פני יהושע/כתובות/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א

בתולה נשאת פרק ראשון

בעזרת שוכן ערבות ובוחן לבות . אתחיל לפרש מסכת כתובות:

במשנה בתולה נשאת ליום הרביעי כו' קפסיק ותני בתולה נשאת משמע דכל בתולה במשמע לא שנא נערה ל"ש בוגרת ל"ש קטנה. דבוגרת נהי דלית לה טענת בתולים בטענת פתח פתוח. מ"מ אית לה טענת דמים כדאיתא פרק אלו נערות דף ל"ו לשיטת רש"י ותוס'. ולרבינו חננאל איפכא. ובקטנה נמי אע"ג דפתוי קטנה אונס הוא לרוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם ז"ל. ולא מיתסרא על בעלה. מ"מ אשכחן טענת בתולים בקטנה באשת כהן ומשו"ה לא פלוג רבנן. ולכאורה היה נ"ל ליישב בזה הא דקתני בתולה ולא קתני הבתולה דהבתולה משמע הבתולה הידועה שהיא בתולה שלימה ואין הבוגרת בכלל שאינה אלא מקצת בתולה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו וכ"ש למ"ד התם אין בתולה אלא נערה ואף על גב דמשמע התם דמדכתיב ולאחותו הבתולה מרבינן בוגרת היינו מיתורא דקרא כמו שאבאר במקומו ועוד דסתם בתולה הידועה לענין נשואין היינו גדולה דאסור לקדש בתו כשהיא קטנה כ"ש נשואין משום הכי קתני בתולה סתם דכל בתולה במשמע אפילו בוגרת אפי' קטנה. אלא דבלא"ה פי' התוספות מרווח יותר בהא דלא קתני הבתולה וק"ל:

(קונטרס אחרון): בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי. ומסקינן בגמרא א"ר שמואל בר רב יצחק לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך אבל במקום שבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום. וכתבו התוספות דהא דלא חיישינן לטעמא דברכה דמשום ברכה לא היו קובעין יום מיוחד כדפרישית לעיל עכ"ל. וע"כ דכוונתם בזה דטעמא דברכה לא הוי אלא עצה טובה ולא הוי עבריינא וכמ"ש בהדיא בד"ה ותנשא בא' בשבת וכן פי' מהרש"א ז"ל. ויתכן יותר דעיקר דינא דמתניתין ודשמעתין לענין קביעות הזמן לענין מזונות מיתניי'. אבל לעולם דלענין עצה טובה לכ"ע חיישינן לטעמא דברכה כברייתא דבר קפרא דבהא לא אשכחן מאן דפליג עליה. וכ"ש למאי דפרישית דמש"ה לא קתני במתניתין טעמא דאלמנה משום דמימות עולם היו נוהגין כן משום ברכה דאדם דעדיפא וכמו שכתבתי כן נראה להדיא בלשון המרדכי להמדקדק היטב בדבריו וכן מבואר ג"כ להדיא בהגהת אשרי בשם מהרי"ח דמשום האי טעמא דברכה דאדם עדיפא גם בתולה לא תבעל האידנא אלא בששי משום עצה טובה. ולפ"ז יש לדקדק על הטור והש"ע ועל כל הפוסקים שכתבו בפשיטות בסי' ס"ד דהאידנא אשה נשאת בכל יום בין בתולה ובין אלמנה היכא דליכא משום שקדו. והלא היה להם לפרש דלכתחלה מיהא יש לחוש לטעמא דברכה. כדמשמע מל' התוספות והפוסקים שהבאתי. ולכאורה היה נ"ל דסמכו בזה על לשון הרא"ש ז"ל שכתב לקמן אברייתא דבר קפרא דהאידנא שב"ד קבועין בכל יום אשה ניסת בכל יום דמשום ברכה לא קבעו יום מיוחד מדפריך ותנשא בא' בשבת וכו' ומסיק נמי דבאלמנה אם אדם בטל הוא יכול לישא בכל יום משמע מלשונו דלא נחית לחלק בסברת התוספות שחלקו בטעמא דעצה טובה מדלא זכר כלל בכל דבריו לישנא דעצה טובה וע"כ דלסברתו אפי' עצה טובה נמי ליכא לענין עיקר הנשואין אלא כדמסיק הרא"ש ז"ל להדיא דטעמא דברכה אינו אלא סעד שלא תבעל ביום רביעי עד ליל חמישי משום ברכה. וממילא דתו לא צריכינן כלל לטעמא דעצה טובה. והיינו דמסיק נמי דבאלמנה לא צריכינן כלל לטעמא דברכה וכוונתו דהא בלא"ה אם בעל מלאכה הוא צריך לישא בה' ולבעול בששי משום שקדו. כדמשמע בברייתא להדיא דקתני שאם אתה אומר תבעל בחמישי למחר משכים וכו'. וכמבואר מלשון הר"ן ע"ש. ואם אדם בטל הוא יכול לישא בכל יום דטעמא דברכה אין לו שייכות כלל לקביעות זמן הנשואין אלא לענין זמן הבעילה לחוד. והא דאיצטריך בר קפרא לטעמא דברכה גבי אלמנה היינו כמ"ש התוספות בד"ה אי נמי משום שקדו דאי לא הוי שייך בששי נמי ברכה דאדם לא היה להניח משום טעמא דשקדו עכ"ל ולסברא זו דהרא"ש יש להוסיף בה ביאור דנהי דלא חיישינן לטעמא דברכה אפילו משום עצה טובה מ"מ אין לנו לתקן להיפך שתנשא דוקא בששי ולעקור ברכה דחמישי בידים מש"ה מסיק בר קפרא דבששי נמי איכא ברכה דאדם. כל זה נ"ל ברור בכוונת לשון הרא"ש ז"ל ולפ"ז אפשר שע"ז סמכו הטור והש"ע שלא זכרו כלל טעמא דברכה אפי' לעצה טובה. אלא שלע"ד כל זה אינו מספיק מאחר שרש"י והתוספות והר"ן והמרדכי ז"ל כתבו בפשיטות דלכתחלה שייך טעמא דברכה משום עצה טובה ולא איצטריך אינך טעמא אלא למאן דלא קפיד ודלא ליהוי עבריין. אכתי לא הו"ל להטור והש"ע למשבק הך פשיטותא דפשיטא להנך פוסקים בשביל משמעות דלשון הרא"ש ז"ל דלדידיה נמי לא ברירא כל כך ואפשר לפרש דבריו כפירוש התוספות ואפושי פלוגתא לא מפשינן. ועוד שהרי הרי"ף ז"ל בהלכותיו הביא ברייתא דבר קפרא סתמא אלמא דהלכתא היא ולענין עצה טובה כדפרישית ולענין אדם בטל. וביותר יש לתמוה על הגהת רמ"א ז"ל שהביא בסימן הנ"ל שנהגו שלא לישא אשה אלא בתחלת החודש בעוד שהלבנה במלואה ומי עדיף האי סימנא מילתא דלא נזכר בגמרא כלל מטעמא דברכה שהיא ברייתא דבר קפרא ואין לבטלה בידים. ובאמת יש לי ליישב דברי הפוסקים ולקיים מנהגן של ישראל בכמה אופנים. אלא דמ"מ נ"ל שכל הרוצה לקיים דברי חכמים יש לו לחוש לכתחלה לטעמא דברכה וינוחו לו ברכות על ראשו וכמדומה לי שכן נהגו בכמה קהלות קודש והוא מנהג ותיקין:

בפרש"י בד"ה בתולה נשאת ליום הרביעי תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא. ובד"ה שפעמים בשבת אבתולה קאי עכ"ל. ולא ידענא מה בא ללמדינו. ולענ"ד דהא גופא קשיא לרש"י בלשון המשנה דקפתח בתרתי בתולה ואלמנה וסיים בחדא. דשפעמים בשבת ע"כ לא קאי אלא אבתולה. ולאלמנה ביום החמישי לא יהיב טעמא. לכך כתב רש"י דתקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא. פירוש דלענין בתולה נתחדשה תקנת חכמים שתנשא בד'. דקודם התקנה מסתמא היו בתולה ואלמנה שוין להנשא בה' משום ברכה דאדם דעדיפא כדמסקינן בגמרא ומסתמא כך היו נוהגין מימות עולם. ומתקנת חכמים ואילך נשתנה דין הבתולה מה' לד' ונשואי אלמנה נשאר במקומה בה' ומשום הכי לא הוצרך לשום טעם. דטעמא דברכה לא הוצרך לאשמעינן כיון דפשיטא לן דמעולם היו נוהגין כן. ואע"ג דלקמן מסקינן דאי איכא בתי דינין דקביעי כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום אלמא דלא קבעו כלל שום יום מיוחד משום ברכה וכמ"ש שם התוס' להדיא בד"ה אשה נשאת בכל יום אם כן משמע דה"ה לאלמנה מ"מ נ"ל דהיינו דוקא לענין דלא מקרי עבריינא כמ"ש התוס' בשמעתין בד"ה ותנשא בא' בשבת וכן פירש המהרש"א להדיא דברי התוספת לקמן ע"ש וממילא דנ"מ נמי לענין דאם הגיע זמן בא' משאר הימים מעלה לה מזונות אבל לענין מנהגא לכתחלה ודאי מסתבר דלעולם אף קודם תקנת עזרא נהגו לישא בה' משום ברכה. וכ"ש דא"ש טפי למה שאפרש לקמן דף ה' דלהאי שינוייא דברכה דאדם עדיפא יש לקבוע ג"כ יום מיוחד משום ברכה דאדם אף אם לא קבעו משום ברכה דדגים כמו שדקדקתי בעז"ה שם מלשון הגמרא:

ומה שיש לדקדק בזה מלשון הרא"ש וטור וש"ע ז"ל כתבתי בקונטרס אחרון. ובזה נתיישב לי הא דקתני במתניתין טעמא דטענת בתולים ושביק טעמא דשקדו דמפרש בברייתא וכן הקשה הר"ן ז"ל ונדחק ליישב עיין שם ולמאי דפרישית א"ש דלענין שקדו לא נתחדש' תקנת חכמים כיון שמקודם היו נוהגין להנשא בה' ואיכא נמי שקדו טפי ועיקר תקנה דמתני' לעקור יום ה' בבתולה והיינו מטעמא דטענת בתולים כו' וק"ל ועיין מה שאפרש לקמן גבי א"ה אלמנה נמי תיבעל בחמישי:

בד"ה בשני ובחמישי וכו' שמא יתפייס ותתקרר דעתו עכ"ל. ואע"ג דמסקינן בגמרא דף ה' דלאיקרורי דעתא לא חיישינן היינו דלא חיישינן שיתקרר דעתו בזמן מועט אם תיבעל בד' משא"כ לאיקרורי דעתא דזמן מרובה חיישינן כדאמר אביי בסוגיא דפתח פתוח דף ט' ע"ב דטעמא דמתניתין משום איקרורי דעתא אבל היא גופא אדאביי קשיא לי מאי דוחקיה לאוקמי טעמא דמתני' משום איקרורי דעתא ולחלק בין איקרורי דעתא דזמן מועט לזמן מרובה והא בפשיטות מצינן לפרושי טעמא דמתניתין איפכא משום תקנתא דידה והיינו לפי מ"ש הרא"ש ז"ל בסוף סוגיא דפתח פתוח והוא מוסכם מכל הפוסקים דטענת בתולים לאלתר כשנתייחד עמה ולבתר הכי תו לא מהימן דאזלא לה חזקה דאין אדם טורח בסעודה ואדרבא חיישינן שמא נהפך לבו לשנאותה ומוציא לעז עליה ואיבד טענתו אם לא בא לב"ד מיד ביום הקבוע לב"ד וא"כ איכא למימר דמשו"ה גופא תקנו שתנשא בד' כדי שאם יהיה לו טענת בתולים ישכים לב"ד ואם לא ישכים איבד זכותו משא"כ אם ניסת בה' או בשני אם נאמר שיהא נאמן עד יום הקבוע לב"ד איכא למיחש שיוציא לעז עליה שלא כדין מחמת שנאה. ולפ"ז אזלא לה סייעתא דאביי מעיקרא דשפיר מצי איירי להפסידה כתובתה כיון דלא שייך לאקשויי ניתיב לה דאדרבה רוצה להפסידה. ועוד דבהאי טעמא הוי ניחא טפי אפילו למ"ד דזנות לא שכיח ולא נצטרך לחלק בין עדים והתראה או בעדים בלא התראה דלהאי טעמא דפרישית אנן אמרינן דבאמת לא זינתה דזנות לא שכיח אלא דחיישינן שיוציא לעז שלא כדין ולכאורה היה נ"ל דלא ניחא לתלמודא לפרש הכי משום דפלוגתא דתנאי היא ביבמות דף קי"ג ולר' מאיר ס"ל דנאמן בטענת בתולים עד שלשים יום ולא מסתבר לאוקמי מתני' דלא כר' מאיר. אלא דלענ"ד בלא"ה לשיטת רש"י לא מיתוקמ' מתני' כר"מ לאוקימתא דעולא בפ"ק דסנהדרין דף ח' דלר"מ לא חיישי' ללעז ופרש"י התם דלא חיישינן שמתוך הקול יבואו עדים וזה להיפך ממ"ש כאן אם לא שנא' דהתם נמי הא דלא חיישינן ללעז היינו דלא חיישי' לעדים והתרא' וזה דוחק. ועוד דאכתי קשה לתירוץ השני שכתבו התוס' בשמעתין בסוף ד"ה שאם היה לו דלא משמע להו לחלק בין עדים והתראה לעדים סתם ועוד דלקמן בתו' בד"ה אי למיתב לה כתובה ד' ט' ע"ב מוכח דבעי אביי לאוקמי מתני' כחד תנא כמו שאפרש שם והדרא קושיא לדוכת' מיהו יש ליישב דלפי שיטת רש"י דאיירי מתני' דהכא בסתם נשים דאיכא תרי ספיקי ואינה נאסרת עליו כ"א ע"פ עדים א"כ תו לא מצינן לאוקמי משום חששא שיוציא לעז עליה להפסידה כתובתה דהא היכא דאיכא תרי ספיקי לא מהימן להפסידה כתובתה דלא שייך חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה כיון שאינה נאסרת עליו כמ"ש התוס' לקמן ד' י' בד"ה חזקה ע"ש ובחדושינו שם ואע"ג דאכתי בטענת דמים מהימן אפי' בלא חזקה דאין אדם טורח משום שהטענה מבוררת א"כ מה"ט גופא לא שייך חששא שיוציא לעז עליה כיון שטענתו מבוררת ומש"ה הוצרך לטעמא דאיקרורי דעתא ודוק היטב:

בתוספות בד"ה שאם היה לו וכו' וא"ת התינח אשת כהן או פחותה מבת ג' וכו' ואומ' ר"ת דלא פלוג רבנן וכו' ובקונטרס פי' וכו' עכ"ל. וקשיא לי דבאשת כהן ובפחותה מבת ג' נמי מה הועילו חכמים בתקנתן שתנשא בד' כדי שישכים לב"ד ותאסר עליו שהרי כתב הרא"ש בסוגיא דפתח פתוח בשם רבינו יונה דלא מהימן לאוסרה עליו אלא בשותקת או במכחשת ואומרת בתולה הייתי אבל בטענת משארסתני נאנסתי לא מיתסרא עליו והרא"ש הסכים בסוף לדבריו וכמעט שהוא הסכמת כל הפוסקים. ועוד נראה בעיני דאף למה שרצה הרא"ש ז"ל מעיקרא לחלוק על דברי רבינו יונה היינו דוקא בטוענת משארסתני נאנסתי משום דאונס לא שכיח משא"כ מוכת עץ הייתי נראה דלכ"ע מהימנא ולא מיתסרא כמו שאפרש לקמן בעז"ה בסוגיא דפתח פתוח דלמסקנא מוכת עץ שכיח. וא"כ אטו בשופטני עסקינן שתכחישו להעז פניה ולסתור החזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה בדבר שהוא יודע שהיא משקרת וע"י כך נאסרת עליו ותפסיד כתובתה ומה לה לצרה הזאת הלא טוב לה להודות ותטעון מוכת עץ אני תחתיך דלא מיתסרא עליה ותטול כתובתה משלם. אע"כ צריך לפרש כפי' רש"י דעיקר תקנה דמתני' שישכים לב"ד היינו כדי שיצא הקול ויבואו עדים ונהי דאף לפי שיטה זו נמי יש לדקדק דלקמן ד' י"ב גבי וניחוש שמא תחתיו זינתה משמע דכל היכא שאינה מפסדת כלל מכתובתה ונאמנת בטענתה אינו משכים לב"ד ואין הקול יוצא ומש"ה אוקמינן התם כשקידש ובעל לאלתר אלא דמ"מ כיון שהדבר תלוי בטענתה לעולם יבא לב"ד כדי שיתברר ויבואו עדים כיון דמוכת עץ לא שכיח כ"כ לא סמיך עלה וכן אונס נמי לא שכיח כמבואר לקמן אבל לשיטת התוס' כאן אי לא משמע להו עיקר תקנתא כדי שיבואו עדים א"כ קשה טובא וצריך לדחוק ולומר דמ"מ אהני תקנת חכמים אם תכחישנו ותאמר בתולה הייתי או שתשתוק ועיין מה שאפרש עוד בסוגיא דפתח פתוח ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלא מייתי אביי ראייה אלא שהוא בקי כו' דאם אינו בקי עכ"ל. בלא"ה נמי עיקר מילתא דאביי היינו דמייתי ראיה שהוא בקי כדמשמע לקמן מפי' רש"י ותוס' אלא שחידשו בתירוץ זה דאם אינו בקי פשיטא ליה לאביי שאין הקול יוצא. מיהו בעיקר קושית התוס' אפרש לקמן באריכות אי"ה גבי מימרא דאביי עיין שם:

בא"ד תימא דהכא משמע כו' ובפ"ב דגיטין איכא מ"ד כו' דזנות לא שכיח עכ"ל. ונראה דמעיקר' לא קשיא להו אפשטא דמתני' דאיכא למימר נהי דלא חיישינן שזינתה ברצון משום דרוב נשים בחזקת כשרות הם מ"מ לזנות דאונס חיישינן לענין איסור כהונה. ובלא"ה אשכחן שעשו כמה מעלות ביוחסין דאיסור כהונה ולא סמכינן ארובא כמו שיבואר בפירקין ובכמה דוכתי משא"כ עכשיו שהוכיחו התוס' דמשום אשת כהן לחוד לא הוי עבדי תקנתא לכל הנשים שינשאו בד' אלא דאהני נמי תקנתא לכל הנשים א"כ מקשו שפיר דזנות דרצון לא שכיח וע"ז מתרצין דנהי דזנות דרצון בעדים נמי שכיח לפי שיטת רש"י אפ"ה בעדים והתראה לא שכיח. ונראה בכוונתן דאע"ג דמסתמא כיון דאיכא עדים יתרו בהן כדי לאפרושי מאיסורא אפ"ה לא שכיח שתקבל התראה ולענין קטלא דאיירי בגיטין לעולם אינה נהרגת עד שתקבל ההתראה ותאמר אעפ"כ כדאיתא במסכת סנהדרין כנ"ל וק"ל:

בד"ה מפני מה אמרו וכו' אין שואל הטעם וכו'. ולולי דבריהם היה נ"ל דמעיקרא הוי סבר רב יוסף דקשיא ליה לשמואל לישנא דמתני' דכיון דעיקר תקנת חכמים היה משום טענת בתולים א"כ הוי להו למימר שנבעלת בה' ומפני מה אמרו נשאת ליום ד' ונהי דהוי סבר דממילא כיון שנבעלת בה' נישאת בד' דאורחא דחופה ביממא כמ"ש המרדכי אכתי לא הו"ל להניח העיקר ולשנות הטפל ועל זה משני דבנישאת ליום הד' נמי אשמעינן דינא לענין מזונות דמרביעי ואילך צריך להעלות לה מזונות שהוא יום הראוי לנשואין. אלא דאכתי מתמה רב יוסף ואמר מרי' דאברהם תלי תניא בדלא תניא דבלא"ה א"ש דקתני נישאת בד' משום טענת בתולים כמ"ש התוספת בד"ה ליום הד' משום דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא דהאי טעמא ניחא טפי דהוי תניא דמפרש טעמא כנ"ל לולי שהתוס' לא כתבו כן ודו"ק:

בגמרא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג' ימים. וכתב המהרש"א דנקט ג' ימים משום דנפקא מיניה לענין מזונות דמטעמא דטענת בתולים היה צריך להעלות מזונות כיון שאין העיכוב לתועלתה משא"כ טעמא דשקדו הוא לתועלתה וכו' ע"ש. ואיכא למידק לפ"ז א"כ האיך יליף מהכא לחלה הוא הא אין העיכוב לתועלתה ולא מחמתה אלא דאיכא למימר דחלה הוא נמי העיכוב לתועלתה כדי שישמח עמה משא"כ טענת בתולים כיון שהיא יודעת שתמצא בתולה אין לה שום תועלת בזה אלא דמסתימת לשון כל הפוסקים משמע דמחמת טענת בתולים נמי אין מעלה לה מזונות אם הגיע הזמן בחמישי בשבת כגון במקום שאין ב"ד יושבין אלא בב' וה' ודלא כמהרש"א וכן נראה מל' רש"י שכתב בד"ה לפיכך רב יוסף מסיים לה משמיה דנפשיה ואי כשיטת מהרש"א דטעמא דמזונות מוכח מברייתא דקתני שקדו ג' ימים א"כ שפיר מצינן לפרש דלפיכך שמואל גופא דייק לה מברייתא מדנקיט שקדו ג' ימים ולא נקיט ב' ימים ע"כ מוכח דמפסדת מזונות אע"כ דמברייתא לא מוכח כלל שאין מעלה לה מזונות אלא שמואל גופא מסברא דנפשיה קאמר וא"כ לא שייך ל' לפיכך אלא כפירוש רש"י דר' יוסף מסיק לה ודייק מדשמואל. ובעיקר דקדוקו של מהרש"א דנקיט ג' ימים היינו משום דקושטא דמילתא הכי הוא ואשמעינן אורחא דמילתא שיטרח ג' ימים ונפקא מיניה נמי למקום שב"ד יושבין בכל יום כנ"ל ודו"ק:

דף ב עמוד ב

(קונטרס אחרון): גמרא רבא ולענין גיטין אינו כן אלמא קסבר אין אונס בגיטין. והסכימו כל הפוסקים דהלכה כהאי לישנא קמא דרבא והסכימו ג"כ דדוקא באונס דשכיח ולא שכיח דומיא דחלה ומת דשמעתין אבל באונס דלא שכיח כלל בגיטין נמי יש אונס והביאו ראיה מסוגיא דאכלו ארי דפ' מי שאחזו ועיין מה שכתבתי בפנים. מיהו מאי דמשמע לכאורה מדבריהם דבאונס דלא שכיח כלל ולא אסיק אדעתיה הו"ל כאילו לא נתקיים התנאי ואינו גט כלל כמו שפירש"י ותוספות וכל המפרשים בהאי דאכלו ארי אין לנו. וא"כ משמע דה"ה בממון דקיי"ל דיש אונס היינו נמי כה"ג והוי כאילו לא נתקיים התנאי (כלל) וכבר כתבתי בפנים דקשיא לי בגוה בהא דמקשה בגמרא מת הוא דאינו גט הא חלה ה"ז גט וכוונת המקשה היינו משום דאל"כ ליתני חלה והאיך אפשר לומר דבחלה אינו גט כלל דהו"ל כאילו בא תוך י"ב חודש ומהיכי תיתי דילמא אף אם לא חלה נמי לא היה בדעתו לבא וכ"ש בהאי דאכלו ארי גופא היאך אפשר לומר דאינו גט כלל כשאמר אם לא אעמוד מחולי זה ואמאי שמא אם לא אכלו ארי נמי לא היה עומד מחולי זה והיאך אפשר לומר דהו"ל כאילו עמד בפועל. לכך נ"ל דהא דמסקינן אכלו ארי אין לנו ומסקינן נמי דברייתא משבשתא היא היינו במאי דתני סיפא ה"ז גט דמשמע דהוי ודאי מגורשת והא ודאי ליתא אבל מ"מ לית לן למימר דסיפא דברייתא לענין דינא הוי דומיא דרישא ממש דאינו גט כלל אלא דבסיפא הוי ספק גט דמידי ספיקא לא נפקא מטעמא דפרישית וכן נראה להדיא מדקדוק לשון רש"י ז"ל שם בההיא דאכלו ארי אין לנו שכתב שאין לנו לומר שיהא גט. וכן כתב הרמב"ם ז"ל להדיא דאכלו ארי הוי ספק מגורשת אלא דמלשון הרא"ש והר"ן והה"מ משמע דהרמב"ם ז"ל מספקא ליה לעניין דינא אי פליג ש"ס דילן אירושלמי ולכאורה נראה דוחק ולמאי דפרישית אין צורך לדחוק בדבריו אלא דמעיקר הדין משמע ליה להרמב"ם דהוי ספק מגורשת. וכה"ג נ"ל לפרש בלשון הש"ע בא"ע סי' קמ"ה סעי' ו' ע"ש ולפ"ז צ"ל דמה שכתב בסי' קמ"ח סעי' א' באכלו ארי או הכישו נחש דמבטל הגט אין הכוונה לומר דבטל לגמרי אלא דבטל להא מילתא לחוד דמסיק שם הש"ע שהיא זקוקה ליבם והאי לישנא משמע דחולצת ולא מתייבמת ועיין בב"ש סי' קמ"ה ס"ק י' דקשיא ליה פסקי הש"ע אהדדי ולמאי דפרישית אתי שפיר דלעיל עיקר מילתא נקט דזקוקה ליבם וסמיך עצמו אמאי שכתב בסי' קמ"ה כן נ"ל ועדיין צ"ע. ובחידושי הרא"ה ז"ל בשמעתין מצאתי שכתב ג"כ דבממון נהי דקיי"ל יש אונס אפ"ה בתנאי שהוא בקום ועשה ואירע אונס אין לנו לומר כאילו נתקיים התנאי והוא ברור ופשוט ולפ"ז לע"ד נראין הדברים ק"ו בהאי דאם לא באתי ובהאי דאם לא אעמוד מחולי זה אין לנו לומר שיתבטל הגט לגמרי כאילו בא ועמד אלא כדפרישית דכה"ג ספיקא מיהא הוי מעיקר הדין וכדמשמע נמי מההיא דפסקיה מברא וכמ"ש בפנים. ומעתה נראה לדון כן בין בגיטין בין בממון כן נ"ל. אמנם למעשה עדיין צ"ע:

בד"ה לפיכך חלה וכו' וקשה לר"י וכו' די"ל דארוסתו אגידא ביה טפי מיבמתו וכו' עכ"ל. וכתב המהרש"א דלשיטתם נמי ע"כ הוצרכו לזו הסברא דאל"כ מאי קמיבעיא ליה הכא בחלה תיפשוט מיבמה דבעינן דוקא עמד בדין וחלה הא לא עמד בדין לא וכו' ונדחק ליישב. ולענ"ד יש לתמוה טובא על דבריו דהכא נמי לא קא מיבעיא ליה בחלה אלא לאחר שהגיע זמן חיוב המזונות לאחר י"ב חודש. ואף שהתוספ' כתבו דאיירי בחלה קודם שהגיע הזמן מ"מ ע"כ לא קא מיבעיא ליה אלא לענין מזונות אחר שהגיע הזמן ממילא משא"כ לענין עמד בדין לא שייך כלל חיוב מזונות והעמדה בדין כיון שחלה. והגיע הזמן דהכא היינו כעמד בדין דהתם ביבמה דקודם שעמד בדין פשיטא דאין שום סברא כלל לחייבו במזונות דשמא יחלוץ לה ואפילו בעמד בדין כתב ר"י בעל התוס' שם דהיינו דוקא כשנתרצה לייבם ולא הוצרכו התוס' לומר דארוסה אגידא טפי מיבמתו אלא לענין יבם שעמד בדין וזה ברור וק"ל:

ברש"י בד"ה מת הוא דאינו גט וכו' דאי ס"ד חלה נמי אינו גט נתני חלה וכ"ש מת דאין אונס גדול מזה עכ"ל. עיין במהרש"א. ולענ"ד בחנם נדחק דלמאי דבעי למימר דבמת שייך נמי טעמא משום אונס הוי מצי לאוקמי כרבותינו דבסמוך דזמנו של שטר מוכיח ולא הוי גט לאחר מיתה ואפ"ה אינו גט משום אונס אלא דקשיא לן א"כ ליתני חלה וכ"ש מת דהוי אונס יותר כנ"ל לפי פי' רש"י ותוס' אלא שגם על דבריהם יש לי לדקדק למה הוצרכו לפרש כן דשפיר מצינן למימר דהא דדייק מת הוא דאינו גט הא חלה הרי זה גט היינו דממשנה יתירא דייק וסמיך אהא דמקשה בסמוך דפשיטא דמת אינו גט דמרישא שמעינן דאין גט לאחר מיתה אלא ע"כ דלא תנא מת אלא לדיוקא דחלה ה"ז גט ולכאורה שזה מוכרח דבלא"ה קשיא לי מאי מדייק הש"ס דאין אונס בגיטין מדקתני מת ולא קתני חלה דלכאורה אפילו אם יש אונס בגיטין לא שייך למיתני דחלה אינו גט כלל ומותרת להתייבם דמידי ספיקא מיהו לא נפקא דשמא אף אם לא אירע אונס נמי לא היה בדעתו לקיים התנאי ולבא תוך י"ב חודש כדמשמע לכאורה בסמוך בההיא דקאמר חזו דאתאי חזו דאתאי אבל למאי דפרישית א"ש דמדקתני משנה יתירא מת אינו גט ע"כ לדיוקא אצטריך דחלה הוי גט גמור דאל"כ מאי קמ"ל כנ"ל. ולפ"ז צריך לומר דהא דקאמר לעולם אימא לך חלה נמי אינו גט לאו דוקא אינו גט לגמרי אלא ספק גט ולישנא דמקשה נקט דומיא דלשון המשנה ועוד דשפיר משכחת לה נמי דאינו גט כלל כגון דאמר חזו דאתאי וכיוצא בזה ועדיין צ"ע מההיא דאכלו ארי שהביאו התוספת ומדקדוק לשון הרמב"ם ז"ל והש"ע משמע דאפילו באכלו ארי דהוי אונס דלא סליק אדעתא ולכ"ע יש אונס אפ"ה הוי ספק גט במעכשיו והיינו כדפרישית ועדיין צ"ע ודו"ק:

בד"ה דלמא לאפוקי מרבותינו וכו' דאי לא משוי גיטא עד י"ב חודש למה כתב יום וכו' לכתוב אם לא באתי ליום פלוני עכ"ל. כבר הארכתי בזה בתכלית האריכות בגיטין דף ע"ב ודף ע"ו ובכמה דרכים ע"ש. ואף שמל' רש"י כאן סותר לקצת דברי אפ"ה יש ליישב ואין להאריך כאן מיהו מה דמשמע כאן מל' רש"י ז"ל דאיירי שנכתב התנאי דאם לא באתי בגוף הגט התם לא משמע כן דבגמרא דף ע"ג בעי לדייק מדרבותינו דאפילו בתנאי בעל פה הלכה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח ע"ש ויש ליישב ואין להאריך:

בתוספת בד"ה מת הוא דאינו גט וכו' דהשתא אכתי לא אסיק אדעתי' עכ"ל. ויש לתמוה טובא דא"כ מאי דחי הש"ס דלמא לאפוקי מדרבותינו דאכתי מדרבותינו גופא שהתירוה לינשא מוכח טפי דאין אונס בגיטין דאי יש אונס בגיטין למה התירוה להנשא בלא חליצה נהי. דזמנו של שטר מוכיח אכתי לא הוי גט משום אונס כיון דלא סליק אדעתיה דמת שאני והנלע"ד דנהי דלעיל דדייק מת הוא דאינו גט לא אסיק אדעתיה האי סברא דמת שאני דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם היינו משום דלא פסקא ליה דמתני' דקתני מת אינו גט היינו דוקא בזקוקה ליבם כיון דסתמא קתני ואפילו באינה זקוקה ליבם נמי נפקא מיניה דמת אינו גט שמותרת לכהן וא"כ מדייק שפיר משא"כ בההיא דרבותינו התירוה להינשא דע"כ איירי בזקוקה ליבם שהתירוה לינשא לשוק א"כ ודאי מסיק אדעתיה דמת שאני דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם כנ"ל. אמנם למאי דפרישית בסמוך דממשנה יתירא דייק אתי שפיר טפי דאפי' אי סליק אדעתיה האי סברא אפ"ה מוכח שפיר ממשנה יתירא ודוק היטב:

בד"ה ודלמא לעולם אימ' לך וכו' ואתא לאשמעי' תרוייהו וכו' עכ"ל. ועם כל זה הסוגיא תמוה דכיון דמתרי טעמי לא הוי גט לא שמעינן חדא מינייהו ולמאי דפרישית לעיל בסמוך מסברא דנפשאי דמעיקרא לא דייק אלא ממשנה יתירא א"כ מקשה שפיר דלמא לאשמעינן היא גופא קמ"ל ולעולם דאסיק אדעתיה דמת שאני דלא ניחא לי' דתפול קמי יבם ובלא"ה נמי מצינן למימר כיון דלאו משנה יתירא היא מיתוקמא שפיר בענין דלא מבטל גיטא משום אונס כגון שהתנה שלא יועיל לו טענת אונס ובתר הכי מדייק מסיפא דמעכשיו והיינו נמי ממשנה יתירא דמרישא שמעינן דאפילו מעכשיו אם מתי הרי זה גט אע"כ לאשמעינן דלא מבטל גיטא משום אונס ודחי הש"ס דלמא מת שאני והיא גופא קמ"ל דמת לא הוי אונס אבל חלה הוי אונס כנ"ל ודו"ק היטב:

בד"ה דלמא לאפוקי מרבותינו אבל מההיא דרישא וכו' דאיכא לאוקמי בשאין כתוב בו זמן וכו' והא דאמרי' ג' גיטין וכו' עכ"ל. גם את זה לא ידעתי למה הוצרכו לכך דלפי סוגית הש"ס בגיטין דף ע"ב משמע להדיא דממתניתין דסיפא לא שמעינן דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח אלא כשהתנה בעל פה וא"כ למאי דמשמע להו דרישא איכא לאוקמי כשאין כתוב זמן בשטר בסיפא נמי איכא לאוקומי בכה"ג דמה שאמר אם לא באתי לזמן י"ב חודש נמי לא נזכר בשטר כ"א בעל פה. ומאי פסקא דסיפא איירי שכתב ביה זמן טפי מרישא. ואי ממשנה יתירה דייק א"כ בפשיטות מצינן למימר דקתני סיפא לאשמעינן ממשנה יתירה דאפי' התנה תנאי בגוף השטר אפ"ה לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח דאי מרישא הוי אמינא דבתנאי בע"פ איירי כדמפליג הש"ס להדיא בין תנאי בעל פה לתנאי בשטר וצ"ע. מיהו יש ליישב סברת התוספת דע"כ איירי סיפא שכתוב בו זמן מדקתני ורבותינו התירוה לינשא לכתחילה וגט שאין בו זמן פסול לכתחלה אלא שגם זה דוחק דאכתי סיפא דמתני' גופא לא שמעינן הא מילתא דהאי דרבותינו לא נזכר במשנה. מיהו בלא"ה כבר כתבתי בחדושי גיטין דמרישא דמתני' לא שמעינן דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח אלא אם הזכיר בפירוש אם מתי שנראין הדברים שמחמת מיתה מגרשה ואיכא למימר דטעי וסבר יש גט לאחר מיתה מש"ה איצטריך לאשמעינן דבשאר תנאים דאם לא באתי נמי לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח כן נ"ל ואין להאריך כאן יותר:

בא"ד והא דאמרינן ג' גיטין פסולין וחד מינייהו שאין בו זמן כתבו כן לשיטתם במס' גיטין ובפ' גט פשוט אבל לסברת הרשב"ם ז"ל בפ' ג"פ דף קע"ב משמע להדיא דמצינן גט שאין בו זמן דכשר לכתחילה והיינו היכא שאין עליו עידי חתימה כלל אלא עידי מסירה לבד אליבא דר"א דהלכתא כוותיה דע"מ כרתי ולפ"ז א"ש טפי וק"ל:

דף ג עמוד א

בתוספת בד"ה וסברה דאניס וכו' וא"ת מת בתוך י"ב חודש נמי יהא גט וכו' ומיעגנא ויתבא וכו' עכ"ל. פי' דמיעגנא משום זיקת יבם ואע"ג דהתם מבטל גיטא משום דאין גט לאחר מיתה אפ"ה הו"ל לתקן משום עגונא שיועיל הגט אף לאחר מיתה ומלבד שיש לתמוה בעיקר קושיית' מנ"ל להו להקשות ולדמות האי עגונא דקאמר הש"ס דלית לה תקנתא אם לא יבא הבעל ותתעגן לעולם. לעגונא דיבום דאית לה תקנתא בחליצה. אלא דקשיא לי יותר מאי איצטריכו התם לתקן משום עגונא דליהוי גיטא באם לא באתי דהא בלא"ה איכא תקנתא דהיתרא לכתוב מעכשיו אם לא באתי משא"כ הכא לענין אונס דאיכא כמה מיני אונסין דשכיחי ודלא שכיחי הוצרכו לתקן שפיר שכל המגרש על תנאי יגמור בלבו לגרש שלא יועיל שום אונס לבטל התנאי אם לא שיהיה אדעתא דרבנן וצ"ע:

בגמרא אפקעינהו רבנן לקדושין וכו' ושויוה לבעילתו בעילת זנות. כבר כתבתי בזה בגיטין דף ע"ג שכמו זר נחשב דלשויה רבנן בעילתו בעילת זנות כשאירעו אונס כיון דלא פשע מידי ועוד דזימנין דאתי לידי תקלה אם תקבל אחר כך קדושין מקרובי הבעל דכיון דאפקעינהו רבנן לקדושין תפסי בה קדושי אחיו וזה דברי תימא שלא נזכר בפוסקים. ולמאי דפרישית בסמוך א"ש דעיקר תקנת חכמים היה בכל מגרשי על תנאי שיגרש אדעתא דרבנן וזולתם לא יועיל לו טענת אונס ואדעתא דהכי מגרשי ובזה אין צורך לאפקועי קדושין אלא שאם יערער עדיין ויאמר שלא גירש אדעתא דרבנן אלא אדעתא דנפשיה וירצה לבטל הגט מחמת אונס בזה הפקיעו הקדושין ושווינהו בעילתו בעילת זנות כיון שעבר על תקנת חכמים ולא גירש על דעתם. ומאחר שתקנו כן מסתמא לא יערער עוד ויעשה בעילתו בעילת זנות כן נ"ל נכון וברור בעזה"י. ובזה יתישב יותר לתרץ קושית התוספות כדפרישית בסמוך ודו"ק:

(קונטרס אחרון): כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' ושוויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. עיין מה שכתבתי בפנים דלע"ד לא שייך לומר דאפקעינהו לקידושין ושוויוה בעילת זנות אלא היכא שעשה שלא כהוגן ואין לך אלא מה שאמרו חכמים בפירוש והיכא דאיתמר איתמר. ומצאתי לי עזר שכן כתב ג"כ הגאון מהרר"צ אשכנזי בתשובותיו סי' קכ"ד ע"ש אלא שכתב שם שכ"כ הרשב"א בתשובותיו אלף קס"ב ואלף קס"ו ואחר העיון שם לא מצאתי דבר דלא כתב הא דלא עשה שלא כהוגן אלא בהך דיתיב אכורסיה. אמנם בהא דאין לבדות מלבבינו הך מילתא דאפקעינהו לקדושין ודאי מבואר בלשון הרשב"א ז"ל. וכן במה שפירשתי בפנים בפירושא דשמעתין רמזו הרשב"א ז"ל קצת בדבריו אלא שאני הרחבתי בהם הביאור מילתא בטעמא בעזה"י. אלא דאכתי קשיא לי אסוגיא דהכא ואסוגיא דפרק השולח דמסיק הש"ס דטעמא משום דשוויוה לבעילתו בעילת זנות דא"כ ישתנה הדין במי שכנס את יבמתו וגירשה בענין זה דאם לא באתי ואירעו אונס או שביטל הגט שלא בפני השליח וא"כ הא לא שייכי הכא הני טעמי דשויוה לבעילתו בעילת זנות דסוף סוף ביאת זנות נמי קונה ביבמה ולא שייך כלל לומר אפקעינהו לקדושין והדרא קושיא לדוכתא מי איכא מידי דמדאוריי' לא הוי גיטא ושרינן אשת איש לעלמא. ודוחק לומר דאה"נ דבכונס יבמתו לא שייכי הני דיני דהכא ודפרק השולח ודפרק מי שאחזו ד' ע"ג. ולכאורה היה נראה דקושיא זו לא שייך אלא לפירושי דלא שייך לומר אפקעינהו לקידושין אלא במי שעשה שלא כהוגן אבל לולא פירושי היה באפשר לומר דבכונס יבמתו וגירשה כה"ג אפקעינהו רבנן נמי לקידושי קמאי של אחיו המת ושוויוה בעילת זנות וממילא נפקע זיקת היבם והוי בעילת היבם נמי בעילת זנות. משא"כ לדידי דלא שייך לומר דאפקעינהו לקידושי קמאי כיון שלא פשע כלום הדרא קושיא לדוכתא. אמנם לע"ד בלא"ה לכל הפירושים נראה דאין שום סברא לומר דאפקעינהו לקידושי קמא דהא נפיק מינה חורבא בדאיכא צרה וניסת לשוק ע"י יבום דהך וא"כ אי אפקעינהו להך קידושין של המת למפרע נמצא דהצרה זקוקה ליבם דלא מיפטרא ביבום דהך ולע"ד צע"ג ודו"ק:

(קונטרס אחרון): באותו ענין גופא דאפקעינהו לקידושין הקשיתי בפנים דא"כ לפ"ז תופסין לו קידושין באחותה ומצאתי בחידושי הרא"ה ז"ל בשמעתין דאה"נ דתופסין מדאורייתא ע"ש ויש לתמוה שלא נזכרו בפוסקים אמנם למאי דפרישית אתי שפיר דלעולם לא באנו למדה זו דכיון דשוויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות אם היה בדעתו לעבור על דברי חכמים ממילא דמסתמא לא יעשה בעילתו בעילת זנות ולא חיישינן להכי ואף אם ערער לא משגחינן ביה ואין ערעורו כלום כן נ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה איכא דאמרי וכו' פסק ר"ח כלישנא קמא וכו' וקשה לר"י דמסיק וכו' אלמא דיש אונס בגיטין עכ"ל. ואף שכבר כתבו התוס' בד"ה דלמא מת דוקא דאונס דלא שכיח שאני מ"מ מקשו הכא שפיר כיון דללישנא בתרא נמי מסקינן אונסא דשכיח שאני ובאונסא דלא שכיח הוא דקאמר יש אונס אלמא דללישנא קמא אפילו בלא שכיח נמי אין אונס ומש"ה הוצרכו לתרץ דשלשה מיני אונסין הם. ואכתי יש לדקדק מאי קשיא להו אלישנא קמא מההיא דאכלו ארי הא לישנא קמא לא קאמר דאין אונס אלא משום צנועות ופרוצות וכבר כתבו התוס' בד"ה וסברא דלענין מיתה לא חיישינן להכי דמיתה קלא אית ליה אלא דלא קשיא מידי דדוקא התם דלא מת אין לנו לחוש לסברא דמת דאי איתא דמת קלא אית ליה משא"כ הכא דבאמת מת אלא דהחששא דלא ידעה אי מת מחולי זה או מנשיכת נחש ואכלו ארי והא לית ליה קלא זהו מה שנראה מדברי תוספות אבל כבר כתבתי בחדושי גיטין שגם בזה אין קושייתם מוכרח' דכיון שהתנה בפירוש אם יעמוד מחולי זה לעולם א"א לה להינשא אם לא שתדע שנתקיים התנאי כמו שהתנה בפירוש משא"כ בההיא דאם לא באתי חיישינן שפיר שתנשא לאחר י"ב חודש ולא מסקא אדעתא דאניס כנ"ל לולי שהתוס' לא כתבו כן וצ"ע. מיהו יש לתמוה טובא מאי מקשה ר"י על ר"ח מהאי דאכלו ארי וכו' הרי כתב הרא"ש ז"ל בשם ר"ח גופא דמפרש הא דאכלו ארי אין לנו היינו דהרי זה גט כמו שהביא מהתוספתא ומהירושלמי ע"ש בלשון הרא"ש ז"ל וא"כ לק"מ. ואפשר דמשום דבלא"ה לא משמע לר"י פירוש ר"ח דהתם כדאיתא שם בתוספות פ' מי שאחזו ע"ש לכך הוכרח ר"י לחלק דג' מיני אונסין יש כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד אבל אונס דשכיח ולא שכיח כו' עכ"ל. פירוש כה"ג דמת או חלה דשמעתין דשכיח קצת וכל כיוצא בזה:

דף ג עמוד ב

בפרש"י ובשני לא יכנוס כו' ויהא טורח מיהת שני ימים בצרכי סעודה עכ"ל. מדנקיט רש"י ז"ל האי טעמא ושביק טעמא דטענת בתולין משמע דלענין איקרורי דעתא דטענת בתולין לא שייך לחלק בין שני לשלישי. וכן משמע לכאורה מדקדוק לשון הברייתא דקתני ובשני לא יכנוס ואם מפני האונס מותר. ואי משום רבותא דאיקרורי דעתא הו"ל למיתני דמפני האונס מותר לינשא אף ביום ה' אע"ג דאיכא למיחש לאיקרורי דעתא דזמן מרובה ד' ימים אע"כ דלענין איקרורי דעתא לא שייך לחלק ואע"ג דלקמן מסקינן דניסת בד' ונבעלת בד' ולא חיישינן לאיקרורי דעתא היינו דביומא לא חיישינן אבל לאחר יום א' תו לא מסתבר לחלק בין זמן מועט למרובה. זהו מה שנראה מכוונת רש"י ז"ל. אלא דבירושלמי מצאתי להדיא דבההיא דבשני לא יכנוס היינו משום דאין דומה איקרורי דעתא דשני ימים לשלשה ימים ע"ש. ולפ"ז צריך לומר דהא דלא נקיט ומפני האונס מותר אף בה' היינו משום דללישנא קמא דמפרשינן מפני האונס ששר הצבא בא לעיר לא שייך האי אונס בה' אלא בג' דכיון דשר צבא בא בד' אספרווא דידיה בג' אתי ובה' שאחר רביעי לא מצינן לאוקמי דהא אתא וקבע. וללישנא בתרא דמוקמינן מפני האונס לענין אבילות נמי לא מצי למיתני דמותר בה' דאם מת לו אביו של חתן בה' שלמו ימי אבלו ברביעי ישא ברביעי כדינו דמסתמא מעיקרא אדעתא דהכי טבח טבחו בחמישי שתנשא ברביעי בשבת הבא ואף לפמ"ש התוספות בסמוך בד"ה אבל איפכא דאסור לבעול עד לאחר שלשים מ"מ הא מסקו דבאין לו בנים מותר לאחר שבעה לשיטת רבינו תם. וא"כ לא פסיקא מילתא להתיר בחמישי דהכא בבחור איירי כמ"ש התוס' מדקאמר דליכא דטרח להו כן נ"ל ליישב שיטת הירושלמי. ורש"י ז"ל לא נחית להכי ומש"ה הוצרך לחלק בטעמא דצרכי סעודה דהיינו שקדו. ועוד יש לומר דלא משמע לרש"י לפרש משום טענת בתולין דא"כ מפני הסכנה דהיינו דאמרו בתולה הנישאת לרביעי תיבעל להגמון תחלה דתו ליכא טענת בתולין כלל. וא"כ למה העמידו דבריהם במקום סכנה לישא ברביעי כיון שנתבטל הטעם ולגמרי נעקריה ומש"ה הוצרך לפרש מטעמא דשקדו. מיהו השתא דאתינן להכא לא הוצרך רש"י ז"ל לפרש בד"ה מאי שקדו דלא שמיע ליה ההיא דשמואל דשפיר מצינן למימר דאע"ג דידע לשמואל מקשה מאי שקדו משום דקס"ד דמשום שקדו לא ראו חכמים לתקן יום קבוע אלא לאחר שתקנו יום קבוע משום טענת בתולין לא רצו לתקן שתנשא בא' בשבת וניחא להו לתקן ברביעי דאיכא תרתי והיינו דמתמה מאי שקדו דכיון שבתי דינין קבועין בכל יום הוי לן למימר דניסת בכל יום ולא יתקנו יום קבוע לשקדו לחוד וע"ז מייתי שפיר מברייתא דאע"ג דלא שייך טענת בתולין מהני טעמי דפרישית אפ"ה משום שקדו לחוד לא רצו להתיר שתנשא בכל יום כדאמרינן בשני לא יכנוס כן נ"ל נכון ודו"ק היטב:

בתוספות בד"ה ולדרוש להו דאונס שרי כו' ותירץ ר"ת דאין חייבין מיתה על ביאת עובד כוכבים כו' עכ"ל. לכאורה משמע דכיון דליכא חיוב מיתה תו לא אמרינן תיהרג ואל תעבור דמנערה המאורסה ילפינן והתם איכא חיוב מיתה אלא דא"א לומר כן דהא מסקינן התם בפ' בן סורר דעבודת כוכבים וכל אביזרייהו ואפילו באיסור לאו גרידא יהרג ואל יעבור כדמקשה הש"ס התם הני קוואקי ודימוניקי היכי יהבינן להו וכן בגילוי עריות כדאמרינן תמות ואל תספר עמו מאחורי הגדר וכ"כ הפוסקים להדיא בעבודת כוכבים וגילוי עריות אפי' באיסור לאו יהרג ואל יעבור. אלא דעיקר כוונת רבינו תם נראה דכיון שאין חייבין מיתה על ביאת עובד כוכבים ולא הוי בכלל מות יומת הנואף והנואפת א"כ לא הוי בכלל גילוי עריות וסמיך אהאי סברא דרחמנא אפקרא לזרעיה אלמא דכביאת בהמה חשיב וא"כ אינו בכלל גילוי עריות כדקיי"ל אין זנות לבהמה ונהי דאשה המביאה בהמה עליה חייבת מיתה היינו מגזירת הכתוב ולעולם שאין זה בכלל ג"ע. זהו מה שנראה לי בכוונת רבינו תם ז"ל. ומה שלא רצה רבינו תם לפרש בההיא דשמעתין דלדרוש דאונס שרי משום דקרקע עולם היא היינו משום דמשמע ליה דלא מהני טעמא דקרקע עולם אלא לענין פרהסיא משא"כ לענין ג"ע לא מהני קרקע עולם כדילפינן מנערה המאורסה דתיהרג ואל תעבור אבל ריב"ם בסמוך הוצרך להגיה הנוסחא וגריס בנערה המאורסה יהרג ואל יעבור ואבועל קאי כמ"ש התוס' בפ' בן סורר ע"ש. וכמו שכתבתי בכוונת רבינו תם כן מצאתי להדיא שבעל המאור בפ' בן סורר נמי קאי בהאי שיטה דרבינו תם וכן כתב הרמב"ן ז"ל שם בספר המלחמות. והבית יוסף בי"ד סי' קנ"ו כתב שמה שכתב הרמב"ן ז"ל דבת ישראל הנבעלת לעכו"ם לא הוי בכלל גילוי עריות לענין תיהרג ואל תעבור היינו דווקא בפנויה ולא באשת איש ומתוך כך הוצרך הבית יוסף לומר דהרמב"ן סובר דאסתר פנויה היתה ולית ליה הנך דרשות דפ"ק דמגילה. ונעלמו מהב"י דברי הרמב"ן בס' המלחמות דפ' בן סורר דשם מסיק להדיא דאפילו אשת איש דישראל לעובד כוכבים נמי לא הוי בכלל ג"ע ע"ש:

בא"ד ומתוך כך התיר ר"ת כו' ואין נראה לריב"ם כו' כדאמר הכא דאיכא פרוצות ובפ' האשה כו' עכ"ל. ולכאורה דמכל הקושיות שמקשה ריב"ם אין בזה סתירה לדברי ר"ת דודאי מודה ר"ת דאסורה לבעל מדרבנן כשזינתה ברצון עם עובד כוכבים דנהי דקרא דונטמאה לא קאי אעובד כוכבים ולא הוי נמי בכלל ג"ע אפ"ה אין לך עוברת על דת יהודית יותר מזו ואע"ג דהתם צריך התראה הכא גרע טפי דפריצות יתירא ודאי חייב לגרשה כדאי' שלהי גיטין וההיא דכאשר אבדתי היינו משום דמחמרת על עצמה היתה אפילו באיסורא דרבנן דאל"כ למה לא גירשה מרדכי דלא תעביד איסורא רבא. ואף שהתוס' כתבו שהיה מתיירא פן יתפרסם הדבר אפ"ה היה יכול לגרשה בכתב ידו בלא עדים אע"כ משום דפסול מדרבנן נמי שייך כאשר אבדתי אבדתי והיינו כדפרישית אלא דאכתי קשה לר"ת מההיא דתניא בסוטה מקנין ע"י עובד כוכבים ומדמקנין לה איתא בכלל ונטמאה ואסורה מדאורייתא ובפרק בן סורר מקשין התוס' בהדיא מההיא דסוטה אלא דלענ"ד מ"מ יש ליישב שיטת רבינו תם שמודה דאסורה לבעל מדאורייתא מדכתיב ושכב איש אותה ולא ממעטינן מאיש אלא בהמה כדאיתא בסוטה ע"ש. אפ"ה מותרת לבועל מהטעם שכתב הרא"ש ז"ל בשמעתין דכיון דבלא"ה אסירא ליה לא אמרינן כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. אלא מה שהוצרך ר"ת להאי טעמא דאין חייבין מיתה על ביאת עובד כוכבים היינו משום דאי הוי בכלל אשת איש א"כ הוי לן למיסרה אבועל מיהו מדרבנן. כדתנן הנטען על אשת איש אם כנס מוציא. ומש"ה כתב ר"ת דכיון דאין חייבין מיתה על ביאת עכו"ם דלא הוי בכלל אשת איש אלא ביאת איסור בעלמא. א"כ הו"ל כנטען על פנויה או על הכותית ונתגיירה שאם כנס אינו מוציא ומש"ה התירה ר"ת להמומר' שכבר כנסה מעיקרא כן נ"ל ליישב שיטת ר"ת ודו"ק:

(קונטרס אחרון): תוספות ולדרוש להו דאונס שרי כתבו בשם ר"ת ז"ל דביאת כותי לאו בכלל ג"ע הוא לענין לאסור לבועל וכתבתי בפנים שדעת המאור והרמב"ן נמי כשיטת ר"ת בהא דכותי שבא על הישראלית לאו בכלל ג"ע היא והקשיתי על לשון הב"י והש"ך דמשמע מדבריהם להיפך אמנם אחר העיון שנית בל' בעל המאור והרמב"ן ז"ל ראיתי דלא ברירא להו מילתא כ"כ לפסק הלכה אלא לשקלא וטריא בעלמא כתבו כן ע"ש ועדיין צ"ע:

בד"ה איספרווא וכו' אין לתמוה משום סעודה עקרו תקנתא דרבנן שלשה ימים וכו' עכ"ל. ולא הבנתי תמיהתם בזה דמטעם סכנה לעולם לא הוצרכו להקדים ב' ימים דהא מסיק הש"ס דמספיקא לא עקר נפשיה ואף אם נדחוק דאכתי קשיא להו אי איתרמי דמספיקא עקר נפשיה אמאי לא שרינן להקדים ב' ימים. דהיא גופא מנא להו דלמא אין הכי נמי דיוכלו לנהוג בכה"ג להקדים ב' ימים משא"כ באונס סעודה מותר לכתחילה. וליכא למימר דהא גופא קשיא להו אמאי התם נהגו הכא מותר לכתחילה. דא"כ בפשיטות ה"ל לדקדק דהש"ס לא משני מידי אקושיא דהתם נהגו הכא מותר ולמה נקטו עיקר קושייתם ביום אחד לשני ימים ודבריהם בזה צל"ע. וצ"ל קושייתם לפרש"י דלעיל דבשני לא יכנוס היינו אף בשעת הסכנה וכן מצאתי בחידושי מהר"ם שי"ף ובמהרש"א ז"ל אלא דגם זה לא יתכן דהא תירץ הריצב"א לעיל בד"ה ובשני בשיטת רש"י ז"ל דהמקשה דהכא הוי בעי למימר ואם מפני האונס היינו אי ידעינן דעקר מספיקא אבל לפי האמת דמסיק רבא דאם מפני האונס היינו שר צבא בא לעיר ולא איירי ברייתא כלל אי חזינן דאתא הגמון בשלישי א"כ שפיר י"ל דאי איתרמי הכא דעקר נפשיה אה"נ דדחינן שני ימים במכ"ש דסעודה והדרא קושיא לדוכתי'. מיהו בעיקר הקושיא דהתם נהגו הכא מותר איכא למימר דכיון דעיקר תקנת חכמים ששקדו משום טורח סעודה שייך שפיר לומר מותר דהא איכא שקדו טפי שאם ימתין יהא טורח בסעודה ומפסידה להאכילה לעובדי כוכבים וממילא נתיישב' ג"כ קושית התוס' ודו"ק:

בד"ה תקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן כי פריך לעיל ליעקרוה לא משני וכו' עכ"ל. ותמיה לי טובא דע"כ הא דמקשי לעיל לגמרי נעקריה היינו משום דמשמע ליה דלא חשיב בכה"ג כערקתא דמסאנא לענין יהרג ואל יעבור וא"כ דינו שיעבור ואל יהרג והיינו כמ"ש בהגהת אשר"י דמאחר שתקנו חכמים דלעקרי לא דמי לערקתא דמסאנא וכמו שאפרש. סוף סוף כיון דהמקשה פשיטא ליה שמצד הדין יעבור ואל יהרג א"כ האיך מצי לשנויי תקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן. וכי אין להם לחכמים לחוש לדמן של ישראל ולדרוש להם דאסור להם להרוג ולמסור עצמן למיתה כמבואר בפוסקים. משא"כ לענין סכנה דאמרי תיבעל א"ש כיון דמדינא שרי אלא שחששו חכמים לצנועות ופרוצות לא ניחא להו לעקור תקנת חכמים לגמרי מפני גזירה וצ"ע וגם על לשון הגה"ת אשר"י יש לי לדקדק דא"כ בכל ערקת' דמסאנא נמי יעשו חכמים תקנה לשנות הערקתא דמסאנא ולא יהיה העברת הדת בדבר אע"כ דאפ"ה מיחזי העברת הדת ובלא"ה א"ש ההיא דשמעתין דלא דמי כלל לערקתא דמסאנא שהרי כתבו הפוסקים דהא דאמרינן בערקת' דמסאנא וכיוצא בזה יהרג ואל יעבור היינו דוקא כשהגזירה שיעבור הישראל בקום עשה משא"כ כשגזרו לבטל מצות עשה יעבור ואל יהרג וכתבו הטעם דבלא"ה מסור ביד העכו"ם לבטל את ישראל ממצות עשה וא"כ ה"נ מה שגזרו שלא ינשאו בד' הו"ל ביטול קום עשה דיעבור ואל יהרג דבלאו הכי מסור בידם שלא יניחו לעשות הנשואין ואי משום דעשיית הנשואין בשלישי מיקרי עקירה בקום עשה הא ליתא שאין זה מגזירת העכו"ם וצ"ע:

(קונטרס אחרון): מי שמת לו אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר וחתן וכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש. ומשמע לכאורה מלשון התוספות בד"ה ובועל שהבעילה היא ביום וא"כ אין צורך להלין את המת אלא דהרא"ש ז"ל כתב בפרק אלו מגלחין בשם הרי"ף והר"י בעל תוספות ז"ל דבועל בלילה וא"כ צריך להלין המת ולפ"ז נראה דהתוספות נמי הכי ס"ל אלא דסברי דאבילות יום ראשון הוא מדרבנן היכא דלא נקבר ביום מיתה וכמ"ש בפנים:

דף ד עמוד א

(קונטרס אחרון): נוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ שבעת ימי אבילות. וכתב הרא"ש ז"ל דמכאן קשה לשיטת בעל הלכות גדולות שכתב דיום ראשון של אבילות דאורייתא. וא"כ אמאי לא נהוג הכא אבילות דיום ראשון דהא ז' ימי המשתה דרבנן נינהו וכתב בשם רמ"ה ז"ל דיום ראשון של שמחת חתן דאורייתא דכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו אלמא שיש לו שמחה מן התורה ולכאורה קשה הא משמע דכולהו ז' ימי המשתה דאורייתא דכתיב מלא שבוע זאת ודרשינן מיניה דאין מערבין שמחה בשמחה ודרשי' נמי בפ"ק דחגיגה ושמחת בחגיך ולא באשתך דאין מערבין שמחה בשמחה ומשמע דדרשה גמורה היא. אלא דאיכא למימר דודאי אורחא דמילתא לשמוח אבל חיובא ומצוה ליכא ואפ"ה שייך שפיר הך ילפותא דאין מערבין שמחה בשמחה משא"כ האי קרא דביום שמחת לבו אפשר דסבר הרמ"ה ז"ל דביום שמחת לבו מיותר לדרשה דמצוה איכא. וי"ל עוד בדרך אחר. מיהו אי קשיא לי הא ק"ל דבפ"ק דמ"ק דף ז' ע"ב מייתי הש"ס ברייתא וביום הראות בו כו' יש יום שאי אתה רואה בו מכאן אמרו חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה כו' וכן ברגל דברי ר' יהודה רבי אומר אינו צריך ה"ה אומר ופינו את הבית וכו' ומסיק שם רבא דבר רשות איכא בינייהו משמע להדיא דר' יהודא סובר דלדבר רשות אין ממתינין אלא לדבר מצוה וקחשיב חתן דנותנין לו ז' ימים לדחות את הנגע א"כ משמע להדיא דכל ז' ימי המשתה דאורייתא נינהו ומצוה נמי איכא ורבי לא פליג אדר' יהודא בהא. ועוד דאקדמיה לחתן מקמי רגל מילפותא דקרא דביום אלמא מיהת דשקולין נינהו חתן ורגל וכמ"ש התוס' בשמעתין ד"ה מסייע לר' יוחנן ע"ש. אלא דמלשון כל הפוסקים משמע דמדרבנן נינהו ותקשי להו הך דאין רואין נגע ולדעתי צ"ע ליישב ועיין עוד בסמוך:

(קונטרס אחרון): וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים וכו'. ובפסקי התוספות סי' ט' כתבו בזה"ל חתן שבעל אשתו ישינה עמו באבלו ע"כ ונדפס בצידו נ"ל טעות כו' דאדרבה מוכח מהתוס' בד"ה ובועל דבאבילות אסור אף כשבעל וכן איתא להדיא בגמרא ונדחק לפרש דאיירי באבילות דעלמא ואפ"ה מלשון התוספות לא מוכח מידי עכ"ל. ולמאי דפרישית בפנים אתי שפיר דדברי התוספות בד"ה ובועל היינו למאי דמפרשי הברייתא ע"כ כמשנה ראשונה דא"צ לפרוש משום דם בתולים ואם כן לדידן דקיי"ל כמשנה אחרונה ממילא שפיר כתבו פסקי התוספות דאפילו חתן שבעל אשתו ישינה עמו באבלו. דאע"ג דאבילות קילא ליה מ"מ בלא"ה אסור לבא עליה משום דם בתולים ונדה חמירא ליה ואע"ג שאין זה מבואר בלשון התוספות להדיא מ"מ לאחר העיון נ"ל דעיקר ראיית פסקי התוספות דלדידן דקיי"ל כמשנה האחרונה הו"ל כמו נדה גמורה דחמירא ליה לאפוקי מסברת הרי"ן מגא"ש ז"ל דנדה דמשנה האחרונה קילא ליה ואם כן ע"כ דתוספות לא ס"ל הכי מדכתבו דמבועל בעילת מצוה ופורש ליכא לאוכוחי דאיכא למימר כמשנה אחרונה א"כ השתא נמי מכל אותן הימים אכתי לא מוכח מידי דמשום אבילות הוא ודברים שבצינעא נוהג דילמא הכל משום איסור נדה דמשנה האחרונה והא דקתני כל אותן הימים דמשמע אפילו שבוע שניה היינו משום דאסורה לטבול בימי אבלה ואכתי בנדותה קאי ואפי' באבילות דידיה נמי משמע דאסורה לטבול ולרחוץ כדמשמע מלשון הרמב"ם ז"ל בטוי"ד סי' שע"ג ע"ש. ועוד דלשינויא קמא בגמרא מסקינן דהוא ישן בין האנשים היינו באבילות דידה לחוד וא"כ ודאי אסורה לטבול אע"כ דמשום איסורא דמשנה האחרונה מותר לישן עמה בלא שימור וחמירא ליה א"כ לדידן אפילו בימי אבלה מותר דהא קיי"ל כמשנה אחרונה וכדפרישית בסמוך:

(קונטרס אחרון): ודוקא אביו של חתן ואמה של כלה דליכא אינש דטרח להו אבל איפכא לא. וכתב הרא"ש ז"ל דבה"ג והר"י גיאות ז"ל כתבו דהא דאמרינן אבל איפכא לא היינו לענין שנוהג ז' ימי אבילות ואח"כ ז' ימי המשתה משא"כ לענין כניסה לחופה ולבעול בעילת מצוה אין לחלק בין שאר קרובים לאביו ולאמו דבכולהו מכניסין לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש וכתב עוד שכן משמע מלשון הרי"ף ז"ל אלא דהרא"ש ז"ל מסברא דנפשיה משיג עליהם וכתב דלא מסתבר כו' ע"ש וכ"כ הרמב"ן ז"ל דלא מיסתבר וכן פסק בש"ע דלא כבה"ג והר"י גיאות ז"ל. ולכאורה היה נראה לי דטעמייהו דבה"ג וסייעתו היינו מהא דאיתא בפ"ב דמ"ק שהביאו התוספות בשמעתין דמתה אשתו ואין לו בנים מותר לישא לאלתר משום פריה ורביה ומשמע להו דלאלתר היינו מיד ממש ולא לאחר שבעה והא דמשמע בברייתא דהכא דאף באביו ואמו לא התירו לו ביאה שניה משום פריה ורביה אפשר דלא חיישי לה כמ"ש בפנים. ועוד נ"ל דמגופא דברייתא מעיקרא דדינא משמע ליה הכי דלא שייך להתיר משום פסידא דליכא דטרח אלא עניני סעודה דשייך לז' ימי המשתה משא"כ לענין עיקר בעילת מצוה שהתירו לא מסתבר להו שיתירו משום פסידא דהא שפיר מצי למיעבד ז' ימי המשתה ולנהוג אבילות ולבעול אח"כ אע"כ דלענין עיקר כניסתו לחופה ולבעול בעילת מצוה לא הוצרכו לטעמא דפסידא אלא דבלא"ה מותר משום פריה ורביה כן נ"ל בכוונתם ובכל זה אין דעתי לסתור ח"ו הכרעת הרמב"ן והרא"ש ז"ל והב"י ורמ"א ז"ל אלא שמתוך כך היה נ"ל לקיים פסק בעל דרישה ופרישה שהביא הט"ז סי' שמ"ג שפסק דהיכא שכבר נכנסו לחופה ואירע אבילות לחתן או לכלה שנוהג ז' ימי המשתה תחלה והט"ז הקשה עליו כמה קושיות ופסק להיפוך ע"ש. אבל מה אעשה שאחר העיון ראיתי בס' נקודות הכסף בסי' הנ"ל שכתב בשם ר' ירוחם ז"ל דהרא"ש ז"ל פסק הלכה למעשה כדברי הט"ז דנוהג אבילות תחלה ובאמת שיש לדקדק הרבה בדבריו דמשמע דעיקר טעמא דהרא"ש ז"ל דלא חל עליו הרגל אלא לאחר ביאת מצוה ולכאורה יש לתמוה דהא יום החופה הוי מז' ימי המשתה ולשיטת הרמ"ה ז"ל הוא דאורייתא אע"ג דביאה לא הוי אלא בלילה כדאמרינן בגמרא אורחא דביאה בלילה וכן נראה מסתימת לשון כל הפוסקים שכתבו דמשנכנס לחופה הו"ל לגביה כרגל. ועוד דחופת נדה יוכיח דקיי"ל כשיטת רוב הפוסקים דהוי חופה גמורה ואטו מי נאמר דחופת נדה לא יעשה ז' ימי המשתה ולא הוי כרגל. ובלא"ה יש לי מקום עיון גדול על לשון ר' ירוחם שם נתיב כ"ב שכתב בשם הר"י גיאות בנכנס לחופה ואח"כ אירע לו אבילות דאביו ואמו דאע"ג דאינו בועל בעילת מצוה אפ"ה נוהג ז' ימי המשתה תחלה ושם קודם לזה כ' רבי' ירוחם בשם הר"י גיאות גופא דאף בשאר קרובים דאינו נוהג ז' ימי המשתה תחלה אפ"ה מותר לו לכנוס לחופה ולבעול בעילת מצוה וא"כ קשיא להר"י גיאות מדידיה אדידיה בדברים הפוכים ממש ויש ליישב בדוחק גדול ועדיין צ"ע:

(קונטרס אחרון): משמע מיהא מלשון הרא"ש ז"ל גופא שהביא רבינו ירוחם דדוקא בחתן שאירע לו אבל קודם שבעל פסק כן דעדיין לא הו"ל לגביה כרגל משא"כ כשאירע לו אבילות לאחר שבעל מודה שבין בשאר קרובים ובין באביו ואמו אינו נוהג אבילות אלא לאחר שעברו ז' ימי המשתה דהא ודאי הו"ל לגביה כרגל למאי דקי"ל דאף אבילות יום ראשון דרבנן ודין זה לא נזכר כלל בפוסקים ולע"ד נראה כדפרישית:

(קונטרס אחרון): בסוגיא דפ' אלו מגלחין דפליגי רב ושמואל למסקנת הש"ס דלמר אבילות חמיר מאנינות ולמר איפכא והו"ל כסברות הפוכות וכתבתי ליישב דלכ"ע אנינות דיום המיתה עצמה דיש לו עיקר מדאורייתא ודאי חמיר מאבילות אף דיום הראשון משא"כ אנינות לילה דלאחר יום המיתה ודאי קיל מאבילות דיום הראשון ולפ"ז לא פליגי רב ושמואל אלא באוקימתא דמתניתין דמר מוקי לה באנינות דיום המיתה ומר מוקי לה באנינות שלא ביום המיתה כמו שכתבתי בפנים בל' התוספות ד"ה אבל דברים שבצנעא ע"ש ותמצא נחת. גם כתבתי שם שיש לתמוה על לשון מהרש"א ז"ל שדבריו סותרין זה את זה בהאי ענינא גופא והנחתי בצ"ע:

בתוס' בד"ה ובועל בעילת מצוה ופורש קודם שיקבר המת וכו' וכתב המהרש"א ז"ל דהתוספות פשיטא להו הכי מדאמרינן לקמן בסוף הסוגיא התם משום דלא חל עליו אבילות. והא דפשיטא ליה להגמרא גופא היינו מדקתני כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים אלמא דכל שבעת הימים בכלל האיסור וע"כ דבעילת מצוה היינו קודם שנקבר. ולענ"ד אין דבריו ברורין בזה דסוף סוף אפילו אם בועל בעילת מצוה היינו קודם שנקבר. אפ"ה כל אותן הימים לא קאי אכל ז' ימי משתה דהא יום החופה מכלל ז' ימי המשתה הוא ובאותו יום בועל בעילת מצוה בציר ליה חדא יומא וכל אותן הימים אשארא קאי. ויש ליישב דבריו בדוחק. אמנם לענ"ד דברי התוספת פשוטין והמשך דבריהם הוא. דכל כמה דלא קים לן שפיר שנוהג איסור תשמיש בימי אבלו שבתוך ימי המשתה א"כ מצינן לפרש דבועל בעילת מצוה ופורש היינו לא שנא קודם קבורה ול"ש לאחר קבורה דבתרווייהו אין צריך לנהוג דברים שבצינעא דהא אנינות קיל טפי מאבילות כדמסקו והא דקתני ופורש ע"כ היינו מפרשים משום דם בתולים וכמשנה אחרונה. משא"כ לבתר דקים לן דדברים שבצינעא נוהג בימי המשתה לאחר שנקבר המת מדקתני כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים וע"כ הא דקתני ופורש היינו נמי משום אבילות ולא משום דם בתולים דלמשנה ראשונה איירי ולפ"ז ע"כ הא דקתני ובועל בעילת מצוה היינו קודם שנקבר משום דאנינות קיל טפי ולא הותר לו לבעול אפילו בעילת מצוה לאחר שנקבר משום דאבילות חמיר מאנינות והא דפשיטא להו דאבילות חמיר מאנינות היינו מדקתני מכניסין את המת לחדר ואת החתן וכלה לחופה ואי ס"ד דאנינות חמיר מאבילות או אפילו אי שקולים הן. למה הקילו להשהות ולבזות את המת יקברו המת ואח"כ יכנסו לחופה בימי אבלו. ועוד למה עקרו תקנתא דרבנן והתירו לישא מפני האונס אף בשני ימתינו עד יום ד' כדינו ואז יבעול בעילת מצוה. ואי משום שטבחו טבוח ויינו מזוג מה בכך שהרי אם לא אירעו האונס נמי היה צריך להמתין עד יום ד'. אע"כ דאנינות קיל טפי להא מלתא מאבילות ולא התירו לו החופה אלא קודם שיקבר א"כ כמו כן אין להתיר הבעילה אלא קודם הקבורה כנ"ל נכון ועיין בסמוך:

בא"ד והשתא מקילינן טפי באנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן מידי דהוי אנעילת סנדל עכ"ל ולכאורה אין הדמיון עולה יפה דנהי דנעילת הסנדל ואינך נהיגי באבל ואין נוהגין באונן שהרי כמה וכמה מצות ודינין מצינו שיש בזה מה שאין בזה ויש בזה מה שאין בזה משא"כ איסור תשמיש דודאי נוהג באונן כמו באבל כדאיתא פ' אלו מגלחין דפליגי רשב"ג ורבנן בתשמיש המטה בשבת לאונן שמתו מוטל לפניו מוכח להדיא דבחול לכ"ע אסור א"כ מאי סברא יש להתיר בעילת מצוה באנינות דאורייתא טפי מבאבילות דרבנן ולמאי דפרישית בסמוך היה אפשר ליישב דכניסה לחופה דאסור משום שמחה אפשר דאינו נוהג באונן אלא בימי אבלו לחוד ומש"ה התירו בעילת מצוה קודם קבורה שיהא החופה והסעודה סמוך ממש לבעילת מצוה אלא שגם זה נ"ל דוחק לומר שהאונן מותר בשמחת חופה דהא כתיב ואחריתה כיום מר משמע שאסור בשמחה ומה"ט אסור באכילת קדשים אע"ג שהאבל מותר בו אלמא דמה שהוא משום שמחה אסור באונן טפי מבאבל והנלע"ד בזה שהתירו בעילת מצוה טפי קודם שנקבר ולא לאחר שנקבר שאם נתיר לו בעילת מצוה בימי אבלו לאחר שנקבר אתי לזלזולי באיסור תשמיש בשאר ימי אבילות ואע"ג דישן בין האנשים אפ"ה חיישינן שיבעול ביום דאטו בכיפי תלי ליה והכי משמע לקמן דקאמר בגמרא אי משום דקתני ובועל בעילת מצוה ופורש התם משום דלא חל עליו אבילות וליכא קולא משמע שאם נתיר בעילת מצוה לאחר שחל האבילות איכא קולא ואתי לזלזולי ועוד דאיכא למיחש שיבעול וישנה משא"כ בשעת אנינות לא שייך למיגזר הכי כיון דבשעת אנינות תביר ליה יצרא כדאיתא שילהי קדושין וכ"ש דלא שייך למגזר דאתי למבעל בימי אבלו דאבילות באנינו' לא מיחלף כדמסיק בגמרא שאני התם דלא חל עליו אבילות כן נ"ל. מיהו בעיקר דבריהם שכתבו שהקילו טפי באנינות דאורייתא משמע לכאורה דפשיטא להו שבועל ביום המיתה דאי בלילה שלאחריו לא הוי אנינות דאורייתא דהא קי"ל יום מיתה לא תפיס לילו מדאורייתא אלא מדרבנן וזה דלא כשיטת הרא"ש ז"ל שכתב בריש אלו מגלחין דהא דקתני מכניסין את המת לחדר היינו שאין קוברין את המת אלא ביום המחרת ובועל בעילת מצוה היינו בלילה דתו לא הוי אנינות דאורייתא ע"ש שכ"כ בשם הרי"ף ז"ל ונראה שהתוספת הכא לא משמע להו לפרש כן לזלזל בקבורת המת כל כך ולהלין את מתו משום בעילת מצוה ובאמת צריך לי עיון שיטת הרי"ף והרא"ש בזה. אמנם חזיתי שאח"ז כתב עוד הרא"ש ז"ל שגם ר"י בעל תוס' פי' כן ולפ"ז צ"ל שמ"ש התוספות כאן שהקילו באנינות דאורייתא היינו דאנינות אית לה מיהא עיקר מדאורייתא ביום המיתה עצמו משא"כ באבילות משמע להו דאפילו יום ראשון אין לו עיקר מן התורה כלל ובאמת שיטת רוב הגאונים כן דאפילו יום ראשון דאבילות כשאינו ביום המיתה עצמו לא הוי אלא מדרבנן כדאיתא בי"ד סי' שצ"ח כנ"ל ודו"ק ועיין מה שאפרש עוד בזה בסמוך:

בד"ה אבל איפכא לא וכו' ותימא דאמר בפ"ב דמ"ק כו' ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום פריה ורביה וכו' והכא בבחור איירי עכ"ל. קושייתם בזה לפי שיטתם דמשמע להו דהא דקאמר אבל איפכא לא היינו דלא שרינן ליה כלל לכנוס ולבעול משא"כ לשיטת הרי"ף ובעל הלכות והר"י גיאות שהביא הרא"ש בשמעתין דהא דקאמר אבל איפכא לא היינו שנוהג שבעת ימי אבילות ואח"כ ז' ימי המשתה אבל לעולם מותר לכונסה ולבעול בעילת מצוה א"כ אין מקום לקושיית התוס' מיהו בלא"ה תירוץ התוספות מוכרח כמו שהוכיחו מההיא דשמחות ועוד דמברייתא דשמעתין נמי מוכח דאפילו באביו של חתן ואמה של כלה לא התירו אלא בעילת מצוה ודוקא קודם שנקבר כמ"ש התוספ' לעיל ולא חיישינן לפריה ורביה אע"ג דבבחור איירי והא דלא מקשו התוס' אגופא דברייתא היינו משום דאיכא למידחי דהא דלא שרינן אפילו בעילת מצוה לאחר שנקבר היינו משום דאפשר לבעול קודם שנקבר והא דלא שרינן ליה בעילה שניה אף לאחר שנקבר משום פריה ורביה אע"ג דאין אשת מתעברת מביאה הראשונה איכא למידחי נמי דלמשנה אחרונה איירי דאסור משום דם בתולים וא"כ תו לא מצי למידק אלא מדקתני כל אותן הימים וכדיוקא דש"ס ומש"ה ניחא להו להקשות מיד בהא דאמרינן אבל איפכא לא כנ"ל ודו"ק:

בפרש"י בין כך ובין כך בין יש אונס ובין אין אונס לא יבעול כו' בערב שבת מפני שעושה חבורה עכ"ל. ואיכא למידק מאי רבותא איכא ביש אונס לענין ערב שבת דאי כשיטת התוס' שכתבתי לעיל דבועל בעילת מצוה ופורש דקתני היינו ביום א"כ ה"נ יבעול בע"ש ביום דלא שייך האי טעמא דחבורה ואי לא משמע ליה דבועל בעילת מצוה אף קודם שנקבר אלא בלילה וכדפרישית בשיטת הרי"ף והרא"ש פ' אלו מגלחין א"כ ה"נ מהיכי תיתי נתיר לו בליל שבת מפני האונס ולא ניחוש לטעמא דחבורה הא אפשר להמתין עד למחר במ"ש דבלא"ה לא יקברו המת בשבת. ובלא"ה צ"ע למה כתב רש"י טעמא דחבורה דהא למסקנא טעמא דע"ש נמי משום שמא ישחוט בן עוף מיתוקמא וצ"ע:

בתוספות בד"ה אבל דברים של צינעא וכו' וא"ת רב ושמואל דאמרי בפ"ב דמ"ק וכו' תיקשי להו ברייתא דהכא וכו' עד סוף הדיבור. והקשה מהרש"א ז"ל מאי קושיא לרב ושמואל דלמא לית להו דרב יוסף וא"כ הא דפורש וישן בין האנשים בז' ימים ראשונים היינו משום דם בתולים וכמשנה אחרונה וכיוצא בזה הקשה מהרש"א על שיטת הרמ"ה שהביא הרא"ש ז"ל בשמעתין ולא ידענא מאי קשיא ליה למהרש"א ז"ל דלמא דברי התוספת כאן ודברי הרמ"ה היינו כתירוץ השני שכתבו התוספת בד"ה ובועל דמדקתני כל אותן הימים משמע דכולהו הוי חד טעמא משום אבילות ובר מן דין קשיא לי על דברי מהרש"א שסותר דברי עצמו שהרי כתב הוא ז"ל לעיל בל' התוס' דהא דפשיטא להו דבועל בעילת מצוה היינו דוקא קודם שנקבר מוכח להו מברייתא דהכא דקתני כל אותן הימים משמע שכל הימים בכלל האיסור ולא הותר לו אפילו בעילת מצוה וא"כ אכתי קשיא מברייתא דהכא לרב ושמואל דלקושטא דמלתא לא מצינן לפרש דפורש משום דם בתולים דא"כ אמאי קתני כל אותן הימים הרי הותר לו בעילת מצוה אף לאחר שנקבר לדידהו דאין דברים שבצינעא נוהג ולפ"ז מקשו התוס' שפיר אמנם לדידי קשיא להיפך דהתוספת לא משני מידי דנהי דרב ושמואל מפלגו בין חתן למועד ושבת אכתי קשיא להו ברייתא דהכא דהא התם במ"ק מקשינן אפלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן לימא כתנאי דפליגי רשב"ג ורבנן במי שמתו מוטל לפניו בשבת אי שרי בתשמיש אי לא ומשנינן התם אמר לך רב ושמואל ע"כ לא קאמרי רבנן דאסור אלא במי שמתו מוטל לפניו דחמיר אבל באבילות שרי ולר"י איפכא דע"כ לא שרי רשב"ג אלא באנינות דקיל אבל באבילות לא ולפ"ז עיקר פלוגתא דרב ושמואל ורבי יוחנן אי אבילות חמיר מאנינות או קיל מאנינות וא"כ ודאי קשיא ברייתא דהכא לרב ושמואל דהא מוכח מיהא מברייתא דהכא דאבילות חמיר מאנינות לענין תשמיש. מיהו למאי דפרישית לעיל יש ליישב משום דבלא"ה סוגיא דמ"ק נראה תמוה דליפלגו רב ושמואל ור"י בסברות הפוכות דלמר אבילות חמיר מאנינות ולמר איפכא לכך נלע"ד דלכ"ע אנינות גמור ביום המיתה עצמו שהוא מדאורייתא ודאי חמיר מאבילות לענין דברים שבצינעא ואנינות שהוא מדרבנן ודאי קיל טפי מאבילות יום ראשון אלא דעיקר פלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן באוקימתא דמתניתין דמי שמתו מוטל לפניו בשבת דרב ושמואל מוקי לה שמת בשבת עצמו דהו"ל יום המיתה ומש"ה מחמירי חכמים לענין תשמיש טפי מאבילות ור' יוחנן מוקי לה להאי מתניתין שמת סמוך לשבת ולא בשבת עצמו דלא הוי יום מיתה וליכא אלא אנינות דרבנן ומש"ה מיקל רשב"ג לענין דברים שבצינעא טפי מבאבילות והשתא א"ש דלא קשיא ברייתא דהכא לרב ושמואל דמה שהקילו הכא באנינות טפי מבאבילות היינו משום דהכא בועל בלילה דלא הוי אלא אנינות דרבנן וכדפרישית לעיל בשיטת הרי"ף והרא"ש ור"י בעל התוס' וכתבתי דאף שכתבו התוס' ל' באנינות דאורייתא אפ"ה קאי בהאי שיטה אלא דאפ"ה כתבו התוס' שפיר דקשיא ברייתא דהכא לרב ושמואל מדקתני כל אותן הימים וכדפרישית ועל זה הוי משני שפיר דרב ושמואל מפלגו בין חתן למועד ושבת. ומכ"ש דאתי שפיר טפי לפמ"ש דאם נפרש לשון התוספת לעיל כפשטיה דאנינות דהכא היינו מדאורייתא ואפ"ה הקילו בו טפי מבאבילות היינו משום דבאבילות חיישינן אם נתיר לו בעילת מצוה אתי לזלזולי בשאר בעילות משא"כ באנינות ולפ"ז ע"כ לא מצינן לאוקמי כמשנה אחרונה ומשום דם בתולים דא"כ הדרא קושיא זו לדוכתא למה הקילו בבעילת מצוה באנינות דאורייתא טפי מבאבילות דרבנן דהא באבילות נמי לא אתי לזלזולי דבלא"ה פורש משום דם בתולים אע"כ דלמשנה ראשונה איירי וא"כ מקשו התוספת שפיר דממ"נ קשה לרב ושמואל מברייתא דהכא דאי איירי ברייתא למשנה ראשונה קשיא להו אמאי ישן בין האנשים ואי מוקי לברייתא כמשנה אחרונה תקשי להו ואמאי הקילו באנינות טפי מבאבילות הא לא שייך טעמא דאתי לזלזולי אע"כ דלקושטא דמילתא אבילות חמיר אפילו מאנינות דאורייתא לענין תשמיש וא"כ תקשי להו מההיא דמ"ק דחכמים אסרו אפילו באנינות וע"כ לא פליג רשב"ג אלא באנינות אבל באבילות מודה וע"ז מתרצין התוס' שפיר לעולם כמשנה ראשונה והא דישן בין האנשים משום דשני להו בין חתן למועד כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

בא"ד אבל קשה דכל אותן הימים משמע אפילו בשבת עכ"ל. עיין מ"ש מורי זקני מזה בספר מגיני שלמה וכבר היה מקום אתי ליישב קושיית התוספת לפי שיטת הרמ"ה והר"י מיגאש ז"ל שהביא הרא"ש בשמעתין דלשיטתן מצינן למימר דרב מוקי לברייתא כמשנה אחרונה וכל אותן הימים היינו משום דם בתולים ואתי שפיר דישן בין האנשים אפילו בשבת ואי תקשי משבת שניה שנוהג ז' ימי אבילות איכא למימר דהתם נמי משום דם בתולים משום דסתמא איירי ברייתא בבתולה שניסת בד' ונבעלת בה' כדינה כדקתני הרי שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג ומסתמא היינו בד' ואם כן כיון דקי"ל דפולטת שכבת זרע סותרת אם כן לא תוכל למנות ז' נקיים אלא מיום א' נמצא דשבת שניה נמי עדיין לא טבלה לנדתה ועוד נראה דבלא"ה אסורה לטבול בימי אבלה אפילו היכא דלא שייך איסור תשמיש כיון דקיי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה וכן מוכח מל' הפוסקים ואין להאריך כאן אלא שזה סותר לפמ"ש בסמוך דרב ושמואל לא מצו לאוקמי ברייתא כמשנה אחרונה דא"כ אמאי הקילו בבעילת מצוה טפי באנינות מבאבילות אע"כ דאנינות קיל טפי מבאבילות ותקשי להו ההיא דמ"ק וכדפרישית ויש ליישב ואין להאריך:

דף ד עמוד ב

בגמרא למימרא דאבילות קילא ליה מנדה והאמר ר' יצחק בר"ח וכו' ויש להקשות דלמא לעולם אבילות קילא ליה מנדה והא דמוזגת לו הכוס באבילות היינו משום הא גופא כיון שהחמירו עליו דהוא ישן בין האנשים תו ליכא למיחש להרגל דבר בין לשיטת הרא"ש וסייעתו דביום נמי אינו רשאי להתייחד עמה בלי שמירה ובין לשיטת הראב"ד שהתיר להתייחד ביום והיינו ע"כ משום דלא חיישינן שיבעול ביום ומש"ה מוזגת לו הכוס מה שאין כן בנדה שמותר להתייחד אסורה למזוג הכוס דחיישינן להרגל דבר ואחר שדקדקתי כן מצאתי קושיא זו בספר מעשה חייא והניחו בצריך עיון ולכאורה היה נראה לי דהמקשה דהכא לא סליק אדעתיה כלל שיחמירו חכמים באבילות באשתו גמורה שיהא ישן בין האנשים לא מיבעיא באבילות דידה דפשיטא ליה טובא אלא אפילו באבילות דידיה כיון דלא סליק אדעתיה למיפלג בהו אלא הא דקתני ישן בין האנשים היינו דוקא בחתן שיצרו תוקפו ואפ"ה מקשי שפיר כיון דלרב יוסף בנדה מותר להתייחד אפילו בחתן כיון שכבר בעל פעם אחת ואפ"ה אסור באבל חתן אף לאחר שבעל אלמא דאבילות קילא ליה מנדה והתם שמעינן איפכא דבאשתו גמורה מותר אף במזיגת הכוס אע"ג דבנדה אסור אפילו באשתו גמורה אלמא דאבילות חמור ליה מנדה והא דמקשינן נמי בסמוך מכופה מטתו ונוהג אבילות לאו מהוא ישן בין האנשים פריך אלא דמשמע ליה למקשה דעמה היינו במטה ושרינן ליה לישן עמה במטה הוא בבגדו והיא בבגדה אף על גב דבנדה אסור כה"ג כדאיתא בפ"ק דשבת אלמא דאבילות חמירא ליה מנדה וקשיא אדרב יוסף. אלא דרש"י ותוספות לא פירשו כן והיינו משום דלפ"ז לא היה צריך לתרץ לקמן תני הוא ישן בין האנשים ואמאי הדר בזה מסברתו הראשונה דבאבילות דעלמא מותר להתייחד ולא הוי צריך לתרץ אלא דבאבילות דידיה נמי אין ישינה עמו במטה א' אלא עמה בבית ומש"ה הוצרכו לפרש דכל השקלא וטריא דמעיקרא הוי ס"ד דבאשתו גמורה נמי קאמר רב יוסף דהוא ישן בין האנשים ואפ"ה קשיא ליה ממזיגת הכוס ולא משמע ליה להקל במזיגת הכוס משום דאיכא שמירה ביום משום דאטו בכיפי תלי ליה כדפרישית לעיל וכיון דבמזיגת הכוס איכא חיבה יתירה איכא למיחש טפי וכ"ש להראב"ד דלא מצריך שמירה ביום מיהו כיון שהראב"ד ז"ל כתב בהדיא דאפילו למסקנא דאבילות דהכא קילא ליה אפ"ה מותר במזיגת הכוס והקשה מהרש"א ז"ל והפוסקים האחרונים דלא משמע הכי מסוגיא דשמעתין ולמאי דפרישית א"ש דסברת הראב"ד ודאי כיון דהוא ישן בין האנשים תו ליכא למיחש להרגל דבר ומש"ה מותר במזיגת הכוס ואפ"ה א"ש כל השקלא וטריא דשמעתין כדפרישית ומה שהוצרך לתרץ לקמן תני הוא ישן בין האנשים יתיישב לשיטת הראב"ד ז"ל עפ"י הסוגי' שאפרש בסמוך כנ"ל ודו"ק:

(קונטרס אחרון): גמרא למימרא דאבילות קילא ליה מנדה והאמר ר' יצחק כל מלאכות כו' חוץ ממזיגת הכוס. כתבתי ליישב שיטת הראב"ד ז"ל שכתב שאף להמסקנא דאבילות דהכא קילא ליה מנדה אפ"ה מותר מזיגת הכוס והיינו דכיון דהוא ישן בין האנשים תו ליכא למיחש להרגל דבר ע"ש:

שם והא אביו של חתן או אמה של כלה קתני כי קתני אשארא. וקשיא לי לפי מ"ש לעיל דמה שהחמירו אפילו בבעילת מצוה בימי האבלות והקילו באנינות אע"ג דאנינות דאורייתא היינו ע"כ משום דבאבילות איכא למיחש דאתי לזלזולי בשאר יומי או שיבעול וישנה משא"כ באנינות ולפ"ז השתא דאתי' להכי דבאבילות דידה לא חיישינן כלל להרגל דבר לפי שאינה נשמעת לו א"כ מאי משני כי קתני אשארא הא לענין בועל בעילת מצוה נמי לא שוו אהדדי דבאבילות דידיה בועל דוקא קודם שנקבר ולא לאחר שנקבר דחיישינן דאתו לזלזולי או שיבעול וישנה ובאבילות דידה אדרבא יש להחמיר טפי שלא יבעול קודם שיקבר דאנינות דאורייתא כיון דאפשר לבעול לאחר שנקבר באבילות דרבנן כיון דליכא למיחש למידי. ויש ליישב דלפי סברתינו עכשיו נאמר דבאבילות דידיה נמי הא דקתני בועל בעילת מצוה היינו לאחר שנקבר דליכא למיחש דאתי לזלזולי בשאר יומי או שיבעול וישנה משום דלמשנה אחרונה איירי דבלא"ה אסורה לו משום דם בתולים ונדה חמירא ליה והא דקתני הוא ישן בין האנשים אע"ג דאסורה לו משום נדה יהיה מההכרח לומר דכל אבל אפי' באשתו גמורה ישן בין האנשים באבילות דידיה וכי היכי דלא מפלגינן באבילות דעלמא בין אם אשתו נדה או לאו דלא פלוג רבנן ממילא דבחתן נמי לא מפלגינן והשתא א"ש דהשתא דמשני כי קתני אשארא ע"כ מוכרח לומר דבאשתו גמורה נמי הוא ישן בין האנשים דליכא למימר דדוקא בחתן איירי דהא אדרבא בחתן ליכא למיחש כיון דלמשנה אחרונה איירי והיינו נמי דמשנינן בסמוך תני באבילות דידיה הוא ישן בין האנשים ואפ"ה לא הדר ביה ממאי דמפליג בין אבילות דידיה לאבילות דידה משום דבאבילות דידה פשיטא ליה טובא שאין להחמיר באשתו גמורה לאסור להתייחד כיון שהסברא פשוטה דאין נשמעת לו ואדרבה מעיקרא הוי סבר דאפי' באבילות דידיה מותר להתייחד באשתו גמורה אלא דמכח השקלא וטריא דמוזגת ע"כ הדר ביה מהאי סברא וקאמר דבאבילות דידיה אסור להתייחד אפילו באשתו גמורה וכדפרישית. ואף שהתוספת לא פירשו כן וכן משמע מל' רש"י אע"פ כן לא נמנעתי לפרש כן כדי ליישב שיטת הראב"ד ממה שהקשו עליו האחרונים ודוק היטב:

בתוספות בד"ה ומי שאני וכו' אבל לרב יוסף וכו' דהא בבעל חשיב לה כאשתו ישנה עכ"ל. אע"ג דעכשיו נמי מצינו למימר דר"י לא חשיב לה כאשתו ישנה אלא באשתו ישנה שרי באבילות דידיה כמו בנדה ודוקא בחתן בימי חופתו שלא בעל אלא פעם א' הוא דמפליג רב יוסף בין אבילות דידיה לנדה אלא דנראה דפשיטא ליה להמקשה דאי לאו דסובר רב יוסף דבאשתו גמורה נמי באבילות דידיה הוא ישן בין האנשים לא הוי דחיק רב יוסף מסברא דנפשיה לחלק בחתן בין אבילות דידיה לנדה כיון דברייתא קתני בהדיא וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא הוי דחיק נמי לחלק בחתן בין אבילות דידיה לדידה לענין ישן בין האנשים כיון דקתני בהדיא מי שמת אביו של חתן או אמה של כלה אע"כ דקים ליה לר"י דבאבילות דעלמא נמי מפלגינן בינייהו כנ"ל וק"ל:

דף ה עמוד א

בגמרא א"ל אביי אלא מעתה יה"כ שחל להיות בשני בשבת ידחה גזירה שמא ישחוט בן עוף וכו'. ופרש"י ידחה לשלישי בשבת ואע"ג דאם ידחה יוה"כ לשלישי בשבת ע"כ יוקבע ר"ה בא' בשבת וקי"ל לא אד"ו רא"ש אפ"ה פריך שפיר דהא דלא קבעינן ר"ה ביום א' היינו דלא ליקלע ערבה בשבת והיינו נמי משום גזירה ולא אלים הך גזירה מגזירה דשמא ישחוט בן עוף ואדרבא התם איכא תקנתא שיתקנו שלא ליטול ערבה כל עיקר בשבת כדתקנו לענין שופר ולולב משא"כ בהך גזירה דשמא ישחוט ליכא תקנתא אחריתי וק"ל ועיין בסמוך. והשתא נמי א"ש הא דמקשה הש"ס דלידחו יוה"כ מדמדחינן ביאת מצוה דאנן חזינן דזימנין כי מיקלע יוה"כ בחד בשבת דמשום גזירת ירקא ומתיא דחינן ליה לשני בשבת ומאי אולמא האי גזירה וכו' אע"כ דלא חיישינן כלל לשמא ישחוט בן עוף וכ"ש למאי דפרישית לעיל דהא דקתני בין כך ובין כך לא יבעול במוצאי שבת ע"כ קאי נמי אאונס שמת לו מת ומשהינן למת עד למחר אלמא דגזירת שמא ישחוט דוחה להשהות המת וביה"כ איפכא:

בגמרא השתא דאתית להכי ערב שבת נמי גזירה שמא ישחוט בן עוף. ויש לדקדק מאי איצטריך להאי טעמא כיון דבאידך ברייתא נקט בהדיא מפני שהוא עושה חבורה ואי משום דהאי טעמא לא סליק אליבא דהלכתא דמסקינן לקמן מותר לבעול בתחלה בשבת א"כ האי טעמא דשמא ישחוט בן עוף נמי אידחי מהלכתא מהך גופא דמותר לבעול כמ"ש התוספת שם להדיא ויש ליישב דאכתי לא ניחא לתלמודא לאוקמי הך ברייתא דלא כהלכתא בתרי טעמא לענין ערב שבת בטעמא דחבורה ולענין מוצאי שבת בטעמא דבן עוף מש"ה מוקי לה בחדא טעמא ועוד י"ל דנפקא מינה בטעמא דבן עוף בע"ש לבחור שנשא אלמנה דמשום חבורה ליכא ואע"ג דקיי"ל הנך דכנסין ארמלתא בערב שבת צריך לכנוס ולבעול ביום אפ"ה עיקר סעודה בלילה הוא כנ"ל וק"ל:

(קונטרס אחרון): גמרא השתא דאתית להכי ע"ש נמי גזרה שמא ישחוט בן עוף. לפי פשט ההלכה משמע דהא דמוקי לה בהאי טעמא ולא מוקי לטעמא דע"ש משום חבורה כדאיתא בברייתא דלעיל להדיא ע"כ היינו משום דניחא ליה לאוקמי הך ברייתא אליבא דהלכתא דלא חיישינן לטעמא דחבורה דאיפסק הלכתא לקמן מותר לבעול בתחלה בשבת. ולפ"ז משמע דלמאי דמוקי לטעמא דע"ש משום שמא ישחוט בן עוף הוי שפיר אליבא דהלכתא. והיינו כמו שפסקו הרמב"ם ז"ל וסייעתו דהא דאמרינן לקמן מותר לבעול בתחלה בשבת היינו היכא דלא שייך טעמא דשמא ישחוט כגון שכבר כנסה קודם לכן כסתם בתולה דניסת ברביעי. ואע"ג דברייתא דהכא נמי קתני לשון לא יבעול מ"מ נ"ל דע"כ איירי שלא כנסה עד ע"ש דהא הך ברייתא איירי היכא שאירע אונס שמת אביו של חתן או אמה של כלה ועלה קתני דאע"ג שהתירו לו לכנוס בשאר ימים אפילו הכי לא הותר לו לכנוס לא בערב שבת ולא במוצאי שבת משום טעמא דסעודה דשמא ישחוט כן נ"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו. מיהו התוספות והרא"ש וסייעתם שכתבו לקמן דמהא דפסקינן הלכתא דמותר לבעול בתחלה בשבת לא חיישינן נמי לטעמא דשמא ישחוט משום דפשיטא להו שאי אפשר לבעול בעילת מצוה בלא סעודה. ונראה שיצא להם כן מדמסקינן הכא דטעמא דהך ברייתא דערב שבת נמי משום שמא ישחוט ואפ"ה קתני לשון לא יבעול ולא קתני לא יכנוס ש"מ דעיקר סעודה בליל בעילת מצוה דוקא ואפ"ה שרי דלא חיישינן לשמא ישחוט דקי"ל כרבנן דברייתא דמתירין לבעול בתחלה בשבת. ולולי דברי רש"י ותוספת היה נ"ל לקיים וליישב המנהג דנוהגין לכנוס בערב שבת ובמוצאי שבת ולא חיישינן לשמא ישחוט היינו משום דקיי"ל כהך שינוייא דלא חיישינן לשמא ישחוט בן עוף אלא היכא דליכא הרווחה. ויש לי לפרש דלא מיקרי דלית ליה הרווחה אלא בכה"ג דאיירי בברייתא דאיירי באירע אונס שהיה טבחו טבוח ימים הרבה קודם יום הנשואין דע"כ הכי הוא כמ"ש בפנים דמסתמא היה בדעתו לישא ביום ד' כדינו אלא דאפ"ה היה דרכן לטבוח מקודם וכיון שמת אביו של חתן א"כ לא הכין כלל שאר צרכי סעודה בעופות ומש"ה קתני שפיר דאין להתיר לו לכנוס ולבעול בע"ש או במוצאי שבת דכיון דלא הכין כלל ולית ליה הרווחה חיישינן שפיר שמא ישחוט בן עוף משא"כ היכא שמותר לבעול בכל יום וקבע זמן הנשואין תחלה בערב שבת או במוצאי שבת הוי דומיא דיוה"כ ושאר ימים טובים דמיקרו אית ליה הרווחה דמסתמא מכין מעיקרא כל מה שצריך לו כך היה נ"ל נכון לולי דרש"י ותוספות וסייעתם לא כתבו כן ועכ"ז לא נמנעתי כדי ליישב המנהג בפשיטות יותר:

בתוספות בד"ה אלא מעתה וכו' תימא אמאי נקט יוה"כ וכו'. עדיפא הוי מצי לאקשויי דבהנך א' מד' פרקים לא הוי משני בגמרא מידי דהתם אית ליה רווחא וזה לא שייך אלא בעי"כ כדפרש"י שהסעודה אינו עד למחר משא"כ באינך מצוה נמי בלילה ועוד דמאי מקשה הש"ס מיוה"כ דלידחי דהא אי מידחי סוף סוף מיקלע ר"ה בא' בשבת והוא א' מד' פרקים ואיכא נמי הך גזירה גופא דשמא ישחוט בן עוף ומכ"ש לשיטת הפוסקים דאיכא מאן דאמר מצוה להתענות בר"ה וא"כ ע"כ א' מד' פרקים הוא לענין סעודת הלילה ויש ליישב וצ"ע:

בגמרא טעמא משום ברכה הא משום אקרורי דעתא לא חיישינן. ואין להקשות מנ"ל דהא דקתני טעמא דברכה היינו לענין שאין נבעלת בד' דלמא בלא"ה אין נבעלת ברביעי משום אקרורי דעתא והא דנקט טעמא דברכה היינו דלא תנשא בא' בשבת אפילו היכא דלא שייך שקדו כגון דטריח ליה אלא משום דהש"ס פשיטא ליה טובא דמשום טעמא דברכה לא הוי עקרינן הנשואין מא' בשבת היכא דטריח ליה וע"כ דטעמא דברכה למעוטי דלא תיבעל ברביעי. ולפ"ז היה נ"ל ליישב הא דמקשינן בסמוך אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי משום ברכה דדגים דמלבד דלשון אי הכי אינו מובן לכאורה כמ"ש התוספות תו קשיא לן יותר אטו מי לא ידע המקשה דברכה דאדם חשיב מיהא כמו ברכה דדגים ולמאי דפרישית א"ש דודאי אגופא דברייתא לק"מ דפשיטא דברכה דאדם עדיפא ואדרבא קודם התקנה בתולה נמי היתה ניסת בחמישי ונבעלת בששי משום ברכה דאדם אלא משום טענת בתולים תקנו שתנשא בד' ואלמנה כדקיימא קיימא אבל עכשיו דמסיק הש"ס למיפשט האי בעיא מדקתני טעמא דברכה ולא ניחא ליה דקתני טעמא דברכה למעוטי א' בשבת אע"כ דמשום ברכה לחוד לא הוי עקרינן א' בשבת וממילא דברייתא דבר קפרא לא איירי בדטריח ליה דאי מיירי בדטריח ליה לא הוה דחינן והוי נשאת בא' בשבת כמש"ל וא"כ כ"ש דמשום ברכה לא היה קובעין כלל יום מיוחד אלא היתה נשאת בכל יום אלא לפי שתקנו יום מיוחד לבתולה תקנו ג"כ לאלמנה כמ"ש הר"ן ותוס' י"ט וא"כ מקשה שפיר אי הכי אלמנה נמי תיבעל בחמישי שיהא יום א' מיוחד לבתולה ולאלמנה כיון דאיכא נמי ברכה דדגים וע"ז משני הש"ס ברכה דאדם עדיפא ליה פירוש דנהי דמשום ברכה דדגים לא תקנו יום מיוחד אבל משום ברכה דאדם מעיקרא נמי היה יום קבוע דברכה דאדם עדיפא טובא כנ"ל נכון לולי שהתוספות לא פירשו כן ולפי שיטתם צ"ל דהמקשה הוי סבר דברכה דדגים עדיפא טפי מברכה דאדם שהם פרין ורבין יותר מכל הבריות כדכתיב וידגו לרוב ועוד דבדגים כתיב ויברך אותם לאמר פרו ורבו משמע דברכה היינו שיפרו וירבו משא"כ באדם ויברך אותם ויאמר אליהם פרו ורבו איכא למימר דברכה מלתא אחריתי היא ויאמר פרו ורבו היינו למצוה בעלמא כו' ודו"ק:

דף ה עמוד ב

בגמרא איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר וכו' ופירש"י מיפקד פקיד ואינו נבלע בדופני הרחם אלא שהפתח נעול בפניו וכו' וקשיא לי בוגרת תוכיח שפתחה פתוח ואפ"ה יש לה דם בתולים כדאיתא לקמן פרק אלו נערות דף ל"ו אלמא דחבורי מיחבר תו קשיא לי מאי קמיבעיא ליה לפתח הוא צריך או לדם הוא צריך. פשיטא לדם הוא צריך דכל שלא מצא דם אסורה לו. הג"ה (ודוחק לומר דדוקא בסתם נשים קמיבעיא ליה ולא באשת כהן ופחותה מבת ג' ותו דאפי' בסתם נשים נמי שהרי שנינו חתן פטור מן ק"ש בלילה הראשון וכו' ופי' הברטנורה משום דטריד שמא לא ימצאנה בתולה עכ"ל וא"כ ודאי לדם הוא צריך) מיהו בהא מצינן למימר דהא גופא קמיבעיא ליה בעיקר טענת בתולים אם הוא ע"י פתח פתוח דקים ליה וא"צ לדם או דלא קים ליה בפתח פתוח ועיקרו ע"י דם בתולים אלא שזה דוחק ועוד דתיקשי מיהו לשיטת הרמב"ם ז"ל דטענת בתולים בא' משניהם ולעולם אינה יוצאה מידי ספק אא"כ הפתח סתום ומצא דם וא"כ ע"כ לדם הוא צריך ולכאורה היה נראה בזה דודאי תחלת ביאה ראשונה לא קמיבעיא ליה דפשיטא דאסור דחבורי מיחבר ולדם הוא צריך והא דמיבעיא ליה הכא איירי שכבר כנסה קודם שבת כדינו והערה בה ויצאו מקצת בתולים ואפ"ה מיבעיא ליה אי שרי לבעול אח"כ בתחלה בשבת דכה"ג נמי מיקרי תחילת ביאה כדמוכח לקמן דמקשה רב חסדא מתנוקת שלא הגיע זמנה לראות. ובהאי דם הוא דמספקא ליה אי מיפקד פקיד או חבורי מיחבר ואי לדם הוא צריך וכפי' ר"ת שלא יתלכלך. אלא דמ"מ תיקשי לפי' ר"י דלדם הוא צריך היינו לראות אם היא בתולה וא"כ ע"כ בביאה ראשונה הוא דמספקא ליה ועוד דממה שכתבו רש"י ותוס' דהאי בעיין לא שמיע ליה ברייתא דלעיל ולמאי דפרישית שפיר מצינן למימר דשמיע ליה ואפ"ה מיבעיא ליה דברייתא דלעיל מסתמא מביאה ראשונה איירי שאסרו לכנוס וליבעול בשבת ובכה"ג ודאי אסור ועוד דברייתא דלעיל בבחור איירי כמו שדקדקו התוס' לעיל מדקאמר דליכא דטרח להו ובבחור אמרינן לקמן דלכ"ע לא קים ליה בפתח פתוח וא"כ לדם הוא צריך. והכא ע"כ לא איירי בבחור אלא בנשוי דבחור ודאי אינו בקי בהטייה והו"ל פסיק רישא. אע"כ דפשיט' להו לרש"י ותוספת דבביאה ראשונה נמי קמיבעיא ליה וצריך לחלק באיזה סברא דלא תקשי מבוגרת. ולקושיא שניה נראה לי ליישב דהא למאי דמסקינן בסוף הסוגיא משמע דהאי בעי' היא במי שבקי בהטייה ורוצה לבעול בשבת בהטייה ואפ"ה מספקא ליה אי אסור דשמא יבעול בעילה גמורה ואתי לידי שגגת סקילה אי לפתח הוא צריך או לדם הוא צריך וכו' כדמסיק הש"ס והשתא א"ש דמספקא ליה אי לדם הוא צריך דאע"ג שצריך לידע אם היא בתולה מ"מ כיון שרוצה לבעול עכשיו בהטייה ואינו רוצה לידע עכשיו אם היא בתולה עד שיבעול לאחר שבת בעילה גמורה וליכא איסורא בהכי דסמכינן ארובא דזנות לא שכיח א"כ אפשר שאף אם לא יטה ויבעול בעילה גמורה לא הוי שגנת סקילה כיון שאין צריך עכשיו לדם עד למחר או דלמא דאפ"ה ניחא ליה בהוצאת הדם שידע מיד שהיא מותרת לו היתר גמור וכ"ש לפירוש ר"ת שלא יתלכלך. ולפ"ז מ"ש רש"י ותוס' דלא שמיע ליה ברייתא דלעיל ולא ניחא להו לפרש דשמיע ליה ומוקי לה שלא יבעול בעילה גמורה שלא בהטייה היינו משום דמשמע להו הא דקתני מפרישין את החתן לילי שבת תחלה משמע דבכל ענין אסור לבעול אפי' בהטייה וא"כ ע"כ לא שמיע לי' הך ברייתא כנ"ל ודו"ק:

(קונטרס אחרון): מהדורא בתרא איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת כו'. מה שכתבתי בפנים דבחור ודאי אינו בקי בהטיה והוה ליה פסיק רישיה אף שהדעת נוטה כן אפילו הכי לא נראה לי לומר שסברא זו מוכרחת דא"כ הא דמוקי רבה לקמן הא דחתן פטור מק"ש אף בליל שבת היינו לבקיאין משום דרוב בקיאין נצטרך לומר דאיירי דוקא בנשוי ובחור חייב בק"ש בליל שבת וזה נראה דוחק ובלא"ה לא כתבתי סברא זו אלא לרווחא דמילתא כמבואר בפנים. אלא דאפ"ה יש לקיים עיקר סברא זו לפ"מ שמצאתי בחדושי הרא"ה ז"ל דהא דמפלגינן לקמן בענין בקיאין ואינן בקיאין לאו לדינא איתמר אלא כך הפירוש דהבבליי' אינן יודעין כלל דבר זה שאפשר שיזדמן ביאה בהטיה אבל לקושטא דמילתא כיון שדבר מצוי הוא שיזדמן בעילה בהטייה א"כ לבבליים גופייהו נמי אפשר שיזדמן ממילא וא"כ בבחור נמי לא הוי פסיק רישא מה"ט גופיה דאפשר שיזדמן ובלא"ה נמי לעיקר דינא לא נ"מ מידי דהא לרוב הפוסקים ס"ל דהא דמסקינן לקמן והלכתא דמותר לבעול בתחלה בשבת היינו לכ"ע אף לאינן בקיאין כמו שאבאר עוד במקומו:

בתוספות בד"ה דם מיפקד פקיד וכו' אבל גבי מילה משמע דאיכא איסורא דאורייתא וכו' דאמרינן בפרק רבי אליעזר עכ"ל. לכאורה יש לתמוה אמאי לא מוכחא בפשיטות מדאיצטריך קרא למשרי מילה בשבת אלמא דאיכא חבורה מדאורייתא ובשלמא הא דאמרינן התם בפרק ר"א מהו דתימא דם מיפקד פקיד לא קשיא ליה א"כ אמאי איצטריך קרא למישרי מילה משום דנראה ברור שהדם היוצא ע"י חיתוך הערלה פשיטא דחבורי מיחבר אלא הא דקאמר מהו דתימא דם מיפקד פקיד אדם היוצא ע"י מציצה קאי אבל אדברי תוספ' קשיא (ואפשר לומר דצריך לדם משום דניח' ליה להטיף דם ברית משא"כ גבי מציצה) ונראה דבהא נמי כיון שחותך הערלה בידים ומחליש התינוק במעשה ידיו ממש הו"ל לגמרי כמו פסיק רישא אלא דעיקר קושית התוספת אמציצת הדם שאינו מחלישו בידים אלא שאח"כ מתחלש התינוק וכן לענין חלישות האשה ע"י בעילה כנ"ל ובעיקר קושית התוספ' על פירש"י כבר פירש מורי זקיני בספר מגיני שלמה ודע עוד שלהרמב"ם ז"ל שיטה אחרת דחובל בכל מקום חייב משום תולדה דמפרק ומה שיש לדקדק על דבריו מסוגיא דשמעתין אפרש לקמן בעזה"י:

בד"ה לדם הוא צריך ושרי וא"ת והא פסיק רישא הוא לענין הפתח עכ"ל. אע"ג דלקמן מסקי' דאיירי הכא ברוב הבקיאין בהטיי' מ"מ כיון דקיימינן עכשיו בהאי סברא דלדם הוא צריך א"כ אינו רוצה בהטיי' וע"ז משני שפיר שיכול להוציא הדם בהאי בלא פתח ואין זה ענין להטייה דלקמן שאינו מוציא דם ואין עושה פתח וק"ל:

בא"ד פירש ר"ת שצריך להוציא דם שלא יתלכלך וכו' ור"י מפרש לדם הוא צריך שצריך לראות אם היא בתולה עכ"ל. נראה דמה שלא רצה ר"ת לפרש כפירוש ר"י היינו משום דלקמן מותיב רב חסדא מתנוקת ומקשה מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל והתם ע"כ איירי שכבר הערה בה והוציא מקצת בתולים אלא שלא בעל בעילה גמורה כדפרש"י ותוספ' וא"כ מאי קושיא דר"ח דלמא הא דשרי התם משום דלא שייך טעמא דלדם הוא צריך לראות אם היא בתולה שכבר הוציא מקצת בתולים ויודע שהיא בתולה מה שאין כן לפירוש רבינו תם אתי שפיר ולשיטת ר"י יש ליישב דלקמן מקשה לאינך לישנא דלפתח הוא צריך או למאן דאוסר משום דבר שאינו מתכוין ומקשה שפיר מדשרו בית הלל אלמא דאפילו לר' יהודה דאוסר בדבר שאינו מתכוין אפ"ה מודה דשרי דמקלקל הוא דמסתמא לא פליג אבית הלל. ועוד י"ל דר"י נמי סובר טעמא דר"ת דלדם הוא צריך שלא יתלכלך אלא דכאן לא רצה לפרש כן דא"כ אמאי פשיטא ליה דאי לדם הוא צריך אסור דאכתי יש לספק דשרי למאן דשרי במלאכה שאינה צריכה לגופה ולא ניחא ליה לחלק בין צערא למצוה כמו שמחלק ר"ת וכמו שאפרש עוד בסמוך מש"ה הוצרך ר"י לפרש הא דקאמר הכא לדם הוא צריך היינו לראות אם היא בתולה משא"כ לקמן דקיימינן אליבא דרב ושמואל דאסרי במלאכה שאינה צריכה לגופה א"כ מקשה רב חסדא שפיר דהא חזינן דשרו בית הלל לבעול בשבת ואמאי לא אסור מטעמא דלדם הוא צריך שלא יתלכלך דבין לרב ובין לשמואל לא שייך להתיר משום מלאכה שא"צ לגופה אע"כ דאפ"ה שרו בית הלל משום דלאו לדם הוא צריך ולא לפתח הוא צריך וקשה למאן דאסר אי רב או שמואל כנ"ל נכון ודו"ק. ומה שפירש ר"י דצריך לראות אם היא בתולה נראה משום שאין הכל בקיאין בפתח פתוח כדאיתא לקמן:

בד"ה אם תמצי לומר וכו' מיהו הכא מותר לכתחלה משום דאיכא תרתי מקלקל ודבר שאינו מתכוין עכ"ל. נראה שהתוספ' לשיטתייהו שכתבו ביומא דף ל"ד ובפ' כירה דף מ"א ובכמה דוכתין דאף למ"ד דבר שאינו מתכוון אסור היינו מדרבנן דאע"ג דבכל התורה אסור מדאורייתא מ"מ בשבת מותר מן התורה דמלאכת מחשבת בעינן וכיון דלא מיתסר אלא מדרבנן שפיר כתבו כאן דכיון דהוי נמי מקלקל ואיכא תרתי למעליותא כולי האי לא החמירו רבנן משא"כ לפירש"י ביומא דמאן דאסר דבר שאינו מתכוין היינו מדאורייתא תו לא שייך לחלק במקלקל בין מתכוון לשאינו מתכוון אלא הא דשרינן הכא היינו משו' דבמקום מצוה מותר לכתחלה במקלקל וכמו שאפר' לקמן לשיטתו בההיא דמפיס מורסא כנ"ל:

בגמרא ואם תמצא לומר דם חבורי מיחבר לדם הוא צריך ואסור או דלמא וכו' ואם תמצא לומר הלכה כר' יהודה מקלקל בחבורה הוא וכו'. משמע להדיא דאי לדם הוא צריך פשיטא דאסור ולא שייך טעמא דמקלקל בחבורה וקשיא לי לפי מה שפירש ר"ת בשבת דף ק"ו דמאן דשרי מקלקל בחבורה מתיר אפילו בחובל וצריך לכלבו ולא מחייב אלא דומיא דשוחט שהתקון בא מיד שמוציאו מידי אבר מן החי וא"כ הכא נמי אפילו לדם הוא צריך אמאי פשיטא ליה דאסור בשלמא לפירוש ר"י דלדם הוא צריך היינו לראות אם היא בתולה א"כ לא הוי מקלקל ועדיף טפי מצריך לכלבו שהתיקון בא מיד שע"י דם בתולים ניתרת לו והוי דומיא דשוחט משא"כ לפי' ר"ת דלדם הוא צריך היינו שלא יתלכלך נמצא דאכתי הו"ל מקלקל לענין האשה גופא שהרי הבתולה חשובה מבעולה ולא עדיף מצריך לכלבו דכיון שאין התיקון בא מיד מותר מדאורייתא וכיון דלפי' ר"ת דטעמא דלא יתלכלך הוי נמי מלאכה שא"צ לגופא האיכא תרתי למעליותא ואיכא למשרי לכתחלה אף אי לדם הוא צריך וצ"ע (ובפשיטות י"ל מאי קמיבעיא ליה מקלקל בחבורה או מתקן בחבורה הא לשיטת ר"ת ודאי הוא מקלקל כיון שאין התיקון בא מיד) ודו"ק:

(קונטרס אחרון): מהדורא בתרא שם ואת"ל דם חבורי מיחבר לדם הוא צריך כו'. מה שהקשיתי בפנים על שיטת ר"ת ז"ל דפרק האורג דבחובל ומבעיר אף בצריך לכלבו ולאפרו אפ"ה לא מיקרי מתקן כיון שאינו מתקן מיד אלא לאחר מיכן וא"כ קשיין דברי ר"ת אהדדי במה שפירש כאן דלדם הוא צריך היינו שלא יתלכלך בבעילה אחרת א"כ אפי' לדם הוא צריך וחבורי מיחבר אפ"ה מצי למיבעי אי מקלקל בחבורה פטור איכא למימר דשרי לבעול דלא מיקרי מתקן במה שצריך לדם שלא יתלכלך אח"כ דמ"מ אין התיקון בא מיד ולכאורה היא קושיא עצומה. אלא דאפשר ליישב דמ"מ מתקן הוא גוף האשה בכך שתהא ראויה לביאות הרבה ולא יתלכלך ודמי לחופר גומא דמחייב במוציא העפר כשהוא צריך לגומא. אע"ג דגומא ממילא הוי וה"נ דכוותיה ואפ"ה חשיב לה הכא שפיר ר"ת גופא מלאכה שא"צ לגופה משום דברצונו היה יותר טוב אם לא היה כאן דם כלל מעיקרא והיינו כפירש"י ז"ל בפ' המצניע ד' צ"ד ודלא כפר"י שם אבל לעולם דהוי שפיר מתקן אי לדם הוא צריך ולא דמי לחובל ומבעיר דאף שצריך לכלבו ולאפרו אפ"ה לא הוי תיקון לענין החבלה גופא והעצים שמתקלקל מיד ואין התיקון בא אלא לאחר כך כנ"ל לישב שיטת ר"ת ז"ל אם נאמר דס"ל בפירושא דמלאכה שא"צ לגופה כפרש"י ועדיין צ"ע:

(קונטרס אחרון): שם ואת"ל הלכה כר"י כו' במקלקל הל' כר"י או כר"ש. והקשיתי קושיא עצומה מכאן על פרש"י בפ' האורג דמאן דס"ל מקלקל חייב ע"כ סובר דמלאכה שא"צ לגופה פטור ומשמע לכאורה דכ"ש דדבר שאינו מתכווין פטור וא"כ א"א להעמיד הסוגייא וע"כ דלשיטת רש"י אין זה מוכרח דאפשר דאף דמלאכה שאצ"ל פטור אפ"ה דבר שאין מתכווין חייב והבאתי קצת ראיה מסוגיא דפ' הנחנקין ובפרק כירה ד' מ"ב הארכתי בזה:

בפרש"י בד"ה ואם תמצא לומר הלכה כר' יהודה וכו' יש למצוא צד איסור אם בדבר שאינו מתכוון ס"ל כר"י ובמקלקל בחבורה ס"ל כר' שמעון וכו' עכ"ל. לכאורה יש לתמוה טובא דבפ' האורג דף ק"ו פרש"י דפלוגתא דר"י ור"ש במקלקל בחבורה לא מצינו מבואר אלא דתליא בפלוגתייהו לענין מלאכה שאינה צריכה לגופה ע"ש באריכות. ובכמה דוכתי בשבת מבואר דמאן דמתיר במלאכה שא"צ לגופה משום מלאכת מחשבת מכ"ש דמתיר בדבר שאינו מתכוין מה"ט גופא דלא הוי מלאכת מחשבת כלל אלא דכמה אמוראי סברי במלאכה שא"צ לגופה כר"י דמחייב ואפ"ה שרו בדבר שא"מ משום דבכל התורה מותר וא"כ לפ"ז היאך כתב רש"י כאן דאיכא למימר שיש צד איסור אם בדבר שא"מ סבר כר"י ובמקלקל כר"ש דזה אי אפשר דהא בהא תליא דמאן דמחייב בדבר שא"מ כל שכן דסובר דחייב במלאכה שא"צ לגופה וא"כ לית לן למימר דמקלקל בחבורה חייב דמהיכי תיתי דהאיכא לאוקמי חיובא דחובל בצריך לכלבו כמו שפי' רש"י שם להדיא וכ"ש אם נאמר דרש"י קאי כאן בשיטת ר"ת דאי מתקן בחבורה הוא היינו שלא יתלכלך וא"כ ע"כ סובר דמלאכה שא"צ לגופה חייב וא"כ ממילא מקלקל בחבורה פטור. וליכא למימר דמ"ש רש"י שיש למצוא צד איסור אם בדבר שא"מ ס"ל כר' יהודה היינו מדרבנן וא"כ שפיר מצי סבר דמקלקל בחבורה חייב מדאורייתא דליכא לאוקמי חובל דאורייתא אלא במקלקל ונהי דליכא הכא אלא איסורא דרבנן בדבר שאינו מתכוון אפ"ה לא שרינן ליה משום מצוה דליכא אלא חדא למעליותא וכשיטת ר"ת. אלא דאי אפשר לומר כן דרש"י כתב להדיא ביומא דר' יהודה מחייב בדבר שאינו מתכוון מדאורייתא ומוחק הספרים שכתוב בהם דאסור מדרבנן וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי ליישב דברי רש"י כאן אם לא שנאמר דרש"י ז"ל סובר דדבר שאינו מתכוון ומלאכה שאינה צריכה לגופה לאו הא בהא תליא דנהי דשמואל סובר דמלאכה שאצ"ל חמירא מדבר שאינו מתכוון אפ"ה איכא למימר נמי איפכא דאיכא מאן דסבר דדבר שאינו מתכוון חייב בשבת מדאורייתא ובמלאכה שאינה צריכה לגופה מצי סבר דפטור מדאורייתא משום דלא הוי במשכן כמו שכתבו התוספת בשבת דף צ"ד ולכאורה נראה סעד לשיטה זו מסוגיא דריש פ' הנחנקין דרב סובר שם בדבר שאינו מתכוון כר' יהודה ובמלאכה שאינה צריכה לגופה משמע דסובר כר' שמעון מדמוקי התם למתני' דמחט של יד ליטול בה הקוץ כטעמא דר"ש במלאכה שא"צ לגופא ולא מוקי לה אליבא דר"ש משום דבר שאינו מתכוון אע"כ כדפרישית ואף דהתם משמע דרב מדרבנן איירי דנקיט דלמא חביל והוי שגגת סקילה אפ"ה היכא שקרוב הדבר לודאי שיעשה המלאכה משמע דאוסר מדאוריית' והרבה יש לי לדקדק ואין כאן מקומו להאריך. נקטינן מיהא דרש"י ז"ל בההיא דלדם הוא צריך ע"כ סובר כשיטת ר"י בעל התוס' דטעמא שיראה אם היא בתולה דהוי מלאכה הצריכה לגופה אבל במלאכ' שא"צ לגופה פוטר ומש"ה שפיר מצינן למימר דמקלקל בחבור' חייב והא דמקשה רב חסדא בסמוך מתינוקת אע"ג דלא שייך טעמא דלראות אם היא בתולה יש ליישב כפי הדרך הראשון שכתבתי בשיטת ר"י כנ"ל ודוק היטב:

דף ו עמוד א

בגמרא ורב שרי והאמר רב מסוכרייא וכו' ויש להקשות לפי שיטת התוספות ביומא דף ל"ד ובפ' כירה דף מ"א דמאן דאוסר בדבר שאינו מתכוון בשבת היינו מדרבנן ומדאורייתא לכ"ע שרי א"כ מאי מקשה הכא דרב אדרב דלמא הא דמתיר רב לבעול בשבת היינו משום דבמקום מצוה שרי בדבר שאינו מתכוון ואף שהמהרש"א ז"ל הרגיש בזה וכתב דלא שרינן במקום מצוה אלא בדאיכא תרתי למעליותא ולענ"ד אין זה מוכרח אלא שכך היה סברת האבעיין לפי שיטת ר"ת דאי לדם הוא צריך אסור אע"ג שאין הטעם אלא שלא יתלכלך דהו"ל מלאכה שא"צ לגופה ואפ"ה פשיטא ליה דאסור לכתחלה אף במקום מצוה ואי לאו לדם הא צריך הוא דשרינן במקום מצוה אי מקלקל הוא דהו"ל תרתי למעליותא נמצא דכל זה לסברת האבעיין אבל אכתי לא שייך להקשות דרב אדרב דלמא רב סובר דבחדא למעליותא נמי שרינן במקום מצוה כמו במפיס מורסא דמשום צערא שרי כמ"ש התוס' לעיל ולקמן. ומכ"ש לשיטת רש"י ור"י דאפילו לסברת האבעיין אין מוכרח לחלק בין תרתי למעליותא או חדא במקום מצוה מיהו לשיטת רש"י ביומא דדבר שאינו מתכוון למאן דאוסר היינו מדאורייתא אתי שפיר אבל לסברת התוס' קשה. ועוד דלענ"ד מוכרח דאף לפי המסקנא דמשנינן דרב שרי משום מקלקל ע"כ היינו משום דבמקום מצוה שרינן ליה לכתחלה משום טעמא דמקלקל לחוד דליכא למימר דשאני התם דאיכא תרתי מקלקל ודבר שאינו מתכוון הא ליתא דלכאורה נראה דרב מתיר לגמרי אפילו לבבליים דהכי משמע לישנא דאלו מקילין לעצמם ורב בבבל הוה ולגבי דידהו הו"ל פסיק רישא שאין בקיאין בהטייה אם לא שנאמר דכיון דמסקינן דמקלקל הוא הו"ל נמי פסיק רישא דלא ניחא ליה והו"ל תרתי למעליותא אלא דהא נמי ליתא שהתוספות לא כתבו כן אף לפי שיטת הערוך אלא אליבא דר' שמעון דלדידי' פסיק רישא לא הוי אלא מדרבנן בשבת כמ"ש פ' כירה משא"כ הכא דלמסקנא רב כר"י ס"ל ולדידיה פסיק רישא מדאורייתא אסור וא"כ אפילו אי לא ניחא ליה אין להתיר אלא משום מקלקל לחוד אלמא דבמקום מצוה בחדא למעליותא נמי שרי והדרא קושיא לדוכתיה דמעיקרא הו"ל לשנויי מצוה שאני לשיטת התוספות דדבר שאינו מתכוין אינו אסור אלא מדרבנן ותו קשיא מאי משני מעיקרא אמסוכרייא דנזייתא דאסר רב משום פסיק רישא דא"כ ה"נ הו"ל למיסר מיהו לבבליים דהו"ל פסיק רישא ואפשר דאין הכי נמי דמעיקרא הוי סבר דרב לא שרי אלא לבקיאין ועיין מה שאפרש לקמן בסוף הסוגיא ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): גמרא ורב שרי והאמר רב מסוכרייא דנזייתא כו'. מכאן קשה על שיטת התוספות בפרק כירה ד' מ"א דמאן דאסר דבר שאין מתכוון בשבת היינו מדרבנן בעלמא וא"כ לא הוי מקשה הכא מידי דשמא הכא שרי משום מצוה כמו שהוכחתי בפנים וא"כ לכאורה הסוגייא מכריח כפרש"י וגם בזה הארכתי בפ' כירה ע"ש:

בתוספות בד"ה האי מסוכרייתא דנזייתא וכו' ועל פי' הערוך קשה וכו' ודוקא משום צערא וכו' וכן מחט של יד עכ"ל. ואף שאיני כדאי לבדוק אחר דברי רבינו הגדול ר"י בעל התוספות דנהירין ליה שבילי דכולי תלמודא מ"מ ללמוד אני צריך שלא מצאתי דבר זה מבואר דהא דשרו במפיס מורסא היינו דוקא משום צערא וכן במחט של יד רק שמצאתי סוף פרק האורג שדקדק כן ר"י מהסוגיא דהתם מדמדמה הש"ס מפיס מורסא למחט של יד אמנם לפי פי' הערוך אין צורך לזה דאהא גופא מייתי ראי' ממחט של יד דפסיק רישא דלא ניחא ליה שרי לכתחלה ובלא"ה יש לדקדק טובא בדברי התוספות דסוף פרק האורג ואין כאן מקומו להאריך ולקמן גבי מפיס מורסא אפרש עוד דלשיטת רש"י לא הוי פסיק רישא לענין פתח וא"כ א"ש טפי הסוגיא דס"פ האורג והמשכיל יבין:

(קונטרס אחרון): בתוספות האי מסוכרייתא דנזייתא כו' והקשו על פי' הערוך במה שפסק דפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר מסוגייא ס"פ האורג גבי מחט של יד ליטול בו הקוץ וכתבתי ליישב ודעתי להאריך בפרק האורג אי"ה. וגם במה שכתבו התוספות לקמן גבי מפיס מורסא דהוי פסיק רישיה לענין פתח וכתבתי בפנים דלשיטת רש"י דמפרש דלעשות לה פה היינו שמתכוון לייפותה ושיהיה זה הפתח ליום מחר א"כ אם אינו מכוין לעשות בענין זה אלא להוציא ליחה תו לא הוי פסיק רישא ונתיישב בזה קושיית התוספות שם בפרק האורג לענין מחט ליטול בו הקוץ ושם אבאר באריכות אי"ה:

בתוספות בד"ה לעולם רב כר' יהודה ס"ל לשמואל נמי איכא לשנויי וכו' לפתח הוא צריך וכו' עד סוף הדיבור. והוצרכו לפרש כן לפי שיטתם ומ"מ נראה דוחק לומר דרב ושמואל פליגי אי לדם הוא צריך או לפתח ועוד דלא הוי שתיק הש"ס לפרש לתרץ נמי דשמואל אדשמואל. אמנם לולי דבריהם היה נ"ל ליישב בענין אחר דלמאי דפרישית לעיל לא שייך להקשות דשמואל אדשמואל דנהי דסבר שמואל דבר שאינו מתכוין מותר אפ"ה א"ש דאסור לבבליים לבעול שאין בקיאין בהטייה דהו"ל פסיק רישיה דשמואל בבבל היה ולמסקנא נמי רב שרי אף לבבליי' משום דלהאי לישנא דדם חבורי מיחבר מקלקל בחבורה פטור ושמואל סובר דמקלקל בחבורה חייב. ואיכא למימר דאזלי לטעמיהו משום דאשכחן סתם מתני' דמחט של יד ליטול הקוץ וא"כ תרוייהו ס"ל כהאי סתם מתני' אלא דרב לטעמיה דדבר שאינו מתכוין אסור א"כ ע"כ הא דשרי ליטול הקוץ היינו משום דמקלקל בחבורה פטור ושמואל לטעמיה דדבר שאין מתכוין מותר ומש"ה שרי ליטול הקוץ אבל מקלקל בחבורה לעולם אימא לך דחייב ומש"ה אוסר לבבליים לבעול משום דהו"ל פסיק רישא. ולאידך לישנא נמי דדם מיפקד פקיד מצינן למימר דאזלי לטעמייהו דהא בליטול את הקוץ ודאי חבורי מיחבר ואפ"ה אשכחן סתם מתני' דשרי וא"כ לרב דאוסר בדבר שאינו מתכוון ע"כ הא דשרי בקוץ היינו משום מקלקל לחוד ואע"ג דמקלקל פטור אבל אסור אפ"ה משום צערא שרי לכתחלה וא"כ ה"נ שרי לבעול אף לבבליים דהו"ל מקלקל אצל הפתח ומשום מצוה שרינן לכתחלה כמו משום צערא כמ"ש התוס' לקמן גבי מפיס מורסא משא"כ לשמואל דטעמא דמחט של יד ליטול את הקוץ שרי לכתחלה היינו משום דבר שאינו מתכוון אבל משום צערא לא שרינן היכא דאיכא איסורא דרבנן וא"כ ה"נ משום מצוה לא שרינן איסורא דרבנן לכתחל' ומש"ה אסר שמואל לבעול והיינו לבבליים דוקא. כנ"ל נכון וברור בעזה"י לפי השיטה שכתבתי לעיל אמנם לשיטת התוספות מוכח דלמסקנא נמי לא התיר רב לבבליים אלא לבקיאין בהטייה דוקא דאיכא תרתי דבר שאינו מתכוין ומקלקל והיינו לפי שיטתם דדבר שאינו מתכוון לרב לא אסור אלא מדרבנן והיכא דאיכא תרתי שרי במקום מצוה לכך הוצרכו לפ' בע"א והנלע"ד כתבתי לפי שיטת רש"י ז"ל ודו"ק היטב:

בד"ה מאי לאו דאי לא בעיל וכו' דלמאי נקט עד מוצאי שבת וכו' ומשני לבר משבת ומוצאי שבת נקט משום רצופין וכו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל שהסוגיא דחוקה מאד וכתב שלולי דבריהם היה מפרש בענין אחר ע"ש ולענ"ד לולי דבריהם נראה דעיקר סברת המקשה דמשמע ליה דאיירי בדלא בעל עדיין בעילה גמורה דאי שבעל בעילה גמורה לא הוי מקילין כ"כ ליתן לה ארבע לילות דלא עדיפא מבוגרת שכיון שכלו מקצת בתולים אע"ג דאית לה דם בתולים אפ"ה אין נותנין לה אלא לילה אחת וע"כ הוי משמע ליה דאיירי שלא בעל עדיין בעילה גמורה אלא בהטיי' בענין שאין הפתח פתוח ואע"פ כן הוציא מקצת הדם כמ"ש התוס' לעיל שיכול להוציא דם בלא עשיית הפתח ומש"ה עדיפא מבוגרת שפתחה פתות לשיטת רש"י ותוספת וע"ז משני דאיירי כשבעל ואפ"ה עדיפא מבוגרת כנ"ל לולי שהתוספת לא כתבו כן וק"ל והא דמקשה אי כשבעל מאי קמ"ל היינו דלמאי נקט עד מוצאי שבת וכמ"ש נ"ל מדקדוק לשון רש"י ז"ל:

דף ו עמוד ב

בתוספות בד"ה והני תנאי וכו' מ"מ דחיק אביי לעיל וכו'. לולי דבריהם נלע"ד לפרש דהא דמקשה רב יוסף מעיקרא ממתניתין דחתן ולא מוקי לה כתנא דשרי לבעול היינו משום דלא שרי אלא בהטייה וההיא דחתן פטור מק"ש משמע ליה דאיירי דוקא בבעילה גמורה דהו"ל עוסק במצוה כמ"ש התוספות דביאה ראשונה מקרי בעילת מצוה לפי שאין האשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי משא"כ בעילה בהטייה לא מיקרי בעילת מצוה כיון שאין נעשית כלי ואע"ג דמשיטת התוס' בשמעתין משמע דבהטייה נמי מיקרי בעילת מצוה היינו להתיר בשבילה שבות דרבנן כמו משום צערא משא"כ לפטור מק"ש דאורייתא דילפינן מקרא איכא לאוקמי בדדמי דקרא איירי מבעילת מצוה גמורה והיינו נמי דמוקי לה אביי בטירדא דלא מצי בעיל דהו"ל מצטער משא"כ אי בעיל בהטייה ליכא לא מצוה ולא צערא כנ"ל נכון:

בא"ד דניחא ליה לאוקמי כשמואל כל מה שיכול עכ"ל. הא דפסיקא להו דשמואל אוסר אף ע"ג דלעיל איכא תרי לישני מיהו מדאיפסקא הלכתא לקמן מותר לבעול ואם כן מסתמא היינו כרב דקיי"ל הלכה כרב באיסורי מיהו מ"ש דניחא לאביי לאוקמי הכל כשמואל א"כ משמע דאביי סבר כשמואל ולכאורה מסוגיא דפסחים פרק כל שעה משמע דלאביי היכא דלא אפשר עדיף טפי וא"כ באין בקיאין משמע דמתיר טפי וא"כ לית ליה אוקימתא דרבה בסמוך וצ"ע ודו"ק:

בגמרא מאן חכמים אמר רבה רבי שמעון היא. ולא ניחא ליה לאוקמי פלוגתייהו במקלקל בחבורה למאי דמסקינן דחבורי מיחבר אלא דניחא ליה לאוקמי חכמים כר' שמעון משום דרבה ס"ל כשמואל בהני תלת דהלכה כר"ש בגרירה דדבר שאינו מתכוון מותר. אלא דלפ"ז תקשי א"כ הא שמואל גופיה סבר דדבר שאין מתכוון מותר ואפ"ה אוסר הכא מאיזה טעם וא"כ מאי קאמר רבה מאן חכמים רבי שמעון היא דהא אליבא דר"ש נמי לא פסיקא וטפי הו"ל למימר דכ"ע סבר כר"ש ואפ"ה אוסר ת"ק מטעמ' דאסר שמואל. אמנם למאי דפרישית לעיל א"ש דשמואל לגמרי כחכמים דהכא ס"ל דהיינו כר' שמעון והא דמתירין הכא היינו לבקיאין בהטייה והא דאסר שמואל היינו לבבליים דהו"ל פסיק רישא ואי משום דהו"ל מקלקל איהו בהא נמי כר' שמעון ס"ל דמקלקל בחבורה חייב והא דסתם מתניתין דמחט של יד מוקי לה מטעמא דדבר שאין מתכוין וכדפרישית לעיל והשתא א"ש הא דמותיב רבי אמי ממפיס מורסא ואאוקימתא דרבה גופא קאי דהא מוכח מאוקימתא דרבה דרב ושמואל ע"כ ס"ל דדם חבורי מיחבר ופליגי במקלקל בחבורה דאי לא תימא הכי לא משכחת לפלוגתא דרב ושמואל אפילו בבבליים וכ"ש בבקיאין דלענין דבר שאינו מתכוון איפכא שמעינן ליה וא"כ מקשה ר' אמי שפיר דמההיא דמפיס מורסא דאמרינן אם להוציא ממנה ליחה מותר משמע להדיא דדם מיפקיד פקיד וקס"ד דר' אמי דדם בתולים דמי לליחה דמפיס מורסא ומשני הש"ס דלא דמי דהתם מיפקיד פקיד והכא חבורי מיחבר כנ"ל נכון בעזה"י אבל לשיטת התוספת לא היה צריך לשנויי התם מיפקיד פקיד ועקיר דהמקשן נמי סבר הכי וכמ"ש התוספת עצמן אלא שפירושם דחוק והנלע"ד כתבתי. ואף דלעיל כתבתי דאשכחן נמי פלוגתא דרב ושמואל להאי לישנא דמיפקיד פקיד ואפ"ה פליגי בבבליים אי שרינן להו משום דהו"ל מקלקל אצל הפתח ותליא פלוגתייהו בההיא דמחט של יד ליטול הקוץ מ"מ לא ניחא ליה לרבי אמי למימר דפליגי בהכי דהא ההיא דמפיס מורסא נמי מתניתין היא בעדיות וקי"ל דכל מה דאיתמר בבחירתא הלכתא היא וחזינן להדיא דשרינן משום צערא איסורא דרבנן לשיטת התוס' דהו"ל פסיק רישא לענין הפתח או לשיטת רש"י ז"ל מטעמא דתקוני גברא כמו שאפרש בסמוך ולפ"ז ע"כ לא משכחת דשמואל אוסר אי מדמה מצוה לצערא אלא אי סבר דחבורי מיחבר ויש כאן איסור דאורייתא לבבליים דמקלקל בחבורה חייב וא"כ מקשה שפיר ודוק היטב:

בתוספות בד"ה ואם להוציא ממנה ליחה וכו' דהוי מלאכה שאין צריך לגופה וכו' דהכא ודאי דהוי פסיק רישא לענין פתח עכ"ל. וכן כתבו בסוף פ' האורג והקשו שם אסוגיא דהתם משא"כ לפרש"י בשמעתין שכתב אם לעשות לה פה שמתכוין ליפותה ושיהיה זה הפתח ליום מחר א"כ משמע להדיא דלא הוי פתח אלא בכה"ג וכן מייתי רש"י בס"פ האורג שכן הוא בתוספת' ע"ש ולפ"ז אם לא נתכוון לעשות פתח אלא להוציא ליחה לא הוי פסיק רישא כלל לענין פתח ובזה אין מקום כלל לקושית התוספות ס"פ האורג אלא מה שהוצרך שמואל שם לאתויי ראייה דלהוציא ליחה פטור ומותר היינו דלא תימא דמיחזי כמתקן גברא וליתסר משום שבות ע"ז מייתי ממחט של יד ליטול את הקוץ וכדאיתא להדיא ריש פרק כל הכלים ולמאי דפרישית דלשיטת רש"י דמפיס מורסא לא הוי פסיק רישא לענין פתח צריך לפרש אתקפתא דר' אמי בע"א דלא כפי' התוספת וכבר כתבתי הנלע"ד ועיין בספר מגיני שלמה:

דף ז עמוד א

בגמרא רבי אמי שרי למיבעל וכו' ואיכא דאמרי ר' זביד גופא בעל בתחלה בשבת כל הנהו אמוראים בבליים הן וא"כ משמע להדיא דבכל ענין שרי למיבעל אפילו לשאינן בקיאין והיינו כדפרישית לעיל דרב ושמואל פליגי בהכי ורב שרי אפי' לבבליים ובזה עולה יפה הפסק של הש"ע דלדידן שרי למיבעל בשבת ולא מפליג בין בקיאין לשאינן בקיאין והיינו כדפרישית דאע"ג דסתמא דתלמודא משני הכא פקיד ולא עקיר והיינו דחבורי מיחבר אפ"ה שרי דמקלקל בחבורה פטור ובמקום מצוה שרי וכן לענין פתח הו"ל מקלקל ומש"ה שרי רב וקי"ל הלכתא כוותיה באיסורא וכדאיפסקא הלכתא בגמרא מותר לבעול והיינו אפי' לשאינן בקיאין ועיין בפרישה סי' ס"ג ובהגהות אשר"י הניחו בצ"ע:

שם א"ל רב פפי לרב פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך וכו' מכאן קשה לי על שיטת הרמב"ם ז"ל שסובר דחובל לאו משום נטילת נשמה חייב ולאו תולדה דשוחט הוא אלא משום מפרק שהוא תולדה דדש וא"כ תיקשי ליה סוגיא דהכא דאמר מתוך שהותרה חבורה לצורך מהיכן אשכחן דהותרה לצורך דדישה גופא אסורה בי"ט. דלא הותר אפילו לצורך אלא מלאכות שהם מלישה ואילך כדאיתא בירושלמי הביאו התוס' במס' ביצה ונהי דלשיטת הרמב"ם האי דירושלמי אסמכתא היא וכל מלאכות שהן באוכל נפש שרי מדאורייתא אלא דאכתי לשון מתוך שהותרה חבורה לא מתיישב שפיר וצ"ע:

(קונטרס אחרון): גמרא א"ל רב פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך כו'. ומכאן הקשיתי על שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות שבת דחובל תולדה דמפרק וא"כ לא שייך לשון מתוך שהותרה חבורה לצורך ובמסכת ביצה הארכתי:

בתוספות בד"ה מתוך שהותרה וכו' ובלבד שיהא צורך היום. ע"ש בתוס' פ"ק דביצה דף י"ב ובחידושינו שם:

בא"ד ובפ"ק דביצה דאמרי דיש עירוב וכו' נראה דאיירי בעירובי תחומין עכ"ל. וכ' מהרש"א ז"ל דצריך ליתן טעם לזה למה לא התירו תחומין לצורך וכו' ע"ש ולענ"ד משנה שלימה היא בפסחים ריש פרק אלו דברים דאמר רבי יהושע יום טוב יוכיח שהתירו משום מלאכה ואסרו משום שבות והתם אתחומין קאי והטעם דתחומין היא כמכשירי אוכל נפש ואפשר לעשותו מעי"ט:

(קונטרס אחרון): והלכתא מותר לבעול בתחלה בשבת. והגה' אשירי כתב דלבו מהסס דמשמע מהסוגיא דלא שרינן אלא לבקיאין וע"י הטייה והאידנא אין בקיאין בהטייה ועוד דמתכוין לבעילה גמורה. אמנם כבר הרגישו בזה הבעל דרישה ופרישה והב"ח בק"א והט"ז בא"ח וכתבו ליישב ולמאי שכתבתי בפנים כ"ש דא"ש טפי דאדרבה עיקר פלוגתא דרב ושמואל ע"כ היינו לבבליים ובהא הוא דמסיק הש"ס דמותר והנך אמוראי ר' זביד ור' אמי נמי בבליים היו ואפ"ה עבדו עובדא בנפשייהו:

(קונטרס אחרון): ויתיישב יותר לפמ"ש בשם הרא"ה והריטב"א ז"ל דהא דקאמר לא כהללו הבבליים שאינן בקיאין בהטייה לאו משום דמחלק בין בקיאין לאין בקיאין אלא ה"ק לא כהללו הבבליים שאין יודעין דאפשר שיזדמן הטייה אלא רוב בקיאין ויודעין שאפשר שיזדמן הטייה ותו לא הוי פסיק רישא. ואם כן נ"ל דאדרבה יש להתיר יותר באינן בקיאין דהו"ל לא אפשר ולא מכוון דשרי טפי כדאיתא בפרק כל שעה וע"ש בתוספות ובחידושי שם הארכתי. ועוד דאף את"ל דהוי פסיק רישא אפשר דשרי לפי' הערוך דמתיר בפסיק רישא דלא ניחא ליה. וה"נ אפשר דלא ניחא ליה לבעול בעילה גמורה למאי דקיימא לן בועל בעילת מצוה ופורש. משא"כ בלא יצא דם כתב רמ"א בהג"ה בי"ד סי' קצ"ד דנהגו להקל וכ"ש דשרי ע"י הטייה שאין צריך לפרוש ממנה. ועוד דלא שייך האידנא לומר לדם הוא צריך לראות אם היא בתולה דהא נוהגין ברוב המקומות שלנו לקדש ולבעול לאלתר דתו לא שייך טענת בתולים כן נראה לי לקיים המנהג במקום שנהגו היתר. אבל במקום שנהגו איסור אין להקל אם לא היכא דאי אפשר להמתין עד לאחר שבת כגון דבמוצאי שבת יהיה סמוך לווסתה דאז כדאי הם רוב הפוסקים שכתבו דמותר בלי פקפוק כן נ"ל:

בתוספות בד"ה והלכתא מותר לבעול וכו' ולא חיישינן שמא ישחוט בן עוף ואהא סמכינן עכ"ל. כתבו כן לפי שיטתם דלעיל באיבעיא להו דמהו לבעול בתחלה בשבת דאי אפשר לבעילת מצוה בלא סעודה וע"ש במהרש"ל ואע"ג דבהדיא אמרינן בברייתא דלעיל דחיישינן שמא ישחוט בן עוף מ"מ אידחי מהלכה כיון דחזינן דאידך ברייתא דקתני מפני שהוא עושה חבורה לית לה טעמא דשמא ישחוט בן עוף וכן הני תנאי דפליגי בבעילה בשבת מוקמינן להו משום חבורה וכדאוקמיה רבה וכן רבי אמי דמותיב ממפיס מורסא משמע דלא חיישי' כלל לטעמא דשמא ישחוט ובזה נתיישב' קושית מהרש"א דהא דא"ל רב פפי מאי דעתיך ולא משמע ליה לחלק בין שבת לי"ט משו' שמא ישחוט משום דפשיטא ליה דלא פליג אכל הנך אמוראי דלא חיישי לשמא ישחוט. ולשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דאנן נמי חיישינן שמא ישחוט י"ל דהא דאיפסק הלכתא מותר לבעול היינו שכנסה כבר מקודם ולית ליה האי סברא שעושין סעודה חדשה בשעת בעילת מצוה ולדידיה נמי אתי שפיר הא דא"ל רב פפי לרב פפא מאי דעתך משום דהתם נמי איירי שכנסה קודם שבת דבלא"ה אסור לכנוס בשבת לדינא דגמרא דחיישינן לאיקרורי דעתא דבשבת אין ב"ד יושבין כנ"ל וק"ל:

בגמ' מאי אינה טעונה ברכה וכו' אבל יום א' טעונה ברכה אלא הא דתניא שקדו וכו' במאי אי בבחור וכו'. והא דלא מוקי להא דקאמר רב הונא אלמנה אין טעונה ברכה היינו שבעה אבל שלשה ימים בעי נראה דסמיך אאידך ברייתא דקתני מברכין לבתולה ז' ולאלמנה יום אחד ולא ניחא נמי לאוקמי דבאלמן שנשא בתולה ג' וכן בבחור לאלמנה אבל באלמון לאלמנה יום א' משום דסוף סוף תקשי הא דאמר רב הונא אמר רבי אבא בר זבדא משמיה דרב אחד בתולה ואחד אלמנה משמע דשווין לגמרי כנ"ל:

דף ז עמוד ב

בתוספות בד"ה במקהלות וכו' אין סברא לחלק בין עשרה לעשרים לענין שום מילתא עכ"ל. נראה שדקדקו וכתבו לענין שום מילתא דאפילו לרבי יוסי הגלילי דבפרק ג' שאכלו מפיק להאי קרא לענין ברכת הזימון ומחלק בין עשרה למאה דלפי רוב הקהל הם מברכין ואפ"ה לא מחלק בין עשרה לעשרים והיינו משום דמקהלות דעלמא משמע ואפ"ה יליף מפשטא דמקהלות דהיינו לפי רוב הקהל לחלק בין עשרה למאה דמנכרא מילתא טובא דהוי להו רוב הקהל וא"כ בשמעתין נמי דדרש לענין נשואין משמע מקהלות דעלמא כן נ"ל ועיין בסמוך:

בד"ה המזכה לעובר כו' וכן מצינו רב נחמן דבהדיא סברתו הפוכה מדרב הונא. כבר הארכתי בזה בספ"ק דף י"ג ע"ש:

בד"ה שנאמר ויקח בועז וכו' ובמס' כלה וכו' ונראה דאסמכתא בעלמא היא דעשרה לא משמע מהתם עכ"ל. וצ"ל דפשיטא להו להתוספ' דלקושטא דמלתא בברכת אירוסין נמי בעינן עשרה וממעשים בכל יום מייתי ראיה דמצריכין עשרה היינו משום דברכת אירוסין נמי ילפינן מבועז דהוי אירוסין ונשואין וכיון דקרא סתמא כתיב הי מנייהו מפקת כנ"ל בכוונתם והרא"ש ז"ל הביא דעות חלוקות בזה מיהו לפי שיטת התוס' צ"ל דלרבי אבהו נמי דיליף ממקהלות ילפינן נמי אירוסין ונשואין דבתרווייהו בעינן עשרה והיינו נמי מהאי טעמא דהי מינייהו מפקת וכן נראה מל' הרא"ש ז"ל אלא דלכאורה לא היו צריכין התוס' לפרש לעיל דמקהלות דעלמא משמע דהא מצינן למימר שפיר דמאן דיליף ממקהלות אדרבא דריש ברכת אירוסין ונשואין מדכתיב מקהלות לשון רבים משמע דאיירי משני מיני מקהלות אח' לאירוסין ואחד לנשואין ותרווייהו על עסקי מקור כן נ"ל לולי שהתו' לא כתבו כן וק"ל:

(קונטרס אחרון): ת"ר מברכין ברכת חתנים כו' רבי יהודה אומר אף בבית האירוסין מברכין אותה כו' וכתבו כל הפוסקים דנוהגין לברך ברכת אירוסין ג"כ על הכוס אלא שאינו מעכב. וראיתי להזכיר מילתא דקשיא לי טובא על מה שנהגו דאחר מברך ברכת היין על הכוס והחתן והכלה שותין ממנו וא"כ היאך מברך בפה"ג כיון דאין המברך שותה ממנו ואיך יוצאין החתן והכלה בברכתו של המברך הא קיי"ל בספ"ג דראש השנה כל הברכות אם יצא מוציא חוץ מברכת הנהנין ומיבעיא לן התם ברכת הכוס של קידוש וברכת המוציא של מצה מהו מי אמרינן כיון דחובה נינהו מברך או דלמא ברכות לאו חובה נינהו ומסקינן דמוציא וכתבו התוס' שם דהנך דוקא. ובאמת כתבו כל הפוסקים הטעם דבכל ברכת המצות אדם מוציא חבירו היינו משום דכל ישראל ערבים זה בזה והו"ל כמחוייב בדבר משא"כ ברכת הנהנין. וא"כ הכא נמי כיון שאין הכוס מעכב לאו דבר שבחובה נינהו והאיך מוציא חבירו דהא הו"ל ברכת הנהנין. בשלמא ברכת נשואין אפשר כיון דטעונין כוס הדר הו"ל כדבר שבחובה משא"כ בברכת האירוסין. ואפשר כיון דמ"מ עיקר היין לאו ליהנות מכוין חשיב שפיר כברכת המצות ועדיין צ"ע:

דף ח עמוד א

א"ר נחמן אמר רב חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין. נ"ל הטעם דכיון דברכת חתנים ואבלים בעשרה וקי"ל כל בי עשרה שכינתא שריא ואין השכינה שורה מתוך עצבות לכן ראוי שיהיו י' בלא אבל משא"כ בחתן אדרבה הוא שרוי בשמחה של מצוה ולכך מצטרף לעשרה כנ"ל ועיין בסמוך:

שם מיתיבי חתנים ואבלים מן המנין רב תנא הוא ופליג. ובירו' פ"ד דמגילה בעי לשנויי דאית תנא דתנא אבלים מן המנין ואית דתני אין אבלים מן המנין ומחלק בין אותו אבל דאינו מצטרף ואבלים אחרים מצטרפין אלא דמקשה והתנן אבל מתנחם ואינו נכנס לנחם ואסיקנא בקושיא ע"ש:

בתוספות בד"ה רב תנא הוא ופליג לא בעי לשנויי וכו' דנראה לו דוחק וכו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהין דכיון דלקושטא דמלתא מוקמינן לברייתא דאבלים מן המנין בברכת המזון א"כ מהיכי תיתי לא נוקי הכי אליבא דרב ולענ"ד דלרב ע"כ מלתא דפסיקא קאמר דחתנים לעולם מן המנין ואבלים לעולם אינן מן המנין דאלת"ה קשה אדמפליג בין חתנים לאבלים לפלוג וליתני בדידיה באבלים גופא וליכא למימר דחתנים גופא אתי לאשמעינן בין בברכת המזון בין בברכת החופה דהשתא נמי לא שמעינן מידי דהא איכא למימר להיפך דחתנים דוקא בברכת המזון הם מן המנין ואבלים לעולם אינן מן המנין אלא ע"כ דבתרווייהו מילתא דפסיקא קאמר משא"כ לר' יוחנן אתי שפיר דלדידיה לא מצינן למימר דמילתא דפסיקא קאמר כיון דנקט כל הני מימרא כדמסקינן לא מיבעיא להגרסא שכתבו התוס' בד"ה אלא דחדא מכלל חברתה איתמר א"כ מוקמינן להני תרתי מימרא דרבי יוחנן במאי דמסתבר טפי דהיינו לרחבה ושורה אלא דאפילו אי לא גרסינן אלא ור' יוחנן תלת מימרי קאמר אפ"ה ע"כ מוקמינן תרתי ברחבה וחדא בשורה וכמ"ש התוס' לקמן אבל לית לן למימר דר' יוחנן בברכת המזון נמי קאמר דאינן מן המנין דא"כ לא הו"ל למימר אלא דבברכת המזון אינו מן המנין וממילא ידעינן דכ"ש בהנך כנ"ל נכון ודו"ק:

דף ח עמוד ב

בתוספות בד"ה כי תניא ההיא וכו' פי' בקונטרס להצטרף לזימון ואין נראה לר"י וכו' לכך צריך לפרש וכו' עכ"ל. ונראה שרש"י לא רצה לפרש כן משום דלא שמיעא ליה הך סברא דברכת אבלים שבברכת המזון טעון עשרה מדלא תנן בפ"ד דמגילה דהתם תנן אין ברכת אבילים ותנחומי אבלים פחות מעשרה וסתם ברכת אבלים היינו בשורה או ברחבה כדמסקי' הכא אבל האי שבברכת המזון ע"כ לא מיקרי ברכת אבלים דאלת"ה לא הוי קאמר רבי יוחנן סתמא ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין דאיכא למטעי דאברכת המזון נמי קאי אע"כ דההיא לא מיקרי ברכת אבלים. ומה שהקשו בתוס' על פרש"י יש ליישב לפי שיטת ר' עמרם שהביא הטוי"ד דבברכת הזימון אומרים ברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו וקס"ד שאין אבלים מן המנין דאיהו אינו מן המנחמין אלא מן המתנחמין ועוד דזימנין דכל השלשה אבלים ואי אמרת שהם מן המנין אין להם מנחם ומה שהקשו עוד על פירושו מל' המקשה כבר יישבו על נכון מורי זקיני ז"ל בספר מגיני שלמה דכיון דמצרפין האבל לברכת הזימון אין סברא לומר דלימא רבי יוחנן דבברכת האבל שבאותו ברכת הזימון יהא טעון להצטרף אחד מן השוק וזה ברור לענ"ד ולשון התוס' בזה צ"ע:

בד"ה אלא כי קאמר וכו' וצ"ל דחדא מכלל חברתה איתמר עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דהיא גופא תיקשי אמאי הדר ביה משינויא קמא דטפי הו"ל לאוקמי קמייתא בשורה כדמעיקרא ולא נצטרך לומר חדא מכלל חברתה אתמר ע"ש בל' מהרש"א שישבו על נכון אמנם למאי דפרישית לעיל בלא"ה א"ש דמשמע ליה לתלמודא דחדא מכלל חברתה אתמר ולא אמר ר' יוחנן כלל למימרא קמייתא דחתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין דהא בהאי לישנא איכא למיטעי דאברכת המזון נמי קאי אבל מאן דלא גרס אלא ע"כ צ"ל דהא דקאמר ר"י סתמא היינו משום דסמיך אאינך מימרי דידיה דקאמר וממילא דא"א לאוקמי האיך קמייתא בברכת המזון דא"כ כל הנך מימרות למה לי דהא אתיין במכ"ש מברכת המזון ולמאן דגריס אלא לא נ"ל לפרש כן דאמורא צריך לפרש דבריו כנ"ל וק"ל:

דף ט עמוד א

א"ר אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו. וכתב הרא"ש ז"ל שמצא כתוב בשם רבינו יונה ז"ל דהא דנאמן היינו במכחישתו אבל אם אומרת אמת פתח פתוח מצא אלא שנאנסתי איהי מהימנא ולא מיתסרא אם היא אשת ישראל אע"ג דקבל בה אביה קדושין פחות מג' שנים דליכא אלא חדא ספיקא אפ"ה שרי דברי ושמא ברי עדיף וכתב הרא"ש שתלמידי רבינו יונה טעו וכתבו בשמו מה שלא אמר מעולם דלקמן אמרינן דברי ושמא לא מהני להוציא ממון אלא בדאיכא מגו בהדי ברי ושמא או בדאיכא חזקה בהדי ברי ושמא והכי נמי לא מהני ברי ושמא לחוד נגד הרוב דאונס לא שכיח ורובן ברצון ואף ע"ג דאיכא חזקת היתר וצדקת מ"מ הא קיי"ל רובא וחזקה רובא עדיף כן הקשה הרא"ש ז"ל ובסוף כתב שנראה לו לקיים דבריהם מההיא דראוה מעוברת דאפי' ברוב פסולין מהני ברי דידה עכ"ל הרא"ש ז"ל ועל דבריו הראשונים אני תמה למה דחה דברי רבינו יונה דנהי דאונס לא שכיח והו"ל רצון רובא אפ"ה כיון דאיכא ברי ושמא ואיכא נמי חזקת כשרות אמאי לא מהימנא דהא בממונא נמי אע"ג דקי"ל זה כלל גדול בדין הממע"ה אפ"ה היכא דאיכא ברי ושמא בהדי חזקה מהני להוציא ממון כדאיתא לקמן דף י"ג א"כ ה"ה לענין איסורא אע"ג דכלל גדול דאזלינן בתר רובא אפי' היכא שהחזקה כנגדו מ"מ כיון דאיכא ברי ושמא בהדי חזקה מהני וכ"ש בחזקת כשרות דעדיף משאר חזקות כמו שאפרש בסמוך דהו"ל חזקה דאתיא מכח רובא דרוב ישראל בחזקת כשרות הם. ומכ"ש לפמ"ש התוס' דההיא רובא דרצון אינו רוב גמור מדאורייתא א"כ כ"ש שנתקיימו דברי רבינו יונה מיהו נ"ל דרבי' יונה גופא לא קאמר אלא באשת ישראל שנתקדשה פחות מבת ג' דהוי ספק אונס ספק רצון ומש"ה אמרינן דנאמנת דאיכא חזקת כשרות בהדי ברי ושמא משא"כ באשת כהן שהספק אם זינתה תחתיו או אם קודם שנתארסה אפשר דרבינו יונה גופה מודה שאף אם טוענת שקודם שנתארסה זינתה לא מהימנא דהכא לא שייך חזקת כשרות שאף אנו אומרים שנאנסה אלא שנאנסה תחתיו וכיון שכתבו התוס' דחזקת הגוף עדיף מחזקת היתר תו לא מהימנא בברי ושמא לחוד ועוד נראה דאפילו בספק השקול נמי לא מהימנא דאף למאי דקי"ל דבחתיכה ספק חלב ספק שומן עד אחד נאמן ואפילו הבעל דבר מ"מ אפשר כיון שהספק בגופה לא מהני כדאשכחן בשבויה דע"א נאמן בה שלא זינתה והיא עצמה לא מהימנא ומתוך מה שכתבתי הושוו דברי הרמב"ם ז"ל לדברי ר' יונה כדמשמע בפי' המשניות ועיין בקונטרס אחרון ודלא כמ"ש ה"ה דהרמב"ם לית ליה האי דרבי' יונה כנ"ל. הארכתי קצת בזה לפי שהוא צורך לסוגיות הבאות לפנינו אי"ה וכן במה שהביא הרא"ש ראיה מראוה מעוברת יש לי לדקדק דלאו ראיה היא ושם יבואר אי"ה:

(קונטרס אחרון): אמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו. כ"כ בפנים דהרא"ש ז"ל כתב בשם ר' יונה דדוקא במכחישתו קאמר ר"א דאסורה אבל במודית שנבעלה ואמרה נאנסתי מותרת לישראל אף בנתקדשה פחות מבת ג' ובתחלה דחה הרא"ש ז"ל דבריו וכתב דלא אמרה רבינו יונה מעולם וטעו התלמידים לומר בשמו ובסוף מסיק הרא"ש ז"ל לקיים דבריו. וטור א"ה סי' ס"ח הביא דברי רבינו יונה בלי שום חולק אלא דהב"י שם כתב בשם הרב המגיד פי"ח מהל' א"ב דהרמב"ם ז"ל פוסק דלא כר' יונה לכן לא הביא הב"י בש"ע כלל שיטת רבינו יונה אלא להיפך דאפילו בטוענת נאנסתי אסורה אלא דהרמ"א ז"ל בהג"ה ש"ע כתב דיש אומרים דבאשת ישראל הטוענת נאנסתי נאמנת ע"ש. ובאמת הרשב"א בתשובה והר"ן והרא"ה והריטב"א ז"ל בחדושיהם כולם הסכימו לדברי רבינו יונה. ועוד דלע"ד אף מתורתו של הרמב"ם ז"ל גופא נמי לא למדנו דפליג בהא דמה שכתב בפי"ח מהל' א"ב בהלכה י' וי"א דבחד ספק אסורה לישנא דמימרא דר"א ושקלא וטריא דשמעתין נקיט ואזיל וכי היכי דלכל הנך רבוותא איירי דוקא במכחישתו ולא בטוענת כמו כן מצינן לפרש ג"כ לשון הרמב"ם ז"ל דאיירי במכחישתו ולא בטוענת ולכאורה לישנא דהרמב"ם ז"ל הכי דייק שכתב שטען שמצאה דרוסת איש ולא פירש דמה היא טוענת ושינה מלשון המשנה דלקמן דקתני היא אומרת משארסתני נאנסתי והיא אומרת מוכת עץ אני דהוי עיקר רבותא דאינה נאמנת לענין איסור בחד ספקא אע"כ דבמכחישתו איירי דהכי משמע לישנא שהוא טוען שמצאה דרוסת איש אלמא דהיא אומרת שלא מצאה דרוסת איש. ועוד דהיאך מצי למיטען כלל שמצאה דרוסת איש ע"י שלא מצא לה בתולים שמא מ"ע היא דהא להרמב"ם ז"ל מ"ע אין לה טענת בתולים לא בפ"פ ולא בטענת דמים כדמוכח מלשונו בפי"א מהלכות אישות אע"כ דבמכחישתו מיירי וא"כ אין לספק כלל במ"ע מדלא טענה וכמ"ש התוספו' בשמעתין כך נ"ל לכאורה בכוונת הרמב"ם ז"ל בפי"ח מהל' א"ב. ובאמת מלשון הרב המגיד גופא משמע דלא ברירא ליה דהרמב"ם פליג אלא שכן נראה לו בדעת הרמב"ם ז"ל. ולכאורה נראה מה שלא הביא הטור דעת הרמב"ם ז"ל משמע נמי דלא פליג. וא"כ לפ"ז יש לתמוה על מרן הב"י בש"ע סי' ס"ח דשביק מאי דפשיטא כמעט לכל הפוסקים להיתר ולא כתב אלא דברי האוסרין דאפילו להרמב"ם ז"ל גופא לא ברירא אלא לפי פירוש משמעות של הרב המגיד. אמנם כן בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל מצאתי שכתב במשנה דראוה מדברת בפלוגתא דר"ג ור"י דהלכה כר"ג ומסיק בסוף דבריו וממה שאתה צריך לידע שהכהן אם אירס בתולה ולזמן הנשואין טוען שמצאה בעולה הרי היא אסורה עליו וכופין אותו לגרשה וא"כ משמע לכאורה דבטוענת מיירי מדמייתי לה אהא מתניתין דאיירי בטוענת וה"ק דאע"ג דהל' כר"ג בברי ושמא אפ"ה לענין טענת בתולים ר"ג גופיה מודה דאסורה וכשיטת החולקים על רבינו יונה. אמנם לאחר העיון אדרבה מוכח מדבריו מדנקיט למילתיה באשת כהן לחוד ושביק לאשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש אלמא דדוקא באשת כהן קאמר דאסורה אבל באשת ישראל שריא והיינו כמ"ש בפנים דדעת רבינו יונה ז"ל גופא נמי הכי הוא וכמו שפירשתי בטוב טעם לחלק לפי ראיית הרא"ש ז"ל גופא שכתב לקיים דברי רבינו יונה וכן נראה לכאורה בפשיטות מלשון הרמ"א ז"ל בהג"ה שלא הביא דעת הי"א להתיר אלא באשת ישראל לחוד ושביק לאשת כהן דאיירי בה נמי המחבר בדיעה ראשונה אע"כ כדפרישית והן הן הדברים שכתבתי בפנים דלע"ד הושוו דברי הרמב"ם ז"ל לדברי רבינו יונה ז"ל ודלא כהרב המגיד. אלא דאכתי קשיא לי דלפי מאי שכתבתי בפנים נראה דמכ"ש היכא דטענה בהדיא מ"ע אני פשיטא דנאמנת כיון דאיכא כל הני חזקות למעליותא וא"כ אפילו באשת כהן שטענה שזינתה קודם האירוסין נמי תהא נאמנת במגו דמ"ע אני תחתיו. ול"ל דלא הוי מיגו כיון דמ"ע לא שכיח דהא רוב הפוסקים הסכימו דאפילו מידי דלא שכיח הוי שפיר מגו כמ"ש הש"ך בח"מ סי' פ"ב ומכ"ש דקשה טפי למאי דאפרש בסמוך סעיף ל' דמ"ע שכיח טפי מזנות וצ"ע ליישב:

בפרש"י בד"ה האומר פתח פתוח מצאתי וטענת דמי' אין לו עכ"ל. משמע מפירושו ומפי' התוס' שאם מצא דם תו לא מצי למיטען כלל פתח פתוח מצאתי אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאף אם מצא דם אפ"ה אסורה אם מצא פתח פתוח דאפשר שהביאה דם אחר וכן להיפך אם לא מצא דם אע"ג שהפתח סתום אפ"ה אסורה ע"ש:

בד"ה נאמן לאוסרה עליו וכו' אבל להפסידה כתובתה לא מהימן עכ"ל. והיינו משום דלית ליה לר"א האי חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכמ"ש התוספות לקמן דלא קי"ל האי חזקה. אמנם מה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן היינו דלישנא דר"א דקאמר נאמן לאוסרה עליו הכי דייק דאל"כ הו"ל למימר דנאמן סתם והיינו אף להפסידה כתובתה לאשמעינן מיניה תרתי חדא דקים ליה בפתח פתוח ושמעינן נמי דאית ליה חזקה דאין אדם טורח. ואף שהתוספות כתבו לקמן בד"ה אי למיתב לה דלהפסידה כתובתה אפשר דנאמן אפילו אי לא קים ליה. אבל רש"י ז"ל לא ס"ל האי סברא מהטעם שאפרש שם ועוד נראה מדנקט לאוסרה עליו משמע דלכהן אחר שריא אם מת הבעל הראשון ואי ס"ד דאית ליה חזקה דאין אדם טורח אם כן בודאי קושטא קאמר ואסורה לשאר כהנים משא"כ לסברת רש"י דלר"א לית ליה האי חזקה אתי שפיר דלא מהימן אלא לגבי דנפשי' משום דשוויה כחתיכה דאסורא כן נ"ל ודו"ק:

(קונטרס אחרון): נאמן לאוסרה עליו ופירש רש"י אבל להפסידה כתובתה לא מהימן. וכתבתי בפנים דלשון לאסרה עליו הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן מדנקט לאוסרה עליו משמע דלכהן אחר שריא אם מת הבעל הראשון אלמא דלית ליה לר"א חזקה דאין אדם טורח דאי ס"ד אית ליה הך חזקה לכהן אחר נמי אסורה. נמצא לפ"ז למאי דקיי"ל כר"נ א"ש דאית ליה הך חזקה אסורה אף לכהן אחר אלא דכל זה לשיטת רש"י משא"כ לשיטת התוספות דלקמן דאף בכתובה לא סמכינן אהך חזקה אלא משום דכתובה דרבנן הם אמרו והם אמרו ומדאורייתא לא סמכינן אהך חזקה אכתי איכא למימר דלכ"ע לכהן אחר שריא ולפ"ז צ"ע לדינא:

בתוספות בד"ה האומר וכו' וי"ל דרבי' חננאל גריס איפכא וכו' כך בוגרת פעמים יש לה דמים פעמים אין לה דמים עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל ואפ"ה תלינן לקולא משום דדם נדה לא שכיח כלל שלא בשעת ווסתה וכו' ע"ש וקשיא לי מ"ש דלא תלינן בדם מכה אע"פ שיש לה מכה בוודאי אפ"ה קי"ל דאין תולין במכתה אא"כ יודעת בוודאי שמכתה מוציאה דם ואפילו שלא בשעת וסתה אין תולה והכא נמי הרי אין יודעת בודאי שיש לה דם בתולים. ולענ"ד ליישב משום דדם בתולים ה"ל קורבא דמוכח שהרי דם בתולים בא ממקום קרוב דאפי' ע"י העראה יוצא דם בתולים כדאיתא לקמן בדוכתי טובא משא"כ דם נדות בא מן המקור שהוא רחוק אע"ג דקי"ל בפ' לא יחפור דף כ"ג דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכתבו שם התוס' דאפי' בקורבא דמוכח ע"ש שאני התם שאין ההוכחה אלא מחמת הקורבא משא"כ הכא הוי הוכחה גמורה כיון שהדם בא בשעת תשמיש מוכח שהוא דם בתולים והארכתי בזה בתשובה ודו"ק:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה האומר פ"פ מצאתי כו'. הביאו דר"ח ז"ל כתב דבוגרת פעמים יש לה דמים ופעמים שאין לה דמים כתב מהרש"א ז"ל דאפ"ה תלינן בה לקולא בדם בתולים משום דדם נדה לא שכיח אלא בשעת וסתה. והקשיתי עליו בפנים מאי שנא מדם מכה ותירצתי בענין אחר משום דדם נדה לגבי דם בתולים הוי קורבא דמוכח טובא כיון שהדם בא דוקא בשעת תשמיש ומקום בתולים קרוב טפי ממקום דם נדה שבא מן המקור ונ"מ נמי לענין דם מכה בכה"ג והארכתי בתשובה ולא למעשה אני אומר כי אם להתלמד במקום אחר היכא דאיכא סברות אחרות להתיר:

בד"ה לא צריכא באשת כהן וא"ת ונוקמי בחזקת שהיא כשרה לכהונה וכו' אע"ג דספק זונה ילפינן מספק סוטה והתם לא מוקמינן לה אחזקת היתר שאני התם דאיכא רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה. ואע"ג דכל ספק טומאה ברה"י ילפינן מסוטה ולא מוקמינן אחזקת טהרה היינו משום דמסוטה גמרינן לגמרי כמ"ש התוספת בריש פ"ק דנדה משא"כ ספק זונה נהי דילפינן מסוטה מקרא דוהיא לא נתפשה אפ"ה לא ילפינן מסוטה ממש דהתם שאני דאיכא רגלים לדבר תדע מדמקשה הכא בשמעתין ואמאי ספק ספיקא הוא ואילו בספק טומאה דילפינן מסוטה לא מהני ספק ספיקא כדאיתא במשנה מסכת טהרות כל ספק שאתה יכול לרבות אפילו עד מאה ספיקות ברה"י טמא וכמ"ש התוספות טעמא דמלתא בפ' חזקת הבתים דף נ"ה וע"כ היינו כדפרישי'. ואכתי איכא למידק מאי מקשה התוספת נהי דמדאורייתא אזלינן בתר חזקת היתר אפ"ה מדרבנן לא מהני חזקת היתר כדאיתא ביבמות דף ל"א וכן כתבו הפוסקים דמהאי סוגיא דיבמות מוכח דאפי' באיסור והיתר לא אזלינן בתר חזקת היתר כמו שהאריך בעל פר"ח בי"ד סי' כ"ט ע"ש. וא"כ שפיר קאמר ר"א נאמן לאוסרה עליו מיהא מדרבנן ולכאורה היה נראה לי דמשמע להו להתוספות דע"כ דאמר נאמן לאוסרה עליו היינו מדאורייתא דאי מדאוריית' שריא ולא מיתסרא אלא מדרבנן לא שייך למימר דשויה אנפשיה כחתיכה דאיסורא היכא דליכא עדים כדאשכחן בעידי כיעור דאע"ג דלרוב הפוסקים בדאיכא עידי כיעור מפקינן לה מבעלה אפ"ה היכא דליכא עדים והבעל בעצמו ראה דבר מכוער לא מיתסרא כמ"ש הרא"ש ז"ל ביבמות פרק כיצד אלא דאפשר שאין הנדון דומה לראיה. ועוד דסתימת לשון התו' כאן לא משמע דנחתי להכי ועוד שהרי בדיבור הסמוך מוכח מדברי התוס' דר"א אוסרה מדרבנן באשת ישראל דמדאורייתא מוקמינן לה אחזקת היתר דרובא דברצון לא אמרינן אלא מדרבנן וא"כ באשת כהן נמי איכא למימר דר' אליעזר לא קאמר דאסורה אלא מדרבנן. לכך נלע"ד דפשיטא להו להתוס' דלהוציא אשה מבעלה לא החמירו חכמים ומוקמינן לה אדאורייתא דמהני חזקת היתר כדאשכחן לקמן דף י"ג דאין אוסרין על היחוד אפילו לר' יהושע דאית ליה אין אפטרופוס לעריות וע"כ היינו משום דאיכא חזקת היתר לא מפקינן לה מבעלה. ומה שהחמירו בשבויה היינו משום דרוב כו'. וא"כ הכא לענין פתח פתוח דלא שייך אלא לאוסרה על בעלה פשיטא להו לתוספות שאין לחכמים להחמיר אפילו משום מעלה דיוחסין ומה שהחמירו באשת ישראל בחד ספיקא היינו משום דרצון הוי רוב מדרבנן לגבי אונס כמ"ש התוס' בסמוך כנ"ל בשיטת התוס'. אבל אכתי קשיא לי טובא על קושית התוספ' האיך אפשר להתיר באשת כהן משום חזקת היתר ותיפוק ליה דאיכא תרי ספיקי לאיסורא חדא שמא זינתה תחתיו ואם תמצא לומר אינה תחתיו אפ"ה שמא זינתה לפסול לה שפוסלה לכהונה וכמ"ש התוספות להדיא לקמן בגיטין דף פ' דאפילו לר' גמליאל דמכשיר אפילו ברוב פסולין היינו היכא דאמרה ברי דלכשר נבעלתי אבל בשותקת אסורה. ול"ל דאכתי מקשו התוספות דהוי לן למישרי מיהא אפילו באשת כהן ברוב כשרין אצלה. הא ליתא דבטענת פתח פתוח לא שייך לומר כן דשמא נבעלה בשדה דרוב פסולין אצלה דרובא דעלמא עכו"ם נינהו וביאת עכו"ם פוסלתה מכהונה ועוד דלמא אזלה איהי לגבי הפסול דהו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כדאיתא לקמן. ובשלמא לשיטת הרמב"ם והרמב"ן והר"ן וסייעתם דהא דקיי"ל ספיקא דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן א"כ איכא למימר דנהי דאמרינן ספק ספיקא לקולא היינו משום דהו"ל ספיקא דרבנן דמדאורייתא בחד ספיקא נמי שריא וא"כ הספק השני הוי ספיקא דרבנן דלקולא. אבל להחמיר לא אמרינן ספק ספיקא דמדאורייתא אין לחלק בין חדא ספיקא לכמה ספיקי וכיון שכתבנו דלהוציא אשה מבעל' אוקמוה אדאורייתא אתי' שפיר קושית התוס' אמאי לא מוקמינן לה בחזקת היתר. אלא התו' ורש"י לא סביר' להו הא מלתא דהרמב"ם וסייעתו אלא ס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא היינו מדאורייתא כמ"ש כל הפוסקים ואין להאריך כאן וכמבואר אצלינו בקונטרס מיוחד בתכלית האריכות א"כ הדרא קושיא לדוכתיה כיון דאמרינן ספק ספיקא לקולא כ"ש דלהחמיר יש לאסור בתרי ספיקי לאיסורא. והנלע"ד מתוך זה דהתוס' סברי דלעולם לא אמרינן ספק ספיקא היכא שהוא נגד החזקה בין לקולא בין לחומרא כיון דחזקה דאורייתא תו לא מקרי ספק כלל וכשיטת בעל משאת בנימין הביאו הט"ז והש"ך בי"ד סי' ק"י אלא שכתבו שם בשם הרשב"א ז"ל דאפילו היכא דאיכא חזקת איסור מקילין בספק ספיקא וכן הכריע בעל פרי חדש סי' הנ"ל וא"כ קשה כ"ש דאית לן להחמי' בתרי ספיקי לאיסורא אע"ג דאיכא חזקת היתר ולענ"ד דברי התוס' כאן מסייעין לשיטת המשאת בנימין ואין להאריך כאן יותר ולקמן דף י"ד גבי רבן גמליאל אלים ליה וברי ושמא נאריך עוד מזה בעזה"י ודוק היטב ועדיין צ"ע:

(קונטרס אחרון): בא"ד ממה שהקשו בתוספות דנוקי בחזקת היתר לבעלה באשת כהן אע"ג דלכאורה איכא תרי ספיקי לאיסורא דאף שקודם אירוסין זינתה אפ"ה איכא למיחש שמא נבעלה לפסול לה לקרוב או לכותי ועבד דביאתן פוסלתה לכהונה והיה נ"ל להכריח מכאן דשיטת התוספות דלא אמרינן ס"ס נגד החזקה וא"כ אי הוה חשבינן להך חזקת היתר חזקה גמורה תו לא הוי מהני ס"ס אף להחמיר וכמו שאבאר עוד לקמן ועיין בפנים:

בא"ד וי"ל דאדרבא אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף עכ"ל. וקשיא לי הא איכא למימר נמי הרי בעולה לפניך וכיון דהיא עכשיו בעולה כמו כן היתה בעולה קודם שנתארסה ואע"ג דחזקת הגוף עדיף טפי מ"מ כיון דאיכא נמי חזקת היתר הו"ל תרתי חזקה להיתרא וחדא חזקה לאיסורא וחדא במקום תרתי לאו מידי היא כדאיתא בריש נדה ובקדושין דף ע"ט גבי קידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת דאמר רב הרי בוגרת לפניך וקיי"ל כרב ובשמעתין דהכא נמי קיי"ל כר"א דליכא מאן דפליג. ולכאורה היה נראה בזה דהתוספת קיימי בשיטת הרשב"א שכתבו התוספ' בשמו סוף פרק המדיר ד' ע"ה ע"ב דחזקת פנויה לא חשיבא כלל לגבי חזקת הגוף וה"נ חזקת היתר לא חשיבא כלל. אלא דא"כ לא הוי מקשה בגמ' מידי מעיקרא והא ספק ספיקא הוא ספק תחתיו ספק אין תחתיו ולמאי דפרישית אין תחתיו לא הוי ספק כלל דאוקמה אחזקת הגוף אם לא שנאמר דסברת התוספ' דלגבי ספק ספיקא לא מהני חזקת הגוף וזה לא יתכן למאי דפרישית בסמוך דע"כ סברת התוספות דלא אמרינן ספק ספיקא אפילו לגבי חזקת היתר דאל"כ אין מקום לקושייתם דנוקמי בחזקת היתר דהאיכא תרי ספיקי לאיסורא אע"כ דלא חיישינן לתרי ספיקי כלל גבי חזקת היתר העומד לנגדו ואפילו לקולא אמרינן הכי כ"ש דאין לנו לומר ספק ספיקא להקל גבי חזקת הגוף דעדיף מחזקת היתר. ויש ליישב בדוחק דאפ"ה הוי ספק ספיקא כיון דאיכא נמי סברא דהרי בעולה לפניך דנהי דבחד ספיקא חזקת הגוף עדיף אפ"ה הוי שפיר תרי ספיקי אלא דכל כי האי לא הו"ל לתוספת לסתום אלא לפרש וצ"ע גדול ליישבו ודוק ועיין מה שאכתוב לקמן בסוגיא דמשארסתני נאנסתי ולקמן בס"פ המדיר אפרש יותר בעזה"י:

(קונטרס אחרון): מהדורא בתרא בא"ד וי"ל דאדרבה אית לן למימר דהשתא נבעלה דאוקמה אחזקת הגוף והקשיתי לשאול דאיכא למימר נמי הרי בעולה לפניך וה"ל חדא במקום תרתי דלאו מידי הוא הבאתי ראיה מפ"ק דנדה ומפרק עשרה יוחסין דף ע"ט דקי"ל הלכתא כרב כו' והאי לישנא דהילכתא כרב שכתבתי לשון מיותר הוא דשמואל נמי מודה היכא דאיכא חזקה קמייתא אמרינן שפיר הרי חסר לפניך כרבנן דמקוה וחבית כדאיתא פרק עשרה יוחסין דף ע"ט ע"ש. וא"כ לפ"ז דברי התוספות כאן תמוהין מאד ומה שכתבתי ליישב בפנים נראה דוחק גדול וביותר לפי מה שפירשתי בפ' המדיר דף ע"ה ע"ב בפירוש הרשב"א שהביאו התוספות שם בהא דחזקת פנויה לא חשיב ע"ש ותראה דכל זה לא שייך כאן וא"כ נשארה קושיית התוספות כאן במקומה ולענ"ד נראה כדפרישית דמעיקרא לא שייך קושיית התוספות דאע"ג דמדאורייתא אוקמא אחזקת היתר אפ"ה אסורה מדרבנן דלא סמכינן אחדא חזקה דאיתרע להקל כמו שהארכתי לעיל וכמבואר להדיא בירושלמי ולפי"ז הא דאמר ר"א דנאמן לאוסרה היינו מדרבנן:

בד"ה ואי בעית אימא וכו' וי"ל דשם אונס חד הוא וא"ת ונוקמה בחזקת היתר וי"ל דאונס קלא אית לה וכו'. ואע"ג דלגבי פיתוי קטנה לא שייך לומר דאנוסה קלא אית לה וא"כ אכתי באשת ישראל אמאי לא מוקמינן לה בחזקת היתר שבקטנותה נבעלה והו"ל כאנוסה דשריא מיהו י"ל דבחדא ספיקא לא חיישינן כלל לפיתוי קטנה משום דמוקמינן לה אחזקת הגוף דהשתא נבעלה כמ"ש התוס' בסמוך ומעיקרא לא קשיא להו מפיתוי קטנה אלא לענין תרי ספיקי דלא מהני חזקת הגוף כדפרישית בסמוך ודו"ק:

בא"ד וא"ת א"כ בספק ספיקא נמי תאסר דספק אונס כמאן דליתיה דמי עכ"ל. ואף למאי דפרישי' בסמוך דלגבי תרי ספיקי חיישי' לפיתוי קטנה אונס הוא וא"כ לא שייך לומר דאונסא כמאן דליתא דמי דאכתי איכא תרי ספיקי שמא אין תחתיו ואת"ל תחתיו שמא כשהיא קטנה אלא דאכתי מקשו התוס' שפיר מנ"ל למקשה להקשות אדר' אלעזר דהאיכא לאוקמא מלתא דר"א שנתקדשה כשהיא גדולה דלא שייך פיתוי קטנה וליכא אלא חדא ספיקא כנ"ל ודוק. מיהו הרמב"ם ז"ל לית ליה כלל הא מלתא דפיתוי קטנה אונס הוא וכתב ה"ה דמסוגיא דשמעתין הוציא כן:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה ואיבעית אימא. משמע מדבריהם דכל מידי דלא שכיח לא מיקרי ספק כלל אפי' לאיצטרופי לספק ספיקא והקשיתי לשאול דלשיטת הרשב"א ז"ל דטעם הספק ספיקא היינו דהוי כמו רוב א"כ היכא דהספק הראשון הוא שקול אמאי לא מצרפינן המיעוט דספק השני להך פלגא דספק הראשון ואכתי הוי רובא וכמדומה לי באמת שראיתי בכמה פוסקים ראשונים ואחרונים דהיכא דהספק א' שקול אע"ג דשני אינו שקול אפ"ה חשבינן ליה ס"ס מיהו אפשר דהתוספות דהכא ס"ל דמיעוט לגמרי כמאן דליתא דמי לרבנן דפליגי אדר' מאיר משא"כ לשיטת רבינו תם שפסק במס' בכורות ד' כ' ע"ב בד"ה חלב פוטר דקי"ל כרשב"ג דהיכא דהמיעוט מסייע לחזקה הו"ל פלגא ופלגא וכמ"ש בהג"ה ש"ע י"ד. וא"כ ה"נ יש לנו לומר דהמיעוט מספק שני מסייע לה לפלגא דספק ראשון והו"ל רובא להחמיר והדבר צריך תלמוד ובקונטרס כלל גדול אי"ה אבאר לנכון:

בא"ד ואומר ר"י דהאי רובא דרצון לא הוי רוב גמור אלא מדרבנן עכ"ל. ונראה לי טעמו של ר"י דאיכא למימר נמי איפכא דרוב נשים בחזקת צדקות קיימי ואינן מזנות ברצון וכמ"ש הרא"ש ז"ל בדברי רבינו יונה ז"ל. מיהו עדיין יש לי מקום עיון בדברי התוספות דמשמע מיהו דפשיטא להו דאי הוי רוב דרצון רוב גמור תו לא הוי ספק ספיקא ספק אונס. ולא ידעתי למה לפי מה שכבר כתבתי דשיטת התוספת וסייעתם בהרבה מקומות דספיקא דאורייתא לחומרא היינו מן התורה ולפ"ז הא דקיי"ל ספק ספיקא לקולא לא פירשו רבותינו היכא רמיזא ומנא להו אע"כ כמ"ש הרשב"א ז"ל דספק ספיקא הוי כמו רוב דספק אחד הוי פלגא ופלגא וא"כ היכא דספק אחד הוא שקול כגון הכא שספק תחתיו ספק אין תחתיו ה"ל פלגא ופלגא שפיר הוי אידך ספיקא ספק אונס דאע"ג דאונס הוי מיעוטא אפ"ה מצטרפי מיעוטא לפלגא והו"ל רובא להתירא וכ"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו דספק אחד נמי מן התורה מותר ומדרבנן החמירו דאית לן למימר דלא החמירו אלא בספק השקול אבל הכא שהספק השני גורם דתו לא הוי פלגא ופלגא י"ל דמותר לגמרי ועוד דאיכא נמי חזקת היתר. ובדוחק יש ליישב דשאני התם דספק תחתיו נמי לא הוי ספק השקול דאיכא למימר טפי העמד על חזקת הגוף וכדפרישית אלא שכל הפוסקים האחרונים כתבו בפשיטות בדיני ספק ספיקא דמידי דלא שכיח לא מיקרי ס"ס ומכאן למדו וכ"כ הרשב"א ז"ל ולא הבנתי טעמו של דבר דכיון שספק אחד שקול אפי' אם השני לא שכיח שפיר מקרי ס"ס לטעם הרשב"א ז"ל דהו"ל רובא וצ"ע גדול ובקונטרס שלי הנקרא כלל גדול יבואר בתכלית האריכות בעזה"י:

בא"ד וא"ת אכתי וכו' איכא ס"ס דספק מוכת עץ וכו'. מכאן נראה מבואר דלשיטת התוספות לא בעינן בס"ס שיהא מתהפך דא"כ ההיא דמוכת עץ לא הוי ס"ס דכשאנו אומרים ספק זינתה תחתיו או אין תחתיו תו לא מצינו למימר את"ל תחתיו שמא מוכת עץ ואפ"ה הוי ס"ס אי לאו מטעם דלא טענה כן נ"ל וק"ל:

(קונטרס אחרון): בא"ד וא"ת אכתי איכא ס"ס דספק מוכת עץ וכתבתי דמוכח מדבריהם דהו"ל ס"ס אע"ג שאינו מתהפך מיקרי שפיר ס"ס. אמנם בת"י שנדפסו מקרוב בש"ס דפוס פ"פ דמיין נדפס בתחילת המסכתא ראיתי שכתבו התוס' לקמן בד"ה אי למיתב לה כתובה להביא ראיה ממתניתין דמוכת עץ אני דהו"ל ס"ס לענין ממון מספק דמ"ע וכתוב שם בשם יש מפרשים דלא מיקרי ס"ס כיון שאינו מתהפך הרי לפנינו דסברא זו דבעינן ספק ספיקא המתהפך יצא מפי רבותנו בעלי התוספות ולא מדברי האחרונים לבד כמו שהבין בעל פרי חדש בכללי הס"ס בסי' ק"י בס"ק י"ג ע"ש ולדידי עדיין צ"ע:

בא"ד ואין לומר דמוכת עץ לא שכיח דהא אמרינן באלו נערות עכ"ל. והר"ן ז"ל וה"ה כתבו דהא דלא הוי ס"ס משום מוכת עץ משום דלא שכיח. וכמו זר נחשב שלא השגיחו בקושית התוספ' ונראה לי שכוונתם ג"כ לתירוץ התוספות דהיינו מדלא טענה אלא דאכתי היה אפשר לומר דמידי ספיקא לא נפקא דשמא נעשית מוכת עץ בקטנותה והיא לא ידעה ע"ז כתבו דלא שכיח והיינו כדאמרינן פרק אלו נערות כולן רואות ומראות לאמן כן נ"ל:

(קונטרס אחרון): מהדורא בתרא בא"ד הקשיתי לשאול על הרב המגיד והר"ן ז"ל שכתבו דמ"ע לא שכיח ולא השגיחו בקושיי' התוס' אמנם אחר העיון מצאתי בחידושי הרא"ה והריטב"א ז"ל דיש מפרשים שכתבו דהא דאמרינן באלו נערות כולהו חבוטי מיחבטן היינו דוקא לסומכוס אליבא דר"מ דמפרש ר' זירא טעמא משום שחבטה זו גורם להיות מ"ע משא"כ לרבנן דר"מ לית להו האי סברא כלל דא"כ לעולם מ"ע לא שכיח וזה בבירור כוונת ה"ה והר"ן ז"ל. אמנם מה שהביאו ראיה לדבריהם דמ"ע לא שכיח דהכי איתא בירושלמי ר"פ האשה שנתארמלה ואני בעניי ראיה זו איני מכיר כלל דודאי בסתם נשים דלא איתרעי בתולים דידהו פשיטא דמ"ע לא שכיח דהא רוב נשים בתולות נישאות דבהכי איירי התם בענין שאין היורשים יכולים לטעון שמא מ"ע היתה משא"כ הכא דמצא פתח פתוח לעולם איכא למימר דאדרבה מ"ע שכיח טפי ממה שנאמר שזינתה דהא זנות נמי אמרינן דלא שכיח וכאן דאיכא חזקת כשרות וחזקת היתר לבעלה ודאי איכא למיתלי טפי במ"ע כמ"ש התוספות אע"כ דתירוץ התוספות מוכרח דמדלא טענה מ"ע אני תו לא מספקא לן. ומהכא נמי שמעינן דהיכא שטוענת מוכת עץ אני דמהימנא כיון דאיכא כל הנך צדדי וחזקה למעליותא וחזקת כשרות דאלים טובא דהוה ליה חזקה דאתיא מכח רובא א"כ פשיטא לי טובא דהיכא דאמרה ברי דמהימנא אע"ג דלא שכיח אפילו אי לא הוי שכיח כמו זנות תדע דהכי הוא דהא קי"ל באשה שהלך בעלה למ"ה וילדה אשתו תוך י"ב חדשים דתלינן להכשיר אף הולד אע"ג דודאי לא שכיח כלל דמשתהי י"ב חודש כדמשמע לישנא דגמרא דקאמר הוי עובדא ואישתהי תריסר ירחי שתא אלמא דדבר חידוש הוא ובלא"ה דבר הנראה לעינים הוא ואפ"ה תלינן להתיר אף הולד והיינו ע"כ משום דחזקת כשרות אלים טובא ויתכן יותר לפמ"ש במקום אחר בתשובה דהתם נמי מסתמא איירי כשטוענת ברי דמצרפין טענת ברי לחזקת כשרות וחזקת היתר ועדיף טובא מרובא וא"כ כ"ש לענין טענת מוכת עץ דשכיח טפי כדמוכח ממילתא דר"מ דאמר כולהו חבוטי מיחבטן ומכ"ש לפמ"ש דעכ"פ שכיח טפי מזנות דהא איכא חזקת כשרות נקטינן מיהא דבטוענת מ"ע אני נראה דבר ברור דמהימנא א"כ נראין דברי רבינו יונה דבטוענת נאנסתי נמי מהימנא במיגו דמ"ע אני ואין צריך לכפול ולהאריך יותר ועיין לעיל בקונטרס אחרון דף ט' ד"ה אמר ר"א:

(קונטרס אחרון): ומתוך הדברים האלה יש למצוא צד היתר באשה שהלך בעלה למ"ה ונשתהא יותר מיב"ח ונתעברה אשתו וטוענת שנאנסה בדרך דמהימנא ומותרת לבעלה ישראל כיון דאיכא ברי וחזקת כשרות עדיף מרובא דרצון כמ"ש התוס' דרובא דרצון לא הוי רוב גמור. ולפי שראיתי בשו"ת כנסת יחזקאל שחיבר הגאון מוה' יחזקאל אב"ד דק"ק המבורג שמעשה היה בק"ק בריסק ואסרוהו חכמי הדור הוצרכתי לכתוב כן דלאו כללא הוא ואף שאין משיבין את האריות איכא למימר דבהאי עובדא אף לפי טענתה שנאנסה עבדה איסורא שנתיחדה עם בעל מלחמה באושפיזא דאסורה להתייחד אף עם כותים הרבה עד שיהא שומר יושב ומשמר כדינו עם ב' או ג' כשרים דוקא ולא בפרוצים ולפ"ז היכא שעברה ונתיחדה שלא כדין איתרע חזקת כשרות טובא ותו ליכא טענת אונס כמו שהארכתי בזה בתשובת שאלה בישוב דברי רבינו שמחה ז"ל דהיכא דנתיחדה שלא כדין אבדה מיגו שלה והעליתי שם בשם הירושלמי דהו"ל תחילתה וסופה ברצון ע"ש בחידושי פ' נערה דף נ"א וכן כל כיוצא בזה משא"כ היכא דטוענת נאנסתי בענין דאיכא לאוקמי אחזקת כשרות נראה דאין לאוסרה לבעלה ישראל ולא למעשה אני אומר כך כי אם להתלמד ויותר מזה רצה בעל הלכות גדולות להתיר אם טוענת בצינעא בא בעלה ובעל או ע"י שם ואף לשיטת החולקים על בעל הלכות גדולות בהא מ"מ נראה דלענין נאנסתי היכא דאיכא חזקת כשרות כ"ע מודו ודו"ק:

בא"ד וי"ל דאי איתא דמוכת עץ היא הויא טוענת עכ"ל. והנה מהרש"א ז"ל לקמן בשמעתין הקשה דאכתי תיקשי להתוספות אמאי קאמר ר' אלעזר דנאמן לאוסרה ולהימנא לדידה במיגו דאי בעית היתה טוענת מוכת עץ אני וכתב דאפשר דסברי התוספות דלא אמרינן מיגו אלא לענין ממון ולא לענין איסור והקשה ע"ז מההיא דראוה מדברת דאמרינן מיגו וכו' ע"ש ולענ"ד כשגגה יצאה מלפני השליט מהרש"א ז"ל דודאי אמרינן מיגו לענין איסורא אלא דהכא לא שייך מיגו כיון שהיא מכחישתו ואומרת בתולה הייתי והוא יודע שמשקרת בזה א"כ שוויה לנפשיה חתיכה דאיסורא והו"ל כמיגו במקום עדים וזה ברור וק"ל:

בגמרא ומי אמר ר"א הכי והאמר ר"א אין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה וכו' ולטעמיך קינוי וסתירה אין עדים לא ועיין בתוספות. ועם כל זה הסוגיא דחוקה דמאי ענין עדים לכאן דמילתא דפשיטא הוא דר"א לא בא למעט עדים שמזה היא עיקר סברת המקשה דקס"ד דבעינן עדים ממש כמ"ש התוס' תו קשיא לי לפי מ"ש רוב הפוסקים דבעידי כיעור נמי אסרינן לה על בעלה וא"כ תקשי להו הא דר"א. לכך נראה דאדרבא עיקר מילתא דר"א לא איירי כלל מעידי טומאה אלא כללא כייל דכל מה שהאשה נאסרת על בעלה לא מיתסרא אלא בב' עדים חוץ מקינוי וסתירה דאפילו בעד אחד ועיקר מילתא דרבי אלעזר לענין כיעור דבעינן שני עדים וסבר המקשה דפתח פתוח לא הוי אלא כדבר מכוער והיינו לפי סברת התוספות דבאשת ישראל נמי מדאורייתא שרי' אפילו בנתקדשה פחות מג' דרובא דרצון לא הוי מדאורייתא אלא מדרבנן כמו בעידי כיעור דאסורה מדרבנן וא"כ מקשה שפיר דכי היכי דלענין כיעור אם ראה הבעל בעצמו דבר מכוער לא מיתסרא כמ"ש כל הפוסקים ה"ה בפתח פתוח באשת ישראל כיון דמדאורייתא שריא לא שייך לומר דשוויה עליו כחתיכא דאיסורא ע"י ידיעת הבעל כיון דליכא עדים ואפשר דבאשת כהן נמי מדאורייתא שריא כדפרישית לעיל דאיכא חזקת היתר וחזקה דהרי בעולה לפניך וע"ז משני הש"ס שפיר דפתח פתוח כב' עדים דמי וגרע מדבר מכוער כנ"ל לולי שהתוספות לא כתבו כן ודו"ק:

(קונטרס אחרון): מסוגיא דגמרא דאין אשה נאסרת על בעלה הבאתי ראיה לשיטת הפוסקים דמדבר מכוער היכא דליכא עדים אע"פ שהבעל ראה בעצמו אפ"ה לא שייך למימר שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא:

(קונטרס אחרון): מהא דמייתי בגמרא וכמעשה שהיה כתבתי לפרש תשובת מהר"ם שהובאה במרדכי דלא שייך לומר אשתהויי אשתהי כיון דבלא"ה באיכא דבר מכוער ורגלים לדבר שנתעברה מאותו זמן באיסור דהיינו ממש דומיא דמעשה שהיה ועל דרך זה כתבתי במקום אחר ליישב ולפרש לשון תשובת מהר"ם הנ"ל בלי שום גמגום ממה שנתקשו בהן האחרונים ובתשובת ר"מ:

וכי תימא מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה התם אונס הוי ואי בעית אימא כדרבי שמואל בר"נ אמר רבי יונתן וכו'. ועיין במהרש"ל ומהרש"א ז"ל שנתקשו בזה ומ"ש מהרש"א ז"ל דהא דאמר ר"א וכמעשה שהיה היינו לענין שבודאי נבעלה עדיין דבריו צריכין תיקון דבשביל כך שבודאי נבעלה לא היה צריך להזכיר מעשה שהיה והנלע"ד דלשינויא קמא דאונס הוי הכי קאמר ר"א דאין האשה נאסר' על בעלה ע"י יחוד גרידא אלא ע"י סתירה שלאחר קינוי זולת זה לא מיתסרא ביחוד אא"כ היה היחוד כמעשה שהיה דהוי נמי דבר מכוער שהוא כשני עדים כיון שנתעברה באותו הזמן ואוריה לא היה בביתו כמה חדשים והיינו ממש כי ההיא דתשובת מהר"מ שהובא בהגה"ת רמ"א בש"ע אה"ע סי' ד' סעיף י"ד וכמבואר בגוף תשובת מהר"מ שהובא בהגהות מיימ' הל' אישות באשה שנתיחדה ושיערו שמאותו זמן נתעברה דלא שייך לומר אשתהויי אשתהי כיון דאיכא נמי דבר מכוער שנתיחדה באותו זמן וע"ז קאמר שפיר ואב"א כדר"ש בר"נ ומ"מ קאמר שפיר וכמעשה שהיה כדפרישית דלעולם אינה נאסרת ע"י סתירה אלא בסתירה שאחר קינוי או בסתירה כמעשה שהיה דהוי דבר מכוער כיון שנתעברה מאותו זמן והא דלא אסרוה משום דבהיתר היה כדר"ש ב"נ כנ"ל נכון:

דף ט עמוד ב

בד"ה כל היוצא למלחמת ב"ד וכו' כבר כתבתי בזה בחידושי לגיטין ע"ש:

(קונטרס אחרון): מהדורא בתרא בגמרא אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת כו' לאו דקטעין טענת פ"פ כו' ומייתי ראיה דלא אמרינן דלא קים ליה והקשו בתוס' לעיל בריש מכילתין על פירש"י דאיירי בבת ישראל שנתקדשה אף כשהיא גדולה ואפ"ה ע"י שישכים לב"ד אפשר שיבואו עדים וא"כ אכתי מנא ליה לאביי לאוכוחי דקים ליה דאע"ג דאפשר דלא קים ליה אפ"ה ע"י שישכים לב"ד אפשר שיבואו עדים ומש"ה מפרשי התוספות למתניתין בבת כהן או בנתקדשה פחות מבת ג'. אמנם לענ"ד נראה דאדרבה מכאן סייעתא לפי' רש"י דלפי' התוספות קשה יותר אדאביי גופא כיון דאיירי מתניתין בענין דליכא אלא חד ספיקא לפי טענתו שאומר דקים ליה א"כ אפי' אם אפשר שטעה ולא קים ליה אפ"ה שפיר עבדו חכמים בתקנתן לאפרושי מאיסורא שישכים לב"ד וע"י כך יצא הקול ויבואו עדים או שתודה מעצמה שזינתה באונס כדי שלא יצא הקול ויבואו עדים שזינתה ברצון משא"כ לפרש"י אתי שפיר דבשלמא אי אמרינן דודאי קים ליה ושור שחוט לפניך שיש כאן פ"פ שפיר עבדו רבנן תקנתא שישכים לב"ד דאע"ג דמדינא שריא אפ"ה כל היכא דאיכא לברורי עבדינן תקנתא לצנועות . שלא יהא לעז ולפרוצות לאפרושי מאיסורא משא"כ אם נאמר דלא קים ליה לא מיסתבר כלל למיעבד תקנתא שישכים לב"ד וימתין עד שיצא הקול ומהיכא תיתי כיון דאף לפי טענתו מותרת לו מדינא ואיכא למימר נמי דטעה לגמרי א"כ אין לנו לזלזל בבנות ישראל דלעז מיהא איכא ואדרבה משתקין אותו לומר דלא קים ליה כיון דבלא"ה ליכא חשש איסורא כנ"ל נכון בעזה"י ליישב שיטת רש"י ז"ל:

תוספות בד"ה אי למיתב לה כתובה וכו' אע"פ שיש לנו לומר שהוא טועה בפתח פתוח דאית לן למימר אוקי ממונא בחזקת מריה עכ"ל. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם בזה דהא לקמן גבי משארסתני נאנסתני בדף י"ב איפסקא הלכתא בהדיא כרבן גמליאל ור"א ומסקינן התם דאע"ג דבעלמא לא קי"ל ברי ושמא ברי עדיף אלא הממע"ה אפ"ה היכא דאיכא מיגו בהדי ברי ושמא או חזקה מוציאין ממון ואיהי מהימנא וא"כ ה"נ כיון דאיהו לא קים ליה בפתח פתוח והיא טוענת בודאי שבתולה היתה הו"ל ברי ושמא ואיכא נמי חזקה דהעמד האשה על חזקתה שהיא בתולה ואיכא נמי חזקת כשרות שלא זינתה ואמאי לא מהימנא. ועוד דאיכא נמי מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דמהימנא למאי דקי"ל כר"ג כמ"ש התוס' בסמוך בד"ה לא דקא טעין וכיון דאיכא ברי ושמא ומיגו וכל הני חזקות אמאי לא מהימנא. וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי מקום ליישב דברי התוס' אם לא שנאמר שכוונתם דסוף סוף אי הוי מצי לאוקמי מתני' לענין כתובה אפשר דהוי מוקי לה כרבי יהושע דלדידיה לא מהני ברי ושמא אפילו עם מיגו וחזקה כדמוכח לקמן ומאי דמיבעי' לה לאוקמי מתני' כרבי יהושע היינו כי היכי דלא ליהוי סייעתיה לדר"א דקים ליה בפתח פתוח. אלא דאף לפ"ז נמי קשיא לי א"כ אכתי מאי מייתי סייעתא לדר"א דלמא לעולם ליתא לדר"א ולא קים ליה בפתח פתוח ומתני' איירי לאוסרה עליו וכגון שטוענת נאנסתי או מוכת עץ אני וכיון שמודית לדבריו תו לא איכפת לן בלא קים ליה דהא קמן שמצא פתח פתוח אלא שטוענת טענה אחרת דלר' יהושע לא מהימנא. ודאי אסורה עליו ואין זה דוחק לאוקמי מתני' דוקא לענין טוענת ולא במכחישתו דהא השתא נמי לפי המסקנא לא מיתוקמא מתניתין אלא במכחישתו ולא בטוענת לפי שיטת ר' יונה ז"ל שהבאתי לעיל דבטוענת לא מיתסרא וכמ"ש שכן הוא לשיטת התוס' ואם כן אדרבא יותר שייך לאוקמי לענין טוענת דהכי אורחא דמילתא שאין האשה מעיזה פניה להכחישו מיהא בהא מצינן למימר דאפ"ה מוכח ממתניתין דקים ליה בפתח פתוח דאי ס"ד דלא קים ליה אפילו לר' יהושע מהימנא בטוענת נאנסתי או במוכת עץ אני והיינו במיגו דאי בעית היתה טוענת בתולה הייתי ולא מקרי מגו דהעזה כיון דאיהו לא קים ליה ואע"ג דלר"י לית ליה מיגו היינו מיגו גרוע היכא דבאידך טענה נמי לא מהימנא משא"כ במיגו מעליא מודה כדאיתא ריש פרק האשה שנתארמלה וכמ"ש התוספות בסוגיא דראוה מדברת ע"ש. אלא דאכתי הוי מצי לאוקמי כרבי יהושע ובטוענת והיינו בטענת דמים דליכא מיגו ואף שהתוספת כתבו דלא ניחא ליה לאביי לאוקמי בטענת דמים דלא שייך איקרורי דעתיה היינו במכחישתו אבל כשהיא מודה לדבריו אלא שטוענת נאנסתי או מוכת עץ תו ליכא לחלק לענין איקרורי דעתיה בין פתח פתוח לטענת דמים ויש ליישב. מיהו כל זה לפי שיטת התוספת. אמנם לפי פירש"י שכתב בתחלת הסוגיא דלר"א לא מהימן בפ"פ להפסידה כתובתה. יש לפרש כאן דלמאי דבעי לאוקמי למיתב כתובתה היינו בטוען טענת דמים דנהי דלאוסרה עליו לא ניחא ליה בהכי היינו משום דלא שייך איקרורי דעתא בטענת דמים כיון שטענתו מבוררת מסתמא לא חשיד למיעבד איסורא משא"כ אי הוי מצי לאוקמי מתני' לענין כתובה ולא הוי קשיא ליה ניתב לה שפיר הוי מצי לאוקמי בטענת דמים וזה דבר ברור בעיני והתימא שהתוס' לא פירשו כן אף לפי שיטתם וצ"ע ודוק היטב אח"ז הראו לי שכן כתבו בתוספת הישנים בתחלת המסכתא בש"ס החדשים:

בא"ד וקשה דאמאי מפסידה כתובתה והא הוי ספק ספיקא וכו' ואף על פי שאיני כדאי להשיג על דבריהם מ"מ הואיל ויצאו לידון בדבר החדש שלא מצינו בכל מקום בש"ס מפורש שמוציאין ממון מחזקתו בס"ס ולא מצאתי כן בשום פוסק קדמון ואדרבא נ"ל מדבריהם ההיפך. לכן להתלמד אני צריך וקשיא לי על שיטת התוספת שכתבתי לעיל דסברי דהא דקיי"ל באיסורי ספק דאורייתא להחמיר היינו מן התורה ולפ"ז צ"ל דהא דמקילינן בס"ס לענין איסורא היינו כמ"ש הרשב"א דס"ס הוי כמו רוב וא"כ הא קי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. ותו קשיא לי דלקמן דף י"ג בשקלא וטריא אמתניתין דהיא אומרת מוכת עץ אני מסיק הש"ס דלרבי יוחנן איצטריך למיתני תרתי מתניתין חדא להודיעך כחו דר"ג דאע"ג דליכא מיגו מהימנא והיינו ההיא דמוכת עץ ואי ס"ד דאמרי' ס"ס בממון א"כ אדרבא האי דמוכת עץ עדיפא אליבא דר"ג דהא איכא ס"ס כמ"ש התוס' כאן ונהי דלר"י לא הוי ס"ס כדמסקו התוס' בשיטת ר"י דמוכת עץ לא שכיח מ"מ לר"ג דשכיח שפיר הוי ס"ס. וס"ס עדיפא ממיגו גרוע דהא ר' יהושע פליג במיגו גרוע ומודה בס"ס אע"כ דלענין ממון לא מהני ס"ס מטעמא דפרישית. תו קשיא לי מהא דאיתא לקמן דף י"ט ע"ב בשנים החתומים על השטר ובאו שנים ואמרו פסולי עדות היו ומקשי הש"ס ומגבינן ביה כבשטרי מעליא ואמאי תרי ותרי נינהו ומאי קושיא האיכא ס"ס חדא ספיקא דתרי ותרי ואת"ל דקמאי פסולי עדות נינהו אפ"ה שמא חתמו באמת ע"ז השטר דהא פסולי עדות לא מיפסלי אלא מספק שמא שיקרא קמסהדי. וכהנה יש לי לדקדק ואין להאריך ויבואר בעז"ה בקונטרס כלל גדול וכאן אבא בקצרה. מיהו נראה לי דהתוספות לא כתבו דמפקינן ממונא בס"ס אלא בברי ושמא אבל בברי וברי אף על גב דהוי ס"ס לב"ד לא מהני אלא דאכתי קשיא לי מסוגיא דריש פרק המוכר פירות דמקשה הש"ס לרב דאמר הולכין בממון אחר הרוב ממתני' דשור שנגח את הפרה דיחלוקו אע"ג שרוב פרות מתעברות ויולדות ומשני הש"ס דאיכא למימר מאחורה נגחה או מקמה אתא ומביעתות' הפילה והו"ל גרמא דפטור וא"כ לפ"ז תקשי להיפך למאי דקי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב א"כ אמאי קאמר סומכוס יחלוקו והא הו"ל ס"ס ספק קודם שנגחה ילדה ואת"ל לאחר שנגחה שמא מחמת בעיתותא אע"כ דלא מהני ס"ס כלל לסומכוס אע"ג שהוא מוחזק ומסומכוס נשמע לרבנן דאין מוציאין ממון בס"ס ודו"ק. ומה שהוכיחו התוספות מההיא מתניתין דלקמן דמשארסתני נאנסתי דאינה מפסדת אלא מנה ואמאי לא מפסדת לגמרי לרבי יהושע משום ספיקא דרצון אע"כ משום דאיכא ס"ס ולענ"ד קושייתם אינה מובנת לי דכיון שאינו יכול לאוסרה עליו אפי' לר"י מהאי ספיקא דרצון א"כ הרי היא כאשתו גמורה וכמו שכל אדם אינו יכול להפסיד אשתו כתובתה אם יאמר שראה שזינתה כך אין יכול להפסידה כאן שהרי היא כבעלת חוב וכתובתה בידה דנהי דמפסדת מנה אף ע"פ שכתב לה מאתים דהרי הוא כמו שהתנה אם תמצא בתולה יהיה מאתים ואם בעולה מנה משא"כ באידך מנה הרי היא מוחזקת בכח כתובתה ולא מצי למיטען שזינתה ברצון כמו שאינו יכול לאוסרה עליו בטענה זו א"כ הרי היא ככל הנשים ויש ליישב. מיהו למאי דפרישית לעיל בלא"ה אין דבריהם מוכרחים בדקדוקם מההיא דאמרינן אי למיתב כתובתה וכדפרישית וצ"ע ודו"ק:

(קונטרס אחרון): תוספות אי למיתב לה כתובה כו' וקשה אמאי מפסדת כתובתה הא הוי ס"ס כו'. וכתבתי בפנים דהתוס' גופייהו לא ס"ל דמוציאין ממון ע"פ ס"ס אלא כה"ג דהכא היכא שהיא טוענת ברי והוא אומר שמא מה שאין כן בברי וברי או שמא ושמא ליכא למ"ד דמוציאין ממון ע"פ ס"ס היכא שהס"ס הוא מצד הדין והארכתי בזה לסתור סברת החולקין ואומרים דמוציאין ממון ע"פ ס"ס לחוד ובאמת לא מצינו שום מחבר קדמון בדבר זה כלום אלא שבספרי גדולי אחרונים מהספרדיים כתבו סברא זו הרבה מאוד והעלו כן מלשון התוספות כאן ולמאי דפרישית אף מדברי התוס' לא מוכח מידי ומלבד מה שכתבתי דבלא"ה אין דברי התוס' מוכרחין וא"כ אין לסמוך על סברא זו כלל להוציא ממון ע"פ ס"ס דאדרבא קי"ל זה כלל גדול בדין המע"ה ואחר שכתבתי כל זה מצאתי לי חבר בספר שבות יעקב ח"ש שכתב כן ומסיק שם שבס' כנסת הגדולה כתב דמאחר שנתגלה לו שהרבה חולקין ומכללן גדול האחרונים מהר"י טראני ז"ל לכן אם יגזור ה' בחיים אצוה למחוק מן הספרים בכל המקומות שכתבתי להיפך עכ"ל שם ע"כ לענ"ד יתד הוא שלא תמוט ובלא"ה צ"ל דהתוס' לא כתבו כן אלא למאי דמשמע להו דלענין למיתב לה כתובה מיתוקמ' מתני' ע"כ כרבי יהושע כמ"ש בפנים וא"כ לרבי יהושע אלים ליה ס"ס יותר מברי ושמא כדאיתא לקמן משא"כ לדידן דקי"ל כר"ג דברי ושמא עדיף מס"ס כמו שאבאר לקמן א"כ כיון דברי ושמא לא מהני בממון כ"ש דס"ס לא מהני לאפוקי ממון מחזקתו כל זה נ"ל ברור ודלא כמ"ש הבית שמואל בא"ע סי' נ"ג בדין נדוניית חתנים ס"ק י"ג ע"ש שכתב דיש להוציא ממון משום ס"ס ולענ"ד ליתא:

בא"ד וי"ל דלא מיקרי ס"ס עכ"ל. נראה לי בכוונתם דכי היכי דאית לדידה תרי ספיקי ליטול כתובתה ה"נ אית לדידיה תרי ספיקי להפסידה כתובתה שמא ברצון ואת"ל באונס שמא קודם שנתארסה והוי מקח טעות וכן בסמוך בההיא דמוכת עץ כנ"ל וק"ל:

בד"ה מאי לאו דקא טעין וכו' נראה לפרש דקס"ד דבטענת דמים ליכא למיחש עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל מאי קשיא להו להתוס' הכא טפי ממאי דאמרינן נמי בסמוך הא בגליל מצי טעין מאי לאו דקטעין פתח פתוח והתם לא שייך תירוץ התו' ונדחק מהרש"א ליישב ע"ש ולכאורה היה נ"ל דבסמוך מקשה בפשיטות דקס"ד דבגליל לא שייך טענת דמים להפסידה כתובתה שלא נהגו בגליל להעמיד שושבינים כדאיתא לקמן וא"כ אין טענת דמים ראיה יותר בגליל מטענת פתח פתוח ואף אם מצא דם אין ראיה כיון דליכא שושבינים ועל זה משני הגמרא דאפ"ה איירי בטענת דמים וכגון שהעמידו שושבינים וכן פרש"י אלא שהתוספות לא נחתו להכי מדמקשי בסמוך דהו"ל לאתויי מרישא דאלמנה מן האירוסין והתם ליכא למידק הכי. לכך נראה דבסמוך מדייק שפיר דמשמע ליה טענת בתולים בכל ענין דכיון דסתם בתולים דריש מכילתין איירי בין בטענת פ"פ ובין בטענת דמים כיון דלקושטא דמילתא קי"ל כר"א דקים ליה בפתח פתוח ומקרי טענת בתולים. משא"כ הכא במילתא דאביי דקבעי לאתויי סייעתא לדר"א קשיא להתוספ' שפיר דהא אי ליתא לדר"א א"כ ע"כ עיקר טענת בתולים הוא טענת דמים ובמאי הוי טעי אביי דלא מוקי למתני' בטענת דמים ועוד דהא אביי שקיל וטרי לעיל דף ו' ע"ב דמקשו ליה שושבינים למה מפה למה ושני אביי התם שמא יראה ויאבד אלמא דאביי הוי ידע דטענת דמים היא טענת בתולים לכך הוצרכו התו' לפרש דקס"ד דלא שייך אקרוריה דעתיה בטענת דמים זה נראה לי ברור בכוונת התוס' וק"ל:

בד"ה אבל בגליל וכו' וא"ת מנ"ל וכו' אבל כשטוענת בתולה הייתי בגליל נמי מהימנא עכ"ל. וקשיא לי האיך אפשר לומר כן דבגליל מהימנא לומר בתולה הייתי דא"כ כשטוענת נמי שבא עליה באירוסין אמאי לא מהימנא אף בגליל הא אית לה מיגו דאי בעי היתה אומרת בתולה הייתי ונהי דלא קשיא ליה כה"ג למאי דמסקו התוס' בסמוך בד"ה אר"נ דרב אשי פליג אדר"נ וסובר דבמכחישתו אינו נאמן להפסידה כתובתה דלית ליה האי חזקה דאין אדם טורח וכן לר"נ גופא היכא דאינו מפסידה אינו נאמן וא"כ לר' יהושע אמאי לא מהימנא כשאומרת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני ולהימנא במיגו דבתולה הייתי ודוחק לאוקמי כולה מתני' בטענת דמים דוקא אלא דשאני התם דאיכא מיגו דהעזה אם תכחישנו ותאמר בתולה הייתי וניחא לה למיטען מוכת עץ אני שאינה מעיזה. משא"כ הכא כשאומרת שבא עליה באירוסין והוא מכחישה הרי מעיזה פניה ביותר וא"כ להימנה במיגו דבתולה הייתי ול"ל דהתוס' קאי עכשיו בהאי סברא שכתבו בסמוך דלא אמרינן מיגו להוציא הא ליתא דהא בתירוצם כתבו דביהודה אמרינן מיגו. ובדוחק יש ליישב דמשמע להתוס' עכשיו דבטוענת שבא עליה באירוסין והוא מכחישה איהו מהימן בגליל משום חזקה דאין אדם טורח אבל באומרת בתולה הייתי אפשר דאיהי מהימנא דשמא לא קים ליה בפתח פתוח ואף שהתוס' כתבו דשמואל אית ליה דר"א ופשיטא ליה דקים ליה וכן משמע מדקאמר רב יוסף אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא מ"מ אפשר דר"י אכולא מילתא בעי לאתויי סייעתא בין לענין חזקה דאין אדם טורח ובין לענין דקים ליה בפתח פתוח ואף שהתוספות כתבו לעיל דלהפסידה כתובת' אפי' אי לא קים ליה מצי להפסידה מ"מ כבר כתבתי דלעיל דלדחי' בעלמא כתבו כן. וא"כ מקשו הכא שפיר דתו לא שייך לומר דלהימנא במגו כשאומרת שבא עליה באירוסין אף בגליל דהו"ל מיגו במקום חזקה כיון שאומר שלא בא עליה באירוסין מסתמא קושטא קאמר והיינו כתירוץ הראשון שכתבו תו' בסמוך בד"ה לא דקטעין טענת דמים דלא אמרינן מיגו במקום חזקה והשתא דאתיין להכי מצינן למימר דלמאי דדחי הש"ס לא דקטעין טענת דמים אע"ג דבגליל אין מעמידין שושבינים אפ"ה נאמן ומשום חזקה דאין טורח אבל בפתח פתוח אינו נאמן דלא קים ליה כנ"ל בישוב דבריהם ועדיין צ"ע:

בא"ד אבל קשה דמייתי מדיוקא והו"ל לאתויי מרישא וכו' עד סוף הדיבור. למאי דפרישית לעיל יש ליישב קושיא זו דעיקר דיוקא דרב יוסף מהאי בבא דבגליל מצי טעין היינו משום דמשמע ליה דבגליל לא שייך טענת דמים כיון שאין מעמידין שושבינים כנ"ל נכון ומורי זקיני בספר מגיני שלמה האריך ליישב קושית התוס'. אבל מ"מ קשיא לי טובא דלמה שפירש ר"י בעל התוס' לקמן דקושיא דוניחוש שמא תחתיו זינתה לא שייך אלא לאוקימתא דרב אשי התם ע"ש לקמן דף י"ב א"כ אין מקום לקושית התוס' כאן דלא מצי רב יוסף לאתויי סייעתא מהאי בבא דבתולה מן האירוסין דלמא לית ליה אוקימתיה דרב אשי וצ"ע ודו"ק:

בד"ה מאי לאו וכו' ואע"ג דגבי יבמה אמרינן דעד שלשים יום מוקי אינש אנפשיה עכ"ל. כוונתם כיון דביבמה מוקי אנפשיה משום דבזיז מינה ה"ה בארוסה דבזיז מינה טפי כמ"ש התוספות פרק החולץ דיבמה קרובה לביאה טפי מארוסה ע"ש:

בד"ה לא דקטעין טענת דמים וכו' אבל קשה דלהימנא במיגו וכו' דאיבעי אומרת מוכת עץ אני תחתיך עכ"ל. משמע להדיא דבטענת מוכת עץ אני תחתיך פשיטא להו דמהימנא ואע"ג דלית לה תו שום מיגו ואפ"ה מהימנא כיון דאיכא ברי ושמא וחזקה וכדאידך לישנא דלקמן די"ב ושם אפרש בע"ה דהני תרי לישני לא פליגי וזה דלא כמו שכתב הבית שמואל סוף סימן ס"ח דבטוענת מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא ע"ש:

בא"ד אע"ג דאיבעי' דלא איפשטא היא בפ"ק דב"ב וכו' שמא חזקה דהכא עדיפא עכ"ל. וקשיא לי האיך אפשר לומר כן דהא בסמוך בד"ה א"ר נחמן משמע להדיא מדברי התוס' דלמ"ד כתובה דאוריי' לא סמכי' אהאי חזקה ואי חזקה גמורה היא אפילו אי כתובה דאורייתא היה ראוי לסמוך אחזקה אע"כ שאינה אלא חזקה מדרבנן וההיא דפ"ק דב"ב ע"כ חזקה דאוריית' היא דאין אדם פורע תוך זמנו דהא מוציאין ממון אפילו מיתמי כדאיתא התם וביתמי לעולם מוקמינן אדאורייתא וצ"ע ליישב ודו"ק:

בא"ד ואי לא אמרינן נמי מיגו להוציא א"ש. ואע"ג דלקמן בשמעתין דמשארסתני נאנסתי אמרינן בגמרא להדיא שאני הכא דאיכא מיגו אע"ג דהוי להוציא שאני התם דאיכא נמי ברי ושמא ואע"ג דבלחודא לא מהני דהמע"ה אפ"ה היכא דאיכא בהדה אפילו מיגו כל דהו מהני כדמוכח התם ועיין מה שאפרש שם בעזה"י:

דף י עמוד א

בגמרא אתמר א"ר נחמן אמר שמואל משום רשב"א חכמים תקנו וכו' והם האמינוהו וכו' אמר רבא חזקה. וכתב הר"ן ז"ל שהקשה הרמב"ן מאי איצטריך להנך טעמי ות"ל דאפילו הוי כתובה מדאורייתא ואפילו בלא חזקה דאין אדם טורח אפ"ה יש להאמין לבעל מעיקר הדין כיון שהוא מוחזק וטוען ברי ותירץ הר"ן ז"ל דאפ"ה היה לנו לתקן שלא יהא נאמן מפני תיקון העולם שלא יתעלל בה וכו' ע"ש. ולענ"ד אין לשון הסוגיא משמע כדבריו מיהו לשיטת התוס' בדיבור הקודם אין מקום לקושית הרמב"ן ז"ל דהא איצטריך האי טעמא דחזקה דבלא"ה היה מן הדין להאמין את האשה דאע"ג דברי וברי הוא והוא מוחזק אפ"ה נאמנת במיגו דמוכת עץ אני אבל השתא דאיכא הני טעמא הו"ל מיגו במקום חזקה מיהו הר"ן ז"ל לשיטתו דבלא"ה לית ליה האי מיגו כמבואר בדבריו וכ"כ הרא"ש ז"ל ולולי דמסתפינא לצאת לידון בדבר החדש היה נלע"ד לפרש טעם אחר דאי כתובה דאורייתא ואי לאו טעמא דחזקה דאין אדם טורח היה בדין שהאשה נאמנת דקי"ל כרב המנונא דאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה ולאו דוקא לענין גרשתני אלא לכל מילי כדאשכחן נמי בנדרים וביבמות גבי השמים ביני לבינך ושם נתבאר בתוס' ובפוסקים ובמפרשים דכללא הוא כל היכא שהוא יודע אם משקרת אין מעיזה פניה ולכאורה נראין הדברים ק"ו השתא היכא שבאתה להפקיע עצמה ממנו אין מעיזה כ"ש היכא דיתבא תותיה כנ"ל אלא כמדומה לי שראיתי סברא להיפך דדוקא להפקיע עצמה ממנו אינה מעיזה ובסמוך אפרש בדרך אחר ליישב קושית הרמב"ן ז"ל:

(קונטרס אחרון): בהא דאמר רב נחמן אמר שמואל משום רשב"א חכמים תקנו כתובה לאשה והם האמינוהו כו' והקשה הרמב"ן ז"ל דבלא"ה אף למאן דאמר כתובה דאורייתא למה לא יהא נאמן ותירצו בתירוצים שונים כמו שדקדקתי בפנים אלא שכתבתי דלולי דמסתפינא היה נ"ל דאי לאו דהם אמרו והם אמרו היה בדין שהאשה נאמנת דחזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אלא שכתבתי דכמדומה לי שראיתי באיזה ספר להפך וברוך המקום שהחזיר לי אבידתי שמצאתי סברא זו בדברי מהרי"ק סי' ע"ב דדוקא היכא שתפקיע עצמה מיד בעלה צריך חזקה זו אבל היכא דיתבא תותי' לא. אמנם לאחר העיון מצאתי ראיתי שכתב ה"ה בטעם הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהל' אישות במצא מעות טמונים והיא אמרה ברי שלי הן דמהימנא דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה היכא שהוא יודע אם משקרת הרי להדיא כמ"ש ולפ"ז אמינא ולא מסתפינא דלסברא זו לא קשה קושיית הרמב"ן ז"ל:

בתוספות בד"ה אמר רב נחמן וכו' משמע דכתובה דרבנן וכו' ועוד אור"י דלא קי"ל כר"נ דאשכחן רב אשי דהוא בתראה דפליג עליה וכו' והא דאמרינן בהאשה רבה וכו' עד סוף הדיבור. ומהמשך לשונם מבואר דלמ"ד כתובה דאורייתא לית ליה האי חזקה דאין אדם טורח וקשיא לי טובא האיך אפשר לומר כן הא ר' מאיר אית ליה כתובה דאורייתא כמ"ש התוספות בסמוך בד"ה הואיל וביבמות דף קי"ב אשכחן לר"מ דאמר טענת בתולים כל שלשים יום והובא בל' הרא"ש ז"ל בשמעתין וע"כ היינו להפסידה כתובתה דאי לאוסרה עליו ודאי דלעולם נאמן דהא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אע"כ להפסידה כתובתה ובטענת פתח פתוח דבטענת דמים ליכא לאוקמי דכל שלשים יום ודאי ליכא שושבינים ועוד שהרי הוא אומר לא בעלתי והיא אומרת נבעלתי כבר וטעמא דר"מ דמוקי אינש אנפשיה ומש"ה מהימן וא"כ א"א לאוקמי כלל בשושבינים כיון שאומרת נבעלתי ועוד דרש"י ותוס' כתבו שם דלר"מ לא שנא נסתרה ל"ש לא נסתרה נאמן כל שלשים יום וא"כ תו אין לחלק בין פתח פתוח לטענת דמים כיון שאין מברר טענתו אע"כ דהבעל נאמן לר"מ משום חזקה דאין אדם טורח וס"ל דהאי חזקה עד ל' יום מהני אלמא דלא תליא האי חזקה בכתובה דאורייתא או דרבנן. ולדעתי שיטת התוספות בזה צ"ע ליישב מיהו בלאו הכי כתב הרא"ש לקמן בשם רבינו תם ז"ל גבי מימרא דרב אשי דכל שלא משמש דלא פליג אדר"נ ע"ש ועיין בסמוך:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה אמר רב נחמן כו' משמע דכתובה דרבנן. והקשיתי לשאול דלפ"ז קשה דר"מ אדר"מ אמנם בד"ה חזקה אין אדם טורח כו' כתבתי ליישב ולפ"ז משמע דקי"ל כתובה דאורייתא ועיין מ"ש בפרק הניזקין בהא דכתובת אשה בזיבורית ובהא דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה דמאי שנא משאר חובות ועיין עוד בפרק הכותב לקמן ובקידושין ס"פ האומר גבי גובה כתובתה מן החבילה:

בגמרא א"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן. ולכאורה יש לתמוה דהא ודאי הועילו בתקנתן אם ימצא דם דתו לא מצי ליטעון פתח פתוח לפי פרש"י ותוספות בריש סוגיא דשמעתין שכתבו דלא מצי למיטען פ"פ אלא כשהיא ממשפחת דורקטי או שנאבדה המפה וא"כ פשיטא דהא ודאי מלתא דלא שכיח היא ושפיר עבדי חכמים תקנתא דבלא"ה פשיטא לן בכולי תלמודא דלמלתא דלא שכיחי לא עבדו רבנן תקנתא. ויש ליישב דהגמרא מקשה דאי ס"ד דנאמן לטעון פ"פ להפסידה כתובתה א"כ לא אהני תקנת חכמים בתקנת הכתובה אא"כ שהוכרחו לתקן שיעמידו שושבינים לברר טענת דמים. ולקמן משמע דהעמדת שושבינים לאו תקנת חכמים היא אלא במנהגא תליא מילתא כדאיתא לקמן דף י"ב דבגליל לא היו עושים כן להעמיד שושבינים כנ"ל:

בתוספות בד"ה חזקה אין אדם טורח וכו' תימא תינח וכו' אבל למ"ד יש לה כתובה מנה וכו' ואמאי מהימן ואור"י דלא מהימן עכ"ל. וכבר כתבתי א"כ אמאי קאמר רבי יהושע באומרת מוכת עץ אני דאינה נאמנת ומפסדת כתובתה לגמרי ואמאי להימנה לדידה במגו דאי בעית היתה אומרת בתולה הייתי והוי מהימנא כיון שאינה מפסידה וליכא חזקה דאין אדם טורח אלא דבכה"ג לא הוי מיגו דהו"ל מיגו דהעזה אם תכחישנה כנ"ל בשיטת התוספות מיהו לולי דבריהם היה נלע"ד דאפילו למ"ד יש לה כתובה מנה מכ"ש דבכה"ג הבעל נאמן דכיון שרוצה לקיימה אינו עשוי להוציא לעז על אשתו בשביל ריוח מנה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ושמא תמות בחייו ויותר מזה נ"ל דבכה"ג נמי איכא חזקה יותר דהא קי"ל כל הפוחת לבתולה ממאתים הרי זה בעילת זנות ואפילו מחילה לא מהני וכ"ש שאם עושה כן ע"י תחבולות של רמיה להפסידה מנה שלא כדין הוי בעילתו זנות וקי"ל חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והשתא דאתינן להכי מצינן למימר דר"נ אמר שמואל משום רשב"א דשמעתין נמי סבר כתובה דאורייתא ובדאורייתא נמי אמרינן חזקה אין אדם טורח אלא הא דנקט חכמים תקנו היינו לענין היכא שאין מפסיד הסעודה וקאמר דאפ"ה מהימן משום דחכמים תקנו והיינו שתקנו שכל הפוחת לבתולה ממאתים הוי בעילת זנות דתקנתא דרבנן היא כדאיתא ריש פרק אעפ"י ובזה נתיישב מה שהקשיתי אליבא דרבי מאיר כנ"ל לולי שדברי התוס' לא משמע כן ודו"ק היטב:

במשנה בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים ופירש"י אם לא מצא לה השני בתולים אבדה כל כתובתה דמקח טעות הוא והיינו כמ"ד מקח טעות לגמרי משמע דהכי הלכתא. ולא ניחא ליה לפרש לענין לאוסרה עליו משום דספק ספיקא הוא דבאשת כהן ליכא לאוקמי כיון דגרושה וחלוצה קתני דאסורה לכהן ובנתקדשה פחותה מבת ג' נמי ליכא לאוקמי כיון דחלוצה קתני וע"כ גדולה הוא וא"כ לעולם לא משכחת לה אלא בענין שהוא ס"ס ולא מיתסרא וע"כ לענין כתובה איירי וכ"ש למאן דמוקי לקמן דף י"ב סיפא דמתניתין באלמנה מן הנשואין דאיירי שקידש ובעל לאלתר וא"כ ע"כ רישא דמתני' באלמנה מן האירוסין נמי בהכי איירי דתו לא שייך לאוסרה עליו מיהו לשיטת התוספות דלעיל בד"ה חזקה אין אדם טורח דכל היכא דלא מיתסרא עליו לא שייך הך חזקה למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה ותו לא מהימן להפסידה כתובתה ע"כ מוקי למתניתין דהכא בטענת דמים שטענתו מבוררת כנ"ל וק"ל:

דף יא עמוד א

גמ' א"ר הונא כו' מטבילין כו'. ולא ידעתי אמאי נקט טבילה טפי ממילה דלכאורה במילה איכא רבותא טפי דמלין אותו על דעת ב"ד אע"ג דהשתא חוב הוא לו דאית ליה צערא אפ"ה איכא אומדנא דזכות הוא לו להכניסו תחת כנפי השכינה דלקושטא דמילתא ע"כ דמלין אותו ג"כ על דעת בית דין ואפשר דנקט טבילה דפסיקא מילתא טפי דשייך בין באיש בין באשה וק"ל:

בתוספת בד"ה מטבילין אותו וא"ת היכי הוי גר מדרבנן ושרינן ליה בבת ישראל וקדושיו קדושין וי"ל דיש כח ביד חכמים לעקור וכו' עכ"ל. והא דפשיטא להו דקדושיו קדושין אע"ג דלכאורה רש"י נשמר מזה וכתב במימרא דרב הונא דהיינו לענין דמגעו ביין כשר דהוי מילתא דרבנן מ"מ מסוגיא דשמעתין מוכח דקדושיו קדושין מדקתני מתני' דכתובתה מאתים אלמא דשרינן לה להנשא לישראל וה"ה איפכא ואע"ג דבגמרא מוקי לה לכי גדלה. וא"כ מצינן למימר דלכי גדלה ולא מיחתה חוזרין ומטבילין אותה לשם גירות וכ"ש בגר דבלא"ה אין לו קדושין כשהוא קטן. מ"מ ממאי דאותיב אביי משמע דאיירי שפיר מתניתין אף כשהיא קטנה ומאי דמשנינן נמי לכי גדלה היינו דלא יהבינן לה כתובה אם נתאלמנה או נתגרשה אלא לכי גדלה מ"מ העיקר נשואין אפילו כשהיא קטנה כדקס"ד דאביי ואף על גב דמוקמינן למתניתין בגר עו"ג שנתגיירו בניו ובנותיו עמו היינו לדחיה בעלמא דלא ליהוי סייעתא לרב הונא אבל השתא דאיתא לרב הונא איירי מתני' בכל גווני ועוד דבגר שנתגיירו בניו עמו לשיטת התוספות עכשיו נמי לא הוי אלא מדרבנן דאביו אין לו זכיה בגופו אלא בתורת שליחות ומוכח מיהא דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה כדפרישית כנ"ל. אלא דקשיא לי לפ"ז מ"ש בתוספות וכי פריך מאי קמ"ל הוי מצי לשנויי דקמ"ל דיש כח ביד החכמים וכו' ולמאי דפרישית אין מקום לקושייתם דהא השתא נמי לא שמעינן הא מילתא מעיקר מימרא דרב הונא דהא איכא למימר דרב הונא לא איירי אלא לענין שמגעו ביין כשר אלא משקלא וטריא דשמעתין שמעינן דקדושיו קדושין ומותר בבת ישראל כדפרישית וא"כ שפיר מקשינן אדרב הונא מאי קמ"ל וצ"ע ודו"ק:

בא"ד וי"ל דקסבר כמ"ד יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה עכ"ל. כבר כתבו התוס' ביבמות דהיינו דוקא היכא שיש סברא וה"נ כיון דאמדינן דעתיה דקטן וקטנה דודאי ניחא להו בדת ישראל הוצרכו נמי לתקן נשואין לקטנה כי היכי דתקנו לקטנה בת ישראל כדי שיהא בעלה משמרה ואע"ג דקדושי קטנה ישראלית אינה אלא מדרבנן אפ"ה הוי עקירת דבר מן התורה דשרינן לה לישראל אע"ג דעכשיו עכו"ם היא. ואע"ג דבגר קטן לא הוצרכו לתקנה זו דבלא"ה אין קדושין ונשואין לקטן עד שיגדיל ואז יכול לטבול כדינו טבילה אחרת אפ"ה כיון שהוצרכו לתקן בקטנה שטבילת קטנות מהני ה"ה בגר קטן שאין לחלק ביניהם משא"כ לענין הגדילו יכולין למחות לא רצו לתקן לעקור דבר מן התורה כיון שאין להם שום סברא בזה כיון שעומד וצווח דחוב הוא לו כנ"ל בשיטת התוספות ועדיין צ"ע. מיהו בפ' האיש מקדש כתבתי דנהי דזכיית הקטן ע"י אחר מדרבנן מ"מ ע"י ב"ד הוי מדאורייתא כדמייתי התם מקרא דנשיא א' למטה ע"ש בחידושינו:

בא"ד ואית ליה ממון מן התורה כגון שירש את אמו עכ"ל. לפי מה דמשמע מדבריהם כאן דלא משכחת ליה ממון אחר מן התורה א"ש דאין אתה צריך לחזור אם יש לו יורשין דאמו אינה יורשתו שכבר מתה אלא אפילו למ"ש התוספות בפרק בן סורר דאית ליה נמי ממון מן התורה שכר פעולה אפ"ה א"ש דאין אתה צריך לחזור אם יש לו יורשין דאע"ג דבפ' יש נוחלין סוף דף קי"ד כתבו התוספות דלר"י ולר"ת אמו של גר יורשת את בנה נראה שכתבו כן לרבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהודה אבל תנא דמתני' דיש נוחלין סובר דאמו אינה יורשת בנה כלל אפילו בגר והכי הלכתא כנ"ל הסוגיא דהתם ומאי שיש עוד לדקדק אין להאריך כאן ודו"ק:

(קונטרס אחרון): מלשון התוספות העליתי דאף לפי' ר"י ור"ת בפרק יש נוחלין דאם הגר יורשת בנה היינו דווקא לר"ש בן יהודה שם אבל לרבנן אפילו בגר שאין לו יורשי אב אין אם יורשתו דאל"כ תיקשי הא דאמרינן גר קטן בידוע שאין לו יורשין:

בגמרא אביי לא אמר כרבא וכו' יש לדקדק דבלא"ה אטו מי לא ניחא ליה לאביי לאותבי' ממתניתין דהכא שנשנית מקמי ההיא דאלו נערות ואפשר משום דבההיא דהכא פשיטא דאיכא לאוקמי לכי גדלה דאע"ג דמשמע ליה דאפילו נשאת כשהיא קטנה מ"מ לא ניתנה כתובה לגבות מחיים וא"כ סתמא דמלתא שאינה נוטלת כתובתה אלא לכשתגדל אבל בההיא דאלו נערות סתמא דמילתא משמע שנותנין לה הקנס מיד כמו בשאר נערות אע"ג שעדיין לא נהגה מנהג יהודית כנ"ל וק"ל:

דף יא עמוד ב

בגמרא מתיב רב נחמן היא אומרת מוכת עץ אני ר"ג ור"א אומרים נאמנת פרש"י ש"מ אית לה כתובה וכו' דאי לית לה מאי נאמנת דקאמר ר"ג וכו'. ול"ל דלמא לענין לאוסרה עליו קאמר ר"ג דנאמנת ובאשת כהן וכשיטת ר' יונה ז"ל שהבאתי לעיל בתחילת הסוגיא דפ"פ אלא דלשון המשנה לא משמע כן דקתני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ואי לענין איסורא הו"ל למיתני והוא אומר דרוסת איש את משארסתיך דהא אם נעשית דרוסת איש קודם שנתארסה לא מיתסרא ואף לפי מ"ש בסוגיא דפ"פ דבאשת כהן איכא תרי ספיקי לאיסורא דאף אם קודם שנתארסה שמא נבעלה לפסול לה אפ"ה לא הו"ל לסתום ולמיתני דרוסת איש את. ועוד דמשמע סיפא דומיא דרישא דמשארסתני נאנסתי דע"כ איירי לענין כתובה מדקתני והיה מקחי מקח טעות וכמו שאפרש עוד שם בעז"ה וא"כ שפיר מתיב רב נחמן. ול"ל נמי דמה שאומרת מוכת עץ אני היינו שנעשית מוכת עץ תחתיו דא"כ אדקתני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את וע"כ היינו קודם שנתארסה א"כ טענה זו שייכה לענין מוכת עץ גופא שיאמר לא כי אלא קודם שארסתיך כנ"ל וק"ל:

בתוספות בד"ה הדר ביה רבא מההיא אבל מהא לא בעי למימר דהדר ביה משום דמקח טעות לגמרי משמע עכ"ל. הנה כל מפרשי התוספות נתקשו בדברי התוספות ובקשו ליישב כל אחד לפי דרכו מהרש"ל ומהרש"א ומהר"ם ז"ל וכל דבריהם דחוקים ובתחלה עלה בלבי ליישב דלכאורה קשה לי להיפך דשפיר מצינן למימר דהדר ביה מהא דמוקי לברייתא בנמצאת מוכת עץ שהרי נראה מדברי רש"י דלא מסיק הש"ס דהדר ביה מההיא אלא משום דמשמע ליה לשון נמצאת דקאמר רבא דע"כ היינו בלא הכיר בה ולפ"ז מצינן למימר דרבא לא הדר ביה אלא מהא דקאמר נמצאת אלא מוקי לה בהכיר בה שהיא מוכת עץ כגון שטוענת כך דבדאיכא עדים שהכיר בה לא מצינן לאוקמי דא"כ מאי קמ"ל ול"ל דאתי לאשמעינן דמוכת עץ כתובתה מנה לאשמעינן בעלמא דמה ענין הוצאת שם רע לענין זה. אבל בטוענת ודאי מצי לאוקמי ואע"ג דלא מהימנא בהכי דאפי' ר"ג לא קאמר לקמן דאיהי מהימנא אלא בברי ושמא אבל כל שהבעל אומר ברי איהו מהימן אפ"ה איכא למימר דאיכא ס"ס שמא האמת עמה שהכיר בה ואת"ל שטענתו אמת אפ"ה איכא לספוקי שמא תחתיו נאנסה דנהי דלא מספקינן שמא נעשית מוכת עץ תחתיו דא"כ הוי לה למיטען אבל לענין נאנסה תחתיו איכא למימר דלא ניחא לה לפסול עצמה מכהונה והו"ל ס"ס. והתוספות לשיטתייהו שכתבו לעיל דף ט' ע"ב דמפקינן ממון בס"ס. והשתא דאתינן להכי לא איצטריך לרבא לאוקמי כלל האי ברייתא לענין מוכת עץ אלא כל שאין כאן עדים שזינתה מעיקרא ברצון לעולם נוטלת מנה משום דאיכא ס"ס ספק שמא תחתיו נאנסה ואת"ל מעיקרא שמא הכיר בה שהיא בעולה וע"ז מסקו התוספת שפיר דא"א לומר כן משום דמקח טעות לגמרי משמע אלמא דלעולם לר"ג נוטלת מאתים ולרבי יהושע לא כלום. דקאמר הרי היא בחזקת שהטעתו ואי איתא דאיכא ס"ס בכה"ג לר"י נמי היתה נוטלת מנה מהאי ס"ס גופא אע"כ דלא מיקרי ס"ס בכה"ג דשמא הכיר בה לא מיקרי ספק כלל כיון שהבעל יודע בבירור שלא הכיר בה וכדפרישי' לעיל בדברי התוספות בד"ה אי למיתב לה דלהתוספות נמי לא מיקרי ס"ס אלא כשהבעל עצמו מסופק בשני הספיקות וא"כ ע"כ לא מצינן למימר דהדר ביה מהא אלא מההיא כך היה נראה בעיני לפרש דבריהם ועוד דרכים אחרים אלא שכולם לא ישרו בעיני לסתימת לשון התוספת ועדיין צ"ע. ומ"מ נ"ל ליישב כוונת התוספות שכתבו דרך כלל דא"א לומר בשום ענין דרבא הדר ביה מההיא אוקימתא דנמצאת מוכת עץ ומוקי באיזה אוקימתא אחריתי דאשכחן דבדליכא עדים אית ליה מנה ע"ז מסקו דאי אפשר דכיון דמקח טעות לגמרי משמע. אלמא דאפילו כשהבעל טוען שמא פטור מכלום וממילא לא אשכחן בשום ענין מנה אלא באוקימתא דרבא בידוע שנעשית מוכת עץ אח"כ וקמ"ל דלא הוי מקח טעות כן נ"ל ודו"ק:

דף יב עמוד א

בפרש"י בד"ה וניחוש שמא תחתיו זינתה וכו' ולא מזקיקינן ליה לבא לב"ד ולא יתברר הדבר עכ"ל. הוכרח לפרש כן משום דלכאורה האי מתני' דבתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן הנשואין לא מיתוקמא בנתקדשה פחותה מג' שנים כיון דאלמנה מן הנשואין היא שאין לאביה רשות לקדשה לאחר וע"כ היא גדולה עכשיו ועוד דמקמי הכי לאו בת נשואין היא. ובאשת כהן נמי ליכא לאוקמי דהא גרושה וחלוצה קתני דאסירי לכהן וא"כ לעולם לא שייך לאוסרה בטענת בתולים דהאיכא תרי ספיקי ולכך הוכרח לפרש דאפ"ה איכא למיחש שמא לא יבא לב"ד. ובאמת גם בזה יש לו לבא לב"ד כדי שיצא הקול ויתברר הדבר ע"י עדים וכיון דלמאן דמתני אמתני' צריך לפרש כן ניחא ליה לפרש נמי למאן דמתני אבריית' ובהאי גוונא גופא כנ"ל ומה שהקשה מהרש"א ז"ל יבואר בסמוך:

בתוספות בד"ה וניחוש שמא תחתיו זינתה אין לומר וכו' ניחוש באשת כהן עכ"ל. למאי דפרישית בסמוך צריך לומר דהכא למקשן קמא קאי דאיירי אברייתא וכן למאן דמתני אמתני' היה באפשר לפ' קושית המקשה דוניחוש לענין אלמנה דנהי דבגרושה וחלוצה ליכא למיחש דלא שייכי כלל באשת כהן אכתי באלמנה הוי לן למיחש וע"ז כתבו התוספת דאכתי א"א לפרש כן משום דהא מצי לשנויי כן נ"ל:

בא"ד ואין זה דוחק דלעיל נמי מפרש וכו' ואע"ג דלמאי דפרישית בסמוך ממתני' דהכא נמי מוכח דלא איירי אלא להפסידה כתובתה דהא בגרושה וחלוצה לא מצי לאוסרה עליו אלא דאכתי הוי מצינן לפ' כפי' רש"י דהיא גופא קשיא ליה אמאי קפסיק ותני אינו יכול לטעון דמשמע שאין צריך לבא לב"ד והאיכא למיחש שיבואו עדים אם יבא לב"ד ויצא הקול וע"ז מקשו התוספות שפיר מההיא דהאוכל אצל חמיו ביהודה דמוקמינן לעיל נמי לענין כתובה לחוד ולא חיישינן שמתוך כך לא יבא לב"ד ולא יתברר ע"י עדים כנ"ל בכוונת התוספות. והיא קושית מהרש"א ז"ל על פירש"י ע"ש. אמנם לשיטת רש"י ז"ל נ"ל שיש ליישב דודאי בההיא דהאוכל אצל חמיו ליכא למיחש שלא יבא לב"ד דבהא ליכא למיטעי דכיון שמה שאינו יכול לטעון היינו כדקתני טעמא מפני שמתייחד עמה ותולה בו שבא עליה מן האירוסין וכיון שהוא יודע שמשקרת פשיטא דכ"ש שיבא לב"ד משא"כ הכא דמה שאינו יכול לטעון היינו משום שכבר כנסה ראשון שפיר איכא למיחש שמתוך כך לא יבא לב"ד כנ"ל ודו"ק:

בד"ה כגון שקדש ובעל לאלתר וכן צריך להעמיד שהראשון אחר שקידש כו' עכ"ל. ולכאורה הוא דוחק גדול לפ' כן ולא ידעתי מי הכריחם לפרש כן שהרי לפי פירושם בסוגיא דשמעתין בדיבור הקודם משמע דלא חיישינן כלל שיבואו עדים אלא דעיקר החששא משום אשת כהן דליכא אלא חדא ספיקא ולפ"ז קשיא טובא שהרי התוספות הקשו לעיל דף ט' בד"ה באשת כהן דאית לן לאוקמי אחזקת היתר ותירצו דאדרבא אית לן לאוקמי אחזקת הגוף שהיתה בתולה ולא נבעלה עד עכשיו וא"כ תו לית לן למיחש כלל שמא זינתה תחת הראשון דמהיכי תיתי הא אית לן לאוקמה אחזקת היתר ואחזקת הגוף שהיתה בתולה עד עכשיו ולא נבעלה אלא סמוך לקדושי השני ואז היתה פנויה. ואין לפרש נמי דברי התוס' כאן שכתבו כן לשיטת פירש"י דא"א לומר כן דהא מדפרש"י ולא יתברר הדבר אם זינתה תחתיו משמע דבלא בירר לא מיתסרא והיינו ע"כ משום דלפרש"י לא איירי באש"כ אלא באשת ישראל דאיכא תרי ספיקי וכדפרישית וא"כ לא שייך האי חששא דשמא זינתה תחת הראשון דאשת ישראל לא מיתסרא בהכי לבעלה וצ"ע גדול ליישב ל' התוספות בזה. ותו קשיא לי דלמאי דמשמע להו האי חששא דשמא זינתה תחת הראשון אכתי לא יצאנו מידי חששא זו אף לפי תירוצם דמ"מ בחלוצה מאי איכא למימר. שמא זינתה בעודה שומרת יבם וקי"ל שומרת יבם שזינתה אסורה לכהן כדאיתא בא"ע סי' ו' בהסכמת כל הפוסקים וצ"ע:

(מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע:

נכתב בטעות דחלוצה אסורה לכהן בלא"ה אלא דאכתי אתא חורבא בחלוצה שעדיין לא חלצה שמת היבם):

בד"ה שתי תקנות וכו' ול"ל נמי דמעיקרא וכו' דאין סברא לתקן לאלמנה מאתים אם לא וכו' עכ"ל. המשך דברי התוספות מבוארים יפה בדברי מהרש"א ז"ל אמנם מה שכתבו דאין סברא לתקן מעיקרא לאלמנת כהן מאתים לא הבנתי דבריהם דלכאורה איפכא מסתברא דכי היכי דמעלינן בתולת כהן מבתולת ישראל ה"נ איכא לעילויי אלמנת כהן מאלמנת ישראל ונהי דאיכא למימר דמעיקרא נמי לא רצו לתקן לאלמנת כהן מאתים כי היכי דלא לפרשו מינייהו ולקפצו על בתולת ישראל אכתי איכא למימר דמעיקרא תקנו לאלמנת כהן מאתים כי היכי דלא ליזלזלי בהו אי כפרש"י או כפי' תוספות דבסמוך ולולי דברי התוספות היה נ"ל דהא דלא מוקי הש"ס בהכי דמעיקרא כי תקנו לבתולה ד' מאות תקנו נמי לאלמנה מאתים היינו דלישנא דמתני' קשיתיה דמעיקרא תנא מלתא דאלמנה והדר תני מלתא דבתולת כהנים ואי ס"ד דהאי דאלמנת כהן מנה לבתר הכי איתקין הו"ל לאקדומי מילתא דבתולת כהן דמקמי הכי איתקין. ובלא"ה נמי בכל דוכתי מקדים התנא בתולה לאלמנה ועוד דאמאי תנא כלל אחת אלמנת כהן ואחת אלמנת ישראל אטו מי לא ידעינן דאלמנת ישראל מנה והא כבר תני לה ברישא דמתני' דלעיל. ולא הו"ל למתני אלא כתובה בתולת כהן ד' מאות ואלמנת כהן מנה אע"כ דאלמנת כהן ואלמנת ישראל בהדי הדדי איתקין מעיקרא דתרווייהו מנה ואח"כ תקנו לבתולת כהן ד' מאות ואלמנה כדקיימא קיימא ולכך שינה התנא הסדר אלא שאח"כ חזרו ותקנו לאלמנת כהן מאתים ואח"כ אהדרינהו למילתא כדמסיק הש"ס כנ"ל נכון לולי שהתוספות לא כתבו כן ודו"ק:

דף יב עמוד ב

בתוספות בד"ה כיון דחזו דמזלזלי וכו' ונראה לר"י וכו' כיון דחזו דפרשי כו' היינו דנקט מעיקרא מזלזלי וכו' עכ"ל. הוצרכו לזה משום דלפרש"י בלא"ה א"ש הא דנקט מעיקרא מזלזלי ובתר הכי נקט דפרשי היינו משום דמזלזלי הוא לענין שהיו מגרשין אותם ופרשי מינייהו היינו דמעיקרא לא היו נושאין אותם. משא"כ לפי' ר"י דתרוייהו היינו לענין שלא היו נושאין אותם הוצרכו לפרש אמאי שני בלישנא כנ"ל ובעיקר קושית התוס' על רש"י ז"ל עיין בס' מגיני שלמה למורי זקיני זצ"ל:

במשנה הנושא את האשה וכו' ר"ג ור"א אומרים נאמנת וכו'. מדפסיק ותני נאמנת משמע דהיינו לגמרי לא שנא לענין כתובה ל"ש לענין איסורא דהכי הוא קושטא דמילתא אפילו לדברי החולקים על ר' יונה כמ"ש לעיל בתחלת הסוגיא דפתח פתוח והוא מל' הרא"ש ז"ל אפ"ה מודו הכא בגוונא דמתני' דהאיכא ס"ס. דמתני' ע"כ לא איירי בנתקדשה פחות מג' דא"כ האיך קאמר עד שלא ארסתיך דהרי בתוליה חוזרין ובאשת כהן נמי לא מיתוקמא מדאמרה משארסתני נאנסתי ורבי יהושע נמי לא קאמר אלא שמא עד שלא נתארסה והוי מקח טעות משמע דלא שייך בטענתייהו אלא מקח טעות אבל איסורא ליכא והיינו כדפרישית. אבל באידך מתני' דמוכת עץ אני נראה דפליגי ר"ג ור"י בין לענין איסורא בין לענין ממונא דר"ג אמר נאמנת בכל ענין משום דמוכת עץ שכיח כדמשמע מל' התוס' לעיל ובפרק אלו נערות דף ל"ו בד"ה החרשת ע"ש ובחידושינו. וא"כ אפילו באשת כהן איכא ס"ס. ולר"י דמוכת עץ לא שכיח קאמר לא מפיה אנו חיין ואם היא אשת כהן אסורה כנ"ל:

בתוספות בד"ה והוא אומר לא כי וכו' הכא דליכא למיטעי עכ"ל. ול"ל דאיירי בטוען ברי שנודע לו שנבעלה קודם אירוסין ולא נודע לו עד היום אחר שכנסה דא"כ אין זה ענין לטענת בתולים ומדקתני ולא מצא לה בתולים משמע שאין לו שום טענה אחרת וא"כ מסתמא טוען שמא עד שלא ארסתיך כנ"ל וק"ל:

בגמרא איתמר מנה לי בידך וכו' רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף. קשיא לי א"כ אמאי איצטריך קרא לאהדורי אבידה בסימנין וכתיב נמי עד דרוש אחיך אותו דרשהו אם הוא רמאי ות"ל דבלא"ה מהדרינן אפילו בלא סימנין אלא בטביעת עין כיון שטוען ברי ואין אדם מכחישו בברי והמוצא טוען שמא. ותו הא לית ליה למוצא חזקת ממון כמ"ש התוספות סוף פ"ק דמציעא ולשיטת התוספות דמחלקין בין היכא שהברי טוב והשמא גרוע א"ש ועיין בסמוך. מיהו לשיטת הרמב"ם וסייעתו דלא מחלקי בכך קשה. ויש ליישב דשאני התם לענין מציאה דהמוצא מצי למימר דלאו ממנו נפל אלא מרובא דעלמא ואע"ג דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו להוציא מן המוחזק דוקא משא"כ הכא דלא הוחזק. ועוד דלמ"ד ברי ושמא ברי עדיף ס"ל נמי דהולכין בממון אחר הרוב כמ"ש בכמה דוכתי בראיות ברורות בעזה"י:

בתוספות בד"ה רב הונא ור"י וכו' ותימא דרב יהוד' גופא וכו' וי"ל דהתם ברי גרוע וכו' אבל קשה דבעי למימר הכא וכו' עד סוף הדיבור. והניחו הדבר בקושיא אם לא שנאמר דהו"מ למימר ולטעמיך ולולי דבריהם היה נ"ל דהא דקאמרי ר"ה ור"י ברי ושמא ברי עדיף היינו דוקא באומר מנה לי בידך דאיכא חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו ואחזוקי אינש ברשיעא לא מחזקינן כדאיתא במסכת שבועות לענין שבועת היסת אלא דהתם איכא חזקה כנגדה דאין אדם מעיז פניו משא"כ הכא שהלה טוען שמא מש"ה התובע נאמן דמהיכי תיתי נחזיקנו ברשע ולפ"ז לא שייך הא מילתא בניזק אומר ברי ומזיק שמא דהתם בלא טענותיהם נולד מקום ספק כמ"ש שם התוספות במילתא דסומכוס וא"כ אף כשהניזק אומר ברי לא מהני דאנן אמרינן כי היכי דמספקא לדידן ה"נ מספקא ליה לדידיה ומה שטוען ברי איערומי קא מערים ובהכי לא הוי כגזלן דלא פרשי אינשי מספק ממונא כדאיתא ר"פ שנים אוחזין וזה לא שייך במנה לי בידך שאין הספק אלא עפ"י טענותיהם ולפי"ז ה"נ במשארסתני נאנסתי נמי הוי דומיא דמנה לי בידך כיון שהיא יודעת האמת ול"ל דמספקא לה א"כ מסתמא קושטא קאמרה דלא חשדינן לה במשקרת ובגזלנות כנ"ל ואי תיקשי מההיא דבעינן סימנין במוצא אבידה י"ל דהתם נמי לא משמע ליה דהוי גזלן בהכי אף אם משקר משום דמורה היתר ואמר חבראי לאו מידי חסר בה כדאיתא ברפ"ק דמציעא כה"ג כנ"ל ודוק וצ"ע:

בא"ד ועוד י"ל דסוגיא דהכא וכו' אלא כדאמר התם אי נמי לכי הא עכ"ל. והיינו לענין דלא אזלינן בממונא בתר רובא כי הא דאתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאמר שמואל יכול שיאמר לשחיטה מכרתיו לך אע"ג דרובא זבני לרדיא ולכאורה קשיא לי דמההיא גופא מוכח טפי דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף אפילו בדאיכא נמי רובא דאי ס"ד דסבר שמואל ברי ושמא ברי עדיף הרי הלוקח טוען ברי שלקח לרדי' וטענת המוכר שמא והתם מוכח דבתר דעתא דלוקח אזלינן תו קשיא לי דבס"פ המדיר קאמר רבי יהודה גופא משמיה דשמואל גבי המחליף פרה בחמור ומת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה משמע דאי לא מייתי ראיה לא מהימן אע"ג שטוען ברי והלה מסתמא טוען שמא שאין החמור ברשותו ואע"ג דאית ליה לבעל החמור נמי חזקה דאית לן למימר דמוקמינן החמור אחזקתו שהיה חי ואפ"ה לא מהני וצ"ע ויש ליישב ושם יבואר בלשון התוספות בעזה"י:

בגמרא א"ל אביי הא דרב הונא ודרב יהודה דשמואל היא וכו' ואע"ג דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מרא אמר ר"ג ברי עדיף ע"כ. ול"ל דשאני הכא במשארסתני נאנסתי דשטר כתובה יוצא מתחת ידה ואפילו אי לא כתב לה כתובה אפ"ה כתובה כמעשה ב"ד דמי ותו לא מיקרי הבעל מוחזק הא ליתא דודאי לא תקנו כתובה ואיהו נמי לא כתב לה אלא בתנאי שתמצא בתולה כמ"ש לעיל דף י' בשם הרמב"ן ז"ל וא"כ כשטוען שמא אינה בתולה איתרע לה שטר כתובה והו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי לך. מיהו היה נ"ל ליישב בזה קושיית התוספות בד"ה אלא מאי מיגו איכא האי שינויא לא אתי אלא לרב נחמן דלרבי יוחנן בההיא דמוכת עץ ליכא מיגו ולכאורה הוא תמוה דלשינויא קמא אכתי קשה לרבי יוחנן ועיין מה שאפרש בסמוך. אבל למאי דפרישית איכא למימר דמעיקרא נמי לא שייך האי שקלא וטריא דשמעתין אלא לרב נחמן דאמר לעיל דף י"א דמקח טעות לגמרי משמע וא"כ לפי טענתו איתרע לה כתובה לגמרי והכי הלכתא משא"כ לר"י דאמר בסמוך כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה א"כ לא תקשי ליה מדר"ג דמתני' דשאני הכא דהו"ל כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא שהרי היא תובעת מאתים והוא אומר שמא אין לך אלא מנה ובכה"ג ר"י נמי מודה דהו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ואע"ג דלכאורה האי מנה דמודה ביה הו"ל שעבוד קרקעות דכתובה כמעשה ב"ד דמי ואין נשבעין על הודאת שיעבוד קרקעות מ"מ הרמב"ם וסייעתו פסקו להדיא דבכה"ג שהבעל אומר בעולה נשאתיך חייב שבועה מדאורייתא וכן משמע להדיא בירושלמי ר"פ האשה שנתארמלה ע"ש וכ"ש הכא דכתובה קמייתא בטעות הוי ואע"ג דהכא מה שמודה לה באותו מנה לא מפיו אנו חיין שלא יכול לפטור עצמו מאותו המנה מ"מ הא קי"ל לא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מדרבי חייא קמייתא בפ"ק דמציעא דף ה' וה"נ אנן סהדי שחייב לה מנה. (ואע"ג דהכא אליבא דר"ג קיימינן ושם בסוגיא דפ"ק דמציעא דף ה' משמע דר"ג דמחייב בטענו חיטין והודה לו בשעורין ע"כ סבר דקרא דכי הוא זה בא ללמד על הודאת פיו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו על העדאת עדים כאבוה דר' אפטוריקי דפליג אדר"ח קמייתא אפ"ה איכא למימר דר' יוחנן סבר ליה כר"ג בחדא ופליג בחדא) נמצא דלפ"ז כל השקלא וטריא דהכא היינו למאן דסובר מקח טעות לגמרי משמע כדאיתא לעיל דכל גדולי הדור אמרו כן ולית להו דר"י דאמר מקח טעות ממאתים אבל מנה אית לה דלדידיה הו"ל מחוייב שבועה ואיל"מ מיהו כ"ז לשיטת הרמב"ם אבל קצת פוסקים כתבו דלא שייך הכא שבועה דאורייתא דהו"ל שיעבוד קרקעות והנלע"ד כתבתי ודוק היטב:

שם לימא רב יהודה ורב הונא וכו' אמר לך רב נחמן וכו'. ויש לדקדק דהו"ל לתלמודא למימר דרב הונא ורב יהודה ודאי תנאי היא דלא מיתוקמי כרבי יהושע ורב נחמן אמר לך כסוגית הש"ס בכל דוכתי והנלע"ד דודאי רב הונא ורב יהודה נמי מצי למימר אפילו כרבי יהושע והא דקאמר ר"י לא מפיה אנו חיין אע"ג דהוי ברי ושמא היינו משום דמה שטוענת משארסתני נאנסתי הוי טענה גרוע' דאונס קלא אית ליה כמ"ש התוספות בריש סוגיא דפ"פ והו"ל רצון רוב ומש"ה קאמר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיינו ברצון דנהי דלבתר אירוסין ליכא לספוקי ברצון דמוקמינן לה אחזקת היתר כמו שהארכתי בזה לעיל מ"מ קודם אירוסין יש לנו לומר יותר שזינתה ברצון דהו"ל רוב כמ"ש הרא"ש להדיא. וכיון שהרוב הוא נגד הברי שלה ה"ל כברי וברי כדאיתא בר"פ האשה שנתארמלה אף למסקנא כמו שאפרש שם בעזה"י והשתא נמי א"ש לשון לא כי דקתני במתני' דהכא משום דהו"ל כברי וברי וכן במתני' דהיא אומרת מוכת עץ אני נמי טעמא דר"י משום דאזיל לטעמיה דמוכת עץ לא שכיח כמ"ש התו' לעיל דף ט' ע"ב בד"ה אי למיתב לה וא"כ הדר הו"ל כברי וברי. והא דמקשה המקשן לימא רב הונא ורב יהודה דאמרי כר"ג היינו משום דלמאי דס"ד דטעמיה דר"ג לא הוי אלא משום ברי ושמא גרידא א"כ ע"כ צ"ל דהא דלא הוי כברי וברי היינו משום דרצון לגבי אונס לא מקרי רוב גמור כמ"ש התוס' לעיל בסוגיא דפ"פ או דמוקי למתני' דהכא שהיתה קטנה כשנתקדשה וא"כ פתוי קטנה אונס הוא ולא שייך בכה"ג אונס קלא אית ליה כמ"ש לעיל וא"כ מקשה שפיר לימא רב הונא ור"י דאמרי כר"ג משא"כ למאי דמשני דטעמא דר"ג משום דאיכא נמי מיגו או חזקה א"כ מוקמינן למתני' בנתקדשה כשהיא גדולה ואמרינן אונס קלא אית ליה ומש"ה קאמר רבי יהושע דאיהו מהימן כדפרישית וא"כ שפיר מיתוקמא נמי רב הונא ור"י אליבא דכ"ע כנ"ל נכון ודוק היטב:

שם אמר לך רב נחמן ע"כ לא קאמר ר"ג אלא משום דאיכא מיגו וכו' א"נ ע"כ לא קאמר אלא משום דאיכא חזקה וכתבו התוספות דלרבי יוחנן לא סגי בשינויא קמא לענין מוכת עץ אני. וכבר הקשיתי לשאול א"כ כיון דלרבי יוחנן ע"כ צריך לשינויא בתרא א"כ לרב נחמן נמי סגי לן בשינויא בתרא. ועיין מה שאפרש בזה בלשון התוספות. תו קשיא לי במאי דמשמע מדברי התוספ' דלר"נ בשינויא קמא נמי מיתרצא ההיא דמוכת עץ משום דאיכא מיגו דאי בעי אמרה מוכת עץ אני תחתיך דשקלת מאתים וכן פרש"י להדיא ולפ"ז משמע דבטוענת מוכת עץ אני תחתיך לר"ג נמי לא מהימנא דהא לית לה מיגו וברי ושמא לחוד לא מהני וזה תימא דמיגו כזו לא מצינו דוגמתה בתלמוד דהאיך קאמרינן מיגו דאי בעי טענה מוכת עץ אני תחתיך ובהאי טענה לא מהימנא ופשיטא דאיכא למימר איערומי קא מערמה. ולולי שאיני כדאי לפרש נגד פרש"י ותוספות היה נראה בעיני דהני תרי שינויי לא פליגי אלא דתרווייהו איצטרכו שינויא קמא קאי אההיא דמשארסתני נאנסתי דבהא לא שייך שינויא בתרא דאיכא חזקה דמאי חזקה איכא הכא דאדרבה אית לן למימר הרי בעולה לפניך שהרי מודית שנבעלה וא"כ י"ל דמוקמינן לה אחזקה דהשתא כמו שהיא בעולה עכשיו היתה בעולה מקודם שנתארסה כעין שכתבו התוספות בס"פ המדיר גבי המחליף פרה בחמור ע"ש ואף אם נאמר דחזקה קמייתא עדיפא ומכ"ש הכא דאיכא נמי ברי ושמא. אכתי לאידך גיסא נמי איכא חזקת ממון והרי בעולה לפניך. מש"ה איצטריך לשנויי אההיא מתניתין דמשארסתני נאנסתי דטעמא דר"ג משום מיגו אבל בההיא דמוכת עץ איצטריך לטעמא דחזקה דהתם ודאי איכא חזקה מעליא דמוקמינן לה בחזקת שלא נבעלה כלל אלא שהיא מוכת עץ דהא לר"ג מוכת עץ שכיח והשתא דבמוכת עץ מהימנא בלא מיגו מטעמא דחזקה א"כ בההיא דמשארסתני נאנסתי אע"ג דליכא חזקה מהימנא דהאיכא מיגו מעליא דאי הוי טענה מוכת עץ הוי מהימנא ור' יהושע לטעמיה דמוכת עץ לא שכיח וא"כ לא מהני לה חזקת הגוף דרובא וחזקת הגוף רובא עדיף ואפילו בממון וזה ברור. וא"כ בההיא דמשארסתני נאנסתי נמי פליג ר"י דאע"ג דר"י מודה במיגו מעליא כמ"ש התוס' לקמן בסמוך בד"ה רבי אסי מ"מ הכא ליכא מיגו מעליא כיון דבמוכת עץ גופא לא מהימנא כנ"ל נכון בעזה"י. ואף שרש"י ותוספות לא פירשו כן מ"מ בר"פ האשה שנתארמלה מוכח מפרש"י דתרווייהו שינויי דהכא איתנהו ושם אפרש בעזה"י. מיהו לפי' רש"י ותוספות לא תקשי מההיא דהרי בעולה לפניך שהקשיתי שהתוס' בפרק המדיר סוף דף ע"ה בד"ה רישא כאן נמצאו הרגישו בזה וכתבו דמתני' דהכא איירי בענין דלא שייך הרי בעולה לפניך ע"ש ומה שהקשיתי עוד לענין מוכת עץ דמיגו כזו לא מצינו סברי רש"י ותוספות דאפ"ה בהדי ברי ושמא מהני. ודו"ק היטב:

(קונטרס אחרון): ע"ב גמרא אמר לך רב נחמן ע"כ לא קאמר ר"ג אלא היכא דאיכא מיגו. ולכאורה הדבר תמוה דלא מצינו מיגו בזה כיון דאפילו הוי טענה מ"ע לא הוי מהימנא ותירצתי דאפ"ה כיון דאיכא נמי ברי ושמא מהני אפי' במיגו גרוע אלא דלפ"ז יש לתמוה שלא נזכר דין כזה בפוסקים דבברי ושמא ומיגו גרוע מחייבין ממון ויש ליישב לפמ"ש דשינויא בתרא עיקר דטעמא דר"ג הוי משום חזקה כדמשמע בר"פ האשה שנתארמלה ומסוגיא דאלו נערות דף ל"ח במוכת עץ בלשון התוספות שם ובס"פ המדיר גבי היו בה מומין וכן נראה מלשון הרי"ף ז"ל בשמעתין שלא הביא אלא לישנא דחזקה אלא דמלשון הרמב"ם נראה להיפך דשינוייא דמיגו עיקר שכן נראה מלשונו בפי' המשניות ובחיבורו פי"א מהל' אישות דמשמע מדבריו שם דבטוענת מ"ע אני תחתיו דליכא מיגו לא מהימנא והנראה בכוונת הרמב"ם ז"ל דכיון דאיכא תרי אוקימתא בגמרא דלחדא הוי טעמא משום מיגו ובאידך משום חזקה א"א להוציא ממון מספק עד דאיכא כולהו טעמי בהדי הדדי. מיהו בפנים העליתי דלענ"ד הנך תרי לישני לא פליגי אהדדי ותרווייהו צריכי מיהו היכא דאיכא חדא למעליותא סגי ובפרק המדיר הארכתי יותר ולדינא צריך עיון:

(קונטרס אחרון): אי נמי ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאמרינן אוקמה אחזקה כו'. וכבר פירשתי בפנים דלאו משום תזקה לחוד מהימנא אלא משום דאיכא נמי ברי ושמא בהדי חזקה וכמו שהארכתי בפרק האשה שנתארמלה ובפרק אלו נערות דף ל"ח ובסוף פרק המדיר ולכאורה הוא מוכרח דאלת"ה תיקשי דשמואל אדשמואל דהכא פסיק כר"ג אף בקמייתא דבחזקת הגוף מוציאין ממון וא"כ משמע דמכ"ש ברובא דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ולשמואל איפכא שמעינן ליה דאין הולכין בממון אחר הרוב אע"כ כדפרישית דדוקא בחזקה בהדי ברי ושמא קאמר שמואל הכא דהלכה כר"ג אלא שאף בזה הקשיתי לשאול דהא בההיא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן מסיק שמואל הכי בר"פ הפרה ובר"פ המוכר פירות והתם איכא נמי רובא בהדי ברי ושמא והלוקח יודע ברי שלקחו לרדיא והמוכר שמא שאינו יודע מה שבלב הלוקח והתם משמע דבתר דעתא דלוקח אזלינן ובפנים הנחתי בקושיא אמנם נ"ל ליישב דשאני התם במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דכיון דאין הולכין בממון אחר הרוב תו לא מהני טענת ברי דלוקח דלאו בדעתא לחוד תליא מילתא דאדרבא איהו דאפסיד אנפשיה שהיה לו לפרש שלוקחו לרדיא והא דאמרינן התם דאזלינן בתר דעתיה דלוקח היינו למאן דאזיל בממונא בתר רובא וא"כ לא היה הלוקח צריך לפרש דבריו ואדרבא המוכר היה לו להתנות כנ"ל נכון. ויתכן יותר למאי דפרישית בס"פ המדיר ובס"פ עשרה יוחסין דהא דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף היינו דוקא היכא ששניהם בענין א' שהרוב שבא אחר החזקה מבטל החזקה מכאן ולהבא דהחזקה עשויה להשתנות משא"כ בעלמא היכא שהרוב בפני עצמו והחזקה בפני עצמו לעולם איכא למימר דחזקה עדיף מרובא כדמשמע לכאורה בר"פ המוכר פירות דאמרינן סברוה רובא וחזקה כי הדדי נינהו ודחינן דשמואל מצי סבר דנהי דאזלינן בתר חזקה היינו דאיהו גופיה מוחזק ואף שכבר פירשתי בזה באריכות בכמה דוכתי דחזקה דפרק המוכר פירות לא איירי אלא בחזקה דאתא מכח אומדנא כדמוכח הסוגיא דהתם להדיא אפ"ה למאי דפרישית אין צורך לכך וכמו שאבאר בשם הירושלמי בר"פ האשה שנתארמלה ולפי זה יש לומר שפיר דלקושטא דמילתא אע"ג דקי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב אפ"ה אזלינן בממון בתר חזקה ואפשר דאף בחזקה לחוד כמו שפירש ר"י לקמן פרק אלו נערות דף ל"ח ובס"פ המדיר ע"ש. ומתוך מה שכתבתי יש ליישב קושיית התוס' בפ"ק דחולין דאף לבתר דקים לן מקרא דבכל מקום הולכין אחר החזקה אפ"ה איצטריך לן קרא דאזלינן בתר רוב ונתיישב ג"כ דלא הוי סברא הפוכה לרבי מאיר דלא אזיל בתר רובא דמטהר בתינוק שנמצא בצד העיסה ואפ"ה אזיל בתר חזקה כדאיתא בפרק בכל מערבין דף ל"ה ע"ש ובפרק דחולין אבאר יותר בענין איסורין ובק"א לקמן ס"פ המדיר אבאר עוד לענין ממון ע"ש:

בתוספות בד"ה אלא דאיכא מיגו האי שינויא לא אתי וכו' הקשה הר"י מקורב"ל אכתי ע"כ וכו' עכ"ל. ולכאורה אין ענין קושיא זו לכאן ויש ליישב דאפשטיה דגמרא לא קשיא ליה דאיכא למימר דעיקר שינויא דגמרא אינו אלא לענין דלא תקשי הלכתא אהלכתא אבל בהא לא איכפת לן אי שמואל גופא סבר כרב הונא ור"י אלא דאנן לא קי"ל כוותיה בהא אלא כר"נ אבל מדברי התוס' הקודמים קשיא ליה להר"י מקורב"ל כיון דהאי שינויא קמא לא אתי שפיר לר' יוחנן וצריך שינויא בתרא א"כ למאי קאמר שינויא קמא ומשמע ליה לר"י מקורב"ל דשינויא קמא איצטריך משום מילתא דשמואל דלא להוי כר"ה ור"י ובהא לא סגי בשינויא בתרא כמ"ש בלשון התוספות בדבור הקודם דלשמואל לא מהני חזקת הגוף כדמוכח מההיא דמחליף פרה בחמור ומהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ומש"ה איצטריך לשמואל שינויא דמיגו וע"ז מקשה ר"י מקורב"ל שפיר דאכתי ע"כ סבר שמואל כר"ה ור"י כנ"ל ודו"ק:

דף יג עמוד א

בגמ' טענתייהו במאי הא דלא מוקי לטענתייהו לענין איסורא פירשתי לעיל בגמרא דף י"א ע"ש ועיין מ"ש במשנה הקודמת:

שם בשלמא לר"א היינו דקתני תרתי. וקשיא לי דמההיא מתני' דמוכת עץ לחוד שמעינן תרתי דכיון דשמעי' מינה דמוכת עץ לחוד כתובתה מנה ע"כ דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום ממילא שמעי' דאלת"ה מאי איכא בין טענה דידיה לדידה ול"ל דקס"ד דטענתייהו במאתים ומנה א"כ השתא נמי לא שמעינן מידי דהאיכא למימר דטענתייהו במאתים ולא כלום אע"כ דלר"א פשיטא ליה לתנא דמתני' דמוכת עץ כתובתה מנה והדרא קושיא לדוכתא. ואי הוי אמרי' דר"א סובר כשינויא קמא בסוגיא דלעיל בסמוך דלא קאמר ר"ג דנאמנת אלא היכא דאיכא מיגו א"כ מגופא דמתני' מוכח דמה שטוענת מוכת עץ אני אינה תובעת אלא מנה דאי מוכת עץ מאתיים תו לית לה מיגו אלא שכבר כתבתי דלא מיסתבר לומר כן אלא לקושטא דמילתא תרתי שינויי איתנהו. ועוד דלקמן בפרק המדיר מוכח דר"א לא ס"ל דטעמא דר"ג משום מיגו כמו שאבאר שם דף ע"ה ע"א. והנלע"ד ליישב דמהך מתני' דמוכת עץ לא הוי ידעינן דבכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה לית לה כלום דלעולם בעלמא אית לה מנה אלא שאני הכא שאומר דרוסת איש את ואיכא ספיקא דרצון וקס"ד אמינא דאפי' ס"ס לא מיקרי כיון דאונס יש לה קול כסברת התוס' והרא"ש או דנהי דמקרי ס"ס לענין איסורא אכתי לענין ממון היה באפשר דלא מהני ס"ס כמו שהארכתי לעיל בסוגיא דפ"פ משא"כ ממתני' דמשארסתני נאנסתי שמעינן שפיר לאפוקי מדר"ח בר אבין מדקתני והיה מקחי מקח טעות ולגמרי משמע. ומדקתני מקח טעות משמע דלאו משום ספיקא דרצון אינו רוצה ליתן לה כלום אלא משום מקח טעות כנ"ל ודוק ומה שיש עוד לדקדק בזו הסוגיא פירשתי לעיל בסמוך:

(קונטרס אחרון): מהדורא בתרא בגמ' בשלמא לר"א היינו דקתני תרתי. והקשיתי בפנים דלהאי טעמא בתרא דלעיל דטעמא משום חזקה אם כן לר"א נמי לא הוי צריך למתני תרתי דמההיא דמ"ע שמעינן לכולה מילתא כיון דע"כ סבר תנא דמתני' אליבא דר"א לסברא פשוטה דמ"ע כתובתה מנה ודלא כר"מ אלא דבאמת איכא למישדי ביה נרגא דנהי דתנא דמתני' ס"ל כרבנן דר"מ אפ"ה איצטריך למתני' למתני תרתי דאל"כ ע"כ הו"א דס"ל לתנא דמתניתין כר"מ. אלא אי איכא לאקשויי הך קושיא איפכא איכא לאקשויי ללישנא קמא דלעיל דטעמא משום מיגו א"כ בהך דמ"ע שמעינן תרתי כיון דע"כ מ"ע כתובתה מנה דאי מאתים אמאי מהימנא מאי מיגו איכא אע"כ כתובתה מנה וא"כ ע"כ דכנסה בחזקה בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום דאל"כ מאי איכא בין טענה דידיה לטענה דידה וממילא שמעינן נמי בלא הכיר בה שהיא מ"ע יש לה מנה לאפוקי מדרמי ב"ח והדרא קושיא לדוכתא לר"א תרתי למה לי ואהא לא הוי משני נמי חדא להודיען כחו דר"א ור"ג וחדא להודיעך כחו דר"י דהא בהך דהכא נמי איכא מיגו דמ"ע אני תחתיך אע"כ כדפרישית דהנך תרתי שינויי דלעיל תרווייהו איתנייהו כדפרישית או שנאמר דאליבא דר"א נמי איצטריכו לאשמעינן תרתי דלא נימא דטעמא משום ספק ספיקא כמ"ש בפנים:

במשנה היתה מעוברת וכו' ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי היא בחזקת מעוברת לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה. מדנקט לנתין ולממזר ולא נקט לעכו"ם ולעבד והכי הוי שפיר טפי דמסתמא רובא דעלמא עכו"ם נינהו נראה משום דלר"י הבת אסורה אפילו לקהל ישראל משום ספק ממזרת והיינו דנקט לנתין ולממזר משום דקי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ואפשר דאפילו לרבי יוחנן דאמר בפרק החולץ דעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר מ"מ אליבא דרבי יהושע מודה דלר"י אין ממזר אלא ממיתת ב"ד וכדאיתא בהחולץ ובהכי ניחא לי הא דקאמר רבי יהושע עד שתביא ראיה לדבריה וקשיא לי אפי' אי מייתי ראייה שנבעלה מכשר מאי מהני אכתי איכא למיחש כי היכי דאפקרה נפשה לגביה דהאי ה"נ אפקרה נפשה לאחריני ומפסול נתעברה כמ"ש הרמב"ם הובא באה"ע סי' ד' דאף למאי דקי"ל כר"ג דהיא נאמנת אפ"ה אם היא אומרת שמממזר נתעברה והלה מודה אפ"ה לא הוי אלא ספק ממזר מה"ט דשמא זינתה עם אחרים ולמאי דפרישית א"ש דכיון דרובא דעלמא עכו"ם נינהו והולד כשר לקהל א"כ כי מייתי ראיה דמכשר נתעברה תו לא חיישינן שמא זינתה עם אחרים דה"ל ס"ס את"ל שזינתה עם אחרים שמא לרוב כשרים נבעלה משא"כ ברוב פסולים אצלה תו לא הוי ס"ס כמבואר וכמו שאפרש. מיהו הא דמשמע ממשנתינו דבנבעלת לנתין ולממזר היא עצמה פסולה לכהונה. והקשה מהרש"א בסוף מסכת גיטין דף פ"ח לשיטת החולקים על הרמב"ם וסוברים דלעולם לא מיפסלה לכהונה בחייבי לאוין אפילו מלאו השוה בכל אלא מחייבי כריתות. ולענ"ד קושיא זו אינה כלום דהחולקים על הרמב"ם היינו דלא לקי משום זונה אבל כ"ע מודו דפסלה לכהונה בחייבי לאוין מק"ו דגרושה כדאיתא להדיא ביבמות דף ס"ט ע"ש וברור ודו"ק:

(קונטרס אחרון): משנה ראוה מדברת כו' היתה מעוברת בו' רבי יהושע אומר ה"ז בחזקת בעולה לנתין ולממזר כו'. והקשה מהרש"א ז"ל בסוף גיטין דף פ"ח לשיטת החולקים על הרמב"ם ז"ל וסוברין דלעולם לא מיפסל לכהונה בחייבי לאוין אפילו מלאו השוה בכל אלא מחייבי כריתות וא"כ תיקשי להו מתניתין דהכא כו' ע"ש ולענ"ד התמיה קיימת על מהרש"א ז"ל דע"כ דהחולקים על הרמב"ם ז"ל מודו דפסילי לכהונה מקרא דכי תהיה לאיש זר ומק"ו דגרושה כדאיתא בפרק אלמנה לכ"ג דף ס"ט בהדיא בגמרא ואפילו מלקות אית בהו כדמסיק התם דגלוי מילתא בעלמא הוא אלא דלהרמב"ם ז"ל לוקה עלה משום זונה דהכי מפרש לשון המשנה בפרק הבא על יבמתו איזהו זונה כל שנבעלה בעילת זנות וכפרש"י שם והחולקים ס"ל כשיטת התוס' שם דלא הוי זונה דאין זונה אלא מאיסורי כהונה משא"כ לענין איסור לכהונה כ"ע מודו:

בתוספות בד"ה לדברי המכשיר וכו' ומעוברת דנקט משום לישנא מעליא עד כאן לשונם. ולולי דבריהם היה נ"ל דהא דנקט מעוברת היינו דבהאי פוסל ר' יהושע אפילו ברוב כשרים משום דאיכא למיחש דלמא אזלה איהו לגבייהו וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כדאיתא סוף פירקין ועוד דאיכא למיחש שמא נבעלה בשדה ובשדה לגבי דידה רוב פסולין אצלה דרובא דעלמא עכו"ם נינהו ואף למאי שכתב הבית שמואל דלא מחזקינן לה שנתעברה בשדה אלא כאן נמצא כאן היה. אפ"ה טעמא קמייתא איתא דלמא אזלא איהי לגבייהו אלא דלענ"ד דברי הב"ש אינם מוכרחין ואין להאריך כאן. משא"כ בראוה שנבעלה לא שייך לומר דלמא אזלא איהי לגבייהו שהעדים יודעין גופא דעובדא היכי הוי א"כ אפשר דמודה ר' יהושע ברוב כשרים והא דמקשה הש"ס בשמעתין אלא לדברי המכשיר בה פוסל בבתה מאי איכא למימר ולא ניחא ליה דנקט מעוברת מה"ט דפרישית היינו משום דאליבא דרב אסי קיימינן ולדידיה ע"כ אפילו בראוהו שנבעלה פוסל ר' יהושע אפילו ברוב כשרים כדדייקינן בסמוך מדקתני באידך ברייתא לסתר או לחורבה משא"כ לדברי המכשיר בה פוסל בבתה מפרש הא לסתר או לחורבה כדזעירי כנ"ל נכון. לולי שהתוס' לא כתבו כן ואפשר דמשמע להו דמסתמא איירי סיפא דומיא דרישא. מיהו אי ליתא לדברי הב"ש יש לפרש בפשיטות דנקט מעוברת לרבותא לאשמעינן הא גופא דר"ג מכשיר אפילו ברוב פסולין משום דמעוברת מסתמא רוב פסולין אצלה דשמא נבעלה בשדה ורובא דעלמא עכו"ם נינהו ואפילו אי איתא לדברי הבית שמואל איכא למימר דהיא גופא אתי לאשמעינן דלא חיישינן שמא נבעלה בשדה אבל ברוב פסולין אפשר דפוסל ר"ג למ"ד לדברי המכשיר בה פוסל בבתה ודוק היטב:

בגמרא א"ל רב פפא לאביי לזעירי וכו' האמר רב מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד וכו'. מכאן קשה לי על מ"ש באה"ע בש"ע סימן ז' בהגהת רמ"א דבנתייחדה לשם זנות אסורה וכתבו הפוסקים דהיינו כשדברה עמו דברי תפלות וזנות בשעת היחוד וא"כ מאי מקשה הכא בגמ' דלמא הא דאוסר ר"י היינו בכה"ג דבהכי הוי א"ש לישנא דמדברת במתני' וצ"ע:

(קונטרס אחרון): והאמר רב מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד. והקשיתי דלמא שאני הכא במתניתין דמדברת עמו דברי תפלות וכהגהת רמ"א והנה אחר העיון ראיתי שמהר"י קולון גופא הרגיש בזה בתשובה ותירוץ דמייתור לשון דאין אוסרין על היחוד משמע דבכל גווני שרי:

בתוס' בד"ה ואין אוסרין על היחוד תימא לרשב"א דלזעירי וכו' כגון דמודה הי' שנבעלה עכ"ל. ואף דבקושייתם לא משמע להו דמשום אין אפטרופוס לעריות חשיב חד ספיקא ושריא כי לא מודית אפ"ה אתי להו שפיר דבמודית אוסר רבי יהושע אע"ג דאית להו מיגו מעליא משום דלא חשיב מיגו דכיון דאין אפוטרופוס לעריות יראה לומר שלא נבעלה כמ"ש תוספות בשם ר"י בד"ה השבתנו והיינו דקשיא להו וא"כ מאי מקשה ר"פ לאביי דאע"ג דההיא דאין אוסרין על היחוד משמע נמי לבעלה כמ"ש התוס' בסמוך וכמו שאפרש וליכא אלא חדא ספיקא אפ"ה לא משמע להו עכשיו לדמות האי ספיקא להאי ספיקא דנהי דאין אוסרין על היחוד היינו משום דמוקמינן לה בחזקת שלא נבעלה דאע"ג דנסתרה אפשר לפריצות בעלמא נסתרה ולא חשידא לאיסור החמור ועוד דקי"ל בפ"ג דבכורות שאפי' רובא דתליא במעשה לא הוי רוב ע"ש דלענין ביאה איירי. וכ"ש דלמיעוטא דתליא במעשה לא חיישינן משא"כ במתני' דמודית שנבעלה והספק אם לכשר או לפסול דהו"ל ספק השקול שפיר מחמיר רבי יהושע ולתירוץ הרשב"א ע"כ מדמה הנך ספיקות להדדי כנ"ל ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלעולם וכו' וחשיב ליה חד ספיקא משום דאין אפוטרופוס לעריות עכ"ל. ע"כ א"א לומר דחשבינן לה כוודאי נבעלה דהא אפי' בשבוי' דרוב עכו"ם פרוצין בעריות לד"ה אפ"ה האמינו בה ע"א אלא דבהא איכא למימר דשאני שבויה דמנוולא נפשה לגבי שבאי אלא דמ"מ א"א לומר דהוי כוודאי נבעלה דאפילו סוטה דקינא לה ונסתרה אפ"ה לא הוי אלא ספק כדאמרינן בגמ' אם נטמאת למה היתה שותה ומה"ט נמי א"א לומר דרוב המסתתרות הם בחזקת שנבעלה דא"כ למה היתה שותה הא מדאוריית' אזלינן בתר רובא אפי' במקום שיכולין לברר כדמוכח בסוגיא דחולין דף י"א וע"כ צ"ל דמדרבנן עשאוהו כרוב כמ"ש התוס' כה"ג בסוגיא דפ"פ אלא דא"כ הדרא קושיא לדוכתא דא"כ דלא הוי רוב אלא מדרבנן אכתי הוי ס"ס כמ"ש התוספות בסוגיא דפ"פ שם אלא דאפשר לחלק דשאני התם בפ"פ דלאוסרה על בעלה לא החמירו ברוב מדרבנן במקום ס"ס משא"כ הכא דאיירי לינשא לכהן אפשר שהחמירו לומר דאע"ג דלא הוי כרוב אלא מדרבנן אפ"ה לא הוי ס"ס מעיקר הדין אף למאי דלא מסיק רב פפא אדעתיה דמעלה עשו ביוחסין. כנלע"ד מוכרח בשיטת התוס' אף שהוא דוחק. מיהו קשיא לי למה הוצרכו לדחוק בכך וסוף דבר אינו עולה להם זה התירוץ כהוגן עד שהוצרך רשב"א לפ' בע"א ואפ"ה נשאר' הקושיא כדמקשו קצת קשה. ולכאורה מצינן לפרש קושיא דרב פפא בענין זה דלמאי דלא סליק אדעתיה דמעלה עשו ביוחסין א"כ ע"כ איירי מתני' ברוב פסולין דאי ברוב כשרים מ"ט דר"י דפוסלה דכיון דאיכא רובא להיתרא וחזקה נמי להיתרא הא פשיטא לן בכולא תלמודא דאפי' רבי מאיר דחייש למיעוטא מודה בכה"ג ברוב וחזקה להיתר דהו"ל מיעוטא דמיעוטא דלא חייש ר"מ כ"ש לר' יהושע דל"ל דרבי מאיר כדאיתא בר"פ האשה שהלכה ובר"פ ג' דבכורות כמו שאבאר לקמן ונהי דלמסקנא פוסל רבי יהושע אפילו ברוב כשירין היינו משום דמעלה עשו ביוחסין משא"כ לר"פ דלא סליק אדעתיה טעמא דמעלה ע"כ מוקי למתני' ברוב פסולים ואם כן איירי שפיר מתני' אפילו באינה מודה שנבעלה ואפ"ה לא הוי אלא חד ספיקא שאם נבעלה מסתמא לפסול נבעלה כמ"ש התוס' בסוגיא דפ"פ לעיל דמאי דהוי רוב מדאורייתא לא הוי ס"ס כלל. ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שמצאתי בירושלמי דשמעתין דהא דפוסל ר' יהושע בהיתה מעוברת אפילו ברוב כשירין היינו משום דהזונות רצות אחר הפסולין וא"כ אפילו אי מוקי רב פפא ברוב כשרים ובאינה מודית אפ"ה לא הוי אלא חדא ספיקא שאין לספק כלל שנבעלה לכשר וא"כ מקשה שפיר כנ"ל נכון בעז"ה לולי שרבותינו בעלי התוס' לא כתבו כן וצ"ע ולקמן דף י"ד גבי התם חדא ספיקא הכא תרי ספיקי אפרש יותר ע"ש ותמצא נחת ודוק היטב:

בא"ד אבל קשה דבהדיא משמע בפ"ב וכו' דמיגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי מהימנא עכ"ל. וקושייתם בזה לא הבנתי דהא מצינן למימר שפיר דלזעירי איירי מתני' בכל גווני בין במודית שנבעלה ובין אינה מודית בתרוייהו פוסל ר' יהושע ואפ"ה דייק הש"ס שפיר לקמן בר"פ ב' דלזעירי לית ליה לר"י מגו דאע"ג דבאינה מודית נמי אינה נאמנת אפ"ה במודית מיקרי לר"ג מיגו דמבזית נפשה ומודית שנבעלה מהימנינן לה דלכשר נבעלה כדאשכחן כולהו מיגו דפ"ק במשארסתני נאנסתי ובמוכת עץ אני כמ"ש התוס' בדבור הקודם בד"ה לר' אסי. דלטענה מעולה קרי מגו לר"ג. ור"י הוא דפליג בהא וכן משמע לפי מה שפירשתי בסמוך מסברא דנפשאי נמי יש לפרש האי דלקמן בפ"ב כה"ג. מיהו סברת התוס' דנהי דבמשארסתני נאנסתי מקרי מיגו היינו משום דקפסלה נפשה מכהונה ובמוכת עץ אני נמי דאי הוי טענה תחתיך היתה ראויה ליטול מאתים אי הוי נאמנת. משא"כ הכא לא מיקרי טענה מעולה וצ"ע ועיין בספר מגיני שלמה למורי זקיני ז"ל שכתב ג"כ סברא זו דקרי לה מיגו דהוי טענה מעולה ות"ל בע"ה שכוונתי לדעת זקיני מורי הגאון זצ"ל:

בד"ה מעלה עשו ביוחסין תימא דמשמע וכו' ולא בפנויה ובסוף קדושין מוקי וכו' דוקא בפנויה וכו' עכ"ל. וא"כ קשיא להו דהגמ' לא משני מידי דאכתי הוי דלא כרבי יהושע דלדידיה בפנויה אסורה לכהן משום מעלה דיוחסין ואף למ"ש בדיבור הקודם דמתני' איירי במודית אבל בשאינה מודית אפילו לר"י שריא דהו"ל תרי ספיקי. אפ"ה לא ניחא להו לאוקמי ההיא דאין אוסרין על היחוד באינה מודית ולענין פנויה לכהונה הו"ל תרי ספיקי אלא דמשמע להו מדפסיק וקאמר אין אוסרין על היחוד וסתם יחוד איירי שיודעין העדים עם מי נתייחדה ובכל ענין קאמר דאין אוסרין אפילו נתייחדה עם הפסול לה כנ"ל בכוונתם. אמנם מ"מ לכאורה נראה בעיני ליישב קושיתם דבלא"ה יש לדקדק הא דמקשה הש"ס לזעירי הא דאמר רב אין אוסרין לימא דלא כר"י ומאי קושיא הא לקושטא דמלתא לא קי"ל כר"י אלא כר"ג כדאיתא לעיל וכ"כ התוספות לקמן דף י"ד ע"ב בד"ה כמאן דרב גופיה סבר כר"ג אע"כ דרב פפא מקשה משום דפשיטא ליה דהא דאין אוסרין על היחוד הלכה פסוקה וברורה היא ולא מסתבר שיסבור ר"י דאוסרין על היחוד ולעיל נמי בסוגיא דפ"פ אמרי' דאין האשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה משמע דבלא קינוי לא מיתסרא וממעשה בכל יום קשיא לר"פ עליה דזעירי דלדידיה דאוסר ר"י בנסתרה לתירוצא קמא דתוספות דלעיל משום דאין אפוטרופוס לעריות ולשינויא בתרא מיהו אוסר ר"י בחדא ספיקא אע"ג דאיכא ברי ושמא וחזקת היתר. ולמאי דקס"ד דר"פ דמדינא קאמר ר"י א"כ אף לבעלה היה לו לאסור על היחוד וזה תמוה בעיני ר"פ. משא"כ למאי דמשני הש"ס דמעלה עשו ביוחסין ומיירי דוקא לכהונה אין עוד מקום תימא אי הוי מלתא דרב בהא דלא כר"י דע"כ הכי הוא דהא ר"י בהדיא קאמר לקמן בברייתא כיון דאיסתתר אין אפוטרופוס לעריות. ולקושטא דמילתא לא קי"ל כר"י בהא דלדידיה ודאי אוסרין על היחוד בפנויה לכהן. ומשום מעלה דיוחסין אמרי' אין אפוטרופוס לעריות משא"כ באשה לבעלה מודה ר"י דאין אוסרין. ויותר נראה דלמאי דמייתינן לקמן ברייתא דקאמר ר"י אין אפוטרופוס לעריות הדר ביה הש"ס מהאי סברא דמעלה עשו ביוחסין אלא מדינא אוסר ר"י ואנן ודאי לא קי"ל כוותיה בהא. ור"פ ואביי ודאי לא הוי ס"ד האי ברייתא דאל"כ ודאי לא הוי מקשו עליה דזעירי כיון דר"י גופיה קאמר כלישנא דזעירי כנ"ל. ועוד נראה דלמאי דלא סליק אדעתיה דר"פ האי סברא דמעלה עשו ביוחסין ע"כ הוי סבר דרב סובר כר"י מדאמר רב לקמן דף ט"ו אמתני' דמעשה בתינוקות דבקרונות של ציפורי הוי מעשה דאיכא תרי רובי וע"כ היינו כר"י דפוסל הכא ברוב כשירים ומש"ה מוקי רב לקמן בתרי רובי כי היכי דתיתי כר"י והיינו דפריך ר"פ לימא דרב דלא כר"י והא כוותיה ס"ל משא"כ למאי דמשני הש"ס מעלה עשו ביוחסין שפיר מוקמינן מתני' דתינוקת כר"ג כמ"ש התוספות שם ואפ"ה בעי תרי רובי בדליכא טענת ברי ומשום דמעלה עשו ביוחסין כדמסיק הש"ס לקמן בהדיא ותו לא איכפת לן אי הוי מילתא דרב דלא כר"י ביחוד דפנויה לכהן כנ"ל נכון בעז"ה לולי שהתוספות לא נחתי להכי ודוק היטב:

בא"ד וא"ת והא אמרינן בפרק בתרא דנדרים וכו' עכ"ל. ומלבד שאין ענין קושיא זו לדבריהם הקודמים דאפשטא דמילתא דרב דאמר דאין אוסרין על היחוד הו"ל לאקשויי דלכל הפירושים באשה לבעלה יש להקל טפי דאין אוסרין ותיקשי להו ההיא דנדרים אלא דקשיא לי טובא הא מצינן לפרושי ההיא דנדרים במודית שנבעלה דהתם מייתי לה הש"ס אמשנה אחרונה דטמאה אני לך אינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר אלא היכא דאיכא רגלים לדבר מהימנא וא"כ בעובדא דנואף איכא רגלים לדבר כיון שנסתרה ואפ"ה שריא משום דאי איתא דעביד איסורא וכו' משא"כ הכא בשמעתין ובמימרא דרב דאיירי בפנויה לכהן דלא שייך שמא נתנה עיניה באחר שפיר קאמרינן דאין אוסרין על היחוד אלא משום מעלה דיוחסין ולפ"ז היה אפשר ליישב דמקשו אר"ת שפירש דההיא דאין אוסרין על היחוד היינו אשת איש ומשמע ליה אפילו באומרת טמאה אני לך למשנה אחרונה אלא שהפוסקים כתבו להדיא דבנתייחדה בעדים ואמרה טמאה אני לן אוסרין אותה לבעלה וצ"ע. אחר העיון מצאתי שר"י בעל התוספות ביבמות דף כ"ד ע"ב מפרש ההיא דנדרים כדפרישית ובתוספות לקמן בפרק אע"פ דף ס"ג ע"ב האריכו בסוגיא זו בפירושים אחרים עוד ואין להאריך כאן:

(קונטרס אחרון): תוספות מעלה עשו ביוחסין כו' והקשו על פירוש ר"ת מסוגיא דנדרים והוצרכו לתרץ נואף שאני א"כ משמע להדיא מדבריהם דלר"ת כללא הוא דאין אוסרין על הייחוד אף אם מודית ואמרה טמאה אני לך והיינו למשנה אחרונה דאל"כ לא הוו צריכין לפרש דנואף שאני אלא שאני התם שהודית דהא אמשנה אחרונה גופא מייתי לה הש"ס שילהי נדרים אע"כ כדפרישית וזה דלא כהגה"ת רמ"א בא"ע סי' קט"ו שכתב בפשיטות כשיטת תרומת הדשן דהיכא דאיכא רגלים לדבר נאמנת ויש ליישב ולחלק ועדיין צריך עיון:

דף יג עמוד ב

בפירש"י בד"ה לזו יש עדים וכו' כולנו עדים שנבעלה עכ"ל. ויש לתמוה א"כ אמאי הכשירו בה ע"א ויש ליישב דדוקא היכא שנתייחדה עם השבאי כתב רש"י שכולנו עדים שנבעלה אבל אם מעיד ע"א שלא זזה ממנה ולא נתייחדה ודאי מהני כן נ"ל:

בתוספות בד"ה השבתנו על המעוברת פירוש לדידן ניחא דאשה מזנה בודקת ומזנה עכ"ל. כוונתם משום דקשיא להו מ"ט דר"ג דלא מדמה מעוברת לשבויה דאע"ג דבשבויה איכא טעמא דרוב עכו"ם פרוצין בעריות דאכתי הו"ל לר"ג לפסול במעוברת היכא דאיכא רוב פסולין לכך הוצרכו לפרש דטעמא דר"ג במעוברת משום דאשה מזנה בודקת ומזנה ואע"ג דלקמן גבי אלמנת עיסה קאמר רבה הכי השתא אשה מזנה בודקת ומזנה ובל' בתמיה סברו התוס' דהיינו דוקא לר' יהושע למאי דס"ד מעיקרא משא"כ לר"ג אה"נ דבודקת ומזנה אלא דלפ"ז קשה הא דאמרינן לקמן בשמעתא דאלמנת עיסה הלכך לר"ג אלים לי' ברי דאפילו בחד ספיקא מכשיר וא"כ תיקשי הא בשבויה נמי איכא ברי ושמא וחזקת היתר ואפ"ה אוסר ר"ג בחדא ספיקא. וטפי הל"ל דר"ג אדר"ג לא קשיא משום דאשה מזנה בודקת ומזנה משא"כ באלמנת עיסה לא שייך לומר אשה ניסת בודקת וניסת דהא אומרת שמא כמ"ש התוס' לקמן ואפשר דאה"נ דהא דקאמר לר"ג אלים ליה ברי לאו כללא כייל אלא דוקא ברי כהאי דבודקת ומזנה משא"כ באלמנת עיסה קיל ליה שמא דמה"ט לא שייך בודקת וניסת. ואכתי קשיא לי בדבריהם שכתבו דאשה מזנה בודקת ומזנה. ואדרבא אית לן למימר דאוקמוה למעוברת בחזקת כשרות שלא ברצון זינתה אלא שנאנסה דתו לא שייך לומר בודקת ומזנה כמ"ש התוס' לקמן גבי מעשה בתינוקת דף י"ד ע"ב בד"ה כמאן. תו קשיא לפי שיטת הירושלמי שהבאתי בשמעתין דר"י סובר דהזונות רצות אחר הפסולין וא"כ פליגי ר"ג ור"י בסברות הפוכות ויש ליישב. נקטינן מיהא דלשיטת התוספות דברי ושמא וחזקת היתר לא מהני נגד הרוב אף לר"ג ולא תיקשי לדברי רבי' יונה שהביא הרא"ש ז"ל בסוגיא דפ"פ דברי ושמא בהדי חזקה מהני אף נגד רובא והביא הרא"ש ראיה ממעוברת ואדמייתי ממעוברת אדרבא תיקשי ליה שבויה אלא דאיכא למימר דשאני התם במילתא דרבינו יונה ז"ל דאיכא נמי חזקת כשרות וחשיב כמו בודקת ומזנה וזה סיוע למה שכתבתי בתחלת הסוגיא דפתח פתוח ע"ש אלא דלשיטת ה"ה שהבאתי שם וכ"כ הר"ן והשלטי הגבורים וכן האחרונים דלרבינו יונה ז"ל באשת כהן שאמרה שנבעלה קודם אירוסין דנאמנת משום דאיכ' ברי ושמא וחזקת היתר אע"ג דאיכא חזקת הגוף כנגדה דהוי חזקה דאתיא מכח רובא ואם כן תיקשי להו מ"ש משבויה. והנלע"ד דקשיא להו כל הקושיות על פי' התוס' כאן ולא משמע להו טעמא דבודקת ומזנה וניחא להו דר"ג לא מדמה כלל לשבויה דשאני שבויה דרוב עכו"ם פרוצים בעריות הו"ל רובא דרובא כמ"ש התוספות והרא"ש ז"ל לענין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ובריש גיטין גבי סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי דלמיעוטא דמיעוטא לא חייש ר"מ וה"נ אפשר דסתם עכו"ם פרוצים בעריות ומיעוטא דמיעוטא לא פריצי וכן נראה להדיא מל' רש"י בד"ה לזו יש עדים שכ' כולנו עדים שנבעלה אלא מה שהאמינו ע"א היינו משום שמעיד שלא נתייחדה עם השבאי. משא"כ במעוברת אע"ג דאיכא רוב פסולין מ"מ מצרפין מיעוטא לחזקת היתר והו"ל פלגא ופלגא ומש"ה מהני ברי ושמא לר"ג וה"ה לאשת כהן לשיטת ה"ה וסייעתו כנ"ל. ובהכי נתיישב דלא פליגי ר"ג ור"י אלא בברי ושמא לחוד. ואף שהארכתי בזה חוץ לסוגיין הוכרחתי להאריך משום דממילא רווחא שמעתין כמו שאבאר לקמן גבי לר"ג אלים ליה ברי וגם הוא יסוד ועיקר בכללי הס"ס כמו שאבאר בעזה"י ודוק היטב ועיין בסמוך:

בגמרא אמר להם אין אפוטרופוס לעריות ומדשתיק ליה ר"ג משמע דלית ליה אין אפוטרופוס לעריות. וקשה דהא קי"ל כר"ג ואפ"ה קאמר סתמא דתלמודא בפ"ק דחולין דף י"א ע"ב גבי מכה אביו ואמו אין אפוטרופוס לעריות מיהו לפירוש התוס' א"ש דפלוגתא דר"ג ור"י במדברת היינו במודית שנבעלה ומש"ה פוסל ר"י דלית לה מיגו לפי שיריאה לומר לא נבעלתי דאין אפוטרופוס לעריות והו"ל מיגו גרוע ור"ג לטעמיה דאע"ג דמיגו גרוע הוא אפ"ה מהני בהדי ברי ושמא כדאית ליה כה"ג גבי משארסתני נאנסתי ובמוכת עץ אני כנ"ל אלא שהתוס' עצמן כתבו בד"ה השבתני שהוא דוחק. ולענ"ד בלא"ה א"ש כדפרישית דאפילו את"ל דאין אפוטרופוס לעריות הו"ל כמו רוב אפ"ה סובר ר"ג סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא. ואפ"ה שריא לטעמיה דר"ג משום ברי ושמא דהא בכל האיסורין בספק חלב וספק שומן קי"ל דע"א נאמן ואפי' הבע"ד נאמן. ומכ"ש לפי מה שהעליתי בלשון התוס' בד"ה ואין אוסרין דאפי' לר"י הא דאין אפוטרופוס לעריות לא הוי רוב גמור אלא מדרבנן. וכ"ש למסקנא דהיינו משום מעלה בעלמא שעשו ביוחסין משא"כ בשבויה דרוב עכו"ם פרוצים בעריות הו"ל רוב גמור ומיעוטא דמיעוטא לא פריצי מש"ה אינה נאמנת וכדפרישית לעיל כנ"ל נכון בעז"ה ודוק ועיין מ"ש עוד בסמוך בלשון התוספות:

שם מסייע ליה לר"י ב"ל דאמר ריב"ל לדברי המכשיר וכו' ולדברי הפוסל פוסל אפי' ברוב כשרים. כבר הקשיתי לשאול מ"ט דרבי יהושע דפוסל ברוב כשירים הא פשיטא לן בכולי תלמודא דהיכא דרוב מסייע לחזקה הו"ל מיעוטא דמיעוטא דאפי' ר"מ לא חייש כ"ש ר"י דלא חייש למיעוטא כדאיתא ביבמות ריש פרק האשה שהלכה וברפ"ג דבכורות ע"ש. תו קשיא לי מנ"ל לריב"ל הא מילתא דנהי דהא דר"ג מכשיר ברוב פסולין דייק לה מברייתא כדמקשה הש"ס ותיפוק לי' אבל אכתי מנ"ל דר"י פוסל ברוב כשרים דכיון דאנן קי"ל כר"ג אפילו ברוב פסולין גבי עובדא דארוס אלמא דמסתבר טעמיה ומנ"ל דר"י פליג בפלוגתא רחוקה לפסול ברוב כשרים ואי משום דקתני בברייתא דלעיל לסתר או לחורבא הא קי"ל כזעירי ולדידיה א"ש הא דקתני לסתר או לחורבה כדאמר הש"ס בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי. מיהו לפי מה שפירשתי בלשון המשנה א"ש מדקאמר ר"י הרי זו בחזקת בעולה לנתין או לממזר ולא קאמר בחזקת בעולה לעכו"ם ועבד אלמא דמשום פסול בתה לקהל קתני הכי ואף על גב דאית לן למימר שמא נבעלה בשדה ורובא דעלמא עכו"ם נינהו והולד כשר אע"כ דפוסל אפילו ברוב כשרים אפי' בפסול קהל דספק ממזר כשר מדאוריי' כדאיתא בפ' עשרה יוחסין ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא וכ"ש דפוסל ברוב כשירים לאיסור כהונה דהוי ספיקא אלא שכבר כתבתי במשנתינו שהבית שמואל כתב דליכא למיחש שנבעלה בשדה דכאן נמצא כאן היה וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה ואפשר דאפ"ה מדקאמר ר"י הרי זו מעוברת לנתין ולממזר ומסתמא לא איירי ברוב ממזרים ונתינים דלא שכיחי. מיהו לפמ"ש בשם הירוש' דהזונות רצות אחר הפסולין איכא למימר דהאי סברא פשיטא ליה לריב"ל דאפי' ר"ג מודה בה ואפ"ה קאמר דנאמנת לומר לכשר נבעלתי משום דאלים ליה ברי משא"כ לר"י דלית ליה ברי ושמא הדרינן לסברא דהזונות רצות אחר הפסולין. מש"ה פוסל אף ברוב כשרים כנ"ל. מיהו לשיטת התוספת שכתבו דלר"ג אדרבא אמרינן דבודקת ומזנה הדרא קושיא לדוכתיה. ול"ל דריב"ל סובר דלא שייך למיתלי כלל ברוב משום דלמא אזלה איהי לגבייהו וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי דאכתי קשה התינח במעוברת אלא בראוה שנסתרה או שנבעלה דלא שייך הא טעמא ואפ"ה משמע משמעתין דפוסל ר"י אפילו ברוב כשירים וקשיא מנ"ל וצ"ע ודו"ק:

תוספות בד"ה מסייע ליה לריב"ל הקשה ר"ת וכו' ול"ל במדברת וכו' איכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא עכ"ל. לא זכיתי להבין דבריהם בזה דהא בשבויה נמי איכא למימר סמוך מיעוטא עכו"ם דלא פריצי לחזקה והו"ל פלגא ופלגא. ואי לא משמע להו לדמות רוב עכו"ם פרוצין לרוב פסולין מהטע' שכתבתי בד"ה השבתני א"כ למה הוצרכו לפ' בד"ה השבתני דלר"ג ניחא משום דבודקת ומזנה ואי מטעמא דמסקו הכא כיון דמיעוט מסייע לחזקה הו"ל פלגא ופלגא. ובדין הוא שתיאסר מספק. דנהי דלר"י פשיטא ליה האי טעמא אכתי לר"ג א"ש דמהימנא משום ברי ושמא. ועוד דפשטא דברייתא משמע דעיקר שקלא וטריא דר"ג ור"י היינו דמקשה ר"י לר"ג משבויה ולשיטת התוספות אין זה ענין לשבויה דבפשיטות הו"ל לר"י לאקשויי דהו"ל פלגא ופלגא וצ"ע ודוק היטב:

בא"ד דאפי' אית להו לר"ג ור"י סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא עכ"ל. כבר כתבתי דר"י שמעינן ליה דלא חייש למיעוטא בפ' האשה שהלך בעלה ובפ"ג דבכורות אלא שהתוספות האריכו שם בבכורות אי אית להו סמוך מיעוטא לחזקה ע"ש ולר"ג נמי משמע בפ"ק דחולין גבי שחיטת כותי דכר"מ ס"ל דחייש למיעוטא אלא דאפשר דר"מ גופא לא קאמר אלא דבמיעוט וחזקה הוי פלגא ופלגא וזה תלוי בשינוי הפירושים בסוגיא דהאשה בתרא שיטת הרא"ש ונמוקי יוסף ז"ל וכבר הארכתי בתכלית האריכות בסוגיא ההיא ובשאלות ותשובות ודעתי להוסיף בקונטרס כלל גדול בעזה"י:

דף יד עמוד א

בגמרא חדא דהא מודה ועוד הא אמר ר' יהודה וכו' עיין מ"ש הרא"ש ז"ל בזה ועיין בתוס' לקמן דף פ"ח ע"ב בד"ה ועוד הא יהיב סימנא:

(קונטרס אחרון): מהדורא בתרא בפרש"י בד"ה על אלמנת עיסה מפרש בה שני פירושים וכתבו התוס' דשניהם דוחק ואף שכל המפרשים הסכימו כפירוש התוספות מ"מ נ"ל להמליץ בעד רש"י ז"ל דמה שהכריחו לפרש כן היינו משום דקשיא ליה קושיית התוס' דא"כ מ"ש אלמנת עיסה ומאי שנא בת עיסה הא בבת נמי איכא הך ס"ס גופא ומה שתירצו התוספות דהיינו משום מעלה דיוחסין לא משמע ליה לרש"י ז"ל לפרש כן דהא בפרק עשרה יוחסין מסיק לה רב חסדא בלשון הכל מודים באלמנת עיסה דפסולה ומייתי לה אמילתא דרבנן ורבי יוסי ורשב"ג דאף למאן דמיקל סובר כל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו א"כ ודאי לאו אמעלה דיוחסין קאי דהא כל הנך תנאי מדינא דאורייתא איירי לכך הוכרח רש"י ז"ל לפרש בענין דלגבי הבת ליכא אלא חדא ספיקא דאסורה מדאורייתא וכמו שכתבתי בזה שם במקומו בפרק עשרה יוחסין ע"ש ולענ"ד נכון הוא ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

בתוספת בד"ה אלמנת עיסה וכו' וא"ת דבפ' עשרה יוחסין משמע וכו' מודה בבת דפסול וכו' עכ"ל. והיינו מדקאמר רשב"ג התם כל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו וקאמר רב חסדא דלענין אלמנת עיסה איירי ומדקאמר רב חסדא מאן מיקל מכולהו רשב"ג משמע דהני תנאי דמכשרי אלמנת עיסה סברי דאע"פ שאי אתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו דאלת"ה לא הוי שמעינן שפיר ממילתא דרשב"ג דלאפוקי מהני תנאי וק"ל:

בא"ד ואע"ג דבעלמא מקילין בס"ס עכ"ל. פירוש אע"ג דליכא חזקת היתר ואין זה סותר למ"ש בל' התוספות בסוגיא דפ"פ דסברי כשיטת המשא' בנימין דבחזקת איסור לא מקילינן בס"ס דאפילו הכי כתבו כאן שפיר דהיכא דלא איתחזק לא היתרא ולא איסורא מקילינן בעלמא בספק ספיקא ועיין בסמוך:

בגמרא דר' יהושע אדר"י לא קשיא התם חד ספיקא הכא תרי ספיקי. לכאורה משמע מהכא להדיא כדברי התוספות לעיל בד"ה ואין אוסרין על היחוד דרישא דמתני' איירי במודית שנבעלה דליכא ס"ס וא"כ מרישא דמתני' נמי ל"ק משא"כ למ"ש שם בתירוצא קמא דאפי' באינה מודית איירי והא דלא חשיב תרי ספיקי היינו משום דאין אפוטרופוס לעריות וא"כ נראה שכתבו כן בסברת דר"פ לעיל דמקשה לאביי אבל למאי דמשני לעיל מעלה עשו ביוחסין אבל בעלמא אין אוסרין על היחוד. ואם כן מרישא דמתני' איכא תרי ספיקי ואפ"ה פוסל ר"י ואמאי קאמר הכא חדא ספיקא וכן קשה לפי הפירוש שכתבתי שם מסברא דנפשאי דלמאי דס"ד דר"פ איירי מתני' ברוב פסולין וא"כ למסקנא דמשמע דאיירי מתני' אפי' ברוב כשירים א"כ אכתי קשה מרישא דמתני' דהאיכא תרי ספיקי. אמנם לפמ"ש לעיל בשיטת הירושלמי א"ש דודאי לא קשיא מרישא דמתני' דאפי' אי איירי ברוב כשרים אפ"ה ליכא אלא חדא ספיקא לר"י משום שסובר שהזונות רצות אחר הפסולין ולא מספקינן לה שנבעלה לכשר משא"כ בסיפא דמתני' לא שייך לומר כן מדקתני ר"י הרי היא בחזקת בעולה לנתין ולממזר ולא קתני בעולה לעכו"ם ועבד אע"כ משום דלענין פסול בתה לקהל איירי דמעכו"ם ועבד קיי"ל דהולד כשר ולפ"ז היא גופא תיקשי אמאי פוסל ר"י בבתה לקהל דאדרבא דכיון דהזונות רצות אחר פסולין אית לן למימר דמעכו"ם ועבד נתעברה דרובא דעלמא עכו"ם נינהו וכ"ש דהו"ל רובא לגבי נתין וממזר וא"כ מקשה הש"ס שפיר ומשני דמכל מקום ליכא אלא חדא ספיקא כן נראה לי נכון בעז"ה ודו"ק היטב:

שם הכא תרי ספיקי. מכאן קשה לי טובא על מה שכתבו הפוסקים בי"ד סימן ק"י דלא אמרינן ס"ס לקולא היכא דספק א' בגופו וספק השני ע"י תערובות וכ' הב"י שהן דברי הרשב"א ז"ל וא"כ תקשי סוגיא דהכא דאלמנת עיסה גופא הוי ספק א' בגוף האיסור וספק השני שנתערב הפסול בכל המשפחה ולפי טעם הפוסקים לא מיקרי ס"ס בכה"ג ול"ל דשאני הכא דאיכא נמי חזקת היתר הא ליתא דע"כ הרשב"א ז"ל לא נחית להכי דהא עיקר ראייתו בתשובה סימן ת"א דס"ס עדיף מרוב הוציא מסוגיא דהכא דאלמנת עיסה ולא משמע ליה לחלק דשא"ה דאיכא נמי חזקה. ורובא וחזקה לכ"ע מהני וצ"ע ועיין בסמוך ובקונטרס אחרון:

(קונטרס אחרון): גמרא דרבי יהושע אדר"י לא קשיא הכא חד ספיקא הכא תרי ספיקי. והקשיתי לשאול על שיטת הפוסקים דלא אמרי' ס"ס היכא שהספק א' בגופו והשני ע"י תערובתו ובסוגיין משמע דהוי שפיר ס"ס בכה"ג אח"ז עיינתי בגוף תשובת הרשב"א סוף סימן ת"א שכתב להדיא דמסוגיא דשמעתין מוכח דשפיר הוי ס"ס בכה"ג וכשיטת רבינו תם ודלא כדברי ר"י הזקן בעל התוספות ולפ"ז נ"ל דמ"ש הבית יוסף בשם הרשב"א ז"ל בסי' ק"י דלא הוי ס"ס בכה"ג היינו דלמעשה החמיר הרשב"א ז"ל וחייש לדברי ר"י הזקן שכן נראה מלשון הרשב"א ז"ל בת"ה הארוך. עוד ראיתי בס' בית שמואל סי' ב' ס"ק י"ד שהקשה כן בשם החכם המופלג מוהר"ר הילמן ז"ל מפראג וכתב תירוצים שונים ונעלם מהם ג"כ דברי הרשב"א ז"ל בתשובה סי' ת"א. מיהו מה שהרגיש הבית שמואל ג"כ במה שכתבתי בפנים דיש לחלק דשאני ההיא דשמעתין דאיכא נמי חזקת היתר בלא"ה ובקונטרס אחרון של לוח הטעות כתב בעל בית שמואל דאין נראה לו לחלק בכך דהא בספק טריפות בבהמה נמי איכא חזקת היתר דרוב בהמות כשרות הן ואפ"ה כתבו הפוסקים האוסרין דלא מיקרי ס"ס בא' בגופו והשני ע"י תערובות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ולענ"ד משום הא לא איריא דאכתי שאני ההיא דשמעתין דבלא"ה איכא נמי רוב גמור באלמנת עיסה דרוב המשפחה גופא כשירין הם וא"כ איכא רובא להתירא וחזקה נמי להתירא דהאלמנה קודם שניסת להספק היה לה חזקה גמורה מבוררת להיתר דרובא וחזקה להיתר מדינא ודאי שריא דהו"ל מיעוטא דמיעוטא לאיסור אלא דמשום מעלה דיוחסין החמירו אף בכה"ג ומש"ה מהני בה ס"ס גרוע למישרי כיון דאיכא כמה צדדין להיתר כן נ"ל נכון וברור ליישב שיטת המחמירין בס"ס בכה"ג ודו"ק ועיין בסמוך:

שם הלכך לר"ג אלים ליה ברי ושמא דאפי' בחד ספיקא מכשיר וקיל ליה שמא דאפילו בס"ס נמי פסול ולר"י אלים ליה חד ספיקא וקיל ליה ס"ס עכ"ל. מכאן קשה לי קושיא עצומה עמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה סימן ת"א הביאו רמ"א ז"ל בדרכי משה סי' ק"י והט"ז והש"ך ובעל פרי חדש סימן הנ"ל דמקילינן בס"ס אפי' היכא דאיתחזק איסורא ודלא כבעל או"ה והמשאת בנימין ועיקר יסודם מההיא דשמעתין דלר"י אלים ס"ס דמיקל אפי' ביוחסין וע"כ דעדיף מרובא דהא ר"י פוסל אפילו ברוב כשירים עד דאיכא תרי רובי וכיון דקי"ל רובא וחזקת איסור רובא עדיף כ"ש בס"ס דעדיף מרוב א"כ כ"ש דעדיף מחזקת איסור וקשיא לי טובא דלמא הא דאלים לר"י ס"ס היינו משום דאיכא נמי רובא בהדה. דרוב המשפחה גופא כשירים וכל דפריש מרובא פריש ועוד דהאלמנה גופא היה לה חזקת היתר וכיון דאיכא כל הני למעליותא משו"ה מיקל דודאי עדיף כתרי רובי ועוד קשה דמאי מייתי מר"י דלא קי"ל כוותיה לא במאי דפוסל ברוב כשרים ולא במאי דמכשיר בס"ס באלמנת עיסה כדאיתא בפרק עשרה יוחסין. וא"כ אדרבא איכא לאתויי ראיה איפכא מדר"ג דקי"ל כוותיה דאלים ליה ברי. ושמא טפי מס"ס וכיון דברי ושמא לחוד לא מהני בחזקת איסור כדאסיקנא בפרק האשה רבה דאפילו ע"א דעלמא לא מהימן בדאיתחזק איסורא וכ"ש שאין האשה עצמה נאמנת לומר מת בעלה כדאיתא התם אע"ג דהו"ל ברי ושמא. ועוד דשבויה תוכיח דע"א נאמן בה והיא עצמה אינה נאמנת אלמא דע"א דעלמא עדיף מברי ושמא של הבעל דבר ואפ"ה לא מהני בחזקת איסור וכ"ש דס"ס לא מהני בחזקת איסור. ול"ל דהא דאלים ברי ושמא לר"ג היינו משום דאיכא חזקת היתר בהדי ברי ושמא הא ליתא דהא באלמנת עיסה נמי איכא חזקת היתר כמ"ש התוס' בד"ה אלמנת עיסה ואפ"ה מחמיר ר"ג. וכיון דברי ושמא לחוד לא מהני באתחזק איסורא. כ"ש דס"ס לא מהני באתחזק איסורא (ומה שהביא הפרי חדש עוד ראי' דס"ס עדיף מרוב דבממון לא אזלינן בתר רוב' ובס"ס כתבו קצת פוסקים דמוציאין ממון מיד המוחזק ומקור דבר זה הוא מל' התוספת לעיל דף ט' ע"ב בד"ה למיתב לה ע"ש ובחידושי שכבר הארכתי והקשיתי שם על דברי התוס' אמנם כשהגעתי לכאן ראיתי שדברי רבותינו בעלי התוס' קיימין. שכל דבריהם שם דמוציאין ממון בס"ס היינו היכא דשייך נמי ברי ושמא דוק ותשכח ובכה"ג כ"ע מודו. ואף שדבריהם שם אליבא דר"י ואיהו לית לי' ברי ושמא מ"מ היכא דאיכא ברי ושמא בהדי ס"ס שקולין הם לגמרי לר"י כמו לר"ג. ובזה נתיישב כל מה שהקשיתי לעיל על התוספת. ס"ס אזלי לה ראיה של בעל פרי חדש דהא דלא אזלינן בממונא בתר רובא היינו ברוב לחודא אבל היכא דאיכא רובא בהדי ברי ושמא ע"כ דמוציאין ממון דהא אפילו בברי ושמא בהדי חזקת הגוף מוציאין ממון למאי דקיי"ל כר"ג וכ"ש רוב' דעדיף מחזקת הגוף כנודע. אבל לעולם דס"ס לא עדיף מרוב ובס"ס לחוד לכ"ע אין מוציאין ממון כיון דבברי ושמא לחוד אין מוציאין ממון כדאיתא לעיל דקיי"ל כר' נחמן (דף י"ב ע"ב) וכ"ש ס"ס לחוד דגרע מברי ושמא כדמוכח הכא לר"ג דקיי"ל כוותי' וא"כ ה"ה לענין איסורא כי היכי דברי ושמא לא מהני בחזקת איסור כ"ש בס"ס נגד חזקת איסור. ואף דלפמ"ש בל' התוס' בד"ה השבתני על המעוברת הארכתי בשיטת התוספת דהא דאמרינן הכא לר"ג אלים ליה ברי לאו כללא כייל אלא דוקא ברי כי הכא דאיכא טעמא דבודקת ומזנה מיהו לשון הסוגיא לא משמע הכי) תו יש לי לדקדק בעיקר הראיה שהביא הרשב"א ז"ל בתשובה הנ"ל דלר"י מחמיר ברובא לענין יוחסין ואפ"ה מיקל בס"ס וקשיא לי דהא אמרינן לקמן ד' ט"ו דהא דבעינן ביוחסין תרי רובי היינו משום דגזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר וברוב העיר גזרינן משום דלמא אזלא איהי לגבייהו וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ולעולם דבעלמא רוב עדיף מס"ס ואף שאיני כדאי להשיג על הרשב"א ז"ל מ"מ בלא"ה אין דבריו מוכרחין שם אי איירי בחזקת איסור גמור וכמ"ש הש"ך ופרי חדש עצמם. ויש לי ישוב נכון בדבריו ואין להאריך כאן וגם יש לי חבילות של ראיות דלא מהני ס"ס בחזקת איסור וכדברי בעל איסור והיתר הארוך וכדברי משאת בנימין וכמ"ש הש"ך כנ"ל ברור ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): הלכך לר"ג אלים ליה ברי ושמא כו' וקיל ליה שמא דאפי' ס"ס נמי פסול לר"י אלים ליה חד ספיקא דאפילו בברי ושמא פסול וקיל ליה ס"ס כו' וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה סי' ת"א דמכאן משמע דס"ס מהני אפילו היכא דאיתחזק איסורא דהא ס"ס הוי כי רובא ואפשר דעדיף מרובא וכיון דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף ה"ה בס"ס ומביא הרשב"א ראיה מדרבי יהושע דאע"ג דלענין יוחסין מחמיר דלא מהני רובא עד דאיכא תרי רובי ואפ"ה מיקל בס"ס כו' ע"ש באריכות אלא דבפי' דברי הרשב"א ז"ל מה זה שקורא חזקת איסור נחלקו בו גדולי האחרונים בי"ד סי' ק"י שבסי' ט"ז ס"ק ט"ו כתב דהרשב"א לא איירי אלא היכא דאיתחזק איסורא ואיתחזק נמי היתרא כגון ע"י תערובות דומיא דאלמנת עיסה או בטבעת של עבודת כוכבים שנתערבה דאיירי בה הרשב"א ז"ל דהשואל קרי לה חזקת איסור מה שאין כן היכא דאיתחזק איסורא ממש בהא מילתא גופא כגון ספק בשחיטה וכיוצא בזה הרשב"א ז"ל גופא מודה דאסור וכדברי בעל או"ה הארוך וכדברי בעל משאת בנימין כו' ע"ש בלשון הט"ז באריכות ובש"ך שם סי' הנ"ל בכללי דיני ס"ס ס"ק כ"ו כ"ח כ"ט כתב דודאי הרשב"א ז"ל גופא מתיר אפילו בדאיתחזק איסורא ממש אלא דאפ"ה כיון דתשובה זו משבשת' היא אין ללמוד ממנה היתר אלא כדברי הרא"ה ז"ל דאוסר באיתחזק איסורא ממש והכי מסיק הש"ך לדינא בקיצור כללי הס"ס ס"ק כ"ז כ"ח דבשני ספיקי כה"ג אסור ובשלשה ספיקי שרי. אלא דבספר פרי חדש בכללי הס"ס סעיף קטן ט"ז השיג על הש"ך במאי דמחלק בין תרי ספיקי לתלת אמנם לדינא מסיק הפר"ח דאפי' בתרי ספיקי שרי אפילו בדאיתחזק איסור ממש כמו שהאריך בפירוש לשון תשובת הרשב"א ז"ל בס"ק מ"ט ויסוד ראייתו ג"כ דס"ס הוי כמו רוב ורובא עדיף מחזקה דהא בממון לא אזלינן בתר רובא ואפ"ה כתבו קצת פוסקים דס"ס מהני בממון ע"ש באריכות. ובדרך זה של בעל פרי חדש מצאנו שהלכו כל גדולי חקרי לב ואנשי חיל מגדולי הספרדים האחרונים בתשובותיהם דמתירין בס"ס אפילו בחזקת איסור אשת איש בין בעניני עגונה בחששי דסימנים ובשאלה ובין לענין עיקר העדות במסיח לפי תומו כמי שמצאנו הרבה לרוב וכן בדיני גירושין. צא ולמד מה שכתב גדול האחרונים מהר"ם בן חביב ז"ל בספר גט פשוט בהל' גיטין סי' קכ"ט ס"ק י"ג שכתב בזה הלשון אמנם המעיין יראה דסוגיא דעלמא להתיר בס"ס בפלוגתא דרבוותא אף באיסורא דאורייתא וגם באיסור אשת איש להתירה לעלמא כמו שיראה המעיין בתשובת האחרונים ז"ל כו' עכ"ל. והדבר ידוע כיון דאפילו בפלוגתא דרבוותא כתב כן כ"ש בשאר ס"ס ממש כנודע מתשובת האחרונים הנ"ל ובלא"ה לא עדיף ס"ס דפלוגתא מס"ס ממש נמצא דכל זה דלא כהכרעת האו"ה והמשאת בנימין והט"ז והש"ך ושלא כדברי ר"י בעל התוספות שכתב להדיא דכל היכא שהספק הראשון אסור מן התורה הו"ל כודאי איסור ולא מהני בה ס"ס ואף לא כדברי הרא"ה ז"ל שהביא הש"ך ולא כדברי האגור שכתב בפירוש פעמים ושלש דכל היכא דאיתחזק איסור ממש אין דנין בו דין ס"ס והנראה מזה שכל חילייהו דהמתירין היינו שמצאו מקום לתלות באילן גדול על תשובת הרשב"א הנ"ל שהושרש ביסוד מונח דס"ס הוי כי רובא ואפשר דעדיף מהראיה שהביא ומראית בעל פרי חדש שכתבתי:

(קונטרס אחרון): ויאמר יהושע עתה באתי במגילת ספר כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע דלענ"ד דהאי פיסקא לית בה מששא ואף שיודע אני מיעוט ערכי לפני כל גדולי האחרונים מהספרדים ומכללן בעל פרי חדש ובעל ספר גט פשוט שכל א' וא' מהם קטנו עבה ממתני ומה גם כי בכולן ומתיירא אני להכניס ראשי ביניהם שמא ירוצו גולגלתי אמנם עכ"ז לעצור במילין לא אוכל וללמוד אני צריך ויותר לגודל חומר האיסור וקרוב הדבר לענ"ד לידי איסור תורה ומכ"ש באיסור אשת איש דלענ"ד נראה ברור דכיון דאיתחזק איסור אשת איש לעולם היא בחזקתה עד שיודע בודאי שיצאה מחזקתה ולא מהני בה ס"ס כלל והיינו כדברי ר"י בעל התוספות והרא"ה והאו"ה והאגור וכהכרעת המשאת בנימין להט"ז והש"ך דאפשר דגם רמ"א בדרכי משה נמי מודה בהא. והנה פתח דברי לדקדק היטב בעיקר דברי הרשב"א ז"ל בתשובה סי' ת"א ובראייתו שהביא שם מסוגיא דשמעתין דס"ס הוי כמו רוב ואפשר דאלים טפי מרוב דהא ר"י לגבי יוחסין פסיל בחד רובא ומכשיר בס"ס כו' עכ"ל. ויש לתמוה טובא כמ"ש בפנים דלעולם דס"ס לא הוי כמו רוב אלא הא דמכשיר ר"י בס"ס באלמנת עיסה היינו משום דאיכא רובא בהדי ס"ס כמ"ש הרשב"א ז"ל באותו תשובה עצמו דרובא של המשפחה כשירין ע"ש. מיהו בהא מצינן למימר דנהי דפשטא דמילתא באלמנת עיסה משמע דרוב המשפחה כשירים מ"מ לא פסיקא מילתא דאפשר דאיירי נמי דתחלת ספק חלל נתערב חד בחד ואפ"ה מכשיר ר"י בס"ס לחוד והיינו דכתב לה הרשב"א ז"ל בלשון אפשר דאלים טפי. ואע"ג דלפ"ז במאי דלא פסיקא ליה להרשב"א דאיירי בחד בחד אלא בדאיכא רובא א"כ אמאי פשיטא ליה מיהא דס"ס הוי כמו רוב האיכא למימר דלא חשיב אפי' כמו רוב אלא דאפ"ה כיון דאיכא תרתי למעליותא רוב וס"ס מהני בחזקת היתר כי היכי דמהני תרי רובא אע"ג דאינן שוין לגמרי אפ"ה מיקרי תרתי למעליותא ובהדי חזקת היתר הו"ל תלת. אלא דבהא נמי מצינן למימר דבמאי דפשיטא ליה להרשב"א ז"ל דס"ס הוי כמו רוב לא הוצרך לראיה זו דבלא"ה פשיטא ליה מסברא דס"ס הוי כמו רוב מהטעם שכתב בעל פרי חדש דבחד ספיקא הו"ל פלגא ופלגא וא"כ בס' השני הוי כמו רוב וכדמשמע נמי מלשון מהר"י מטראני ז"ל ח"ב סי' ב' דטעמו דס"ס היינו דהו"ל כמיעוטא ולפ"ז לא הוצרך הרשב"א ז"ל לראיה זו דשמעתין אלא לענין דאפשר דס"ס עדיף מרובא וכדפרישית מיהו אכתי קשיא לי טובא דלכאורה אדרבא מסוגייא דשמעתין מוכח דספק ספיקא לא הוי כמו רוב דאפילו את"ל דלר"י דאלים ליה ספק ספיקא הוי כמו רוב או עדיף מיניה. מכל מקום אליבא דהלכתא דלא קי"ל כרבי יהושע באלמנת עיסה אלא כרבן גמליאל דפוסל כדאיפסק הלכתא בפרק עשרה יוחסין אלמא דאף ע"ג דסתם אלמנת עיסה איירי נמי דרוב המשפחה כשרין כמ"ש הרשב"א ז"ל אפ"ה פסלינן אפילו בס"ס בהדי רובא משום מעלה דיוחסין ואילו בתרי רובי הא קי"ל דכשר אף ביוחסין ואפילו היכא דליכא ס"ס כגון בעובדא דתינוקת שנאנסה דקי"ל כרב דהלכה כר' יוסי אלמא תרי רובי מהני ואע"ג דבאינה טוענת ברי איירי דאי בטוענת ברי אפילו בחד רובא מהני להרשב"א ז"ל כמ"ש הרב המגיד בשמו בפי"ח מהל' איסורי ביאה ע"ש והובא ג"כ בב"י א"ע סי' ו' ע"ש לענ"ד היא קושיא עצומה על הרשב"א ז"ל דקשה מדידיה אדידיה וחזרתי על כל הצדדים ולא מצאתי כעת שום מקום ליישב. עוד הקשיתי לשאול בפנים על ראיות הרשב"א ז"ל דמייתי מדר' יהושע דס"ס מהני בחזקת איסור ואנן נידוק איפכא מדר"ג דקיי"ל כוותיה דלא מהני ס"ס בחזקת איסור דהא לר"ג אלים ליה ברי ושמא טפי מס"ס וכיון דברי ושמא לא מהני בכל האיסורין היכא דאיתחזק איסורא כדאיתא בר"פ האשה רבה דבטבל וקונמות נמי לא מהימן אלא משום דבידו וכ"ש דלא מהני ס"ס באיתחזק איסורא. מיהו להרשב"א ז"ל גופא אין בזה קושיא כ"כ דאיהו ס"ל באמת דבשאר איסורין ע"א מהימן אף בדאיתחזק איסורא כדמשמע מלשונו בחידושיו בריש גיטין ובר"פ האשה רבה מבואר יותר דאע"ג דבר"פ האשה רבה משמע דלא פסיקא ליה אי מהימן ע"א במקום חזקת איסור אפ"ה בכריתות פ' אמרו לו משמע דאיפשטא האיבעיא דמהימן ושם משמע דאף הבע"ד מהימן כשאומר ברי אלא דמ"מ להתוספות ורוב הפוסקים דמשמע דע"א לא מהימן באיתחזק איסורא וכ"ש דהבע"ד לא מהימן כדאשכחן בשבויה אע"ג דאיכא ברי ושמא א"כ משמע דמכ"ש דס"ס לא מהני באיתחזק איסורא. ועוד דהא עכ"פ בדבר שבערוה כ"ע מודו דלא מהני ברי ושמא בדאיתחזק איסורא כדמוכח פ' האשה רבה להדיא א"כ כ"ש דלא מהני ס"ס באשת איש וכיוצא בזה וליכא למימר דהתם גזירת הכתוב הוא דבעינן שני עדים דוקא דאכתי ק"ו מיהא איכא כיון דלא מהני ברי ושמא כ"ש דלא מהני ס"ס דהא קי"ל כר"ג דברי ושמא עדיף מס"ס ומתוך סברא זו ממילא נדחית הראייה שכתב הפרי חדש מממון וכמ"ש בפנים דכיון דברי ושמא לא מהני לענין ממון כ"ש בס"ס למאי דקי"ל כר"ג ועיין בפנים. ואדרבא יש לי להביא ראיה להיפך דס"ס לא הוי מטעם רוב ממש תדע דהא לענין ספק טומאה ברה"י קי"ל דאפי' בכמה וכמה ספיקות נמי טמא וכמ"ש התוספות הטעם בפ' חזקת הבתים דף נ"ה כיון דחידוש הוא דאיכא חזקת היתר ואפ"ה מטמאינן מספק א"כ מה לי חד ספיקא ומה לי טובא ואי ס"ד כדברי הפר"ח וסייעתו דס"ס הוי מטעם רוב ממש הו"ל לטהר בס"ס כמו ברוב דהא תשעה צפרדעים ושרץ א' ביניהם טהור אף ברה"י אע"כ דס"ס לא הוי כמו רוב וכמו שאבאר בזה עוד בסמוך. ועוד בה שלישית מה שהקשיתי ג"כ בפנים על ראיות הרשב"א ז"ל מהא דלר' יהושע לא מהני רוב ביוחסין וס"ס מהני וראיה זו איני מכיר דהא בשמעתין לקמן בתינוקת שנאנסה מסקינן להדיא דהא דלא מהני רוב א' ביוחסין היינו משום דגזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר ורוב העיר לא מהני משום דאיכא דאזלא לגבייהו והו"ל קבוע משמע דאי לאו האי טעמא הוי סגי ברוב א' כיון דאיכא נמי חזקת היתר בהדי רובא וא"כ אזלא לה ראיה זו. ולכאורה יש ליישב קושיא זו בדוחק ולומר דלמסקנא דלקמן בסוגיא דתינוקת דטעמא דתרי רובי משום דמעלה עשו ביוחסין הדר ביה הש"ס מהאי טעמא דגזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר והכי משמע קצת מהא דמקשה הש"ס לקמן וליוחסין לא בעינן תרי רובי והתנן מצא תינוק מושלך אלמא דבעי למימר דהתם נמי בעינן תרי רובי אע"ג דלא שייך התם הך גזירה דכל קבוע וכן מצאתי שכתב הבית שמואל ג"כ בס"ס ו' דהדר ביה הש"ס אלא דלענ"ד נראה דוחק מדלא אמר הש"ס אלא מעלה עשו ביוחסין ועוד דלישנא דזעירי אמר ר' חנינא גופא הכי דייק ועכ"פ נהי דקושייא ליכא עכ"פ סייעתא נמי ליכא להוכיח מכאן דס"ס עדיף מרובא מדלא מהני רובא ביוחסין דהאיכא למימר דלא הדר ביה הש"ס ואכתי בהאי סברא קאי דגזרינן רוב סיעה אטו רוב העיר ואע"ג דבשאר איסורין כגון בט' חניות לא גזרינן אפ"ה משום מעלה דיוחסין גזרינן בכה"ג והא דמקשה התם וליוחסין לא בעינן תרי רובי כבר פירשתי יפה בעזה"י בחיבורי בפנים ע"ש. ואין להקשות דלמאי דפרישית דאי לאו טעמא דגזירה רוב סיעה אטו רוב העיר הוי סגי בחד רובא אף ביוחסין א"כ תיקשי אלמנת עיסה אמאי פסולה הא רוב המשפחה כשירין בהא איכא למימר דע"כ לא שרינן בחד רובא אלא היכא דאיכא נמי חזקת היתר גמור ולא איתחזק איסורא כלל משא"כ באלמנת עיסה אם נכשיר כל המשפחה איכא מיהא איתחזק איסורא במקצת וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה הנ"ל להשואל דיש לחלק בכה"ג והא דאיצטריך בשמעתין לטעמא דברי ושמא היינו משום דלקושטא דמילתא מכשיר ר"ג אף ברוב פסולין והיינו משום ברי ושמא בהדי חזקת היתר ודוק היטב. ועל ארבעה לו אשיבנה דאף לפי שיטת הסוברים דס"ס הוי כמו רובא או אפשר דעדיף מרובא אכתי יש לי לתמוה טובא היאך רוצין להכריח דס"ס מהני אף בדאיתחזק איסורא להתיר לגמרי אף בחזקת איסור אשת איש או לענין שחיטת פסול ומטעמא דרובא וחזקה רובא עדיף וה"ה לס"ס דעדיף מחזקה דאכתי קשה טובא דהא בהא דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף היינו לענין דליכא איסור דאורייתא בכה"ג אבל מדרבנן ודאי לא מהני רוב במקום דאיכא חזקה כנגדה דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא כדאיתא להדיא בר"פ האשה שהלכה דף קי"ח ואע"ג דאיתא דמפרש לסוגיא דהתם אליבא דר"מ דוקא מ"מ רובא דרובא מהפוסקים והרשב"א ז"ל גופא מכללן הסכימו דמדרבנן לא מהני רוב במקום חזקה וא"כ לענין ס"ס נמי אף את"ל דמדאורייתא מהני אפ"ה יש לאסור מיהא מדרבנן דאף לפמ"ש הפרי חדש דטעמא דס"ס הוי משום דבספק א' הו"ל פלגא ואידך הו"ל רובא אפ"ה אית לן למימר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וא"כ מנא לן להקל ולהתיר לגמרי בלי שום ראיה דהא אשכחן דבאיסורי ערוה חיישי רבנן אף למיעוטא דמיעוטא כדאשכחן במים שאל"ס ובריש גיטין לענין רוב בקיאין ע"ש ובחידושינו. אמנם כן קושיא זאת האחרונה נ"ל דאין אנו אחראין ליישבה דלא תיקשי עליה דהרשב"א ז"ל בתשובה משום דלענ"ד נראה ברור בכוונת הרשב"א ז"ל כמו שפירש בעל הט"ז והמשאת בנימין דהרשב"א ז"ל לא פשיטא ליה להתיר לגמרי ע"פ ס"ס בדאיתחזק איסורא אלא באותו נדון שכתב דמשמע מלשון השואל דהיכא דנתערב איסור בהיתר נמי קרי ליה איתחזק איסורא אע"ג דאיתחזק נמי היתירא ובהא הוא דמתיר לגמרי אף מדרבנן מטעמא דמסיק בסוף דס"ס עדיף מרובא וברובא דחד בתרי מותר אף מדרבנן והיינו מה"ט גופא דלא מיקרי איתחזק איסורא ממש דהא איתחזק נמי התירא טפי משא"כ היכא דאיתחזק איסורא ממש בהא מילתא גופא קודם שנולד הס"ס נראה דאדרבא פשיטא ליה להרשב"א ז"ל דאסור כמ"ש להדיא אל תשיבני מהא דאמר רב הונא השוחט בסכין ונמצאת פגומה דאסור דרב הונא לטעמיה דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת א"כ משמע להדיא דמה"ט דבחזקת איסור עומדת לא מהני ס"ס והרי היא בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה ואנן הא קי"ל כרב הונא בלא שיבר בה עצמות ונהי דבשיבר בה עצמות לא קי"ל כוותיה התם טעמא רבה איכא דלא מיקרי ספק דתולין במצוי וקרוב לודאי שע"י שבירת עצמות נפגמה הא כל היכא שהדבר שקול לעולם חזקת איסור אלים טובא וה"ה לכל חזקת איסור ממש כיוצא בזה ומכ"ש בחזקת איסור אשת איש דלא איתרע כלל הך חזקה ממש ואדרבא לענין עיגונא איכא תרי חזקות חזקת איסור אשת איש ומוקמינן נמי לגברא בחזקת חי וכה"ג מיקרי תרי חזקה בפ' בכל מערבין דף ל"ה וכ"כ הריב"ש לענין עיגונא בסי' שע"ח א"כ אפשר דבכה"ג הרשב"א ז"ל נמי מודה דהוי כודאי איסור דאורייתא אבל היכא דליכא אלא חדא חזקה כגון בספק גרושה נראה דלהרשב"א ליכא איסור דאורייתא היכא דאיכא ס"ס למאי דס"ל דס"ס הוי כמו רובא או עדיף מרובא ולפ"ז משמע דלהרשב"א ז"ל הך דרב הונא נמי לענין שחיטה בסכין פגומה לא מיתסר אלא מדרבנן וכמו שאני עתיד לבאר בעזה"י בחידושי חולין אי"ה אבל להתיר לגמרי אף מדרבנן ע"י ס"ס היכא דאיתחזק איסורא בהא מילתא ממש דומיא דספק פגומה נ"ל ברור דלא עלה על דעת הרשב"א ז"ל מעולם ודלא כמו שהבין הש"ך מדבריו ולענ"ד בחנם כתב דמשבשתא היא ואין כאן מקומו להאריך בזה ויבואר עוד בסמוך וא"כ מילתא דאתיא בעשרה קל וחומר היכא דאיכא חזקת אשת איש דאסור מיהא מדרבנן אע"ג דאיכא כמה ס"ס וכ"ש בחזקת עיגונא ממש בספק מיתה דאיכא תרי חזקה כדפרישית נראה דלכ"ע מדאורייתא אסור ודלא כשיטת המקילין ומתירין אף לכתחלה. ואף שכבר יצא הדבר בהיתר מפי רבותינו הספרדיים נוחי נפש אין דעתי ח"ו להטיל מום בקדשים להרהר אחר דבריהם ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות וברוב המקומות לא עשו סברא זו אלא לסניף בעלמא ומכאן ולהלן חושבנא דלענ"ד אין לסמוך על היתר זה כלל להתיר ס"ס בדאיתחזק איסורא ממש כמו שפירש להדיא ר"י הזקן בעל התוספות אשר לאורו אנו הולכין וכמ"ש האגור בהדיא בשם התוספות סתם וכ"כ האו"ה וכמ"ש בעל משאת בנימין והט"ז וכן הכריע הש"ך. ולענ"ד אין צורך להאריך עוד בראיות דהא בלא שום ראייה נראה להחמיר באיסור דאורייתא כיון דלענ"ד בכל דיני ספק ספיקא שמצאנו בש"ס חפשתי ולא מצאתי בכל אחד שיש בהן חזקת איסור ממש ואדרבא בכולן ספק הראשון מותר מן התורה או ע"י חזקת היתר או ע"י רוב א"כ מילתא דפשיטא שאין לנו בזה אלא מה שאמרו חכמים ומנין לנו להקל ע"י ס"ס היכא שהספק הראשון אסור מן התורה כודאי דהא סוקלין ושורפין על חזקות ומכ"ש לפי מה שהבאתי ראייה להיפך דס"ס לא הוי כמו רוב ומלשון התוספות משמע להדיא דאפי' כי חזקה לא הוי מדכתבו בפרק חזקת הבתים דף נ"ה דהא דמטמאינן ספק טומאה ברה"י אע"ג דאיכא כמה ספיקי כדאיתא במשנה היינו משום דבלא"ה איכא חזקת טהרה ואפ"ה אמר רחמנא דטמא א"כ מה לי חד ספיקא מה לי טובא ואי ס"ד דס"ס הוי כי חזקה או עדיף מינה א"כ היאך דנין קל וחומר להחמיר עליו דנהי דאחמיר רחמנא בחזקה לטהר אפ"ה יש להקל בס"ס דעדיף מחזקה ואפילו אי שקולין הם אכתי מי דמי חדא למעליותא לתרתי למעליותא הא בכולא תלמודא מפלגינן בין חדא לתרתי בריש פ"ק דנדה ובפ' עשרה יוחסין אע"כ דסברת התוספות דמן התורה אין לחלק כלל בין חדא ספיקא לטובא אלמא דחזקה עדיף מס"ס ודוקא מדרבנן מהני ס"ס כיון דבלא"ה מותר מן התורה כדפרישית דרוב ס"ס שבתלמוד ופוסקים אית בהו חזקה או רובא להתיר אלא דמדרבנן החמירו וכי אחמירו בחד ספק ולא בתרי ספיקי ומכ"ש דיש לתמוה על בעל פרי חדש שהכריע בכללי הספיקות כהרמב"ם ז"ל דספק השקול שאין לו שום חזקת היתר ולא חזקת איסור מדאורייתא שרי ולא מיתסר אלא מדרבנן כגון ספק חלב ספק שומן וא"כ למה לי לאהדורי אטעמא דס"ס דהוי כמו רוב הא בלא"ה איכא טעמא רבה בבל הס"ס שבתלמוד דנהי דספק א' מותר מן התורה אפ"ה אסור מדרבנן דספק דאורייתא להחמיר מדרבנן משא"כ בתרי ספיקי ספק השני לא מיקרי ספק דאורייתא אלא ספק דרבנן דלקולא נמצא דאף להרמב"ם ז"ל דמיקל בספיקות היינו דוקא היכא דליכא חזקה אבל בדאיכא חזקת היתר או איסור לא מיקרי ספק כלל אלא ודאי א"כ מנין לנו לחלק בין חד ספק לתרי ותלת סוף סוף הרי הוא בחזקת איסור עד שיוודע בודאי שיצא מחזקתו כדאשכחן בשוחט בסכין ונמצאת פגומה שכתבו התוספות בפ"ק דחולין דאיכא ס"ס ובפ"ק דנדה ביארו יותר דאיכא ספיקי טובא וכמו שאבאר בעזה"י בפ"ק דחולין דודאי הכי הוא דאיכא תרי ותלת ספיקות גמורין ואפ"ה קי"ל דאפילו קמייתא אסורה וכמו שהביא רש"י ז"ל שם דהורה ר"י בר יקר דאפילו בשחט עוף תחלה נמי אסור ולענ"ד אין לנו ראייה מפורשת יותר מזה דמה לי ספק בשחיטה ומה לי שאר חזקת איסור ממש ואפילו רב חסדא דמיקל היינו משום דסכין איתרע בהמה לא איתרע משא"כ היכא דבהמה איתרע מודה דבחזקת איסור עומדת וכל ספק בשחיטה פסול אע"ג דאיכא ספיקי טובא כמבואר שם להדיא בל' התוספות ואין להאריך בסוגיא דהתם יותר. אחר שכתבתי כל זה האיר ה' עיני ומצאתי מפורש בלשון התוספות במסכת כריתות בר"פ ספק אכל בד"ה מדסיפא בשתי חתיכות דמוכח ממתניתין דאפילו בס"ס חייבין אשם תלוי דלא מהני ס"ס היכא דאיקבע איסורא בא' משני חתיכות וכ"ש היכא דאיכא חזקת איסור בהאי חתיכה גופא דמה"ט כתב הרמב"ם ז"ל דכל ספק גירושין חייבין אשם תלוי אף למאי דקי"ל דבעינן חתיכה משתי חתיכות והיינו ע"כ משום דחזקת איסור ממש חמיר מאיקבע איסורא ובר מן דין כבר העירותי בזה דלענ"ד היכא דאיתחזק איסורא כגון בספק גירושין בחטאת ואין להאריך כאן. העולה מיהת מדברינו שדברי התוספות ברור מללו דמוכח מלשון המשנה גופא דמדאורייתא אין לחלק בין ספק א' לכמה ספיקות (מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע)וחכם א' השיב לי דלק"מ מזאת המשנה על סברת הרשב"א ז"ל משום דהרשב"א לשיטתו דספק א' בגופו וספק א' ע"י תערובות לא מיקרי ס"ס וא"כ ס"ס דמתני' דכריתות נמי הוי בכה"ג. והשבתי לו שזה טעות גמור חדא דאדרבא דהרשב"א ז"ל מסברא דנפשיה סובר בפשיטות דספק א' בגופו וכו' הוי ס"ס גמור כמ"ש בתשובה סי' ת"א והעתקתיו בסעיף מ"ה וכתבתי שם לשון הב"י דלמעשה לחומרא בעלמא החמיר כדברי ר"י הזקן משא"כ בנ"ד דהוי לקולא אדרבא הו"ל תיובתא גמורה להרשב"א ז"ל מהך מתני' דחייבין אשם תלוי על ס"ס. שנית שהרי כתבתי דלסברא זו דס"ס ספק א' בגופו וס' א' ע"י תערובות לא נקרא ס"ס והטעם משום דאיקבע איסורא אע"ג דאיקבע נמי היתרא מכ"ש היכא דאיתחזק איסורא לגמרי דלא נקרא ס"ס. שלישית דהאי ס"ס דמתני' דכריתות לא מיקרי כלל ספק א' בגופו וס' א' ע"י תערובות כיון שאין הספק כלל על גוף החתיכות אי שרי או אסור אלא שהספק על אותו אדם שכבר אכלו אם חייב אשם תלוי או לאו א"כ שני הספיקות הם בגוף האדם לבד ספק לא אכל כלל מן החלב אלא שומן ואת"ל שמה שאכל היה של חלב שמא אכל פחות מכשיעור והוי ב' ספיקות בגופו לענין אשם תלוי אלמא דמדאורייתא אין לחלק כלל בין ספיקא לס"ס ודוק היטב וזה ברור. ואף דלפי פירוש בעל לחם משנה בפ"ח מהלכות שגגות אין הכרח לפרש כן מלשון המשנה כמ"ש שם להדיא היינו אליבא דהלכתא למאן דמפרש טעמא דרב משום דאיקבע איסורא משא"כ ללישנא קמא ע"כ צריך לפרש כפירוש התוספות דמתניתין לענין ס"ס איירי. העולה מכל המקובץ דלענ"ד יש די והותר במה שכתבתי והבאתי ראיות חזקות כראי מוצקות מסוגיות הש"ס ומהקדמונים שאין להקל כלל להתיר ס"ס היכא דאיתחזק איסורא ומכ"ש באיסור א"א שקרוב הדבר לומר דבאיסור חנק וחטאת קאי ועכ"פ באשם תלוי ועל המיקל עליו לסתור הראיות שכתבנו.ולהביא ראיות כנגדם והנלע"ד כתבתי לעורר לב המעיין לבל יהרסו ובקונטרס כלל גדול אבאר יותר כל דיני ס"ס לכל כלליו ופרטיו בעזה"י:

בתוס' בד"ה ת"ר איזו היא אלמנת עיסה קשה לר"ת על גירסת הספרים וכו' לכך מוחק ר"ת וכו' ולענין בת קתני עכ"ל. ואע"ג דבדיבור הקודם כתבו דאלמנת עיסה חמורה מבת כבר כתב מהרש"א ליישב אלא שקיצר במובן ואני אפרש דבריו דבאלמנת עיסה לא שייך כלל הא מילתא דצווחה ושתקה שאין הספק בגופה והיא אינה יודעת כלום כדאסקינן בסמוך דאלמנת עיסה מיקרי שמא. ומש"ה איכא מאן דמחמיר מה שאין כן בבת שהספק בגופה ומש"ה איכא מאן דמתיר בצווחה משום דהו"ל כברי ושמא ואסרינן לה בשתקה משום דשתיקה כהודאה דמיא. ואיכא מאן דמתיר בשתקה משום דהא דשתקה דלא איכפת לה ואוסר בצווחה דנהי דהו"ל ברי ושמא מ"מ הא דמהני ברי ושמא באלמנה היינו משום דאית לה נמי חזקת היתר משא"כ בבת דלית לה חזקת היתר כמ"ש התוספות בדיבור הקודם כנ"ל ברור בכוונת התוספות. ונוראות נפלאתי על בעל התוספות י"ט בעדיות שכתב שדברי התוס' בדיבור זה סותרין לדבריהם בדיבור הקודם ולמאי דמוחק ר"ת אלמנת עיסה בברייתא כמו כן מוחק אלמנה מן המשנה דעדיות כ"כ התי"ט. ובמחילה מכבוד תורתו דלא דק שפיר ונעלמה ממנו סוגיא ערוכה דפרק עשרה יוחסין שהביאו התוספת בדיבור הקודם הכל מודים באלמנת עיסה שפסולה ולאפוקי מהני תנאי דתנן בעדיות אלמנת עיסה אלמא דבמשנה דעדיות גרסי' אלמנת עיסה ור"ת אינו מוחק אלמנה אלא מברייתא ולא ממתני' והיינו כדפרישית וכמ"ש מהרש"א וזה ברור ואף ע"ג דבמתני' דעדיות גופה דקתני אלמנת עיסה מסיים בה נמי נאמנת העיסה לטהר ולטמא לרחק ולקרב. מ"מ ענין בפני עצמו הוא. וה"ק דכי היכי שהעיסה עצמה שהיא הבת נאמנת לטהר ולטמא בצווחה או בשתקה לכל חד כדאית ליה כך אלמנת עיסה נאמנת לעולם משום דאית לה חזקת כשרות ולר"ג הוי איפכא דנהי דהבת מטהרת עצמה היינו משום דטוענת ברי משא"כ באלמנת עיסה מסתמא טענתה שמא כדאסקינן בשמעתין כן נ"ל נכון ודו"ק:

(קונטרס אחרון): בתוספות איזו אלמנת עיסה כו' לכך מוחק ר"ת כו' ולענין בת קתני וכו'. וכתבתי שיש לתמוה בתמיה קיימת על בעל תוספות י"ט שכתב במסכת עדיות דלמאי דמוחק ר"ת אלמנה מברייתא כמו כן מוחק אלמנה מהמשנה ואשתמיטתיה סוגיא ערוכה דפרק עשרה יוחסין שהביאו תוספות בדבור הקודם דקאמר רב חסדא הכל מודים באלמנת עיסה שפסולה ומסיק הש"ס לאפוקי מהנך תנאי דמייתי במתני' דעדיות אלמא דבמתניתין גרסינן אלמנת עיסה לכ"ע. ובאמת שבזה ג"כ מקום עיון על הש"ע והב"ש שכתבו דלשיטת ר"ת יש להכשיר בת עיסה והתם אמרינן להדיא כל שאי אתה נושא בתו. אלא דיש ליישב בדוחק לפי מה שהעליתי בחדושי קדושין שם. אבל לשיטת התי"ט הקושיא במקומה עומדת:

דף יד עמוד ב

תוספות בד"ה ממזר צווח וחלל שותק וכו' תימא דהו"ל למימר ממזר צווח ושותק וכו' עכ"ל. נראה מדבריהם דממזר צווח וחלל שותק תרי מילי נינהו דבכל חדא מינייהו שייך פלוגתא דתנאי ונראה שהבינו כן ג"כ בפרש"י מדלא הביאו פירושו כדרכם בכל מקום ומקשי בפשיטות. מיהו לכאורה נראה מפרש"י דממזר צווח וחלל שותק כולה חדא מלתא היא דדוקא היכא שקוראין לו ממזר וצוח וחלל שותק בכי הא אמרי' שתיקה כהודאה דמיא אבל היכא דשתיק בתרווייהו לא הוי שתיקה כהודאה ולפ"ז אין מקום לתמיהת התוספות כאן ולא לקושייתם בסמוך בד"ה אבל ממזר אלא שלא מלאני לבי לפרש בכוונת רש"י נגד המובן בדברי תוספות בכוונת רש"י אלא שאחר העיון מצאתי להדיא בל' הר"ן שכ' להדיא דממזר צווח וחלל שותק חדא מלתא היא ע"ש וכן הובא בש"ע א"ע סי' ב' סעיף ד' ע"ש וק"ל:

בפרש"י בד"ה אפי' ברוב פסולין נמי מכשיר דאית ליה העמד אשה על חזקתה עכ"ל. לכאורה נראה כוונתו דר"ג מכשיר אפילו כשאינה טוענת ברי אפ"ה אוקמוה אחזקת היתר ובהכי ניחא לי דלא מוקי הש"ס מעשה דתינוקת בשותקת או שאינה יודעת ותיתי כר"ג. אלא ע"כ דאפ"ה לא אתיא כר"ג אע"ג דבריש פרק האשה שנתארמלה משמע להדיא מפרש"י דמשני הש"ס דר"ג לא קאמר אזלינן בתר חזקה אלא היכא דאיכא נמי ברי ושמא. אפשר דרש"י סובר דהיינו דוקא לענין ממון דכלל גדול בדין הממע"ה אבל באיסורין חזקת היתר לחוד מהני לר"ג אלא דא"א לומר כן דמכשיר ר"ג ברוב פסולין משום חזקת היתר לחוד דהא פשיטא בכולה תלמודא דרובא וחזקה רובא עדיף. מיהו בהא נמי מצינן למימר משום דאיתא בפ"ק דחולין דף ו' דר"ג כר"מ ס"ל דלא אזיל בתר רובא ואפ"ה אזיל בתר חזקה כדמוכח בפרק בכל מערבין דף ל"ד אלא דאכתי קשה דהא לעיל רמינן דר"ג אדר"ג באלמנת עיסה ומשני הש"ס דלר"ג אלים ליה ברי אלמא דלר"ג חזקת היתר לחוד לא מהני אלא בהדי ברי ושמא ועוד דאכתי מנ"ל לתלמודא הא מילתא דהא בכולהו משניות דלעיל משמע דר"ג משום ברי האמינה כדקתני נאמנת ור"י מהדר לא מפיה אנו חיין. לכך נראה דרש"י חדא מינייהו נקט משום דפשיטא לן דר"ג לא מטעם ברי ושמא לחוד מכשיר ברוב פסולין אלא משום דאיכא חזקה בהדה כמבואר בל' הרא"ש ז"ל בסוגיא דפ"פ בל' רבינו יונה וכבר הארכתי למעניתי בשיטה הקודמת כנ"ל ודו"ק:

בתוספת בד"ה כמאן אי כר"ג וכו' וא"ת והא לא מכשיר וכו' היכא דאיכא למימר בודקת ומזנה עכ"ל כתבו כן לשיטתם בדף הקודם בד"ה השבתני על המעוברת והיינו משום דקשיא להו שבויה דאיכא ברי ושמא וחזקת היתר ואפ"ה מודה ר"ג דפסולה וכמו שהארכתי שם בכוונתם. אבל לפמ"ש שם בשם ה"ה והר"ן ז"ל בכוונת רבי' יונה דכל היכא דאיכא ברי ושמא בהדי חזקת היתר מהני לר"ג וכתבתי שם ליישב הא דפוסל בשבויה לשיטתם א"כ אין מקום לקושיית התוס' כאן והרוצה לעמוד על עיקר הדברים יעיין לעיל בחדושינו בד"ה השבתני ובכל הסוגיא בראוה מדברת וגבי הלכך לר"ג אלים ליה ברי וכאן אין להאריך ועיין בספר המאור ובספר מלחמות להרמב"ן ז"ל באריכות:

בפרש"י בד"ה א"ל הכי אמר וכו' לעולם כר"י ס"ל עכ"ל. ובאמת יש להקשות דלפי זה משמע דרב כר"י סבירא ליה דהא אמר לקמן הלכה כרבי יוסי ואם כן קשה קושית התוספות מאי מקשה הש"ס לעיל הלכתא אהלכתא ויש ליישב דלפרש"י נמי למסקנא איירי מתני' בשאינה טוענת ובהא לא פליגי ר"ג ור"י וא"כ מ"ש רש"י דאתיא כר"י היינו דאפי' כר"י אתיא וכ"ש כר"ג וכן נראה מלשון הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות ע"ש אבל הרשב"א בתשובותיו סי' ת"א כתב בכוונת רש"י ז"ל דבאינה טוענת ר"י מיקל טפי מר"ג דלר"ג אפילו תרי רובי לא מהני כדאשכחן באלמנת עיסה דמחמיר אפילו בס"ס היכא דליכא ברי ושמא משום מעלה דיוחסין וא"כ ה"ה לר"ג לא מהני תרי רובי ביוחסין דלא עדיף תרי רובי מס"ס כו' ולפי פירושו ודאי קשיין הלכתא אהלכתא דהא בהאי דמכשיר ר"י בס"ס ביוחסין נמי לית הילכתא כוותיה דבפרק עשרה יוחסין איפסקא הילכתא כר"ג באלמנת עיסה וא"כ לשיטת הרשב"א ה"ה דתרי רובי נמי לא מהני וקשיא ההיא דשמעתין דהלכה כר' יוסי וצ"ע גדול ליישב ודו"ק:

דף טו עמוד א

בגמרא בקרונות של ציפורי היה מעשה דוקא בשעת קרונות דהיינו ביום השוק אזלינן בתר רוב סיעה אבל בלא"ה לא אזלינן בתר רובא דעלמא ואע"ג דבעלמא פשיטא לתלמודא דאזלינן בתר רובא דעלמא היינו בעגלה ערופה שמצא ההרוג בשדה וכן בניפול שדרך הגוזלות לבוא מעלמ' משא"כ הכא לא שבקינן רוב העיר שמצויין שם תמיד ולמיזל בתר רובא דעלמא שאינן מצויין. משא"כ בשעת הקרונות רוב הסיעה נמי מצויין וכיוצא בזה כתב נמי הש"ך בי"ד סי' ס"ג ועיין בסמוך:

(קונטרס אחרון): גמרא בקרונות של ציפורי הוי מעשה. וכתבתי דמשמע מהאי לישנא דדוקא בשעת קרונות דהיינו ביום השוק אזלינן בתר רוב סיעה משא"כ בלא"ה לא שבקינן רוב העיר לגבי רובא דעלמא כמ"ש הש"ך בי"ד סי' ס"ג משום דרוב העיר מצויין ורובא דעלמא אינן מצויין וא"כ אפשר דבכה"ג לא מקרי תרי רובי ומש"ה בקרונות של ציפורי דאז רובא דעלמא נמי מצויין ועיין בפ"ח שם באריכות:

שם ומדאורייתא מנ"ל אמר קרא וארב לו וקם עליו. ולכאורה יש לדקדק אמאי לא יליף מהאי עניינא גופיה דיוחסין דהא בפרק י' יוחסין אמרינן דחמשה קהלי כתיבי וחד לאורויי דממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא ומסקינן התם דאשכחן ספק ממזר בכה"ג בשתוקי דחיישינן דלמא אזלא איהי לגבייהו וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ול"ל דלדוגמא בעלמא נקט התם ספק ממזר בשתוקי לבתר דקים ליה דכל קבוע כמחצה ע"מ דמי משא"כ מקרא גופיה לא מוכח מידי דאשכחן ספק ממזר בגוונא אחריני כגון בקידושין ספק קרוב לו או בגירושין. מיהא כד דייקינן כה"ג לא מיקרי ספק ממזר דאורייתא דבספק קידושין מוקמינן לה בחזקת פנויה ובספק גירושין מוקמינן לה אחזקת א"א אע"כ דבשתוקי איירי. ול"ל דבשתוקי נמי מצינן מדאורייתא בעיר שמחצה כשירים לה ומחצה פסולין דהא נמי ליתא דבכה"ג מצרפינן רובא דעלמא דכשירים לה דקיי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ונהי שכתבתי בסמוך דלא אזלינן בתר רובא דעלמא היינו דוקא היכא דאיכא למיזל בתר רוב העיר דרובא דעלמא הו"ל מיעוטא גבי רוב העיר מטעמא דפרישית משא"כ היכא דאיכא מחצה על מחצה מצרפין המיעוט דרובא דעלמא לפלגא ופלגא והו"ל כשירין רובא. אע"כ דאפ"ה אשכחן ספק ממזר משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וא"כ איכא למילף מקרא והנלע"ד ליישב דבלא"ה אשכחן ספק ממזר דאורייתא כגון שנתגרשה בודאי וזינתה בודאי אלא שהספק אם נתעברה מפסול לה קודם גירושין דהו"ל ממזר מא"א או אחר גירושין דבכה"ג לא מוקמינן אחזקתה כדפרישית בגיטין דף י"ח משום דא"ל הרי גרושה לפניך ומצרפין חזקת היתר דידה לגבי הרי גרושה לפניך והו"ל פלגא ופלגא לגבי חזקת א"א כמו שהארכתי בזה בגיטין. ועפ"ז הסברא היה נ"ל ליישב תמיהת התו' בד"ה פרט לזורק שהקשו לר"ש מנ"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה וכו' ולמאי דפרישית א"ש דר"ש לטעמיה דלית ליה האי חזקה דהרי גרושה לפניך כדמוכח ר"פ קמא דנדה במקוה שנמדד דר"ש כודאי טמא משוי ליה דלית ליה הרי חסר לפניך כמ"ש התוס' שם וכמו שהארכתי בגיטין וא"כ לר"ש לא משכח' ספק ממזר אלא בשתוקי ומטעמא דכל קבוע כמחצה כו' וא"כ יליף מהכא כנלע"ד לולי שהתוס' תירצו תמיהתם בע"א בסנהדרין דע"ט ע"ש ודו"ק:

(קונטרס אחרון): כל קבוע כמחצה על מחצה מדאורייתא מנ"ל. וכתבתי דיש לדקדק אמאי לא יליף מדאיצטריך קרא דממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא וכתבתי דלכאורה לא משכחת ספק ממזר מדאורייתא אלא בכה"ג דקבוע כמחצה על מחצה דמי דאי בקדושין מוקמינן לה אחזקת פנויה ובספק גירושין בחזקת אשת איש ובאמת שאין זה דבר ברור כל כך דבין מספק קידושין ומספק גירושין הולד ממזר ספק אלא שכבר. העירותי על זה בכמה דוכתי ובפ' עשרה יוחסין דאפשר דלהרמב"ם ז"ל נמי לא הוי אלא ספק ממזר מדרבנן דמדאורייתא מוקמינן אחזקה. וכתבתי שם ג"כ בשם ס' משנה למלך דבממזרת וכשירה שילדה במחבא אין זה ספק ממזר שהתירה התורה כיון שחד מינייהו ודאי ממזר ואיקבע איסורא א"כ לא משכחת ספק ממזר אלא אי אמרינן כל קבוע כמחצה ע"מ דמי. ול"ל דמשכחת לה ספק ממזר אלא ע"י ספק בן ט' לראשון ושבעה לאחרון וכדאיתא בהחולץ דהשני ממזר מספק הא נמי ליתא דמדאורייתא אזלינן בתר רובא ורוב נשים לתשעה ילדין והתם נמי לא משכח לה הש"ס אלא בדוחקא ובודאי אי אפשר לאוקמי עיקר יתירא דקרא דספק ממזר יבא אלא בהאי דוחקא. ועוד דהוה ליה למימר דאי להתירא דלא כתב קרא דוק ותשכח:

(קונטרס אחרון): ומתוך מה שכתבתי יתיישב מה שהקשו בתוס' בד"ה פרט לזורק וכו' דלר"ש מנ"ל דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ולמה שכתבתי לק"מ ע"ש בפנים באריכות:

בתוס' בד"ה וליוחסין לא בעינן תרי רובי הו"מ לשנויי שאני תינוק דלית ליה חזקת כשרות עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דא"כ מאי מקשה לקמן לר' חנן ודחיק לשנויי אשתמוטי וכו' ותירץ דפריך אדיוקא דפירש א' מצפורי וקאי נמי אתינוק ומלבד שתירוצו דחוק דאכתי מנ"ל לתלמודא דרבי חנן דאמר הוראת שעה קאי נמי אולד שלא נזכר כלל במשנה אלא דבלא"ה לא הועיל כלום בתירוצו דאף בפירש א' מצפורי או לדורות סגי ליה ברובא היינו משום דאית ליה לתינוק חזקת כשרות דאמו דהא קי"ל כדברי האומר מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה והיינו משום דאהני לה חזקת האם כמ"ש התוס' בקדושין דס"ה גבי ינאי המלך משא"כ במצא תינוק מושלך ליכא חזקת האם ולולי דבריהם היה נ"ל בזה דלא מצי לשנויי הכי משום דקס"ד דהא דקאמרינן במתני' דכשר היינו משום רוב העיר גרידא כמו שפירש"י ז"ל כאן להדיא דקס"ד הכי וא"כ בכה"ג ודאי לא הוי רוב גמור דהא איכא למימר דלמא אזלא איהי לגבייהו והו"ל כמחצה ע"מ ואפשר דמעשה דתינוקת גופא הכי הוי שנבעלה במקום קבוע בבית א' מהם אע"כ דבמחצה ע"מ נמי מכשרינן לה משום דמוקמינן לה אחזקת היתר וכמ"ש רש"י ז"ל בתחילת סוגיא דשמעתין ובזה יש ליישב דבריו ממה שהקשיתי שם וא"כ מקשה שפיר ממצא תינוק מושלך דלא אזלינן בתר רוב ישראל אע"ג דהו"ל רוב גמור דכל קבוע לא שייך התם כמ"ש התוס' להדיא בד"ה דלמא אזלי וע"כ היינו משום דביוחסין לא אזלינן בתר רובא וא"כ כ"ש דלא אזלינן בתר חזקת היתר גרידא היכא דליכא רוב גמור דהא קי"ל רובא וחזקה רובא עדיף כנלע"ד נכון ודוק. ועוד נלע"ד ליישב דפשיטא ליה לתלמודא דהא דקאמר רב במצא תינוק דליוחסין אינו כן לאו מסברא קאמר לה דמהיכי תיתי הא קי"ל בכל התורה דאזלינן בתר רובא אע"ג דאשכחן דמעלה עשו ביוחסין מ"מ היכא דאיתמר איתמר. אע"כ דרב דקאמר להחיותו היינו משום דס"ל בפשיטות דליוחסין לא מהני חד רובא ודייק לה מדרבי יהושע דס"ל גבי היתה מעוברת וקאמר הרי היא בחזקת מעוברת לנתין ולממזר ואע"ג דמסתמא רוב כשרין אצלה דהא קיי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וכ"ש לר"י דס"ל אין ממזר אלא מח"מ אע"כ משום דליוחסין לא מהני רובא ובהא לא אשכחן מאן דפליג אדר"י דר"ג גופא לא מכשר אלא כשהאם אומרת ברי ואם כן מקשה הש"ס שפיר. אמאי קאמר רב הלכה כרבי יוסי דמכשר בחד רובא והוי דלא כמאן כדמקשה בגמרא לעיל בסוגיא. מיהו בלאו האי דקאמר רב אבל ליוחסין לא. לא הוי מצי להקשות בפשיטות רב דאמר הלכה כרבי יוסי ר"י גופא דאמר כמאן. כדמקשה הש"ס לעיל אמתניתין דאיכא למימר דרב לא ס"ל כריב"ל דאמר לעיל לדברי הפוסל פוסל אפילו ברוב כשרין דאפשר דר"י לא איירי אלא ברוב פסולין ותלמודא גופא דמקשה בשמעתין אי כר"י אפילו ברוב כשירין נמי אדריב"ל קמקשה. אבל לרב לא פסיקא ליה להקשות אלא מדרב גופא דאמר אבל ליוחסין לא מקשה שפיר. וע"כ היינו משום דרב אית ליה הא דריב"ל וא"כ קשה דרב אדרב כן נראה לי נכון וברור בעזה"י. ועיין במה שכתבתי לעיל במימרא דריב"ל גופא דהא דמאן דפוסל פוסל אפילו ברוב כשרין לא פסיקא כ"כ אלא מלישנא דלנתין ולממזר דייק לה ע"ש. ובאמת שאין זה מוכרח כ"כ דאיכא למימר דהא דחייש ר"י לספק דמיעוט ממזר ונתין היינו משום דילמא אזלא איהי לגבייהו דהו"ל קבוע. משא"כ בעובדא דתינוקת אפשר דאיירי שראוה שנבעלה שלא במקום קבוע כדמשמע מפשטא דמילתא שפירש אחד ובעל ומש"ה פסיק רב דסגי בחד רובא אלא מהאי דמצא תינוק מושלך דלא שייך חששא דקבוע כמ"ש התוספות ואפ"ה מספקינן ליה בגויה ע"כ היינו משום דרב גופא משמע ליה דיוקא דנתין וממזר אפילו בראוה שנבעלה דליכא חששא דאזלא איהי לגבייהו ואפ"ה לא מהני רוב כשרין א"כ מקשה שפיר. נקטינן דמ"מ מקשה הש"ס שפיר. אי עובדא דתינוקת איירי במקום קבוע הוא כתירוץ ראשון שכתבתי. ואי שלא במקום קבוע מתורץ כתירוץ השני ודו"ק:

דף טו עמוד ב

בפרש"י בד"ה הוראת שעה כו' לדורות לא בעינן תרי רובי עכ"ל. ולא ידעתי מי הכריחו לפ' דהמקשה אדיוקא דרבי חנן קאי דבפשיטות מצי לפרש לפי שיטתו דהכי קשיא ליה לר"ח דאמר הוראת שעה קשיא הא דאמר רב דבקרונות של צפורי הוי מעשה דאיכא תרי רובי. וא"כ לא הוי הוראת שעה אלא היתר גמור דהא ליכא למ"ד דלא סגי בתרי רובי ומשני שפיר דר"ח לא מתני הא דקרונות וא"כ שפיר קאמר דהוראת שעה היה אעיקר דינא שהתירוה מספק. ול' התו' ד"ה לר"ח נראה דגרסי קשיא הך. וא"כ משמע דאמצא תינוק קאי אבל לגרסתינו דגרסינן קשיא הא וכן משמע מלשון רש"י א"כ טפי משמע דקשיא הא דאר"י א"ר בקרונות וכדפרישית וצ"ע שרש"י לא פירש כן ודו"ק. מיהו לפמ"ש לעיל בסמוך בשם תשובת הרשב"א בשיטת רש"י דלר"ג אפילו תרי רובי לא מהני א"כ לא הוי מקשי מידי לר"ח דהא שפיר קאמר דאפילו בתרי רובי הוי הוראת שעה דלדורות לא מהני כר"ג לכך הוכרח רש"י לפרש קושית הגמרא אדיוקא אלא דלפ"ז אכתי תקשי אגמרא גופא מנ"ל דר"ח אדיוקא קאי דלמא הוראת שעה דקאמר דלדורות לא סגי בתרי רובי וכמו שהרגישו בתוס' בזה ד"ה ולר"ח כו' ולא נחתי כלל לסברת הרשב"א ז"ל:

תוספ' בד"ה מאן דמתני וכו' ורבינו חננאל פירש וכו'. אבל קשה לפירושו לרב חנן רבי יוחנן בן נורי דאמר כמאן עכ"ל. הל' אינו מדוקדק דהא בעיקר דינו של ריב"נ לא שייך לומר דאמר כמאן דהוראת שעה היתה אלא אדרבי חנן קאי דמאי דאמר הוראת שעה היתה אבל לדורות סגי בחד רובא הוי דלא כמאן. והקשה מהרש"א ז"ל דלמא רבי' חננאל סובר כפי' התוס' דלעיל בד"ה כמאן. דלדברי המתרץ דבקרונות של ציפורי הוה היינו דמוקי למתני' כשאינה טוענת ברי ואתיא כר"ג ומש"ה סגי לדורות בחד רובא ועוד הקשה דאדרבא לפרש"י קשה יותר דלמאי דס"ד מעיקרא דר' חנן קאמר דלדורות סגי בחד רובא הוי דלא כמאן. והנלע"ד ליישב חדא מגו חדא דודאי רבי' חננאל לא מצי לפרש כפי' התוס' לעיל דא"כ מי הכריחו לפרש דמאן דמתני הא לא מתני הא היינו דלא מתני אבל ליוחסין לא ואמאי לא מפרש כפשטיה דשמעתין דלא מתני הא היינו דלא מתני דבקרונות של צפורי היה המעשה אע"כ משום דר"ח סבר כפרש"י דמתני' ע"כ בטוענת ברי ולא מיתוקמא אלא כדתרצה רב דבקרונות של צפורי היה. וא"כ לא מצינן למימר דרב חנן לית ליה האי אוקימתא דא"כ תקשי קושיית הגמרא דריב"נ דאמר כמאן לכך הוצרך לפרש דלא מתני הא היינו ההיא דאבל ליוחסין לא. וע"ז מקשו התוס' שפיך דסוף סוף תקשי ר' חנן גופא דאמר לדורות סגי בחד רובא דאמר כמאן וכדפרישית. משא"כ לפרש"י לק"מ דודאי לסברת המקשה דלר' חנן לדורות סגי בחד רובא לא שייך להקשות דאמר כמאן דאיהו מוקי למתני' באינה טוענת ואתיא כר"ג דנהי דרש"י ז"ל לא רצה לפרש באוקימתא דרב דאמר בקרונות של צפורי היה דאיירי בשאינה טוענת היינו משום דללישנא דרב לא משמע הכי מדלא קאמר בהדיא הב"ע דלא טענה ברי ועיקר התירוץ חסר מן הספר כמו שנדחקו התוספות בזה לעיל ולרש"י ז"ל לא ניחא בההיא דוחקא משא"כ לרב חנן שפיר מצינן לאוקמי מתניתין בהכי למאי דקס"ד מעיקרא אבל למסקנא דמאן דמתני הא לא מתני הא והיינו ההיא דבקרונות של צפורי א"ש טפי כנלע"ד נכון בעזה"י ותו לא מידי ודו"ק:

סליק פרק בתולה נשאת