שיטה מקובצת על הש"ס/כתובות/פרק יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף קד עמוד ב[עריכה]


פרק שני דייני גזירות מתני' שני דייני גזירות מפרש בגמרא שהיו דיני קנסות על הגזילות כדמפרש בגמרא. רש"י במהדורא קמא. וז"ל ה"ר יהונתן הכהן ז"ל שני דייני גזירות וכו' ותני בברייתא שני דייני גזילות וחדא מילתא היא שהיו דנין דיני קנסות על הגזילות כדתניא קוטמי נטיעה ר' יוסי אומר גוזרי גזירות שבירושלים אומר נטיעה בת שנתה שתי כסף וכו' כלומר קוצצי נטיעות של אחרים והיו גזירות וגוזרי גזירות גזרו וקנסו לקוצץ נטיעה של חבירו שישלם לו תחת הנטיעה שתי כסף ולא חשיב במשנה זו בתי דינין שהיו בירושלים דטובא הוו דקרוב לארבע מאות בתי דינין היו שם אלא אותן שלא היו עוסקין אלא בזה קא חשיב והן דברים שאינן רגילין באנשי קודש וזרע ישרים והוו סגי להו בשני בתי דינין ע"כ. וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל והא דקתני שני דייני גזרות לא מפני שלא היו יותר דודאי טובא הוו אלא מפני שהיה צריך התנא להזכיר תרי לא הזכיר אלא השנים בלבד ע"כ:
אדמון וחנן בן אבי שלום לא הזכיר אלא אביו של חנן לפי שהיו שנים חנן המצרי וחנן בן אבי שלום כדאיתא בגמרא:

Daf 105a

תשבע בסוף לכשתתבע כתובתה משביעים לה דלא אתפסה בעלה מידי והשתא מיהו יהבינן לה מזוני בלא שבועה וכשתשבע לבסוף אי אתפסה צררי למזונות שקלה להו לכתובתה והיינו נפרעת שלא בפניו בתחילה דאימור צררי אתפסה למזונות רש"י בהמדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל תשבע בסוף כשישמעו בו שמת ותבא לגבות כתובתה תשבע שלא עכבה בידה משל בעלה כלום ולא תשבע בתחלה בשעת גבוי מזונות ע"כ. פי' לפי' לא קאי חנן אלא אמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות וממילא נשמע מיניה בכל אלמנה שתובעת מזונות שלא תשבע אלא בסוף כשתתבע כתובתה והיינו דהאריך וקאמר רבן יוחנן בן זכאי יפה אמר חנן לא תשבע אלא בסוף לאשמועינן אבעלמא וכדכתיבנא כנ"ל. וכתב הריטב"א ז"ל וז"ל דעת הרמב"ם דדוקא מי שהלך בעלה למדינת הים אבל אלמנה אין נותנין לה מזונות אלא בשבועה דחיישינן לצררי דטפי מתפס איניש לצררי לאחר מיתה כדי שלא תתבזה אצל היתומים ואינו מחוור חדא דהא שמואל אמר בגמרא שאין פוסקין מזונות לא"א וכששמעו בו שמת מודה שפוסקין ועוד דבפרק השולח אמרינן בההיא איתתא דחשידא אשבועתא ואתיא תבעה כתובתה ואמר דלית לה כתובה משום דחשידא ואמרה להו והבו לי מזוני (ויהיבו) לה מזונות ואם איתא למה לי מדשמואל תיפוק ליה דבעיא שבועה והיא חשודה אלא ודאי דאלמנה נותנין לה מזונות בלא שבועה כל זמן ששטר כתובתה יוצא מתחת ידה במקום שכותבין כתובה ע"כ. וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל חנן אומר תשבע בסוף ולא תשבע בתחלה כלומר כיון דסוף כשתגבה כתובתה עתידה להשבע שלא התפיסה בעלה צררי והיא ג"כ לקחה כלום אינה צריכה עכשיו לישבע כי לסוף נגלגל עליה שלא הניח לה בעלה שום דבר למזונות אבל לא נשביע אותה מתחלה שלא תקנו חכמים שבועה אלא כשתבא לגבות כתובתה דהוי למשקל ולמיפק אבל למזוני דלמיקם קמיה שקלא להו לא חייבו חכמים להשביעה מתחילה וכן אם נתאלמנה אינה נשבעת מתחילה בעבור המזונות דכל זמן שאינה נוטלת כתובה כעומדת תחתיו דיינין לה ע"כ: כדבריהם כלומר ר' דוסא היה אומר כדבריהם של כהנים גדולים. רש"י ז"ל במהדורא קמא. פי' לפי' דר' דוסא לא הויא מכריע כמו רבן יוחנן בן זכאי דאפשר שלא שמע מחלוקתם אלא איהו מנפשיה הוה אומ' כדברי כהנים גדולים והוה ליה מכלל הכהנים הגדולים ואינו כמכריע כמו רבן יוחנן בן זכאי והיינו דאמרינן לקמן עלה דמתניתין דתנן הפוסק מעות לחתנו וכו' אמר ר' זירא אמר רבא בר ירמיה שני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו ופרש"י ז"ל כיוצא בו דחנן רבן יוחנן בן זכאי והקשו עליו בתוספות לקמן דמה לי להזכיר כדברי חנן כיוצא בו ותירץ הריטב"א ז"ל דה"ק הלכה כמותו לפי שיש מכריע כדבריו אלמא דלחנן יש מכריע ולא לכהנים גדולים כנ"ל:
גמרא אדמון בן גדי היינו אדמון דמתניתין. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
אתרין דבמתני' לא קתני אלא תרין דייני והכא תני תלתא. רש"י ז"ל במהדורא קמא והקשו בתוס' אי גזילות אגזירות קשיא דתרי מילי נינהו כדקס"ד השתא תלתא אתרין לא קשיא דהא בגזלות והא בגזירות וי"ל דלא מסתברא דלהוו לדיין אחד שתי שררות בירושלים דאיכא כמה חשובים להעמיד אנשים מיוחדין לכל שררה ושררה:
דחשיב ליה קתני כלומר דיינין חשובין קא חשיב במתני' ותני להו וחנן דלא חשיב כולי האי לא קתני ותנא דברייתא לא קפיד אחשיבות רש"י ז"ל במהדורא קמא. ור"ת ז"ל כתב דליכא לפרושי כפשוטא דחשיבי טפי דהא ודאי חנן המצרי חשיב טפי מחנן בן אבישלום כיון דאקדמה בברייתא אלא ה"פ דחשיבי בהאי פרקא כלומר דאיירו ביה כגון חנן ואדמון דאלו חנן המצרי לא איירי ביה והקשה ר"י ז"ל על זה מדהביא בסמוך נתן אומר אף נחום המדי וכו' וע"כ לא קאי אברייתא דא"כ לר' נתן ד' הוו ואנן מוקמי' ההיא דקתני' ג' אדמון וחנן ונחום כר' נתן אלא ודאי דר' נתן אמתני' קאי ואי לא קתני תנא דמתני' אלא ההוא דאיירי בפרקין א"כ מאי קאמר ר' נתן אף נחום המדי דלמא ת"ק נמי מודה ביה אלא דכיון דלא איירי במתני' לא תני ליה אלא ודאי הנכון כפרש"י ז"ל דחשיב ליה שחשוב יותר ומ"ה קאמר ר' נתן אף נחום המדי אחד מגוזרי גזירות והיה חשוב כמותם יפליג אמתני'. ודקאמרת דחנן המצרי חשוב טפי כיון דאדקמיה תנא בהא הא לא אריא דזמנין דמקדים תנא ההוא דלא חכים וחשוב כולי האי משום דמיוחס טפי כדתנן התם מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ואלעזר בן עזריה ור"ע ואלו ר"ע חכים טפי מר' אלעזר דהכי מוכח ביבמות פ"ק גבי מעשה דר' דוסא בן הרכינס הכא נמי הא דקתני חנן המצרי ברישא לא בשביל שהיה חשוב יותר אלא שהיה ממשפחת מיוחסים יותר מחנן בן אבי שלום וא"ת מ"מ למה לא תירצו כאן כפר"ת דההיא דלא איירי בפרקין לא תנא ליה וי"ל דא"כ הוה ליה למתני שהיו בירוש' אבל מדקתני היו משמע שנים ותו לא. וז"ל הרא"ש ז"ל ולפר"ת קשה דאי תני הני לפי שדברו במתני' הוה ליה למתני שתים מדייני גזירות שהיו בירוש' אבל מדקתני שני דייני גזירות היו בירוש' משמע שנים ותו לא ע"כ:
שהיו גוזרין גזירות על הגזלות פרש"י ז"ל קנסות ולאו דוקא קנסות דהא ממונא הוא אלא כעין קנסות שהיו פוסקין דבר ידוע לתשלומין לנטיעה ולא כפי מה שהם. הריטב"א ז"ל. וז"ל תלמידי הרשב"א ז"ל שהיו גוזרין על הגזלות פי' שהיו קונסין את הגזלן במקום הראוי לקונסו כדאשכחן ברב נחמן דאמר האי גזלן עתיקא הוא ובעינא דאקנסי' ע"כ:
כדתניא קוטמי נטיעה קוצצי נטיעות של אחרים והיינו גזלות וגוזרי גזרות גזרו וקנסו לקוצץ נטיעה של חבירו שישלם לו תחת הנטיעה שתי כסף י"ב מעות והיינו גזרות דקתני במתני'. רש"י במהדורא קמא. וכיוצא בזה פי' הר' יהונתן הכהן ז"ל במתני' ובמהדורא בתרא לא פי' הרב ז"ל כן אלא דאבהמה קאי דקטמא נטיעה ומה שכתב רבינו יהונתן ז"ל בטעמא אמאי לא חשיב אלא שתי בתי דינין לא שייך להאי פרושא כלל דוק ותשכח. וז"ל תלמידי הרשב"א ז"ל נטיעה בת שנתה שתי כסף פי' שהנטיעה אין לה לא דמי אילן ולא דמי עצים ומפני ישוב ארץ ישראל גזרו שישלם עליה שתי כסף או ארבעה כסף כשהיא מבת שתי שנים מכאן ואילך שמין אותו על שבח פירותיו על גבי השדה א"נ בששים אילנות כדאיתא בב"ק ע"כ:
טובא הוו אין ודאי טובא דיינין הוי בירושלים וכי קאמרי' אנן שני דייני גזרות ותו לא אגוזרי גזרות קאמר דגוזרי גזרות לא הוו אלא הנהו ג' דקתני בברייתא ואותן דייני גזרות לא הוו עסקי כלל בשאר דינין. רש"י ז"ל במ"ק. ונראה דמעיקרא דפריך ותו ליכא והא"ר פנחס כו' פשיטא דהוה ידע דלאו כולהו הני דייני גזרות אלא דהכי פריך ותו ליכא בשלמא אי הוה משני דחשיב ליה קתני ניחא פי' דמתניתין לא חשיב ליה חנן המצרי ולהכי לא קתני וגם נחום המדי לא חשיב ליה וברייתא דלעיל חשיב ליה חנן המצרי והך ברייתא חשיב ליה נחום אבל לתירוצא דרב פפא משמע דלחכמים לא היה נחום מגוזרי גזרות כלל וכדקתני בברייתא דמייתי ר' נתן אומר אף נחום המדי מגוזרי גזירות ולא הודו לו חכמים ולהכי פריך ותו ליכא והאמר ר' פנחס וכו' פי' ואי אפשר דבדוכתא דהוו בתי דינין כולי האי ובתי סופרין ובתי כנסיות ובתי מדרשות דלא הוו אלא שנים שלשה דייני גזרות ומשני דאיברא דגוזרי גזרות חשיבי טובא לקצוב דבר קצוב כעין ההיא דנטיעה ולהכי בעינן דרב גוברייהו ולא שכיח אלא חד או תרי אפי' בכרך גדול של נביאים וסופרים כנ"ל. ואע"ג דמשני מעיקרא דחשיב ליה קתני וכו' הדר ופריך מההיא דנחום משום דמשמע ליה מדקא משני דלא חשיב ליה לא קתני משמע דהברייתא לא קפיד אחשיבות כלל ולהכי הדר ורמי מההיא דנחום כנ"ל:
גוזרי גזירות שבירושלם היו נוטלין שכרן לשנה דייני גזרות לא היו עוסקין כלל במלאכה אחרת אלא כל שעה היו גוזרין גזרות לפיכך היו נוטלין מזונות שלהן מתרומת הלשכה הבאין לצרכי צבור. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכתבו תלמידי הרשב"א ז"ל וז"ל גוזרי גזרות וכו' ולא שכר הדין היו נוטלין אלא מפני שהיו פונין מכל עסקיהם ועסוקין בזה היו מתפרנסין מכאן כדקתני לא ספקי מוסיפין ודוקא אלו שהיו מיוחדין לכך היו רשאין לטול שכרן אבל אדם אחר שבא לפניו לדין אינו רשאי לומר להן תנו לי פרנסת היום ואדון לכם אא"כ היא שכר בטלה כההיא דקרנא. ותשעים ותשעה שהיו נוטלין ולא יותר היינו טעמא מפני שהיו ג' וכדי לשלשן שלשים ושלשה לכל אחד והטעם שהיו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה פי' הראב"ד ז"ל מפני שהגזרות שלהן היו לצורך עבודה שעל כל עוברי עבירה היו גוזרין גזרות וקונסין אותו כדי ליסרן בין במקדש בין בגבולין מ"ה נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ע"כ:
אטו ברשיעי עסקי' דשקלי אגרא דלא רצו משמע אם לא רצו לישא ולעסוקי באותן גזרות ולמשקל מזונות מתרומת הלשכה מוסיפין להם על צ"ט מנים כלומר שנותנים להם שכר כדי שישבו. לא ספקו למזונות אע"פ שלא רצו לטול יותר ורוצים לצמצם עצמן במיעוט מזונות מוסיפין להם בעל כרחם. קרנא שם חכם ודיינא הוה ה"מ דאסור היכא דשקיל בתורת שוחדא דבלא שום שוחדא בעי דיין לישב בדין אע"ג דאמרי ליה בעלי דינין שקול מינן כך וכך ודון לנא דינא קושטא הן לזכות הן לחובה וקרנא לאו בתורת הכי הוה שקל אלא אגר טרחא הוה שקיל דהוה טרח למסבר סברא ולעיין בדינייהו והיינו בתורת אגרא. הנוטל שכר לדון דשקיל שכר טרחא דיניו בטלין כלומר אין דינו דין אגר דינא אגר טרחא דעיון הדין א"נ כגון דאמר להו לא מליפנא ליכו דינאי אי לא יהביתו לי אגר למוד דינא אגר בטלה דכל אימת דהוה עסיק בדינייהו לא הוה עסיק במלאכתו ולפי מה שהיה מתבטל הוה שקיל. דינו דין בתמיה ה"מ דמכוער הדיין היכא דשקיל בטלה דלא מוכח כגון דבדיין האומר אי לאו עסיקנא בדינייכו הוינא אזיל לדוך פלוני ומרווחנא כך ואי בעיתו דאיננא לכו הבו לי אגר בטלה והיינו דלא מוכחא מלתא דלמא הוה רווח ודלמא לא הוי רווח מידי. תהי באמברא דחמרא שהיה מריח באוצרות יין מי ראוי למכור לאלתר כדי שלא יחמיץ באמברא ספינה גדולה מלאה חביות שבנמל פורטו בלע"ז ששם היו מוכרין יינות וכל יומא הוה שקיל זוזא וההוא זוזא מפסיד ליה בעלי דינין והוה שקיל מינייהו. רב הונא בעל שדות הוה והוה מסקי ליה ואהכי אמר להו הבו לי גברא שיהא דולה לי מים להשקות שדותי. בחריקאי במקומי ואדון. רש"י במהדורא קמא:
מידי טפשים ורשעים בני מעבד דינא נינהו דקתני ק"ו לטפשים בלא סמיות הלב והיינו ק"ו אחר שקבל השוחד שכבר נעשה טפש בקבלת השוחד אי הדר מקבל ליה שוחד אות סמיות הלב יותר ויותר בלא טרוף הדעת והיינו ק"ו ולרשעים דמאחר שקבל שוחד הוה ליה טרוף הדעת ודן ברשע ובעקול אפי' כי לא מקבל שוחדא לפי שאינו יודע לדון ולעיין בעומק הדין וכ"ש אי הדר ומקבל שוחד דאית ליה טרוף הדעת טפי ודאין ברשע ובעוות הדין רש"י. ז"ל במהדורא קמא. וכיוצא בזה פירשו התוס' ז"ל וז"ל אפילו צדיק גמור ונוטל שוחד והיינו ק"ו לרשעים שכבר נטל שוחד בפעם ראשונה דפעם ראשונה כשנוטל אכתי צדיק הוי שעדיין לא נטלו וק"ו לטפשים בפעם שניה שנוטל שוחד שכבר וכו' ע"כ. ונקטי פעם ראשונה ושניה דאי לאחר שנעשה טפש ורשע ממש כדקתני אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב ובלא טרוף הדעת הדרינן לקושין מידי טפשים ורשעים בני מעבד דינא נינהו דמה לי טפש ורשע מעצמו או שנעשה כן ע"י עונש השוחד אלא הכי קאמר כיון דאינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב ובלא טרוף ומעתה עבדינן קל וחומר מפעם ראשונה ולשניה וכמו שפירשו התוס' ז"ל. ורש"י ז"ל במהדורא בתרא כתב וז"ל אינו נפטר מן העולם והכי קאמר ק"ו שיסמא את עינים כשיהא טפש בסופו וישב לדון משמע דבעי לפרושי דלא עבדינן ק"ו בשתי קבלות מקבלת שוחד לפעם ראשונה מקבלת שוחד לפעם שנייה אלא ה"ק כי השוחד יעור עיני פקחים ק"ו וכו' פי' השוחד שקבל עכשיו מעוור את עיניו עכשיו שעדיין צדיק וחכם הוא ק"ו שזה השוחד שקבל עכשיו יסמא את עיניו כשישב לדון בסופו ואפי' לא יקבל שוחד באותו הדין הרי נעשה טפש וכל מעשיו מקולקלין ועיקר מאי דאתא לאשמועינן תנא דברייתא היינו דאינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב ובלא טירוף הדעת. כך היה נראה לפרש פירוש לפירושו ז"ל ואפשר לפרשו נמי כדרך שפירש במהדורא קמא ומיהו לשון וישב לדון דנקט בגמ' לשונו לא דייק שפיר דוק ותשכח. ורשב"ם פי' ק"ו לטפשים אינו מן הברייתא אלא לשון הברייתא היינו לשון הפסוק בלחוד תנו רבנן כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים זהו לשון הברייתא ומתמה תלמודא מדהדר נקטה הברייתא חכמים וצדיקים דקרא אלמא דבעיא למימר ק"ו לטפשים ק"ו לרשעים מידי טפשים ורשעים בני מיעבד דינא נינהו ומשני דלאו לדיוקי כדקאמרת נקט תנא דברייתא לישנא דקרא אלא לאשמועינן דאפילו חכם גדול ולוקח שחד וכו' ודוחק ולשון אלא ה"ק לא דייק שפיר דוק ותשכח כנ"ל:

Daf 105b

אם  דומה הדיין למלך שעשיר הוא כמלך ואינו צריך ליהנות משום אדם יעמיד ארץ העולם מתקיים לפי שאינו מחניף לעשיר ואם עני הוא ככהן שמחזר על הגרנות לקבל תרומות ומעשרות יהרסנה מחריב העולם לפי שהוא מחניף לעשיר ואית דאמרי אם דיין עשיר הוא בראיות ובהלכות כמלך שאינו צריך לשאול לכלום דבר הלכה מחברו ואיש תרומות שאינו בקי בדינין וצריך הוא ללמוד מאחרים. וראשון עיקר. רש"י ז"ל במ"ק. והתוס' ז"ל כתבו ששני הפירושים הם עיקר:
דשאיל שאלתא ששואל מאחרים כלים ובהמה פסול לדינא דדילמא אצטריך למידי דאית ליה לבעל דין דאתי לקמיה ומחניף ליה לא פסיל לדינא למאן דשאיל מניה. דלית ליה לאושולי שאין לו שום דבר להשאיל לאחרים. לית לן בה דכיון דאית ליה לאושולי לא מחניף דסבר כשם שאני צריך לו כך הוא צריך לי. בר מריון עתיר בנכסי הוה ורבא דיינא דמחוזא הוה ואפ"ה הוי שאיל שאלתא מיתמי דבר מריון ואע"ג דאינהו לא הוו שיילי מנייהו ללישנא אחרינא הוה שאיל מנייהו והוה דאין להו דינא לאחשובינהו ליתמי הוא דבעי כי היכי דלימרו כמה חשיבי הני דגברא רבה כרבא שאול מנייהו ולא משום דהוה צריך להו. מריש מקמי דהוינא להו דיינא. מנייהו רחמי לי אותן שזכו בדין לפני. סנו לי הנהו דאחייב. אי כולהו רחמי לי או כולהו סנו לי דמאי דעבידנא להאי עבידנא להאי. מברא ספינה העשויה לעבור בה מעבר מים. הב לי ידא כדי שיהא נסמך על ידו כשהיה נכנס בספינה. גדפא נוצה. הוה שדי רוקא קמיה היה רוק מושלך לפניו. כסייה כי היכי דלא למאיס מר עוקבא. בחמישי ביום החמישי. אגב. אורחאי דרך הליכתי שאני צריך לילך אצלו היום. זוגא שני תלמידים חכמים. בהדי דקא אזיל ר' ישמעאל ואתיב בבי מדרשא שהיו טוענין שניהם לשם קמי זוגא דרבנן אמר אי בעי טעין הכי וכו' כלומר כשהיה ר' ישמעאל הולך ובא היה לבו נוקפו על אריסו ואומר בינו לבין עצמו אילו היה זה אריס פקח היה יכול לטעון נגד בעל דין חבירו כי הך טענה ומפטר בה כך שהיה לבי נוקף עלי על כך. בן אלישע כהן גדול. לא הוה כהן למיתבא ליה וכי לא מצאת כהן במקומך ליתן לו ראשית הגז חלקו. גלדני דבי גלי דגים קטנים. בי גילי ניגקר"ש ועושין אותו מקש ונאחזין בהם דגים קטנים המצוין באגמים וכדאמרינן בעלמא טב גילדנא שרי למיכל וכו'. דינא דמר לא בעינא כלומר אינו רוצה שתדיננו אבל דורון דאייתית לך מיהא ליקבל מר. ולא נמנען מר מאקרובי בכורים ואל ימנעני אדוני מלהקריב בכורים. שכל המביא דורון לתלמידי חכמים כאלו מקריב בכורים. אלישע לא היה כהן שהרי מצינו בדברי הימים שנתייחס אביו על שבט גד דכתיב ויעני ושפט כבשו ומצינו במס' פסחים בפרק אלו דברים דשפט דהאי קרא הוא אלישע ובכורים לכהן נינהו כדאמרי' ותרומת ידך אלו בכורים לא בעינא דאקבל כלומר ברצוני לא הייתי מקבל אלא הואיל וכו'. שמע מיניה מדשלח לי רב ענן פסילנא לך לדינא שמע מיניה קריביה הוא. אמר האי דינא דיתמי עשה דכתיב ושפטתם צדק והאי דינא דהאי גברא נמי עשה הוא דאכל דינא כתיב ושפטתם צדק עשה דדינא דכבוד תורה דשלח לי רב ענן למדייני' לא עדיף למדייניה ברישא משום כבודו דרב ענן. סלקא דינא דיתמי ואחית לדינא דההוא גברא. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

Daf 106a

אסתתם טענתיה קי"ל הא דאמרי' בפ' שבועת העדות דשלח ליה רב יוסף לרב נחמן עולא חברינו דעמית בתורה ובמצות הוא ואמרינן מאי שלח ליה לחנופי ליה אלא למשרי תבריה ברישא א"נ לשודא ולא חיישינן לאסתתמי טענתיה דהא ידיע דחזי להכי ובעל דיניה נמי ניחא ליה דלשבקנהו לאלתר אבל הכא דלא הוה חבר ולא קרובו של חבר אלא דרב ענן הוא דהוה סביר הכי סבר דמחניף ליה ואסתתים טענתיה וזה ברור ודעת מורנו נר"ו דהכא עדיין לא פתחו בדינא דיתמי כדאתא האי לקמי' רב ענן דבשלמא בחבר עצמו שרינן ברישא ואע"ג דפתחו בדינא דאחרים כדי שלא יתבטל מתלמודו ומשום כבוד דידיה דאע"ג דאיכא מצוה לדון את הבא ראשון מדכתיב כקטן כגדול תשמעון בפ"ק דסנהדרין עשה דכבוד תורה עדיף והיינו דאמר בפק כל כתבי אמר רבא תיתי לי דכי אתא צורבא מדרבנן לעיוניה בדיניה כי היכי דלשרייה לאלתר אבל כבוד קרובו של חכם אינו אלא מדרבנן ולא דחי עשה דאורייתא אבל הכא מ דין לא פתחו באידך דינא ובכל חד איכא מצות עשה לדון מדכתיב ושפטתם צדק כדכתב רש"י ז"ל וכיון דכן האי עשה דקרובו של חבר עדיף דאיכא בהדיה עשה דרבנן דכבוד של חכם כך היא מפורשת בשם ה"ר פנחס הלוי ז"ל. הריטב"א ז"ל: סדר אליהו אגדות וברייתות. אסתלק ותו לא אתא משום ההיא מעשה דשלח ליה לרב נחמן דעל ידיה אסתתים טענתיה דבעל דיניה דההוא גברא דאייתי ליה גלדני. הוה קא מבעית רב ענן מאליהו דלא הוה אתי ליה בניחותא והוה מפחיד ליה. עבד רב ענן תיבותא והוה יתיב בגו' ואליהו הוה יתיב אבראי ומתני ליה סדר אליהו רבה שלמד חוץ לתיבה. זוטא שלמד תוך התיבה שהרי לא למד הימנו בתוך התיבה אלא מעט שלא היה יכול לקבל וללמוד ממנו בענין זה ונסתלק ממנו אליהו לגמרי. כי הוו מפטרי רבנן מניה דהוו עסקי באורייתא קמי' כל יומא ולרמשא הוו אזלי להו לבתיהו הוו פיישי בביתיה ב' אלפין ומאתן רבנן דהוו אכלי בהדיה לא הוה בעי רחמי דבכלהו שני דהוו שני בצורת בימיו לא בקש רחמים שאלו היה מבקש רחמים לא היה רעב בעולם. ומאי דפיישן תרי אלפי ומאתן לגבי אלישע. אי לימא כולהו דכתיב עשרים לחם שעורים ולחם בכורים וכרמל קמי מאה איש טובא מזונות וכו'. אלא כל חדא וחדא לפני מאה איש ומטי לתרי אלפי ומאתן בכ"ב לחם שהביא לו לחם א' של שעורים מתבואה חדשה כדאמרי' אין לך בכל ארץ ישראל קלה לבשל כבעל שלישה ואעפ"כ לא בכרה אלא עשרים לחם שעורים משעורים ישנים בכורים היינו ראשית תבואתו של אדם. אלישע עשיר היה דכולהו נביאים עשירים היו כדאמרינן בפרק אין בין המודד אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גבור עשיר וחכם. דריש בתליסר אמוראי שהיו מתרגמין ומשמיעין דבריו לרבים לפי שאין קולו נשמע לרבים. ונפצי גלמייהו שהיו מנערין טליתות שלהן מן האבק ומכסי ליומא היו מחשכין החמה מרוב אבק טליתם שהיה עולה למעלה במערבא כשהיו רואים בארץ ישראל חשך החמה. וקרו נפשיהו יתמו משום דלגבי רב הונא הוו פיישי שמנה מאות ולגביהו לא הוו פיישי אלא ד' מאה. יתמי דיתמי דאינהו נמי בצרי מרבה ורב יוסף דהוו קרי נפשייהו יתמי. מבקרי מומין של בהמות לקרבן ולבכור. מתרומת הלשכה מאותן שקלים שהיו תורמין בג' קופות מן הלשכה בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג להביא מאותו כסף תרומת תמידין ומוספין והן הן קרבנות צבור ומייתי נמי שאר קרבנות צבור ולפי שלא היו עוסקין אותן מבקרי מומין בדבר אחר היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה דבקור מומין צורך קרבנות נינה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ואם תאמר והא תנן בפרק קמא דבכורות הנוטל שכר לראות בעור אין שוחטין אותו ע"פ אלא אם כן היה מומחה כאילא וי"ל כדתרי' לעיל גבי גוזרי גזירות ועי"ל דהתם גבי בכור דוקא יש לחוש שמא יתירנו בשכר לישחט במדינה אבל הכא מיירי בבדיקת מומי שארי קדשים והכי איתא בהדיא במס' שקלים פ' התרומה יצחק בר רדיפא בשם ר' אמי מבקרי קדשים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה לשון הרא"ש ז"ל:
הלכות קמיצה כדאמרינן במנחות יכול בראשי אצבעותיו ת"ל מלא קמצו הא כיצד חופה ג' אצבעות ועל פס ידו קומץ וזו היא עבודה קשה שבמקדש וכל שעה היו עוסקין ללמוד לכל משמר ומשמר של כהנים הלכות קמיצה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. הא דלא חשיב הלכות מליקה שגם היא עבודה קשה שבכלל הלכות שחיטה הן. הרא"ש ז"ל: מגיה ספרים ספרי תורה שבירושלים שכל אחד ואחד היה עושה ספר תורה לעצמו כדאמרינן התנאה לפניו במצות בספר תורה נאה וכו'. רש"י במהדורא קמא. ותלמיד הרשב"א כתב וז"ל ומגיהי ספרים כולן צורך עבודה הם כלומר ספרים שבהם היו הכהנים לומדין סדר עבודה ובשקלים ירושל' מגיהי ספרים עזרא כך פי' הראב"ד ורש"י פי' ספרים של כל אדם ואדם שאסור להשהותן משום אל תשכן באהלך עולה וראו ב"ד שהיו מתעצלים בדבר והפקירו תרומת הלשכ' ע"כ:
בפרוכת שהיו לפני הדביר תחת אמה טרקסין ובבית שני קא מיירי ואני אומר מקדשי בדק הבית היו נוטלין שכרן הואיל ופרוכת דלפני הדביר תחת בנין נעשו במקום כותל תחת אמה טרקסין שהי' ממונ' בין היכל לקדש הקדשים וכל צורכי בנין בית המקדש היו באין מקדשי בדק הבית מהקדשו' שהיו מקדשין לבדק הבית לתקון הבית ולהחזיק בנינו כדכתיב אף לא יעשה בית ספות גו' עד וחזקו בו את בית ה' כלומר שלא היו עושין מכסף קדשי בדק הבית שום כלי שרת כי אם חיזוק בנין הבית לבד במקדש שני לא היה אמה טרקסין ובב"ב מפרש טעמא משום דמקדש שני הוה גבוה טפי משלשי' אמה ואמה בנין רוחב בגובה מאה אמה לא מצי קאי דאמרי' בסדר יומא מקדש שני אמה ברום מאה הוה עם כלי' עורב. בית גרמו כו' היו ממונין על מעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד מעשה לחם הפנים כדמפרש בסדר יומא ובית אבטינס על מעשה הקטורת כדמפרש בסדר יומא תרומת הלשכה שלשה קופות שבהן תורמין את הלשכה אלמא נשים האורגות בפרוכת היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכ' בדבבי מאותן פרוכת שכנגד השערים שאינן תחת הבעל אלא לצניעות בעלמא קתני דנוטלו' שכרן מתרומת הלשכ'. דאמר ר' זירא אמר רב שלש עשר פרוכת היו בבית המקדש שבעה כנגד שבעה שערי' שבחומ' העזר' שסכים ההיכל לצניעות בעלמא כדי שלא יראו בעזרה הולכי הר הבית ושתים אחת בפתחו של היכל ואחת בפתח האולם ולצניעות בעלמא ושתים בדביר להבדיל בין קדש הקדשים להיכל במקום אמה טרקסין פרוכת אחת מכאן ופרוכת אחת מכאן וביניהם אמה רוחב באותו דרך היה נכנס כהן גדול לפני ולפנים ביום הכפורים וכדמפרש בסדר יומא כורך ונכנס ושני פרוכ' היו על אותן פרוכת בעלית בית קדש הקדשים ואותן ד' פרוכת שמבדילו' היו תחת בנין ומקדשי בדק הבית נוטלין שכרן והא דאמרינן במסכת מדות י"ג השתחויות היו שם כנגד י"ג שערים שהיו בעזרה שער העליון שער הדלק כו' שערים גדולים לא היו אלא שבע' בלבד אלא ששה פספסי' קטני' היו שם שנים בצידי שער ניקנר במזרח וב' בדרום וב' בצפון ובהנהו פספסין איידי דקטנים היו לא היו שם פרוכת וכשאדם היה רוצה לילך בדרך אותן י"ג שערים היה מחזיר פניו למקדש ומשתחוה פשפשין פושטי' רום. רש"י במהדורא קמא: בעא מיניה רב הונא מרב כלי שרת מהו כו'. צורך מזבח נינהו ומקדשי בדק הבית אתו דמזבח אדמה שהיה במקדש בנין הבית הוא וצורך הבנין היה בא מקדשי בדר הבית. אי צורך קרבן נינהו כגון לקבלת דמים ולרחיצת הקרבים ואברי העולה וליתן בה סולת למנחות ומתרומת הלשכ' אתו דכל קרבנות צבור באין מתרומת הלשכ'. אלא מתרומת הלשכה כלומר ממותר תרומת הלשכה כדאמרי' בעלמא קרבנות צבור הבאין באחד בניסן אינן באין אלא מתרומה חדשה כדכתיב זאת עולת חדש בחדשו והבא לי קרבן חדשה וכסף הנמצא בשלש קופות מתרומ' ישנה היא מותר מתרומת הלשכ' וממנו נעשין כלי שרת. ובכלותם הביאו וגו' כלומר בכלותם לחזק מכסף הנדב' המובא לבד"ה בימי יואש קא משתעי קאי קרא בדברי הימים אלמא מקדשי בד"ה היו באין כלי שרת. כתובי. דברי הימים. כאן שגבו לצורך בדק הבית והותירו מן הבנין נעשין כלי שרת מאותו מותר כסף שהובא לבדק הבית אבל אם לא הותירו כגון שגבו לבדק הבית ועדיין בדק הבית לא החזיקו לא שבקינן בנין הבית משום צורך כלי שרת ונעשין מתרומת הלשכ' ורב נמי לא אמר (רב) אין עושין מתרומת הלשכ' אלא דגבו ולא הותירו וכי גבו והותירו מאי הוי הא לא גבו מעיקרא אלא לשום בדק הבית. אם הוצרכו לבדק הוצרכו ועושין אותו לבנין הבית והמקדיש לבדק הבית על דעת ב"ד מקדיש מתרומת הלשכה וממותר תרומת הלשכה שנאמר את שאר הכסף ויעשו את הכלים איזה כסף שהיו לו שיריים כשהיו תורמין מן הלשכ' לשלשה קופות היה נשאר כסף בלשכה ואותו כסף המיותר בלשכה היו שירים וכסף דבשלש' קופות כסף שיש לו שיריים הוא ומההוא כסף אמר קרא ויעשו את הכלים לבית ה' רש"י במהדורא קמא:

Daf 106b

וז"ל  תלמיד הרשב"א לא קשיא כאן שגבו והותירו כלומר גבו לבד"ה והותירו עושין כלי שרת לא הותירו נעשין מתרומת הלשכה ע"כ. ואיכא למידק דכיון דידע רב הונא כתובי וכדאותיב מדכתיב וככלותם הביאו לפני המלך וגו' מאי בעי מעיקרא מיני' דרב פשיטא דמקדשי בדק הבית אתי ואין לפרש דהכי קא בעי אי אינן נעשין אלא מבדק הבית כדכתיב קרא או דילמא מתרומת הלשכה נמי נעשין וה"ה אי איכ' קדשי בדק הבית דנעשין מהם ואהדר לי' דאין נעשין אלא מתרומת הלשכה ולהכי קא מותיב לי' מקרא דכתיב ובכלותם גו' ואי הכי מהו שיעשו מתרומת הלשכה מיבעי לי' ועוד דכיון דתלי טעמי בצורך קרבן ובצורך מזבח משמע דבדוקא נקט בכל חד. ומעתה לא תפרש נמי דלא מבעיא ליה אלא אי נעשין נמי מקדשי בדק הבית ומיהו פשיטא ליה  במצו למעברינהו מתרומת הלשכ' אלא דבעי אי מצי  למעברינהו נמי מקדשי בדק הבית דמדתלי טעמיה בצורך קרבן או צורך מזבח משמע דבדוקא נקט דהא ודאי צורך קרבן לא אתי מקדשי בדק הבית ולא צורך מזבח מתרומת הלשכ' ובעי עלה רב הונא כלי שרת אי אשתני דינייהו ונעשין מקדשי בדק הבית ומ"מ הדרא קושיא לדוכתיה וי"ל דרב הונא לא בעי אלא בגבו ולא הותירו דאלו בגבו והותירו פשיטא ליה דעושין מהם כלי שרת ופשיט ליה רב דאין נעשין אלא מתרומת הלשכה פי' ואפי' בגבו והותירו אין עושין מהן כלי שרת ולהכי מותיב ליה מדכתיב ובכלותם הביאו וגו' ואהדר ליה רב דאקרייך כתיבי לא אקרייך נביאי אך לא יעשה גו' פי' כיון דכתיב להדיא בנביאי לא יעשה בית היספות גו' מעתה ע"כ אית לך לפרושי דהא דכתיב וככלותם גו' את שאר הכסף היינו תרומת הלשכה וכדתנא דבי ר' ישמעאל לקמיה וכדאמרי' ומפרש ואזיל תלמודא בדרך שקלא וטריא סברת הבעיין מאי היא ופריך מאי קא בעי רב הונא והא קשו קראי אהדרי אם לא נפרש שאר הכסף כדפריש לה תנא דבי ר' ישמעאל ומהדרינן דהכי מתרץ קראי כאן שגבו והותירו כאן שגבו ולא הותירו וכי קא מבעיא ליה בגבו ולא הותירו פי' אי מאי דכתיב אך לא יעשה בית ה' ספות וגו' היינו כשגבו לצורך בדק הבית ולא חזק הבדק או בשגבו סתם לבדק הבית ועדיין לא הוצרכו לבנין וכדפרש"י לעיל במהדורא קמא וכדכתיבנא לעיל וכי מותיב תלמודא בסמוך מהא דתני' כלי שרת באין ממותר נסכים לא קא מותיב לרב דהא רב ס"ל כתנא דבי רבי ישמעאל ומאן דאית ליה תנא דס"ל כוותי' לא מותבינן עליה תיובת' משום ברייתא תדע דהא משנינן תנאי היא כו' אלא לרב הונא דקא בעי מיניה דרב מהו שיעשה מקדשי בדק הבית ולא אסיק אדעתיה הא דתנא דבי ר' ישמעאל קא מותיב דהא לא דריש שאר הכסף כדדרי' לה תנא דבי רבי ישמעאל מעתה תקשי אכל צדדיו דהא תניא כלי שרת באין ממותר נסכים ואינן באין לא מקדשי בדק הבית ולא מתרומת הלשכה ובשלמא אצד דקדשי בדק הבית ליכא לאותובי דע"כ יש לך לחלק בהו כדכתיבנא דהכתי' אך לא יעשה בית ה' ספות גו' ומעתה אית לן למימר נמי דכי תניא כלי שרת באין ממותר נסכים כשאין שם קדשי בדק הבית הראויין להעשות מהם כלי שרת ומיהו אמאי דקא בעי אי צורך קרבן נינהו ומתרומ' הלשכ' היו עושין אותן קא מותיב דלעולם מצוי תרומת הלשכה מרוב הפעמים וע"כ לית ליה כדתנא דבי ר' ישמעאל דהא לא דריש את שאר הכסף כוותיה דאי הוה דרי' הכי לא הוה קא מבעיא ליה מידי מעתה תקשי ליה מיהא דתני' ממותר נסכי' הן באין ומשני תנאי היא פי' דבדלא דרש' דשאר הכסף איכ' מ"ד כלי שרת מתרומת הלשכה הן באין והא דפריך נמי וכי גבו והותירו מאי הוי לא פריך אלא לדעת הבעיין דס"ל דצורך קרבן נינהו ומ"ה אתו מתרומת הלשכה היכי בו מצינן למימר דכי גבי לצורך בדק הבית והותיר דיעשו מן המותר כלי שרת והרי מה שהוא לצורך בדק הבית לא מצו למעברינהו לצורך קרבן אע"ג דהותירו מאי הוי הא לא לקדוש' קרבן גבו ואפשר דלהכי כתב רש"י מאי הוי הא לא לקדושת קרבן גבו ודוק. והשתא ניחא מאי דקשיא להו לתוס' דאמאי לא פריך בית גרמו ובית אבטינס דשניא הנהו דהקדש הלשכה מעיקרא הוו מקדישי להו סתם לכל צורך הקרבנות ובית גרמו ובית אבטינס בצורך קרבנות הוו עסקי אבל הכא שגבו לצורך בדק הבית בפי' ואת' בא להעבירו לצורך קרבן הא ודאי דאין אתה רשאי לעשות כן ומשני לב ב"ד מתנה עליהן ויכולין בית דין להעביר המותר של בדק הבית לכל מה שירצו והתוס' לא תירצו כן אלא דההיא דבית גרמו ובית אבטינס היו בית ישראל מקדישי' לצורך כך כמו לצורך קרבנות דרגילות הם אבל הכא ישראל שלא על דעת כן מקדישי' כיון דלא שרית ליה כי לא הותירו וא"ת א"כ מאי משני לב ב"ד מתנה עליהו מ"מ הרי ישראל לא הקדישו על דעת כן ואין להתיר אלא על דעת ישראל כיון דלא שרית ליה כי לא הותירו וכדפרישי' וי"ל דה"ק לב ב"ד מתנה עליהן והם מקדישים לדעת ב"ד כנ"ל ומיהו רש"י לא פי' כן דהא כתב במהדורא קמא דרב נמי לא אמר דבאין מתרומ' הלשכה אלא בגבו ולא הותירו ולמאי דפרישית רב ס"ל כתנא דבי ר' ישמעאל ואינו מחלק בהכי כלל ואיברא דיש קצת דוחק במאי דפרישנ' ומיהו ניחא קושי' טובא דוק ותשכח:
תנא דבי ר' ישמעאל כלי שרת באין מתרומת הלשכה פי' הראב"ד ממותר תרומת הלשכה ולא מן הלשכה עצמה מניסן לניסן היו מביאין תרומה חדש' ומשליכין בלשכה ובג' פרקי' בשנה היו תורמין את הלשכה בכל פרק ופרק וממה שנותר בלשכ' לאחר הג' תרומות שבג' פרקי' הוא שיירי לשכ' וממנו בונין חומות העיר ומגדלותיה וכל צורכי העיר ומה שנותר בסוף באותן הקופות של תרומה הוא היה מותר תרומה ולא היה ראוי לקרבנות צבור של חובה אלא או לקיץ המזבח או לכלי שרת או לרקוע מזבח הזהב כדאיתא לפלוגתייהו לקמן תנא דבי ר' ישמעאל ס"ל דלכלי שרת אזיל דכתיב שאר הכסף איזהו כסף שיש לו שירים הוי אומר זה תרומת הלשכה ומה שנותר ממנו לסוף השנה הוא השירים ע"כ ואימא שירים גופיהו פי' שירי לשכה. תלמידי הרשב"א. וכן פרש"י וכדכתיבנא לעיל:
וז"ל הריטב"א וכן גורס ר"ח דבי ר' ישמעאל תנא כלי שרת באין מתרומ' הלשכה פי' ממה שנתנו בקופות עצמן ובא לחלוק על סוגיא דלעיל דמוקמי האי קרא דשאר הכסף בקדשי בדק הבית שגבו והותירו ולרבי ישמעאל בתרומת הלשכה איירי קרא ע"כ. וכתב עוד רש"י במהדורא קמא וז"ל ואימא שירים גופייהו כסף הנשאר ללשכה לאחר שהורמו ג' קופות בג' פרקים דהיינו שירי הלשכה ממנו היו עושין כלי שרת דהא כתיב שאר הכסף דמשמע שירים ממש. עולה ראשונה דאמרי' בסדר יומא מנין שלא יהא דבר קודם על המערכ' לתמיד של שחר דכתיב וערך עליה העולה והוינן בה מאי תלמודא אמר רבא העולה עולה ראשונה דמשמ' העולה האמורה ראשון בסדר הקרבנות והיא עולת הבוקר דכתי' שאר הכסף יתירא אשמועי' כסף ראשון כלומר כסף שהוא ראשון לשירים ודמי כאילו כתיב את כסף שאר ע"כ:

וז"ל הרא"ש תנא דבי ר' ישמעאל כלי שרת כו'. האי תרומת הלשכה היינו מותר תרומת הלשכה מה שנשאר בקופה כדמוכח לקמן בברייתא דקתני מותר תרומה לכלי שרת וא"ת א"כ מאי פריך תלמוד' ואימא שירי' גופייהו משום דכתיב את שאר הכסף גם אותה התרומה היינו שאר וי"ל דהכי פריך דבמלתא פסיקת' אית לן לאוקומי קרא דהיינו שירים גופייהו דלעולם איתנהו אבל במותר הקופה לא פסיקא לן דפעמים ליכא מותר בקופה ע"כ. והרא"ה פי' ואימא שירים גופייהו שירי קדשי בדק הבית דבדידיה עסיק קרא וכדקס"ד מעיקרא ולא מתרומת הלשכה כלל לא ממותר ולא משירים ומהדרינן כדאמר רבא העולה עולה ראשונה הכא נמי כסף כסף ראשון פי' והוה ליה כאילו קאמר שירי כסף איזהו כסף שיש לו מתחלתו שירים בודאי ושיהו באין עמו כאחת זהו תרומת הלשכה ואידך נמי אי ממותר אי משירים סברא הוא. עכ"ל הרא"ה:
העולה עולה א' כלומר העול' שנתחנכה בתחלה וזו היא עולת תמיד של בוקר בסדר הקרבנות כתיב וזה אשר תעשה על המזבח וכתיב בתריה את הכבש אחד תעשה בבקר גו' ועוד שנינו במסכת זבחים אין מחנכין את המזבח אלא בתמיד של שחר הכא נמי הכסף כסף ראשון הלכך שאר הכסף שירי הכסף ראשון קאמר דהיינו מותר התרומה. תלמידי הרשב"א: מיתיבי הקטורת כו'. פי' לשיטתיה דלעיל קא מותיב לרב הונא ולשיטת רש"י מותיב לרב וכדפרש"י נמי לקמן וכדבעינא למכתב בס"ד ומ"מ אסוגיין דלעיל דמשני קראי כאן שגבו והותיר וכו' פריך שפיר דהא פליגא אתנא דבי ר' ישמעאל בפרק הכותב וכדכתי' לעיל. ומיהו מצאתי לתלמיד הרשב"א שכתב וז"ל מיתיבי הקטורת כו' וקשיא לתנא דבי ר' ישמעאל דאמר ממותר תרומה הם באין לרב הונא לא קשיא דלא שמעינן ליה בהדיא דאמר מקדשי בדק הבית היו באין אלא דקא מתרץ לקרא דכתיב שאר כסף כשגבו והותיר ע"כ. ולא ידעתי מהו היכי מצינן לאותובי מברייתא לתנא דהא תנא דבי ר' ישמעאל תנא הוא: הקטורת סמים ולבונה שבו דכתיב קח לך סמים וגו'. וכל הקרבנות צבור כגון תמידין ומוספים ומנחת נסכים הבא' עם תמיד של שחר ועם תמיד של בין הערבים כמו שמפורש בפרשת הקרבנות בסדר פנחס עשירית האיפה סולת ולוג שמן ורביעית ההין יין והיינו מנחת נסכים שהיה עם תמיד של שחר ושל בין הערבים וקטרת נמי קרבן צבור דכתיב והקטיר עליו אהרן קטרת סמים וגו' ואהכי הוה אתי מתרומת הלשכה. מזבח הזהב שבהיכל אם צריך לו שום תקון והלבונה לבונת בזיכין הבאה עם לחם הפנים משבת לשבת וכלי שרת באין ממותר נסכים כדאמרינן במנחות פ' שתי מדות מאי מותר נסכים בירוצי המדות כגון מדות להיין ושמן שאם מדד מוכר לגזבר יינות או שמנים דנסכי' בכלי שרת ועודף יין ושמן על מדות כלי שרת אותו בירוץ הוי קדש שהרי קדש בכלי והיינו טעמא דלא עובר ומנויה במנה קא אתי שכשאדם מערה לח בכלי אותו היורד תחלה בכלי עולה למעלה אבל בירוצי מדות יבש כגון סלתות אינו קדוש (דיבש אינו קדוש) דיבש אינו עובר ואותן בירוצי מדות הלא מוכרין אותן ולוקחין בהן לבונה הבאה בבזיכין וכלי שרת וקשיא לי לבונה דלחם הפנים קרבן צבור הוא שהרי אין לבונה באה בקרבן צבור אלא בקטורת ובלחם הפנים בלבד כמו שמפורש בסדר ויקרא וכיון דקרבן צבור הוא מתרומת הלשכה בעייא אתויי.רש"י במהדורא קמא. [וז"ל] תלמיד הרשב"א ז"ל ממותר נסכים פליגי פירוש דמותר נסכים אמוראי בפ' שתי מדות רבי חייא בר יוסף אמר בירוצי המדו' פי' כשלוקחין נסכים לצורך הצבור מודדין להקדש במדה מבורצ' טפופה ולא מחוקה והמקרבין מוחקין אותה והן מותר נסכים מפני שהיו באין מכח התרומה שהיא של צבור מוכרין אותה ולוקחין מהן דברים הללו ור' יוחנן אמר סאה רביעי באותן ששנינו המקבל עליו לספות סלתו' ד' סאין בסלע ועמדו כו' והטעם שלוקחין ממותר זה דברים אלו מפני ששניהם אינן מצויין כל כך ומותר נסכים אינו מצוי כל כך ומזבח הזהב וכלי שרת אינן מצויין נמי כל כך כי אינן צריכין כי אם פעם א' לכמה שנים ולבונה נמי מפני שני דברים חדא שאינו מצוי אלא מע"ש לע"ש ועוד דכל עצמה לא היתה באה אלא על גבי כלי שרת שבכלי שרת היתה עומדת כל השבת כולה ובכלי שרת הי' מקטיר' ע"כ: מזבח העולה מזבח אדמה שבעזרה שהוא כגון. חוץ לחומת עזרה אם צריך שום תקון כגון חומת העיר ומגדליה באין משירי הלשכה ממה שנותר בלשכה אחר שהורמו ג' קופות שהיו תורמין בשלש' פרקים וכל צורכי העיר באין לחצוב בורות ולעשות חריצין סביבות העיר או לשומרי העיר אלמא כלי שרת ממותר נסכים היו באין ולא מתרומת הלשכה ותיובתא דרב. תנאי היא אי כלי שרת ממותר תרומת הלשכה אי ממותר נסכים מותר תרומה היינו כסף הנשאר בקופות מא' בניסן ואילך שהיא תרומה ישנה ומאותו מותר עושין רקועי פחים לקדש והיו מצפים אותו משנה לשנה בית קדש הקדשים. ה"ג ר' ישמעאל אומר מות' פירות לקיץ המזבח מותר תרומה לכלי שרת מותר פירות מפרש לקמן ריוח שלוקחין פירות ממותר שירי לשכה ומוכרין אותן ביוקר ומן הריוח שמשתכרין בהן היו לוקחין קרבנות לעולה לקיץ המזבח שלא יהא מזבח בטל אפי' שעה אח' ונמצא שולחן הרב ריקם במסכת שבועות מפרש קיץ למזבח כבנות שוח לאדם אחר שהקריבו חובת היום מקריבין עולות כאדם שמביאין לפניו אחר סעודתו בנות שוח לקנוח סעודה כדי לתקן ולהמתיק מאכלו. בנות שוח מפרש התם תאיני חיורתא וקיץ לשון תאנה הוא כדאמרי' בעלמא שומרי קיצות תאנים ששוטחין אותם בשדות ליבשן מותר תרומה היינו תרומה ישנה כדפרישנא והא דאמר תנא דבי ר"י כלי שרת באין מתרומת הלשכה מותר תרומ' הלשכה קאמר וזה וזה ר' חנינא סגן הכהנים ור' עקיבא לא היו מודים לרבי ישמעאל כלל בפירות דס"ל דמעולם לא היה מותר פירות כדמפרש לקמן ר' עקיב' אומר אין משתכרין בשל קדש ור' חנינא כותיה ס"ל מדלא אהדר ליה לר' ישמעאל בר פלוגתיה מידי במותר פירות ורב דאמר לעיל כלי שרת נעשין מתרומת הלשכה כלומר ממותר תרומה ר' ישמעאל ור' חנינא קיימי כותיה והך ברייתא עדיפא למיפק מיניה סייעתא טפי מתנא דבי ר' ישמעאל לעיל ה"ג פירות מאי היא כלומ' מאי היא מותר פירות דקאמ' ר' ישמעאל לעיל. רש"י במהדורא קמא. וז"ל הריטב"א מאי זה וזה לא היו מודים בעירות כלומר מאי טעמא דידה ומייתי טעמא דרבי עקיבא וכן פירש רש"י ע"כ. ורש"י במהדורא בתרא כתב מאי זה וזה לא היו מודים מאי פירושא דלא היו מודים ע"כ: ה"ג דתניא מותר שירי לשכה כו'. משירי לשכה אמרן לעיל שהיו באין לחומת העיר ומגדלותיה ומה שישתייר מתקון חומת העיר ומגדלותי' היינו שירי לשכה פירות חטים יינות שמנים. אין משתכרין בשל הקדש כל עיקר אף לא בשל ענים בצדקה העומדת לצורך עניים במקום עשירות דשל גבוה עשירות הוא ואילו היו משתכרין בשל הקדש דמי כאילו הקדש צריך הוא כעני זה שצריך להשתכר בשלו וליכא מעות מצויות ליתן לפי שלקחו בהן פירות. רש"י במהדורא קמא:

Daf 107a

פוסקין מזונות לאשת איש פי' אם תובעת מזונות להבא דאילו לשעבר אין פוסקין לה כלל דהא אילו הוה בעל הכא מצי טעין פרעתי ולא מחייבין ליה ובלהבא הוא דפליגי והכי רהיטא כולא סוגיין וכן כתבו בתוספות ודוקא ליוצא לדעת נחלקו דבהא איכא למיחש לצררי או לשמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך כו'. אבל אם יודע בודאי שיצא למקום קרוב על דעת לחזור לאלתר כדרך בני אדם ואח"כ נשתקע שם וכיוצא בו דכ"ע פוסקין ואפילו תוך ג' חדשים וכן הורו רבותי. הריטב"א ז"ל:
אמר שמואל מודה לי אבא שמואל הוה קרי ליה לר' אבא לפי שהיה גדול ממנו כגון אבא דכולהו אב לחכמים ואית דאמרי אבא ממש כלומר אבי ומשום חביבותיה הוה קרי ליה הכי. בג' חדשים הראשונים שהלך למדינת הים שאין פוסקין לה מזונות אם תתבען בתוך ג' לפי שאין אדם מניח ביתו ריקן ומסתמא לג' חדשים שבק לה מזונות כששמעו בו שמת במדינת הים ואשתו תובעת מזונות כ"ע לא פליגי דפוסקין דכל אימת דהוא קיים איכא לספוקי דלמא למחר אתי וטעין דאיהו אתפסה צררי א"נ יאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך הלכך אמר שמואל דכל זמן שלא שמעו בו שמת אין פוסקין אבל היכא ששמעו בו שמת ליכא למיחש למידי ואהכי מודה שמואל דפוסקין. שאמר לה בשעה שהלך צאי מעשה כו' וקי"ל כרב הונא דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונת ואיני עושה וכיון דאיהי מציא אמרה איהו נמי מצי למימר צאי כו'. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא פירש וז"ל כששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דפוסקין דלמאי ניחוש לה אי לצררי הרי סופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלהם כלום ואי לשמא אמר לה צאי מעשה כו' וקבלה עליה משמת אינה משועבדת לו למעשה ידיה כו' ע"כ. והקשו עליו בתוספות דא"כ השתא בעי למימר כי פליגי בשלא שמעו בו שמת דהיינו בלא שבועה דאי בשבועה אמאי לא תטול והא ליתא דהא בסמוך פריך ע"כ לא פליגי אלא לענין שבועה אבל למזוני יהבינן לה משמע דתרוויהו ס"ל דבשבועה יהבינן לה מזוני וקשה לשמואל אלמא לשמואל אף בשבועה לא תטול ואע"ג דמצי למפרך מחנן דקאמר לא תשבע בתחלה מ"מ לישנא דתלמודא דקאמר ע"כ לא פליגי משמע דמתרוייהו פריך ואיברא ודאי דלפי' ז"ל מקשו שפיר דקא מפרשי לקמן הא דתניא ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן דהיינו להצריכה שבועה בלחוד ובשבועה תגבה וכדבעינן למכתב קמן בס"ד מיהו רש"י פי' לקמן דנאמן אף להוציא מידה מה שנתנו לה ב"ד בשבועה מעתה לא תקשי ולא מידי אע"ג דכששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דפוסקין משום דלא חיישינן לצררי כיון דסופה לגבות כתובתה ותשבע שלא עכבה משלהם כלום מ"מ כשלא שמעו בו שמת ס"ל לשמואל דאין פוסקין ואפילו בשבועה דבשלמא כששמעו בו שמת הרי שבועתה קיימת והרי היא גובה כתובתה ושוב לא אתי בעל מקברו להכחישה אבל כשלא שמעו בו שמת אין שבועתה מעלה ומוריד דאם יבא הבעל למחר או ליומא אחרי ויכחישנה הויא לה שבועתה כמאן דליתא דהא נאמן הבעל אף להוציא מידה מה שנתנו לה ב"ד בשבועה כנ"ל. עוד הקשו עליו דהיאך הוא אינו יכול לומר לה צאי מעשה ידיך כו' אם אינה מתרצה והא בפרק אע"פ וגם בפרק המדיר מכרחינן שיכול לומר כן מתוך שיכול לכופה על מעשה ידיה כל היכא דספקה. ותירץ הריטב"א דהתם הוא בשספקו מעשה ידיה דחמש סלעים והכא לא איירינן בהכי דאם כן למה פוסקין לה ב"ד מזונות אלא ע"כ הב"ע כשספקה ע"י טורח שהיא טורחת לעשות יותר מן השיעור או שהיא בעלת מלאכה חשובה והא לא סגיא אלא בשקבלה עליה כן כתב רש"י ז"ל. ומיהו קשיא ליה להריטב"א דהשתא לא ידעינן אכתי טעמא דצררי ודצאי מעשה ידיך ואין זה קושיא דבדרך כלל ידעינן דכששמעו בו שמת ליכא למיחש למידי וכדדייק רש"י בלישניה. והריטב"א פירש דכששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי משום דמוקמינן לה בחזקת אלמנה ודכ"ע פוסקין מזונות דהא נכסי קיימו בחזקתה כדאיתא לעיל בפרק אלמנה ניזונת ונאמנת לומר לא נתנו לי מזונות וגם אין לנו עכשיו לחוש כל כך שיבא הבעל ויאמר פסקתי לה מזונות ע"כ:
וז"ל הרמב"ן בשמעו בו שמת כ"ע לא פליגי פי' רש"י למאי נחוש לה אי משום צררי הרי סופה לישבע כשתגבה כתובתה שלא עכבה משלהם כלום ואינו מחוור דהא לשמואל אפילו בשבועה נמי אין פוסקין לה דאין פוסקין כלל קאמר וכדאמר לקמן והלא לא נחלקו חנן ובני כהנים גדולים כו' משמע דלשמואל נמי אפילו בשבועה אין פוסקין לה ואיכא דאמרי דכי לא מת מסתמא אין אדם מניח את ביתו ריקן וכי אתי אמר דאתפסה צררי אבל כי מת דעתיה למהדר הוה ולא אתפסה צררי והפירוש הנכון דכי מת נכסי בחזקת אלמנה קיימי ולא מצו יורשין למימר לה צררי אתפסוך אבונא כי היכי דלא יכלי למימר לא נתננו לך מזונות וכדאסיקנא בפרק אלמנה ניזונת אבל מחיים נכסיה בחזקתה קיימי ואינה מוציאה מיד בעלה בלא ראיה ובודאי טעמא דמלתא דאורח ארעא הוא דמאן דאזיל למדינת הים מתפיס צררי ואינו מניח ביתו ריקן ומ"ה אמר שמואל אין פוסקין ודילמא נמי כי אתי טעין דאתפסה צררי ומהימן לשעבר וכדתני לקמן דרב סבר כיון דאילו אתי הכא וטעין ואמר נתתי לה מזונות אינו נאמן להבא כיון דמשעבד לה כי אתי ממדינת הים נמי פוסקין ולפי דברים אלו הא דאמר ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן מתחזי מלתא דדוקא לשעבר שאם תבעה ממנו מזונות שלותה ואמר נתתי נאמן אבל לא מצי למימר נתתי לך מזונות להבא לעשר שנים או לפחות מכאן שאם אתה אומר כן אין לך אלמנה שיש לה מזונות דטענינן להו ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון ואמר אלו אבוהון דיתמי קיים הוה טעין ואמר נתתי לה מזונותיה אלא ש"מ אינו נאמן ועוד מי שהלך למדינת הים מ"ט פוסקין לה מזונות וטעין ליה הכי שהרי טוענין לו ואין מוציאין ממון ממנו בלא ראיה אלא ש"מ אינו נאמן ואפילו קדמו ב"ד ופסקו ונטלו אין מוציאין ממנה ומדקאמר קטנה וספקה שפוסקין לה ואמר בברייתא מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות ואמר צאו לה מעשה ידיה במזונותיה כלומר שלותה היא ואכלה ואמר הוא הרי יכולה לעשות ולאכול הדין עמו ואם קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו שמעינן שמי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אין ב"ד אומר לה שתעשה ותאכל אלא פוסקין לה מזונות ולכשיבא בעלה אם לא עשה כלום הפסיד וכן דעת הר"ם שהוא סובר אפילו לותה ואכלה אין הבעל מחשב עמה על מעשה ידיה אלא אם עשתה יטול ואם לא יטול הפסיד ונראה שהוא מפרש הא ברייתא הכי מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות שהוציאה ואמר לה איני משלם לך כלום אלא מה שעשית יהא במזונותיך רשאי שכיון שדחקה בעצמה ולא לותה אין לה עליו כלום ובנסחא של ר"ח ובהלכות אם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי וכן בתוספת' אם אמר הוציאו מעשה ידיה במזונותיה ולפי זו הגירסא שאמר להבא וספקה אבל בלותה ואכלה ורוצה לחשב עכשיו מעשה ידיה והיא לא עשתה כלום י"ל הרשות בידו וי"ל אינו רשאי ובטלנו בה דעתנו מפני דעת הר"מ וכששמע בו שמת אין פוסקין לה מזונות במספקא אלא מחשבין לה ואין לסמוך על מה שאמר בירושלמי בענין זה ע"כ: תרגמה שמואל בששמעו בו שמת וא"ת א"כ מאי טעמא דבני כהנים מה לי מת בביתו מה לי שמעו בו שמת בעדים וי"ל דאפילו מת בביתו פליגי בני כהנים גדולים דלעולם אינה ניזונת בלא שבועה ואין סומכין על מה שיש לה לישבע לבסו' דשמא תמות ולא תבא לידי גבוי כתובה או שמא תהיה ניזונת כל ימיה והא דנקט מי שהלך למדינת הים לרבותא כו'. הרא"ש ז"ל: בששמעו בו שמת כו'. ואשמעינן מתני' דאע"ג דאין פוסקין מזונות לאשת איש היכא דשמעו בו שמת פוסקין. רש"י במהדורא קמא. וליכא לפרושי ששמעו בו בעדים ברורים חדא דלישנא לא משמע הכי בשום דוכתא וכדמוכח בב"מ בשמעתא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן דאמרינן בששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי דמורידין ואם יש עדים מה הורדה היא זו אלא שירדו לנחלתם ועוד מדפרקינן שבא לאחר שמועה והיכי מוקמינן סהדי בשיקרא וליכא לפרש ששמעו בו שמת בעד אחד מדפרקינן לקמן הב"ע ששמעו בו שמת בעד אחד מכלל דהשתא לא משמע לן הכי אלא ה"פ ששמעו בו שמת בקלא דאתחזק בב"ד בשני עדים ששמעו מאחרים שהלכו למדינת הים ולקמן אמרינן ששמעו קול זה בעד אחד ואיהי משתריא בעד מפי עד לאנסובי הבנים לא נחתי לנחלה ואפילו בעד נמי כנ"ל. הריטב"א ז"ל:
פוסקין וז"ל רש"י לקמן במהדורא קמא ואם בא בעלה ממדינת הים ואמר פסקתי לה בהליכתי נאמן בשבועה ומזונות שפסקו לה ב"ד בעודו במדינת הים נוטלתן בכתובתה אלמא פוסקין דע"כ לא פליגי אלא לשבועה אבל מזונות מיהא פוסקין ומשני אם בא לאחר ששמעו שמת ולא מסהדי עדים אלא קול יצא בעולם לשקר שמת ע"כ:
פוסקין דהא משועבד לה פירוש דאע"ג דלכי אתי ואמר פסקתי היה נאמן לדברי הכל כדאיתא לקמן דהויא בטענתו לשעבר וכי פסקינן לה השתא שוב אינו נאמן ומוסיפין ליה חיובא אפילו הכי לא חיישינן לה כיון דמשועבד לה ודיינינן לה כי השתא דאילו הוה בעל הכא ואמר פסקתי לה היה נאמן דה"ל להבא ושמואל אמר דאין פוסקין דלא דיינינן ליה כי (הכא) השתא כיון דלכי אתי ה"ל להבא והוה נאמן ומשום דמימרא דרב מסתברא להכי בעינן מאי טעמא דשמואל. רב זביד אמר משום צררי פי' וזו חששא גדולה בכאן דאפילו בשבועה לא פסקינן לה ודכוותה אשכחן בפרק הנושא לענין מזון הבנות מה שאין כן בחשש צררי דאלמוה לענין כתובתה דגביא בשבועה ואין כל החששות שוות כדפרשינן התם רב פפא אמר חיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך פי' וקבלה עליה כדכתיבנא לפי רש"י ז"ל וכן עיקר ומסתברא דרב זביד ורב פפא לא פליגי דהא ודאי מאן דחייש לכל חד מהני טעמי מצי חייש לדון את הבעל כשעת ביאתו והאי דאמר מאי בינייהו הכי פירושו מאי נפקא לן בין הני תרי טעמי ודכוותא טובא בתלמוד וכן פירשו רבותינו. הריטב"א ז"ל. ורש"י ז"ל כתב איכא בינייהו גדולה הראויה להתפיסה מעות ולא ספקה מזונות במעשה ידיה שהן שני בצורת או שאינה בעלת מלאכה לצררי איכא למיחש לצאי מעשה ידיה כו' ליכא למיחש דכיון דלא ספקה לא קבלה עליה אי נמי קטנה ובעלת מלאכה והשנים כתקנן. לרב זביד פוסקין דלא עביד דמתפסה צררי לקטנה לרב פפא אין פוסקין דאיכא למימר צאי מעשה כו' ע"כ. ויש לדקדק בלשונו קצת בנפקות' אמאי בגדו' ולא ספקה לא הזכיר הרב אלא הטעמים ולא הזכיר שם האמוראים ונפקותא דקטנה וספקה הזכיר הרב שם האמוראים לרב פפא כו' ומשמע לי דסבירא ליה לרב דרב זביד להתפסת צררי חייש בדוקא דהא ודאי האשה כל רצונה היא בכך אבל לאמר לה צאי מעשה ידיך כו' לא חייש דכיון דאנן רצונה וקבלתה בעינן לשיטת רש"י וכדכתיבנן הא ודאי דאינה מתרצה בכך ורב פפא אפילו לאמר לה צאי מעשה כו' קא חייש וכל שכן דחייש להתפסת צררי מעתה כי אמרינן גדולה ולא ספקה דחששת צררי איכא וחששת צאי מעשה ידיך כו' ליכא כולהו מודו דחיישינן לה וליכא פלוגתא בין רב זביד ורב פפא בהא כלל ואין הנפקותא אלא בטעמים ולא באמוראים וכמו שפירש הריטב"א אבל כי אמרינן קטנה וספקה דחששת צררי ליכא וחששת צאי מעשה כו' איכא הרי בזו פליגי בה רב זביד ורב פפא דלרב זביד פוסקין דאיהו לא חייש לאמר צאי מעשה כו' וחששת צררי ליכא ולרב פפא אין פוסקין דחייש לאמר לה צאי מעשה כו' ובזה עלו דברי הרב בדקדוק כהוגן דוק ותשכח כנ"ל: וז"ל הרא"ה מסתבר דרב זביד ורב פפא לא פליגי אלא כל חד וחד אמר בה חד טעמא דהיכי אפשר דלפלוג רב פפא בגדולה ולא פסקה דלא ניחוש לצררי והא אלו אתי ואמר אתפסתי צררי במזונא מי לא מהימן והא דאמר אפילו לרב מהימן כשבא קודם שפסק לה ב"ד אלא ודאי דלא פליגי וכי קאמרי מאי בינייהו אטעמי קאמרינן והא דאמר רב פפא שמא אמר לה צאי מעשה כו'. לאו למימרא דיכול למימר לה הכי על כרחה דהא ודאי לאו כל כמיניה דאי בעייא לא טרחא כולי האי שאינו יכול לכופה אלא בכדי חמש סלעים והא דכולי עלמא הוא ואפילו לריש לקיש כדפריך לעיל אלא כלומר צאי לך מעשה ידיך במזונותיך וקבלה עליה דהא קיימא לן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלים. וכן פירש רש"י ומהדרינן דאיכא בינייהו גדולה ולא ספקה כלומר דאי משום דרב פפא בהא ליכא למיחש להכי דכיון דלא ספקה בודאי מסתמא לא קבלה עליה ואיכא למיחש לדרב זביד דילמא אתפיסי' צררי וקטנה וספקה דמשום דרב זביד ליכא דצררי לקטנה לא מתפיס ואיכא למיחש לדרב פפא והא דאמרינן דספקה לאו דספקה בכדי ה' סלעים דאם כן לא בעי קבלה דידה לעולם חייבת ליה בהכי אלא כלו' שדרכה לעשות במעשה בכדי מזונותיה והיא יכולה לעשות כך והוא יותר מחמש סלעים והבעל אינו כופה אלא בכדי חמש סלעים והיינו דבעי קבלה דידה ע"כ. עוד כתב הרא"ה לקמן וז"ל ומותבינן תו מדתניא מי שהלך למדינת הים אשתו תובעת מזונות ובא ואמר צאי מעשה ידיך במזונותיך כלומר שכך קבלתי עמה בתחלה רשאי כלומר נאמן דומיא דמאי דתניא באידך שאם בא ואמר פסקתי ליך מזונות נאמן קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו שאינו נאמן אחר פסק ב"ד כדפרישנא לעיל ומהכא משמע דרב זביד ורב פפא לא פליגי דודאי מודה רב פפא לרב זביד ורב זביד לרב פפא דאי לא נימא תהוי תיובתיה דרב זביד מהא דהא הכא אמרינן בהדיא דאילו אתי וטעין שקבלה עליה מעשה ידיה במזונותיה מהימן ואנן אליבא דשמואל כל מאי דלכי אתי טעין ליה מהימן חיישינן עלה מהשתא אלא ודאי דלא פליגי ע"כ:
ואם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן ופירש"י נאמן ובשבועה ומחזרת מה שנתנו לה ב"ד והקשו בתוספות עליו דא"כ לתניי' התם בהדי נשבעין ונוטלין ועוד דא"כ מה כח ב"ד יפה והלא לא תמצא מי שילוה לה שמא יבא הבעל ויאמר פסקתי ויפסיד לכך פירש נאמן להצריכה שבועה קאמר ותשלום מימרא דחנן הוא ואינו נכון דלא משמע הכי לישנא דנאמן אלא ה"פ שאם בא קודם שפסקו לה ב"ד ואמר פסקתי לה מזונות נאמן לשעבר וכדקתני באידך דבסמוך ואמר צאי מעשה ידיך למזונותיך רשאי וכן פירשו רבותי. הריטב"א ז"ל:
מי שהלך בעלה למדינת הים וחזר ובא ואשתו תובעת ממנו מזונות שלותה ואכלה בעוד שהיה במדינת הים ואמר לה בחזירתו צאי מעשה ידיך למזונותיך כלומר אותה מלאכה שעשית לי בהיותי לשם טלי במזונותיך רשאי ואפילו לא עבדה לא יהיב לה מזונות הואיל והיא משעבדת ליה למעשה ידיה וקא עסקינן כגון שאילו היה עושה היה מספקה לה למעשה ידיה וכיון דלא עבדה איהי דאפסדה אנפשה. רש"י במהדורא קמא: וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל אם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך נאמן ואין זה נכון שבכל הספרים גורסין רשאי ועוד דלשון אם אמר לא משמע הכי אלא ודאי הכי פרישנא אם אחר שבא אמר לה תקח מעשה ידיך כו'. שעשית בעודי במדינת הים למזונותיך רשאי וא"ת והיאך יוכל לומר לה שתקח מעשה ידיה בשכר מזונותיה כי שמא לא עשתה כשיעור המזונות י"ל דמיירי כיון דרגילה מתחלה לעשות כשיעור מזונותיה שכיון שהיתה מתחלה רגילה בכך רשאי אחר כך לומר לה צאי מעשה ידיך במזונתיך וכתב רש"י דמי שהלך למדינת הים ואמר לאשתו בשעה שהולך צאי מעשה ידיך במזונותיך אינו רשאי אא"כ הסכימה בדבר היא או אם מספיקין לה מעשה ידיה ונראין דבריו דודאי אם היא אינה מתרצי' בדבר מה טעם הוא לומר שיוכל לעקור תקנת חכמים ולומר צאי מעשה ידיך במזונותיך ובשלמא אליבא דמסקנא דאסיקנא באומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ניחא דמצינא לפרושי שאמר לה והיא נתפשה בדבר אלא מעיקרא היכי קאמר נעשה כאומר לה והלא אינו מועיל לו האמירה אא"כ מתפייסת בדבר וי"ל דהתם נמי הכי קאמר כיון שאשה זו רגילה לעשות כשיעור מזונות נעשה כאומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והיא מתרצית בדבר ע"כ. וז"ל הריטב"א ואמר לה צאי מעשה ידיך כו' רשאי פי' לישנא קלילא נקט וה"פ שאם אמר שכן אמר לה כשהלך וקבלה עליה רשאי לומר כן כיון שעדיין לא פסקו לה ב"ד ומכאן מוכח דמודה רב זביד בטעמו של רב פפא דהא תניא הכא להדיא שאלו אמר כן הבעל רשאי ולשמואל כל מה שהבעל יכול לטעון כשיבא טוענין לו מעיקרא כשהיא תובעת מזונות: קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו ולא מבעיא אם גבתה ברשותה אלא שכיון שלותה ברשותה חייב לפרוע. מפי מ"ה נר"ו. תלמידי רבינו יונה. וכתב הריטב"א מדקאמר קדמו ב"ד משמע שאילו בא הבעל קודם לכן לא היו פוסקין לה כלום ממה שתבעה ושמעינן מינה שאין פוסקין לה מזונות אלא להבא ע"כ:
אי הכי אפילו בניו נמי פי' בשלמא לרב דמיירי בשלא השרה אשתו ע"י שליח ניחא דדוקא לאשתו פוסקין לה מזונות לפי שמשועבד לה אבל אין פוסקין לבניו ולבנותיו דלא משתעבד להו ומצוה בלחוד הוא דאיכא כדאיתא בפרק נערה אלא לדידך אפילו בניו נמי ופרקינן כשהשרה לזו ולא לאלו ופרכינן ומאן פסקה פי' דהא ע"כ סמוכין על שולחנו היו מדאצטריך למיתני שאין זנין אותן וכיון דסמוכין על שלחנו היו כשהיה כאן מסתמא משרי להו כשהולך דלא ניחא ליה דליתבזו והא דלא אוקמה בששמעו בו שמת יש שפירשו משום דא"כ בניו נמי יורדין לנחלה וכל שכן למזונות ואין זה נכון לפי הפירוש שכתבנו בששמעו בו שמת. אבל י"ל דכל ששמעו בו שמת זנין את בניו ובנותיו מיהא כיון שהוא היה מפרנסן ואפשר נמי שהשמועה אמת שנפלה נחלה לפניהם כדי שלא יתבזו לשאול על הפתחים. הריטב"א ז"ל. וז"ל רש"י במהדורא קמא במשרה אשתו על ידי שליש כשהלך למדינת הים העמיד לה שליח לפרנסה דמשרה לה על ידי שליש ליכא למיחש לצררי ולצאי מעשה ידיך דמאי דאתפיס לשליש אתפיס הלכך כי כלו מזונות שביד שליש פסקינן לה. אי הכי דאוקמה במשרה וקס"ד דכשהלך בעלה למדינת הים השרה את אשתו ובניו ע"י שליש אלא שכלו מזונות משל ידי שליש אי הכי אלמא ניחא ליה לזון אשתו ובניו ובנותיו וכיון דניחא ליה לזון את בניו ובנותיו נפסו' נמי לבניו ולבנותיו. מאי פסקה בתמיה הא קא פסיק ותני מי שהלך בעלה למדינת הים ואי במשרה קא מיירי ודאי כשהשרה לזה ולזה קא מיירי ואיכא למפרך אפילו בניו ובנותיו נמי. ה"ג אלא אמר רב פפא כו' בשלא השרה קא מיירי ולא קשיא כגון ששמעו בו שמת בעד א' ומציא אנסובי דאקילו רבנן בעד א' משום עגונא הלכך כי אתא וקא תבעה מזוני יהבינן לה ולא יהבינן להו ואהכי קתני אבל בניו ובנותיו ע"כ:

Daf 107b

ת"ש  היבמה שלשה חדשים הראשונים ניזונת מנכסי יתומים בעל ראשון שמת הואיל ואין יבם יכול ליבמה כל ג' חדשים הראשונים דילמא מעוברת היא ונמצא זה פוגע בערוה ואינה חולצת בתוך ג' חדשים דדילמא הויא לה ולד של קיימא ואיגלאי מלתא למפרע דלא הויא חליצה מעולם כדי להכשירה לכהונה  דחליצה פסולה לכהונה והכי מפרש טעמא ביבמות ופרכינן התם ולכרוז ומשנינן איכא דחזו בחליצה ולא חזו בהכרזה ואמרו  חליצה כשירה לכהונה הילכך אינה חולצת ולא מתייבמת בשלשה חדשים הראשונים לא משל בעל דמשלשה חדשים ואילך לא מעכב לה בעל ראשון מלאנסובי אלא יבם מעכב לה ולא משל יבם ואי איהו מעכב שאינו רוצה לא לחלוץ ולא ליבם נזונת משל יבם ואע"ג דליתא ליבם הכא פסקי לה ב"ד מזונות אלמא פוסקין מזונות לאשת איש. ומשני אמר לך שמואל האי יבמה למאי ניחוש לה כו' שומרת יבם אינה משועבדת כלל ליבם למעשה ידיה הלכך ליכא למיחש מידי ואהכי פוסקין אבל בעלמא לא. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א וז"ל למאי ניחוש לה כו' ומאן דקרי לה סבר אף ליבמה חיישינן לצררי כיון דעמד בבית דין ומכאן דמודה רב פפא בטעמו של רב זביד אלא די"ל בזו דאנן לא מותבינן זה אלא לטעמו של רב זביד ופרקינן משום לתרוצי לרווחא דמלתא אבל אין צריך לדחוק כן ע"כ:
ואי משום מעשה ידיה לא משעבדא ליה ומהכא משמע דאינו זוכה במעשה ידיה עד שתנשא לו וכן הדין בארוסה ואעפ"כ חייב במזונותיה הרא"ה ז"ל:

רצתה נזונת לאלתר ולכשתרצה תטול כתובה. רצתה נוטלת כתובתה מיד דקים לן האשה שאמרה מת בעלי נאמנת אמרה גרשני בעלי כיון שלא בפני הבעל אמרה אינה נאמנת דאין האשה נאמנת לומר גרושה אני אלא בפני בעלה משום דחזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה ואמטו להכי אי אתיא לטול כתובתה לא יהבינן לה דלא מהימנא ואי אמרה השתא דלא מהמניתו לי ומחזקיתו לי בחזקת א"א הבו לי מזונות לא יהבינן לה מזונות הואיל ואמרה גרשני נאמר הכי הוא אלא נזונת והולכת עד כדי שתאכל כדי שיעור כתובתה ואם כן הוא כמו שאמרה נתקבלה כתובתה באותן מזונות ואם בתוך כך בא בעלה ואמר לא גרשתיך אין לה כתובה עכשיו אא"כ גרשה או מת. קתני מיהת נזונת והולכת אלמא פוסקין לה מזונות אע"פ שהוא קיים דאי אין פוסקין לא ניתוב לה כלל במזונותיה אלמא פוסקין מזונות לאשת איש ואהכי לא מצינן לדחויי לה הכי כי אמרה הבו לי או כתובה או מזוני. בששמעו בו שמת לאחר שאמרה גרשני דכיון שמת פוסקין לה מזונות הואיל ומעיקרא לא הימנו לה ב"ד תו לא מצו לאחזוקה בחזקת גרושה אלא בחזקת אלמנה הלכך כי אתיא אחר מיתה למתבע מזוני בחזקת אלמנה לא מצינן לדחויי לה אלא יהבינן לה מזוני עד כדי כתובתה. אי הכי דאלמנה חשבינן לה מאי שנא עד כדי כתובתה ליתוב לה מזוני שלא בכתובה כאלמנה דעלמא. איהי דאפסדה אנפשה דאמרה גרשני ואימא דגרושה היא. רש"י במהדורא קמא: וז"ל תלמידי רבינו יונה בפירושם על ההלכות רצתה נזונת כו'. כדין כל אלמנה שבעולם ודוקא כשאמרה מת בעלי כדי שיתירוה לינשא ותנשא לכשתרצה אבל אם אמרה מת בעלי ותני לי כתובתי אינה נאמנת. אמרה גרשני בעלי כו' עד כדי כתובתה כו' פי' עד כדי כתובתה מתפרנסת ממה נפשך שאם לא גרשה הרי יש לה מזונות דקי"ל פוסקין מזונות לאשת איש ואם גרשה אע"פ שאין לה מזונות יש לה כתובה ולפיכך מספק נותנין לה מזונות כשיעור כתובתה וכי מטו מזונות עד כדי כתובתה פקעה כתובתה במזונותיה ולא שקלה בתר הכין כלל ובגמרא הקשה מברייתא זו לשמואל דאמר אין פוסקין מזונות לאשת איש דאם איתא דאין פוסקין הוה לן למימר דשמא אינו אמת שגרשה בעלה אלא אשת איש היא ולא ניתן לה מזונות כלל והוצרך להעמיד הברייתא בששמעו בו שמת פי' שיצא קול על פי עד א' שמת בעלה. ומקשינן ומ"ש עד כדי כתובתה פי' אא"ב שלא שמעו בו שמת וס"ל דפוסקין מזונות לאשת איש היינו דנותנין עליה חומרי גרושה וחומרי אשת איש חומרי אשת איש דאין לה כתובה אלא מזונות וחומרי גרושה דאין לה אלא שיעור כתובתה אלא אי אמרת בששמעו בו שמת הוה לן למימר דנזונת והולכת אפילו יותר מכדי כתובתה כמו כל אלמנה שבעולם ומפרקינן דאפסדא אנפשה דאמרה גרשני בעלי ולפיכך אין לה מזונות אלא נוטלת מזונות כשיעור כתובה על יד ובשבועה. ויש להקשות לשמואל דאוקמה בששמעו בו שמת למה אינה נוטלת כל הכתובה ביחד ותירץ רש"י דעצה טובה קמ"ל כי שמא אינו אמת שמת בעלה ואם יבא היום או מחר כיון שלקחה בתורת מזונות תשאר הכתובה קיימת אבל אם היתה לוקחת ביחד לפרעון הכתובה היינו אומרים שמיד שנפרע מחלה הכתובה ומחלה המזונות הבאים מכח הכתובה. ורבינו שמשון תירץ דמיירי בשמכחשת את העד כגון שאמרה גרשני בעלי בניסן והעד אומר שמת בעלה באדר ולפיכך אינה נוטלת הכתובה ביחד וכיון דמכחשת את העד חיישינן להתפסת צררי אבל נותנין לה מזונות על יד דמשום חששא דצררי אין לנו לסגפה ברעב א"נ בשמעה שמת בעלה ומכחשת השמועה ואומרת גרשני לא נאמין אותה לענין שתגבה הכתובה במגו שהיתה יכולה לומר מת בעלי משום דה"ל מגו לאפוקי ממונא ומגו לאפוקי ממונא לא אמרינן אבל לענין שתקח על יד למזונותיה איתא ולא חיישינן להתפסת צררי דמגו כי היכי דלא ניחוש להתפסת צררי אמרינן. מפי מורי הרב נר"ו ע"כ: והריטב"א כתב וז"ל והקשה רש"י וכ"ת כיון ששמעו בו תגבה כתובתה יחד ממה נפששך כו'. ותירץ דאה"נ והאי דקאמ' מתפרנסת והולכת כשהיא אינה רוצה לטול לשם כתובה דסברה שמא לא מת ונוח לה לטול לשם מזונות שאם יבא בעלה תהא כל כתובתה קיימת. והקשו עליו שאם יבא בעלה היאך תטול לשם מזונות דהא איהי אמרת דגרושה היא ואין מזונות לגרושה לכפר"י דכיון שהיא טוענת שהיא גרושה ושמעו בו שמת אין לתת לה כתובה עד שנדע ברור הדבר דאומר אינה גרושה ולא אלמנה אבל מזונות יש לה כשיעור כתובתה ממה נפשך. ועי"ל קרוב לזה דכיון שהודית על עצמה שאינה אלמנה ואינה יכולה לתבוע כתובתה בתורת אלמנה שוב אין לה מכח גרושה שהרי אינה נאמנת לומר כן שלא בפני בעלה ואין כאן טעם מ"נ אלא לגבי מזונות ע"כ:
איכא דמקשי מיהת למקצת הגאונים דסברי דאין אלמנה נזונת ביותר מכדי כתובתה אלא בכדי כתובתה ואי משום הא לא אריא דשאני הכא דאיהי הוא דאפסיד אנפשה דאמרה גרשני בעלי וכיון דכן מהימנא לענין פסידא דידה ואי אתיא לגבות כתובתה כולה בבת אחת לא מהימנא דחיישינן דלמא לאו גרושה היא ולאחרי שנזונת בכדי כתובתה אין נותנין לה עוד מזונות דחוששין שמא גרושה היא וכבר נתקבלה כתובתה אעפ"כ אין דבריהם נראין כמו שכתבתי למעלה. הרא"ה ז"ל: אי אתה יכול לומר דהאי דקתני ממאנת אין לה מזונות דהיינו ביושבת תחת בעלה כלומר כל זמן שיכולה למאן אין לה מזונות שהרי בעלה כו'. דכיון דתקנו רבנן קדושין דנשואין לקטנה כגדולה ודאי שויוה רבנן לכל מילי בר ממיאון. ועמדה ומיאנה בין בפניו בין שלא בפניו ואין לה מזונות שלוותה ואכלה בעודה יושבת תחתיו. טעמא דמיאנה הא לא מיאנה כל זמן שהוא במדינת הים אי תבעה מזונות יהבינן לה ואי לוותה ואכלה לכי אתי בעל משלם אלמא פוסקין מזונות לאשת איש. רש"י במהדורא קמא:
הא לא מיאנה יהבינן לה והוה מצי לאוקמה כשבא ואמר שלא נתן לה צררי וגם לא אמר לה צאי מעשה ידיך אלא דניחא ליה לתרוצי כדמתרץ דסתם קטנה לא ספקה ודקארי ליה סבר דמתניתין סתמא קתני בכל קטנה ואפי' במספקת וקושיין הוא לרב פפא אלא דניחא לן לתרוצי לתרווייהו אגב גררא. הריטב"א ז"ל:
פתריתו בה כולי האי לשון תמיה א"נ קושיא הוא פתריתו בה כולי האי וכי להכי אתיתו בה דמפרשיתו לה הכי. רש"י ז"ל במהדורא קמא: והלכתא כרב הונא כו'. אגב גררא דמזונות דפסקי כרב דנקט לה לדרב הונא ודרב זביד נמי איידי דאיירי לעיל דאמר אימר צררי אתפסה נקט לה הכא להאי הלכתא כך פי' הראב"ד. תלמיד הרשב"א. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והלכתא כרב זביד פי' ונקטינן כחדא משום דהכי אפסוק גבי מדרשא בהדדי ע"כ:
חיורי ואוכמי שרו דוקא בצונן אבל בחמין אפילו חיורי אסורי כדאיתא בפסחים. תלמיד הרשב"א:
מתני' ועמד אחר ופרנ' את אשתו שלא ברשות ב"ד והאשה לא בקשה ממנו בהלואה וגם בעלה לא צוה לו אלא הוא הלך מעצמו ונתן מזונות סתם א"נ אמר לה תקחי אלו המזונות כי כשיבא בעליך הוא יפרעני ולפיכך היה אומר חנן כיון שהוא עושה מעצמו אבד מעותיו ובני כהנים גדולים אומרים ישבע כמה הוציא ויטול פי' בני כהנים גדולים מודים הם דמי שנותן מתנה לחברו אינו יכול לחזור ולתבוע ממנו אבל בזה כיון שחברו חייב בדבר ולא אמר זה המפרנס שהיה נותן לה לשם מתנה אלא שנתן סתם היו חושבים שהיה חייב לפורעו וישבע כמה הוציא ויטול. תלמידי רבינו יונה. וכתב הריטב"א וז"ל ועמד אחד ופרנס את אשתו פי' שלא בהלואה כו' ובמס' נדרים כתבתי מחלוקת רבותי בזה כי מורי הרשב"א נר"ו סובר דכל מאי שפרנסה סתם בתורת הלואה הוא עד שיאמר בפי' שעל בעלה הוא סומך ודעת מורי הלוי דפרנס סתם הוא שלא בתורת הלואה ושם כתבתי טעם שניהם. ע"כ: ה"ג אמר ר' דוסא בן הרכינס כדבריהם כלומר כדבריהם של כהנים כן הוא. על קרן הצבי שרץ עם מעותיו ואין מגיעו דכיון דפרנס את אשתו שלא מדעתו אין לו עליו כלום. רש"י במהדורא קמא. ושמעתי דלהכי נקט על קרן הצבי משום דהצבי כשמזדקן הקרן שלו מועיל הרבה והוא הולך מקום שבל יראה ובל ימצא ותוקע קרנו שם בא' מנקיקי כדי שלא ימצא לעולם כך שמעתי מפי חכמים דורשי רשומות: גמרא המודר הנאה מחברו שוקל כו'. פי' אם ראובן נדר שלא יהנה משמעון יכול שמעון לתת בעבורו מחצית השקל שהיו חייבין כל ישראל לתת באדר ויכול לפרוע החוב שהוא חייב ולהחזיר לו אבידתו ובמקו' שנותנין שכר הבטול בהשבת אבידה תפול הנאה להקדש שאם יניח לו שכר בטול נמצא שנהנה ממנו ולפיכך או יקח זה שכירותו כפועל בטל או אם לא ירצה לקחת אותו יתנו אותו להקדש ובמסכת נדרים מביא לשון אחר דמפרש דמיירי בשנדרו שניהם שלא יקבלו הנאה זה מזה ולפיכך אמר תפול הנאה להקדש שאם זה המוציא יקח השכירות נמצא שנהנה ממנו וכ"ת ומאי הנאה אית ליה והלא שכירותו הוא לוקח נוכל לומר שהנאה יש בדבר שלוקח שכירות בעבור טורח מועט. תלמידי רבינו יונה. והריטב"א כתב וז"ל מה שפרש"י כאן תפול הנאה להקדש לפי שמודרין זה מזה לא דק דאפי' בהא למה יהא המחזיר אסור בשכרו דלאו מחבריה אתהני ושכר טרחו הוא נוטל אלא הכא מיירי שהמחזיר יקר רוח שאינו רוצה לטול שכרו אסור לעכבו ולקבלו במתנה ולפיכך תפול הנאה להקדש ע"כ. ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל ובמקום שנוטלין שכר על השבת אבדה כגון אגר בטלה דשלו קודמת לכל אדם דהשתא הא קא מהני ליה דלא בעי למשקל מניה אגרא יטול מודר אותו שכר שהיה ראוי ליתן למחזיר ויתננו להקדש דהשת' לא מתהני מידי מיני' ואיכא דמוקים לה להך סיפא בנדרים כגון שנכסי הבעל אבידה אסורין על עצמו למלאכה ופלוגתא התם בנדרים דאיכא דאמרי נכסי בעל אבדה אסורין על מחזיר ולא מהדר ליה דקא מהני ליה פרוטה דרב יוסף דאי מתרמי ליה עניא וכו' ואיכא דאמרי דמהדר ליה ומשום פרוטה דרב יוסף לא שכיח ע"כ:

Daf 108a

בשלמא שוקל לו שקלו מצוה קא עביד דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות פי' באדר היו גובין השקלים כדי שיהיו כולם מגיעין ללשכה קודם ר"ח ניסן כדי שיהיו כל קרבנות הצבור הבאין מר"ח ניסן ואילך באין מתרומה חדשה כדכתיב זאת עולת חדש בחדשו אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה והיו תורמין בשלש קופות וכתוב בהן אב"ג לידע איזו מהן נתרמה א' מפני שמצוה בראשון וב"ד היו תורמין אותן על כל ישראל בין על מי שהגיע שקלו ללשכה בין על מי שלא הגיע כדי שיהיה לכל ישראל חלק בקרבנות ואין לתמוה למה היו עושין זה דכל המקדיש אדעתא דבי דינא מקדיש ותנאי ב"ד הוא שיהו השקלים עולין על כל ישראל כדי שיתכפרו כולם והיינו דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי כו'. פי' לא מבעיא על מי שאבד שקלו שהגיע ללשכה אלא אפי' על הגבוי שבא לידי הגזבר ונאבד קודם שהגיע ללשכה ולא מבעיא על זה אלא אפי' על העתיד לגבות שעדיין לא נגבה כל עיקר ולפום הכי קתני גבי המודר הנאה מחברו בשוקל לו שקל דכיון דבלאו הכי תורמין ב"ד בעבורו אשתכח דלא מהני ליה ולא מידי מאי אמרת שהוא חסור מצוה ונמצא שזה פורע בעבורו מהנהו האי לאו הנאה מקריי' דכיון שנתכפר מן הקרבן שהיה עליו לחיוב בעבור מה שעשה שאבדו לא חיסר מצוה לא מקרייא הנאה כדקי"ל המודר הנאה מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה דמצות לאו ליהנות נתנו. ובפרושי הרב רבינו יהונתן מצאתי בדרך אחרת בשלמא שוקל לו שקלו דתנן (אין) תורמין על האבוד כו' הכא נמי גבי המודר מחברו דקתני שוקל לו שקלו משכחת לה כגון שאבד שקלו של מודר ולא נודע לו אלא לאחר שהורמו שלש' תרומות על שלש' פרקים כדאמרינן אם עד שלא הורמה התרומה נודע לו חייב באחריותן ואם משהורמה התרומה נודע לו אינו חייב באחריותה והכא כיון שלא נודע לבעלים לאחר שנתרמה תרומה נמצא שזה האחר ששוקל תחתיו לא מהני ליה מידי שהרי המודר לא היה חייב ודברים הללו צריכין לעיין בסוגיא דפרק הזהב. תלמידי רבינו יונה:
וז"ל
רש"י במהדורא קמא בשלמא שוקל את שקלו איכא לאוקמי דכגון דלא מהני ליה ומצוה בעלמא קא עביד דיהב שקל שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקרבנות כדתנן תורמין את הלשכה על השקלים שהובאו לידי שלוחי ב"ד ונאבדו קודם שבאו בלשכה. ועל הגבוי שגבום שלוחי ב"ד ועדיין לא הגיע שליח לשם. ועל העתיד לגבות כי היכי דלהוי לכולהו חלק וכפרה לקרבנות הבאין מאותן תרומות ה"נ מוקמינן לה כגון שנאבד שקלו ולא נודע לו עד שהורמו ג' תרומות של ג' פרקים כדאמרינן התם אם עד שלא הורמה התרומה נודע לו אינו חייב באחריותו הלכך לא מהני מידי דבלאו הכי מתכפר ע"כ: וז"ל
הריטב"א ז"ל תורמין על האבוד פירש"י על האבוד בדרך ועל הגבוי שהוא בדרך שלא הגיע לכאן ועל העתיד לגבות שעדיין ביד הבעלים ואם לא נגבית לאחר מכאן והקשו בתוס' דהא גבוי עדי' מאבוד וכ"ת דזו ואצ"ל זו קתני אין לך לומר העתיד לגבות דהא גבוי עדיף מניה וה"ל לא זו אף זו ועוד דלישנא דמה שעתיד לגבות לא משמע כפי' רש"י ועוד דמה סברא היא שיהא לן חלק בקרבנות חנם לכך פירשו ז"ל על האבוד שבא ללשכה ואבד ועל הגבוי שבא לידי גבוי ואבד ועל העתיד לגבות שהיה ביד השלי' ונאבד ולא זו אף זו קתני ויש שפירש על מה שעתיד לגבות אחר החג שכבר תרמו את הלשכה לשנה זו בג' פרקים שתורמין דהיינו בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג ומה שיתנו מכאן ואילך לא יהא אלא כשיירי לשכה ואין קונין בו קרבנות אלא לחומות העיר ומגדלותיה הבאין משירי לשכה והשתא ה"ק אע"פ שלא היה בא לקרבנות יש לו חלק בקרבנות עם שאר אחיו ונכון ומ"מ מדפרכינן הכא בשלמא שקל לו שקלו כדתנן משמע בעיקר הדין שהוא כדברי רש"י שאע"פ שלא נגבה כלל יש לו חלק בקרבנות והיינו דלא חשיב פורע חובו אלא שלפי הפי' האחרון יבא בטוב ע"כ. והקשו בתוס' עוד על פרש"י דלא הוה ליה למתני אלא ועל העתיד לגבות ותו לא דהוי אבוד וגבוי בכלל ויש לתרץ דאיברא דאפי' שלא נגבה לבסוף תורמים על צד הדחק כדי שיזכו כל ישראל ומיהו אבוד וגבוי נפיש זכותיה ומ"ה נמי בני העיר ששקלו שקליהם ונגנבו כו' שוקלין ומביאין אחרים תחתיהם כדי לזכות במצוה גמורה כנ"ל: ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה כו'. פירוש וכיון דמדעת דבעל אבידה יהיב ליה לא מתהני מודר הנאה מניה ואי משום דטרח אבתריה כיון דמצוה דנפשיה עבד לא חשיבא הנאה למוכר הרי זה כאלו פייסו חבירו ושכרו שיחזיר אבדתו של זו שהוא מותר אבל אסור ליתן לו ממון של צדקה כדמוכח בההיא דהיו באין בדרך ולא אמרינן מצוה דנפשיה עביד כיון דממונא דדידה יהיב ליה וכבר פירש' בארוכה בנדרים בס"ד. הריטב"א ז"ל. וז"ל תלמידי הרבינו יונה ומחזיר לו אבידתו נמי מצוה קעביד כלומר על מחזיר מוטלת המצוה וחובה עליו לקיימה ולא ניחוש להנאת האחר דכי קא מתהני אידך ממצוה קא מתהני ודוקא להחזיר לו האבדה הוא מותר מפני שאין המחזיר יכול לקיים ואם ירצה יוכל לתת אחרים ולקיים המצוה עמהם ע"כ. וז"ל הר"י מטראני מצוה קא עביד פי' ואע"פ שהוא נהנה הוא יכול לומר אני איני מתכוין להנאתי אלא לקיים מצות בוראי ע"כ:
הא קא משתרשי ליה כלומר הא קא מרווח ליה דלא פרע ליה דאי הוה מסדר ב"ח עליה וגבי חובו מניה הא מני חנן היא ובחוב כה"ג מיירי שהלך למדינת הים והלך א' ופרנס את אשתו והלך זה ופרע את חובו למפרנס דלא אהני ליה מידי דלא מחייב לשלומי כחנן. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא לא פירש כן דכתב הריטב"א ז"ל וז"ל הא מני חנן היא פרש"י דכיון דאלו פרעיה לשם הלואה לאו הלואה היא כי פרעיה נמי לשם מתנה לאו הנאה היא ואין לשון זה ברור דנהי דבדיעבד פטור לפי שלא עשה על פיו למה לא תהא חשובה הנאה. ויש לומר משום דהא אשכחן בעלמא שהיורד לשדה חבירו והשביחה חייב לתת כא' מאריסי העיר ואע"פ שלא התנה וא"כ מאי שנא מפורע חובו אלא ע"כ טעמא דמלתא משום דהיורד לשדה חברו שבחו וחדושו ניכר מה שאין כן בפורע חובו שאין שבחו ניכר והרי הלוה זה עומד בנכסיו כמו עכשיו ומה שגרם לו פיטור' שבח שאינו ניכר הוא ואפשר דבלאו דידיה לא מטי ליה הזיקא והיינו דקרי ליה בנדרים מבריח ארי מנכסי חברו וזהו מה שאמר בירושלמי דאמר מפייס הוינא ליה ומחיל לי משכונא ולא סוף דבר מן הטעם ההוא בלבד דהא מלתא דלא שכיחא הוא וכל שכן דאיתיה להאי דינא בבעל חוב דוחק כדאיתא בירושלמי אלא עיקר הטעם מה שאמרו שאין שבחן ניכר וברור וכי מתהני ליה מנכסיו מדידיה מתהני דב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואפילו מאן דאמר למפרע הוא גובה זהו כשגבאו בסוף מעתה מן הטעם הזה יש לומר דבמודר הנאה לא חשיב מהני וזה ברור ונתקיים דברי רש"י אלא שלשונו קצר כמנהגו הטוב ע"כ:
ותלמידי רבינו יונה כתבו דהפורע שטר חובו של חברו שלא מדעתו הניח מעותיו על קרן הצבי מפני שיכול לומר לו הוא היה מוחל לי כדכתיבנן במתני' הכא נמי לא דיינינן ליה הנאה שיוכל לומר שהוא לא היה פורע לו חובו המלוה היה מוחל לו וא"ת ומ"מ הרי מהנה אותו שלא יתביי' ממנו שאם לא היה בעבור זה היה מתביי' שלקח בהלואה ואינו משלם וגם לא יצטרך לפייסו שימחול לו. י"ל דכיון שהוא לא צוה לו שישלם בעבורו ואפשר שהחוב לא היה בא לידי גוביינא לעולם כי שמא האחר היה מניח לו לא דיינינן ליה הנאה דכל היכא דלא מחייב מדינא לא הוי אלא גרם הנאה בעלמא צ"ע בחוב שעל משכון היאך יהיה הדין גבי מודר ורבינו יעקב היה אומר שלא אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי אלא גבי מפרנס אשת חברו שלא מדעתו מפני שיכול לומר לו היא היתה דוחקת עצמה ועושה ואוכלת אבל בפורע חובו של חברו שלא מדעתו לא ופירש דמאי דאמרינן הכא הא מני חנן היא דאמר הניח מעותין על קרן הצבי ה"ק הא דקתני בנדרי' דהנודר הנאה פורע לו חובו לאו בכל חוב קאמר אלא בחוב דאיירי ביה חנן במתני' מיירי כגון שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו דבכה"ג מותר כיון שהבעל לא צוה לו אבל בחוב אחר דעלמא אסור ואין זה נכון דבהדיא משמע בירוש' דחנן בין במפרנס אשת חברו בין בחוב אחר ס"ל דהניח מעותיו על קרן הצבי מפי מורי הרב נר"ו ע"כ. ופי' ר"י היינו כפי' רש"י במהדורא קמא וכדכתי'. והר"י מטראני כתב וז"ל הא מני חנן היא פי' ואע"ג דמטי ליה הנאה מיניה דהוי מיפצי ליה מבעל חובו כיון דשלא מדעתו עבד ואי בעי לתובעו בדין לא מצי תבע ליה ולאפוקי מיניה בדיניה שריא דודאי אי הוה מצי תבע ליה בדינא ולא קא תבע ליה הוה ליה כאילו יהיב ליה מתנה ואסור אלא דכיון דלא מצי תבע ליה בדינא שרי והכי נמי אמרי' התם מקריב עליו קיני זבין וקיני זבות ויולדות ומתירם לאכל בקדשי' וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזונותיה דאע"ג דמטי ליה הנאה מיניה כיון דשלא מדעתו קא עביד ולא מצי תבע ליה בדינא שרי ואין אנו צריכין עכשו לומר ששוקל לו את שקלו דטעמא משום דתורמין על האבוד ונמצא שלא ההנהו אלא אע"ג דההנהו כיון דלאו מדעתיה קא עביד ואינו יכול לתובעו בדין כחנן שרי ע"כ:
שלוה ע"מ שלא לפרוע פרש"י שלא לפרוע עד שירצה ולא יכול הנושה ללחצנו ויפה כיון דאי שלא לפרוע כלל אין כאן חוב ומיהו כיון שאינו יכול לכופו ס"ד דלא חשיב מהני כלל הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא אפילו תימא כרבנן דאמרי חייב אע"פ שלא אמר לו הלויני וגבי שאר חוב נמי לשלם וכי מחיל ליה אסור במודר הנאה והא דקתני הכא פורע לו את חובו במלוה על מנת לפרוע כגון שהלוהו חבירו ואמר ליה אי פרעת פרע' ואי לא תבענא ממך בדינא והלך זה ופרע אותו חוב דמאי קא מהני ליה הא לא הוא מצי מלוה לכופו ההוא חוב ע"כ:

Daf 108b

כיסופא  מי לית ליה ק"ל וכי משום סילוק כיסופא חשיבא הנאה להאסר במודר הנאה וי"ל כיסופא מי לית ליה הא ודאי כ"ש דמכסיף וחשיב כמשעבד ליה טפי ומפרעיה ולמאן דאמר דפרע חובו בעלמא חשיב מהני לפי שפוטרו משעבודו הא נמי פוטרו משעבודו וחשוב מהני ומיהו אנן כחנן קי"ל שאף פורע חובו פטור ואפילו במלוה שיש עליה משכון ואף לב"ח דוחק כמו שהביאו ראיה מן הירושלמי. הריטב"א ז"ל. וז"ל רש"י במהדורא קמא כיסופא מי לית ליה דהא מכסיף מבעל חובו שהלוהו ואינו פורע לו והנאת כיסופא מיהא הוא דמהני ליה אבל בחוב דפרנסת אשתו לית ליה כיסופא כלל הואיל ושלא מדעתו פרנס ע"כ:
מתניתין בזמן שהנכסים מרובים כו' פירוש אם היו הנכסים מרובים כשיעור שנאמר אין כח לבנות לומר לבנים הרי אנו מוציאין לעצמינו מזונות עד שנבגור והשאר יהיה לכם אלא כל הנכסים עומדים בחזקת הבנים ונושאין ונתנין ומתעסקי' בהם ואין לבנות עליהם אלא מזונות דבר יום ביומו וכך משמע הבנות ירשו כלומר הרי כל הנכסים בחזקת הבנים ואם הי' הנכסים מועטים מזה השיעור נוטלות הבנות מזונות מעצמן עד שיבגרו והשאר יתנו לבנים ואח"כ ישאלו על הפתחים ובעינן בפ' מי שמת וכמה הם מרובים כו' אמר שמואל כל שיזונו אלו ואלו עד שיבגורו אתמר נמי כי את' רבין וכו' הר' ישעיה מטראני ז"ל:
הבנות יזונו כו' יש לפרש דלכך האריך ותני הבנות ולא קצר התנא למתני הבנים ישאלו על הפתחים בלחוד משום דמילת' בטעמא קאמר משום דהבנות יזונו בתקנת חכמים לפי שאין דרכן של בנות שישאלו על הפתחים לכך הבנים ישאלו על הפתחים ואפשר דלכך כתב רש"י הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים תקנת חכמים היא פי' הכין תקינו רבנן לפי שאין דרך הבנות לחזר על הפתחים וא"ת א"כ מאי מהדר להו אדמון בשביל שאני זכר כו' אה"נ דהכי תקין רבנן לפי שדרך הבנים לחזור על הפתחים ואין דרכן של הבנות וכדכתי' וי"ל דקא מתמה אמאי יפסידו לגמרי נימא דיזונו אלו ואלו ולא נגרע בה הזכרים כל כך ולכך כתב רש"י הפסדתי בתמיה פירוש התמיה הוא על ההפסד לגמרי וכדכתיב' כנ"ל:

אדמון אומר וכי בשביל שאני זכר הפסדתי כו'. ואע"ג דאמרינן לקמן כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני כו' ודרכינו לדקדק בכל מקום שאין דרכן של תוספות לפסוק הלכה. ועוד יש לדקדק הכא שתפסו התוס' בלשון אדמון ועיקר שקלא וטרי' דידהו במאי דקאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ונראה דקשיא להו שאין דרך התנאים לחלוק בענין כזה לו' הטע' ולא הדין לפליגו בהו וה"ל לאדמון להזכיר הדין ולא הטעם שדרך התנא לומר הדין והאמורא לפרש הטעם ובמאי דאסיקו התוספות ניחא דאדמון לאפלוגי אתא ככתוב בתוס' והביאו ראיה התוספות לדבריהם דלית הלכתא כאדמון מדאמר רב אשי אמר ר' יוחנן עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל אחין בנכסים מועטין ויש לדחות דהכי קאמר כבת אצל אחין אליבא דרבנן אבל לאו דסבירא ליה הכי ומיהו מהא דאמרי' יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים כו' היא ראיה גמורה דסתמא דתלמודא כרבנן סבירא ליה ולכן כתבו התוספות דאדמון לאו לאפלוגי אתי. ואין להקשות דדילמ' אדמון לאפלוגי אתי ורבן גמליאל קאי אעיקר מילתא אלא ה"ק רואה אני כו' דאיכא לאתמוהי קצת אבל לא דס"ל לרבן גמליאל כוותי' דהא באידך משנה קאמר נמי רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ואגופא דמלתא דאדמון קאי הלכך ע"כ אית לן למימר דאדמון גופיה לאו לאפלוגי אתא ולישנא דאדמון נמי דייקא הכין דקאמר טעמא ולא דינא וכדכתיבנא כנ"ל. והריטב"א כתב דאין פירוש התוספות נכון שאם אינו חולק מזה שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון מפני תמיהתו בלבד אלא ודאי פליג ולית הלכתא כוותיה אלא כסוגייא דפ' מי שמת ואי משום כללא דלקמן כבר אמרו דאין סומכין על הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ וסוגיא דהתם עדיפא מההוא כללא ע"כ:
גמרא מאי קאמר קצת קשה מאי בעי והא שפיר קאמר בשביל שהוא זכר והוא יורש בנכסי' מן התורה הפסיד. וי"ל דמדכינה הדבר לעצמו וקאמר בשביל שאני זכר ולא קאמר בשביל שהוא זכר הפסיד אלמא דאיכא יפוי כח יתירא כשהוא הזכר מזכרים אחריני ולכך פריך מאי קאמר פי' דמה יפוי כח הוא שיש לו מכח אחרים וכן יש לדקדק מלשון רש"י שכתב וז"ל מאי קאמר אם בשביל שאני זכר הפסדתי משמע אם בשביל שאני זכר וכחי יפה הפסדתי ומהו יפוי כחו. ובמהדורא קמא כתב וז"ל מאי קאמר אדמון דאמר בשביל שאני זכר כו' ע"כ דוק ותשכח. והיינו דמשני אביי בשביל שאני זכר וראוי לעסוק בתורה כו' ורבא ס"ל דהכי קאמר בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובין ויפו כחי החכמים כולו האי דאמרו הבנים ירשו כו' פי' והבנות יורשות מתחתיהן למזונות וכדכתי' הפסדתי בנכסים מועטים שישאלו על הפתחים ויפסידו לגמרי דלכל הפחות נימא שיהיו כלם שוים ואביי ס"ל דלא מיקרי יפוי כח מה שהבנים יורשים דחכמים תקנו לבנות תקנה אלימתא ויפוי כחם טפי ורבא ס"ל דכיון דחזינן דבנכסים מרובים לא יפו אלא כחן של הבנים לומר דהבנות יזונו מתחת יד הבנים וכדכתי' מעתה אף בנכסים מועטים לא גריעי כח הבנים כולי האי אלא כלם שוים וכדכתיב' והא דקאמר בשביל שאני כו' פי' אני שיש לי נכסי' מרובים ויפה כחי בהם הפסדתי בנכסים מועטים ולאו דפריט לנפשיה טפי מלאחריני אלא לרמוזי הנכסים מרובים ואי הוה קאמר בשביל שהוא זכר הוה משמע דיפוי כחו משום דיור' ד"ת וזה אינו יפוי כח דכבר באו חכמים ויפו כח הבנות והלכך לא פריך מידי כנ"ל: ה"ג אמר ליה רבא אלא מעתה מאן דאית ליה תרי בני חד עסיק באורייתא וחד לא עסיק. רש"י במהדורא קמא. ובספרינו לא גרסי' הכי אלא ה"ג אמר ליה רבא מאן דעסיק בתורה ירית מאן דלא עסיק בתורה לא ירית. ויש לפרש דהכי קאמר אטו היכי נימא דמאן דלא עסיק בתורה לא ירית כלל והרי התורה לא חלקה בהכי כלל מעתה כיון דאין התמיהה אלא אמאי דשמעי' דמאן דלא עסיק בתורה לא ירית כלל הלכך לא תיקשי מההיא דפרק נערה דאיברא דעדיף כח העוסק בתורה מיהו מתמהינן דהיכי מצי למימר דהיכא דלא עסיק בתורה לא ירית כלל והתוספו' לא פירשו כן אלא התמיה הוא אמאי דאמרי' דעוסק בתורה ירית פי' היכי מחלקי' כלל בין מאן דעסיק בתורה למאן דלא עסיק דאין ליפות כח העוסק בתורה בזה כלל ולכך קשיא לה מההיא דפרק נערה דוק ותשכח כנ"ל:
מתני' והודה בקנקנים וא"ת פתח בכד וסיים בקנקן ואין לומר דכד היינו כדי יין וכדי שמן וקנקנים הייינו קנקני מים דא"כ היינו טענו חטים והודה לו בשעורי' ממש ולא מתרצא סוגיא דשמעתא בהכי כלל. וי"ל דקנקנים קרי כשהם רקים וכדים מקרו כשהם מלאים שמן וזהו שכתב רש"י והודה לו בקנקנים רקים בלא שמן ודוק כנ"ל:
ה"ג וחכמים אומרים אין זה הודאה ממין הטענה דבאותו מין שכופר לו אינו מודה לו כלל ובקנקני' דקא מודה להו בהו לא כפר ליה ולא מידי הלכך לא הויא הודאה מקצת הטענה דבעינן הודאה ממין הכפירה ושמן לחוד וקנקני' לחוד ותרי מיני נינהו. רש"י במהדורא קמא: גמרא ש"מ לרבנן טענו חטים כו'. הקשו בתוס' דמאי פריך לרב נחמן מדרבנן הא איכא אדמון דקיימא לן כוותי' ואין לתרץ דהכי פריך דאם כן לימא הלכה כאדמון ואמאי אמרה מימרה באפי נפשיה דא"כ אמאי קאמר לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן הא לר' חייא בר אבא נמי איכא לאותובי' הכין לפסוק להדיא כרבנן ותירצו בתוספו' דמכולהו פריך דמשמע דאדמון מודה בחיטים ושעורים דמפטר' דמדלא נקט חטים ושעורים אלא נקט כדי יין ושמן דכרימון בקליפתו דמי כדבעי למימר קמן רב שימי בר אשי וקשה קצת דא"כ אמאי קאמר תלמודא ש"מ לרבנן כו' יקשה אפי' מאדמון וממילא משמע דמדרבנן נמי הויא תיובת' וי"ל דאי הוה פריך הכי הוה משנינן דבכל גוונא קא מחייב אדמון ואפילו בחטין ושעורים וכדרב נחמן אבל השתא פריך דכיון דרבנן פטרי אפילו בכדי יין אין לנו לאפושי פלוגתא בינייהו והלכך יש לנו לומר דאדמון נמי קאמר דחייב היינו בכדי יין בלחוד אבל בחטים ושעורים מודה דפטור דכל מאי דמצינן לקרב הסברות עדיף טפי ומ"ה נקט רבנן בתיובתיה כנ"ל. אבל אכתי קשיא ליה להריטב"א דלקמן הוא דחדית רב שימי טעמא דרימון בקליפתו משמע דלעיל מיהא לא אסיק אדעתין לחלוקי בהכין כלל. ותירץ הוא ז"ל לעיקר קושיין דמשמע לן השתא דלכ"ע אמרה רב נחמן והתוס' כבר תירצו בלשונ' מאי דקשיא ליה להריטב"א ז"ל דוק ותשכח:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ש"מ לרבנן דפטרי טענו חיטים ושעורי' והודה לו באחד מהן פטור דהיינו דומיא דטענו כדים ושמן והודה בכדים חייב דקטעין ליה חטים ושעורים בהדי הדדי כי מודה ליה בחד מינייהו הויא ליה הודאה ממין הטענה ואע"ג דלא הויא הודאה ממין הכפירה והיכא דטענו חטים והודה לו בשעורים ואע"ג דמודה מקצת הטענה הוא דחטים שוין יותר משעורי' פטור משום דבמ' שטענו לא הודה לו ולאו הודאה ממין הטענה הוא ומדרבנן דבעו במתני' הודאה ממין הכפירה הויא תיובתא לשמואל דלא בעי הודאה ממין הכפירה ע"כ משמע דפליג אשיטת התוס':
בטוענו מדה שלא הפקיד לו כדים וטען מלא עשר כדין שמן הפקדתי אצלך והלה אומר כדים הפקדת לי ולא שמן והלה לא טענו כלום מעולם הלכך כי מודה ליה בקנקנים לאו הודה ממין הטענה הוא ואהכי פטרי ליה רבנן משבועה. רש"י במהדורא קמא:
אי הכי מאי טעמא דאדמון הקשו בתוס' מאי קשיא דהא ר"ג נמי אית ליה דטענו חטים והודה לו בשעורים חייב ותירצו דמשום דרב נחמן פסק לשם הלכה כרבנן דפטרי ואנן קי"ל הלכה כאדמון לפום כללא דלקמן מסתמא ואם כן מאי טעמא יהבי' לאדמון דלא פליג עליהו דרבנן. לשון הריטב"א ז"ל ונראה דהכי פריך מאי טעמא דאדמון דכיון דאוקמת לה בטוענו מדה אם כן טעמיה דאדמון דקאמר הואיל והודה במקצת הטענה לא ברירא ומה זו הטעם והא לא הודה במקצת הטענה כלל. ומיהו רש"י כתב לעיל במהדורא קמא דטענו חטים והודה לו בשעורים חשיב הודאה במקצת הטענה. ותלמידי רבינו יונה כתבו וא"ת מנא לן שאם טענו חטים והודה לו בשעורים ס"ל לאדמון דפטור דילמא ס"ל כרבן גמליאל דמחייב י"ל מדקאמר אדמון הואיל והודה ממין הטענה ולא אמר הואיל והודה במקצת משמע דס"ל לאדמון דלא מחייב אלא כשתבע לו שניהם והודה לו באחד מהם דאשתכח דהודה ממין הטענה אבל היכא שתבע לו דבר אחד והוא הודה לו באחר לא מחייב מפי מורי הרב נר"ו ע"כ. ובמשניות שלנו גרסי' אדמון אומר הואיל והודה במקצת הטענה מיהו הר"י מטראני גריס כגירסת רבינו יונה הואיל והודה ממין הטענה כו' והכין איתא בנוסחי עתיקי ודוק:
אמר רבא דכ"ע אדמון ורבנן יש לי בבורך בור שלתח' כד של שמן דהיו טחין אותה בסיד והיה יורד שם השמן מן הכד וזה אומר אין לך אצלי אלא כדים בכה"ג ודאי מודים כ"ע דפטור דשמן קא טעין ליה קנקנים לא טעין ליה ומה שטענו לא הודה לו או שאמר לו מלא עשרה כדי שמן יש לי אצלך במשמע ולא כדים עצמן וזה אומר כדים יש לך אצלי ולא שמן כ"ע לא פליגי דפטור. רש"י במהדורא קמא:
קנקנים לא קא טעין ליה לכך האריך וקאמר האי לישנא יתירא לומר דגריע האי מטענו חטים והודה לו בשעורים דהתם מצי למימר טענתי לו חטים ושוב היה בדעתי לטעון שעורים וזה שהודה בשעורים חשיבא מקצת הטענה וממין הטענה אבל זה שדקדק לומר מלא עשרה כדי שמן כו' הוה ליה כמאן דאמר שמן יש לי בידך ולא קנקנים ולכ"ע פטור ואפשר דאפילו רבן גמליאל דמחייב בטענו חטים והודה לו בשעורים מודה הכא דפטור והיינו דאמרי דכ"ע כו' ורש"י במ"ק נדחק לומר דכ"ע אדמון ורבנן ובמ"ב לא כ"כ אבל כתב קנקני' לא טעין ליה וכי הודה לו בקנקנים לאו הודאה היא ע"כ ודייק כדכתיבנא דו"ק:
עשרה כדים מלאי שמן יש לי בידך והודה לו זה בקנקנים כ"ע לא פליגי דחייב דהיינו כחטים ושעורים והויא ליה כהודאה ממין הטענה וכשמואל כי פליגי דאמר ליה עשרה כדי שמן סתמא דלא אמר ליה לא מלא ולא מלאים אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים וכמאן דאמר ליה כדים מלאים שמן דמי דמשמע נמי כדים ושמן והוה ליה כטוען את חברו חטים ושעורים והודה באחד דחייב ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים דכיון דאמר סתמ' הכי משמע מלא עשר' כדים יש לי אצלך ולא קנקנים וזה אומר קנקנים ולא שמן ומה שהודה לו לא טענו שהרי שמן בלא קנקנים טענו בפני ב"ד ואפילו אי הדר ופשיט ליה למילתיה ואמר קנקנים ושמן טענתי לו לא משגיחינן ביה דאמרי' ודאי שמן בלא קנקנים טענו והשתא הוא דקא הדר ביה ואינו טוען וחוזר וטוען ופטור דבעינן הודאה ממין הכפירה. רש"י במהדורא קמא:
והקשה הר' יונה דהכא קאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון מטעם יש בלשון הזה לשון קנקנים ובמסכת שבועות שמעינן ליה לר"ג דאמר דאפילו לא יהיה ממין הטענה כלל אלא שטענו חטים והודה לו בשעורים חייב ותירץ דודאי ס"ל לר"ג שאפילו לא תבעו אלא שמן לבדו והודה לו בקנקנים דחייב ומאי דאמר רואה אני את דברי אדמון לא בא לומר שבענין זה בלבד היה הוא מחייב אלא הכי קאמר בזה שחולקין אדמון וחכמים רואה אני את דברי אדמון דמחייב אבל לדידי אפילו ביותר מזה חייב שאפילו לא יהיה הודאה ממין הטענה חייב עוד תריץ דנפקא מינה לענין הודאה שאם הודה לחבירו בעשרה כדי שמן חייב לתת לו השמן והקנקנים ולפיכך אמר רבן גמליאל רואה את דברי אדמון דאמר יש בלשון הזה לשון קנקנים לאשמועינן דינא לגבי הודאה דאע"ג דלדידיה אם לא יהיה בלשון הזה לשון קנקנים חייב דלא בעי הודאה ממין הטענה אפילו הכי פסק דיש בלשון הזה לשון קנקנים להודיענו דין א' שאם הודה לחבירו בכדי שמן חייב לתת לו השמן והקנקנים כדכתיבנא ע"כ. ועיין בהגהת אשר"י ולמאי דפרישנא לעיל דאפילו למאן דאמר טענו חטים דפטור ניחא דלרבנן דס"ל אין בלשון הזה לשון קנקנים הוה ליה כאלו קאמר להדיא שמן יש לי בידך ולא קנקנים וכי הודה לו בקנקנים אפילו ר"ג דקאמר טענו חטים והודה לו בשעורים חייב הכא מודה דפטור דשניא דחטים ושעורים דלא טעין מעיקרא להדיא חטים ולא שעורים ואיכא למימר דשוב הוה טעין נמי על השעורים ושפיר מקריא מודה מקצת אי נמי לדמי השעורים אסיק שמייהו חטים דמשמע ליה מה לי חטים מה לי שעורים סוף סוף כל כך דמים הוא חייב לי ולכך הקריא שפיר ממין הטענה אפילו כי פריך להדיא חטים ולא שעורים אפילו רבן גמליאל יודה דלהכי קאמר רואה אני את דברי אדמון לאפוקי מדרבנן דאמרי דאין בלשון הזה לשון קנקנים אלא יש בלשון הזה לשון קנקנים פי' הוי כמאן דאמר שמן ולא קנקנים כנ"ל: אלא טעמא דאין בלשון הזה לשון קנקנים כו'. לימא תהוי תיובתא דר' חייא בר אבא כו' וא"ת מה קושיא דאיהו מוקים לה מתניתין כדקס"ד מעיקרא כדאקשינן לרב נחמן דמיירי בטוענו כדים ושמן ואיהו דאמר כרבנן ולית ליה כללא כדלקמן ויש לומר שכבר נשמר מזה רש"י דאנן השתא דייק לן מתני' באוקמ' דאוקימנא לרב נחמן מדקתני הטוען את חבירו כדי שמן ולא קתני כדים מלאים שמן הריטב"א ז"ל וכן כתב הרמב"ן וז"ל לימא נהוי תיובתא דר' חייא פירוש משום דדייקא ממתניתין בפירוקא דפרקינן משום דלא קתני מלאים שמן ולא קתני יש לי בבורך אלמא בהא פליגי וכדפירש"י ע"כ. והשתא ניחא דלמה ליה לאקשויי מדיוקא ולומר אלא טעמא דאין בלשון הזה לשון קנקנים כו' והא בהדיא קאמר רבא דכולי עלמא היכא דאמר ליה מלא עשרה כדי שמן ותקשי לר' חייא כו' אלא ודאי לא הקשה ליה מרבא כלל אלא מדיוקא דמתניתין וכדפירש רש"י ולשון אלא טעמא כו' לא דייק שפיר אלא י"ל דהיינו לשון קושיא בכל התלמוד והכין הוא אורחיה למנקט בכמה דוכתי בתלמודא כדבעי לאקשויי אשום חד ולאו דקאי אמאי דקאמר לעיל מיניה וזהו שכתב רש"י אלא טעמא כו' לשון קשיא הוא לאותובי למאן דאמר פטור כו' כנ"ל:
נעשה כמי שטענו רמון בקליפתו פירוש ושניא חטים ושעורים דתרי מילי נינהו ולכך אם מודה באחת לא הויא הודאה ממין הכפירה ומשום הכי פטרי רבנן אבל שמן וכד חד מלתא חשיבא כרימון בקליפתו ולהכי חייב לכ"ע וא"ת אכתי תקשי אמאי לא תני במתניתין מלאים דהיינו עיקר מה דאקשינן עליה דר' חייא וכדכתיבנא לעיל. ויש לומר דהכי קאמר נעשה כמי שטענו רימון בקליפתו וכי קאמר עשרה כדי שמן הויא ליה כאלו אמר מלאים ואדמון סבר שהכד והשמן הוא כרימון בקליפתו לחייב ורבנן סברי דלא דמיא דסוף סוף תרי מילי נינהו וא"ת מאי אתקיף ליה רבינא והא היינו פלוגתייהו דאדמון וחכמים ובהאי סברא פליגי. וי"ל דהכי פריך דאת קא בעי לתרוצי דלהכי לא קתני מלאים משום דדמיא לרימון בקליפתו ואין דרך מי שתובע מחבירו רמון לפרט לו רמון בקליפתו וכן כשאדם שואל רמון מחבירו אינו אומר לו רמון בקליפתו אלא רמון סתם הכי נמי בכד ושמן אכתי תקשי דלא דמי ארימון בקליפתו ואכתי תקשי דליתני מלאים ומדלא תני מלאים משמע דלא פליגי בעיקר דינא אלא במשמעותא דלישנא והדרא קושיא לדוכתין כנ"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא כמי שטענו רמון בקליפתו והודה לו בקליפה דהיינו מרמון גופיה והויא הודאה ממין הכפירה הכא נמי קנקנים כשמן גופיה דמו וחטים נינהו. לא מנטר דלא עביד למהוי אלא בקליפתו הלכך הויא קליפה כרימון גופיה אבל שמן עביד דקאי בלא קנקנים כגון בבור ולא דמו קנקנים כשמן גופיה ע"כ. פי' אי אמרי' דדמו קנקנים כשמן גופיה והויא ליה כחטים וחטים אין צריך למיתני מלאים ואי לא דמו קנקנים לשמן גופיה היה צריך למיתני מלאים וכיון דלא תני אלמא דבמשמעותא דלישנא פליג ותקשי לר' חייא כנ"ל: אלא הכא במאי עסקינן דאמר ליה עשרה כו'. לעולם דאמר ליה סתם כדי שמן ואפילו הכי ליכא לאותובי לר' חייא דהכי הוא פלוגתייהו כגון דאמר היאך שמן לא היו דברים מעולם קנקנים נמי חמשה אית לך גבאי וחמשה לית לי גבאי אדמון סבר כמאן דטעין ליה קנקנים מלאים שמן דמי דסתם הכי משמע ואיכא בקנקנים גופייהו הודאה במקצת וכפירה במקצת והויא ליה הודאה ממין הכפירה ורבנן סברי כי טעין ליה סתם משמע דשמן טענו ולא קנקנים וליכא הכא אפילו הודאה ממין הטענה ובחטים ובשעורים ליכא למשמע מהא לא פטור ולא חיוב. רש"י במהדורא קמא: ומגו דמשתבע אקנקנים כו'. וא"ת ולמה ליה למימר הכין דילמא דישבע דקאמר אדמון לא קאמר אלא אקנקנים וי"ל דמדקאמרי רבנן אין הודאה במקצת ממין הטענה משמע דפליגי נמי אשמן דאי לא תימא הכי לא הוה להו למימר אלא אין כאן לא הודאה ולא כפירה דלא טענו אלא שמן וההודאה במקצת והכפירה במקצת הוא בקנקנים כנ"ל וסוגיין מחלפא אסוגייא דשבועות דאקשינן לר' יוחנן מהא מתני' ואוקמה כאדמון ואיהו דאמר כרבנן משום דמוקי לה בשטענו כדים מלאים שמן וזה מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד וקי"ל כסוגיא דהכא דהוי דוכתא דפלוגתא וכיון שכן הלכה כאדמון ואצ"ל דקי"ל כרב נחמן. הריטב"א ז"ל. וכן כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל וזו השיטה מוחלפת מההיא דאמר בשבועות תלמוד ערוך בפיו של ר"י הא מני אדמון היא אלמא ס"ל לאדמון טענו חטים ושעורים והודה לו באחת מהן חייב כדקס"ד מעיקרא והכא מפרקינן אליבא דר' יוחנן ביש בלשון הזה קנקנים פליגי ובכה"ג איכא טובא בתלמודא. וכן כתב הרא"ה וז"ל וסגיין מחלפא מההיא דשבועות דאלו הכא מפרקינן לדר' יוחנן אליבא דאדמון והתם אמרינן דר' יוחנן פליגא ואתיא דלא כאדמון וכיוצא בזה בתלמוד:
מתני' מעות נדוניא ופשט לו את הרגל כלומר אם היית תולה אותי ברגל על העץ איני נותן לך כלום. ל"א שאמר לו טול רגלי שאין לי מה שיתן לך. לישנא אחרינא כאדם שמתלוצץ בחבירו וטופח לו רגלו ואומר לו אפילו מן הטיט של תחת רגלו אינו נותן לו. רש"י במהדורא קמא. והראב"ד פירש שהלך לו והוא יותר מחוור כפי הלשון. והקשו הראשונים למה אין כופין לאב לתת מה שפסק דהא דברים הנקנין באמירה מדרב גידל וכתבו דליתיה כפירוש הראב"ד או שאין לו כדפרש"י והא בברייתא דקתני כי האי לישנא דקתני עלה אבל בקטנה כופין אותו וקס"ד דכופין לאב קאמר ורשב"ם ז"ל תירץ דההיא דרב גידל בשקדש לאלתר והיינו דקתני עמדו וקדשו ובתוספות דחו פי' דעמדו לישנא דתלמודא כדתנן עמד וגדר עמד ופרנס והיה נראה לומר דהכא כשפסק לאחר קדושין והיינו דקתני הפוסק לחתנו ולא קתני הפוסק לבתו כדנקט רב גידל אלא שק"ק דא"כ למה לא יכופו אותו חכמים דת"ק לכנוס או לפטור דהא כיון שקדש על פסק מעות כבר נתחייב לה לכנוס או לפטור וי"א כי בירושלמי אמרו דליתא לדרב גידל אלא בנשואין הראשונים והא דהכא מוקמינן לה בנשואין שניים וכל זה דוחק מדלא פרישו לה בגמ'. ויותר נראה לומר דמיירי בדליתיה או שאין לו כלישנא דפשט לו את הרגל והא דקס"ד דכי קתני כופין אותו לאב קאמר בדין הוא דהוה מצי למיפרך דכיצד כופין אותו אלא דניחא ליה למפרך דאפילו אפשר למכפייה איפכא מסתברא וכן פירש רש"י לקמן איפכא מיבעי ליה אם באת לכוף את האב איפכא מסתברא טפי לפי שהגדולה תנאה תנאי ע"כ כלומר דע"כ לאו בדוקא נקטיה ההוא לישנא כי למה כופין את האב על מה שפסקה בתו הא ודאי אפילו אפשר לנו לכופו איפכא מסתברא. הריטב"א ז"ל. והרשב"א כתב דמתניתין מיירי כשאין ב"ד יורדין לנכסיו כגון שהלך למדינת הים ואין כאן נכסים שלו אבל יש לו נכסים ב"ד יורדין לנכסיו ונותנין לזה לפי שהם דברים הנקנין באמירה ע"כ. כתבו התוספות דבירושלמי מוקי לה למתני' כשפסק במעמדה אבל לא פסק בעמדה אפילו רבנן מודו והשתא אתי שפיר הא דאמר בגמרא כופין למאן כו' ע"כ ורש"י ז"ל לא פירש כן וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:

Daf 109a

גמרא מתניתין דקתני מחלוקת אדמון וחכמים בשפסק לו האב לעצמו דלא כי האי תנא. רש"י במהדורא קמא: לא נחלקו אדמון וחכמים כו'. פי' ותנא דמתניתין סבר כשפסקה אביה בלחוד הוא דקתני אדמון אומר לו או כנוס או פטור אבל פסקה היא על עצמה אפי' אדמון מודה שתישב עד שתלבין ראשה כדקתני אלו אני פסקתי ע"ע אני אשב עד שאלבין ראשי ואע"ג דקי"ל דכל מקום שאמר אני רואה את דברי אדמון הלכה כמותו ואפי' בבריית' לא מהך בריית' אמרו דהך בריית' פליגא אמתני' דס"ל לתנא דלא אמרו אדמון ולא ר"ג ראה את דבריו אלא כשפסק אביה וכדתנן בהדיא אדמון אומר אלו אני פסקתי על עצמי אשב עד שאלבין ראשי וכיון דקיימא לן כמתניתין ממילא אדחייא הך ברייתא אלא הכי קאמר אם תמצא ברייתא שראה רבן גמליאל דבריו של אדמון הלכה כמותו והם ידעו אותה דקי"ל כתנא דידן וכן פסק רבינו הגדול אבל ר"ש כתב אפילו בברייתא כשפסקה היא על עצמה ואינה עולה כהוגן דהא פליגא אמתניתין אא"כ נדחוק ונאמר דלא פליגא ברייתא אמתניתין במלתא דאדמון אלא בדרבנן ותנא דברייתא מוסיף הוא דאדמון אפילו בפוסקת על עצמה פליג משום טעמא דסבורה הייתי כו'. והא דקאמר במתניתין אלו אני פסקתי לעצמי בפוסקת לאחר מיתת אביה או שפסקה בפי' מנכסי עצמה. וא"ת הא מנ"ל לרב נחמן דקא מתמה מי קאמר במשנתי' י"ל מדקאמר כל מקום ולא קאמר במשנתי' לאתויי הך ברייתא קאמר אלמא לא פליגא אמתני'. הרמב"ן ז"ל: וכתבו תלמידי רבינו יונה בפירושיו על ההלכות וז"ל וכתב הרי"ף דקי"ל כתנא קמא דידן ר"ל הלכה כת"ק דמתניתין דמוקי פלוגתייהו בפוסק מעות לחתנו ואליבא דאדמון דהא רבן גמליאל פסק כמותו ויש לתמוה על דבריו דהיכי מפיק לה לברייתא מהלכה דבהדיא אמרינן בגמ' אמר רב יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו א"ל רבא לרב נחמן אפילו בבריתא מי קתני במשנתינו כו'. דאלמא משמע בהדיא דהלכה כברייתא וכיון דחזקיה ורבא ורב נחמן ס"ל דהלכה כברייתא היכא מפקינן לה מהלכה אלא ודאי הלכה כאדמון בין במתניתין בין בברייתא ומאי דאמרינן מתניתין דלא כי האי תנא לט בא לומר שאין הלכה כברייתא אלא לומר דבפוסק מעות לחתנו מודים חכמים שיכולה לומר או כנוס או פטור וכשפסקה היא על עצמה נחלקו והלכה כאדמון הלכך בתרוייהו יכול לומר או כנוס או פטור ומ"מ צריך ענין זה לפרש דהכא קאמר אדמון שאם פסקה היא על עצמה יכולה לומר היא או כנוס או פטור ובמתניתין קאמר שיכולה היא לומר אלו אני פסקתי וכו' דמשמע שאם פסקה היא על עצמה אינה יכולה לומר או כנוס או פטור כו' ע"כ מפרשי רבני צרפת דהכי קאמר אלו אני פסקתי לעצמי אחר מיתת אבי ולא הייתי נותנת כפי מה שפסקתי הייתי יושבת עד שילבין כו'. אבל הכא פ' על מה כו' ומאי דקתני בברייתא על מה נחלקו על שפסקה היא על עצמה ר"ל שפסקה היא על עצמה בחיי אביה. עוד נרא' להרב מורי נר"ו לפרש בדרך אחרת נכונה יותר דמאי דתנן במתני' אלו פסקתי אני לעצמי בחיי האב מיירי וה"ק אלו פסקתי אני לעצמי שלא במעמד אבי הייתי יושבת עד שילבין ראשי והאי דקתני בבריי' על מה נחלקו על מה שפסקה היא על עצמה רוצה לומר שפסקה שלא במעמד אביה ואפילו הכי ס"ל לאדמון שיכולה לומר כסבורה אני שאבא נותן עלי כו' וכן מוכח בירושלמי דמוקי לה עלי כו' בגדולה אבל בקטנה כופין אותו ושיילינן למאן אילימא לאב איפכא מסתברא כלומר היה לו לומר להפך בד"א בקטנה דמעשה קטנה לאו כלום הוא אבל בגדולה כופין אותו והיאך היה עולה על דעת שום אדם לומר שאם היא גדולה ופסקה על עצמה שיכופו לאב אלא ודאי כשפסקה במעמד אביה מיירי ולפיכך היה חושב לומר שיכופו לאב ע"כ. וז"ל הרשב"א על מה נחלקו כו' פירוש בפני אביה ושתיקתו בהודאה אבל בפוסקת שלא בפני אביה לכ"ע תשב עד שתלבין דכיון דפסקה שלא בפני אביה אינה יכולה לומר מה אני יכולה לעשות והוא נמי לא פסיק לה כלום ובכי הא לא אמרינן שתיקה כהודאה ע"כ: תנא בד"א בגדולה כו'. הא כתיבנא לעיל דהתוספות סוברין דעלה דמתני' קאי ומוקמינן לה למתניתין כשפסק אביה בעומדת וניחא להו הך שקלא וטריא וכמו שכתבו לעיל אבל רש"י כתב בד"א אברייתא קאי. פי' לפי' דס"ל לרש"י דמתניתין בשפסק אביה בלחוד מיירי שלא במעמדה הלכך לא שייך לחלק בין קטנה לגדולה לענין כפיות הבעל דאסיק בגמרא דכיון דהאב פסק שלא במעמד בתרי אפילו בגדולה נמי למה לא יכופו לבעל ליתן גט ואם תשאל אי קאי אברייתא דפסקה היא על עצמה היכי ס"ד למימר כופין לאב דכיון שהיא פסקה על עצמה היאך יכופו לאב וכל שכן כשהיא גדולה. תשובתך הא תירצה הריטב"א ז"ל ודייק תירוציה מלשון הרב עצמו וכדכתיבנא לעיל לשון תנא משמע טפי דקאי על המשנה וכמו שפירשו התוספות דלא מצינו תנא דקאי עלה דברייתא בשום מקום. והרא"ש כתב וז"ל בד"א פירש רש"י אברייתא קאי דאי אמתני' בשפסק האב מה שייך לומר אילימא לאב איפכא מיבעי ליה כיון דפסק האב מה לי קטנה מה לי גדולה אבל אברייתא שפסקה היא במעמד האב מסתברא למימר דבגדולה דתנאה תנאי ופסקה במעמדו הוי כאלו פסק הוא בעצמו אבל קטנה אין מעשה קטנה כלום ע"כ. וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא בד"א אברייתא קאי ולרבנן קא מהדר וה"ק בד"א שתהא יושבת עד שתלבין ראשה בגדולה כשפסקה הגדולה על עצמה אבל קטנה שפסקה לעצמה כופין. איפכא מסתברא גדולה שתנאה הוי תנאי כופין האב ליתן מה שפסקה היא על עצמה קטנה דאין תנאה תנאי דהא אין מעשה קטנה כלום אין כופין אותו ליתן גט קטנה אין תנאה תנאי וכופין אותו ליתן גט גדולה תנאה תנאי ואהכי יושבת עד שתלבין ראשה ע"כ. והרשב"א כתב וז"ל כופין אותו למאן כו' אדרבה איפכא כו' כלומר יותר היה לנו לכופו בבתו גדולה שפסקה לפניו ותנאה תנאי ושתק מקטנה שאין בדבריה כלום: ואפילו בברייתא קאמר חזקיה דהלכה כאדמון ואע"ג דאיהי גופה פסקה על עצמה הואיל ואמר ר"ג בברייתא רואה אני את דברי אדמון בכל מקום קאמר ואפילו בברייתא ומתניתין דקתני אדמון אומר אלו אבי פסקתי לעצמי כו'. דמשמע דהיכא דפסקה היא תשב עד שתלבין אדמון לדבריהם דרבנן קאמר להו דלדידיה אפילו פסקה איהי יכולה היא שתאמר כסבורה אני כו' כדאמר בברייתא. ל"א שמעתי לא אפילו בברייתא אי קי"ל דמחלוקת חכמים ואדמון הכי הוא כדתני ליה ר' יוסי בר יהודה כך שמעתי גמגום. רש"י במהדורא קמא. וכבר האריכו בזה הרמב"ן ז"ל ותלמידי רבינו יונה ז"ל וכדכתיבנא לעיל ועיין בהר"ן על ההלכות: הלכה כיוצא בו פי' רש"י כיוצא בו דחנן היינו רבן יוחנן בן זכאי וכיוצא בו דאדמון היינו רבן גמליאל והקשו עליו ז"ל דא"כ פשיטא דכיון דהלכה כחנן הלכה כר' יוחנן דהא אמרו דבר אחד ועוד היכי ס"ד לומר בסמוך הלכה כאדמון ולא כיוצא בו והרי שניהם אמרו דבר אחד וי"ל דכי אמרינן הלכה כמותו וכיוצא בו באנו לומר שהלכה כמותו לפי שיש כיוצא בו כלו' שיש מכריע בדבריו ולא הוי יחידאה והאי דס"ד לומר הלכה כאדמון ולא כיוצא בו כבר פירש"י דהכי קאמר שאין הלכה כר"ג לפי שלא ראה דברי אדמון אלא במקצתם והיה לו לראות כל דבריו וזהו שאמר במסקנא יש מהם שהלכה כמותו כו'. עד כל מקום שאמר רבן גמליאל וכו' וזה מכריע בפי' רש"י ז"ל ולא כדברי מי שפי' דהלכה כמותו וכיוצא בו כו' לומר שלמדין מדברים לכיוצא בהם והלכה כמותו ולא כיוצא בו לומר שאין למדין מהם וכההיא דאמרינן בעלמא הבו דלא לוסיף עלה ולההיא פירושא לא מתפרש מה שהביאו במסקנא כל מקום שאמר רבן גמליאל כו'. וא"ת ולפרש"י ז"ל מה יש מהן שאין הלכה כמותו ולא כיוצא בו דהא בשאר הדברים שלא דבר גמליאל ליכא כיוצא בו וי"ל כי באו לומר שאפילו נמצא בשום ברייתא תנא אחרינא שמכריע כדברי אדמון לא נסמוך אלא על אותן שהכריע רבן גמליאל כמותו במשנתינו ומה שאמר הלכה כשני דברים שאמר חנן הלכה כמותו וכיוצא בו ואע"פ שלא מצינו לו דברים אחרים כבר פירשנו שבאנו לומר הלכה כמותו מפני שיש מכריע עמו. הריטב"א. אבל הרשב"א פירש כיוצא בו דחנן פורע חובו של חבירו שלא מדעתו וכיוצא בו דאדמון טענו חטים ושעורים והודה לו בא' מהן וא"ת כיוצא בו דחנן למאי אצטריך דהשתא א' פרנס את אשתו דאיכא למימר שלא על דעת שתהא אשתו מתה ברעב אמרת פטור פורע חובו של חבירו שלא מדעתו דאיכא למימר מפייס הוינא ביה ומחיל לי לא כ"ש דפטור איכא למימר משום דבעי למימר כיוצא בו דאדמון אמר נמי כיוצא בו דחנן ע"כ. וכ"פ התוס' בשם ר"ח וכיוצא בו בדינין הדומין להו קאמר וקשה לשיטת התוספות דאמרינן לקמן ויש מהן שאין הלכה כמותו אלא כיוצא בו ואם העיקר אין הלכה כמותו בו היאך נפסוק הלכה בכיוצא בו. וי"ל דהכי קאמר אלא כיוצא בו כגון הא דמפריך בגמרא לקמן עלה דמתניתין דהעורר על השדה אמר אביי לא שנו אלא עד אבל דיין לא אבד זכותו כנ"ל:
משמיה דחזקיה ואע"ג דהיינו גברא אגברא קא פריך משום דרבה בר ירמיה לא פליג לעולם אחזקיה דגברא רבה הוה כדאמרינן בעלמא יהודה וחזקיה בני חייא הוו ותו דחזקיה הוה תני בברייתות. רש"י במהדורא קמא:
אין הלכה כיוצא בו כרבן גמליאל דלא הודה לו אלא בג' ופליג עליה אשארא אלא בכולהו הוי הלכה כמותו כאדמון ולא כרבן גמליאל דפליג עליה באידך דבהנך דלא רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ודאי הוה פליג עליה. רש"י במהדורא קמא. ודוק דרבן יוחנן בן זכאי אמר יפה אמר (ר') חנן לפי שבכל דבריו פסק כוותיה ורבן גמליאל לא קאמר אלא רואה אני את דברי אדמון פי' רואה אני את דבריו בזה ולא בזה: אמר אין היכא דאמר ר"ג רואה אני כו'. הוי ודאי הלכה כאדמון אבל היכא דלא אמר אין הלכה כמותו. ויש מהן שאין הלכה כמותו אלא כיוצא בו כלומר כרבן גמליאל דלא הודה לו אלא בג' ואשארא פליג עליה הא כיצד כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני הלכה כמותו לא אמר לא. רש"י במהדורא קמא: מתני' אדמון אומר השני נח לי כו'. ולית הלכתא בהא כאדמון דהא לא קתני בה רואה אני את דברי אדמון. וא"ת והא טענה מעלייתא היה כדאיתא בחזקת הבתים עלה דההיא מכר לו שדה אין מעיד לו עליה ומוקי לה בראובן שגזל שדה משמעון ומכרה ללוי ואתא יהודה וקא מערער עליו דלא ליתי שמעון לאסהודי ללוי משום דניחא ליה דתיקום ביד לוי דאמר הראשון נח לי וי"ל דהכא לא היה לו לחתום לעשות מעשה דבר שנראה הוראה משום ניחותא דשני אבל התם שאינו עושה מעשה חיישינן שמא יעיד שקר משום ניחותא דראשון. לשון הרא"ש. והיה נראה לי דאפילו הוא לבדו חתום על השטר הויא הודאה ולא שי"ל שזה אינו דיכול למימר דכיון שלא היה שם עד אחר לא חשי' שטרא ולא חיישינן לה. הריטב"א ז"ל. ורש"י כתב והוא חתום על שטר המכירה שכתב לוי לשמעון כשמכרה לו ע"כ. משמע דבשטר גמור הוא חתום:
וז"ל רש"י במהדורא קמא העורר על השדה וטוען דשל אבותיו הוא ומכרה גזלן לאחר והוא חתום השטר המכירה בעד להיות עד מן המכירה. אדמון אומר יכול הוא לומר השני נח לי לבא עמי לדין לכופו בדין ולהוציאה מידו לכך לא ערערתי בשעת מכירה איבד הואיל ולא ערער ע"כ: אבד את זכותו פי' ואפי' יש לו עדי זכות או עדי גזילה ואין לחבירו עדי מקח. הריטב"א ז"ל. וז"ל תלמידי רבינו יונה העורר על השדה והוא חתום כו' פירוש ראובן מכר שדה לשמעון ולוי מערער על אותה שדה ומביא עדים שהיתה שלא וטוען כי בגזילה היתה ביד ראובן ולוי המערער חתום בשטר המכר ועכשיו אומר לו שמעון אם היה אמת כדבריך כשהיית רואה שהיה ראובן מוכר אותה לי למה היית חותם בשטר היה לך להודיעני כי שלך היתה וגזולה היא ביד ראובן וסבירא ליה לאדמון שיכול לוי לטעון אמינא השני נח לי כו' כלומר מתוך כך שתקתי ונתרציתי במכר מפני שאינך בעל דין קשה כמו ראובן וכדי שלא תרגיש ולא יתבטל המכר חתמתי אני בעצמי בשטר וחכמים אומרים אבד את זכותו דכיון שטרח וחתם הוא בעצמו בשטר כמו אם הודה שמכרה לראובן דיינינן ליה ע"כ:
עשאה סימן לאחר אבד את זכותו פרש"י עשאה המוכר סימן לאחר כי בשדה שמכר לאחר סיים אותה בשדה זו שקנאה על שמו ועורר זה חתם בשטר ההוא והיינו דאמרינן לקמן דדוקא לאחר אבל אם מכרה לעצמו של נגזל שהוא עורר אע"פ שאותו שטר יוצא מתחת יד העורר והוא כמודה בו לא אבד זכותו דאמר עורר אי לאו דעבדי הכי לא הוה מזבן ליה נהליה דהא דאמרינן בירוש' לא סוף דבר עשאה סימן לאחר אלא אפילו אחר לאחר והוא חתום עליה עד אבד זכותו ואיכא דקשיא ליה דלישנא דעשאה סימן לא משמע אמוכר אלא על העורר דאיירי רישא בהדיא לכך פירש עשאה העורר לקרקע זו סימן לאחר על השוק על שמו של מוכר זה אבד את זכותו ואמרי' בירושלמי שאפילו עשאה אחר לאחר והעורר חתום עליה אבד את זכותו ולפי זה גרסי' בסמוך אי לאו דעבידנא הכי לא הוה מזבן לי כי העורר שעשה סימן והוא היה מוכר שדה הסמוכה לזה המוכר הזה ועשאה לזו סימן באותו המכר על שמו של מוכר ולכך הוא טוען שאלמלא שעשה כן והיה סבור המוכר שטרף שתי השדות כאחת לא היה לוקח ממנו השדה האחר הסמוכה לזו שמכר לו ופי' נכון הוא אלא לא מצינו נוסחא זו בכל הספרים שלנו. ובעיקר הדין אין מחלוקת בין הפירושים וכולהו איתנהו ולכ"ע מודה אדמון בסיפא שהרי זה לא נתרוקנה השדה מרשות בעליה כדי שיאמר השני נח לי. הריטב"א ז"ל. ורש"י עצמו במהדורא קמא כתב שני הפירושים וז"ל עשאה סימן לאחר שמכר גזלן שדה אחת בצד אותה שדה גזולה שזה עורר עליה וכתב לו מצד מערבי שדה של מוכר עצמו והוא חתם על אותה שדה בעד לדברי הכל אבד את זכותו הואיל וחתם באותו שדה של גזלן הוא ומשמע נמי עשאה סימן לאחר כגון שמכר העורר עצמו לאחר שדה אחרת בצד אותה שדה שהוא עורר עליה וכתב ליה מצד השדה שמערער בשם המחזיק דעכשיו הודה שהוא של מחזיק ע"כ. משמע דלא אכפת ליה בין הפירושים כיון דלענין הדין שניהם אמת ובמהדורא בתרא נקט חדא פירושא מנייהו לקצר. וכן כתבו תלמידי רבינו יונה וז"ל עשאה סימן לאחר כו' י"מ אם המצרן מכר שדה אחת שהיתה סמוכה לזאת וכתבו שם המצרים וכתבו מצר שמעון לרוח פלוני ולוי המערער חתם בשטר המכר אבד את זכותו ואע"פ שאין לזה האחר שטר ולא עדי חזקה שהרי הודה המערער שאותה השדה אינה שלו אלא של שמעון. וי"ל דלמערער גופיה קאי ור"ל אם לוי המערער מכר שדה אחרת כו' ולענין הדין אלו הפירושים שניהם אמת וכן מוכיח בירושלמי ולישנא דעשאה סימן לאחר משמע דאעורר שהזכיר מתחלה קאי בהאי פירושא בתרא ע"כ:
וז"ל הרא"ה עשאה סימן לאחר פרש"י עשאה הגזלן סימן לאחר ועורר חתום עליה בעד אבד את זכותו ובירושלמי אמרו לא טפי הודאה כיון דלגזלן גופה חתם אלא אפי' עשאה אחר דעלמא סימן לאחר דעלמא וזה חתום עליה בעד ויש שפירשו עשאה סימן לאחר העורר כו' ואמרי בירושלמי לא סוף דבר כו' כלומר העורר דהא פשיטא אלא אפילו עשאה סימן אחר לאחר והעורר חתום עליה בעד אבד את זכותו ואפילו לאדמון דהא ליכא למימר השני נח לי כו' וזה הוא הנכון ע"כ: גמרא לא שנו אלא עד כו'. פי' הא דאמרי רבנן שהעורר על השדה והוא חתום עליה אבד את זכותו דוקא עד שאינו יכול לחתום אלא אם יקרא כל השטר וכיון דקרא כל השטר ולא מיחה איהו דאפסיד אנפשיה אבל דיין דהיינו החתום בקיום לא אבד את זכותו שהדיין כיון שאין לו להעיד אלא על כתיבת העד אין צריך לקרוא כל השטר ולפיכך יכול לומר אע"פ שחתמתי בקיום לא הייתי יודע מה היה כתוב בשטר ולפיכך לא מחיתי ושמעינן מינה דהיכא דנתברר שקרא השטר קודם שחתם בקיום אי נמי אם העידו העדים לפניו על פה וקבל עדותם וחתם עליה אבד את זכותו. תלמידי רבינו יונה. והקשו בתוס' דאמרינן בחזקת הבתים אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאות על שמו אמר רב עליו להביא ראיה ומסיק ראיה בקיום השטר אלמא דע"י חתימת הדיינין אנו יודעין שהשטרות שלו הם אלמא אכולא מלתא קא מסהדי ותירצו דהתם ודאי אית לן למימר דדיינין רמו אנפשייהו לאסהודי לגמרי שהרי היו יודעים שהיה נושא ונותן בתוך הבית כו' ואם היינו אומרים שהחילוק שבין העדים לדייני הקיום היינו שהעדים צריכין שיקרא כל השטר מתחלה ועד סוף ולא סגי במאי דיאמרו עדים לפניהם עיקר הדבר כי היכי דלא להוי עד מפי עד דפסול אבל דייני הקיום במאי דיאמרו להם העדים עיקר הדבר פלוני מכר לפלוני שדה פלוני סגי ואינהו כשיקראו השטר לא קפידי לידע אלא עיקר הדבר בלחוד ולכך לא איבד את זכותו ומ"מ בעינן שיקראו מיהא וידעו עיקר הדבר מעתה לא תקשי מההיא דחזקת הבתים אבל התוס' לא פירשו כן אלא שהדיינין אין מעידין אלא על חתימת העדים בלחוד ולהכי קשיא להו מההיא דחזקת הבתים:
וכתב הריטב"א הא דאמרינן הדיינין חותמין בשטר אע"פ שלא קראוהו פי' אע"פ שלא ראוהו כלו לדעת ענינו אבל צריכין לראות שמות בעלי דבר כדי שלא יקיימוהו בקרובים לבעלי דבר א"נ שלא קראוהו כלל והוא שכתבו באשרת' בפי' שמות המעידים על כתב העדים וכדפרישנא בפרק שני ע"כ:

Daf 109b

לא שנו אלא לאחר כו'. כלומר הא דקתני שאם המצרן כשמכר השדה הסמוכה לו והזכי' המצרי' עשה סימן משדה זו בשמו של שמעון וחתם לוי המערער בשטר אבד את זכותו הני מילי כשמכרה המצרן לאחר וחתם המערער בשטר אבל אם המצרן מכר השדה הסמוכה לזו לזה המערער עצמו ובשטר המכר עשה לו סימן שדה זו וכתב בשטר מצר פלוני לצד שמעון לא אבד זה המעורר את זכותו שיכול לומר זה ששתקתי כשכתב לי מצר שמעון לצד פלוני מפני שאמרתי אם לא אשתוק לא ירצה למוכרם אלי וזהו לפי הפי' הראשון שכתבנו למעלה ולשון לעצמו אינו מתיישב כל כן לפי פי' זה שהרי גבי לעצמו אי אפשר לפרש שהוא חתום עליה עד כלל אבל לפי פי' האחרון שכתבנו למעלה דעל המערער גופיה קא אתי לישנא דלעצמו שפיר טפי אלא שנצטרך לגרוס אי לאו דעבדי הכי לא הוה זבין לה מינאי וה"פ לא שנו שאם המערער מכר השדה הסמוכה לזו לאדם אחר ובכלל המצרים שכתב לו כתב מצר שמעון לרוח פלוני דאבד את זכותו אלא דוקא כשמכרה לאחר אבל אם היה המערער מוכר לנתבע לא אבד את זכותו שיכול לומר אם הייתי כותב לו שהוא היה מצרן מצד אחד לא היה רוצה לקנות זה השדה ממני ואני הייתי דחוק בעבור המעות וכדי שלא יתבטל המכר לא מסרתי מודעא כי חששתי שיתגלה אליו הדבר בסיבת המודעה דחברך חברא אית ליה. ור"מ הלוי דחק להעמיד גירסת הספרים לפי זה הפי' וכתב לפום האי פירושא הכי מפרשא מלתא דאביי לא שנו אלא שעשאה העורר סימן לאחר שלקח שנית מן העורר אבל עשאה העורר סימן לעצמו לשדה שניה שלקח העורר מן הגזלן לא אבד את זכותו. תלמידי רבינו יונה. וז"ל רש"י במהדורא קמא לא שנו אלא לאחר דוקא נקט מתני' עשאה סימן לאחר כדפרישנא לעיל בענין ראשון אבל לעצמו שהיה ראובן המחזיק באותה שדה מוכר לשמעון העורר עליה שדה אחרת בצד אותו שדה וכ' לו מצד פלוני אותו שדה שהוא שלי אע"פ שלא ערער שמעון באותה שעה לא אבד זכותו דאי לא דעבד הכי דשבקיה למיעבד ההוא שדה מצר בשמיה לא היה מזבין הך שדה ליה וללישנא אחרינא איכא לתרוצי הכי לא שנו אלא שעשאה האי העורר סימן לאחר אבל עשאה גזלן סימן לעצמו לעורר עצמו לא אבד דהשתא מאי אית לך למימר אבעי ליה לממסר מודעה כולן הוו ידעי שעל כן אינו מערער עכשיו כדי שלא יחזור בו בשדה זו. חברך חברא אית ליה ואי הוה מסר מודעה הוו מגלו ליה לראובן ולא מזבן ניהליה ע"כ. ויש טעות סופר בלשון. והרמב"ן כתב דהנכון לענין פירושא דשמעתין דעשאה סימן לאחר אעורר קאי וכתב דה"ג אי לא עבד הכי לא מזבן לה ומקצת נוסחי דכתיב בהו אי לא דעבדי הכי לא הוה מזבין ליה נהליה משתבשן ע"כ. ומ"מ רש"י אע"ג דבמהדורא קמא פריש לה בתרי לשני במהדורא בתרא תקע עצמו דהמחזיק עשאה סימן וכולה שמעתיה פריש לה בהכי. וכתב רש"י לא שנו אלא לאחר דוקא שנקט מתני' סי' לאחר. פי' לפי' דלהאי שיטתא דעשאה סימן וכו' אגזלן קאי קשיא מאי לא שנו דקאמר הא ודאי דלאחר נקט מתני' וכפי מאי דפריש במהדורא קמא ללישנא אחרינא לא קשיא דוק ותשכח. ותירץ רש"י דהכי קאמר לא שנו כו' דבדוקא נקט מתני' סימן לאחר ואם תשאל אמאי לא הקשה לו לרב גבי אידך לא שנו דלעיל לא שנו אלא עד כו' דפשיטא דהכי קתני מתני' והוא חתום עליה עד תשובתך כיון דפליגי בה אדמון וחכמים איכא למימר דנקט עד להודיעך כחו דאדמון והוצרך אביי לאשמועינן דמשום רבנן נקט הכי דדוקא בעד פליגי רבנן אבל בההיא דעשאה סימן לאחר דמתנייא לכ"ע קשיא ליה לרש"י מאי לא שנו פשיטא דהכי תניא להדיא עשאה סימן לאחר ותריץ דהא אתא לאשמוע' דבדוקא נקטיה מתני' כנ"ל:
למימסר מודעא פי' הודעה שיודיע לעדים סבת שתיקתו ואינו כשאר מסירת המודעות שבתלמוד דמיירי במידי דאונסא וכן פירש רש"י ז"ל:
ההוא דעשאה סימן לאחר שמכר העורר עצמו שדה בצד אותו שדה שהיה עורר עליה וכתב לו מצר אותה שדה בשם המחזיק ואוקים אפוטרופס דלהוי מערער על אותה שדה ולתבעי' לדינא. רש"י במהדורא קמא. ודא עובדא רהטא שפיר טפי במאי דנימא דהעורר עשאה סימן לאחר דוק ותשכח. ומיהו הרב בסוף שמעתין כתב דאיכא לפרושי נמי עשאה סימן לאחר שחתם העורר בשטר המכירה שעשאה המחזיק סימן לאחר בשמו שכתב לו מצר פלוני אותה שדה שהוא שלי ע"כ: תלם אחד עשיתי לך כלומר חתמתי לך. רש"י במהדורא קמא. וכתב הריטב"א תלם עשיתי לך פי' כשהוא תלם קבוע מסוים לעצמו הוא ע"כ:
הוה עלה ריכבא דדקלי כלומר היה עומד באותו התלם שורה של דקלים וי"מ דקלים מורכבים שהדקל המורכב היה חשוב בימיהם כשראה האפוטרופא שהיה זוכה בדבר חשוב כזה בא עליו בטענה אחרת ואמר אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו. תלמידי רבינו יונה. וקצת קשה אמאי לא טעין האפוטרופא טענה זו מעיקרא דחשיבא טפי דזוכה בכל הקרקע ושמא מעיקרא לא היה נראה בעיניו דבר חשוב ולכך לא רצה לטעון חזרתי ולקחתיו אלא דמעיקרא לא מכרה לעולם ושוב כשראה שהיה זוכה בדבר חשוב בא בטענה אחרת וכמו שכתבו תלמידי רבינו יונה. ורש"י כתב וז"ל הב לי' מיהת תלם אחד לאחר שהביא אפוטרופוס של יתומים ראיה שהיה של אביהן וגזל הימנו ולא היה למחזיק זכות בה אלא לפי שעשאה אביהן סימן בשמו של מחזיק א"ל אביי לאפוטרופוס זיל הב ליה למחזיק מיהא תלם אחד ע"כ. פירוש עד שלא בירר שגזלה ממנו היה טוען טענת התלם אחד שנתברר שלא היה למחזיק שום זכות אלא שעשאה אביהן סימן טען חזרתי ולקחתיו משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר וכדפרש"י בסמוך וניחא נמי במאי דכתב רש"י דמאי קא מהדר ליה אביי זיל הב ליה מיהת תלם אחד והא איהו נמי הכי קאמר תלם אחד עשיתי לך אלא דלבתר הכי הביא האפוטרופוס ראיה שבגזל בא לידו ולא היה רוצה ליתן דבר ולכן א"ל אביי זיל הב ליה מיהת תלם אחד ואע"ג דהיה מוחזק הגזלן בו קא' אביי זיל הב ליה כו' לפי שהאפוטרופוס בירר שגזולה היא בידו והויא ליה נמי שאין בידו מיד ואם לא היה דבר חשוב לא היה עובר אדברי אביי והוה נותן לו התלם ואפשר דאם לא היה טוען האפטרופוס טענת התלם היה אביי טוען בעבור היתומים חזר ולקח אלא שהקדים האפטרופוס וטען טענת התלם וזו היא טענה רחוקה ולא טענינן לה ולכך אביי לא טען בעבורם טענת חזרה כנ"ל:
והרשב"א כתב וז"ל ההוא דעשאה סימן לאחר פרש"י והשדה ביד מי שנעשית סימן לו והאפוטרופוס עורר עליה וכל עצמו של מחזיק אינו בא אלא מחמת הודאתו של זה שעשא' לו סימן כי אין לו עדי חזקה ולא טענה אחרת והאפוטרופא יש לו עדים שהיתה של עורר הלכך יכול לומר תלם אחד עשיתי לך וחזרתי ולקחתיו ממך שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין מחוור פירושו כאן דלא אמרינן הפה שאסר כו' אלא תוך כדי דיבור והכא לאחר זמן רב של ערעור הוא טוען חזרתי ולקחתיו ממך שמת המערער והאפטרופוס טוען ועוד שהוא בא בטענת שמא ע"כ נראה דהשדה דהכא כשהשדה ביד האפטרופוס וזה שנעשית לו סימן בא להוציאה מידו מחמת הודאתו של בעל השדה שנעשית סימן לו ומ"ה א"ל אביי דכיון שהקרקע בידו דשפיר טעין דחזר ולקחה ממנו דאלו היה אביהם קיים היה יכול לטעון כן ודוקא כשהחזיקו בה ג"ש ודר בה האב יום א' בדין חזקה מיהו בטענת תלם אחד עשיתי לך אי אפשר היה לטעון כן ליתומים אפי' במוחזקת ביד אחרים וכן כתב הראב"ד דכיון שאין להם למחזיקים עדי חזקה וכל עצמם אינן באין אלא מכח הודאתו של זה אין בלשון מצר זה כל השדה אלא אפשר שעשה לו תלם א' ואותו הוא המצר שעשה לו ודוקא תלם בת תשעה קבין שזה הוא השיעור של שדה כי המוכר לחברו שדה סתם לא קנה אלא שדה בת תשעה קבין אבל ר"ח אומר דאינו נאמן לעולם בטענת תלם אחד אלא במוחזקת בידו אבל ביד אחרים אינו נאמן דכיון שהיתה בידם והוא ערער עליה ואח"כ עשאה סימן לו הרי הוא כמודה בערעורו שאינו ערעור דאם לא כן היה לו לפרש מצר התלם ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ויש להקשות דכיון דקי"ל דאם עשאה סימן לאחר הויא ראיה כאלו יש בידו שטר או עדי חזקה א"כ היאך נאמין לזה כשיאמר חזרתי ולקחתיו ממנו. ויש מתרצים דכיון שאין בידו לא שטר ולא עדי חזקה אף על פי שאנחנו דנין אותו כשעשאה סימן לאחר כמו חזקה מ"מ אין זו ראיה ברורה כל כך שהוא יסמוך עליה ולא יזהר בשטרו דכ"ע לא בקיאי בדינא שידעו שאם עשאה סימן לאחר איבד את זכותו אלא מסתמא יש לנו לומר דשטר היה בידו ואח"כ חזר וקנה השדה ממנו וקרעו את השטר ולפיכך נאמן בדבורו ולפי תירוץ זה אפשר להעמיד ההלכה אפי' כשהקרקע עומד ביד הנתבע כו' דעת הרמ"ה ז"ל. ולישנא דקאמר ליה זיל הב לי' תלם אחד לאו דוקא אלא ר"ל ותניח לו שיעור תלם אחד אבל הרי"ף כתב דמיירי כשהקרקע ביד היתומים ולזה נוטה דעת מורי הרב נר"ו משום דס"ל אם איתא שהקרקע עומד ביד המערער והמערער עשאה סימן לאחר למה לא יפסיד המערער כל השדה ודאי דכיון שכל השדה עומדת ברשותו כשכתב השטר שדה הסמוכה לשדה של פלוני על כל השדה נתכוון הואיל וכל השדה היתה בידו ע"כ:
עוד כ' הרשב"א ז"ל מכאן שמענו דלא אמרי' דטוענין ליורש וללוקח כל מאי דמצי טעין האב או המוכר אלא דוקא בבאין בטענת שמא אבל באין בטענת ברי הרי הן כשאר בני אדם שאין רשות לדיין לטעון להם כלום שהרי אביי באמת היה יודע כל טענות שטען האפוטרופוס ולא רצה לטעון כלום עד שיראה אם יבא האפוטרופוס בטענת ברי או בשמא וכשראה שהיה טוען ברי א"ל שפיר טענת ומיהו אילו לא היה יודע האפטרופוס לטעון אביי היה טוען בשביל היתומים הלכך יש לדיין לידע תחלה טענתם ואח"כ יטעון בשביל היתומים או הלוקח אם הם אינן טוענין ברי ע"כ. ולקמן בסמוך אכתוב לשון הר' ישעיה מטראני בזה בס"ד. והרא"ש כתב בתוספותיו דלחדד האפטרופוס היה לראות אם יטעון בעצמו ע"כ. פי' כדי לאסוקי עלה מאן דמוקים אפטרופוס נוקים כי האי כו' וכדאמר ליה אביי ואפשר דלכך כתב רש"י אמר ליה אביי לאפטרופוס ע"כ. פי' קשיא ליה אמאי לא טעין אביי כן ואדרב' קאמר ליה זיל הב ליה מיהת תלם והא פתח פיך לאלם הוא ותירץ דמשום שהיה אפטרופוס א"ל כן לחדודי או כדי שישיב ברי ועיין הרא"ש בפסקיו כנ"ל. ולענין עיקר הדין דאמר רבי יוחנן דכי טען ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן. גם הריטב"א הקשה על פרש"י דלא אמרו הפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא כשהוא בא להתיר תוך כדי דבור וכדמוכח בפ"ב ובכמה דוכתי וזה כבר הורה מכמה ימים או שנים קודם לכן. ומצאתי להרמב"ם בפירושיו לסנהדרין בפ' זה בורר וז"ל ואמר רבינו יהוסף הלוי כך דיינינן בכל יום בענין מגו דלא הוי מגו אלא אם הסמיך דבריו ולא הפסיק אבל הפסיק לאו מגו הוא כגון מי שהוציא בגד מתחת ידו ואמר זה של פלוני הוא ויש לו עליו כך וכך כגון זה ודאי הוא מגו אבל אם הוציא הבגד ואמר של פלוני הוא ושתק ואמרו לו כיון שהודית שהוא של פלוני חזור לו שלו ועמד ואמר יש לי עליו כך וכך לא הוי מגו אלא מחזיר הבגד ואינו נוטל כלום. ומסתייעא הדין סברא מהלכה דבתרא ראה עבדו ביד אחרים כו' ודאי מרגניתא הוא כו' כך נמצא בשטתו לסנהדרין ומצאתיה ישן נושן עם שיטת שבת להרב עצמו והיה סביב לגליון כתיבת יד בנו החסיד רבינו אברהם. גם העיד הדיין כמהר"ר משה בן אלאשקר על שיטה זו שהיתה מכתיבת יד הרמב"ם המפרש. ויש לתרץ לדעת רש"י דזה המת מעולם לא ערער אלא דאוקי אפטרופוס דלהוי מערער וכדפרש"י במהדורא קמא וכדכתיבנא לעיל ומה שעשאה סימן לאחר לא מקרי הודאה עד שידונו עליה ב"ד הלכך השתא שבאו לדון עליה ההודאה והטענה באין כאחד ושפיר אמרינן ביה הפה שאסר הוא הפה שהתיר כנ"ל. והרמב"ן כתב וז"ל פרש"י שהפה שאסר הוא הפה שהתיר [וכו'] ולא נהירא לי אטו מי שאמר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולאחר זמן מרובה א"ל חזרתי ולקחתיו ממך אחר שהודיתי לך מי מהימן הא ודאי לית דינא ולית דיינא דלא מהימן דהא השתא לית ליה מגו וכ"ש זה שחתם לו האב והוה ליה כמי שיש לו לזה עדים או שטר מכר דשלו הוא דלא הוא ולא יתומים לא מהימני אלא ה"פ דהאי גברא מחיים נמי הוציא שדהו מיד הגזלן ולאחר שמת תבעה ליה ליתומים כו' ע"כ. והר' ישעיה מטראני ז"ל כתב וז"ל פי' המורה דהפה שאסר כו' ואינו נ"ל דלא אמרי' הפה שאסר כו' אלא כדטעין האיסור וההיתר יחד כו' אלא הטעם הוא מפני שיש לו עדים שהיתה שלו או של אביו ומשום דחתם בההיא סימנא אתה עושה אותו כאילו הודה לו ואף על פי שלא הודה לו בפירוש הלכך כל טענה שיאמר אנו מאמינים לו כיון שיש לו עדים ואי קשיא לך טעמא דטען אפטרופוס הא לא טען לא הוה טעין אביי הכי בעבור היתומים והא קיימא לן דכל מלתא דהוה מצי טעין אביהן של יתומים טוענין בית דין בעבורם שהרי אין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה ואע"פ שיש ביד המלוה שטר חתום ויתמי לא טעני מידי טוענין ב"ד בעבורם דילמא פרעו' י"ל דוקא גבי פרעון דשכיחי אינשי דפרעי ולא קרעי לשטרא משום דמאמינו שיקרענו או שמא נשאר מעט לפורעו או שמא אפשיטי דספרא חייס ליה טוענין ב"ד בעבורם אבל בחזר ולקחתיו דהוי מלתא דלא שכיחא א"נ בתל' אחד עשיתי לו דלא מוכחא מלתא אי טעני יתמי אין ואי לא לא טעני להו ב"ד ע"כ ואי פתכת מה שכתב הר"י מטראני דהא תימא לא מיקרי הודאה גמורה בהדי מאי דכתיבנא עולה פי' רש"י כהוגן ולית עליה קושיא כלל דוק ותשכח. והרשב"א הקשה עוד על פרש"י דלא אמרינן הפה שאסר כו' אלא תוך כדי דיבור כו' ועוד שהאפטרו' בא בטענת שמא ובמאי דכתיבנא ניחא הכל כנ"ל:
ויש מי שפירש ליישב רש"י דהכא במאי עסקינן כשאין השטר שהוא חתום בו יוצא בב"ד כלל או שיוצא ואינו מתקיים ע"פ אחרים אלא ע"פ האפוטרפוס ואינו מחוור דאם כן פשיטא שהוא נאמן שאפילו היה ביד המוכר שטר מקח מן המוכר הזה הרי זה יכול לטעון חזרתי ולקחתיו ממך אם החזיק בה ג' שנים אחרי שמכרה. ומורי הרב הלוי היה מפרש בשם אחיו דהב"ע כשהעורר הזה אינו טוען כי השדה הזו לא היתה של המוכר ההוא מעולם אלא שהוא טוען כי באמת שלו היה אלא שחזר ולקחה ממנו ומה שחתם עליה בשמו של מוכר לא עשה כן אלא לפי שהיתה שלו ומפורסמת לו ולכן קראה על שמו וכאותה שאמרו בפרק חזקת האי ארעא לאו משום דבי בר סיסין הוא אלא דאקרויי' היא דמקרייא דבי בר סיסין ואף זה (דוקא) כשאמר ומצד פלוני שדה פלוני רצה לומר שדה הידוע לפלוני מקודם לכן שכן דרך לסיים הקרקעות בשם בעלים הראשונים לפי שידועים לכל יותר ומיהו אי כתב השדה שהוא של פלוני אי אפשר לטעון כן. הריטב"א ז"ל. ומסיים הרא"ה הכין ואין ספק שהאומר לחבירו שדה זו כבר היה זמן מתחלה שהיה של אביך שאין זו הודאה של כלום כיון שהוא אומר לו בלשון הזה שיש במשמעו שכבר היה זמן שהיה של אבותיו אבל עכשיו אינו שלהם אף זה כיוצא בו וזהו הפי' הנכון מאחי נר"ו ע"כ: מתני' ילך לו דרך קצרה כו'. אינו ר"ל שיקח לו הדרך שירצה שהיא קצרה יותר לעיר דודאי אין חכם בעולם שיאמר זה דבלא שום ראיה יברור לו הדרך שירצה אלא האי קצרה דאמרינן קצר' לכרך שאם הקיפוה ד' שדות מד' רוחותיה אחד בת מאה אמה ואחד בת שלשים אמה ואחד בת עשרים וא' בת עשר אמה ילך לו ברביעית שהיא דרך קצרה מכולן שלא ירבה עליו את הדרך וחכמים ס"ל דאפילו זו אין לנו. תלמידי רבינו יונה. וכן פירש הר"י מטראני וז"ל ילך לו בקצרה בעל כרחם יתנו לו דרך לילך בשדהו ויבחרו לו הקצר' שבהם וחכמים אומרים הפסיד דרכו כיון שאינו מכירה ע"כ. וכן פירש רש"י ז"ל וז"ל במהדורא קמא ילך לו בקצרה יקח לו בקצרה יקח לו דרך באותו צד שלא יהא מפסיד בעל השדות יותר מדאי שאם יש לו בשלש רוחותיו שלש שדות אחת בת עשרים אמה ואחת בת ט"ו ואחת בת עשר ורביעית בשמונה ילך לו ברביעית שהיא קצרה מכולן כדי שלא ירבה את הדרך ע"כ:
גמרא שפיר קאמר אדמון פירש"י דקס"ד כשארבעה השדות שסביבותיו של אדם אחד הן דממה נפשך אורחיה גביה הוא ע"כ. וקצת קשה מי הזקיקו לאסוקי אדעתין לפרושי כן עד דפריך הכין ולא הוה ליה לאקשויי אלא הכין היכי דמי אי באדם אחד שפיר קאמר אדמון ואי בארבעה בני אדם מ"ט דאדמון ואמאי אסיק אדעתיה לפרושי מתניתין טפי באדם אחד מארבעה בני אדם. וי"ל דאי מתניתין מיירי באדם אחד לא קשה כולי האי לרבנן דאיכא למימר דסברי דמצי למימר ליה היאך אי שתקת כו' ואי לא מזבינא ליה לארבעה דלא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו אלא מיהו טעמא דאדמון מסתבר טפי דאינו בדין שיוכל להפקיע דינו דהיאך על ידי מכירתו וכמו שכתבו התוספות לקמן בסמוך ולכך לא פריך אלא שפיר קאמר אדמון ולא פריך מאי טעמא דרבנן אבל אי נוקי מתני' בארבעה בני אדם מעתה קשיא טובא לאדמון וכדפריך בסמוך אי הכי מ"ט דאדמון פי' בשלמא לדידי דאוקימנא לה באדם אחד ליכא לאקשויי אלא שפיר קאמר אדמון דקס"ד כשארבעה כו' ודוק. ובמהדורא קמא כתב רש"י במתני' ואבדה דרך שדהו קס"ד השתא כגון שהקיף לו אדם א' מארבע רוחותיה שיש לו שדות כל סביבותיה והיה לו דרך בא' מן השדות לילך לשדהו וכשחזר לא היה יודע באיזו שדה היה לו דרך ע"כ. ואפשר דלכך כתב דקס"ד במתניתין משום דואבדה דרך שדהו דנקט מתניתין חזקיהו לאסוקי אדעתיה כן דאי באדם אחד מיירי הוא מצוי לאבד דרך שדהו דלא רמיא אנפשיה לידע באיזו שדה היה לו כך כיון שכולם היו של אדם אחד אבל בד' בני אדם רמיא אנפשייהו אדכורי מדכר אצל הי ניהו הויא דרך שדהו ואינו מצוי לאבד דרך שדהו אבל במהדורא בתרא כתב הרב ז"ל הקס"ד בגמרא גבי הא דפריך שפיר קאמר אדמון והיינו כדפרישנא לעיל כנ"ל:
אמר רבה בארבעה דאתו מכח אדם פשיטא כיון דאפילו ארבעה דאתו מכח חד מצו מדחו ליה כ"ש ארבעה דאתו מכח ארבעה וי"ל דרבה אתא לפרושי דברי רב דקאמר כגון שהקיפוה ארבעה בני אדם דלא מתוקמא בארבעה דאתו מכח ארבעה משום דמצו מדחו ליה הם הכי נמי בארבעה דאתו מכח חד וע"כ לא מתוקמא אלא בחד דאתי מכח ארבעה והא דקאמר רב כגון שהקיפוה ארבעה בני היינו מתחלה ושוב לקחה מהם איש אחד והשתא אתי שפיר דלא נשאר רב בקושיא כנ"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה כי פליגי בחד דאתי מכח ארבעה כגון שהקיפוה ארבעה בני אדם מד' רוחותי' וקנה זה כל אותן ארבעה שדות והוא הדין לחד דאתו מכח תרי אדמון סבר שיכול זה שאבדה לו הדרך לומר ללוקח אע"פ שמתחלה היו הארבעה יכולין לדחות אותי אתה לא תוכל לעשות דמ"מ כיון דאת קנית הכל הדרך שלי הוא בתוך שלך ע"כ: אי צייתת כו'. פירש"י אי שתקת ואוזיל גבך כשתקנה הדרך ממני. וכן כתב במהדורא קמא אי צייתת אי שתקת ותעביד פשרה בהדאי ע"כ. פי' דס"ל דאי לא מרויח במה שאינו מחזירו לו לא מצי למימר הכין דמצי אמר ליה לכי תהדר ולכן פי' נמי התם בפ"ק דבבא קמא אי הכי נזיקין נמי ליגבו מבינונית ואי לא מהדרנא שטרא דזבורית למריה ותגבה מן הזבורית אבל מב"ח לא פריך דתגבה מזבורית ואי לא מהדרנא שטר דזבורית דמצי אמר ליה לכי תהדר והקשו עליו דאין דומה שזלזל אצלו כיון דקתני במתניתין יקח לו דרך במאה מנה ותירץ מהריב"ן התם בפ"ק דב"ק אי שתקת מוזילנא גבך פורתא ואי לא מהדרנא לשטרא למרייהו ותצטרך לקנות מהם במאה מנה ע"כ. וכבר הארכתי בזה בחדושי' שם בפ"ק דב"ק ולכך אקצר כאן ומ"מ אכתוב שיטת התוספות בקונה דס"ל דלעולם מצי אמר אי צייתת כו' ואפילו דלית ליה לזה שום הרוחה כל כמה שאינו מחזירו וכל היכא דמצי למהדר כמהדר דמי ולא מצי אמר לכי תהדר וקשיא להו לפי שיטתם דבחד דאתי מכח חד נמי אמר מזבנינא ליה לד' דלא מצית לאשתעוי' דינא בהדייהו ולשיטת רש"י ניחא דמצי אמר ליה לכי תהדר ואם בא למכור מחדש יפסיד והלכך אפילו יאמר לו שיוזיל גביה יותר יפסיד אם ימכרם מחדש ואכתי מצי אמר ליה לכי תהדר אבל להחזירו לבעליו לית ליה פסידא כלל ובקל יחזירם לבעליו אבל לשיטת התוספות דלא מצי אמר לכי תהדר וכל היכי דמצי למהדר כמוחזר דמי בחד דאתי מכח חד נמי מצי אמר ליה מזבנינא ליה לד' כו' ותירצו בתוספות שאינו יכול להפקיע דינו על ידי מכירתו הואיל ועתה הוא דאתי לזכות בו אבל מצי למימר מהדרנא שטרא למרייהו בזכות הבאה לו לידו הוא יכול להפקיע ולהעמידו כמו שהיה קודם שבאו השדות האלו לידו. והקשו עוד דאמרינן בפ"ק דב"ק מי שהיה לו עדית ובינונית וזבורית והיתה עליו כתובת אשה וב"ח ונזקים כו' מכרן לא' או לג' בני אדם כא' כולם נכנסו תחת הבעלים ומוקי לה התם כגון שלקח עדית באחרונה ופריך וליתו כולהו ליגבו מעדית משום דאמר ליה אי שקלת שקלת כו' ופריך אי הכי נזיקין נמי אלמא התם אמרינן הך טענה לכ"ע והכא פליג אדמון ולשיטת רש"י לא קשיא ולא מידי דלהכי פריך אדמון משום דמצי אמר ליה לכי תהדר דאפשר נמי דיוזיל גבאי אינהו אחריני יותר ממך ורבנן סברי כיון דהשתא מיהא איהו מוזיל גביה שפיר מצי א"ל אי שתקת וכו' ומיהו התם כ"ע מודו דיכול למימר אי שתקת דבריא פסידיה דאי מהדר זבורית בע"כ יטול זבורית דתנן אין גובין מן המשועבדים במקום שיש בני חורין ואפילו הן זבורית אבל לשיטת התוספות ליכא לחלק בהכי כלל דוק. ותירצו בתוספות דהתם ודאי דלית להו פסידא לגמרי דהא גבו כדי חובם מזבורית מודה אדמון דמצי אמר מהדרנא שטרא למריה אבל הכא דאית ליה פסידא לגמרי סבירא ליה לאדמון דלא מצי אמר מהדרנא שטרא למריה. עוד הקשו התוס' על פירש"י דהתם כבר אמרי' בכתובה מן הזבורית משום דאי שתקת שתקת ותימא ליה לכי תהדר. וכתב הרא"ש וז"ל ויש ליישב פרש"י דכל היכא דבא לגרע דינו מצי למימר לכי אהדר ולהכי גבי כתובה דאינו מגרע כחה כמוחזר דמי ופריך מנזקין דתגבה מבינונית טוב לו יותר שיגבה בינונית ממה שיחזיר ולא יגבה אלא מן הזבורית אבל מב"ח לא פריך דא"ל לכי תהדר שהרי בא לגרע כחו הכא נמי אינו מגרע כחו ממה שהיה דבתחלה נמי כשהיה קרקע ביד ארבעה לא יכול להוציא הדרך מידם ע"כ:
וז"ל הר"י מטראני אי צייתת כו' פירוש אי צייתת אתפשר עמך בדמי הדרך ולא ארבה עליך דמים ואי לא צייתת ותרצה אותה בחינם אני אלך לאותם שמכרו לי באחריות ואומר לכל אחד אתה מכרת לי שדה שלימה וזה בא ותובע ממני דרך בואו ותפנו לי והם יבואו עמך ולא תוכל להדיין עם אחד מהם ואלה הם דברי' בעלמא לרווחא דמלתא אלא אע"פ שלא הלך להם כך הדין נותן כיון שמכחם הוא בא שכמו שהם היו דוחים אותו כך הוא דוחה אותם שכל זכות שהיה להם מכרו אותו לו ע"כ:
והרא"ה כתב וז"ל אי צייתת כו' לא משום אימתא הוא דמפחיד להו כדמשמע לישנא דא"כ לימרו ליה לכי מהדרת אלא משום דינא הוא דאי דזבני' מיני' באחריות קמאי בעלי דיניה דמפיק מיניה עלייהו הדר ושלא באחריות נמי בעלי דיניה נינהו ודינא הוא דמשתעי דינא גביה וכדאמרינן לעיל וה"ה ליורשי מוכר מיהו אי הנהו דאתי מחמתיהן גרים ומתו בלא יורשים תו ליתיה להאי דינא ותו לא נהיר דמהאי טעמא אתינן עלה דא"כ תפשוט מינה דאותי' להאי דינא למימרא דאפילו שלא באחריות אית ליה לאשתעויי דינא בהדייהו והא לעיל משום דאיכא דאמרי אמרי לה אלא היינו טעמא משום דאמרינן מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הלכך האי חד במקום ארבעה קאי ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל וא"ת כיון שאפילו כשיחזיר את השטר לא יפסיד התובע כלום יוכל לומר לכי תהדר והנתבע לא ירצה להניח הקרקעות שלו ביד אחרים מפני זה הדרך ועוד למה אמר בחד הבא מכח ד' דאפילו חד דאתי מכח חד דאם איתא דאמרינן בחד דאתי מכח ארבעה שיכול לומר לו מהדרנא שטרא למרייהו כמו כן היכא דאתי מכח חד יכול לומר לו אם תרצה להניח הרי טוב ואם לאו אמכור אותו לשני בני אדם או לשלשה וכל א' וא' ידחה אותך ויאמר לא קניתי הדרך שלך ע"כ נראה למורי הרב נר"ו דהאי לישנא דקאמר ואי לא מהדרנא שטרי למרייהו לאו דוקא אלא הכי קאמר אם תרצה להניח שלא יתבעני כלום הרי טוב ואי לא מהדרנא שטרא למרייהו וכיון דאי הדרנא להו לא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו השתא נמי אף על גב דלא הדרנא לא מצית לאשתעויי דינא בהדאי דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו ע"כ. וכ"כ הריטב"א וז"ל אי צייתת כו' פי' מהדרנא בכתיבה ובמסירה דאי לאהדורי שטרא בלחוד לאו כלום הוא כדאיתא בפרק גט פשוט. וא"ת ולימא ליה לכי תהדר וכדאמרן בבבא קמא בפ"ק. והנכון דהכא לישנא בעלמא נקט ואין הטעם אלא לומר דכיון דבעוד שהיתה שלהם איבד את זכותו מהם הרי דינו כמותם שכבר מכרו לו כל זכות שהיה להם ע"כ:
סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין כלומר כי היכי דאמרינן במי שאבדה לו דרך שדהו דכל חד וחד מצו מדחו ליה הכי נמי הכא כל אחד ואחד מן הבנים יכול לומר אני לא לקחתי הדקל שלך ומיירי כשהניח דקלים הרבה והניח חלק מהדקלים לכל אחד ואחד אבל אם לא הניח כי אם דקל אחד מודה רב יוסף שתחזור על אותו שנפל הדקל בחלקו ואינו יכול לדחותה וכן אם הניח דקלים הרבה ואמר דקל פלוני והעדים יודעים אי זה דקל אומר דברי הכל הוא שתלך ותקח אותו הדקל מן מי שנפל הדקל בחלקו אבל הכא כשאינם יודעים על איזה דקל דאמר מיירי ולפיכך היה סובר רב יוסף היינו מתניתין. תלמידי רבינו יונה. וז"ל רש"י במהדורא קמא היינו מתניתין ארבעה דאתו מכח חד דכל חד וחד מיתמי מצי מדחי ליה ע"כ:
הכא דקלא גבייהו הוא וא"ת דהא במתניתין נמי הא אורחיה גבייהו הוא י"ל אע"ג דאורחיה גבי חד מיניה כל חד קאי לנפשיה וחד מינייהו הוה גזלן ביה מתחלה ועד סוף משא"כ בזה שהחיוב מוטל על כולם וכל הנכסים נשתעבדו לכך וכן פירש"י. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מי דמי התם אורחא לאו גבי כולהו הוא אלא גבי חד מינייהו וכל חד וחד מצי אמר ליה אורחך לאו גבאי הוא הכא הא דקלא כולהו אשתרשן ביה דכל חד וחד שקל ארעא או דקל כנגד דקל וגבי כולהו אית לה דקלא הלכך ליתבו לה דקלא מן האמצע ויחזרו ויחלוקו ע"כ:
וז"ל תלמידי רבינו יונה מי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה ולומר לו לית לך גבאי ולא מידי שאין הדרך אלא אצל אחד מהם בלבד אבל הכא דקלא גבייהו הוא וכשיחלקו ולא הוציאו הדקל כולם נתחייבו כל אחד וא' בחלקו ואינם יכולים לדחותה שעל כולם תחזור שכולם נהנו ואפילו אם יש בהם מי שלא הגיע דקל בחלקו מאי תקנתייהו ליתבו לה חד דקלא כו' ואפילו לא הניח כי אם דקל אחד ובאת הבת ולקחה הדקל מן האחים יחזרו ויחלקו מתחלה דהא קי"ל בטל מחלוקת ע"כ:
ושביק תרי פלגי דדקלא פרש"י כי דקלים אחרים היו שם אלא שלא היו רוצים ליתן לה אלא תרי פלגי אלו שהיו לו בשותפות עם אחרים מפני הטורח. ולא נהירא דודאי דקל שלם בעי למיתב לה דסתם דקל או שדה או בית דבר שלם משמע כל היכא דאי' ליה אלא ודאי דהכא לא הוה בנכסיו שום דקל אלא שני חצאי דקל אלו והם היו רוצים שלא לתת לה כלום כיון דליכא בנכסי המת דקל שלם ועלה אמרינן כיון דליכא דקל שלם עבדי אינשי דקרו לתרי פלגי דקל דקלא כנ"ל וכן הורה מורי הרב הלוי. הריטב"א ז"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל והיכא דאמר דקל לאחד ושביק תרין פלגי דקלא ולא שביק דקל שלם יהבי לה תרי פלגי דקלא דקרו אינשי לתרי פלגי דקלא דקלא אבל אי שבק דקל שלם יהבי לה דקל שלם ולא מצו מדחו ליה לתרי פלגי דקלי דודאי מוכחא מלתא שעל הדקל השלם נתכוון ולא אמרינן בכה"ג יד בעל השטר על התחתונה דלא אמרינן הכי אלא היכא שהלשון מסופק אבל הכא שהלשון מוכיח שעל הדקל השלם נתכוון יהבי לה השלם ואם אמר דקלא לברת ולא שבק אלא פלגא דקלא יהבו לה האי פלגא דיקלא ואי לא הוה ליה דקל כלל יהבי לה דמי דקל ע"כ. והרא"ש בפסקיו כתב דפי' רש"י ז"ל עיקר עיין שם:

Daf 110a

מתני' והלה הוציא שטר מכירה שמכר לו מלוה שדה לאחר שעבר זמן הפרעון בהלואה הכתוב בשטר החוב. מכרת לי את השדה בתמיה אלא ודאי שטר חוב שלך פרוע הוא אלא שנפל ממני ומצאתו. רש"י במהדורא קמא. וכתב רבינו יונה דוקא כשבא הלוה בטענת פרעון ס"ל לאדמון הכי אבל אם בא בטענת מזויף לאו כל כמיניה דבטענת דאלו הייתי חייב לך לא מחזקינן סהדי בשקרי כיון שנתקיים השטר בחותמיו ומשום מגו דמצי לטעון פרוע הוא אינו נאמן לומר מזוייף דכיון שנתקיים השטר הוה ליה מגו במקום עדים ע"כ. וכן כתב הרא"ש בפסקיו. ורש"י במהדורא קמא לא פירש כן אלא דאפילו בטענת מזויף אמרה אדמון. והקשה הרא"ה מאי טעמא דאדמון ודילמא מאתים דינרין היה צריך כנגד חובו וכנגד דמי השדה ותירץ דמ"מ תחלה היה לו ליפרע את שלו:
מפני שיכול למשכנו עליו ולגבות אותו קרקע שמכר לו בחובו ואפילו יש לו ללוה שדות הרבה מפני שיכול לומר מתיירא הייתי שלא יהיו קרקעותי משועבדין לבעלי חובות אחרים ושטרי מאוחר משטרותיו לפיכך מכרתי לו שדה זו לאחר זמן הפרעון. רש"י במ"ק ועיין בפסקי הרא"ש. והרמב"ן כתב וז"ל הא דתנן וחכמים אומרים זה היה פקח כו' לאו דוקא שאפילו היה לו כמה שדות לא אבד המלוה זכותו דהא מפרש טעמייהו דרבנן בגמרא משום דלא מצי למימסר מודעא ולא ליפרע את שלו אלא אלומי טעמא בעלמא כלומר לא הפסיד המלוה את זכותו ופעמים שהוא זריז ונשכר. ובירושלמי ר' יונה אמר ביפה בכך פי' ששוה כנגד חובו ר' יוסי אמר כשאינו יפה בכך הגע עצמך דהוה ליה קרקע יכול הוה למימר קרקע טב אנא בעי הגע עצמך דהוה ליה קרקע טב יכול הוא מימר הא דידי בעי ולא עוד אלא דהוה יכיל מימר לית לי בחילי טעין טרחותיהון דתרי ולפום גמרין אפילו להני טעמי לא צריכינן אלא משום דלא הוה ליה למשקל מיניה כדפרישנא ע"כ. וכ"כ הרא"ה וז"ל זה היה פקח כו' ואפילו היה לו קרקע אחר יכול לומר שאינו רוצה שתי שדות שאינו מספיק לעובדם או שהם טורח עליו וכן הוא בירושלמי כ"ש לפי גמרא שלנו דאפילו להא לא צריכינן דהא מוקמינן לה באתרא דכתבין שטרא והדר יהבי זוזי הלכך תו ליכא למימר הוה לך ליפרע את שלך אלא מתניתין טעמא בעלמא קאמר ולאו דבעי ליה ע"כ:
והריטב"א כתב וז"ל מפני שיוכל למשכנו עליו פי' לפי שמטלטלין עשויין להבריח או שמא ימות ולא יוכל לגבות מן המטלטלין. ומקשינן בירושלמי הגע עצמך שהיה לו שדה אחרת ופריש דיכול למימר ליה לא הוה בחילאי טרחיהון דתרין ופי' ברור. ואת אטו משום טירחא דתרין ימכר שלו לאחרים י"ל דניחא ליה לזבוני ללוה דלוה דילמא הדר וגבי ליה מיניה דניחא ליה בנחלת אבותיו ובודאי דטעמא דירושלמי ודמתניתין טעמא דעיקר הוא לדרבנן והא דאוקי פלוגתייהו דאדמון ורבנן בטעמא דאי מבעי ליה לממסר מודעה דעביד הכי כדי למשכנו עליו והלכתא כרבנן. יש מן התלמידים מקשים על טעמא דירושלמי ומתניתין דהא בגמרא אמרינן דפלוגתא דרבנן ואדמון הוא בטעמא דמימסר מודעא ולא קשיא דבגמרא אמרינן דאדמון סבר דמשום שיהא ממשכנו עליו לא היה לו למכור סתם עד שימסור מודעה על זה כי מאותו הטעם הוא מוכר ורבנן סברי דלא איבעי לממסר מודעה מטעם זה משום דחברך חברא אית ליה וכשישמע הלוה לא ירצה לקנות ממנו ולא יהא לו במה למשכנו וזה ברור ע"כ. ומשמע מלשונו דלא נזדמנה לו הנוסחא ירושלמי שהיה לו להרמב"ן וכנוסחאות הרמב"ן איתא בירושלמי שלנו:
וכתב הר"י מטראני וז"ל וחכמים אומרים זה היה פקח כו' ואע"פ שהיה לו שדה אחרת היה ירא שמא היא משועבדת לאחרים אבל אם המלוה קנה לאחר מכאן שדה מן הלוה מודו רבנן שיכול הוא לומר לו אלו חייב הייתי לך למה נתת לי מעות ולא גבית אותם בחובך ולית ליה למלוה שום טענה למימר ליה ע"כ: גמרא שפיר קאמר אדמון אף על גב דרבנן נמי קאמרי טעמא למלתייהו מ"מ טעמא דאדמון עדי' טפי דלטעמא דרבנן אכתי תקשי דהיה לו ליטול המעות מיד ולהכי קאמר שפיר קאמר כו'. וז"ל רש"י במהדורא קמא שפיר קאמר אדמון כיון דתפיס מלוה בהנך זוזי דיהיב ליה לוה בדמי שדה מאי טעמא כתיב ליה שטרא דזביני ליתפסינהו בגיבוי חובו ומשני באתרא דיהבי זוזי כו' ע"כ:
איבעי ליה לממסר מודעא שלא בפני לוקח הוו יודעין שאיני מוכר שדה זו אלא כדי שאוכל למשכנו חברך חברא אית ליה אי הוה מסרנא מודעא לחד וההוא חד לא רחים ליה כולי האי דלודעו ללוה אבל אי אית ליה חברא אחרינא דמודע ליה וההוא חברא תליתאה מודע ליה וממנע ולא זבין. רש"י במהדורא קמא. והקשו בתו' דהא מסקינן לעיל לכ"ע דלא ליבעי לממסר מודעא גבי אבל לעצמו לא עשאה המחזיק סימן למערע' ניחא דלא איבעי ליה למערע' לממסר מודעא דילמא ישמע המוכר את הדבר וימנע מלמוכרו ויהא לו הפסד שלא ימצא לקנות אבל הכא שהמוכר איבעי ליה לממסר מודעא אין לו הפסד כל כך אם זה לא יקנהו שימצא קונין הרבה דאמרי אינשי זבין קנה כו'. עוד יש לחלק דלעיל דמוסר מודעא אין לומר בה שדה זו גזולה היא הא ודאי עבידי אוהביו ורעיו לגלות לו שאומרים עליו שהוא גזל את השדה אבל הכא דמסירת המודעא אינו אלא לומר שימשכנו בחובו לא עבידי לגלותו דבלאו הכי הרי שטר בידו לטרוף את אשר ימצא ומאי איכפת ליה אי יטרפנו בחובו ואפשר דלכך כתב רש"י לממסר מודעא איני מוכר לו אלא שאוכל למשכנו ע"כ ודוק. והרשב"א כתב וז"ל אדמון סבר איבעי לך לממסר מודעא כלומר אם אמת שמכרת לי כדי למשכנו היה לך להודיע לעדים ולהוציא עצמך תור' עני מוכר קרקעותיו ורבנן סברי חברך כו' וי"ל דהתם שאני דחשיבא ליה לאדמון טענת ראשון קשה ממני ומי יוכל לדון עם שתקיף ממנו והלכך אלו היה המערער מוסר מודעא זה לא היה מוכר אותה ונמצא זה מפסיד לגמרי אבל הכא הרי אינו יכול זה לאבד זכותו דכיון ששטרו בידו ועדיין לא ידע אם יטמין מעותיו אם לאו היה לו לימנע מלמסור מודעא משום חשש רחוק כזה ורבנן סברי להו להפך דהתם כיון שיש לו עדים שהשדה שלו היא אינו יכול להפסידו לגמרי אבל אם היה מוסר מודעא יודע הדבר ויטמין זה מעותיו ויאבד את חובו לגמרי הלכך מקח היה שלא הודיע לשום אדם ע"כ:
מתניתין שנים שהוציאו ש"ח זה על זה וכגון שהיה זמן שטרו של לוה ראשון קודם ותבע ליה ראשון ותבע לאחר זמן הכתוב בשטרו של לוה שני. אדמון אומר כו' לוה ראשון אומר לשני אלו לא פרעתי לך בזמנך ובשעה שלוית עדיין הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני היה לך כו' אלא ודאי שטר זה פרוע אלא שנפל ממני ומצאתו ושטר מזוייף ליכא למימר דהא אין גובין אלא בשטר מקויים כל זמן שאין חייב מודה וכיון דמקויים הוא בב"ד לאו כל כמיניה לזיופי שטרא רש"י במהדורא קמא. והרא"ה כתב וז"ל אלו הייתי חייב כו' ופי' וכיון שכן הרי האחרון מוכיח על הראשון שהוא בטל ואם שניהם שוין כל א' יכול לומר לחברו כך ושטרות שניהם בטלין ע"כ:
גמרא שנים שהוציאו ש"ח זה על זה וכגון שלוה ראובן משמעון מנה בניסן וחזר שמעון באייר ולוה מראובן מנה ואחר זמן פרעון של שניהם באו לדין. רש"י במהדורא קמא. וכתבו תלמידי רבינו יונה דהכא מיירי כגון שכל אחד מודה שחייב לחברו או שהוא בענין שאין הראשון יכול לומר פרעתי והרא"ה כתב וז"ל וכ"ע לית לה לאדמון א"כ הב"ע כגון דקים לן דהלואה דכל חד וחד קושטא ע"כ. ולשון אחרון עיקר דדוחק לאוקמי לרב נחמן דלא כאדמון ועוד דרב נחמן שינה לשונו מלישנא דחכמים דמתני' דנקט זה גובה וזה גובה בלחוד ואילו חכמים נקטי זה גובה שטר חובו כו' והיינו משום דבמתני' מיירי דהלה טוען פרוע או מזויף הוא וס"ל לחכמים דלאו כל כמיניה אלא כל אחד גובה שטר חובו והכא בגמרין קא טעני איברא דקושטא הוא אלא הפוכי מטרתא למה לי וקאמר רב נחמן דלא חיישינן להך טענתא אלא זה גובה וזה גובה פי' דלא יעמיד כל אחד בשלו אלא זה גובה כו' וזהו שכתב רש"י אלא זה גובה וזה גובה אפי' החוב שוה אין אומרים יעכב זה מלוה של חברו בשביל מלוה שהלוהו אלא ב"ד יורדין לנכסי כל אחד ומגבין לשכנגדו את חובו ע"כ. ונפל טעות בקצת פירושים שתופסים זה הלשון במשנה ואינה אלא בלשון הגמ' כדרב נחמן וכדכתיבנא והכין איתא בפירושי עתיקי ודוקני ע"כ: אפוכי מטרתא למה לי אדם הנושא שני מרצופין כו'. מה מועיל של כתף זה בשל זה א"נ ליתן זה של זה בזה. רש"י במהדורא קמא. ותלמידי רבינו יונה כתבו כלשון ראשון וז"ל אפוכי מטרתא למה לי כלומר מי שמוליך מרצופין על כתפיו אחד מצד זה ואחד מצד זה ומשקלו שוה מה תועלת כשמחליפם הא נמי מה תועלת לגבות לזה ולזה אלא כיון שהחובות שוים זה עומד בתוך שלו כו' ואם היה של זה מנה ושל זה מאתים יוציא מנה כנגד מנה ויגבה את המנה הנשאר ע"כ: דכ"ע עדית ועדית כו'. וליכא למיחש דילמא לית ליה זוזי לחד ויהיב ליה ארעא ולחד אית ליה זוזי ויהיב ליה בחובו דהא כי אתו זוזי לידיה מהדר ופריק ארעא דיליה דשומא הדרא לעולם כנ"ל. הרא"ש ז"ל בתוספותיו: כי פליגי דאית ליה לחד בינונית כו'. ודאי דלפום האי טעמא הוה לן למקשי דא"כ מ"ט דרב ששת אלא ניחא לן למפרך בדרב נחמן גופיה וממילא איתרצא אתרוייהו דלאו דאית ליה לחד בינונית אלא דאית ליה עדית ובינונית ופליגי בטעמא דבשלו הן שמין וכדמפרש ואזיל. הריטב"א ז"ל. פי' דלרב ששת אכתי קשיא דאם יטול בעל הבינונית מבעל הזבורית זבורית ברישא הרי נהנה בעל הזבורי' דחוזר ונוטל בעל הזבורית מבעל הבינונית בינוני' דידיה דהא ס"ל בשל עולם הן שמין אית לן להדורי לקיים גבייה כדינה והלכך אנו מגבין תחלה לבעל הזבורית הבינונית דהיינו הגביה כדינא של כל ב"ח ומעתה הויא ליה אפוכי מטרתא אבל לרב נחמן דס"ל בשלו הן שמין כל הגביות שוות והלכך קשיא ליה לתלמודא מאי חזית דאתי בעל זבורית כו' ודוק לשון מאי חזית דנקיט תלמודא. ואפשר דלכך כתב רש"י ורב ששת סבר בשל כל אדם הן שמין וסוף סוף כי הדר אתי האי למגביה בינונית שהיתה שלו שקיל ע"כ: וז"ל רש"י במהדורא קמא בשל כל אדם בינונית דשוה לכל אדם שבינונית הוא לגבי עדית ולגבי זיבורית של כל העולם ואם כן אפילו אתי בעל זבורית ושקיל בינונית ברישא ולא מתהני מידי דכי אתי בעל בינונית וגבי מבעל זיבורית בינונית דנפשיה שקיל ה"ג ולרב נחמן מאי חזית כו'. ולגבייה לבעל זיבורית דנפשיה הואיל ובשלו הן שמין ומשני דקדים ותבעיה דבעל זיבורית תבעיה לבעל בינונית תחלה ואהכי גובה ברישא בינונית. בהדי הדדי קא אתו קמיה ב"ד וכיון דבהדי הדדי קא אתו קמי ב"ד לא מצי חד מינייהו למכפיי' לחבריה דלשקול איהו ברישא באתרא דאית ליה פסידא ע"כ:
דקדים תבעיה פירוש וקי"ל דנזקקין לתובע תחלה ופרכינן סוף סוף בהדי הדדי קא אתו פי' וכיון דאיכא פסידא לאידך אין נזקקין כדאמר התם פעמים שנזקקין לנתבע וכגון דזילי נכסיה. הריטב"א. והא כתיבנא בסמוך לשון רש"י ז"ל במהדורא קמא:
לא צריכא דאית ליה לחד עדית ובינונית אין דרך התלמוד לשנויי בלשון לא צריכא אלא כי פריך פשיטא אבל על קושיא למה לא שייך האי לישנא וכבר קבלנו ממרנא ורבנא הרדב"ז ז"ל לדיוקי בכל כי האי גונא ומשמע לי דהכא הכי קאמר לא צריכא כו' דעד השתא היה משמע לן דאית לן לאהדורי שתהא הגבייה באופן שיהנה אחד מהם ופריך עלה מאי חזית כו' והשתא מהדרינן דאדרב' אית לן למהדר שיעמוד כל א' בשלו ולכך קשיא לרב ששת כלל ולא צריכא שירדו ב"ד לנכסי כל א' ויגבו לכל אחד אלא בכה"ג דממה נפשך יש כאן הנאה לבעל הזבורית אבל בעלמא כל כמה דיעמוד כל אחד בשלו עדיף טפי כנ"ל:
ואיכא למידק לרב נחמן אמאי לא אמרי' דכיון דתפיס עכשיו בעל בינוני' בבינונית דלא מפקינן מיניה כי היכי דאמרי לגיבוי יתמי לקמן דהיכא דתפס תפס תירץ הראב"ד דשאני הכא דאגביה ליה בעל זיבורית לבינונית דידיה שוב אינו ראוי' לן לפי שהיא חוזרת לזה לעדית לרב נחמן דסבר בשלו הן שמין הלכך אף על גב דתפס מפקי' מיניה דהא לאו בדינא מתפיס לה אבל התם שאני דתפיס לוה מחיי אביהן ואביהן כבר היה חייב לי מן הבינונית ומן הדין היה לו לעמוד זה בשלו וזה בשלו הלכך אף השתא דנפלו קמי יתמי בדין תפיס ואמרי' קם דינא. הרשב"א ז"ל: מ"ס בשלו הן שמין כו'. פי' דרב נחמן סבר בשלו הן שמין כו' הלכך בין דגבי בעל זבורית ברישא ובין דגבי בסיפא איהו גבי בינונית ומגבי' לאידך זיבורית דידיה דאפילו גבי איהו ברישא בינונית דגבי הוי לדידיה עדית וזבורית דידיה הוי בינונית ורב ששת סבר בשל כל אדם הן שמין הלכך אי גבי ב"ח זבורית ברישא הדר מגבי ליה לאידך ההוא בינונית דגבה מיניה דהויא בינוני' של עולם ואע"ג דאילו גבי בעל עדית ובינונית ברישא הוה גבי מאידך זבורית והדר בעל זבורית גבי מיניה בינונית פרש"י דכיון דהשתא בהדי הדדי אתו אית להו לב"ד למעבד בגונא דלא ליפסד חד מינייהו ומגבו לבעל הזבורית ברישא פי' לפי' שביד בעל עדית וזבורית הוא לשתוק ושלא לתבוע חובו עד זמן שירצה וכיון דאית ליה פסידא שתיק ולא תבע עד דליגבי מיניה בעל זבורית ואי שתיק נמי בעל זבורית ולא תבע לשתוק דהא בעל עדית ובינוני' ניחא ליה דליקו כל חד מינייהו בדיליה. הריטב"א ז"ל. ולמאי דכתב' לעיל אין אנו צריכין פי' לפירושו דהשתא מהדרינן למימר דטפי עדיף שיעמוד כל אחד בשלו ועליהו דבי דינא רמיא שיחזרו לעשות כן כל האפשר וכ"ש דאית לן למיחש שלא יפסיד שום אחד:
וז"ל רש"י במהדורא קמא בשל כל אדם הן שמין וכי אתו למגבי על כרחין מגבינן לבעל זבורית ברישא בינונית דהאי והדר האי ושקיל ליה מיניה הלכך אפוכי מטרתא היא דאי מגבינן לבעל עדית ובינונית ברישא זבורית דהאיך הוה מפסידנא ליה דאידך שקיל מיניה בינונית הלכך ע"כ בעל זבורי' גבי ברישא והוה ליה אפוכי מטרתא ודרך זה בנימוקי רבי וניחא. ע"כ: תנן וחכמים אומרים זה גובה שטר חובו כו'. אלמא בשלו הן שמין דאי אמרת בשל כל אדם הן שמין למה לי למתני' זה גובה וזה גובה דאי חוב שלו יותר על חברו תפיס מאי דתפיס והשאר גבי מחבריה ואי משום רווחא לחד מינייהו כיון דאמרת בשל כל אדם הן שמין לא משכחת לה דאית ליה לחד רווחא טפי מחבריה דאי אית ליה עדית וזבורית ולהאי בינונית וזבורית מגבינן ליה לבעל עדית וזבורית בינונית ברישא והדר גבי לה מיניה האי ולא מצי למכפייה בעל עדית וזבורית לבעל בינונית דלשקול איהו בריש' זבורית דידיה כי היכי דלהדר איהו ולשקול אי פסיד האיך הלכך לא משכחת לה לטעמייהו דרבנן דאמרי זה גובה וזה גובה אלא משום דקסברי בשלו הן שמין וכגון דאית ליה להאי עדית ובנונית ואית ליה לחד זבורית ותיובת' דרב ששת דקאמר בשל כל אדם הן שמין. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וכתב הריטב"א ולא מצי למימר תנאי היא דע"כ לא פליג אדמון אלא היכא דאיכא למימר שהשטר הראשון פרוע אבל היכא דליכא למימר הכי ששניהם מודים זה לזה אפילו אדמון מודה שזה גובה וזה גובה ומיהו אפילו הוי תנאה תקשי לרב ששת מדרבנן דהא לית הלכתא כאדמון לפום כללא דלעיל ע"כ:
תרגמה רב נחמן כו' הוצרך רב נחמן לתרוצה לדרב ששת בר פלוגתיה משום דלדידיה נמי קשיא מאי אתא לאשמועי' והא מתני' היא כנ"ל וכיוצא בזה כתב הרא"ה לקמן גבי אוקימתא דרמי עיין שם: שלוה זה לעשר וזה לחמש וטעמייהו לאו משום בינונית וזבורית היא אלא מ"ה זה גובה וזה גובה דקא משתרש האי לוה שלוה ע"מ שלא לפרוע עד עשר שנים שהול' ונוטל חובו מזה לסוף חמש שנים והוא אינו פורע עד עשר שנים וכגון שלוה זה בניסן וזה באייר סמוך לו ומ"ה כשבא זה לגבות חובו לסוף חמש זה גובה לסוף חמש וזה גובה לסוף עשר א"נ ראובן שלוה תחלה בניסן לוה לעשר ולסוף חדש או שני חדשים חזר זה שמעון ולוה הימנו מראובן ע"מ לפרוע לסוף חמש שני' אתי ראובן וקא תבע משמעון חובו ואתא שמעון ומפיק עליה שטר חובו שהוא חייב לעשר שנים ופייסי' לראובן דליזיל האי לקבל האי ואמר ליה ראובן אלו הייתי כו'. רש"י במהדורא קמא. וכתב הריטב"א וז"ל שלוה זה לעשר כו' פי' לאו דוקא עשר וחמש אלא לומר שאין זמן פרעון שניהם ביום אחד דליכא למימר שיעמוד כל אחד בשלו ודרך התלמוד הוא לכפול מניינו ע"כ:
הא לא מטא זימניה בההיא שעתא דלוה שמעון מראובן אכתי לא מטא זמניה למכפייה ולמפרע הימנו שאפי' בחצי זמן לסוף ה' שני אינו רוצה להתקבל חובו בחובו שחייב לו שמעון. רש"י במהדורא קמא: אלא ראשון לחמש כו'. ראשון דהיינו ראובן לוה לחמש ושמעון שהוא שני לוה לעשר הכי גרסינן היכי דמי אי דמטא זימניה מאי טעמא דרבנן אי כשחזר שמעון ולוה מראובן לעשר שנים כבר עברו חמש שנים שהוא זמנו של שמעון לפרוע חובו מראובן מ"ט דרבנן לימא ליה ראובן שלוה ראשון אלו לא היה שטרך פרוע כיצד אתה לוה ממנו היה לך לפרוע את שלך וכבר הגיע זמנך. רש"י במהדורא קמא:
וכתב הריטב"א וז"ל ואי דמטא זימניה פי' והוי אתרא דיהבי זוזי והדר כתבין שטרא מאי טעמא דרבנן פי' דבשלמא לרב נחמן כיון דס"ל בשלו הן שמין היינו טעמא דרבנן דיכול לומר כי בשביל כך לוה ממנו ולא נפרע מחובו כדי שיגבה ממנו בינונית ולא יתן לו אלא זבורית שלו וכגון שהלוה הא' אית ליה בינונית ולוה אחרון לית ליה אלא זבורית והלה לא נזהר ממנו כי הוה סבור כי אולי היה רוצה להמתין לו זמן מרובה או למחול לו ע"כ :
הא לא מטא זמניה כגון שלוה ראובן משמעון בניסן לחמש שנים וחזר שמעון ולוה מראובן באייר לי' שנים מ"ט דאדמון הא בההוא שעתא דלוה הימנו אכתי לא מטא זימניה ולא היה יכול לכופו ולפרוע את שלו ושני לעשר דקאמר לאו דוקא דה"ה נמי אם לוה שני לשנ' או לחצי שנה אחר זמנו של ראשון אלא איידי דתרגמ' לעיל לעשר שנים וזה לחמש קאמר נמי באידך תירוצא לחמש ושני לעשר. רש"י במהדורא קמא: וקשיא לן ולוקמא באתרא דכתבין שטרא והדר יהבי זוזי ורבנן סברי זה פקח היה שיכול למשכנו על הלואתו ולא יכול למימסר מודעא דמסתפי דילמא שמע האיך דחברך חברא אית ליה כו'. וי"ל דא"כ תרתי למה לי דהא תנא ליה רישא ולפום האי תירוצא בכה"ג כלומר באתרא דכתבין שטרא והדר יהבי זוזי ודאי אמרי רבנן זה גובה וזה גובה ואע"ג דמטא זימניה ואיכא לפרוקי נמי דלאו מהאי טעמא הוא אלא דאמרי לי אי לא יזפת מיניה אלא למשכנה למה לך למקבע זימניה בהדיה והא לא הוה יכול למתבע לך ואע"ג דמוקמי' לה ביומא דמשלם החמש שנים ואמרינן דרבנן סברי דעביד איניש דיזיף ליומי' שאני התם כיון דאיכא חד יומא מרתת דילמא תבע ליה ביומיה דאע"ג דקי"ל סתם הלואה שלשים יום כולהו אינשי לאו דינא גמירי וכיון דיצטריך ליה למקבעה זימנא נקיט ליה זימנא רויחא אבל הא למה ליה למינקט זימנא כלל. וצ"ל הא דמוקמינן לה ביומא דמשלם זימנא אפי' דרב נחמן היא דאי לא א"כ במאי פליגי אבל הא כל דאמרינן דא' לחמש ושני לעשר הא הוא דאצטריך לן למימר אליבא דרב ששת דאליבא דרב נחמן בלאו הכי אית ליה זה גובה וזה גובה. הרא"ה ז"ל. והרמב"ן פי' כלישנא קמא וז"ל הא לא מטא זימנא פרש"י ז"ל אי דמטא זימנא אם שלמו חמש שנים כשבא המלוה ללות מן הלו' מ"ט דרבנן דמכשרי שטרו של מלוה ראשון הרי הגיע זמנו והיה לו לתבוע ולא ללות דעב' לוה לאיש מלוה וקשיא ליה ולוקמ' כגון באתרא דכתבי שטרא והדר יהבי זוזי ואם היה פקח שהיה יכול למשכנו על אותה הלואה איכא למימר א"כ תרתי למה לי בשלמא לרב נחמן קמ"ל בשלו הן שמין אלא לרב ששת מאי קמ"ל הא תנא לי רישא ע"כ. וגם הריטב"א הקשה על לשון אחרון שכתב הרא"ה דהא יכול למימר דעביד הכי כדי שלא ירגיש חברו בדבר וכיון דסוף סוף דעתו למשכנו מה לי אם קבע זמן ארוך או לוה סתם דהא אין לו לפרוע כלום ולכך כתב דתירוץ ראשון עיקר: . בע לא צריכא דאתא בההוא יומא דמשלם חמש שנים פי' כגון שראובן שהוא הראשון הלוה מעותיו לשמעון לזמן חמש שנים שלימות וביום ששלמו אותם החמש שנים נצטרך למנה לקנות בו סחורה ולוה מנה משמעון לזמן מועט וכתב לו שטר והחתים בו עדים אדמון סבר כל דבריו של ראובן שקר ושטר שהוא מביא בידו שטר פרוע הוא אלא שנפל ממנו ומצא אותו ראובן שאם היה כדבריו דלסו' אותו זמן היה יכול לתבוע חובו ממנו ולמ' הטריח סופר ולמה נעשה לו עבד דכתיב עבד לוה לאיש מלוה היה לו לתת דינר לסוחר שיאריך לו עד למחר ובין כך היה יכול לנגש שמעון בשביל אותו מנה שחייב היה לו אלא ודאי אין ממש בדבריו ושטר פרוע הוא ורבנן סברי אפשר שהיו הסוחרים מארץ רחוקה ונזדמן להן הליכתן ולא היו רוצים להמתין עד למחר מדמי סחורתן ומשום הכי נצטרך ראובן ללות משמעון אע"פ שהיה חייב לו שמעון מנה והגיע זמנו במחרתו הלכך גובה ראובן חובו משמעון מיד ושמעון גובה חובו מראובן כשיגיע זמן ככתוב בשטר אבל אם לא יגיע זמן שיוכל לנגשו שנים או שלשה ימים כ"ע מודו דטענתו של ראובן טענה מעלייתא היא שנצטרך ללות ממנו כיון שלא הגיע זמנו יכול לתובעו בדין אבל אם לא היה זמן קצו' בש"ח שמוציא ראובן על שמעון לא יכול לנגש אותו בכל עת כ"ע מודו שניכרין דברי ראובן שהם שקר שאם היה תיכף שלוה ראובן משמעון מנה היה לו להודיע ולומר לו שכוונתו היה לגלות זוזי שהיה בידו כדי שלא יאמר לו אין לי מעות ואין לי קרקעות שאוכל לפרוע לך וכיון דלא עשה כן מיד ש"מ שאין ממש בדבריו וגבי שמעון מראובן ואין ראובן גובה משמעון כלום וקורעין לו ב"ד שטר חובו. עכ"ל הר' יהונתן בפי' המשנה:
וז"ל רש"י במהדורא קמא בההוא יומא דמשלים חמש דלא מצי למכפייה עד למחר רבנן סברי עביד איניש דיזיף ליומים לצורך יום אחד. שאינו יכול להמתין עד הערב שיש לקנות פרקמטיא ומשום הכי איכא למימר שניהם כשרין ושמעון גובה מחובו למחר ולבתר ה' שנים וראובן ממתין את שמעון בחוב השני עד עשר שנים אדמון סבר לא עביד איניש כו' ואם איתא דמחייבו לך מידי הוה נטר עד אורתא ושקיל מחובו אלא ודאי ראובן פרע חוב קודם זמנו ונפל השטר מידו ומצאו שמעון ולעולם בשל כל אדם הן שמין ע"כ: וכתב הרמ"ה לא תימא דההיא שנויא דההוא יומא דמשלם כו'. היינו לטעמיה דרב ששת דוקא אלא אפי' רב נחמן על כרחך הכי צריך לאוקומ' למתני' דע"כ לא פליגי רב נחמן ורב ששת אלא היכא דאית להו לתרוייהו למיגבא דרב נחמן סבר זה גובה וזה גובה ורב ששת סבר זה עומד בשלו וזה עומד בשלו כדברי פלוגתייהו לעיל אבל לגבי טענה דאילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני לא אפליגו רב נחמן ורב ששת כל עיקר ולא שייכא בפלוגתייהו כלל כי אוקימנא למתני' כגון דאתי ביומא דמשלים זימניה לדברי הכל הוא דאוקימנא וההיא דאמרינן לעיל תרגמה רב נחמן אליבא דרב ששת לאו אכולה מלתא קאי אלא כגון שלוה זה לעשר וזה לחמש בלחוד קאי דלטעמיה דרב ששת דאמר בשל עולם הן שמין לא מתוקמא לה מתניתין דאמר זה גובה וזה גובה אלא כגון דכי אתי השתא לבי דינא אכתי לא מטא אלא זימניה דחד מניהו למגבא דההוא דמטא זימניה למגבא גבי ואידך נמי לכי מטי זימניה גבי אבל היכא דלא אתו לבי דינא אלא לבתר דמטא זמנא תרוייהו לא משכחת לה אנפא לרב ששת דליגבי תרווייהו דאפוכי מטרתא הוא וזה עומד בשלו וזה עומד בשלו ואילו לרב נחמן מתוקמא ליה מתני' אע"ג דמטא זימנא דתרווייהו למגבא מקמי דאתו לבי דינא ואפ"ה זה גובה וזה גובה דכיון דבשלו הן שמין זימנין אית ליה רווחא לבעל זיבורית כדאמרן ולא אפוכי מטרתא הוא אבל לענין זימנא חשיב בה המלוה מן הלוה כי שקלינן בה וטרינן אליבא דכולהו הוא דשקלינן בה וטרינן וכדאוקמיה בדיזיף מניה ביומא דמשלם זמניה לדברי הכל הוא דאוקימנא ע"כ. והביאו לשון זה תלמידי רבינו יונה וכיוצא בזה כתב הרא"ה וכדכתיב' לעיל. והרא"ש כתב בתוספותיו וז"ל וא"ת רב נחמן גופיה תקשי מ"ט דאדמון ורבנן נהי דלדידיה אתי שפיר זה גובה וזה גובה מ"מ תקשי במאי פליגי וי"ל דלרב נחמן לא קשה דהואיל וס"ל בשלו הן שמין איכא למימר כגון שלוה הראשון אית ליה עדית ובינונית ולוה השני לית ליה אלא זבורית לכך לוה המנו ולא לקחן בחובו היה רוצה לגבות הבינונית בחובו ולהגבות לו הזבורית שלו וכ"ת הואיל וכן הוא היאך הלוה לו זה וכי לא ידע שלבסוף יגבה ממנו בינונית בחובו וי"ל שהוא סבור אולי יאריך לו הזמן ויזדמנו לו מעות לפרוע לו ואדמון לית ליה הך סברא ומפרש ר"ת דרב נחמן הוא דמוקי לה למתניתין בשטרות שאין כתוב בהם זמן ובהא פליגי אדמון ורבנן אדמון סבר אלו הייתי חייב לך כו' אע"ג דכתיבי סתמא מכל מקום היה לך לדחוק אותי בב"ד לפרוע לך קודם שהיית לוה ממני ורבנן סברי הואיל ואין כתוב בהן זמן שמא היה דוחה אותו וזה צריך למעות ולכך לוה אבל לרב ששת פריך דמוקי כגון דכתיב בהן זמן אי דמטא זימניה מאי טעמא דרבנן דכיון דכתוב בו זמן לא היה יכול לדחותו הלכך היה לו לדוחקו לפורעו קודם שלוה ממנו. עביד איניש דיזיף ליומיה ולפי' זה לא בעי לאוקומי שני לעשר אלא אפי' בסתם נמי דסתם הלואה שלשים יום וליכא אפוכי מטרתא דזה יפרע למחר וזה לאחר שלשים יום. עכ"ל הרא"ש:
רמי בר חמא אמר לעולם לא הוה מתניתין תיובתא לרב ששת והא דקתני במתניתין זה גובה וזה גובה כגון דהוי חד מהנך שטרי מיתומים דיזיף אבוהון ומית ולא שבק מקרקעי ומ"ה קתני זה גובה וזה גובה דלאו אפוכי מטרתא הוא דהנהו גבו מבע"ח דאבוהון מטלטלי ואף על גב דלית ליה מקרקעי דמבע"ח מגבינן אפי' מגלימא דעל כתפיה ואינהו לא מגבו ליה לב"ח מטלטלי דידהו בחובו משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח וכגון שזמנו של שטר דיתמי אחר זמן פרעון של ב"ח וה"ק אדמון אילו הייתי חייב לאבוכון היה לו לפרוע את שלו. וזה ראוי לגבות דב"ח שהוא קיים ראוי הוא לגבות אילו היה אבי היתומים קיים. רש"י במהדורא קמא.וכתב הריטב"א ז"ל הכא ביתומים עסקינן פי' ביתומים גדולים שלא ירשו אלא מטלטלים דמגבו גבו ואגבויי לא מגבו ומאי זה גובה וזה גובה ראוי להגבותו ואין לו ק"ל אם כן מ"ט דאדמון. וי"ל דהשתא נמי ס"ל כדלעיל דפליגי בשלוה ביומא דמשלם זימניה כאוקמתא קמייתא אלא דאתינא לומר דאין צריך ע"כ. ומלשון רש"י דכתיבנא לא משמע כן. והקשה הריטב"א ולוקמה ביתומים קטנים שאין נזקקין להם עד שיגדלו כדקי"ל בערכין ותירץ דא"כ היינו שלוה זה לעשר וזה לחמש וכ"ש למאי דאסיק דכיון דתפיס תפיס דה"נ כיון דאידך תפוס כשם שאין נזקקין ליפרע מהם אין נזקקין ליפרע להם והרא"ה תירץ דלא יכיל לתרוצא ביתומים קטנים דהא רב נחמן הוא דאית ליה התם במסכת ערכין דנזקקין ליתומים קטנים והשתא מהדרינן לאוקמא אפי' אליבא דרב נחמן כי היכי דלא תהוי סייעתא אפי' אליביה ולא תיובתא דרב ששת ע"כ:
שתי תשובות בדבר כו' אע"ג דחדא תשובה כבר הרגישה רמי ותירצה מ"מ השתא דקא חשיב תרתי חדא מחזקת חברתה א"נ דהכי פריך רבא דעדיפא טפי לומר בתרווייהו זה ראוי לגבות וזה ראוי לגבות ולכך זה עומד בשלו וזה עומד בשלו מלומר בחדא זה גובה זה גובה ממש ובאידך זה ראוי לגבות דהא חדא לישנא נקטינהו תנא דמתני' זה גובה וזה גובה כנ"ל:
ועוד לגבינהו ארעא כו' פרש"י ניגבינהו ב"ח ארעא ליתמי ואם אין לו קרקע לזבון מטלטלי דידיה ולזבן ארעא וליתבא ניהלייהו בחוב שהוא חייב להם ולהדר ולטרפא מנייהו בחובו והרמב"ן כתב וז"ל איכא למידק הכא ולימא ליה הב"ע דאית ליה להאי זוזי ולא מצי למימר ליה הכי דנקטי' מדאמרה בפ' הכותב [פו א'] תולה מעותיו בעכו"ם הוה הוא עושה שלא כהוגן כו' דכל היכא דאית ליה ללוה ארעא וזוזי לא מצי לסלוקי בארעא וה"ה למטלטלי אלא אמרינן הב ליה זוזי וכן כתב רבינו הגדול בפרק המוכר פירות והגאונים בחבוריהם ואפשר דה"ק לצנעינהו לזוזי ולימא דלית ליה זוזי ולא מחוור דהאי מאי קשיא מתני' דינא קתני ולא איירי במצניע ואפשר דהכא דהנהו מחייבי ליה מצי למימר להו אתון שעבודייכו אארעא היא ומינהו תפיסנא לה וכיון דתפס תפס א"נ משום דאמר להו כי היכי דמשעבדנא לכון מחמת אבוכון משתעבדנא לב"ח דאבוכון וכדר' נתן וכדאיתא בפ' כל שעה [לא א'] ואנא ארעא בעינא ותפישנא:
וז"ל הריטב"א ולגבינהו ארעא פי' לאו דוקא דלגבינהו אלא דנימא דכיון דאפשר למעבד הכי דאפוכי מטרתא הוא ע"כ. וז"ל הרא"ה ז"ל קשיא לן ולוקמא דלית ליה ארעא כדמוקים לה נמי דלית להו ארעא ליתמי וי"ל דהא ליתא דהא איתיה בידיה דאי בעי זבין ארעא ומגבי לה ניהלייהו וכל כה"ג כיון דהוה בידיה ודאי עביד כי היכי דלא ליפסוד וכיון דכל לא הוה פסיק ותני סתמא זה גובה וזה גובה. וגדולה מזה אמרו בב"ח כל לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן אלא אי קשיא הא קשיא לוקמ' דאית ליה זוזי דכל היכי דא"ל זוזי לא מצי לסלוקינהו בארעא כדמוכח לעיל בפרק הכותב ההוא תולה מעותיו בעכו"ם הוה ותו לוקמה ביתומים קטנים ולא קשיא מידי ולפיכך אלו גובין עכשיו לאלתר ואלו גובין לכשיגדילו קטנים ועדיפא מלוקח דאלו לוקח לא גבו מיתומים קטנים ובהא גבו דבדידיה ממש משתעבד ומאי דאמרינן לעיל ואי פקח הוה שמעון מגבי' להו ארעא היינו למימרא דאי לית ליה ארעא זבין לה א"נ אפשר דכיון דהם באים להוציא מידו והם חייבין לו וסופו לגבות מהם כשיגדילו (והוא) אין מוציאין מידו להפסיד ממנו פירות עד אותו זמן וזה עיקר וקמ"ל ממאי דאמרינן דכיון דתפיש לא שקלינן מניה עידית למגביי' זבורית דיתמי דכיון דתפיס לא תיקון רבנן בהא ליתמי לאפוקי מהאי לאפסודיה ע"כ: ולוקמה כו'. כלומר אמאי אתותב רמי בר חמא ולוקמא ביתמי כדאוקמה ברישא וכגון דאית להו ליתמי זבורית ואית לב"ח בינונית. רש"י במהדורא קמא. והריטב"א כתב וז"ל גרס' ונוקמ' דאית להו ליתמי כלומר אמאי לא פרישנא דרמי בר חמא הכי הוה מוקים ליה ולא תקשי ליה דרבא ולפי זה מה שאמרו לעיל בדרמי בר חמא והא זה גובה וזה גובה קתני לא לרמי בר חמא הקשו כן אלא שהקשו כן בבית המדרש לפי דבריו ותירצו דראוי לגבותו ואין לו קאמר ובספרים ישנים גורסים ולוקמא כו' ולרמי בר חמא פרכי' כיון דמוקמינן לה ביתמי אמאי לא אוקמא בהאי צורתא דאתי שפיר לישנא דמתניתין ודכוותה בתלמודא ע"כ: ה"ג אי נמי בשל כל אדם הן שמין כו'. כלומר דאפי' אמרינן בשל כל אדם הן שמין אפ"ה איכא רווחא ליתמי דהא קי"ל אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ואפי' מגבה להו ברישא בינונית דהשתא אית להו בינונית וזבורית כי אתי ב"ח למגבי מנייהו לא גבי מנייהו אלא זבורית הלכך אמרי רבנן זה גובה וזה גובה דלא הוי אפוכי מטרתא ומהכא ליכא למשמע אי בשלו הן שמין או בשל כל אדם הן שמין. ה"מ דאין נפרעין מהם אלא זבורית היכי דלא תפיס אידך בינונית אבל היכא דתפיס אידך בינונית לא מגבי להו כי היכי דלהדר איהו ולישקול זבורית מנייהו הואיל ולא מצי עביד לגבייהו כי היכי דהוא עביד לאבוהון אלו היה איהו קיים ודיינינן ליה לב"ח כאלו היה קיים אבוהון הואיל ותפוס בדיניה לא מפקינן מניה לגבות מדיני' אבל בעלמא ששניהם קיימים ואית ליה לחד זבורית מגבינן לבעל זבורית בינונית ברישא כי היכי דלשקול כל חד וחד כדיניה. רש"י במהדורא קמא:
אבל היכא דתפס תפס פי' הראב"ד משום דא"ל כי היכי דאבוכון לא מצי לאפוקי הך ארעא מידי אתון נמי לא מפקיתו ליה דתפיסה מחיים היא ותמיה לי אי הכי היכי אמרינן דיתמי אגבויי לא מגבו לימא להו אבוכון הא לא מצי לאפוקי מידי מינאי אתון נמי לא מפיקתו דמחיים דאבוכון תפיסנא ליה ואיכא לפרושי דהכי קאמרינן אבל היכא דתפס תפס דאע"ג דגבי יתומים אוקמה רבנן אדאורייתא אי אמרת דתיפוק מידי' ארעא אין לך נעילת דלת גדול מזה דיתמי ליכלו דלאו דידהו ואיהו דתפיס ליפסיד הלכך בהא נמי אדינא דרבנן מוקמינן לה א"ל דקסבר דמדאורייתא בעל חוב בבינונית והכי מפרשינן בפ"ק דב"ק הלכך היכא דתפיס אוקמיה אדאורייתא. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הרא"ש דתפס תפס וא"ת הא אמרינן לעיל דפלוגתת דרב נחמן ורב ששת כגון דאית ליה להאי עדית ובינונית ואית ליה להאי זבורית דאזיל בעל זבורית וגבי בינונית והדר מגבי ליה זבורית ולא אמרינן כיון דתפיס תפיס ותירץ הראב"ד דשאני הכא דתפיס ליה מחיי אבוהון ואבוהון כבר היה חייב לו מן הבינונית והיה דינא לעמוד זה בשלו וזה בשלו הלכך אף השתא דנפיל קמי יתמי תפיס ליה כדיניה ואמרי' קם דינא אבל התם דלאו דינא למתפס ההוא בינונית אע"ג דתפס מפקינן ליה. והקשה הרמב"ן האיך אמרינן דיתמי אגבויי לא מגבו לימא להו אבוכון הא לא מצי לאפוקי מינאי בחייו אתון נמי לא מפקיתו דמחיים דאבוכון תפיסנא ועוד קשה לי לעיל בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת אמאי מגבינן ליה לבעל הזבורית קרקע של בעל הבינונית לימא בעל הבינוני' הגבו לו שטר חוב שיש לו עליו בחובו לכנ"ל דמצי לאגבויי ש"ח בחובו אלא שאינו שוה כל כך כשטר חוב שיש לו לבעל הזבורית של בעל הבינונית כי יוכל למוכרו ביוקר לפי שסופו לגבות מן הבינונית אבל שטר של בעל הבינונית אין סופו ליפרע אלא מן הזבורית והיינו דקאמר זה גובה וזה גובה דכל אחד גובה שטרו כפי שוויו ע"כ. והרא"ה כתב וז"ל ונראה משמועתינו שאין אדם יכול להגבות לבעל חובו שטרי חוב כל היכא דאית ליה שאר נכסים ואין הלה ג"כ יכול לתובעו להגבותו שטר חוב דאם איתא אם כן הכא אמאי אמרי' לעולם זה גובה וזה גובה לגבייה חד מנייהו שטרי' אין צריך ליתבע מניה לאגבויי שטריה ואף על גב דאיכא לדחויי דהכא הא אוקימנא בכה"ג דרווח חד מנייהו וכגון דאית ליה לחד עדית ובינונית ואית ליה לחד זבורית ולית להו זוזי וכיון דכן היינו טעמא דלא מגבי חד מנייהו לחבריה שטר חוביה דא"ל שטרא דאית לי עלך עדית ושטרא דידך זבורית ומיהו ליתא להאי דחיה דאילו איתא דמגבינן שטרי טעמא מאי ודאי משום דחשבינן להו כזוזי או כמטלטלי וכל היכא דאית להו זוזי או מטלטלי מי לא מכפינא לו למפרעינהו ניהליה השתא נמי שטרך זוזי נינהו ודעתאי לסלוקן בזוזי הב נהלי וטעמא דמלתא משום דשטרי לאו גופן ממון וכל דכן בעלמא דיכיל למימר ליה דלא בעי למגבי מניה מידי דלמחר ליזיל למחול גבי אידך דקי"ל דאיתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ע"כ. וכן כתב הריטב"א ז"ל דשטרות לאו בני פרעון נינהו ונהי דלגבי דינא דיתמי חשיב כמטלטלי דלא משתעבדי ליתמי לגבי גוביינא דבי דינא לא חשיבו כיון דאין גופן ממון ומיהו היכא דלית ליה מידי אחרינא גבי מנייהו דלא ליכול הלה וחדי. ע"כ. ועיין הר"ן בפירושיו על ההלכות: כללא דשמעתתא דשנים שהוציאו ש"ח זה על זה באתרא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא אי דמטא זימניה דכ"ע האחרון קיים והראשון בטל דאמרינן ליה היה לך ליפרע את שלך אי מטא זימניה נמי בהא ודאי זה גובה וזה גובה ואפילו ביומא דמשלים זימניה דעביד איניש דיזיף ביומא דמשלים זימניה ובאתרא דכתבינן שטרא והד' יהבי זוזי היכא דכתיבי סתמא ולית בהו זמן ודאי אמרינן זה גובה וזה גובה ואע"ג דמטא זימניה אבל היכא דכתיב בהו זמן בתרוויהו ומטא זימניה איכא מאן דאמר בהני נמי זה גובה וזה גובה דליכא למימר השתא היה לך ליפרע את שלך ולא לממסר מודעא משום דחברך חברא כו'. ואיכא מ"ד בהא ודאי אמרינן היה לך ליפרע את שלך דאי לא יזפת מניה אלא למשכוניה מקבע זימנא בהדי' למה לך כדפריש לעיל והיכא דאמרינן נמי זה גובה וזה גובה דוקא דאית ליה לחד עדית ובינונית ואית ליה לחד זבורית הא לאו הכי הפוכי מטרתא הוא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו ואם מת אחד מהם ויש לו יתומים קטנים לפום חד לישנא כדפרשי' לעיל כיון דתפוס לא מפסיד כלל כיון דקי"ל כר"ג ואלו ליתיה בההוא לישנא גובין עכשיו ומגבין לאחר זמן לכשיגדילו וביתומים גדולים כל היכא דאית להו ארעא לחד מנייהו בין לדידהו בין לדידיה לא מפסיד לפום מאי דפרישנא לעיל ואי קאים חד מנייהו וזבין שטרא לחבריה בעלמא בהא ודאי זה גובה וזה גובה ואע"פ ששטר מוכר מהן מאוחר לוקח גובה והדר אזיל האיך וגבי לחוביה מלוה דידיה דהיינו מוכר מבני חרי ואי לית ליה למוכר נכסי אגבי ליה ארעא להאי לוקח ומלוה דידיה מלוה בשטר והיא מוקדמת הדר גבי לה מניה אי אגביה ליה מטלטלי לב"ח לא משתעבדי. הרא"ה ז"ל. ועיין הר"ן בפירושיו על ההלכות: מתני' שלש ארצות לנשואין כו'. פרש"י שאם כו' וכן פירשו הגאונים וכן נראה דעת הרמב"ן ז"ל ובתוס' הוקשה להם מה שאמרו בתוספ' על רישא דמתני' בד"א שהיה מיהודה ואירס ביהודה אבל היה מיהודה ואירסה בגליל כופין אותו לצאת שע"מ כן נשאה ואף בירושלמי גורס מתני' כשהיה גר ביהודה ונשא אשה מגליל בגליל ונשא אשה מיהודה אבל ביהודה ונשא אשה מיהודה בגליל ונשא אשה מגליל כופין אותו לצאת אני פלוני שמיהודה ונשאתי אשה ביהודה כופין אותו לצאת מיהודה ואין כופין אותו לצאת מגליל עד כאן. משמע דבכפיית האיש ולא בכפיית האשה לכך פי' דכבודה בת מלך פנימה ופשיטא שאין האשה יוצאת חוץ ממקומה שאינה יכולה ללכת ולראות קרובותיה כמו שהאיש יכול לילך ועוד כתיב על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו שיש לו לילך אחר אשתו ומוציא דקתני היינו שהאשה מוציאה את האיש ומתני' ה"פ שאם האיש מיהודה והאשה מגליל ונשאה ביהודה אין האשה כופה ללכת למקומה כיון שנשאה ביהודה ולא היה יכול לחזור ולראות קרוביו כשירצה דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי שאין השיירות מצויות אבל נשאה בגליל אע"פ שהאיש מיהודה כופין אותו לצאת אם היה ביהודה ללכת לגליל בין קרוביה שע"מ כן נשאה כדקתני בתוספתא ובירושלמי אבל שניהם מיהודה אפי' נשאה בגליל כופין אותם לחזור לארצם ונראה דלכולהו פירושי כל שתי מלכיות שאין שיירות מצויות ביניהם דינם כארץ יהודה והגליל בענין הזה וכל שיצאת מדעתה ממדינה למדינה ורוצה להחזירם למקום מולדתה כבתחלה דכ"ע כופין אותה לחזור כדברי הירושלמי ולא אמר אלא שאין מוציאין ממקום נשואיהן. הריטב"א ז"ל והרא"ש האריך בזה בפסקיו ושאל רב צמח זה לקמן:

Daf 110b

אבל לא מעיר לכרך כו'. ואם תשאל דדחיקא טובא דתני התנא זו ואצ"ל זו תשובתך במאי דאמרי' בגמ' שישיבת כרכין קשה הויא ליה לא זו אף זו ואפשר דלכך כתב רש"י אבל לא מעיר לכרך בגמ' מפרש טעמא ודוק. כרך נקרא העיר שהיא מוקפת חומה ויש בה שווקים ובאים לשם מכל העירות מתוך שכל הסחורות מצויות לשם וכשאין שם שווקים נקרא עיר. ושאל רב צמח גאון ז"ל ראובן יש לו בית במדינתו ועסקו וסחורתו בה ונשא אשה ממדינה אחרת ויש ביניהם מהלך ב' ימים ומחצה כשיעור יהודה וגליל לאחר זמן אמר לאשתו בואי עמי למדינתי שעסקי וסחורתי בה ואע"פ שהמדינה שלי קטנה מזו יש בה בית הכנסת ומרחץ ורחיים ויש לה חומה לא רצתה האשה לילך מה יש מן הדין והשיב שאלה זו כבר שאלת' אותה בימי גאון אבא מארי וכן צוה וכתבו לכם שנינו שלש ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל מיהודה לגליל ומגליל ליהודה אין מוציאין מראש יהודה לסוף יהודה ומראש גליל לסוף גליל מוציאין וכשמוציאין אין מוציאין אלא מעיר לעיר ומכרך לכרך ואם אמרה איני יוצאת אין לה כתובה אבל מעיר לכרך ומכרך לעיר אין מוציאין ואם אין יוצאת יש לה כתובה וכן מקום שהוא כשיעור יהודה וגליל כך אנו עושים ואם יש בעיר שמוליכ' מרחץ ושווקים ושכיח בה כל מילי אם אין יוצא' אין לה כתובה ואם יש בין עירו לעיר אביה מהלך יום אחד צריך להוליכ' לבית אביה בכל שנה שמצאנו בדרך רחוקה שאמרו חכמים מהלך יום א' עד כאן. הר"י מטראני והרא"ש כו'. ונוה נקרא יישוב קטן שאין דרים שם כי אם אדם א' או שנים. תלמידי רבינו יונה:
וז"ל רש"י במהדורא קמא אבל לא מעיר לכרך שעיר זו יושבת בין אילנות ושדות ויש לה אויר יפה ונוח ישיבתה מה שאין כן כרך המוקף חומה ולפיכך ישיבת כרכים קשה עיר מגרש ולא מכרך לעיר דכרך גדול הוא ויש בו שווקים ושכיחי ביה כל מילי מה שאין כן בעיר. מנוה הרע כגון שכרך זה יקרים בו חטים וכל מיני מזון ובכרך אחר לוקחים בזול כל מיני מאכל ע"כ:
מפני שהנוה היפה בודק פירש רש"י בודק את הגוף מפני שבא מנוה הרע ומתוך כך חלאים באים עליו והרמב"ם כתב בפרק י"ג מהלכות אישות מפני שהיא צריכה להטפל לו ולבדוק עצמה יפה בנוה היפה כדי שלא תהיה בו קלה וכעורה. ולפירושו לא ידענא היאך נתפרש מאי דאמר בגמרא בודק כדשמואל דאמר שינוי וסת תחלת חולי. הריטב"א ז"ל ואפשר דזה הטפול והבדיקה שהיא צריכה לעשות הויא לה כגון שינוי וסת גם צריכה שתזהר במאכל כדי שלא תתגנה והיינו שינוי וסת ולשון בודק דייקא שפיר כהרמב"ם. והרב המגיד פירש דלהרמב"ם נקט הא דשמואל לדוגמא בעלמא עיין שם. וז"ל רש"י במהדורא קמא בודק חלאים שבגופו שלא חש בהם ומעלן כדמפרש טעמא בגמרא משום שינוי וסת ע"כ: גמרא ישיבת כרכין קשה כו'. פירוש מתוך שמתקבצים הרבה בני אדם לשם נמכרין הבגדים והדברים ביוקר ועוד שבכרכין צריכין בני אדם להתנהג במעלת העשירים בין בהוצאה בין במלבוש. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
ויברכו וגו' בבנין בית שני משתעי האי קרא כשעלו מבבל לירושלים אלמא מדאצריך לברוכינהו מכלל דישיבת כרכים קשה ירושלם כרך היתה. שינוי וסת שבמשנה ממה שהיא רגיל לאכול. ה"ג כתוב בס' בן סירא כל ימי עני רעים. והא איכא שבתות וימים טובים כדשמואל דאמר שינוי וסת כרם בהרים לא חשיב ועני אינו מוצא כרם אלא במקום שאין עשיר רוצה שיהא לו כרם דהיינו בהרים. מעפר כרמו לכרמים כשמזבל את כרמו מתגלגל על כל הכרמים שתחתיה אי נמי כשחופר את כרמו מתגלגל עפרו שעל שרשי הגפן ויורד למטה ונמצאו שרשיו מגולין. רש"י במהדורא קמא: מתני' הכל מעלין כו'. מעלין את נשותיהן משאר ארצות לא"י. רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב הכל מעלין את כל בני ביתו כופם לעלות וישבו עמו בירושלם פי' דקדק לפרש דמלת הכל קאי אעולין ולא על המעלין מדאמרינן בגמרא הכל לאתויי עבדים. סיים הרב וישבו עמו בירושלם משום דלא דמי הכל מעלין לארץ ישראל להכל מעלין לירושלים דבעלייתו לארץ ישראל אינו יכול להכריח שישבו עמו דכמה עיירות יש בארץ ישראל ובכל מקום שירצה הוא לא ירצו הם ויוליכוהו בארץ ישראל מעיר לעיר אבל העלייה לירושלם היינו כפייה גמורה שישבו עמו בירושלם ודוק כנ"ל: אחד האנשים כו'. לא תימא דלא קאי אלא אמאי דסליק מיניה דהיינו מאי דקאמר ואין הכל מוציאין דארישא נמי קאי דהאשה נמי כופה את בעלה לעלות וכן פירש"י כנ"ל. ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל אחד האנשים ואחד הנשים יכולין לכוף זה את זה בין להעלות לא"י ובין להעלות מא"י לירושלים ע"כ. וכתב הריטב"א הכל מעלין כו' פי' ואפי' לאחר החרבן דאכתי איכא חבת הארץ וכדאיתא בגמרא ומיהו שמעתי מרבינו דדוקא שיש שם יישוב ארץ ישראל ושאין סכנה בדרכים ושאינו צריך לעבור ים שהוא בחזקת סכנה ע"כ:
גמרא הכל מעלין לאתוי' מאי כיון דקתני בסיפא אחד האנשים ואחד הנשים מעלין הכל לאתויי מאי לאתויי עבדים עבד עברי וכל שכן עבד כנעני שאם קנה עבד עברי בח"ל יכול לכופו לילך אחריו ויעבוד לו בארץ ישראל. רש"י במהדורא קמא. וכתב הרמ"ה דמסתברא לענין עבד עברי דכשם שהרב יכול לכוף את העבד לעלות אחריו כך העבד יכול לכוף את הרב להעלותו דקאי תנא דינא דעבד בהדי רבו כדינא דאשה בהדי בעלה חדא מחת' מחית להו וכשם שהאשה יכולה לכוף את בעלה כך העבד יכול לכוף את רבו להעלותו ואם לא רצה הרי העבד עולה לבדו ואם רצה הרב להשתמש עמו עולה עמו. ע"כ תלמידי רבינו יונה ז"ל:
ולמאן דתני במתניתין עבדים בהדיא והכי קתני לה הכל מעלין ואפילו עבדים הכל לאתויי מאי מנוה יפה שאפילו אותו נוה שהוא דר שם בח"ל יפה ואותו שא"י רע מעלין. רש"י במהדורא קמא:
ואין הכל מוציאין לאתויי מאי לאתויי עבד שברח מח"ל לארץ שאין רבו רשאי להוציאו משם ומסתבר בעבד כנעני הוא דאצטריכא דאמרי' ליה לרבי' זבניה לעבדך הכא בארץ ישראל וזיל ואי בעבד עברי מאי אריא ברח אפילו לא ברח נמי אי בעי עבדא למיסק לארץ ישראל לא מצי מריה לעכובי עליה כדברירנא לעיל אלא לאו בעבד כנעני תדע דהא קרא כתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו וגו' ודרשינן ליה בפרק השולח בעבד כנעני שברח מח"ל. תלמידי רבינו יונה: ה"ג בכל הספרים לאתויי עבד שברח כו'. דא"ל זיל זבניה הכא משום ישוב ארץ ישראל וא"ת והא אמרינן בהשולח גבי ההוא עבדא דברח לארץ ישראל אתא מארי אבתריה אתא לקמי' דר' אמי א"ל לכתוב לך שטרא אדמי' ואי לא מפקעינן לך מדר' אחאי בר יאשיה דדריש לא תסגיר גו' והכא לא מפקעינא ליה מיניה אלא אמרינן ליה זיל זבניה ומפרש הר' יוסף דהתם מיירי דלא מצא בארץ ישראל למי ימכרנו להכי קמ"ל דנכתב שטר אדמים שאם לא תחלק בין כשמוצא למכור לשאינו מוצא אם כן כל העבדים יפקיעו עצמן מרשות אדוניהם שיברחו לארץ. ור"ת פירש זיל זבניה דהכא לאו ממש לאחרים אלא לעצמו דהיינו נכתוב שטר אדמים דזהו דוחק לומר שלא ימצא לוקח בארץ ישראל ומה שהקשה כל עבדים יפקיעו עצמן מרשות אדוניהם יותר מזה עשו חכמים משום ישוב ארץ ישראל שאשה יכולה להפקיע עצמה מבעלה וכן כתוב בתוס' הרא"ש: ואין הכל מוציאין כו'. והקשו בתוספות אמאי לא משני כדלעיל לאתויי עבד שברח לירושלם ולפי' הר' יוסף ניחא דלעיל מצי לתרוצי דאמר ליה זיל זבניה כו' דבכל ארץ ישראל הוא קרוב שימצא מי שיקח העבד אבל בירושלם שהיא עיר אחת לבד הוא רחוק שימצא מי שיקח העבד ולכך לא משני כך לעיל אבל לשיטת ר"ת קשה ותירץ ר"ת דבירושלמי ליכא למימר הכי אדרבה ניחא טפי שיצאו העבדים מירושלם וישארו בה מיוחסים. לאתויי עבד שברח וא"ת פשיטא אם מעלין העבד כ"ש דאין מוציאין וי"ל דהא אתא לאשמועינן אע"ג דהאדון דר בח"ל וזה העבד ברח לארץ ישראל אפ"ה לא ישב עמו בח"ל מיהו אם היו דרין בארץ ישראל האדון והעבד פשיטא דאינו יכול להוציאו ולכך נקט עבד שברח כנ"ל. וא"ת מאי אתא לאשמועינן פשיטא דאין כופין אותה לצאת אחריו דהא אפילו מיהודה לגליל אין כופין אותה כ"ש מגליל לח"ל וי"ל דמיירי אפילו הוא מח"ל ונשא אשה בארץ ובכה"ג כופין מיהודה לגליל כדאיתא בתוספ' והכא אין כופין משום ישובה של ארץ ישראל. הרא"ש ז"ל:
לאתויי אפילו מנוה הרע לנוה היפה ובדין הוא דלא ליצטרי' ליה דהשתא אסוקי מסקינן מנוה היפה לנוה הרע אפוקי מבעיא דלא מפקינן אלא איידי דתנא גבי ארץ ישראל אין הכל מוציאין משום סירכא דעבד כנעני שברח תנא נמי גבי ירושלים ואין הכל מוציאין תדע דהא עבד שברח מח"ל דאורייתא היא דכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו בעבד כנעני שברח מח"ל הכתוב מדבר כדאיתא בפרק השולח הרמ"ה כן כתבו תלמידי רבינו יונה:
הוא אומר לעלות כו' ואיכא למידק בהך ברייתא כיון דכופין אפילו לעלות כ"ש דכופין שלא לצאת והתוספות כתבו דאינו נוהג בזמן הזה ואפשר דבהכי מיתרצא והכי קתני כופין לעלות היכי דליכא סכנה ואם יש סכנה אין כאן אלא כפייה שלא לצאת אבל אין כופין לעלות כנ"ל:
כופין אותו שלא להוציא ואם לאו יוציא ויתן כתובה ולא תימא לא מחייב בכתובה עד דכאיף לה לדיליה למיפק אלא כיון דנפ' איהו וקא שביק לה לדיליה יוציא ויתן כתובה לא יהא דינא של זה קל מדין חמר שבא לעשות גמל כדברי רבא בפרק אף על פי. הרמ"ה ז"ל. כן כתבו תלמידי רבינו יונה. נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בארץ ישראל כו' הא קא משמע לן דאפילו הוא והיא מקפוטקיא וכל עסקיו שם ודעתן לחזור והנשואין שבארץ ישראל היה דרך עראי ולא הספיקו לחזור עד שגרשה אפילו הכי נותן לה ממעות ארץ ישראל כנ"ל: רשב"ג אומר נותן לה ממעות קפוטקיא איכא דקשיא ליה כיון דסבר רשב"ג כתובה דאורייתא כסף צורי בעי למיתן לה משום דכסף צורי זוזי הוו בכסף של קנס וכדתניא בפ"ק כמוהר הבתולות כו'. מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מן התורה ולאו מלתא היא דרשב"ג לא כסף קנס קאמר אלא מדאמר רחמנא כמוהר הבתולות ואפקיה בלשון מוהר משמע דלכולן יש להן מוהר ולאו כסף מוהר הבתולות קאמר תדע שהרי כתובת אשה בזבורית לדברי הכל ואונס ומפתה בעדית כדאיתא פרק ד' אבות ועוד תדע דאי לרשב"ג סלע צורי הוא אע"פ שפס' בפי' לא עשה כלום דהא קסבר כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וכתובה דאורייתא מאתים צורי ומשמע דאפילו לרשב"ג אסמכתא דרבנן היא דהא סמכו קתני ואע"ג דכתובת אשה מן התורה קאמר הלכה למשה מסיני בשאר תורה שבעל פה קאמר וכדאיתא במסכת חולין מניין לבדיקת סכין לחכם מן התורה ואע"ג דמדברי קבלה גמר לה ותניא בתוספתא רשב"ג אומר כתובת אשה וב"ח במקום הנשואין דאלו מהלכה או מדבר תורה כל מוהר שהסכימו בסך שניהם הוי מוהר ואתו רבנן תקנו להם סך מאתים דינרים שלהם כלומר מנה מדינה כנגד מאתים שקבעה תורה בשל' גבי אונסין ואנן קיימא לן כרבנן ובכולי תלמודא אמרי' כתובה מ"ט תקינו רבנן וכן פסק רבינו הגדול וכל הגאונים ואי קשיא לך הא אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו לא תקשי לך חדא דאין סומכין על הכללות ועוד דסוגיין כרבנן היא ועוד דליתיה לההוא כללא ואמוראי פליגי ביה אליבא דר' יוחנן ולית הלכתא כמאן דכייל ההוא כללא בפרק המדיר ובפרק המפקיד וכדכתב רבינו הגדול בפרק גט פשוט דהאי כללא לאו דוקא הוא ולא סמכינן עליה ויש שפירשו דמתניתין דוקא היכא דא"ל מטבע היוצ' אבל כתב לה מטבע סתם מנה מדינ' יהיב לה כלומר שמינית שבצורי ולא נראה לי אלא חכמים תקנו לבתולה מאתים של מדינה וכך היא גובה כדמפרש או במקום שאין כותבין וכיוצא ביה אבל כתב מאתן זוזי וכתוב בה בבבל גובה ממעות בבל או מן המקום שנכתב בשאר שטרות או ממקום שגרשה שכך קבל עליו כשכתב סתם ובלבד שלא לפחות מן קיצותן של חכמים וכן נראה דעת הרמ"ה הספרדי והני אינשי דכתבי כסף זוזי מאתן דחזי ליכי מדאורייתא טעות הוא בידייהו ואי משום כתובה דידהי לא גבי מינייהו איתתא ולא מידי דמן התורה לא מחייב ולא מידי וגביא מתקנתא דרבנן במקום שאין כותבין ובירושלמי פ"ק דמכילתין [הל"ב] גרסינן כתובתה מאתים כו' רב הונא בשם שמואל בשקל הקודש רבא בר ביבא אמר מטבע היוצא פירוש מנה מדינה שהוא מנה היוצא באותו זמן מתניתין מסייע לרבא בר ביבא חמש סלעים כו' חמשים של אונס ושל מפתה וכו' כולם בשקל הקדש במנה צורי ולא תנא כתובת אשה עמהם אמר ר' אבין כלום למדו לכתובת אשה אלא מאונס ומפתה כמאן דתנא כתובת אשה עמהן עד כדון בתולה אלמנה אמר רבי דייה לאלמנה שתטול מחצית מבתולה אמר ר' חייא בר אבא אפילו נתנו כתובת אשה עמהון לית כל אילין רבנן פליגי ר' חנינא ור' יונתן תרויהון אמרי מטבע יוצא ר' יהושע בן לוי אמר מטבע יצא אמר ר' יוחנן סלעים סביר לגיות מהוגנות ירושלמיות פי' מטבע פחות (ר' יוסי אומר) מטבע יוצא של מדינה אילין אמרין הכין ואילין אמרין הכין אלא אף הוא הדר וסבר דכוותיהון פ' רב הונא דאמר לעיל בשקל הקודש חזר ואמר מטבע יוצא כדמפרש ואזיל אתא עובדא קמיה ר' הונא באשה שהיתה כתובתה פחותה ואמר תטול מה שכתב לה אמר לר' מונא סבי חתום א"ל אשוי שיטתך ונחתום לא ר' הונא דאמר בשם שמואל בשקל הקודש והיאך עכשיו אתה אמר תטול פחות מכאן מפני שפחת לה ר' אברומ' דציפורין בשם ר' הונא בשום התנאי כנ"ל פירוש שכיון שכתב לה פחות אינה גובה אלא מה שכתב לה מעתה אשה שהיתה כתובתה פחותה ממאתים תטמין כתובתה בשביל שתטול בשקל הקודש פי' אלא ודאי הדר ביה וסבר מטבע יוצא וכן הלכתא ולא תטעה במה שתמצא עוד בירושלמי אמרין משום רב הונא במקום שאין כותבין אבל במקום דכותבין מה דהיא מפקא היא גביא דלאו אהא מילתא קאי אלא אמתניתין קא הדר לומר דאם כתב לאלמנה מאתים גובה אותם להם וסוגיא דהתם מוכח אכולהו כללו של דבר בין שתאמר דרב הונא הדר ביה ואמר מטבע יוצא בין לא הדר ביה קיימא לן כמאן דאמר מטבע יוצא דרבי' נינהו ועוד דמתניתין היא דאמר ממעות ארץ ישראל ואי מטבע צורי הוא פחת נמי תנאו בטל או שבעילתו מ"מ בעילת זנות לפום גמרא דילן דקי"ל כר"מ אלא ודאי מנה מדינה הוא וכן כתבו כל הגאונים. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הריטב"א הקשו בתוספות דהא לרשב"ג כתובת אשה מדאורייתא מדכתיב באונס ומפתה כמוהר הבתולות כדאיתא בפ"ק ואם כן מאתים צורי בעי למיתב לה דלרשב"ג כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כדאיתא בפרק הכותב וכמו כן לכתובתה למנה שהשוו חכמים לשל תורה ליטול מנה מיהת ויש שתירצו לענין תוספות איירי רשב"ג ואע"פ שאמרו תנאי כתובה ככתובה דמי אין זה אלא לדברים הנפרטים בפרק אע"פ ואין זה נכון דודאי מתניתין לענין כתובה היא כפשוטה מדלא פירש כן בגמרא ואחרים תירצו שלא נחלקו אלא לענין מאיזה מטבע יתן לה ומשום דשל קפוטקיא טפי ואע"ג דאפילו בנזיקין כל המטלטלין מיטב הוא ואפילו סובין הכא על דעת כן נשאה שיתן לה מטבע היוצא במקום הכתיבה וכן בב"ח כן תירצו בשם ר"י ורבינו הרמב"ן כתב דקושיא מעיקרא ליתא דלרשב"ג כתובה דאורייתא שסמכו אותו על לשון מוהר הבתולות אבל אין בזה סך ידוע מן התורה אלא כפי מה שיסכימו ביניהם או כפי מה שיגזרו חז"ל דהא לא אשתמיט רשב"ג לומר בשום דוכתא שיגבה מאתים צורי וגם אינה גובה מן העדי' כאונס ומפתה דהא בפרק הניזקין אמרי לה ולא אמר רשב"ג שתהא גובה מן העדית וגו' ובתוספות פסקו הלכה כרשב"ג כו' אבל הרמב"ן ז"ל וכל הגאונים פה אחד פסקו כרבנן כו' וכן עיקר ומיהו לצאת ידי ספק טוב הוא לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו לכי ולא לכתוב לא מדאורייתא ולא מדרבנן ע"כ: נשא אשה בקפוטקיא כו'. לא צריך למתנייא אלא איידי דתנא נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל תנא נמי הא. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ולא הרגיש רש"י קושיא זו ברישא דתני נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בארץ ישראל כו' מטעמא דכתיבנא לעיל: המוציא שטר חוב על חבירו כתוב בו בבל כו'. פירוש כגון שכתבו בשטר כך וכך דינרים ולא פירשו מאיזה מטבע והלוה טוען ממטבע חשוב נלך אחר מקום הכתיבה דמסתמא כיון שכתבו המקום לכך כתבו להכי להודיע כפי המקום שנכתב נשתעבד לה אבל אם כתוב סתם כלומר שאין כתוב בשטר המקום שנכתב אזלינן בתר מקום גוביינא כי לפיכך לא רצה לכתוב המקום להודיע שאין משתעבדת אלא כפי מקום גוביינא אפילו נתברר אחר כך המקום שנכתב לא חיישינן להכי כדמוכח מלתא דלא נשתעבד ליה אלא מקום גוביינא כדכתיבנא. תלמידי רבינו יונה: וז"ל רש"י במהדורא קמא כתוב בו בשטר בבבל הלוהו מגבהו כו'. כלומר נותן לו ממעות בבל. כתב בו סתם פלוני לוה מפלוני ק' דינרים ואין כתוב מאיזה מטבע הן והוציאו מלוה לשטרו על הלוה מגבהו במקום שתבעו. ע"כ. וז"ל הריטב"א מגבהו מעות בבל פירוש אם הזכיר דינרים סתם ולא הזכיר איזה מטבע מגבהו מן המטבע הפחותה שבבבל דאזלינן בתר שעבודא. כתוב סתם פירוש שלא הזכיר באיזה מקום נכתב ואין השטר נפסל בכך ואע"ג דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה דבדיני ממונות לא בעינא דרישה וחקירה דכל שטר נמי אי אתה יכול להזים כי שמא אחרוהו וכתבוהו כדאיתא בפרק זה בורר הוציאו בבבל גובה ממעות בבל פירוש ואע"פ שידענו היכן נכתב דמשום הכי לא כתבו להך מקום שיגבה בה ממטבע היוצא במקום הפרעון ע"כ:
כתוב בו מאה כסף סתם לוה פלוני מפלוני ואין כתוב בו לא סלעים דינרין כל מה שירצה לוה בין סלעים בין דינרין מגבהו באיזה מעות שירצה דיד בעל השטר על התחתונה הואיל וכתוב בו סתם מה שאין כן בכתיבה. אהייא קאי אמר רב משרשיא ארישא קאי דקתני כתוב בו בבבל גובה ממעות בבל ואע"ג דהוציאו בארץ ישראל אלמא דבתר שעבודא אזלינן מה שאין כן בכתובה דאזלינן בה לקולא והואי מה שאין כן דלא כרשב"ג דאמר במתניתין דבכתובה נמי אזלינן בתר שעבודא ע"כ. וז"ל תלמידי רבינו יונה מה שאין כן בכתובה אהייא אילימא אסיפא דקתני מה שירצה ליה מגבהו וירצה לומר מה שאין כן בכתובה דאע"ג דהכא אזלינן לקולא ולא יפרע הלוה אלא מה שירצה בכתו' אינו כן ולא יפרע בעל מהמטבע שירצה זה אי אפשר לאומרו שלא מצינו שהחמירו בכתובה יותר מחוב דעלמא דאדרבה מצינו קולא בכתובה כדאמרינן בעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזבורית הכא נמי היה לן למימר שיפרענה הבעל מאיזה מטבע שירצה ומהדרינא אמר רב משרשיא ארישא קאי דקתני כו' מה שאין כן בכתובה דכתובה לעולם תלוי ברצון הבעל אם ירצה יתן לה כמקום הכתיבה וכו' דכיון דלא כתיב ביה ממטבע היוצא במקום פלוני אימור דעתיה אאתרא דשעבוד ואימור דעתיה אאתרא דגוביינא ולפום הכי אזלינן לקולא ואע"ג שאין זה הדין בב"ח מקולי כתובה שנו כאן לאפוקי מדרשב"ג מכאן מוכיחים הגאוני' וחכמי ספרד בזוזי מאתן אינם אלא זוזי' של מדינה ורבני צרפת חולקי' ואומרים דאע"ג דכתובה מדרבנן מ"מ הזוזים של כסף צורי הם דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ע"כ: ואימא נסכא כו'. מכאן נראה דנסכא עדיף ממעות של כסף דאי פחותה היא מאי קא פריך הכא דהא קתני שמגבהו ליה מאיזה שירצה אלא ודאי עדיפא וקצבה היה לו כעין שיש לזקוק שלנו. ואימא נסכא דכיון שכתוב כסף ולא כתב מטבע וליכא למימר יד בעל השטר על התחתונה שזה כמפורש היא. הריטב"א ז"ל. וממאי דכתב בגמרא לשונו שזה כמפורש יש לי לפרש דהכי פריך ואימא נסכא אמאי קאמרת מה שירצה לוה מגבהו דמשמע דלא מפרש מידי הא כיון דכתב כסף סתם ולא פירש אם סלעים אם דינרים הוה ליה כמאן דמפרש להדיא חתי' כסף ואינהו ניהו דבעי למפרע ואמאי קתני מה שירצה לוה כו' והלכך מעתה אין מכאן ראיה דנסכא עדיף דהכי פריך אמאי תלי הדבר ברצונו והרי בעל כרחו יש לו ליתן נסכא. והרשב"א כתב מגבהו מה שירצה פחות שבמטבעות. ואימא נסכא כלומר יתן לו פחות שבמשקלות דהיינו חב"ה או חצי חב"ה הכל לפי שקלי המקום דכתיב ביה מטבע כלומר מאה כסף של מטבע ע"כ. וכן פירשו תלמידי רבינו יונה ז"ל ואימא נסכא הוא שנתחייב לו ואע"ג דכתיב ביה מאה כסף נותן לו מאה כסף למשקל הפחות שבמשקלות כגון מקום ששוקלין לשעורות הנקראין חב"ה ע"כ. ורש"י כ' ואימא נסכא. חתי' כסף היה לכך לא פי'. ואפשר דהיינו כדפרישנא דוק ותשכח. ובמ"ק כתב וז"ל נסכא פלאט"ה כלומר מאה נסכא הלוה שכתוב בו כסף מטבע ואין ידוע אם סלעים אם דינרים ואין יודע נמי אם איסרין אם מעין:
ואימא פריטי ופרקינן פריטי דכספא לא עבדי אינשי ק"ל ואפילו עבדי להו מנא לן למקשי דלא יהיב ליה פריטי דהא מה שירצה לוה מגבהו קתני ואף על פי שרש"י ז"ל פי' מה שירצה לוה מגבהו ואפילו איסרין מאן דכר שמיה איסרין וי"ל דתלמודא משמע ליה במה שירצה לוה מגבהו ממטבעות של ארץ ישראל ובבל דאיירי ברישא קאמר דלא תני התם פחות מאיסרין. הריטב"א ז"ל. ולי מדקדוק לשון אביהם של ישראל רש"י ז"ל משמע תירוץ נכון שכתב א"ל ואימא פריטי ותאמר שיתן לו נחושת או כסף שוה ק' פרוטות ע"כ. פי' לפי' הא ודאי כי קתני מה שירצה לוה מגבהו לא בעי למימר שיתן לו פחות שבמטבעות ואפילו פרוטות דאי הכי למה ליה למתלייה ברצון הלוה הא ודאי שלא ירצה לפרוע אלא פרוטות דהיינו הפחות שבכל המטבעות שבכל מקום והלכך לא הוה ליה למימר אלא מגבהו פרוטות ומיהו מדקאמר מה שירצה לוה מגבהו משמע דפרוטות מיהא לא יתן ובשאר המטבעות מה שירצה מגבהו ולפי שיש מטבעות שוות קאמר הכין אבל הפרוטות הם הגרועים מכל המטבעות בכל מקום וזהו שכתב רש"י ז"ל ואימא פריטי ותאמר שיתן כו' פי' דהוה ליה למימר כן וכדכתי' ואפשר דלא נתחדש קושיא זו אלא לבתר דתריץ שכתוב בו כסף מטבע והאי לישנא לא משמע אלא כסף שוה מטבע פי' פחות שבמטבעות דהיינו כסף שוה פרוטות וכסף או נחושת שוין הן וכיון דשוו פרוטות מיהו אי לא הוה אלא כסף לא משתמע פרוטות כלל אלא כסף ממש. ובמהדורא קמא כתוב ואמאי ליתב ליה מטבע של כסף רעועה דליהוו קלים כעין פריטי דנחשת דלא שוו אלא כפריטי דנחושת דהיינו אחד משמונה באיסר האיטלקי ע"כ. פי' אמאי קאמר מה שירצה מגבהו דמשמע דמספקא לן לישניה והא מדקאמר כסף מטבע הוה ליה כמאן דמפרש להדיא מטבע של כסף רעוע כעין פריטי והוה ליה למיתני בהדיא שיתן לו זה המטבע ומשני פריטי דכספא לא עבדי אינשי פרש"י במהדורא קמא והואיל וכתוב בו כסף לא מצי למיהב מעין קלין כעין פריטי ע"כ:
פריטי דכספא לא עבדי אינשי דלהכי כתב כסף להודיע שאין לו מטבעות שנתחייב לו כולם הם מטבע שכולו כסף ולא ממטבע שמעורב בו כסף ונחושת ואם הוא יאמר אני אפרע מפרוטות שיהו כולם של כסף אין שומעין לו הואיל ואין דרך בני אדם לעשות פרוטות מכסף דכי אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ה"מ בדבר שרגילים לעשותו בני אדם אבל בדבר שאין מנהג לעשות כך אין שומעין לו דמאן דטעין דלא כמנהגא עליו להביא ראיה הלכך כיון שכתב כסף וכתב מטבע יתן בפחות שבמטבעות שכולם כסף מאותם הגרועות של עיר דירתו מיהו אם מנין אותם המטבעות של כסף הגרועים עולים לשיעור זו מוכחא מלתא שלא נתכוון לו לתת מן המטבע הגרוע דא"כ אסוקי הוה מסקי להו ומשוו להו זוזי וכי אמרי' דיהיב ליה בפחות שבמטבעות שכולם כסף ה"מ באתרא דסגי בה טבעא דכספא פחות מדינר אבל באתרא דלא סגי ביה טבעא דכספא פחות מדינר יהיב ליה דינרין והיינו דאמרי' בגט פשוט כסף אין פחות מדינר כסף ואוקי לה התם באתרא דלא סגי פריטי דכספא כגון מעין ואיסרין וכיוצא בהם ששוה פחות מדינר. תלמידי רבינו יונה ז"ל. והריטב"א ז"ל כתב וז"ל והקשו בתוס' מיהא דאמר בפרק גט פשוט ואימא פריטי ופרקינן באתרא דלא סגי פריטי דכספא דאלמא דאיכא אתרא דעבדי להו וסגו בזה ותירצו דכל מטבע שהוא פחות מדינרין קרי פריטי ושם פירש' בס"ד ע"כ: וכל הדר בחוצה לארץ שיוצא מארץ ישראל לחוצה לארץ כמי שאין לו אלוה דדמי כאילו עובד ע"ז. בכלי שרת שהביא נבוכדנצר מירושלים לבבל. בחומה שלא יעלו מאליהם ויעלו כולם בחזקה שלש שבועות דבתלתא זמני כתיב השבעתי אם תעירו ובחד כתיב השבעתי אתכם אם תמצאו את דודי מה תגידו לו. ההוא באומו' העול' כתיב לעתיד וכן אמרה כנסת ישראל לאומות העולם לכשתמצאו את דודי לעתיד לבא מה תגידו לו שחולת אהבה אני שקבלתי מכם יסורין כו'. רש"י במהדורא קמא: וז"ל תלמידי הרשב"א ז"ל השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תמצאו את דודי וגו' ההוא כנסת ישראל דקאמרי לאומות העולם אחר שהשביע הקב"ה את אומות העולם שלא ישתעבדו כו'. וקרי להו בנות ירושלים על שם שהם עכשו בירושלים וה"ק לא תשתעבדו בהם יותר מדאי כדי שתגרמו לי לעורר לי אהבתם שלא בזמנה שהקב"ה אינו יכול לראות צרה גדולה לישראל שלא יושיעם כדאמרי' בעלמא כשיגיע זמנם ליגאל הקב"ה מעמיד עליהם מלך שגזרותיו כהמן ומחזירן למוטב ומיד הם נגאלין ע"כ. ואם תעוררו משמע שלא יעוררו את עצמן לילך לירושלים ושלא יגלו את סוד העבור לאומות העולם כגון הא דאמרי' בברייתא דשמואל נולד קודם חצות או אחר חצות דהיינו סוד העיבור ודכוותיה. אני מתיר כלומר אתם נמסרין ביד אומות העולם שיצודו אתכם. בצבאות או באילות השדה שצדין אותם ואוכלין אותן צבאות לשון צבי ואילות לשון חיה. ובל יאמר שכן שוכן בארץ לא יאמר חטאתי חליתי כלו' העם מחולל בחטאת לפי שהעם היושב בה וגו' אנן האי קרא בסובלי חלאים מוקמי ליה והכי משמע שכן חליתי כלומר אדם השוכן בחלאים אל ידאג ואל ינוד לומר חליתי לפי שהעם היושב בה בחלאים וסובלן נשוא עון הוא. אנת עולא על אדמה כו' כלומר לא זכית שתמות בא"י כשהיית הולך ובא וקרא כתיב ביחזקאל ועל אדמה טמאה תמות. ארונו בא שקוברין אותו בארץ ישראל. אינו דומה מי שארץ ישראל קולטתו כו' למי שקולטתו מחיים שמת בה וכפרתו מרובה. מיהו למיחת לח"ל וליבומה. אחיו של זה נשא עכו"ם שיצא מארץ ישראל בשבילה ובשביל שיצא מארץ ישראל בשבילה חשיב ליה כאלו נשא עכו"ם זה ירד אחריו ויהיה דומה לו בתמיה כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות לפי שיש בה תלמידי חכמים ושכינה היא בבבל בבי שנישתא דשף ויתיב בנהרדעא כדאמרי' במגילה. לפי כובי מקום קרוב לפומבדיתא והוא משאר ארצות. לכפר סניא מקום משאר ארצות היא אי בעי האי מרבנן דנפק מבבל לשאר ארצות הוא חיי דמשום ההוא עון הוא מית. אילימא ליוחסין שהולכין כשרין שבבבל לישא אשה בארץ ומייחסין עצמן בארץ ישראל וכשרין שבשאר ארצות נושאין אשה בבבל ומייחסין לשם. הוי ציון המלטי כשפסקה מלכות בבל נאמר המקרא הזה כשמת בלשצר בנו של נבוכדנאצר דכתי' ביה בליליא קטיל בלשצר ועליו נבא הנביא ואמר הוי ציון כלומר את ציון כנסת ישראל היושבת בבבל עכשיו הגיע עתך להמלט שהרי פסק' מלכות בבל הוי לשון קומפליינטו ובלעז אם כאדם שאומר לחברו אה פלוני כמו שאתה יכול לעשות הדבר הזה היטב דאה לשון שמחה כאדם שמשחק ואומר אהאי אלמא בעוד ישראל בבבל קארי להו יושבי ציון. חבלי חבל צרות של משיח כשילחם עם גוג ומגוג. תרגמא להך מלתא אהוצל שהיא בבל דהוצל לא חזיא לעולם חבלא דמשיחא. קרנא דשזיבתא קרן זוית של הצלה צבי משמע מצביוני כלומר בארץ שנתתי בה צביוני יהא בה חיים לעתיד לבא כי טביא שוקד וממהר לבא כצבי' ויחרי' הכל. דברים בגו י"ל בתוך פסוק זה וקא משני תלמודא להכי הטריח את בניו שלא לקבל עליו צער מחילות והיינו דשלחו ליה אחוה לרבא אחיו של רבה ב"ב חנא הוו קיימי בא"י ושלחו ליה יודע היה כו' ולפיכך שלחו ליה דברים אלו שהיו רוצים שיעלו אצלם מבבל לארץ ישראל מוסיף בה דברים באותו כתב ששלחו אחיו לרבה היה אומר אילפא שעוד היה כתוב בה שהיה מצטער על אשה אחת שהיתה יושבת בח"ל והיה אוהבה ביותר ובקש לירד לח"ל לישאנה כיון ששמע בזאת דאמרו יודע היה יעקב וכו' דמשמע דמתים שבח"ל אינם חיים. גלגל בעצמו כלומר סבל בעצמו את צערו שהיה לו על אותה אשה ולא ירד לישאנה וא"ת חכם גדול אני וראש ישיבה אני ואיני רוצה לעלות אינו דומה כו' שאם אתה חכם לשם אם תבא אצלנו תהא חכם עוד יותר ויותר כתלמוד כאן. ואם תאמר אין רב בארץ ישראל גדול ממני ללמוד הימנו יש לך רב ומנו ר' יוחנן שאין בה סמיכה שאין אחריו כלום להסמך עליו כמו שיש בקתדראות עמידה שיש בה סמיכה שעומד ונסמך לכותל ומה ששאלת מי הם חכמים שאמרו הלכה כר' יהודה בפרדות כאן אמרו יצחק שמעון כו' לא ניחא ליה למריה דישראל לאלהי ישראל במרפה עצמו במפקיר עצמו לעכו"ם. טל אורות טל תורה כדכתיב ותורה אור וכתיב תזל כטל אמרתי והוה קא מצטער ר' יוחנן משום דר' אלעזר הוה דריש להו לעמי הארץ הכי רפואה שיחיו לעתיד לבא. פרקמטיא שמוליך סחורתו ממקום למקום ומרויחו שמבצבצין ויוצאין מקבריהן בתוך ירושלים מבצבצין אשבוטרונ"ס יהי פסת בר דבר שנגמר תקונו דהיינו גלוסקאות. ל"א פיסת משמע תרתי לשון פת ופספסת כמו חתיכות שתאמר שתגדל בקומה כתמר ירעש כשהרוח נושבת ביערים פרי היער הנקרא גלגש נופל מאליו. ומשרת מפלת ועציה דהיינו חרצן שלה. גרבי יין חומר שלשים סאה דהיינו כור שלשים גרבי יין היינו חומר יין עירה כלומר בני עיר אחת צריכין לגפן אחת כדי לבצרה. סרק אילן שאינו מוציא פירות. פירות משוי שני אתונות דכתיב בני אתונו דהיינו תרי וכמדומה לרבי דה"ג אין כל גפן סרק דכתיב ולשורק' דמשמע לשון סרק שהדורך אותם ענבים כבס ביין לבושו ובדם שיהא אדום כדם ושמא תאמר אינו מרוה כשכר ת"ל סותה שמשכרו ומסיתו לעשות דברי שכרות. לי לי כלומר תנו לי עוד מאותו יין לבן שנים דהיינו זקן שהוא מלא שנים. ולבן שינים מחלב הכי משמע יפה יין שתייתו לבן שנים זקן מחל' יותר מחלב דיפה לתנוקת רמוז לי כלומר שחוק עמי ועשה לי רמיזה בעיניך כבעל שמרמז אשתו בעיניו ומשחק עמה. מיין דבסים לי מחמר' כלומר אם אתה עושה כן אותו שחוק לי ומתוק מיין חכלילי לשון חוכא ושחוק. ואחוור לי שניך כלומר הלבן לי שניך בשחוק ובסבר פנים יפות שכשאדם משחק מראה הוא את שניו ונראות לבנות מחלב דבסים לי מחלבא אותם שנים דהיינו שחוק מתוק לי מחלב. קדמתי בנשף באישון לילה ידעתי דריסת רגלי. שיתסר מילין דהיינו ד' פרסאות ולא היו במקום אחד אלא כך שיער ר"ל שאילו היו תאנים ועזים של צפרי במקום אחד היה מחזיק דבש וחלב שהוא זב מהם ד' פרסאות. אקרופור"ט נמל של תולבנקי. אברשק"א פרשק"ו בלעז באלפס כבר הינו כלומר שהיתה גדולה כחמת חרס של אותה מקום נקשה כולי אפרסקא בידיה בידו אחת שנתמעטה משל אשתקד. כי עגלי שהיו עומדות ודרין בה ישראל אלא שרובה עכו"ם ולבני ישראל אמר הכי ואינהו אהדרי הכי לר' חייא. בברכותיה של ארץ ישראל כשהם שרויין בארצם ועושים רצונו של מקום וברכה מצוייה בארץ ישראל היה עושה קרקע בית סאה של א"י שהוא כשיעור חצי חצר המשכן חמש רבוא. כל זה מרש"י במהדורא קמא ונמצא חסר קצת עד סוף המסכתא:
רבי חנינא מתקן מתקליה פרש"י מתקן מכשולי העיר כו' ור"ת ז"ל פי' שהיה שוקל האבנים כו' וקרא עליו הפסוק הזה כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו: ובהכי סליק לן פירקא. וסליק לן מסכתא. שבח לאל בורא ארץ ושמים: בנל"ך ואע"י הדרן עלך מסכת כתובות לא תתגשי מינך לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי: זה הסימן עשאו הר' אהרן הלוי ז"ל. בתול"ה שנתאלמנ"ה בנערות"ה נתפתת"ה אעפ"י מהציאת"ה להדיר"ה ומנכסי"ה כתבו"ם לנוש"א אות"ה ופוס"ק ל"ה מזונו"ת ולבת"ה בפנ"י ב"ד: