כתובות יב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כיון דחזו דמזלזלי בהו תקינו להו מאתן כיון דחזו דקא פרשין מינייהו דאמרי עד דנסבינן אלמנת כהנים ניזיל ניסיב בתולה בת ישראל אהדרינהו למלתייהו:
בית דין של כהנים כו':
אמר רב יהודה אמר שמואל לא ב"ד של כהנים בלבד אמרו אלא אפי' משפחות המיוחסות בישראל אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושין עושין מיתיבי הרוצה לעשות כדרך שהכהנים עושין כגון בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל עושין בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל הוא דאיכא צד כהונה אבל בת ישראל לישראל לא לא מבעיא קאמר לא מבעיא בת ישראל לישראל דלא מצי אמר לה עלויי קא מעלינן ליך אבל בת ישראל לכהן דמצי אמר לה עלויי קא מעלינן ליך אימא לא קמ"ל:
מתני' הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת רבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטעתו עד שתביא ראיה לדבריה:
גמ' אתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב יהודה ורב הונא אמרי חייב ורב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור רב הונא ורב יהודה אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מריה א"ל אביי לרב יוסף הא דרב הונא ורב יהודה דשמואל היא דתנן היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל ואמר ליה רב שמואל בר יהודה לרב יהודה שיננא אמרת לן משמיה דשמואל הלכה כרבן גמליאל אף בראשונה מאי אף בראשונה אע"ג דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מריה אמר רבן גמליאל ברי עדיף לימא רב יהודה ורב הונא דאמרי כר"ג ורב נחמן ורבי יוחנן דאמרי כרבי יהושע אמר לך רב נחמן אנא דאמרי אפילו כרבן גמליאל עד כאן לא קאמר ר"ג התם אלא דאיכא מגו אבל הכא מאי מגו איכא אי נמי עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאמרינן אוקמה אחזקה אבל הכא מאי חזקה אית ליה להאי הכי נמי מסתברא כדקא משנינן דרב נחמן הוא דאמר כר"ג
רש"י
[עריכה]
דמזלזלי בהו - באלמנות קלות בעיניהם להוציאן מפני שכתובתן מועטת תקינו להו מאתן דגנאי היה להן ואע"פ שאלמנות ישראל נמי כתובתן מנה מיהו כהנים חשיבי טפי וגנאי להם גירושי בנותיהן יותר מישראל:
מתני' נאמנת - קא סלקא דעתך משום דברי ושמא ברי עדיף:
הרי זו בחזקת - שנבעלה עד שלא תתארס והטעתו:
גמ' חייב - לשלם:
פטור - מלשלם ומכל מקום משבעינן ליה שבועת היסת שכן הוא כדבריו שאינו יודע שהוא חייב לו:
וכהן הוא - כלומר מיוחס הוא:
אף בראשונה - גבי תביעת כתובה: [אוקי כתובה אחזקתה אחזקת הבעל ה"נ גבי מנה לי בידך איכא למימר נמי אוקי ממונא בחזקת מריה ופטור:
אלא דאיכא מגו] - כגון משארסתני נאנסתי וכגון היא אומרת מוכת עץ אני דאמרינן מגו דאי בעיא טענה טענה מעלייתא מהך כגון גבי משארסתני נאנסתי הוה טענה מוכת עץ אני [טענה מעלייתא] דלא פסלה נפשה מכהונה וקאמרה נאנסתי [משארסתני] וקא מיפסלה נפשה דאשת ישראל שנאנסה אסורה לכהן ש"מ קושטא קאמרה וגבי היא אומרת מוכת עץ אני אי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואית לה מאתן וקא אמרה מוכת עץ אני קודם לכן ואין לי אלא מנה:
אבל הכא - גבי האי תובע מאי מגו איכא דלהמניה הלכך אוקי ממונא בחזקת מריה:
אוקמה אחזקה - מספקא לן אשעת ארוסין אי בתולה הואי ונשתעבד לה למאתים אי בעולה הואי העמד אשה על חזקתה ובתולה נולדה והך השתא הוא דאיתניסה אחר אירוסין:
מאי חזקה אית ליה להאי - תובע דנוקמיה אחזקיה לגבות הלכך זיל בתר חזקה דממונא:
תוספות
[עריכה]
כיון דחזו דמזלזלי בהו. פירש בקונטרס שהיו קלות בעיניהן להוציאן לפי שהיתה כתובתן מועטת וקשה דמעיקרא נמי הוו ידעי שקלות בעיניהן להוציאן כיון דמנה חשיב דבר מועט ונראה לר"י לפרש דמזלזלי בהו שמקצת בני אדם היו נמנעים מלנושאם לפי שהיו קלות בעיניהן שאין לה כתובה אלא רביע ממה שיש לה לבתולה ותקינו לה מאתן כיון דחזו דפרשי מינייהו לגמרי והיו קופצים קודם על בתולות ישראל ולא היה שום אדם קופץ עליהם אהדרינהו למילתייהו היינו דנקט מעיקרא מזלזלי שהיו נמנעים ולא לגמרי פורשים ובתר הכי נקט ופרשי:
. בית דין של כהנים היו גובין כו' ולא מיחו בידם חכמים. אע"פ שלא כתב בלשון תוספת אלא ארבע מאות דחזו ליכי וקא ס"ד דלא תגבה דלא חזו ובלשון תוספת לא כתב קא משמע לן דמנהג טוב מאד הוא וראוי להיות בכהונה ובמשפחות המיוחסות ושייך בהו למימר דחזו ליכי ואפי' לא כתב לה כתובה גובה ארבע מאות בתנאי ב"ד כמו בבנות ישראל מאתים דתקנה גמורה היא:
והוא אומר לא כי כו'. אע"ג דבסוף המניח (ב"ק דף לה: ושם) דייק מדקתני לא כי דמיירי בברי הכא דליכא למיטעי קתני לא כי אע"ג דאיירי בשמא:
מנה לי בידך והלה אומר איני יודע. פי' איני יודע אם הלויתני מעולם אבל הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך תנן בהדיא בהגוזל בתרא (שם קיח.) דחייב:
רב הונא ורב יהודה אמרי חייב. לכאורה נראה דלית להו דרבי אבא דאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם דטעמיה דר' אבא משום דדריש (שבועות דף מז.) שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין . שני היורשין כגון אמר מנה לאבא ביד אביך ואמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ואבוה כה"ג מתוך שאין יכול לישבע משלם ואי מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב אין כאן שבועה דאפי' הוא אומר אין יודע בכל חייב ותימה דבפרק יש נוחלין (ב"ב דף קלה. ושם) גבי האומר זה אחי משמע דאביי אית ליה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב ובפ' חזקת הבתים (שם לד. ושם) משמע דאית ליה לדר' אבא וי"ל דאפי' למ"ד חייב איכא למידרש שבועת ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין דשניהם לא ידעי אלא שעד אחד מעיד שאחד חייב לחבירו מנה דבאבוה מתוך שאינו יכול לישבע משלם תימה דרב יהודה גופיה אית ליה בריש הפרה (ב"ק מו. ושם) אפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא המע"ה ואין לומר דרב יהודה כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין ולא אזיל בתר חזקת ממון ולהכי כי איכא ברי ושמא נוטל הכל והתם דקאמר אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין כו' אליבא דרבנן קאמר וליה לא סבירא ליה דהתם (בב"ב דף צב:) משמע דסבר כרבנן גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ועוד דתנן בפרק השואל (ב"מ צז. ושם) המשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב וקאמר בגמרא לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן ור' יוחנן ומאי קושיא הא ע"כ מתני' כסומכוס אפי' לרב יהודה דלרבנן מודה רב יהודה דפטור ורב נחמן ורבי יוחנן ע"כ כרבנן דלסומכוס לכל הפחות חולקין אבל אי פליגי אליבא דרבנן ולסומכוס לעולם חולקין אפי' בברי ושמא פריך שפיר ממתני' דכרבנן אתיא דלסומכוס חולקין וי"ל דהתם ברי גרוע ושמא טוב דלפי שהמזיק לא היה שם טוען זה ברי ושמא דמזיק טוב דלא הוה ליה למידע אבל מנה לי בידך הברי טוב והשמא גרוע דהוה ליה לידע אם חייב אם לאו אבל קשה דבעי למימר הכא הא דרב יהודה דשמואל היא דפסק כרבן גמליאל והתם ברי גרוע ושמא טוב שהבעל אינו יודע מתי נבעלה ואם כן תיקשי דשמואל אדשמואל דפ' הפרה (ב"ק מו. ושם) ויש לומר דה"מ למימר וליטעמיך ועוד יש לומר דסוגיא דהכא סברה דזה כלל גדול בדין לא לניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אלא כדקאמר התם אי נמי לכי הא וקשה על זה דאפילו לפי אי נמי דהתם לא אתי שפיר דהא בסוף המניח (שם דף לה: ושם) אית להו לרבנן בהדיא דאפי' ניזק אומר ברי כו' ושמואל סובר כרבנן כדמוכח בהמוכר שור לחברו:
אלא דאיכא מגו. האי שנויא לא אתיא אלא לרב נחמן דלר' יוחנן בההיא דמוכת עץ ליכא מגו כדמוכח לקמן הקשה ה"ר יעקב מקורבי"ל אכתי ע"כ הא דרב יהודה דשמואל היא דאי לשמואל פטור תקשי ליה ממתניתין דהשואל (ב"מ ד' צז. ושם:) המשאיל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב דלשמואל ליכא לשנויי כדמשני לרב נחמן ולרבי יוחנן כגון שיש עסק שבועה ביניהן ומתוך שאינו יכול לישבע משלם דשמואל אית ליה בהדיא בפ' כל הנשבעין (שבועות ד' מז. ושם) דחזרה שבועה לסיני ולא משלם וי"ל דאיכא למימר דלעולם מנה לי בידך והלה אומר איני יודע לשמואל פטור ומוקי שמואל מתני' דהשואל כשיש עסק שבועה וכההוא תנא דאית ליה מתוך שאינו יכול לישבע משלם והוא סבר כאידך תנא דפלוגתא דתנאי היא בפרק כל הנשבעין (שם). [ועי' ביתר ביאור תוס' ב"מ צז: סד"ה רב הונא]:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק א (עריכה)
עו א טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ו סעיף ז':
עז ב מיי' פי"א מהל' אישות הלכה י"א, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ח סעיף ט':
עח ג מיי' פ"א מהל' טוען ונטען הלכה ט', סמג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ה סעיף ט':
ראשונים נוספים
כיון דחזו דקא מזלזלי בהו תקינו לאלמנה מאתיים: והיינו ברייתא דקתני אלמנת כהנים כתובתה מאתים, והיינו שתי תקנות חדא לבתולה לבדה וחדא לאלמנה. כיון דחזו דפרשי מינייהו, דאמרי עד דמנסבינן אלמנת כהנים ניזל נינסוב בתולה מישראל אהדרינהו למילתייהו. והאי לאו תקנה היא, אלא עקירת תקנה ואוקמי אדינא כשאר אלמנות, אלא דאצטריכו למימר הכי כי היכי דלא ניפוק מתניתין לבר מהלכתא דלא כתקנה בתרייתא.
הא דאמרינן, לא מיבעיא בת ישראל לישראל דלא מציא אמר לה עלויי קא מעלינן ליך, אבל בת ישראל לכהן דמצי אמר לה עלויי קא מעלינן לך: קשיא לן, אכתי מאי טעמא תני בת כהן לישראל, השתא בת ישראל לישראל עושין, בת כהן לישראל דגרועי מיגרע מיבעיא. ויש לומר, דאיידי דתני בת ישראל לכהן תני נמי בת כהן לישראל.
מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב בריא ושמא בריא עדיף ואפילו לאפוקי ממונא: וא"ת והא אמרינן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק מו, א) אמר רב יהודה אמר שמואל זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו להביא ראיה, ואמרינן עלה מאי זה כלל גדול בדין דאפילו ניזק בריא ומזיק שמא, י"ל דשאני התם דשמא דידיה לא ריע אבל הכא שמא דידיה ריע דהוה ליה למידע. והא דאמרינן הכא דרב יהודה דשמואל היא דתנן היתה מעוברת וכו', ומתניתין דשמא דידיה לא ריע דלית ליה למידע אימת נאנסה, דכל דכן פשיטא ליה לשמואל אפילו בשמא דלא ריע קאמר דבריא עדיף וכל שכן במנה לי בידך והלה אומר איני יודע דשמא דידיה ריע קאמרינן בהא עדיף (עי' רשב"א ב"ק שם סד"ה דאפילו).
וא"ת מכל מקום דשמואל אדשמואל קשיא דהכא פסק כרבן גמליאל אף בראשונה ואפ"ג דשמא דידיה לא ריע והתם בפרק שור שנגח את הפרה אמר המוציא מחבירו עליו הראיה. ונראה לי דטעמיה דשמואל הכא בהא דפסק כרבן גמליאל לאו משום דבריא ושמא הוא אלא משום מגו אי נמי משום דאיכא חזקה דגופה וכדאמרינן במסקנא ומסקנא אפילו לשמואל אתיא, והוא הדין דהוה ליה לאקשויי הכא ולטעמיך דשמואל אדשמואל קשיא אלא דבהרבה מקומות יש בתלמוד יכול להקשות ולטעמיך ואינו מקשה.
והא דאקשינן בפרק השואל (ב"מ צז, ב) ממתניתין דשואל ושבורה לרב נחמן וכן בפרק הבית והעליה (שם קטז, ב), כולהו בריא דידהו גמור ושמא דידהו גרוע שהיה לו לידע אם שאולה אם שכורה, וכן היה לזה להכיר אביו כמו שחברו מכירן.
וההיא נמי דזה אחי דבפרק נוחלין (ב"ב קלה, א), דאוקימנא כדאמרינן אין אנו יודעין, ואמרינן עלה זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור, התם נמי הוה ליה למידע אם אחיהם הוא ומילתא דעביד לאגלויי הוא, ובריא דידיה בריא מעליא ושמא דידהו גרוע דמסתמא מידע ידעי דאית להון אחא במדינת הים, ואסיקנא דרב נחמן אית ליה נמי דרבן גמליאל.
ומיהו הא דרב יהודה דשמואל היא דשמואל ודאי אית ליה בריא ושמא בריא עדיף בכל כי הא דשמא דידיה ריע כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע, וכן בפרק הבית והעליה (ב"מ שם), ואקשינן מיניהו לרב נחמן ולא אשכח להו פירוקא אלא כשיש עסק שבועה ביניהם ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, ושמואל לית להו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא חזרה שבועה לסיני, כדאיתא בפרק כל הנשבעין (שבועות מז, א). גמרא, היו שניהם חשודין, הילכך על כרחין לשמואל מתניתין דהשואל והבית והעליה משום בריא ושמא בריא עדיף מיפרשא ליה ודרב יהודה דשמואל היא (עי' רשב"א ב"ב שם ד"ה ואני).
וא"ת, אם כן דשמואל נמי אית ליה דרב יהודה היכי אמרינן במסקנא הכי נמי מסתברא דרבן גמליאל משום דאית לה חזקה דגופה היא, דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן הלכה כרב נחמן בדיני (קידושין נט, ב), ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, דהא שמואל לא סבר לה כרב נחמן ומאי ראיה איכא מיהא דשמואל לא פסק כרבן גמליאל משום טעמא דבריא ושמא דילמא כי פסק כרבן גמליאל לטעמיה הוא דאזיל ורב נחמן לית ליה דר"ג, ויש לומר דלאו משום מימרא דשמואל בלחוד הוא דאמרינן הכי, אלא הכי קאמרינן ובהא קימא לן כרבן גמליאל וכדפסיק שמואל כותיה. ומיקם הוא דקים להו דהלכתא כותיה, ואלא מיהו קושטא דמילתא דשמואל נמי דפסק בהא כרבן גמליאל לא משום בריא ושמא הוא, דהא בשמא כי הא דלא ריע לא קאמר שמואל, וכמו שכתבנו למעלה, אלא אף הוא משום מגו או משום חזקה דגופה קאמר (עי' רמב"ן וריטב"א).
עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאמרינן מגו: כן גרס רש"י ז"ל, כלומר מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה מכהונה ואמרה נאנסתי תחתיך ופסלה נפשה מכהונה נאמנת. ובמציעתא דהיינו מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את, איכא מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואייתי לי מאתן ואמרה עד שלא ארסתני ואין לה אלא מנה, וכדרבי אלעזר דאמר בסמוך (יג, א) דטענתייהו במנה ולא כלום, וכדאמרינן נמי ברישא פרק האשה שנתאלמנה לקמן (טז, א). אי נמי עד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא משום דאית לה חזקה דגופה, כלומר א"נ לרבי יוחנן דאמר טענתייהו מאתים ומנה דליכא מגו במציעותא, טעמיה דרבן גמליאל משום חזקה דגופה דמסייעא לבריא דידה.
ואם תאמר ואפילו לרבי אלעזר מאי מגו במציעותא איכא, ואפילו ברישא נמי מאי מגו איכא, דהא כיון דמדינא אפילו אמרה מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא טפי, כי אמרה נאנסתי תחתיך או מוכת עץ אני עד שלא ארסתני אמאי מהימנא משום מגו דמוכת עץ אני תחתיך, דאף היא לא מהימנא מדינא, דמאי שנא מגו כי האי דלא אשכחן אלא במגו דאי אמר הכי הוה מהימנא. יש לומר דאשכחן מגו כי הא דלא מהימן טפי אי טעין אידך טענתא אחריתי, ואפילו הכי כיון דהוה ליה למימר טענה דשפירא מינה מהימן משום בריא ושמא, אבל במקום בריא ובריא לא, וכדאמרינן בפרק האיש מקדש (קדושין מט, ב) גמרא, אעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש לו, היה לו לומר נזכרתי, אעפ"י שאילו אמר כן לא היה נאמן, אלא שהיה טענה יותר קרובה ממה שטען לא היה בלבי על זה, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל (יג, א, ד"ה רב) ושם (דף נ, א, ד"ה הא) בארתי בסיעתא דשמיא.
איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע: פי' ואיני יודע אם הלויתני אבל אם הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אליבא דכ"ע חייב וכדאיתא בהדיא בפרק הגוזל רב הונא ורב יהודא דאמרי תרווייהו ברי ושמא ברי עדיף וא"ת והא אמרי' בפ' הפרה אמר ר"י אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין הממע"ה מאי זה כלל גדול בדין דאפי' ניזק ברי ומזיק שמא וא"כ קשיא דשמואל אדשמואל למאי דתנינן לומר הא דרב יהודא כדשמואל היא תירץ ר"י ז"ל דשאני הכא דה"ל לנתבע למידע וכיון שכן שמא דידיה גרוע וברי דתובע אלי' שלא יהיה מעזי פנים לומר כן אבל התם דה"ל מלתא דה"ל למזיק למידע שמא דידיה לא ריע וברי דניזק ריע דדילמא טעין ברי בשקרא משום דלא הוי מעיז פנים כיון דחברי' לא הוה ידע במלתיה והא דאמר הכא הא דרב יהודא דשמואל היא בכל דכן אמרי' לה ומיהו קשה אדשמואל דהתם בפ' שור שנגח לאידך שמואל דמתני' דתרווייהו לא הוו למידע ובהא אמר שמואל חייב ובאידך אמר פטור וי"ל דאין ה"נ דלמאי דקס"ד השתא דטעם דמתני' משום ברי ושמא בלחוד הול"ל ולטעמיך קשי' דשמואל אדשמואל בפ' שור שנגח אלא טובא איכא בתלמודא דיכול למימר ולטעמיך ולא אמר א"נ דלמאי דקס"ד השתא מצי לתרוצי מה זה כלל גדול בדין כלישנא בתרא דהתם דמוקמינן במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן והא דאקשינן בפ' השואל ממתניתין דשואל אשכור לר"נ וכן בפ' הבית והעלייה כולהו ברי דידהו גמורים ושמא דידהו גרועים שהיה לו להכיר אם שאולה אם שכורה וכן היה לו להכיר אבניו כמו שמכירו חבירו וכן בפ' יש נוחלין דאוקמינן ואין אנו יודעים ואתמר עלה זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור הוה להו למידע אם אחיהם הוא דמסתמא מידע ידעי דאית ליה אחא במדינת הים. ור"י אמר כר' יהושע פי' ס"ל דליכא לפלוגי בינייהו ואע"ג דהא דשמא ריע ואידך אלים:
גרסת רש"י ז"ל ע"כ לא אמר ר"ג התם אלא משום דאיכא מיגו אבל הכא מאי מגו איכא א"נ ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא משום דאיכא חזקה דגופה והכא פי' דבמתניתין איכא מגו דכי אמרה משארסתני נאנסתי יכולה לומר מוכת עץ אני דלא פסלה נפשה מכהונה ואית לה מאתים או כשלא הכיר בה לר"מ או באומרת מוכת עץ אני תחתיו לרבנן וכשאומרת מוכת עץ אני איכא מגו דיכולה לומר מוכת עץ אני תחתיך באומרת מוכח עץ אני תחתיך ואית לה מאתים ואומרת מוכת עץ אני קודם לכן ואין לה אלא מנה לר"א דאמר לקמן דטענותייהו במנה ולאו כלום הוא א"נ ע"כ לא קאמר ר"ג אלא משום דלית לה חזקה דגופא כלומר א"נ לר"י דקאמר טענותייהו במנה ומאתים דליכא ליה מגו במציעתו טעמא דר"ג משום חזקה דגופיה ואיברא בריש פי האשה שנתארמלה אמר תלמודא להאי מגו ומיהו לא מגו הוא בקושט' דלר"י דפליג אדר"ג באומרת מוכת עץ אני או משארסתני נאנסתי ה"נ פליג באומרת מוכת עץ אני תחתיך דמאי אולמא דהאי מהאי וכדבעינן לפרושי לקמן בס"ד אבל הכא מגו כל דהוא אמרינן וכן בפ' האשה משום דלדידה עדיפא לה משום דעתה למימר אידך טענת ועיקר טעמא דר"ג משום חזקה דגופא ונוסחאות טובא איכא דלא גרסי' אלא מטעמא בתרא:
מסתברא ה"נ דא"כ קשיא הלכתא אהל' דהא קי"ל הלכתא כרב נחמן בדינא ובהא א"ר יהודא אמר שמואל הלכה כר"ג : פי' וקי"ל כוותי' דשמואל דאלת"ה קשיא הלכה אהלכה א"ו כדאמרינן. ותדע דשמואל לית ליה דר"נ דהא מתניתין בפ' השואל ובפ' הבית והעלייה מקשינן מנייהו לר"נ ולא אשכחן ליה פרוקי אלא כשיש עסק שבועה ביניהם דה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ושמואל ל"ל הכי אלא חזרה שבועה לסיני כדאי' בפ' כל הנשבעין הלכך ע"כ הנהו מתניתין בפרק השואל והבית והעלייה לשמואל היינו משום ברי ושמא ברי עדיף מפרשי' ליה וכדר"י דשמואל היא הילכך ע"כ ה"ק ובהא אמר שמואל הלכה כר"ג וקי"ל כוותיה ומוקים הוא דקים ליה הלכתא כותיה דשמואל ולאו מטעמא דשמואל אלא משום דאיכא חזקה דגופא ומשום דליכא הוכחה אחריני אמרינן הכי מסתברא הלכך מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ישבע שבועת היסת שאינו יודע ופטור ואע"ג דה"ל למידע.
ב"ד של כהנים וכו'. אמר רב יהודה לא ב"ד של כהנים בלבד אמרו אלא אפילו משפחות המיוחסות שבישראל אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושין עושין ולא אמרי' דמחזי כעוקרים תיקון חכמים:
מתני' הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדך והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות ר"ג ור"א אומרי' נאמנת ור"י אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי היא בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטעתו עד שתביא ראיה לדבריה היא אומרת וכו' מכאן מוכח שיש כתובה לארוסה ומשעת שאירסה נתחייב בכתובתה בתנאי ב"ד ומ"ה קאמרה ליה הכי דמקודם שנבעלה הוה משועבד לה ועכשיו שנאנסה לא הפסידה שעבודה דאי אמרת אין כתובה לארוסה עד שיכנסה וזאת כבר נבעלה קודם הנשואין אדרבה אומר הבעל לאשה נסתחפה שדך שהפסדת בתוליך ובעת הנשואין בעולה היית א"ו טעמא הוא משום דיש כתובה לארוסה ומשום אירוסין נתחייב לה:
והוא אומר לא כי וכו'. פי' ואין לך כלום דהכי אוקמיה רבא לעיל מקח טעות לגמרי משמע דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה א"ל כלום:
ר"ג ור"א אומרים נאמנת. פי' ואפילו לבעלה מותרת אם היה ישראל דמאי דאמרן לעיל שהבעל נאמן לאוסרה עליו דוקא בברי וברי דהוא אומר פתח פתוח מצאתי והיא אומרת לא כי אלא פתח סתום היה ומכחשה ליה התם בעל נאמן לאוסרה עליו דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל הכא דאיהי טענה ברי ובעל שמא מותרת היא לו שהיא נאמנת בכל הן ליטול כתובתה והן להיות מותרת לו:
ור"י אומר וכו'. פי' בהא פליגי דר"ג סבר אוקי איתתא אחזקתה ובחזקת בתולה הות קיימא ומספיקא לא מפקינן לה מחזקתה ור"י סבר אוקי ממוניה בחזקת מריה ומן ספיקא לא מפקינן ממונא עד שתביא ראיה לדבריה מר אזיל בתר חזקה דגופא. ומר אזיל בתר חזקה דממונא. ואמרי' לקמן דהיכא אזיל ר"ג בתר חזקה דגופא דוקא בברי ושמא דאיהי טענה ברי והבעל שמא התם אזיל ר"ג בתר חזקה דגופא ומפקינן ממונא מחזקת מריה אבל בשמא ושמא מודה ר"ג דלא אזלי' בתר חזקה דגופא אלא בתר חזקה דממונא והמע"ה:
אר"י א"ש הלכה כר"ג ואי קשיא היכי פסיק שמואל הלכה כר"ג דאזיל בתר חזקה דגופא ומפיק ממונא מחזקת מרי' והתנן בב"ק שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה ואין ידוע אם עד שלא ילדה נגחה ואם משילדה נגחה משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לולד ואמרי' עלה בגמרא אר"י א"ש זו דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המע"ה למה לי' למימר זה כלל גדול בדין ואפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא והא במתני' איכא חזקה דגופא ואיכא חזקה דממונא דאוקי פרה אחזקתה ואימור מעוברת היתה בשעת נגיחה ומחמת נגיחת השור הפילה וחייב ליתן לו חצי נזק ולמזיק איכא חזקה דממונא וכיון דאית לניזק חזקה דגופא פליג ר"ג דאזיל בתר חזקה דגופא ומפיק ממונא מחזקת מריה ובשלמא אמתני' לא פליג ר"ג משום דהו"ל שמא ושמא דהכי אמרי' לקמן דבשמא ושמא לא אזיל ר"ג בתר חזקה דגופא אלא סבר המע"ה אלא במאי דאמרי' ואפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא אמרי' המע"ה והא בהא מילתא פליג ר"ג דהיכא דתובע אומר ברי ונתבע אומר שמא אזלי' בתר חזקה דגופא ומפקינן ממונא מחזקת מריה והיכי אר"י משמיה דשמואל דחכמים פליגי על סומכוס ואמרי המע"ה ולמימרא דהלכה כחכמים דהא כחכמים איפסקא הלכתא וא"כ קשה דשמואל אדשמואל וי"ל דלא ק' דהיכי אזיל ר"ג בתר חזקה דגופא ואפיק ממונא מחזקת מריה ה"מ גבי אשה ובעל שכבר הבעל מחויב ועומד בכתובת האשה ושטר כתובה עליו והוא בא מספק לפטור א"ע ממה שהוא מחויב ועומד בו התם ודאי אר"ג אוקי אתתי' אחזקתה ואפיק ממונא מיני' דבעל כי היכי דהוה משועבד לה מעיקרא ור"י אפ"ה פליג עלי' ולא מפיק ממונא מחזקת מריה אבל הכא שהמזיק לא נתחייב ממון לניזק מקודם לכן (ואפילו) [ולא] בא לפטור עצמו [שנאמר] שנעמיד הניזק בחזקת הגוף ונוציא ממון ממנו אלא זה החיוב עכשיו יבוא עליו מספק וכיון שעכשיו רוצה לחול עליו מודה ר"ג דמספיקא לא מחייבינן לי' ואע"ג שיש לתובע חזקה דגופא אלא אמרי' המע"ה ולא ק' דשמואל אדשמואל:
איתמר מנה לי בידך והלה אמר א"י ר"ה ור"י אמרי חייב ר"נ ור"י אמרי פטור מלשלם ר"ה ור"י אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף ר"נ ור"י אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מרי' פי' ומ"מ משבעי' לי' שבועת היסת שכן הוא כדבריו שא"י שחייב לו ונפטר:
לימא ר"ה ור"י דאמרי כר"ג ור"נ ור"י דאמרי כר' יהושע. פי' דהכא נמי אשה אומרת ברי ובעל אומר שמא אמר לך ר"נ אנא דאמרי אפילו לר"ג ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא משום דא"ל אוקי איתתא אחזקתה פי' מספקא לן אשעת אירוסין אי בתולה הוה ואי בעולה הוה העמד אשה על חזקתה ובתולה היתה והשתא היא דאיתנס לאחר אירוסין אבל הכא מאי חזקה אית לי' להאי תובע דנוקמי' אחזקתה לגבות הלכך זיל בתר חזקת דממונא דאל"כ [אלא] דרב נחמן לא מתוקם כר"ג אלא כר' יהושע וק' הילכתא אהלכתא. והמורה גריס ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא משום דאיכא למימר מיגו. פי' מיגו דאי בעי' טענה טענה מעלייתא מהך כגון גבי משארסתני נאנסתי מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני ולא פסלה נפשה מכהונה וקאמרה נאנסתי דקא פסלה נפשה מכהונה ש"מ קושטא קאמרה וגבי היא אומרת מוכת עץ אני מיגו דאי בעי' אמ' מוכ"ע אני תחתיך ואית לה מאתים וקאמרה מוכת עץ אני מקודם לכן ואין לה אלא מנה נאמנת אלא הכא גבי האי תובע מאי מיגו איכא וה"ה נמי דהוה מצי ר"נ למימר ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא משום דבעל הוה מחויב לה כתובה מעיקרא ועכשיו הוא בא לפטור עצמו אבל במנה לי בידך שלא ידענו שנתחייב לו מקודם לכן אלא עכשיו אנו רוצים לחייבו לא אמר וכו' וכדכתיבנא לעיל אלא חד מתרי טעמא נקט. ה"נ מסתברא כדשנינן דא"כ קשה הלכתא אהלכתא דקיי"ל הלכה כר"נ בדיני. ובהא אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"ג ש"מ:
כיון דחזו דמזלזלי בהו — פירש רש"י ז"ל, שהיתה קלה בעיניהם להוציאה, לפי שהיתה כתובתה מועטת. וקשה, דמעיקרא נמי אמאי לא היתה קלה בעיניהם להוציאה, כיון דמנה חשיב דבר מועט? ונראה לי דקא מזלזלי בהו מחמת זו שתקנו לבתולה ד' מאות, לפי שזלות בעיניהם שאין להם כתובה אלא רביע ממה שיש לבתולה, ונמנעים מלישאם, ופירוש מזלזלי בהו ופרשי מינייהו חד הוא. לשון הרא"ש ז"ל.
וכן פירשו בתוס', והאריכו לחלק לפי פירושם בין לישנא דמזלזלי ללישנא דפרשי, עיין בתוס'. ואתי שפיר לפירושם מאי דכתבו לעיל, דאין סברא לתקן לאלמנה מאתים אם לא אחר שראו צורך, דמזלזלי בהו. אבל למאי דפירש רש"י ז"ל, שהיתה קלה בעיניהם להוציאה, לא אתי שפיר. ואיפשר דהיינו קושיית התוספות שהקשו ז"ל, דמעיקרא נמי הוו ידעי וכו', וקל להבין, כן נראה לי:
לא מבעיא קאמר וכו' — ואם תאמר: למה ליה למתני בת כהן לישראל? ויש לומר, דזו ואין צריך לומר זו קתני. ומיהו קשיא לי למאי דסלקא דעתך מעיקרא, מאי האי דאמרי דאיכא צד כהונה? ומאי מהני האי טעמא לגבות מאתים יתרים בת ישראל לכהן? ויש לומר, דמעיקרא סברינן דהסכמה אחת היתה לבת ישראל ובת כהן לישראל, שלא רצו הכהנים ליטול שררה גמורה לעצמם, אלא כך תקינו, דכל דאיכא צד כהונה תהא כתובתה (מאתים) [ד' מאות], ולהכי מהניא תקנתא לבת ישראל לכהן, הא לאו הכי לא מהניא כיון דעלוי מעליא ליה. הריטב"א ז"ל:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: הא דאמרינן לא מבעיא בת ישראל לישראל, דלא מצי אמר לה עלויי קא מעלינא לך, אבל בת ישראל לכהן דמצי אמר לה קא מעלינא לך — קשיא לן, אכתי מאי טעמא תני בת כהן לישראל? השתא בת ישראל לישראל עושין, בת כהן לישראל דגרועי גרע מבעיא? ויש לומר, דאיידי דתנא בת ישראל לכהן, תנא נמי בת כהן לישראל, עד כאן:
ונראה לי, דמעיקרא סברינן דהכי פירושא דברייתא: הרוצה לעשות כדרך שהכהנים עושין, כגון בת ישראל וכו'. פירוש, קאי כגון בת ישראל וכו' והרוצה לעשות וכו' הכי פירושו: הרוצה לעשות כגון מאן הוא דאמרינן? דאם רוצה לעשות כך שהכהנים עושין, דיעשה דוקא כגון בת ישראל לכהן וכו', דכיון דאיכא צד כהונה יכולין לעשות כן, דרשאין הישראלים לתקן ארבע מאות לבנותיהן כשינשאו לכהנים, כי היכי דנותנין הן ארבע מאות כשלוקחין בנותיהן של כהנים, שלא להטיל קנאה בין אשתו של כהן לבתו של כהן ובין כלה לחמותה. ומשני, לא מבעיא קאמר, לא מבעיא בת ישראל וכו'. פירוש, כי קאמר כגון בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וכו' לא קאי אהרוצה לעשות וכו' אלא קאי אכדרך שהכהנים עושין וכו', והכי פירושו: הרוצה לעשות, פירוש איזה שירצה, כדרך שהכהנים עושין, שהכהנים תקנו כן, שבין בת ישראל לכהן ובין בת כהן לישראל כתובתה ארבע מאות זוז, כדי שלא לחלק ביוחסיהן בין אשת כהן לבת כהן, דכל היכא דאיכא צד כהונה כתובתה ארבע מאות, הכי נמי המשפחות המיוחסות אם יתקנו, בין בת שאינו מיוחס למיוחס ובין בת מיוחס לשאינו מיוחס שיהיה כתובתה ארבע מאות, הרי הוא עשוי ומתוקן. וברייתא דקתני: הרוצה לעשות כדרך שהכהנים עושין וכו' – לא מיבעיא קאמר, פירוש, במכל שכן אנו למדין כן, דאם בת ישראל לכהן, דמצי אמר לה: עלויי קא מעלינא ליך, כתובתה ארבע מאות זוז, כל שכן בת ישראל לישראל, כן נראה לי וקל להבין.
ומרנא ורבנא הרב הגדול כמהר"ר דוד בן אבי זמרה ז"ל אזיל בשיטת הריטב"א ז"ל וזה לשונו: כגון בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וכו' — יש בכאן קושיא אחת, דהשתא הוי זו ואין צריך לומר זו. ועוד, דלמאי דמקשה, דעדיין לא עלה על דעתו החילוק של "עילויי קא מעלינא ליך", מה סברא יש, שמפני שיש צד כהונה יכתבו לה ארבע מאות זוז? אלא ודאי להכי תקנו, דאפילו בת ישראל לכהן ארבע מאות, כדי שלא יהו אומרים הישראלים: תראו הכהנים כיצד לקחו שררה לעצמם, מפני כך עשו הכהנים תקנה, שבכל מקום שהיו בו צד כהונה, אפילו שיהיה להם הפסד וגריעותא כגון בת ישראל לכהונה, שיכתבו להם ארבע מאות זוז. והיינו דנקט החלוקה של בת ישראל קודם, דהוי זו ואין צריך לומר זו, כדי לומר לך שקודם תקנו לבת ישראל הנשאת לכהן ארבע מאות זוז, ואחר כך תקנו אפילו לבת כהן הנשאת לישראל:
מתניתין: הנושא את האשה וכו' רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת — איכא למידק אמאי דתני: והלה אומר לא כי, דמשמע לישנא דברי, דבסוף המניח דייק מדקתני "לא כי" דמיירי בברי. וכתבו התוספות, דהכא דליכא למטעי קתני לא כי אף על גב דאיירי בשמא. ומכל מקום קשיא, למה ליה לתנא לעקם לישניה, ולא קתני לשון ברור? ויש לומר, דאתא לאשמועינן דלא הוי טעמא דרבן גמליאל ולא תליא בהכי, לכך לא קפיד בלישנא. וטעמא דרבן גמליאל משום מיגו, כדאיתא בגמרא לקמן. ואיפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל: נאמנת. קא סלקא דעתך משום דברי ושמא ברי עדיף, עד כאן. פירוש, וכיון דלא קאי האי טעמא לכך לא קפיד בלישניה, וכדכתיבנא.
- ועוד איכא למידק, אמאי לא קתני "חייב", אי נמי "כתובתה – רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים מאתים", כי היכי דתני לקמן: "אתמר, מנה לי בידך וכו', רב יהודה וכו' חייב"? ועוד, למה ליה לרבי יהושע לאורוכי ולמימר: ולא מפיה אנו חיין וכו'? לא הוה ליה למימר אלא בקיצור: "ר' יהושע אומר, אינה נאמנת". ויש לומר, דלהכי נקט רבן גמליאל נאמנת, לאורויי דנאמנותא תליא (בדידיה) [צ"ל בדידה. ויקיעורך], משום מיגו או משום חזקתה. ואי הוה תני "חייב", אי נמי "כתובתה מאתים", הוה משתמע דמשום גריעות טענתיה דידיה הוא דמחייבינן ליה. ומיהו ר' יהושע האריך בלישניה כדי לשלול כולהו טעמי, דסוף הא קא סלקא דעתין בגמרא דנאמנת משום דברי ושמא ברי עדיף, הלכך הוצרך ר' יהושע למימר: לא מפיה אנו חיין, דלא נימא ברי עדיף, וקתני: אלא הרי זו בחזקת בעולה ולשלול טעמא דחזקה דאמרינן לקמן אליבא דרבן גמליאל, ושוב קתני: עד שתביא ראייה לדבריה לשלול טעמא דמיגו דלקמן, כן נראה לי. ואיפשר דלכל זה כיון רש"י ז"ל שכתב: נאמנת. קא סלקא דעתך משום דשמא וברי ברי עדיף. עד כאן.
- אי נמי יש לי לומר, דכי קתני: הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטעתו, אתא לשלולי טעמא דברי ושמא, וזהו שכתב רש"י ז"ל עוד: הרי זו בחזקת שנבעלה עד שלא תתארס והטעתו. פירוש, כדי לשלול האי דקא סלקא דעתין ברי ושמא ברי עדיף, קתני ר' יהושע הרי זו בחזקת שנבעלה כו', ודוק, ששינה רש"י לשון המשנה ונקט "שנבעלה", ולא נקט בעולה כלישנא דמתניתין, דאי אתי לשלול בחזקת בתולה וכדכתיבנא לעיל, שייך למתני "הרי זו בחזקת בעולה", אבל כדי לשלול טעמא דברי ושמא שייך לישנא ד"נבעלה", דלא הויא כאשר אמרה היא משארסתני נאנסתי וכו' אלא דנבעלה עד שלא תתארס. וקל להבין:
וכתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל וזה לשונם: רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת — דהיא טוענת טענת ברי והוא שמא, וברי ושמא ברי עדיף. ואף על גב דרבן גמליאל סבירא ליה בעלמא אוקי ממונא בחזקת מריה, הכא לא סבירא ליה הכי, אלא מפקינן מיניה משום דאמרינן אוקי איתתא אחזקתה, וכי איתילידא בתולה איתילידא, וכיון דטוענת ברי ואית לה חזקה מהימנא. ורבי יהושע סבירא ליה שלא נסמוך על טענת ברי שהיא טוענת, ולשון לא מפיה אנו חיין רוצה לומר, אף על פי שהעולם עומד על האמת, לא נעמוד אנחנו על האמת שלה, כי שמא אינו כדבריה ואוקי ממונא בחזקת מאריה. והלכה כרבן גמליאל. ודווקא כשטוען טענת שמא, כדכתיבנא, אבל כשהיא בעניין שיוכל לטעון טענת ברי, כגון שקידש ובעל לאלתר וטוען: ודאי קודם שארסתיך נאנסת, הוו להו ברי וברי והלכך ברי דידיה עדיף, עד כאן. ומכל מקום, להכי נקט תנא: והלה אומר לא כי וכו', לאשמועינן דלא תליא עיקר טעמא בברי ושמא ברי עדיף וכדכתיבנא:
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל: רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת — ויש לה מאתים, משום דאיהי ברי והוא שמא, וברי ושמא ברי עדיף. ואף על גב דלא אמרינן גבי ממונא ברי עדיפי, זה הכלל: המוציא מחבירו עליו הראיה? הכא שאני משום דאיכא מיגו, והכא איכא מיגו דאי בעיא אמרה "מוכת עץ אני תחתיך", דלא פסלה נפשה לכהונה, וקאמרה "נאנסתי" דפסלה נפשה מכהונה, שמע מינה דקושטא קאמרה. אי נמי משום דמוקים לה אחזקתה, דרוב נשים בתולות נשאות. ור' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין, כלומר, אין אנו סומכין על דיבורה שטוענת בטענת ברי, אף על גב דתובע ברי כתבע שמא, ור' יהושע לית ליה מיגו, כיון דהבעל מצאה בלא בתולים והוא מתחיל לטעון עליה תחילה, שאם היתה היא יכולה לכסות היתה מכסה, הלכך לא מהימנינן לה בשום מיגו דיכלה למטען טענתא מעלייתא מהך, דלא דמי לאידך מיגו דמודה ר' יהושע באידך פירקין, כגון האומר: "שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו", דהתם הנתבע מתחיל להכניס עצמו באותה תביעה, ואי לאו דקושטא הוה לא היה מכניס עצמו בחשד זה. עד כאן:
וזה לשון מרנא ורבנא הרב הגדול מהר"ר דוד בן אבי זמרה ז"ל: רבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין וכו' — יש לדקדק, מה רוצה לומר בזה הלשון של לא מפיה אנו חיין? ועוד, שלא היה לו לומר אלא "אינה נאמנת". לקושיא הא' יש לומר, שמפני שיש לנו שעל ג' דברים העולם עומד והא' מהם הוא על האמת, וזו האשה אליבא דרבי יהושע אינה נאמנת, ומשום הכי אומר: אין אנו חיין אלא על האמת. ולקושיא הב' יש לומר, שבזה הלשון הוא מתרץ, אמאי לא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף? לכך תני דאפילו היא טוענת ברי, לא מפיה אנו חיין, מפני שהוא ברי גרוע, ודוק ותשכח. ועוד אמר: עד שתביא ראיה לדבריה, להכחיש טעמו של רבן גמליאל, שאמר דמשום דאיכא מיגו ראוי להאמינה, וקאמר ר' יהושע: עד שתביא ראיה לדבריה, דמיגו להוציא לא אמרינן, עד כאן.
- ויש לי לומר, דלכך קאמרי: לא מפיה אנו חיין, משום דהיא גרמה מיתה לעולם בחלקלקות שפתיה ופתוייה, ומאחר שהיא גרמה מיתה לעולם, אין אנו חיין אלא על הדין ועל התורה ועל האמת, לכך אין להאמינה. והיינו דלא קתני כי האי לישנא גבי איש כלל, ואילו לטעמא דעל ג' דברים העולם עומד, מה לי איש מה לי אשה?
- עוד כתב מרנא ורבנא זלה"ה: ואם תאמר, תיקשי מרבי יהושע לרבי אבא דאמר: מתוך שאינו יכול לישבע משלם? דהא הכא אינו יכול לישבע לפי שטוען שמא, וקאמר ר' יהושע דאפילו הכי לא משלם. יש לומר דשאני התם דאיבעי ליה למידע, אבל הכא לא איבעי ליה למידע ולפיכך לא משלם. עוד יש לומר, דמשום דב' תקנות הוו, לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, ולא היו מודה מקצת הטענה; דבשלמא כשהיה יכול לכפור הכל והודה במקצת, אמרינן "מתוך שאינו יכול לישבע משלם", אבל הכא לא היה יכול לכפור הכל, דלפחות מנה יש לה.
- ואם תאמר, הכא נמי יכול לטעון: "לא כי אלא דרוסת איש תחתי ואין לך כלום"? יש לומר דהא מתניתין איירי כשקידש ובעל לאלתר, דאי לא תימא הכי, אמאי קאמרה איהי: "מוכת עץ אני" סתם? היה לה לומר: "מוכת עץ אני תחתיך", אלא ודאי כשקידש ובעל לאלתר עסקינן, עד כאן. והא כתיבנא לעיל בסמוך לשון תלמידי הר"ר יונה ז"ל:
גמרא: הא דרב יהודה דשמואל היא — ואף על גב דאסיקנא דרבן גמליאל אית ליה דרב נחמן, מיהו האי דרב יהודה ודאי דשמואל היא, משום הא דתנן בפרק השואל: "והלה אומר איני יודע חייב", וכן בפרק הבית והעליה רב נחמן אוקמינהו כשיש עסק שבועה ביניהם ומתוך שאינן יכולין לישבע משלמין, ושמואל לית ליה "מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם" כדאיתא בפרק כל הנשבעין, הלכך הא דרב יהודה על כרחך דשמואל היא. ודרב נמי היא, דרב נמי הכי סבירא ליה דלא אמרינן "מתוך שאינו יכול לישבע משלם", אלא אם כן אתה אומר דרב תנא הוא ופליג אמתניתין דהשואל ודפרק הבית והעליה. ואי אמרת: אמאי לא אמרינן דשמואל היא מההיא? משום דלא פשיטא לן, דלא שמעינן להו בפירוש דאמרי הכי, ומאי איכפת לן אי דשמואל היא אי דרב, כי היכי דנדחוק נפשין לאיתוייה מהתם? ושמא היו מתרצים בה תירוץ אחר. סוף דבר, אין מקום לקושיא זו.
- ואם תאמר: כיון דשמואל כרב יהודה סבירא ליה, היכי אמרינן "דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא, מדאמר שמואל הלכה כרבן גמליאל"? הא שמואל לא סבר לה כרב נחמן. ולדידך מי ניחא? נהי נמי דמההיא לא מוכחא, דילמא שמואל כרב יהודה סבר לה כדקא סבר לה מעיקרא? ועוד, דרב יהודה הוא שאמר משמיה דשמואל. אלא הכי קאמר: ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, וקיימא לן הכי וליכא מאן דפליג, ולאו משום מימרא דשמואל בלחוד, אלא משום דקיימא לן הכי כדאמרינן, וקשיא הלכתא אהלכתא. אלמא קים להו דהלכתא כדפסק שמואל. ולא תצית לדברי מי שאומר דאית ליה לשמואל "מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם" בשבועה דאורייתא, שזה הוא שיבוש גדול, וגורם לערבוב ושיבוש של אותה הלכה שבפרק כל הנשבעין. וכבר כתבתי שם ראיות גמורות שאינו כך, וכך כתב רבינו הגדול ז"ל.
- ודקדקו בתוספות: הא שמעינן ליה לשמואל דאמר פטור, דגרסינן בריש פרק שור שנגח את הפרה, אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי סומכוס, אבל חכמים אומרים, זה כלל גדול בדין: המוציא מחבירו עליו הראייה. והוינן בה, למה ליה למימר "זה כלל גדול בדין"? אפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא, אלמא לא אמרינן "ברי ושמא ברי עדיף". וליטעמיך נמי, דרב יהודה אדרב יהודה קשיא? אלא איכא למימר, לההוא לישנא סבירא לן דלא אמרינן ברי ושמא, בכגון מנה לי בידך והלה אומר איני יודע, דברי דידיה ברי מעליא ושמא דהאי גרוע, שהיה לו לידע, וברי דהאי לאו מעליא, שמשום שיודע בחבירו שלא היה שם, מעיז פניו ותובעו בברי, לא אמרינן דכי האי ברי עדיף. תדע, בשילהי המניח את הכד מוקמינן בגמרא למתניתין דקתני "המוציא מחבירו עליו הראייה" בברי ושמא, ולא מקשינן מינה לרב הונא ורב יהודה.
- ואם תאמר, והא מתניתין "משארסתני נאנסתי", דשמא מעליא הוא וברי גרוע, ואפילו הכי קא סלקא דעתך דאמר שמואל ברי עדיף? אנן מקל וחומר קאמרימן, דאי שמואל מחייב ברי, כל שכן במנה לי בידך דרב יהודה. ולמאי דסלקא דעתך מעיקרא ליכא לאקשויי דשמואל אדשמואל מההיא דפרק הפרה, משום דהוה אמינא: מאי "זה כלל גדול" דקאמר? לאו לאתויי ניזק ברי ומזיק שמא, אלא לכי ההיא דשור שנמצא נגחן, כדמוקים לה התם. וכל מילתא דלא שמעינן לה בהדיא לא מותבינן מינה תיובתא למאי דקא סלקא דעתין מעיקרא, כדכתיבנא. והא דאקשינן בפרק השואל ממתניתין דשאולה ושכורה לרב נחמן, וכן בפרק הבית והעליה, כולהו ברי דידהו גמור ושמא דידהו גרוע, שהיה לו לידע אם שכורה או שאולה, וכן היה לו לזה להכיר אבניו כמו שזה מכיר. וכן הא דגרסינן בפרק יש נוחלין גבי מתניתין ד"זה אחי אינו נאמן", ואוקימנא כשאמרו "אין אנו יודעין", ואמר רבה עלה: זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור? התם נמי היה לו לידע, דמילתא דאיעבידא לאיגלוייא היא, וברי דידיה ברי מעליא, ושמא גרוע, שאי אפשר שלא שמע. ואיפשר דכל הנך סוגיות לא איכפת להו לאפלוגי בינייהו, וכי אקשי מינייהו לרב נחמן הוה יכול למימר: "וליטעמיך לרב יהודה מי ניחא, דהא מודה בניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא", אלא כיון דלא שמעינן ליה בהדיא דאמר הכי, לא מקשינן משקלא וטריא דגמרא, דהא איתמר בה לישנא אחרינא. ועוד, דכמה דוכתי בתלמודא דיכול לאקשויי "וליטעמיך" ולא מקשי. הרמב"ן ז"ל:
ורב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור — מה שהזכיר רב נחמן לפני רבי יוחנן, לפי שמתחילה היו שונין דברי רב נחמן בבבל, ונודע להם אחר כך שגם ר' יוחנן היה אומר כן, והגיהו "ר' יוחנן". הרא"ש ז"ל:
גריס רש"י ז"ל: עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא משום דאיכא מיגו, אבל הכא מאי מיגו איכא? אי נמי עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא משום דאיכא חזקה דגופא. והכי פירושו, דמתניתין איכא מיגו, דכי אמרה "משארסתני נאנסתי", יכולה לומר "מוכת עץ אני" ולא פסלה נפשה מכהונה ואית לה מאתן, או בשלא הכיר בה לרבי מאיר, או באומרת "מוכת עץ אני תחתיך" לרבנן. וכשאומרת "מוכת עץ" איכא מיגו, דיכולה למימר "מוכת עץ אני תחתיך ויש לי מאתן", ואמרה "מוכת עץ קודם לכן" ואין לה אלא מנה אליבא דר' אלעזר, דאמר לקמן דטענתייהו במנה ולא כלום הוא. אי נמי עד כאן לא אמר רבן גמליאל אלא משום דאית לה חזקה דגופא, כלומר, אי נמי לר' יוחנן דאמר טענתייהו במאתים ומנה, דליכא מיגו במציעתא, טעמא דרבן גמליאל משום חזקה דגופא. ואיברא דלקמן בפרק האשה שנתאלמנה אמר תלמודא להאי מיגו. ומיהו לאו מיגו הוא בקושטא, דלרבי יהושע דפליג אדרבן גמליאל באומרת "מוכת עץ אני" או "משארסתני נאנסתי", הכא פליג באומרת "מוכת עץ אני תחתיך", דמאי אולמי דהאי מהאי? ועוד, דלקמן מוכח דמתניתין מפרש כשקידש ובעל לאלתר, דלא מציא למטען "מוכת עץ אני תחתיך" וכדבעינן לפרושי לקמן בסייעתא דשמיא. אלא הכחישה מיגו כל דהוא אמרינן, וכן בפרק האשה, משום דלדידיה עדיפא לה לדעתה למימר אידך טענתה, ועיקר טעמא דרבן גמליאל משום חזקה דגופא. ונוסחי טובא איכא דגרסי אלא מטעמא בתרא. הריטב"א ז"ל:
וזה לשון הרא"ה ז"ל, הכי גרסינן: עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם דאיכא למימר מיגו וכו', אי נמי משום חזקה וכו'. ואיכא דמפרשי דהיינו מיגו, דכי אמרה "משארסתני נאנסתי" איכא מיגו דאי בעיא אמרה "מוכת עץ אני", דלא פסלה נפשה מכהונה. ואידך דקאמרה "מוכת עץ אני קודם לכן", מיגו דאי בעיא אמרה "מוכת עץ אני תחתיך". ותימה, האי מיגו הוא, דבקמייתא דאמרה ד"נאנסתי" דמציא אמרה "מוכת עץ אני" ומהימנה, לר' אליעזר דאמר שלא הכשירו אלא כדי דאית לה חזקה, כיון דסוף סוף לא סגי לן בלאו האי טעמא, הא תו למה לי משום מיגו? משום חזקה דגופא נמי איכא להימנא דנאנסה תחתיו. ואפילו לרבי יוחנן, דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, כולה משום חזקה דגופא, דאף על גב דבתה לית לה חזקה דכשרות, קסבר רבי יוחנן דכיון דמכשרת בה לא סגיא דלא אכשר בבתה, דעובר ירך אמו הוא וחד גופא הוא. ותו, האי מאי מיגו הוא? דהא כי הא דאמרה "מוכת עץ אני תחתיך" היא גופה בפלוגתא, דאילו לרבי יהושע לא מהימנא. ואידך נמי דאמרת דהיינו טעמא דמהימנא דאמרה "מוכת עץ אני קודם לכן" מיגו דאי בעיא אמרה "מוכת עץ אני תחתיך", היא גופה מאי טעמא? אילימא משום דהויא ברי, הדרא קושיא לדוכתיה מיהא. ואי משום חזקה דגופה, "מוכת עץ אני קודם לכן" נמי היינו טעמא דמהימנא ולאו משום מיגו, דאתיא כגון שקידש ובעל לאלתר וכדפרישית נמי לעיל. ואף על גב דבאידך פירושא אמרינן ליה להאי, מיגו גמור אמרינן להו למימר דתיהוי הימנותא דרבן גמליאל משום הכי, אלא אליבא דרבי יהושע הוא דאמרינן להו, דאף על גב דלא מודה ר' יהושע בהני, מודה היכא דאיכא מיגו גמור, והוא הדין דרבן גמליאל גופיה נמי לאו משום האי מיגו בלחוד הוא דאתי עליה, אלא דמדרבן גמליאל לא משמע דלא נימא מיגו בעלמא, אבל מדרבי יהושע מהו דתימא, כיון דפליג אהא דסבר ר' יהושע דלא אמרינן מיגו כלל, קא משמע לן דבהני הוא דפליג למימר דלא מהימנא אף על גב דאיכא האי מיגו, אבל בעלמא אית ליה מיגו. והא דאמרינן: קמייתא דאיכא למימר מיגו, לאו מיגו גמור הוא, אלא דאמרינן דאם איתא דמשקרא, איהי דקא סברה דמהימנא כדקאמרה האי טענה, אמאי לא אמרה אידך? דאם איתא דמהימנא, האי עדיפא לה דרווחא טפי. ואיכא נוסחי דלא גרסינן ליה, ואי גרסי ליה, איכא לפרושי לפי הדחק דלאו עיקר טעמא היא אלא אסמכתא בעלמא דאסמכיה בהדי אידך, ואידך עיקר, דאמרינן דהתם הוא דאיכא חזקה דגופא. פירוש, והיינו דמהימנא לומר "נאנסתי תחתיך", דבחזקת בתולה עומדת ובחזקת הכשר, ואמרינן דהשתא הוא דנבעלה ואנוסה היתה. וכי אמרה "מוכת עץ אני", אמרינן אוקמה אחזקה דגופה ובחזקת הכשר היא ואיכא דרוסת איש. ומיהו דוקא כדקא טענה איהו, דאי לא, אי בטוען טענת דמים ודאי פשיטא מהימן, ואי דליכא טענת דמים, כגון שאבדה המפה וטוען טענת פתח פתוח, היינו דאמרינן בגמרא דהם האמינוהו וכו'. עד כאן:
וזה לשון הרשב"א: עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאמרינן מיגו וכו' — כך גריס רש"י ז"ל, כלומר, מיגו דאי בעיא אמרה "מוכת עץ אני תחתיך", דלא פסלה נפשה מכהונה, ואמרה "נאנסתי תחתיך" [ו]פסלה מכהונה, נאמנת. ובמציעתא, דהיינו "מוכת עץ אני" והוא אומר "לא כי אלא דרוסת איש את", איכא מיגו דאי בעיא אמרה "מוכת עץ אני תחתיך ואית לי מאתן", ואמרה "עד שלא ארסתני" ואין לה אלא מנה, וכרבי אלעזר דאמר בסמוך דטענתייהו הוא במנה ולא כלום, וכדאמרינן נמי בריש פרק האשה שנתאלמנה. אי נמי עד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא משום דאית לה חזקה דגופה, כלומר, ואם כן לרבי יוחנן דאמר טענתייהו במאתים ומנה, דליכא מיגו במציעתא, טעמיה דרבן גמליאל משום חזקה דגופה דמסייעתא לברי דידה. ואם תאמר, ואפילו לר' אלעזר מאי מיגו איכא במציעתא? ואפילו ברישא נמי, מאי מיגו איכא? דהא כיון דמדינא אפילו אמרה "מוכת עץ אני תחתיך" לא מהימנא טפי, כי אמרה "נאנסתי תחתיך" או "מוכת עץ אני עד שלא ארסתני" אמאי מהימנא משום מיגו ד"מוכת עץ אני תחתיך"? דאף היא לא מהימנא מדינא, דמאי שנא מיגו כי האי, דלא אשכחן אלא במיגו דאי אמר הכי הוה מהימן. ויש לומר, דאשכחן מיגו כי האי דלא מהימן טפי אי טעין אידך טענתא אחריתי, ואפילו הכי כיון דהוה ליה למימר טענה דשפירא מינה מהימן משום ברי ושמא, אבל במקום ברי וברי לא, וכדאמרינן בפרק האיש מקדש גמרא אף על פי שאמרה: "בלבי היה להתקדש לו", היה לו לומר "נזכרתי", אף על פי שאילו אמר כן לא היה נאמן, אלא שהיא טענה יותר קרובה ממנה שטען "לא היה בלבי על זה", וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. ושם הארכתי יותר בסייעתא דשמיא. עד כאן:
וכן כתב הרא"ש וזה לשונו: עד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא משום דאיכא למימר מיגו — אף על גב דלקמן אמרינן אליבא דר' יוחנן לית ליה מיגו, משום הכי אמר טעמא אחרינא דחזקה. עד כאן:
וזה לשון שיטה ישנה: עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאיכא למימר מיגו — פירוש, מיגו דאי בעיא אמרה "מוכת עץ אני" דלא פסלה נפשה מכהונה, וקאמרה "משארסתני נאנסתי" דפסלה נפשה מכהונה. ובסיפא לרבי אלעזר דאמר טענתייהו במנה ולא כלום, איכא מיגו דאי בעיא אמרה "מוכת עץ אני תחתיך ואית לי מאתן". ולר' יוחנן דאמר במאתים ומנה – ליכא מיגו, ואף על גב דר' יוחנן מתרץ השתא מילתא דרבן גמליאל דאמר "ברי עדיף", דר' יוחנן ורב נחמן אמרי פטור דאוקי ממונא בחזקת מאריה, יש לומר: משום הכי קאמר אי נמי כו'. וקשיא לי, והא מיגו לאפוקי ממונא לא אמרינן, ועוד, דחזקה דגופא לאפוקי ממונא היכי מהניא? והא איכא חזקה דממונא כנגדה דעדיפא. ועוד, היכא אשכחן כי האי מיגו? והא אי הוה טענה "מוכת עץ אני" לא פשיטא לן דמהימנא, והכי נמי פליגי רבן גמליאל ורבי יהושע בההיא. ויש לומר הכי קאמר: בברי ושמא דמסייע לברי דידיה טעם ורגלים, בההוא מודה רב נחמן דברי עדיף, כיון דאידך שמא, ולהאי מסייע טעם ורגלים כגון מיגו כי הכא, שהרי אשה זו אם היתה טוענת "מוכת עץ אני" – היתה מכשרת עצמה יותר, ומדלא טענה, רגלים לדבר שהיא אינה רוצה לטעון אלא האמת. אי נמי משום דמסייע לה חזקה דגופה, בהאי ברי ושמא מודה רב נחמן. עד כאן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה