פני יהושע/כתובות/פרק יא

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צה עמוד ב

אלמנה ניזונית פרק אחד עשר

משנה אלמנה ניזונית כו' ואין חייבין בקבורתה ופרש"י שהרי יורשיה גובין כתובתה מיורשי הבעל כו' עכ"ל. לכאורה נראה מפירושו דדוקא היכא דיורשין גובין כתובתה הוא דאין היתומין חייבין בקבורתה וא"כ ע"כ איירי שנשבעה על כתובתה משא"כ היכא דלא נשבעה שאין היורשין גובין כלום או שלא נשאר שום קרקע לכתובתה דלא שקלי היורשין מידי ממילא דהיתומין חייבין בקבורתה ודלא כפירוש התוספות אלא שנראה דוחק לפרש כן חדא דרישא דמתניתין דאלמנה ניזונית איירי דלא נשבעה על כתובתה דאע"ג דאפי' בנשבעה יש לה מזונות היכא דלא תבעה כתובתה בב"ד כדאיתא בש"ע א"ע סימן צ"ג מ"מ מסתמא אין נשבעת אא"כ תבעה כתובתה בב"ד א"כ נראה דוחק לאוקמי סיפא דאין חייבין בקבורתה דוקא בשכבר נשבעה. ועוד כיון דפשיטא להו לתוס' דאפילו בדליכא אלא מטלטלי אין היתומים חייבין בקבורתה אע"ג דאין יורשיה גובין כלום א"כ לית לן למימר דרש"י ותוס' פליגי בהא אלא דרש"י עיקר מילתא נקיט כיון דמעיקר הדין יורשיה גובין כתובתה היכא דשייך גביית כתובה ממילא לא פלוג רבנן דדוקא בבעל תקנו קבורתה תחת כתובתה כיון דמעיקר הדין יורש כתובתה מה"ט חייב אפילו היכא שאינו יורש כלום וכן נראה ג"כ לפרש בל' התוס' במה שכתבו דבעל גופא לא מיחייב היכא דלא ירית כתובתה היינו היכא דלא שייך בה תורת ירושה כגון בארוסה וכיוצא בזה וכ"כ בס' בית שמואל סימן צ"ג אלא במה שכתב שם דמלשון הרמב"ם ז"ל נראה דבירושה ממש תליא מילתא מדכתב דהיכא שמתה בלא שבועה יורשי בעלה חייבין בקבורתה ולענ"ד משום הא לא איריא דהתם טעמא אחרינא איכא דכל שלא נשבעה נמצא דיורשי הבעל אין יורשין הכתובה מעיקר הדין דהא דחיישינן להתפסת צררי אינו אלא חששא בעלמא תדע דהא מדינא אפילו שלא נשבעת איכא למ"ד דיורשין נשבעין שבועת היורשין ונוטלין דתליא בפלוגתא דרב ושמואל ור"א בפ' כל הנשבעין ואסקינן התם דהאי דיינא דעבד כרב ושמואל עבד ודעבד כר"א עבד וא"כ אין יורשי הבעל נוטלין הכתובה אלא לפי שהן מוחזקין בנכסים ומה"ט כתב הרמב"ם ז"ל דיורשי הבעל חייבין בקבורתה משא"כ בדליכא אלא מטלטלין דמדינא לית לה שום דין כתובה אין יורשי הבעל חייבין בקבורתה וכ"ש בבעל דאין יורש כלום דאפ"ה חייב ולעולם דהרמב"ם ז"ל גופא מודה דלא תליא בירושה ממש אלא בתר עיקר דינא אזלינן ולא פלוג רבנן ולפי מה שכתבתי יש ליישב ג"כ פירוש רש"י במה שכתב בסוף הדיבור היא תקבור עצמה ולכאורה נראה כסותר תחלת דבריו שתלה הטעם במה שיורשין חייבין בקבורתה ולמאי דפרישית אתי שפיר דאע"ג היכא שאין כאן דין ירושת כתובתה כלל דסובר רש"י דאין יורשיה חייבין אפ"ה יורשי הבעל נמי פטורין ונקברת מהצדקה כן נ"ל בכוונת רש"י ועדיין צ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה ואין חייבין כו' מיהו תימא הא לא קתני ואין חייבין בפרקונה כו' עד כאן לשונו. ולולא דבריהם היה נראה לי ליישב בפשיטות דלענין פרקונה לא איצטריך למיתני כיון דקתני לעיל במשנה פ' נערה דף נ"א בעיקר תקנתא דפרקונה שכתב לה אי תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאנתו אלמא שאין החיוב אלא עליו משא"כ לגבי יורשים מדלא תקנו לכתוב כן כמו במיונות ועוד דהא לא קרינן בהו ואותבינך לאינתו תדע דהא מה"ט מסקינן התם זף נ"ג דאפילו נשבית בחיי בעלה והכיר בה אפ"ה אין היורשין חייבין לפדותה שאין אני קורא בהן ואותבינן לאינתו משא"כ לענין קבורה שפיר איצטריך לאשמעינן שאין היורשין חייבין בקבורתה כמו הבעל דהא לא שייך לחלק בהאי טעמא. ובאמת נראה דלענין קבורה אם מתה בחיי בעלה ומת הבעל קודם שנקברה חייבין היורשין לקוברה דאישתעבדו נכסים כן נ"ל נכון אלא דבלא"ה מתרצין התוספות שפיר לשיטתם משא"כ לפמ"ש הבית שמואל בשיטת הרמב"ם ז"ל דבמתה קודם שנשבעה חייבין היורשין לקוברה ומשמע ליה דה"ה היכא דליכא אלא מטלטלין א"כ ע"כ צריך ליישב קושית התוספות כדפרישית מיהו בלא"ה דברי הב"ש אינן מוכרחין במה שפירש שיטת התוס' דאפי' אין כאן אלא מטלטלין אפ"ה יורשיה חייבין בקבורתה ואין זה מוכרח דנהי שהתוס' כתבו דאין יורשי הבעל חייבין בקבורתה אע"ג דאיכא מטלטלין אפ"ה איכא למימר דיורשים נמי אין חייבין כלום כיון שלא ירשו כלום ונקברת מהצדקה כן נ"ל ברור לפי שיטת רש"י ותוס':

(קונטרס אחרון): פרק אלמנה ניזונית משנה אלמנה ניזונת כו' יורשיה יורשי כתובתה חייבין בקבורתה וכתבתי דלפי שיטת רש"י ותוספות היכא דיורשיה לא ירשו כלום כגון דליכא אלא מטלטלין נהי דיורשי בעלה אין חייבין בקבורתה אפילו הכי יורשים גם כן אין חייבין בקבורתה אלא נקברת מהצדקה ודלא כמו שכתב הבית שמואל בסימן פ"ט דלשיטת התוספות בכהאי גוונא יורשיה חייבין בקבורתה. מיהו מה שכתבתי דאפשר דשיטת הראב"ד ז"ל נמי הכי הוא טעות הוא בידי ויש למתקו דבהדיא כתב הראב"ד ז"ל אע"ג שלא ירשו כלום ובין הר"ן להראב"ד נתחלף לי ועיינתי עוד בלשון פסקי תוס' שכתבו ג"כ דיורשי כתובתה אע"ג שלא ירשו כלום חייבין בקבורתה ולענ"ד מלשון התוספות לא מוכח מידי ובלא"ה לא ידעתי מה סברא יש בזה דיורשין שלא ירשו יהיו חייבין בקבורתה ומה שכתב הב"ש דלא פלוג רבנן גם את זה לא ידעתי דאם כן בכל יורשין דעלמא נמי נימא הכי ולדעתי אפילו בבן לא אשכחן שיהא חייב בקבורת אביו היכא שלא ירש ממנו כ"ש בשאר קרובין היכא דליכא בן ולענ"ד צ"ע לדינא ואף דהבית שמואל סי' קי"ח ס"ק י"ט כ' בשם תשובת מהר"י מינץ דהוצאות קבורה הקרוב קרוב קודם ע"ש מ"מ מל' הש"ע לא משמע הכי דהא פסק שם בש"ע להדיא דנקבר מהצדקה והובא שם בשם הפוסקים קדמונים וכן הוא בירושלמי דשמעתין והביאו ג"כ ראייה מהתוספתא דאמרינן בהדיא דנקבר מהצדקה וא"כ פסקי הש"ע מיהא סותרין זא"ז לפי שיטת הב"ש סי' פ"ט ויש ליישב בדוחק דקבורת הקרובין היינו קופה של צדקה דלענין צדקה נמי קרוב קרוב קודם ועדיין צ"ע:

בא"ד וי"ל דאיצטריך לאשמעינן כו' כגון דליכא אלא מטלטלי כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית הוי מצי לפרש דקמל"ן דאע"ג שלא נשבעה על כתובתה אפ"ה אין יורשי הבעל חייבין בקבורתה ובהכי הוי א"ש טפי דהוי דומיא דרישא דאיירי נמי שלא נשבעה כדפרישית משא"כ למה שפירשו דליכא אלא מטלטלי לא הוי שפיר דומיא דרישא דהא מזונות אין נגבין אלא ממקרקע אם לא שנאמר שהניח קרקע ומכרה לצורך מזונותיה ולא נשאר רק מטלטלי וזה דוחק. מיהו לשיטת הרמב"ם ז"ל דבשלא נשבעה על כתובתה יורשי בעלה חייבין בקבורתה ע"כ איירי מתניתין כשנשבעה ואפ"ה הוי שפיר דומיא דרישא לשיטתו דהרמב"ם דכל אשה שתובעת מזונות צריכה לישבע שלא תפסה משל בעלה כלום וא"כ מסתמא נשבעה ג"כ על כתובתה דשני שבועות הללו למה אלא דכל הפוסקים חולקין עליו כדאיתא בא"ע סימן צ"ג ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה ניזונת תנן כו' הא לא מיבעיא לי היכא סתם כו' דהא אשכחן פלוגתא דרב ושמואל כו' עכ"ל. ולשיטת רש"י יש ליישב דבהא גופא פליגי רב ושמואל אי ניזונת תנן או הניזונת והיינו למאי דמסקינן בסמוך דלא איפשטא בעיין ולפ"ז נתיישב ג"כ קושיא השניה דמעיקרא בעי למיפשט שפיר דאפילו לשמואל דפסיק לעיל כאנשי גליל אפ"ה גריס במתניתין הניזונת אלא דלא ס"ל כסתמא דמתניתין כדאשכחן כה"ג טובא והא דקאמר אלמנה מציאתה לעצמה אאלמנה דמתניתין קאי דאיירי באנשי יהודא וקאמר דבאינה ניזונת מציאתה לעצמה וכמו שאבאר:

בא"ד אלא נ"ל דהכי פירושו כו' אבל לאנשי יהודא דמדעתם ניזונת ויכולין לסלקה אין מעשה ידיה שלהן כו' עכ"ל. ואף ע"ג דלמאי דמסקינן בסמוך לענין מציאה דתיהוי לה איבה ואיבה משמע דהיכא דבע"כ מיתזנא לא שייך איבה כ"כ כמו במיתזנא מדעתייהו כפרש"י אפ"ה לא תיקשי לפי' התוס' דאזלי לשיטתייהו דאיבה דמציאה היינו איבה דקטטה כמ"ש לעיל פ' נערה דף מ"ז וא"כ ביורשים לא שייך כלל האי איבה כמ"ש שם משא"כ לענין איבה דמזונות ומעשה ידיה משמע להו מסוגייא דשמעתין דהיכא דמדעתייהו מיתזנא לא שייך איבה כ"כ כיון דלעולם יכולין לסלקה אבל היכא דבע"כ מיתזנא שייך איבה טפי ועיין לעיל בתוס' פ' נערה דף מ"ג שהקשה הרשב"א דמסוגיא דהתם משמע להדיא דהיכא דבע"כ מיתזנא לא שייך כ"כ טעמא דאיבה לענין מעשה ידיה כמו היכא שזנה מדעתה והניח בקושיא וכבר פירשתי שיחתי שם דשאני הכא בההיא דשמעתין דמה שזנין אותה מדעתן היינו לטובת עצמן שלא יסלקו לה הכתובה מש"ה לא שייך טעמא דאיבה כ"כ משא"כ התם לענין מזונות האב לבתו שהאב זן אותה מדעתו ולרצונו ממש ודאי שייך טעמא דאיבה טפי ממזונות הבת מן האחין שזנין אותה בע"כ וכמו שכתבתי שם ואף שאין צורך לכפול הדברים מ"מ צריכה טובא לסוגיא שלפנינו ליישב שיטת רש"י כמו שיבואר בסמוך:

דף צו עמוד א

בגמרא אי אמרת בשלמא הניזונת תנן שפיר ופרש"י דאיכא לאוקמי הא דשמואל באינה ניזונית והקשו בתוספות על זה דאי באינה ניזונת פשיטא. ונראה שהבינו מלשון רש"י דהא דמוקמינן מילתא דשמואל באינה ניזונת היינו שכבר סילקו לה כתובתה ומש"ה קשיא להו כל הנך קושיות שהקשו:

אמנם לענ"ד הקלושה נראה שמעולם לא עלה כן על דעת רש"י ויש ליישב דבריו בפשיטות ותחלה אבאר דמה שהוכרח רש"י לפרש כן בשיטת בעל האיבעיא דמיבעיא ליה אי סתם תנא כאנשי גליל או כאנשי יהודא וכן דמה שפירש בלשון הפשטן הכל מוכרח לשיטתו דא"א לרש"י לפרש כפירוש התוספות דהא רש"י לעיל בפרק נערה דף מ"ז מפרש להדיא דאיבה דמציאה היינו נמי משום איבה דמזונות כמו איבה דמעשה ידיה וא"כ ע"כ הא דמסקינן בסמוך הכא תיהוי לה איבה ואיבה היינו משום דבע"כ מיתזנא וא"כ משמע להדיא דהיכא דבע"כ מיתזנא לא שייך כ"כ טעמא דאיבה כמו היכא דמדעתייהו מיתזנא ולפ"ו תו לא מצינן למימר דבעל האיבעיא הוי משמע ליה איפכא ועוד דקשיא ליה לרש"י נמי קושית הרשב"א לעיל פ' נערה דף מ"ג דמסוגייא דהתם נמי משמע דהיכא דבע"כ מיתזנא לא שייך כ"כ טעמא דאיבה וליכא לפרש נמי שיטת בעל האיבעיא איפכא דאי ניזונת תנן דמעשה ידיה שלהן אע"ג דבע"כ מיתזנא א"כ כ"ש בהניזונת דלאו בע"כ אבל אי הניזונת תנן אפשר דבניזונת דאנשי גליל כיון דבע"כ מיתזנא אין מעשה ידיה שלהן הא נמי ליתא דא"כ מאי ס"ד דהפשטן למיפשט בסברא הפוכה דבניזונת אפילו מציאתה הוי טפי ליורשים מהניזונת לכך הוכרח לפרש לשון בעל האיבעיא לענין אי סתם תנא דמתניתין כו' ובעי למיפשט שפיר מדשמואל דבשלמא אי הניזונת תנן אתי שפיר שלא תקנו חכמים כלל מעשה ידיה ליורשין כמו לבעל אלא דדוקא קתני בהניזונת ממש שיהא מעשה ידיה ליורשין תחת מזונות וא"כ כל היכא שאינה ניזונת כגון שאמרה איני ניזונית ואיני עושה או שאמרו לה היורשין צאי מעשה ידיך במזונותיך והמותר נשלים ועדיין לא באו כלל לחשבון או שלא אמרו כלום והיא ניזונת מעצמה במעשה ידיה שפיר איצטריך שמואל לאשמעינן דאפ"ה מציאתה לעצמה ואע"ג דבבעל אפשר דבכה"ג זוכה בכל ענין במציאתה כמ"ש הרא"ש ז"ל בר"פ מציאת האשה דלא כרבינו מאיר הלוי ז"ל ע"ש אפ"ה ביורשין כ"ע מודו דלא דמי כלל לבעל שהרי אין כאן תקנה קבוע' אלא אי אמרת ניזונת תנן שתקנו לגמרי מזונות ממש כמו מבעל גופא וכן מעשה ידיה ממש כמו לבעל וא"כ ניהוו לגמרי כבעל דס"ל להפשטן כדס"ל לבעל האיבעיא בפ' נערה דף מ"ג דיורשין במקום אביהם קיימי לגמרי אף לענין מציאה דבת הניזונת וה"ה באלמנתו כדאיתא התם והיינו דקאמר ניהוו כבעל וע"ז מסיק הש"ס שפיר דאפילו אי ניזונת תנן לא הוי כמו בעל דשאני בעל דמדידיה מתזנא משא"כ ביורשים דלא מדידהו מיתזנא והיינו כאידך סברא דפ' נערה כדאיתא התם וכמו שפירשתי שם דנהי דלענין מזונות מסתמא התחייב עצמו הבעל שיורשין יתנו לה מזונות כדי שיהיו מעשה ידיה שלהן דעיקר מזונות תחת מעשה ידיה כדמסקינן התם דבאלמנתו לא ניחא ליה בהרווחה משא"כ לענין מציאה לא שייך לומר כן דלא שכיח וכדפרישית התם בטוב טעם ע"ש ותמצא נחת דסוגיא דהכא מסייעא לי לפי שיטת רש"י ודוק היטב. ומ"ש רש"י דאי ניזונת תנן ליכא אלמנה שאינה ניזונת היינו דכולהו אית להו דין מזונות כנ"ל:

בתוספות בד"ה תא שמע כו' דהא אינהו כבעל ולא סגי דלא יהבי לה עכ"ל. לכאורה משמע דכיון דלא סגי דלא יהבי לה והוי כבעל שתקנו לו מציאתה משום איבה וקס"ד דהיינו איבה דמזונות דשייך טפי בכה"ג כמ"ש התוס' בדבור הקודם וע"ז מסיק הש"ס דבבעל גופה לא תקנו מציאתה משום איבה דמזונות אלא משום איבה דקטטה כמ"ש התוספות פ' נערה דף מ"ז ומש"ה לא שייך האי איבה גבי יורשין אלא דלפי זה עיקר התירוץ בגמרא חסר מהספר כיון דהמקשה נמי אסיק אדעתיה טעמא דאיבה לכך נראה בכוונת התוספות דהפשטן מעיקרא לא סליק אדעתיה כלל שתקנו מציאה משום איבה אלא מטעמא אחרינא אלא טעמא הוא דקיהבי למילתייהו כיון דלא סגי דלא יהבי לה אלמא שתקנו דהיורשים חייבין בכל מה שהבעל חייב א"כ ניהוו כבעל שיזכו בכל מה שהבעל זוכה אפילו במציאתה אלא דגם זה דוחק דהא קמן דבלא"ה לא הוו לגמרי כמו הבעל לענין פירות ולהיפך לענין חיוב פרקונה וקבורתה והנראה בזה דהמקשה ס"ד דמציאה בכלל מעשה ידיה הוא כדאמרינן לעיל בר"פ מציאת האשה דמציאתה כהעדפה שע"י הדחק הוא וא"כ כיון דניזונת מהיתומים בחיוב כמו מהבעל בדין הוא שיזכו בכל מעשה ידיה כן נ"ל בכוונת התוס' ולשיטת רש"י כ"ש דא"ש טפי ודו"ק:

בגמרא אמר ר"א אלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה מה שתפסה תפסה. לפי מה דמשמע מדברי התוספות דסוגייא דהכא שייכי בפלוגתא דרבי עקיבא ור' טרפון א"כ איירי דוקא שתפסה מרשות הרבים או מסימטא ולא מרשות היורשים כדאיתא לעיל פ' הכותב דף פ"ד וכ"כ הר"ן ז"ל בשמעתין שכן אמרו משמו של רש"י ז"ל ע"כ ונראה דהיינו הא דמייתי המרדכי בשמעתין דברי רש"י ז"ל בתשובותיו ופירשן רבינו ברוך ומהר"ם ז"ל בענין זה וכמו שאבאר. אלא דלפ"ז קשיא לי טובא א"כ מאי מתקיף מר בר רב אשי מאי שנא כתובה ממזוני וכן נדחקו התוספות והר"ן ושאר מפרשים למצוא טעמא לחלק בין כתובה למזוני למאי דקי"ל כרבינא ומאי קושיא הא טעמא רבה איכא לחלק דהא ר' עקיבא גופא לא קאמר דלא מהני תפיסה דלאחר מיתה אלא משום דכולהו בעל חוב וכתובה צריכין שבועה ואין היורשים צריכין שבועה כדאיתא שם במשנה דפ' הכותב וא"כ במזונות האשה דלא שייך האי טעמא לשיטת רוב הפוסקים החולקין על הרמב"ם ז"ל ופסקו דלמזונות אין צריכה שבועה וכמ"ש התוספות להדיא לקמן דף צ"ח ע"ש וא"כ שפיר מהני תפיסה דלאחר מיתה אפילו לר' עקיבא במזונות אע"ג דלא מהני בכתובה מיהו מצינן למימר דמר בר רב אשי ס"ל כשיטת הירושלמי שהביא הרא"ש ז"ל בההיא דפ' הכותב דהא דקאמר ר"ע שכולן צריכין שבועה לאו עיקר טעמא הוא דהגע עצמך שפטרן משבועה זו תורה וזו אינה תורה וכמ"ש שם בחידושינו אלא דהתוס' לא נחתו לההיא דירושלמי וכתבו להדיא שם פ' הכותב בד"ה ולר"ע לא מהני תפיסה דהכל תלוי בשבועה וכ"כ עוד התוספות בפרק מי שהיה נשוי דף צ"א ע"ב בד"ה ראובן שמכר ע"ש וא"כ למה הוצרכו כאן לדחוק בטעמא דרבינא ומסקי נמי בשם רבינו חננאל והלכות גדולות דדוקא בתפיסה מחיים איירי ותיפוק ליה דאפי' בתפיסה דלאחר מיתה אתי שפיר ויש לחלק ביניהם דמהני שפיר במזוני לר"ע. לכך נראה לענ"ד דלשיטת רש"י ותוס' איירי כולה שמעתין אף בתפיסה מרשות היורשין מדקאמר סתמא וכן במעשה דכלתו של ר' שבתאי דנראה דוחק לומר שהדסקיא מלאה מעות היה מונח ברה"ר או בסימטא אלא שתפסה מרשות היורשין ולכך הוצרכו התוס' לדחוק למצוא טעם לחלק בין כתובה למזונות ולפרש ג"כ דאיירי בתפיסה מחיים או דמר בר רב אשי לאו לדינא פליג כמו שאבאר בלשון התוספות:

ומתוך מה שכתבתי יש לי ליישב ג"כ לשון רש"י בתשובותיו שהביא המרדכי במה שכתב דלכתובה לא מהני תפיסה לאחר מיתה וצריכה להחזיר ליורשין וכתב שם שרבינו ברוך והר"מ ז"ל תמהו על פסק זה דהא האידנא לאחר תקנת הגאונים גובין אף מטלטלי דיתמי ותירץ דאיירי שתפסה מרשות היורשים דלא מהני אף לר"נ מדינא דגמרא וה"ה עכשיו לפי התקנה ולכאורה יש לתמוה טובא דלמאי דקשיא להו לא משני מידי דהיא גופא תיקשי כיון דלאחר תקנת הגאונים גובית ממטלטלי דיתמי אף מרשות היתומים א"כ למה פסק רש"י דצריכה להחזיר ליורשין ובס' גידולי תרומה בשער מ"ט חלק י"ז תמה ג"כ בענין אחר על תירוץ זה דא"כ למה פסק רש"י דלמזונות מהני תפיסה אף מרשות היורשין ע"ש באריכות ולמאי דפרישית א"ש דהמעיין בלשון זה תשובת רש"י שהביא המרדכי דרש"י לא פסק שלא תגבה מאותן המטלטלין שתפסה אלא לענין שצריכה מתחילה להחזיר המטלטלין ליורשין ואח"כ תשבע על כתובתה ותטול דהגאונים לא תקנו אלא שתגבה ממטלטלים לאחר שתשבע אבל כל זמן שלא נשבעת הוי המטלטלין ברשות היורשין והיינו כדמסיק ר"ב והר"מ מילתא בטעמא כיון שתפסה מרשות היורשין דמודה ר"ט לר"ע מדינא דגמ' דכל זמן שלא נשבעת לא מהני תפיסה מרשות היורשין ומדקאמר ר"ע שכולן צריכין שבועה אע"ג דתפסה אע"כ דלא מהני תפיסה דלאחר מיתה להא מילתא וקרינן בה שפיר הבא ליפרע מנכסי היתומים לא יפרע אלא בשבועה וקודם שבועה ברשות יתמי קאי כמ"ש רש"י להדיא שם בפרק הכותב א"כ ה"ה והוא הטעם אף לאחר תקנת הגאונים דהכל בחזקת יתמי קיימי עד שתשבע וכמו שפסק רש"י משא"כ לענין מזונות דלא שייך שבועה גבה כדפרישית סובר רש"י דמהני תפיסה דלאחר מיתה אף מרשות היורשים כדמשמע הכי בשמעתין אף לדינא דגמ' כ"ש לאחר תקנת הגאונים כן נ"ל נכון ביישוב פסק רש"י וכתירוץ ר"ב והר"ם דלא כמ"ש הר"ן ז"ל בשיטת רש"י דלמזונות נמי לא מהני לדינא דגמרא התפיסה מרשות היורשין והנלע"ד כתבתי:

ובכך יתיישבו ג"כ שיטת רש"י ורבינו יוסף טוב עלם שהביא המרדכי ס"פ הכותב דאפילו תפיסה דמחיים בעינן דוקא דתבעינהו ולא אהדרינהו ואע"ג דהתם נמי לאחר תקנת הגאונים איירי ולמאי דפרישית א"ש דלהא מילתא דאיירי שם לענין דאין לה קודם שבועה שום זכיות אין לחלק בין אחר תקנת הגאונים ובין דינא דגמ' אלא דוקא בתבעינהו מחיים ולא אהדרתינהו דהו"ל כמייחד לה מטלטלים דאין צריכה שבועת המשנה כנ"ל נכון בעזה"י לפי שיטת רש"י ותוס' ובסמוך אפרש עוד ליישב סוגיא דשמעתין בענין אחר ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): גמרא אמר ר"א אלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה כתבתי ליישב לשון רש"י בתשובה שהביא המרדכי במה שכתב דלכתובה לא מהני תפיסה וצריכה להחזיר ליורשין ורבינו ברוך והר"מ תמהו עליו דהא מתקנת הגאונים גובין אף ממטלטלי דיתמי וכן בגידולי תרומה בשער מ"ט חלק י"ז הקשה על תשובת רש"י הנ"ל בענין אחר ומתוך מה שכתבתי נתיישב הכל לנכון בעזה"י ודלא כמו שכתב הר"ן בשיטת רש"י ז"ל עיין בפנים עוד כתבתי שם פירוש אחר בלשון הגמרא דהא דאמרינן דאלמנה שתפסה מטלטלין למזונותיה היינו דוקא היכא שהניח בעלה קרקעות דמשתעבדי למזונות אלא שהיא רוצית יותר במטלטלין מש"ה מה שתפסה תפסה ולא בע"א וכן נ"ל בכוונת בעל התרומות שער מ"ט חלק י"ז ודלא כמו שהבין הש"ך בח"מ סי' ק"ז:

בתוספות בד"ה אלמנה כו' פירש הריב"ן כו' וא"ת מ"ש דלמזוני כו' עכ"ל. ובתחלת העיון היה נ"ל ליישב קושית התו' בפשיטות דשאני כתובה שהורע כוחה אצל מטלטלים דאפילו מיניה דידיה נמי לא משתעבדי מטלטלים לכתובה כדאיתא לעיל בפ' האשה שנפלו ובכמה דוכתי משא"כ במזונות. אח"ז מצאתי שכ"כ הר"ן ז"ל בשמעתין. עוד כתבתי בפ' נערה דף נ' ע"ב בענין אחר דחיוב מזוני עיקר תנאי ב"ד הוא על היתומים משא"כ בכתובה דמתחלתה נתקן מחיים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכמו שדקדקתי לעיל בפ' נערה מלשון רש"י ז"ל ע"ש:

בא"ד י"ל משום דמזוני לא טרפי ממשעבדי כו' עכ"ל. והר"ן ז"ל ביאר יותר כיון דהיורשים מצי לאפקועי שיעבודיה אפי' מקרקעי ולמכור לאחרים דלא טרפי מינייהו ולא ידעתי למה הוצרך לכך לכאורה בכה"ג לית לה פסידא כ"כ שתוכל לחזור על היתומים ולגבות מדמי המכירה ואף את"ל דס"ל להר"ן ז"ל כשיטת הפוסקים דלא גביא מיתומים אפי' מדמי המכירה דהא מילתא תליא באשלי רברבי בח"מ סי' ק"ז ובא"ע סי' צ"ג אלא דאכתי אמאי לא מפרש בפשיטות לפי שהורע כחה אצל משועבדים שמכר הבעל בחייו משא"כ בכתובה ולכאורה היה נ"ל לומר דמשמע ליה להר"ן ז"ל דלא שייך לומר דאלמוה רבנן למזונות אמטלטלי דיתמי אלא היכא שיש לה להאלמנה חיוב מזונות על היתומים כגון שירשו קרקע משא"כ היכא שלא ירשו שום קרקע דלא רמיא חיוב מזונות עלייהו לא שייך לומר דמהני תפיסה דמטלטלים אלא דמסתימת לשון הר"ן ז"ל לא משמע כן אלא דלא פלוג רבנן כיון דאשכחן בשום פעם שיכולין היתומים להפסידה אף מקרקעי תקנו לה שתועיל לתפיסה דמטלטלים לעולם אלא הא דלא מפרש לענין קרקע שמכר האב היינו משום דניחא ליה האי טעמא יותר כיון דעיקר חיוב המזונות מתנאי ב"ד על היתומים כדפרישית כן נראה לי ועיין מה שאכתוב בסוף הדבור ודו"ק:

בא"ד ואומר רבי דלעולם כרשב"א ודוקא לבנים מן הבנות מוציאין אבל מן האשה לא עכ"ל. ותמיה לי טובא דאכתי היא גופא תיקשי מ"ש דתיקנו למזונות האשה ולא תיקנו למזונות הבת הא אידי ואידי תנאי ב"ד נינהו ואידי ואידי לא טרפי משועבדים והדרא קושיא קמייתא לדוכתא וליכא למימר דלא קשיא להו מעיקרא אלא מכתובה אמזונות דקי"ל תנאי כתובה ככתובה ואלימא להו לאקשויי מאלמנה אאלמנה משא"כ לענין מזונות הבת אע"ג דהוי נמי מתנאי כתובה אפ"ה אין מדמין תקנות חכמים זו לזו כדאשכחן דמפלגינן בכמה דוכתא לענין אלמנתו עדיפא ליה מבתו ואשכחן נמי איפכא אלא דהא ליתא דהא הקשו בתוס' מעיקרא אפילו מלוקח שלא באחריות. לכאורה היה נ"ל ליישב דלענין פלוגתא דרבי ורשב"א דפליגי בעיקר התקנה דתנאי ב"ד לא שייך לאקשויי כלל דתקנות חכמים אין דומות זו לזו אלא הא דקשיא להו מעיקרא היינו דוקא אפלוגתא דרבינא ומר בר רב אשי דמשמע להו דלאו בתקנתא פליגי אלא בסברא פליגי וכדמשמע מאתקפתא דמר בר רב אשי דמקשה מ"ש ובהא הוא דמתרצי דכיון דלא טרפא ממשעבדי והוא ג"כ מתנאי ב"ד מהני בה תפיסה אלא דגם זה נראה דוחק דמה סברא הוא זו דבתחילה לא תגבה כלל ממטלטלי דיתמי אע"ג שהוא תנאי ב"ד ואינו גובה כלל נמי ממשעבדי ובדיעבד אי תפסה נאמר דמהני בה האי סברא ולכאורה מסתבר איפכא כיון דמדינא לא רמיא שיעבודא עלה דיתמי למה יועיל תפיסה דלאחר מיתה שתפסה דבר שאין לה שום זכות בהן כלל וצ"ע ליישב שיטת התוס' בזה דהדרא קושיא קמייתא לדוכתיה כיון דע"כ בתקנתא גופא פליגי:

בא"ד דהא אדר"ע לא פליג כו' עכ"ל. הלשון אינו מדוקדק דהא שפיר מצי סבר כר' טרפון דפליג אדר"ע וכדס"ל נמי התם לר' יוחנן מעיקרא מקמיה דפליג ר"ל עלה והכי ס"ל נמי לר"פ ולרב הונא בריה דרב יהושע שם וכבר כתבתי בזה שם. אלא דאפ"ה משמע להו בשמעתין דוחק דמר בר רב אשי לא ס"ל כר"ע מחבירו ולמאי דפרישית בל' הגמרא דהכא בשמעתין איירי שתפסו מרשות היתומין א"ש טפי דבהא לא פליג ר' טרפון ודו"ק. מיהו לולי דמסתפינא מרבוותא קדמאי ובתראי היה נ"ל לפרש סוגייא דשמעתין לגמרי בענין אחר דהא דקאמר ר"א אלמנה שתפסה מטלטלים למזונותיה מה שתפסה תפסה היינו דוקא היכא שירשו היתומים קרקע מאביהם שחל חיוב המזונות על היורשים אלא שהאלמנה אינה רוצית לטרוח ולמכור מקרקעי בכל פעם וליטול מזונות א' לששה חדשים כדלקמן דטריחא לה טובא ולכך תפסה מטלטלים למזונות שהיא תיזון מהם כל ימי חייה ובהכי מהני לה התפיסה דאף ע"ג דבשאר בע"ח וכתובה לא מהני בכה"ג תפיסה כיון שאין עיקר דינה על המטלטלים אלא על הקרקע וכדאיתא בח"מ סי' ק"ז שהיורשים מצו לסלקה במקרקעי אף לאחר תקנת הגאונים וכמ"ש שם הש"ך דאפילו תפיסה לא מהני אפ"ה לענין מזוני מהני תפיסה בכה"ג כיון דהיתומים לא מפסדי מידי וכמו שמצינו שיפו כחה לענין מזונות דאפילו תפסה ככר זהב לא מפקינן מינה וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשם הירושלמי דאפילו חוי מה שבידך לא אמרי' לה כ"ש שיש לייפות כחה במה שתגבה מטלטלים שתפסה כיון שירשו היתומים קרקע כדי מזונות. וכמו שכתבתי נ"ל להדיא מל' בעל התרומות שער מ"ט חלק י"ז שכתב אם יש לו קרקע והש"ך הבין מזה בח"מ סי' ק"ז דלאו דוקא אלא לרבותא בעלמא כתב כן דאפילו תפיסה היכא דאיכא קרקע נמי לא מהני. והשיג בזה על הב"ח. ולענ"ד נראה יותר דבעל התרומות מפרש לכולה שמעתין כדפרישית דבהא לחוד מפלגינן בין כתובה למזונות לרבינא ולמר בר רב אשי אפילו בכתובה נמי דינא הכי משא"כ היכא שלא ירשו שום קרקע אין שום סברא לומר דמהני תפיסה דלאחר מיתה במטלטלים כיון שאין לה שום חיוב על היתומים כלל והכי משמע שפיר לישנא דמה שתפסה תפסה וכן באתקפתא דמר בר רב אשי אלא מאי דתפסה תפסה ולא קאמר אלא כיון דתפסה תפסה ולפירושינו א"ש דעיקר פלוגתייהו דרבינא ומר בר רב אשי לא איירי מענין התפיסה היכא דמדינא לית לה אלא היכא דמדינא אית לה ועיקר הפלוגתא לענין שתוכל לגבות ממה שתפסה ממש ולישנא דר"א גופא נמי הכי דייק מדקאמר שתפסה מטלטלים במזונותיה משמע שתפסה על מזונות הראויין לה מדינא דאל"כ הו"ל למימר שתפסה מטלטלים למזונות כן נ"ל נכון בעזה"י לישב כל הסוגיא שהביאו התוספות בשמעתין ולעיל בפרק הכותב לולי שהקדמונים לא פירשו כן אלא לפי דלא נ"מ מידי לדינא השתא בתר תקנת הגאונים לכן לא נמנעתי לכתוב כן ויש לי סיוע מלשון בעל התרומות דמשמע מלשונו להדיא דמ"ש אם יש לו קרקע היינו לדינא דגמרא לפי סדר לשונו משא"כ לפירוש הש"ך בל' בעל התרומות מ"ש אם יש לו קרקע קאי אלאחר תקנת הגאונים וזה דוחק גדול למי שמעיין היטיב בל' בעל התרומות ותו לא מידי ודוק היטב:

בגמרא בעי רבי יוחנן יתומים אומרים נתננו כו' ופירש"י נתננו דמי מזונות לשנה הבאה עכ"ל. ולקמן ע"ב בד"ה מאי לאו נראה מפירוש רש"י דלענין מזונות דלהבא נמי שייך האי ספיקא לכן נראה דלענין דינא דא ודא א' הוא דאי נכסי בחזקת יתמי קיימי מהימני אפי' אשנה דלהבא שסובר רש"י ז"ל דעיקר חיוב מזונות היינו שיתנו לה תמיד מתחילת השנה לצורך כל השנה שלא תצטרך לזלזל עצמה בכל יום וכדאמרינן לקמן להדיא מוכרת א' לי"ב חודש והכי מסתבר שהיורשים נותנין לה תמיד מזונות דלהבא כיון שאין אוכלת עמהם על שלחנם א"כ מהיכן תתפרנס מיד אחר מיתת בעלה היכא שאין לה שום נכסים. ולפ"ז אין מקום לקושיית התוספות דמה הועילו חכמים בתקנתן אם יהיו היורשין נאמנים דודאי הועילו שפיר שתבא לב"ד מיד בתחלת השנה דאז אינן נאמנין לכ"ע ודוקא למחר וליומא אוחרי מבעיא ליה לר' יוחנן ולא קודם לכן דקי"ל אין אדם פורע קודם זמנו וה"נ במתחיל שתא זמנא הוא כן נ"ל נכון ועיין בס' מג"ש למ"ז זצ"ל:

בתוספות בד"ה יתומים אומרים כו' אבל מזונות דלהבא כו' דאי מהימנא מה הועילו חכמים בתקנתן כו' מידי דהוה אכתובה כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך ליישב אלא דבלא"ה לא ידענא מאי קשיא להו דבשלמא בכתובה דעיקר התקנה היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה א"כ קאמר שפיר מה הועילו דבשביל כתובה לא ימנע לגרשה ויאמר שפרע לה דמי כתובתה אם אינו רוצה ליתן לה כתובתה וכן אם רוצה ליתן לה דלאו ברשיעי עסקינן אלא שאין לו עכשיו אכתי לא ימנע לגרש ולאשתמוטי עד דליהוי ליה זוזי ופרע לה משא"כ לענין מזונות לא שייך לומר כן דשפיר הועילו תקנתן בעיקר דין המזונות דלאו ברשיעי עסקינן כדאמרינן בכמה דוכתי וכ"כ מהר"י מטראני ז"ל בחידושיו שני התירוצים בשיטת רש"י ז"ל ובעיקר דברי התוספות בפירוש רבי יבואר בסמוך:

דף צו עמוד ב

בתוספות בד"ה נכסי בחזקת אלמנה קיימי וא"ת מ"ש דלא חשבינן בחזקת הבע"ח במלוה ע"פ כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל מאי מדמו מע"פ למזונות האלמנה דתנאי ב"ד הוא ותירץ בדוחק ולענ"ד דברי התוספות ברורים דלא קשיא להו אלא אלישנא דבעל האיבעיא שלא הזכיר כלל טעמא דתנאי ב"ד והיינו כמו שפירש רבי בדיבור הקודם דלא מהני טעמא דתנאי ב"ד כיון דשתקא עד השתא אלא דמטעמא דנכסי ברשותה קיימי ס"ד דלא מהני האי טעמא דשתקא לאפוקי מינה וא"כ אהאי סברא גופא מקשו התוספות מאי ס"ד דנכסי ברשותה קיימי טפי משאר ב"ח כן נ"ל בכוונת התוספות אלא דבעיקר קושייתם נ"ל דקס"ד דע"כ מעיקר התקנה הוא דנכסי ברשותה קיימו מדגובית מזונות בלא שבועה כמ"ש בל' הפוסקים החולקים על הרמב"ם ז"ל וכדפרישית לעיל וכמ"ש התו' להדיא לקמן דף צ"ח בד"ה מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה ולפ"ז היא גופא תיקשי אמאי אין צריכה שבועה הא קי"ל הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה אע"ל דלא מיקרי הבא ליפרע מנכסי יתומין כיון דנכסי ברשותה קיימי והיינו ע"כ דמעיקר התקנה העמידו הנכסים ברשותה ומספקא ליה נמי לאידך גיסא דשמא נכסי בחזקת יתמי קיימי אלא הא דא"צ שבועה היינו דאין דרך להתפיס לה צררי על מזונות כן נ"ל נכון אלא דבלא"ה מתרצין התוספות שפיר ודו"ק:

בגמרא אמר רב שימי בר אשי כתנאי מוכרת וכותבת אלו למזונות מכרתי ואלו לכתובה מכרתי דברי ר"י כו'. לכאורה כל השקלא וטריא דשמעתין בפלוגתא דר"י ור' יוסי היינו לענין אי יפה לה מה שכותבת בפירוש למזונות מכרתי או יפה לה לכתוב סתם אבל במאי דקאמר ר"י שכותבת לכתובה מכרתי ור' יוסי פליג לא מפרש מידי. מיהו בירושלמי מפרש שאם יבא בע"ח בשטר לטרוף מהלוקח תאמר לכתובה מכרתי והובא ג"כ בלשון הרא"ש ז"ל במתניתין דלקמן מכרה כתובתה כו' עד כאן לשונו. ולענ"ד הא מילתא צריך עיונא דלכאורה אף אם כתבה להלוקח למזונות מכרתי ובא בע"ח בשטר וטריף אפ"ה חוזרת האשה וטורפת מבע"ח בכתובתה המוקדם דנהי דמסקינן לקמן דף הסמוך דמוכרת למזונות אינה חוזרת וטורפת לכתובה דאחריות דנפשה מיהא קבלה נראה דהיינו לגבי הלוקח גופא משא"כ מהבע"ח שטרף מהלוקח מסתברא דחוזרת וטורפת אם לא שנאמר דהירושלמי סובר דלגמרי סלקא שיעבודא דכתובה מאותה שדה שמכרה למזונות או דמדמה לה להאי דכתבה ללוקח דו"ד אין לי על שדה זו דסוף פרק מי שהיה נשוי שהוא בדין חוזר חלילה ומש"ה ניחא לה לפרש לכתובה מכרתי לר"י ולר' יוסי מסתמא נמי מצי' למימר לכתובה מכרתי. אלא דלפ"ז קשיא לי למה הוצרכו רש"י ותוספות לפרש בטעמא דר' יוסי במילי אחרינא דהא שפיר מצי לפרש טעמא דרבי יוסי שלא תכתוב למזונות מכרתי מה"ט גופא שאם יבא בע"ח מוקדם תאמר לכתובה מכרתי. והנראה מזה דרש"י והתוספות לא נחתו להאי דירושלמי אלא דאפ"ה א"ש בהא דקאמר ר"י נמי שכותבת לכתובה מכרתי דהכי אורחא דמילתא דהא למזוני לא שקלי מהלוקח כי אם לצורך מזונות לשלשים יום וא"כ אם צריכה למעות לשום צורך מוכרת ונוטלת מהלוקח לצורך מזונות דשלשים יום וכותבת למזונות מכרתי ואם צריכה ליטול ממנו כל המעות ממילא צריכה לכתוב שלקחה המותר לכתובתה ור' יוסי אומר דמוכרת סתם ולוקחת כל המעות ואח"כ עושית חשבון דלפ"ז עיקר השקלא וטריא אינו אלא במה שכותבת למזונות מכרתי כן נ"ל ועיין בחידושי הרא"ה ז"ל ודוק היטב:

בתוספות בד"ה ור' יוסי סבר כו' מה שפירש בקונטרס כו' לא נהירא לרבי מדקאמר לקמן כו' מכלל דעד השתא לא סליק אדעתא לר"י האי טעמא כו' עכ"ל. ולכאורה בהשקפה ראשונה היה נ"ל בפשיטות ליישב שיטת רש"י דמעיקרא הוי סבר דדוקא אי אמרינן לר' יוסי נכסי בחזקת אלמנה קיימי מש"ה מצי' למכור סתם ואח"כ לבסוף תוכל לומר כמו שתרצה למזונות או לכתובה שכן הדין כאדם העושה בשלו משא"כ אי הוי אמרינן דנכסי בחזקת יתמי קיימי צריכה לפרש דוקא בשעת המקח כר"י דאל"כ לא מהני מה שתחזור בה אח"כ וכמו שהקשו בתוס' דהוי כמו אונאה ושקר או כקושיא שניה שהקשו בתוספות דהלקוחות יאמרו לה הנחנו לך מקום לגבות הימנו משא"כ אי נכסי בחזקתה קיימי סובר השתא דלא שייך לומר כן ואהא מסיק בסמוך הש"ס דאפילו אי ס"ל לכ"ע נכסי בחזקת יתמי קיימי אפ"ה ס"ל לר' יוסי דמוכרת סתם ואפ"ה יהיה הרשות בידה לברר אח"כ לומר כמו שתרצה והיינו כתירוצם של התוספות דאין זו אונאה ושקר דלא שייך לומר נמי הנחנו מקום לגבות דהו"ל כאישתדוף בני חרי. ואהא מייתי שפיר הא דאביי קשישא דמדמה לה משל לשכ"מ דאע"ג דהתם ודאי נכסי לאו ברשות בע"ח ומקבל מתנה קיימי אלא בחזקת יתומים אפ"ה רצה בחובו נוטל כו' והיינו נמי מהנך טעמי דהו"ל כאשתדוף ואין זו אונאה ושקר דמסתמא בתחילה כך היה בדעתו לברור אח"כ כמו שירצה דלהא מילתא שפיר קיימי הנכסים ברשותו בשעת גוביינא דדוקא לענין פרעון מזונות מספקא ליה לבעל האיבעיא ובעי למימר כתנאי כן נ"ל נכון וכן נראה מל' הרא"ה ז"ל בחידושיו ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול עד שלרוב פשיטות הסברא לא ידענא מאי קשיא להו להתוספות על פירש"י. והנלע"ד דהתוספות סברי דמעיקרא נמי אין סברא לומר דלגבי הא מילתא דלקוחות נמי תליא אי נכסי ברשות אלמנה קיימי או בחזקת יתמי כיון דע"כ לענין כתובה ודאי אף לבעל האיבעיא נכסי לאו ברשותה קיימי כמ"ש התוספות להדיא בד"ה נכסי בחזקת אלמנה קיימי. ולפ"ז מהיכא תיתי יאמר ר' יוסי דתוכל לומר אח"כ לכתובה מכרתי מעיקרא ואי איתא לדאביי קשישא שייכא ממילא בפשיטות אפי' אי ס"ל נכסי בחזקת יתמי קיימי לכך הוצרכו התוספות לפרש בענין אחר. מיהו לשיטת רש"י א"ש כדאיתא בהגהת אשר"י בשמעתין בשם רש"י דלאחר שנשבעה על כתובתה לענין כתובה נמי ברשותה קיימי וע"כ מעיקרא הוי סבר הש"ס דאיירי בהכי שנשבעה ואפ"ה אית לה מזונות היכא שנשבעה שלא על ידי תביעת כתובה בב"ד. מיהו בלא"ה נמי א"ש כיון דמסקנא לא קיימא הכי דתליא בהא כן נ"ל נכון ודוק היטב ומ"ש מהרש"א ז"ל בשיטת רש"י יבואר לקמן ריש דף הסמוך:

דף צז עמוד א

ברש"י בד"ה אם נטלן במתנה כו' אף זו כו' ואת הנמכר לכתובה לא תודיע מפני הלקוחות עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל לעיל בשמעתין בכוונת רש"י ז"ל שאף מה שמוכרת למזונות לא תודיע ללקוחות שאם תודיע יהיו נאמנין לומר שמכרה לכתובה כיון דנכסי בחזקת יתמי קיימי כו' מלבד שאין לשון רש"י סובל כן שכתב להדיא דאת הנמכר לכתובה לא תודיע אלא דעיקר פירושו תמוה במ"ש דכיון דנכסי בחזקת יתמי קיימי יהיו נאמנין והא ליתא דהא בהאי דאביי קשישא נמי נכסי בחזקת יתמי קיימי ואפ"ה קאמר דכחה יפה וכדפרישית אלא דעיקר כוונת רש"י דהשתא משמע ליה האי וכן כחה יפה דקאמר ר' יוסי דומיא דלא כן יפה כחה דקאמר אביי קשישא דהמשל דומה לנמשל והיינו דבכל צד כחה יפה דמה שרוצית למכור בבירור למזונות מפני היתומים שלא יאמרו פרענו תוכל למכור בפני עדים ומה שרוצית למכור סתם שיהיה כחה יפה אחר כך לא תעמיד עדים ויהיה כחה יפה אח"כ דמפני הלקוחות תאמר שמכרה ג"כ למזונות ותגבה כתובתה מהלקוחות ואם יאמרו היתומים פרענו יהיה לה דמי המכירה לכתובה כן נ"ל ברור בכוונת רש"י ותו לא מידי:

בתוספות בד"ה וסמך לה כו' וא"ת מאי נפקא לה מיניה כו' וי"ל דנ"מ שתוכל למכור ביחד כו' עכ"ל. נראה דלשון וסמיך לה קשיא להו דלא משמע להו דעיקר ברייתא לא קתני אלא לדיוקא דאין טורפת לכתובתה ממה שמכרה למזונות אע"כ דעיקר מילתא נמי קתני לרבותא אלא דלכאורה אכתי מילתא דפשיטא היא דאם תרצה לגבות כתובתה בפעם א' שהרשות בידו ואדרבה יותר כחה יפה אף במה ששיירה שאם רצתה גובית למזונות ואפשר שתוכל לגבות כתובתה אם תמצא לו נכסים ממקום אחר או מלקוחות ואם תרצה לגבות לכתובתה מילתא דפשיטא היא דכל האלמנות יכולות לתבוע כתובתן בכל עת שתרצה ונראה שמפני כך מפרש הרי"ף ז"ל דעיקר דינא דברייתא היינו שאין מוכרת למזונות לעולם אלא כדי שיעור כתובתה וממילא שמעינן מדיוקא דסמיך לה שתגבה כתובתה דוקא ממה ששיירה ולא ממה שמכרה למזונות ובזה נתיישב מה שהקשה הרא"ש ז"ל בשמעתין ושאר מפרשים על הרי"ף ז"ל כן נ"ל וכ"כ בס' המקח לרבינו האי גאון כשיטת הרי"ף ז"ל:

(קונטרס אחרון): גמרא א"ל תניתוה מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מהשאר עיין בתוס' וכתבתי דלענ"ד משום הך קושיית התוס' מפרש הרי"ף ז"ל בענין אחר דלעולם אי אפשר לה למכור למזונות אלא כדי שיהא בין הכל שיעור כתובתה ולא יותר וכן מצאתי להדיא בספר המקח לרבינו האי גאון ז"ל:

בגמרא איבעיא להו זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זביני כו' ולכאורה יש לתמוה דלא שייך הא מילתא כלל בסוגייא דשמעתין וליכא למימר דשייך הך איבעיא נמי באלמנה שמכרה למזונות ואח"כ מסלקין לה היורשין כתובתה דתו לא צריכא להנך זוזי שהרי אין לה מזונות והיא ניזונת מדמי כתובתה אלא דבזה לא שייך לומר הדרי זבינא דהא כי הדרי לאו לדידה הדרא אלא ליורשין ואי איכא לספוקי בהא היינו אי הוי זביני בטעות לגמרי ואפשר דאיירי בענין שהיורשים מסלקין לה דמי כתובתה באותה שדה עצמה שמכרה למזונות אפ"ה הוי שפיר לא איצטרכו לה זוזי שהיא יכולה ליזון מפירות הקרקע שלה משא"כ כל כמה שלא סילקו לה הקרקע לכתובתה לא היתה יכולה ליזון מפירות הקרקע דפירות מטלטלי נינהו ולא אגביה מינייהו למזונות ועיין בלשון הרי"ף ז"ל בהא דלעיל שאם יש פירות בשדה שניזונית מהן אף ביותר מכדי כתובתה והקשו עליו ג"כ דאין גובית מעמלי דבתי ויש ליישב ודו"ק:

במשנה אלמנה בין מן האירוסין כו' ומשמע מפרש"י דעיקר פלוגתא דר"ש ורבנן דלרבנן מוכרת שלא בב"ד בין לכתובה ובין למזונות ולר"ש דוקא למזונות מוכרת שלא בב"ד ולא לכתובה כלל. אלא דלפ"ז לשון המשנה תמוה דכל הני כללי ופרטי למה לי דהו"מ למיתני בלשון קצרה כי האי לישנא דפרישית ואפשר דאגב אורחא אתא לאשמעינן רבותא אליבא דרבנן דאפילו באלמנה מן האירוסין דקס"ד דלא נפיש חן דידה כדאיתא בגמרא אפ"ה מוכרת שלא בב"ד מיהו הר"ן כתב דאחרים מפרשין דלר"ש נמי כל שיש לה מזונות מוכרת אף לכתובה שלא בב"ד משום דטיבותא היא ליתמי כדי שתפסיד מזונות ולכאורה כן נראה ג"כ מלשון הגמרא דקאמר בשלמא מן הנשואין משום מזוני ולא קאמר בשלמא מן הנשואין למזוני משא"כ להאי פירושא א"ש דמשום רווחא דיתמי לענין מזונות תקנו שתמכור אף לכתובה שלא בב"ד אלא שהר"ן ז"ל הקשה על זה דאכתי לרבנן מה הועילו חכמים בתקנתן שעדיין תוכל למכור למקצת כתובתה ובזה לא הפסידה מזונותיה כדמשמע ממתני' דלקמן. ולענ"ד משום הא לא איריא דאכתי הועילו בתקנתן שאם תתחיל למכור לכתובתה ממילא יסלקו לה היורשים המותר לפטור ממזונות דלאו בשופטני עסקינן וכמ"ש הרא"ש ז"ל לקמן שאם מכרה למקצת כתובתה הרשות ביד היתומים לסלק לה המותר בע"כ ובר מן דין לא ידענא במאי פשיטא ליה להר"ן ז"ל דלהאי פירושא סברי רבנן דמכרה למקצת כתובתה יש לה מזונות דילמא רבנן דהכא כר"מ ס"ל דלהאי פירושא מצינן למימר דרבנן בהא נמי ס"ל דהפסידה מזונות כר"ש דברייתא דלקמן ואף מלשון המשנה דלקמן נמי אין הכרח לפרש כן כמו שאבאר במקומו אי"ה והארכתי בזה משום דלכאורה לישנא דגמרא משמע כהאי פירושא ובחדושי הריטב"א ז"ל כתב שנראה מפרש"י כהאי פירושא ואולי גירסא אחרת היה לו דמפרש"י שלפנינו משמע להדיא דלא כהאי פירושא ודו"ק:

דף צז עמוד ב

בגמרא אלא מן האירוסין מ"ט אמר עולא משום חינא כו' ולכאורה נראה דאע"ג דלהנך אמוראי דמפרשי משום חינא או לפי שאין רוצה שתתבזה אשתו בב"ד א"כ תו לא צריכנא כלל לטעמא דמזוני אפ"ה נראה דאית להו נמי טעמא דמזוני דכיון דר"ש לית ליה הך טעמא ואפ"ה מודה בטעמא דמזוני א"כ לית לן למימר דפליגי ר"ש ורבנן בסברות הפוכות. ולפ"ז לשיטת הרא"ש והעיטור וסיעתייהו דגרושה יש לה מזונות מהמגרש עד שיפרע לה כל כתובתה עד פרוטה אחרונה כדברי הירושלמי כמ"ש הרא"ש בפ"ק דמציעא א"כ ע"כ הא דקאמרינן הכא בשמעתין איכא בינייהו גרושה היינו דוקא גרושה לאחר מיתת בעלה דלכ"ע אין לה מזונות מן היורשין בכה"ג אף בשלא נתנו לה כתובתה כמו שאבאר בסמוך אבל בגרושה בחיי בעלה ודאי משכחת דמוכרת שלא בב"ד כל זמן שלא נפרעת מכתובתה דנהי דליכא טעמא דאינו רוצה שתתבזה בב"ד אפ"ה הא איכא טעמא דמזוני ולאידך פירושא שכתבתי בסמוך אף לכתובה מוכרת שלא בב"ד:

מיהו כל זה לשיטת הרמב"ם ז"ל שכל אשה בחיי בעלה מוכרת שלא בב"ד למזונות וכמ"ש הטור בא"ע סי' ע' וכתב שם הב"י שאין מי שחולק בזה ולולי דבריהם הי' באפשרי לחלק ולומר דלא שייך כלל הא מילתא דמוכרת שלא בב"ד אף למזונות אלא לאחר מיתת בעלה משום דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ואי משום דאכלה בתנאי ב"ד וכדמשמע קצת מל' התוספות לעיל דף הקודם בד"ה נכסי בחזקת אלמנה קיימי וכמ"ש שם משא"כ בחיי בעלה דודאי נכסי בחזקת הבעל קיימי וליכא נמי תנאי ב"ד כיון שגרשה והא דמחייבינן ליה במזונות היינו תקנה בעלמא כדי שיפרע לה כתובתה וא"כ יש לומר דתקנתא לתקנתא לא עבדינן ומסתיין שמוכרת בב"ד וכמו שאבאר גם בזה פ' שני דייני אי"ה וכן משמע קצת מל' התוספות בסוף ד"ה לאתויי מגורשת והשתא הוי א"ש טפי דאף לשיטת הרא"ש וסייעתו שייך האי איכא בינייהו גרושה דבסמוך בכל ענייני גרושה. אלא דמסתפינא להכניס ראשי בדבר שהב"י כתב להדיא שדברי הרמב"ם ז"ל הלכה פסוקה היא אלא דאכתי יש מקום לומר דהרמב"ם ז"ל לא איירי אלא באשה שהיא תחת בעלה דאכלה מיהא בתנאי ב"ד משא"כ בגרושה בחיי בעלה אפשר דלכ"ע אין מוכרת אלא בב"ד אף לשיטת הרא"ש ז"ל ועדיין צריך תלמוד ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

שם תנן וגרושה לא תמכור אלא בב"ד בשלמא למ"ד כו' ולכאורה כל זה אריכות הל' אך למותר דכיון דאמרינן לעיל דאיכא בינייהו גרושה לחוד א"כ בפשיטות מצי לאקשויי דתנן בהדיא דגרושה מוכרת שלא בב"ד אלא דלא פסיקא ליה לאקשויי אהאי איכא בינייהו דסתמא דתלמודא מסיק לה ואפשר דאיכא בינייהו מילתא אחריתי כדמסקינן בסמוך לענין יורשי האשה וניחא ליה לאקשויי אמימרא דעולא גופא דליתא לטעמא דחינא כלל והא דקאמר בשלמא למ"ד אין אדם רוצה שתתבזה ניחא אע"ג דר"י הוא מרא דשמעתתא ואיהו גופא אית ליה נמי טעמא דחינא כדאיתא בערכין פ' שום היתומים אלא שכבר תירצו המפרשים דלענין מוכרת בב"ד אפשר דלא חייש כלל לטעמא דחינא וכ"ש דא"ש לגירסת הרא"ש דגריס ר' יהודא אומר לפי שאינו רוצה שתתבזה ועיין בלשון הר"ן ז"ל בזה. ועוד נ"ל דשפיר איצטריך לאפוקי הא מילתא דבשלמא כו' ולא פסיקא ליה לאקשויי בהדיא מגרושה אגרושה והיינו למאי דפרישית בסמוך דאיכא לפלוגי בכמה גווני בין גרושה בחיי בעלה ובין גרושה לאחר מיתת בעלה אלא דהמקשה סובר בפשיטות דלמ"ד משום חינא אין לחלק דבכולהו שייך טעמא דחינא ודו"ק:

בתוספות בד"ה אלמנה מן האירוסין כו' אי נמי יש לפרש כו' שהיא בזוייה יותר מן האלמנה עכ"ל. לכאורה יש לדקדק דלהאי פירושא לא מקשה שפיר בסמוך לאו לאתויי גרושה מן הנשואין והיינו כמו שפי' רש"י ולהאי פירושא שפיר מצינן לאוקמי מן האירוסין ואפ"ה איצטריך לאשמעינן דלא שמעינן לה מאלמנה מן האירוסין משום דגרושה בזוייה יותר ואפשר דלהאי פירושא לא מפרש בסמוך כפרש"י אלא דבלא"ה מקשה בפשיטות דכל שאין לה מזונות אתא לאתויי כל הגרושות ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנשואין כיון דת"ק איירי בין מן האירוסין בין מן הנשואין לענין אלמנה ועלה קאי ר"ש נמי בגרושה משא"כ למאי דמשני לאתויי מגורשת ואינה מגורשת היינו דאידך מתניתין דגרושה לא תמכור אלא בב"ד איצטריך לגלויי ארישא דכל שאין לה מזונות דלא אתא אלא לרבויי מגורשת ואינה מגורשת משא"כ אי לאו סיפא דמתני' לא הוי משמע שפיר לאתויי הא מילתא דלא משמע שפיר דאיירי בכה"ג והוי מוקמינן לכללא דכל שאין לה מזונות לענין גרושה גמורה ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנשואין כנ"ל ודו"ק:

בגמרא הא נמי תנינא כו' לאו לאתויי גרושה. ודקדק הריב"ש ז"ל בתשובה סי' ס"ג דתלמודא דידן לית ליה הא דירושלמי שכתבתי לעיל דגרושה שלא נתפרעה מכתובתה יש לה מזונות והכא משמע להדיא דגרושה אין לה מזונות ואף על פי שלא נתפרעה מכתובתה דעל כרחך בהכי איירי מתניתין שמוכרת לכתובה. והקשה עליו בעל נתיבות המשפט דף רס"ד דאינו מכיר ראייתו דהירושלמי לא איירי אלא בגרושה בחיי בעלה והכא איירי בגרושה לאחר מיתת בעלה. ולפי עניות דעתי בוודאי לא נעלם זה מהריב"ש דהא מסיק שם כן להדיא דהירושלמי לא איירי אלא בחיי בעלה. אלא דנראה דאפ"ה מדייק שפיר דאי ס"ל לתלמודא דידן האי דירושלמי לא הוי מקשה הכא מידי דהא איכא לאוקמי שפיר סיפא דמתניתין דגרושה לא תמכור אלא בב"ד כר"ש ואתי לאשמעינן הא גופא דאע"ג דגרושה בחיי בעלה יש לה מזונות ולא הוי בכללא דרישא אפ"ה אינה מוכרת למזונות אלא בב"ד והיינו מטעמא דפרישית לעיל בסמוך דאף לשיטת הרא"ש ז"ל שפוסק כהירושלמי אפ"ה אין מוכרת אלא בב"ד כיון דאין לה מזונות מתנאי ב"ד אלא משום קנסא בעלמא מסתיין דמוכרת בב"ד וכתבתי דאף לסברת הרמב"ם ז"ל דיושבת תחת בעלה מוכרת שלא בב"ד אפ"ה יש לחלק מהאי טעמא גופא אף לרבנן וכ"ש הכא דאליבא דר"ש קיימינן דלית ליה טעמא דחינא אלא טעמא דמזונות לחוד וא"כ בפשיטות צ"ל דהיינו דוקא במזונות ממש היכא דאוכלת בתנאי ב"ד כנ"ל נכון בשיטת הריב"ש ז"ל ובזה נתיישב ג"כ קושיא הראשונה שהקשה בעל נתיבות המשפט שם ע"ש ואין להאריך כאן יותר. ולענ"ד יפה כתב הריב"ש ז"ל שהיא ראיה ברורה ושיטת הרא"ש ז"ל שפוסק כירושלמי צ"ע ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): גמרא הא נמי תנינא כל שאין לה מזונות לאתויי מאי לאו לאתויי גרושה וכתב הריב"ש בתשובה ג' דמהכא מוכח דתלמודא דידן לא סבירא ליה הא דאמרינן בירושלמי הביאו הרי"ף והרא"ש ז"ל דגרושה כל זמן שלא נתפרע' כתובתה עד פרוטה אחרונה יש לה מזונות והכא מוכח דאין לה והקשה עליו בעל נתיבות המשפט דמשום הא לא איריא וכתבתי בפנים דלענ"ד צדקו דברי הריב"ש שהיא ראיה ברורה כמ"ש בפנים:

ברש"י בד"ה מגורשת ואינה מגורשת ומן האירוסין כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ובהשקפה ראשונה היה נ"ל דרש"י סובר דאפילו מן האירוסין נמי חייב בכה"ג במזונות כיון שמעוכבת בשבילו להינשא וכ"כ קצת מפרשים וכן מצאתי ג"כ בס' נתיבות המשפט דף רס"ג שמצא בתוס' הרא"ש ז"ל מכתיבת יד שכתב כן בשיטת רש"י ולכאורה הוכרח רש"י לפרש כן לפי סוגית הגמרא דפי' התוס' דחוק בעיניו אמנם אכתי אסוגיא דגמרא גופא יש לדקדק מאי פשיטא ליה האי מילתא מדר' זירא דלמא ר' זירא לא קאמר אלא בנשואה שהיה חייב במזונות קודם שגירשה ואפשר דלא משמע לתלמודא לחלק בכך דכיון דקי"ל כלל גדול בדין המע"ה לענין ממון א"כ למה יתחייב הבעל במזונות מספיקא ובלא"ה כיון שאינו נוהג בה מנהג אישות לא שייך לחייבו בכה"ג כיון שהוא אומר שגירשה וכ"ש אם נאמר כשיטת הירושלמי שכתבתי בסמוך וא"כ ע"כ הא דר' זירא איירי שכבר פרע לה כתובתה לגמרי דאלת"ה מאי איריא ספק מגורשת אפילו ודאי מגורשת נמי אע"כ שנפרעת מכתובתה איירי וא"כ אין שום סברא לחייבו במזונות דלא גרע מאשה שמחלה כתובתה לבעלה דלכמה פוסקים אין הבעל חייב במזונות כ"ש בנפרעת לגמרי אע"כ דעיקר החיוב לר' זירא היינו משום שמעוכבת בשבילו לינשא א"כ אין לחלק בין ספק גירושין מן האירוסין לספק מנשואין והא דארוסה גמורה אין לה מזונות היינו משום שאין עיכוב הנשואין מחמתו דהא נותנין זמן לטובתה תדע דהא הגיע זמן ולא נשאה אין ה"נ דחייב כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י בעזה"י ודוק ומה שלא רצה רש"י לפרש בפשיטות כמו שפירש מהרש"א ז"ל בדבריו נראה משום דעל פירוש מהרש"א ז"ל קשיא טובא א"כ אכתי סיפא דמתניתין דקתני וגרושה לא תמכור למאי איצטריך הא מכללא דרישא שמעינן לה שפיר כיון דרישא נמי איירי מן הנשואין ודוחק לומר דקתני סיפא לגלויי רישא דאיירי נמי במגורשת ואינה מגורשת כיון דעיקר מילתא גופא אפילו בספק מגורשת לא איצטריך לגופא אלא שמעינן אגב אורחא דאין לה מזונות מהיורשים וסיפא לא איירי כלל במזונות לא שייך בכה"ג תנא סיפא לגלויי רישא ועוד דלישנא דגמרא לא משמע הכי ע"כ נ"ל עיקר ונכון כדפרישית ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): רש"י בד"ה במגורשת ואינה מגורשת ומן האירוסין ודקדקתי מלשונו דס"ל לרש"י דאפילו מאירוסין חייב בכה"ג במזונות כיון שמעוכבת בשבילו להנשא וכ"כ בספר נתיבות המשפט שמצא כן בתשו' הרא"ש ז"ל שכתב כן בשיטת רש"י ז"ל:

במשנה מכרה כתובתה כו' וחכמים אומרים מוכרת אפילו ד' וה' פעמים ומוכרת למזונות. ופרש"י דמוכרת דרישא היינו למקצת כתובתה וקתני נמי דמוכרת למזונות שלא בב"ד אע"ג דאתיא במכ"ש דכתובה אלא דאיצטריך לאשמעינן הא גופא דיש לה מזונות וכל זה מוכרח לפי שיטת רש"י במשנה הקודמת דרישא איירי פלוגתא דר"ש ורבנן לענין כתובה דלר"ש אינה מוכרת שלא בב"ד כלל אלא למזונות וא"כ לרבנן הוי מזונות כל שכן מכתובה משא"כ לאידך פירושא שכתבתי לעיל במשנה הקודמת דר"ש איירי לענין כתובה דכל שיש לה מזונות מוכרת לכתובה שלא בב"ד משום טובת היתומים כדי שיפטרו למזונות א"כ שפיר מצינן לפרש הא דקתני ומוכרת שלא בב"ד למזונות לגופא דלא תימא דוקא לכתובה מוכרת שלא בב"ד כיון דאלים שעבודה ואיכא נמי טיבותא ליתמי לענין מזונות משא"כ לענין מזונות גופא דלא אלים שעבודה דהא לא גביא נמי ממשועבדים וליכא טיבותא ליתמי ס"ד דליבעי ב"ד קמ"ל דאפ"ה מוכרת שלא בב"ד משום מזונות גופא שלא תצטרך להתענות עד שיזקקו לה ב"ד וכפרש"י שלפנינו במשנה דלעיל כן נ"ל ודו"ק:

בתוספות בד"ה מתני' מני כו' וא"ת ממתני' נמי תפשוט דר"ש היא כו' עכ"ל. נ"ל דהשתא משמע להו דהאי בבא דמכרה כתובתה לאו סתם מתני' היא אלא ר"ש גופא הוא דמסיק לה דקאמר לעיל מיניה כללא דכל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד ובתר הכי מסיק למילתא וקתני פרטא דמה"ט גופא אם מכרה כתובתה או מקצתה לא תמכור השאר אלא בב"ד והיינו משום שאין לה מזונות וחכמים דפליגי עליה קאמרי דאפ"ה מוכרת בין לכתובה ובין למזונות ע"כ ס"ל שיש לה מזונות וכיון דקי"ל דסתם חכמים היינו ר"מ וכ"ש הכא דבפלוגתא דרישא ע"כ ת"ק דמתני' היינו ר"מ דסתם משנה ר"מ א"כ מסתמא הנהו חכמים היינו ת"ק דלעיל וא"כ קשיא להו שפיר דאמתניתין גופא הו"מ לאקשויי למימרא דר"ש סבר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף ור"מ ס"ל דמקצת כסף ככל כסף והא איפכא שמעינן להו. וע"ז מתרצין שפיר דיש לומר דהאי בבא דמכרה כתובתה לאו ר"ש מסיק לה והנך חכמים נמי לאו דברי ת"ק דהכא נינהו אלא פלוגתא אחריתא היא ומתניתין בפ"ע היא וכולהו תנאי דהאי בבא דמכרה כתובתה כר"ש ס"ל בהא דכל שאין לה מזונות לא תמכור אלא בב"ד אלא דפליגי הכא אי אית לה מזונות או לא וכיון דלא מוכח כלל ממתני' דאיירי בה ר"ש ור"מ מש"ה לא שייך לאקשויי דר"ש אדר"ש ור"מ אדר"מ אלא לבתר דאשכח ברייתא דפליגי בהדיא ר"ש ור"מ וא"כ מסתמא דתנאי דמתני' היינו נמי ר"ש ור"מ דת"ק היינו ר"ש דאסיק למילתא כדפרישי' ומקשה שפיר למימר' כנ"ל בכוונת התוס'. ולפ"ז אין צורך כלל למה שהגיה מהרש"ל ז"ל בלשון הגמרא בלשון הברייתא במימרא דר"ש והשאר לא תמכור אלא דממילא שמעינן לה מלשון המשנה דת"ק נמי היינו ר"ש וא"ש נמי הא דקאמר בגמרא ורבנן סברי אמרי' מקצת כסף ככל כסף דכיון דמוקמינן לחכמים דמתני' כר"מ שפיר קרי ליה בלשון חכמים כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ואי משום דקתני מוכרת כו' שלא בב"ד משמע כו' עכ"ל. פירוש דמוכרת שלא בב"ד דקתני סיפא במוכרת לכתובה הוי נמי קאי וא"כ לכאורה הוי דלא כר"ש וע"ז מסקו דאכתי הוי כר"ש אלא משום דאכתי לא הפסידה מזונות מש"ה מוכרת אף לכתובה שלא בב"ד ואע"ג דלכאורה משמע מדבריהם דלר"ש כן הדין כל שיש לה מזונות מוכרת אף לכתובה שלא בב"ד והיינו כפירוש השני שכתבתי במשנתינו דלעיל שכתב הריטב"א בשם רש"י ודלא כדמשמע מפרש"י שלפנינו במשנתינו הקודמת ומסתימת ל' התו' משמע דלא פליגי אפירש"י דמדשתקו אודויי אודי אלא דבאמת אין הכרע מלשון התוס' דהכי בעו למימר דאי לאו דמייתי ברייתא דר"ש ור"מ איכא למימר דכולה מתניתין כר"ש ס"ל ולפ"ז היה באפשר לומר דר"ש ס"ל דכל שיש לה מזונות מוכרת אף לכתובה משא"כ השתא דמייתי מברייתא דלפ"ז מתני' נמי רישא ר"ש וסיפא ר"מ הדרינן לפרש"י דלעיל דלר' שמעון אין מוכרת שלא בב"ד אלא למזונות דוקא כנ"ל ודו"ק:

גמרא למימרא דר"ש ס"ל לא אמרינן מקצת כסף כו' ורבנן סברי אמרינן כו'. האי לישנא בעיקר קושית הגמרא תמיהא לי טובא מה זה ענין למקצת כסף והיכא אשכחן דמזונות תליא בכסף כתובה מדאורייתא דליהוי שייך לומר דתליא בפלוגתא דמקצת כסף ככל כסף כיון דבכל כסף נמי לא אשכחן דתליא בהא מדין תורה ואי אלישנא דמתניתין קאי הול"ל מיהו מקצת כתובה ככל כתובה ורש"י ז"ל נראה שהרגיש בזה וכתב דמקצת כסף היינו מוהר הבתולות שהוא לישנא דקרא ואכתי אין זה מספיק כיון דלא תלה הכתוב מזונות במוהר הבתולות ועוד דאף למ"ד מזונות דאורייתא היינו מזונות דמחיים משא"כ הכא דאיירי במזונות דלאחר מיתה ליכא למ"ד ועוד דאפי' את"ל דבלשון חכמים נמי שייך האי פלוגתא אי מקצת ככל כמו בלשון תורה אכתי התמיה במקומה דבלשון חכמים נמי לא אשכחן דמזונות תליא בכתובה אלא מימרא דר"י אמר שמואל היא ס"פ נערה דהתובעת כתובתה אין לה מזונות ואיהו נמי לא קאמר אלא בתובעת בב"ד ומשנתינו ודאי לא איירי בתובעת בב"ד וא"כ מאי שייך הכא מילתא דמקצת כסף ככל כסף כיון דבכל כסף נמי לא אשכחן בלישנא דקרא ואף לא בלשון המשנה וליכא למימר דאלשון הדיוט קאי היינו כאנשי יהודה שכותבין עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתך ותלו המזונות בכסף כתובתה והא נמי ליתא דבכה"ג ודאי אין היורשין פטורין ממזונות לכ"ע עד שיסלקו לה כל כתובתה דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דלעולם יתנו לה היורשים מעט כתובתה כדי שיפטרו ממזונות ולכאורה היה נראה דקאי אהא דקי"ל בפשיטות דתנאי כתובה ככתובה וכיון דמזונות מתנאי כתובה א"כ היכא דליכא כתובה לית לה נמי תנאי כתובה דהיינו מזונות ואם כן למ"ד מקצת כסף ככל כסף אפילו במקצת אבדה אלא דהא נמי ליתא דהא לא אשכחן בשום דוכתא דמי שמכרה כתובתה הפסידה כל תנאי כתובה ואדרבה בהדיא אמרינן בפרק נערה דלא הפסידה כתובת בנין דכרין. ועוד דלפ"ז נמי איכא למימר איפכא דר"ש סבר דמקצת כסף ככל כסף וכיון שיש לה עוד לגבות מקצת כסף אכתי יש לה מזונות כי היכי דיש לה מזונות בכל כסף ולר"מ איפכא וכעת לא מצאתי ליישב לנכון ועדיין צ"ע ודו"ק:

שם התם בקרא פליגי כו' בבתוליה כדרכה אין כו'. לכאורה לא איצטריך לאסוקי הכא האי מילתא דשלא כדרכה שלא נזכר בפלוגתא דר"מ ור"ש אלא משום דהך סוגיא איתא נמי ביבמות והתם איצטריך לאסוקי אמאי דאמרינן התם בתר הכי דאמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכ"ג ומקשינן עלה מברייתא ומוקי לה רב כתנאי והיינו פלוגתא דר"מ ור' שמעון אלמא דהא בהא תליא ומש"ה מייתי לה נמי הכא כן נ"ל:

תוספות בד"ה בבתוליה כו' אבל מבתולה בלא יו"ד לא אפשר לומר דהוי ממעטינא לה כו' עכ"ל. לכאורה נראה בכוונתן דמשום דלא פסיקא להו כ"כ דמיו"ד של בתוליה הוי משמע למעוטי תרתי אלא חדא ומש"ה הוי ניחא להו טפי דמבתולה בלא יו"ד אע"ג דריבויא הוא לרבות מקצת בתולה אפ"ה הוי ממעטינן לשלא כדרכה כמו שאבאר ומש"ה מסקו דא"א לומר כן מדהוי בתולה גבי קנס. אלא דלפ"ז קשיא לי דבלא"ה א"א לומר כן דא"כ לר"א ור"ש אמאי איצטריך בבתוליה למעט שלא כדרכה דבלא"ה נמי לא נרבי שלא כדרכה מיו"ד דבבתוליה דהוי ריבוי דאפי' לענין ריבויי נמי לא נרבה אלא חדא בדדמי והיינו בוגרת משא"כ שלא כדרכה דלר"מ אפילו מקצת בתולה לא הוי ליכא לרבויי נמי מריבויא דיו"ד לכן נ"ל לפרש דבריהם בענין אחר דמשום האי קושיא דקשיא להו בסוף הדיבור דאימא איפכא נראה דפשיטא להו טובא דמסברא יש למעט טפי שלא כדרכה דלא מיקריא בתולה אלא בעולה דהא איתקשו שתי משכבות בכל דוכתא להדדי וחייבין מיתה עליה וא"כ משמע דבעולה גמורה היא וא"כ מהאי סברא הוי משמע להו לכאורה דאפי' בלא מיעוטא דיו"ד דבתוליה יש למעט שלא כדרכה דלא הוי כלל אפילו בל' בתולה לחוד דאפי' מקצת בעולה לא הוי אלא בעולה גמורה ע"ז כתבו דא"א לומר כן כיון דיש לה קנס והיינו ע"כ כדמסקו בדיבור שאחר זה דדרשינן בעולת בעל דאין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה א"כ חזינן מיהא דמיקרי בתולה בשום דוכתא א"כ ודאי צריכה מיהא מיעוטא וע"כ משום דהוי ממעטינן לה נמי מיו"ד דבתוליה וע"ז כתבו שפיר מיהו קשה לי אכתי נימא איפכא דהא מסברא מיהא משמע למעט טפי שלא כדרכה כיון שהיא בעולה ואיתעביד בה מעשה בידי אדם משא"כ בבוגרת דאפי' בקנס לא ממעטינן לבוגרת מבתולה אלא מנערה כן נ"ל נכון. ובזה נתיישב כל מה שהקשה מהרש"א ז"ל בזה הדיבור ובדיבור הסמוך מיהו בתוס' פ' הבע"י משמע דמההיא דקנס משמע להו דשלא כדרכה הוי בכלל בתולה שלימה וכשיטת מהרש"א ז"ל ונראה דהתם נמי כתבו כן למאי דמסקו בדיבור שאח"ז דאין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

בד"ה בתולה שלימה משמע קשה לרבי אמאי איצטריך למיכתב קנס גבי נערה כו' עכ"ל. וליכא למימר דהנהו תנאי ס"ל דקטנה אין לה קנס כר"מ ואיצטריך נערה למעוטי קטנה הא ליתא דאדרבה מסקינן התם דכל מקום שנאמר נערה חסר אפילו קטנה במשמע וטעמא דר"מ דקטנה אין לה קנס היינו מדכתיב ולו תהיה לאשה במהוה עצמו הכתוב מדבר כדאיתא בפרק אלו נערות דף מ' ע"ב וא"כ משמע דלכ"ע נערה אפילו קטנה במשמע ובר מהאי תנא דפ' הבא על יבמתו דמייתי התוס' בסמוך ואיהו לא איצטריך נערה למעוטי קטנה אלא מבתולה לחוד ממעט לה והיינו דקשיא להו בסמוך כמו שאבאר והא דלא משמע להו דאיצטריך למיכתב נערה בקנס היינו לגלויי אבתולה דקנס דלאו בתולה שלימה דוקא ואתו לחיובי קנס בנבעלה כבר שלא כדרכה אלא דהשתא משמע להו דפשטא דהאי לישנא דבתולה שלימה משמע היינו דממעטינן במכ"ש נבעלה שלא כדרכה דלא מיקרי בתולה כדפרישית בסמוך והיינו דקשיא להו בסוף הדיבור מהא דשלא כדרכה חייב בקנס ופשטא דקרא משמע דלאו בתולה היא כן נראה לי ודו"ק ועיין בסמוך:

בא"ד ואפילו את"ל ההיא בתולה איצטריך לכדדרשינן בפרק אלו נערות עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהין מאד אע"ג דאיצטריך לדרשה אחריתא אפ"ה ממילא מפשטא דקרא ממעטינן בוגרת כיון דבתולה שלימה משמע וליכא למימר דלא אמרינן בתולה שלימה משמע אלא היכא דמייתר קרא דשמעתין לא משמע הכי ועוד דא"כ מאי צריכו להו לאתויי דרשא דפרק אלו נערות דבלא"ה איצטריך בתולה למעוטי בעולה מקנס ובר"פ אלו נערות גופא אמרינן דבתולה לגופא והיינו למעוטי בעולה ומה"ט גופא אין לפרש דבריהם דאיצטריך נערה בקנס כי היכא דנייתר בתולה לדרשא אחריתי כיון דבפשיטות בתולה איצטריך למעוטי בעולה תו קשיא לי טובא דבפשיטות הוי מצי לתרץ דנערה דכתיב בקנס איצטריך לדרשא אחריתי והיינו נמי כדדרשינן בר"פ אלו נערות דשיתא קראי כתיבי בתולה בתולת הבתולות נערה נערה הנערה ואדרבא לענין בוגרת איצטריך טפי מיעוטא דנערה דלא תימא אע"ג דכתיב בתולה ולא בוגרת היינו לענין דבתולה קנסה לאביה ובוגרת לעצמה ואיצטריך למעט מנערה דבוגרת אין לה קנס כלל משא"כ לענין דרשא דבתולה ולא בעולה לא שייך כלל לומר כן דבלא"ה נמי כל בעולה עדיין ברשות אביה היא כמו בתולה ולולא דמסתפינא היה נ"ל להגיה בדבריהם כאן וביבמות פרק הבע"י דנערה איצטריך לדרשא אחריתא והיינו כדפרישית ודו"ק ועיין בסמוך:

בא"ד אכתי קשה מהא דאמר בפרק הבע"י כו' ולהאי תנא אמאי איצטריך כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א דקושיא זו אין כאן מקומה ולא ידעתי היאך אפשר לומר כן דהא כתבו בהדיא ואפילו את"ל כו' אכתי קשה א"כ משמע דבדקדוק כתבו כן וכאן מקומה ועוד קשה דלכאורה לא תירצו כלום על קושיא זו וא"כ למאי מייתי לה הכא ויותר יש לתמוה אמאי לא מקשו בפשיטות אהנך תנאי דהכא גופא דסברי בתולה שלימה משמע א"כ אמאי איצטריך למיכתב בתולה נערה בכל מקום והנלע"ד ליישב כל דבריהם בהערה אחת ובשום לב על לשון מהא דאמר שכתבו דנראה מזה בכוונת דבריהם דמשמע להו דהאי תנא דפ' הבא על יבמתו היינו הנך תנאי דהכא דס"ל בתולה שלימה משמע. דהא כמ"ד אפילו מקצת בתולים במשמע ודאי לא אתיא דהא קאמר להדיא אין בתולה אלא נערה ואע"ג דבפ' הבע"י לא אתא למעט אלא קטנה מ"מ פשטא דלישנא דאין בתולה אלא נערה משמע מכ"ש דאין בוגרת בכלל בתולה דבוגרת לאו נערה היא וכדמוכח מדברי התוספות דהכא להדיא שזה עיקר קושייתם וא"כ לא משמע להו דליהוי שלשה מחלוקות בדבר כ"ש דלא שייך הכא לומר כן דכיון דעיקר פלוגתא דהכא לענין לשון הכולל אי אמרינן מקצת ככל בכולהו דוכתי או לא א"כ ממ"נ סובר תנא דהבע"י כחד מינייהו וכיון דאי אפשר לומר דמקצת בתולה ככל בתולה ע"כ ס"ל בתולה שלימה במשמע. ועוד דממקומו הוא מוכרע דהא אהא דתניא ר"א אומר כ"ג לא ישא את הקטנה מסיק ר"נ בר יצחק דהיינו משום דס"ל להאי תנא דאין בתולה אלא נערה מקרא דרבקה ואכתי מנ"ל לרנב"י דהאי אלא נערה למעוטי קטנה אתא דילמא למעוטי בוגרת לחוד אתא ולא קטנה דהא ברבקה גופא כתיב והנערה חסר דקי"ל לכ"ע אפילו קטנה במשמע כדפרישית לעיל בסמוך אפילו לר"מ ועוד דאדרבה הקשו שם בתוספות דמשמע דרבקה קטנה היתה ואף שיישבו שם ע"פ הספרי דחיתה קל"ג שנה ומדרשים חלוקים הם אכתי תלא בדלא תניא בקרא בהדיא דהיאך פשיטא ליה לרנב"י דהאי תנא ס"ל הכי דילמא האי תנא נמי ס"ל דרבקה קטנה היתה ולא אתא למעט מבתולה אלא בוגרת לחוד. אע"כ דהאי תנא דאמר כהן לא ישא את הקטנה ס"ל כהנך תנאי דהכא דבתולה שלימה משמע בלא"ה בכל דוכתי וא"כ מדכתב רחמנא ברבקה נערה בתולה ע"כ דנערה בא לומר שלא היתה קטנה ויליף שפיר מהכא דבתולה בכל מקום היינו נערה דוקא ולא קטנה ולא בוגרת ואם כן מקשו התוס' שפיר כאן דמה"ט גופא דאית ליה להאי תנא נמי דבתולה שלימה משמע ויליף למילתיה מייתורא דנערה דרבקה דאין בתולה אלא נערה גמורה. אם כן אכתי קשה האי קושיא גופא אמאי איצטריך למיכתב בתולה נערה בכל מקום ונראה דעיקר קושייתם אנערה מאורסה כיון דלקושטא דמילתא ע"כ סבר האי תנא דגדול הבא על הקטנה פטור מסקילה דהא אין בתולה אלא נערה ולא קטנה וא"כ נערה למה לי דמבתולה לחוד ממעטינן לכולהו וליכא למימר נמי דאיצטריך נערה מאורסה לגלויי דבתולה לאו דוקא ולחייב בסקילה בנערה שהיא בעולה כבר שלא כדרכה. אלא דהא ליתא כדפרישית דהשתא משמע להו דפשטא דבתולה שלימה משמע דכ"ש למעט בעולה שלא כדרכה. וע"ז כתבו שפיר ועוד קשה מבעולה שלא כדרכה גופא דחייב עליה קנס וסקילה אף לרבי אי לא מטעמא דלבדו ואמאי הא בתולה כתיב וקושייתם לתנאי דהכא ולתנא דפ' הבע"י דכולהו כהדדי ס"ל כדפרישית. ועל זה תירצו שפיר ושמא י"ל התם משום דדרשינן בעולת בעל דאין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה וא"כ לפ"ז אף למ"ד בתולה שלימה משמע אפ"ה שייך למעט בוגרת יותר מבעולה שלא כדרכה היכא דאיכא שום ילפותא ולפ"ז ממילא נתיישבו כל קושיות התוספות דאיצטריך למיכתב נערה בין בקנס ובין בסקילה לגלויי דלא נימא בתולה שלימה למעט אף שלא כדרכה ומדאיצטריך למעט בוגרת אף על גב דשייך למעטה יותר מבתולה שלימה על כרחך דלחיובא דשלא כדרכה אתא כיון דאין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה לא הוי כ"כ במיעוטא דבתולה שלימה כמו בוגרת כן נ"ל נכון בעזה"י ומורי זקיני זצ"ל האריך ליישב קושיית התוספות בע"א והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

דף צח עמוד א

בגמרא שלח ליה רבה כו' מוכרת שלא בב"ד צריכה שבועה כו' ופרש"י שלא גבתה יותר. ונראה דלא רצה לפרש לענין שבועה אי תפסה צררי משום קושיית התוספות מההיא דפרק השולח והא דלא ניחא להו לפרש לענין צררי ובמוכרת למזונות דלא שייך האי דפרק השולח היינו נמי כדמסקו התוספות מדאמרינן הלכתא בסמוך צריכה שבועה ובפ' הכותב לעיל משמע דכל שאין תובעת כתובתה אין היורשים משביעין אותה. ועי"ל מדקאמר סתמא משמע דאיירי נמי לענין כתובה דכל הנשים יש להן כתובה ואיכא דלית לה מזונות כגון שתבעה כתובתה לכך הוצרכו לפרש לענין שלא גבתה יותר אלא דאכתי איכא למידק דמאי קמיבעיא ליה אי צריכה שבועה שלא גבתה יותר ובאיזו שבועה קמיירי אי לענין שבועת היסת שתקנו הא לא אשכחן לה אלא בטענת ברי ועוד דאי לענין שבועת היסת לא הוי מקשו התוספות מידי דליפשוט מההיא דפ' הכותב אע"כ דמשבועת המשנה איירי א"כ פשיטא דאין צריכה שבועה כיון דלא קתני לה בשבועות פ' כל הנשבעין ואפשר דמספקא ליה אי הוי בכלל שבועת האפטרופסין והאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ובן הבית או דילמא דמשום חינא לא משבעינן לה מהאי שבועה כי היכי דתקנו דמוכרת שלא בב"ד משום חינא כן נ"ל:

בתוספות בד"ה מוכרת שלא בב"ד כו' וא"ת מתניתין היא בפרק השולח כו' עכ"ל. ואע"ג דהתם במוכרת בב"ד איירי אפ"ה פשיטא להו דלא שייך ליפות כחה בזה במה שמוכרת וגבתה שלא בב"ד לפטרה משבועה זו. ועוד דהא קתני התם נמנעו מלהשביעה ומשמע שהיתה מפסדת כתובתה ע"י כך כדאמרינן התם רב לא מגבי כתובה לארמלתא וכמ"ש שם באריכות ואי ס"ד דמוכרת שלא בב"ד אין צריכה שבועה מה הועילו חכמים בתקנתן שנמנעו להשביעה אכתי תמכור שלא בב"ד. אע"כ שאין לחלק אבל למאי דבעי לאוקמא האי דפ' השולח באלמנה מן האירוסין והאי דהכא באלמנה מן הנשואין וכר' שמעון הוי אתי להו שפיר דבאלמנה מן האירוסין שהחמירו עליה שלא תמכור אלא בב"ד משום דלא נפיש חן דידה מש"ה החמירו ג"כ לענין שבועה משא"כ באלמנה מן הנשואין שהקילו עליה דאף לר"ש מוכרת שלא בב"ד משום חינא מיבעי ליה שפיר אי תקנו נמי דלא תשבע לר"ש משום חינא כן נ"ל לפרש כוונת התוספות ולפ"ז צריך לומר דאף למאי דבעי לאוקמי כר"ש איירי נמי לענין כתובה ויסבור ר"ש דכל שיש לה מזונות מוכרת אף כתובה שלא בב"ד. וכלשון השני שכתבתי לעיל במשנה דאלמנה בדף הקודם בשם הריטב"א ע"ש וכמ"ש ג"כ דלכאורה משמע כן מלשון התוספות לעיל בשמעתין בד"ה מתניתין מני ע"ש. ועוד נראה לפרש דבריהם כאן נמי דלר"ש שאין מוכרת שלא בב"ד אלא למזונות. ולמאי דבעי לאוקמי איבעיא דהכא אליבא דר"ש היינו נמי לענין מזונות אי צריכה שבועה שלא תפסה צררי דהשתא לא מסקו אדעתייהו דהא דאמר ר"ש לעיל כל זמן שאין תובעת כתובתה אין יורשים משביעין אותה איירי נמי בכה"ג במוכרת שלא בב"ד למזונות. ונהי דלרבנן לא משמע להו לפרש בכה"ג היינו משום דמסתמא האיבעיא קאי נמי לענין כתובה כיון שמוכרת ג"כ שלא בב"ד משא"כ אליבא דר"ש דלא משכחת מוכרת שלא בב"ד אלא למזונות דוקא וכשיטת הר"י לעיל במשנה דאלמנה א"כ שפיר הוו מצי לאוקמי האיבעיא לענין מזונות. אלא שאם לזה נתכוונו לא הוו צריכי למימר דההיא דפ' השולח היינו מן האירוסין וקשיא להו דתפשוט מדר' זירא אמר שמואל ואכתי בפשיטות הוי מצי לפרש דההיא דהשולח איירי לענין כתובה דהכי קושטא דמילתא וההיא דהכא איירי למזונות ואליבא דר"ש. אע"כ דהשתא נמי מסקו אדעתייהו דא"א לאוקמי האיבעיא לענין מזונות דתיקשי מההיא דפ' הכותב שכתבו בסוף. וכ"ש דתיקשי טפי אם נפרש האיבעיא אליבא דר"ש. דר"ש גופא קאמר לעיל פ' הכותב דאין משביעין אותה בכל ענין ולפ"ז ע"כ כוונת דבריהם היינו לענין כתובה דוקא וכפירוש הראשון שכתבתי ודוק היטיב ועיין בל' הרא"ש והר"ן ז"ל דמפרשו לה בשם הרי"ף והרמב"ן ז"ל שבועה זו לענין צררי ואין להאריך במה שיש לדקדק בדבריהם:

בא"ד אלא אומר רבי כו' ולא מיבעיא ליה במכרה למזונות כו' עכ"ל. כבר כתבתי דכ"ש למאי דמשמע להו מעיקרא דאיירי לענין שבועת צררי פשיטא דלא מיבעיא ליה לענין מזונות שהן עיקר מילתא דחנן ור"ש. אלא כוונתם כאן דאף למאי דמפרשינן לה לענין שלא גבתה יותר וא"כ היה באפשר לומר דשייכא אף למזונות שאין זה ענין כלל למילתא דחנן דלא איירי אלא לענין עיקר השבועה שלא תפסה צררי למזונות ולא איירי משבועה דלא גבתה יותר ובדמוכרת בב"ד איירי ומסקו דאפ"ה לא שייך נמי שבועה לענין מזונות והיינו כדמסקו דמדר"ש בפ' הכותב משמע שאין היורשין משביעין אותה שום שבועה כל זמן שאין תובעת כתובתה א"כ ממילא משמע דאפילו במוכרת שלא בב"ד למזונות נמי אין משביעין אותה כן נ"ל בכוונתן וק"ל:

בד"ה ותיבעי לן הכרזה כו' דאי הוי צריכה הכרזה כו' דצריכה שבועה עכ"ל. לכאורה היה נ"ל לפרש בהיפך דאי ס"ד דמוכרת בהכרזה דוקא לא הוי שייך גבה שבועה שלא זילזלה ואפשר דלא שייך נמי שלא גבתה יותר וכן מצאתי בפירוש הרא"ה והריטב"א ז"ל אלא דלהתוספות משמע להו דאפילו לאחר הכרזה נמי כיון דרווחא ליתמי אם מכרה ביותר כדמסקינן בסמוך א"כ שפיר שייכא הך שבועה וכן נראה מלשון הפוסקים דבכל ענין צריכה שבועה לכך הוצרכו התוספות לפרש בענין אחר וק"ל:

בד"ה אלא לאו כו' ואמר לי רבי דלא מפליג ר"נ בין מוכרת כו' עכ"ל. פירוש מדקאמר ר"נ סתמא ולא מפליג משמע דבכל ענין איירי כן נ"ל:

בד"ה דאמרי לה מאן שם לך כו' דאע"ג דליכא ב"ד מומחין ב"ד הדיוטות מיהו איכא כדאי' להדיא באלו מציאות עכ"ל. ולא משמע להו דההיא דאלו מציאו' היינו מכללא דר"נ דהכא דהא דקאמר אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום היינו ששמה לעצמה לגמרי בלא ב"ד הדיוטות וכן נראה שמפרש הרמב"ם ז"ל וכ"נ מלשון רש"י בד"ה ששמה לעצמה וכ"כ כמה פוסקים עיין בש"ע אה"ע סי' ק"ז סעי' ה' ולפ"ז אין מקום לקושית התוספות בסמוך אלא דלשון ששמה לעצמה לא משמע להו לפרש כן דא"כ הוה ליה למימר אלמנה שמכרה לעצמה לא עשתה כלום כן נראה לי:

בד"ה ותימא לרבי דהכא משמע דאם החזיקוה ב"ד כו' ובהמפקיד תנן כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דהתם באלו מציאות ובפסחים קשיא להו תרתי בהא דאין מוכרן לעצמן ובהא דבעי ב"ד מומחין והכא לא קשיא להו אלא חדא כו' ע"ש ולא ידענא מאי קשיא ליה דהא הכא בסוף הדיבור נמי מתמה רבי אההיא דירושלמי דמצריך ב"ד מומחין. ואי קשיא למהרש"א ז"ל הא גופא דמתמה רבי מההיא דירושלמי ולא אההיא דהמפקיד א"כ בפשיטות הוי מצי לאקשויי אדברי התוספות דהכא דמעיקרא קשיא להו נמי אההיא דהמפקיד ואדירושלמי ובסוף לא מקשו אלא אדירושלמי. אלא דבאמת נראה דכולה חדא מילתא היא כיון דההיא דהמפקיד לחוד איכא למימר דהיינו ברשות ב"ד ולא קשיא להו אההיא דהמפקיד אלא משום ההיא דירושלמי ועוד נ"ל דהכא נמי סמכו אההיא שינוייא דתירצו בפרק אלו מציאות דשאני אלמנה משום חינא ובהכי אתי להו שפיר בההיא דהמפקיד דלא שייך ה"ט משא"כ הכא לא ניחא להו בההיא שינויא לתרץ נמי אדירושלמי דכיון דלענין מכירת חמץ אפשר דכליא קרנא לגמרי דאסור בהנאה חשיב להו כמו טעמא דחינא שלא ימתין עד דמזדקקו ליה ב"ד מומחין. מש"ה הוצרכו לתרץ כאן דאין ה"נ דההיא דירושלמי איירי בב"ד הדיוטות ובההיא דהמפקיד לא משמע להו לפרש בב"ד הדיוטות כדפרישית שם בפרק אלו מציאות ע"ש ודו"ק:

משנה אלמנה שהיתה כתובתה כו' או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה. לכאורה מילתא דפשיטא היא דכיון דקי"ל במוכרת שלא בב"ד דבעינן מיהא ב"ד הדיוטות דבקיאי בשומא א"כ ממילא דאם מכרה בפחות ההפסד שלה דאל"כ שומא זו מה טיבה דאכתי תמכור בפחות ובשלמא לר' יוחנן דמוקי לה בירושלמי כשהוזל המקח כמ"ש התוספות איכא רבותא טובא דהא ודאי אע"ג ששמו לה ההדיוטות במאתים אפ"ה תוכל לחזור בה ולגבות כתובתה ממקום אחר וא"כ סד"א דאכתי ברשותא דיתמי קיימי וכיון שהוזל עכשיו בשעת העמדה בדין ס"ד דהוי פסידא דיתמי קמ"ל דאפ"ה ההפסד שלה וכדמסקו התוספות בסוף הדיבור דכיון דמשעת המכירה היה שוה מאתים הו"ל כאילו נתכוונו לקנותן ולהוציא קרקע מרשות היתומים ואיכא נמי רבותא לגבי הלקוחות שלא תחזור ליתומים כדמסקו התוספות בזה הדיבור משא"כ לר"ש בן לקיש דלא איירי כשהוזל אלא משום דאין אונאה לקרקעות וכמ"ש כמה פוסקים דהכי הילכתא וכן הוא בש"ע א"ע סימן ק"ג א"כ הדרא קושיא לדוכתא מיהו י"ל דלר"ל נמי נהי דס"ל אין אונאה לקרקעות כלל ולא איצטריך לאוקמי דוקא כשהוזל אפ"ה מסתמא איירי נמי אף כשהוזל והא גופא קמל"ן דלעולם נתקבלה כתובתה כן נ"ל:

תוספות בד"ה אלמנה כו' פירש רבנו חננאל שלא הגיע אונאה עד כדי דמי החפץ מכלל כו' הוי בכדי דמיהן כו' עכ"ל. הא דמשמע ליה דהאי דבר מופלג היינו פלגא דוקא וההיא דפ' המקבל הוי לאו דוקא ולא מפרש איפכא דבפלגא לא הוי ביטול מקח ובירושלמי דקאמר דבר מופלג היינו יותר מפלגא הא ליתא דהא בירושלמי אמתניתין קאי ומדקתני נתקבלה כתובתה אלמא דמאתים דוקא. וכן הוא בחידושי מהר"ם שיף ז"ל שנדפס מחדש וזה שלא כדברי הש"ך בח"מ סימן רכ"ט אלא כדברי הסמ"ע שם ובלאו הכי מהירושלמי גופא מוכח כן דאי כדברי הש"ך מאי דוחקא דרבי יוחנן לאוקמי כשהוזל לימא דמתניתין דוקא קתני שוה מנה במאתים דלא הוי ביטול מקח אע"כ כדברי הסמ"ע וצ"ע בלשון התוספות בפרק האיש מקדש דמשמע כדברי הש"ך אלא דבלא"ה נראה דלא אירושלמי דהכא נתכוונו התוס' שם דהא לא נזכר שם עד פלג ואפשר דבדוכתא אחרינא מצאו כן בירושלמי ואין להאריך כאן ובמה. שכתבו התוס' מההיא דפ' המקבל כבר כתבתי בחדושי לב"מ פ' הזהב ובפ' האיש מקדש ע"ש:

דף צח עמוד ב

בד"ה כאן שנה רבי נראה לר"ת כו' דאלת"ה קשיא דר' יהודה אדר"י כו' הלא אינו מרויח כלום דהכל לשליח כו' עכ"ל. ולכאורה משום הא לא איריא דהא לקמן פרש"י ותוס' דאי הוי מייתי ליה בשש דהוי שוה יותר מתריסר וא"כ האי יתרון ודאי דליכא למ"ד דהוי לשליח דמה ששוה יותר היינו משום המעות ולמי שצריך לזה החפץ וכל זה לא שייך בשליח וא"כ שפיר קאמר ר"י דבעל הבית לא מעל שהיה יכול להרוויח זה היתרון ואם כן אין בזה סתירה לפרש"י דמתניתין דוקא כר' יוסי ולא כר' יהודה וכן כתב גם כן מ"ז זצ"ל בס' מגיני שלמה ע"ש. ומה שהקשה ר"ת עוד על פרש"י מדלא קאמר הא מני ר' יוסי היא נלענ"ד ליישב דאי לאו דכאן שנה רבי היה באפשר לומר דר' יוסי גופא לא קאמר אלא בדבר שאין לו קצבה כלל והמשלח לא הזכיר שום קצבה ומשום הכי הכל לבעל המעות מה שאין כן בהא דמתניתין שכבר נישום בב"ד הדיוטות במאה ויש לה רשות למכור במאה אם לא תמצא מי שיתן יותר א"כ סד"א שהיתרון לשליח וכ"ש לשיטת הרמב"ם ורש"י ז"ל שכתבתי בלשון התוספות לעיל בסמוך בד"ה דאמרי לה דאפילו בב"ד הדיוטות יכולה להחזיק באותה שומא לעצמה וא"כ זכתה בו לגמרי ואף לדברי החולקים עכ"פ הוי לן למימר דחולקין דכיש לה קיצבה דמי כיון שנישום במאה ולפ"ז היה באפשר דבשליח גמור נמי היכא שהזכיר המשלח קצבה כמה יקנו לו באותן המעות והביא יותר אפשר דר' יוסי גופא מודה דהכל לשליח או שחולקין ואהא קאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה דכאן שנה רבי דאפילו בכה"ג נמי דמי מיהא לדבר שאין לו קצבה דנהי דמצד המוכר והשליח יש קצבה אפ"ה כיון דמצד המקח עצמו אין לו קצבה הכל לבעל המעות וכמ"ש הפוסקים באמת במי שנתן חפץ לסרסור שימכור בחמשה זהובים ולא א"ל המותר שלך ומכרו בשש אפ"ה הכל לבעל המעות ואפשר שיצא להם כן מההיא דמשנתינו אע"ג שנישום כבר במנה כן נ"ל נכון ליישב שיטת רש"י ז"ל ובלא"ה לא ידענא מאי פשיטא ליה לר"ת בכה"ג דמתניתין מודה ר' יהודה דהא בסמוך בד"ה אמר ר' פפא כתב ר"ת גופא דמתניתין דמי לטעות ומסיק ר"י דטעות הכל לשליח וא"כ אף לר"ת דלית ליה האי פסקא דר"י אפ"ה רבותא מיהא איכא דאפילו במאי דדמי לטעות כעין משנתינו נמי שנה רבי הכל לבעל המעות ונראה דר"ח דהכא היינו לשיטתו אחר שחזר בו דס"ל דטעות הוי טפי לבעל המעות כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל ומ"מ נ"ל דרש"י לא קאמר לר"י הכל לשליח אלא היכא שהמשלח נתן לו קצבה דומיא דמשנתינו שנישום בב"ד הדיוטות וה"ה לשליח כמו סירסור שכתבתי אבל היכא שלא הזכיר המשלח שום קצבה אין סברא לומר שיסבור ר"י דהכל לשליח בדבר שאין לו קצבה וא"כ יתיישב סוגיא דחלוק וטלית בפשיטות ודוק היטב:

בד"ה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות אין לדחות כו' דהכא משום דלא יצא הקרקע מרשות היתומים עכ"ל. פירוש דכיון דבשעת המכירה הוי ביטול מקח כל כמה שלא נתייקר א"כ אכתי ברשות היתומים קאי וכי אייקר בתר הכי ברשותייהו נתייקר שע"י כך נתקיים המקח ומש"ה הריוח שלהם ולא דמי לפלוגתא דר' יוסי ור"י כלל ואכתי בעלמא אפילו היכא שהריוח מחמת המכירה בעצמה נמי לא שמעינן לה ממתניתין ע"ז כתבו דא"כ בשוה ר' בק' כיון דבהאי שעתא הוי ביטול מקח נימא דכי אוזיל ברשותייהו אוזיל אע"כ דהכא והכא קנאתן כיון שנתכוונה להוציא מרשותן וא"כ כשנתקיים המקח אח"כ איגלי מילתא למפרע דהוי מקח ודמי שפיר לשליח דעלמא היכא שהוזל או הוקר בשעת המכירה הוא מחמת הטעות או המקח כמו שכתבו לעיל ודו"ק:

בד"ה אמר ר"פ הכי גריס ר"ח כו' ותימא לפי הגירסא זו כו' הו"ל למיפרך ולימא הלכה כר' יוסי עכ"ל. ולא ידענא מאי תימא איכא הכא דכיון שלא נזכר בדברי רבי יוסי בהדיא החילוק בין דבר שיש לו קצבה לאין לו קצבה לא שייך למימר הלכה כר' יוסי ובלא"ה א"ש טפי למאי דפרישית לעיל דמדר' יוסי לא ידעינן אלא היכא שלא נתן המוכר קצבה בכמה ימכור אלא עשאו שליח סתם אבל היכא דאיכא קצבה כההיא דמשנתינו שנישום בב"ד הדיוטות לאו מדר"י שמעינן לה אלא ממה ששנה רבי במשנתינו א"כ לא שייך לומר דלימא הלכה כר' יוסי אלא ניחא ליה למיפרך מאי קמ"ל דהא מדאמר ר"נ משמיה דרבה בר אבוה כאן שנה רבי ושנינן בין דבר שיש לו קצבה לאין לו כדאמר רמי בר חמא שפיר שמעינן הכל כן נ"ל:

בא"ד ועל טעות שאינו בא כו' לפי שבעל המעות כיון שקיבל קצבתו מה לי בטעותו של שליח עכ"ל. פירוש דמסתמא ההוא דבר שיש לו קצבה היינו אפילו אם הוסיף לו הרבה מכדי המקח דומיא דמתניתין דשוה מנה במאתים באין לו קצבה דבכה"ג לא משמע ליה לר"ת דהוי כמו מתנה כמו שפרש"י אע"כ דאפ"ה יחלוקו כיון שע"י מעותיו נעשה ג"כ א"כ ה"ה בטעות גמור ומה שכתב ר"ת אחר זה ואע"ג דאיכא למימר טעמא אחרינא גבי חולקין היינו משום דלא פסיקא ליה דדבר שיש לו קצבה איירי בדאיפלוג טובא דומיא דאין לו קצבה דהיינו האי דמשנתינו אלא דבדבר שיש לו קצבה מסתמא אורחא דמילתא להוסיף דבר מועט וכמו שפרש"י להדיא בד"ה שיש לו קצבה ואפ"ה כתב ר"ת דטעם הראשון נ"ל עיקר וכדפרישית. וכבר עלה בלבי לומר דהא דמסיק ר"ת אע"ג דאיכא למימר טעמא אחרינא נמי לאו היינו טעמא דמתנה שכתב רש"י דהא כבר דחאו מההיא דמשנתינו אלא דהאי טעמא אחרינא היינו משום דאפשר שעל ידי מעשה השליח נעשה גם כן וזה אינו שייך בטעות גמור אלא דמלשון הרא"ש ז"ל נראה כדפרישית ודו"ק:

בגמרא ת"ש היתה כתובתה ת' זוז כו' ומאי אפילו כו' בדינר מקרקעי וקתני מכרה בטל. וכתבו הרא"ה והריטב"א ז"ל בחידושיהם דמדרבנן קא פשיט אע"ג דרשב"ג פליג וכתבו עוד דלפ"ז ע"כ רשב"ג ארישא פליג היכא שלא אמרה אחזיר בדינר מקרקעי ליורשים ולא אסיפא דכיון שרוצית להחזיר במקרקעי א"כ אדרבא היכא דאיכא בשדה ט' קבין ורוצית להחזיר יותר יש לומר דהמכר קיים אע"כ דארישא קאי ע"ש וכל זה דוחק. ולענ"ד אין צורך לידחק בכך אלא דשפיר פשיט אליבא דכ"ע דמטעמא דרבנן שמעינן שפיר דאע"ג דדינר מקרקעי לא שוה מידי וא"כ מצי למימר דמתחלה מכרה לטובת היתומים ודטבא להו עבדא שאם לא מכרה אלא מהמנה ונשאר שוה דינר מקרקעי לא שויא מידי ואף אם עכשיו רוצין היתומין טפי במקרקעי הרי רוצית להחזיר בדינר מקרקעי ואפ"ה קאמרי דמכרה בטל והיינו משום דתחלת המכירה היה שלא כדין והוי מעביר על דברי היתומים דשמא לא יתרצה הלוקח להחזיר לה שוה דינר מקרקעי ומש"ה כל המכר בטל א"כ כ"ש באיבעיא דזבין לי ליתכא וזבין כורא דמיקרי טפי מעביר על דבריו אפילו רוצה להחזיר על ליתכא דמ"מ בשעת המכירה מיהא מעביר על דבריו שהרי אם מכר ליתכא היה נשאר למוכר הרבה דמיקרי שדה ולפ"ז שפיר פשיט ואפילו רשב"ג דפליג וקאמר המכר קיים היינו משום דלא נשאר שיעור שדה ומתחלת המכירה מציא למימר דטבא להו עבדי משא"כ אם נשאר כדי ט' קבין מודה רשב"ג דהמכר בטל אפילו אם רוצית להחזיר עכשיו כיון דתחלת המכירה היה שלא כדין ושלא לטובת היתומים א"כ ממילא דבאבעי' דידן דזבין כורא היה שלא כדין שהרי היה נשאר למוכר שיעור שדה א"כ לכ"ע המכר בטל כן נ"ל נכון בעזה"י:

דף צט עמוד א

תוספות בד"ה הא מדסיפא כו' דלא אפשר לפרש לאחרון כו' דהא כתובתה ת' זוז עכ"ל. ואע"ג דודאי מצינן לפרש דלאחרון היינו מנה שלה כגון דהמכירה השלישית ג"כ היה במנה לאחרון היינו מנה הרביעית כדמשמע נמי במסקנא דלאחרון היינו אחרון ממש כדקאמר דאיסתלקת מהאי ביתא לגמרי אפ"ה כיון דמכירה השלישית לא נזכרה בפירוש תו לא פסיקא מילתא דלאחרון היינו במנה שלה דכבר אפשר דהשלישית היה פחות ממנה בענין דהמכירה הרביעית יש לה יותר ממנה כן נ"ל בכוונתן. ועוד יש לפרש דכיון דכתובתה ת' זוז א"כ ע"כ דלראשונה במנה היינו מנה ממש ולא במנה שלה א"כ מנה דסיפא דאחרונה נמי היינו מנה ממש והיינו דקשיא להו תימא דכיון דממתניתין גופא מוכחא דאיירי בדזילא אם כן מאי מקשה אדרב הונא בריה דר"נ אדרבה למאי דפשיט מעיקרא דבכה"ג מעביר על דבריו הוי ומכרה בטל תיקשי טפי מאי איריא בדזילא וק"ל:

גמרא ת"ש נתן לו דינר זהב כו' א"א בשלמא כה"ג מוסיף על דבריו הוי. נ"ל דדוקא מדרבנן פשיט שפיר דאפילו כה"ג מיקרי מוסיף כיון שהשליח לא עבר במתכוון על דברי בע"ה דקסבר דאיכא שום טיבותא לבע"ה שהביא לו חלוק וטלית וכ"ש בהאי דליתכא וכורא משא"כ מדר' יהודא דפליג ליכא למיפשט דטעמא דר"י דחלוק גדול הייתי מבקש וא"כ ליכא שום צד טיבותא לבע"ה משא"כ בההיא דליתכא וכורא דאיכא צד טיבותא למשלח דאי לא מצטרכי ליה זוזי אפשר דאפילו ר' יהודא מודה ועיין לקמן:

גמרא כי תיבעי לך דאמר ליה זיל זבין לי כורא כו' עי' בחידושי הרא"ה ז"ל שמפרש דדוקא בכה"ג הוא דמיבעיא ליה דבעיקר הלשון יש להסתפק אי אמרינן דלאו דוקא כורא קאמר אלא שנתן לו רשות למכור כמו שירצה אפי' עד כורא וכ"ש בפחות דהוי טבא ליה או דילמא דדוקא קאמר דכיון דאיכא טעמא דליפשו שטרי מקרי השליח מעביר על דבריו ובהא קמיבעיא למיפשט מההיא דדינר זהב וא"ל הבא לי חלוק דהתם נמי יש להסתפק אי דוקא קאמר שיקנה לו בכל הדינר חלוק או שמא כוונתו שנתן לו הדינר זהב ואמר הבא לי חלוק מדמי הדינר כמו שינתן לך ונתן לו רשות לקנות אפילו בכל דמי הדינר וה"ה בפחות ואפ"ה אמרינן כמוסיף על דבריו הוי כיון שלא פירש בהדיא שיקנה דוקא בכל הדינר וה"ה לזבין לי כורא שהיה לו לפרש ומסתמא לאו דוקא קאמר ע"ש באריכות דלפירושו יתיישבו קצת קושיות התוספות ותיתי לי דבתחלת עיוני עלה בלבי לפרש כן אלא דאף לפי פירוש זה לא עלו לו הסוגייא כ"א בדוחק לכך נמנעתי לבאר על זה הדרך וק"ל. ועיין מה שאכתוב לקמן בלשון הרא"ש ז"ל:

(קונטרס אחרון): גמרא כי תיבעי לך דא"ל זיל זבין לי כורא וזבין ליה ליתכא מי מצי אמר ליה דטבא לך עבדי לך כו' וכתב הרא"ש ז"ל דהאי טעמא דטבא לן לאו דוקא דא"כ לא הוי פשיט מידי אלא עיקר האיבעיא במאי דהוי ריעותא דאפושי שטרי כו' וכתבתי דלפירוש הרא"ש ז"ל קשה יותר דא"כ מאי קמיבעיא ליה מעיקרא כמ"ש בפנים ולכאורה היה נ"ל ליישב דמעיקרא נמי הוי ידע דהא מילתא דאפושי שטרי לאו קפידא גמורה היא לבטל המקח דאיכא דקפדי ואיכא דלא קפדי מש"ה קמיבעיא ליה דאפשר דלעולם אין לבטל המקח אלא היכא שהשליח שינה במילתא דאיכא ודאי קפידא וא"כ הוה פשיט שפיר מחלוק וטלית וכמו שפירשתי כל הסוגיא מענין זה אלא דהרא"ש ז"ל ודאי לא נחית להכי מדמסיק דאע"ג דאיבעיין לא איפשיטא אפ"ה סוגיין דמעביר על דבריו הוי דטענה מעלייתא היא ובכל הש"ס משמע דלא ניחא לאינש דליפשו שטרי עליה משמע דמעיקרא בהכי גופא קמיבעיא ליה וא"כ לא פשיט מידי ולמאי דפרישית בפנים אתי שפיר דעיקר האיבעיא נהי דאפושי שטרא מילתא דקפידא היא אפ"ה איכא למימר דהשליח לא פשע כיון דאיכא נמי טיבותא מצד אחר ובענין זה יש ליישב שיטת רבינו האי גאון ז"ל וכמ"ש בפנים:

תוספות בד"ה כל שכן דהוה שוה כו' תימא א"כ בקטנית אמאי מעל דהא פשיטא כו' עכ"ל. ולכאורה יש לחלק דבקטנית כיון דשכיחי טובא בשוקא לא מיקרי מעביר והשתא נמי אם יקנה עוד בשלשה הנשארים יהיו שוין שש כמו מעיקרא משא"כ בחלוק לא שייך לומר כן ולפ"ז היה באפשר לומר דרש"י נמי לאו משום האי קושיא מפרש דהוי יותר מכפלים אלא משום דרש"י לשיטתו לעיל דלר' יהודה מה ששוה יותר הכל לשליח כמו שכתבתי שם בלשון התוס' בד"ה כאן שנה רבי לפום ריהטא אלא דנ"ל עיקר כמו שהעליתי שם דבכה"ג דהכא בחלוק שהמשלח לא הזכיר לו ענין ומידת החלוק והוא דבר שאין לו קצבה אם כן לרש"י נמי ר' יהודה מודה דהכל לבעל המעות ולפ"ז ע"כ מ"ש רש"י דשוה יותר מתרתי סרי היינו מהטעם שכתבו התוספות ודו"ק:

דף צט עמוד ב

גמרא ת"ש היתה כתובתה ד' מאות זוז כו' ויש לתמוה הא בכתובתה נתנו לה חכמים רשות למכור ד' וה' פעמים כדאיתא במתני' וא"כ הו"ל כאילו אמר בהדיא לאחד ואפילו לשנים דהא לא קפדי חכמים אאפושי שטרי לגבי האשה אי משום חינא או משום טעם וא"כ אכתי האיבעיא לא איפשט היכא דאמר בהדיא זבין לי כורא וכבר הרגישו הרא"ה והריטב"א בחידושיהם ולמאי דפרישית אין תירוצם עולה יפה והנלע"ד בזה דקס"ד דנהי שיש לה רשות למכור לחצאין היינו שמוכרת בכל פעם שדה שלימה דבהא איכא ודאי טיבותא ליתמי דאי לא מצטרכו להו למכור עוד ויסלקוה במעות מותר כתובתה ישארו שאר השדות להם ומש"ה לא קפדי חכמים אאפושי שטרי משום חינא או טעמא אחרינא משא"כ במשנתינו דהיתה כתובתה ת' זוז הוי משמע ליה דע"כ איירי שמכרה בפעם אחת שדה אחת לד' בני אדם דאלת"ה מאי קמל"ן דהראשונות מכרן קיים פשיטא אע"כ כדפרישית וקמ"ל טובא דאע"ג דמכירה אחת היא אפ"ה הראשונות מכרן קיים וא"כ פשיט שפיר במכ"ש דאע"ג דלא שייך הכא לומר דטבא להו עבדא כיון שמכרה הכל בפעם א' ולגבי דידה נמי ליכא שום טיבותא שהרי יכולה למכור כל השדה לאדם א' ואפ"ה אמרינן דמכרה קיים בראשונות אלמא דאפושי שטרי לאו כלום היא וכ"ש בההיא דמיבעיא לן דאיכא עוד מעליותא דטבא להו עבדא ואהא מסיק שפיר כדאמר ר' שישא בריה דר' אידי בקטיני שאין ראויין לאדם א' ואפ"ה לא תיקשי מאי קמל"ן דשפיר אשמעינן דלא גזרינן מנה ראשון אטו מנה אחרון כדאמרינן לעיל בסוגיין כן נ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה אמר לאחד כו' תימא הא לא איפשט בעיין כו' והיכא פשיט ליה רב הונא ורב חסדא עכ"ל. לכאורה יש לתמוה מאי קשיא להו מדרב הונא דאיירי דאמר בפירוש לאחד ומש"ה קאמר ולא לשנים משא"כ באיבעי' דלעיל דאיירי סתמא ועוד דנהי דלעיל לא איפשטא בעיין היינו דאפילו את"ל דאפושי שטרי מילתא היא אפ"ה איכא למימר דטבא ליה עבדי שלא מכר אלא ליתכא משא"כ הכא דאיירי שמכר כל השדה וליכא טיבותא להמשלח שפיר קאמר רב הונא לאחד ולא לשנים. והנראה מזה דהתוס' נחתו לשיטת הרא"ש ז"ל שכתב דאיבעיא דלעיל נמי לאו דוקא משום דמצי אמר דטבא ליה עבדי דאפילו מכר כורא לשני בני אדם נמי מיבעיא ליה בטעמא דאפושי שטרא ומוכיח לה הרא"ש ז"ל מדבעי למיפשט לעיל מחלוק וטלית דלא שייך לומר דטבא ליה עבדי אע"כ דלא איכפת לן כלל בטיבותא דהמשלח אלא בריעותא דיליה וא"כ מקשו התוס' שפיר נמי מדר' הונא דכיון דלא איפשטא בעיין משמע דמספקא ליה אי אפושי שטרא מיקרי ריעותא וכ"נ להדיא מל' התו' אלא שלא זכיתי להבין דברי הרא"ש ז"ל בזה דא"כ מעיקר' מאי קמיבעיא לעיל אי מספקא ליה הא מילתא גופא אי אפושי שטרא הוי ריעותא למשלח א"כ פשיטא דקשה טפי מאי שייך למיפשט הא מילתא מחלוק וטלית שאין ענין לזה כלל ולא דמי כי אוכלא לדני ואי מיבעיא ליה אי חיישינן לריעותא דהמשלח לבטל השליחות הא פשיטא לן טובא בכולה תלמודא דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכדאמרינן נמי בסמוך ואף שיש ליישב סברא זו בדוחק אכתי לא מקשו התוספות מידי לר' הונא ומאי דקשיא ליה להרא"ש ז"ל אהא דבעי למיפשט לעיל מחלוק וטלית כבר פירשתי שיחתי דקפשיט שפיר מכח כ"ש אע"ג דלא שייך התם כ"כ דטבא ליה עבדי אפ"ה קאמרי רבנן דהוי מוסיף על דבריו במה שהביא לו חלוק וטלית שטעה השליח וכסבור דהוי טיבותא לבע"ה כ"ש בהאי דאיבעיין כן נ"ל ושיטת הרא"ש ז"ל צריך עיון ודו"ק:

בא"ד תימה הא לא איפשט בעיין כו' עכ"ל. בסמוך כתבו בשם הרי"ף ז"ל דאע"ג דלא איפשטא בעיין אפ"ה סוגיין מעביר על דבריו הוי ופירש הרא"ש ז"ל דהיינו מדאמרינן לעיל דההיא דחלוק וטלית איירי ששוה שש בשלש ומסקינן דיקא נמי א"כ משמע דבהביא שוה שלש בשלש לא מעל הבע"ה דמעביר על דבריו הוי אלא דהתוספות השתא לא פסיקא להו האי מילתא דאיכא למימר דנקיט שוה שש בשלש לרבותא דאפ"ה מעל השליח אטלית כמו שכתבו לעיל ועוד איכא למימר דנקיט שוה שש בשלש לרבותא דרבי יהודא כן נראה לי ודו"ק:

בא"ד ורבינו האי גאון כו' כי הוא פי' האי פשיטא על דרך מאי הוי עלה עכ"ל. ויש לתמוה טובא דא"כ מאי האי דקאמר כדאמר ר' שישא בקטיני ה"נ בקטיני ותיפוק ליה דהיינו הא דר' שישא גופא וכבר הרגיש מהרש"א ז"ל בזה ע"ש מה שתירץ ולמאי דפרישית לא תירץ כלום דאכתי לא שייך האי לישנא כדאמר רב שישא אלא הכי ה"ל למימר מי לא שני ליה רב שישא בקטיני ולולי דברי התוספו' היה נ"ל דרבינו האי גאון נמי לא מפרש האי פשיטא על דרך מאי הוי עלה אלא שכוונתו ג"כ על הדרך שכתבתי דכיון דאסקינן לאחד ואפילו לשנים אפילו היכא דלא שייך לומר דטבא ליה עבדי שהרי במכר כל השדה איירי א"כ כ"ש בהאי דאיבעיא דלעיל דאמר זבין לי כורא וזבין ליתכא דאיכא למימר דטבא ליה עבדי פשיטא דהוי מוסיף על דבריו ולא חיישינן לריעותא דאפושי שטרי דלא הוי קפידא כולי האי ומעיקרא נמי דמיבעיא לן הכא סתמא מאי היכא שמכר כל השדה אלמא דבזבין ליתכא פשיטא ליה דמוסיף על דבריו הוי כן נ"ל בדברי רבינו האי גאון ז"ל אם לא נמצא בדבריו מפורש שפירש להאי פשיטא על דרך מאי הוי עלה כמ"ש התוספו' והרא"ש ז"ל ודו"ק אח"כ עיינתי בלשון רבינו האי גאון שלא כתב כלום:

גמרא אמרו ליה אע"ג דטעה שליח כו' והאמר מר אין אונאה לקרקעות. עיין פירש"י ותוס' ולכל הפירושים יש לתמוה מאי קאמרי ליה מעיקרא אע"ג דטעה שליח כיון דהוי ידעי דאמר אין אונאה לקרקעות ולפי שיטת רש"י מצינן ליישב דלבתר דאמר ר"נ לאחד ואפי' לשנים הוי סברי דטעמא דר"נ דלא שייך לומר לתקוני שדרתיך לבטל המקח אלא היכא דבודאי נתכווין השליח לעבור על דברי המשלח משא"כ בההיא דלאחד אע"ג דאיכא דקפדי אפ"ה כיון דלא נתכוון השליח לעבור בפירוש אלא קסבר כיון דלא אמר בפי' ולא לשנים מסתמא לא קפיד ומש"ה המקח קיים ואהא קאמרי ליה א"כ מה"ט אפילו היכא דטעה השליח הא לא נתכווין לעבור על דברי המשלח כי דרך בני אדם לטעות במקח קרקעות כדקי"ל אין אונאה לקרקעות וכיון דהוו קים להו דר"נ גופא קאמר לקמן שליח כדיינין או כאלמנה ולפרש"י אשליח דעלמא קאי אלמא דבטענה כל דהו בטל' השליחות היכא דאיכא קפידא לרוב ב"א וא"כ ה"נ יש לבטל השליחות משום קפידא דאפושי שטרא וכ"ש שאמר לו בפירוש לאחד ואהא מסיק ר"נ שפיר דבטעות השליח בעיקר דמי המקח שייך שפיר לחלק בין בע"ה לשליח ולומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כיון שלא הוצרך הבע"ה לפרש דבריו דלא אסיק אדעתיה שיטעה השליח בעיקר המקח שהוא עיוות גמור משא"כ בההיא דלאחד ואפילו לשנים דהיה לו לפרש לא מיקרי עיוות ואהא מייתי ראיה שפיר מתרומה דהיכא שפיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה דא"ל בהכי אמדתיך וא"כ היה לו לפרש משא"כ בהוסיף יותר שלא הוצרך הבע"ה לפרש בטלה השליחות אע"ג שלא פירש והשליח נמי לא נתכוון לעבור דכסבור מצוה עביד א"כ ה"נ דכותיה כן נ"ל ליישב הסוגיא ונכון הוא אלא דלפי' התוס' א"א לפרש כן וצ"ע:

תוספות בד"ה ה"ג בכל הספרים כו' ולפי' הקונטרס קשה כו' ועוד דה"ל למימר והא תנן הואיל דפריך ממתני' דהזהב עכ"ל. ולפי מה שפירשתי בסמוך יש ליישב דודאי מגופא דמתניתין לא קשה מידי דכיון דהא דאין אונאה לקרקעות היינו מגזירת הכתוב ולעולם שאין דרך ב"א לטעות א"כ פשיטא דלא שייך הא מילתא לגבי השליח דהוי עיוות גמור במתכווין משא"כ לר"נ דאמר דאפילו ביטול מקח עד פלגא נמי לא שייך בהו אלמא דלאו מגזירת הכתוב הוא דפשטא דקרא לא איירי אלא בשתות אע"כ דס"ל לר"נ מסברא לא שייך שום אונאה בקרקעות כלל דמיקרי דבר שאין השער קצוב וא"כ מה"ט גופא לא הוי פשיעה לגבי השליח ואפ"ה בטל אלמא דלא בעינן פשיעה גמורה אלא כיון שעבר מיהא על כוונת המשלח בטל' השליחות א"כ מקשו ליה שפיר אהא דקאמר ר"נ לאחד ואפילו לשנים כן נ"ל נכון והא דלא גריס רש"י והא מר הוא דאמר דאין אונאה היינו דההיא לישנא דאין אונאה לקרקעות מיהו נזכר בפירוש במשנה ומה שהקשו עוד ועוד במאי טעותא כבר נתיישב היטב במאי דפרישית ודו"ק ובעיקר דבריהם מסוגיא דהמקבל כבר פירשתי שיחתי בפ' הזהב דף נ' ואין להאריך:

משנה שום הדיינים שפחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל. כתב הרא"ש ז"ל דמשמע מפרש"י דכיון דלגבי אונאת יתומים בטל ה"ה נמי לגבי אונאת לוקח ע"ש באריכות. ובאמת לא נמצא כן בפרש"י שלפנינו לא במשנתינו ולא בסוגיא דשמעתין אלא דבלא"ה יש לתמוה מה הוצרך הרא"ש ז"ל לפרש דמשמע כן מל' רש"י כיון דבלא"ה מבואר כן בהדיא דקתני שפחתו או הוסיפו ונראה בזה משום דבל' המשנה היה באפשר לומר דאיירי בשום הדיינים שהגבו בשומא לבע"ח עצמו מיתומים וכן לאשה בכתובתה וכיון שהבע"ח והאשה בע"כ צריכין ליקח כפי השומא א"כ הוי הב"ד שליח הבע"ח והאשה כמו שהן שלוחי יתומים ומש"ה המקח בטל אפי' אם נתאנו הבע"ח והאשה וכן פי' הר"ן ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל והובא ג"כ בפוסקים וא"כ לא היה מזה שום ראיה לגבי השליח אם נתאנה הלוקח שכתב הרא"ש ז"ל דהא לא הוי שליח שלוחו של הלוקח דלימא ליה לתקוני שדרתיך אבל ממה שמצא הרא"ש ז"ל בפרש"י שכתב הטעם דכיון דלגבי אונאת יתומים כו' ה"ה לגבי אונאת לוקח משמע ליה להרא"ש ז"ל דרש"י מפרש להאי שום הדיינים נמי אם מכרו אחר השומא ללוקח אחר ואפ"ה אם נתאנה הלוקח נמי מכרן בטל דמהטעם שכתב בשם רש"י דכיון שיש כח ביד היתומים לבטל המקח ע"י שומא בטעות לא הוי מכירה כלל כמו כן אם נתאנה הלוקח ומשם למד הרא"ש ז"ל דלפרש"י ה"ה בשליח כן נ"ל ועיין מה שאכתוב בזה עוד בסמוך:

דף ק עמוד א

תוספות בד"ה רבא אמר ר"נ כו' וקשה לר"ת דלעיל אמר כו' עכ"ל. כבר כתבתי בזה בפ' האיש מקדש דיש לחלק דהכא איירי בשליח האלמנה שמכר ע"פ השומא ששמו ב"ד הדיוטות וכמ"ש התוס' בד"ה מה אלמנה וא"כ לרבא אמר ר"נ לא שייך הכא לתקוני שדרתיך כיון שמכר ע"פ שומא ובזה נתיישבה ג"כ קושיא השניה ונתיישב ג"כ מה שהקשה הרא"ש ז"ל דלפירש"י אין כאן מקומה של איבעיא זו ולמאי דפרישית א"ש ועוד כתבתי שם בדרך אחר בחדושינו ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה רבא אמר כו' ופי' ר"ת דהכא מיירי בשליח הדיינים כו' עכ"ל. כבר כתבתי בפ' האיש מקדש שלא זכיתי להבין דברי ר"ת בזה האי שליח הדיינים מהו ענינו וכאן ראיתי בל' הרא"ש ז"ל שכתב שעשאוהו ב"ד שליח למכור ועדיין לא נתיישב לי האי שליח דטעה במאי אי איירי שמכר מעצמו בלא שומא א"כ מאי קאמר שליח כדיינין אפילו הדיוטות גופא נראה ברור שאם מכרו שלא בשומא ה"ל כטעו בדבר משנה דאפילו בדברים שאין מכריזין ומקום ושעה שאין מכריזין אפ"ה שומא בעי דאפילו למזונות דמזבנינן בלא אכרזתא אפ"ה הא איתא לעיל דבעי שומא וליכא למימר דאחר ששמוה הב"ד וטעו עשו שליח למכור ומכר באותו שומא א"כ מאי קאמר מאי אלמנה יחידה אף שליח יחיד הא לאו יחיד הוא שהרי לא נעשה טעות במכירה אלא ע"י שומת הדיינין דרבים נינהו ואי איירי שהשליח שינה וטעה ומכר בפחות ממה ששמוה הדיינים א"כ אכתי מאי קאמר שליח כדיינין דבדיינין גופייהו נראה שאם מכרו בפחות מהשומא לא שייך כלל טעמא דכח ב"ד יפה ואפילו רשב"ג מודה דבטל שאין זה טעות אלא פשיעה ולענ"ד א"א לפרש דברי ר"ת והרא"ש ז"ל אלא בענין דהדיוטות לא בקיאי בשומא ושלחו ע"י שליח ב"ד שימכור ע"פ שומת הדיוטות והיינו דקרינן ליה יחיד דהוי ממש דומיא דאלמנה כמ"ש התוס' בד"ה מה אלמנה ורבא אמר ר"נ סובר דה"ל כדיינים כיון דלאו לדידיה. אלא דלפ"ז מאי דוחקא דר"ת לפרש בשליח הדיוטות כה"ג וטפי איכא לפרש בכה"ג גופא בשליח האלמנה שמכר ע"פ הדיוטות דשייך האי בפלוגתא גופא וכדפרישית לעיל או אפילו בשליח דעלמא כפרש"י וכגון שמכר ע"פ הדיוטות וצריך עיון ודו"ק אח"ז ראיתי בחדושי הרא"ה ז"ל כאן שמפרש כפר"ת ומפרש כיון שהשליח ב"ד לא ידע מהשומא ששמו הדיוטות ומכר בפחות משומא וקשיא לי בגווה כדפרישית מאי שליח כדיינים דבדיינים נמי כה"ג בטל ועיין בסמוך בד"ה מה אלמנה יחידה:

בא"ד ונראה לי דהכא איירי כו' ולעיל דאמר ר"נ כו' איירי ביתר משתות כו' עכ"ל. ולפ"ז הא דמייתי ר"נ לעיל ראיה לדבריו מתרומה היינו נמי משום דפיחת עשרה והוסיף עשרה בתרומה דמי לפחות משתות מקח שדרך בני אדם לטעות בזה כמו בזה ומה שהוסיף או פיחת בתרומה יותר מעשרה דמי ליתר משתות במקח כיון שאין דרך בני אדם לטעות בהך וא"ש נמי טובא דלעיל מייתי ראיה מתרומה דמצי אמר לתקוני שדרתיך והכא מקשי סתמא דתלמודא איפכא דמההיא דתרומה אית לן למימר שהשליחות קיים אף היכא דטעה. ולמאי דפרישית בשיטת ר"י א"ש דהכא מקשה הש"ס האי קושיא גופא לר' שמואל בר ביסנא אמר ר"נ דקאמר שליח כאלמנה ומ"ש מהא דתנן בתרומה ומייתי ר"נ גופא לעיל ראיה מינה והיינו משום דמשמע דאית לן למימר במקח כמו בתרומה דעד שתות קיים ויתר משתות בטל ומשני דלא דמיין דשאני תרומה דא"ל בהכי אמדתיך כן נ"ל ובעיקר פירוש בשתות עצמו עיין במהרש"א. מיהו קשיא לי לפי' ר"י אכתי לא אתי שפיר הא דקאמר רבא אר"נ שליח כדיינים ואי אשליח דעלמא קאי תינח היכא דטעה השליח שפיחת שתות אבל בהוסיף שתות שנתאנה הלוקח ע"י השליח אמאי הוו כדיינים הא לא שייך האי טעמא בשליח כמו בדיינים לכל הפירושים שכתבתי במשנתינו בין לפירוש הרא"ש בשם רש"י ובין לפי' הרמב"ם ז"ל ולפירוש ר"ת א"ש דהלוקח נמי מצי למימר שסמך עצמו על השליח ב"ד שאמרו לו שכן היה השומא וכן למה שפירשתי בשיטת רש"י דאיירי בשליח האלמנה נמי א"ש וכמו שפירשתי בפ' האיש מקדש דאיירי שהאלמנה והיתומים עשאוהו שליח שימכור ע"פ שומת הדיוטות ואפשר דלפר"י לקושטא דמילתא לא קאי הא דאמר שליח כדיינים אלא לענין אם נתאנה השליח ועיין בלשון הרא"ש ז"ל ואין להאריך יותר:

בד"ה ומאי שנא מהא דתנן הכי פריך כו' עכ"ל. מסידור לשון התו' בדיבור שאחר זה נראה דהאי מאי שנא הוא דיבור א' עם דיבור הקודם וסוף דברי פי' ר"י הן דלפירוש ר"ת ורש"י לא שייך לפרש כן ולפר"ת נראה לפרש דהא דמקשה ומאי שנא ודאי לא אשליח הדיינים דוקא קאי אלא דפריך דאפילו בשליח דעלמא יש לנו לומר דהשליחות קיים אף בטעות כמו בתרומה וכ"ש בשליח הדיינים ובחדושי הריטב"א ז"ל מפרש בדוחק בענין אחר ע"ש והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

בד"ה מה אלמנה יחידה אע"ג שיש לה ב"ד הדיוטות כדאיתא כו' עכ"ל. לכאורה משמע מפירושו דמכירה בטעות דאלמנה דמתניתין דלעיל איירי שהשומא היתה בטעות והיינו דקשיא להו הכא דהא ב"ד הדיוטות שמוה. ולענ"ד נראה ברור דמתניתין דלעיל באלמנה שמכרה שוה מאתים במנה או שוה מנה ודינר במנה לא איירי בטעות הדיוטות בשומא עצמה אלא שהאשה מכרה בפחות מהשומא דאי בטעות השומא עצמה א"כ סיפא דשוה מנה במאתים נמי איירי בכה"ג שכן היה השומא וא"כ מאי מקשה התם בגמ' תימא אנא ארווחנא והיאך יכולה להרוויח כיון שכן היתה השומא שתקח במאתים אע"כ כדפרישית אלא דאפ"ה בלא"ה מוכח דבאלמנה אפי' היכא שטעו הדיוטות בשומא נמי בכל שהוא המקח בטל והיינו דממתניתין דהכא מוכח כן מדקתני שום הדיינים שטעו משמע דברישא שמכרה האלמנה ע"פ הדיוטות דלא מיקרי דיינים המקח בטל בכה"ג כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה אמר ר"נ הלכה כו' עיין מה שכתבתי ביה בפרק האיש מקדש כי שם מקומו:

גמרא אמר ר"נ אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק כו' ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ובוררין להם חלק יפה פרש"י שמעמידין אפוטרופוס לכל א' מהקטנים ובוררין לכל א' אפוטרופוס שלו כו'. משמע מלשונו דאיירי שכל האחים קטנים. ונראה שהזקיקו לכך לשון ובוררין דנקט לשון רבים ומשמע ליה בפשיטות דלא קאי אב"ד דכיון שהעמידו אפוטרופוס אין צורך לברירת הב"ד. וא"כ ע"כ הא דנקיט לשון רבים היינו משום דבכולם קטנים איירי ומעמידין אפוטרופוס לכ"א. אלא דלפ"ז יש לדקדק מאי בוררין חלק יפה דקאמר וכי אפשר שיקח כל א' וא' חלק יפה ואם נפרש שידקדקו בחלוקה יפה מילתא דפשיטא היא ואפשר דשמואל הוא דמסיק לה בהאי לישנא דקס"ד כיון שהגדילו יכולין למחות וא"כ עיקר החלוקה אינה אלא לפי שעה וא"כ הו"א דאין לדקדק כי אם שיעלו דמי הפירות בשוין אבל בעיקר החלוקה אין קפידא כ"כ קמל"ן דאפ"ה צריכין חלוקה יפה דשמא לא ימחו בסוף ואדעתא דחלוקה ראשונה קא סמכי. או שיש לפרש כיון דיתמי לאו בני מחילה נינהו צריך לדקדק יותר בענין החלוקה ועל דרך זה פירשה הר"ן ז"ל לפי שיטתו דמפרש לשמעתין בעניין שמקצתן גדולים ומקצתן קטנים וכדמסיק נמי הרא"ש ז"ל. אלא שמלשון הרמב"ם ז"ל משמע לכאורה דלמאי דמפרש לה במקצתן גדולים ומקצתן קטנים מפרש לה בענין אחר שבוררין האפוטרופסין חלק המובחר לקטנים שכן נראה מדכתב בפ"י מהלכות נחלות ובורר להם החלק היפה משמע דהאפוטרופוס לבד הוא שבורר חלק היתומים מהחלק היפה לאחר שעשו חלקים שוים בשומא ובזה נסתלק קצת מה שכתב הר"ן ז"ל דאין שום סברא לומר שיקחו חלק יפה ממש. אלא לפי שלא ראיתי לשום מפרש אי פוסק שיאמר כן. א"כ צריך לפרש לשון הרמב"ם ז"ל דעל עיקר החלוקה קאמר מדקדק יותר בענין החלוקה שלא יגרע כח היתומים כלל. ועוד נראה לי דבלא"ה אי אפשר לומר כן וחלוקת הארץ יוכיח דאע"ג שהיה ע"פ הדיבור ונשיאים אפ"ה נתחלק הכל בגורל ולא הופרש לקטנים חלק יפה בלא גורל כן נ"ל לפי שיטת הפוסקים והמפרשים ואם לדין יש תשובה ועדיין צ"ע בלשון הרמב"ם ודו"ק:

תוספות בד"ה ובוררין כו' היה רבי רגיל לפרש כו' בלא גורל איירי כו' עכ"ל. ולכאורה לפי פירושו נמי צריך לחלק דלא תיקשי מחלוקת הארץ אלא דלדידהו בלא"ה א"ש דבחלוקת הארץ שהיו גדולים וקטנים ודאי בעי גורל משא"כ הכא דמשמע דלפירוש התוספות נמי איירי בכולם קטנים א"כ מה"ט היה רבי רוצה לומר דלא בעי גורל ובעיקר לשון התוספות עיין בלשון התוס' בס"פ בית כור ששם מבואר קצת יותר:

דף ק עמוד ב

גמרא נעשו ודאי טעו דתנן שום היתומים כו' ונראה דלאו אעיקר דינא דאמימר משמיה דרב יוסף קשיא ליה דפשיטא דה"ל טועה בדבר משנה וחוזר דאכתי לאו מילתא דפסיקא הוא דהא דקי"ל טעה בדבר משנה חוזר היינו שזיכה את החייב וחייב את הזכאי משא"כ במכר שלא באכרזתא לא שמעינן מהכא שחוזר המקח בשביל כך אלא דעיקר הקושיא על לשון נעשו לחוד דהא ודאי טעות וה"ל למימר ב"ד שמכרו שלא בהכרזה חוזרין כן נ"ל ולזה נראה שכיון ג"כ רש"י בפירושו ובד"ה נעשה בתמיה ודו"ק:

שם אלא לעולם בדלא אכרוז ולא קשיא כאן בדברים שמכריזין כו' עיין בלשון הרא"ש שמפרש פירושים אחרים לפי שינוי גירסאות בגמ' אבל אכתי הוי קשיא אלישנא דגמ' גופא דה"ל לשנויי בפשיטות כנוסחת הגמ' שלפנינו לפי גירסת רש"י ותוספות ואפשר דלישנא דמתניתין הכי דייק מדקתני סיפא אבל אם עשו איגרת ולא הוי צריך למיתני אלא אם הכריזו מש"ה מוקי לה לפי גירסת הרי"ף ז"ל לרישא נמי בדאכרוז ואפ"ה לא מהני בדברים שאין מכריזין אלא דוקא בדברים שמכריזין שדרך לכתוב עליהם איגרת ביקורת קתני סיפא דמכרן קיים כן נ"ל:

משנה הממאנת והשנייה כו' במשנה דירושלמי גרסינן היתומה והשנייה ומקשה שם בגמ' וכי יתומה אין לה כתובה ומוקי לה ביתומה שמיאנה ובאותו לשון העתיק הרי"ף ז"ל לשון המשנה בס' האלפסי ומאי דאיתמר עלה בגמ' דירושלמי. ולפ"ז משמע דהרי"ף ז"ל מפרש פלוגתא דרב ושמואל בפירוש המשנה לחוד ולא בגי' המשנה כדמפרשו התוספות אלא דלפ"ז לשיטת הרי"ף לא הוי מקשה שפיר לקמן בגמרא אמימרא דשמואל כולהו תנינא דהא טובא אשמעינן שמואל דדוקא ממאנת אין לה כתובה הא יוצאה בגט יש לה כתובה דהא לא שמעינן לה ממתני' דקתני סתם יתומה ואף שיש לדחוק בכוונת הרי"ף ז"ל במה שהעתיק המשנה כלשון ירושלמי אפ"ה יש לתמוה יותר במה שהוצרך להביא ג"כ הא דמקשה התם וכי יתומה אין לה כתובה ומאי דמסקינן עלה ולא מייתי להדיא לישנא דשמואל בשמעתין וצ"ע:

ברש"י בד"ה ולא פירות דין פירות והוא פרקונה כו' עכ"ל. נראה דלא ניחא ליה לפרש לענין דאין צריך לשלם הפירות שאכל וכן לענין הפירות דצבורין ומונחים כפירוש התוספות לקמן בד"ה אילימא אממאנת אלא דלישנא דמתניתין לכאורה כפירוש רש"י דייקא דעיקר דינא דמתניתין משמע דהנך נשים דקחשיב נשתנה דינן משאר הנשים שיש להן כתובה ופירות ואי לענין פירות שאכל או שישנן בעין שאר נשים כ"ש דלית להו אע"כ דלענין דין פירות מיירי דהיינו פרקונה ואע"ג דלפ"ז לא הוי מקשה שפיר בפ' הזהב מאיילונית דמחילה בטעות הוי מחילה ופרש"י שם מדאין צריך לשלם לה הפירות שאכל ע"ש. ולפרש"י דהכא אכתי היא גופא מנא לן ומאי מייתי שם ממתניתין דהכא דלא איירי אלא דאין לה דין פירות דהיינו פרקונה ואדרבה מש"ה אפשר דצריך לשלם הפירות שאכל אלא דיש ליישב דאי ס"ד דצריך לשלם הפירות שאכל ה"ל למיתני בהדיא וממילא הוי ידענא דלא שייך בה דין פירות או משום דממעשה בכל יום מקשה התם דאיילונית אין צריך לשלם לה הפירות אלא דאכתי לא פסיקא ליה דהוי בכה"ג מחילה בטעות דאי הוה מחייב בפרקונה לא שייך כאן מחילה בטעות מש"ה מייתי התם ממתניתין דהכא דאין לה פרקונה ואפ"ה מפסדת הפירות וע"כ משום דמחילה בטעות הוי מחילה כן נ"ל מדקדוק לשון רש"י דהתם ועדיין צ"ע ומה שיש לדקדק עוד בזה לענין אלמנה לכ"ג עיין לעיל בפ' נערה דף נ"ג בל' התוספות בד"ה ממזרת ודו"ק:

דף קא עמוד א

תוספות בד"ה ובהפרת נדרים כו' וי"ל דמטמא לה כו' דהכי מתרץ בהאשה רבה אמילתא אחריתא עכ"ל. ולא ידענא למה כתבו לשון אמילתא אחריתי דהא אהך מילתא גופא דמטמא לאשתו קטנה מייתי התם בגמרא להדיא הך קושיא והאי פירוקא ואיירי נמי בקטנה יתומה שנתקדשה קידושי דרבנן ע"ש:

רש"י בד"ה אידי ואידי בין נ"מ כו' ובנ"מ נמי אע"פ כו' שמא תמות בחיי ואירשנה עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהין דמאי טענה היא זו ונראה בכוונת רש"י דלאו לדברי המקשה רוצה לפרש כן ולומר דפשיטא האי סברא טובא דבלא"ה לא הוצרך רש"י לפרש שום טעם בשיטת המקשה במאי דס"ל דלא שקלה בנ"מ דהא רב כהנא משמיה דשמואל קאמר להדיא דבנ"מ איירי מתניתין דאין לה ועיקר קושיית המקשה דמכ"ש דלית לה בנכסי צאן ברזל וכמו שכתב רש"י בזה דמילתא דפשיטא היא אלא דרש"י הוצרך לפרש כן אף לפי המסקנא דשמואל אשלי' קאי ומ"מ כיון דמפרש לבלאו' דמתניתין בנכסי מלוג ובדליתנהו כמו שפרש"י לקמן וא"כ ממילא דלענין ממאנת נמי איירי בנכסי מלוג ומפרש רש"י הטעם שתקנו חכמים כן כיון דע"מ כן נשאה שלא יפרע לה דבר עד שיירשנה או שימות כן נ"ל לפרש בדוחק ועדיין צ"ע והאי דלא ניחא להו לרש"י ותוספות לפרש בדליתנהו שנגנבו או שנאבדו כמו שמפרש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות עי"ש אלא דא"כ לא אתי שפיר הא דמקשה בסמוך באיילונית אי דליתנהו איפכא מיבעיא ליה ובגניבה ואבידה לא שייך לומר כן כנ"ל ולשיטת הרמב"ם ז"ל יש ליישב ואין להאריך ועיין בל' הר"ן ז"ל:

סליק פרק אלמנה ניזונית