי שיחזור ויקנה ממנו פעמים אחרות ר"י מספקא ליה אם נתנו לשליח או לבעל הבית ומן הספק חולקין ואידך דר"י בדבר שאין לו קצבה דלאו מתנה הוא אלא דמי דבר הנקח ובתורת דמים יהביה ללוקח וכיון דכן הוא לבעל המקח פי' רש"י ז"ל ומשנתינו סתם לן תנא כר' יוסי דהא מתניתן דבר שאין לו קצבה ונראה מדבריו ז"ל דר' יהודא הכי נמי פליג בברייתא בדבר שאין לו קצבה אינו מחוור הכא דלית לן לשוי' פלוגתא בכדי ועוד מהיכא תיתי ליה לר"י לומר בדבר שאין לו קצבה שיהא הריווח לשליח דהא וודאי מוכר בתורת דמים נתן ועוד מדאמרינן לקמן בסוגיין אליבא דר' יהודה דזבן שוה שש בשלש ומה רע רע בדמים דאמר לי' אי זבנת לי בשית הוי שוה תרתי סרי דאלמא אליבא דר"י בדבר שאין לו קצבה המותר לבעה"ב הוא לכך יש לפרש דמתני' דברי הכל ואליבא דברי הכל סתמא רבי ולא פליג ר' יהודא אלא בקמייתא מטעמא דאמרן:

אמר רב פפא הלכך דבר שיש לו קצבה חולקין ושאין לו קצבה כולי' לבעל המעות. מאי קמ"ל לפי פי' רש"י ז"ל נראה לי דה"ק מאי קמ"ל לימא הלכה כר"י א"נ פשיטא לן דר"י ור' יהודא הלכה כר' יוסי ולאידך פי' נמי מאי קמ"ל דהא בקמייתא פשיטא לן הלכה כר' יוסי ובאידך ליכא פלוגתא וד"ה היא ועוד דסתמא מתני' כוותיה ומהדרינן קמ"ל דשינוי דשני שנויא היא:

איבעיא להו אמר לו לשליח זיל זבין וכו' ת"ש אמר לשליח תן לאורחין חתיכה :    פי' כסבר שהם של חולין ונמצא של הקדש אלא אי אמרת מעביר על דברי בע"ה הוי אמאי מעל יש מקשין אמאי לא פריך נמי משליח אמאי מעל וכי פרקינן נמי דאמר להו טלו אחת מדעתי ניחא בע"ה ומיהו אכתי קשיא שליח אמאי מעל שהם הוסיפו על דבריו וס"ל דמעביר על דעתו הוי והנכון בעיני דלישנא קלילא וכדפרכינן מבעל הבית חדא מינייהו נקטינן וה"ה דקושיין משליח וכי מתרצינן נמי לבעל הבית הכא נמי מתרצינן לשליח שהם נטלו א' מדעתו שלבעל הבית ואחד מדעתו של שליח ואחד מדעתם ולפיכך מעלו כולם:

ת"ש היתה וכו' ומותבינן מדתנן משום דקי"ל דהלכה כוותייהו והא דאמר כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה ההוא כללא אמוראי פליגי בה כדאיתא בפרק המדיר ותו אין למידין מן הכללות. ומאי אפי' דינה מן הקרקע פי' ולפ"ז רשב"ג לאו אסיפא קאי אלא ארישא שרוצים לקוחות להחזיר מעות ואמר רשב"ג דטענייהו טענה עד שיהא באונאה שיעור ולא צריכא תלמודא לפרושי לן הכי דפשיטא ליה דע"כ הכי מצטרכא לפרושי ודכוותא בתלמודא:


דף צט עמוד א[עריכה]


אבל הכא אימא לגזור מנה ראשון אטו מנה האחרון קמ"ל קשיא לן מאי קמ"ל דדלמא הכא נמי האי טעה בקמ' הדרי ואמר הראשונים מכרן קיים לפי שלא טעו וי"ל דא"כ לשמועי' דטעה בקמ' הדר וכ"ש בתרא בדאוזל בדיתמי אלא וודאי ה"ק מכרה לזה במנה שלה ולזה במנה שלה וכן להאחרון ולכולן נתנו יפה מנה ודינר במנה של אחרון לבדו בטל ושל כולן מכרה קיים ומייתורא דמתניתין שמעינן דהכי בעי תנא לאשמעינן כנ"ל.

כי תבעי לך דא"ל זבין לי כורא ואזיל וזבין לתכא מאי מי אמרינן דאמר ליה שליח דטבא לך עבדת לך או דלמא א"ל לא ניחא לי דלפשו שטרי ע"ע ע"כ אעיקר דינא קיימינן מי אמרינן דודאי בדאמר ליה זבין לי כורא עד כורא קאמר וכ"ש דבזבין ליה בציר מהכא דניחא ליה וטבא ליה טפי שקשה לאדם למכור מקרקעותיו ואלו היה צריך למכור כורא ה"ל לפרש וכל שלא פי' הכי משמועתא דשליחותא מעיקרא או דלמא אדרבה אי לאו דצריך למכור כורא לא הוה אמרה הכי וכיון דכן ע"כ אינו רוצה למכור לחצאין דלא ליפשו שטרי עליה הא לו ס"ל דמעיקרא אדעתא אכורא דוק' ומשום דלימא ליה דטבא לך עבדא לך לא הוה מקיים שליחותיה למפרע שהכל הולך אחר דעתו של בע"ה בשעת השליחות ואחר משמעות לשונו וז"פ א"ה שליח אמאי מעל פי' דקס"ד דכיון דלקח לו בשלש מה שהיה סבר לקנות לו בשש בע"ה אינו מקפיד עליו על המותר אלא רצה הוא מעיקרא בכל מה שיקנה שליח במותר ההוא ומהדרינן דודאי מעל על הטלית דאע"ג דניחא ליה השתא במאי דעביד מן המותר דאתי ליה מרווחא לא היה דעתו בשעת שליחות שיהא שם מותר ולא עשאו שליח לטלית זה כלל פי' אחרים יש בזה אבל זה הוא הנ"ל נכון.

דיקא נמי דקתני מודה ר"י בקטני' שהקטנית בסלע והקטנית בפרוטה :    פי' רש"י ז"ל דרישא מיירי בחלק רע ממש שאינו שוה אלא ג' ודכוותי' גבי קטנית דאמר ליה הבא לי בסלע פולין והביא שוה חצי סלע והביא ליה מין אחר אמאי מעל נימא לא עשה שליחותו ולשוה סלע של פולין הייתי צריך ולא הייתי צריך למין אחר והקשו עליו דבהאי נמי אמאי יקפיד בעה"ב נימא ליה שליח זבין לך חצי סלע עדשים שלקחתי ולך וזבין לך בהאי חצי סלע של פולין שחסר לך דהא פולין בסלע ופולין בפרוטה ולאו קשיא הוא שאין הב"ב רוצה לעשות עצמו תגר ולטרוח ולמכור עדשים וליקח המעות וליקח במעות פולין עכ"ל ויש מפרשים בפנים אחרים ואינם ישרים בעיני כפי' רש"י ובמהדורא קמייתא כתבתי:


דף צט עמוד ב[עריכה]


רש"א היתה כתובה ארבע מאות זוז מכרה ליה במנה כולם מכרה קיים :    פי' דאע"ג דהכא לאו שליח ממש היא דהא לנפשיה מזבנא וע"כ של יורשים מידי אם איתא דבשליח בעלמא אפושי שטרא קפידא הוה ופסידא דבה"ב הוא הכא נמי אית לן למקפד דלא תזבן באנפה להוי שום ריעותא ליתמי כל היכא דאפשר בלאו הכי מתני' סתמא קתני דשל כולן מכרן קיים ומשמע אפי' בדאפשר הוה ליה לזבוני כחדא:

פשיטא אמר לאחד קפידא וכו':    פירש"י אמר בהדיא לאחד ולא לשנים פשיטא קפידא הוי אמר לאחד סתמא מאי והוצרך רבינו ז"ל לפרש כן משום דמהדרינן לחד ואפילו לשנים דאלמא בעין כשאמר לאחד ואין הלשון משמע כפי' זה כלל לכך פי' הרמב"ן ז"ל אמר לחד סתם פשיטא דקפידא הוה דלהכי טרח לומר זבין לחד לקפידא אבל אמר ליה סתם זיל וזבין לי מאי אקלע רב נחמן אמר להו ואפילו לשנים ואפי' למאה אמרו ליה ואפילו טעה שליח אמר להו טעה שליח לא קאמינא פי' כיון שאתה מנה בזוז כ"כ שיהא כבעל הבית למכור בין ליחיד בין לרבים נימא נמי שיהא כבעל הבית לענין טעות ואמר ליה טעה שליח לא קאמינא.

אמרו ליה אין אונאה לקרקעות והא מר הוא דאמר ואע"ג דהא מתני' היא בפרק הזהב נקט הא מר הוא דאמר משום דארווח במילתא דלעולם אין להם שום אונאה ושום ביטול מקח דאלו במשנתינו בפרק הזהב הא איכא מ"ד אונאה אין להם ביטול מקח יש להם כנ"ל והשתא קס"ד דכיון דארוח לומר שאין שום אונאה לקרקעות שאפילו לענין שליח היה לנו לומר כן ואמר ליה ה"מ היכא דטעה בה"ב אבל טעה שליח אפילו בכל דהו חוזר וכן הלכתא והכי איתא בפ"ב דקדושין והא דאמר ר"נ שליח כדיינין כדפרישנא אומר רבינו תם ז"ל דאע"ג דהכא בשליח ב"ד איירינן ואלו מתניתין התם בשליח דעלמא שהוא לד"ה בכל שהוא אנן הכי פרכינן דבשלמא א"א שליח ב"ד אינו בכל שהוא יכולים לומר דשליח דתרומה שווינהו רבנן כשליח ב"ד משום דיכול לומר בהכי אמדתיך ומיירי דשכיח ביה טעותא הוא אבל השתא דקיימינן לן שאפילו שליח ב"ד אין כחו יפה כב"ד ודינו בכל שהוא א"כ שליח דתרומה כמאן ומהדרינן אפילו לדידן שאני שליח דתרומה דיכול למימר בהכי אמדתיך:


דף ק עמוד א[עריכה]


יתמי שבאו לחלוק וכו':    פירש"י ז"ל בהרבה מקומות.

מ"ס טעה בדבר משנה חוזר:    פי' רש"י ז"ל והאי נמי דבר משנה הוא שאף על פי שנחלקו על רשב"ג הרי נתן טעם לדבר עכ"ל כי אצטריך ליה ב"ד מהו דתימא כל דזבין בי דינא אדעתא למיפק ליה קלא הוא דזבין פרש"י ז"ל לפי שהיו מוכרין בהכרזה ובטו' הלוקח שאלו היה עליו עסוקין יוצאין ומערערים עליו הלכך שלא באחריות הוא לוקח קמ"ל עכ"ל. ושמעינן מהכא שב"ד שמכרו בהכרזה אם יש לשום אדם באותו קרקע לא הפסיד זכותו אע"פ שלא ערער וכן בדין דאמאי מפסיד זכותיה דלמא השני נוח לו והראשון קשה ממנו ואפילו היה המכריז אומר כי מי שלא יראה זכותו יפסיד אין בכך כלום אבל יש קצת מקומות שנהגו בני העיר בהכרזותם והסכמתם הסכמה לענין בני העיר והנלווים עליהם ובלבד לגדולים אבל לקטנים ואותם שאינם מבני העיר אין כח בהם להתנות בהם מפי רבינו ז"ל וכתב הרמב"ן ז"ל בתשובה שאלה דכל מנהג שהוא נהוג פשוט בעיר דנין אותו וכן כתב בתשובת הרי"ף ז"ל ע"כ ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזרת ואוקימנא במקום שמכריזין וכן הלכה:


דף ק עמוד ב[עריכה]


אלו דברים שאין מכריזין עליהם העבדים והשטרו' והמטלטלין:    פי' ששעבד הלוה כל נכסיו מקרקע ומטלטלי' ושטרות א"נ כשתפס מחיים דאי לא אין ב"ח וכתובת אשה גובה מן היתומים לא מן המטלטלים ולא מן השטרות ומה שגובין ב"ד אף מן השטרות אע"פ שאין גובין גופן ממון מיירי שאין למלוה וליורשים נכסים אחרים הא לאו הכי אין השטרות בני גוביינא כדמוכח בפרק בתרא בשמעתא דשנים שהוציאו שטר חוב על זה וכדבעינן למכתב התם בס"ד:

הא דאמרי' ואיבעית אימא כאן במקום שמכריזין כאן במקום שאין מכריזין וכן הא דאמר לעיל כאן בדברים שמכריזין עליהם פי' רבי' האיי ז"ל רישא בדברים שמכריזין עליהם וסיפא בדברים שאין מכריזין עליהם דכיון שעשו לפנים משורת הדין והכריזו (דתניא) [מהניא] להו לב"ד להיות כחן יפה שלא הדרי זביני עד דטעי פלגא הא כל היכי דטעי דלא אכריז טעותם בשתות שמכריזין עליהם והכריזו והקשה רבינו הגדול ז"ל דא"כ לוקמה למתניתן בדברים שאין מכריזין עליהם והכריזו ורישא בשלא הכריזו כפשוטו וסיפא כשמכריזין לכך פירשו רז"ל דאפכא מסתברא רישא בדברים שאין מכריזין עליהם הלכך אע"ג דהכריזו לא מהני להו הכרזה וסיפא בדברים שמכריזין עליהם ומהני להו הכרזה וכן לאידך אוקימתא כולה מתניתין בהכריז ורישא בשעה שאין מכריזין או מקום שאין מכריזין או במקום שאין מכריזין ואם הכריז לא מהני וסיפא בשעה ובמקום שמכריזין ולהכי מהני הכרזה משום כח ב"ד עד פלגא:

הא דמקרב שוקא:    פי' רש"י הא דמקרב יומא דשוקא והא דמרחק יומא דשוקא ולפ"ז לעולם בעינן שיהא השוק בעיר מיהו זמנין דאפי' חוץ לעיר נמי ומשהינא ליה טובא נמי וכי היכא דמכריז ומזבין יפה ומייתי זוזא חריפא וכדאמרי' בעובדא בסמוך:

מתני' הממאנת והשניה ואיילונית אין להם כתובה ולא פירות ולא בלאות :    פי' לא פירות ממש ולא דין פירות שאין מוציאין ממנו פירות שאכל כדפי' בירושלמי ואפי' באיילונית דהוה מקח טעות שלא הכיר בה דמחילה בטעות הוה מחילה כדפרישנא לה בתלמודא בפרק איזהו נשך וכן אינו חייב לפדותה כדפי' רש"י ז"ל:

גמרא רב תני קטנה וכולי ושמואל תני ממאנת אין לה כתובה יוצאה בגט יש לה כתובה והלכתא כשמואל (בממונא) [ומטמא] ואע"ג דנשואין דידה אין לה אלא מדרבנן ואיכא טומאה דאורייתא הא פרישנא במסכת יבמות דמטמא לה מפני שהיא כמת מצוה.

כל שקורא ואין אחרי' עוני' אותו והא כיון דלא ירתי לה קרית ולא עני' היא ושם פירשתי בס"ד, לא שאין לה בלאות אלא כבלאות של נכסי מלוג וכבלאות של נכסי צאן ברזל אית לה.


דף קא עמוד א[עריכה]


הוי בה רב פפא אהייא אילימא אממאנת אי דאיתנהו אידי ואידי אית לה:    [פירש"י] שאין לנו לקונסה ואי דליתנהו קיימי אידי ואידי לית לה שיכול לומר שלי הוצאתי שהרי ברשות בין דין נשאתיה וכשאוציאנ' אחזור מה שקבלתי עלי בכתובה ובנכסי מלוג נמי אע"ג דשלא ברשו' הוציאם מיהו יכול לומר אין לי להחזירם עד שאגרשנ' שמא תמות בחיי (בעלה) ואירשנה עכ"ל, ואין טעם זה מחוור דכיון שכבר מיאנה בו שוב אינו ראוי ליורשה ומאנה זו גטה אבל הנכון דהא סבר' הוא דכיון דתקון רבנן בכל מאי דבלה מנכסים תפסיד ואי לא לא מקדימה תקנתא דרבנן ולא משכח מאן דנסיב לה ואפשר שלזה כיון רש"י ז"ל שיכול לומר כל מה שהוצאתי עשיתי כהוצאת בהבטחת ב"ד כסבר שהיא אשתו ושאין לו לפרוע כלום עד שאמות בחיי' או שאגרשנה ועל דעת כן נשאתי' ואע"פ שלא התניתי כמו שהתניתי דמי שבדברי' אלו בלב כל אדם הן:

אלא אאיילונית בדאיתנהו אידי ואידי אית לה, ואי דליתנהו איפכא מבעי ליה :    פי' רש"י ז"ל והא ליתנהו ומפני שלא היה לו להעלות מדעתו שמא תמצא איילונית אתה פוטרו אם באת לחלוק בהם איפכא מיבעיא ליה נכסי מלוג דברשותה קיימי אית לה נכסי מלוג שלא היתה לה לבולהן וללובשן אית לה או סבירא לן דאי עיילא לה גלימ' קרנא הוה, נכסי צאן ברזל דברשותי' קיימי שהוא קבל עליו אחריות ברשות הוציאן אלא אשניי' וקנסו רבנן לדידה בדידי' ולדידי' בדידה כן גרסת רש"י ז"ל ופי' לעולם אשניי' קאי שהרי עבדא [איסורא] וטעמא משום קנסא ומדינא איפכא מיבעי' ליה אלא חכמים תקנו לעקור מהן תורת נשואין וקנסו אותה במה שהיתה ראוי לגבות משלו, דהיינו כתובה ומזונות ובלאות דנכסי מלוג שהוצי' בלא רשות ולדידי' בדידה ואותו קנס במה שהיה ראוי לו משלה בלאות של נכסי צאן ברזל שהוציא ברשות עכ"ל ובלשון הגמרא רחוק מאוד לפי' זה דלישנא דבדידי' ובדידה לא קיימו כלל ונכון כגירסת רבינו חננאל ז"ל וכן גרסת כל הגאונים ז"ל קנסו רבנן לדידה בדידה ולדידיה בדידיה כי לא קנסו בנכסי מלוג שעומדים ברשותו ובחזקתו:

אמר רב שימי בר אשי ש"מ מדרב כהנא עיילא לוה גלימא קרנא הוה :    פי' רש"י ז"ל ש"מ מדרב כהנא דאמר שנויה אין לה בלאות דנכסי מלוג וטעמא משום קנסא דרבנן דלדידיה בדידה הא אשה כשרה גובה אותה ממנו ואע"ג דליתנהו עיילא ליה גלימא בנכסי מלוג שלא שמוה עליו בנדוניא קרנא הוה וימכור וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות ולא אמרינן לבושתן הן הן פירותיהן וליכסי בה ואזיל עכ"ל ונכון הוא ויש שפירש ש"מ מדרב כהנא כדפריש אבל אבלאות דמתני' היינו בלאות של נכסי מלוג מכלל דגלימא קרנא הוה דאין הבעל יכול להשתמש בה דאי סלקא אדעתיך שיש בה לבעל פירות הא דקתני ולא פירות היינו שאין מוציאין ממנו פירות שאכל כדפי' לה בירושלמי וא"כ ל"ל למתני' בלאות אלא ודאי דלבישת בגדים של נכסי מלוג קרנא הי' ולא פירות וגם זה נכון ורש"י ז"ל לא פי' כן משום דלדידי' הא דתנן ולא פירות היינו דין פירות שהוא פרקונה כמו שפירש הוא ז"ל במשנתינו. דר"נ פליגא פי' ולר"נ דקתני מתני ולא בלאותיה היינו של נכסי צאן ברזל אין לה והא דתני' ביבמות שניות מדברי סופרים אין להם בלאות היינו בין בלאות של נכסי מלוג ובין בלאות של נכסי צאן ברזל וכן פי' רש"י ז"ל התם משום דהא קי"ל כר"נ כדמשמע בפרק האשה שנפלו ועוד דר"נ בתרא הוא והלכתא כוותי' ותימא על הרי"ף והרמב"ם ז"ל אשר פסקו כי שניות יש להם בלאות של נכסי צאן ברזל נראה שפוסקים כרב הונא ואלו לעיל פסקו כרב נחמן:

תניא נמי הכי נשים שאמרו חכמים אין להם כתוב' כגון הממאנת וכו' ונשים שאמרו חכמים לשון יוצאות שלא בכתובה יש להן תוס' והקשו עליו שא"כ נשאת בגט פסול כגון כתב לשם מלכות שאינה הוגנת לחברותי' השכוניות עמה בפ' הזורק וכן מי שהלך בעלה למדינת הים ונשאת על פי עד אחד ששנינו בהם תצא ואין לה כתובה תצא ואין לה תוספ' ואין זה במשמע דהיכי עדיפא מי שנשאת בגט פסול שלא כדין טפי מעוברת על דת משה ויהודית שאין לה תוספת לכך פי' דלאו בלישנא דאמר בהו רבנן תליא מלתא אלא בעניינא והכי פירוש נשים שאמרו חכמים שאין להם כתובה מתחילן כגון הממאנת וחברותי' ואפי' שנו אותן בלשון אין להם כתובה כאותן בפ' הזורק כלומר אין להם כתובה ולא תוספת וכן פי' בירוש' והטעם נותן כך שהפסולת מתחלתן הוא רוצה בחזוק בנכסיו וכתב לה תוספת משא"כ באידך שהיו כשירות בנישואיהן דכי מקלקל וקנסינן לה אפי' בתוספת דלא אדעת' דהכי כתב לה. ממאנת וחברותיה דאמרינן דיש להם תוספת פי' הרי"ף ז"ל ומקצת הגאונים דחברותיה היינו שניי' ואלו השניות שמה במשנתינו וה"ה אלמנה לכ"ג וחברותי' שלא הכיר בה האיך יש להם תוספת שהרי אין מקחם מקח טעות דבשלמא שני' איתא בשהכיר בה וממאנ' נמי הא ידע שיכולה למאן והוא רוצה (לחזוק) [ליזק] בנכסיו אבל אלו שלא הכיר בה כלל האיך יש להן תוספת וכ"ת היה להם לחוש ולבדוק אם איילנות או אלמנה הא ליתא דסתם נשים לאו בחזקת איילנות קיימי ולאו בחזקת אלמנה וגרושה וחלוצה אדרבה כי אתנהו קלא אית להו וא"כ אף הכונס את האשה ונמצא בה מומים או נדרים שאין לה כתובה יהא לה תוספ' לפי שלא חש לבדוק אחריה וקדשה וכנסה סתם וזה אינו במשמע לפי פי' הראב"ד ז"ל דכל שלא הכיר בה והיה מקח טעות כשם שאין להם כתובה כך אין להם תוספת ומה שאמר כאן ממאנות וחברותיה אינו אלא משום שניות שהכיר בהם והא דנקט חברותי' לשון רבים משום דאיכא שניות טובא א"נ מתני' אגב קתני עוברת על דת יהודית וחברותיה ומיהו בירושלמי נראה כפי' הרי"ף ז"ל דגרסי' בפ' המדיר תני ר' חנן בשם שמואל אחד נשי' שאמרו אין להם כתובה ואחד נשים שאמרו יוצאה בלא כתובה כגון הממאנת והשניי' והאיילונית לא אמרו בכתובה של מנה ומאתיים אבל כתובה של אלף דנרים נוטלת ואפשר בירושלמי לא דק וכי קאמר כתובה של אלף זוזי נוטלת היתומה לא שני' בלחוד קאי וכן הדעת מכרעת וזו דעת ר' מנחם בר"י הוא ולא אתינן השתא לפלוגי על ר"נ דאם כן הוה לן למימר רבה בר בר חנן אמר רבי יוחנן אמר רב נחמן מודה ר"י בר מנחם ומשום דתנא לה תנא סתמא כאלו היא הלכה לפיכך אמר ליה דלתני לא הפסידה אלא אימא בכנסה בחזקת שאינה כן ונמצא שהיא כן פי' לאו דמצרכינן מתני אלא פי' מפירש"י דהכא קאמר כנסה שהיה בחזקת שהיא צד אחד ונמצא צד אחר והלכתא כרב יהודא דהא רב הונא טעותא היא דאטעיתי' מתניתן וכי קתני מתני' אלמנה אפלוגתא דאיילנות קאי כלומר כשהכיר בהם:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הריטב%22א_על_הש%22ס/כתובות/פרק_יא&oldid=1054101"