חידושי הריטב"א על הש"ס/כתובות/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א[עריכה]

פרק ראשון

בתולה נשאת ליום ד' כך הגרסא ברוב הספרים:    והא דלא קתני ביום ד' רמז שאע"פ שהגיע זמנה בא' בשבת ממתיני' ליום ד' שלאחריו וכדמפ' טעמא בגמרא. והא דקתני בתולה ולא קתני הבתולה כדקתני התם האשה ניקנית פירשו בתוס' דבשלמא התם דקאי אקרא דכתיב כי יקח איש אשה קתני האשה כלו' אותה אשה שאמר הכתוב אבל הכא דתקנתא דרבנן היא והשתא פתחו בדינא קתני בתולה.

שפעמיים בשבת:    פי' לבתולה קאמר טעמא והא דלא פירש טעמא לאלמנה שקדו או משום ברכה כדאיתא בגמרא משום דלא קביעי דאי אדם בטל הוא ולא איכפת לי' בברכה נשאת בכל יום והא דלא קתני אבתולה טעמא דשקדו דאי טרח לי' נשאת בא' בשבת הלכך נקיט טעמא משום דאיקרורי דעתא דקביעי ושייך בכל אדם:

שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד:    פירש"י בעוד שכעסו עליו כדי שלא תתקרר דעתו ויקיימנ' באיסורו מתוך שישכים לב"ד יצא הקול ויבואו עדים שזינתה תחתיו. ולפי פי' זה יש אומרים דתקנתא דמתניתין לא היתה אלא באותם שהוא צריך לעדים לאוסרה עליו אבל היכא דלית בהו אלא חד ספקא כגון אשת כהן דאפילו באונס אסורה אי נמי באשת ישראל שקדשה פחות משלש שנים ויום אחד לא תקנו כלום חכמים שהרי הוא אוסרה על עצמו וא"צ ב"ד. והקשה בתוס' מדאמרינן בגמרא אמר אביי אף אנן נמי תנינא בתולה נשאת דאלמא משנתינו באותם שהוא נאמן לאוסרה עליו ולא באותם שצריך עדים ואי איתא דעבדו רבנן תקנתא לשאר נשים מנא ליה דס"ל במתניתין שהוא נאמן. ויש מתרצים לפי' רש"י ז"ל דלעולם משנתינו בעדים דווקא ומיהו הא דאמר ר"א באומר פתח פתוח מצאתי שהוא נאמן הוה קמ"ל דקים ליה בפתח פתוח מצאתי כדאיתא התם והיינו טעמא דאמר אביי אף אנן נמי תנינא דקים ליה דאי לא קים ליה בפתח פתוח לא היו חוששים חכמים לעשות תקנה משום שיבואו עדים שזינתה. ור"ת ז"ל פי' משנתינו באותה שהם בנית חד ספיקא כגון אשת כהן וקטנה בת ישראל כדי שישכים לב"ד ויאמרו לו שהיא אסורה עליו דאלו לאותן שצריכין עדים מילתא דלא שכח הוא שיבואו עדים כדאמרינן בגיטין זנות מלתא דלא שכיח בעדים ומלתא דלא שכיח לא עבדו רבנן תקנתא זו שפעמים יבוא ממנה ביטול פרי' ורביה והיינו דמסייע ממתניתין לר"א דלא סגי דתהוי מתניתין אלא באותן שהוא נאמן בלא עדים והביאו ראיה מירושלמי שאמר (שזו) [שלא] יכנוס בב' ונהגו העולם לכנוס בשלישי ובעי מה בין שני לשלישי ופריק אינו שוה משתקא יום אחד למשתקא שני ימים ובעי כשמשתקא שני ימים מה בכך ומשני שמא יערב עליו המקח ופריך ויערב עליו ומשני משום דרבי אלעזר דאמר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ואין פירוש זה נכון כיון דתקינו בתולה סתם הא כל בתולה במשמע ותו היכא עבדו רבנן תקנת' משום אשת כהן וקטנה בת ישראל והוה מעוטא דמעוטא אלא וודאי הנכון דתקנה הוא לכולהו ומשום כולהו נצרכה דאלו משום אשת כהן וקטנה בת ישראל לחוד מעוטא דמעוטא נינהו ואלו משום בתולה לחוד לא שכיח שיבואו עדים שזנו והיינו דסייעי' אביי לר"א ממתניתין דאי לאו דאיכא נמי אותן שהוא נאמן עליו שישכים לב"ד לא הוו עבדי רבנן תקנתא משום אידך לחוד ואפילו רש"י ז"ל כך רצה לומר דלא סוף דבר תימא כבר תקנו חכמים כן מפני אותן שהוא נאמן לחוד אלא אפילו לאותן שהוא אינו נאמן מהני תקנתא שיצא הקול ויבואו עדים והירושלמי נמי אחד מתרי טעמי נקט:

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי:    פירוש לאיזה נפקות' אמר יום ד' לבדו שהרי יכולה להנשא בא' בשבת שיכול להשכים לב"ד. וליכא למימר דתנא חדא מנייהו נקט. חדא דא"כ הוה ליה לתפוס אחד בשבת שהוא קודם ועוד דבתחלת המסכתא לא היה לו לסתום דבריו כן ועוד שום תנא לישתמיט וליתני באחד בשבת לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומה פי' דהא דנקט ד' דווקא אינו משום זמן נישואין דוודאי אפילו א' בשבת ראוי לנשואין אלא משום דין מזונות נקיט ליה באם הגיע הזמן בא' בשבת אינו מעלה לה מזונות וע"ז תמה רב יוסף ואמר תלי תניא דמפרש טעמא בדתני' דלא מפרש טעמא כלו' היכא אמרי' דקתני תנא דמתני' דמפרש טעמא משום דהשכמה לב"ד יהא טעמו משום מזונות דאידך מתניתין דהגיע זמן דלא מפ' ביה טעמא שאותו זמן יהיה יום ד' דבשלמא אי פריש התם דהגיע זמן היינו יום ד' הוה אפשר לומר דהכא אגב אורחא בעי תנא לאשמועינן ההוא דינא ואע"ג דלאו דוכתא הכא אבל השתא דהתם לא מפרש טעמא היכא תליא ביה מתניתין דהכא דמפרש טעמא דשייך באחד בשבת. וא"ת בלא"ה ה"ל להתמהא כיון דאחד בשבת ראוי לנשואין למה אינו מעלה לה מזונות. וי"ל דאה"נ אבל הא עדיפא ובכלנה דהא איתא נמי להאי.

אלא אי אתמר הכי אתמר:    פי' דע"כ איפכא אתמר דמתניתין דהכא לא מתפרש' ממתני' דהתם כדאמר מעיקרא אלא מתניתין דהתם מתפרשא ממתני' דהכא כדמפ' ואזיל ומשום דר"י חלה ושכח תלמודו מחמת אונסו כי יהיב טעמא במימרא אתקני מסברא דע"כ איפכא אמר שמואל והא דאמר אמר רב יוסף וכולי דמשמע דלאו רב יוסף גופא מתקן לה לא היא אלא לישנא דרב אשי היא ויש שאין גורסין אמר רב יוסף וכן אומר מורי הרשב"א ז"ל דלא גרסי' וכ' וא"צ למחוק כל הספרים דגרסי' ליה.

שקדו חכמים על תקנות בנות ישראל שיהא טורח בסעודה:    פירוש ויש בזה תקנות בנות ישראל שלא יעליל עלי' בטענת בתולים שאין אדם טורח בסעודה כל כך בכדי:

ועכשיו ששנינו שקדו:    פי' משום דברייתא היא לקמן קאמר ששנינו אי נמי כיון דשקדו הוי טעמא דמתניתין הו"ל כאלו שנינו כן בפירוש וזה יותר נכון דלשון ברייתא לא הו"ל למימר הכי כיון דלא אדכרא כלל במתניתין וא"ת ולמה ליה למימר ועכשיו ששנינו שקדו דלא נתפרש במתניתין לימא ועכשיו ששנינו יום ד' מהי טעמא דלתהווי וי"ל דאי תהוי טעמא דיום ד' משום ברכה כבר קפרא דלקמן לא מפטר ממזונות דהתם משום תקנ' דידי' הוא דמתחייב אפו"ר אבל השתא דטעמא משום שקדו הוי תקנה דידה דלפטר ממזונות וא"ת ומנ"ל דטעמא דמתניתין משום שקדו דילמא משום ברכה כבר קפרא דלקמן וי"ל דכיון דמתני' בתקנות בנות ישראל מיירי מסתמא כלו חד טעמא דמילתא ועוד נראה לי דבמתניתין איכא רמיזה קצת מדקתני שאם היה לו טענות בתולים דמשמע שאם היה לו טענה אמיתית דקים ליה ולא לימא בדדמי והיינו ודאי בשטרח בסעודה שלשה ימים:

לפיכך חלה הוא או שחלתה היא:    כו' פירש רב יוסף לקמן קאמר דהא ליתא בלישנא קמא דשמואל לכן פירש"י ז"ל דדוקא בשחלה כשהגיע זמן אבל הגיע זמן ואח"כ חלה כיון דנתחייב במזונותי' אינו נפטר וכן נמי לענין יבם ליבמה ועמד בדין וברח נזונו משל יבם אמר בירושלמי חלה כמו שברח או שפרסה נדה פי' בתוס' דלאו למימרא דנדה לאו בת חופה משום דלא חזייא ליחוד דהא קיימ"ל במס' יבמות שיש חופה לפסולים וכ"ש נדה שיש לה שעת הכושר אלא טעמא דהכא שכל אדם רוצה לעשות חופה בטהורה דראוי' לביאה כדי שלא יעכב ביאתו ודומיא דחלה הוא או שחלת' היא ועכשיו שאנו נוהגין אפילו לכתחילה לעשות חופה לנדה זהו לפי שאנו קהל מועט ושמא יבוא עיכוב לנשואין אם נמתין עד שתטהר וזה שלא כדברי הרא"ש והרמב"ם ז"ל שהנדה אין חופתה חופה דכיון דלא חזיא ליחוד ומה שכתבו תוספות עיקר וכן פי' הר"מ ז"ל וכן נהגו:

או דלמא אמרה ליה נסתפחה שדהו:    איכא דמקשה דהא גבי קטלנית אמרי' דמזלה גרם ולאו מלתא היא דהא בקטלי דבעלת תלינן בדידה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אבל הכא לענין פריה ורביה כל עכובא דאתי מחמתו הוא דאיהו הוא דמיפקד אפריה ורביה:


דף ב עמוד ב[עריכה]

לא נישאו לא קתני אלא לא נשאו :    וא"ת וכי נקוד הוא דדילמא לא נישאו קתני ותירץ ר"י ז"ל דכיון דגבי בעל לא קתני רישא אלא לשון יחיד כדקתני כך נותנין לאיש הוה ליה למיתני הגיע זמן ולא נשא וא"ת הכי הוה ליה למימר לא נשאו ויש לומר דאה"נ קאמר דעל כרחך האי לישנא דמתניתין לא מגרש לא נישאו אלא לא נשאו ורבי יחיאל פי' דדייק ליה מדקתני אוכלת משלו דאי לא נישאו קתני כיון דבדידיה קאי ונקיט ליה בלשון רבים הוה ליה למימר אוכלת משלהם אבל וודאי לאשמועינן דלא נשאו ובדידהו מיירי דחיק נפשיה ולא קחני משלהם וקתני אוכלת משלו כלומר אוכלת כל אחת ואחת מבעלה. אלא לאו דאיתניס כי האי גוונא פי' כגון שחלתה היא או שפרסה נדה וכל שכן שחלה הוא:

רב אשי אמר לעולם אימא לך כל אונסא לא אכלה ואפילו עיכוב דאונס כגון שחלה הוא ובדין הוא דלתני לא נשאו :    פירש דמשמע לא נשאו במזיד ואיידי דתני רישא בדידה תני נמי סיפא בדידה וא"ת אדרבה בדידהו איירי דקתני כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש וקתני בתר הכי הגיע זמן וכו' י"ל דמ"מ עיקר מתניתין בדידה תנא לה נותנין לבתולה וכו' ואח"כ בלשון תחלה כשם שנותנין לאשה וכו' ועיין בתוס' ד"ה אלא לא נשאו וא"ת וכיון דלא נשאו משמע עכובא וי"ל אע"ג דלא נשאו משמע שמעכבין אינהי שפיר איכא למשמע שלא נשאו שלא אבו הבעלים לישא אותן תוספות:

אמר רבא ולענין גיטין אינו כן :    כלומר שאין הבעל יכול לטעון טענת אונס לבטל את הגט שאם נתן גט על תנאי ונתקיים התנאי כי אע"פ שמחמת האונס נתקיים התנאי הרי הוא גט לאפוקי אם לא נתקיים התנאי כי אע"פ שמחמת האונס לא נתקיים אין הגט גט דסוף סוף לא נתקיים התנאי וזה ברור וע"כ אונס דאיירי ביה רבא היינו אונס דשכיח ולא שכיח דאלו אונסא דשכיחא דכולי עלמא אין אונס כדאמרינן לקמן ודלמא אונסא דשכיח שאני ואפילו בממון ג"כ אין אונס ואלו אונסא דלא שכיח אפילו לענין גיטא יש אונס כדאיתא בהדי' פרק מי שאחזו א"ו כדאמרינן וכן פירשו בתוס' מנא ליה לרבא האי:

מת הוא דאינו גט הא חלה ה"ז גט :    פירש"י ז"ל דאי לא לאשמועינן חלה וכ"ש מת שאין לך אונס גדול ממיתה והקשו עליו בתוס' דלעולם אימא לך יש אונס ואלו קתני חלה ה"א דוקא חלה אבל מת אין אונס דלא ניחא ליה דתפול קמי יבם דהכי דחי לקמן בשמעתין לכך פירשו ז"ל דייקי מיתורא דמשום גופיה לא נצרכא דהא ידעינן דאין גט לאחר מיתה כלומר אפילו התנה בפירוש שלא יפטור מחמת האונס מ"מ כשמת אינו גט משום דאין גט לאחר מיתה וא"ת כיון דאיכא למיתלי טעמא דמתניתין משום אונס היכא שמעינן מינה דאין גט לאחר מיתה וי"ל דא"כ ליתנייה במעכשיו ומדלא קתני מעכשיו שמעי' דבטוליה דגט היינו טעמא דמשום דאין גט לאחר מיתה:

ודלמא לאפוקי מדרבותינו תני סיפא דאם לא באתי לאשמועי' דלא נימא זמנו של גט מוכיח עליו :    וא"ת הא נמי מרישא שמעי' לה מדקתני לא אמר כלום וי"ל דאם לא קתני אלא רישא בלחוד הוה אמינא דמיירי שאין בו זמן וא"ת אם אין בו זמן בלא"ה נמי פסול כגון שאין בו זמן מסויים אלא שכתוב בו שבוע שנה או חודש דליכא למימר בזה זמנו של שטר מוכיח עליו אבל השתא ממשנה יתירה דקתני סיפא אשמועינן יש בו זמן מסויים אינו גט דלא אמרי' זמנו של שטר מוכיח עליו ויש עוד בזה תירוצים אחרים אבל זה קל להבין:

אלא רבא סברא דנפשיה קאמר משום צנועות ומשום פרוצות :    כלומר דעבדו רבנן תקנתא משום צנועות ומשום פרוצות דלא לעגן צנועות שלא כדין ולא ליקלקלין פרוצות כשיעמדו על הדין ולא יוכל למחות בידם וכדמפרש ואזיל:

משום צנועות דאי אמר דלא להוי גיטא זמנין דלא אנוס וסברה אנוס ומיעגנא ויתבי:    כך הגירסא בכל הספרים שלנו ויש גורסי' ואמרה אנוס וכו' :    פירוש שאומרת כן מבלי שיהא לבה נוקפה או שתשמע שום אמתלא דאי סברה הכי מה צנועות שייך כאן והא סברה דאניס וא"צ למחוק הגרסא שלנו דאלו כל היכא דאיכא ראיה אין לה לחוש באונס הלכך בשלבה נוקפה וחוששת שהוא אונס צניעות גדול הוא לה ומעגנא לפנים משורת הדין:


דף ג עמוד א[עריכה]

ומשום פרוצות דאי אמרת לא להוי גיטא זמנין דאניס ואמרה לא אניס ומקרי ונסבי:    פירוש זמנין דאניס יהיה קול בעיר מזה והיא אומרת לא אניס וכיון שאין לנו ראיה ברורה אין לנו למחות ביד' דאפ"ה אונס צריך לברר האונס:

כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש:    פי' אע"פ שאומר לה כדת משה וישראל הרי הוא כאלו התנה ע"מ שירצו חכמים וסתמו בפי' שבלבו ובלב כל אדם שהם דברים כדמפרש במס' קדושין בס"ד:

ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה:    פירוש דה"ל כאומר הרי את מקודשת אם ירצה אבא שאם לא רצה אינה מקודשת תינח דקדיש בכספא שהם קדושין דרבנן אבל קדיש בביאה שהוא דאורייתא מאי איכא למימר וליתא דקדושי כספא ושטר מדאורייתא הם כדאמרי' בפ' קמא דקדושין אלא הכי פירש תינח דקדיש בכספא דכי לא רצו חכמים בקדושין יפקיעו הכסף ויבטלו השטר אבל קדיש בביאה היאך יפקיעו חכמים ומה יאמרו שתהא ביאתו דאע"ג דהריני בא עליך על מנת שירצה אבא ולא רצה האב אינה מקודשת קס"ד האב אינו חושש על ביאתו אבל חכמים היאך לא יחושו על ביאתו ומהדרינן דרבנן נמי שוויה לבעילתו בעילת זנות ויש מקשים אם כן נמצא יכול לחפות על בת אחותו שזנתה שיתן לה גט בענין שיהא שם אונס ולפקעו קדושין למפרע ויכולים ממזרים לטהר. ותירץ הרמב"ן ז"ל דלא קשיא שאם יחפה על בת אחותו ויצילנה בדין תבא עליו ברכה וממזירים נמי הלוואי שיטהרו. ועוד הקשה א"כ היאך ממיתין הבא על אשת איש שהרי התראת ספק שמא תבא היום או מחר לידי הפקעת קדושין. ולאו מלתא היא דאפילו למ"ד התראת ספק לא שמיה התראה כל כי האי גוונא כשמחוסר מעשה גמור לא חשיבא התראת ספק שא"כ נזיר ששתה יין היאך לוקה הרי יכול לישאל על נזירתו א"ו כדאמרן וכ"ש דקיימא לן התראת ספק שמה התראה כדכתיבנא במס' מכות בס"ד ועיין בתוס' השולח (דף ל"ג ע"א דהוסיף תירוץ אחר על קושיא ראשונה:

אמר רבא וכן לענין גיטין וכו':    ולענין פסק ההלכה הסכימו רוב רבותינו ז"ל דהלכתא כלישנא קמא דרבא דלענין גיטין אין אונס דהכי סוגין במס' גיטין דאמרי' התם למאי ניחוש לה אי משום אונסים אין אונס בגיטין דאלמא קים לן דהכי הלכתא וא"ת כיון דהא תקנתא דרבא משום צנועות ומשום פרוצות הוא אפי' באונסי' דלא שכיחי נמי נימא הכי וי"ל דבמלתא דלא שכיח לא עבדי רבנן תקנתא. ולענין מזונות ארוסה שהגיע זמנה קיימא לן כרב יוסף דאמר כל אונסים לא אכלה דהא אסקה רב אשי ורבא נמי הכי ס"ל מדקאמר ולענין גיטין אינו כן וכן לענין גיטין אלמא דפשיטא ליה דלענין מזונות אפי' חלה הוא יש אונס ואינו מעלה לה מזונות דההיא דנקט באונסי' דידיה מיירי ברהטא כולה סוגיין:

לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך שאין בתי דינין וכו':    הקשו בתוס' אם כן שבתחלה הוי בתי דינין קבועין בכל יום מה תקנה דתיקן עזרא אדרבה קלקלה היא ותירצו דקודם תקנתו היו יושבין בעיר אחת יום א' ובעיר אחרת הסמוכה לה יום א' ותיקן הוא שיהיו יושבין בעיירות בשני ובחמישי א"נ דמעיקרא אף על פי שבתי דינין קבועים להם בכל יום לא היו להם עיר קבוע והיו בעלי דינין מתבטלין ממלאכתן ומוטב להם עיר קבוע שני ימים בשבת מבקר ועד ערב וזה נכון:

אשה נשאת בכל יום:    פי' בכל יום הראוי לקדושין לאפוק' שבת דאסור דה"ל קונה קנין בשבת כדאי' בירושלמי וכן איתא בפרק בתרא דביצה וא"ת היאך נשאת ביום ה' דהא קי"ל דאין דנין בע"ש וי"ל נהי דאין חותכין דין לפי שצריך יישוב מיהו שמעין טענת בעל דין וכיוצא בזה. וא"ת והיאך נשאת בע"ש דהא איכא אקרורי דעתא עד א' בשבת ויש מתרצים שבועל בבית אפל בשבת. והא ק"ל דנשאת ונבעלת בד' ולא חיישי' לאקרורי דעתא אשתי עונות. ויש מתרצים דכל יום לאו דווקא וחוץ מערב שבת קאמר ועכשיו שאנו נוהגין לישא בע"ש ולבעול ליל שבת ס"ל דבתולה נבעלת אפילו בליל שבת דאמרינן לקמן לא חיישינן לאקרורי דעתא ועוד כיון שאנו קהל מועט וממונינו מועט בספק אין לנו לעכב כיון דאיכא בתי דינים קבועים בכל יום וליכא לתקנת משנתינו ועוד דהא אמרינן לקמן דאם מחמת אונס דמותר ואפי' אונס ממון והשתא נמי איכא אונס ממון שאין לה הכנה וסיפוק לישא אשה בשאר ימים ומשום שמא ישחוט בן עוף לא חששו כיון שכבר עשינו סעודה גדולה מבעוד יום ; אי איכא בתי דינים דקבועים האידנא:    פי' והא קמ"ל דאע"ג דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו שאני הכא דמעיקרא כשנשנית משנתינו על דעת כן נשנית דכי איכא בתי דינים דקבועים בכל יום דלהדר דינא כדמעיקרא:

והא בעינן שקדו והא דלא פריך והא בעינן יום ברכה לדגים או דאדם משום דההוא טעמא עיקר דהא אי אמרה לא איכפת בברכה לית לן בה משא"כ בזו שהיא תקנת בנות ישראל אע"פ שהיא מוחלת אנן לא מחלינן והיינו דפרקינן דטריח ליה ולא פרקי' כגון דאמרה לא איכפת לי:


דף ג עמוד ב[עריכה]

מאי שקדו:    פירוש כיון דאקשינן מיניה בהדיא מכלל דמתניתין היא משום דשמואל לא הוה לן למפרך מינה לרב שמואל בר רב יצחק:

מאי סכנה וכו' עד האי סכנה אונס הוא:    פירוש לישנא דגמ' מוכח דלישנא בעלמא ק"ל היכי קרי ליה תנא סכנה אבל עיקר דר"ג לא ק"ל דנימא נעקרי' כדפרכי' מעיקרא וטעמא דמלתא דכיון דליכא סכנה ורשות בידם לכנוס בג' ולא מיחו בידם בהכי סגי לן ולא נפקא תקנתא דרבנן:

משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתייא לידי סכנה:    פירוש דאיכא צנועות וסבירות שנאסרו לבעליהן בכך ותוספות הדבר בפגם ומסרן נפשייהו לקטלא והיינו דפרכינן דכיון דמפני צניעות הם עושות בלבד ולא מפני קדוש השם. ולדרשי להו דאונס בישראל משרי שרי כלומר דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה כדכתיב והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ואלו היינו סבורים לומר שמשום קידוש השם עבדין לא הוה לן למימר למדרוש להו האי לישנא אלא ודאי כדאמרן ומיהו מדתלי התלמודא לישנא בצנועות שמעינן ליה. וא"ת היכא אמרינן דלדרוש להו דלא ימסרו לקטלא והלא בגלוי עריות איכא יהרג ואל יעבור. תירץ ר"ת ז"ל דביאת נכרי לא חשיבה גילוי עריות דכביאת בהמה הוא חשיב כדכתיב אשר בשר חמורים בשרם וקי"ל דאין זנות לנכרי הלכך אע"ג דביאת נכרי אוסרת אשה לבעלה כדאמרינן בשמעתתא לא חשיבא גילוי עריות ליהרג עליו והיינו דאמרינן בסנהדרין והא אסתר בפרהסיא הויא ולא פרכינן והא אסתר גילוי עריות הויא ומטעם זה דן ר"ת ז"ל על נכרי אחד שבא על בת ישראל נשואה ונעשה נכרת ונתן לה בעלה גט ואחר כך נתגיירה והתירה לו רבינו תם דלגבי נכרי ליכא למימר כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל והקשו עליו ז"ל דאם איתא דביאת נכרי [לא] חשיבא [ג"ע] אף היא לא תיאסר על בעלה בביאת בהמה (ועוד דלא אמר כו' עכ"פ לרבותא) נקטינן קושטא דמלתא משום דאמר התם לעיל מיניה דכל פרהסיא יהרג ואל יעבור ואפי' להנאת עצמן ומאי דלא אמר בשמעתי' שיהרג ואל יעבור היינו מההוא טעמא דפרכינן גבי אסתר דקרקע עולם היתה ואפי' בגילוי עריות ופרהסיא אין להם ליהרג כן הרי אין בידה להרגו שלא תעבור והיינו דלא אמרינן הכא זמנין דמסרן נפשייהו לקטלא ומתקטלן דהא זמנין דאע"ג דאינהו מסרן נפשייהו לקטלא לא בעי למקטל אינהו אלא דאנסו להו למבעלייהו ועם כל זה אמר הכא רבי יחיאל כי דינו של ר"ת ז"ל במעשה שהיה דין אמת הוא דכיון דבשעה שנאסרה על בעלה נכרי הוי וליכא למימר אסורה לבועל השתא נמי לא מתסרא עליו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכך היה אומר ר"י ז"ל:

איכא פרוצות ואיכא נמי כהנות:    פי' תרי טעמי דפליגי עליו חד אחבריה נקטינן איכא פרוצות דאי שרינן אונס שרי ועבדו ברצון ואמרו אנוסין וקיימין עם בעליהן באיסור ומשום תקנת צנועות דעבדין שלא כדין לית לן לגרום איסור לפרוצות משום הכי לא דרשינן להו ואיכא כהנות כלומר נשי כהנים דמתסרן לבעליהן באונס ומסרן נפשייהו לסכנה משום צניעות הלכך בתר דדרשינן להו. נמי איכא כהנות דאיכא סכנה ולהכי קרי ליה תנא סכנה וליכא לפרושי משום כהנות דלא מהני דרשא להו כאידך דהא ודאי כל מה דאפשר לאצולי מצילן לכך אין לפרש אלא כדפרישנא:

ותקנתא דרבנן מקמי וכו' לא עקרינן:    פירוש כיון דלפנים משורת הדין אתי לידי קטלא משא"כ בההיא דלעיל דאמרי דנשאת תהרג לא אמרינן להדיא דלעקריה. גמרא:

אי הכי בג' נמי אתי ובעיל:    ויש מוחקין דלא גרסי א"ה דהא לכ"ע טעמא דעלמא איכא למיפרך למה לא יקפידו גוזרים המומר על יום ג' כמו על יום ד' ובתוס' קיימו הגרסא יפה דה"ק בשלמא למאי דסליק אדעתיה מעיקרא דבתולה נשאת ביום ד' תהרג כיון שלא היתה גזירה להנאת עצמן לא קפדי כולי האי אלא יום ד' ששמע שהוא תקנת חכמים אבל השתא דאמרת דבתולה נשאת בד' תבעל לטפסר להנאת עצמן עבדי' ליה לגזירה וא"כ מה להם בין ג' ובין ד' ומהדרי' אפ"ה מספקא לא עקר נפשיה:

מאי אונס אילימא הא דאמרן התם קרי ליה סכנה והכא קרי ליה אונס :    פי' לישנא בעלמא קשיא לן אמאי שני בלישניה והקשו בתוס' אמאי לא קשיא לן בעיקרא דדינא דמעיקרא קתני ובשני לא יכנוס ובתר הכי קתני מותר תירץ רבינו שמשון ז"ל דמתניתין איכא לתרוצי ובשני לא יכנוס מחמת הסכנה של הרביעי ואם מחמת שיש סכנה אפילו בג' דעקר נפשיה מותר:

ותו התם נהגו הכא מותר:    יש שפירשו התם נהגו בדיעבד הכא מותר לכתחלה ולא נהירא דא"כ היאך משני שאמר שר צבא בא לעיר וכי מפני שר צבא שחוטף צרכי סעודה שרינן טפי ממאי ששרינן מפני סכנה לכך פירש רש"י ז"ל דהתם נהגו כולם או רובם בפרהסיא והכא מותר דמשמע היחיד שבא לימלך מורין לו אבל לא דרשינן הכי בפירוש דלעבדיה הכי בפרהסיא ופרקינא דליכא אלא משום שר צבא הבא לעיר. ושיילינן אי דאתי וחליף לעכב פרש"י ז"ל ליעכב עד יום ד' אחרינא והקשו עליו בתוס' א"כ היכא דחליף ולא יתיב אלא ליעכב עד יום ד' ה"נ ישהא עד יום ד' שלאחריו ועוד כי מקשי בג' מיהו ליכנס נימא כגון דאתא פירשו בתוספות אי אתי וחליף בו ביום ליעכב ומהדרי' דקבעי ומיהו שפיר ידע דלא קבוע טפי מיום ד' לעולם ולהכי פרכי' בג' מיהו לכנוס דאלו הוי אתי בג' לא הוי קבע כולי האי עד יום ד' ומהדרינן אספרוותא דידיה בג' אתי:

מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה:    פירש"י שאלו היו קוברים את המת תחלה חלה עליו תורת אבילות ושוב אי אפשר לעשות חופה וא"ת דנהי דלא חלה אבילות קודם מ"מ הרי חלה עליו אנינות כמי שמתו מוטל לפניו שאסור בבשר ויין ותשמיש המטה וי"ל דבאנינות הקילו ועשאוהו כאלו נתייאש מלקוברו שהוא מותר בבשר ויין ותשמיש המטה כדאיתא התם וכן פי' בתוס':


דף ד עמוד א[עריכה]

ובועל בעילת מצוה ופורש:    פירש"י ז"ל שקוברין את המת בו ביום. ויש שהקשה עליו דהא ה"ל יום מיתה וקבורה שהיא מן התורה לדעת הגאונים ז"ל והיה לנהוג בו אבילות דאתי גזירה דאבילות דאורייתא ודחי רגל דימי חופה דהוי דרבנן שכן כתבו הגאונים ז"ל בקובר את מתו ביום טוב שני כשהוא יום המיתה חייב באבילות דאתי עשה דאורייתא ודחי עשה דרבנן ותירצו דשאני הכא דחוי רגל וודאי דרבנן והעמידו בו דבריהם בשב ואל תעשה משא"כ התם ביו"ט שני משום ספקא דרבנן אתקן מעיקרא ותו דהתם אין יו"ט שני מתחלל בשבעה מפני מעלתו אבל הכא אם נוהג אבילות שהוא מן התורה לא ינהוג למחר שהוא מדרבנן ואם ישלים אבילתו לאחר ימי המשתה לא ה"ל ימי אבילות רצופים דאין אבילות חל למוקטעין וזה נכון ועיקר ודלא כדברי המפרשים שאין קוברין לו עד מחר ומלינו לכבודו שלא לעשות אבל במקום חופה:

וכל אותן הימים אפי' ימי המשתה כדלקמן ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום :    פי' לא משום דאבל זה קיל כדאמרינן לקמן אלא אפילו באבילות דעלמא נמי מדאמרינן פרק בתרא דיומא גבי המלך והמלכה ירחצו פניהם עד אימת הוי כלה עד ל' יום כדתניא אין מונעין תכשיטין מן הכלה ל' יום דאלמא האי דינא אכל כלה דעלמא קאי הוא נמי דליכא אינש דטרח ליה פי' לא סוף דבר מפני טורח הגוף אלא מפני דמי ההוצאה דהא אמרינן לקמן דכל היכא דמזדבין בשר לא חיישינן להו:

אבל איפכא לא:    פירוש לא עבדי הכי אלא קוברין את המת תחלה ולענין אם מתו יעשה משתה שלו לא אתפרש מהאי לישנא מידי וכל היכא שיש לו בנים גדולים דכ"ע אסור לכנוס עד י"ב חודש אבל היכא שאין לו בנים או שיש לו בנים קטנים בהא אפלגו רבוואתא ז"ל איכא דאמרי שנושא לאלתר תוך שבעה ימי אבילות וכולם למדוה מהא דתניא במסכת מועד קטן מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו שלשה רגלים בד"א כשיש לו בנים אבל אין לו בנים נושא אשה לאלתר ואם יש לו בנים קטנים נושא לאלתר ומעשה ביוסף כהן שמתה אשתו בערב פסח ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך ואפ"ה לא בא עליה עד זמן מרובה ומשמע דכנסה בו ביום וכן הוא בירושלמי מר מרבנן סבר דכי היכי דחשוכא שאין לו בנים נשאת לאלתר תוך ז' ה"ה שאין לו בנים משום בטולי מפו"ר ומר סבר הא כדאיתא והא כדאיתא ורישא לאחר שלשים יום קרי לאלתר דאלו תוך שלשים ליכא למישרי וליתי להני תרי סברות דהיאך אפשר להתיר לכנוס אשה תוך שבעה ימי אבילות כלום יש חופה במקום אבילות ואע"ג דבחופה כנסה לאלתר התם בערב פסח שהרגל מפסיק אבילות מבעוד יום וכנסה לערב סמוך בין השמשות דה"ל כלאחר שבעה ימי אבילות וליכא למימר נמי לאלתר קרי אחר שלשים יום דההוא זמן מרובה קרי ליה כדאמרינן התם כמה זמן מרובה שלשים יום הלכך לשון משובח דכל שאין לו בנים כונס ובועל לאלתר אחר ז' ימי אבילות וכל שיש לו בנים קטנים כונס לאחר שבעה ואינו בועל עד שלשים יום ופשטא דמתני' דהכא בבחור שאין לו בנים שהוא צריך לאביו מן הסתם הלכך הכי פירש אבל איפכא לא אלא עבדינן איפכא שנוהג אבילות ואח"כ כונס ונוהג שבעה ימי המשתה:

אבל לא נתן מים :    וא"ת נהי דבשר מזדבין הא איכא פסידא ביין המזוג וי"ל כיון דבשר מזדבן שפיר אע"ג דיין מזוג לא מזדבין שפיר הא מזדבן קצת בלא פסידא גדולה כי הרבה לוקחים קופצים עליה. ותרתי בעינא בשר רחוץ ויין מזוג דאיכא פסידא טובא:

אלא דרב חסדא תימא מנ"ל לרב חסדא לאוקמי מתני' הכי וה"ל לאוקמי בכפר ואתא מתני' כפשטיה בין נתן מים ובין לא נתן מים וי"ל דרוב מקומות דומיא למתא מחסיא דשכיח ביה נשואים וניחא לאוקמי מתני' ברוב מקומות:

ה"ג מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר אע"ג שאין אבילות במועד דברים שבצנעה נוהג אע"פ שאמר אין אבילות בשבת כדגרסי מקצת רבנן ז"ל דאל"כ היכי מדמה לה להא דהכא אדרבה שאני בשבת שהיא עולה למנין אבל. רגל זה אינה עולה במנין למועד במי שאינו עולה ואינו נוהג דברים שבצנעא א"ו כדאמרן וכן גרים ר"ח וכן הגרסא בכל הספרים שלנו והא דנקטי' בהאי סייעתא והוא ישן בין האנשים ולא נקיט רישא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש משום דאיכא לדחויי דמשום דם הוא פורש גזרו חכמים האחרונים בבועל את הבתולה כדאיתא פרק בתרא דנידה והא דאמר התם דברים שבצינעא נוהג למ"ד התם נוהג רשות כיון דגבי מועד דאורייתא הוי רשות היכא הוא דברגל דהכא דלרבנן ליהוי חובה הלכך שפיר איכא למימר דמסייע ליה לר' יוחנן וכיון דכן הלכתא כר"י דהוה מסייע וכן פר"ח ז"ל וכדי נתפרש מאי ניהו דברים שבצנעא:


דף ד עמוד ב[עריכה]

חוץ ממזיגת הכוס פירש"י ז"ל להושיט לו:    פירוש לפרושו שאין האיסור במזיגת היין במים אלא שלא להושיט הכוס לידו ואורחיה דתנא דקרו להושיט הכוס מזיגת היין במים ולקמן במעלתן מתפרשא בימי ליבון מותרת לתת יין לפניו בשינוי אי יהבה ליה הכי שרי ושם נתפרש בס"ד והצעת המטה לקמן מפרש דווקא בפניו אבל שלא בפניו מותר ואפי' בפניו פירשו בתוס' שאין איסור אלא הצעת הסדינים שהם הכנה לשכיבה אבל הוצעת כרים וכסתות לבד מותר והרחצת פניו ידיו ורגליו פי' לא נצרכה מפני שרחיצת ידיו ורגליו בנגיעה דהא פשיטא דאסור ליגע בה אפי' באצבע קטנה אלא אפי' לשפוך מים על ידו ורגליו:

פוקסות :    פירש"י ז"ל מעברת סרק על פניה והקשו בתוספות דלקמן בסוגיין קרי ליה פרכוס ובפרק האשה אמר לא כחל ולא שרק ולא פרכוס אלמא פרכוס אינו סרק ועד דבמסכת שבת אמר פוקסת חייב משום טווה לכך פירש דפוקסת היינו שטווה חוטי בצק ונותנת על פניה כדי שיתאדמו וכבר ביארתי במסכת שבת:

כאן באבילות דידיה:    פי' דאבילות דידה חמורה לה ואבילות דידיה קילא ליה וגרסי' לקמן באבילות דידה הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים וגרסי' נמי והא עמה קתני ורש"י פירש דאבילות דידה קילא אבילות דידיה חמורה כי אע"פ שמתגבר יצרו עליו אין אשה שומעת לו וגרסינן לקמן תני באבילות דידה וגרסינן והא עמה קתני סאי לאו עמה במטה פי' הוא בבגדו והוא בבגדה אלו בקירוב בשר הרגל עבירה היא ופרקינן לא עמה בבית והקשו בתוס' דלפום סוגין משמע דאי לאו משום מימרא דרב יוסף דאפליג בין בעל ובין לא בעל ובין אבילות דידיה לאבילות דידה לא הוה קשיא לן ולא מידי ואמאי הא בהדיא פליגי מתניתין דאלו מתני' דלעיל קתני הוא ישן בין האנשים דאלמא חייב לפרוש ממנה בימי אבילות ואילו הכא קתני בהדיא ונוהגת עמו אבילות ונוהג עמה אבילות וס"ל דעמו במטה קתני ואינו חייב לפרוש ממנה תירץ השר מקוצי דאי לאו מימרא דרב יוסף לא הוה מחלקינן בין אבילות דידה לדידיה ולא קשיא מידי דהא אמרי' עמו דהכא עמו בבית קאמר דהא דפרכי' מאי לאו עמה במטה היינו משום דלרב יוסף עמה עמה במטה עמו עמו בבית אי נמי אי לאו דרב יוסף ה"א דלעולם אין חילוק בין בעל ובין לא בעל ומתני' דלעיל באשתו חדשה ואידך באשתו ישינה שאין יצרו רבה עליו אבל לרב יוסף ליכא למימר הכי דאיהו משני בעל שבעל כאלו היא אשתו ישינה:

באפה נהוג י"מ באפה ממש בביתו שלא באפה כשיצא לחוץ ואחרים פי' דכל (שהו) שהיא בעיר שמרגישים הכל היינו באפה ושלא באפה היינו כשהוא במקום אחר וכן הדעת מוכרעת אע"פ שהלשון מסייע לפירוש הראשון ומה שאין אנו נוהגין עכשיו אומר בתוס' מפני שאין זה אלא מפני הכבוד כדאמרינן התם לא אמר אלא לכבוד אשתו אלא חמיו או חמותו בלבד ועכשיו היא מוחלת לו וכן כתב הרמב"ן בפ' ת"ה:

מאי קילא אי משום דקתני התם משום דאופי :    כלומר נהי דאקילו באנינות מי שמתו מוטל לפניו מ"מ לא אקילו באבילות ואין לדמות אבילות לאנינות כי הרבה דברים נוהגים באבילות ואין נוהגין באנינות חליצת מנעלו וכפויית המטה ועטיפת הראש וכמה דברים אחרים:

עד שיסתום הגולל :    פירש"י ז"ל כיסוי הארון ולא נהירא דלישנא לא דייק הכי כלל. ועוד יש להקשית מדקאמר התם על פני השדה לרבות גולל ודופק אלמא דקרקע הוא ועוד יש עליו תשובות אחרות והנכון כפי' ר"ת דסתימת הגולל הוא כיסוי הקבר והיו נוהגים לתת עליו אבן גדולה והוא מלשון וגללו את האבן. וכבר הארכתי בזה בהרבה מקומות:


דף ה עמוד א[עריכה]

גזירה שמא ישחוט בן עוף להכי נקט ישחט ולא נקט יבשל משום דשחיטה דבר קל ולא דכור והיינו נמי דנקט בעוף ששחיטתו קלה ונקט בן עוף כנגד גוזל קל ויש גורסים בו עוף כלומר בע"ש דקתני רישא שהוא לשון זכר דאלו שבת לשון נקיבה וא"צ לכך:

אלא מעתה יום הכיפורים שחל בשני בשבת ידחה:    פרש"י ליום ג' שמא ישחוט בן עוף בשבת לצורך סעודת יום הכיפורים ואיכא דקשיא ליה דהיאך דוחה יוה"כ משום גזירה זו ומתרצי דהא עדיפא כדאמרי' משום ירקא ומשום מתיא. ויש שפירשו דה"ק שידחה יו"כ משום סעודתו שלא לעשות סעודה בערב שלו והלשון דחוק לפירוש זה:

איבעיא להו בתולה נשאת אפילו בליל ד' דישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן אלא בלילה ואחרים :    פירשו דדווקא ביום ד' קאמר דליכא אריכות זמן אלא שתי עונות אבל ליל ד' דאיכא ג' עונות לא דהא לא שנו לעיל לכנוס בג' אלא מן הסכנה ואילך ואמאי יכנוס בג' ויבעול ליל ד' ועוד דהא במתני' דקתני ומשכים לב"ד מכלל דאין בין בעילה להשכמת ב"ד אלא השכמה אחת א"ו בד' ביום קאמר וכגון שיהא בועל בבית אפל וכן עיקר:

ולא חיישי' לאקרורי דעתא כי הא דליכא למימר דלא חיישי' לשום אקרורי דעתא דא"כ למה נשאת בד' א"ו כדאמרן וכן פירש"י ז"ל:

טעמא משום ברכה אבל משום אקרורי דעתא לא חיישי' :    וא"ת ותיפוק ליה מ"מ משום ברכה וי"ל כגון דאמר לא איכפת לן בברכה. וא"ת וה"ה משום אקרורי דעתא נמי ותנא חדא מתרי טעמי נקט וי"ל דלא הוה שביק טעמא דאקרורי דעתא שהוא עיקר גמור ונקיט טעמא דברכה דלא קביע. אי הכי אלמנה תבעל בחמישי:    פירוש בשלמא לדידי דדגים בברכה לא דדגים הוה עיקר ליתנא טעמא דאקרורי דעתא אלא דנקט לסימן בעלמא טעמא דברכה אלא לדידך דאמרת דסימן דדגים לאדם מלתא היא אלמנה נמי תבעל בחמישי ולא נשהי מצוה עד למחר ופרקינהו ברכה דאדם עדיפא:

אי נמי משום שקדו דאפ"ת דברכה דדגים עדיפי משום שאין העין שולטת בהם כדכתיב וידגו לרוב בקרב הארץ כיון דאיכא נמי בששי משום שקדו הא וודאי ברכה דאדם וטעמא דשקדו עדיפי תרווייהו מברכה דדגים ותנא נקיט טעמא דברכה אבל משום שקדו נמי הוא:

למחר משכים לאומנתו והולך :    פירש"י ז"ל שאין משתה באלמנה אלא יום אחד כדלקמן והקשו עליו דלא קאמר לקמן יום אחד אלא לברכה אבל לשמחה שלשה ימים ולא קשה מידי דלקמן הכי קאמר דמעקרא מקמי דשקדו לא ה"ל אלא יום א' למשתה דהיינו יום אחד לברכה עד דתקנו משום שקדו ג' ימים לשמחה האמורים מכאן דהנהו בתר תקנת שקדו קאמר להו ואחרים פי' דמקמי שקדו תקנו שני ימים לשמחה והכא קתני שזה לא היה חושש תקנה זו והיה משכים לאומנתו לפיכך תקנו חכמים ושקדו לעשות סייג לדבריהם ואמרו להיות נבעלת בששי והביאו ראיה לפי' זה התוספתא דתקנתא התקינו שיהא בטל ג' ימים לפיכך תקנו ה' ו' ושבת שהם ימי בטילה:

מאי איכא בין ברכה לשקדו:    פי' מה תוספת יש בברכה שאינו בטעם שקדו עד דקפיד קפידא למתנייה דאלו בטעם שקדו פשיטא דאיכא תוספת משום מה דלא איכפית ליה בברכה והיינו דמהדרינן דאיכא אדם בטל א"נ ביו"ט שחל להיות בשבת משום שקדו ליכא ומשום ברכה למ"ד דאיכפית ליה בברכה וה"ה חל להיות יו"ט בה' ובא לכנוס בשלישי ולבעול ברביעי ומשום ברכה איכא ומשום שקדו ליכא וחדא מנייהו נקיט:

אף ידי יסדה ארץ :    פי' אף דכתיב וימיני טפחה שמים מ"מ לא הוזכרו שני ידים בפעולה אחת:


דף ה עמוד ב[עריכה]

איבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת:    פי' בתוספות דתליא בכולהו שמעתתא משום חבורה ומשום פתח פתוח היכא דליכא משום גזירה דבן עוף כגון שכבר עשו הסעודה אלא שהאריך בעילתו עד עכשיו או מפני חולי או מפני שפירסה נדה או מפני טעמי אחריני אף על פי שאמר לעיל ונבעלת בחמישי היינו לומר שכן ראוי לעשותו ותקנו זמן נשואין ביום הגון שיכול להשכים לב"ד אם יוכל לבעול בזמנו לאלתר אבל לא מצינו שכופין אותו לבעול מיד והיינו דלא קפיד דקתני תנא דמתני' אלא זמן הנשואין והא דלא פשטיה כעין מתני' דלעיל דקתני בין כך ובין כך לא יבעול בע"ש פרש"י ז"ל דמתני' לא שמיעא ליה א"נ דקמיבעי ליה הלכה (או) או אין הלכה:

דם מיפקד פקיד או חבורי מחבר:    פירוש דאי מחבר יש בו משום חבורה וה"ל חובל. ומכאן הקשו בתוס' למאי דפרש"י ז"ל במס' שבת דחיובא דחובל היינו משום צובע וא"כ הכא מאי צובע איכא אלא הנכון כפי' שני שפי' דחובל חייב משום נטילת נשמה כי הדם הוא הנפש והיינו דכי הוי דם פקיד לא חיישינן לנטילת הנשמה שאין הדם ההוא אלא כנוס בעלמא ואין זה עושה שום חבורה במקומו ודומיא דאילים בעינן שדם מחבר:

אם תמצא לומר מיפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי או דלמא לפתח הוא צריך ואסור כך הגרסא בכל הספרים וכן גריס רש"י ז"ל והכי קאמר או לפתח הוא צריך ואסור אבל לא פסקינן ושרי לגמרי דהא היכר בעינן:

אם תמצא לומר לדם הוא צריך הלכה כר"י ואיכא דגרסי לדם הוא צריך או לפתח הוא צריך ותו לא ואין למחוק גרסת הספרים והא דאמר לדם הוא צריך יש מפרשים שלא ילכלך בביאה אחרת ול"נ בטעמא ועוד א"כ הא מלאכה שאינה צריכה לגופא ואמאי ה"נ כאידך לישנא היכא דהוי כחבורה לכך יש לפרש לדם הוא צריך להראות שהיא בתולה:

הלכה כרבי יהודא או הלכה כר"ש דאמר דבר שאין מתכווין מותר והק' רש"י ז"ל והא פסיק רישיה ולא ימות הוא ופריק הא פרכינן לה לקמן ומשני יש בקיאין בהטיה ואין הדם יוצא ואין פתח נפתח עם דם ואין משמע הלשון הזה דבעיין מיירי בבקיאין בהטיה אין כאן דבר שאינו מתכוון וליכא למימר פתח ממילא קא הוי אלא דכיון שיש בקיאין בהטיה שאין בו דם ואין בו פתח ואפילו שיזדמן כך אין זה פסיק רישיה ולא ימות דכל שאפשר שלא יעשה איסור אפילו בצד רחוק לא חשוב פסיק רישיה ולא ימות ולשון פסיק רישיה מוכרח כך. ואם תמצא לומר דהלכה כר' יודא דאמר דבר שאינו מתכוון אסור מקלקל הוא בחבורה אצל הפתח ושרי וא"ת והרי כל המקלקלים פטורים פטור אבל אסור הוא וי"ל דשאני הכא דאיכא תרתי לטיבותא שהוא דבר שאינו מתכוון ומהא אפילו לרבי יהודא מותר לגמרי ולפי"ז מה שאוסר רבי יהודא בגרירת מטה כסא ושולחן וספסל הוא בבית שאין נעשה שום קילקול. והשר תירץ דשאני הכא דאיכא צורך ומשום הכי שרי לרבי יהודה י"ג דהאי כלישנא קמא:

ואת"ל מקלקל אצל הפתח במקלקל הלכה כרבי יהודא או הלכה כמ"ש ורש"י אמר דלא גרסינן ליה דבהדיא מוכח פרק שמנה שרצים דלא נחלקו ר"י ור"ש אלא במקלקל בחבורה או בהעברה והאי לישנא דדם מיפקד פקיד ליכא חבורה ואפילו ר"ש מודה דפטור ויפה כיון ז"ל:

במקלקל הלכה כרבי יודא ושרי או הלכה כר"ש:    פי' הלכה כרבי יהודא דאמר מקלקל בחבורה פטור ושרי או הלכה כר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ואסור וא"ת כיון דס"ל להנאת עצמו הוא צריך ופתח ממילא היי דבר שאינו מתכוין לר"ש ושרי וי"ל דבעיין השתא למ"ד הלכה כר"י בדבר שאינו מתכוון דעלה קיימינן השתא:


דף ו עמוד א[עריכה]

בבי רב אמרי רב שרי ושמואל אסר ופרכינן ורב שרי דס"ד דטעמא דאסר רב היינו משום דקי"ל דבר שאינו מתכוון מותר והכא דבר שאינו מתכוון הוא:

האמר רב מסוכריא דנזייתא אסור להדוקא ביומא טבא :    פירש"י סתימת נקב גיגית שמוציאין שכר דרך נקב וסתמי' להדוקא בבלאי בגדים אסור להדק ומשום סחיטה עכ"ל. פירוש לפירושו דמיירי שהנקב הוא למעלה במקום שהיין נסחט ואינו הולך לאיבוד א"נ שהנקב הוא מן הצד ומניחין תחת הגיגית לקבל דבר הנסחט דהשתא אינו משום סחיטה והיינו דאמר התם מותר לסנן היין בסוכרין ולא חיישינן שמא יבא לידי סחיטה כדחיישינן הכא במאי דמנח סוכרא אפומא דכובא וטעמיה דמלתיה דסוחט חייב או משום מפרק שהיא תולדה דדש או משום ליבון או משום צובע ואלו הכא בההיא כובא וודאי דמסנן יין בסוכריא ליכא משום מלבין ולא משום צובע אדרבה היין מלכלך את הבגד ולא ניחא ליה בצביעה ואי משום מפרק אינו מן התורה אלא בדבר של גדולי קרקע ושהוא צריך למימיו דומיא דרישא אבל כל שאינו גדולי קרקע ליכא אלא איסור דרבנן וכי גזור רבנן הני מילי היכא דצריך למשקה או דניחא ליה בגוויה אבל היכא דאזיל לאיבוד לא גזרו ביה רבנן ומיהו אומר ר"י שלא הורה ר"ש בשום פסיק רישיה ולא ימות אלא דניחא ליה ואית ליה הנאה מיניה וכדאמרינן פרק הבונה התולש עשבים בשבת אם חפר קרקע כל שהו ואם לאכילה במלא פינא ופרכינן דלאכילה נמי הא קא מתקן ארעא ממילא ופסיק רישיה ולא ימות הוא ומהדרי' כגון דעבד בארעיה דלאו דיליה ועוד הובא על זה ראיות אחרות ואע"פ שיש חולקין עליו ודוחין ראיותיו מכ"מ טעמא קמא עיקר דכל דאזול לאבוד בלבד נסחט שאין גדולי קרקע אין בו משום סחיטה כלל מדרבנן לכך יש לפרש פירושו על דרך שכתבנו. והרב בעל הערוך פי' מסוכרא דנזייתא מגופית החביות שמהדקין אותה וכי מהדק לה שפיר משוה לה דופן ואסור משום בונה והוה ליה פסיק רישיה ולא ימות וכההיא דאמר במס' שבת גבי אבן שכך בונה:

לעולם רב כרבי יהודה סבירא ליה להאי לישנא קמא דאמר דם מיפקד פקיד ולהך לישנא דאמר דם חבורי מחבר איכא למידק קשיא דרב אדרב ולשמואל אשמואל לא קשיא והא אסר שמואל אליבא דבי רב משום דאינהו לא בקיאי ובמילי דשמואל למאי דמפרקין דרב מפרק נמי בשמואל דלהאי לישנא דאמר דם חבורי מחבר לדם הוא צריך דאפ"ת מקלקל בחבורה הוא קסבר רבי שמעון מקלקל בחבורה חייב:

מתיב רב חסדא תינוקות וקושיין למאן דאסר אפילו לרבי שמעון דהיינו שמואל אליביה דבי רב דאלו לרב אליבא דנהרדעא ליכא למיפרך דאיהו אמר לך אנא דאמרי אליבא דר' יודא דאסר דבר שאינו מתכווין ומתני' דתנוקות כר"ש דשרי וכן פריך מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל אפילו בשבת פירש אע"ג שלא שייך למיתני התם דם בתולים ד' לילות או עד שתחיה המכה אלא למי שבעל אדלקמן סמיך דדייק לה מיתורא דמתני' דקתני לישנא יתירה עד מוצאי שבת ארבע לילות קתני ובפירש"י דאי לא אתיא אלא לאשמועי' התם דם בתולים אמאי נקט עד מוצאי שבת ליתני נותנין לה ד' לילות לדם טוהר אלא על כרחך לישנא יתירה משום בעילת שבת ומילתא אגב אורחא קמ"ל שנותנין לה היתר בעילה לכתחילה:

הא עד מוצאי שבת לבעול לכתחלה ומתחלה ואילך משלימין לו ד' לילות לדם טוהר וזה ברור וא"צ לפנים ודחינן דדלמא האי יתורא לא אתיא לאשמועינן דשרי לבעול בתחלה בשבת אלא אע"ג דלא בעיל בליל ד' דשרי לבעול בעילה שניה בשבת ואע"ג שהיה פורץ פרצה דחוקה וכדשמואל והקשו בתוספות דהכא מדמיי' בעילה שניה לפרצה דחוקה כדשמואל ואלו במסכת נידה פרק תינוקות מדמיין לה לביאה ראשונה ותרצו דהתם לפום לישנא דדם מיפקד פקיד והכא לפום לישנא דדם חבורי מחבר עוד הקשו מאי פרכי' לעיל מיתורא דמתניתין דלהכי קחני תרתי לא לאשמועינן שאם שמשה ימים לא הפסידה לילות וזימנין דפריך תלמודא סתמא אליבא דחד ואפילו דלית הלכתא וכדפרכינן במס' קדושין לא קנה ואנן דקי"ל דקנה:


דף ו עמוד ב[עריכה]

ה"ג אמר אביי לא דטריד דלא מצי בעיל אמר רבא וטרדו פטור אלא מעתה ויש נוסחאות שמהפכין אביי במקום רבא ורבא במקום אביי וטעות הוא ; אבל חייב :    פירש"י דכתיב פארך חבוש עליך והקשו בתוס' למה ליה למנקט האי טעמא דאבל מעולל בעפר קרנו תיפוק ליה מדאמרינן במסכת מועד קטן מדאמר ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דכ"ע אסור וכ"ת דבעי מרן לפרושי לן טעמא דקרא ומאי מרווחי' בהאי טעמא ופרושו משום דלא נימא ניליף מתפילין לשאר מצות אתא רבינו לומר דשאני תפילין שיש בהן פאר ואין פאר במקום אפר ולישנא דרב מסייע לפירוש זה דרבינו ז"ל דנקט לפי שנאמר בהן פאר ולא נקיט קרא דפארך חבוש עליך ; חוץ מן התפילין אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר חוץ שהרי היא פטור מן התורה כדילפי' התם מדכתיב האנק דום דנילף מיחזקאל שלא היה אבל גמור ואסור בתורה כ"ש לאבלים דקולא דאבילות לא ילפינן מיחזקאל אבל חומרא דאבילות ילפי' מיניה מכ"ש:

ואביי התם בטרדא פליגו דלכ"ע אסור לבעול בתחלה בשבת אלא דמר סבר דטריד דלא מצי בעיל ומ"ס דלא הוי טרדא :    וא"ת ולמאן דסבר טרדא היא תקשה ליה אבל לספינה וי"ל דשאני התם דטרידי טרדא דרשי' לגמרי משא"כ בזו דנהי דלא טריד במצוה ממש המצוה גורמת טרדתו והלכתא כבבא דטרדא דלאו כמעשה חשיבא טרדא לפטרה מק"ש:

והני תנאי כהני תנאי:    פי' אליבא דרבא דאמר בבעילה גופא איפלגי תנאי דלעיל וקשה לאביי דאמר דכ"ע אסור לבעול בתחלה בשבת ובטרדא איפלגו והרי זה כאלו אמרינן תניא כוותיה דרבא אלא משום דהא דרבא לאו מימרא היא אלא דמתרץ מתניתין נקטיה האי לישנא לאמר והני תנאי כהני תנאי:

מאן חכמים אמר רבא רבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוון מותר :    וא"ת אם כן ת"ק דאסר רבי יהודא ותקשה ליה לרב דשרי והוא סבר הלכה כרבי יהודא וי"ל דהא דרבא לאו הכרחה היא אלא סברא דנפשיה ורב אמר לך דאדרבה מאן חכמים רבי יהודה ומשום דלהנאת עצמו הוא צריך ומקלקל בחבורה הוא ותנא קמא רבי שמעון דסבר לדם הוא צריך ומקלקל חייב:

אמר ליה אביי והא מודה:    פירוש בשלמא לדידי טעמא דמאן דשרי משום דדבר שאין מתכווין מותר כרבי שמעון הא פסיק רישיה ולא ימות אמר ליה לא כהללו בבליים אלא כהללו שאין פתח נפתח:

אמר רבי טרדו למה :    כלומר מה טרדו של בועל להיפטר מק"ש אפילו בחול ומהדרינן לשאין בקי ופריך יאמרו בקי מותר ושאינו בקי אסור כלומר בקי מותר לבעול ושאינו בקי אסור לבעול ולדידיה פסיק רישיה ולא ימות הוא וה"ה דמצי פריך שיאמר בקי חייב ושאינו בקי פטור אלא דאידך עדיפא ליה דהוה עיקר פרכי' מעיקרא שיהא כולם אסורים לבעול משום פסיק רישיה והשתא פריך דשאינו בקי מיהא ליתסר ופרקינן רוב בקיאין הן. נראה לפום פשטא דשמעתין דה"ק רוב העולם בקיאין בהטיה ולפיכך אמר סתם מותר לבעול ולא חש להוציא את המועט מן הכלל ואע"ג דאותו מיעוט אסורים מיהו אי אפשר לפרש כן חדא דלאו אורחא דתנא למימר סתמא במידי דאיכא אסורי אפילו למעוטי והכא קתני וחכמים מתירין ופסקינן לקמן סתמא מותר לכתחלה לבעול בשבת וליכא למימר בתר רובא אזלינן ושרי לכולהו מן הסתם שהרי המיעוט ניכר הוא כי הוא יודע בעצמו שאין בקי ועוד דר"ג שקרא ק"ש בלילה ראשונה למה אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו חתן פטור דלמא ר"ג מרוב דבקיאין היה ועוד דהא בבליים הם שאין בקיאין בהטיה ור"ג מא"י היה ועוד פטור מק"ש למאן אי בקיאים לא טרידי אי לשאינו בקי הרי הוא אסור לבעול ולרבא טרדא דלא מצי בעיל לאו טרדא הוא ועוד דהתם במס' נדה דאמר שמואל יכולני לבעול כמה בתולות בלא דם אמר רבא שאני שמואל דרב גוברי' ומאי גוברי' דרוב בקיאין הן ואין השכל ולא הטבע נותן שתהא שם בעילה אחרת בלא דם ובלא הטי' לכך יש לפרש שזה הלשון שאמר רבה לא כהללו בבליים היה לשון סתם וכוונת רבה לומר לא כהללו בבליים שאינם בקיאין בהטי' וסבורים שאין הטי' מזדמנת לשום אדם אלא כהללו שבקיאין וסבורים שפעמים שמזדמנת הטי' לכל אדם ולא הוה פסיק רישיה ואביי הוא סבר שכוונת רבה לומר שלא התירו בשבת לבעול לכתחלה אלא לאותן שבקיאין במעשה הטי' לבעול בהטי'. ועל זה הקשה א"כ (שם) טורד למה בשבת כלומר כיון שבקיאין במעשה למה פטרו אותו מק"ש כדקתני פטור ורבא סבור דהכי פריך ליה כיון דאפשר בהטי' כיון שאנו בקיאין במעשה הרי יש לו טרדא ועדיין לא הבין אביי דבריו של רבא והיה סבור כי כוונת רבא לומר שאין אלא למי שאינו בקי וה"ק מ"מ יאמרו בקי מותר לבעול ושאינו בקי אסור לבעול וחד מתרתי פרכי נקט כדפרשי' לעיל ועכשיו הבין רבא דברי אביי ואמר לו רוב בקיאים הם כלומר שאפי' הבבליים בקיאין הם חשובים בשעת מעשה שאף להני מזדמן הטיה ולכן שנו סתם וחכמים מתירין ואפ"ה פטור מק"ש ואפילו בני ארץ ישראל משום טרדא שאין בקיאין בשעת מעשה לדעת לכוון ממש לבעול בהטיה בר מדשמואל דרב גוברי' וכן פי' ר"ת ורש"י פי' רוב בקיאים הם הלכך סתמא לא פסיק רישיה ונראה לי לפי פשיטא מן הלשון הזה שלכל אדם התירו אפי' למי שאינו בקי במעשה כיון שהרוב בקיאין יש לומר שאפשר ובדרך ר"ת ז"ל. אבל ממה שפירש בסמוך גבי שושבינים למה נראה שהוא סובר בקיאין ממש קאמר שבקיאין לבעול בלא דם וכפי פשוטו של לשון שפי' לעיל דכיון שרוב בקיאין תולין סתם כל אדם שהוא מן הרוב ולפיכך אמר שהוא מותר לבעול ולא חשו למעוטי אבל אין לפרש כן מן הטעם שאמר לעיל. אלא מעתה שושבינים למה פירש"י כיון שיש בקיאים לבעול בלא דם מה מועיל שושבינים שתקנו חכמים לבקר אחריהם שלא ינהגו מנהג רמאות ומפה למה לברר הבתולים ואהדר ליה שמא יראה ויאבד שמא לא יטה ויצא דם ויאבדינו ויאמר לא מצאתי דם דאלו בהטיה אם בא לטעון תאמר לו עדיין בתולה אני שהאשה מרגשת בהטיה והקשו בתוס' דלפ"ז כל תירוץ זה שתירץ עיקר חסר מן הספר כי רב חנן הכי קאמר לו מה יועילו שושבינים לבקיאין בהטיה ובזה לא תירץ כלום וה"ל לומר דאמרת ליה בתולה עדיין אני לכך פירש ר"ת ז"ל לפי פירוש של מעלה דה"ק שושבינים ומפה בשבת למה כיון שכל עיקר לא התירו בעילה בשבת אלא על דעת הטיה מה ענין לשושבינים ומפה דהא מתחזי לכ"ע תרתי דסתרן אהדדי א"ל שמא יראה ויאבד כלומר כיון שאינם בקיאין במעשה אין לחסר מן התקנה אף בשבת שמא יראה ויאבד ולזות שפתים דעמי הארץ דתרתי דסתרן אהדדי לא חיישינן ורש"י פירש שמא יראה ויאבד כי לפעמים שיצא קצת דם הטיה מן הצדדים וכיון דמזדמן כן אפי' פעם באלף פעמים ראוי הוא לעמוד שם שושבינים ומפה א"נ דליכא לזות שפתים שהעולם יסברו שאפילו בהטיה שמא יראה ויאבד:

מתיב רב אמי אם לתקן לה פה להיות לפתח כדי שיתרפא חייב שהוא מתקן וחייב משום בונה דאשכחן בנין בב"ח דכתיב ויבן את הצלע והקשו בתוס' דהא קי"ל בעירובין דכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא לאו פתח הוא ותרצו דה"נ עשוי להוציא ליחה ולהכניס אויר:

ואם להוציא ממנה ליחה פטור:    פי' דפטור ומותר לכתחלה דאע"ג דאפשר דעבד פה הוה ליה דבר שאינו מתכוין שהוא מותר ואוקימנא התם כר' שמעון וכיון שכן קושיין הכא לשמואל דאסר אליבא דבי רב וקס"ד דר' אמי דחבור דם בתולים וחבור ליחה דמורסה שווים הם וס"ל דה"נ לדם הוא צריך ופתחה ממילא קאתי ובדין הוא דמצי לשנויי דהא דאסר שמואל היינו משום דלפתח הוא צריך ומקלקל בחבורה חייב כר"ש והוה ליה דבר המתכוין שאסור דהו"ל כמתבינן במורסה לעשות לה פה אלא ר"א דמותיב לה ס"ל כרבה דאמר לעיל מאן חכמים ר"ש היא דאמר דבר שאין מתכוון מותר הלכך בעיא לתרוצי אליבא דרבה ואמרינן דלא דמי דהאם במורסה פקיד ועקיר אבל הכא פקיד ולא עקיר ואפי' מתכוון להוציא דם עושה חבורה קצת אליבא דשמואל ופי' דפקיד ולא פקוד דאע"פ דמדאורייתא פקיד חשיב לפי שאינו נבלע בבשר דומיא דאילים מאדמים מכל מקום כיון דלא עקיר לגמרי והוה מדובק קצת במקומו אסור הוא מדרבנן מפני שדומה למחובר וכן פירש"י ז"ל ויש מקשי' אמאי לא משני ליה דהתם במתכוון להוציא ליחה אע"פ שמחוברת היא הוה מלאכה שאינה צריכה לגופא שהוא פטור מן התורה ובמקום צערא שריא אפי' מדרבנן במס' שבת גבי נחש אבל הכא מלאכה שצריך לגופה היא להראות שהיא בתולה ומתרצין דמלאכה דהתם נמי מלאכה לגופא חשוב כיון שעושה להקל מעליו ולאו מילתא היא אלא כך היא פריקין של קושיא זאת דר' אמי קים ליה דליחה מיפקד פקיד ומשום הכי מותר ולא משום מלאכה שאינה צריכה לגופא וס"ל שאף דם בתולים מיפקד פקיד כיון שאינו נבלע בבשר ואע"פ שצריך לגופו של דם אין לאסור כיון דפתח ממילא הוי הוי דבר שאינו מתכוון ותלמודא משני דשאני דם בתולים דלא פקיד לגמרי ואית ביה איסורא דרבנן מיהת וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל:


דף ז עמוד א[עריכה]

והא לא כתיבא כתובתה:    פי' וכיון דכן לא סמכא דעתה והוי כבעילת זנות כמו שאמרו במשהה את אשתו בלא כתובה והכא מקום שכותבין הוא דאלו במקום שאין כותבין כתובה על תנאי ב"ד סומכות בכשר' אמר להו אתפסוה מטלטלי בכתובתה ומה שפיר' שיתפסוהו מבעוד יום ואלו בשבת אסור לעשות כן וה"ל קנה קנין בשבת שהוא אסור אפילו לדבר מצוה אלא אם כן בשעה דחוקה וגבי שכיב מרע כדי שלא תטרף דעתו עליו כדקאמר בפרק מי שמת וכן הוא במסכת גיטין בההוא דתקף ליה עלמא טובא ונכון הוא זה אבל א"צ לכך והכא אינו משכון גמור אלא שתסמוך דעתו עליו בכך והוה ליה כההוא דאמר שואל אדם לחבירו כדי יין ואם אינו מאמין מניח טליתו עליו ואע"ג דאמר לקמן במכילתן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מניח על השולחן התם בעושה כן לעולם אבל הכא שאינו עושה אלא לפי שעה עד לאחר שבת מותר:

אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט מתוך שהותרה וכו':    ותימא ר"פ לא ס"ל דאמר מתוך והא משנה מפורשת היא בש"א אין מוציאין את הקט' ולא את הלולב וכו' וב"ה מתירין וי"ל דהתם ודאי הוא לצורך מצוה אבל לדבר הרשות לא אע"ג דאיכא צורך ולית הלכתא כוותיה:

אינה טעונה ברכה וכו':    וא"ת ואמאי לא אוקמינא ליה לקמייתא באלמון שנשא אלמנה ומאי טעונה ברכה טעונה יום א' וי"ל דהא ליתא מדקתני הבתולה והאלמנה אלמא דכי הדדי נינהו וליכא בתולה דבצירה משבעה:

במאי אי בבחור אי באלמון א"א בבחור וא"א בחלמין לפום פשטא דשמעתין משמע דהני תרי פרוקי איתנהו ולא פליגו כלל ואע"ג דבבחור שנשא אלמנה נפישי יומי שמחה הא ל"ק הא כדאיתא והא כדאיתא כי ענין ברכה תלוי בין בדידיה ובין בדידה כל היכא דאיכא בחור או בתולה איכא ברכה כל שבעה אבל לענין שמחה אינו תלוי אלא בדידה לתקנות בנות ישראל נתקנה ולפי' אלמנה שנשאת לבחור אין לה אלא ג' ימים לשמחה והיא הנותנת שכל בתולה אפילו נשאת לאלמון יש לה שבעה לשמחה וכדאמרינן בהגדה ובפרקין דר' אליעזר אומר החתן דומה למלך מה המלך אינו יוצא מפתח ביתו וכו' ומה המלך מקלסין לפניו אף החתן ומה המלך שמחה ומשתה לפניו אף החתן שמחה ומשתה כל שבעה אין זה אלא בנושא את הבתולה דאלו בנושא את האלמנה פעמים שמקלסין לפניו ברכת חתנים והוא משכים למלאכתו אחר ג' ימים. יש בדבר ג' דינים בחור ובתולה או אלמון ובתולה יש להם שבע לברכה ושבעה לשמחה בחור ואלמנה יש להם שבעה לברכה ושלשה לשמחה אלמון ואלמנה יש להם יום א' לברכה ושלשה לשמחה וכן פסק הרמב"ם ז"ל והמגיד ויש מי שפירש דהני לישני פליגין ולישנא קמא סבירא ליה באלמון שנשא אלמנה ג' לשמחה אבל בחור שנשא אלמנה שבע לשמחה דיומי שמחה לא בציר מיומי דברכה וברייתא דשקדו באלמון שנשא אלמנה היא כי היאך ישכים לאומנתו אחר ג' ומברכים לו ברכת חתנים דאלו שהשמחה במעונו שמברכין כל י"ב חידש ההיא לאו ברכת חתנים היא וזה וודאי היה דבר של טעם אבל אין הלשון הגמרא מוכיח אלא לשון הא' והסכימו עליו רוב הפוסקים אבל מורי הרשב"א ז"ל הסכים לסברא השנית:


דף ז עמוד ב[עריכה]

מלתא פסיקתא התם ליכא דבצירא מז' וליכא אלמנה דבצירא מיום אחד :    כלומר דכל אלמנה יש לה יום לברכה מדין עצמה וכשנשאת לבחור יש כאן שבעה לברכה אין זה מחמתה אלא מחמתו ולהכי פסיק ותני לאלמנה יום אחד:

מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח בועז עשרה נשים ר' אבהו אומר במקהלות ברכו אלהים:    פירוש ואין קהל פחות מעשרה פירש"י מדכתיב הקהל את העדה ואין עדה פחותה מעשרה וכו' ובתוס' למדוהו מדאמרינן לענין פסח ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ואמרינן התם בפסח שני שצריך ג' כתות של עשרה לשחטו דרשינן קהל ועדה וישראל ובירושלמי פריך דהא במקהלות תרי קהלות משמע ופריק במקהלת כתיב. לא סגי דלאו זקינים פירוש דהא וודאי לא מסתברא דתהווי עשרה זקינים ומיהו וודאי בעי שיהיו גדולים וגברים מדכתיב עשרה אנשים או מדכתיב במקהלות ואין קהל פחות מעשרה אנשים גדולים וכן כתב הרמב"ם ז"ל דצריך גדולים ובני חורין והלכה המזכה לעובר לא קנה ומיהו בפ' יש נוחלין מזכה לעובר שהוא בנו קנה כדי שלא תטרף דעתו עליו:

בבית חתנים :    פירש"י שנכנסה לחופה לנשואין כלומר דאורחא דמילתא נקט בבית חתנים ואין הקפידא אלא לברך אותה במקום חופה. אמר אביי וביהודא שנו מפני שמתייחד עמה פי' לא סוף דבר ביהודא אלא ה"ה כל שנוהגין להתייחד עמה כאנשי יהודה והיינו דנקט וביהודא סתם. ויש אומרים שצריך לחזור ולברך בשעת נשואין מפני אותם שלא היו באירוסין שמא יתמהו כיצד כלה נכנסה לחופה בלא ברכה ועוד דשעת נשואין דמיא למלתא אחריתי ולא גרע מפנים חדשות כל שבעה וכתב הרב דברכת אירוסין נמי צריכה עשרה דהא נמי על עסקי מקור היא וכן כתב ר' אחא גאון ז"ל ולא נהירא מדלא דכרו עשרה אלא לברכת חתנים ועוד דקי"ל דקדושין בפני שנים וא"כ אתה מצריכה עשרה דהא מסתמא העומדים בשעת ברכה צריך שיהיו בשעת קדושין וכן הנגיד ז"ל השיב דלא חשיב עסקי מקור אלא בנשואין שהוא מותר לבעול:

בברכת אירוסין מאי מברך אשר קדשנו ואסר לנו את הארוסות :    פירש"י ז"ל דהא מדרבנן שגזרו על יחוד פנויה אף ארוסה לא התירו עד שתכנס לחופה ובברכה כדאמרינן במס' כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ומדרבנן נמי מברכינן וצוונו וכו' כדאשכחן בנר חנוכה ע"כ וכן עקר מיהו חופה מדאורייתא היא לעשות נשואה לענין הפרת נדרים ולטמא לה וליורשה למ"ד ירושת בעל דאורייתא וכן לדין מיתת אשת איש שזנתה בחנק יש הפרש מן התורה בין ארוסה לנשואה אע"פ שלא נבעלה וכדאיתא לקמן בפ' נערה וא"כ ע"כ חופה דאורייתא לעשות בנשואה לכל הדברים וכדאמרינן גבי בני נח בעולת בעל יש להם מן התורה נכנס לחופה ולא נבעלה אין להם כמו שיש בישראל מן התורה ארוסה מותרת וחכמים אסרוה כנדה עד שתכנס לחופה בברכה ואלו דברים ברורים וכ"כ הרמב"ם ז"ל הוצרכתי לכתוב כן מפני שיש מהנדויים על רש"י שהוא סבר דחופה לאו דאורייתא כלל. כך הגרסא בכל הספרים והתיר לנו את הנשואות ע"י חופה וקדושין וכדמפרש ותימא גדולה למה תקנו לשון סתום כזה בברכה הנאמרת בסתם ור"ת גורס והתיר את הנשואות לנו ורבינו האי גרס והתיר לנו ואינו גורס את הנשואות כלומר והתירה לנו וכן ראוי לומר אלא שלא נהגו. וא"ת כיון שחופה אחרונה היא גומרת היה לנו לומר ע"י קדושין וחופה וי"ל דה"ק והתיר לנו נשואות ע"י חופה וקדושין אשר קדמו להו וסמכי' חופה לנשואין כי הוא עושה נשואין. וי"א דגרסינן ע"י חופה בקדושין דידן ותקנה מפני שהיו אומרים בקדושין בבי"ת רפוי הוא לעול' בוא"ו ואמרו וקדושין וכל זה רחוק שלא לצורך:

מאן דלא חתים מידי דהוה אברכת המצות :    פירש"י ז"ל כיון דכולה הודאה היא ואין הפסק בקשה בנתיים לא בעי חתימה כדאמרינן בפרק ערבי פסחים גבי ההוא דמברך בהבדלה ולא הוי חתים בברכת המצות טעמא מאי דהודאה היא ה"ה נמי הא:

ומאן דחתים מידי דהוה אקידושא כיון דלשון קידוש' הוא כקידוש היום חתמיני' ליה כי התם והתם חתמינן משום שיש שם הפסק כגון כי הוא תחלה למקראי קודש עכ"ל רש"י ז"ל ונכון הוא משום דליכא לפרושי מידי דהוה אברכת הפירות ואברכת המצות ולא חתמינן בה משום דהוה מטבע קצר דהא וודאי ברכת אירוסין מטבע ארוך חשוב דהא מהדרינן ביה כמה ציוו עריות ואיסר ארוסות והיתר נשואות וליכא לפרושי נמי דחשיב ליה כברכת המלכות משום דאמרינן בה וצוונו דא"כ למה ליה למימר מידי דהוה אברכת פירות. ועוד שאומר כן וצוונו אינו אלא כמו והזהירנו דלא אתמר אקב"ו אלא על צווה מ"ע ולכך הנכון כפרש"י ז"ל דעיקר בחתימה בא"י מקדש ישראל ותו לא וכן הוא בעיקר הנוסחאות וכן גורס הרמב"ם ז"ל ובגאוני' ז"ל וי"ג מקדש ישראל ע"י חופה וקדושין ולא נהירא דכיון דבדרבנן בברכה זו קדושות איסור עריות ויש עוד בישראל כמה קדושות אין לפרוש ולומר אשר קדשנו ע"י חופה וקדושין לבד וכן כתב רבינו האי גאון ז"ל בתשובה גמרא היא בהדיא ברוך מקדש ישראל וכן מנהג בשתי ישיבות מימות חכמים הראשונים עד עכשיו לתוספות דבר שאתם מוסיפין גרעון הוא שאין קדושת ישראל תלוי בכך ויש לנו לחזור להלכה ולמנהגינו בהסכמת הנ"ל ע"כ וכן העידו משמו של הרי"ף ז"ל שהיה כתב בהלכותיו בכתב ידו מקדש ע"י חופה וקדושין ואח"כ מחה והתקין מקדש ישראל בלחוד ונהגו ברוב מקומות לאומרו אחר הקדושין וא"י כ"ש דקשיא ליה והא קי"ל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן והרמב"ם הפריז על מדותיו ואומר שאם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקדושין שזה היא ברכה לבטלה מה שנעשה כבר נעשה ולאו מילתא היא דהתם היא בברכת המצות שצריך להקדים ברכה למעשה וזו אינה ברכת המצות כלל כדפרישית לעיל דאלו היה ברכת המצו' היה לנו לומר אשר קדשנו במצותיו וציוונו על הקדושין ולא היה לנו לומר על העריות כי היכן מצינו ברכה על האיסור אשר אסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוטים ועוד מה ענין חופה לכאן שאין אנו עושין בכאן מצות חופה ועוד אם כברכת המצות היא היאך אין (האסר) [הארוס] מברך אותה לא מצינו בשום מקום שזה עושה מצוה וזה עושה ברכה בשבילו אלא ע"כ ברכה זו אינו אלא בעינן קדושה על שקדשנו הקב"ה יותר מעכו"ם בענין פו"ר לפיכך אנו מסדרין עליו שציוונו על העריות שאין קדושין תופסין בהם ואפי' הארוסות שקדושין תופסות בהם אסר לנו עד שתנשא לחופה ומפני שבברכה היא כעין קדושה כדכתיב' לעיל לפיכך נהגו ישראל לומר על הכוס ואע"פ שאין זה מעכב וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל מעתה ראוי היה לאומרה אחר הקדושין שכן כל ברכה של קדושה מברך אותה אחר שחלה קדושה וכן הדרנו שבקצת מקומות נהגו לברך אותה קודם הקדושין ויש לתת טעם לדברים כי אע"פ שאינה ברכת המצות מקדשים אותה להקדים ברכה למעשה ואין מבטלין מנהג בדבר זה ומ"מ יש לתת טעם לדבריהם למה אין מברכין ברכת המצות על הקדושין והרמב"ם ז"ל נתן טעם לדבר שאין מברכין על המצות שאין עשייתם אלא גמר מלאכתם וזו אינה נגמר אלא בחופה ואפי' קידש בשעת חופה אינו בדין שיהיה עתה מברכין לזו ולא לזו דליהווי מילי דרבנן כחוכא והר' החסיד ז"ל היה נותן טעם כי לפי שהקדושין תלוים ברצון שניהם ודילמא הדר ביה חד מנייהו לא תקנו בזה ברכת המצוה ומפני זה נהגו ג"כ ברוב המקומות שלא לברך ברכת האירוסין אלא לאחר קדושין ואין טעם זה נכון ובירושלמי משמע שצריך לברך על הקדושין כברכת המצות קודם הקדושין דאמרינן התם בפרק הרואה כל המצות כולם מברך עליהם בשעה העשייה חוץ מן התקיעה וי"א אפי' חוץ מן הקדושין (כבעול') [בבעילה] אלא קדושי כספא ושטר מברכין כברכת המצות קודם הקדושין לפי מה שפשט במנהג בכל ישראל נראה שקבע שאין זה שיטת התלמוד בבלי שלנו ולא הזכיר שום גאון ברכה זו בשום מקום ומנהגן של ישראל תורה היא ובתוס' כתבו בשם רבינו יחיאל מפארי"ש שהוא מנהג לברך ע"פ הירושלמי משום דלא חזינן בגמרא דילן בהדיא דפליגי בהא כי הרבה ברכות שאין אנו נוהגים לומר שאין בתלמוד שכבר נתן כלל לברך על המצות ועל המנהג טעות הוא לפי שסוברים בקדושי אשה רשות ואינו כן אלא מצוה היא כמו שיש מצוה בפו"ר ומ"ש בפרק התכלת שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה נראה וודאי דל"ק ליה אלא כגון עשיית הסוכה ועשיית ציצית שאין עשייה עושה כלום בעיקר המצוה עד שילבש טליתו וישב בסוכתו בחג אבל הקדושין עצמם עושים מעשה גמור להתירה לה ע"י חופה ולאוסרת על כל העולם ומצוה באפי נפשה היא ולמה לא יברך עלי' אלא שמנהג מכריע ואמרו בירושלמי כל הלכה שהיא רופפת בידך פוק חזי עמא דבר היאך ינהיג אבותיכון. כתבו התוס' דברכת דקדושין אפילו כשהקדושין ע"י שליח וסמך לדבר דמס' כלה עבוד אסמכתא לברכת אירוסין מדכתיב ויברכו את רבקה ושם לא היה אלא אליעזר ואין לחלק בזה בין כשהוא עושה שליח בין כשהיא עושת שליח וכן כתב הרמב"ם ז"ל המקדש אשה בין על ידי עצמה בין על ידי שליח צריך לברך קודם הקדושין הוא או שלוחו ואח"כ מקדש ע"כ ומ"ש שצריך לברך הוא או שלוחו אזיל לטעמיה שס"ל שזו ברכת המצוה וכבר זה היה דברים אלה בידינו ומנהג פשוט הוא בכל הארצות שמברך אותה שליח ציבור ונכון הוא:

ת"ר מברכין ברכת חתנים כל שבעה:    פי' בחור או בתולה כדכתיבנא לעיל אמר ר' יהודה והוא שבאו פנים חדשות פירש"י שלא היה שם קודם לכן ולקמן בשמעתין אמרי' פנים חדשות דלא הוו תמן כל עיקר שכן הגרסא בספרי דוקני ובפ' אלו מגלחין שאמר שאם באו פנים חדשות חולץ ה"נ מוכח פירוש פנים חדשות דלא הוה תמן מעיקרא ונראה דכל שלא היה שם בשעת שמחה כשמברכין ברכת חתנים ואע"פ שנכנס שם בשעת שמחה כמאן דלא הוה תמן מעיקרא דמי אבל קצת ראיתי מאבותי שכתבו אם באו שם דלא הוו תמן מעיקרא כלל ולא נכנס שם כל ימי המשתה מברכין שבעה ברכות אע"פ שלא אכל שם עכשיו ע"כ ואין נראה זה נכון ואחרים כתבו שאע"פ שהיו שם בשעת כניסה לחופה ואף שאר ימים אין חייב בברכה בפנים חדשות בשעת סעודה אלא כל שמתאספין לשמח את החתן ואת הכלה בין בשעת אכילה בין שלא בשעת אכילה וכן הוא במסכת סופרים בלשון הזה ונהגו רבותי לומר בבוקר ברכת חתנים על הכוס בעשרה ובפנים חדשות כל שבעה וכן בערב קודם סעודה ע"כ. ועכשיו נהגו שלא לברך אחר כניסת חופה אלא בשעת שמחה לפי שאין אנו מתאספין לשמחה אלא לסעודה. ומ"מ כל שהיה שם בשעת שמחה בברכת חתנים אינה פנים חדשות מפני שלא היה שם בשעת סעודה וזה נראה ברור אלא שבקצת מקומות נהגו לעשות פנים חדשות מפני שלא היה שם בשעת סעודה אע"פ שהיה שם בשעת כניסה לחופה וי"ל שהוא פנים חדשות אע"פ שבא לאחר סעודה ולא אכל שם מברכין בשבילו ברכת חתנים וכן הסכימו רבותינו. ונהגו בקטלוניאה ובמקומות אחרים כי בשבת כשמוציאין החתן מב"ה מוציאין את הכלה בתוך העם ומכניסין את הכלה לחופה ומברכין שם ברכת חתנים ואע"פ שכבר ברכו בששה שמכולם אי אפשר שלא יהיה שום אדם שלא היה שם אתמול ואע"פ שאין זו שעת סעודה אין בכך כלום כמו שכתיבנא לעיל ובתוס' אמרו כי שבת חשיב פנים חדשות כדאי' במדרש מזמור שיר ליום השבת כיון שבא שבת אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן אמרו לפניו שירה. עוד כתבו התוס' שאין קרוי פנים חדשות אלא כשבא אדם חשוב לשם דלא הוה תמן מעיקרא שראוי להרבות שמחה בשבילו ואשה לאו בת הכי היא אע"פ שהיא חשובה שאין פנים חדשות אלא מי שהוא ראוי למנות בעשרה של ברכת חתנים. ועוד אמרו בתוס' הראשונים כיון שבא פנים חדשות אפילו בלילה באו מברכין ליל ה' ויום אעפ"י שאין שם עמהם כי פנים חדשות שבאו בלילה עשו כל היום ההוא ביו' הוא הדין שמברכין בלילה ויום כדאמרי' לקמן לילה בריך כולהו ובתוספות האחרונים כתבו בהפך כי אע"פ שבאו בלילה אינו פנים חדשות אלא לאותה סעודה בלבד אע"פ שלא הלכו להם ואין זה דומה ליומא קמא שהוא כולו ראוי לברכה ואפילו לאלמנה שאין לה פנים חדשות אלא (דדלמא יומא) אלא סעודה ראשונה וכדאמרי' בפרק ראשון יומא קמא לא תלושו בחלבא דבעי למימר סעודה ראשונה של לילה שהיא חובת מצוה ומיהו היכא דלא אכלו ביומא קמא עד הלילה מברכין משום דלא גרע מפנים חדשות כיון שעדיין לא אכלו בני חופה ונראה דכולי יומא קמא מברכין ברכת חתנים אפילו עשו סעודה או שמחה הראוי לברכה כמה פעמים ולענין פנים חדשות על שאר ימים כן הוא שיברכו בשבילו כל אותו היום בשלא הלכו להם אבל אם הלכו להם אין לברך שכבר הלכו הפנים וכן לענין אבילות בעודם שם חלוץ מנעליו וכשהלכו להם אינו חולץ להם כדאמרי' חולץ ומניח חולץ ומניח אפי' כל היום כולו דאלמא לא מהני פנים חדשית אלא היכא דאיתנהו התם וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכן עיקר ואפילו בעלי התוס' הם הסכימו בשבת פנים חדשות היא בין ביום ובין בלילה דהא כבוד לילה וכבוד יום וכדכתיב' בפרק ערבי פסחים ודבריהם ליודעים חן וכבוד ולפמ"ש לעיל אפילו בסעודת מנחה חשיבה פנים חדשות דאכתי איתא זמן לכבוד יום ונהגו העולם כשמברכין ברכת חתנים בסעודה שמסדרין אותה על הכוס של בהמ"ז עצמו אבל במס' סופרים כתוב מפורש שמברך בהמ"ז ואח"כ מביאין לו כוס אחר ואומרים עליו ברכת חתנים לפי שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד וה"נ אמרי' פ' ערבי פסחים למי שהיה אוכל ע"ש וקדש עליו היום כוס אחד מברך עליו ברכת המזון והשני מברך עליו קדושת היום ומפרש טעמא לפי שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד לפי שאין עושין המצות חבילות חבילות ופרכי' עלה מיקנה"ז ופרקינן דלא דמי קדושה והבדלתא חדא מלתא היא וברכת המזון וקדושה תרי מילי נינהו וה"נ איכא למימר דברכת המזון וברכת חתנים תרי מילי נינהו וכן כתב בעל העיטור ז"ל וכן הדבר נראה אלא שלא נהגו כן ויש לתת טעם למנהג דלא דמי ברכת המזון וברכת חתנים לברכת המזון וקידוש דכיון שהזמן בא לאחר הסעודה והיא הגורמת וברכת חתנים באו ג"כ על הסעודה והיא הגורמת כחד מלתא חשיבא אלא שקשה הדבר לדחות מה שכתוב במסכת סופרים ושמעתי שיש מקום בצרפת ובאשכנז שעושין כמסכת סופרים ולפי מנהגים יש מרבותי בעלי תוספות זכרונם לברכה אומרים שאין לומר בורא פרי הגפן אלא לאחר גמר ברכת חתנים דבכל ברכת המזון בסופן בורא פרי הגפן ואחרים כתבו וזהו עיקר כי סמוך לברכת המזון יש לומר בפה"ג כדיני' ומסדר שני עליו ברכת חתנים ובורא פרי הגפן עולה לכאן ולכאן ולא חשיב ברכת חתנים הפסק לברכת הנהנים דכיון דכולהו מעין הכוס וה"ל כיקנה"ז וזה וודאי עיקר לפי המנהג שסבורי' דברכת המזון וברכת חתנים חדא מילתא היא כיקנה"ז אבל הדבר צריך עיון:


דף ח עמוד א[עריכה]

מאי מברך אמר ר' יהודה שהכל וכו' ברוך יוצר ברוך אשר וכו':    הטעם שפותחין בברוך אע"פ שסמוכין לחבירתה וקי"ל דכל ברכה הסמוכה לחבירתה אינה פותחת בברוך כדאיתא בברכות ובערבי פסחים. יש שפיר' דלא אמרינן הכי אלא בסמוכה לחבירתה ארוכה שחותמות בברוך אע"פ שסמוכות אבל אין נראה כן בירושלמי ששם הקשו טעם לברכה קדושה הסמוכה לחבירתה לברכת בורא פרי הגפן ואמרי' שעה היא שאם יהיה אוכל מבעוד יום ובורך בורא פרי הגפן והקשו עוד והרי הבדלה ותרצו שניא היא דר' הי' מפז' רש"י ז"ל פירש הטעם דבהכל ברא לכבודו ברכה באפי נפשיה היא על העם המתאספים למצות והבדלת ברכת חתנים מברכת אשר יצר האדם והיא פותחת בברוך שאלמלא כן היו שתיהן נראות ברכה אחת ולא היה היכר שיהיה שתי היצרות שתי הברכות וגם זה נכון וברכה אשר ברא שפותחת בברוך פירש"י ז"ל וכן ר"ח והריא"ף ז"ל לפי שפעמים אינה סמוכה והוא כשאין שם פנים חדשות וכן עיקר:

ג"ה אשר יצר את האדם בצלמו שהוא דמות תבניתו של אדם לגבי הקב"ה אומר צלם שהוא לשון הראוי נאמר על צורה בלא גוף ועל שאין לו רשות לעין לתפוס ולראות ועל האדם שהוא גוף אומר לשון תבנית שאינו נאמר לעולם אלא על דבר שאינו רוחני כדכתיב תבנית כל רומש באדמה. גרסת רש"י בשמחך יצירך בג"ע מקדם וכן הגירסות ברוב הספרים וכן הכתוב אומר ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם והרמב"ם ז"ל גורס מקדם בעדן ואין הלשון הזה מתוקן כראוי כי הלשון הזה נאמר על האדם כשנגרש מן העדן וישכן מקדם לגן עדן ואע"פ ששם נאמר לגן וכאן בגן שמא יבא האדם לטעות באדם בענין וגם בלשון:

ג"ה ישמע בערי יהודה וחוצות ירושלים וכן נוהגין אבל הרמב"ם ז"ל גריס ישמע מערי יהודה ומחוצות ירושלים שאומרים הדיינים שזה הלשון מתוקן יותר כי כשאומרים ישמע בערי יהודה ישמע שם הקול בחוץ אבל כשאומר ישמע מערי יהודה עכ"פ קול השמחה מבפנים. ונהגו לומר ברכות אלו על הכוס ואעפ"כ אם אין שם כוס אינו מעכב וכן כתב הרמב"ם ז"ל וגם אם נכנסה לחופה נשואה היא לכל דבר אע"פ שלא בירך ברכת חתנים אלא שהיא אסורה לו כנידה מדבריהם כדאי' התם במסכת כלה. וכתב הרמב"ם נכנסה לחופה ולא בירך ברכת חתנים הרי היא נשואה גמורה וחוזר ומברך אפי' לאחר כמה שנים ע"כ וכו' הדברים שאין חוזר ומברך אלא תוך ימי המשתה אא"כ בשעה שהוא לבא עליה. וברך חמש פירוש שלא בירך אלא ברכה ה' של יצירה:

לימא בהא קמיפלגי דמ"ס חדא יצירה הוה ומ"ס ב' יצירות הוה :    פירש"י ז"ל מ"ס חדא יצירה היא כמאן דאמר דו פרצופים נבראו שנבראו ביצירה אחד ומ"ס שתי יצירות הם כמ"ד זנב הוא שממנה חוה נבראת שהרי היו בכאן ב' יצירות בזו אחר זו ובתוספות הקשו עליו מדאמרי' פרק עושין פסין בשלמא למ"ד דו פרצופין היו היינו דכתיב וייצר כלומר בשני יודי"ן דמשמע שני יצירות אלא למאן דאמר חדא יצירה האי מאי וייצר לכך פירש דמ"ד חדא יצירה הוי כמ"ד זנב הוי שלא נבראו מתחלה אלא פרצוף אחד ואע"פ שאח"כ נבראת חוה מן הזנב ההוא לאו יצירה הוא אלא תולדה ומ"ד ב' יצירות כמ"ד דו פרצופים שנבראת מתחלה ב' יצירות ומיהו לשון יצירה א' וב' יצירות נהלם אחר לפרש"י ז"ל. ויש ליישב פרק עושין פסין לפרושי ה"ק בשלמא למ"ד דו פרצופים היינו דכתיב ויצר יצירה אחת שעלתה לשתים אלא למ"ד וכו' מאי וייצר דהא בשתי יצירות נבראו. והיו יודעים שאין מברכין ברכת חתנים אלא במקום חופה ושהיו שם החתן והכלה כדאמרינן פרק הישן ובמס' סוכה החתן ושושביניו פטורים מן הסוכה פירש"י וליתבו בסוכה ולחדו בחופה אין שמחה אלא במקום סעודה פירוש כשיש שם סעודה שאין עושין שמחה בלא סעודה הא וודאי בברכה כדאי' במסכת סופרים וכדכתב לעיל וליתבו בסוכה ולחדו בסוכה אין סוכה אלא במקום חופה ומיהו ה"מ לענין ברכת חתנים אבל לענין שהשמחה במעונו אינו מברכת החתנים ולא מנו אותה עמהם כדאמרינן בריך שית בריך חמש ולא בעינא חופה דהא איתא מקמי חופה ומקמי דאית חתן וכלה אפילו רמי שערי באסינתא ואפילו גבי מהול הא סברי לברוכי. ולענין ברכת אשר ברא היכא דליכא פנים חדשות דעת רבותי דהא מברכת חתנים היא ובעיא עשרה ובעיא חופה אבל בתוס' אומרים דכיון דלא בעי פנים חדשות אף היא לא בעיא חופה ולא עשרה כדאמרי' בסמוך מכאן ואילך אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא אלמא הדדי נינהו ובענין זה דליברכו באפשי שמחה בעלמא וכן עיקר ואע"פ שמניתם ברכה אשר ברא בכלל ברכת חתנים ואמרינן שמברכין ברכת חתנים בעשרה אין התלמיד קורא ברכת חתנים אלא כשאומרים כל שבעה ברכת חתנים כדאמרינן לעיל מברכין ברכת חתנים כל שבעה אמר ר"י והוא שבאו פנים חדשות והדין רהטא בסוגיא דלעיל דאחד בתולה ואחד אלמנה טעונה ברכה הלכך נהי דברכת אשר ברא חשובה מכלל ברכת חתנים והיא חלק ממנו לא הוצרכו עשרה ולא חופה אלא באומר כל הברכות כשם שלא חייבו בהם פנים חדשות ומיהו מפני שהיא מברכת חתנים אין לאומרם אלא ז' וכדאמרינן בסמוך מז' ועד תלתין מברך שהשמחה במעונו כלומר שהשמחה במעונו לבד וכן אין לומר ברכת אשר ברא אלא כשיש שם חתן וכלה אבל שהשמחה במעונו אע"ג דליתנייהו לתרוייהו כחדא כיון דאיכא חדא מנייהו וכדאמרי' מקמה הלולא דמשתמע ליכא אלא ארוס לחוד ואותם שמוליכין לכלה ממקום למקום אי איכא חופה בדרך במקום מברכין ברכו' בפנים חדשות ואי לא לא מברכין אלא שהשמחה ואשר ברא ואע"ג דאיכא פנים חדשות וכן עיקר:

כל תריסר ירחי שתא:    פי' שעד כאן נמשכת השמחה כדכתיב נקי יהיה לביתו שנה אחת לשמח את אשתו אשר לקח מדאמרינן מכאן ואילך אפושי שמחה היא ואמרינן נמי אי איתא מחמת הלולא וכו' שמעינן שאין מברכים שהשמח ה במעונו אלא כשעושה סעודת מריעות לחתונה אבל אי לא זימן אדם אלא חתן ובני ביתו אינו מברך כלום ואין אומרים אשר ברא אפי' בתוך ז' וכן הסכימו כל רבותי ועוד הסכימו רבותי הא דאמרינן מעיקרא מאימת מכי רמי באסכתא כלומר משיכינו צרכי סעודה דוקא משקדשו אבל קודם שקדשו כלל לא דתרי בעינן קדושין והיא דטרח להו דלא הדרי בהו ורב פפא נמי דבריך בשעת אירוסין קדושין הוה תמן שאין לשון ארוסה בכל התלמוד אלא בקדושין דאידך שדוכין קרי ליה והא דאמרינן קים ליה בגווה דלא הדרי בהו ה"ק דלא הדרי בהו מלעשות חופה לזמן קבוע דמלהדר בהו לגמרי לא אפשר כיון דאיכא קדושין ולא אסתייע מלתא דהדרי בהו שלא נעשית החופה לזמן שקבוע:

רב תחליפא בריך שית אריכתא :    פירש"י ז"ל שהוסיף בהם דברים וחתם בהו ויפה כוון דמשו' תוספות לשון בעלמא לא מקרי אריכתא ולא עוד אלא שלא היה לו להאריך דבמקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך שלא לשנות המטבע של ברכות וה"ה שאם לא היה מאריך לא היה לו לחתום בשום קצר שלא תקנו פותח וחותם אלא בנוסח ארוך וכדאיתא בפרק קמא דברכות רב חביבא אקלע לבי מהולא בריך שהשמחה במעונו ולית הלכתא כוותיה משים דטריד בכאן דקדוקי חכמי צרפת האחרונים שהאבל מותר לאכול בסעודת ברית מילה דלית כאן שמחה כיון דאיכא צערא לינוקא ולא מסתברא נהי דלא קבעינן שהשמחה במעונו משום צערא דינוקא מ"מ סעודת מצוה היא ועל השמחה קובעים אותה אבל לכנוס שם למצות מילה זהו מותר שלא נאסר לכנוס למצות אלא שלא יכנס לשמחה בלא מצוה וכדפי' בדוכתיה בס"ד. ויש מלמדין מכאן שבסעודת פדיון הבן אומרים שהשמחה במעונו דהא ליכא צערא לינוקא והכא שמחה שיצא מכלל נפל ובשם הר"ר טוביה כתבו בתוספות שאין לברך דהא כשמת הבן לאחר שלשים יום האב חייב לפדותו ואין לומר שם שהשמחה במעונו וכיון שהוא כן ה"ה כשהוא חי שלא לתת דבריהם לשעורין ואין זה נכון בעיני כיון דבהא איכא סעודה ובהא ליכא סעודה אין הדברים נתונים לשעורין שהרי כל שאין שם סעודה אין שייך לומר שהשמחה במעונו ויש שכתבו טעם לדבר שלא אמרו שהשמחה במעונו אלא בסעודה שנאמר בה שמחה כגון ברית מילה כדכתיב שש אנכי על אמרתיך כדאיתא בפ' התכלת משא"כ בפדיון הבן ואין להוסיף על מה שאמרו חכמים ז"ל. והא דאמרינן אין החתנים מן המנין נקט לשון רבים משום חתונת רבות הבאות זו אחר זו וכדאיתא התם מאי בוגרות בוגרות דעלמא אבל אין לערב ברכה אחת לשני חתנים בבת אחת שאין לערבב שמחה בשמחה וכן קבלתי מרבותי ז"ל:


דף ח עמוד ב[עריכה]

כי תניא ההיא בברכת המזון:    ומדלא פרקינן כדפרקינן לרב שמעי' דרב תנא הוא ופליג ור' יוחנן לאו תנא הוא והא קי"ל דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן משום דר' יוחנן אלים טפי אלא דלא אסתייע ליה מלתא לאסכום כדתנא ורב נמי לא הוא תנא דחשיב והיינו טעמא דמשום דוכתא דאיכא לשום אמורא פרכא ממתניתן אף על פי דאית ליה סייעתא ולא אמרי' איהו דאמר כהאי תנא. תוספות והא אוקמינן מתניתין בברכת המזון פירש"י ז"ל להצטרף לג' בברכת המזון והקשו עליו בתוס' מאי קמ"ל פשיטא שהרי אבל חייב בכל המצות ועוד דלא שייך בה כלל ענין אבילות לכך פי' דהיינו שופט בצדק דין אמת וכו' שמוסיף בה בהטוב ומטיב דס"ד אכיון דאבל היא לא מצטרפו וליבעי שיעור מן המנחמים קמ"ל דאבילים מן המנין וקשה לר"י שהרי התוספות הזה אין צריך מנין שהרי אפי' ביחיד חייב האבל לאומרה וכל דאפ"ה היינו סוברים כשאומרים אותה בזמנו מברך והשאר יוצאין ולא לצרף אבל במנין הזמון כיון שהוא מן המנחמים ולרש"י ז"ל יש ליישב משום דרגיל להוסיף בברכת המזון של אבילות ברוך מנחם אבילות כמו שאנו נוהגים היום היינו סוברים שלא יצטרף האבל בזמון קמ"ל שמצטרף שאין כאן אלא ברכה להקב"ה שמנחם לכל האבלים ומ"מ לא מצינו סמך אחר למנהגיו זה אבל מכאן יש לסמוך אותי לפירש"י ז"ל. כי אמר ר' יוחנן ברחבה פי' כשהיה חוזרין מבית הקברות והיו מגיעין לרחוב סמוך לעיר היו מברים שם את האבילים והיו אומרים שם ברכת רחבה האמורים לקמן וסדר הדברים ההם הנם כתובים בספר תורת האדם להרמב"ן ז"ל. וא"ת אמאי לא משני לעיל איפכא ר"י בברכה וברייתא בשורה וי"ל משום דקתני לה דומיא דחתן דליכא שורה ואיכא מזון:

ברכת רחבה כל שבעה מי איכא אבל לגבי ברכת המזון ליכא למיפרך הכי דהא ודאי איכא כל שבעה אפי' בלא פנים חדשות:

מאי ועוד ידו נטויה אמר רבא הכל יודעים כלה וכו':    פירש"י ז"ל דדריש ועוד כמו לעד כלומר עולמו שלו שהוא שבעים שנה:

א' נגד הזן וכו':    פי' כל אלו הברכות שייכים בתנחומי אבילות הזן כדאמרינן במס' תענית ליבעי רחמי על שובע דלחיי יהיב וברכת הארץ כדכתיב למען יאריכון ימיך על האדמה ובונה ירושלים כדכתיב בבלע המות לנצח ח' פסוקים זה כענין בונה ירושלים.

החזירו הדבר ליושנה :    פירש"י ז"ל עשרה כוסות והנכון כמו שפירשו בתוספות שהחזירו הדבר ליושנה ממש שמבטלים כולם ואין שותים אלא בתוך הסעודה כדי סיפוקה דבסעודה נמי איכא שכרות וכן המנהג ותו לא מידי:


דף ט עמוד א[עריכה]

אמר ר"א האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו:    פירוש ר"א תרתי קמ"ל חדא דפתח פתוח מלתא דקים ליה בגוה שפיר וקא שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ואידך כיון שאמר שהוא כפתח פתוח אע"ג דעדיין ספק הוא אם נבעלה בעילה אסורה אם לאו אפ"ה נאמן לאוסרה עליו מן הספק ובהנהו תרי מילי שקלו תלמודא דשמעתין על הא דר"א ומיהו עיקר צריכות דר"א היינו טעמא קמא ודוקא כשאמר ברי לי שלא הטיתי וטעמא דמלתא משום דהעמיד אשה על חזקתה עד דאיכא טענה ברורה ודאית ודוקא אמר ר"א פתח פתוח דבהא הוא דאשמועינן רבותא שאומרים דלא נימא דלמא טעי ולא קים ליה אבל טוען טענת דמים דודאי קים ליה פשיטא לי מלתא דנאמן לאסור עליו כדאמרי' לקמן:

מאי לאו דקא טעין טענה פתח פתוח לא דקא טעין טענת דמים. וא"ת ה"ד אי דאיכא דם יהיו הדמים ראיה ואי ליכא דם האיכא טענת דמים ואי איכא דמים היכי נאמן דהא איכא דמי' והיאך יהיה נאמן בפתח פתוח כבר פירש"י ז"ל דמיירי כגון שהיא ממשפחת דורקטי או שאבדה המפה נראה מדבריו דכל היכא שמצא דם הדמים ראיה ואין נאמן בפתח פתוח מצאתי שהדמים מכחישין אותו ושקירי משקר או לא הוה קים ליה בפתח פתוח וכך פירש רבינו חננאל ז"ל ולפ"ז כי אמרינן לקמן ופתח פתוח כעדים דמי היינו שלא מצא דם וכן פירש"י ז"ל דהכא כשהיא ממשפחת דורקטי או בבוגרות דפעמים מתיישנין בתולים ואין להם בתולים אבל יש שפירש דקים ליה בפתח פתוח כעדים דמי אפילו כשמצא דם נאמן לאוסרה עליו דהא אמר ברי לי דהוה פתח פתוח ושוותי' חתיכה דאסורא ואין הדם ראיה דדלמא דם צפור הוה שהכניסה שם ואפילו פשפש אותה בכניסה לחופה דלמא דם בצדדים או דם המכה הוא ומיהו להפסידה מכתובתה דכ"ע אינו נאמן כשמצא דם והביא ראיה לפ' זה מן הירושלמי דגרסינן התם גבי הא תניא כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים מה אני מקיים אם בפשפש ומצא הרי דם מצא אי בשלא מצא הוא פשפש היא לא פשפשה אלא במה אנו מקיימ' בשלא פשפש ומצא היא אומרת דם בתולים והוא אומר דם ציפור הוא הורע כוחו שלא נהג כמנהג הזה הדא דתימא שלא להפסידה כתובתה אבל לקיימה אין רשאי משום ספק סוטה ע"כ ויש אומרים שאין להביא ראיה מירושלמי דפליג אתלמוד דילן דהתם נמי חששו לספק סוטה אפי' תרתי ספיקי דגרסי' התם על מתניתן דהנושא את אשה דאפליגי רבי גמליאל ור"א כו' הדא דתימא שלא הפסידה כתובה אבל לקיימה אינו רשאי ולפום גמרא דילן דקאמר ר' גמליאל דנאמנות לגמרי ואפילו לבעלה אפילו בהדה ספקא משום דאיכא חזקה לגופיה והיא ברי והוא שמא וכדאיתא התם בפרקין ואפשר שאין הירושלמי מדבר אלא באשת כהן או בקטנה בת ישראל דליכא ספיקא אלא חדא ואפי' תימא שהירושלמי פליג בהא אתלמוד דילן מכל מקום בנדון דהכא רצה לומר שהיא חדא ספיקא אפי' איכא דם נאמן לאוסרה עליו דהא לא אשכחן דפליג אגמרא דילן אלא כדברי הירושלמי דלאוסרה עליו אפי' יש כאן דם נאסרה עליו והא דקאמר שהיא נאמן דוקא שהיא שותקת אי נמי מדבר ומכחישו לומר בתולה שלמה נבעלתי דכיון דבהא ובהא הוא נאמן אבל במדברת ואינה מכחשת אלא שאומרת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני אינה נאסרת אפי' בחדא ספיקא דכיון דאיהי ברי ואיהו ספק ומסתייע לה חזקה דגופא ברי עם חזקה דגופא עדיף משמא דידיה. וכן נראה מן הירושלמי דגרסינן התם דר' ירמיה בעי התם מעתה אין טענת בתולים לא כר"ג וכר"א אלא כר' יהושע חזר ואמר יש טענת בתולים כר"ג וכר"א בשותק אפ"ת במדברת באומרה נמצא ואבדה ותהא נאמנות לו יכול דאמר אילו בשם ר"א האומר פתח פתוח מצאתי אסור לקיימה משום ספק סוטה הכא אתמר נאמנת והכא אתמר אינה נאמנת תמן שניהם מודים בשהפתח פתוח כלומר במשנתינו לפיכך הוא נאמן דברי הוא ואלמא כל שאינה מכחישתו וברי ושמא היא נאמנת כיון שאין מי שמכחיש' והא דאמרי' בירושלמי דלעיל הדא דתימא דפליג בהא דהכ' בירושלמי ופליג אתלמוד דילן דלא מפליג לקמן בר"ג ור"א בין אסורא לממונא ואידך ירושלמי מפליג ואפ"ת דירושלמי לא פליג באידך ירושלמי דהא בחדא ספיקא והא בין תרי ספיקא מ"מ דבתלמוד דילן לא מפליג בהא בין חדא ספיקא לתרי ספיקא ובהא נאמנות בכל דאיכא ברי ושמא וכן עיקר וא"ת א"כ אמאי אינה נאמנת במכחישתו שהפתח נעול ושהוא משקר שאומר פתח פתוח מצאתי מגו דאי בעי מכחישתו ואומרת משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני וי"ל דהכי לאו מגו ברור הוא דלא ניחא לה למימר משארסתני נאנסתי או מוכת עץ אני דפוסלה נפשה מן הכהונה ובמוכת עץ נמי לא אמרי' מגו כיון דלא שכיח וכי שכיח אית לה קול ותו דניחא לה למימר בתולה שלמה נבעלתי מלפגי' נפשה לומר מוכת עץ אני וכן פי' בתוס' והא דאמרינן נאמן לאוסרה עליו ולא אמרינן נאמן לאוסרה על עצמה קמ"ל כיון דטעין כן בטענת ברי ב"ד אוסרים אותה ומפקי לה מיניה ואינו רשאי לקיימה והכי מוכח סוגיין דלקמן דפרכינן מר"א דאמר אין אשה נאסרה על בעלה וכו' ההוא היינו שאינה נאסרה בב"ד דאלו לצאת ידי שמים בלא"ה נמי תצא כההיא בפרק קמא דיבמות וכעוברת על דת משה ויהודא דבמכילתא ואע"ג דאמרינן בפ"ק דיבמות ב"ד עדים הוא דמפקי הא אמרינן לקמן דפתח פתוח כעדים דמי כל היכא דליכא אלא חדא ספיקא וז"פ ברור:

ואמאי ספק ספיקא הוא לא צריכה אלא באשת כהן דליכא אלא חד ספיקא ספק תחתיו ספק אין תחתיו דהא כל שנבעלה תחתיו אפילו באונס אסורה ומיהו ספק תחתיו איכא אע"ג דנבעלה לפסול לה פסול מן הכהונה אע"ג שלא נבעלה תחתיו בההיא ליכא למיחש כיון דרוב כשרים אצלם אי נמי בקטנה בת ישראל כגון דקבל אביה קדושין פחותה מבת ג' ויום אחד ומיהו כשנכנסה לחופה גדולה היא דאי לא פשיטא דלא מתסרא דאפילו נבעלה ברצון לא מתסרא דפתוי קטנה אונס תוא אלא ודאי גדולה היתה אח"כ וליכא אלא חד ספק ספק באונס ספק ברצון אלא ודאי נבעלה תחתיו דבפחותה מבת ג' שנים בתוליה חוזרין וא"ת עדיין יש שתי ספיקות ספק נבעלה כשהיתה קטנה דאפילו ברצון מותרת ספק כשהיא גדולה דברצון אסורה וא"ת בין באשת כהן בין באשת ישראל קטנה עדיין יש ספק אחר שמא מוכת עץ יש מתרצים דלמוכת עץ לא חיישינן מן הסתם דמוכת עץ לא שכיח וכן אמר בירושלמי באידך פרקין נחוש לומר דשמא מוכת עץ היא ופריק לא חשו לדבר שאינו מצוי. איכא מקשין על זה מתלמוד דילן דאמר לקמן סוטה אין לה טענת בתולים ופרכינן מ"ט אי משום דחבטה כולהו נמי מחבטי ופרקי' בה כמה פרוקי וכי מעיינת בה קושיא מעיקרא ליתא דאדרבה אנן הכי פרכינן אי משום דמיחבטי משום הכי נשרו בתולים הא ליתא דהא כולהו נמי מחבטה ואפ"ה יש להן טענת בתולים כי אין החבטה ההיא כדאי להשיר בתולים דאלמא חבטת קטנה דאין בה כדי נשירת בתולים הוא דשכיח אבל חבטה דנשיר בה בתולים וכ"ש מוכת עץ לא שכיח ורבינו תם ז"ל תירץ עוד בעיקר קושיין דאפילו תימא מוכת עץ שכיח אין לנו לחוש בכך מכיון דלית לה קלא ותו דאי איתא הוה טענה לנפשה ואין פירוש זה מספיק דניחא לה לומר בתולה שלימה נבעלתי כדכתיבנא לעיל:

מאי קא משמע לן דשוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וכו':    אבל הכא מוקם הוא דלא קים ליה קא משמע לן פירוש קא משמע לן כיון דטוען כן בברי מיקם וכו' עד אבל קים לה:

ומי אמר ר"א הכי:    יש תמהו דמעיקרא פרכי מאי קמ"ל והשתא פרכי מי אמר ר"א הכי ולא תימא היא דלעיל פרכינן ממתניתין מאי קמ"ל תנינא והשתא פרכינן ומי אמר ר"א הכי דקשה דר"א אדר"א ותו דלעיל פרכינן דאי לאשמועינן דנאמן לאוסרה עליו דברי אלו פשיטא והשתא פרכינן דאפילו יהא כדבריו אין לנו לב"ד לאסור אליבא דר"א כיון דלא הוה קינוי וסתירה וזה פשוט והא דאמרינן ומי אמר ר"א הכי פירש רש"י ז"ל ומי אמר ר"א הכי דאשה מזנה נאסרה ע"פ עצמו משמע דאפי' כשהוא טוען הכי בברי שנבעלה תחתיו הוא קשיא לן היכי מיתסרא עליו ולא נהירא דמי איכא מ"ד דהרואה את אשתו כשהיא מזנה תהא מותרת לו וכי עדים אסרו לה ועדים שרו לה דהא ודאי אינה אסורה אלא ביאתה ועוד מאי קא"ל ולטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא לימא ליה אנא הכי קאמינא דגזירת הכתוב הוא דאפי' נבעלה ודאי לא מתסר עד דאיכא עדים או קינוי וסתירה ועוד מאי אהדר ליה ופתח פתוח כשני עדים דמו והא מנ"ל לכך הנכון דהכי קאמר ומי אר"א הכי דמשום פתח פתוח בעלמא תתסר עליה מכיון דאיכא חד ספיקא והא אמר ר"א שאין אשה נאסרה על בעלה בב"ד בשום ספק אלא על עסקי קינוי וסתירה והשתא היינו דפרכינן לקמן ולטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא לאו עידי זנות שהעידו שזינתה ברצון דההיא מאן דכר שמיה הא עדיפא טובא מקינוי וסתירה אלא ה"ק וקינוי וסתירה אין עדים לבעילה לא דחיישינן מאונסא הוא והא האיך אפשר דהא ודאי כל שהעידו שנבעלה מתסרה וחזקה ברצון הוא דאניסה הא קול יש לה וכדאיתא בירושלמי עד שתטעון היא כן בפירוש:

אלא לאו ה"ק וכו':    ופתח פתוח כשני עדים דעלמא דבעילה דמי מתסרא כל זמן ששותקות מכחישתו. ותסברא מעשה שהיה קינוי וסתירה מי הוה אפשר פירש דקס"ד דהכי קאמר על עסקי קינוי וסתירה כדרך שהיה במעשה דדוד ולהכי פרכינן מעשה שהיה קינוי וסתירה מי הוה וקשיא מקינוי דאלו סתירה ודאי הוה ביה ועוד מי אסרוהו על דוד כאלו היתה אסורה על אותו בעל כך היתה אסורה על דוד דאסורה לבעל אסורה לבועל א"ו לאוסרה על אוריה דכיון דלאוריה לא ידעי מלתא אע"ג דידעי לדוד ולא ידיע הכי לאוריה הוה מתסרה עליה מ"מ אסורה של בועל באסורה של בעל תליא וכל כלה שנאסרה לבעל ודאי מ"ט דלהוי לא מתסרה לבועל הכי ס"ל השתא ולקמן לא ס"ל הכי בשני לן מפני מה לא אסרוה דקא בעי לסיומא כולה מלתא מעיקרא וזה יותר נכון ; אי משום הא לא קשיא דה"ק אין האשה נאסרת וכו' עד למעשה שהיה וכו':    פי' לא מתרצינן לישנא דר"א אלא דמפרשין ביה הכי וכמעשה שהיה שאין האשה נאסרת קאי דמייתינן לראיה כדחזינן במעשה שהיה דלא אסרוה מפני שלא היה שם קינוי:

וא"ת מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה:    פי' לאו קושיא על אוקימתא דהא לכ"ע איכא לשיילה ותו דאוקימת אקומתא מוכרחת היא אלא שיילי דמשיילינן לכ"ע לברורי מלתא מפני מה לא אסרוה על דוד אבל פי' רש"י ז"ל מפני מה לא אסרוה והלא כמה עדים בדבר ונראה מפרושו דקאי אהא דפרקינן ופתח פתוח כשני עדים דמי ולא נהירא מטעמא דכתיבנא ועוד כי ודאי לא היה שוכב עמה דוד בעדים ור' יוחנן ז"ל פירש כיון שהדבר היה ברור לדוד שנבעלה לו ואלו נודע כן לאוריה היתה אסורה עליו למה לא אסרוה על דוד ונהי דלא אתסרא על אוריה מפני שלא נודע לו ראוי היה שנאסר על דוד וכ"ש למאי דאסיקנא דפתח פתוח כעדים דמי דעדות לאו דוקא כדפירש דהא הכי איכא דבר ברור שנבעלה לדוד:

התם אונס הוא:    פירוש דאע"ג דדוד ברצון בא עליה כיון שהיתה אנוסה לא מתסרא לבעלה לא מיתסרא לבועל דאיסורא דבועל באיסורא דבעל תלוי וא"ת הא לעיל אמרי' משום דלא הוה ביה קינוי וסתירה הוא דלא מתסר וי"ל דלעיל ה"ק דאלו הוה תמן קינוי וסתירה לא היו נאמנים לומר שהיה באונס ולא נאסרה:

ואב"א כהא דאמר שמואל בר נחמני:    פי' לאו למימרא דלהוי האי טעמא כר"א דהא לא שייך בלישנא כלל אלא פרוקי אחריני עבדי' למאי דאמרינן מפני מה אסרו לו דהא לכ"ע קשיא כדפרשינן ולר"א מפרק בפרוקי קמא ולדידיה מפרק מדאמר שמואל:


דף ט עמוד ב[עריכה]

כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו :    פירשו האחרונים ז"ל שהיה כותב גט כריתות ע"מ שאם ימות והקשה ר"ת ז"ל דא"כ לא היה גט זה אא"כ שיש לו אחי' ואין לו בנים דלא תפול קמי יבם ואלו אנן אמרי' דכל היוצא למלחמות היה עושה. וי"ל דכל היוצא לאו דווקא אלא כל היוצא שהיה צריך לכך ור"ת ז"ל פירש דין היה מתנה הרי זה גיטיך אם לא אשוב מן המלחמה וא"ת והרי שב אוריה וי"ל שאם לא אשיב בסוף המלחמה היה אומר וא"ת והא אמרי' התם שהיו אומרים לדוד שבא על א"א מיתתו במה וי"ל דעל ספק א"א אמרו דכל זמן שלא נתקיים הגט בספק א"א היתה וא"ת דמה הועיל גט זה דהא אמרינן התם בנותן גט מעכשיו אם מת מה היא באותן הימים ואמרי' שהיא כאשת איש לכל דברי' ואע"ג דמית וי"ל דאתיא הא כר"י שאמר שהיא מגורשת למפרע ורבנן מתרצינן בפריקא קמא דאונס הוא ומ"מ עכ"פ מיהו אמרי' במס' תענית כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה דאמר ר"ש ב"נ ואי איתא הא ודאי חטא שבא עליה קודם שנתקיים התנאי שהיתה בספק א"א וכתב תירוץ עוד בלשון אחר דלר' שמואל בר נחמני גט כריתות גמור בלא תנאי היה כותב לאשתו ואם חזר ממלחמה חוזר וכונסה הלכך לא חטא דוד כלל והא דאמרו לו כל הבא על אשת איש מלבין היו פניו שלא כדין וזהו שהיה מתרעם כדכתיב ובצלעי שמחו ונאספו כי לפי שהיתה הדבר נעשה בצנעה לא היה הדבר ידוע לבריאות והיו מרננים לומר שהיתה א"א:

ואת ערובתם תקח דברים המעורבים בינו לבינה תקח ותסתלקא אותה ע"י (ידי) גט ואע"פ שזה היה במלחמת שאול מכאן הי' למד דוד והיה נהג מנהג זה בכל מלחמותיו לכל רוצ' מלחמותיו שיעשה בו בצנעה:

אמר אביי אף אנן נמי תנינא וכולי ודקא טעין טענת פתח פתוח אלמא מקים קים ליה ופרקי' לה אלא בטענת דמים דוקא ויש לפרש דקס"ד דמשום פתח פתוח דווקא וקא טעין טענת פתח פתוח דוקא דאיכא למיחש לאקרורי דעתא סבר דטעה ולא קים לנו דאלו בטענות דמים דקים ליה שפיר לא מקררי דעתא ומהדרינא לעולם משום טענת דמים דווקא דקים לנו שמא יפייסנו ותקרר דעתא דאלו לפתח פתוח לא חיישינן ולא מהימן ודחוי דחינן ולא נסתייע לר"א ממתני' אבל הלכתא כר"א דליכא מאן דפליג עליה ואפילו בטוען טענת דמים דקים ליה פשיטא דלא מתסרא אלא בחדא ספיקא דחלו בתרי ספיקא להדיא אמרי' לעיל דלא מתסרא אפי' לר"א בפתח פתוח ופתח פתיח לר"א כטענת דמים לדידן הוה דמיקים קים לי':

אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסיד' כתיבתה :    פירש"י ז"ל וכ"ש לאוסרה עליו וכר"א פירש לעיל לאוסר' עליו אבל לא להפסידה כתובתה משמע דסבר מר"ן ז"ל דר"א ושמואל פליגי ולא נהירא דאמאי אוקימנא פלוגתא בינייהו וכיון דלא פרש לן תלמודא אלא וודאי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא דר"א ניחא ליה לאשמועי' דאפילו לאוסרה עליו נאמן אע"ג דאית ליה חזקה דכשרות וכ"ש בממון נאמן דאוקי ממוני' בחזקת מרי' ושמואל ניחא ליה לאשמועינן אפילו בממון הקל נאמן וכ"ש לענין אסורא דחמיר א"נ דר"א איירי בחד ספיקא דמהימן אפילו לענין איסורא דחמיר ורבי יהודא אתי ופריש דלהפסד כתובה נאמן לעולם אפילו בתרי ספיקא דלגבי ממונא ליכא הפרש בין חדא ספיקא לתרי ספיקא והיינו דאמרינן לקמן מה הועילו חכמים בתקנתן ואם איתא דלא אמר ר"י אלא בחדא ספיקא הרי הועילו לרוב הנשים דאית בהו תרי ספיקא. וא"ת דר"א לאוסרה עליו דווקא קאמר כדפירש רש"י ז"ל איכא לאוקמי כשלא עשה סעודה אפילו ר"י מודה שלא תפסוד כתיבתה כדאמרי' בסמוך דאע"ג דקים ליה חיישינן דלמא משקר להפסידה כתובתה משא"כ לענין איסור דשוויה עליו חתיכה דאיסורא יפרע כתובתה אי נמי איכא לאוקמי כשלא טען אלא לאחר זמן מרובה דלאוסרה עליו נאמן ולא להפסידה כתובתה כדאמרי' ביבמות טענות בתולים כל שלשים יום דברי ר"מ ר"י אומ' נאסרה לאלתר א"נ דר"א מיירי כשיש שם דמים שנאמן לאוסרה לפי' השני כמ"ש לעיל ואינו נאמן להפסידה כתובתה כדאיתא בירושלמי ור"י מיירי כשאין שם טענת בתולים כגון שאבדה המפה ולהפסיד' כתובתה דווקא נקיט לכולהו פי' הא דר"י בשתקו או במכחישתו דאלו מדברת אינו מכחישו אינה מפסידה כתיבתה בברי דידה עכ"פ וכדאמר. רב במתני' הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים ושמואל גופיה פסיק הלכה כרב אף אנן נמי תנינא האוכל אצל חמיו ביהודא הוא דלא מצי טעין הא בגליל מצי טעין נקט גליל לרווחא דמלתא דהוא במקום שאין מייחדין וכדאיתא לקמן ולמאי אי לאוסרה עליו ביהודא אמאי לא פירש דקים לנו דהלכתא כר"א אפילו בפתח פתוח וכיון שכן לענין איסורא כל שטוען ברי נאמן לאוסרה עליו דשויי' אנפשי' חתיכ' דאיסורא וא"כ בטוענין שנתייחד עמה הוא שמצ' פ"פ דכי אמרי' ביבמות טענות בתול' בנסתרה לאלתר ה"מ לענין כתובה אבל לאוסרה עליו לעולם כל זמן שלא בא עליה אמרי' דאיכא עליה כבר הודה דשדי' עלוי':

אלא לאו להפסיד כתיבתה ודטען טענה מאי לאו דטוען טענת פתח פתוח :    פי' מאי לאו דטענת פתח פתוח הוה נמי דמסתמא קתני שאין יכול לטעון טענת בתולים אלמא קים ליה בפתח פתוח ולא משקר ודחינן דדילמא לטענת דמים דוקא פי' דקים ליה ורש"י פי' דלעולם בפתח פתוח אינו נאמן כיון שאינו עומד להתברר ע"י משמוש והכא מיירי כגון שטוען טענת דמים דיכול להתברר ע"י משמוש ולא נהירא דהא סתם גליל אין משמשין ואעפ"כ יש להם טענות בתולים והשתא איירי ודאי בעלמא אבל הדין הלכתא דליכא דפליג עליו דשמואל ואפילו לפירוש רש"י ז"ל דפליג ר"א עליו הלכתא כשמואל דר"נ ס"ל כוותיה בדיני':

א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן:    פי' מה מועיל היכא דאיכא דמים שהרי לא תקנו חכמים להעמיד שושבינין אא"כ שמא יראה ויאבד ויאמר פתח פתוח מצאתי:


דף י עמוד א[עריכה]

חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה:    פי' דווקא מהאי טעמא הא לאו הכי חזקה דמסייע ליה חזקה דממונא כיון דרוב נשים בתולות נינהו ומסייע להו חזקה דגופא דהא עדיפא מחזק' דממונא אבל השתא דמסייע לה תרי חזקות חזק' דממונא וחזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה איהו נאמן ודוקא לעיקר כתובתה אבל בתוס' אינו נאמן והכי מוכח מה דאמרו חכמים תקנו לבתולה והם האמינוה הא במה שלא תקנו הם אינו נאמן והא דאמרי' בפרק אע"פ תנאי כתובה ככתובה דמי אינו כולל בכל מקום אלא לדברי' המנויים שם כדפי' ר"ח שם ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל. הואיל ותקנות חכמים היא לא תגבה אלא מן הזיבורית פי' שאלו היתה מן התורה נאמר דיליף לה ממוהר הבתולות הי' ביד' לגבות מן העידית כאונס ומפתה כיון דמהתם ילפי' לכתובה אבל השתא דליכא אלא מדרבנן די שתגבה מן הזיבורית לדין תורה ואע"ג דרבנן תקנו לב"ח בבינונית התם הוא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין והכא ליכא נעילת דלת דיותר שאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכן הלכה. מיהו מן הסתם אבל עכשיו שנהגו לכתוב שתגבה לכתובה משפר ארג נכסין תנאי ממון הוא וקיים:

רשב"ג אמר נותן לה מעות קפוטקיא:    הקשה ר"י ז"ל כיון דסבר דכתובה דאורייתא מאתי' בעי למיתן לה מה לי מעות קפוטקיא או מעות של א"י וכו' ותירץ דאפ"ה מעות קפוטקיא עדיף טפי מכ"מ והנכון דאפי' לרשב"ג אין לה אלא מאתים של מדינה שלא אמר הכתוב חמשים כסף צורי אלא לאונס ומפתה דווקא אבל משום דמפקי' רחמנא בלשון מוהר יליף מינה רשב"ג דיש לבתולה מוהר מן התורה אבל אין לה קצבה מן התורה אלא כפי מה שירצו או כפי מה שיסמכו חכמים תדע שלא אשכחן שום תנא דלימא אפילו לרשב"ג דכתובה אשה מאתי' צורי והכי ודאי מוכח לישנא דאמר רשב"ג מכאן סמכו לכתובת אשה מן התורה כלומר מצא סמך לתקן לה שום כתובה מן התור' ופסקו התם שתה' מאתי' כסף של מדינה וכן פי' הרמב"ם ז"ל ופסק ר"ת ז"ל כרשב"ג דאמר כתובה מאתים דכיון ששנינו במשנה נשא בקפוטקיא כמותו הא קיימא לן דבכ"מ ששנה רשב"ג הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראיה אחרונה ומפני זה נהגי במקצת מקומות לכתוב בנוסח הכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ולפיכך אמרו ז"ל חייב לתתם לה של כסף צורי כאונס ומפתה ואין זה נכון דסוגיא דכולא תלמודא כתובה דרבנן ורב נחמן דהלכתא כוותיה בדיני הכי ס"ל וההיא כללא דרשב"ג לאו דווקא הוא ואמוראי פליגו ביה בפ' המדיר. ועוד שלא אמרו הכללות במקום שחולק סוגיית התלמוד וכן פסק הרמב"ם ז"ל והגאונים כולם ז"ל הלכך ראוי לכתוב בנוסח הכתובה דחזו ליכי מדרבנן א"נ דחזו ליכי בלחוד ואי כתוב דחזי ליכי מדאורייתא אפשר לומר דלית לה כתובה מדאורייתא ואסור להשהותה. והחכם ר' פנחס הלוי ז"ל כתב כי מסתמא לא נתכוון להשהותה בלא כתובה אלא ליפות את כחה קאמר שתגבה ממנו כסף (צורי) זוזי מאתן דחזו לה מדאורייתא כדין אונס ומפתה דהיינו מאתים זוז ומן העידית:

אסבוה כופרי מברכתא חביטא ליה:    פי' רש"י ז"ל דבניחותא קאמר לה והקשו התוס' א"כ היא הנותנת שיהא נאמן שהרי הוא בקי בבעילה לכך פירשו דהשתא קס"ד דבתימה קאמר ליה אסבוה כופרא על שהוציא שם רע וכי מברכתא חביטא ליה ולהכי פרכינן והא"ר נחמן הוא דאמר נאמן ומהדרינא בניחותא אמר ומהימן ומסבינן ליה כופרי' ובנשוי מהימן ולא מסבינן כופרי ורב אחא משני דבבחור אינו נאמן ומסבינן ליה כופרי' ורב אחא לפרש בא וכן פי' רש"י ז"ל ויש לפרש עוד כי פרכינן והא ר"נ אמר מהימן להדיא ולא הזכי' כופרה כדקאמר הכא בגיטין מעשה ובא ר' אחא ופירש דבבחור הוא דמסבינן כופרי' לחוד ואינו מחוור דלפום האי כי פרכינן מרב נחמן דלעיל עיקר הקושיא חסר מן הספר וא"ת ולכלהו פי' אי מסבת ליה כופרי אתה נועל פי' שלא יאמר כן ושמא יקיימה באיסור וי"ל דקים להו לרבנן דכל היכא דקים ליה בפתח פתוח משום כופרי לא ממנע מלטעון דבטענות דמים פשיטא דליכא כופרי':

ההוא דאתא לקמיה דר"ג ואמר פתח פתוח מצאתי א"ל שמא הטית':    יש לפרש דמיירי בהנהו תהוי תרי ספיקא דלא מתסרא עלי' ואפי' הכי רצה דעתו בדברים של טעם א"נ אפי' היכא דליכא אלא חד ספק ראוי לדקדק עליו אולי טעה כשיחזק דבריו דודאי מצא פתח פתוח כי אז יהא נאמן לאוסרה עליו כדכתיבנא לעיל. הטה מצאו פתוח כשהי' הדלת פתוח הטה. שמא במזיד הטיתה פי' בתו' דלא הטה ממש דא"כ היכא קאמר ועקרת לדשא ועברוה אלא ה"ק הטית' לבעול בעילה גמורה פתאום ופתחת מיד בכח ולא הרגשת מרוב התאוה ושתק והכיר שכן אירע לו לפיכך לא אסרו עליו:


דף י עמוד ב[עריכה]

אלמנה על שם מנה :    פי' אע"פ שהיא לשון אלם שהיא יושבת דומיא דתנא דייק למה הוסיפו לה של אלמנה:

ותני רב יוסף אשור זה סילוק :    פירש"י ז"ל מי הוה בנויה בבריאת עולם ולא נהירא דלמא בימי משה. ותו מבריאות עולם פריך ל"ל למינקט אשור זה סילוק מאשור גופי' אית ליה למיפרך וכן מארץ כוש ומארץ חוילה האמורים בפרשה לכך פי' בתו' מי הוה בימי משה והא אמרי' ביומא סלקות' סליקו וסילקותא בימי בית שני:


דף יא עמוד א[עריכה]

מתני' הגיורת והשבויה:    פירוש הא דקתני הגיורת ולא קתני הכותית או הנכרית כדקתני השבוי' והשפחה דכיון שכבר נתגיירה לא בעי למקרייהו בשם כותית שהוא גנאי והא דקתני שנפדו ונתגיירו ונשתחררו ולא נקט להו לפום חשיבותיה דגיורת חביבה ליה שנכנסה תחת כנפי השכינה ובתר הכי קתני לפום קדימת תקונם ואשמועי' דפדיון שבוים קודמת לגיורת נכרית וגיורת נכרית קודמת לשחרר שפחה וטעם נכון יש בדבר וקיימא לן כתובה מאתים ופי' תרווייהו איצטריכו דל"ת כתובה הוא דתיקון אבל מ"מ אין להם טענת בתולים דכיון שהיו בין הנכרים על דעת בעולה נשאת ובעל רוצה ולא תימא נמי דוקא טענות בתולים יש להם כיון שבתולי' חוזרין אבל לא תקנו להם חכמים כתוב' מאתים כיון שנפגמו קמ"ל:

הגדול שבא על הקטנה:    פי' אע"ג דקתני בהני דלעיל כתובה מאתים ה"א דהתם הוא שמא לא נבעלה אבל כל שנבעלה ודאי לא תקנו לה מאתים קמ"ל ואי תנא הא בלחוד ה"א בהא שנבעלה לישראל אבל בהני דלעיל דשמא נבעלה לנכרי פגימות הם ולא תקנו להם מאתיים קמ"ל:

גמרא אמר רב הונא נכרי קטן וכו':    פירש רש"י ז"ל שהביאו אותו אביו ואמו לגיירו לב"ד אע"פ שלא נתגיירו הם ואע"פ שאינו בן דעת ואין אביו ואמו מביאי' לב"ד שאין מטבילין אותו ע"ד ב"ד וכ"ש כשיש לו דעת והוא בא מעצמו להתגייר ולאפוקי כשאין לו דעת ואין אביו ואמו מביאין אותו לב"ד אין מטבילין אותו אע"ג דגר בעלמא בעינן שיודיעהו קלות וחמורות ההוא למצוה ולא לעכב והכא דלאו בר הודעת הוא אינו מעכב והא דנקט מטבילין ולא נקט מלין י"א דנקט מה דשייך אפילו לנקיבות א"נ דנקט גיורות דקי"ל מל ולא טבל כאלו לא מל ותו טבילה ליתא כי גדול וידע למחויי ואפ"ה עולה לו וכ"ש מילה שהוא אות עולם קיים אלא כשיגדיל ולא ימחה ויש שפירשו שאין גירו' זה אלא מדבריהם ואין סומכין לדונו כישראל אלא לענין יין נסך וכל שהוא מדרבנן אבל לענין שחיטה שהוא מדאורייתא וכן לענין שאר דברים אין סומכין עליהם ואם קדש בת ישראל ובא אחר וקדשה צריכה הימנו גט ותדע דהא קיימא לן שאם הגדילו יכולים למחות ופירש רש"י ז"ל שיכולים למחות וחוזרים למפרע נכרים גמורים ולא הוי כמומר שחוזר לסורו דהוי כישראל מומר וה"נ דייק לישנא דיכולים למחות וא"כ היאך נסמוך עליהם בשל תורה היום או מחר יחזור בו נמצא נכרי גמור למפרע וישראל אוכל נבילות גמורות על ידו וא"א יוצאה בלא גט וכ"כ רב ותי' בעלי התו' ויש שהקשה ע"ז והא אמרי' לקמן ואס"ד הגדילו יכולים למחות יהיבנא לה כתובה ואזלה ותיכל בגיותי' ופרקי' לכי גדלה ומשמע דקמי דגדל' אז נסיבה לישראל ומסתמא נבעלה לו שהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה ואמאי והא איכא משום לא תתחתן בם ומסתברא דהא ל"ק דהא קיימא לן דבגיורות הוא דאית להו חתנות וכל כמה דלא מגיירי ליכא משום לא תתחתן בם וליכא אלא סתמא איסורא דרבנן. ומ"מ אין שיטה זו נכונה דא"כ ה"ל לפרושי לתלמודא ולא למנקט סתמא והכא פרכי' מאי קמ"ל הא וודאי דהו' גר מדאורייתא וסומכין עליו לכל דבר כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו מן התורה וקא אמרת ניחוש שמא ימחה י"ל כיון שנתחייב בקטנותו והורגל בתורת ישראל הקדושה ומסתמא לא יסור ממנה מלתא דלא שכיחי שימחה ולמלתא דלא שכיחי לא חיישינן לה אפי' מ"ד מדאורייתא ויש שסוברים להביא ראיה דגיורת קטנה מדאורייתא דכתיב גבי הגר ואם אין לאיש גואל להשיב אליו האשם ואמר בסנהדרין איש אתה מוצא לחזור עליו אם יש לו גואל אבל קטן אי אתה צריך להחזיר אחריו אם יש לו גואל אלמא משכחת לה גר קטן מן התורה או שגיירוה על דעת ב"ד או שנתגיירו בניו ובנותיו עמו ועוד אנשי מדין דכתי' וכל הטף בנשים החיו לכם ואמר התם מדכתיב החיו לכם דגיורת פחותה מבת ג' ויום א' כשיר' לכהונה וכ"ת התם מסתמא ניח' להם כדי שלא יהרגו' הא ליתא דהא בלא"ה יכולים להחיותן לעבדים ולשפחות תו דתימא הוא דליהוי כי הגדילו יכולים למחות הודעה בקטנה לאו הודעה ואפ"ה גיורם גירות ולא נהירא דא"כ מסתייע ליה לר"ה אע"ג דקמייתא איכא לאוקמי בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו הא בתרייתא דנשי מדין ליכא לאוקמי בהכי שכולן נהרגו חוץ מן הטף והנכון דמהכא ליכא ראיה כלל דקמייתא איכא לאוקמי בשפחה מעוברת שנתגיירה דכ"ע עלתה לו טבילת אמו וה"ל כגר דעובר ירך אמו הוא ובה משכחת גר קטן ואידך דמדין מיירי שהביאם ממדין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד והגדילו' בישראל וגיירום והני הוא דכשירות לכהונה והיינו דלא מסייעין מיניה לרב הונא ומ"מ עיקר הדין נראה אמת שהוא גר גמור מן התורה כך נראה לי וכן דעת הרמב"ם ז"ל:

מאי קמ"ל זכות הוא לו תנינא זכין לאדם שלא בפניו:    פירוש וההוא אפי' בקטן ואפי' מדאורייתא דזכין ולא מדין שליחות שאין שליחות לקטן כדאמר בפ' ב' דקדושין מנין שזכין לאדם שלא בפניו מן התורה דכתיב נשיא א' ממטה תקחו לנחול את הארץ וכדפי' התם וה"נ מוכח מהא דהכא פרכינן מיניה להביא להאי דהוי קטן וא"ת והא נכרי אפילו הוא גדול אין לו זכות מן התורה מיהת לדברי הכל וכדאיתא בפרק איזהו נשך תירצו בתוספות דהכא גירותא וזכיותו באין כאחד כדאיתא בגיטין גטו וידו באין כאחד וא"ת אמאי לא מייתינן לה מן העומדים בסיני שהיו כמה קטנים שנכנסו לשם תחת כנפי השכינה הטבילום ומלים ומזין עליהם וי"ל דהתם משום שנתגיירו עם אבותיהם וניחא להו במאי דעבדי אבותיהם ותו דאלו זרע אברהם כבר נצטוו על המילה ולהכניסם בבריתו מקטנותם ואין זה אלא גמר גיורות. רש"י גרס מהו דתימא כותי בהפקירא ניחא לי' קמ"ל דה"מ גדול ולא גרסי' בלשון קושיא פרכינן מאי קמ"ל פשיטא והיינו דהדרי ולא פריך והא עבד בהפקירא ניחא ליה ולא הוה זכות ואין בכולהו נוסחי עתיקי אשכחן דגרסינן ואין קמ"ל ויש ליישב גם כן דמעיקרא סברינן דעיקר רבותא דרב הונא היינו שזכין לאדם שלא בפניו ומדקתני על דעת ב"ד ולהכי פרכינן כיון דסבירא לן דהא זכות הוא פשיטא דהא זכין לאדם שלא בפניו ומהדרינן דר"ה הא קמ"ל דזכות הוא לו ולא אמר ניחא ליה פי' רש"י ז"ל דהיינו הא דאמרינן בפ' קמא דגיטין דאמר תנו גט לאשתי ושטר שחרור לעבדי ורצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר"מ וחכ"א בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדי' ופי' רש"י דטעמא דר"מ משום דשחרור זכות הוא לו דעבד בהפקיר' ניחא לה ובוודאי דלא מר' מאיר מייתי ראיה דלא קי"ל כוותיה כדאמר הכא ולא פרכינן נמי מרב הונא מדלא כהלכתא אלא ה"ק דרבנן נמי מודים התם דבעבד בהפקירא ניחא ליה אלא דס"ל דמחלי לי' להאי ניחותא דהפקירא משום הנא' דשחרור אבל היכא דליכא הנאה דשחרור כי הכא דהוי נכרי מודים רבנן דהפקיר' ניחא לי' וז"ב לכך פי' התו' דניחא להו במאי דעבד אבוהן פי' במאי דעבד אבוהן:

אמר ר"י הגדילו יכולים למחות:    פי' אכולהו ואפי' שנתגיירו בניו ובנותיו עמו ולהכי נקט הגדילו ולא נקט לשון יחיד כלישנא דר"ה והיינו דפרכי' ממתנית' דבסמוך ולא אוקמי בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו כדשני' לעיל וכן פי' רבותינו. כיון שהגדיל' שעה אחת ולא מיחה שוב אינה יכולה למחות וא"ת והיאך אפשר לצמצם למחות כשתגדיל ממש לאלתר דהא קודם לכן אינה יכולה למחות כדאמר הגדילו יכולים למחות הא קודם לכן אינם יכולים למחות כדאמר השתא תרצו בתו' (דאיכא) [דאינם] גרים גמורים עד שמודיעים אותן מתן שכרן ועונשם של מצות כשהגדילו וה"ק כיון שהגדילה שעה אחת גרות גמור אחר שהגדילה מודיעים להם עונשים ומתן שכרן של מצות שוב אינה יכולת למחות וההוא שעה הוא דיתבינן לה כתובה וקנס אי נמי ה"ק כיון שהגדילה לשם יהדות קאמר כיון שעשתה מעשה יהודית אחר שגדלה ונכרים מעשי' שהם מעש' יהודית וההוא שעתא יהיבינן לה כתובת' וקנס. ולשון התלמוד אינו נח לפי זה אבל יש לפרש במוח' והולכת מתוך קטנות לאחר גדלות שלא גדל' שעה אחת בלא מחאה:

מתיב רבא אלו נערות עד לכי גדלה :    וא"ת ורבא היכי ס"ל דהא אלו נערות קתני ואמר עלה נערה קטנה לא. וי"ל דאיהו ס"ל דהודאתן בקטנות לאו הודאה הוא דנערה ולא בוגרת קתני וכרבין דאמר קטנה יש לה קנס א"נ דהא לאו עקר פרכא הי' ורבא הוא היכי ס"ל מעיקרא ולא קשיא לי' אלא הא דפרכי' דלכי גדלה נמי ממחה ונפקא אלא דנקט שיטת דשניין לעיל לאביי:

אביי לא אמר כרבא התם קנס תקינו ליה שלא יהא חוטא נשכר:    פי' ורבא סבר דמשום הא לית למיתן לה משום דלא חזי לה מדאורייתא שלא יהא חוטא נשכר כיון דמדאורייתא לית לה קנס וא"ת בפ' הפרה פרשינן מלתא דמתני' דהיינו דיהבינן קנסא לה לכותית כדי שלא יהא נשכר ואפי' רבא מודה בהא וי"ל דשאני כותית דמדאורייתא יש לה קנס ולר"מ דסבר כותים גירי אמת אלא שחכמים קנסו בממונ' הלכך כדי שלא יהא חוטא נשכר אוקימנא לה אדאורייתא אבל בספק נכרית דלית לה קנסא מדאורייתא דלא סבר רבא למיתן לה קנס מדאורייתא כדי שלא יהא חוטא נשכר:

רבא לא אמר כאביי ה"ט דתקינו לה רבנן כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא':    פי' ואתה גורם שתחזור לסורה. ולענין פסק הלכ' קיימ' לן כר"ה וקי"ל נמי כר"י שאם הגדילו יכולים למחות ואע"ג דאותיבו עליה אביי ורבא לא דמפלגי עליה אלא לברורי מתניתן דלא תקשה עליה והא שנייה להו שפיר אבל הרי"ף ז"ל לא הביא הא דר"י כלל משמע דמפיק לה הלכה משום דאביי ורבא לא ס"ל ולא נראה לי:


דף יא עמוד ב[עריכה]

אמר רמי בר חמא מחלוקתן מדקא מדמינן מוכח עץ לבתול' ובוגרת ולא משני שאני מוכת עץ דפתחה סתום שמעינן דמוכת עץ פתוח כדרוסת איש והיינו דתנן היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ש"מ פתח פתוח כדרוסת איש וכן אמרינן בירושלמי הפתח פתוח בין בעץ ובין באדם וה"ת לבוגרות כדאמרינן לקמן במכילתין:

מתיב ר"נ היא אומרת מוכת עץ אני אלמא מוכת עץ אע"פ שלא הכיר בה יש לה כתובה דליכא למימר מוכת עץ אני תחתיו קאמר' דא"כ ה"ל למיתני הכי בהדיא כדקתני משארסתני:    וא"ת מנ"ל דבלא הכיר בה מיירי דלמא ה"ק מוכת עץ אני והכרת בי וי"ל דא"כ מאי האי דמהדר והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את היה לו לומר לא הכרתי בך ומיהו ע"כ רמי בר חמא הכי היה מפרש למתני' וכך תירצו בירושלמי אליבא דרמי בר חמא היא אומרת מוכת עץ אני והכי התניתי עמך והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את ולא התניתי עמך כלום ובתלמוד דילן משמע להו דהא פי' רחוק מטעמא דאמרן ולהכי לא פריק לה ולא מידי אלא אמר רבה לר"מ בין הכיר בה ובין לא הכיר בה מאתים לרבנן הכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום פי' ומתני' דהיא אומרת מוכת עץ אני ויש לי מאתי' לר"מ היא דהא מתני' בלא הכיר בה מיירי וליכא למימר לר"מ בהכיר בה מאתים כדקתני במתני' ר"מ אומר מוכת עץ מאתים אבל לא הכיר בה ולא כלום דהא קתני והיא אומרת מוכת עץ אני ויש לי ולא מצריכה למימר נמי לא הכיר בה מנה משום דמשמע ליה דאי איכא מוכת עץ קפידא דמקח טעות אפילו הכיר בה נמי אית בה קפידא וה"ל למימר הכיר בה מנה ותו דכל היכא דאיכא מקח טעות במוכת עץ שלא הכיר בה מקח טעות הוא לגמרי ולית לה כלום והא דקאמר לרבנן הכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום ולא קאמר דלרבנן בין הכיר בה ובין לא הכיר בה מנה ואתיא מתני' דהיא אומרת מוכת עץ אני אפילו לרבנן וי"ל דמשמע להו דכיון דקפדי רבנן במוכת עץ אפי' הכיר בה אין כתובתה שלימה היא הנותנת דבשלא הכיר בה מקח טעות חשיב לה ואין לה כלום דמקח טעות לנמרי משמע:

גרסינן והדר ביה רבא מההיא דתניא ורש"י ז"ל לא גרס מההוא דמהא דהכא הדר ביה ולא מההיא דהתם דמסייע לי' מתני' כדקתני והיה מקחו מקח טעות כדפריש ואזיל ולגרסו' הספרים י"ל והדר ביה רבא מההיא דתניא דכתב מעיקרא בת סקילה היא כלימר דאפ"ת שזו אין לה התראת כיון שאם זינתה תחתיו בת סקילה היא כי איכא עדים והתראה כי ליכא נמי אין לה כתובה מאתים דכל מזנה אין לה כתובה לגוזמה נקטיה בת סקילה והא ודאי רבנן היא פירוש דלר"מ אפילו לא הכיר בה כתובתה מאתים כדאמר רבא לעיל כדתריץ הכא והיינו דניחא ליה לאוקמי להא כרבנן ולמפרך מדרבנן ולא לאוקמי כר"מ ולמיפרך מדר"מ אדר"מ דמשמע לן דטעמא דיליה איכא למימר דכיון דלר"מ הכיר בה מאתים לא חשיב לה קפידא דבשלא הכיר בה נמי תהא מאתים דלא חשיב קפידא ותו ק"ל דהא מתני' שקלי וטרי לתרוצי דרבנן היא ולא כר"מ דלית הלכתא כוותיה והא רבא הוא דאמר אלא ודאי הדר ביה מההיא דלעיל דטעמא דפריש וקמ"ל דהא מתני' דמתרץ לא מיירי במוכת עץ ורבא הוא דמוקי לה הכא לתרוצי כשנמצאת מוכת עץ לוקמה כשהכיר בה ואפי כרבנן ויש לומר דהא לא אפשר דכולה מתני' בשנכנסה לחופה בחזקת בתולה כדקתני כיצד הוצאות שם רע וזה נראה לי ברור:

תנו רבנן כנסה לשם נשואין אמר רבא זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה:    פי' דהא בחזקת בתולה כנסה הכא כיון שיש לה עדים שלא נבעלה ואפ"ה כשנמצאת בתולה יש לה מנה. וא"ת הא רבא דאמר לעיל מקח טעות לגמרי משמע וכ"ת שזאת אומרת קאמר ופליגי אמתני' והא באידך מתנ' לה אמתני' וי"ל דהא לעיל לבתר דהדר רב אשי בסמוך ואטעיי' סבר רבה דודאי מקח טעות לגמרי משמע רב אשי אמר לעולם אימא לך בעלמא לית ליה כלל ושאני הכא שהרי כנסה ראשון וכיון שכנסה ראשון לא כנסה זה בחזקת בתולה וחושש זה שמא טעו העדים שהוא ביאה א"נ כדמפרש טעמא בירושלמי שכיון שהכניסה בטל חינה ואיכא למידק ולרבא מאי דקתני שהרי כנסה ראשון והאי מוכח כרב אשי ונ"ל דרבא סבר דעל כן כיון שהעידו עליה העדים ובחזקת בתולה כנסה זהאלא דתנא הכי קאמר דאע"ג דמצא בעולה והטעתו אין מקום לטענות בתולים להפסידה כתובתה שהרי כנסה האחד ובטל חינה ואפי' הכי בתולה שלימה אין לה אלא מנה. וא"נ כי נמצאת בתולה נמי מאן דטען עלה איהו אמר מנה ואיהי אמרה מנה והיינו דדייק רבא שפר דכיון דקתני דאין בין טענות בעולה לטענות בתולה כלום באשה זו אע"פ שהוא בחזקת טעות א"כ כל אשה שנכנסה בחזקת בתולה ושיצאת בעולה יש לה כתובה מנה וכן תירץ השר וזהו נכון:


דף יב עמוד א[עריכה]

וליחוש שמא תחתיו זנתה תמיהא מלתא וכיון דנקטינן האי לישנא דלענין איסורא הוא דפרכינן דניחוש לה לאיסור לאוסרה עליו וא"כ מאי קושיא דאנן לא איירינן אלא לענין כתובה ותו דדלמא מיירי ברוב הנשים דאית בהו תרי ספיקא וא"כ מאי קושיא ולמה לדחוקי ולוקמה כשקדשו ובעל לאלתר. ונראה כי מטעם זה דחק רש"י בעצמו ופירש דלשני' דאינו יכול לטעון טענת בתולים דייק דמשמע שאם בא לב"ד אין נזקקין לו ולפיכך פריך ואמאי ליחוש שמא תחתיו זנתה ונזקקין ליה ומתוך שילך לב"ד יצא הקול ויבואו עדים שזנתה תחתיו והקשו עליו בתוס' אמאי לא קשיא ליה לתלמודא הכי על מתני' דהאוכל אצל חמיו ביהודא דקתני שאין יכול לטעון טענות בתולים ותרצו דהני בני יהודה חכמים הם ורגלים לדבר שטוען שקר כיון שכבר נתייחד עמה ודין הוא שלא נזקק לו כל מה דאפשר ואע"ג דכי טעין הכי ודאי אסורה עליו בחד ספיקא כדאמרי' לעיל ואי לאוסרה עליו אמאי לא ועם כל זה אין הפירוש מחוור דהא ודאי לישנא יכול ואינו יכול בכולי תלמודא נאמן ואינו נאמן משמע ולכך יש לפרש דהכא משום דמתני' סתמא הוא בכל הנשים ואפי' באשת כהן וקטנה בת ישראל ופרכי' וליחוש שמא תחתיו זנתה לאוסרה באשת כהן וקטנה בת ישראל להפסידה כתובה כשאר נשים והכי קתני סתם דאינו יכול לטעון טענות בתולים ובהא נמי ל"ק ההיא דיהודא דהתם מההיא דפרשתי לעיל א"נ שאני הכא דרגלים לדבר שלא זנתה תחתיו וממנו נבעלה וכיון שכן העמד אשה על חזקתה במאי דאפשר ועוד י"ל דאדרב אשי קאי דקאמר שהרי כנסה ראשון והיינו דפריך שפיר כיון דאע"ג דיש לה עדים אתה אומר שאין יכולה לטעון טענות בתולים לפי שכנסה ראשון א"כ שוב לא יכול לבא לב"ד לתתרעם לאוסרה עליו ע"פ עדים שיבואו דמיתלי תלינן כי עם הראשון נבעלה כיון שנכנסה לחופה והשתא ל"ק ההיא דיהודא והיינו דמייתי לה תלמודא בתר ההיא. מאן דמתני לה אמתני' אבל אברייתא אפילו רב אשי מודה לרבא אמרינן דאעדים סמך ואיהו כיון דקי"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלל אית לן למיתני אפילו אברייתא כי היכא דמתני' תהוי אליבא דהלכתא ושאני הכא שהרי כנסה ראשון וכן הלכה:

מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתי דלא אוכל:    פירוש מדקתני האוכל ולא קתני הנושא אשה ביהודה:

ש"מ מקומות מקומות יש:    וא"ת ומה הוסיף אביי על מה דאמר מעיקרא מכלל דאיכא דוכתי דלא אכיל אין כאן אלא כפל לשון. וי"מ דכלה דאביי היא וכאלו אמר אביי מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתי דלא אכיל וכו' ואמר מקומות מקומות יש ואינו נכון שלא מצינו כזה כשאין בתשובה אלא ענין השאלה עצמה שהיא כפל לשון. והנכון דאע"ג דקתני האוכל אפשר למעוטי מי שלא רצה לנהוג כמנהג' והלשון שאמר התלמוד ג"כ סתום היה מכלל דאיכא דוכתי דלא אכלו כלל או אכלי או דלא אכלי מיעוטא ובא אביי והכריע מקומות מקומות יש דאי כולהו אכלי משום דאיכא מעוטי שלא נהגו כמנהג מקומם לא היה למיתני האוכל אדרבא ה"ל למיתני מי שלא אכל אצל חמיו (ביהודא) יכול לטעון טענות בתולים א"ו כדאמרן א"נ דמוכרח ליה ממתניתין דבסמוך. וא"ת מכ"מ מה לי דוכתי דלא אכלי כולהו או איכא מיעוטא דלא אכלי וי"ל דאי איכא מיעוטי דלא אכלי מהני להם מנהגם ודינם בגליל אבל משום מעוטא לא מהני להם ההוא מעוטא ודינם כרוב משום דבני יהודא רמאים הם ולעשות שום מרמה הוא שפרשו מן המנהג של מקומות כנ"ל:

ביהודה בראשונה היו שושבינן ישינים בו ובגליל אינו עושה כן:    וא"ת הא קתני מציעתא דבגליל לא היו שושבינין כלל. ויש לומר דברייתא הכי קאמר דבגליל לא היו שושבינין משמשים את החתן לפי שלא היו רמאים אבל היו משמשים את הכלה שלא תכניס דם צפור מפני הבושה:

אהייא אילימא ארישא כל שנהג מבעיא ליה:    פירוש דאפ"ת דאאנשי גליל קאי מ"מ אין טענות בתולים תלוי לפי שלא נהגם בגליל לחוד אלא לפי שנהג כאנשי יהודא א"נ דה"ל למיתני בהדיא בלשני':

ואלא אסיפא פי' סיפא דרישא דהיינו מציעתא כל שלא מושמש מבעיא לי' כן גורם רש"י ז"ל כלומר דכל שלא נהג משמע שהוא לא נהג מנהגו שהי' לו למשמש את הכלה וא"כ למה לא יטעון טענות בתולים היה לו לומר כל שלא משמוש דחיישי' שמא ראה ואבד וחזקת סעודה לא מהני ליה דהא ודאי רמאי הוא וכן פי' בתוס' אבל הספרים גרסי כל שלא משמש ויש לפרש כל שלא נהג משמע שהתנה שלא להיות נוהג כמנהגם כלל וא"כ ודאי יכול לטעון הוא טענות בתולים וה"ל למתני שלא משמש כלומר שפשע או הזיד ולא משמש והפסיד על עצמו ואינו יכול לטעון טענות בתולים ומתרצינן תני שלא משמש וא"ת אמאי לא פרכינן כדפרכינן לעיל והא כל שלא נהגו קתני וי"ל דהתם דאמר דטעי תנא בין הן ללאו קשיא אבל אורחא הוא למטעי בין לישנא ללישנא ולהחליפו א"נ דהכא לא מחליף אלא להכי נקט תחת ישמש לא נהוג היינו שלא מושמש לפירוש רש"י כלומר שלא נהגו בו מנהג מושמש לשמשו ולאידך פירוש מתרצין כל שלא נהג לא שעשה מחמת תנאי ומנהג מיוחד שלו אלא שפשע ולא נהג כן:

מתני' אחד אלמנות כהנים ואחד אלמנות ישראל כתובתה מנה ב"ד של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ולא מיחו בידם חכמים :    פי' והיו גובים מן הסתם אפילו שלא כתב לה דאי כתב לה אפי' הדיוט שבישראל אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף כדאמר במשנה ראשונה פרק אע"פ א"ו כדאמרן והטעם כיון דנהגו שורה זו בעצמן כל הכונס מבנותיהם סתם על דעת כן כונס ומסכים להם כמוותר א"נ משפחות מיוחסות שבישראל שאני שהן חשובות וכדאי' בגמ' אבל למשפחה אחרת לא מהני להם הסכמה שהסכימו על אחרים ומיהו בני העיר שעשו להם הסכמות על בנותיהם אפילו לבני העיר אחרת והסכמותם מפורסמת הכונס סתם על דעת הסכמתם כונס דכל בני העיר אחת כמשפחה מיוחסת חשובה לענין זה וכן איתא בירושלמי פרק השוכר את הפועלים:

גמרא אמר רב אשי שתי תקנות היו עד אהדרינהו למלתייהו :    פירוש והא לאו תקנה הוא אלא עקירת תקנה שני' וממילא הדרא למילתיה קמייתא וא"ת ומנ"ל דמעיקרא תקנו תקנת בתולים דלמא איפכא וי"ל דהא לא מסתברא ועוד דמסתמא תקנתא דמתניתין קדמה לתקנתא דברייתא וא"ת למה ליה לרב אשי הכ' דעיקרא לתקנתא תנינא וי"ל כי היכא דתהוי כמתניתן ואם תאמר ודלמא תרוייהו כהדדי איתקן ובתר הכי הדרו אלמנה למילתיה מטעמא דפריש תלמודא וי"ל דלישנא דמתניתן משמע דאפי' בזמן התקנה ראשונה שנהגו בבתולות לא היו גובים לאלמנה אלא מנה ואין זה עיקר התקנה דהיכי אפשר דתנא ברא מדכר תקנה דברייתא ולא מדכר תקנתא דמתניתין אלא ודאי מתניתין תקנה קמייתא אדכר והיא היא דקיימא ואזלא בלחוד לא מיבעיא קאמר וא"ת למה ליה למיתני בת כהן לישראל וי"ל דזו ואין צריך לומר זו קתני ומיהו קשיא לי למאי וס"ד מעיקרא מאי האי דאמר דאיכא צד כהונה ומאי מהני האי טעמא לגבות בת ישראל לכהן מאתים וי"ל דמעיקרא סבר דהסכמתם היה לבת ישראל לכהן ולבת כהן לישראל שלא רצו כהנים ליטול שררה גמורה לעצמם אלא כך תקנו דכל היכא דאיכא צד כהונה יהא כתובה מאתים ולהכי מהני תקנתא לבת ישראל לכהן הא לאו הכי לא מהני כיון דעיולי מעייל ליה:


דף יב עמוד ב[עריכה]

איתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע:    פי' ואיני יודע אם הלויתני אבל אם הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך אליבא דכ"ע חייב וכדאיתא בהדיא בפרק הגוזל רב הונא ורב יהודא דאמרי תרווייהו ברי ושמא ברי עדיף וא"ת והא אמרי' בפ' הפרה אמר ר"י אמר שמואל זו דברי סומכוס אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין הממע"ה מאי זה כלל גדול בדין דאפי' ניזק ברי ומזיק שמא וא"כ קשיא דשמואל אדשמואל למאי דתנינן לומר הא דרב יהודא כדשמואל היא תירץ ר"י ז"ל דשאני הכא דה"ל לנתבע למידע וכיון שכן שמא דידיה גרוע וברי דתובע אלי' שלא יהיה מעזי פנים לומר כן אבל התם דה"ל מלתא דה"ל למזיק למידע שמא דידיה לא ריע וברי דניזק ריע דדילמא טעין ברי בשקרא משום דלא הוי מעיז פנים כיון דחברי' לא הוה ידע במלתיה והא דאמר הכא הא דרב יהודא דשמואל היא בכל דכן אמרי' לה ומיהו קשה אדשמואל דהתם בפ' שור שנגח לאידך שמואל דמתני' דתרווייהו לא הוו למידע ובהא אמר שמואל חייב ובאידך אמר פטור וי"ל דאין ה"נ דלמאי דקס"ד השתא דטעם דמתני' משום ברי ושמא בלחוד הול"ל ולטעמיך קשי' דשמואל אדשמואל בפ' שור שנגח אלא טובא איכא בתלמודא דיכול למימר ולטעמיך ולא אמר א"נ דלמאי דקס"ד השתא מצי לתרוצי מה זה כלל גדול בדין כלישנא בתרא דהתם דמוקמינן במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן והא דאקשינן בפ' השואל ממתניתין דשואל אשכור לר"נ וכן בפ' הבית והעלייה כולהו ברי דידהו גמורים ושמא דידהו גרועים שהיה לו להכיר אם שאולה אם שכורה וכן היה לו להכיר אבניו כמו שמכירו חבירו וכן בפ' יש נוחלין דאוקמינן ואין אנו יודעים ואתמר עלה זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור הוה להו למידע אם אחיהם הוא דמסתמא מידע ידעי דאית ליה אחא במדינת הים. ור"י אמר כר' יהושע פי' ס"ל דליכא לפלוגי בינייהו ואע"ג דהא דשמא ריע ואידך אלים:

גרסת רש"י ז"ל ע"כ לא אמר ר"ג התם אלא משום דאיכא מיגו אבל הכא מאי מגו איכא א"נ ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא משום דאיכא חזקה דגופה והכא פי' דבמתניתין איכא מגו דכי אמרה משארסתני נאנסתי יכולה לומר מוכת עץ אני דלא פסלה נפשה מכהונה ואית לה מאתים או כשלא הכיר בה לר"מ או באומרת מוכת עץ אני תחתיו לרבנן וכשאומרת מוכת עץ אני איכא מגו דיכולה לומר מוכת עץ אני תחתיך באומרת מוכח עץ אני תחתיך ואית לה מאתים ואומרת מוכת עץ אני קודם לכן ואין לה אלא מנה לר"א דאמר לקמן דטענותייהו במנה ולאו כלום הוא א"נ ע"כ לא קאמר ר"ג אלא משום דלית לה חזקה דגופא כלומר א"נ לר"י דקאמר טענותייהו במנה ומאתים דליכא ליה מגו במציעתו טעמא דר"ג משום חזקה דגופיה ואיברא בריש פי האשה שנתארמלה אמר תלמודא להאי מגו ומיהו לא מגו הוא בקושט' דלר"י דפליג אדר"ג באומרת מוכת עץ אני או משארסתני נאנסתי ה"נ פליג באומרת מוכת עץ אני תחתיך דמאי אולמא דהאי מהאי וכדבעינן לפרושי לקמן בס"ד אבל הכא מגו כל דהוא אמרינן וכן בפ' האשה משום דלדידה עדיפא לה משום דעתה למימר אידך טענת ועיקר טעמא דר"ג משום חזקה דגופא ונוסחאות טובא איכא דלא גרסי' אלא מטעמא בתרא:

מסתברא ה"נ דא"כ קשיא הלכתא אהל' דהא קי"ל הלכתא כרב נחמן בדינא ובהא א"ר יהודא אמר שמואל הלכה כר"ג :    פי' וקי"ל כוותי' דשמואל דאלת"ה קשיא הלכה אהלכה א"ו כדאמרינן. ותדע דשמואל לית ליה דר"נ דהא מתניתין בפ' השואל ובפ' הבית והעלייה מקשינן מנייהו לר"נ ולא אשכחן ליה פרוקי אלא כשיש עסק שבועה ביניהם דה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ושמואל ל"ל הכי אלא חזרה שבועה לסיני כדאי' בפ' כל הנשבעין הלכך ע"כ הנהו מתניתין בפרק השואל והבית והעלייה לשמואל היינו משום ברי ושמא ברי עדיף מפרשי' ליה וכדר"י דשמואל היא הילכך ע"כ ה"ק ובהא אמר שמואל הלכה כר"ג וקי"ל כוותיה ומוקים הוא דקים ליה הלכתא כותיה דשמואל ולאו מטעמא דשמואל אלא משום דאיכא חזקה דגופא ומשום דליכא הוכחה אחריני אמרינן הכי מסתברא הלכך מנה לי בידך והלה אומר איני יודע ישבע שבועת היסת שאינו יודע ופטור ואע"ג דה"ל למידע. טענתיי' במאי רי"א במאתים ומנה וא"ת א"כ לר' יהושע אמאי פטור הוא ה"ל מודה במקצת ואומר על השאר איני יודע וה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם. ותירץ ר"י ז"ל דלא אמרינן מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא היכא דה"ל למידע ואפשר שהדין אמת ואע"פ שיש חולקין עליו כדאי הוא רבינו ז"ל לסמוך עליו. אבל עוד י"ל דהכא ליכא מודה במקצת שמנה אחד מחויב גמור הוא שאינו יכול לכפור בו דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה וליכא למטען שזינתה תחתיו דכשקדש ובעל לאלתר עסקינן כדבעינן למימר בסמוך בס"ד ועל השני חולקי' והלה אומר איני יודע וכאלו תבעוהו מנה בשטר ומנה על פה והודה על השטר ובאידך אמר איני יודע וכן איתא בירושלמי על מתניתין קמייתא בריש האשה שנתארמלה וכדבעינן למימר התם בס"ד:


דף יג עמוד א[עריכה]

סבר לה כר"מ דאמר בין הכיר בה ובין לא הכיר בה מאתים :    [וא"ת] אמאי לא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ותתבע מאתים אפילו לרבנן ואיהו נמי לימא דרוסת איש את תחתי ואין לך כלום לדברי הכל. וי"ל דע"כ תנא דמתניתן בעי למתניה אפילו בשקדש ובעל לאלתר:

בשלמא לר"א היינו דקתני חדא לאפוקי וכו':    פירוש ואע"ג דחדא צריכה לגופא לפלוגתא דר"ג ור"י אין הכי קאמר כן על חדא מינייהו משכחת חדא לאפוקי מדרמי בר חמא וחדא לאפוקי מדרב ששת אלא לר"י תרתי למה לי וקושיין ממתנית' דאמר משארסתני נאנסתי דאלו מתניתין מוכת עץ אני ויש לי וכו' הא איצטריך לר"י נמי לאפוקי מדרמי בר חמא ומיהו אנן עבדינן צריכותא לתרווייהו בחדא גוונא חדא משום כחו דר"ג דאע"ג דליכא למימר מגופא דלא מצי למטען מוכת עץ אני תחתיך חדא דבמתניתין בשקדש ובעל לאלתר הוא ותו לר' יוחנן ליכא בהא מגו דהא לדידי' מוכת עץ אני דמעיקרא אע"פ שלא הכיר בה משלם מאתים:

מתניתין ראוה מדברת עם אחד בשוק ואסיקנא מדברת היינו נסתרה דליכא אלא עידי סתירה ומיהו כי אמר לה מה טיבו והיא אומרת איש פלוני וכהן הוא ה"ה מודה שנבעלה לו (ראוי למימר הכי) ודעת התוספות באומרת נבעלתי א"ר יהושע דלא מהימנא דהשתא ליכא אלא חדא ספיקא אבל אם אומרת לא נבעלתי הא איכא תרי ספיקא דשמא לא נבעלה וא"ת נבעלה שמא לכשר נבעלה ומכח תרי ספיקא דשמא לא נבעלה מכשיר ר"י כדאיתא בגמרא והיינו דאמר בפרק האשה הניחא למ"ד נסתרה מגו דאי בעי אמרה לא נבעלתי ומיהו לר"י לית ליה מגו משום מעלה שעשו ביוחסין כדאיתא בסמוך. וקשה לפ"ז דהא בגמרא מדמה ר"י מדברת לשבויה ואמר להו לרבנן מה הפרש בין זו לזו ואמר מדברת היינו שבויה והתם כיון דאיכא עדים שנשבי' אפילו אמרה לא נבעלתי טמאה ויש לי לדחות דבאומר' נבעלתי הוא דמדמה להו וה"ק מה הפרש הגדול בין זו לזו דהתם לא מהימנא במגו דאפלו באומר' לא נבעלתי והכא נאמנת לכל אפילו באומרת לכשר נבעלתי ויותר נ"ל דמתניתין סתימא בין באומרת לא נבעלתי ובין באומרת לכשר נבעלתי ור"ג מכשיר בשתיהם ור"י פוסל בשתיהן ולא חשיב לה תרתי ספיקא דכיון שנשתר' אבדה חזקתה דכל סתירה כבעילה חשיבא לענין יוחסין משום מעלה כדאיתא בגמרא והא דאמרי' לקמן בפרק האשה מגו דאמר לא נבעלתי ההוא לאו מגו גמור כל דהו כהנהו דפרקי' דלעיל והכי מפרשי כולהו מגו דההיא שמעתין כדבעינן לפרושי בס"ד וכן דעת הרמב"ם ז"ל:

איש פלוני וכהן הוא :    כלומר שאותו פלוני כהן הוא דהכא ליכא עובר ודוכוותי' מתפרשי' סיפה נמי והא דאמר ר"ג נאמנת היינו נאמנת שנבעלה לכשר להכשיר גופה ולהכשיר עוברה אבל אינה נאמנת שהוא אותו פלוני לא לכהונה אפילו לתרומה ולא לירושה דהא לית להחזקה להאמינה וכל (המנות) [נאמנות] דידה לר"ג משום חזקה דגופא היא:

לאו מפי' אנו חיין נקיט האי לשנא דרך צחות לפי ששנינו במסכת אבות על שלש' דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום:

גמרא מאי מדברת זעירי אמר נסתרה:    פי' אפילו בנסתרה פליג ר"י ורב אשי אמר נבעלה פי' דווקא בנבעל' פליג ר"י אבל בנסתרה מכשיר דלא חשיב בסתיר' הוכחה גמורה לבעולה וכיון שכן נאמנת אפי' באומרת נבעלתי וכ"ש באומרת לא נבעלתי:

חדא להכשיר בה וחדא להכשיר בבתה וי"ל דנקט בה משום כחו דר"י דפסיל ומיהו לשנא דחדא להכשיר בה לא דייק הכי. לכך פי' ר"ת דכל היכי דלא תני לה אלא חדא מוקמינן לה דדווקא להכשיר בה אר"ג דנאמנת אבל לא בבתה דלית לה חזקה דגופא והא דאמר לה מה טיבו של עובר לישנא מעליא היא ומשום דידה אבל השתא דקתני תרתי ע"כ בתרייתא להכשיר בבתה כפשטא והא דנקטינן בתה ולא נקטינן בנה להכשיר ביאתו שלא תפסול לכהונה או לפוסלה לקהל אם יש בו ספק ממזר או נתין משום דניחא לי' למנקט בתה דתהוי דומיא דידה דמפסלה לכהונה מחמת ביאת או לזעירי דאמר נסתרה אפ"ה אמר ר"י לא מהימנא:

הא דאמר רב מלקי' על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד לימא דלא כר"י :    פי' דאלו לר"ג ל"ק דמוקי לה בטענת ברי א"נ דעיקר טעמא דר"ג משום חזקה דגופא כדכתיב' לעיל ומיהו בעי טענה משום דכי לא טענה ה"ה כמודה שנבעלה לאסור משא"כ בא"א אפי' שאמרה שזינתה אינה נאמנת שמא עיני' נתנה באחר הילכך לא בענן טוענת אבל לר"י דלית ליה חזקה דגופא וחייש לסתירה שהוא רגלי' לטומאה הי' לאסור מדרבנן משום יחוד דאלו מדאורייתא קינוי לסתירה בעינן לדברי הכל ודאי:

ומהדרינן אפ"ת ר"י מעלה עשו ביוחסין:    פי' רש"י ז"ל דמשום מעלת כהונה החמירו להחזיק' בנבעלה משום יחוד בעלמא שלא הכשירו לכהונה משא"כ בזו דה"ק אין אוסרין על הייחוד לא מיירי בפנוי' ואסור כהנת אלא בא"א ולאוסרה על בעלה:

ויש מקשים דהא אמר רב מלקין על הייחוד בפנוי' דווקא הוא כדקאמרינן לרב בקדושין א"ר אשי לא אמרן אלא בפנויה דוקא אבל בא"א לא דא"כ אתה מוציא לעז על בניו ולא חלקו ופי' בא"א לא"א ואפילו בשאין בנים בין שיש בנים ובין שאין לה בנים אין מלקין והיינו דאוקמינא בפנוי' דוקא ול"נ דל"ק דמילי מילי קאמר ורב מלקין מרדות מדרבנן על הייחוד של פנויי' אע"ג דקיי"ל דאין אוסרין א"א על בעלה אפי' מדרבנן ואף על גב דאיסור א"א איסור חמור הוא והיא נותנת ג"כ שאין מלקין על הייחוד שלה שאם כן אתה אוסר' על בעלה שלבו נוקפו ופורש ממנה. וי"מ מעלה עשו ביוחסין כשמודה שנבעלה דומיא דמתני' דלעיל לפרש"י ז"ל אבל כשאינה מודה שנבעלה לא עשו מעלה ואין אוסרין על הייחוד אפילו של פנוי' לאוסרה לכהונה ואין בלשון הש"ס פי' זה כלל וכ"ש לפי' הראשון שפי' במשנה דר"י פוסל במשנתי' אפילו באומרת לא נבעלתי ופירש"י ז"ל הוא הנכון ומ"מ נראה מכאן שלא פסיל ר"י בה אלא לכתחלה ומשום מעלה אבל בדיעבד לא תצא מן הכהן שנשאת אבל כשנבעלה פוסל אפי' בדיעבד דההיא לאו משום מעלה הוא והיינו דקאמר לקמן הלכה כר"ג אפילו בדיעבד מכלל דר"י פוסל בדיעבד והא אפסיק הלכה כר"ג בההיא:


דף יג עמוד ב[עריכה]

וצריכא דאי אשמועי' חורבה דמתא וכו':    אתיא כריב"ל הא צריכותא לדברי המכשיר מכשיר אפילו ברוב פסולות והא דלא אמרינן דמסייע ליה ואפילו לרב אשי עבדינן צריכותא לרווחא דמלתא דבלא"ה מצי למימר דתנא בעי למתנייה אגב אורחיה כל מיני חורבה:

מיתיבי זו עדות שהאשה כשרה לה:    פירוש שהיא כשירה לעדות זו ולהכשיר את עצמה ור"י אומר אינה נאמנת אמר להם ר"י אי אתם מודים וכו'. פירש רבי שמעון ז"ל כולה רישא דמתני' מתרצא הוא עד אמרו לו רוב כותים פרוצים בעריות ובמדברת התחיל רבי יהושע לדבר עליהם מה בין בינה לשבויה שאין לה עידי סתירה מן הכותים ואמרו לו לבו יש לה עדים כלומר דעדי שבוי' כעידי ביאה חשיב' קצת אי משום ששהתה בין הכותים אי משום פריץ בסמוך דכותים פרוצים בעריות משא"כ בזו שאין לה עידי יחוד ואין רגלים לדבר לדונה כנבעלת אמר להם שאף זו שאתם חולקים עלי יש עליו עדים שנבעלה במעוברת שכריסה בין שיניה א"ל רוב כותים פרוצים בעריות א"ל אין אפוטרופוס לעריות ובהאי אמר לו א"ל מקשה בתלמיד מאי קאמר להם ומאי קמהדרו ליה. והא דלא אמר תלמודא איפכא מאי קמהדרו ליה ומאי קאמר להם משום דה"ק מאי קאמר להם ר"י מעיקרא שהשיבו לו כן שהרי מה שהשיבו לו רוב נכרים פרוצים בעריות אינה תשובה למה שאמר להם בתחלה אף לזו יש לה עדים שכריסה בין שיניה משום דרוב כותים בעריות אין להם עידי ביאה מן המעוברת הזא' ול"ק על מה דמהדר להו ר"י בתר הכי מכיון דאכתי לא ידעי מה דמהדרו ליה ותלמודא שני לתרווייהו כדמפרש ואזיל כך פי' בתו' ועיקר:

השבתנו על המעוברת מה תשיבנו:    פירש רש"י ז"ל תשובה מקובלת ונוצחת אתה תשיבנו על המעוברת ול"נ דא"כ כבר חזר בו ר"ג והא חזינא אמוראי דפסקי כר"ג ועבדי כוותיה לכך יש לפרש השבתנו על המעובר' תשובה מוספקת לפי שיטתך דס"ל האשה דמזנה אינה בודקת ומזנה ויש לך להדמות לשבוי' כיון שכן הורעה חזקה מבנות ישראל שנבעלה מה תשיבנו על המדברת שאין בה אלא סתירה בלבד לפי שעה אבל לדידן אפילו מעוברת לא דמי לשבויה דאשה מינה בודקת ומזנה משא"כ בשבויה שאין בידה דאנוס היא אמר להם מדברת היינו שבויה כלומר שאף זו הורעת כחה לחזקת' דסתירה ריעותא הוא ופתח לזנות. א"ל שאני נכרים פרוצים בעריות הן ומסתברא דלא מחסורי מתני' אלא דתנא תני עיקר תשובותיהם כי הוא אמר להם מתחלה מעוברת לד"ה לשבוי' דמי והם השיבו לו אדרבא אף מעוברת לא דמי וכ"ש מדברת דשאני שבוי' דרוב כותים פרוצים בעריות וע"כ נבעלת שם ודוקא משום דאיכא תרתי לריעותא שהיא שבוי' ושהיא בין הכותים הפריצים אבל שבוי' בין פסולי ישראל או נשבית בין הנכרים שאין ידם תקפו עלי' אינה נפסלת וכדבעינן למימר לקמן במכילתן גבי האשה שנתבשה בין הכותים בס"ד והיינו דנקט להם לתרווייהו:

ותיפוק ליה דהכא רוב כשירים אצלה והתם רוב פסולים אצלה :    פירש"י ז"ל דאדר"י פרכינן היאך הוא אמר דמדברת היינו שבויה דהא איכא בינייהו טובא ולא נהירא דלישנא דתיפוק ליה לא דייק הכי דהכי לשנא בעי למימר ל"ל מהאי טעמא תיפוק ליה דאיכא טעמא אחריני והא לא שייך בדרב יהושע אלא אדרב גמליאל קאי למה ליה למייתי מטעמא דרוב נכרים פרוצים בעריות תיפוק ליה דבלא"ה נמי לא דמיא אשה זו לשבויה דהתם רוב פסולים אצלה והכא רוב כשירים ומהדרי' מהדרי ליה מסייע לריב"ל דאמר לדברי המכשיר מכשיר אפי' ברוב פסולין וא"ת אכתי תקשי לי' דהתם בשבוי' כולם פסולין והכא רוב פסולים בכל דוכתו רובו ככולה הא ליתא דאיכא מעוטא דכשרים וחזקה דגופא מסייע למיעוט' כדאמרי' בעלמא סמוך מעוטי לרובא ואתרא לה רובא. וי"ל דהתם לאו דאתרע לה רובא לגמרי אלא דה"ל פלגא ופלגא ודין הוא שיתאס' מספק וכן פי' ר"ת ז"ל ויש מתרצים להא דאמרינן לדברי המכשירים מכשירים אפילו ברוב פסולים לאו דווקא רובא אפילו כולם דאמרינן דלמא איקרי חד כשר ומעלמא ועבר כאן וזנתה עמו דאשה מזנה בודקת ומזנה כדאמרינן לקמן גבי ארוסה דרוב פסולים אצלה ובוודאי פסולים כולם לבד הארוס אף על גב דההיא לאו ראיה כיון דאיכא ארוס דקבוע לא חשיב כ"ע לגביה אלא כרוב ואיכא למיתלי ביה מאי דתלינן במעוטא דעלמא ומיהו הא דאמרינן בפ"ק דחילין רוב מצוים אצל שחיטה מומחים הם לא בעינן למימר הכי כדפרשינן התם:

מאי טעמא דר"א :    פירוש דאלו לר"י טעמא תריצא הוו שלא לחלוק דין הבת מדין האישה:

בתה לית לה חזקה דכשרות:    פי' אבל ר"י סבר דחזקה דאמר מהני לבתה. פשיטא דאע"ג דתפיס מפקינן מיניה שאין אדם יורד לנחלה אלא בראיה ברורה ול"ד להא דאמר בפ"ב דקדושין גבי ארוסה שעברה הוולד שתוקי דאוקימנא דהא קמ"ל דאע"ג דתפס מפקינן מיניה דהתם ס"ד דלא מפקינן מיניה משום דאיכא טעמא דמתלי דארוס טפי מעלמא אבל הכא מאי ראיה לתלות בזה יותר מזה:

אלא שמשתקין אותו מדין כהונה:    פי' מדין כהונה ממש לעבוד עבודה וכיוצא בה אבל מתרומה לא משתקינן ליה דסוף סוף בן כהן כשר הוא וקרא נמי דמייתינן והיתה לו ולזרעו אחריו לענין עבודה הוא דכתיב דבעינן זרעו מיוחס אחריו והוא אפי' באמרה לפסול נבעלתי דבוודאי אינו מתייחס ע"פ דמהיכי תיתי להימנא בהא:

ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אומרת מיניה והוא אומר מנאי :    פי' מעוברת היתה והאי לישנא דאמר אין מנאי מוכח בהדיא שהוא מודה שמעוברת ממנו וודאי ולאו לומר אני באתי עליה דמש"ה לא ה"ל למימר אין מנאי דדלמא כי היכא דאפקרא נפשה לגביה אפקרא נמי לעלמא והכי אמרינן במסכת יבמות גבי אלמנה לכהן גדול ולישנא דאמר רב אפילו היכא דבא עליה ארוס הלכך ליכא לפרושי אלא כדאמרינן והיינו דאמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דמודה כלומר דכל היכא דמודה דהא כה"ג ליכא מאן דחייש כלל והיינו וודאי משום דאמר אין מנאי וכדפרשינן דאלו לא אמר אלא אני באתי עליה הא איכא רב דחייש לספק ממזר בחד לישנא וכדכתיב'. ועוד דהא אמר ר"י א"ש הלכה כר"ג ועוד דאפילו אין הארוס מודה אלא ששותק מכשיר ר"ג במכחישין לא מכשר דברי וברי הוא וכדאיתא לעיל ולטעמך תקשי לך היא גופא הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא לכתחילה וכענין שאמרו הלכה ואין מורים כן:


דף יד עמוד א[עריכה]

גרסי' וה"נ כדיעבד דמיא:    פי' רש"י ז"ל הא דיעבד שאתה בא לפסול את העובר ולהוציא מעוברת מבעלה. פי' לפי' דאף על גב דלגבי עובר לכתחילה פסול גמור הוא שאנו פוסלין ואתו ליוחסין מ"מ ל"ש להחמיר לכתחלה אלא למי שאנו פוסלין לכהונה בלבד שיש לו תקנה בקהל ישראל אבל זה אם אתה פוסלו משום ספק ממזר אין לו תקנה בישראל ולא בממזרת כיון שכן דינו כדיעבד ולישנא דגמרא מוכיח מדקאמר כדיעבד דמי ולא היא כלומר דאיבעי' לומר הלכה כר"ג ברוב כשרים ואין הלכה כמותו ברוב פסולים כי נמי הל"ל הלכה כר"ש והוא דאיכא רוב כשירים ואיבעיא ליה למימר בהדיא אע"כ ה"ק הלכה כר"ג ואת לא תעביד עובדא ולא קאמר והא נמי דיעבד הוא ואלו לא בא לאשמועינן אלא דאשה שלא להוציאה מבעלה כדעת קצת מפרשים ז"ל דיעבד גמור הוא לכך פי' רש"י ז"ל הוא הנכון. וכן משמע בפ' בתרא דקדושין שאמר שם הארוסה שעוברה אמר שמואל הולד שתוקי ואמרי' מאי שתוקי שבודקין את אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת אלמא אפי' העובר מכשירין על פיה ואמרינן דאתיא כהא דשמואל דפסק כר"ג והתם בהכשירא דעובר איירי בהדיא:

העיד ר' יהושע ור' יהודא בן בתירא על אלמנה עיסה שהיא כשירה לכהונה:    פי' רש"י ז"ל בפי' שני והוא היותר נכון דאלמנה עיסה מקרי מי שהיה לבעלה ב' ספיקות וקרי ליה עיסה משום תערובת ספיקות שבו כעיסה זו שמעורבת במים וקמח ומלח והיינו דאמרי' מ"ט אמרו עיסה פסולה מפני ספק חללים שנטמעו בה כלומר שנתערבו ספיקו' עיסת של חלל כגון שנתן גט לאשתו ספק קרוב לו ספק קרוב לה ומת ונשאת תוך ג"ח לכהן וילדה ממנו בן לשבעה חדשים והוא ספק בן שבעה לשני או בן ט' לראשון ועכשיו יש שני ספיקות של חלל ספק בן ראשון והוא כשר וא"ת שהוא בן שבעה לשני אם היתה אמו גרושה מן הראשון ופסולה מן השני או ספק אינה גרושה אלא אלמנה שכשירה לכהן הדיוט ובא זה הספק ונשא אשה ומת שאלמנתו נקראת אלמנת עיסה והקשו בתוס' על פירוש זה חדא דלישנא דעיסה אינו נאמר בשום מקום על אדם ידוע אלא על משפחה או עבד שנתערבו כהני' פסולי' בין כשירים ואינם ניכרים וכדאמרינן בפרק עשרה יוחסין כל הארצות עיסה לא"י וארץ ישראל עיסה לבבל ולישנא נמי דאמר מ"ט עיסה פסולים מפני ספיקא חללים שנטמעו בה הכא משמעו כדאמרינן התם משפחה שנטמעה נטמעה. ותו היכא אמר בסמוך שלכך אלמנת עיסה כשירה ר"י אומר משום בודקת ונשאת כיון שהבעל הוא ספק מתחלתו מה בדיקה היתה לבדוק בו עד שיבא אליהו ויטהר לכך פירש אלמנת עיסה כגון שנתערב א' במשפחה ונטמעה ממנו ובאה אשה אחת ונשאת לאחד מאותה משפחה שהרי בבעל שני ספיקו' שמא זה הבעל אינו אותו שמתערב ולא מזרעו ואם תאמר שהוא בעלה עצמה ספק ושמא כשר הוא ונקראת אלמנתו אלמנת עיסה מפני שנשאת על בעל ממשפחות עיסה והשתא איכא למימר שבדקה ונשאת וידעה בוודאי שאין בעלה זה מאותו תערובות שנטמע במשפחה וכ"כ בעל הערוך ז"ל. וספק חלל כגון מי שגירש את אשתו בגט ספק קרוב לה ספק קרוב לו ומת ונשאת אלמנתו לאחר וילדה בן לאחר ט' שהוולד הזה ספק חלל ונטמע במשפחה וספק נתין כגון נתינה ובת ישראל שנתערבו וולדותיהם א"נ אלמנת ישראל שנשאת לנתין תוך ג' חדשים וילדה בן תשעה חדשים הוא ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון והאי דנקט אלמנת עיסה ולא נקט בת עיסה שדרך מתנית' דאיירי בדידה נקט וה"ה לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה דרבי יהושע אדרבי יהושע שפיר ההיא פרוקא לא סגיא אליביה דרבה דכיון דאמר כר"ג התם ברי והכא שמא מכלל דאלמנות עיסה זו אינה טוענת בברי כלום וא"כ לא שייך בה אשה נשאת בודקת ונשאת כדפריך רבא הלכך לר"ג אלים ליה ברי וכן תלמודא הוא דקאמר ליה לסיומי מלתא משום דקבל אביי לפרוקי דרבא דההוא עיקר והא דאמר אלים ליה ברי בחד ספיקא מכשיר לאו משום ברי לחוד אלא משום חזקה דגופא דמסייע לה וכדאיתא לעיל:

תנו רבנן איזו היא עיסה :    האי לישנא מוכח דאדלעיל קאמר וה"ק איזו עיסה שנחלקו בה וכן פירש רש"י ז"ל איזה עיסה שרבי יהודה מכשיר בה והכא ודאי מוכח כולה סיגייא דלפרושי הכשיר' דרבי יהודא אתי והיינו דקאמר איזו היא עיסה שנחלק ר"י על ר"ג והכשיר אותה ובהאי פירוש מתפרשא שמעתתא שפיר כדבעינן למימר לקמן בס"ד:


דף יד עמוד ב[עריכה]

מ"ש הנך באיסורא דאורייתא חלל נמי באיסורא דאורייתא:    פירש רש"י ז"ל מ"ש הנך דאיסורי כהונה נינהו דאורייתא מדכתיב כי תהיה לאיש זר כל שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה חלל נמי איסורא דאוריי' מדכתיב ולא יחלל זרעו וכו' פי' דחלל לא נפיק מלא תהיה לאיש זר דנבעלה לפסול לה מן הכהונה לאו זר הוא וכדאיתא דיבמות. ותו אמר ר"מ לא שמעתי כל שאין בה אחד מכל אלו משיאין לכהונה היינו ת"ק וא"ת ונימא דטובא איכא בינייהו דת"ק קתני איזה עיסה שנחלקו ר"ג ור"י ור"מ אומר כל שאין בה אחד מכל אלו אלא ספק חלל משיאין לכהונה לדברי הכל דאפי' לר"ג מכשיר בה ותרתי איכא בינייהו דלת"ק פליגי בחלל לחוד ובהאי מודה ר"י דפסולה ור"מ סובר דבהא מודה כולה להכשירה ובאידך פליג דר"ג פוסל ור"י מכשיר ויש לומר דאם תאמר כן תקשה לן מאי טעמא דרבן גמליאל דמודה בחלל טפי מן אידך דהא כולהו איסורא דאורייתא. ותו ר"ש וכו' זו היא שנטמע בה ספק חלל מכירין ישראל ממזירים שביניהם ואין מכירין חללים שביניהם והאמרת רישא חלל כשר פי' רש"י ז"ל דמלתא דר"ש גופא פרכינן רישא אסיפא שאין הטעם מעין הדין דאיהו קאמר איזהו עיסה שנחלקו בהו ור"י מכשיר כל שנטמע בה ספק חלל וטעמא שאין מכירין חללים שביניהם ולפי הטעם יש לפוסלן בעיסת חלל. וא"ת ולימא ליה דהכי קאמר איזהו עיסה שהיא פסולה כל שנטמע בה ספק חלל והשתא אתיא סיפא שפיר דיהיב טעמא לפסולא ויש לומר דלישנא דאיזהו עסה לא משמעה אלא כלישנא דאידך תנאי דאתו לפרושי הכשירה דר"י כדמוכח בההיא ואע"פ שבתוס' שנינו אמר רשב"א וכן היה רבי שמעון בן מנסיא אומר משמו מ"מ אמר עיסה פסולה לכהונה מפני ספקי חללי שנטמעו התם בבא אחריתי היא וקתני בהדיא מפני מה אמרו עיסה פסולה אבל הכא דקתני איזו עיסה על כרחך דומיא דרישא הוא וא"ת מ"מ נימא דה"ק איזה עיסה שנחלקו בה ר"ג ור"י כל שנטמע בה ספק חלל ובהא ר"י מכשיר ור"ג פוסל אבל ספק ממזר אפילו ר"ג מכשיר ומטעם שמכירים ישראל ממזירים שביניהם וי"ל דהנהו תנאי כולהו לפרושי מלתא דר"י אתו משום דהלכה כוותיה ולאשמעינן במה היה מכשיר וכדמוכח מת"ק ור"ש מסתמא אף בהא לא אתו לפלוגי עלייהו וכיון דכן לא הוה ליה לפרושי טעמא דר"ג ולמשבק טעמא דר"י אמאי לא חייש להאי דר"ג דמשמע דטעם דמסתברא אע"כ הוה טעמא דקתני לר"י הוה ויש שפירש להך סיפא מתרצה הי' בנפשה ואיזהו עיסה פסולה כדתני בתוס' ורישא דלעיל פרכי' והא קתני לעיל אלמנות חלל כשירה והכא קתני שהוא פסולה ולישנא דאמרת רישא דייק להו הכי אבל א"א לפרש כן ומאי מקשי' לר"ש לאידך תנאי היינו פלוגתייהו אדרבא משום דר"מ אומר פרכינן היינו ת"ק ותו דלישנא דאיזו עיסה לא משמע כדכתי':

אמר ר"י ממזר צווח וחלל שותק איכא בינייהו:    פירש ר"י אתי למימר בכל אלמנות עיסה שאין בה אלא ספק בלבד ליכא לאפלוגי בין חלל לאידך ובכולם ר"ג פוסל ור"י מכשיר אבלם כשנוסף בעיסה זו ריעותא אחרת דקרו ליה לההוא ספק דההיא שמא דריע בה ושתיק בהא איכא למימר דמודה ר"י לר"ג משום דהוה שתיקתו הודאה לפוסלו ובהא איפלגו תנאי אליבא דר"י אם פוסל בכולם מחמת שתיקה או אינה פוסל אלא בקצתם ובאיזה קצת מהם וא"ת וכיון שתחלתו של זה ספק שלא נתברר מעולם מה הוראה אפשר לו לעשות בשתיקה או אפילו בפיו וי"ל דמ"מ יש בו הודאה שהוא מן הספק שנטמע ותו ליכא אלא חדא ספיקא בלחוד ולר"י אלים ליה חדא ספיקא דאפילו בברי פסול וא"ת והאיך אפשר שיקלקלו ר"י מפני שתיקתו והא דאמרינן בפרק ע"י כל דשתיק מיוחס טפי ואמרי' מיוחסת דבבל שתיקותא וי"ל דהתם במי שאין לו לעז של אותו פסול אבל במי שיש לו לעז על אותו פסול דקרי ליה אפשר דשתיקתו הודאה ולפיכך פירש"י ז"ל דאפילו בהא לא פסיל ר"י משום שתיקותא אלא במי שקורין אותו פסול אחר וצווח וכשהי' קורין אותו פסול זה שהוא חשוד כן ולא היה שותק דכיון דקפיד במה שאין בו שדרך עולם לשתוק והדא מיוחוסתא שלהם והוא קיפדן על השקר כ"ש שהיה קפדן על זה שהוא נחשד בו וכיון דשתק ודאי מודה שרבי' ז"ל פירש דהא דאמרינן ממזר וצווח וחלל שותק איכא בינייהו דכולי חד גברא כי היא עיסת חלל וכשהיו קורין אותו ממזר היה צווח וכשקורין לו חלל שותק ולהכי פירש' ודאי אתיא שפיר ההיא דעשרה יוחסין מההיא דנקט ממזר צווח וחלל שותק מפני שבזה נחלקו ר"מ ור"ש ר"מ מכשיר בו ור"ש פוסל בו ומכשיר בממזר שותק דאע"ג דקרי ליה חלל או פסול אחר וצווח וממזר ושותק כשר שמכירין ישראל ממזרים שביניהם דאלו תנא קמא בכולהו פוסל בשתיקה בתר צווחה ונקט ר"י ההוא דמכשיר רבי מאיר דאיכא בינייהו חלל צווח וממזר שותק שפסל ר"מ ומכשיר ר' שמעון כדאמרינן כדמפרש ואזיל אלא חד מינייהו נקט הלכך אף על גב ששתק בכולם כשר שתיקה אחר שצווח פוסלת ולא הוצרך רבי יוחנן לומר אלא חדא מהנהו דאיכא בין לר"מ ולרבי שמעון והא דאמר לקמי תני חדא שתיק חלל פסול ותני אידך שותק ממזר פסול ואוקמינא חדא כר"מ וחדא כר"ש לא משום שתיקה בלחוד מפסילין אלא כדאי' צוויחה דמעיקרא בפסול אחר ותנא לישנא קלילא ועיקר הגורם הפסול כך יש לפרש לפי שיטות רש"י ז"ל ומיהו לישנא דממזר צווח וחלל שותק בתרי גברא משמע ובתרווייהו איפליגו ר"מ ור"ש דלמ"ד ממזר מפסל בצוויחה בשתוקה וחלל מפסל בשתוקה ולמ"ד ממזר ופסיל בשתיקה וחלל מתכשר בשתוקה וכדמפרש ואזיל אבל לת"ק בכולם פוסל בשתיקה ור' יוחנן מאי דאיכא בין ר"מ ור"ש נקט לפי שמחלקים דבריהם ובוודאי כי היכא דאיפליגי ר"מ ור"ש בחלל שותק כך נחלקו בממזר ושותק וכדמפרש ואזיל אלא דר"י לא בעי לאומרו ונקט חד מנייהו ומינה שמעינן לאידך ונקט שתיק חלל משום דכולה שקלי וטריא דלעיל בספק חלל הוא ובדין דה"מ למימר ממזר שותק וחלל שותק איכא בינייהו ולא מצריך בלישנא טפי אלא משום דמסרת לן דאיכא דמפסיל בצווחא ואיכא דמפסיל בשתיקה שהוא דבר והפוכו מש"ה נקט חד צווח וחד בשתיקה אבל לא מצי למימר איפכא חלל צווח וממזר שותק משום דחלל לכ"ע לא מיפסיל בצווחא לר"י דאיירי תנאי אליביה וכדבעי' לפרושי בס"ד. ת"ק סבר כל פסולא דקרי ליה ושתיק פסיל וה"ק ת"ק איזהו עיסה כלומר שר' יהושע מכשיר בת כל שאין בה לא שתוק ממזרת כלומר שאין בה משום הריעותא דשתיקא אלא ספק בלבד ולא שתוק חלל נמי:

וא"ת אמאי לא תני תנא קמא ולא משום חלל כדקתני אידך כולהו ויש לומר דמשמע ליה דכיון דלרבי יהודה אידך שותק פסול כל שכן שתוק חלול שאין מכירין מכירין ישראל לחללים שביניהם ורבי מאיר פליג דלהכי לא קתני ליה משום דשתוק חלל כשר והיינו דקאמר כל שאין בה אחד מכל אלו המפורשים ואינו אלא שותק חלל כשר הוא לרבי יהושע ובא ר"ש ואומר כי בוודאי שתיק אחד שהכשיר בו ר"י אבל אינו שותק שאמר ר"מ וכדמפרש ואזיל דא"ל רשב"א לת"ק דמתני' מתניתא לר"מ אי שמיע לך דמכשר ר"מ אליבא דר"ש בשתיק לאו דקרי ליה חלל ושותק אלא דקרו ליה ממזר ושתיק והאי דשתיק סבר מסתייע דלא מפקינן ליה מקהל עדת ישראל. והקשו בתוס' דכיון דבחלל מיירי מסתמא מקהל דידיה קאמר דהיינו קהל כהנים דהיכא שייך למימר דלא מפקא מקהל ישראל ואפי' הוא צווח מאה פעמים והיה מתברר שהוא חלל לא הוה מפקינן ליה ולישנא דמסתייה משמע דלא עשו אלא מקצת מה שהיו יכולים לעשות והכי הל"ל סוף סוף לא מפקינן ליה מקהל שלו היכא שייך האי טעמא דמאי דקתני ר"ש ואין מכירים חללים שביניהם לא מפקינן ליה מקהל ישראל לכך פירש די לנו מסתמא דלא מפקינן ליה מקהל כהונה כלומר די לו שאין עושין בו מעשה אחת אלא חרוף בלבד לא אלא מחזקתו כיון שאין מכירין ישראל חללים שביניהם למימר אחרי מייחסותו שתיקותו אי מצווחי היא סבה שיחזרו אחרי ויכירונו וכולהו פירש משום דיהיב טעמא לממזר למה אין אחר שתיקותי הודאה לפסול הוצרך לתת טעם למה שתוק חלל פסול הא לאו הכי לא הוה צריך טעמא דהוה טעמו מפני שתיקותו היא הודאתו כדאמרי' ת"ק בכולהו ור"מ בכולהו כך מחלל ואיכא למידק ומנ"ל לר"י דר"ש פוסל בממזר וצווח ואי משום דסבירא ליה דכיון דמתקרר בשותק שיהא נפסל בצווח א"כ חלל נמי לר"מ לפסול בצווחא ולמה לא פירש כן בדברי ר"מ:

וי"ל שאינו דומה דאלו ממזר מתכשר בשתיקתו מטעמא דממזר קלא אית ליה וכל העולם אומרים שזהו שקראוהו ממזר אינו אמת וא"כ היא הנותנת כשהוא צווח במה שהיה לו לשתוק ולא להקפיד כלל שהוא מרגיש שאומר אמת אבל טעם שתוק חלל כר"מ דמכשיר הוא משום דלא אכפת ליה וצווח לא ריעותא הוא כך פירש רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל. ולשון הברייתא כדברי רש"י ז"ל לפי אוקימתא זו כך מתיישב איזה עיסה שנחלקו בו שר' יהושע מכשיר כל שנטמעה בה ספק חלל בלבד בלא שתוק שאם יש בו שתוק וודאי פוסל ודווקא חלל אבל שתוק ממזר כשר דמכירין ישראל ממזרים שביניהם ואין מכירין חללים שביניהם וקשיא לי כיון דלרבי שמעון כל שתוקים פסולים חוץ ממזר למה אמר איזהו עיסה כל שנטמע בה ספק חלל בלא שתוק הא וודאי הוא הדין כל שנטמע בה ספק נתין וכולי בלא שתיקה דאלו שותקים פסולים הם ומשום כך נראה לומר דלפירוש' ז"ל כשם שמכשיר בממזר שותק כך מכשיר בנתין וכולי שהם פסולים לקהל דהנהו נמי קלא אית להו והא דנקיט ישראל ממזירים שביניהם חדא מנייהו נקט וה"ה לחבירו דפסולים אפילו בקהל ישראל וההוא דנפקי מכי תהיה לאיש זר שבהם מתפשטות ישראל בין וודאי בין ספק אם שלא יתערבו אבל בפסול כהונה לחוד אין מדקדקין וכל היכא דתני שותק ממזר פסול ה"ה לנתין ועבד והיינו איזהו עיסה כשירה בכללה כל שנטמע בה ספק חלל לבדו בלא שתיקה משא"כ באידך שאין שתיקה פוסלת בהם אפי' בממזר החמור שפסול בישראל עד דור עשירי מכירין ישראל ממזרים כנ"ל:

תניא חדא ר"י אומר שתוק ממזר וכו':    ואוקימנא דת"ק אליבא דר"מ ואי דקשיא ליה א"כ ר"י כרבי יהושע ס"ל באלמנה ואלו בפרק עשרה יוחסין דאמר רב הכל מודים דאלמנת עיסה שהוא פסולה לכהונה ולאפוקי מהאי תנא דתניא העיד ר"י וריב"ב על אלמנת עיסה שכשירה לכהונה וההיא דרב חסדא קאי אמתניתין דאיפליגו בה ר"י ורשב"ג וי"ל דהא דרבה דהכא אליבא דר"י כר"ג ס"ל באלמנת עיסה ואלי בפ' עשרה יוחסין אמר רבא הכל מודים באלמנת עיסה שהיא פסולה לכהונה שאין בה אלא ספיקא אבל כשיש שתיקה דממזר ס"ל כרבי יהושע שהוא כשר אע"ג דר' יהושע שתיקה לאו ריעותא איהו סביר דשתיק' ממזרת מכשרת וזה דרך של ר"ת ז"ל אלא שמוסיף דברים וגרס כאן איזהו עיסה ולא גרס בכולהו הא מתני' דאלמנת עיסה ואומ' להכשיר הבת היוצאת מאותה משפחה וקאי אהא דתנן במסכת עדיות האשה כשירה לטמא ולטהר וקתני ומשיאין בתה ועלה הא מתני' דקתני איזהו עיסה דתנן התם שהבת היא כשירה כל שאין בה וכו'. וא"ת והא הכא מכשיר ר"י אפילו בבתה דלית לה חזקה דכשרות והתם בפ' עשרה יוחסין פוסל אפילו באלמנותו וי"ל דר"י אינו מכשיר מכאן מפני טענות עיסה אלא במה שהכשירה עצמה במדות כשרות שבה ששתקה דאי מחזקת עצמה שאינה מן העיסה והוא הכשיר בתו של ספק וכ"ש אלמנותו זו דרך ר"ת ז"ל ואינו מחוור שאין סברא לומר דעיסה הפסולה מחמת ספיקא שתהא שתוקי מכשרת והשיטה נכונה והיא שיטת רש"י ז"ל ועלי' דברי כל המפרשים ורבותינו מבעלי התוס' ז"ל ואין לזוז ממנה:

מתניתין אמר ר' יוסי מעשה בתינוק וכו':    בגמרא מפרש כדר"י מיירי בתר רוב בני העיר ורוב סיעה וקשה היכי קתני אם רוב העיר משיאין לכהונה תנשא לכהונה משמע דברוב העיר משתעי וי"ל דהא אמרי' בגמרא בקרונה של ציפורי היה מעשה ונבעלה בשעת קרונה שהוא שם עיסה של בני אדם רובה כשירים עוברת עליו שאלו לרבי יוסי אמר להם אם רוב העיר ג"כ משיאין לכהונה אף זו תנשא ואם לא לא תנשא דתרי רובי דכשירי בעינן ולפום פשטא דמתניתין האי תינוקות לא שהיה טוענות קתני שאמרה לכשר נבעלת וסתמא דמלתא הכי משמע דהא תינוקת הוות ואנוסה נמי הוות ומסקנא דתלמוד' הכי דאפילו כשאינה טוענת מתכשרה בתרי רובא ומיהו לאו הכרח הוא דלא הוה בטוענות דהא בתלמוד אמרינן כמאן אי כר"ג אפילו ברוב פסולים נמי מכשיר ואדרבא ה"ל למיפרך דאי ר"ג אפילו ברוב כשירים בעי טוענות אלא בתינוקות בת דעת היא ואע"פ שנאנסה הכירה לאיזה נבעלה והאי דלא קתני שאמרה לכשר נבעלתי לא הוצרכו לכך דהא על פלוגתא דלעיל מתרץ לה דמיירי בהכי דמעשה לסייע מייתי תנא כדאמר בכל דוכתא אבל ראיתי מי שפירש דע"כ דמתניתין לא מתוקמא בטוענות ודוחקין עצמן בסוגיא דגמרא ואינו צורך:

גמרא אמר ליה רבה לר"נ ר' יוחנן בן נורי כמאן :    פירש רש"י ז"ל דליכא למימר שהיא הכרעה שלישית וא"כ הוה מעשה לסתור דאי כר"ג אפילו ברוב פסולים נמי מכשיר פירוש חי כר"ג ובטוענות אפילו ברוב פסולים נמי מכשיר וכ"ש דאי לא מיירי בטוענות דלא מכשיר כלל אפילו ברוב כשירים ואי כר' יהושע ואפילו כשאינה טוענת כפשוטו אפילו ברוב כשירים נמי פסול כיון דלית לה אלא חדא ספיקא:


דף טו עמוד א[עריכה]

א"ל הכי אמר ר' יהודא בקרונה של צפורי היה מעשה וכו':    כלומר משום דתרי רבוא אכשרוהו. ונראה שהיא ז"ל סובר דדוקא לר' יהושע מתכשרה בתרי משום הא דמכשיר בעלמא בתרי ספיקא אבל ר"ג כי היכי דלא חשיב ליה תרי ספיקא טפי מחד ספק ה"נ לא עדיף תרי רובא מחד רובא. והקשו בתוס' דא"כ ה"ל לתלמודא לפרש לעולם ר"י היא ועוד דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דאנן קי"ל כר"ג וקי"ל כר"י בן נורי כדאיתא לקמן וכי תימא דבטעמא דפליגיני' נינהו א"כ אמאי לא מתוקמי' אפי' כרבן גמליאל ובמה דמודה רבן גמליאל בזה דאיכא תרי רובא לכן פירש דהשתא לכולי עלמא מוקמינן ואפילו לר"ג כל היכי דאיכא תרי רובא לכשרו' כ"ע מודים דמתכשרה אפי' כשאינה טוענת וסוגיין דלא כרבא דפירש לעיל טעמא דר' יהושע משום דאשה בודקת ונשאת דהא הכא באנוסה ל"ש בדיקה אלא הא דרב אתיא כטעמי דרבה דתלי טעמא דר' יהושע בתרי ספיקא וקשיא לי מ"מ הא דרב אתיא פליגו אההיא דרבא תלמידיה ותו לרבא מתניתין כמאן לכך י"ל דרבא נמי מודה לטעמיה דרבה אבל לסניפין נקט טעמא דבדיקה והיינו דמפרש רבה ואמר כי אמר ר"ג לא קשיא היכי דאפשר דטעי רבא בה ואביי היכי דשתיק להו לפום טעמא תקשה ר"ג אלא אמר רבא וכו' דאי אפילו לרבה היינו טעמא דר"נ ור"י וטעמא דאמר רבא סניפין בעלמא הוא ודכוותי' בתלמודא:

פירש אחד מציפורי ובעל הולד שתוק:    פי' אע"פ שפירש ודאי איהו לגבה דתרי רובא בעינן וכולה סוגיא רהטיא להדיא דאפי' שידעו ודאי דהאיך נבעלה הוה חדא רובא דכשרות לא מכשיר לי' כלל והלא נאמן דמפרש דכל היכא דידעינן דאזלי בני העיר לגבה בהכי סגי ולא בעינן תרי רובא אלא היכא דלא ידעינן אי אזלו אינהו לגבייהו וליכא כלל להאי פרושו. מ"ט גזירה רוב סיעה אטו רוב העיר ופרכי' ורוב העיר נמי אי דאזלו אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש ולא דאזלי רובה אלא דאזלי הבועלים ואפי' חד בלחוד דכיון שפירש הבועל מן העיר ולא נולד לנו ספק במקום קביעות בתר רובא אזלי' שהרי אין כאן קביעות במקום מציאת הספק וכדאית' בתשעה חנויות ובנמצא הלך אחר הרוב. ופרקינן ל"צ דאזלי אינהו לגבייהו ובהא הוצרכו לומר דאפי' בהא אין הולכין אחר הרוב העיר משום גזירה מ"מ כי גזרינן ברוב סיעה דאזלינן לגבה לעולם ה"ל גזירה לגזירה וי"ל דכולה חדא גזירה היא דאי שרית להם אם ברוב העיר לבדה ולא מפליג איהי לגבייהו או דאזלי אינהו לגבה מעתה הוא דאמרינן לעיל דר"י פוסל אפי' ברב כשירים אינו אלא משום גזירה ומשום מעלה עשו ביוחסין כדמפרש בסמוך ומיהו בעי הכא רובא כלומר כל היכי דאיכ' דאכשרוהו מחמת רוב מי בעינן תרי רובא אפי' משום גזירה דקס"ד דמדינא בעינן דהא תשעה חנויות וכו' כלומר והא הכי דלא גזרינן נמצא אטו הלך ואע"ג דהוו דלתות המדינה נעולות דליכ' אלא חד רובא ופרקינן מעלה עשו ביוחסין וזה הדין דתשעת חנויות כבר פרשנו במסכת חולין וכן בפ"ק דפסחים בס"ד:

גופא אר"ז כל קבוע כמחצה על מחצה דמי :    פירש"י ז"ל כשהקבוע ניכר לעצמו כההיא דתשעה חנויות וכההוא דתשעה נכרים וישראל אחד ביניהם אבל בדבר המעורב ביניהם כשאינו ניכר ליכא למימר הכי שא"כ אין לך איסור בטל בהיתר וכן קי"ל דמדאוריית' חד בתרי בטל א"ו כדאמרן. והא דאמרינן בפרק התערובות גבי שור הנסקל שנתערב בין השורים באלף כולם ימיתו ופרכינן וניכבשינהו דניידו ואימא כל דפריש מרובא פריש ופרקינן שמא יקח מן הקבוע לאו למימרא שהשור' מעורב נעשה קבוע שהרי אינו אוסר שם מדין קבוע אלא משום דבר שבמנין משום דרובא לא בטיל אלא ה"ק דגזירה פורש אטו שאינו פורש ואע"ג דלעיל לא גזרו נמצא אטו לקח התם לפי שפירש מאיליו אבל הכא דאנן כבשינן להו דכי ניידן בודאי איכ' למיגזר וכן פי' ר' אחא ז"ל. ואלא מט' שרצים וכו' ספיקו טהור:    פי' ואלו אזלינן בתר רובא הא ודאי טמא הוא אפילו ברשות הרבים טמא אבל כאן דקבוע הוה כמחצה על מחצה ה"ל ספק טומאה בר"ה שהוא טהור:

ומדאוריית' מנ"ל דאמר קרא וארב לו עד שיהא מתכוין לו ורבנן כו' :    פי' משום דרבנן נקטינן לה מהתם מייתינן לראיה אלא דנקטינן כולה כדאיתא בסנהדרין דאיפלגו ר"ש ורבנן במתכוין להרוג את זה והרג את זה שר"ש פוטר וחכמים מחייבין ואמרינן התם דטעמא דר"ש מדכתיב וארב לו עד שיתכוין לו ממש ורבנן דמחייבי דרשינן לזה פרט לזורק אבן לגו ואפי' ט' נכרים ואחד ישראל דה"ל ישראל קבוע ונדון כמחצה על מחצה וספק נפשות להקל כדמפרש ואזיל וא"ת לר"ש דין קבוע מנ"ל וי"ל דנפקא ליה מדכתיב וארב לו וקם עליו חד פרט שנתכוין לזה והרג את זה וחד לאשמועינן דין קבוע והיינו דחשבינן ליה מיעוט אחר מיעוט לרבות ולרבנן חד למעוטי נתכוין לנפלים והרג בן קיימא ואחד לזורק אבן לגו:

אתמר רב חייא בר אשי אמר רב הלכה כר"י :    כלומר הלכה לדורות ורב חנן בר רבא אמר דבהוראת שעה היתה פי' אבל אין הלכה לדורות ופי' רש"י הוראת שעה היתה שהקלו בדבר זה לפי מה שראוי שם הוכחת זה דבריו ז"ל בודאי דהכין היא במסקנה אבל ה"נ משמע לישנא דלדורות דהוראות שעה היתה שהעמידו באותו שעה לפי מה שראוי ולפי מה שפרכינן לקמן לר"ח מההיא דמצא בה תינוקת דאמר רב דליחסו ולא סגי בחד רובא הכי משמע לן הוראות שעה היתה להחמיר:


דף טו עמוד ב[עריכה]

מתיב ר' ירמיה:    כו' אשתמיטתיה הא דאמר ר"י אמר רב בקרונות של ציפורי היתה מעשה פי' דהוה בה תרי רובא ומה הוי הלכה כן לדורות אבל בחד רובא פסולה כההיא דתינוק ולר"ח ב"א קשיא דההיא דמצא בה תינוק וקס"ד דהוראות שעה היתה להחמיר בתרי רובא ופרקינן דמתניתן הא דר"ח הוראות שעה היתה לא מתני' ההוא דבקרוני של ציפורי היתה מעשה אלא דס"ל דבלח' בלחוד היה מעשה וה"ק הוראות שעה היתה שהקילו להכשיר בחד רובא אבל לדורות תרי רובא בעינן ואשתכח דר"ח ור"ח וההיא דתינוק כולי מודה דמדינא תרי רובא בעינן ובהא לא פליגו כלל ואיכא דק"ל היכא אפשר דפליגו ר"ח ור"ח במעשה שהיה היאך היה. לכך פירש כר"ח ז"ל מאן דמתני הא דר"ח לא מתני הא דתינוק דאמר רב ליוחסי' לא אלא ק"ל דלרבא פ' ליוחסי' בחד רובא סגי ובתנוקת הוראות שעה היתה להחמיר דאיצטריכו תרי רובא ואין זה הפירוש נכון חדא דמוקי פלוגתא בקי אמוראי בעיקר דינא ועוד האי דתינוק דרב גופיה ולאו דאמרה שום אמורא משמיה וא"כ היאך פליג עליה אלא פירש"י ז"ל הוא עיקר ומעשה דקרונה של ציפורי היה לא היה ידוע לכל כדמוכח שמעתא כולה ואיכא למידק טובא בשמעתין מאי דפרכינן מההיא דתינוק שאני התם דלית ליה חזקה דכשרות משא"כ בתנוקת דאית לה חזקה דכשרות ונ"ל דקושיא למ"ד דכל שנבעלה אבדה חזקתה וכסברת דר"י א"כ דרב אמר ליוחסין אפי' לפסול אשה שנפסלה בדיעבד ואית לה חזקה דכשרות. אמר ר"י אמר רב לא שנו אלא להחיותו פירש רש"י ז"ל ל"ש דרוב ישראל ישראל אלא להחיותו ממש לפרנסו כאחד מעניים כדכתיב וחי אחיך עמך ויפה כיון דאי להחיותו ממש כשמואל למיתה היינו לפקח עליו את הגל בשבת אסור ואתא שמואל ושרי אפי' לפקח עליו את הגל בשבת הא ליתא דהא ליכא למ"ד דברוב אין מפקחין ואפי' מחצה על מחצה וכדאית' במס' יומא על הא ובסמוך דאמר שמואל הלכו בפקוח נפש אחר הרוב ה"ד אי דאיכ' תשעה כותים וישראל אמאי לא הלכו אפי' מחצה על מחצה ספק נפשות להקל אלמא פשיטא הוה לכ"ע דאפי' מחצה על מחצה נמי מפקחין א"ו דהא דאמר להחיות בעינן רוב ישראל אינו אלא לפרנסו מתוך קופה של צדקה כא' מעניי ישראל כדפירש רש"י ז"ל:

ומי אמר שמואל הכי דליפקח עליו את הגל בעינן רוב ישראל ואפי' מחצה על מחצה והאמר שמואל לא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב ואוקי' דאפי' תשעה כותים וא' ישראל מפקחין עליו:

אלא כי אתמר דשמואל ארישא אתמר ובפ' בתרא דיומא אוקי לה דשמואל אפי' בחצר אחרת מפקחין ואותבי' אר' יוחנן דאמר באותו חצר מפקחין בחצר אחרת אין מפקחין ופרקינן הא דפריש כולהו והא דפריש מקצתייהו ופירש רש"י ז"ל כולה ולחצר אחרת ונפל שם הגג עליהם מפקחין כיון דכולו פרישו קביעות בחצר ראשונה בדוכתי' קיימא שלא הוחזק ישראל בחצר זו כל דינם בקבוע והקשו בתוס' דהא בהא דשמעתין דמצא בסרטיא תינוק מושלך דקתני דאפי' ברוב כותים מפקחינן משום דהוה ישראל קבוע פריש מקצתייהו חשיבי שהרי אין בסרטיא של תינוק שבעי' ואלה שמקצתם מן העיר לכאן וכיון שהעיר עצמה איכא מיעוט ישראל מפקחינן. ויש שהיו מתרצים דההוא דמס' יומא דחוי' בעלמא היא לא שאני ליה בין פירש כולהו לפירש מקצתייהו ופליגו אדר"י ולית הלכתא כשמואל במקום רבי יוחנן וכן דעת הר"ב ז"ל ואחרים עמו אבל הגאונים ז"ל פסקו כשמואל דסוגי'. דהתם לכן הדין דאיכ' בסוגי' דהתם דאי משום אומדנא דידן דלא אדכרו בתלמוד כלל ואחרים פרשו דהתם הכי פרושו דפי' כולהו ונפל הגל על אחד מהם בחצר אחרת אין מפקחין שכבר נתבטל הקביעו' כשפרשו מן החצר הא' וכשנפל הגג (מהם) דאי הוה ניידי וכל דפריש מרובא פריש אבל פריש מקצתייהו על דעת לחזור נשאר המקצת אחרת בחצר א' עדיין קביעת קיים וכל הפורשים משני ידם דאלו פירש ממקום שהיה מחצה על מחצה ולפיכך מפקחינן והיינו הא דתינוק מושלך משום דפריש מקצתה מפקחין לשמואל בעיר שרובה כותים לכן פי' בתוס' נכון הוא והרמב"ם ז"ל תירץ לפירש"י ז"ל דהכא שכיון שהתינוק זה הנמצא בפלטי' לא ראינו שפירש מן העיר הזה נידון בחצר ראשונה דכיון דאיכא מיעוט ישראל ולא סגי' שלא הוחזק בפלטיא זה היום תינוק מישראל דחשיב ליה קבוע גמור ולפיכך מפקחינן וגם זה נכון:

אם רוב כותים כותי למאי הלכתא:    פי' אפי' אדרב פריך הא ודאי מודה לשמואל דלפקח עליו את הגל אפילו ברוב כותים מפקחין ליה דלא אשכחן ביה דפליגי דשמואל פירוש אפילו לשמואל נמי אזלינן בתר רוב כותים דכי אמר שמואל הולכין בממון אחר הרוב ה"מ להוציא ממון מחזקת בעלים כדמוכח בפ' אלו מציאות וכדכתבי' התם בס"ד:

אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא:    פירוש דאע"ג דמוקמי' רב להחייתו להרוחה דמילתא בעינן לה אם תמצי לומר לית ליה הא דרב. ומי' הלכתא כרב כיון דלא אשכחן מאן דפליג עליה בהדיא.

פלגא אמרינן ליה אייתי ראיה דלאו וכו':    וא"ת והא דמודה במקצת גמיר ואמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דה"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם וי"ל דלדעת ר"י ז"ל קשיא כיון דלא ה"ל למידע ולא אמרינן מחויב שבועה הוא ומשלם ול"ק הא כיון דליכא מאן דטעין בברי אין כאן חיוב שבועה דמודה במקצת כלל שאין נשבעין על טענות שמא. נראה לי נכון: