פני יהושע/כתובות/פרק יג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קד עמוד ב

שני דייני גזירות פרק שלשה עשר

משנה שני דייני גזירות כו':    והברטנורה בפירוש המשניות גריס דייני גזילות וכתב התי"ט דלפ"ז ע"כ גרסינן בברייתא דמייתי בשמעתין דייני גזירות וכן במשנה דירושלמי גריס נמי גזילות ומשמע דדוקא קתני לה דהא מפרש התם דלפי שלא מיחו קרו להו דייני גזילות אלא דלפי זה יש לדקדק למאי דס"ד דלא הוו אלא תרי הא גזילות בעינן שלשה מומחים אלא דמשום הא לא איריא דבלא"ה נראה דהא דקאמר שני דייני היינו שני בתי דינין שלהם כדמשמע קצת לקמן בשמעתין ועיין עוד בסמוך בל' הגמרא:

תוספות ד"ה שני דייני כו' וחנן בן אבישלום הכי גורס ר"ת דהא לרבי כו' דאבשלום אין לו חלק לע"ה עכ"ל:    וקשיא לי דאכתי קשה מהא דתנינן בפ' חלק דור המדבר אין להם חלק לע"ה וא"כ כ"ש דמרגלי' אין להם חלק לע"ה מהאי קרא גופא וכדפשיטא נמי מסברא וא"כ היאך מסקינן בשמייהו דהא שמוע בן זכור היה מהמרגלים ואשכחן ר"א בן שמוע ושפט בן חורי נמי אשכחן טובא בדברי הימים ששמם שפט והרבה כיוצא באלו ואפשר כיון דאמרינן דמרגלים ע"ש מעשיהם נקראו א"כ אין זה עיקר השם שלהן וק"ל מיהו לולי דברי התוספות היה נ"ל דלא שייך לומר דלא מסקינן בשמייהו אלא בשם דואג וכיוצא בו שהשם גופא מורה על זה שהיה רשע כדדרשינן דכתיב דואג וקרינן דויג שהיה הקב"ה דואג שמא יצא לתרבות רעה וא"כ שייך לומר דלא מסקינן בשמייהו ועוד דמסתמא לא נמצא שום אדם צדיק שהיה לו שם כיוצא בזה משא"כ באבשלום וכיוצא בו דאפשר שקודם לזה כמה צדיקים נקראו בשם זה ואבשלום גופא נראה שהיה צדיק קודם שמרד באביו ולכאורה מילתא דמסתבר הוא דבשם הרגיל ומצוי לצדיקים ולרשעים לא שייך לומר דלא מסקינן בשמייהו וכדמשמע מל' התוספות עצמן בענין שבנא דאי תרי שבנא הוו אתי שפיר וא"כ אפילו אי חד שבנא הוה בקרא אפ"ה איכא למימר דכמה וכמה שבנא מצינו קודם לזה שהיו צדיקים ולפי זה אין צורך להגיה כלל לא באבשלום ולא בשבנא כן נ"ל לולי שר"ת לא כתב כן:

דף קה עמוד א

משנה תשבע בסוף:    פרש"י כשישמעו בו שמת כו' אבל הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות מפרש דתשבע בסוף היינו שיבא בעלה ויכחישנה ודבר זה תלוי בסוגיא דלקמן דף ק"ו בפלוגתא דרב ושמואל ושם אבאר בעזה"י:

תוספות בד"ה קשיא תלתא כו' וא"ת אדרבא כו' כמו שפירש ר"ת עכ"ל:    וא"כ לאידך פירושא דבסמוך בד"ה דחשיב ליה ע"כ דמתרץ לה בתירוץ הראשון דמסתמא לא היו נותנין לאדם א' שתי שררות אלא דלכאורה נראה דוחק דלמאי דס"ד דהתוספות דאיכא למימר דגזילות מלתא אחריתא היא וכפשטי' א"כ אין זה ענין שררה כלל אלא דיינין מומחין דהוו טובא כדמסקינן בסמוך אלא דאותן חשובין ביותר וא"כ פשיטא דגוזרי גזירות ע"כ לא סגי בלאו הכי שיהיה א' מהיותר מומחין ואין זה ענין לשתי שררות ולולי דבריהם היה נ"ל דאדרבה מהאי סברא גופא מקשה דלא שייך כאן כלל ענין שתי שררות כדפרישית שכל דבר הגדול יביאו אל אותן היותר מומחין וחשובין וא"כ מקשה שפיר כיון דודאי דייני גזילות טובא הוי אלא דלא קחשיב אלא אותן החשובין ביותר ומומחין ביותר א"כ מילתא דפשיטא היא שלא היו אותן השנים גוזרין גזירות בלבד בלתי השלישי דאין גוזרין גזירה אלא הגדולים בחכמה ובמנין וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דשני דייני היינו הן ובית דינן דאי בגזילות תלתא בעינן וכ"ש בגוזרי גזירות דתלוי במנין כדאיתא בכמה דוכתי וא"כ עכ"פ דחנן המצרי הוה מיהא יותר חשוב משאר הדיינים שהיו בבית דינן של אדמון וחנן וא"כ פשיטא שלא היו גוזרין בלעדו ולצרף דיינים אחרים שאין חשובין כמותו וכ"ש דא"ש טפי לגירסת הירושלמי שהבאתי דבמתניתין גרסינן גזילות ובברייתא גזירות ובודאי שגוזרי גזירות הן אותן החשובין ביותר שאין ב"ד יכולין לבטל דבריהם אלא שגדולים בחכמה ומכ"ש דמעיקרא אית לן לאהדורי על הגדולים בחכמה וכיון דחנן המצרי היה בכלל גוזרי גזירות דחשיב טובא אמאי לא חשיב ליה בהדי דייני גזירות דהא הוו טובא אע"כ דמומחין ביותר קחשיב והו"ל למיחשב נמי לחנן המצרי כן נ"ל נכון לולי שהתוספות לא כתבו כן:

בד"ה דחשיב ליה דקתני כו' והיינו טעמא שהיה ממשפחה מיוחסת יותר מר"ע וגם בשביל נשיאותו הכא נמי כו' עכ"ל:    לכאורה דבמה שכתבו וגם בשביל נשיאותו א"כ אין ראיה לההיא דהכא דהא ודאי דבשביל נשיאות יש להקדימו כדאשכחן בגמרא טובא דנשיא שאני אלא דבהנך עובדי דמייתי התוספות ע"כ לאו משום משפט הנשיאים הקדימו לר"א בן עזריה דא"כ הו"ל למיקדם נמי לדר' יהושע אע"כ כיון שר' יהושע היה ראוי לנשיאות אלא דלא מינוהו משום כבודו של ר"ג דהו"ל בעל דבר כדאיתא בפ' תפלת השחר מש"ה אקדמי' לר"י וא"כ הו"ל לאקדומי נמי לר"ע דהא בעו לאוקמיה נשיא אלא משום דלא הו"ל זכות אבות אע"כ דלקושטא דמילתא בשביל דלא הו"ל זכות אבות אין להקדימו אע"פ שהיה גדול יותר בחכמה וא"כ ה"נ אית לן למימר בחנן המצרי שלא היה ממשפחה מיוחסת כמותן ומ"מ לשון וגם בשביל נשיאותו בכדי נקטו ושפת יתר הוא וצ"ע:

גמרא והיכי עביד הכי והתניא ושוחד לא תקח כו' אלא אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב:    ויש לדקדק דאכתי מאי קושיא דילמא שאני התם דשקיל מחד שהוא לשון שוחד אבל בדשקיל מתרווייהו מנ"ל דאסור נראה דע"כ הא דקאמר אם ללמד שלא לזכות את החייב לאו כפשטיה איירי שלוקח שוחד ע"מ כן דלהא לא איצטריך למילף מלא תטה דלמה לי קרא דהנך רשעים גמורים נינהו להפוך הקערה על פיה ולאו בני דינא נינהו כדאמרינן בסמוך אלא הא דקאמר שלא לזכות את החייב היינו דאתי לידי כך כיון שלוקח מאחד מהם א"א שלא יטה כדאיתא לקמן והיינו לשון לא תטה ואפילו שוחד דברים אסור ומדאיצטריך לא תקח שוחד ע"כ היינו שנוטל משניהם דלא אתי לידי הטיית משפט ואפ"ה אסריה רחמנא בשוחד ממון דסופו ליטול מא' מהם וא"כ מקשה שפיר כן נ"ל:

שם הרי כבר נאמר לא תטה משפט:    קשיא לי הא איצטריך לא תקח ללאו דשוחד בפני עצמו ונהי דאין לוקין עליו אפ"ה איצטריך למיכתב שאם לקח צריך להחזירו דלכאורה מגזל וריבית ואונאה לא ילפינן לה כיון שנותן שכר טרחו ושכר פעולה ויש ליישב דתרי זימני כתיב לא תקח וחד מינייהו מיותר והא דלא קאמר בהדיא והרי כבר נאמר לא תקח שוחד היינו כדפרישית דמשום האי ייתורא לא הוי מוקמינן לה בדשקיל מתרווייהו אלא בדשקיל מחד וחד מהנך לא תקח היינו לזכות את החייב ממש ואיצטריך קרא שמחוייבין להחזיר ואידך קרא להיכא דשקיל מחד לזכות הזכאי ומש"ה איצטריך לאתויי האי קרא דכבר נאמר לא תטה דאיכא איסורא אפילו בכה"ג וממילא נמי דחייב להחזיר דלענין חזרה אין לחלק ביניהם אע"כ דאידך לא תקח היינו אף בדשקיל מתרווייהו והשתא א"ש נמי הא דקאמר והלא כבר נאמר לא תטה והיינו משום דלא תטה נמי כתיב תרי זימני ע"כ לאסור אף בכה"ג דאתי לידי הטייה ומאי דקאמר והלא כבר נאמר לאו אקרא דפ' שופטים קאי כמו שנרשם בגמרא שלנו אלא דקאי אלא תטה משפט אביונך דכתיב לעיל מהאי קרא גופא ושוחד לא תקח כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה גוזרי גזירות כו' הא דלא פריך כו' והכתיב לא תקח שוחד כו' עד סוף הדיבור:    ולכאורה אין הלשון מדוקדק דמאי ס"ד דשייך בגוזרי גזירה האי קרא דלא תקח שוחד דפשטא דקרא ודאי איירי מהדיינים ובשביל הדין לוקחין משא"כ הכא שהיו גוזרין גזירה שלא בשעת המשפט בגזירה הנוהגין לדורות וטפי הו"ל להקשות מהא דתנן הנוטל שכר לדון דיניו בטילין דילפינן לה בבכורות בר"פ עד כמה מקרא דכאשר ציוני מה אני בחנם אף אתם בחנם וא"כ משמע דלגמרי אסור ליטול שום שכר אף במאי דדמי לת"ת ועוד דלקושיא זו לא משני ר"ת מידי דמה אני בחנם משמע טפי דלענין ציבור נמי איירי והנלע"ד בתירוץ קושיא ראשונה דאין ה"נ דעיקר קושיית התוספות מההיא דהנוטל שכר לדון או מברייתא דמכוער הדיין אלא כיון דלא פסיקא דאיירי משל ציבור אי לאו דמייתי דמבעלי הדין בלא"ה אסור אף בדשקיל מתרווייהו מקרא דלא תקח שחד כדמוכח בשמעתין דמייתי לה אעובדא דקרנא אע"כ דמתניתין וברייתא איירי אף משל ציבור מש"ה מייתי התוס' נמי הך קושיא דמקשה בגמרא מקרא דלא תקח שחד ומתרץ ר"ת דאפ"ה משל ציבור שרי והטעם נ"ל דאע"ג דילפינן לה מקרא דמה אני בחנם אפ"ה לא מיתסר מהאי קרא אלא ליטול שכר אמידי דהוי מדאורייתא ממש או ממדרש הפסוקים דאקרא דראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים קאי משא"כ בגוזרי גזירה שגזרו גזירות חדשים למיגדר מילתא הוי מידי דרבנן ולא דמי לחוקים ומשפטים ושריא דומיא דשכר פיסוק טעמים דאמרינן בפ' אין בין המודר דף ל"ז דשרי וכתב שם הר"ן ז"ל משום דהוי דרבנן וא"כ ה"נ דכוותיה לפי תירוץ ר"ת אבל לתירוץ השני שכתבו התוס' בשם רבי משמע ליה לרבי דאפילו בכה"ג הוי בכלל חוקים ומשפטים דראה למדתי אתכם דמשה נמי תיקן כמה תקנות וגזר כמה גזירות כמבואר בכמה דוכתי וא"כ לא דמי לשכר פיסוק טעמים דלא הוי כלל בלשון חקים ומשפטים וכמו שהוא בלשון הר"ן ז"ל שם בנדרים בשם הירושלמי דדריש להדיא חוקים ומשפטים אתה מלמד בחנם ואי אתה מלמד בחנם מקרא ותרגום ע"ש כן נ"ל נכון בעיקר דברי התוספות אבל עדיין לא נתיישבה דעתי בזה בלשון התוספו' דלפ"ז עיקר התירוץ דר"ת חסר מהספר וכן הא דנקטי התוספות בלשון קושייתם קרא דושוחד לא תקח נמי לא נתיישב לי היטב ועדיין צ"ע אלא דהעולה מיהא מדברינו דלתירוצו של רבי משמע דאי לאו דגוזרי גזירה לא היה להם במה להתפרנס היו אסורין ליטול אף משל ציבור וכ"ש ללמד ליחיד אע"ג דגזירתם לא הוי אלא מילתא דרבנן ולא משמע שום סברא שיהא האיסור משום שוחד אלא מקרא דמה אני בחנם אסר לה וכמ"ש מל' הירושלמי וא"כ לפ"ז צ"ע על הגהת רמ"א בש"ע י"ד סי' רמ"ו דבמידי דרבנן שרי ליטול שכר בתקנה חדשה ולא הביא שום חולק ולמאי דפרישית מלשון רבי משמע דאסור ולדעתי הדבר צריך תלמוד ודו"ק:

דף קה עמוד ב

תוספות בד"ה אפילו צדיק גמור כו' ורשב"ם פי' דהאי ק"ו כו' עד סוף הדיבור. ועיין במהרש"א דהא דמייתי מפ' המקבל אין הדמיון עולה יפה ויש ליישב בדוחק דלא משמע ליה להרשב"ם ז"ל לפרש הא דמסיק התם אם עשיר שכב ועבוטו אצלך שבא' לפרש הברייתא בענין זה דא"כ העיקר חסר מהספר לכך משמע ליה לפרש דבאמת אינו מל' הברייתא מיהו לולי דברי התוספות היה נ"ל לפרש הך דשמעתין בענין זה דודאי קשיא להו לברייתא גופא דקרא דכתיב כי השוחד יעור עיני חכמים שבא לומר ק"ו לטפשים דאל"כ לכתוב כי השחד יעור סתמא ובא הגמרא לפרש לשון הברייתא ומקשה דבאמת לכתוב כי השחד יעור סתמא כיון דרשעים וטפשים לאו בני דינא נינהו ממילא ידעינן דפשטא דקרא איירי בענין שאינו לוקח שוחד להטות משפט אלא לזכות את הזכאי דאפ"ה אי אפשר שלא יטה ואהא מסיק הש"ס דהכי קאמר לא מיבעיא דלזכות את הזכאי נמי אסור מה"ט דא"א שלא יטה אלא אפילו בחכם וצדיק גמור שנוטל בענין דא"א לבא לידי הטייה במשפט זה כגון היכא דשקיל מתרווייהו אפ"ה אסור שלא יבא להטות בפעם אחר דאין נפטר מן העולם בלא סמיות עין כן נ"ל:

בד"ה מאי דכתיב מלך במשפט כו' ואומר ר"ת דמהאי קרא איכא למידק שא"צ לא לממון ולא לד"ת עכ"ל. והא דשייך לענין ת"ת לישנא דדומה למלך עיין בפרש"י בפ"ק דסנהדרין ובחידושי אגדות למהרש"א ז"ל ולענ"ד יש לפרש בענין זה שאם הדיין בטוח בעצמו שהדין ברור כ"כ. בעיניו שאין צריך לישאל עליו לשום אדם שאפשר שיסתור דינו ובזה דומה למלך במשפט המלכות דדינא דמלכותא דינא וא"א לשום אדם להחזיר הדין כן נ"ל:

בד"ה וכי אלישע אוכל ביכורים היה א"צ לדחוק כפירוש הקונטרס כו' עד סוף הדיבור. אע"ג דפשטא דברייתא משמע להדיא כפרש"י מדקאמר וכי אלישע כו' ולא קאמר וכי שומרון מקום ביכורים היה ועוד דאיסור זרות חמיר טפי שהוא במיתה כדאיתא במשנה דביכורים משא"כ איסור חוץ לחומה אינו אלא איסור לאו אפ"ה משמע להו דוחק פרש"י דהאיכא למימר דהרבה תלמידים היה לו לאלישע שהיו כהנים ולהם היה מביא ביכורים כן נ"ל בפירוש התוספות:

דף קו עמוד א

בגמרא אמר האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף. וכתב הריטב"א ז"ל בחידושיו דלאו עשה ממש אלא מצוה דרבנן היה לכבד קרובי ת"ח אלא דאפ"ה סלקיה לדינא דיתמי משום דאכתי לא פתח בדינא דיתמי ועיין באריכות בדרישה בח"מ סי' י"ז אלא דאכתי לענ"ד קשה לשון עשה דכבוד תורה דלכאורה לא אשכחן בכולה תלמודא שיהא מצוה לקרב ולכבד קרובי החכם טפי מאדם אחר לקום מפניו או להדרו ולענ"ד היה נראה לפרש בענין אחר דבלא"ה קשיא לי מאי שלח רב ענן לר' נחמן דלדייניה להאי גברא משום דאיהו פסול ליה לדינא דבלא"ה מהיכי תיתי לא לדייניה ר"נ ולא מסתבר לומר דר' ענן היה גדול מר' נחמן דהא לעיל איקפד ר' הונא על ר' ענן דקריא ליה הונא חברין ור' נחמן היה רגיל תמיד לקרות לר' הונא הונא חברין ור' הונא גופא קאמר עליה דר"נ דאיהו ושבור מלכא אחי בדיני לכך היה נראה מזה דר' ענן שלח ליה הכי כדי למישרי ליה תיגרא ברישא וקסבר ר"נ דמשום דקרובו הוא מש"ה רוצה ר' ענן בכך ולפ"ז א"ש דעשה דכבוד תורה היינו אדר' ענן גופא לקיים דבריו ולכך נענש ר' ענן במה שנתן מקום לר"נ לטעות בזה כך היה נ"ל לכאורה אלא שלא מצאתי לי חבר בזה ועוד דא"כ אכתי קשה באמת אדר' ענן גופא למה שלח ליה לר' נחמן דלידייניה דהא לקושטא דמילתא לאו משום דלמישרי ליה תיגרא ברישא עביד הכי דהא לאו קרובים הוו אם לא שנאמר שמחמת הדורון הטהו לבו ומש"ה נענש אלא דיותר נראה דהאי גברא ממקומו של ר' ענן היה הוא ובעל דינו ור' נחמן היה במקום אחר ולא היה ר"נ יכול לכפותו לשכנגדו להוציאו ממקומו של ר' ענן אי לאו דשדר ליה דפסילנא לדינא כן נ"ל:

שם בשני דר' יוסף הוי ריתחא א"ל רבין ניבעי מר רחמי א"ל השתא ומה אלישע כו'. ולכאורה יש לתמוה דבכמה דוכתי אשכחן בתנאי ואמוראי דבעו רחמי אכפני וכ"ש בימי הנביאים ולענ"ד נראה דמדלא קאמר הכא בשני דר' יוסף הוי כפנא אלא הוה ריתחא משמע שהיה ידוע להם דעידן ריתחא הוי ובעידן ריתחא אמר להו שפיר דאין לבקש רחמים אלא בעת רצון ואהא מייתי ראיה מאלישע דעביד מעשה ניסים למיברי מזוני ליתן לחם א' לפני מאה איש שהוא שינוי הטבע ולא ביקש רחמים אכפנא גופא שאינו שינוי הטבע אע"כ דהוה קים ליה דעידן ריתחא הוי ואפשר שהיה באותו זמן דכתיב לעיל מהאי פרשה ויהי קצף גדול על ישראל או במאי דכתיב בתר האי פרשה כי קרא ה' לרעב שבע שנים כן נ"ל ועיין בחידושי אגדות למהרש"א ז"ל והנלע"ד כתבתי:

שם כי הוו קיימי רבנן ממתיבתא דר' הונא הוי סליק אבקא ואמרי במערבא קמו להו ממתיבתא דר' הונא בבלאה. ולכאורה מיחזי כגוזמא יתירא ונ"ל דדרך משל בעלמא היו אומרין כן כשהיו רואין שהאבק ועפר הארץ היו מכסין את אור החמה שהוא דבר מצוי ע"י רוח גדול היו אומרין שכן הוא באותו ענין כד קיימי ממתיבת' דר' הונא בבלאה כן נ"ל וכ"כ בחידושי מהר"י מטראני ז"ל:

דף קו עמוד ב

גמרא בעא מיניה רב הונא מרב כלי שרת מהו שיעשה מקדשי ב"ה כו' א"ל אין נעשין כו' איתיביה ובכלותם הביאו כו'. ויש לתמוה א"כ דהוי ידע קרא מאי קמיבעיא ליה מעיקרא ויש ליישב דר' הונא מיבעיא ליה מעיקרא בתחלת עיקר מצותו אם באין מקדשי ב"ה או מתרומת הלשכה אבל היכא דליכא מעות מתרומת הלשכה ואיכא מותר קדשי ב"ה הוי פשיטא ליה מהאי קרא דניקחין אבל מדפשיט ליה רב אין ניקחין אלא מתרומת הלשכה משמע דמקדשי ב"ה דיעבד נמי לא מקשה ליה שפיר מהאי קרא וק"ל:

דף קז עמוד א

גמרא איתמר רב אמר פוסקין מזונות לאשת איש ושמואל אמר אין פוסקין כששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי ופרש"י דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על זה דמאי סברא היא זו כיון דלשמואל חיישינן לצררי א"כ היאך מגבינן לה השתא שלא בשבועה על סמך שתשבע אח"כ ומאן יימר דאתיא לידי גיבוי שמא תמות קודם שתגבה וליכא למימר דאפ"ה כיון דביד היורשים לסלק לה כתובתה וליפטר ממזונות מש"ה לא משבעינן לה משום מזונות הא ליתא דהא אליבא דשמואל קיימינן הכא דמודה ושמואל ס"ל בפ' נערה דהלכה כאנשי גליל דניזונית אף לאחר שקבלה כתובתה וא"כ מזונות לא תליא בכתובה והדרא קושיא לדוכתיה ועוד דהא לענין שבועת כתובה דמשביעין אותה היינו משום דבאה ליפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה וכתבו התוס' בפרק השולח דף ל"ד ע"ב דהיינו משום חשש צררי וכמו שאבאר וא"כ מזונות נמי היכי יהבינן לה כיון דשייך הא חששא גופא ובאתה לגבות מנכסי יתומים וכן לפרש"י לעיל בפ' הכותב דף פ"ז במשנה דנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה דהיינו משום דאי הוה אבוהון חי הוה מצי למיטען אישתבע לי וטענינן ליתמי א"כ כ"ש דשייך הך דינא גופא לענין מזונות דהא לשמואל שייך חששא דצררי מחיים טפי דאף לפי מה שהבינו התוספות בשיטת רש"י דלשמואל נמי פוסקין בשבועה מ"מ שבועה בעי א"כ אנן טענינן ליתמי דתשבע ובשלמא בפשטא דמתניתין דקאמר חנן תשבע בסוף ולא בתחלה לא תיקשי דמצינן לפרש דלא תשבע בתחלה היינו מחיים דמיניה דידיה גופא לא חיישינן לצררי וכ"ש לפירוש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דתשבע בסוף דקאמר חנן היינו נמי מחיים אם יבא ויכחישנה משא"כ לפירוש רש"י הכא ואליבא דשמואל קשה מיהו לענ"ד לא קשה מידי לפרש"י דבפשיטות מצינן למימר דנהי דאין נפרעת כתובתה אלא בשבועה היינו משום שבאתה ליפרע מנכסי יתומים חוב כתובת אביהם משא"כ לענין מזונות דלאחר מיתה לא קרינן בה באה ליפרע מנכסי יתומים כיון דעיקר התנאי ב"ד במזונות דלאחר מיתה הוא על היתומים עצמן מנכסי אביהם כמו שכתבתי לעיל בפ' נערה דף נ' ע"ב וכדאיתא לעיל בגמרא להדיא בפ' אלמנה ניזונית דף צ"ז ע"ב דאיפשטא האיבעיא דלענין מזונות דלאחר מיתה נכסי בחזקת אלמנה קיימי טפי ולענין כתובה דמה"ט נאמנת אף לגבי יתומים עצמן שאמרו פרענו וכמ"ש התוספות וע"ש בחידושינו שהוספתי בעזה"י טעם לשבח מה"ט גופא שכתבתי כאן והשתא למאי דפרישית ממילא נתיישב מה שהקשו בתוס' על פרש"י בד"ה ששמעו דנהי דלפרש"י לשמואל אין פוסקין כלל מחיים משום דאלים ליה חששא דצררי טובא ומש"ה אין מוציאין הממון מחזקה לירד לנכסיו שלא בפניו מ"מ כששמעו בו שמת ממילא קיימי נכסי ברשותה לענין מזונות ואין היורשים יכולים להוציא הנכסים מחזקתה בשביל האי חששא דצררי טפי מאילו היו טוענין ברי פרענו כן נ"ל נכון בשיטת רש"י ז"ל ומה שהוצרך רש"י ז"ל לפרש בדבריו אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע למאי דפרישית אין צורך לזה אלא דיש ליישב לשונו לפי מה שכתבתי לעיל בפ' אלמנה דף הנ"ל ובדף צ"ח דהא מילתא גופא דאין צריכה לישבע על מזונות לגבי יתומים לא ידעינן אלא מהא דקי"ל כר' שמעון ס"פ הכותב דכל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה וכדמשמע שם להדיא מל' התוספות דף צ"א בד"ה מוכרת מש"ה נקיט רש"י ז"ל הך לישנא גופא ועוד דלישנא דמתני' דידן נמי הכי משמע דמשום שנשבעת בסוף לא תשבע בתחלה ולשמואל היינו בשמעו בו שמת ודוק היטב ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה בששמעו בו שמת פ"ה דלמאי ניחוש כו' וזה אינו נראה לרבי כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך ליישב שיטת רש"י ז"ל ולפי זה קשיא לי טובא למה הוצרך רבי בעל התוס' לדחוק בכל זה דהא ודאי בפשיטות הכי הוא קושטא דמילתא דמששמעו בו שמת נכסי בחזקת אלמנה קיימי טפי מבחיים כדאיפשט איבעיין לעיל פ' אלמנה ולכאורה היה צ"ל ליישב דסברת רבי דהא דאמרינן לעיל דנכסי בחזקת אלמנה קיימי היינו דוקא לגבי היורשין כשבאו בטענת עצמן ואמרו פרענו דמכיון דבשעת מיתת אבוהון קיימי הנכסים ברשותה לענין מזונות דלהבא תו לא מהימני משא"כ הכא שבאין בטענת אביהם שמא אתפסה צררי א"כ כיון דלשמואל חששא גמורה היא ואין פוסקין ממילא קיימי הנכסים ברשותם ואית להם למיטען ליתומים כל מאי דאבוהון הוי מצי למיטען אלא דאכתי קשיא לי דהא רבי גופא מפרש בסמוך בד"ה ואם בא ואמר פסקתי מזונות נאמן דהיינו להצריכה שבועה א"כ הבעל גופא לא היה נאמן בטענתו וע"כ דהא דקאמר שמואל דאפ"ה אין פוסקין היינו שמא יבא ויברר בעדים שהתפיס לה צררי או שאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך א"כ מאי קשיא ליה לרבי מהא דשמעו בו שמת דודאי מודה שמואל בכה"ג דפוסקין דלא טענינן ליתמי מאי דאבוהון היה צריך להביא ראיה אם לא שנאמר דמה שכתב רבי כאן היינו שרוצה לפרש ג"כ בענין זה דברי רש"י בעצמו וכיון דלפירש"י בסמוך דאם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות נאמן היינו שהבעל נאמן אף להוציא ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא כשמת נמי ליטעון ליתמי דהא אבוהון הוי מצי למטען לכך הוצרך לפרש דדוקא מחיים אלים לשמואל חששא דצררי שהבעל נאמן אף להוציא כיון דאיכא הוכחה גמורה משא"כ כשמת אין כאן הוכחה שהתפיסה צררי ולא טענינן ליתמי אלא דאכתי מיהא איכא חששא בעלמא להשביעה וע"ז מפרש רש"י שפיר דמשום האי חששא הרי סופה לישבע כן נ"ל לכאורה בכוונת רבי אלא שזה דוחק לכך נראה יותר דמה שמפרש רבי בסמוך בד"ה ואם בא ואמר פסקתי נאמן דהיינו להשביעה מפרש כן בשיטת רב דקאמר פוסקין ולא אלים ליה חששא דצררי כלל אם לא היכא שהבעל טוען ברי ונאמן להשביעה משא"כ הכא דקאי רבי אליבא דשמואל דמודה בששמעו בו שמת והוכרח רבי לפרש כן דאליבא דשמואל דאמר אין פוסקין ואלים ליה חששא דצררי לר' זביד והיינו משום דלשמואל אין ה"נ דהא דאמרינן בסמוך ואם בא ואמר פסקתי נאמן היינו דנאמן אף להוציא מידה והיינו מה"ט גופא שכתב רבי דאיכא הוכחה שנסתלק ממנה כן נ"ל נכון וכמו שאבאר עוד בסמוך בד"ה ואם בא ודו"ק:

בא"ד דמוכחא מילתא מדלא חזר שנסתלק ממנה בשום ענין לר' זביד בצררי כו' עכ"ל. משמע לכאורה דלר' זביד נסתלק ממנה והתפיס לה צררי אף לזמן רב שיתעכב וא"כ יש לתמוה דאכתי נתת דבריך לשיעורין ומה סברא היא זו אם נאמר דאף אם נתעכב כמה שנים קאמר שמואל דאין פוסקין דמסתמא התפיסה צררי שיהא לה די והותר על כמה וכמה שנים וכשמת תוך ב' או ג' שנים או לעשר שנים אמרינן דליכא הוכחה שלא חזר לשוב לביתו וא"כ אפשר שלא פסק לה צררי כלל אף אם מת בזמן מועט ודברי זרות הן ונראה שזה דחקו להר"ן ז"ל לפרש שהתפיס צררי לזמן מועט ואם נתעכב יותר מסתמא חזר ושלח לה על כמה חדשים וכן עד יום מותו משא"כ בששמעו בו שמת תו לא שייך האי חששא וכן מצאתי להדיא בל' הירושלמי דשמעתין דתשבע בתחלה היינו שלא שלח לה אלא דלכאורה לישנא דשמעתין דקאמר שמא צררי אתפסה לא משמע הכי ועוד דא"כ מאי אמרינן איכא בינייהו קטנה דלצררי ליכא למיחש דצררי לקטנה לא מתפיס והא אכתי איכא הוכתה מדלא חזר בודאי שלח לה דאטו משום דאין מתפיס צררי לקטנה יניחנה למות ברעב מאי אמרת דכיון דספקא כשהלך כסבור הבעל דעדיין ספקא ואינו שולח לה א"כ אמאי קאמר קטנה וספקא איכא בינייהו וגדולה ולא ספקא האיכא נמי בינייהו גדולה וספקא דלצררי ליכא למיחש דלא שלח לה ועוד דלקמן גבי לוותה ומיאנה משמע דאף בקטנה דלא ספקא נמי לא חיישינן לצררי וצ"ע ליישב מיהו י"ל דרבי קאי הכא בהך שינויא דמתרץ לעיל בפ' הנושא בד"ה צררי אתפסה דבקטנה שהלך בעלה למדינת הים אינו מתפיסה צררי אלא מעלה בדעתו שתלוה וכשיבא יפרע ומש"ה אינו שולח ג"כ ע"י שליח ונראה דאף הר"ן ז"ל הרגיש בזה ומש"ה כתב עוד פירוש אחר דכשמת קיימי נכסי בחזקת אלמנה וכדפרישית בשיטת רש"י ז"ל אלא דאכתי קשיא לי לשיטת התוס' דלא משמע להו האי סברא דנכסי בחזקת אלמנה קיימי לענין מזונות דלאחר מיתה א"כ בפשיטות מצי להקשות על שיטת רש"י דפשיטא ליה דבשמעו בו שמת פוסקין אף בלא שבועה לכ"ע ואמאי הא קי"ל דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ואי משום דסופה לישבע על כתובתה אכתי קשה לרב דהא רב לא מגבי כתובה לארמלתא כדאיתא פ' השולח דף ל"ד וא"כ אין סופה לישבע על כתובתה ואפ"ה משמע התם דלרב מיהא אית לה מזוני כדאיתא בעובדא דהאי איתתא דאמרה ליה הב לי מזוני וכמו שאבאר בסמוך בשיטת הרמב"ם והר"ן ז"ל אע"כ דלענין מזונות לא קרינן בה באתה ליפרע מנכסי יתומים מה"ט דפרישית דנכסי בחזקת אלמנה קיימי וצ"ע ובסמוך אבאר יותר בזה בשיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

בד"ה ששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי נראה לרבי דהאי שמעו בו שמת בשני עדים כו' ובקול נמי ליכא למימר כו' עכ"ל. ולכאורה נראה דכל האריכות של רבי כאן לאו משום עד א' הוא דהא לקושטא דמילתא בע"א נמי מסקינן דכ"ע לא פליגי אלא דעיקר דקדוקו משום דלכאורה לשון ששמעו בו לא משמע דאיירי בשני עדים דא"כ הו"ל למימר במת כ"ע לא פליגי וא"כ אפשר לפרש דאיירי ע"י קול דהא בע"א נמי ליכא לאוקמי כמו שהוכיחו מיהו לפרש"י בלא"ה א"א לאוקמי ע"י קול דקול זה אינו מעלה ולא מוריד דכיון שאין מתירין אותה לינשא ע"י קול כמבואר בטוא"ע בסי' י"ז בטור ובש"ע א"כ אינה גובית כתובתה שהרי מספר כתובתה נלמד לכשתנשאי לאחר ובלא"ה נמי פשיטא דאין גובית כתובתה ע"י ע"א אלא דוקא היכא שהעד מתירה לינשא למידין מספר כתובה אלא משום דרבי לשיטתו דמפרש לעיל דהא דמודה שמואל בששמעו בו שמת דפוסקין לאו משום דסופה לישבע אלא משום דתו ליכא הוכחה שנסתלק ממנה ולפ"ז שפיר מצינן למימר דע"י קול נמי מודה שמואל דנהי דלא מהני הקול שתנשא משום חומר אשת איש מ"מ אפשר שהקול אמת וא"כ תו ליכא הוכחה ולא מפסידין לה מזוני כך היה נראה בעיני לכאורה אלא דלפ"ז אדרבה קשה יותר בדברי רבי מה בא ללמדנו בכל זה האריכות כיון דבכל ענין ששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי ובשלמא אי הוי קאי רבי בשיטת רש"י דטעמא דשמואל משום דתשבע בסוף היה באפשר לומר דכוונתו בזה שאם היה מההכרח לפרש דשמעו בו שמת היינו ע"י קול כדמשמע לכאורה א"כ ממילא הוי שמעינן דמותר לינשא ע"י קול כסברת קצת מרבוותא ומש"ה מפרש רבי דאפ"ה א"א לאוקמי סוגייא דשמעתין ע"י קול וא"כ תו ליכא ראיה דמשיאין אשה ע"י קול ואדרבא הוי ראיה להיפך ממסקנת הסוגייא דלא מוקי בכה"ג אלא כיון דרבי לא ס"ל כשיטת רש"י א"כ הדרא קושיא לדוכתא דכל השקלא וטריא דרבי נראה ללא צורך דלקושטא דמילתא בכולהו מודה שמואל לכך נראה בעיני דכל שקלא וטריא דרבי היינו לברר וללבן הסוגיא דפ' המפקיד והמשך לשונו הוא כך דלכאורה פשטא דלישנא דששמעו בו שמת משמע בע"א או על ידי קול בין בסוגייא דהכא בין בסוגייא דהמפקיד ואהא מסיק רבי דאע"ג דנראה לו דששמעו בו שמת דהכא היינו ע"י שני עדים וא"כ משמע לכאורה דההיא דפ' המפקיד נמי משמע דוקא בשני עדים כיון דבחד לישנא נקיט להו אלא דאפ"ה ע"כ ההיא דפ' המפקיד איירי בע"א או בקול דאי בשני עדים מאי למימרא כן נ"ל בכוונתן וכן איתא להדיא בתוספות בפ' המפקיד ע"ש מיהו בעיקר דברי התוספות שכתבו דא"א לאוקמי ע"י קול מסוגייא דלקמן ומה שדקדק מהרש"א ז"ל בזה בדבריהם אבאר אי"ה לקמן בסוף הסוגיא לנכון ודוק היטב:

גמרא רב פפא אמר חיישינן שמא א"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך לכאורה משמע מהכא להדיא דכל שא"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך ונתרצית פעם א' שוב אין יכולה לחזור בה לעולם ובאמת שדבר זה מחלוקת הפוסקים הובא בהגהת רמ"א בא"ע סי' ס"ט וכתבתי לעיל בפ' אע"פ דף נ"ח באריכות וא"כ תיקשי מהכא לשיטת הסוברים דיכולה לחזור בה אלא דאפשר דהכא חיישינן שפטרתו בפירוש על זמן קצוב או לעולם ובאופן המועיל וכן כתב בס' נתיבות המשפט דף קמ"ד ע"ד ועי"ל דשאני הכא דאיירי דהשתא נמי ספקא לדברים גדולים ולא ספקא לדברים קטנים כמ"ש בתוספות וא"כ אפשר דלכ"ע אין יכולה לחזור בה כיון שגילתה דעתה שאין רצונה בדברים קטנים וכמ"ש התוספות דאפי' קטנה מהני מחילתה בכה"ג כן נ"ל ועדיין צ"ע:

שם תנן מי שהלך למדינת הים כו' ע"כ לא פליגי כו' אבל מזוני יהבינן לה. והא דלא מוקי למתניתין בקטנה ולא ספקא היינו משום דסתמא קתני אבל הא דמשני הש"ס דאיירי לשמואל בששמעו בו שמת ליכא למידק הא סתמא קתני משום דפשטא דמתניתין הכי משמע לשמואל דקתני תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה וכיון דבסוף היינו בגביית כתובתה א"כ משמע דבששמעו בו שמת איירי וכן נראה מלשון רש"י במשנתינו שמפרש תשבע בסוף כששמעו בו שמת ואע"ג דקי"ל כרב ולא איצטריך לאוקמי מתניתין בששמעו בו שמת אפ"ה הך בבא דתשבע בסוף היינו בששמעו בו שמת וכמו שאבאר עוד בסמוך וא"כ מה"ט גופא מוקי שמואל נמי דלא תשבע בתחלה היינו בכה"ג גופא וטעמא הוא דיהיב כיון שנשבעת בודאי בסוף דהא מת מש"ה לא תשבע בתחלה כן נ"ל ודו"ק:

שם תרגמא שמואל בששמעו בו שמת. מכאן השיג הראב"ד ז"ל על שיטת הרמב"ם ז"ל ורבותיו (בפי"ח מהל' אישות הי"ט) שפסקו דאלמנה שבאתה לתבוע מזונות מהיורשים אין פוסקין לה עד שתשבע שלא תפסה צררי והיא נגד סוגיית הגמרא להדיא דהא מוקמינן למתניתין אליבא דשמואל בששמעו בו שמת וקי"ל כחנן דלא תשבע בתחלה וכן הקשה הרא"ש ז"ל בסוף סוגייא הסמוכה על שיטת הרמב"ם ז"ל והוסיף דאע"ג דליתא לדשמואל מ"מ בסברא זו לא אשכחן דפליגי רב ושמואל ע"ש בל' הרא"ש באריכות ואף דלכאורה היה נ"ל ליישב קושיא זו דודאי רב ושמואל פליגי בהכי ולאו מסברא אלא בעיקר פירושא דמתניתין דלשמואל ע"כ איירי כולה מתניתין בששמעו בו שמת וא"כ בהדיא אמר חנן דלא תשבע בתחלה וכדפרישית בסמוך משא"כ לרב דקי"ל כוותיה סבר הרמב"ם ז"ל דלרב מפרשינן כולה מתניתין בחיי הבעל ובתחלה היינו קודם שבא ובסוף היינו כשבא הבעל ומכחישה וטוען ברי שהתפיסה צררי או שא"ל צאי מעשה ידיך וכמו שפירש הרמב"ם ז"ל להדיא בפירוש המשניות ע"ש וכמו שכתבתי משמע להדיא מלשון הירושלמי דשמעתין דמ"ד פוסקין מפרש כולה מתניתין מחיים ע"ש כיון דמתניתין דחנן לא איירי כלל מששמעו בו שמת לרב ממילא הדרינן לכללין דכל שבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ומזונות נמי בכלל כדמסיק הרמב"ם ז"ל שם להדיא כן נ"ל לכאורה אלא שעדיין אין דעתי נוחה בזה דא"כ הוי מילתא דרב ושמואל סברות הפוכות דרב דלא חייש מחיים לטענת צררי ולשמא א"ל צאי כו' אפ"ה יסבור דלאחר מיתה חיישינן לצדרי דשבועה מיהא בעי ושמואל דחייש טפי לצררי מחיים וקאמר דאין פוסקין כלל יסבור דלאחר מיתה אפילו שבועה לא בעי וכן מצאתי שהר"ן ז"ל הרגיש ג"כ בזה בסוף שמעתין ודחה דברי הרמב"ם ז"ל מה"ט גופא וכן בעל לחם משנה הרגיש בזה ומסיק דודאי פליגי בסברות הפוכות כיון שיש להרמב"ם ז"ל ראיה לדבריו כמ"ש בזה ה"ה ז"ל ובאמת שעל שיטת הרב המגיד יש לי לדקדק ואין כאן מקומו ועוד דבלא"ה אכתי קשה על הרמב"ם ז"ל קושיית הרא"ש ז"ל בהא דמסיק הרמב"ם שם דצריכה שבועה דטוענין ליורש וע"ז כתב הרא"ש ז"ל דאמרי נואש הם דכמו שטוענין ליורש כן טוענין לנפרע שלא בפניו ואפ"ה קי"ל כרב וכחנן דאין נשבעת ע"ש באריכות וכל זה לא נתיישב בתירוצי הרב המגיד לבעל לחם משנה וכן במה שכתבתי דפליגי רב ושמואל בפירושא דמתניתין בשיטת הירושלמי אמנם כן לענ"ד הקלוש' נראה ליישב שיטת ולשון הרמב"ם ז"ל בפשיטות אחר העיון שדקדקתי עוד בדבריו במה שכתב שם יש מי שהורה שפוסקין לה מזונות ואין נשבעת ואין ראוי לסמוך על הוראה זו מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעלה למ"ה עכ"ל. וראוי לעמוד על לשון זה מהו ענין החילוף דאי כדפרישית דלשמואל הוא דמוקמינן למתניתין בששמעו בו שמת משא"כ לרב איירי מחיים עדיין עיקר חסר מהספר ואין לשון הרמב"ם מורה ע"ז במה שכתב שנתחלף לו באשה שהלך בעלה למ"ה דהא ודאי לכ"ע מתניתין בהדיא קתני מי שהלך בעלה למ"ה ולא הו"ל לרמב"ם ז"ל לומר אלא שנתחלף במי שבאתה לגבות מזונות בחיי בעלה כשהלך למ"ה לכך נראה בעיקר דברי הרמב"ם ז"ל שתמך יסודו על זה הטעם שכתב בפירוש דצריכה שבועה כדין הנפרעת מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ולא שני ליה בין כתובה למזונות דלאחר מיתה דמאי שנא אדרבא לענין מזונות אמרינן להדיא לעיל בפ' הנושא כיון דבתנאי ב"ד אכלה אימר צררי אתפסה ופירש"י דכיון דאדם רגיל להתפיס צררי לכך בשעת מיתה ואע"ג דהתוספות כתבו שם לחלק בין בתו לאלמנתו דלענין הרווחה בתו עדיפ' כדאיתא בפ' נערה מ"מ הרמב"ם ז"ל לא משמע ליה דכה"ג מקרי הרווח' ולא דמי למציאה ומעשה ידיה דמיקרי הרווחה משא"כ ענין צררי היינו שלא תצטרך לחזר על היתומים ולזילותא דב"ד חייש א"כ לענין זילותא הא קי"ל דאלמנתו עדיף מבתו וכל זה מוכרח דאל"כ בכתובה נמי אמאי אמרינן דבאתה ליפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה הא הו"ל תוך זמנו וקיי"ל דאין אדם פורע תוך זמנו כדאיתא בפ' השותפין דמסקינן התם אפי' מיתמי והקשו שם בתוספות מכתובת אלמנה ותירצו דבכתובה חיישינן טפי לצררי שרגיל להתפיסה בשעת מיתה ומה"ט כתבו כמה פוסקים דבמיתת פתאום לא שייכא הך שבועת המשנה ונקטינן מיהא דעיקר הטעם משום חשש צררי דמשעת מיתה וא"כ לפ"ז יפה פסק הרמב"ם ז"ל דסתם אלמנה שמת בעלה כאן צריכה שבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים כמו בכתובה ובע"ח ואע"ג דתוך זמנו הוא מ"מ כיון שרגיל להתפיסה צררי קודם מותו טענינן ליתמי מה דאבוהון מצי למיטען. ולפ"ז לא תיקשי ליה סוגיא דהכא דמוקמינן למתני' כששמעו בו שמת וקי"ל כחנן דאין צריכה לישבע בתחלה דודאי הכי הוא דכיון דאמרינן בהדיא בששמעו בו שמת מודה שמואל דפוסקין אלמא דלא חיישינן לצררי באשה שהלך בעלה למ"ה אלא ששולח לה תמיד וכמ"ש בשם הירושלמי וכיון שמת אזלא לה האי חששא דשוב אינו שולח לה וכ"ש דלא התפיסה צררי לפני מותו כיון שהוא במ"ה ומש"ה מוקי שמואל שפיר למתניתין בששמעו בו שמת דאינה צריכה שום שבועה לחנן כיון דלא שייך האי חששא מכ"ש למאי דקי"ל כרב פשיטא דמיתוקמא מתניתין שפיר אף בששמעו בו שמת כיון דרב לא חייש כלל לצררי דמחיים כ"ש לאחר מיתה וכה"ג מכ"ש דא"ש לרב פפא דלשמואל נמי לא חיישינן לצררי בהלך למ"ה ואזלא לה קושיית הרא"ש מההיא דנפרעת שלא בפניו דודאי לא דמי דהתם איירי לאחר זמן פרעון דחיישינן לצררי ולפרעון משא"כ הכא במזונות דלהבא תוך זמנו הוא ואע"ג שפסק הרמב"ם ז"ל גופא במי שהלך בעלה למ"ה שאם בא בעלה ואמר פסקתי לה מזונות תשבע היינו משום שכן הדין בכל ב"ח אף תוך זמנו כשהלה טוען ברי דאטו מי אמרינן דודאי לא פרע איניש תוך זמנו אלא דלא שכיח דפרע תוך זמנו ומילתא דלא שכיח לא טענינן ליתמי ולא למי שאינו בפנינו ונפרעין שלא בפניו נמצא דיפה כתב הרמב"ם ז"ל לפי שיטתו דאין לסמוך על הוראה זו מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעלה למ"ה דאין משביעין אותה אף כששמעו בו שמת מה"ט דפרישית משא"כ סתם אלמנה שמת בעלה במדינת הים לעולם צריכה שבועה כמו בכל הנפרע מנכסי יתומים וכמו כתובה דאע"ג דתוך זמנו הוא אפ"ה רגיל להתפיסה צררי קודם מותו כן נראה לי נכון ומתוך מה שכתבתי בשיטת הרמב"ם ז"ל ממילא רווחא ליה שמעתתא דאדרבא מזה סיוע לדבריו דלא תיקשי קושיית התוס' בד"ה תרגמא שמואל דמ"ט דבני כהנים גדולים מה לי שמעו בו שמת מה לי מת בביתו ותירוצם נראה לו דוחק אבל לשיטתו א"ש דאדרבא להיפך הוא דבמת על מטתו אפי' חנן מודה דתשבע בתחלה כדין הבאה ליפרע מנכסי יתומים כיון שרגיל להתפיסה צררי ולא פליגי אלא בהלך למ"ה דוקא וכדפרישית ודוק היטיב:

(קונטרס אחרון): תרגמא שמואל כששמעו בו שמת מכאן השיג הראב"ד ז"ל בפי"ח מהל' אישות על שיטת הרמב"ם ורבותיו ז"ל שפסקו דאלמנה שבאתה לגבות מזונות מהיורשין אין פוסקין לה עד שתשבע והוא נגד הסוגיא דהא מוקמינן לה למתניתין בששמעו בו שמת וקי"ל כחנן דלא תשבע בתחלה וכן הקשה הרא"ש ז"ל וכתבתי ליישב בטוב טעם דאדרבה סוגיא דשמעתין מסייע טפי לשיטת הרמב"ם ורבותיו ז"ל ע"ש באריכות:

תוספות בד"ה תרגמה שמואל כו' תימא דא"כ מ"ט דבני כ"ג כו' וי"ל דאפילו מת בביתו פליגי והא דנקיט מי שהלך למ"ה רבותא נקיט עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דיש לדקדק אמאי לא תירצו בפשיטות דדוקא בהלך למד"ה סובר דחיישינן לצררי משא"כ במת על מטתו כו' ע"ש. ולענ"ד לא קשה מידי דודאי עיקר קושית התוס' אליבא דרב פפא דמפרש טעמא דשמואל משום שמא א"ל צאי מעשה ידיך ומדלא קאמר כר' זביד דטעמא משום צררי ע"כ היינו משום דלר"פ ליכא מאן דחייש לצררי אף בהלך למ"ה טפי ממי שהוא בפנינו וא"כ שפיר הוצרכו לתרץ דאפ"ה אשמעינן רבותא טפי דקס"ד דחיישינן לצררי טפי ואפי' בשבועה לית לה כן נ"ל ועיין מ"ש לעיל בסמוך ודו"ק:

רש"י בד"ה נאמן ובשבועה ומחזרת מה שנתנו לה ב"ד עכ"ל. ובאמת דפשטא דלישנא דברייתא דקתני נאמן משמע הכי וכמ"ש ג"כ הרי"ף ז"ל וכדמסיק נמי הרא"ש ז"ל ומה"ט הוכרח רש"י לפרש במשנתינו דתשבע בסוף היינו כששמעו בו שמת דלא מצי לפרש כמו שמפרש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות דבסוף היינו כשיבא ויכחישנה שהרי אם יכחישנה לא תשבע אלא הבעל יהא נאמן אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתו דהבעל אינו נאמן בשבועה אלא לפטור במה שלוותה ואכלה אבל במה שמכרה ברשות ב"ד נשבעת ונפטרת א"כ שפיר משכחת לה דתשבע בסוף מיהו מה שהוצרך רש"י ז"ל לפרש ובשבועה נראה דקשיא ליה קושיית התוס' דא"כ לא ימצא מי שילוה לה או שיקנה ממנה מנכסי בעלה ומה הועילו חכמים שפסקו לה מזונות אליבא דרב דקי"ל כוותי' וניחא ליה לרש"י בהכי דכיון שהבעל צריך לישבע תו לא חיישינן להכי כיון דלרב אינו רגיל להתפיסה צררי ולומר לה צאי מעשה ידיך והיא אומרת ברי א"כ מסתמא לא יכחישנה הבעל לישבע לשקר כמו שאבאר בל' התוס' והא דלא נזכרה שבועה זו בברייתא אע"ג דברייתא קתני פלוגתא דחנן ובני כ"ג בשבועה דידה יש לומר בזה דרש"י לשיטתו דשבועת היסת נתקנה בימי התנאים כמ"ש בכמה דוכתי א"כ אין צורך להזכיר מיהו במה שכתב רש"י דמחזרת לו מה שגבתה כבר לא ידעתי מי הכריחו לכך דהא שפיר מצינן לפרש דאם בא הבעל ואמר פסקתי לה היינו קודם שגבתה אבל במה שכבר גבתה ע"פ ב"ד אינו נאמן להוציא וכדאיתא באידך ברייתא בסמוך לענין אם אמר לה צאי מעשה ידיך ועוד דלכאורה הך מילתא דרש"י מרפסא איגרא דכיון דקי"ל כרב דפוסקין ולא חיישינן לצררי א"כ למה יהא הבעל נאמן להוציא ולכאורה היה נ"ל שיטת רש"י לפרש כן היינו בשקלא וטריא דהכא דקאי אליבא דשמואל ומוקמינן לה בששמעו בו שמת ובא לאחר שמועה דבזה ודאי יפה כתב דמחזרת מה שנתנו לה דאגלאי מילתא למפרע שפסקו לה בטעות משא"כ לרב מפרשינן דנאמן היינו במה שעדיין לא גבתה אלא דנ"ל דוחק ועוד דא"כ לא היה צריך לפרש ובשבועה שלא נזכר בברייתא ואליבא דשמואל לא מצינן לפרש דקשיא ליה קו' התוס' כמו שאבאר בל' התוס' לכך נ"ל דאליבא דרב נמי מפרש לה רש"י הכי משום דפשטא דלישנא דברייתא הכי משמע כיון דאפלוגתא דחנן ובני כ"ג קתני לה דקאמרי תשבע או לא תשבע ואין דרך להשביעה אלא בשעת הגוביינא ממש ועוד כיון דלא קתני בהאי ברייתא קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו כדקתני באידך ברייתא בסמוך אלמא דהכא מילתא דפסיקא היא דאף מה שכבר גבתה ע"פ ב"ד צריכה להחזיר ומאי דקשיא לי מה סברא יש בזה אליבא דרב יש ליישב דמעיקר הדין הוא כיון דמזונות תיקנו לה חכמים והו"ל כמעב"ד לענין מזונות דלהבא ולא לענין מזונות דלשעבר הא דנאמן לומר פרעתי אף לר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעב"ד לא עשה כלום כמ"ש התוס' בפ"ק דמציעא דף י"ז וא"כ ה"נ דכוותה בהלך למ"ה והיא תובעת מזונות להבא לא חיישינן לצררי מספק כיון דלא שכיח ופוסקין לה הב"ד דמסתמא לא יכחישנה והיא נאמנת לענין להבא משא"כ לאחר שבא הבעל ואמר פסקתי לה מזונות הרי שהוא טוען פרעתי לה מזונות דלעבר ומש"ה נאמן אף להוציא דהנכסים שמכרה הן בחזקתו כן נ"ל ועיין בל' הריטב"א בחידושיו בריש שמעתין ודו"ק:

תוספות בד"ה ואם אמר פסקתי נאמן פירש"י כו' מה שנתנו לה ב"ד בשבוע' כו' דהכא משמע דאנשבעת קאי והיינו טעמא דסתמא דמילתא מתפיס לה צררי עכ"ל. מה שכתבו דאנשבעת קאי וכתב מהרש"א ז"ל דקאי אבני כ"ג ולכאורה נראה דודאי קאי נמי אחנן ועיקר דבריהם דעל מה שכבר גבתה קאי אלא שנתכוונו למאי דפרישית דלרש"י גופא לא פסיקא דאגבתה נמי קאי אלא מדקאמר תשבע ומסתמא אינה נשבעת אלא בשעת הגביה ממש אלא דבמה שכתבו בשיטת רש"י דמסתמא מתפיס לה צררי לא ידעתי ליישב דהא קי"ל כרב דאמר פוסקין וא"כ משמע משום דמסתמא לא חיישי' לצררי אלא היכא דטעין מהימן אף בדלא שכיח וכדפרישית בסמוך וליכא למימר דהתוספות הבינו בשיטת רש"י דקאי אליבא דשמואל דמלבד שהוא דוחק א"א לאמרו בלשון התוס' דא"כ היאך מסיק רבי דנ"ל לפרש דנאמן להשביעה ומסיק דאל"כ לא תמצא מי שילוה ומה בכך הא לשמואל אין פוסקין אלא בששמעו בו שמת וכתב רבי לעיל דהיינו בשני עדים וא"כ לא שייך לומר שיירא להלוות לה פן יבא לאחר שמועה ויחושו לעדות שקר אע"כ דלרב קאי והדרא קושיא לדוכתא והנלע"ד בכוונת התוספות לפי שיטת רש"י דנאמנת להוציא מה שגבתה לא משמע להו כלל שום סברא אי לאו משום דאמרינן דמסתמא מתפיס לה צררי ולפ"ז ע"כ דאפ"ה ס"ל לרב דפוסקין דאע"ג דחיישינן לצררי אף לרב שהוא דבר המצוי אפ"ה אין מעכבין מלפסוק לה מזונות משום הך חששא כיון דא"א בענין אחר שהרי אם לא התפיס צררי תמות ברעב או תחזור על הפתחים ודטבא ליה עבדין ליה ליתן לה עד שיבא ויטעון ואיהו דאפסיד אנפשיה שלא התפיסה בעדים ולכאורה נ"ל שכן הוא ג"כ כוונת הריטב"א ז"ל בחידושיו שכתב דר' זביד ור' פפא לא פליגי דתרתי טעמי אית להו להדדי וקשיא לי טובא בגווה דמהיכא תיתי כיון דלרב לא חייש לא לצררי ולא לשמא א"ל צאי מעשה ידיך וא"כ למה נאמר דשמואל פליג אדרב בתרתי וחייש לכולהו אע"כ דהריטב"א ז"ל סובר דרב נמי אית ליה הנך תרתי כיון דמשמע הנך תרתי ברייתא דאם טען טענתו טענה א"כ ע"כ דבר הרגיל הוא אלא דאפ"ה ס"ל לרב פוסקין לכתחלה דלא סגי בלאו הכי כדפרישית וא"כ הכי נמי משמע להו להתוספות בשיטת רש"י ז"ל אבל לדידהו לא ס"ל כמו שאבאר בסמוך ודוק היטב:

בא"ד ונראה לרבי דנאמן להשביעה כו' דאל"כ לא תמצא מי שילוה לה כו' עד סוף הדבור. ולכאורה משמע דמשום הך הוכחה לחוד הוכרח רבי לכנוס לכל אלו הדחוקים לפרש לשון נאמן להשביעה שהוא דוחק גדול ולומר ג"כ דלא קאי אלא אמילתא דחנן לחוד ועוד דלפירוש זה עיקר חסר דהו"ל למיתני בהדיא ואם בא ואמר פסקתי תשבע כדקתני רישא ויש לתמוה למה הוצרך לדחוק בכך משום הך קושיא דלא ימצא מי שילוה לה שיירא להפסיד אבל עכשיו שהיא תשבע יסמכו על זה ומה סברא היא זו דאם סוברים שהיא אומרת אמת ומסתמא לא התפיס לה צררי מהיכא תיתי יחושו שהבעל ישבע לשקר ואם יריאים שהבעל יטעון אמת א"כ עכשיו יותר יש להם לירא שאם יבא הבעל ויטעון והיא לא תרצה לישבע לשקר דממ"נ אי מאן דחשיד אממונא חשיד אשבועתא א"כ בתחלה אין יראין כלל שהיא אומרת שקר ואי חשודה אממונא ולא אשבועתא אכתי לא תתרצה לישבע שקר ובלא"ה אשכחן בכמה דוכתי במלוה ע"פ שאין נמנעין להלוות ולירא שמא יטעון פרעתי וישבע שקר. לכך נראה בעיני דלאו משום הך קושיא לחוד מפרש רבי בהכי אלא דבלא"ה מעיקר הדין לא משמע להו לפרש כפרש"י מה"ט דפרישית דכיון דקי"ל כרב דאמר פוסקין משמע דלא חיישינן לצררי כ"כ א"כ מהיכא תיתי נאמר שאם בא וטען יהא נאמן להוציא ולא משמע להו הך סברא שכתבתי בסמוך בשיטת רש"י ולרווחא דמילתא הביא רבי ג"כ סברא זו דאי לאו הכי יראים להלוות כן נ"ל וצ"ע:

בד"ה ואם בא וא"ל צאי מע"י במזונותיך רשאי כלומר כו' עד סוף הדיבור. כוונתן דא"א לפרש דבא וטען שכבר א"ל צאי מעשה ידיך קודם שהלך וקיבלה עליה ופטרתו דלישנא דברייתא דקתני רשאי לא משמע הכי לכך הוכרחו לפרש שמודה שלא פטרתו ואפ"ה מהני טענתו לגבי המלוה שאם לא הלוה לה הוי חיישא לזילותא דבי דינא ולזלזל למכור מנכסי בעלה והיתה מצמצמת משא"כ לאחר שכבר פסקו לה הב"ד ולא חיישא לזילותא דבעל ודב"ד ואזלא לה טענת הבעל ובכה"ג הוא דדייקינן לקמן טעמא דמיאנה והיינו לאחר שפסקו לה בב"ד וכמו שאבאר בזה לקמן ושם אבאר ג"כ במה שכתב מהרש"א ז"ל כאן דרש"י ז"ל מפרש לקמן בע"א ועי' בזה בלשון הרא"ש ז"ל לקמן בסוגיא הסמוכה שמפרש הא דקתני ואם בא ואמר צאי דאיירי במספקת לדברים גדולים ולא לדברים קטנים וכתב עוד פירוש אחר בשם הרמב"ם ז"ל ע"ש:

דף קז עמוד ב

תוספות בד"ה עמד בדין וברח בפ' החולץ פירש"י דוקא ברח כו' משמע לפי דבריו דקנס הוא ותימה א"כ מאי פריך עכ"ל. בספרים שלפנינו מצאנו בפרש"י בפ' החולץ להיפך דלא כתב רש"י דוקא ברח אבל חלה לא אלא דבמה שמפרש רש"י שם דקנסינן ליה משמע להו דוקא ברח אבל חלה לא אלא דא"א לפרש כן בכוונת התוספות דהא לגירסא זו שפיר מצינן לפרש שיטת רש"י כמו שיטת רבינו חננאל ז"ל דמסקו התוספות כאן דבחלה נמי קנסינן ליה כיון שלא רצה ליכנוס מיד וא"כ מה הקשו התוספות עוד בתר הכי וא"ת לפרש"י דמפרש דוקא ברח אבל חלה לא אע"כ שגירסת התוספות בפירוש רש"י בפ' החולץ מצאו כתוב להדיא זה הלשון ממש דוקא ברח כו' אלא דאף לפ"ז לא ידענא מאי קשיא להו דלמא הא דכתב רש"י שם בפ' החולץ דוקא ברח משום דקנסינן ליה היינו דסמיך אמסקנא דהכא דמסקינן אי משום מעשה ידיה הא לא משעבד לה והיינו ע"כ משום דניזונת משום קנס דאי מדינא הוי משועבד למעשה ידיה כמו שהקשו התוספות בסמוך משא"כ המקשה דהכא דע"כ נראה מבואר דקס"ד דמשעבדא ליה למעשה ידיה דאל"כ לא הוי מקשה מידי כדמשנינן וא"כ ע"כ הוי סבר דה"ה לחלה וצ"ע:

בא"ד ומיהו קשה כו' אמאי אמרינן בסמוך דלא משעבדא ליה למעשה ידיה עכ"ל. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם בזה בהא דפשיטא להו דאי לא הוי טעמא דמזונות משום קנס אלא מדינא כמו בארוסה שהגיע זמנה ולא ניסת הוי משעבדא ליה למעשה ידיה והא ודאי ליתא דהא בהגיע זמנה גופא לא אשכחן דמעשה ידיה לארוס ואדרבא הלכה פסוקה היא דהארוס אינו זוכה בשום דבר עד שתיכנס לחופה ואע"ג דאפשר לומר דשאני יבמה דלא מיחסרא מסירה לחופה אפ"ה הלכה מרווחת היא שהיבם אינו זוכה בשום דבר עד שתיבעל וכן הוא בפוסקים במוסכם שאינו זוכה במעשה ידיה כ"א בג' חדשים הראשונים שניזונית משל בעל ואף בזה לא למדנו אלא מתשובת הרא"ש ז"ל כמו שהובא בב"י אה"ע סי' ק"ס ודקדק ופקפק קצת גם בזה ואף את"ל דכל זה היינו לפי האמת שתירצו התוספות דאף בחלה הוי משום קנס אלא שבכל זה לא הונח לי כיון דלא אישתמיט בתלמודא בשום דוכתא שהיבם זוכה בשום דבר קודם שתיבעל כ"א לענין נדרים אשכחן פלוגתא בהא מילתא ומטעמא דכל הנודרת ובאמת שכבר העירותי בזה באריכות בפ' אע"פ ואין כאן מקומו להאריך כיון דמ"מ יש לתמוה טובא אמאי פשיטא להו האי סברא שיזכה היבם במע"י מחמת מזונות טפי מארוסה שהגיע זמנה ולא נשאת שאינו זוכה אף כשאין לה אב וכן בבוגרת ולדעתי צ"ע גדול ליישב שיטת התוס' בזה ודו"ק:

גמרא ת"ש האשה שהלכה היא ובעלה כו' ומתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה. ופירש רש"י דעד כדי כתובתה יהבינן לה ממה נפשך או משום מזונות או משום כתובתה והא דלא דמי לטענו חיטין והודה בשעורין כתבו התוספות ס"פ הכותב בד"ה מתוך שיכול לומר לא גרשתיך דשאני הכא דאפשר שאם היה בא היה מודה ע"ש:

שם הכי נמי כששמעה בו שמת ומ"ש עד כדי כתובתה. והא דקס"ד שתתפרנס יותר מכדי כתובתה אע"ג שמודית שנתגרשה כתבו התוספות לעיל בשמעתין דאיירי שהעדים מכחישין אותה ואומרים שמת קודם שאומרת שגירשה וכמ"ש מהרש"א ז"ל בכוונתן אלא דלפ"ז אכתי איכא למידק דהא גופא מנ"ל למקשה דאיירי בהכי דהא שפיר הוי מצי לאוקמי שאומרין שמת לאחר הזמן שאומרת שגירשה וכיוצא בזה יש לדקדק ג"כ במה שכתבו התוספות שם דא"א לאוקמי ששמעו בו שמת ע"י קול דא"כ לא הוי מקשה הכא מידי ומ"ש עד כדי כתובתה כו' ולפ"ז אכתי תיקשי אסברת המקשה גופא אמאי לא מוקי לה בקול ואף למה שמפרש בסמוך בל' רש"י דאפשר שאין משיאין אותה ע"י קול ומה"ט אין מגבין אותה כתובתה מ"מ כיון דהתוספות כתבו כן לעיל בשם רבי ואיהו גופא מפרש דטעמא דשמואל בששמעו בו שמת לא תליא בכתובתה אלא משום דליכא הוכחה ששלח לה צררי וא"כ שפיר הוי מצינן לאוקמי בהכי ששמעו ע"י קול ומתפרנסת עד כדי כתובתה ממה נפשך אם האמת שגירשה נוטלת בכתובתה ואם לא גירשה נוטלת במזונותיה דהא ליכא הוכחה דצררי דאפשר שהקול אמת אלא דמשמע לתלמודא דהא דגירשני בעלי מתפרנסת היינו דמתפרנסת מיד שאומרת שנתגרשה וא"כ איירי ע"כ שאומרין שמת קודם שאומרת שגירשה ואמת דלעיל קאי דהיינו שמת בודאי בענין שמשיאין אותה ומגבין כתובתה ע"י כך וסבר רבי בפשיטות דאין משיאין ע"י קול כדפרישית לעיל וא"כ היינו בעדים ולפ"ז נראה דמה שמצאנו בכל הגמרא שלפנינו ובפירוש רש"י כאן ה"נ כששמעה בו שמת טעות נפל בספרים אלא דגרסינן ששמעו בו שמת ועיין בסמוך:

רש"י בד"ה איהי היא דאפסדה אנפשה כו' וכ"ת תגבה כתובתה יחד אין ה"נ כו' עד סוף הדיבור. ועיין במהרש"א דע"כ לשיטת רש"י ז"ל האי שמעו בו שמת היינו ע"י קול ולפ"ז ע"כ ס"ל לרש"י דמשיאין ע"י קול וגובית כתובתה דאלת"ה בפשיטות הו"מ לפרש דהא דאין גובית כתובתה יחד היינו דמשום דאין משיאין אותה ומש"ה כ"ש דלא גביא כתובתה דמהיכי תיתי כדפרישית לעיל אלא דנראה דוחק לפרש כן בשיטת רש"י כיון שכמעט כל הפוסקים כתבו דאין משיאין ע"י קול ולענ"ד נראה יותר לפרש בשיטת רש"י דשמעו בו שמת היינו ע"י ע"א דלבתר דמוקי ר"פ ברייתא לעיל בשמעו בו בע"א שפיר שייך לפרש כאן לשון ה"נ בששמעה בו בע"א והשתא לפ"ז בין אם נפרש ע"י ע"א או ע"י קול שפיר שייך נמי לשון גירסת הספרים בגמרא שלנו כששמעה בו שמת וסיפא ארישא קאי שהיא אמרה שמת בעלה ע"י ששמעה כן בע"א או בקול אלא שאומרת שנתגרשה קודם לכן כנ"ל ועדיין יש לי לדקדק כיון שאומרת שגרשה בעלה ולא מהימנינן לה א"כ אין להאמין ג"כ שמת בע"א או בקול דהא ביבמות דף קט"ז ע"ב מיבעיא לן בגמ' בע"א בקטטה אי מהימן ומפרשינן התם דקטטה היינו שאמרה גרשתני אלא דיש לחלק ואין להאריך כאן בזה מיהו השתא דאתינן להכי דלפרש"י שמעו בו שמת היינו בע"א או בקול יש לי לומר דבחנם נדחק רש"י לפרש בהא דלא גביא כתובתה יחד מהאי טעמא דמסיק אלא דבפשיטות מצינן לפרש אליבא דהלכתא דע"פ ע"א או בקול אינה גובית אלא עיקר כתובה דמספר כתובתה נלמד לכשתנשאי לאחר תיטלי משא"כ תוספת כתובה דלאו מספר כתובה נלמד אין יכולה לגבות אלא ע"פ שני עדים ככל דיני ממונות וכן הוא להדיא בש"ע אה"ע סימן י"ז בשם גדולי הפוסקים ולא מצינו שום חולק נמצא דלפ"ז טוב לה יותר להיות מתפרנסת והולכת עד כדי כל כתובתה דהיינו בין עיקר ובין התוספת כן הוא באמת ע"פ הדין דממה נפשך אם נתגרשה כמו שאומרת יש לה עיקר ותוספת ואם לא נתגרשה נוטלת בתורת מזונות כיון דשריא לאינסובי כדמסיק ר' פפא לעיל ועוד נראה לי לפרש בדרך אחר אליבא דכל הפירושים דמה שאינה גובית כתובתה יחד היינו משום דא"כ היתה צריכה לישבע מש"ה ניחא לה טפי ליטול בתורת מזונות דאינה צריכה לישבע דקי"ל כחנן דתשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ומכ"ש לפי שיטת החולקים על הרמב"ם ז"ל דבאלמנה כ"ע מודו דאין צריכה שבועה למזונות כמו שהארכתי לעיל כן נ"ל ודוק היטב:

גמרא ת"ש כיצד אמרו ממאנת כו' טעמא דמיאנה הא לא מיאנה יהבינן לה. ולכאורה יש לתמוה דמאי קושייא הא ודאי דיהבינן לה אם הוא מודה שלא התפיסה צררי ולא א"ל צאי מעשה ידיך וקיבלה ע"ש מיהו לפירוש התוספות לעיל דלעולם לא מחייב בלוותה ואכלה אלא כשפסקו לה ב"ד דאל"כ יאמר הבעל גם עכשיו צאי מעשה ידיך שאם לא היו מלווין לה היתה מצמצמת א"כ דייק הכא שפיר דמסתמא הא דקתני בממאנת לוותה ואכלה היינו שפסקו לה הב"ד וא"כ תיקשי לשמואל דאמר אין פוסקין משא"כ לסברת הרא"ש ז"ל שהבאתי לעיל ולשיטת מהרש"א ז"ל שכתב לעיל דיש לרש"י ז"ל שיטה אחרת דלא כדברי התוספות א"כ קשה מנ"ל למידק הא לאו הכי יהבינן לה והיינו שהב"ד פוסקין לה דלמא בלוותה מעצמה איירי ובהכי הוא דדייקינן דבלא מיאנה חייב לשלם כפירש"י בסמוך במתניתין וצ"ע בסמוך:

משנה מי שהלך למ"ה ועמד א' ופרנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו ופרש"י דוקא עמד ופרנס אבל אם הלוה את האשה ע"מ שתשלם לו תובעה והיא תובעת הבעל ומשלם כדאמר לעיל הממאנת ולוותה כו'. ולכאורה אין ראיה זו מוכרחת דהאיכא לאוקמי האי דלעיל כבני כ"ג אלא דבלא"ה לא ידענא מאי הוצרך רש"י להביא ראיה על זה דודאי מילתא דפשיטא היא דהא בכולה שמעתין ובפ' אין בין המודר משמע דטעמא דפטרי בני כ"ג היינו משום דהו"ל כמבריח ארי מנכסי חבירו שפרע חובו של חבירו שלא מדעתו וא"כ היכא דהלוה לה מעיקרא ע"מ שתשלם דלא שייך האי טעמא מהיכא תיתי לפטרה ואין לפרש נמי כוונת רש"י לאפוקי מסברת התוספות דאין הבעל חייב לשלם אא"כ פסקו לה הב"ד וכמו שכתב מהרש"א ז"ל כאן להדיא דרש"י לא ס"ל בזה כשיטת התוספות דלעיל ולענ"ד לא יתכן לומר כן דא"כ מאי מייתי רש"י ז"ל ראייה מהך דממאנת דדייקינן מיניה לעיל דאדרבא לכאורה הך סוגיא דממאנת מסייע טפי לשיטת התוספות כדפרישית בסמוך ולפי שיטה זו באמת מתניתין דהכא נמי איירי ע"כ שפסקו לה ב"ד והנראה בזה דעיקר דברי רש"י ז"ל וראייתו היינו לאפוקי מסברת הרשב"א ז"ל שהביא הר"ן ז"ל בשמעתין דהרשב"א מפרש להיפוך דוקא כשהלוה לאשה ע"מ שיפרע הבעל איירי ואפ"ה מדמה לה למבריח ארי ע"ש לכן הוצרך רש"י לפרש דליתא:

דף קח עמוד א

תוספות בד"ה חנן אומר כו' כדמסיק בנדרים באין בין המודר וא"ת והא אמרינן בהשוכר כו' ולפי מה שפירש ר"ת כו' לא קשיא מידי עכ"ל. ונראה בהמשך לשונם משום דבלאו סוגיא דנדרים לא הוי קשיא להו סוגיא דפ' הכונס דמייתי התוס' בסמוך דאמרינן התם מבריח ארי מנכסי חבירו פטור אסוגיא דפ' השוכר ודפ' אלו מציאות משום דמצינן למימר דהא דאמרינן בפ' הכונס דמבריח ארי פטור היינו מבריח ארי ממש דפשיטא בכל דוכתי מעשים בכל יום דפטור ליתן כפי מה שנתן דהיינו כל דמי השדה אבל אין ה"נ דנוטל מיהא דמי שכר טרחא כההיא דפ' השוכר ודפ' אלו מציאות אבל מההיא דהכא דפורע חובו אינו נוטל דמי הפסידו וקרינן ליה בנדרים בפ' אין בין המודר מבריח ארי וע"כ היינו משום דמבריח ארי ממש אינו נוטל אפילו דמי הפסידו ושכר טורחו מש"ה מקשו שפיר מההיא דהשוכר ודפ' אלו מציאות ועל זה כתבו שפיר דלפירוש ר"ת דפורע חובו דפטור היינו דוקא במפרנס אשתו ולפ"ז הדרינן לסברא דמעיקרא דהא דאמרינן בהכונס דמבריח ארי ממש פטור היינו דאינו נותן מה שנהנה כמו בנפלה לגינה ונחבסה אבל דמי טורחו דהוי כמו פסידא לעולם דנוטל כן נ"ל ברור בכוונת התוספות והוצרכתי לכל זה לפי שראיתי בחידושי הר"י מטראני ז"ל שהקשה דלפירוש ר"ת נמי אכתי קשה מההיא דפ' הכונס דמקשה התם אנפלה לגינה ונחבסה ואימא ה"נ דפטור כמו מבריח ארי ולפיר"ת לא הוי מקשה מידי דהא דמבריח ארי פטור היינו במפרנס אשת חבירו דוקא משום שהיה אפשר לה לצמצם משא"כ בנפלה לגינה דלא שייך האי טעמא אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דהתם מקשה הש"ס שפיר ממבריח ארי ממש דמעשים בכל יום דפטור מיהא מליתן כפי מה שנהנה וזה ברור ודו"ק והא דקשיא להו להתוס' מההיא דפ' השוכר את הפועלים ומפ' אלו מציאות ולא ניחא לאוקמינהו כבני כהנים גדולים דמשמע בשמעתין ובפ' אין בין המודר דס"ל דמבריח ארי חייב ליתן כמו שנהנה כיון דאית ליה פסידא אלא דמ"מ הא לית הלכתא כבני כ"ג אלא כחנן ופשיטא להו להתוספות דהנך סוגיות דפ' השוכר ודפ' אלו מציאות הלכות פסוקות הן ומעשים בכל יום דיינינן הכי כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ואמר רבי כי מן הדין היה פטור כו' אלא תקנת חכמים היא כו' כדי שיעסוק להבריח את הארי כו' עכ"ל. והא דאמרינן בפ' אין בין המודר דפורע חובו של חבירו הו"ל כמבריח ארי דפטור הכי מפרשינן לה כיון דמבריח ארי פטור מדין תורה ולא מחייב אלא מתקנת חכמים ממילא פטור בפורע חובו כיון דלא שייך הך תקנה אבל אי הוה מבריח ארי חייב מדין תורה ליטול דמי הפסידו הוי חייב נמי פורע חובו של חבירו ובזה א"ש נמי לשון התוס' שכתבו כדמשמע הכא כן נ"ל ובעיקר דבריהם שכתבו דאינו נוטל אלא מתקנת חכמים היה נ"ל לכאורה דלא קאי אלא על מה שהוציא המבריח ארי לשכור פועלים לקדם ברועים ובמקלות כי ההיא דפ' השוכר וכן במה שנוטל שכר בטלה מרובה יותר משאר פועלים ע"י שהוא עוסק תמיד במלאכה שנוטל שכר מרובה כמו שפירש רש"י בההיא דפ' אלו מציאות דמזה היה עיקר קושיית התוספות משא"כ במה שנוטל המבריח ארי ומשיב אבידה שכר טורחו ממש כפחות שבפועלים נראה דלכ"ע יש לו אותו שכר מדאורייתא כדילפינן מקרא דאפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם וכדאמרינן נמי לעיל דבכה"ג שרי למישקל אגרא בכל המצות ובזה נתיישבה כל הסוגיא לנכון אלא דלפ"ז לא ידענא מאי קשיא להו בתוספות בסוף הדבור מההיא דשטף נהר חמורו דנוטל מיהא שכרו אע"ג דהוי בפניו ולא שייך תקנת חכמים ולמאי דפרישית לא קשה מידי דנהי דבפניו לא שייך תקנת חכמים היינו ליטול דמי הפסידו שהפסיד החמור שלו ומה"ט גופא נמי אין נוטל שכר בטלה מרובה כפי אותה המלאכה דבטל מינה דכיון דבפניו הוי הו"ל לאתנויי אבל הא דקתני אינו נוטל אלא שכרו שפיר מצינן לפרש דאינו נוטל אלא שכר טירחו ממש דבזה לא שני לן בין בפניו או שלא בפניו כיון דנוטל מן התורה ואין צורך להתנות והא דאמרינן נמי בהכונס לשינויא קמא דמדעתו אע"ג דאית ליה פסידא אינו נוטל היינו נמי מה שמפסיד לשכור פועלים לקדם ברועים ובמקלות וכן במה שמפסיד שבטל ממלאכתו שיש לו שכר מרובה אבל שכר מועט כשאר פועלים ודאי נוטל מדין תורה ויש ליישב בדוחק דעיקר קושייתם לקמן דמשמע להו דמדעתו אע"ג דאיכא פסידא דמי לגמרי להיכא דליכא פסידא וא"כ אפילו שכר טורחו מפסיד לגמרי ובחנם נדחק מהרש"א ז"ל לקמן לפרש קושייתם לפירוש ר"ת דלר"ת ודאי לא קשה כדפרישית לעיל אלא עיקר קושייתם לקמן לפירוש רבי אלא דלענ"ד לרבי נמי לא קשה כדפרישית דמדעתו לא מיפטר אלא במאי דשייך להתנות משא"כ שכר טורחו גרידא דלא בעי תנאי ודאי חייב ודוק היטב:

בא"ד אבל פורע חובו ועמד א' ופרנס את אשתו למה לנו לעשות תקנה על זה עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דודאי במפרנס אשת חבירו יש להם לעשות תקנה דע"כ לשיטת התוספות איירי שכבר פסקו לה הב"ד מזונות כמ"ש התוספות בד"ה הא מני חנן היא וא"כ הרי כתב רבי גופא בדף הקודם בד"ה ואם בא ואמר פסקתי דחכמים עשו תקנה שתשבע וישלם הבעל דאל"כ לא תמצא מי שילוה לה וא"כ למה כתב רבי כאן דאין לחכמים לעשות תקנה ואי משום דבלא"ה יש תקנה שיפרנס ויתן לה בפירוש דרך הלואה ע"מ שיפרע ממנה כמ"ש רש"י במשנתינו א"כ התם נמי במבריח ארי ובמשיב אבידה למה הוצרכו לתקנה דהא בלא"ה יש תקנה אף מדאורייתא אם מתנה בפני ב"ד כדאיתא במתני' דפ' אלו מציאות וילפינן מקרא דוהתעלמת שאם מלאכה שלו מרובה משל חבירו אינו מחוייב להתעסק וא"כ יכול להתנות כמו שירצה ליטול מיהא כל דמי הפסידו ויש ליישב דמ"מ עשו תקנה שלא יצטרך לבית דין דזימנין דלא שכיח משא"כ במפרנס לעולם יכול ליתן לה בהלוואה בשטר או בעדים כן נ"ל. אלא דלפ"ז קשיא לי איפכא א"כ למה הוצרכו לפרש דמתקנת חכמים הוא דמה"ט גופא מצינן למימר שכן הדין נמי מן התורה דהיכא דמצי להתנות ולא התנה מסתמא לאו אדעתא דהכי נחית אלא דרך מתנה יהיב אבל היכא דלא שייך האי טעמא נוטל דמי הפסידו מדאורייתא וכ"ש דנוטל כל שכר בטלה ממלאכה דבטיל מינה כדמשמע לכאורה להדיא לעיל בפירקין מעובדא דקרנא דבטלה דמוכח דבטיל מינה שרי מדאורייתא בכל המצות וה"ה למשיב אבידה דמאי שנא וכדאמרינן נמי בפ' אלו מציאות דטעינה בשכר ילפינן מקרא והא דפריקה בחנם היינו משום צער בעלי חיים כמו שהארכתי במקומו בפרק אלו מציאות ועיין בחידושינו בפרק הכונס ואין להאריך יותר ודו"ק:

בד"ה ועל העתיד לגבות פירש בקונטרס כו' וקשה לרבי כו' ואי משום מצוה אפילו משנתרמה נמי עכ"ל. וקושייתם בזה אין מובן לי דכיון שכתבו להדיא דמשנתרמה אחריות אהקדש א"כ משמע דאפילו מצוה ליכא ואפי' בהפריש שקלו ואבד פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בירושלמי דלר"ל פטור דכל היכא דאיתא ברשותא דרחמנא איתא ולר' יוחנן חייב והיינו קודם שנתרמה הלשכה דוקא כדמוכח בירושלמי משא"כ לאחר שנתרמה הלשכה רבי יוחנן נמי מודה דלא מחוייב באחריותן כלל דכבר יצא ידי נדרו והשתא כל היכא דאיתא ברשותא דרחמנא איתא כן נ"ל ברור ועיין בחידושי מהר"י מטראני ז"ל שהאריך בזה והניח ג"כ דברי התוספות בקושיא והחזיק פירוש רש"י ז"ל ע"ש:

בד"ה הא מני חנן היא כו' ולא דמי לעושה לו מלאכה דאסור אע"ג דלא מצי תבע מיניה כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל אמאי פשיטא להו דלא מצי תבע מיניה ומאי שנא מיורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות שכתבו לעיל דחייב כו' עכ"ל ע"ש ולא ידענא מאי קשיא ליה דהא מסקו התוספות לעיל דלא מחייב אלא משום דהשבח בעין משא"כ הכא דסתמא קתני דאסור לו לעשות מלאכה משמע דאיירי אפילו במלאכה שאין השבח בעין דלא מצי תבע ליה אפ"ה אסור כן נ"ל:

בא"ד ור"ת מפרש כו' והכי פירושו ה"מ חנן היא כלומר האי פורע חובו מיירי באותו חוב כו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דהא דקאמרינן נמי בפרק אין בין המודר בל' המקשה ופורע חובו אלמא מבריח ארי בעלמא הוא ושרי היינו נמי דמיתוקמא ליה שפיר בהכי במזונות אשתו וזה דוחק דהא אכתי לא אסיק אדעתיה הא דחנן ויש ליישב בדוחק:

בא"ד ועוד דע"כ סוגיא דירושלמי לא אתיא כסוגיא דהכא כו' דשוקל שקלו כו' עכ"ל. ונ"ל בכוונת ר"ת דכולה חדא מילתא היא דמשום דירושלמי קשיא ליה נמי משוקל שקלו דלא ניחא ליה לאוקמי בגבוי ואבוד מש"ה איצטריך נמי לאסוקי דאתיא כחנן דאיירי נמי בשאר חוב ואפילו בב"ח דוחק משא"כ בגמרא דידן דלא קשיא ליה משוקל שקלו אלא מפורע חובו תו לא צריכין למימר דחנן איירי נמי בשאר חוב שאין שום סברא לומר כן וטפי ניחא לאוקמי מתניתין דפורע חובו במפרנס אשת חבירו כן נ"ל ודו"ק:

דף קח עמוד ב

משנה אדמון אומר שבעה מי שמת כו' ובנכסים מועטין הבנות יזונו ופרש"י דנכסים מועטין היינו שאין בהן פרנסת יב"ח לזכרים ונקבות עכ"ל. ואין זה לפי המסקנא בפ' מי שמת דרב הוא דאמר הכי אבל שמואל ור' יוחנן מסקו התם דמרובים היינו כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו ובציר מהכי הוי מועטין אלא דדרכו של רש"י ז"ל לפרש המשנה אף דלא כהילכתא אלא לפי פשט לשון המשנה ופשטא דלישנא ודאי כרב דייקא ובהא שייך שפיר דבנכסים מועטין ודאי הבנים ישאלו על הפתחים דכיון שאין כאן כדי פרנסת הבנים והבנות לי"ב חדש ודאי שקלו בנות לכולהו מהשתא וא"כ הבנים ישאלו על הפתחים מילתא דפסיקא הוא משא"כ לשמואל ור' יוחנן דקי"ל כוותייהו דמועטין היינו בציר מכדי מזונות לאלו ולאלו עד שיבגרו הבנות וא"כ הוי דינא דמוציאין מהם מזון הבנות עד שיבגרו והשאר לבנים וא"כ לא הוי מילתא דפסיקא הא דקתני והבנים ישאלו על הפתחים אלא לאחר שכלה ג"כ המותר מהבנים כמו שמפרש שם הרשב"ם ז"ל בפ' מי שמת ע"ש. ועוד נ"ל דכיון דאמרינן התם בפ' מי שמת דאמר שמואל זו דברי ר"ג בריבי אבל חכמים אומרים כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו ולפ"ז אם נאמר דרבן גמליאל דהתם היינו ר"ג גופא דמשנתינו שאמר רואה אני את דברי אדמון כמו שכתב מהר"י מטראני ז"ל כאן בחידושיו ור"ג ודאי הוי קים ליה טפי מילתא דאדמון דלדידיה לא הוי נכסים מועטין אלא בכה"ג כמו שמפרש רש"י כאן וא"כ עיקר פלוגתא דאדמון וחכמים הוי דוקא בכה"ג והא דמסקינן התם אבל חכמים אומרים מילתא אחריתא היא ולא קאי אפלוגתא דאדמון בר"פ כן נ"ל לפי שיטת מהר"י מטראני ז"ל אלא שאין זה מוכרח דאפשר דר"ג בריבי דהתם היינו ר"ג בר רבי ממש בנו של ר"י הנשיא ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

רש"י בד"ה הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים תקנת חכמים היא עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דהא רישא דמתניתין דקתני הבנים ירשו והבנות יזונו נמי אינו אלא מתקנת חכמים ותנאי ב"ד מה שהבנות ניזונות לאחר מיתה טפי מבחיי אביהם כמבואר לעיל פ' נערה בפשיטות ואפשר דרש"י אכולה מתניתין כתב הכי אלא דיותר נראה דתנאי ב"ד לחוד ותקנת חכמים לחוד משום דקשיא ליה לרש"י ז"ל בסיפא דמתניתין מ"ט דרבנן דנהי דתנאי ב"ד לדידהו הוי דוקא אבנן נוקבן לחוד כי היכא דלא ליתזלן לחזור על הפתחים דזילא בהן טפי מבנים מ"מ מעיקר הדין אינו אלא שיזונו מידי יום ביומו או שבת בשבתו דהנכסים מיהא בחזקת הבנים קאי ומזון הבנות אינו אלא חוב ודי שיפרעו בזמנו כדאשכחן במזון האלמנה שאין מוציאין מהן כלל המזונות שלהן לאחר מיתת הבעל אף בנכסים מועטין אלא שניזונות עם הבנים כמ"ש התוס' להדיא בר"פ מי שמת בד"ה מי אמרינן ע"ש לכך הוצרך רש"י לפרש דהא מילתא דמוציאין מזון הבנות לאלתר ודוחין הבנים לגמרי אף קודם זמן המזונות דמכאן ולהבא היינו מתקנת חכמים דמתנאי ב"ד גופא אכתי אין זה עיקר הדין ואפשר דאהא מילתא גופא מתמה אדמון במה שהבנים ישאלו על הפתחים קודם הזמן דכל יומא ויומא הוא דמטא זמן הבנות והיינו כדמסקינן וכי בשביל שאני יורש בנכסין מרובין הפסדתי בנכסים מועטין והיינו לענין דאכתי הנכסים ברשותייהו קיימו ומזון הבנות אינו אלא חוב להפרע דבר יום ביומו ומש"ה אין מוציאין מהם הנכסים לאלתר כן נראה לי נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה אדמון אומר כו' אע"ג דאמר לקמן כו' מ"מ אומר ר"ת דלית הילכתא כוותיה כו' ועוד דלעיל פ' הנושא אמרינן יתומים שקדמו ומכרו כו' עכ"ל. לכאורה מהך דפ' הנושא אין ראיה כ"כ דשפיר מצינן לאוקמי אף לאדמון שהבנים ניזונין עם הבנות ואפ"ה אם קדמו ומכרו מה שמכרו מכרו ואין להבנות כלום ולא מיבעיא בנכסים מרובין דיש להבנות לזון ממקום אחר אלא אף בנכסים מועטין דהבנות יצטרכו להחזיר על הפתחים אפ"ה מה שמכרו מכרו אלא דעיקר ראיית ר"ת מההיא דפ' נערה דאיירי בה ר' אסי משמיה דר"י וע"ז כתב שפיר דההיא דהנושא דאמר נמי ר' יוסי משמיה דר' יוחנן נמי בחדא מילתא שייכי כן נ"ל בכוונת התוס' אבל הרשב"ם ז"ל בר"פ מי שמת כתב להדיא דהלכה כאדמון וכתב שם המרדכי שכן פסקו הראב"ן והראבי"ה ז"ל ונ"ל דטעמייהו דר' יוחנן לטעמיה דבלא"ה לית ליה האי כללא דכייל חזקיה לקמן דהלכה כאדמון כדמשמע לכאורה מסוגיא דבסמוך בתבעו כדי שמן והודה בקנקנים כמו שאבאר וא"כ כ"ש בהאי דר"פ מי שמת דלר"י אין הלכה כאדמון דהא ר"י ס"ל הלכה כסתם משנה ומחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם בחדא מסכתא וא"כ הא תנינן התם באידך מתניתין הניח בנים ובנות וטומטום הבנות דוחין אותו אצל הזכרים והיינו דלא כאדמון אבל הרשב"ם ז"ל וסייעתו פסקו כחזקיה דלקמן דהלכה כאדמון דחזקיה רבו דר' יוחנן הוי ועוד דמהאי פיסקא פריך תלמודא לקמן כן נ"ל ליישב שיטת הרשב"ם ז"ל וסייעתו ודו"ק:

(קונטרס אחרון): ע"ב תוספות בד"ה אדמון אומר וכי בשביל שאני זכר הפסדתי כו' ואע"ג דאמר לקמן כ"מ שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו מ"מ אומר ר"ת דלית הלכתא כוותיה והביא ראיות על זה ע"ש והרשב"ם חולק ופסק בס"פ מי שמת כאדמון וכתב המרדכי ז"ל שהראב"ן והראבי"ה פסקו נמי כאדמון וכתבתי ליישב הסוגיא לשיטתם דלא תקשי להו מהראיות דר"ת ז"ל עיין בפנים:

בא"ד ואומר ר"ת דה"ט דאדמון לאו לאיפלוגי כו' ור"ג נמי כו' אלא משום שיש ודאי לתמוה עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהין בזה דכיון שיש בודאי לתמוה אמאי לא פליג ובתחילה היה נ"ל לפרש דאדמון ור"ג לא קאמרי אלא דאם לדין ודאי יש תשובה אע"כ דתקנת חכמים היא כדפרישית בל' רש"י ולפ"ז איכא למימר דהא דקי"ל יתומים שקדמו ומכרו מה שמכרו מכרו ואמרי' נמי בפ' מי שמת דמועטין ונתרבו זכו בהן היורשין היינו דוקא לבתר דקאמר אדמון ור"ג דמדינא ודאי אף מעיקר התקנה הבן והבת שוין משום דוכי בשביל שאני זכר הפסדתי וכדפרישית דבנכסים מועטין נמי יורשין נינהו ונכסים בחזקת היורשין קיימי אלא דמתקנת חכמים שהבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים א"כ הבו דלא לוסיף עלה שאם קדמו ומכרו מכרו וכן לענין מועטין ונתרבו דלעולם לא יצאו הנכסים מחזקת היורשים ואם מכרו הו"ל נכסים משועבדים ואין גובין למזון הבנות ממשועבדים וכיוצא בזה כתב מהר"י מטראני ז"ל בחידושיו אלא דאכתי לשון התוספות לא משמע כן לכך צריך לפרש בדבריהם דאע"ג דמדינא ס"ל לאדמון ולר"ג לאפלוגי אעיקר התקנה מ"מ כיון דתקנה קדומה היא ותנאי ב"ד אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין ועוד דמאחר שנתפשטה התקנה כל הנושא אשה על תנאי זה סומך וכל מעב"ד כמאן דכתיבי דמי וכאילו התנה בפירוש וכל תנאי שבממון קיים ואדמון ור"ג גופא נמי מודו דמעתה כן הוא עיקר הדין כן נ"ל בכוונת התוס' ודו"ק:

משנה הטוען את חבירו כו' אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון. ואע"ג דלמאי דמסקינן דטעמא דאדמון משום דיש בלשון הזה לשון קנקנים א"כ לא שייך הא מילתא אליבא דר"ג דלדידיה אפי' אין בלשון הזה לשון קנקנים אפ"ה חייב שבועה דהא ס"ל טענו חטין והודה לו בשעורין נמי חייב כדמייתו התוספות בסמוך אלא דאפ"ה קאמר שפיר דרואה אני את דברי אדמון נמי בהא דיש בלשון הזה לשון קנקנים דנ"מ למילתא אחרינא לענין מקח וממכר וכן במי שהודה לחבירו בעשרה כדי שמן שמחוייב ליתן לו ג"כ הקנקנים וכן נראה מלשון התוס' בפ' שבועת הדיינים ע"ש וכן כתב בהגה"ת אשר"י דשמעתין:

תוספות בד"ה ש"מ מדרבנן כו' תימא מאי פריך לר' נחמן כו' אדרבא אית לן למימר כאדמון דהלכתא כוותיה כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא להו דהא מסקינן לקמן דהלכה כאדמון היינו משום דאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון וא"כ ע"כ ר"נ לא ס"ל כאדמון וכר"ג דאמר רואה אני דהא לר"ג נמי חייב בטענו חטין והודה בשעורין ור"נ ס"ל דפטור ועוד דסתמא קאמר ר"ג דאדמון גופא נמי הכי ס"ל דלמאי דלא ס"ד השתא פלוגתא דיש בלשון הזה לשון קנקנים וא"כ ע"כ הא דקאמר רואה אני היינו לענין עיקר הדין דחטין ושעורין וס"ל דאין לחלק כלל בין היכא דתבע תרוייהו או חד מינייהו והא דקתני בכה"ג היינו להודיעך כח דרבנן דאף בדתבע תרוייהו פטרי ובלא"ה נמי אשכחן בכמה דוכתי דנראה להש"ס דוחק לומר דג' מחלוקות בדבר כ"ש הכא דאמר ר"ג רואה אני דמשמע דלגמרי ס"ל כמותו ועוד דלכאורה לא שייך הכא לומר כלל דר"נ ס"ל כר"ג בחדא ופליג עליה בחדא דהא בפ"ק דמציעא דף ה' מסיק הש"ס בפלוגתא דר"ג וחכמים דבדרשא דקרא פליגי דחכמים דרשי כי הוא זה דבעינן שיודה ממין הטענה ור"ג דריש כי הוא זה לדרשא אחרינא למעוטי העדאת עדים כאבוה דרב אפוטריקי ע"ש וא"כ כיון דחכמים דמתניתין דהכא משמע להו דתבעו חטין ושעורין והודה באחד מהן נמי שייך למעוטי דכי הוא זה א"כ מקשה שפיר דר"נ כמאן ס"ל אי ס"ל כחכמים אמאי חייב ואי ס"ל כאדמון ור"ג דלא דרשי כי הוא זה למין הטענה אלא לדרשה אחריתא א"כ בטענו חטין והודה בשעורים נמי ליפטר ולכאורה היה נ"ל ליישב דהתוס' דהכא משמע להו דמאן דמחייב שבועה בטענו שניהם ופוטר בטענו חיטין והודה בשעורים לאו מקרא דכי הוא זה פטר ליה משבועה אלא מסברא דהא קי"ל בטענו חיטין והודה בשעורין כרבה בר נתן דאמר ס"פ המניח דפטור אף מדמי שעורין וא"כ תו לא מיקרי מודה במקצת אלא דלענ"ד א"א לומר כן דא"כ לפי האמת נמי תיקשי הלכתא אהלכתא דהא קי"ל בפ"ק דמציעא כר' חייא קמייתא דלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים דלא כאבוה דר' אפוטריקי וקי"ל נמי כרב נחמן בדיני דטענו חיטין ושעורין והודה באחד מהן חייב ובטענו חיטין והודה בשעורין פטור בין מממון ובין משבועה וא"כ האי קרא דכי הוא זה במאי מוקמינן לה אי ס"ד דטענו חיטין והודה בשעורין לא צריכא קרא לפטור משבועה אלא מסברא אע"כ דמסברא לא ידעינן לה אלא מקרא דכי הוא זה וכמ"ש התוס' להדיא שם בפ"ק דמציעא וכמ"ש שם בחידושינו וא"כ לא מקשי התוס' הכא מידי וצ"ע ליישב ע"ש:

מיהו לר' יוחנן בפ' שבועת הדיינין ע"כ ס"ל דג' מחלוקות בדבר וס"ל דמאן דמחייב בטענו שניהן לית ליה דרשא דכי הוא זה ואפ"ה פוטר בטענו חיטין והודה בשעורין מסברא כיון דפטור אף מדמי שעורין וכי הוא זה מוקי לה כדאבוה דר' אפוטריקי ובע"כ מוקי לה רבי יוחנן הכי מברייתא דשור ושה דמוקי לה כאדמון וס"ל דאין הלכה כאדמון בהא כמו שאבאר בסמוך לכל א' מהפירושים ועיין בס"פ המניח בל' התוס' ובחידושינו ודוק היטב:

גמרא לימא תהוי תיובתא דר' חייא בר אבא כו' ומסקינן דלרחב"א אמר רבי יוחנן נמי פליגי ביש בלהזל"ק וע"י גלגול. והקשו בתוס' פ' שבועת הדיינים דהתם מסיק רחב"א גופא דתלמוד ערוך הוא בפיו של ר' יוחנן דאדמון ורבנן פליגי בטענו חיטין ושעורין והודה בא' מהם ור' יוחנן כרבנן והאריכו שם בתוספות לתרץ דלר' יוחנן אדמון וחכמים ע"כ בתרתי פליגי ע"ש והר"ן ז"ל כתב בשמעתין דסוגיא דהכא וסוגיא דשבועת הדיינין הן מסוגיות ההפוכות דאשכחן בגמרא וכ"כ בחידושי הריטב"א ז"ל אמנם גם בזה לא ידענא למה הוצרכו לכך דהא אשכחן כה"ג טובא בתלמוד דלא ניחא לאוקמי מימרא דאמורא במה שמפורש במשנה או בברייתא דפליגי בה תנאי אפילו היכא דקאמר לימא מסייע ליה משום דא"כ הו"ל למימר בהדיא הלכה כהאי תנא ודחי הש"ס דמשום הא לא איריא וא"כ אע"ג דמסקינן התם דתלמוד ערוך הוא בפיו של ר' יוחנן דפלוגתא דאדמון ורבנן בחיטין ושעורין והודה בא' מהם אכתי אי לא אשכחן לפרש פלוגתייהו אלא בענין זה הו"ל לר' יוחנן למימר הלכה כחכמים ומש"ה דחי הש"ס דלא פסיקא ליה למימר הלכה כחכמים דאיכא למימר דלא פליגי אלא ביש בלהזל"ק אלא לבתר דאותביה ר' אבא בר ממל לרחב"א בפ' שבועת הדיינים מברייתא דטענו בשור ושה אלמא דאיכא שום תנא דמחייב בטענו שניהם ופוטר בטענו חיטין והודה שעורים מש"ה גופא ניחא ליה לר' יוחנן לאוקמי פלוגתא דאדמון וחכמים בהכי ועי"ל דהא דקאמר הכא לימא תיהוי תיובתא היינו דאדר' אבא בר ממל גופא קשיא להו אדאותביה לרחב"א בפ' שבועת הדיינין מברייתא אמאי לא אותביה ממתני' דהכא ואי משמע ליה דמתני' דהכא דאדמון ורבנן בהא פליגי א"כ מברייתא נמי לא קשה מידי דאיכא לאוקמי כאדמון ודחי הש"ס הכא דממתניתין לא פסיקא ליה לר"א בר ממל לאקשויי דאיכא לאוקמי במילתא אחריתי אבל לקושטא דמילתא תלמוד ערוך הוא בפיו של ר' יוחנן דאדמון וחכמים בפלוגתא דחיטין ושעורין פליגי מיהו התוס' בפ' שבועת הדיינין שלא רצו לפרש כן היינו משום דבלא"ה לא ניחא להו לומר דסוגיא דפ' שבועת הדיינין סובר דר"י ס"ל כאדמון דפשיטא להו להתוס' דלכ"ע אית להו האי כללא דלקמן דכל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו כמ"ש התוספות במשנה הקודמת בשמעתין בד"ה אדמון אומר ועוד דקשיא להו לישנא דר"ג גופא דקאמר רואה אני את דברי אדמון ותיפוק ליה דלר"ג אפילו בטענו חיטין והודה בשעורין חייב לכך הוצרכו לפרש בפרק שבועת הדיינין דאדמון וחכמים לר' יוחנן בתרתי פליגי וכי קאמר ר"ג רואה אני את ד"א אחדא קאי דיש בלהזל"ק ובהא מסקינן לקמן דהלכה כאדמון אף לר' יוחנן משא"כ להר"ן והריטב"א ז"ל דסוגיא דשבועות באמת ס"ל לר' יוחנן דפליגי בחדא וס"ל לר' יוחנן הלכה כחכמים ולית ליה האי כללא דלקמן וכדפרישית נמי לעיל בשיטת הרשב"ם ז"ל בנכסים מועטין אליבא דר' יוחנן וא"כ נמי דלהר"ן והריטב"א ז"ל ע"כ דסוגיא דשבועות מפרשו להא דקאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון היינו כאדמון ועדיפי מאדמון דאפילו בטענו חיטין והודה בשעורין חייב א"כ לפ"ז לא הוו צריכי הר"ן והריטב"א לידחק דסוגיות הפוכות הן דשפיר איכא לפרש כדפרישית ודוק היטב:

משנה הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל כו' ופירש רש"י ב' לשונות בלשון פשט לו את הרגל. ונראה לכאורה דהנך תרי לישני לדינא נמי פליגי דללשון ראשון של רש"י אפילו אם יש לו לאב ליתן ואינו רוצה אפילו הכי סבר אדמון אומרין לו כנוס או פטור משא"כ ללשון שני של רש"י דוקא היכא דאין לו לאב סבר אדמון דאומרים לו כנוס או פטור אבל היכא דאית ליה לאב עד שאנו כופין החתן לכנוס או לפטור נכוף לאב ליתן ועיין מה שכתבתי בזה בפרק מציאת האשה במשנה הפוסק מעות לחתנו ומת חתנו דמלשון רש"י שם נראה כלשון השני שפירש כאן ועוד אבאר בזה בשמעתין בסמוך אלא דמלשון הר"ן ז"ל בשמעתין משמע להיפוך דהיכא דיש לו לאב פשוט יותר דאמרינן או כנוס או פטור אף לרבנן כיון שיש לו מקום לגבות וכ"כ הבית שמואל בסי' נ"ג בפשיטות ולענ"ד מל' התוספות נמי משמע כן ויבואר בסמוך:

דף קט עמוד א

בתוספות בד"ה תשב עד שתלבין ראשה כו' מ"מ אין נראה לרבי פירושו כו' דהא דקאמר תשב כו' כשאין לו לאב ליתן כלום או שהבעל אינו רוצה לטרוח כו' ומיהו הא לא משמע לרבי לפרש כשאין לו ליתן מדבעי למימר כופין לאב עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהין בזה דנהי דלמאי דהוה בעי למימר כופין לאב היינו כשיש לו מ"מ למסקנא דכופין לבעל שפיר מפרשינן לה בין כשאין לו לאב או שהבעל אינו רוצה לטרוח ונ"ל דלזה בעצמו כיון רבי שרוצה לומר דאף אם יש לו לאב ואין הבעל רוצה לטרוח אפ"ה שייך פלוגתא דאדמון ורבנן ולאפוקי ממה שכתבתי בסמוך בשיטת הפוסקים דביש לו לאב לכ"ע צריך הבעל לטרוח כיון שיש לו מקום לגבות או לאידך גיסא כמו שכתבתי בשיטת רש"י בפ' מציאת האשה דביש לו לאב אדמון נמי מודה דאין כופין לבעל אלא לאב וכתבתי ג"כ דשני לשונות של רש"י פליגי בהכי ועל זה רוצה רבי לפרש דל"ש יש לו ל"ש אין לו שייך פלוגתא דאדמון ורבנן והשתא מסיק שפיר ומיהו לא משמע לרבי לפרש לשון פשט הרגל דוקא כשאין לו ולפ"ז נאמר דביש לו לאב לא פליגי ומסיק דא"א לומר כן כיון דלמאי דבעי למימר כופין לאב ע"כ דשייך פלוגתייהו ביש לו א"כ למסקנא נמי לא אשכחן דאידחי הך סברא להיפך כן נ"ל בכוונת התוספות ודו"ק:

בד"ה ואפילו בברייתא כו' תימא היכי מצי למיפסק הלכה בתרוייהו כו' והלא סותרין זה את זה כו'. ולכאורה אין זה תימה כ"כ דשפיר מצינן למימר דר"ג ס"ל כאדמון דברייתא בעיקר דינא וה"ה כאדמון דמתניתין בעיקר דינא אבל במאי דקאמר אדמון אילו אני פסקתי לא ס"ל כוותיה כדאשכחן נמי במתניתין דלעיל בכדי שמן וקנקנים דר"ג ס"ל כאדמון ועדיפא מאדמון דר"ג מחייב אפילו בטענו חיטין והודה בשעורין ואדמון פוטר כדפרישית לעיל באריכות אלא דשאני התם דהאי דינא דפוטר אדמון בטענו חיטין והודה בשעורין לא שמעינן ליה להדיא אלא מדיוקא משא"כ הכא דאדמון קאמר בפירוש אילו אני פסקתי לא ניחא להו להתוס' לפרש דהא דקאמר ר"ג רואה את דברי אדמון לא קאי נמי אהא וק"ל:

בד"ה לא שנו אלא עד כו' וקשה מהא דאמר בפ' חזקת כו' ומסיק ראיה בקיום השטר אלמא דע"י חתימת הדיינים כו' עד סוף הדיבור. מיהו בחדושי הרמב"ן ז"ל בפ' חזקת מצאתי שמפרש הא דאמרינן ראיה בקיום השטר בענין אחר דאחר שנתקיים השטר כראוי אין צריך גדול האחים שום ראיה משום דס"ל לר' ששת כרב דעל האחין להביא ראיה וכתב כן ליישב קושית התוספות דהכא וכתב שכן הוא בתשובת רבינו נסים גאון ע"ש קצת באריכות ומסיק שכן עיקר וכן נראה מל' רש"י כאן שהדייני' א"צ לקרות כלל:

דף קט עמוד ב

בתוספות ד"ה א"ל שפיר קאמרת דאר"י אביי לא היה זכור. עיין בל' הרא"ש ז"ל שכתב עוד בדרך אחר דהיכא דאיכא אפוטרופוס אין לדיין לטעון עד שיגמור האפוטרופוס טענותיו תחלה ואי לא טעין האפוטרופוס טוען הדיין אלא דנראה דהתוס' לא רצו לפרש כן דא"כ מאי קאמר אביי מהאי עובדא דמאן דמוקי אפוטרופוס נוקים כי האי דידע להפוכי בזכותא דיתמי ואכתי לא נ"מ מידי דאף אם האפוטרופוס לא יטעון סוף סוף יטעון הדיין משא"כ לפירושם א"ש דמתוך דברי האפוטרופוס נזכר הדיין:

בד"ה אם טען ואמר חזרתי ולקחתי כו' תימא אמאי נאמן כו' וכ"ת דנאמן במיגו כו' עד סוף הדיבור. והרי"ף ז"ל מפרש לסוגייא דהכא בענין שהיתומים היו מוחזקין השתא בהאי שדה ומש"ה הוי אבוהון נאמן כיון שמוחזק ועומד אלא דהתוספות לא רצו לפרש כן משום דמשמע להו דלישנא דערער משמע שלא היה מוחזק בשדה ועוד דא"כ מאי קמל"ן פשיטא דמהימן וכל כי האי מילתא לא הוי אביי צריך לזכור במימרא דר' יוחנן לכך הוכרחו התוס' לפרש בענין אחר דעיקר מימרא דר' יוחנן דאע"ג דלא טענינן ליתמי מזוייף אפ"ה טענינן להו שחזר ולקח במיגו דמזוייף מיהו לולי שאיני כדאי היה נ"ל לקיים שיטת רש"י ז"ל דמהימן לגמרי לטעון חזרתי ולקחתי ומה שהקשו בתוס' דכיון שהודה אמאי מהימן היה נ"ל דהא מילתא דעשאה סימן לאחר לאו הודאה גמורה מיקרי כמ"ש התוס' גופא לקמן בדף הסמוך בד"ה ורבנן חברך חברא אית ליה לענין עשאה סימן לעצמו והיינו משום שיש לו שום טענה להתנצל וא"כ י"ל דהכא נמי לענין עשאה סימן לאחר דנהי דהיכא שאין לו שום טענה איבד זכותו ולא מהימן לומר שלא קרא שטר דהוי כמיגו במקום עדים דודאי אין אדם חותם על השטר אא"כ קרא משא"כ היכא שמודה דבהאי שעתא דעשאו סימן לאחר אמת הוא שהיתה של חבירו המוחזק ע"י שלקחו ממנו בכסף או בשטר אלא שלאח"כ חזרו ולקחו ממנו ולא היה צריך ליקח ממנו שטר מכירה כיון שמעולם היתה בחזקת שלו וא"כ לאחר שהחזיר לו הלה השטר מכירה די בכך דאע"ג דקי"ל המחזיר שטר מכירה או שטר מתנה לא חזרה מתנתו היינו דוקא בענין שהדבר ידוע שהיתה בחזקת שכנגדו משא"כ הכא אדרבא להיפך כיון שאין להמוחזק שום עדי חזקה ולא שום שטר ריעא טענתא טובא דהא עד תלת שנין מיזדהר אינש בשטר ולא שייך לומר שסמך עצמו על זה שעשאו המערער סימן לאחר כיון שאין זה השטר ביד המחזיק אלא ביד איש אחר וא"כ אדרבא טענת המערער עדיפא שהוא לא היה צריך ליזהר בשטרו כיון שאין לשכנגדו ג"כ שום חזקה ולא שטר ולזה יש עדים שהיתה שלו וגזלה ממנו א"כ היה לו ליזהר בשטרו לעולם ועכ"פ עד שלש שנים ועוד דלגבי המערער הוי הא מילתא דעשאו סימן לאחר כמילתא דלא רמיא ואפשר שנשכח ממנו ולכך לא הוצרך עוד לשטר מכירה כשחזר ולקחו וכ"ש. שאם היה לו שטר מכירה לא היה צריך ליזהר בשטרו משום הך טענה דעשאו סימן לאחר כן נ"ל לקיים פירש"י וע"ז מורה לישנא דרש"י שכתב דמאחר שיש לו עדים שהיתה שלו ונגזלה הימנו והיינו כדפרישית ושייך שפיר נמי לישנא דהפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון שלא נסתלק בשום מעשה שטר או קנין מהימן לומר שלא נתקיים אותו המקח שלקח הגזלן מהנגזל אלא שחזר ולקחו הימנו ע"י שהחזיר לו המעות וחזר למקחו כל זה כתבתי בשיטת רש"י אלא לפי שכל הפוסקים כתבו בפשיטות דלא מהימן בכה"ג לומר חזרתי ולקחתי וע"כ דיש לחלק בין מה שכתבו התוספות לקמן בד"ה ורבנן דמה שעשאה סימן לאחר לא הוי כ"כ הודאה ובין הך דהכא דמשמע להו דהוי כהודאה גמורה ודוק היטיב אח"ז מצאתי עוד פירוש אחר בחידושי הריטב"א ז"ל בשם רבינו פנחס הלוי דמהימן לומר חזרתי ולקחתי הימנו במיגו שהיה טוען שלא עשאו סימן לאחר בשם המחזיק אלא משום דכן היתה נקראת על שם המחזיק וכ"כ רמ"א ז"ל בהג"ה ש"ע סוף סימן קמ"ו שאם טען שמשום שהיתה נקראת בשם זה עשאו סימן לאחר מהימן ונרשם בצידו ריטב"א אלא דלפ"ז העיקר חסר ממימרא דר"י דמאי ענין חזרתי ולקחתי דקאמר טפי הו"ל לאשמעינן עיקר מילתא שאם טען כן נאמן כמו שכתבו רמ"א ז"ל בהג"ה וצריך עיון:

(קונטרס אחרון): ע"ב גמרא ואם טען ואמר חזרתי ולקחתי ממנו נאמן פירש"י דהפה שאסר הוא הפה שהתיר והתוס' כתבו ע"ז תימא דאמאי נאמן דבכה"ג לא אמרינן מיגו כיון שכבר הודה קודם שבא לב"ד ולכך נדחקו לפרש דמיירי הכא כגון שאין כתב ידי עדים יוצא ממקום אחר ולכאורה לישנא דתלמודא לא משמע הכי והרי"ף ז"ל מפרש בענין אחר דמיירי שהיתומים היו מוחזקים בשדה ונראה שכתב כן משום קושיית התוספות והוא ג"כ דוחק כמ"ש בפנים והעליתי שלולי דבריהם היה נ"ל לקיים שיטת רש"י ז"ל משום דהאי דעשאה סימן לאחר לאו הודאה גמורה מיקרי כדמשמע מלשון התוספות גופא בדף הסמוך ועיין בפנים שכתבתי באריכות:

בא"ד ולפי מה שפירשנו בפרק מי שהיה נשוי דלא טענינן ליתמי מזוייף כו' עד סוף הדיבור ע"ש. בפרק מי שהיה נשוי דמסיק רבי גופא דטענינן ליתמי מזוייף והכי מסיק הש"ך בכמה דוכתי בשם רוב הפוסקים ומש"ה קשיא ליה על לשון הרא"ש ז"ל בשמעתין שכתב כפירוש רבי כאן ולענ"ד נראה דאף למאי דקי"ל דטענינן ליתמי מזוייף היינו שאותו השטר שמוציאין על אביהן הוא מזוייף ומ"ט דא"כ לא שבקת חיי שיזייפו על אבי היתומים שטרא או שטר מכר משא"כ הכא דטענת מזוייף אינו על השטר של אביהם אלא על השטר מכר שביד הלוקח שעשה זו השדה סימן וכה"ג הוי מילתא דלא שכיח לגמרי דאי חשיד לזייף טפי הוי ליה לזייף שטר מכירה על זו השדה עצמה שקנה מאביהם וכ"ע מודו דלא טענינן כה"ג אלא במגו כן נ"ל ליישב לשון הרא"ש ז"ל שכן מבואר בלשונו ודו"ק:

דף קי עמוד א

משנה המוציא שט"ח על חבירו והלה הוציא שמכר לו שדה כו' ופרש"י והלה הוציא כו' ואומר שטרך מזוייף או פרוע כו'. ולכאורה נראה שהוכרח לפרש כן לפי סתימת לשון המשנה דלא מפרש הלה מה טעין אע"כ דבכל הטענות שטוען סבר אדמון דמהימן אפי' בטענת מזוייף וכ"כ הר"ן ז"ל בלשון רש"י אלא דהרא"ש ז"ל כתב בשמעתין דבטענת מזוייף לא מהימן כיון שאנו רואין שאינו מזוייף מיהו נ"ל ליישב שיטת רש"י דודאי כשנתקיים ע"י העדים עצמן מודה רש"י והר"ן דלא מהימן להכחיש העדים אלא דהכא איירי שנתקיים ע"י שמדמין החתימות או שעדים מעידין שמכירין החתימות בטביעת עין וא"כ כיון דאיתרע טענת בעל השטר טובא דאם היה חייב לו למה מכר לו השדה א"כ ע"כ שטרא זייפא הוא דאפשר דאיתרמי לזייף חתימת העדים כדאשכחן בס"פ ג"פ ובלא"ה נמי אשכחן כמה ענייני זיוף בגוף השטר ע"י מחק או גרר ואע"ג שהוא בענין דלא שכיח לזייף אפ"ה כיון דאיתרע חיישינן כנ"ל ועיין לעיל דף צ"ב ע"ב בל' התוספות בד"ה דינא הוא שכתבו דבשטר דאיתרע אף ע"י נפילה לא מהני קיום ומצי למיטען מזוייף ואפילו בהנפק גמור מספקא להו א"כ כ"ש הכא דאיתרע לגמרי כיון דאילו היה חייב לו א"כ נראה כשיטת רש"י דמצי לטעון מזוייף ואף קיום לא מהני כדפרישית ודו"ק. מיהו הש"ך בסי' פ"ה מביא בשם בעל גידולי תרומה שמפרש לשון רש"י והר"ן בענין אחר כגון שעדיין לא נתקיים השטר אלא דאי לאו האי טעמא דאילו היה חייב לך אע"ג דבלא"ה לא גבי אפ"ה לא הוי קרעינן ליה לשטרא אבל השתא שטוען מזוייף ורוצה לקרוע השטר קאמר אדמון דקרעינן ליה וה"ה לרבנן באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא וכתב הש"ך על בעל גידולי תרומה שטעה בזה דאף בטוען מזוייף אין הדין לקרוע השטר כו' ע"ש בל' הש"ך ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו של הש"ך דאגב שיטפיה כתב כן דנהי דבטוען מזוייף ולא נתקיים אין לקרוע היינו משום דאינו בודאי מזוייף משא"כ בהאי דהכא דאנן מהימנינן ליה שהוא בודאי מזוייף דאל"כ למה מכר לו השדה א"כ יפה כתב בעל גידולי תרומה דמוציאין השטר מידו וקרעינן ליה וכן מבואר מל' בעל גדולי תרומה גופא בלשון הש"ך וצ"ע:

שם וחכמים אומרים זה היה פיקח שמכר לו השדה כדי למשכנו. לכאורה משמע דדוקא בשאין לו להלוה שום קרקע איירי חכמים משא"כ היכא שיש לו קרקעות אחרים דלא שייך האי טעמא דיכול למשכנו מודה חכמים לאדמון אלא דבירושלמי איתא להדיא דאף כשיש להלוה קרקעות אחרים נמי שייך האי טעמא והובא ג"כ בלשון הר"ן ז"ל ובפוסקים והטעם נראה כמ"ש הרא"ש ז"ל בשם רבינו יונה ז"ל דאפ"ה ניחא ליה להמלוה שיהיה להלוה נכסים הדבה בענין שיהא החוב בטוח יותר דשמא ימצאו בע"ח מוקדמים ועוד דמסתמא יגבוהו בחובו השדה שלוקח ממנו עכשיו שכן פירשו לשון הירושלמי אלא דלפ"ז לא הוי צריך רש"י ז"ל לפרש לפי שהיה ירא שמא יבריח ממנו המטלטלים שלו וא"כ משמע לכאורה דרש"י לא נחית להכי ומשמע ליה דיכול למשכנו דוקא כגון שאין לו נכסים אחרים כלל במקרקעי כ"א במטלטלים אלא דאפ"ה אין זה מוכרח בל' רש"י אלא מילתא וטעמא דפסיקא נקיט כן נ"ל ועיין בסמוך:

(קונטרס אחרון): משנה המוציא שט"ח על חבירו והלה מוציא שטר שמכר לו שדה כו' פרש"י שטוען שהוא מזוייף והרא"ש ז"ל כתב דבטוען מזוייף ודאי דלא מהימן דהרי אנו רואין שאינו מזוייף והובאו השני דיעות בש"ע וכתבתי בפנים דלע"ד היכא שנתקיים השטר ע"י העדים עצמן שאמרו שחתמו או ע"י עדים המעידים שראו שחתמו בודאי רש"י נמי מודה דלא מצי למיטען מזוייף במקום עדים אלא דהכא מיירי בעדים המכירין חתימת העדים בט"ע ולא ראו שחתמו ובכה"ג סבר רש"י דמצי לטעון מזוייף דאפשר דאתרמי לכוון ולוייף כדאשכחן בפרק ג"פ גבי האי דאנח ידיה אזרנוק' שכיון דאיתרע האי שטרא טובא במה שמכר לו שדהו חיישינן לזיוף כי האי ועוד בתוספות לעיל דף צ"ב ע"ב שכתבו בשטר שאיתרע ע"י נפילה דלא מהני קיום כה"ג ע"י ט"ע דחתימות וכ"ש הך ריעותא דהכא דגרע טפי מהך ריעותא דנפילה כן נ"ל ועיין עוד בפנים מה שכתבתי בזה בל' הגמרא והש"ך:

בגמרא אדמון סבר איבעי ליה למימסר מודעא ורבנן סברי חברך חברא אית ליה כו' האי מודעא לאו לבטל המכירה איירי דודאי אף אם מסר מודעא המקח קיים דהא לאו אונס גמור הוא מה שמכר לו שיוכל למשכנו אלא דאיבעי ליה למימסר מודעא שלא תהא המכירה כהודאה שאינו חייב לו כלום מקודם וכמ"ש התוספות דהוה ליה כהודאה גמורה וכמו שאבאר בלשון התוספות בסמוך:

בתוספות בד"ה ורבנן חברך חברא אית ליה כו' ולפרש"י אתי שפיר עד סוף הדיבור. והקשה מהרש"ל בח"ש דהא אכתי איכא פסידא הכא טפי כדי שיוכל למשכנו ועיין במהרש"א שנכנס בדחוקים גדולים ולהגיה בל' התוספות ולענ"ד נראה ליישב בפשיטות דעיקר קושיית התוספות מעיקרא היינו מהא דמסיק תלמודא ורבנן חברך חברא אית ליה אמאי הוצרכו לכך ולא אמרינן בפשיטות דלרבנן אין צריך למסור מודעא כלל דאית ליה טענה גדולה שהיה פיקח כדי שיוכל למשכנו אע"כ דתלמודא סובר בפשיטות דאין זו טענה כלל דכיון דמכירת השדה מיחזי כהודאה גמורה שהלוקח אינו חייב לו וא"כ אדחייש שלא ימצא מקום לגבות חובו יותר יש לו לחוש שיפסיד חובו בדין דהוי כהודאה ומכ"ש היכא שיש לו להלוה נכסים אחרים אלא דטעמא דחכמים דאפ"ה ניחא ליה שימצא מקום בריוח לגבות חובו ופשיטא ליה לתלמודא שאין זו טענה דאדרבא יש לו לחוש שיפסיד חובו דהוה ליה כהודאה והיינו דמתמה הש"ס בפשיטות שפיר קאמר אדמון ומאי טעמא דרבנן ומשמע דמילתא דפשיטא היא דהוי כהודאה גמורה ואהא מסיק הש"ס דלא הוי כהודאה גמורה ולא איבעי למימסר מודעא דחברך חברא אית ליה והיינו דקשיא להו להתוס' מסוגייא דלעיל דאדמון גופא מודה בהאי סברא דחברך חברא כו' ומאי שנא הכא דפליג וכתבו לחלק דההיא דעשאה סימן לעצמו לא הוי הודאה גמורה כההיא דהכא ועל זה כתבו עוד דלפרש"י בלאו הכי א"ש דאף את"ל דההיא דעשאה סימן לעצמו הוי כהודאה גמורה לגבי השדה שלו אפ"ה לא מצי למימסר מודעא דחששא מיהא לא עלה בדעתו להוסיף או לגרוע טענתו בשדה זו שמערער עלה אלא דעיקר חפצו ורצונו לקנות השדה האחרת שלוקחה עכשיו וכיון דחברך חברא אית ליה מתיירא שיפסיד מקחו והערעור כדקאי קאי מש"ה עשאה סימן כדי לקנות מיהא השדה שחביבה עליו לקנותה ואפ"ה לא איבד זכותו בשדה שמערער עליה דלא הוי כהודאה כיון דלא מצי למימסר מודעא משא"כ בההיא דהכא דבמה שמוכר שדהו אף אם מוכר מפני רעתה או משום ריבוי דמיה אפ"ה לא איכפת ליה כ"כ כדמסקו התוס' מהא דאמרי אינשי ואי משום שיכול למשכנו איבעי ליה למימסר מודעא כדי שלא יפסיד החוב לגמרי וכדפרישית כן נ"ל נכון וברור בכוונת התוספות מיהו בעיקר דבריהם דפשיטא להו דההיא דלעיל בעשאה סימן לעצמו אתי אליבא דכ"ע אף לאדמון ולא ידענא מאי פשיטותא דהא מצינן למימר דמימרא דאביי היינו למאי דקי"ל הכא כרבנן דחברך חברא אית ליה וצ"ע:

משנה שנים שהוציאו שט"ח זה על זה כו' ופירש"י דשטר שהוציא ראובן הוא מוקדם ושל שמעון מאוחר כו'. ולכאורה משמע דאיירי שזמן הלואה של ראובן מוקדם לזמן הלואה של שמעון ובאמת דלפי שיטת כל המפרשים והפוסקים משמע דלרב נחמן איירי מתניתין בדמטא זימנא דאי בדלא מטא זימנא מאי טעמא דאדמון וא"כ אין לשון רש"י מדוקדק וטפי הו"ל לפרש בהדיא דאיירי שהלואת ראובן לשמעון היה לאחר שכבר הגיע זמ"פ של שמעון לראובן דבהא לחוד איירי וכן לרב ששת מיהא ביומא דמישל' זימנא לכך נלע"ד לפרש בכוונת רש"י ז"ל דלר' נחמן איירי מתניתין בדלא מטא זימנא דהכי משמע סתם לשון המשנה שנים שהוציאו שט"ח זה על זה וסתמא דמילתא שבאין שניהם לבית דין בשעת הפרעון וא"כ הלואה השנייה מסתמא היה קודם זמ"פ של הראשון ואפ"ה קאמר אדמון שפיר אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני דאע"ג דלא מטא זימנא אפ"ה כיון דסוף סוף נותן לו מעות קודם זמנו א"כ אפוכי מטרת' למה להו שיזהר כל א' בשטרו ולהיות עבד לוה לאיש מלוה ויותר היה לו ליתן בתורת פרעון ובלא"ה אמרינן בעלמא דלא ניחא ליה לאיניש דליפשו שטרי עליה ללא צורך דזיילי ניכסיה ומכש"כ בכה"ג והא דאמרינן בשמעתין אי דלא מטא זימנא מ"ט דאדמון מילתא אחריתי והיינו דוקא בשלוו זה לעשר וזה לחמש כמו שאבאר בל' הגמרא משא"כ כשזמן פרעון של שניהם שוה אף בדלא מטא זמנא שייך מילתא דאדמון ואדרבא על זה מורה לשון רש"י בד"ה אילו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני אחרי כן היה לך לתבוע את חובך ממני ומה הוסיף רש"י בזה על לשון המשנה אע"כ כדפרישית דאע"ג דלא מטא זמן פרעון אפ"ה מצי למימר כיצד אתה לוה ממני אחרי כן דהאי אחרי כן היינו אחר זמן הלואה ראשונה כפירושו מקודם דשל זה מוקדם ושל זה מאוחר ועיקר הכוונה דלא שייך לשון הלואה בכה"ג שכבר חייב לו מקודם מטעמא דפרישית דאפוכי מטרתא הוא כיון שזמן הפרעון של שניהם שוה ואם היה רוצה שמעון שיתן לו קודם זמנו בטובה לא היה לו להזכיר לשון הלואה וליקח שטר ממנו אלא כיון שיעשה עמו טובה ודאי יותר ניחא ליה לפרוע וליקח שטרו מידו כן נ"ל וכמו שהארכתי בחידושי לח"מ סי' פ"ד ליישב שיטת הרמ"ה ז"ל שהביא הטור ובסמוך אבאר קצת באריכות ודו"ק:

(קונטרס אחרון): שנים שהוציאו שטר חוב זע"ז ושטר שהוציא ראובן הוא מוקדם ומשמע מפשטא דלישנא דזמן הלואה הוא מוקדם והקשיתי דאין הלשון מדוקדק דטפי הו"ל לפרש שזמן פרעון של ראובן מוקדם לזמן הלואה של שמעון דהא בכולה שמעתין סלקא דפלוגתא דאדמון ורבנן בדמטי זימניה וכמ"ש כל המפרשים הקדמונים והאחרונים הבעל המאור ובספר המלחמות ובש"ך סי' פ"ה בתכלית האריכות בכמה קושיות ופירוקין ע"ש. אמנם לפי מה שכתבתי בפנים נלע"ד דאדרבא למסקנא דשמעתין איירי פלוגתא דאדמון ורבנן בדלא מטי זימנא דוקא כמ"ש בראיות ברורות ובזה נתיישבו כל הקושיות שהקשה הש"ך שם ובחדושי לפוסקים הארכתי יותר שזו שיטת רמ"ה שהביא הטור ונ"מ טובא לדינא ע"ש:

בד"ה זה גובה וזה גובה אין אומרים יעכב זה מלוה של חבירו בשביל מלוה שהלוהו כו'. והטעם כתב הר"ן בשם הרשב"א ז"ל דשטר מילי בעלמא נינהו ולאו בני גוביינא ע"ש ולכאורה אין זה מספיק דנהי דלגבי איניש דעלמא מיקרי מילי משום דאכתי מצי למחול כדמסיק הר"ן גופא משא"כ הכא לגבי דידיה גופא אמאי קרי ליה מילי ואפשר משום דקי"ל דנכסי דבר איניש אינון ערבין ביה ובערב כה"ג ודאי צריך לשלם להמלוה אע"ג שהמלוה חייב ללוה ממקום אחר ועדיין צ"ע:

בד"ה ומר סבר בשל עולם הן שמין וכיון דבהדי הדדי אתי למיגבו יהבי ב"ד כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלישנא יתירא הוא דבלא"ה ע"כ איירי דבעל זיבורית תבע ברישא לגבות הבינונית וא"כ מגבין אותו וחוזרין ומגבין ממנו והו"ל אפוכי מטרתא אלא דלענ"ד ודאי הוצרך רש"י לפרש כן דהא לר' ששת משמע דמילתא דפסיקא קאמר דלעולם אפוכי מטרתא הוא ואם כן אכתי משכחת דאית ליה לחד עידית לחוד ולאידך זיבורית לחוד ואם כן כי אתא בעל זיבורית למיגבי תחלה ומגבין ליה העידית ונמצא שיש בידו עידית וזיבורית והדר מגבי להראשון הזיבורית שלו דלא מגבי ליה העידית אף להאי דס"ל בשל עולם הן שמין לכך הוצרך רש"י לפרש דכיון דבהדי הדדי אתי למיגבי שפיר קאמר רב ששת דלעולם הפוכי מטרתא הוא כדאית ליה נמי לחד עידית ולחד זיבורית נמי לא מצי בעל הזיבורית להרוויח דהב"ד מגבין תחלה הזיבורית של זה לבעל העידית והדר מגבינן להאי הנך זיבורית גופא כדינו כן נראה לי ברור בכוונת רש"י ז"ל ודו"ק:

גמרא תנן וחכמים אומרים זה גובה וזה גובה תרגמ' ר"נ אליבא דרב ששת כו' היכי דמי אי דמטא זימנא מ"ט דרבנן ואי דלא מטא זימנא מ"ט דאדמון כו'. משמע לכאורה דכל הך שקלא וטריא עד סוף המסקנא לא קאי אלא אליבא דר' ששת משא"כ אגופא דמתניתין לא קשה מידי אליבא דר"נ וכתב בעל המאור בזה הביאו מהרש"א ז"ל ג"כ דלר"נ איירי שפיר בדמטא זימניה ואפ"ה לא קשה מ"ט דרבנן דמצי למימר שלא רצה לקבל המעות בפרעון חובו אלא לגבות ממנו בינונית ולהגבותו זיבורית אלא דהרמב"ן ז"ל בס' המלחמות הקשה על זה כמה קושיות ע"ש וכן הקשה בעל התרומות והטור ח"מ סי' פ"ה ע"ש ומסקו הרמב"ן והטור והר"ן בענין אחר דלר"נ מיתוקמא מתניתין שפיר בדמטא זימנא ולא תיקשי מ"ט דרבנן משום דמוקי לה באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי ולפי שהיה צריך למעות אפשר שלא היה יכול להעמידו בדין באותו זמן לכך הוצרך ללות ממנו וליתן לו שטר ונהי דלרב ששת א"א לאוקמא בהכי דא"כ היינו פלוגתא דאדמון ורבנן במשנה הקודמת דפליגי נמי בכתבי והדר יהבי משא"כ לר' נחמן איצטריך האי מתניתין דהכא לאשמעינן הא מילתא גופא דלרבנן זה גובה וזה גובה דבשל עולם הן שמין אלו תורף דברי הרמב"ן ז"ל וכ"כ הטור סי' הנ"ל אלא דהש"ך סי' הנ"ל האריך להשיג ג"כ על שיטת הרמב"ן ז"ל וסייעתו דלפירושו עיקר שקלא וטריא דגמרא חסר מהספר לאוקמי מתניתין דוקא בדכתבי והדר יהבי ועוד נראה דוחק גדול לומר דלר' נחמן לא אתי מתניתין דהכא לאשמעינן אלא הא מילתא דבשלו הן שמין וא"כ אין זה ענין כלל לפלוגתא דאדמון ורבנן ובעלמא הו"ל לאשמעינן לכ"ע דבשלו הן שמין לכך מסיק הש"ך דהעיקר כשיטת בעל המאור והאריך לתרץ קושית הרמב"ן ז"ל וכבר הארכתי בזה בחידושי לח"מ סי' הנ"ל להוסיף קושייות ודקדוקים על כל א' מהשיטות וכאן אבא בקצרה דלכאורה לשני השיטות שכתבתי לא אתי שפיר הא דקאמר תרגמא ר"נ אליבא דר' ששת כגון שלוה זה לחמש וזה לעשר משמע דדוקא אליבא דר' ששת מתרגם לה ר' נחמן הכי אבל לדידיה גופא לא מיתוקמא בהכי ואילו לפי שני השיטות שכתבתי דאליבא דר' נחמן איירי שהלואה השניה היה לאחר דמטי זימני' דהלואה ראשונה וא"כ היינו נמי זה לעשר וזה לחמש דודאי עשר וחמש לאו דוקא אלא כל שתשלומי חוב השני נמשך לאחר זמן פרעון של הראשון היינו זה לחמש וזה לעשר ואי משום דלרב נחמן איירי שבשעה שעומדין לדין כבר הגיע ג"כ זמן פרעון של השני משא"כ לר' ששת איירי דבשעת העמדה בדין עדיין לא הגיע זמן פרעון של השני שזה עיקר תירוצו של ר' נחמן אליבא דרב ששת העיקר חסר מהספר ואין זה בכלל שלוה זה לחמש וזה לעשר דלענין שעת הלואה לר' נחמן נמי איירי בכה"ג וכיוצא בזה יש לדקדק בשינוייא דרמי בר חמא בסמוך וכמו שאבאר דלא אתי שפיר לשני השיטות של בעל המאור והרמב"ן ז"ל לכך נלע"ד לפרש על הדרך שכתבתי לעיל במתניתין דודאי לר' נחמן מיתוקמא שפיר בדלא מטא זימנא או שלא קבעו זמן כלל לפרעון דאע"ג דסתם הלואה שלשים יום אפ"ה כיון דלא קפדי אקביעו' זמן בפירוש הו"ל כלא מטא זימניה ואפ"ה לא שייך להקשות מ"ט דאדמון דאכתי שפיר סבר אדמון דמצי למימר כיצד אתה לוה ממני דהא אפוכי מטרת' ואפושי שטרא למה להו וכדפרישית אלא דוקא אליבא דרב ששת דבע"כ איירי בזה לעשר וזה לחמש וא"כ תו לא הוי כאפוכי מטרת' בשעת הלואה וא"כ מקשה הש"ס שפיר אילימא ראשון לעשר ושני לחמש בהא לימא אדמון והיינו כפרש"י דהא איכא טיבותא לתרווייהו דזה מקבל המעות שלו קודם זמנו שצריך עכשיו למעות ולהשני נמי ניחא בהכי דלאחר חמש יהא זה וזה בידו ובזה מדוקדק היטב לשון רש"י במה שדקדק מהרש"א ז"ל וכתב דלשון ונוח לזה שהלוהו שפת יתר הוא ולפמ"ש אתי שפיר והיינו דמסיק לה הש"ס בלשון בתמיה בהא לימא אדמון ובאידך גיסא דקאמר אלא ראשון לחמש ושני לעשר ובדלא מטא זימניה קאמר מ"ט דאדמון דנהי דאין בזה כ"כ תימא כמו בקמייתא אפ"ה מקשה הש"ס מ"ט דאדמון דפוסל שטרו של ראשון בשביל הך סברא דכיצד אתה לוה ממני דכיון דלא הוי כהפוכי מטרתא בעיקר ענין השטרי דהא הראשון מרויח הרבה שנוטל מעות קודם זמנו ומרויח ג"כ זמן הלואה השניה עד עשר ואם השני רוצה בטענתו של ראשון ודאי שייכין שני השטרות ואף אם תמצי לומר דהשני מתכוין לרמאות לבא עליו בעקיפין בטענה זו דכיצד אתה לוה ממני אפ"ה אין להראשון למסור מודעא כיון שרוצה להרויח הרבה ולא הוי נמי כהודאה גמורה ובכה"ג לכ"ע חברך חברא אית ליה כמ"ש התוספות בד"ה ורבנן וכדפרישית לעיל כן נ"ל נכון. ולענ"ד הדבר ברור שזו שיטת הרמ"ה שהביא הטור בסי' הנ"ל דהיכא דמטא זימנא פסק כאדמון משום דחכמים נמי מודו כדמקשה הש"ס בפשיטות אי דמטא זימנא מ"ט דרבנן ולמאי דקי"ל כר' נחמן מיתוקמא מתניתין שפיר בדלא מטא זימנא ולאו בראשון לחמש ושני לעשר אלא שזמן פירעון שני השט"ח שוה כדמשמע פשטא דמתניתין כדפרישי' או שלא קבעו זמן כלל לפרעון וקסבר אדמון דהשטר בטל דאילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני דהו"ל כאפוכי מטרתא ואפושי שטרא למה להו ורבנן סברי דאפ"ה אין לפסול השטר בשביל כך כיון דלא מטא זימנא אף שהיה מרגיש קצת ברמאות אפ"ה לא הוי כהודאה גמורה ואין צורך למסור מודעה או משום דחברך חברא אית ליה כדאית להו לעיל במשנה הקודמת ובפוסקים הארכתי יותר ודוק היטב:

שם רמי בר חמא אמר הכא ביתמי עסקינן כו' ולכאורה אכתי לרמי בר חמא קושיא קמייתא בדוכתא קאי לרב ששת מתניתין במאי מוקי לה אי דמטא זימנא מ"ט דרבנן ואי לא מטא זימנא מ"ט דאדמון וצריך לאוקמי כולה כדמעיקרא דאיירי ביומא דמישלם זימנא ופליגי אדמון ורבנן אי עביד אינש דיזיף ליומא וא"כ לא הרויח רמי ב"ח כלום בתירוצו אלא משום דלא משמע ליה לומר דאיירי מתניתין שלא הגיע זמ"פ של השני דלשון המשנה דקתני שנים שהוציאו שט"ח זה על זה משמע דהשתא מיהא הגיע זמ"פ של שני השטרות שלכך מוציאין אותם אלא דאפ"ה נראה דוחק לומר כן דהא לרמי ב"ח הוי לשון המשנה יותר דוחק לגמרי מכל וכל בין במאי דקתני שנים שהוציאו ובין במאי דקאמר כיצד אתה לוה ממני דמשמע דשניהם קיימין וכ"ש במאי דקתני זה גובה ואין לו אמנם למאי דפרישית בסמוך אתי שפיר טובא דלרמי ב"ח לא ניחא ליה לאוקמי מתניתין בדוחקא דאיירי דוקא ביומא דמישלם זימנא ולפרש פלוגתא דאדמון ורבנן אי עביד איניש דיזיף ליומא שאין לזה רמז במשנה כלל אלא עיקר פלוגתא דאדמון ורבנן מפרש לה לגמרי כמו ר' נחמן ובדלא מטא זימנא וכדפרישית אלא דהא דקאמרי חכמים זה גובה וזה גובה ולא הוי כאפוכי מטרתא היינו משום דנפקא מיניה לדיתמי דזימנין דזה גובה ויש לו וזה גובה ואין לו כן נ"ל נכון ודו"ק אלא דאכתי קשיא לי אדרמי ב"ח דטפי הוי ליה לאוקמי דנפקא מיניה שמכר המלוה האחד השט"ח שלו בכתיבה ומסירה לאדם אחר דלאדמון הלוקח מפסיד דשטר פסול הוא דאילו היה חייב לו כיצד לוה ממנו ולחכמים שפיר קאמרי זה גובה וזה גובה דהיינו הלוקח גובה מהמלוה השני והשני גובה מן הראשון שהוא המוכר וכמבואר בפוסקים שכן הדין פשוט ויש ליישב:

שם ולוקמ' דאית ליה ליתמי זיבורית כו' ה"מ היכא דלא תפס אבל היכא דתפס תפס. מיהו בהא דמוקי לה רמי בר חמא בדיתמי לא שייך לומר נמי כיון דתפס תפס דכיון דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי כ"ש בהאי גוונא דהכא דהאי חוב שהלוה חייב לאביהם אפי' כמטלטלי לא חשיבי כדפרישית בסמוך בשם הרשב"א ז"ל דמילי נינהו ולאו בני גוביינא ומשום הכי תו לא מהני ביה תפיסה דיתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו לפרוע חוב אביהם ממטלטלי וכ"ש מהחובות שהניח אביהם וכדאיתא לעיל פ' מי שהיה נשוי דף צ"ב במימרא דרב"ח גופא גבי זקפן עליו במלוה דא"ל אנן מטלטלין שבוק אבון גבך וכמו שכתבתי שם דלא הוי תפיסה מחיים כיון דלאו לשם משכון תפס המעות ע"ש ובפ' הכותב דף פ"ד בסוגיא דינתנו לכושל שבהן הארכתי יותר ע"ש משא"כ לענין בינונית וזיבורית דכיון שהניח אביהן קרקעות הרי הן חייבין לפרוע מדינא א"כ מהני מה דתפס ויתכן יותר לפמ"ש בפ"ק דב"ק דר' ששת דס"ל בשל עולם הן שמין משמע דלית ליה הא דאמר עולא ב"ח דינו מדאורייתא בזיבורית אלא כר' שמעון דר"פ הניזקין דב"ח מן התורה בבינונית אלא דביתומים עבדו תקנתא מזיבורית והיכא דתפיס לא תיקנו כן נ"ל נכון ודו"ק אלא דאכתי איכא למידק אמאי לא מוקי רמי בר חמא למתניתין דהכא ביתומים קטנים וקתני שפיר זה גובה לאלתר שהיתומים גובין ממנו לאלתר והוא אינו גובה מהיתומים עד שיגדלו ולעולם בשירשו קרקע אלא שכבר כתבתי בפ' הכותב דף פ"ז דביתומים קטנים הא דאין נזקקים היינו שאין הב"ד נזקקים להוציא מחזקת היתומים עד שיגדלו משא"כ בההיא דהכא שאין צורך להזדקק להוציא דהא תפיס שפיר נזקקין אף ביתומים קטנים כן נ"ל ואחר העיון ראיתי בחידושי מהר"י מטראני שכתב כן בשם הרא"ש ז"ל ע"ש באריכות:

משנה שלש ארצות לנשואין. עיין בלשון הרא"ש ז"ל באריכות במה שכתב דרבינו תם מפרש כולה מתניתין בכפיית האשה לאיש דבמדינה א' כופין אותו ומהר"ם מרוטנבורג מפרש הכל בכפיית האיש לאשתו מיהו מפירוש רש"י ותוספות דשמעתין משמע כפי' מהר"ם ז"ל ויבואר עוד לקמן:

דף קי עמוד ב

משנה הכל מעלין לא"י ופרש"י הכל מעלין את כל בני ביתו אדם כופה לעלות ולישב עמו בירושלים עכ"ל וכן העתיק לשונו הרע"ב מברטנורה ז"ל. לכאורה יש לתמוה למה לא פרש"י כן ארישא דמתניתין שכופה את בני ביתו שיעלו עמו לא"י כמו שפירש להדיא בסמוך בד"ה לאתויי עבדים ובעל תוספות י"ט הרגיש קצת והניח בקושיא אמנם לענ"ד פרש"י מדוקדק מאד משום דברישא דמתניתין גופא אין הכרח לפרש כן דאיירי לענין הא מילתא לחוד שאם הוא עולה מעלה את בני ביתו עמו דפשטא דלישנא דמתניתין הוי משמע דגדולה מזה אשמעינן דאף אם הוא בעצמו נשאר בחוצה לארץ והעבד לבד עולה לא"י רשאי לעשות כן ואין להרב עליו שום שיעבוד דומיא דאיש ואשתו שאם אחד מהם הולך כופין את השני לענין דמפסידין שעבודן שכופין אותו להוציא וליתן כתובה ובאשה להיפוך וכן בעבד כנעני נמי עיקר מילתא אף אם הרב אינו רוצה לעלות לא"י והעבד לבד עולה פקע שיעבודו לענין דשקיל דמיו למיזבני או כפירוש התוספות שכותב שטר על דמיו ונהי דלענ"ד לא משמע לפרש כן בעבד עברי שלא יכול להפקיע עצמו בזה משיעבוד רבו ומש"ה מפרש לה בסמוך דוקא לענין אם הרב עולה צריך העבד לילך אחריו וכמו שאבאר בטעמים מ"מ אין בזה הכרח מלשון המשנה גופא דאדרבא משמע להיפוך דומיא דאיש ואשתו ויותר היה לנו לפרש עבדים דבסמוך לענין עבד כנעני כמו שאבאר משום הכי מפרש רש"י דבסיפא ודאי ע"כ א"א לפרש בענין אחר דהא אפילו בעבד כנעני נמי לא מסתבר לומר שיוכל להפקיע עצמו משיעבוד רבו לילך בע"כ מא"י לירושלים דהא דוקא מח"ל לא"י איכא קרא דלא תסגיר עבד לאדוניו משא"כ מא"י לירושלים וכמו שאבאר אע"כ דלשון הכל מעלין איירי דוקא שאם הרב הולך צריך לילך אחריו בע"כ וא"כ רישא דמתניתין לענין עבדים נמי מפרשינן לה בכה"ג גופא כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

שם נשא אשה בא"י וגרשה בקפוטקיא נותן לה מעות א"י ופרש"י דמעות קפוטקיא גדולות ושוקלות יותר משל א"י. וכן מוכח להדיא מסוגיא דשמעתין דטעמא דת"ק משום מקולי כתובה דכתובה מדרבנן וטעמא דרשב"ג משום דכתובה דאורייתא מיהו בירושלמי דשמעתין מפרש להיפך דמעות א"י גדולות יותר ות"ק סובר דכתובה דאורייתא ורשב"ג סובר דכתובה דרבנן ע"ש ועיין עוד לקמן בשמעתין:

שם בגמרא הכל מעלין לאתויי עבדים ופרש"י אם היה לו עבד עברי ילך העבד אחריו ע"כ עכ"ל. וכתב הר"ן ז"ל דהראב"ד ז"ל מפרש עבדים דשמעתין בעבד כנעני אלא דרש"י לא רצה לפרש כן דא"כ תיקשי סיפא דאין מוציאין למה לי לענין עבד כנעני השתא דמעלין כ"ש דאין מוציאין אמנם לענ"ד לא יתכן לפרש כן דמשום דיוקא כי האי לא הוי צריך רש"י לדחוק ולפרש רישא בע"ע וסיפא בעבד כנעני ועוד דסתם לשון עבדים משמע כנענים כמ"ש הרמב"ם והראב"ד ז"ל ועוד דהק"ו דהר"ן ז"ל פריכא הוא דכיון דרש"י ז"ל מפרש לשון מעלין שאם הרב הולך לא"י צריך העבד לילך אחריו א"כ אכתי מהכא לא שמעינן מידי לענין שהעבד יכול להפקיע עצמו משיעבוד רבו שילך העבד בעצמו לא"י והרב ישאר בחו"ל אלא דלענ"ד דלישנא דמתניתין דהכל מעלין גופא הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן דלשון מעלין משמע בע"כ וא"כ בעבד כנעני לא מצינן לאוקמי כלל בהכי דאי לענין שצריך לילך לא"י אחר רבו בעל כרחו א"כ מאי איריא מח"ל לא"י אפילו בח"ל גופא מילתא דפשיטא הוא דעבד כנעני צריך לילך אחריו אף ממדינה למדינה אף מנוה יפה לנוה רע דקנין כספו הוא כשורו וחמורו עם הדומה לחמור ואין לפרש ג"כ לשון מעלין בע"כ איפכא שאם העבד הלך מח"ל לא"י צריך הרב לילך אחריו כי היכי דמפרשינן כה"ג באיש ואשתו הא נמי ליתא דבאיש ואשתו שייך שפיר לשון מעלין דע"י שאנו כופין אותו להוציא וליתן כתובה אפשר דניחא ליה באשתו ועוד דכתובתה מרובה וקרוב הדבר שילך אחריה וכ"ש איפכא בכפיית האשה דמסתמא תלך אחריו משא"כ בעבד כנעני לא שייך לשון מעלין דבשביל שעבד כנעני נפקע משיעבודו לא ישנה דירתו לילך לא"י ועוד שהרי יכול למכרו לאחר בא"י לכך הוכרח רש"י לפרש דעבדים היינו עבד עברי דשייך שפיר לשון מעלין דהיינו בע"כ צריך לילך אחר רבו מח"ל לא"י הא בח"ל ממדינה למדינה אינו צריך לילך ולפי מה שכתבתי נתיישב מאי דקשיא ליה למהר"י מטראני ז"ל בחידושיו על פי' רש"י דא"כ כל עבד עברי יפקיע עצמו מיד רבו ולפמ"ש אדרבה נזהר רש"י מזה ומפרש דדוקא עם רבו צריך לילך כן נ"ל נכון:

תוספות ד"ה הכי גרסינן משום יישוב א"י כו' עד סוף הדיבור. ולשני הפירושים אכתי קשיא לי הא דמסיק הכא דלא הוי טעמא אלא משום יישוב א"י ובפרק השולח מפיק לה ר' אחא בר יאשיה מקרא דלא תסגיר עבד ואטו טעמא דקרא ניתי ונדרש ולולי דבריהם היה נ"ל דסוגייא דהכא לא כר' אחא ב"י דפלוגתא דתנאי היא בפ' השולח דאיכא דמפיק לקרא לדרשא אחריתא ואף אם נאמר דהלכה כר' אחא ב"י כדמשמע לכאורה מעובדא דר' אמי פ' השולח אפ"ה לישנא דמתניתין דהכא לאו דייקא כר' אחא ב"י דא"כ אמאי קתני ואין הכל מוציאין עדיפא הו"ל לאשמעינן דיוצא לחירות משא"כ לשון ואין מוציאין לא משמע ליה שפיר דיוצא לחירות ותו לא הוה בכלל עבדים וא"כ לא הוה דומיא דהנך אע"כ דלא ס"ל כר' אחא אלא דאפ"ה משום יישוב ארץ ישראל אמרינן ליה זיל זבניה הכא כן נ"ל לולי שהתוס' לא פירשו כן:

בד"ה ואין הכל מוציאין וא"ת אמאי לא משני לאתויי עבד שברח לירושלים כו' עד סוף הדיבור. הא דלא קשיא להו כה"ג ברישא דסיפא דהכל מעלין לירושלים דלא מרבינן עבד עברי י"ל דאפילו אי לא הוה תני ברישא דסיפא הכל ממילא הוי ידעינן דסיפא אכולהו דאיירי מינייהו ברישא קאי וניחא לרבויי בהכל דרישא דסיפא מילתא אחריתא משא"כ בסיפא דסיפא דדחיק הש"ס לומר איידי קשיא להו שפיר דהוי מצי לאוקמא בעבד כנעני שברח דלא שמעינן לה שפיר מסיפא דרישא דהתם איכא קרא דלא תסגיר עבד משא"כ מא"י לירושלים דליכא קרא שפיר איצטריך לרבויי בסיפא דאפ"ה אין מוציאין מסברא משום יישוב ירושלים או משום מצוה דעלמא דומיא דאיש ואשתו ועבד עברי וע"ז מתרצין שפיר כן נ"ל נכון ונתיישב קושיית מהרש"א ז"ל ודו"ק:

בד"ה היא אומרת לצאת כופין אותה תימא מאי איריא בא"י אפילו בשאר ארצות נמי היאך תוכל לדחקו כו'. נראה מזה דהתוספות בשמעתין משמע להו כפרש"י ומהר"ם ורוב הפוסקים והמפרשים דכולה סוגייא דג' ארצות איירי הכל מכפיית הבעל לאשה ובההיא הוא דמפלגינן לעיל בתוספתא שהביאו התוספות במשנה דלעיל בבן גליל שנשא ביהודה הוא כופה אותה אף ממדינה למדינה אבל איפכא לא אשכחן כלל שהיא כופה אותו וא"כ מקשו שפיר הכא משא"כ לפירוש ר"ת שהביא הרא"ש ז"ל דאדרבה מתניתין ותוספתא איירי הכל מכפיית האשה לבעל ואשכחן נמי שהיא כופה אותו ממדינה למדינה היכא שנשאה במדינתה וא"כ שפיר אצטריך לאשמעינן ברייתא דהכא דמא"י לח"ל והיא אומרת לצאת כגון שנשאה שם אפ"ה כופין אותה שלא לצאת כן נ"ל בקושייתם וע"ז מתרצין דאכתי ממתניתין דלעיל סד"א דמנוה רע לנוה יפה אין ה"נ דהיא כופה אותו מש"ה אשמעינן הכא דאפ"ה כופין אותה ודו"ק:

גמרא רשב"ג אומר נותן לה ממעות קפוטקיא קסבר כתובה דאורייתא ופרש"י הלכך בתר שיעבודא אזלינן. ולכאורה קשה דנהי דממילתא דת"ק ע"כ ס"ל כתובה דרבנן מדפסיק תרי קולי דסתרי אהדדי משום דמקולי כתובה שנו כאן א"כ ע"כ ס"ל כתובה דרבנן משא"כ מדרשב"ג אפילו אי ס"ל כתובה דרבנן אין הכרח שיסבור בקולי כתובה דרבנן דאין לך בדברים אלו דמקולי כתובה אלא מה שאמרו בפירוש דאל"כ מילתא דפשיטא היא דהו"ל כחוב גמור דכל מאי דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ובשלמא לשיטת הפוסקים דכתובה דאורייתא הוי אתי שפיר דניחא ליה לסתמא דתלמודא לאוקמא מילתא דרשב"ג אליבא דהלכתא דקי"ל כל מה ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו אלא לשיטת הפוסקים דכתובה דרבנן קשה אמאי מוקי סתמא דתלמודא כרשב"ג דלא כהלכתא כיון דאיכא למימר דס"ל כרבנן וכדפרישית ויש ליישב משום דבפ"ק דמכילתין דף י' מייתי הש"ס ברייתא דס"ל לרשב"ג כתובה דאורייתא ואע"ג דמייתי התם נמי ברייתא איפכא דס"ל כתובה דרבנן ומשני איפוך ומקשי מאי חזית דאפכת בתרייתא אפכת קמייתא ומסיק מההיא דמתניתין ולמאי דפרישית ממתניתין לא מוכח מידי אלא דמ"מ יש לומר כיון דאשכחן מיהא דרשב"ג מחמיר בדין כתובה טפי מדרבנן מש"ה ניחא לן נמי טפי לאפוכי בתרייתא מקמי קמייתא ולומר דרשב"ג ס"ל כתובה דאורייתא כברייתא קמייתא כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם תנו רבנן לעולם ידור אדם בא"י שכל הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה כו'. טעמו מבואר לפי שבח"ל אפשר שיטה לבו שהעולם מתנהג ע"פ המזלות ח"ו משא"כ מי שדר בא"י שהיא בלתי לה' לבדו כדכתיב ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה וא"כ ודאי אין בלבו אלא אחד שאין לו להשען כ"א על אבינו שבשמים ותיקון כל העבודות לשם המיוחד כן נ"ל ועיין בתשובה להרשב"א סי' קל"ד:

דף קיא עמוד א

גמרא דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם כו' ור' זירא ההוא בכלי שרת הוא דכתיב ור' יהודא כתיב קרא אחרינא השבעתי אתכם כו'. ולכאורה יש לתמוה דהא ר"י גופא לא מייתי קרא דהשבעתי אתכם אלא קרא דבבלה יובאו ועוד אי מקרא דהשבעתי אתכם מאי שנא בבל משאר ד' מלכיות שגלו ישראל לשם ובכולה סוגייא משמע דדוקא מבבל לא"י איכא איסורא משא"כ משאר מקומות שגלו ישראל ליכא למ"ד שאסורין לעלות לא"י. תו קשיא לי מה שהקשו בתוספות דאף למאי דס"ד מעיקרא למילף מקרא דבבלה יובאו הא בגלות ראשון כתיב ומה שתירצו בתוספות די"ל דבגלות שני נמי קפיד קרא קשיא יותר א"כ מאי ענין בבל לגלות שני דלא אשכחן שגלו שנית לבבל אלא לשאר ארצות והנלע"ד ליישב חדא מגו חדא דודאי בלא"ה פשיטא ליה לר"י דעיקר גלות ישראל היה לבבל כדאיתא בפסחים בריש פ' האשה ולכל הטעמים דהתם משמע דעיקר גלות ישראל היה לבבל ומשם עתידין ליגאל בימות המשיח וכדאמרי' נמי התם יודע הקב"ה שאין ישראל יכולין לקבל גזירת רומיים עמד והגלה אותם לבבל ולכאורה יש לתמוה דהא ודאי בגלות שני הוגלו לרומי ולשאר אומות אע"כ דרוב ישראל נשארו בבבל שלא עלו כ"א מתי מעט ארבעה ריבוא וכדאיתא נמי להדיא בפ"ק דמגילה שאמר הקב"ה קובל אני על כורש אני אמרתי יקבץ גלותי והוא אמר מי בכם מכל עמו כו' ופירש שם הרשב"א ז"ל הובא בס' עין יעקב שהוא דרך משל דבאמת כוונת הקב"ה היה שיגאלו כולם ע"י מלך המשיח כשיהיה הזמן והך גאולה דכורש לא היו גאולה כלל כ"א אותן שעלו ברשיון ועדיין היו כפופים ג"כ ומתוך כך יש לי ללמד זכות על אותן שלא עלו עם עזרא שעדיין לא הגיע הזמן והא דאמר ר"ל בפ"ק דיומא א"ל קא סנינא לכו שלא עליתם כולכם בימי עזרא לאו מימרא פסיקא היא ואגדות חלוקות הן ואין להאריך נחזור לעניננו דלפ"ז עיקר קרא דהשבעתי אתכם אגלות בבל קאי שהם רוב הגולה שהוגלו ע"פ הדיבור דוקא לבבל ופקידה דכורש לא הוי גאולה כלל אלא פקידה בעלמא לפי שעה והיינו דכתיב אם תעירו את האהבה עד שתחפץ משמע בשעה שיהיה עת וחפץ לכל מאת המקום אלא לפי שכל זה אינו מוכרח כ"כ לכך מייתי ר' יהודא ראיה מקרא דבבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם ובאמת אע"ג דאכלי שרת קאי אדרבא הוי ראיה יותר דהא חזינן דאותן כלי שרת שהיו בבבל לא חזרו להם לא"י כשעלו בימי כורש וזה ידוע ומפורסם אע"כ דהא דכתיב ביום פקדי אותם והעליתים והשיבותים אל המקום הזה לא איירי כלל בפקידה דימי כורש דאף פקידה גמורה לא מיקרי וכדפרישית וא"כ לפ"ז ודאי דקרא דהשבעתי אתכם איירי נמי בזמן הזה דלא קרינן עד שתחפץ אלא כשיהיה פקידה גמורה לעתיד שאז ישובו הכלי שרת מבבל וישראל ישובו לאדמתן כן נ"ל נכון:

שם מיבעי ליה לכדר' לוי דאמר שש שבועות הללו למה כו' לכאורה כולהו שבועות דקחשיב הכא שייך בהו לישנא דאם תעירו ואם תעוררו את האהבה דמה שהשביע הקב"ה את האומות שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי נמי שייך בהא שאם ישתעבדו בהם יותר מדאי יגרמו שהקב"ה ימהר להביא הגאולה קודם זמנו כדאשכחן בגלות מצרים אלא דבהך שלא יגלו הסוד לא"ה בזמן חורבן הבית לא ידעתי מאי ענינו לאם תעירו ואם תעוררו את האהבה לפי מה שפירש רש"י דאיירי בסוד העיבור מיהו ללשון שני של רש"י דאיירי בסוד טעמי התורה אפשר דאתי שפיר שאם יגלו לאומות טעמי המצות וסתרי תורה יעירו את האהבה שידעו כל הגוים שאהבה גמורה וחיבה יתירה יש בין ישראל למקום שנתן להם התורה לצרף אותם כדכתיב אמרת ה' צרופה ובהתוודע להם טעמי סתרי תורה יתברר להם שלימות הענין ולא ישתעבדו עוד בישראל ולכך השביעם הקב"ה שלא יעירו עד שתחפץ שיגיע זמן הגאולה ונגלה כבוד ה' אל כל בשר ואז יהפוך לכל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם המיוחד כן נ"ל:

שם אמר ר"א כל הדר בא"י שרוי בלא עון כו' נראה דהיינו דווקא במי שדר בה לשם מצות ישיבת א"י שהיא מקום קדושה וכדי שתגין עליו זכות א"י שלא יבא לידי חטא ואז אף אם לפעמים חטא בא לידו או אפילו עון שהוא מזיד ע"י שתקף עליו יצרו מ"מ מסתמא גורם לו זכות ישיבת א"י שלא לן ועבירה בידו דלאחר שחטא ומצא עצמו עומד במקום קדוש ודאי תוהה על הראשונות ושב ורפא לו מה שאין כן מי שדר שם דרך מקרה או מפני שהוא מקום מולדתו או מפני שבח פירותיה וכיוצא בו ומכל שכן במי שהוא מבעט בה ומזלזל בקדושת הארץ לילך אחר יצרו הרע לא דברה תורה במתים אדרבה עליו נאמר ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה ומפני כך מצינו כשגברו עונות אבותינו גלינו מארצינו ושמם מקום מקדשינו ואיה הבטחת העם היושב בה נשוא עון אע"כ כדפרישית ובלא"ה נמי מסתברא דהכי הוא שאף אם נאמר דא"י מכפר לגמרי אפ"ה לא עדיף מיום הכפורים שמכפר כפרה גמורה ואפ"ה מי שאומר אחטא ויוה"כ מכפר אין יוה"כ מכפר הרי דע"כ הא דאמרי' דהיושב בא"י שרוי בלא עון היינו דאף שעשה איזה עון מבלי שם על לב קדושת הארץ בשעת יצרו בכה"ג זכות א"י גורם שיתחרט לעשיית עון כנ"ל:

שם אמר ר"י אמר שמואל כשם שאסור לצאת מא"י לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות. והקשה מהר"י מטראני דמשמע דמבבל לא"י מותר ולעיל אמר ר"י גופא אסור לצאת מבבל לא"י ועובר בעשה ונדחק לתרץ הא דידיה הא דרבי' ולענ"ד אין צורך לפרש כן אלא כדפרישית לעיל דר"י דלעיל לא איירי אלא באותן בני גולה שנשארו מגלות הראשון או מבניהם ובני בניהם דשייך בהו דרשא דבבלה יובאו משא"כ מי שהוגלה בשנית מא"י לשאר ארצות ובא לבבל דרך מקרה לא שייך ביה האי איסורא אלא דאפ"ה אסור לחזור לשוב לארצו לשאר ארצות לקבוע שם והיינו מהטעם שכתב רש"י ז"ל משום שהוא מקום תורה והשתא א"ש לשון כשם שאסור כן נ"ל והיינו נמי דאמר ר"י לקמן כל הדר בבבל כאילו דר בא"י ולעיל אמר דעדיף ולמאי דפרישית א"ש דלשון הדר משמע דלא איירי במי שנולד שם אלא שבא שם לחוד משום מצוה כדפרישית כן בלשון הדר בא"י בסמוך ודו"ק:

שם ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם אמר קרנא דברים בגו כו' כיוצא בו וישבע יוסף אמר רב חנינא דברים בגו כו'. נראה מזה דר' חנינא לא אסיק אדעתיה הך מימרא דקרנא ואפ"ה לא הוי קשיא ליה ביעקב גופא למה הטריח את בניו משום דכתיב להדיא ושכבתי עם אבותי וכתיב נמי בקברי אשר כריתי לי והיינו דאף בח"ל נוח לאדם לקבר בקברות אבותיו כ"ש באבות שנקברו במערת המכפלה משא"כ ביוסף דלא אמר שיקברוהו בקברות אבותיו ובאמת נקבר בשכם מש"ה קשיא ליה שפיר למה הטריח אע"כ משום גילגול מחילות וקרנא דקשיא ליה כה"ג נמי ביעקב גופא ולא ניחא ליה בטעמא דקברות אבותיו דאכתי קשיא ליה שפיר למה הטריח את בניו שישאוהו מיד ולא בסוף כשילכו לא"י כמו שעשה יוסף אע"כ משום גלגול מחילות ומש"ה ציום שישאוהו מיד דצופה היה יעקב שמא מגיע זמן תחיית המתים בימיו כדאיתא להדיא במדרש פ' וישב ואע"ג דמחמת פתרון החלום סבור היה כן מ"מ חזינן מיהא דשייך זמן תחיית המתים בימיו כן נ"ל נכון ודו"ק:

דף קיא עמוד ב

גמרא וכן אמרו יצחק ושמעון ואושעיא אמרו דבר אחד הלכה כר"י בפרידות כו' ופרש"י דחוששין לזרע האב. וכתב בחידושי מהר"י מטראני שמצא בשם רבינו חננאל ז"ל שרמז בזה בהא דאמרי' בעלמא דרבה מדבית עלי קאתי וע"ש שהקשה על פירושו. אמנם כן הואיל ונפיק מפומא דרבינו חננאל ששלחו לרבה כך דרך רמז א"כ אף אנו נאמר דאפשר שבאו לרמוז לו בעיקר ענין שליחותם מבבל לא"י ולפי דבפסחים בר"פ האשה אמרינן שגלו ישראל מא"י לבבל ששיגרן לבית אמן ופרש"י משום דאברהם ושרה היו מאור כשדים בבבל אלא בהאי לישנא דבית אמן נראה דכיון שלא היה זה עיקר מקום אברהם ושרה דקודם שנתגיירו היו שם מש"ה קרינן לה בית אמן שאינו עיקר וכדכתיב נמי ברות שובנה אשה לבית אמה ואמרה כן שלא יתגיירו אלמא דקודם שנתגיירו מיקרי בית אמן שהוא ענין טפל משא"כ כשעלו אברהם ושרה לא"י שם זכו לבנים לזרע שנזרע בקדושה ובמקום קדוש והימים הראשונים יפלו ושם נתעלה אברהם ונקרא אב המון גוים ולפ"ז שפיר שלחו לו לרבה שלא רצה לילך לא"י משום דתלמידו דרב יהודה הוה דקס"ד דקרא דבבלה יובאו קאי נמי שאין לילך משם לא"י וכדפרישית לעיל בסוגייא דפרק האשה וע"ז שלחו לו שפיר דהא עיקר מעלת בבל אינו אלא משום ששיגרן לבית אמן וא"כ לא שייך הא מילתא אלא לגבי שאר ארצות משא"כ לענין א"י אדרבא קי"ל כר' יהודא דחוששין לזרע האב וא"כ יש לו לחוש לכבודו של אברהם ולזרע האב שזרענו בקדושה במקום קדוש כן נ"ל רמז נכון:

שם וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה והכתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה אלא כל המשיא בתו לת"ח כו'. נראה פירושו דודאי אע"ג דכתיב בשכינה כי ה' אלקיך אש אוכלה אפ"ה אפשר דמי שהוא ת"ח מדבק בשכינה ע"י הבל התורה שיוציא מפיו ונקרא ג"כ אש שנאמר הלא כה דברי כאש ובכמה דוכתי אשכחן שנעשו שותפין לו להקב"ה ממש והיינו דדרשינן את ה' אלהיך לרבות ת"ח אלא דאכתי מקשה הכא שפיר אהא דכתיב ואתם הדבקים חיים כולכם היום דלאו כל אדם זוכה לזה להיות ת"ח גמור אף באותו דור דיעה שהיו במדבר נמצאו בהם כמה וכמה שלא היו ת"ח גמורים כדמשמע קרא דאתם נצבים כולכם מש"ה דריש לה שפיר דכל המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא נמי אפשר לדבק בשכינה ע"י שיש לו חלק באותו הבל פיו של הת"ח כיון שהוא הגורם כן נ"ל:

דף קיב עמוד א

גמרא ת"ר בברכותיה של א"י בית סאה עושה חמשה ריבוא כורין ואל תתמה היאך המקום המועט של חמשים אמה שהוא שיעור בית סאה מחזיק מקום התבואה של חמשה ריבוא כורין שהרי לעיל דרשינן שתהא חטה מתמר ועולה בראש הרים והא דנקיט הכא שיעור ברכת א"י באומדן זה אע"ג דאמרינן בעלמא וכי קצבה יש לברכותיו של הקב"ה אפ"ה משמע להו דהאי קרא דויזרע יצחק וימצא מאה שערים לא נכתב אלא לרמז זה דכל מעשה אבות סימן לבנים ועוד שהרי הטעימו הקב"ה ליצחק מעין עוה"ב אלמא דלעוה"ב נמי הכי הוי שיעורא:

דף קיב עמוד ב

אמר רבי זירא א"ר ירמיה בר אבא דור שבן דוד בא קטיגוריא בת"ח כי אמריתיה קמיה דשמואל אמר צירוף אחר צירוף שנא' ועוד בה עשיריה כו' אמר רבי חייא בר אשי אמר רב עתידין כו' ועיין בתוספות דמילתא דרבי ירמיה בר אבא לא שייך הכא למה שכתבו משום דאיירי בענין עוה"ב דהיינו לימות המשיח נקיט לה הכא ולכאורה אין זה מספיק דעיקר מילתא דעוה"ב וימות המשיח הם בפרק חלק ולענ"ד נראה דמימרא דרבי ירמיה בר אבא ושמואל והא דרבי חייא בר אשי אמר רב בחדא מילתא שייכי דההיא דשמואל דמפרש לדרבי ירמיה בר אבא נמי דבר טוב הוא שאחר כל הצרות שיעברו עליהם היו כדי שיצרפו בצירוף אחר צירוף ויטהרו מזוהמת חטא אדם הראשון ואז יזכו לעוה"ב וכל הנך הבטחות דמייתי לעיל והיה הכל כמו שהיה קודם חטא אדה"ר והיינו דמסיק נמי שאילני סרק יוציאו פירות אלא דיותר נ"ל לפרש דאכתי אהא דשמואל דיליף צירוף אחר צירוף מקרא זה ועוד בה עשיריה ושבה והיתה לבער הא מסיים בהאי קרא כאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם זרע קדש מצבתה והאלה ואלון מאילני סרק הן שאין מוציאין פירות דהא לפי תרגומו הוא בוטמא ובלוטא דקחשיב להו בפ' אם אין מכירין במיני ארזים וארז אין עושה פרי מאכל וא"כ מה כל השבח הזה שאחר כל הצירוף יחשבו כאילני סרק הללו ע"ז מייתי הש"ס נמי מילתא דר' חייא בר אשי דעתידין אילני סרק שיעשו פירות וכיון שעושין פירות ודאי שהן החשובין בכל האילנות כיון שהן ג"כ מיני ארז ובעלמא צדיקים נמשלו לארז ולתמר משום דארז אין עושה פרי משא"כ הכא דאיכא תרתי למעליותא וכל זה הולך על יסוד אחד שאחר הצירוף יתקיימו כל ההבטחות והייעודים כמו שהיה בשעת הבריאה וכדכתיב והיה כל הנשאר בציון ובירושלים קדוש יאמר לו יהא רצון שיתקיים במהרה בימינו אמן וכן יהי רצון