חידושי הריטב"א על הש"ס/כתובות/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סה עמוד ב[עריכה]

מציאת האשה פרק ששה

גרסת רש"י ז"ל וירושתה הוא אוכל פירות בחייה ופי' רש"י ז"ל אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה וא"ת ל"ל למיתני וירושתה לתני הוא אוכל פירות בחייה וכדקתני במתני' בפרק נערה יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה וי"ל דבעי לאשמעינן אגב אורחא דאפי' נפלה לה ירושה ממקום אחר לאחר שתנשא הוא אוכל פירות ואע"פ שלא היה דעתו עליה וה"ה [דהו"ל] למתני שנתנו לה אלא שנקט ירושה דשכיח טפי ועוד דאיכא מתנה שאינו אוכל פירות כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעל רשות בהן כך נ"ל ויש גורסין וירושתה והוא אוכל פירות בחייה ותרתי קאמר ויורשה והוא אוכל פירות בחייה וקשיא לן למה הקדים ירושה דלאחר מיתה לאכילת פירות דמחיים ולישנא דירושתה נמי לא דייק שפיר להאי פי' ותו אמאי לא אמרינן בגמרא דירושתה אתי לאשמעינן דלא תנן ליה ואע"ג דתנן לי' לקמן בפ' הכותב וכן בפרק יש נוחלין מ"מ לא תנן ליה במתני' דפ' נערה דפרכינן מינה ובעי למתנייה הכא אגב אידך ולא עוד אלא שבתוס' יש סיוע לפי' רש"י ז"ל דגרסי' יתר עליה הבעל שהוא אוכל פירות בירושתה בחייה משא"כ באב:

ה"ג בשתה ופגמה שלה וכן גורס ר"ח ז"ל אבל ר"ת גרס בשתה ופגמה שלו ולא נהירא דא"כ הל"ל בתלמודא בושתה ופגמה איצטריכא ליה למתנייא דהא לא תנן דהא מסתמא דכל היכא דלא תנן דהוה שלו הרי הוא בחזקת שלה ואלו אנן לא אמרינן בתלמודא אלא בשתה ופגמה קמ"ל פלוגתא דר' יהודא בן בתירה ורבנן ועוד אמאי לא תני לה במתני' יתר עליו הבעל דהא בשתה ופגמה אינו לאב כי אם באונס ומפתה משום דאי בעי פגים לה בביאה דמסר לה למנוול ומוכה שחין לכך חזר ר"ת וגורס כגרסת ר"ח ז"ל והא דלא קתני אלא דין בושת ופגם משום דצער פשיטא דדידה הוי דצער' לא זכי ליה רחמנא ושבת הרי היא תחת מעשה ידיה והנוטל מעשה ידיה זוכה בו וריפוי דרופא בעי מהוי ואי אמדנא לתמניא יומי ואסתיאות בסמא חריפא בחד יומא צערא דידה הוא ודידה הוה:

ר' יהודא אומר לה שני חלקים:    פי' אתרוייהו קאי בין אבשת ובין אפגם מדאמרי' בתלמודא בשתה ופגמה אצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודא ורבנן (אליבא) אלמא דבתרווייהו פליגי ואע"ג דבתוס' לא הזכיר אלא בושת בפ' תשיעי דב"ק חדא מינייהו נקט וכ"ש בפגמה שהוא מצטער בו יותר וכן פירש הרשב"א ז"ל:


דף סו עמוד א[עריכה]

גמרא גרסת רש"י ז"ל כי אתא רבין אמר ר"י בהעדפה שלא ע"י הדחק כ"ע לא פליגי פי' רש"י וקס"ד דמציאה כהעדפה שלא ע"ג הדחק דמי וקשה דמעיקרא מאי סבר ולבתר מאי סבר דהא לא יהיב לן רב פפא בהא שום טעמא והנכון כגרסת הספרים כי אתא רבין וכו' ומימרא באפי נפשה היא והא דאמר רב פפא מציאת האשה פי' רש"י ז"ל הזקן דה"ק פשיט' לי דמציאתה כהעדפה ע"י הדחק דמי אבל עשתה שני מלאכות מבעי לי' וכו':

מתקיף לה רבה בר בר חנה :    וסוגין כולה אליבא דר"י בן בתירא דאלו לרבנן בשתה ופגמה שלה לפום גירסא דייקנא ולכך פסק ר"ת ז"ל הלכה כר' יהודה בן בתירה משום דסוגין כוותיה וכן פסק הרמב"ם ז"ל והוסיף עליו בד"א כשחבלו בה אחרים אבל חבל בה הבעל חייב לשלם מיד כל הנזק והצער והבושת הכל שלה ואין הבעל אוכל פירות ואם רצתה ליתן דמים לאחר נותנת וכזה הורו הגאונים ז"ל והבעל מרפא אותה כדרך שהוא מרפא כל חולי ע"כ והשיג עליו הראב"ד בספר השגות תימא הוא למה ישלם לה את הכל שהרי הוא נוטל שליש או שני שלישים ולמה כשחבל בה הוא (למה) ישלם לה את הכל ואולי טעה בדבר הגאונים ז"ל שלא אמר לו על מה שראוי לה וקנסו אותו שלא יאכל שום פירות דבהכי תיקן רבנן אבל בפוסק לבת שאמר בשעת קדושין כך וכך עשה שלא כהוגן ל"ל יאמרו כן לעיקר החבלה שאף זכותו בחבלה מדרבנן הוא ונימא כשחבל בה לא תקינו רבנן ולא עוד אלא דטעמא רבה איכא בהא דהא לכך אמר ר' יהודה שיהא לו חלק בבשתה ופגמה מפני שיש לו בזה בושת וצער מפני שהוא כגופו כדאיתא בשמעתין וכן פי' בירושלמי וא"כ כשחבל בה הוא ולא חשש על בשתה ופגמה הרי אין לו זכות בה ואם נתבייש או נפגם הוא בייש ופגם לעצמו ומיהו בתוספ' שנינו שלא כדבריו וז"ל דקתני בין שחבלו בה אחרים בין שחבל בה איהו מוציאין מידו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות:

וכי סוס בר בושת הוא:    פי' כלומר [וכו'] האדון מתבייש מחמת שבייש סוסו. בייש עני בן טובי' [דאית] להו זילותא לבני משפחה קפדין עליו עיין בתוס':

מתני' הפוסק מעות לחתנו יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך א"א ליתן :    הקשו בירושלמי ולאו דברים הנקנים באמירה הם פי' בתמיה לומר דכיון שזכה האח בחייו הרי אחיו זה שהוא מייבם יורש כל זכותו ופרקינן פוסק הוא ע"מ לכנוס ופי' רבינו האי ז"ל דמתני' כשפסק בפי' האב ע"מ לכנוס ולא נהיר לפי לשון הירושלמי וגם בגמרא דילן דשבקו למתני' כצורתה לפיכך הנכון כמו שפי' הרי"ף שסתם הפוסק דעתו ע"מ לכנוס וכיון שלא כנס אחיו לא זכה בו וחזינן מאי דכתיב פי' אחרינא ואנן לא סבירא לן אלא מאי דכתבינן ואומרים כי כוונת הרי"ף ז"ל ע"פ רבינו האי גאון ז"ל וכתבו בשם רבינו האי ז"ל דדוקא בפוסק ממון לחתנו אבל בפוסק לבתו שאמר בשעת קדושין כך וכך שאמר לו לכשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך אני נותן לבתי הרי קנתה הבת ואע"ג שמת חתנו שאינו יכול לומר לו לא פסקתי לבתי אלא על מנת שתביא לידי נשואין עם הראשון דמ"מ לבתו פסק ובתו קנתה ע"כ, ואומרים רבותינו שזה הוא לפי פי' שפי' בירושלמי אבל לדעת הריא"ף אפי' באומר אני נותן לבתי כך וכך לא פסק אלא ע"מ שיכנוס ודוקא שפסק לה בשעת קדושין אבל אב שנתן לה מתנה לבתו ארוסה לנדונייתא זכתה לגמרי ואע"פ שארוס מת או שבטלו הקדושין והוא שהקנה לה כראוי וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל והא דתנן ולך א"א ליתן פי' רש"י ז"ל אבל לאחיו הי' נותן או שתשב עד שתלבין ראשה ע"כ ואין זה נכון אליבא דהלכתא דקי"ל כאדמון דאמר בפ' בתרא דמכילתין יכולה היא שתאמר אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשית או כנוס או פטור הלכך אף באחיו אם היה בחיים ולא שום האב רוצה ליתן אינו כופה לבתו אלה יוציא מן האב בדיינים אם יכול דדברים הנקנים באמירה הם ולדידיה בין שיוציא מן האב ובין שלא יוציא כופין אותו לכנוס או לפטור:

(מתני') פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדם חמשה עשר מנה :    פי' מפני שהוא משתכר במעות לכך מוסיף לכתוב לה השליש יותר וכן פי' בירושלמי וכן פירש"י וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש פי' רש"י ז"ל לפי דרך הנועדים למזמוטי החתן והכלה לשומן חומש יותר משווין לכבוד הכלה לחבבה על בעלה והוא אין לו לקבל עליו בנכסי צאן הברזל אלא בשווי'. שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה שאם פסק לבתו שום במנה כלומר שיכתוב לה כתובה במנה השוה מנה בשוק אין לו אלא מנה ואינו יכול לומר כיון שיש לי [ליתן] לבתו במנה תנו לה מנה וחומש שלה. לא אמרו לפחות החומש בכתובתה אלא דכלים הנישומים בבית הכלה שמוסיפים על שווים חומש אם תתן שום מנה יש לו ליתן חומש יותר כדקאמרת ואזיל. זו שיטת רש"י ז"ל אבל בירושלמי נתנו טעם אחר לדבר וכן אמרו שם מה ראוי לומר בכספא מוסיף שליש ובמטלטלין פוחת חומש שמו דעתו של איש רוצה הוא ליתן בכספי' להוסיף שליש שמו דעתה של אשה שרוצה לכלות כליה ולפחות חומש ע"כ ושורת הדין שהנדוניא שהאשה מכנסת לבעלה שלא יהא הבעל רשאי ליגע בהם אלא שתהא עומדת קיימת ומיוחדים בעין משום שבח בית אביה ולפיכך עשו חכמים תקנה דניחא לתרווייהו שאם הם כספים שישתכר בהם הבעל ויקויים לה שליש יותר [ואם הם כלים] שתשמש היא בהם משום בית אביה ויקבל עליו פחות חומש מפני פחיתת תשמישן ולשון התלמוד דילן משמע כפי' זה דאמרי' בתלמודא מאי לאו בכלים של כסף דפחתי לא בכלים של זהב דלא פחתי דאלמא פחת שומתן מפני פחת תשמישן דלישנא דפחת הכי משמע וכדאמרי' בפ' דלעיל והלא פוחתין והולכין ודוחק היא לפ' דפחתי שפוחתין מהם משומתן והא דקתני סיפא שום במנה ושום מנה אין לו אלא מנה פי' רבינו חננאל שאם אמרה לו לו בלשון הזה שתכניס לו שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה אע"פ שלא הכניסה לו אלא מנה יכתוב לו מנה בכתובתה שכן משמעות הלשון הזה וכל תנאי שבממון קיים אבל אם פסקה לו סתם להכניס לו שום במנה נותנת לו החומש יותר בין שנשום בבית החתן ובין ששוה מנה בשוק אמרינן בירושלמי דלעיל אמר ר' יוסי הדא אמרה אין אדם רשאי למכור כלי אשתו. ויש אומרים שאין זה אלא במקום שפוחתין החומש כדי שתשמש בהם וזה דעת הרמב"ם ז"ל שכתב שלא ימכור כלי אשתו לכתחילה משום שבח בית אביה ואם מכרם מכורים אבל רבותינו אומרים שאין מכורים וכל היכי דאמר רבנן לא ליזבין לא הוי זביני כדאיתא בפרק אלמנה לכ"נ ובירושלמי הזה כן פירושו דכיון שהוצרכו לתקן להוסיף בכספם שליש ולפחות חומש מכלים ש"מ שכל נדוניא ראוין להיות קיימים ואין הבעל רשאי למכרם כלל וכן עיקר. ומה שהחתן פוסק הוא פוסק פחות חומש פי' רש"י ז"ל אם שמו הם תחלה והכניסה לו בין שום גדול ובין שום קטן הוא כותב בשטר פחות חומש עכ"ל והוא לשון סתום אבל הוא מתברר ממה שכתוב בתלמודא על הא דאמרינן תנא שומ' דידה וקתני שומא דידיה שפי' זי"ל דקרי שומא דידיה היכא דקתני חתן פוסק כי היא מכנסת לו השום בתחילה והיא שם אותו לכותבו בכתובה וקרי שומא דידה היכא דקתני היא נותנת לו כי הוא כותב לה הכתובה בתחלה ואח"כ שמה היא נדונייתה ונותנת לו ואשמעי' הך סיפא שאפי' כשהיא נישו' בבית החתן מוסיפין על שוויה חומש ולכך הוא פוסק לה בכתובה שכתב לה פחות חומש בין בשום גדול בין בשום קטן כדקתני גבי שומא דידה זה תורף פי' ז"ל ולפי פי' הירושלמי ופי' רבינו חננאל ז"ל ופי' ר"י ז"ל מה שהחתן פוסק מכלים שלו שנותן לה להיות תחת מעות שהכניסה לו אף הוא פוסק פחות חומש דבהנהו נמי איכא משום שבח בית אבי' והיא רוצה לכלותם ולפחות שומא:


דף סו עמוד ב[עריכה]

רשבג"א הכל כפי מנהג מדינה:    לכאורה היה נראה דאסיפא בלחוד קאי לענין הקופה אבל בתו' פי' דאכולא מתני' קאי דבמקו' שנהגו שלא לפחו' ושלא להוסיף הכל כמנהג המדינה ומסתברא דלא פליג ת"ק בהא שהרי דין הוא ללכת בכיוצא בזה אחרי מנהג קבוע (בעוד) [בעיר] שהורגלו בו אע"פ שלא התנו עליו בפירוש וכיוצא בזה יש בפרק אלו קשרים ובמסכת יו"ט רשב"ג אומר לא כל הביברים שמים ולא פליג ת"ק עליה כדאיתא התם וכן פסק רבינו ז"ל:

גמרא גרסת רש"י ז"ל תנא שומא רבה וקתני שומא זוטא ופי' ז"ל תנא שומא רבה והיינו רישא דקתני וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש דארישא קאי דקתני פסקה להכניס לו אלף דינרין ושומא זוטא שום במנה נותנת שלושים ואחד ודינר ואיכא למידק אכתי למה ליה למיתני בד' מאות נותנת חמש מאות לכך הנכון כגי' ר"ת ז"ל תנא שומא רבה וקתני שומא זוטא ושומא זוטא שום במנה נותנת שלשים ואחד ודינר ושומא רבה בד' מאות נותנת חמשה מאות אבל מאי דקתני רישא כנגד השום הוא פוסק פחות חומש ההיא כללא הוא דקאמר כדקתני בכספים דינו בתוספת שליש:

דנפיש זיונה:    פי' רש"י ז"ל הוצאה. או לכל יום הקשו בתוספת א"כ מכלי' קרנא ותירצו דה"ק דאותם מנים שיש לו לה לקופה ביום א' יתנם או בכל שבוע או בכל חודש או בכל יום כפי הראוי לה עד שיכלו:


דף סז עמוד א[עריכה]

אל תקרי גדיותך אלא גויותיך:    פי' רש"י דקרא לישנא מעליא נקט הכניסה לו זהב שמין אותם והרי הוא כשוויו פי' רש"י ז"ל הכניסה לו זהב שבור שמין אותו בשוויו לא מוסיף שליש ולא פוחת חומש פי' לפירושו לא מוסיף שליש שאין משתכרין בו ולא פוחת חומש שאין דרך השמאים להוסיף בשומתו. מיתיבי זהב הרי הוא ככלים מאי לאו ככלים של כסף דפחתי כלומר שפוחתין מהם חומש לפי שמזומנים לשבר ומהדרינן בכלים של זהב דלא פחתי שאין מזומנים לשבר וגם שומתן ידועים ואין השמאים מוסיפין בה כלום ובמסקנא תריצנא דבריי' בדהבא פריכא א"נ בממלא והם גרוטאות קטנות או דק דק של זהב שנופל מהם כשמשמשין בהם ולפיכך פוחתין משומתן חומש וכי אמר ר' יוחנן בגרוטאות גדולות זו שיטת רש"י ז"ל והיא דחוקה לפי פי' שפי' במשנתינו כי טעם פחיתות חומש בכל הכלים מפני שהנועדים לשומן מוסיפין בהם חומש ולישנא דתלמודא לא דייקי הכא וגם מה שפי' בדהבא פריכא שהם גרוטאות קטנות לא משמע לישנא הכי כלל וכל שאינו עשוי כלים נקרא בכ"מ דהבא פריכא ואפי' הוא עשוי חתיכות גדולות ובתוספת פי' לפי שיטת ר"ח והירושלמי זהב שמין אותו בשוויו וכלומר זהב שהוא בתכשיטין אע"פ שמשתמשין בהם שמין אותו בשווי' שאין פוחתין כלום בתשמישן כדי שיפחות משומתן ואותבי' מדתני זהב הרי הוא ככלים וקס"ד דתכשיטין של זהב קאמר מאי לאו ככלים של כסף שפוחתין בשמושן לא ככלים גדולים של זהב גדולי' דלכ"ע לא פחתה מפני שתשמישן מעט ובמסקנא אסיקנא דמתני' אדהבא פריכא או במילי שפוחתין והולכין בדמיהם וכי אמר ר' יוחנן בזהב שהוא עשוי בתכשיטין שעומד קיים וגם אינו פוחת מחמת שימושו. אלא לאו ארישא קאי והכי קאמר זהב הרי הוא ככלים ומאי ניהו כלים של כסף דפחתי רשב"ג אומר זהב הרי הוא כדינרים וקושיין מת"ק ואע"ג דרשב"ג אומר מסייע לת"ק מהכא מיהו אנן קי"ל דהלכתא כת"ק דרבנן כסתם רבנן מתני' קמייתא דסתמא כרבנן דהא דקתני בלישנא הראשון דהבא ממש כנ"ל:

גמלים של ערבי' האשה גובה פורנא מהם:    פי' רש"י ז"ל פורנא לשון ריוח כדאמרינן בשלהי פרקין פורנא ליתמי ורצה לומר שאם הכניסה לו בנדוניא גמלים של ערבי' גובה שליש יותר מפני שהן עשוי' להשתכר להם וכן פירוש בכוליה בני מארוקי דמחוזא שפי' פורנא לשון כתובה שהאשה גובה כתובתה מהם ואע"פ שאין הכתובה נגבית אלא מן הקרקע והקשה ר"ת ז"ל דמסתמא כל פורנא האמור כאן בחדא גוונא אית לן לפרושי ועוד דאי משום שליש קאמר הוה להו למימר הכי כספי' כדקאמר וכדתניא במתני' דלעיל ולכך פר"ת ז"ל שכולן לשון כתובה הן שהאשה גובה כתובתה מהם ולפי שהוא עיקר סחורתן והאשה סומכת עליהם:

הא דתנו רבנן הנושא את היתומה שאם יש לה בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה דייקינן מינה בירושלמי דדוקא שיש בכיס אבל אין מחייבין הפרנס ללות ומינה דברישא חייבים ללות כדי שלא לפחות מנ' זוזי:


דף סז עמוד ב[עריכה]

דברה תורה כלשון בני אדם:    פי' וקסבר דאע"ג דאיכא למדרש לא דרשינן דהא איכא תנא במס' יבמות דס"ל הכי א"נ דהכא ליכא למדרש הוא שהדעת נוטה שכל מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו שלא יהא נזקקין לו כלל:


דף סח עמוד א[עריכה]

בטלי כסף או בטלי זהב:    פירש"י ז"ל מפות לבנות ככסף או מפות ירקות של כעין של משי כעין זהב והא דלא עייפינהו ניהליה כדיעבד לעיל משום דהא ודאי מנפקותא יתירא הוא ואי לאו דאית ליה מדלי' נכסי טובא לית ליה למעבד הכי. היא מוצאת פירש ר"ח ז"ל שהוא חסר א' והוא מלשון ויצת אש בציון ולא מצינו כן בכל הספרים אלא לשון יציאה הוא וכפירוש רש"י ז"ל ואע"ג דההיא במלבין פני חבירו משא"כ בזו של מר עוקבא מ"מ למדנו ממנו כי הלבין פנים הוא דבר קשה מאוד:

במחרישא של כספא:    פירוש בנגר של כספא דהא ודאי א"צ לעשות מחרישה ממש של כסף ופשיטא דמכריחין אותו למכור וכן פי' ר"ת ז"ל:

כאן קודם שיבא לידי גיבוי ב"ד:    פרש"י ז"ל כי כשלקט לקט שכחה ופאה (להוי) [לא היה] לו מאתיים זוז אין לנו לחייבו למכור כלים לתשלים לו מאתיים זוז והא דתנן מחייבים אותו כשהביא עצמו לידי גבוי כגון שהיו לו מאתיים זוז ונטל לקט שכחה ופיאה ונודע שעשיר היה כי ב"ד באים וגובים ממנו מה שנטל ואין לו מה לשלם מוכרין לו תשמישים היקרים ומשתמש הוא בפחותים ואין לשון התלמוד מתיישב לפ"ז ור"ת ז"ל פירש קודם שיבא לידי גבוי שאינו נוטל מקופה של צדקה וכן פירש הראב"ד ז"ל ואחרים פירשו כאן בכלים שהיו לו קודם גבוי אין מחייבין למכרן דדלמא לא מקבלי עלי' כלים פחותים וכאן בכלים חשובים שלקח לאחר שבא לידי גבוי דבהנהו מחייבין אותו למכרן וגם לזה הפי' אין הלשון מתיישב יפה ופר"ת עיקר וכן פי' הראב"ד:

מתני' יתומה שהשיאתה אמה:    כו' אלא שמין את הנכסים ונותנים באלו וכן מפורש בתוס' ובודאי דלרבי יהודא כל היכא דליכא אומדנא דאב אזיל בתר אומדנא שומת נכסים כדרבנן וכן מוכח בתוס' דגרסי התם כיצד הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן אין אומרים אלו היה אביהן קיים כך וכך היו נוטלין אלא רואים שכנגדן כיצד נזונות ומתפרנסת ונותנין להם רבי אומר כל אחת ואחת נוטלת עישור נכסים רבי יהודא אומר אם השיאם בת ראשונה ינתן לשניי' כדרך שנתן לראשונה ע"כ ואמרינן לקמן בתלמודא דאליבא דר"י כי איכא אומדנא אזלינן בתר אומדנא כרבי יהודא והיכא דליכא אומדנא אזלינן בתר עישור נכסים מאי איכא בין רבי יהודא לרבי וליכא למימר כי ליכא אומדנא לא שקלי מידי הלכך ע"כ לר"י כי ליכא אומדנא אזלינן בתר שומת נכסים כרבנן וג' מחלוקות בדבר והלכה כרבי:

גמרא אמר שמואל לפרנסה שמין באב :    פירש"י ז"ל בין להוסיף על עישור נכסים ובין לפחות מעישור נכסים אבל דברי רבינו חננאל ז"ל פי' לפרנסה שמין באב מעישור נכסים לפחות אבל לא להוסיף דהא אמרינן לקמן דרבי א"ל אומדנא דאב ואמרינן מעשה ונתן לה רבי אחר מי"ב לנכסים מביאים עוד ראיי' לדברו דאמר במס' גיטין דפרנסה מיקץ קייצא ולעיל בפרק נערה אמרינן ועד כמה אביי ורבא דאמרו תרווייהו עד עישור נכסים דאלמ' דזהו סוף השיעור וראיות אלו יש לדחותם דעובדא דרבי ולקמן לפי שאמדוהו לאב שהיה עני בדעת ומעשה שהיה כך אירע והא דאמרינן לפרנסה מיקץ קייצא משום דרוב בני אדם לא ידעי אומדנא דידהו ונוטלת הבת עישור נכסים והיינו נמי ההיא דפרק נערה ובודאי דלישנא דשמין באב מסתמא משמע כפרש"י ז"ל והיינו דמכרעה ההיא דפ' נערה דרב דן מחיצי דעליה כדפרישנא התם וכן כתב הרמב"ם ז"ל וכן עיקר:

בפרנסת עצמה:    פירוש במזונות הבנות וטעמא דמילתא פר"ת דפרנסת הבעל כיון שאומר אל יתפרנסו הבנות מנכסי שומעין ראוי ללכת אחר אומד דעתו:

לימא עני עני ממש ועשיר עשיר ממש מכלל דר' יהודא וכו':    ואיכא למידק ואפי' הוה מתני עני ממש ועשיר ממש שפיר הוה כשמואל דלפי שהיה רבי יהודא אומר שנותן לשנייה כדרך שנתן לראשונה היו אומרים חכמים שזה אינו אומר יפה כי פעמים שהוא מעני או שהוא מתעשר אלא אומדין דעתו של אב כפי הנכסים שהיו לו באותה שעה וכפי הנכסים שיש לו עכשיו:

ולימא הלכה כר"י ופרקינן כי אמר הלכה כרבי יהודא וכו':    קשיא לן ותיפוק ליה דאי אמר הלכה כר"י היה אמינא הלכה כמותו לגמרי וכי ליכא אומדנא באב אמדי' בתר שומת נכסים קמ"ל דפרנסה שמין באב כי איכא אומדנא וכי ליכא אומדנא לא פסיק מידי וי"ל דכיון לרבי יהודא לא איירי במתני' בהדיא היכא דליכא אומדנא כי אמר הלכה כר"י לא הוה משמע אלא לענין אומדנא בלחוד כך נראה לי:

הכי נמי מסתברא דאמר רב אדא בר אהבה מעשה ונתן לה אחד מי"ב ומיהו לא הכרח הוא דאיכא למימר חזר בו רבי מדבריו אי נמי דהתם לפי שאמר האב שלא יתנו לה יותר קמ"ל שהרשות בידו והיינו דאמרינן הכי נמי מסתברא. אם באו כולם להנשא כאחד חולקת בשוה. פי' כי זכות כולן באים כאחד הא אלו לא נשאו אלא בזו אחר זו כל אחת נוטלת עישור נכסים שנשאר מאחותה ושמעינן מהכא להדיא שאין הבת זוכה בעישור נכסים עד שתנשא ולא משעת מיתת הבעל והכי נמי מוכח מהא דתניא לקמן כיצד הם עושים שוכרת להם בעלים וזה ברור:


דף סח עמוד ב[עריכה]

טעמא דקטנה הא גדולה ויתרה:    פי' טעמא דקטנה שאין מחילתה מחילה הא גדולה שמחילתה מחילה כגון שהיא נערה ויתרה אבל לא פרכינן מבוגרת דשאני התם דאיכא תרתי בוגרת ונשואין ובהא אפי' ר' מודה שאבדה פרנסתה אם שתקה:

ה"נ מסתברא וכו':    פי' אבל לא הוה הכרחה דדלמא נקט בת הניזונית ולאפוקי בת היורשת דאיכא רווח ביתא דלית לה עישור נכסים כדאמר ר' יוחנן לקמן שני' ויתרה בגרה ונשאת צריכה למחות ודוקא נקט שבגרה בתחילה אבל נשאת ואח"כ בגרה אינה צריכה למחות דהא בנשואין לחוד אינה צריכה למחות וכיון שזכה הבעל אין לך מחאה גדולה מזו שאפי' חזרה ומחלה אין במעשיה כלום ומשני ליה הא דמחאה וכו' פי' שתק לה רבא אלמא קבלה ופרקינן הא דמתזנא מינייהו והא דלא מתזנא מיניה והיה אפשר לומר דדוקא בנשואין דמיירי בהו מתני' אבל בגרה אע"ג דלא מתזנא מינייהו אינה צריכה למחות דכל זמן שאינה משתדכת לא חששה לתבוע' פרנסה או למחות שלא מחלה ומיהו מסוגין משמע דהא ליתא דנשואי' ובוגרת שווים הם בתביעה ומן התימה על הרמב"ם ז"ל שכתב דבגרה צריכה למחות בדלא מתזנא אבל נשאת ולא בגרה אינה צריכה למחות אע"ג דמתזנא וזה היפך סוגייתנו נמצא פסקן של דברים דהיכא דלא מתזנא צריכה למחות בין בבוגרת ובין בנשואין אבל מתזנא מינייהו אינה צריכה למחות אלא כשבגרה נישאת דאלו פרנסה טרפא ממשעבדי פירש רש"י ממשעבדי דאחי ויפה כיון דלא ממשעבדי דאב טרפה שהאב אינו חייב בכך אלא למצוה בעלמא משום ואת בנותיכם תתנו לנשים ואם אמר אל יתפרנסו מנכסי שומעין ושמא דמזון האשה והבנות אפילו ממשעבדי דאחים לא טרפא משום דלא קייצא כדאיתא בפ' הניזקין:

ה"ג וכן גריס רש"י ז"ל האומר אל יזונו בנות מנכסי אין שומעין לו אל יתפרנסו שומעין לו שהפרנסה אינו מתנאי כתובה ומאן דגריס אל יזונו שומעין לו אל יתפרנסו אין שומעין לו טועה והטענה מבוארת שהמזונות תנאי ב"ד ולא כל הימנו להפקיע והפרנסה אינה אלא למצוה בעלמא בחייו אלא גרסת הספרים עיקר והא דס"ד לקמן דבת בעלת חוב דאבא חוה היינו שנעשה בעלת חוב בנכסיו לאחר מיתתו כתקנת חכמים כשלא צוה על נכסיו. ויש מקיימים הגירסא ומפרשים לה דמיירי כשאמר ופסק כן עם אשתו בשעת נשואין כי על המזונות שהם תנאי כתובה יכול להתנות עמה אבל על הפרנסה שאינה תלוי' בכתובה וכשיש לו בת הא דרמיא עליה מצותו אין תנאה של אשה בזו כלום וכן פירש רבינו האי גאון ז"ל והדין אמת הוא אלא לשון התלמוד אינו משמע כן אלא באומר ליורשים כן בשעת מיתתו והיינו דקאמר האומר ואמר נמי שומעין לו ואין שומעין לו והקשה ר"ת ז"ל אמאי לא פרקינן שהפרנסה אינה כתנאי כתובה לענין שאם נשאת או בגרה אבדה מזונותי' ולא פרנסה ותירץ דההיא הא אמרה חויא זימנא במתני' דלעיל והא תו ל"ל ועוד הקשה ז"ל אמאי לא אוקימנא שהפרנסה אינה בתנאי כתובה דפרנסה שמין באב ואלו למזונות אין שמין באב וכדאיתא לעיל וי"ל שזה בכלל מה שאומר שאני אומר אל יזונו בנותי אין שומעין לו וכן פר"ת ז"ל לעיל דמהאי טעמא דשמין בפרנסה ולא במזוונת:


דף סט עמוד א[עריכה]

ואי שלח לי דמוציאין [כו'] אכתי מכרו קמבעיא ליה:    ויש מקשים דאמאי מבעיא ליה מכרו דאי במשכון א"ל מוציאין בניחותא מכלל דמכרן אין מוציאין דאי במכרן נמי מוציאין מרתח הוא דרתח ומתרצה דלא עדיף כולי האי מכרו טפי ממשכנו דלירתח בהכי אבל לי נראה דקושיא מעיקרא ליתא דרתחה לא מנכרא במלתא דאתיא בכתיבה והכא ע"פ הכתב היה משיב לו:

מי שמת והניח שתי בנות וכו':    דווקא נקטה הכי שאלו לא הניח בן כלל אין כאן פרנסה דיורשת נינהו ואע"פ שהשיאה אחת בחייו אין לה לאחרות ליטול כשיעור ההוא דמתנה בעלמא יהיב לה אבוה והכי איתא בהדיא בפרק מי שמת:

אמר רבי חנינא גדולה מזו אמרו מוציאין לפרנסה:    פירוש דקס"ד משום שבאו הנכסים לרשות היורשין אמר ר"י שהשניה ויתרה דהרשות יורש כרשות לוקח ולהכי קאמר ליה דאפי' מן הלקוחות שאין מלוה ע"פ גובה מהם מוציאין לפרנסה וכ"ש מן היורשים דמלוה ע"פ גובה מהם. ואי איתא דלא שמיע לה נימא ליה מאן אמרה פירוש אלא ודאי שמיע לה ולא קבלה ומש"ה לא הדר ביה השתא. ושאני הכא דאיכא רווח ביתא ופירוש ז"ל לעולם לא שמע מעיקרא כדאמר ליה במימרא דלעיל ומיהו מקמי האי עובדא שמעה וקבלה והא דלא הדר ביה משום קושיא דרבי חנינא משום דל"ק לן כלל דטעמא דר"י דהכא דשניה ויתרה משום דכיון דאיכא ירושה ורווח ביתא לית לן פרנסה. ויש שהקשה להם מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כי קודם המעשה שמעה וקבלה ושאני הכא משום רווח ביתא כשיעור פרנסתה ואי לא מוסיפין לה משל ראשונה, ולענין פסק פסקו הגאונים ז"ל הלכה כרבי יוחנן דרב אשי הכי ס"ל מדקאמר אנא רווח ביתא מהנהו נכסי קא אמינא ולא קאמר ר"י מהנך רווח ביתא מהנהו נכסי קאמר ואע"פ שבירושלמי פסקו בפירוש הלכה כר"ח אכן אתלמודא דילן סמכינן ובה"ג ז"ל פסק כר"ח דרבי' דר"י הוה ומשום דבירושלמי פוסק כוותיה:

ואי בעי לסליקא בחדא ארעא לא מצי מסלקין ליה :    פירוש שויוה רבנן כיורשת אפילו להא ושתק ולא אמר להו מידי פירוש וכל כה"ג אין לו לדיין לשתוק שלא יסתמו טענותיו דבעל דינו שהוא סבר דכיון שהדיין שותק כן הדין וכן למדנו דין זה מכאן:

ומבריה דרב סמא בר רב אשי (שם) זבורית בשבועה, :    פירוש רש"י ז"ל כי רב סמא מת בחיי רב אשי ואינו נכון דא"כ הוא קם תחת אביו כשמת רב אשי והיינו כמר בר רב אשי וכן פירוש רש"י ז"ל. ואפילו מאצטרובלי דרחייא. פירוש דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע הוה מגבינן אפילו מעמלא דביתא. פירש רש"י ז"ל שכירות הבתים והקשו בתוספות ה"ד אי כשמסר לה הבתים לשוכרם צריכים למימר והלא גוף הבית יש לו להגבות כ"ש השכירות ואי מיירי משכירות שגבו היתומים כבר הוא מטלטלים דיתמי נינהו ותרצו שלא נצרכה אלא שבאת לגבות בתוך זמן השכירות וקאמר דטרפה מן השוכרים כל השכירות שעבר שאין השכירות משתלמת אלא לבסוף (אינו דינו אלא לבסוף) אינו דינו כגבוי וכפירות המחוברים הצריכים לקרקע חשיבי:

זיל אימא ליה בשמתא יהא מאן דלא אמר ליה :    ושמעינן מהכא שיכול הרב לגזור לתלמידו אפילו על דבר הרשות כיוצא בו שהרב מקפיד עליהם מפני חשש כבודו ומשום הכי חש רב ששת לנידויו של רב הונא:


דף סט עמוד ב[עריכה]

ינוחם כתיב לא אשכחן הכי בשום נסחא וליכא לפרושי דמשמע לן הכי דדרשינן מסורת מדלא כתיב אלף לאחר הנו"ן כיון שאינו מצוי בשום מקום אלא משמע דמהכרח' דקרא משמע לן כאלו כתיב ינוחם מדלא כתיב מאשר מנחם אבלים כתב כאשר אבלים ינחם ולסמוך אבלים לישב בראש:

אמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לפרנסה:    פי' בשלא אזמיני' אבל אזמיני' לאב אפילו ממטלטלי כדאיתא בפ' נערה ומסתברא אע"ג דתקון רבוותא ז"ל דמגבינן האידנא כתוב' ומזונות אפילו ממטלטלי ה"ה לפרנסה נמי עביד רבנן תקנתא וליכא למימר בהא הבו דלא להוסיף על' הוא כדאמרינן בכתוב' בנין דכרין. אילימא קטנה מן הנשואין איכא בינייהו וליכא למימר דס"ד השתא דבקטנה בלחוד פליגי אבל בגדולה מן האירוסין כ"ע מודו שיעשה השליש מה שהושלש בידו ולר"מ הרשות בידה ואלו מתניתין איפכא משמע דטפי אית לי' לר"מ מצוה לקיים דברי המת מר' יוסי אלא הכי קאמר אילימא דקטנה מן הנשואין נמי איכא בינייהו וליכא למימר כס"ד וכן פי' איכא בינייהו וכו':

אימא סיפא ומהדרי' דגדולה מן האירוסין בלחוד איכא בינייהו וכן פי' בתוס' האומר תנו שקל לבתי בשבת וכו' פי' רש"י בפ' יש נוחלין בס"ד:


דף ע עמוד א[עריכה]

הא מני ר"מ היא דאמר מצוה לקיים דברי המת :    וכן הלכתא מדאמר בסמוך להדיא והא קי"ל כר"מ והקשה ר"ת ז"ל כיון דהלכתא כר"מ למה הוצרכו חכמים לתקן שיהיה דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דבשלמא הא דר"מ איצטריך משום דאיכא בברי' האומר נעשית דבר לאחר מיתתו שמצוה לקיים דבריו וכדאיתא בפ"ק דגיטין אבל כיון דאיתא להא למה להו תקנתא דהתם וכ"ת דמשום הא אין כופין דליכא אלא מצוה בעלמא הא ליתא מדאמרי' בגיטין האומר פ' שפחתי עשת' לי נחת רוח עשו לה קורת רוח כופין את היורשין לעשות לה קורת רוח משום מצוה לקיים דברי המת אלמא כופין על מצוה זו. ותירץ ז"ל דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהושלש ביד שליש מתחלה לכך דומיא דמתני' דהכא וההיא דאמרי' האומר תנו שקל וכו' הממון הושלש לכך בידם וכן ההיא דפ' קמא דגיטין הא לאו הכי אין בו מצוה והביא ראיה ז"ל לדבריו ממעש' דרב' ואיסור גיורא דלא הוה משכח אנפא היכי זכה בהו רב מרי בהנהו זוזי ואמאי והא איכא מצוה לקיים דברי המת אלא וודאי כיון שלא הושלש בידו הממון מתחילה לכך אין בו משום מצוה לקיים דברי המת והקשו לו ז"ל ההיא דשפחה שאמרו כופין היורשים לעשות לה קורת רוח והתם אין השפחה ביד שליש ותירץ דכיון שהיא ברשות עצמה וזכה מעצמה וגם יש בה זכות לשמים לזכות בה מיד הרי דינה כממון דעלמא כהושלש לכך וזה דוחק גדול, אבל הנכון שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במי שאומר בלשון צוואה שאומר עשו כך וכך אבל אם אומר בלשון מתנה נתתי או הרני נותן דבר פלוני לפלוני אין בזה מצוה לקיים דברי המת ולפיכך הוצרכו לתקן דין מתנת שכיב מרע שהוא מקנה באמירה ואפי' כשאומר בלשון צוואה אין בו מצוה אלא כשאמר למי שספק בידו לעשות כגון שצווה ליורשים או לאחרים שהממון ברשותם או שנתן להם כח בדבר ושאמר כן בפניהם ושתקו או קבלו עליהם והא"ש ההיא דשפחה כי לשם אמר כן ליורשים ושתקו אבל ההיא דאיסור גיורא הא אמר רבא כי שלח לי לא אתינא וא"כ אפי' כשיצוה איסור שיתנם רבא לרב מרי אין על רבא מצוה לקיים דברי המת:

תנן התם הפעוטות מקחן מקח כבר :    פירשתי במקומו יפה בס"ד.

אבל אם יש אפטרופוס אין מקחן מקח:    פי' כל אפטרופוס במשמע בין שמינהו ב"ד בין שמינהו אבי היתומים ואפשר דה"ה ליתומים שסמכו אצל בעל הבית הבית שדינו כאפטרופוס לענין זה שהרי יש לו רשות לעשר פירותיהם ולמכור בנכסיהם כדמוכח התם בעובדא דההיא סבתא וצ"ע:

מאי אין מעשה קטנ' כלום דאפי' בעלמא וש"מ דדוקא קטנ' אבל גדול' אפי' במקום אפטרופס מעשיה קיימים ואע"פ שהשליטו האב בידו לזמן הידוע אם שמטו היורשין הממון מרשותו מה שעשו עשוי דאין עליהם מצוה מכאן ואילך שהרי אין ספק בידו לבטל דבריהם מ"ר. כתב ר"ח ז"ל דמתנתן מתנה אפי' במקום אפטרופוס דהא טעמא דמתנה מפרש התם משום דאי לאו דעביד להו נייח נפשא לא הוו יהבי לאידך מתנה והאי טעמא איתיה אפי' במקום אפוטרופוס ואין זה נכון דבמקום שמקחן מקח וממכרן ממכר עשו חכמים מתנתו כממכרו מן הטעם ההוא אבל במקום שאין ממכרן ממכר אין מתנתם כלום דבמקח וממכר נמי איכא נייחא דנפשה ואפילו הכי אין מעשיהם כלום במקום שהאפטרופוס וכן עיקר מפי רבינו ז"ל: