ר"ן על הרי"ף/כתובות/פרק יג

פרקים: א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף סב עמוד א[עריכה]

שני דייני גזירות. מפרשין בגמרא שהיו גוזרין גזירות על הגזילות:

חנן אמר ב' דברים: שלא היו חכמים מודים לו:

שמואל להא מתניתא בששמעו בו שמת כו' זה שכתב הרי"ף ז"ל כן אין כוונתו לומר דאי מתוקמה בששמעו בו שמת לא שמעינן מינה נמי דליתא להא דבני מערבא דודאי ה"נ שמעינן מינה אלא כוונתו ז"ל לומר דלדידן דקי"ל כרב דאמר פוסקין מזונות לאשת איש כדאיפסיק הלכתא בגמרא [דף קז ב] בהדיא לא צריכינן לאוקמה להא בששמעו בו שמת אלא אפי' לא שמעו בו שמת נמי מתפרנסת עד כדי כתובתה ממה נפשך אבל לשמואל דס"ל דאין פוסקין מזונות לאשת איש אינה ניזונית אלא בששמעו בו שמת או אפשר שהיינו יכולין לומר דכי אמרינן בירושלמי דחייב במזונותיה דוקא בחייו אבל לאחר מיתה לא: וקי"ל כחנן דאמר תשבע לבסוף ולא תשבע בתחלה הילכך כשב"ד פוסקין מזונות לאשת איש אינה צריכה שבועה ומשמע שאף באלמנה הדין כן שתשבע לבסוף ולא תשבע בתחילה ואחרים אמרו דדוקא באשת איש אבל אלמנה תשבע בתחלה ובסוף והרמב"ן הכריע דדין אלמנה כאשת איש מדאמרי' בפרק השולח [דף לה א] ההיא דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא אמר לה מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא ואבא מארי לא מגבי כתובה לארמלתא אמרה ליה הב לי מזוני א"ל מזוני נמי לית ליך דאמר ר"י אמר שמואל התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות אמרה אפכוה לכורסייא כבי תרי עבדת לי. כלומר כחומריה דרב וכחומריה דשמואל. ואם כדברי האומר דאלמנה תשבע בתחילה ולבסוף היכי אמר לה מזוני נמי לית ליך מדר"י אמר שמואל דמשמע דרב לא מודה בהא ואיהי נמי אמאי אמרה ליה כבי תרי עבדת לי דהא כולה כרב עבדא דכיון דלא משביעינן לה מזוני נמי לית לה דהא בעיא אשתבועי וכי היכי דלא מגבי רב כתובה לארמלתא ה"נ לית לן לאגבויי מזוני אלא ש"מ דלמזוני לא בעיא שבועה מתחלה בין באלמנה בין באשת איש. ולי מהא לא איריא דאפשר דאין ה"נ דהוי מצי אמר דמזוני נמי לית לה מדרב אלא דאי הוה אמר הכי הוה משמע דדוקא משום שבועה הא לאו הכי [אית] לה מזוני והוה משמע דבקופצת אית לה וליתא דכיון שתבעה כתובתה הפסידה מזונות לגמרי ואיהי נמי לפום מאי דאמר לה אהדרה ליה כבי תרי עבדית לי ומיהא משמעתין משמע הכי דלא שנא אלמנה ול"ש אשת איש דהא אקשינן בגמ' אדשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לאשת איש ממתני' דתנן תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה ותרגמה שמואל בששמעו בו שמת ואע"ג דלית הלכתא כשמואל אפ"ה שמעינן מינה דאלמנה אינה נשבעת בתחלה וק"ו הדברים דהא אפי' לשמואל דאמר דאין פוסקין מזונות לאשת איש מודה שפוסקין לאלמנה בלא שבועה לחנן כ"ש לרב דאמר פוסקין אפילו לאשת איש שפוסקין לאלמנה בלא שבועה כחנן וקיימא לן כוותיה:

מתני' מי שהלך למדינת הים כו' חנן אומר אבד את מעותיו: שלא אמרתי לך הלויני ואני אפרע אבל אם הלוה את האשה מעות על מנת שתשלם לו תובעה והיא תובעת לבעל וישלם כדאמרי' [דף קז ב] בממאנת בלותה ואכלה ועמדה ומיאנה וטעמא דמיאנה הא לא מיאנה משלם כך כתב רש"י ז"ל. אבל הרא"ה ז"ל כתב דעיקר חיובו של מלוה על הבעל הוא שכך תקנו חכמים שתהא האשה כשליח הבעל ללוות עליו דומיא דאלמנה שיפה כחה שתהא מוכרת שלא בבית דין ותהא אחריות על היתומים אף באשת איש תקנו שיכולה ללוות על נכסי הבעל ומיהו היכא דלית ליה לבעל היא חייבת שאף היא נשתעבדה לו אלו דבריו וכיון שהוא ז"ל מודה בכך ולא דמי לגמרי לאלמנה דזבינה דאחריותא איתמי ולא עליה כלל אף כשיש לו לבעל אין לנו שיהא עיקר שעבודו של מלוה על הבעל אלא על האשה הוא והיא תובעת לבעל כדברי רש"י ז"ל אי נמי כשאין נכסים לאשה יכול המלוה לתבוע לבעל מדר' נתן: קי"ל כחנן דאמר אבד את מעותיו כדאמרי' בסמוך [דף קט א] ב' דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו. וכ' הרשב"א ז"ל בפ' אין בין המודר [דף לג ב] דכי אמר חנן אבד את מעותיו דוקא במפרש שמחמת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דבכה"ג הוה ליה כפורע חובו של חבירו שהוא פטור לחנן כדאיתא בגמ' [שם] משום דמבריח ארי בעלמא הוא אבל פרנס סתם חוזר וגובה לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה והויא לה כלותה ואכלה והביא ראיה דמפרנס סתם לא אמרי' במתנה קא יהיב ליה אלא לשם הלואה מיורד [ב"מ דף קא א] לשדה חברו ונטעה שלא ברשות דחייב בעל השדה לשלם ולא כל הימנו שיאמר במתנה נתת לי ועוד ראיה מדגרסי' בירושלמי בפרק איזהו נשך (סוף הלכה א') חד בר נש אושאיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה א"ל הב לי דינרי א"ל הב לי אגר ביתי אתא עובדא קמי' ר' אבא בר זבינא (א"ל וקים ליה) [ומריקו לי'] מאי דהוה חמי למשרייא והכא ודאי בשהעמידו סתם בתוך ביתו מיירי ולא בשהעמידו בפירוש בשכר דא"כ לא הוה א"ל אידך הב לי כל דינראי דהוה פרע ליה מה שהתנה עמו לתת לו בשכירותו וכן נמי ליכא למימר דמשום רבית קאמר דא"כ ה"ל למימר נכה לי אגר ביתי אלמא המשרה חבירו בתוך ביתו סתם לאו למתנה איכוון אלא לשכירות וכיון שכן המפרנס אשת חבירו סתם חוזר וגובה ממנו אלו דבריו ז"ל ולא נראו לי דנהי דהמהנה את חבירו סתם לאו לשם מתנה קא מכוין אפ"ה המפרנס אשת חבירו סתם לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי משום דנהי דלא בתורת מתנה קא עביד מיהו סתמא אדעתא דבעל נחת ולא אדעתא דידה שכבר הוא יודע שאין לאשה זו נכסים שיהא נפרע מהם אלא מבעלה ולא מסיק אדעתיה נמי שתתחייב היא בהן כדי שתוכל לגבות מבעלה ולהגבותו דלאו כולהו אינשי דינא גמירי אלא סתמא אדעתא דבעל נחית ומשום הכי נהי דבתורת מתנה [לא] קא עביד כדמוכח הנך ראיות דאייתי הרשב"א ז"ל אפ"ה לחנן הניח מעותיו על קרן הצבי דמסתמא אדעתא דבעל קא עביד וסתמא דלישנא דמתני' הכי משמע:

גמ' תניא כיצד אמרו ממאנת אין לה מזונות:

דף סג עמוד ב[עריכה]

פשוטה היא ממה שכתבתי:

שוקל לו שקלו: שוקל בשבילו שקל שהי' חייב בכל שנה לקרבנות צבור:

ופורע לו חובו: אם חייב ממון לנושה מותר לזה שיפרענו בשבילו:

ומחזיר לו אבידתו: אם חמורו תועה מותר להשיבו:

ובמקום שנוטלין שכר: על טורח השבתה תפול הניית שכר להקדש שהרי שניהם מודרים הנאה זה מזה כך כתב רש"י ז"ל ובפרק אין בין המודר כתבתיה בענין אחר:

מצוה קעביד: כלומר מצוה בעלמא קא עביד ואינו מהנהו לזה שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקרבנות:

דתנן תורמין: את הלשכה בג' קופות:

על האבוד: אע"פ ששלח שקלו ואבד:

ועל הגבוי: שעדיין לא הגיע כאן:

ועל העתיד לגבות: ואפי' לא גבה לאחר מכאן יש לו חלק בתרומה ובקרבנות אלא שחסר מצוה נמצאת שכר המצוה על הנותן:

משתרשי ליה: מרויחו:

חנן הוא: דאמר אבד את מעותיו זה שפרנס אשת חבירו ונתכוון לשם הלואה שישלם לו בעלה אבד את מעותיו ואין יכול לומר חובך פרעתי שלם לי והה"נ לכל חוב שעליו ועמד חבירו ופרעו וזה לא אמר לו הלוני אינו חייב לו כלום וכיון דאילו פרעיה לשם הלואה לאו הלואה היא כי פרעיה לשם מחילה לא יהיב ליה מידי:

ירושלמי הפורע שט"ח לחבירו כו' ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחול לי: אין זה כשיטת גמרתנו דאי הכי לא היינו צריכים להעמיד מתני' דנדרים כחנן דאפי' כבני כהנים גדולים הוה מצי לאוקומא לפי הירושלמי ואפי' הכי ילפינן מיניה דחנן אפי' במלוה שיש עליה משכון אמר דכיון דבירושלמי אמרינן בפשיטות דמודו ליה רבנן לחנן בהכי אלמא שמיע להו דחנן הכי אמר דנהי דלפום גמרא דילן בני כהנים גדולים לא מודו אפ"ה גמרינן מהירושל' דחנן אפי' במלוה שיש עליה משכון אמרה ובהא לא אשכחן איפכא בגמ' דילן זה נ"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפכ"ו מהל' מלוה ולוה ואמרי' בירושלמי [הלכה ב'] שאפי' כשהמלוה דוחקו עד שמראה שאין דעתו קרובה אצלו למחול את חובו אפ"ה פטור שאמרו נשמיענה מן הדא ושוקל לו שקלו ואם אינו שוקל עליו הרי ממשכנין אותו הדא אמרה אפי' בבעל חוב שהוא דוחק:

אלא בארנון ובגולגולת: אם פרע לו מס המוטל על קרקעו או על גולגלתו חייב האחר לפרעו שדין המלכות כך הוא:

חיליה דרב מהכא: שהיה מביא ראיה לדינו מזו:

ולא שמע מאי דא"ר יוחנן קנס קנסו בגזלן: כלומר דמדינא פטור הגזלן מלשלם דקרקע אינה נגזלת אלא קנס הוא שקנסוהו חכמים הילכך קי"ל כריב"ל:

מתני' נכסים מועטים: מפרשינן בפרק מי שמת [דף קלט ב] שאין בהם פרנסת י"ב חדש לזכרים ולנקבות:

הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים: תקנת חכמים היא:

בשביל שאני זכר כו': מפרשינן בגמרא [כאן] בשביל שאני זכר וראוי אני לירש בנכסים מרובים:

הפסדתי בנכסים מועטין: בתמיה ולית הלכתא כאדמון דסוגין בר"פ מי שמת [דף קלט: ודף קמ א] כרבנן:

מתני' והודה לו בקנקנים: רקים בלא שמן:

גמ' קנקנים לא טעין ליה: וכי הודה לו בקנקנים לאו הודאה היא:

כדים מלאים: כדים ושמן משמע:

עשרה כדי שמן: ולא א"ל מלאים:

יש בלשון הזה לשון קנקנים: דכיון דלא אמר מלא עשרה [כדים ממש כדים מלאים משמע] והוה ליה כטענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהם דקי"ל חייב ואע"ג דהא אוקמתא לא סלקא בגמרא הביאה הרי"ף ז"ל משום דלא אדחייא אלא כי היכי דלא תיהוי תיובתא דמ"ד טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן פטור ואנן קי"ל חייב והך סוגיין דהכא מיחלפא בסוגיא דשבועת הדיינים דהתם משמע דאפי' רבנן ס"ל דיש בלשון הזה לשון קנקנים אלא דפליגי בטענו חטים ושעורים והודה לו בא' מהם דאדמון סבר חייב ורבנן סברי פטור וקי"ל כאדמון כו':

ב' דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיו"ב: רש"י ז"ל פי' דכיו"ב דחנן היינו ריב"ז דאמר יפה אמר חנן וכיו"ב דאדמון ר"ג דאמר רואה אני דברי אדמון וה"ק ב' דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיו"ב דהיינו ריב"ז שהכריע כמותו ונקט בחנן כיו"ב משום אדמון וז' דברים שאמר אדמון יש מהן שהלכה כמותו וכיו"ב כלומר וכר"ג שהכריע כמותו ויש מהן שאין הלכה כמותו ולא כיו"ב כלומר שאם יש מכריע אחר כמותו במה שלא הכריע ר"ג כדבריו לא סמכינן עליה אבל הרי"ף מפרש דכיו"ב דחנן היינו פורע חובו של חבירו כיוצא בו דאדמון היינו הא דאמרינן בשבועת

דף סד עמוד א[עריכה]

הדיינין טענו שור ושה וחמור והודה לו באחד מהן דקי"ל חייב:

מתני' ופשט את הרגל: לשון בזיון הוא ואמר נואש שאינו חש לדבריו טול טיט שעל רגלי ל"א תלה אותי על עץ ואין לי מה ליתן והראב"ד ז"ל כ' שמת או שהלך למדינת הים ואין שם נכסים כלל שאם היו שם נכסים כיון דדברים הנקנין באמירה הם גובין לו מנכסיו ואפשר דלאו בפוסק עמו בשעת קידושין מיירי דבכי הא לכ"ע יכולה לומר לו או כנוס או פטור כיון דבידו הוא לכוף אותו לפרעו אלא הכא בפוסק עמו בשעת שדוכין עסקינן ואח"ז קדשה ובכה"ג לא קנה ואפ"ה אומדנא דמוכח הוא שע"ד תנאין הראשונים קדשה ומש"ה לרבנן דתהא יושבת עד שתלבין ראשה אמרי' בירושלמי [הלכה ה] דלא אמרו רבנן הכי אלא בשפסק לו אביה במעמדה ומינה (כאדמון ופירש) בכה"ג פליג ואמר דמציא אמרה אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות כו':

גמ' על מה [נחלקו על] שפסקה היא על עצמה: אפשר דאפי' שלא בפני אביה א"נ דוקא בפוסקת בפני אביה אבל שלא בפני אביה דכ"ע תשב עד שתלבין ראשה:

וגרסי' בגמרא כ"מ שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכתא כמותו א"ל רבא לר"נ אפי' בברייתא מי קאמר במשנתינו בכ"מ קאמר: ופירש"י ז"ל דאפי' בברייתא היינו במאי דפליג אדמון בברייתא אפי' כשפסקה על עצמה. ולא נהירא דלשון אפי' בברייתא משמע דהלכה במאי דאמר במשנתינו ואפי' במאי דאמר בברייתא וכיון דמתני' וברייתא פליגי וכדאמרי' בהדיא מתני' דלא כי האי תנא דתניא דתנא דמתני' סבר דלא קאמר אדמון דיכולה היא לומר לו או כנוס או פטור אלא דוקא כשפסק אביה אבל כשפסקה על עצמה אפילו אדמון מודה שתשב עד שתלבין ראשה ותנא דברייתא סבר דאפי' בשפסקה על עצמה ס"ל לאדמון דיכולה לומר לו או כנוס או פטור וכיון שכן אדפסקינן כהך ברייתא הא פסקינן דלא כמתני' ומאי בכ"מ. לפיכך נראה דמאי דאמרינן אפי' בברייתא ה"ק דאפי' אי אשכחן בברייתא דקאי רבן גמליאל כאדמון הלכה כמותו אבל בהא דפליגי הכא מתני' וברייתא קיימא לן כאדמון ואליבא דתנא דידן וכדברי הרי"ף ז"ל וכן דעת הרמב"ם בפכ"ג מהלכות אישות: גרסינן בגמ' בד"א בגדולה אבל בקטנה כופין לבעל ליתן גט. הלכך קטנה שפסקה על עצמה ומשהגדילה אמרה או כנוס או פטור כופין אותו ליתן גט או יכנוס בלא נדוניא:

והשתא דתקינו רבנן למורדת וכו': חלק עליו הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר ואמר שלא תקנו אלא באשה שאינה רוצה בבעל אבל זו הרי רוצה בו שאומרת לו או כנוס או פטור ומ"מ כבר כתבתי למעלה שדעת האחרונים ז"ל שלא לנהוג עכשיו בתקנת מורדת [אלא כדין התלמוד הלכך לא כייפינן ליה אגיטא] (לעיל בפרק אף על פי) [סי' רפג]:

מתני' העורר על השדה כו': ראובן מערער על שדה שביד שמעון ואומר לוי שמכר לך שדה זו גזלה ממני:

והוא חתום: על שטר המכירה שכתב לו לוי לשמעון כשמכרה לו:

אדמון אומר יכול הוא שיאמר: מה שלא ערערתי בשעה שלקחת מלוי וחתמתי בתוך השטר עד לפי שלוי אדם חזק וקשה להוציאה מידו ונוח לי שתהא בידך שאוציאנה ממך בדין:

איבד את זכותו: שהואיל וחתם הודה שאין לו עסק בה:

עשאה סימן לאחר: בסמוך אפרשנה:

גמ' אבל דיין: שהובא שטר המכירה בב"ד לקיימו כמשפט קיום שטרות שהעדים באים ומעידין על כתביהן והדיינין כותבין שטרא דנן נפק קדמנא ואסהידו עדים אחתימות ידייהו ואשרנוהו וקיימנוהו:

לא איבד את זכותו: שלא ידע מה כתוב בו שיערער עליו:

דתני רבי חייא אין העדים חותמין על השטר אא"כ קראוהו: שהרי על דברי השטר הן באין להעיד:

אבל הדיינים חותמין בקיומו אע"פ שלא קראוהו: שהרי אין מעידין אלא ששטר זה בא לפנינו והעדים הכירו שהיא חתימתן וכתב הרא"ה ז"ל דדוקא מה שיש בגוף השטר הוא שאין צריכין לקרות אבל מ"מ צריכים הם לראות מי הם המלוה והלוה כדי שלא יהו קרובים לדיינים ולא לעדים המעידין בפניהם:

עשאה סימן לאחר: פרש"י עשאה המוחזק בה סימן לאחר לא לראובן זה העורר עליו אלא לאיש אחר היה מוכר שדה בצד זה ומצר לו ארבעה מצרי השדה וכתב לו במצרים מצר פלוני שדה שלי וזה חתם על השטר ולא ערער אבד זכותו אפילו לאדמון דאין לומר כאן השני נוח לי ע"כ ואע"פ שדינו אמת אין פירוש משנתינו כך מדגרסי' בירושלמי הנכתב בהלכות בסמוך לא סוף דבר עשאה [המערער] סימן לאחר אלא אפילו אחר לאחר והוא חתום עליה בעד אבד זכותו ומוכח דמתני' הכי פירושה עשאה המערער סימן לאחר שמכר קרקע סמוך לשדה זו שהוא מערער עליה לאדם אחר וכתב במצרים מצר פלוני שדה של שמעון אבד את זכותו שהרי הודה שהוא שלו והיינו דגרסינן עלה בירושלמי לא סוף דבר עשאה [המערער] סימן לאחר כו' אבל לפרש"י ז"ל מה לי עשאה המחזיק סימן לאחר מה לי אחר לאחר אלא ודאי כדכתיבנא:

ל"ש אלא לאחר אבל לעצמו לא אבד את זכותו דאמר אי לאו דעבדי ליה הכי לא הוה מזבין לה ניהלי: זו היא גירסתו של רש"י וכך כתובה בספרים ולפי פירושו הכי קאמר לא שנו דאבד את זכותו אלא כשעשאה המחזיק סימן לאחר אבל עשאה המחזיק סימן לעצמו של ראובן זה העורר עליה שהיה שמעון מוכר שדה שבצדה לראובן זה העורר עליה וכשמצר לו סימני המצרים כתב על שדה זו מצר פלוני שדה שלי אע"פ שלא מיחה ראובן לא אבד זכותו שיכול הוא לומר אי לאו דעבדי הכי [ששתקתי] כשלקחתי ממנו שדה זו באלו המצרים לא היה מוכר לי את השדה וכדי שימכרהו לי שתקתי ולא מסרתי מודעא כדי שלא יבא לאזניו ושוב לא יתרצה למוכרו. אבל הרי"ף ז"ל גורס אי לאו דעביד הכי לא

דף סד עמוד ב[עריכה]

מזבין ליה ניהליה. ולפי הפירוש האחר שכתבתי הכי פירושא. לא שנו אלא בשעשאה העורר סימן לאחר אבל עשאה סימן למחזיק בקרקע שהוא מוכר לו לא אבד זכותו דאי לאו דעבד הכי לא הוה מזבין לה ניהליה כלומר מפני שהלוקח לא ירצה ללוקחה דמתוך שהוא חושב שהוא בעל המצר לוקח אותה ומרבה בדמים:

ההוא דעשאה סימן לאחר כו' הוה טעין ואמר תלם אחד עשיתי לו: כלומר בתלם אחד על פני כל השדה בלבד הודיתי. ומיהו דוקא כשאמר מצר פלוני קרקע פלוני הוא שיש לו תלם קטן בלבד דהיינו מענית המחרישה על פני כל השדה אבל אם אמר מצר פלוני שדה פלוני יש לו תלם בת תשעה קבין לפי שפחות מכאן אינו נקרא שדה:

זיל הב ליה מיהא תלם אחד: לאחר שהביא אפוטרופוס של יתומים ראיה שהיתה של אביהן וגזלה ממנו ולא היה למחזיק זכות בה אלא לפי שעשאה אביהם סימן בשמו של מחזיק א"ל אביי לאפוטרופוס זיל הב למחזיק מיהת תלם אחד:

הוה על אותו תלם ריכבא דדיקלי: שורת דקלים מורכבין זה על זה:

חזרתי ולקחתיו ממנו: לאחר שעשיתיו סימן בשמו:

נאמן: דהפה שאסר הוא הפה שהתיר שמאחר שיש עדים שהיתה שלו ונגזלה הימנו אין לזה זכות באותו תלם אלא על פיו של זה שעשאה סימן והרי חזר ואמר לקחתיו כך פרש"י ז"ל ואינו מחוור דלא אמרינן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא תוכ"ד אבל אחר כדי דיבור לא ולפיכך נראה מתוך מה שכתוב בהלכות והוא דהויא ארעא בידיה כו' דהכא בשהוציאה המערער מידו בחייו עסקינן ואחר שמת בא זה להוציאה מיד היתומים בהודאתו של אביהם שעשאה לו סימן ומש"ה אמר אביי דשפיר קאמר דיכול לומר חזרתיו ולקחתיו ממנו משום דמיירי שהחזיקו בו היתומים לתשלום ג' שנים ודר בו אבוהון חד יומא כדינא דחזקה ולפיכך כתב הרי"ף ז"ל דהיכא דליתיה בידיה אינו נאמן ומיהו דוקא לענין טענה זו הוא דבעינן שיהו מוחזקין בקרקע אבל בטענת תלם אחד טוענין ליתומים אע"פ שאינה מוחזקת בידם וכ"כ הראב"ד ז"ל אלא שר"ח ז"ל כתב דאפילו בטענת תלם אחד אינו נאמן אלא במוחזקת ביד האב ושמא נאמר לפי דבריו דכיון שהיה עורר עליה מתחלה וזה מחזיק בכולה ועכשיו הוא עושה אותה סימן סתם הרי זה כמודה לדעת המחזיק וכמודה על ערעורו שאינו ערעור שאם לא כן היה לו לפרש:

האי מאן דמוקי אפוטרופוס כו': הקשה הרשב"א ז"ל אמאי לא טעין אביי כך בשבילם דהא טענינן ליתמי מה דהוי מצי טעין אבוהון וי"ל דבמקום אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים אין ב"ד טוענין בשבילם עד שיראו אם יטעון האפוטרופוס ברי בשם המיתנא ומש"ה א"ל זיל הב ליה מיהא תלם אחד לראות אם אמר טענה זו בשמא או ששמע כן מפי האב ומיהו אם היה טוען בשמא אפי' לא טעין האפוטרופוס טענת (ברי) חזר ולקחה היה אביי טוען אותה בשביל היתומים וכן הדין בלוקח דקי"ל [בב"ב דף כג א] טוענין ללוקח שאין טוענין לו עד שיראו ב"ד אם יטעון בברי מה שיטעון או לאו:

מתני' המוציא שטר חוב על חבירו והלה הוציא שמכר לו את השדה: הלוה הוציא שטר מכירה מאוחרת לשטר ההלואה ואמר שטרך מזויף או פרוע שאילו הייתי חייב לך לא היית מוכר לי את השדה שהיה לך לגבות את חובך:

זה היה פקח שמכר לו את השדה: לפי שהיה מבריח מטלטלין ולא היה לו מהיכן ימשכנו על חובו ועכשיו יטול את הקרקע ואפי' יש לו קרקע אחר עדיין אפשר לו לומר שאינו יכול לטרוח בשני קרקעות והכי איתא בירושלמי הגע עצמך שאין לו קרקע יפה יכול לומר דידי אנא בעי ולא עוד אלא יכול למימר לית לי' בחילי טעון טרחתהון דתרי:

גמ' באתרא: שהלוקח שדה יהיב זוזי והדר כתיב מוכר שטר מכירה כ"ע לא פליגי. שהיה לו למוכר לעכב בחובו המעות שקבל ולא יכתוב לו את השטר וכיון שכתבו הוכיח שאין עליו חוב. ומיהו דוקא בשהגיע זמן החוב קודם זמן המכירה הא לאו הכי אין כאן הוכחה כלל שכיון שעדיין לא הגיע זמנו לא היה אפשר לו ליפרע:

איבעי ליה לממסר מודעא: שאינו מוכר אלא כדי שיוכל למשכנו:

חברך חברא אית ליה: ויודיעוהו ולא יקח עוד השדה:

מתני' שנים שהוציאו שט"ח זה על זה: ראובן על שמעון ושמעון על ראובן ושטר שהוציא ראובן מוקדם ושל שמעון מאוחר:

אדמון אומר יכול לומר לו: שמעון לראובן:

אילו הייתי חייב לך: כדברי שטרך כיצד אתה לוה ממני אחרי כן היה לך לתבוע חובך ממני:

וחכ"א זה גובה שטר חוב כו': שאף הראשון גובה. ופרכינן בגמ' אי דמטא זימניה. כלומר של החוב הראשון. מאי טעמייהו דרבנן דאמרי שהראשון גובה חובו. ולא משמע לן דפליגי באתרא דכתבין שטרא והדר יהיב זוזי [ללוה] ורבנן סברי דזה היה פקח כדי שיוכל למשכנו דבכה"ג הא תני ליה פלוגתא במתני' דבסמוך אלא ודאי אפילו באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא קאמרי רבנן דזה גובה [וזה גובה] ומש"ה קשיא ליה אי דמטא זימניה מאי טעמייהו דרבנן ואי דלא מטא זמניה מ"ט דאדמון. דהא לא מצי אמר אילו חייב הייתי לך כיצד אתה לוה ממני דמשום דלא הגיע זמנו הוצרך ללוות ממנו ומוקמינן לה כגון שלוה ממנו ביומא דמשלם זמניה ופליגי אי עביד אינש דיזיף ליומיה [או לא] וקי"ל כרבנן [ועביד איניש דיזיף ליומיה וה"ל כלא מטא זימניה ושטרות שניהם כשרים]:

גמ' זה גובה וזה גובה: אפילו החוב שוה אין אומרים יעכב זה מלוה של חבירו בשביל מלוה שהלוהו אלא ב"ד יורדין לנכסי כל אחד ומגבין לשכנגדו:

הפוכי מטראתא ל"ל: הנושא שני מרצופין של עור ומשאן שוה

דף סה עמוד א[עריכה]

מה יתרון לו להפוך של ימין לשל שמאל ושל שמאל לשל ימין. ובין ר"נ ובין רב ששת לית להו דאדמון שפוסל את השטר הא' א"נ במודה שני לא' ששטרו אמת עסקינן אלא דפליגי בגובייני אי אמרינן זה גובה וזה גובה או זה עומד בשלו וזה עומד בשלו:

דכ"ע עידית ועידית כו': שקרקעות שניהם שוים בעידית או בבינונית או בזיבורית בכה"ג ודאי אפי' ר"נ מודה דכ"א עומד בשלו דהפוכי מטראתא היא:

[כ"פ דאית ליה להאי עידית ובינונית ואית ליה להאי זיבורית]: מר דהיינו ר"נ סבר בשלו הן שמין. כשאמרו ב"ח בבינונית בקרקעות הלוה שמין שאם יש לו שדה שהיא בינונית לכל אדם ואצלו היא עידית ששאר שדותיו גרועות הימנה [אין בע"ח גובה הימנו] הלכך לאו הפוכי מטרתא הוא דממ"נ איכא רווחא לבעל זיבורית דאי אתי חבריה וקדים ברישא וגבי זבורית שלו איכא גביה עידית ובינונית וזיבורית ומגבי להאיך בינונית ואי איהו קדים וגבי בינונית הוי גביה עידית ומגבי לחבירו זיבורית:

ומר דהיינו רב ששת סבר דבשל כל אדם הן שמין: וכיון דבהדדי אתו למיגבי יהבי ב"ד בינונית לבעל זיבורית ברישא והדר גבו לה מיניה הלכך אפוכי מטרתא היא. ובגמרא פרכינן עלה דרב ששת ממתני' דאמרי רבנן זה גובה שטר חובו וכו'. ונהי נמי דאית להו לרבנן ששני השטרות כשרים ליתני זה עומד בשלו וזה עומד בשלו אלא ש"מ דבשלו הן שמין ולאו אפוכי מטרתא הוא. ומפרקינן לה כגון שלוה ראשון לחמש ושני לעשר ומשום הכי קתני זה גובה וזה גובה דהא איכא רווחא דהמתנה. ופרכינן ולוקמה ביתמי וכגון דאית להו ליתמי זיבורית ואית ליה לדידיה בינונית דאזלי יתמי וגבו בינונית ומגבו ליה זיבורית דאי נמי בשל כל אדם הן שמין דכ"ע אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית ומפרקינן ה"מ היכא דלא תפיס אבל היכא דתפיס תפיס. כלומר אע"פ דמדינא בע"ח בזיבורית והעמידו היתומים על דין תורה היכא דתפיס משום תקנה דכדי שלא ינעול דלת לבעל חובם אוקמוהו אבינונית שהם ראוים לגבות ממנו וא"ת ולוקמה ביתומים קטנים שהן גובין עכשיו ואין נזקקים להגבות מה שהן חייבים עד שיגדילו יש לומר דמהא שמעינן דכי היכי דלענין עידית וזיבורית אמרי' דהיכא דתפיס תפיס ה"נ לענין אין נזקקין ביתומים קטנים דכיון דטעמא דאין נזקקים ליתיה אלא משום חשש צררי לא אלימא האי חששא דנפיק מהאי וניתיב להו והקשה הרשב"א ז"ל אמאי אמר ר"נ זה גובה וזה גובה לימא בעל בינונית לבעל זיבורית אני פורע אותך בחוב שאתה חייב לי ותירץ דמהא שמעינן דשטרי לאו בר גוביינא הוא דמילי נינהו ואע"ג דמילי דמזבני בפריטי נינהו מ"מ לאו בני גוביינא דבי דינא נינהו ומשום הכי לא מצי אידך למימר ליה שקיל [שטרך] כנגד חובך דלאו בר גוביינא הוא וב"ד ג"כ אין יכולין להגבות מלוה שיש לו ללוה אצל אחרים בחוב שיש לו עליו מתורת גוביינא אלא דלכי מטי זימניה מוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן ומש"ה תנן בפרק החובל (דף פט א) דאשה שחבלה באחרים פטורה ופרכינן התם דתזבין לכתובתה בטובת הנאה ותיתיב ליה ומפרקינן דכל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן ואם איתא דשטרות בני גוביינא דבי דינא נינהו יגבה ב"ד שעבוד כתובתה לנחבל ויזכה בו מדאורייתא ושוב אין לחוש למחילה וכדברי הרי"ף במוכר שט"ח וחזר ומחלו וכמו שכתבתי בפרק הכותב אלא ודאי אין ב"ד יכולין לעשות גוביינא בשטרות:

וקי"ל הלכתא כר"נ בדיני: יש שדחוה לדר"נ מדתניא בפ' ארבעה אבות נזיקין (דף ז ב) היו לו בינונית וזיבורית ניזקין ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית ותניא אחריתא [דף ח א] ניזקין בבינונית בע"ח וכתובת אשה בזיבורית קשיין אהדדי ואסקה רבינא דכ"ע בשל עולם הן שמין והכא בדעולא קמיפלגי דאמר עולא דבר תורה בע"ח בזיבורית כו' ומה טעם אמרו בע"ח בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לווין מר אית ליה דעולא ומר לית ליה דעולא ופירוש דהא דתניא ניזקין ובע"ח בבינונית אית ליה תקנתא דעולא אפי' בשאין לו אלא בינונית וזיבורית ומ"ד ניזקין בבינונית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית לית ליה תקנתא דעולא בהא אלא דוקא היכא דאית ליה עידית ובינונית וזיבורית ומ"מ מסקנת השמועה שם דבשל עולם הן שמין דלא כר"נ אבל הראב"ד ז"ל הקשה דמר אית ליה דעולא כו' לא משמע דאתקנתא קאי ועוד דכיון דקי"ל כר"נ בדיני יש לו לקיים שיהו דברי רבינא כמותו לפיכך כתב דה"ג דכ"ע בשלו הן שמין ובדעולא קא מיפלגי דמאן דאית ליה בע"ח בזיבורית אית ליה דעולא הלכך כיון דנעשית אצלו בינונית כעידית מוקמינן ליה אדאורייתא אי נמי אתקנתא דהא זיבורית נעשה בינונית אצלו ומ"ד בע"ח בבינונית לית ליה דעולא אלא אית ליה דר' שמעון דאמר בריש פרק הניזקין [דף מט ב] מפני מה אמרה תורה בע"ח בבינונית כלומר ולא בעידית מפני שגמלו חסד כדי שלא יראה אדם שדה נאה ודירה נאה לחבירו ויאמר אקפוץ ואלוונו כדי שאגבנה בחובי הלכך אע"פ שזה נעשית לו הבינונית כעידית כיון שאין כאן חששא אקפוץ ואלוונו שהרי עידית כזו מצויה הרבה לקנות מוקמינן לה אדיניה וגובה ממנה וקי"ל כעולא דרבא דהוא בתרא ס"ל כוותיה בפרק הניזקין (דף נ א) הלכך בע"ח בזיבורית אלו דבריו ז"ל ומן התימה על הרי"ף ז"ל שכתב שם דמ"ד ב"ח בבינונית אית ליה דעולא ומשמע דקי"ל הכי וא"כ בדרב ששת שייכא וכן הרמב"ם ז"ל פסק בפי"ט מהלכות מלוה ולוה דבע"ח בבינונית ובפכ"ה פסק כר"נ דזה גובה וזה גובה וצ"ע:

ונקטינן מהך שמעתא דשנים שהוציאו שט"ח זה על זה דבאתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי אפילו הגיע זמן פרעון הראשון בשעת כתיבת חוב השני שטרות שניהם קיימין שזה היה פקח שלוה ממנו כדי שיוכל למשכנו אבל באתרא דיהבינן זוזי והדר כתבי שטרא ומטא זימניה דקמא הראשון בטל דמצי אמר אילו חייב הייתי לך היה לך ליפרע את שלך והיינו דמתמהי בגמרא אי דמטא זימניה מאי טעמייהו דרבנן וכמו שכתבתי למעלה ואע"ג דאית ליה לחד עידית ובינונית ואית ליה לחד זיבורית לא מצי א"ל לכך לויתי ממך כדי שאגבה ממך בינונית ואגבה אותך זיבורית וכמ"ש הרב בעל המאור דאי משום לגבות ממנו בינונית נתכוון הרי אף על פי שלא לוה ממנו היה גובה וליכא למימר נמי שלוה ממנו כדי להגבותו זיבורית שלו שאין דרך שילוה אדם כדי למכור זיבורית שלו ועוד שלא היה צריך ללוות ממנו אלא מאחר הלכך ביטל שני את הראשון ואם לא הגיע זמן פרעון החוב הראשון זה גובה וזה גובה ואפילו לוה ממנו ביומא דמשלם זימניה דס"ל לרבנן דעביד איניש דיזיף ליומיה ודוקא דאית ליה לחד עידית ובינונית ולאידך זיבורית אבל עידית ועידית בינונית ובינונית זיבורית וזיבורית בכה"ג הפוכי מטראתה למה לי הלכך זה עומד בשלו וזה עומד בשלו ואפילו מת אחד מהם והניח יתומים לא אמרינן דיתמי מגבא גבי אגבויי לא מגבו עד שיגדילו אלא כיון דתפיס לא מפקינן מיניה והיכא דאית להו לתרוייהו קרקעות שוין דאמרינן זה עומד בשלו וזה עומד בשלו אם עמד אחד מהם ומכר חובו לוקח גובה החוב שלקח ואידך גובה שטר חוב שלו מבע"ח שלו דהשתא ליכא למימר הפוכי מטראתא למה לי ואם אין לו נכסים לבע"ח שלו והגביהו זה קרקע ללוקח ומלוה שלו קודמת הדר גבי לה מיניה כדאמרי' ביתמי שאם גבו קרקע בחוב אביהם שבעל חוב חוזר וגובה אותה מהן ואי אגבי ליה מטלטלי מטלטלי לבע"ח לא משתעבדי אא"כ שעבד לו בשטר מטלטלי אגב מקרקעי דבכה"ג דינן של מטלטלין כקרקעות כדמוכח בפרק חזקת הבתים [דף מד ב] בשמעתא דמכר לו פרה מכר לו טלית:

מתני' שלש ארצות לנישואין: ג' ארצות הן בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין נישואין שאם נשא אשה באחת מהם אינו יכול לכופה לצאת אחריו מארץ אל ארץ:

אין מוציאין: מזו לזו לא מעיר אל עיר ולא מכרך אל כרך. כרך גדול מעיר והוא מקום שווקים ומכל סביביו באים שם לסחורה וכל דבר מצוי בו:

אבל לא מעיר לכרך: בגמרא מפרש טעמא:

שנוה היפה בודק: את הגוף לפי שבא מנוה רע ומתוך כך חלאים באים עליו כדאמרינן בגמ' כדשמואל דאמר שמואל שינוי וסת תחלת חולי מעים אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפי"ג מהלכות אישות ולא מרע ליפה מפני שהיא צריכה להטפל ולבדוק עצמה בנוה היפה כדי שלא תהא [בעיניו] קלה וכעורה ולפי זה מאי דמייתי בגמ' כדשמואל אינו [אלא] לדמיון בלבד שפעמים יבא נזק

דף סה עמוד ב[עריכה]

מתוך שינוי לטובה:

גמ' ישיבת כרכים קשה: שהכל מתיישבין שם ודוחקין ומקרבין הבתים זו לזו ואין שם אויר אבל בעיר יש בהם גנות ופרדסים סמוכין לבתים ואוירן יפה:

שנאמר ויברכו (את) העם לכל האנשים המתנדבים משמע שהיתה ישיבתה קשה להם מדקאמר המתנדבים ולפיכך ברכום:

אבל בן יהודה כו' שעל מנת כן נשאה: ומסיים בה בתוספתא אי אמר אני פלוני מיהודה נשאתי אשה מגליל כופין אותה לצאת. כלומר אע"פ שעומד עכשיו בגליל:

ובגליל אין כופין אותה לצאת: כלומר אע"פ שהוא מיהודה ויכול להוציאה מכרך שבגליל לעיר שביהודה אם היה מושבו ביהודה בעיר לא כל הימנו שיאמר לה כיון שאני יכול להוציאך מכרך של גליל לעיר שביהודה כ"ש שאני יכול לכופך להוציאך מכרך שבגליל לעיר שבגליל דליתא אלא למה שנתרצית בלבד נתרצית. ובכל מקום שהוא יכול להוציאה אם אינה רוצה לצאת תצא שלא בכתובה ומשמע דאפי' תוספת אין לה דלא כתב לה אלא אדעתא למיקם קמיה בכל מקום שהדין נותן שתלך אחריו:

מתני' הכל מעלין: את כל ב"ב אדם כופה לעלות ולישב עמו בירושלים:

אחד האנשים וא' הנשים: אף האשה כופה את בעלה לעלות ולדור שם ואם לאו יוציא ויתן כתובה כדקתני בברייתא בגמ' בהדיא:

נשא אשה בא"י כו': מעות קפוטקיא גדולות ושקולות יותר משל ארץ ישראל:

גמ' לאיתויי עבדים: אם היה לו עבד עברי ילך העבד אחריו על כרחך כך פרש"י ז"ל וכתב עליו הראב"ד אע"פ שהדין אמת אין לשון עבדים סתם בתלמוד עבד עברי אלא עבד כנעני והכי פירושא לאיתויי עבדים כנענים שכופה את רבו להעלותו עמו לפי שהוא חייב במצות כנשים והם מצווים ג"כ ביישוב הארץ ולא נהירא דהא אין הכל מוציאין אמרינן דאתי לאיתויי עבד כנעני שברח מחו"ל לארץ שאין מוציאין אותו כדדרשי' בפ' השולח (דף מה א) מלא תסגיר עבד אל אדוניו ואם איתא דהכל מעלין מרבה עבד כנעני אין הכל מוציאין ל"ל השתא הוא כופה את רבו להעלותו צ"ל שאין מוציאין אותו אלא ודאי רישא בעבד עברי וסיפא בעבד כנעני כדפרש"י ז"ל:

הוא אומר לעלות: מחו"ל לארץ וכן משאר גבולין לירושלים:

לצאת מירושלים לגבולים או מארץ לחו"ל:

ואם לאו תצא בלא כתובה: וה"ה לתוספת וי"א דאפי' נדוניא לית לה ומיהו מה שהוא קיים ממנה משמע דאית לה דלא גרעא מזינתה דאמרי' [דף קא ב] דלא הפסידה בלאותיה קיימים:

מקולי כתובה שאנו כאן: כאן הקלו בכתובה וזו אחת מקולי כתובה:

קסבר כתובה דאוריי': הלכך בתר שיעבודא אזלינן כדין כל שטרי חוב ואי תימא לרשב"ג דאמר כתובה דאוריי' היכי מודה ברישא דנשא אשה בא"י נותן לה מעות א"י והא איהו מהיכא גמר מדכתיב כמוהר הבתולות דמכאן סמכו חכמים כתובת אשה מן התורה כדקתני בפ"ק דמכילתין [דף י א] וכסף דאונס ומפתה מאתים של צורי היא ואי הכי רישא נמי הוה ליה לאפלוגי דאינו נותן לה ממעות א"י אלא מאתים של צורי וכי תימא היינו טעמא משום דהוי כאילו התנה עמה בפירוש שלא יתן לה אלא ממעות א"י אכתי לא סגיא דהא אית ליה לרשב"ג דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כדאי' לעיל בפ' הכותב [דף פג א] י"ל דמאי דרשב"ג יליף מכמוהר הבתולות היינו לומר שיש מוהר לאשה מן התורה ואיזה מוהר שיסכימו בו בין שניהם משתעבד לה מה"ת ולפיכך חל שעבודו במקום הנשואין אבל לא שיהא סך המוהר כסך של אונס ומפתה אלא כסך שיסכימו בו וחכמים השוו מדותיהם למאתים והכי תניא בתוספתא [פרק בתרא] רשב"ג אומר כתובת אשה ובע"ח במקום הנישואין אלמא דלא מאתים דצורי קאמר מדקתני סתמא במקום הנישואין:

ולענין הלכה קי"ל כרבנן דכתובת אשה מדבריהם וכמ"ש הרי"ף בסמוך דסוגיין דכולי תלמודא הכי דאמרינן הכי בדוכתא טובא מקולי כתובה שאנו כאן ואמרי' נמי [ביבמות דף פט א] מ"ט תקנו רבנן כתובה ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבים ואע"ג דא"ר יוחנן [ב"ק דף סט: וב"ב דף קעד. וש"נ] כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו לא סמכינן אההוא כללא דאמוראי נינהו אליבא דר"י כדאיתא בדוכתי טובא וכ"כ הרי"ף ז"ל בפ' גט פשוט [סי' תתקנז] דהדין כללא לאו דוקא הוא דלא אמרי' הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא הלכך הני דכתבי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא טעותא הוא דמדאורייתא לא חזו לה מידי אלא מדרבנן הלכך אינה גובה כלום מכח הכתובה אלא מתקנת חכמים גובה ר' של מדינה במקום שאין כותבין והיכא שכתב לה ר' של מטבע סתם גובה כמטבע היוצא ממקום הכתובה ובלבד שלא יפחות מקיצתן של חכמים דהיינו ר' של מדינה ועכשיו שנהגו לכתוב בכתובות דינרין גדולים של כסף צרוף שמונה זוזים לכל דינר ודינר וכתב הרמב"ן ז"ל שהדינרין הגדולים הם דינרי צורי שיש בכל דינר ודינר שמונה דינרי מדינה כדאמרי' בפ"ק דקדושין (דף יא ב) דקרו אינשי לפלגא דזוזי איסתרא כלומר פלגא דזוזי דצורי הוא סלע מדינה ונמצא מטבע מדינה שמינית שבצורי שהרי יש בכל סלע צורי ד' זוזים ומצא הרב ז"ל ששמונה גרעינין של חרוב עושין אוריינ"ץ לפי משקל הארץ הזאת ואמרו הגאונים ז"ל שהפרוטה משקל חצי שעורה ובגרעיני של חרוב הנקרא גרה יש בו משקל ארבעה שעורות ונמצא דלפום מה דקי"ל דקצ"ב פרוטות בדינר כלומר בדינר של צורי שיש בדינרי צורי ג' אוריינ"ץ ונמצא במאתים של מדינה שהם כ"ה דינרי צורי ע"ה אריינ"ץ שהם ד' אוקיות וחצי אוקיא וג' אריינ"ץ של כסף צרוף לפי משקל הארץ הזאת:

כתוב בו סתם: כלומר שכתוב סלעים דינרין או פונדיון ולא כתב באיזה מקום:

הוציאו בבבל מגביהו ממעות בבל: משמע לי דהיינו טעמא דכיון שלא פירש מקום מסתמא נשתעבד הלוה לפרוע במטבע של מקום גובייאנה אם לפחות אם להוסיף אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"ז מהלכות מלוה ולוה שאם טען הלוה שהמעות שאני חייב לך מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול ולפי זה משמע דהיינו טעמא דמסתמא אמרי' דבמקום גוביינא היה דר מתחלה ולפיכך כל שאינו יכול להתברר אם טוען הלוה שאותו כסף היה פחות ישבע המלוה ולפי זה אם הביא ראיה המלוה או הלוה שהיו דרים בשעת הלואה במקום אחר נוטל כמקום הלואה ואין כל זה במשמע וכתב ז"ל שם מכאן אתה למד ששטר שאין בו שם מקום שנכתב בו כשר לכל דבר והוא הדין לשטר שאין בו זמן כלל שהוא כשר אע"פ שעדות זה אי אתה יכול להזימה:

כתוב כסף סתם: מאה כסף ולא פירש אם סלעים אם דינרין או איסרין:

מה שירצה לוה מגביהו: כל מטבע שהוא של כסף ואפילו איסרין:

אמר רב משרשיא ארישא: דבכתובה אינו חייב לפרוע אלא במטבע שהיא יותר קל אם של מקום הכתובה או של מקום הגוביינא כדתנן במתניתין:

הדרן עלך שני דייני גזירות וסליקא לה מסכת כתובות