רי"ף על הש"ס/כתובות/דף סד עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · כתובות · דף סד עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

מתני' הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל (בגמ' תשב עד כו' ) תהא יושבת עד שתלבין ראשה אדמון אומר יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי לעצמי הייתי יושבת עד שתלבין ראשי אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון:

גמ' מתניתין דלא כי האי תנא דתניא א"ר יוסי בר' יהודה לא נחלקו אדמון וחכמים על הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל שלא תהא יושבת עד שתלבין ראשה ועל מה נחלקו על שפסקה היא לעצמה שחכמים אומרים תהא יושבת עד שתלבין ראשה אדמון אומר יכולה היא שתאמר כסבורה הייתי שאבא נותן עלי עכשיו שאין אבא נותן עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון וקי"ל כתנא דידן והשתא דתקינו רבנן למורדת למיתב לה ((מהר"ם ל"ג) לאלתר) ל"ש פסק עליה אביה ול"ש פסקה איהי כד אמרה ליה או כנוס או פטור כייפינן ליה ויהיב לה גיטא בעל כרחיה:

מתני' העורר על השדה והוא חתום עליה עד אדמון אומר יכול לומר השני נוח לי והראשון קשה ממני וחכמים אומרים איבד את זכותו עשאה סימן לאחר איבד זכותו:

גמ' אמר רבי אמי לא שנו אלא עד אבל דיין לא איבד זכותו דתני ר' חייא אין העדים חותמין על השטר אא"כ קראוהו והדיינין חותמין אע"פ שלא קראוהו:

עשאה סימן לאחר איבד זכותו אמר אביי לא שנו אלא לאחר אבל לעצמו לא איבד זכותו דאי לאו דעבד הכי לא הוה מזבין ליה ירושלמי לא סוף דבר שעשאה העורר סימן לאחר אלא אפילו עשאה אחר לאחר והעורר חתום עליה בעד איבד זכותו:

ההוא דעשאה סימן לאחר שכיב ושביק אפוטרופא אתא לקמיה דאביי אמר ליה עשאה סימן לאחר איבד זכותו אמר ליה ודילמא אי הוה אבוהון קיים הוה טעין

רבנו ניסים (הר"ן)

הדיינין טענו שור ושה וחמור והודה לו באחד מהן דקי"ל חייב:

מתני' ופשט את הרגל: לשון בזיון הוא ואמר נואש שאינו חש לדבריו טול טיט שעל רגלי ל"א תלה אותי על עץ ואין לי מה ליתן והראב"ד ז"ל כ' שמת או שהלך למדינת הים ואין שם נכסים כלל שאם היו שם נכסים כיון דדברים הנקנין באמירה הם גובין לו מנכסיו ואפשר דלאו בפוסק עמו בשעת קידושין מיירי דבכי הא לכ"ע יכולה לומר לו או כנוס או פטור כיון דבידו הוא לכוף אותו לפרעו אלא הכא בפוסק עמו בשעת שדוכין עסקינן ואח"ז קדשה ובכה"ג לא קנה ואפ"ה אומדנא דמוכח הוא שע"ד תנאין הראשונים קדשה ומש"ה לרבנן דתהא יושבת עד שתלבין ראשה אמרי' בירושלמי [הלכה ה] דלא אמרו רבנן הכי אלא בשפסק לו אביה במעמדה ומינה (כאדמון ופירש) בכה"ג פליג ואמר דמציא אמרה אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות כו':

גמ' על מה [נחלקו על] שפסקה היא על עצמה: אפשר דאפי' שלא בפני אביה א"נ דוקא בפוסקת בפני אביה אבל שלא בפני אביה דכ"ע תשב עד שתלבין ראשה:

וגרסי' בגמרא כ"מ שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכתא כמותו א"ל רבא לר"נ אפי' בברייתא מי קאמר במשנתינו בכ"מ קאמר: ופירש"י ז"ל דאפי' בברייתא היינו במאי דפליג אדמון בברייתא אפי' כשפסקה על עצמה. ולא נהירא דלשון אפי' בברייתא משמע דהלכה במאי דאמר במשנתינו ואפי' במאי דאמר בברייתא וכיון דמתני' וברייתא פליגי וכדאמרי' בהדיא מתני' דלא כי האי תנא דתניא דתנא דמתני' סבר דלא קאמר אדמון דיכולה היא לומר לו או כנוס או פטור אלא דוקא כשפסק אביה אבל כשפסקה על עצמה אפילו אדמון מודה שתשב עד שתלבין ראשה ותנא דברייתא סבר דאפי' בשפסקה על עצמה ס"ל לאדמון דיכולה לומר לו או כנוס או פטור וכיון שכן אדפסקינן כהך ברייתא הא פסקינן דלא כמתני' ומאי בכ"מ. לפיכך נראה דמאי דאמרינן אפי' בברייתא ה"ק דאפי' אי אשכחן בברייתא דקאי רבן גמליאל כאדמון הלכה כמותו אבל בהא דפליגי הכא מתני' וברייתא קיימא לן כאדמון ואליבא דתנא דידן וכדברי הרי"ף ז"ל וכן דעת הרמב"ם בפכ"ג מהלכות אישות: גרסינן בגמ' בד"א בגדולה אבל בקטנה כופין לבעל ליתן גט. הלכך קטנה שפסקה על עצמה ומשהגדילה אמרה או כנוס או פטור כופין אותו ליתן גט או יכנוס בלא נדוניא:

והשתא דתקינו רבנן למורדת וכו': חלק עליו הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר ואמר שלא תקנו אלא באשה שאינה רוצה בבעל אבל זו הרי רוצה בו שאומרת לו או כנוס או פטור ומ"מ כבר כתבתי למעלה שדעת האחרונים ז"ל שלא לנהוג עכשיו בתקנת מורדת [אלא כדין התלמוד הלכך לא כייפינן ליה אגיטא] (לעיל בפרק אף על פי) [סי' רפג]:

מתני' העורר על השדה כו': ראובן מערער על שדה שביד שמעון ואומר לוי שמכר לך שדה זו גזלה ממני:

והוא חתום: על שטר המכירה שכתב לו לוי לשמעון כשמכרה לו:

אדמון אומר יכול הוא שיאמר: מה שלא ערערתי בשעה שלקחת מלוי וחתמתי בתוך השטר עד לפי שלוי אדם חזק וקשה להוציאה מידו ונוח לי שתהא בידך שאוציאנה ממך בדין:

איבד את זכותו: שהואיל וחתם הודה שאין לו עסק בה:

עשאה סימן לאחר: בסמוך אפרשנה:

גמ' אבל דיין: שהובא שטר המכירה בב"ד לקיימו כמשפט קיום שטרות שהעדים באים ומעידין על כתביהן והדיינין כותבין שטרא דנן נפק קדמנא ואסהידו עדים אחתימות ידייהו ואשרנוהו וקיימנוהו:

לא איבד את זכותו: שלא ידע מה כתוב בו שיערער עליו:

דתני רבי חייא אין העדים חותמין על השטר אא"כ קראוהו: שהרי על דברי השטר הן באין להעיד:

אבל הדיינים חותמין בקיומו אע"פ שלא קראוהו: שהרי אין מעידין אלא ששטר זה בא לפנינו והעדים הכירו שהיא חתימתן וכתב הרא"ה ז"ל דדוקא מה שיש בגוף השטר הוא שאין צריכין לקרות אבל מ"מ צריכים הם לראות מי הם המלוה והלוה כדי שלא יהו קרובים לדיינים ולא לעדים המעידין בפניהם:

עשאה סימן לאחר: פרש"י עשאה המוחזק בה סימן לאחר לא לראובן זה העורר עליו אלא לאיש אחר היה מוכר שדה בצד זה ומצר לו ארבעה מצרי השדה וכתב לו במצרים מצר פלוני שדה שלי וזה חתם על השטר ולא ערער אבד זכותו אפילו לאדמון דאין לומר כאן השני נוח לי ע"כ ואע"פ שדינו אמת אין פירוש משנתינו כך מדגרסי' בירושלמי הנכתב בהלכות בסמוך לא סוף דבר עשאה [המערער] סימן לאחר אלא אפילו אחר לאחר והוא חתום עליה בעד אבד זכותו ומוכח דמתני' הכי פירושה עשאה המערער סימן לאחר שמכר קרקע סמוך לשדה זו שהוא מערער עליה לאדם אחר וכתב במצרים מצר פלוני שדה של שמעון אבד את זכותו שהרי הודה שהוא שלו והיינו דגרסינן עלה בירושלמי לא סוף דבר עשאה [המערער] סימן לאחר כו' אבל לפרש"י ז"ל מה לי עשאה המחזיק סימן לאחר מה לי אחר לאחר אלא ודאי כדכתיבנא:

ל"ש אלא לאחר אבל לעצמו לא אבד את זכותו דאמר אי לאו דעבדי ליה הכי לא הוה מזבין לה ניהלי: זו היא גירסתו של רש"י וכך כתובה בספרים ולפי פירושו הכי קאמר לא שנו דאבד את זכותו אלא כשעשאה המחזיק סימן לאחר אבל עשאה המחזיק סימן לעצמו של ראובן זה העורר עליה שהיה שמעון מוכר שדה שבצדה לראובן זה העורר עליה וכשמצר לו סימני המצרים כתב על שדה זו מצר פלוני שדה שלי אע"פ שלא מיחה ראובן לא אבד זכותו שיכול הוא לומר אי לאו דעבדי הכי [ששתקתי] כשלקחתי ממנו שדה זו באלו המצרים לא היה מוכר לי את השדה וכדי שימכרהו לי שתקתי ולא מסרתי מודעא כדי שלא יבא לאזניו ושוב לא יתרצה למוכרו. אבל הרי"ף ז"ל גורס אי לאו דעביד הכי לא

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט