כתובות ע א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
רבי מאיר היא דאמר מצוה לקיים דברי המת אמר רב חסדא אמר מר עוקבא הלכתא בין שאמר תנו ובין שאמר אל תתנו נותנין להם כל צורכם הא קיימא לן הלכה כרבי מאיר דאמר מצוה לקיים דברי המת ה"מ במילי אחרניתא אבל בהא מינח ניחא ליה והא דאמר הכי לזרוזינהו הוא דאתא תנן התם הפעוטות מקחן מקח וממכרן מכר במטלטלים אמר רפרם לא שנו אלא שאין שם אפוטרופוס אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן מכר ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום ודלמא היכא דאיכא שליש שאני א"כ ליתני אבל בקטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו מאי אין מעשה קטנה כלום שמע מינה אפילו בעלמא:
מתני' המדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס יתר מיכן יוציא ויתן כתובה רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים ושנים יוציא ויתן כתובה בכהן שנים יקיים ושלשה יוציא ויתן כתובה המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה ר' יהודה אומר בישראל יום אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה ובכהן שנים יקיים שלשה יוציא ויתן כתובה המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין יוציא ויתן כתובה ר' יוסי אומר בעניות שלא נתן קצבה ובעשירות שלשים יום:
גמ' וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כל כמיניה דמפקע לה לשיעבודה והתנן קונם שאיני עושה לפיך אינו צריך להפר אלמא כיון דמשעבדא ליה לאו כל כמינה דמפקע ליה לשיעבודיה הכא נמי כיון דמשועבד לה לאו כל כמיניה דמפקע לה לשיעבודה אלא מתוך שיכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך
רש"י[עריכה]
רבי מאיר - דמתני' היא דאמר יעשה שליש מה שהושלש בידו:
מינח ניחא ליה - שיתנו להן כל צורכן:
לזרוזינהו - שיחזרו אחר מזונותיהן ושלא יהו רעבתנין:
הפעוטות - תינוקות בני תשע ושמונה כדאמרי' בהניזקין:
במטלטלי - דווקא אבל במקרקעי לא עד שיביאו שתי שערות או עד שיהא בן עשרים:
אפוטרופוס - שמינהו אבי יתומים או ב"ד:
מדקתני - במתני':
שאני הכא דאיכא שליש - שנשתלש לכך ופירשו לו מה יעשה בהן אבל אפוטרופוס אינו אלא לעשות צורכי יתומים לכל הצריך והרי אם מכרו אלו הפעוטות אין זה שינוי מצות המת שאף האפוטרופוס ימכור לצורך מזונותיהם:
אם כן - דשליש דווקא וטעמא לפי שפירשו לו לקנות שדה ליתני יעשה שליש כו':
דאפילו בעלמא - במקום אפוטרופוס דדמי קצת לשליש:
מתני' המדיר את אשתו מליהנות לו - אין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משועבד לה הלכך בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציא וליתן כתובה והנאת מזונות בגמרא פריך והא משועבד לה:
יעמיד פרנס - שליח שיפרנסנה:
בישראל - אם ישראל הוא שיכול להחזיר את גרושתו:
ובכהן - שאם יגרשנה לא יוכל להחזירה ושמא סופו יתחרט יהבו ליה רבנן זימנא טפי:
אחד מכל הפירות - קונם פרי פלוני עלי והוא קיים לה:
שלא תתקשט באחד מכל המינין - קונם בושם פלוני עלי והוא קיים לה:
בעניות שלא נתן קצבה - באשה עניה אם לא נתן קצבה לדבר עד מתי אסרו עליה הוא דיוציא ויתן כתובה אבל אם נתן קצבה תמתין עד אותו זמן ובגמרא מפרש עד כמה היא קצבתה:
ובעשירות - שרגילות לכך:
עד שלשים יום - אם לא הדירה יותר אין כופין להוציא:
גמ' וכיון דמשועבד לה - למזונות:
תוספות[עריכה]
הא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת. אפי' בבריא קיימא לן הכי כדמוכח שילהי פ"ק דגיטין (דף טו.) דאמרינן רב. אסי מוקי לה בבריא והא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת יש מקשין כיון דמצוה לקיים דברי המת אם כן מאי אהני הא דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורין דמו ואומר ר"ת דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא כשהושלש מתחלה לכך אי נמי דווקא במת נותן בחיי מקבל אבל דברי שכיב מרע בכל ענין כמסורין דמו:
אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן מקח. פי' ר"ח דוקא מכר אבל מתנתן מתנה דלענין מתנה אין סברא לחלק בין יש שם אפוטרופוס לאין שם:
מתני' המדיר את אשתו מליהנות לו. פירש בקונטרס דאין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משתעבד לה משמע מתוך פירושו שיש בלשון זה איסור הנאת תשמיש וקשה דפריך בגמ' וכיון דמשתעבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך כו' מגופא דמתני' הו"מ למיפרך דלא מצי אסר עליה תשמיש משום דמשועבד לה דאם היה נאסר יוציא ויתן כתובה לב"ש בשתי שבתות ולב"ה שבת אחת ועוד כי מוקי לה בגמרא בהדירה כשהיא ארוסה דאכתי לא משועבד לה אם כן מתשמיש נמי חל הנדר וליתני במתני' יוציא ויתן כתובה בשבת אחת לב"ה או בשתי שבתות לב"ש ומפרש ר"ת דליהנות לו לא משמע אלא הנאת מזונות:
יוציא ויתן כתובה. נראה לר"י דבכל הנך דקתני במתני' יוציא היינו שכופין אותו דכיון דשלא כדין עביד כופין אותו להוציא כדאשכחן בהחולץ (יבמות דף לט.) דתנן לא רצו חוזרין אצל גדול ומפרש בגמרא חוזרין אצל גדול למיכפייה הואיל ועליה מצוה רמיא ועוד אמרי' לקמן (דף עז.) אמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ומסיק עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון משמע דלשון יוציא שכופין אותו להוציא וליכא למימר דכפייה דהתם במילי ולא בשוטי חדא דבדברים לא יוסר עבד ועוד מדפריך לעיל למ"ד מורדת ממלאכה והאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ומאי קושיא דלמא מתניתין דמוסיפין על כתובתה כשלא רצה להוציא אבל אם כופין בשוטי אתי שפיר וא"ת א"כ אמאי לא תני להו בהדי הנך שכופין להוציא (לקמן דף עז.) וי"ל דלא תני במתני' אלא כגון מוכה שחין ובעל פוליפוס דאתיין ממילא אבל הנך דאתיא כפייה דידהו ע"י פשיעת הבעל לא קתני ומקמץ ומצרף ובורסי דקתני אפילו נעשו אחר שנשאו ניחא שאינם מתכוונים להקניט ולצער האשה ועוד יש להביא ראיה דיוציא משמע כפייה מדאמר בסוף הבא על יבמתו (יבמות דף סה: ושם) עובדא הוה בבי כנישתא בקיסרי קמיה דר' יוחנן ואמר יוציא ויתן כתובה ומשמע התם דכייפינן ליה ותימה אמאי לא חשיב לה לההיא דבאה מחמת טענה בהדי הנך שכופין להוציא דהתם אינו פושע בה דמה הוא יכול לעשות שהוא עקר וי"ל משום דקתני סיפא בין שהיו עד שלא נשאו בין משנשאו ולא שייך לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ורובייהו מיתרצי בהאי שינויא ורבינו חננאל הביא מירושלמי דכל הנך יוציא דמתניתין אין כופין והכי איתא התם אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות אמר רבי שמואל תנינא המדיר את אשתו מליהנות כו' שמענו שמוציא שמענו שכופין ופסק ר"ח משם ש"מ שאין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא כופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא אבל לכפותו לא ולקמן גבי האומר איני זן ואיני מפרנס לר"ח גרסינן בהדיא כופין אותו ויוציא ויתן כתובה וההיא דהחולץ דחוזרין אצל גדול למיכפייה לכנוס או לפטור היינו לפי שמונע ממנה כל ענייני אישות בין תשמיש המטה בין מזונות אבל משום תשמיש המטה לחודיה או משום מזונות לא וההיא דסוף הבא על יבמתו התם משמע דלכפותו אמר דכשבא מעשה לפניו צוה להם להוציא ויותר נראה דכופין בכל הני כדפירש ר"י אלא דירושלמי קסבר ששייך כפייה במילי אבל לדידן דקיימא לן דבדברים לא יוסר עבד ע"כ איירי בשוטי כיון דלשון יוציא משמע כפייה היכא דעושה לה עולה ומיהו אין לכוף שום אדם לגרש ולעשות מעשה עד שנמצא ראיה ברורה דהא אמרינן דגט מעושה בישראל שלא כדין פסול ואין להתיר אשת איש מספק:
הכא נמי כיון דמשועבד לה כו'. ואם תאמר ולוקי כגון דתלינהו למזונותיה בתשמיש המטה דאמר יאסר תשמישך עלי אם אזונך וי"ל . דא"כ (אפי') שמואל דאמר לקמן אפילו בסתם ימתין שמא ימצא פתח לנדרו מ"מ לא הוה ליה למימר יתר מיכן יוציא ויתן כתובה אלא לאחר שלשים תהנה ותאסר לבית הלל שבת אחת ולבית שמאי שתי שבתות וכהאי גוונא פריך לקמן אמאי דמשני כגון דתלינהו לקישוטיה בתשמיש המטה וליכא נמי למימר כגון דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי מעכשיו אם תהנה ממני דאז אסורה ליהנות דהא לרב יהודה דאמר בפרק שני דנדרים (דף יד:) קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר שלא יישן היום פן יישן למחר הכא נמי אסור לשמש שמא תהנה דבתנאי לא מיזדהר איניש כדמפרש התם ואפילו לרב נחמן דאמר התם מיזדהר הכא מודה דאשה לא מיזדהרא כיון שלא נדרה ובתוספות ה"ר יוסף שפירש לפני רבינו שמואל מנוחתו כבוד פירש דלקמן דווקא מוקי דתלינהו לקישוטיה בתשמיש המטה דקתני המדיר אשתו שלא תתקשט ולא קתני המדיר מקישוט משמע שפיר שמדירה מתשמיש מפני שלא תתקשט אבל הכא דקתני המדיר מליהנות משמע שמהנאה ממש מדירה:
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ו (עריכה)
מט א מיי' פי"א מהל' זכיה הלכה כג, סמג עשין פב, טוש"ע ח"מ סי' רנג סעיף יז [וברב אלפס עוד בפ"ח דב"ב דף רטז]:
נ ב מיי' פכ"ט מהלכות מכירה הלכה ו, סמג עשין פה, טוש"ע ח"מ סי' רלה סעיף א:
נא ג מיי' שם הלכה ז, טוש"ע שם סעיף ב:
מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ז (עריכה)
א ד ה מיי' פי"ב מהל' אישות הלכה כג כד (ופ"ה) [ופי"ב] מהלכות נדרים הלכה י, סמג לאוין רמב, טוש"ע אה"ע סימן עב וטוש"ע י"ד סי' רלה סעיף ב:
ראשונים נוספים
חידושי הרשב"א
המדיר את אשתו מלהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס: ואם תאמר, תינח מזונות דסגי לה בפרנס, תשמיש מאי איכא למימר, דתהנה ליה כולהו הנאות במשמע. ולבית שמאי יוציא לשתי שבתות, ולבית הלל לשבת אחת. פירש רש"י ז"ל: דתשמיש כיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה. ויש מקשים, דהא לאוקימתא דמוקמינן לה בגמרא שהדירה כשהיא ארוסה הא ודאי חייל נדריה, דההיא שעתא לא משעבד לה. ולאו קושיא היא, דההיא לא שייך למימר ביה כפייה דתשמיש דהא ארוסה היא. ולאידך אוקמתא דמוקמינן לה בשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת, ודאי הוה מצי למיפרך תינח מזונות תשמיש מאי איכא למימר, אלא דעדיפא מיניה אקשי ליה.והמחוור בשהדירה בפירוש והכי איתא בירושלמי (בפרקין ה"א), דגרסינן התם תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש יוציא ויתן כתובה והכא אתמר כן, תמן במדירה מגופה ברם הכא במדירה מנכסיו.
ר' יהודה אומר חדש אחד יקיים, שנים יוציא ויתן כתובה: פירוש: אם נכנס נדרו בתוך השני, כלומר, שנדר יותר מחדש, ולא הוה ליה למימר אלא יתר מכן יוציא ויתן כתובה, כלשון תנא קמא, אלא משום דבעי למתני ובכהנת שנים יקיים תנא נמי הכא שנים יוציא.
ותחילת שנים קאמר, ומשום דקתני בהא שנים תנא נמי בכהנת שלשה יוציא ויתן כתובה, ולא קאמר יתר מכן. ובירושלמי (שם) משמע, דבכהנת בסוף שלשה דוקא יוציא ויתן כתובה ושנים יקיים, היינו משום דקתני בישראל שנים יוציא, דגרסינן התם רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה בתחלת שנים, בכהנת שנים יקיים שלשה יתן כתובה בסוף שלשה, דתנינן בסוף שלשה דברי הכל, עד כאן. ובתוספתא נמי משמע הכין, דבכהנת אינו מוציא ונותן כתובה עד סוף שלשה לכולי עלמא דגרסינן התם עד שלשים יום יעמיד פרנס ובכהנת ג' חדשים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר בישראל חדש יקיים וכו'.
תוספתא (פ"ז ה"ב_ג): שלא תטעום אחד מכל המינין בין מאכל רע בין מאכל יפה, אפילו לא טעמה אותו המין מימיה יוציא ויתן כתובה, אמר ר' יהודה רוצות בנות ישראל שלא לטעום תבשיל פירות יום אחד, ואל יהו יוצאות מתחת בעליהן. הדירה שלא תתקשט באחד מכל המינין אפילו היא ילדה והדירה שלא תלבש בגדי זקנה, ואפילו היא זקנה והדירה שלא תלבש בגדי ילדה, יוציא ויתן כתובה.
גמרא: הכא נמי כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה דמפקיע שעבודא: ואם תאמר, מאי קושיא, דהא אסיקנא בפרק אף על פי (לעיל נט, ב), טעמא דהיא אינה יכולה להפקיע שעבודו דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל, הא מדינא מפקעת. ויש לומר, דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אלמוה לשעבודה, דכי הדדי נינהו. אי נמי קסבר האי מקשה דקונמות לאו כקדושת הגוף דמו, ומדינא לא מצי לאפקועי שעבודיה דבעל דאין קדושת דמים מפקיע, וזה כדברי רש"י ז"ל, ולא כדברי רבנו תם ז"ל דלא חילק בין קדושת הגוף לקדושת דמים כמו שכתבתי בפרק אף על פי (לעיל נט, ב) ובגיטין פרק השולח (מ, ב וע"ש בתוד"ה הקדש).
ואם תאמר ומאי מקשה כיון דמשועבד לה וכי המקדיש נכסיו אשתו נזונת מהן, ומי אמרו דכיון דמשעבד לה לא מצי לאפקועי שעבודה. יש לומר, דלא אמרו אלא בקונם שאינו אלא איסור דארבע על נכסיו כדי להפקיעה שעבודה, ובהא הוא דאלמוה רבנן לשעבודא. וטעמא דמלתא, משום דאי לא אלמוה רבנן לשעבודה לגבי האי אין לך בעל שאינו מפקיע שעבוד אשתו, אבל כשהוא מקדיש נכסיו, היא אינה נזונת מהן ואפילו בקדושת דמים, דלא אלמוה רבנן לגבי הקדש, כדאמרינן (בגיטין שם) בבעל חוב דעלמא בהקדש הגוף הקדש מפקיע מידי שעבוד, לפי שאין אדם עשוי להקדיש נכסיו ולהפסידם כדי להפקיע שעבוד אשתו מהם, והלכך היא אינה נזונת מהם לפי שאין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדים (לעיל נא, ב) ומה לי משעבדי להדיוט מה לי משעבדי לגבוה, ואף על פי כן היא שהקדישה נכסיה ומעשה ידיה אינה יכולה להפקיע שעבודו, ואפילו בקונם שהוא בקדושת הגוף, דשאני בעל לפי שעשאוהו כלוקח לכל דבריו, וכאלו נכסיה שלו לגמרי, ואם מכרה או שעבדה מכרה ושעבודה אין מוציאין ממנו, כדאמרינן (לעיל נא, א) באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות, ולענין לוותה בשלהי יש נוחלין (ב"ב קלט, א), ולענין אחריך בשלהי מי שהיה נשוי (לקמן צה, ב) וכיון שעשאוהו כלוקח לכל דיניו הרי היא כמקדשת דבר שאינה שלה ולא קרינן ביה איש כי יקדיש את ביתו, כן נראה לי.
הכא נמי כיון דמשעבד לה לאו כל כמיניה דמפקע כל שעבודא: קשיא לי, והא לא פקע שעבודא, דיעמיד פרנס קתני, ואיהו לא משעבד לה לזונה בידיו. ויש לומר, דיעמיד פרנס לא חייב להעמיד קאמר, ואם איתא, הוה ליה למתני חייב להעמיד לה פרנס, אי נמי יעמיד פרנס עד שלשים יום. ועוד, דאי לא מצי לאפקועי שעבודא פרנס למה לי, הוא גופא יפרנס, דאיהו לא אסר מידי אנפשייהו. אלא וודאי משום דחל נדריה הוא דלא מצי לזון אלא על ידי פרנס מותר, ובדלא עביד שליח יהיה כדאוקימתא באומר כל הזן אינו מפסיד, ויעמיד פרנס דקתני מותר ורשאי קאמר, כלומר, על ידי פרנס מותר דאומר כל הזן אינו מפסיד, אף על גב דבאיסורי שבת אסור למימר כן. ורשאי להעמיד לה כל ל' יום ואינו חייב להוציא וליתן כתובה, כן נראה לי.
חידושי הריטב"א
הא מני ר"מ היא דאמר מצוה לקיים דברי המת : וכן הלכתא מדאמר בסמוך להדיא והא קי"ל כר"מ והקשה ר"ת ז"ל כיון דהלכתא כר"מ למה הוצרכו חכמים לתקן שיהיה דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דבשלמא הא דר"מ איצטריך משום דאיכא בברי' האומר נעשית דבר לאחר מיתתו שמצוה לקיים דבריו וכדאיתא בפ"ק דגיטין אבל כיון דאיתא להא למה להו תקנתא דהתם וכ"ת דמשום הא אין כופין דליכא אלא מצוה בעלמא הא ליתא מדאמרי' בגיטין האומר פ' שפחתי עשת' לי נחת רוח עשו לה קורת רוח כופין את היורשין לעשות לה קורת רוח משום מצוה לקיים דברי המת אלמא כופין על מצוה זו. ותירץ ז"ל דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהושלש ביד שליש מתחלה לכך דומיא דמתני' דהכא וההיא דאמרי' האומר תנו שקל וכו' הממון הושלש לכך בידם וכן ההיא דפ' קמא דגיטין הא לאו הכי אין בו מצוה והביא ראיה ז"ל לדבריו ממעש' דרב' ואיסור גיורא דלא הוה משכח אנפא היכי זכה בהו רב מרי בהנהו זוזי ואמאי והא איכא מצוה לקיים דברי המת אלא וודאי כיון שלא הושלש בידו הממון מתחילה לכך אין בו משום מצוה לקיים דברי המת והקשו לו ז"ל ההיא דשפחה שאמרו כופין היורשים לעשות לה קורת רוח והתם אין השפחה ביד שליש ותירץ דכיון שהיא ברשות עצמה וזכה מעצמה וגם יש בה זכות לשמים לזכות בה מיד הרי דינה כממון דעלמא כהושלש לכך וזה דוחק גדול, אבל הנכון שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במי שאומר בלשון צוואה שאומר עשו כך וכך אבל אם אומר בלשון מתנה נתתי או הרני נותן דבר פלוני לפלוני אין בזה מצוה לקיים דברי המת ולפיכך הוצרכו לתקן דין מתנת שכיב מרע שהוא מקנה באמירה ואפי' כשאומר בלשון צוואה אין בו מצוה אלא כשאמר למי שספק בידו לעשות כגון שצווה ליורשים או לאחרים שהממון ברשותם או שנתן להם כח בדבר ושאמר כן בפניהם ושתקו או קבלו עליהם והא"ש ההיא דשפחה כי לשם אמר כן ליורשים ושתקו אבל ההיא דאיסור גיורא הא אמר רבא כי שלח לי לא אתינא וא"כ אפי' כשיצוה איסור שיתנם רבא לרב מרי אין על רבא מצוה לקיים דברי המת:
תנן התם הפעוטות מקחן מקח כבר : פירשתי במקומו יפה בס"ד.
אבל אם יש אפטרופוס אין מקחן מקח: פי' כל אפטרופוס במשמע בין שמינהו ב"ד בין שמינהו אבי היתומים ואפשר דה"ה ליתומים שסמכו אצל בעל הבית הבית שדינו כאפטרופוס לענין זה שהרי יש לו רשות לעשר פירותיהם ולמכור בנכסיהם כדמוכח התם בעובדא דההיא סבתא וצ"ע:
מאי אין מעשה קטנ' כלום דאפי' בעלמא וש"מ דדוקא קטנ' אבל גדול' אפי' במקום אפטרופס מעשיה קיימים ואע"פ שהשליטו האב בידו לזמן הידוע אם שמטו היורשין הממון מרשותו מה שעשו עשוי דאין עליהם מצוה מכאן ואילך שהרי אין ספק בידו לבטל דבריהם מ"ר. כתב ר"ח ז"ל דמתנתן מתנה אפי' במקום אפטרופוס דהא טעמא דמתנה מפרש התם משום דאי לאו דעביד להו נייח נפשא לא הוו יהבי לאידך מתנה והאי טעמא איתיה אפי' במקום אפוטרופוס ואין זה נכון דבמקום שמקחן מקח וממכרן ממכר עשו חכמים מתנתו כממכרו מן הטעם ההוא אבל במקום שאין ממכרן ממכר אין מתנתם כלום דבמקח וממכר נמי איכא נייחא דנפשה ואפילו הכי אין מעשיהם כלום במקום שהאפטרופוס וכן עיקר מפי רבינו ז"ל:
פרק שביעי המדיר
המדיר את אשתו מליהנו' לו עד שלשים יום יעמיד פרנס פירוש רש"י ז"ל אבל מתשמיש המטה לא חייל נדרו כלל דהא משועבד לה דאלו הוה חייל [לא הי'] יכול להשהות [אלא] שבת אחד לב"ה או שתי שבתות לב"ש כדתנן בפרק אף ע"פ והקשה עליו ר"ת ז"ל דלמאי דאוקימנא מתני' בעודה ארוסה הא חייל נדרה אפי' מתשמיש המטה כשם שחל על שאר הנאו' ועוד כי פרכינן היכי [מצי] מדיר לה אדפרכינן ממתני' דקונם שאני עושה לפיך נפרוך ממתני' גופה דאתשמיש לא חל נדרה משום דמשעבד לה כדפירש"י ז"ל וי"ל לפירש"י [דמרן] ז"ל פי' משנתינו בקוצר כמנהגו וה"ק דהא דקתני יעמיד פרנס שלשים יום ואף ע"פ שתשמיש המטה לא אפשר בפרנס היינו טעמא דמילתא דלמאי דאוקימנא מתני' כשהיא ארוסה פשיטא דל"ק אתשמיש המטה דהא לאוקימתא דאוקימנא כשהגיע זמן אינו מחויב לה בעונה ולמאי דאוקימנא כשהדיר' כשהי' ארוסה ונשאת הא סבר' וקיבל' ולאוקימת' קמייתא דאוקימנ' כשהגיע זמן אינו חייב לה בגניבה ולמאי דאוקימנ' כשהדירה כשהוא נשואה אמזונות חל נדרה משום דאמר לה צאי מעש' ידיך אבל אתשמיש [לא] חייל (לא) נדר' והיינו דפסיק ותני יעמיד פרנס והא דלא פרכי' מעיקרא ממתני' גופא דמוכח מינה דאתשמיש לא חל נדר' מדקתני עד שלושים יום יעמיד פרנס טפי ניחא לן למפרך ממתני' דעלמא דמפרש בהדיא מלמפרך מדיוקא דמתני' דהכא ותו דההיא ניחא לן טפי דפרכינן ממעשה ידי' למזונות דשייכי להדדי ודינם שוה מלמפרך מעונה דדילמה בעונה אפקעוה רבנן לנדרה טפי משום בטול פרי' ורביה וכבר פי' בפ' אע"פ [עיין לעיל (כתובות דף ס"א) בסופו] אמאי לא אמרינן דיכול למיחל נדר' אתשמיש המטה באומר הנאת תשמישך אסיר עלי. ור"ת ז"ל פי' דלישנא דליהנו' לו לא משמע אלא אסור נכסיו ולא אסור דגופו אי נמי דבתר דאיירי תנא לעיל במדיר' מתשמיש איירי הכא במדיר' מנכסיו וכן מוכח בירושלמי דרמי מתני' דהכא אמתני' דמדיר את אשתו מתשמיש המטה והכי אמרינן התם תמן תנינן שתי שבתות והכא אמרינן שלשים יום ופרקינן תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנדסיו פי' שהדירה מנכסיו בפי' או שהיו מדברים קודם לכן בענין שמוכיח שלא הדירה אלא מנכסיו:
יותר מכאן יוציא ויתן כתובה: פי' כופין אותו להוציא וליתן כתובה דהא אמרינן בעלמא האומר איני זן ואיני מפרנס רב אמר יוציא ויתן כתובה ושמואל אמר עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון אלמ' רב כופין קאמר וכן אמר בירושלמי מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לכ"ש ועוד דעד כאן ל"פ שמואל אלא התם דאפשר לכופו לזון אבל הכא דאי אפשר דהאי מודר' היא מנכסיו לכ"ע כופה אותו להוצי' ומיהו יש מקומת דקתני יוציא ויתן כתובה ואין במשמע שכופין וכדגרסי' בירושלמי עלה דאמרינן שאין מעשין אלא לפסולת והא תנן המדיר יוציא ויתן כתובה ופרקינן שמענו שמוציא' שמענו שכופין בתמי' כלומר דאע"ג דקתני שיוציא לא משמע כפי' בכל דוכתא עד דאיכא הכרחה אחרינא דלא גרע ממוכה שחין כגון הא דמדירה מתשמיש המטה דהתם ודאי כופין שאפי' באומר אי אפשי אלא בבגדי יוציא ויתן כתובה הא באידך אין במשמעותו כפי' על הגט אלא מבקשים על הגט וכופין על הכתובה וכבר פי' לעיל גבי המשרה את אשתו מאי דאקשו ופריקו בירושלמי ממתני' דהכא אמתני' דהתם (ודאי כופין שאפי' האומר אי אפשר אלא בשקבלו עליה):
המדיר את אשתו שלא תטעו' כו': פי' לאו מפירות דידיה בלחוד דא"כ אמאי חמירא הא מרישא דהדיר' מכל נכסיו אלא ודאי ע"כ מתני' מפירות דעלמא וא"ת והא אין אדם אוסר פירות העולם על חבירו ואע"ג דבתלמודא אוקמי' בשנדרה היא וקיים לה הוא וקרי ליה מכירה לפי שקיים ל"ה ה"מ לשמואל אבל לרב מתני' במדיר ממש משמע לן וי"ל דלרב מתני' כשהדירה מנכסיו או מתשמיש המטה אם תטעום א' מכל הפירות [וכ"ת] תיכול ותתסר ותמתין [שלשים יום] במזונות ושבת אחת בתשמיש המטה הא אמר רב דאין לה להמתין אלא במפרש והא בסתם וכדאי' בתלמודא בהדי':
גמרא וכיון דמשתעבד לה היכא מצי מדיר לה ולא ניחא לאוקמי בשנדרה הוא שלא ליהנות משלו דלישנא דהמדיר לא משמע לפום פשטא אלא בדאדרה איהו ועוד כי נדרה היא [הא] שמעינן לר"מ [דאמר] דהיא נתנה אצבע בין שיניה כדאי' לקמן וסתם מתני' ר"מ היא וא"כ למה יוציא ויתן כתיבה דכי פרכינן לקמן הא וודאי אע"ג דבעלמא קונמות מפקיעין מידי שיעבוד הכא אלמוה רבנן לשעבודה דבעלה דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתא:
שיטה מקובצת
והא דאמר הכי לזרוזינהו הוא דעבד כלומר אף על גב דאמר בלשון התראה אל תתנו להם אלא שקל נותנין להם כל צורכן דאומדן דעתא הוא שלא נתכוון זה האדם לצער את בניו אלא לזרזם שלא יסמכו על זה הממון וישתדלו להרויח מצד אחר ודוקא כשלא אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם דאלו אמר הכין בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל דאין לנו להפסיד על האחרים כיון שהקפיד בשיעור גילה דעתו שהיה נהנה אם היה נשאר להם. תלמידי רבינו יונה.
וכן כתב ריב"ש ז"ל דבאם מתו יירשו אחרים תחתיהם לא פסיק רב חסדא מידי אלא לעולם אין נותנין להם אלא שקל. ע"כ:
וכתב רבינו האיי גאון ז"ל וז"ל האומר תנו סלע לבני בשבת עיקרה ויסודה ממשנתנו מזו דר"מ דסבר מצוה לקיים דברי המת דקאמר יעשה שליש מה שהושלש בידו נמצאת קיימת אליבא דר"מ במקום שאמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם שאין נותנין להם אלא מה שאמר ובזאת מצוה לקיים דבריו אבל אם לא אמר כך אומד נכון וברור הוא כי אין אדם חפץ לצפון את נכסיו לבניו אחרי שיגדלו ולהיותם בקטנותם מסופגנים ומתפרנסים מן הצדקה ושמא לא יפרנסום בהודע שיש להם נכסים צפונים לפיכך אף על פי שאמר אל תתנו להם אלא שקל אחד בשבת למזונותיהם אומדין אנו שאין כוונתו אלא לזרז את אפוטרופין והמשגיחים בעסק בניו למען לא יאבדו את נכסיהם ולא יתנו להם אלא במצוק דומה דפסק להם בלי ריוח ע"כ.
ומדבריו אתה למד שאין ממש בדברי ר' יצחק סחאב אל סראגא שאמר אפילו כי אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם נותנין להם כל צורכן. ע"כ מליקוטי הגאונים ז"ל:
הפעוטות מקחן מקח כו'. כתב רש"י אבל בקרקעות לא עד שיביא שתי שערות או עד שיהיה בן עשרים פי' לפי' האי דקאמר עד שיביא שתי שערות או עד שיהיה בן עשרים היינו בקרקעות שלו אבל מה שירש מאביו אפילו הביא שתי שערות אינו מוכר עד שיהיה בן עשרים אבל כשהוא בן עשרים מוכר אפילו נכסי אביו אם הביא שתי שערות ואם לא הביא שתי שערות אינו מוכר לא בנכסי עצמו ולא בנכסי אביו אפילו הוא בן עשרים אלא אם כן נולדו בו סימני סריס עד רוב שנותיו כדאיתא התם בפרק מי שמת. ריב"ש ז"ל:
אבל יש שם אפטרופוס אין מקחן מקח כו'. פי' כל אפוטרופוס דמשמע בין שמינהו ב"ד בין שמינהו אבי יתומים ואפשר דה"ה ליתומים שסמכו אצל בעל הבית שדינו כאפוטרופוס לענין זה שהרי יש לו רשות לעשר פירותיהם ולמכור בנכסיהם כדמוכח התם בעובדא דההיא סבתא וצ"ע. הריטב"א ז"ל:
וז"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל הפעוטות מקחן מקח כו'. במטלטלין פעוטות נקראים כבן שש כבן שבע כל חד וחד לפום חורפיה ולפיכך אמרו שאם מכרו במטלטלין שהניח להם אביהם ממכרם ממכר וכן אם קנו מאחרים מקחן מקח שאם אי אתה אומר כן לא יהיה להם מה שיאכלו ומשום כדי חייהם תקנו חכמים שיוכלו למכור מטלטלים אבל כשיש שם אפוטרופוס שיוכל לראות עניניהם ולתת להם מחייתן אין ממכרן ממכר. ע"כ:
ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום פי' והכא מעות נינהו דדמו למטלטלין דילמא היכא דאיכא שליש שאני פי' דשליש אלים זכותיה ומגרע כח היתום מאפוטרופוס. ומשני אם כן ניתני אבל בקטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו מאי אין מעשה קטנה כלום וכו' פי' דהוה מצי למיתני אבל בקטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו דהכי תנא ברישא כי האי לישנא אלא משום הכי נקט האי לישנא בסיפא לאשמועינן מילתא אגב אורחין דאין מעשה קטנה כלום בין במקום שליש בין במקום אפוטרופוס ל"ש אפוטרופוס שמינהו ב"ד ל"ש אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים. ע"כ:
מאי אין מעשה קטנה כלום דאפילו בעלמא וש"מ דדוקא קטנה אבל גדולה אפילו במקום אפוטרופוס מעשיה קיימין ואף ע"פ שהשליש האב בידו לזמן ידוע אם שמטו היורשין הממון מרשותו הרי מה שעשו עשוי דאין עליהם מצוה מכאן ואילך שהרי אין סיפק בידו לבטל דבריהם. הריטב"א ז"ל:
וז"ל ריב"ש ז"ל מדאמרינן דקטן שיש לו אפטרופוס אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר במטלטלים שמעינן דדוקא בקטן הוא דהוי דינא הכי אבל בגדול שיש לו אפטרופוס כמו שרגילים לפעמים שממנה אב היתומים אפטרופוס עד שיהיו בן עשרים מיד כשהוא גדול מקחו מקח וממכרו ממכר שהרי הנכסים שלו הן ואפי' בקרקעות ה"ה אלמלא שאינו מוכר בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים ולא עוד אלא אפילו אם קדם היתום ותפס בנכסיו אחר שהוא גדול אין אפטרופא מוציא מידו דהא נכסים שלו הם וראוי לפקח כיון שהוא גדול אלא שבעוד שהנכסים ביד האפטרופוס אינו רשאי לתתם לו משום דמצוה לקיים דברי המת וכיון שאין הנכסים בידו בודאי א"א לו לקיים דברי המת והיתום אינו מצוה בכך שהרי לא צוה לו כלום ולא בכל שהמצוה צוה בצואתו שייכא מצוה לקיים דברי המת אלא במה שמצוה לאחרים או ליורשיו לעשות כגון שאמר תנו מנה לפלוני או שמפקיר נכסיו לאחרים ואומר שיעשו מהם כך וכך וכמו שכתבו המפרשים בפרק קמא דגיטין והילכך זה היתום כל שבאו נכסים לידו באיזה ענין ואפילו חטפן מיד אפטרופוס אין ב"ד מוציאין הנכסים ממנו דשלו חטף. כך כתבו בשם הרא"ה ז"ל וכן הסכים בזה מורי הרב הגדול רב חסדאי בר' יהודה ז"ל:
ועוד כתב מורי ז"ל שאם הניח אביו קרקעות הרי הם בחזקת היתום מיד שהגדיל דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואי אפשר ששום אדם יהא לו תפיסה בהם אלא מי שהם שלו והילכך לבקשת היתום אחר שהגדיל מצווין ב"ד לאפטרופוס שלא יכנס בקרקעות ולא יפקח בהם כלל ואף על פי שהאב מינהו בפי' אף בקרקעות וצ"ע. ע"כ:
וכתב ר"ח דמתנתם מתנה אפילו במקום אפטרופוס דהא טעמא דמתנה מפרש התם משום דאי לאו דעביד להו נייח נפשא לא הוו יהבי לאידך מתנה והאי טעמא איתיה אפי' במקום אפטרופוס ואין זה נכון דבמקום שמקחן מקח וממכרן ממכר עשו חכמים מתנתו כממכרו מן הטעם ההוא אבל במקום שאין ממכרם ממכר כלום אין מתנתם כלום דבמקח וממכר נמי איכא נייח נפשא ואפילו הכי אין מעשיהם כלום במקום אפטרופוס וכן עיקר. מפי רבינו ז"ל. הריטב"א ז"ל:
וכן כתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל דאינו נראה כפי' ר"ת דלישנא דאין מעשה קטנה כלום בכל ענין משמע לא שנא מכר לא שנא מתנה תדע דהא חזינן דמתניתין דנאמן בעלי דכמתנה דמי שיהיה מתרצה ועלה קתני דאין מעשה קטנה כלום דמשמע לא שנא מכר לא שנא מתנה אין מעשה קטנה כלום בין במקום שליש בין במקום אפטרופוס לא שנא אפטרופוס שמינהו ב"ד לא שנא אפטרופוס שמינהו אבי יתומים לא שנא בפני אפטרופוס לא שנא שלא בפני אפטרופוס. וכך הורה מורי הרב נר"ו הלכה למעשה. ע"כ:
וז"ל ריב"ש ויש מי שאומר דכיון דאסיקנא דהיכא שיש לו אפטרופוס אינו מוכר הכי נמי אינו נותן במתנה דהא אפילו באין להם אפטרופוס דמוכר איכא פלוגתא בהניזקין אי מתנתו מתנה אלמא טפי יכול למזבן מלתת במתנה ואם כן כיון שאינו מוכר כ"ש שאינו נותן.
אבל רבינו האיי ז"ל כתב דכיון דאסיקנא התם דכשאין לו אפטרופוס מתנה כמכר יכול לתתם במתנה אע"פ שיש לו אפטרופוס שאין אפטרופוס מגרע כח היתום אלא במכר שיכול האפטרופוס למוכרה אבל במתנה שאין כח ביד אפטרופוס לתת במתנה נשאר כח ליתום לתת במתנה וכן כתוב בתוספות. עכ"ל ריב"ש:
וז"ל רבינו יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל ממאי מדקתני פי' במתניתין דילן אין מעשה קטנה כלום ולא קתני יעשה שליש כו'. דאי תנא אבל קטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו הוה משמע דהיכא דליכא שליש ואיכא אפטרופוס מה שעשה קטנה עשוי ואין האפטרופוס יכול לבטל מעשיה להכין תאנא אין מעשה קטנה כלום אבל היכא דליכא לא זה ולא זה מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין.
ש"מ אין מעשה קטנה כלום בין במקום שליש פי' שהמעות תחת ידו ופירש לו האב מה יעשה בנכסיו ואם ימכרוהו או יקחו שלא מדעתו הרי שנו מצות המת ואין מעשיהם כלום בין במקום אפטרופוס פי' שהמעות אינן אצלו אלא אצל הפעוטות והוא אינו עשוי אלא לעשות צרכי היתומים ואם מכרו אין בזה שינוי ממצות המת שאף האפטרופוס עתים שהוא מוכר לצורך מזונותיהם אפילו הכי במקום אפטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר. ע"כ:
ורבינו יצחק סחאב סראגא כתב וז"ל שליש מדעת אבוה עביד אפטרופוס מדעתיה דנפשיה עביד ואף על גב דקי"ל דהיכא דאיכא אפטרופוס לפעוטות אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר אפי' במטלטלין אבל מתנותיהן מתנה כדאמרינן בגיטין פרק הניזקין מתנתו מתנה אחת מתנת בריא ואחת מתנת שכיב מרע ואחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת הילכך לא אמרינן לענין מתנה דהיכא דאיכא אפטרופוס אין מעשה קטנה כלום אלא מתנה היא אבל לענין שליש אם רוצה הקטנה ליתן אותם המעות לבעלה במתנה ואפילו היא גדולה מן האירוסין אין מתנתן מתנה וכל שכן קטנה וכל שכן לאחרים זולתי בעלה.
ואמר רבינו האיי גאון ז"ל הכי פסקו ראשונים דכיון דפליג רבנן בין זביני למתנה מאי דאתמר בזביני לא נהיג במתנה ומאי דיהיב ממטלטלי קיים ואף על גב שיש שם אפטרופוס. ע"כ מלקוטי הגאונים ז"ל:
סליק פרק ששי
המדיר את אשתו פירקא דהמדיר גרש"י ליה בתריה דאף ע"פ דאמתניתין דפרק דלעיל קא מהדר דקתני המדיר את אשתו מתשמיש המטה ואהכי נקט נמי הכי לאחריו המדיר את אשתו מליהנות לו שלא תהנה ממנו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס פרש"י ז"ל אבל אתשמיש המטה לא חייל נדרו כלל דהא משועבד לה דאלו הוה חייל לא היה יכול להשהותה אלא שבת אחת לב"ה או שתי שבתות לב"ש כדתנן בפרק אף ע"פ. והקשה עליו ר"ת ז"ל דלמאי דאוקימנא מתניתין בעודה ארוסה הא חייל נדרא אפילו אתשמיש המטה כשם שחל על שאר ההנאות ועוד כי פרכינן מעיקרא כיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה אדפרכינן ממתניתין דקונם שאני עושה לפיך נפרוך ממתניתין גופא דאתשמיש לא חייל נדרא משום דמשועבד לה כדפרש"י ז"ל.
ויש לתרץ לפי דברי רש"י דמרן ז"ל פי' משנתנו בקוצר כמנהגו וה"ק דהא דקתני יעמיד פרנס שלשים יום ואף על גב דתשמיש המטה לא אפשר בפרנס היינו טעמא דמילתא דלמאי דאוקימנא מתני' כשהיא ארוסה פשיטא דלא קשיא תשמיש המטה דהא לאוקימתא דאוקימנא כשהגיע זמן אינו מחויב לה בעונה ולמאי דאוקימנא כשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת הא סברה וקבלה ולאוקימתא קמייתא דאוקימנא כשהדירה כשהיא נשואה אמזונות חייל נדרא משום דאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אבל אתשמיש המטה לא חייל והיינו דפסיק ותני יעמיד פרנס והא דלא פרכינן מעיקרא ממתני' גופה דמוכח מינה דאתשמיש לא חייל נדרא מדקתני עד שלשים יום יעמיד פרנס, טפי ניחא לן למפרך ממתניתין דעלמא דמפרש בהדיא מלמפרך מדוקיא דמתני' דהכא ותו דההיא ניחא לן טפי דפרכינן ממעשה ידיה למזונות דשייכי אהדדי ודינם שוה מלמפרך מעונה דדילמא בעונה אפקעוה רבנן לנדריה טפי משום בטול פריה ורביה וכבר פירשתי בפרק אף על פי אמאי לא אמרינן דיכול למיחל נדרא אתשמיש המטה באומר לה הנאת תשמישך אסור עלי.
ור"ת ז"ל פי' דלישנא דליהנות לו לא משמע אלא איסור נכסיו ולא איסור גופו אי נמי דבתר דאיירי תנא לעיל במדירה בתשמיש המטה איירי הכא במדירה מנכסיו וכן מוכח בירושלמי דרמו מתניתין דהכא אמתניתין דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה והכין אמרינן התם [ה"א] תמן תנינן שתי שבתות והכא אתמר שלשים יום ופרקינן תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו פירוש שהדירה מנכסיו בפירוש או שהיו מדברים קודם לכן בענין שמוכיח שלא הדירה אלא מנכסיו. הריטב"א ז"ל:
והרא"ש פי' כפי' ר"ת דליהנות לו משמע איסור הנאת ממונו שהיא נהנית והוא אינו נהנה אבל תשמיש ששניהם נהנין אינו בכלל לשון זה. ע"כ:
וז"ל ריב"ש המדיר את אשתו מליהנות לו כו'. ואם תאמר תינח מזונות דאפשר בפרנס תשמיש מאי איכא למימר כתב רש"י ז"ל אין הנאת תשמיש נאסר עליה משום דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה וההיא דהמדיר את אשתו מתשמיש המטה כתב הרא"ה לא כשאומר הנאת תשמישי עליך אלא כשאמר הנאת תשמישך עלי שאין מאכילין האדם דבר האסור לו כדאיתא בפרק שני דנדרים. משמע מתוך פירושו ז"ל שיש בלשון הזה לשון תשמיש. והקשו בתוספות עליו דאם כן כי בעי לאוכוחי בגמרא דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה אמאי אצטריך לאתויי ההיא דקונם שאני עושה לפיך ממתניתין גופה שמעינן לה דמדלא אמרו יוציא ויתן כתובה לב"ש בשתי שבתות ולב"ה בשבת אחת ש"מ דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה. ועוד למאי דבעי לאוקמא למתניתין כשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת תקשי ליה הניחא מזונות תשמיש מאי איכא למימר.
אלא הנכון כמו שפי' ר"ת ז"ל דלישנא דמדיר את אשתו מליהנות לו לא משמע אלא הנאת נכסיו אבל לא הנאת גופו וטעמא משום דמשמע מדמדיר לה לדידה ולא לדידיה משמע דהיינו הנאת נכסיו ולא תשמיש דאיכא צערא נמי לדידיה וכן בירושלמי נמי דאמרינן התם תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה יוציא ויתן כתובה וכה אתמר הכין תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו ופי' דמדירה מליהנות לו אין במשמע אלא הנאת נכסיו ומיהו ודאי אם כשהדירה בפי' מתשמיש אינו נאסר עליה כיון דמשתעבדא ליה אלא באומר הנאת תשמישך עלי כדברי רש"י ז"ל שהדין אמת הוא אלא שאין אנו צריכין לו במשנתנו כיון שאין במשמע לשון זה תשמיש. עד כאן:
וז"ל הרא"ה ז"ל פרש"י דאלו אתשמיש לא חייל נדריה דמשועבד לה אלא אנכסיו כדאיתא בגמרא והיינו דקאמר דיעמיד פרנס וקשיא לי דהא אוקימנא בגמרא כשהדירה כשהיא ארוסה ונשאת וכיון שכן הא חייל לה נדרא אתשמיש נמי דהא ההיא שעתא דאדרה לא הוי משועבד לה ואפשר דכיון דלא קאי ההוא פירוקא לא איכפת לן אבל בירושלמי אמרינן תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה שתי שבתות או שבת אחת והכא איתמר הכין תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו [ולא נהיר מאי קאמר אי קאמר דהכא במפרש שאינה מדירה אלא מנכסיו] אי נמי דאפילו בסתם לא משמע נדריה מסתמא אתשמיש אלא אנכסיה ע"כ.
ואפשר לי לפרש דתלמודא תרתי קא פריך חדא מכח משנתנו מדלא אמר יוציא ויתן כתובה לב"ש בשתי שבתות ולב"ה בשבת אחת ש"מ דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה ואם באת לחלק בין תשמיש למזונות דשאני תשמיש דהיינו עיקר אישות להכי מייתי מהא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו'. פי' דמזונות ומעשה ידיה שייכי אהדדי. וכמו שכתב הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל והיינו דהאריך תלמודא ופריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה כל כמיניה דמפקע לה לשעבודא כו' וזהו שכתב רש"י ז"ל המדיר את אשתו מליהנות לו. אין הנאת תשמיש נאסר דהא משועבד לה הילכך בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציא וליתן כתובה והנאת מזונות בגמרא פריך והא משועבד לה. ע"כ. פי' כיון דע"כ אין הנאת תשמישו נאסר דהא משועבד לה ומ"ה קתני מתניתין יעמיד פרנס עד שלשים יום מעתה שפיר פריך תלמודא אהנאת מזונות והא משועבד לה בלא הא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו' והתוס' ז"ל קצרו בלשון הגמרא לומר דאין בגמרא אלא חדא פירכא מהא דתנן קונם שאני עושה כו' ולכך הקשו על פירושו של רש"י דמגופא דמתניתין הוה מצי למפרך.
ועוד היה נראה לפרש דכי קתני במתני' המדיר את אשתו מליהנות לו לאו כדקאמר הכין סתם דכיון דלא חייל אהנאת תשמיש משום דמשועבד לה גם אהנאת מזונות לא חייל ואף על גב דמצי לומר לה צאי מעשה ידיך כו'. דלא פלגינן דיבוריה בכה"ג אי נמי מליהנות לו משמע טפי הנאת תשמיש דהיינו הנאה מגופו ממש הילכך בעינן שיפרש להדיא מליהנות לו במזונות וכן משמע לשון הירושלמי כפשוטו ותלמודא דפריך וכיון דמשועבד לה כו' משמע ליה דמתניתין איירי בפירש להדיא מזונות ואע"ג דהתנא סתם ותני מליהנות לו ולא פירש להדיא מזונות כתב רש"י ז"ל דבפריש כן מיירי דהא אין הנאת תשמישו נאסר דהא משועבד לה. ואם תשאל דבהנאת מזונות נמי איכא למפרך כן. תשובתך תלמודא פריך לה ומשני לה ולפי זה אין במשנתנו איסור הנאת תשמיש דבדפריש להדיא מזונות מיירי מתניתין והילכך ליכא לאקשויי על פירוש רש"י ז"ל מכל מאי דאקשו עליו התוס' דוק ותשכח. ומיהו אין במשמע לשון רש"י כן אלא דבמדיר מליהנות סתם מיירי ויש במשמע לשונו הנאת תשמיש והנאת מזונות ופלגינן דיבוריה דאף על גב דלא חל אהנאת תשמיש משום דמשועבד לה אהנאת מזונות מיהא חל כן משמע מלשונו של רש"י והא תריצנא לעיל מאי דאקשו עליו התוס' ז"ל. והר"ן פירש לשון רש"י בדרך יותר נאות וליכא לאקשויי עליו ולא מידי עי' עליו בפירושיו על ההלכות:
וז"ל הרמב"ן ז"ל המדיר את אשתו מליהנות לו פרש"י אין הנאת תשמישו נאסר עליה דהא משועבד לה הילכך בשביל תשמיש אין לנו לכופו להוציאה וליתן כתובה והקשו עליו ללישנא דמוקמינן ליה בגמרא שהדירה כשהיא ארוסה הנאת תשמיש נמי נאסר עליה. וזו אינה קושיא דללישנא דהגיע זמן אין כופין אותו משום תשמיש שהרי לא נשאת וללישנא דכשהיא ארוסה ונשאת יש לומר דעדיפא מינה פריך ובטל ליה ההוא לישנא אבל בירושלמי מצאתי בלשון הזה תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המטה יוציא ויתן כתובה והכא אתמר הכין תמן במדירה מגופו הכא במדירה מנכסיו ואיני יודע אם ר"ל דמתניתין במפרש מנכסיו או שאין בלשון הזה מליהנות לו אלא מליהנות משלו דהיינו מנכסיו אבל מגופו אינו במשמע. ע"כ:
והרשב"א כתב וז"ל מליהנות לו עד שלשים יום כו'. ואם תאמר תינח מזונות דסגי לה בפרנס תשמיש מאי איכא למימר דתהנה לו כולהו הנאות במשמע ולב"ש יוציא לב' שבתות ולב"ה לשבת אחת פרש"י דתשמיש כיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה. ויש מקשים דהא לאוקמתא דמוקמינן לה בגמרא בשהדירה כשהיא ארוסה הא ודאי חייל נדריה דההיא שעתא לא משועבד לה ולאו קושיא היא דההיא לא שייך למימר ביה כפייה דתשמיש דהא ארוסה היא ולאידך אוקמתא דמוקמינן לה כשהיא ארוסה ונשאת ודאי הא מצי למפרך תינח מזונות תשמיש מאי איכא למימר אלא דעדיפא מינה אקשינן ליה והמחוור כשהדירה בפירוש מנכסיו והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם תמן תנינן וכו' תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו. ע"כ:
וז"ל ה"ר ישעיה מטראני ז"ל המדיר את אשתו כו'. פי' אין זה מודר שהמודר הוא אומר איני זן ואיני מפרנס הילכך יוציא ויתן כתובה מיד ובעוד שנמלכין בו אם ברח ואינו לפנינו שנוכל לכופו או אם הוא גברא אלמא שאינו שומע לדברי חכמים מוסיפין לה על כתובתה שלשה דינרין בשבת כדאמרן בפרק אף על פי אבל זה אינו מודר שהרי זן על ידי פרנס הילכך עד שלשים יום יעמיד פרנס אבל יותר מכאן יוציא ויתן כתובה ואם אינו רוצה להוציא או שברח ומעגן את אשתו הוי מודר ומוסיף לה ג' דינרין בשבת וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה אינו מורד שהוא עושה בעבור נדרו ומחזר למצוא פתח לנדרו הילכך נותנין לו זמן שבת אחת אבל אם הוא מורד מתשמיש בלא נדר יוציא ויתן כתובה מיד ואם ברח או בעוד שנמלכין בו לפייסו מוסיף לה ג' דינרין בשבת.
ואי קשיא והא כשהדירה שלא תהנה ממנו נאסר בתשמיש המטה ואל נמתין לו אלא שבת אחת כדתנן בהמדיר את אשתו מתשמיש המטה. המורה פי' שאין הנאת התשמיש נאסר עליה בנדר זה דהא משועבד לה ואינו נ"ל דהא לקמן בגמרא בעי לאוקמה בנדר והיא ארוסה דחייל נדרא ואכתי תקשי כיון דחייל נדרא גם נדרא דתשמיש חייל כיון דנדר ועודה ארוסה ואל ניתן לו אלא שבת אחת אלא כך יש לפרש כגון שהדירה שלא תהנה מנכסיו שאין הנאת תשמיש בכלל. ע"כ:
יותר מכאן יוציא ויתן כתובה פי' כופין אותו להוציא וליתן כתובה דהא דאמרינן בעלמא האומר איני זן ואיני מפרנס רב אמר יוציא ויתן כתובה ושמואל אמר עד שאתה כופהו להוציא אכפהו לזון דאלמא רב כופין קאמר וכן אמרו בירושלמי מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן ועד כאן לא פליג שמואל אלא התם דאפשר לכופו לזון אבל הכא דאי אפשר דהא מודרת היא מנכסיו דכ"ע כופין אותו להוציא. ומיהו יש מקומות דקתני יוציא ויתן כתובה ואין במשמע שכופין וכדגרסינן בירושלמי [פי"א ה"ז] על הא דאמרי' שאין מעשין אלא לבתולות והא תנינן המדיר יוציא ויתן כתובה ופרקינן שמענו שמוציא שמענו שכופין בתמיה כלומר דאף על גב דקתני יוציא לא משמע כפיה בכל דוכתא עד דאיכא הכרחא אחרינא דלא גרע ממוכה שחין כגון הא דמדירה מליהנות לו או המדירה מתשמיש המטה דהתם ודאי כופין שאפילו באומר אי אפשי אלא בבגדי יוציא ויתן כתובה הא באידך אין משמעותו כפיה על הגט אלא מבקשין על הגט וכופין על הכתובה. הריטב"א ז"ל:
רבי יהודה אומר חדש אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה פי' אם נכנס נדרו בתוך השני כלומר שנדר יותר מחדש והיה לו לומר אלא יותר מכאן יוציא ויתן כתובה כלשון ת"ק אלא משום דבעי למתני ובכהנת שנים יקיים תנא נמי הכא שנים יוציא ותחלת שנים קאמר ומשום דקתני בהא שנים תנא נמי בכהנת שלשה יוציא ויתן כתובה ולא קאמר יתר מכאן ובירושלמי משמע דבכהנת בסוף שלשה דוקא יוציא ויתן כתובה ושנים יקיים משום דקתני בישראל שנים יוציא דגרסינן התם ר"י אומר בישראל אחד יקיים שנים יוציא ויתן כתובה בתחלת שנים בכהנת שנים יקיים שלשה יתן כתובה בסוף שלשה דתנינן בסוף ג' דברי הכל ע"כ. ובתוספתא נמי משמע הכי דבכהנת אינו מוציא עד סוף שלשה לכ"ע דגרסינן התם עד שלשים יום יעמיד פרנס ובכהנת שלשה חדשים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בישראל חדש אחד יקיים כו'. הרשב"א ז"ל:
המדיר [וז"ל] רש"י במהדורא קמא שנים יוציא ויתן כתובה וכיון שנכנס יום אחד בשני יוציא מיד ובכהנת הנשאת לכהן שאינו יכול להחזירה לאחר שגרשה וכהנת לאו דוקא דה"ה לישראלית הנשאת לכהן אלא כלומר ובאשת כהן שני חדשים יקיים ויעמיד פרנס ולא יוציא שמא בתוך זמן גדול כזה ימצא פתח לנדרו שהאריכו לו הזמן לפי שמאחר שיגרשנה תאסר עליו עולמית ואפילו ימצא פתח לנדרו. עד כאן:
המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות פי' לאו מפירות דידיה בלחוד דאם כן אמאי חמירא הא מרישא דאדרה מכל נכסיו אלא ודאי ע"כ מתניתין מפירות דעלמא. ואם תאמר והא אין אדם אוסר פירות העולם על חברו ואף על גב דבגמרא אוקימנא מתניתין בשנדרה היא וקיים לה איהו וקרי ליה מדיר לפי שקיים לה ה"מ לשמואל אבל לרב מתניתין במדיר ממש משמע לן. ויש לומר דלרב מתניתין כשהדירה מנכסיו או מתשמיש המטה אם תטעום א' מכל הפירות. וכי תימא תיכול ותתסר ותמתין שלשים יום במזונות ושבת אחת בתשמיש המטה הא אמר רב דאין לה להמתין אלא בדמפרש והא בסתם וכדאיתא בגמרא בהדיא. הריטב"א:
שלא תטעום אחד מכל הפירות לא בכל הפירות מדירה אלא במין אחד מכל הפירות כדמוכח בתוספתא דתניא שלא תטעום אחד מכל המינים בין מאכל רע כו'. הרא"ש ז"ל בתוספות ובפסקיו עי’:
גמ' וכיון דמשועבד לה כו'. פירוש להכי פתח וכיון דמשועבד לה כו' בוא"ו משום דקאי אתשמיש והכי קאמר דהא בלשון מליהנות לו תרי משמע תשמיש ומזונות והנאת תשמיש לא מתסר דהא משועבד לה ומשום מזונות יעמיד פרנס וכדפריש ז"ל במתניתין והילכך פריך תלמודא וכיון דמשועבד לה למזונות היכי מצי מדיר לה כי היכי דלא מצי מדיר לה אתשמיש משום דמשועבד לה הכי נמי אמזונות היכי מצי מדיר לה.
ודע שהתוספות לעיל בפרק אף ע"פ גבי קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף כו'. קשיא להו דמאי פריך תלמודא הכא וכיון דמשועבד לה וכו' ולימא דמפקע שעבודא על ידי קונם. ותירצו דאלמוה נמי לשעבודא דאשה. וקשיא לי ומאי קושיא והא תלמודא פריך הכא מכח הא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו' דהיינו נמי קונם ואפילו הכי לא מפקע שעבודא. ותקשי מקונם אקונם ואפשר דלהכי כתב רש"י במהדורא קמא וז"ל וכיון דמשועבד לה למזונות היכי מצי מדיר לה והא תנן קונם כו' מסתם משנה אסתם משנה פריך ע"כ. פי' אף ע"ג דפליגי עליה ר"ע ור' יוחנן בן נורי וס"ל יפר ואמרינן לעיל דשניא קונמות וכדאמרי' לעיל בפרק אף על פי מכל מקום מתנא קמא דהיינו סתם משנה קא פריך דס"ל דקונמות נמי לא מפקע ומכל מקום הא איכא למדחי קושית התוספות דפרק אף על פי.
ואפשר דס"ל לתוספות דהכא תרתי קא פריך מכח סברא דכיון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה ושוב מקשה עוד מדתנן קונם שאני עושה כו'. ואקושיא קמייתא קשיא להו לתוס' דמאי פריך תלמודא וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ולימא דמפקע על ידי קונם דמסתבר הכי דקונמות מפקעי מידי שעבוד וכדאמרינן לעיל. ותירצו בתוספות דאלמוה נמי לשעבודא דאשה והשתא מכולה מתניתין קא פריך דע"כ לא קאמר רבי יוחנן בן נורי דיפר אלא שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור אבל בעודה תחתיו לא קדשי דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל הכי נמי הוה לן למימר גבי מזונות דאלמוה רבנן לשעבודא דאשה ולא מצי מדיר לה. אבל מלשונו של רש"י שבמהדורא קמא משמע דדוקא שעבודא דבעל הוא דאלמוה רבנן ולא שעבודא דאשה וקונם מפקיע מידי שעבוד ולכך כתב ז"ל דמסתם משנה אסתם משנה פריך דוק ותשכח:
שוב מצאתי להר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות שפי' כן ליישב דברי הרמב"ם עיין שם ולפי מאי דכתיבנא לשיטתו של רש"י ז"ל דהכא מכח תשמיש קא פריך דכי היכי דבתשמיש לא מצי מדיר משום דמשעבדא לה הכי נמי במזונות דמליהנות לו תשמיש ומזונות משמע וכדכתב רש"י במשנתנו אפילו אמאי דפריך וכיון דמשועבד לה וכו' בלא הא דתנן קונם שאני עושה לפיך וכו' לא תקשי ולא מידי דכי היכי דמתפרש לישנא דהמדיר אמזונות הכי נמי מתפרש אתשמיש וכי היכי דאמרינן אתשמיש דאין קונמות מפקיעין מידי שעבוד הכי נמי אית לן למימר במזונות ואם תחלק בין שעבודא דתשמיש לשעבודא דמזונות הא תנן קונם שאני עושה לפיך כו' הא קמן דאפילו מעשה ידיה דהויא לה כמזונות לגבי דידיה אין קונם מפקיע מידי שעבודה ולא בעי למפרך ממתניתין לחודיה דקתני קונם שאני עושה לפיך וכו' משום דאיכא לימר דתנא דמתני' לא ס"ל כהאי תנא אלא כהנך תנאי דפליגי אבל כיון דבהאי לישנא שייך תשמיש ולא חייל עליה נדרא ש"מ דכת"ק דאמר אינו צריך להפר ס"ל ולכך פריך מת"ק דאמר אינו צריך להפר:
והרמב"ן אזיל בשיטת התוספות וז"ל וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והא תנן קונם וכו'. ואי קשיא לך נימא התם טעמא משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל וכיון דלא חייל מהשתא לא חייל לבתר שעתא. ובשלמא לרש"י ז"ל איכא למימר האי תנא סבר קונמות לאו קדושת הגוף נינהו ולא מפקע מידי שעבוד ולא בעי לאוקמי מתני' כר' עקיבא אלא לפי' ר"ת קשיא ואיכא למימר ודאי לדברי הכל כי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל דאית ליה עלה אלמוה לשעבודא דאית לה עליו דכי הדדי נינהו ע"כ כנ"ל.
ואין להקשות אמאי דקשיא להו לתוספות ז"ל במתניתין על שיטתו של רש"י דמאי פריך מדתנן קונם שאני עושה לפיך מגופה דמתני' ה"מ למפרך דמאי קושיא להכי פרכינן מדתנן קונם שאני עושה כו'. דאי מגופא דמתניתין בקל יש לדחות דשניא תשמיש דליכא מידי תחתיה אבל מזונות דאיכא מעשה ידיה תחתיה איכא למימר דשפיר מצי מדיר לה דהרי מעשה ידיה תחת מזונות והוה ליה כאלו קאמר צאי מעשה ידיך במזונותיך תדע דהכי מהדר תלמודא אלא מתוך שיכול לומר לה צאי מעשה ידיך וכו' והדר פריך עליה מדרב הונא דשייכא בהא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו' והילכך דל מהכא קושית התוספות ולא תיקשי ולא מידי.
ויש לומר דשפיר מקשו התו' דמאן דפריך להכי מייתי הא דתנן קונם שאני עושה לפיך וכו' לאסתיועי דלא שאני לן בין קונמות לאיסור אחר דהא תנן קונם שאני עושה לפיך כו' אלמא דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל הכי נמי אלמוה לשעבודא דאשה ולא כל כמיניה דמפקע לן לשעבודה והילכך קשיא להו לתוספות דמגופא דמתניתין דהיינו מתשמיש מצי לאוכוחי דאין קונמות מפקיעין ומיהו לא מייתי תלמודא הא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו' למימר דלא נחלוק בין שעבודא לשעבודא דא"כ ממה נפשך אי מעיקרא סברינן דהאשה יכולה לומר איני נזונת ואיני עושה דומיא דאיש דיכול למימר צאי מעשה ידיך כו' ולהכי פרכינן שפיר דהאשה נמי יכולה לומר כן ואי סברינן מעיקרא דאין האשה יכולה לומר איני נזונת וכו' וכן האיש אינו יכול לומר צאי מעשה ידיך כו' ומהדר ליה דהאיש יכול לומר צאי מעשה ידיך כו' ולא האשה אם כן מאי פריך ואם איתא לדרב הונא כו' הא תריצנא דליתא לדרב הונא אלא הנכון דלא מייתי הא דתנן קונם שאני עושה לפיך כו' אלא משום קונמות דלא נימא דשאני קונמות דמפקיעין וכדכתיבנא ולכך קשיא להו לתוספות שפיר והא תריצנא לה שפיר לשיטתו של רש"י כנ"ל:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל לאו כל כמיניה דמפקע שעבודה. ואם תאמר מאי קושיא דהא אסיקנא בפרק אף על פי טעמא דהיא אינה יכולה להפקיע שעבודו משום דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל הא מדינא מפקעת. וי"ל דכי היכי דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל אלמוה לשעבודה דכי הדדי נינהו אי נמי קסבר האי מקשה דקונמות לאו כקדושת הגוף דמו ומדינא לא מצי לאפקועי שעבודיה דבעל דאין קדושת דמים מפקיע וזה כדברי רש"י ולא כדברי ר"ת דלא חלק בין קדושת הגוף לקדושת דמים כמ"ש בפרק אף על פי ובפרק השולח.
ואם תאמר ומאי מקשה כיון דמשועבד לה וכי המקדיש נכסיו אשתו נזונת מהן ומי אמרו כיון דמשועבד לה לא מצי לאפקועי השעבוד ויש לומר דלא אמרו אלא בקונם שאינו אלא איסור דארבע על נכסיו כדי להפקיע שעבודה ובהא הוא דאלמוה לשעבודה וטעמא דמילתא משום דאי לא אלמוה רבנן לשעבודה לגביה הא אין לך בעל שאינו מפקיע שעבוד אשתו אבל כשהוא מקדיש נכסיו היא אינה נזונת מהם ואפילו לקדושת דמים דלא אלמוה רבנן לגבי הקדש כדאמרינן בבע"ח דעלמא בהקדש הגוף הקדש מפקיע מידי שעבוד לפי שאין אדם עשוי להקדיש נכסיו ולהפסידם כדי להפקיע שעבוד אשתו מהם והילכך אינה נזונת מהם לפי שאין מוציאין מנכסים משועבדים ומה לי משועבד לגבוה ואף על פי כן היא שהקדישה נכסיה ומעשה ידיה אינה יכולה להפקיע שעבודו ואפילו בקונם שהוא קדושת הגוף דשאני בעל לפי שעשאוהו כלוקח לכל דבריו וכאלו נכסיה שלו לגמרי ואי מכרה או שעבדה מכרה ושעבודה אינן מוציאין ממנו כדאמרינן באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ולענין לוותה בשלהי יש נוחלין ולענין אחריך בשלהי מי שהיה נשוי וכיון שעשאוהו כלוקח לכל דינין הרי היא כמקדשה דבר שאינו שלה ולא קרינן ביה איש כי יקדיש את ביתו כנ"ל ע"כ.
עוד הקשה הרשב"א דמאי פריך תלמודא והא לא פקע שעבודה דיעמיד פרנס קתני ואיהו לא משועבד לה לזונה בידו. ותירץ יעמיד פרנס לאו חייב להעמיד קאמר דאם איתא הוה ליה למיתני חייב להעמיד פרנס עד שלשים יום ועוד דאי איתא דלא מצי לאפקועי שעבודה פרנס ל"ל הוא גופיה יפרנס דאיהו לא אסר מידי אנפשיה אלא ודאי משום דחל נדריה הוא דלא מצי לזון אלא על ידי פרנס ובדלא עביד שליחותיה כדאוקימנא באומר כל הזן אינו מפסיד ויעמיד פרנס דקתני מותר ורשאי קאמר כלומר על ידי פרנס מותר באומר כל הזן אינו מפסיד אף על גב דבאיסורי שבת אסור למימר כן. ורשאי להעמיד לה כל שלשים יום ואינו חייב להוציא וליתן כתובה. ע"כ:
וכתב גאון וז"ל שמעינן מהכא דמאן דנדר במידי דמשתעבד לה אין נדר חל עליו וכל שכן מי שנודר בדבר מצוה שנתחייב בו אף על פי שאסור לנדור בכמות דברים הללו כי אין נדר חל עליו ואיכא לאקשויי כיון דקיימא לן דמידי דמשועבד לה לא מצי למידר ולאפקועי מתני' דאמר המדיר את אשתו מתשמיש המטה אמאי מפקע לה שעבודא דעונתה לב"ש תרי שבתות ולב"ה שבת אחת ואית דמפרק להאי קושיא דלא דמיא עונה למזונות דהתם אי אפשר לעמוד שעה אחת בלא פרנסתה אבל עונה דלאו כל שעה היא נתנו בו חכמים שיעור לנדרו ואנן לא מקררה דעתין מהא פירוקא דקושיין כדקאי קאי דכלום משהינן לה אלא שימצא פתח לנדרו כיון שאין נדר חל עליו אמידי דמשתעבד לה אמאי משהינן ליה אפילו שעה אחת עד שיותר נדרו מהשתא אמרינן ליה האי נדרא לא כלום הוא דלאו כל כמינך לאפקועי שיעבודא דעלך.
והכי סלקא בידן ומפרקא לן דהאי קושיא גופה ופירוקא דילה משכחת לה בנדרים בפרק אלו מותרים האומר לאשתו קונם שאיני משמשך הרי זה בלא יחל דברו והתם מקשינן והא מן התורה משועבד לה דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע ומפרקינן באומר הנאת תשמישך עלי והא לא קא ניחא ליה בתשמיש דאמר רב כהנא קונם תשמישי עליך יפר שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו וכיון דמתוקמא מתניתין דהתם באומר הנאת תשמישך ולא ניחא ליה בתשמיש דידה הכא נמי מתני' דהמדיר מתשמיש היכא דאמר לה הנאת תשמישך עלי דהא ודאי צריך שאלת חכם ופתח לנדרו ולא שנא בין דתאני הכא מתשמיש ולא שנא דתאני התם קונם שאיני משמשך קושיא דמפרכת אהאי מפרכת נמי אהאי ופירוקא דאתרצה אידך הוא הדין דאתרצה ביה האי אף על גב דהוה ליה לשנויי כי האי דהתם בהאומר לאשתו הרי את עלי כאמך פותחין לו פתח אחר ומוקי לה אביי דצריך שאלה מדרבנן ואף על גב דמדאורייתא לא אמר כלום ורבא מוקים לה בעם הארץ וההוא דלא אמר כלום בתלמיד חכם אלא מיהו שנויי דחיקי כי הא לא משנינן וכל שכן היכא דסלקא שמעתא אליבא דהלכתא ומתוקמה כתקנה. ע"כ:
וכתב הרב ר' יהוסף הלוי ן' מיגש לית ליה רשותא לאפקועי שעבודה דמזוני בדלא אמר לה צאי מ"י כו'. דהוו ליה כמאן דאסר על אשתו פירות שלה אי נמי פירות דעלמא דלא חייל ונקטינן מהא דלא חייל נדריה אלא במאי דאיכא בידיה למעבד וליכא עליה ביה שעבודה אבל מאן דאדר על חבריה מידי דליכא בידיה לאדוריה עליה לא חייל נדריה ואי קשיא לך הא דתנן המדיר את אשתו שלא תטעום מאחד מכל מיני פירות יוציא ויתן כתובה דהא ליכא בידיה לממנעה מאכילת פירות ולא מאכילת דבר בעולם ואפילו הכי קתני יוציא ויתן כתובה אלמא חייל נדריה התם הא אוקימנא לה דנדרה היא וקיים לה איהו ומ"ה חייל נדרא אבל הכא דנדר איהו בכי האי לא חייל נדריה דהא ליכא בידיה לממנעה מאכילת מידי והני מתני' כולהו דאיתנהו בהאי פירקא כגון המדיר את אשתו שלא תתקשט כו' הכי נמי מתוקמא כגון דנדרה איהי וקיים לה איהו אבל היכא דנדר הוא בכי הא לא חייל נדריה דקשוטי לאו בידיה הוא ליכא בידיה רשות לממנעה מלאתקשוטי.
מיהו אי קשיא הא מתני' קשיא דתנן המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה והא הכא ליכא לאוקמה בנדרה היא וקיים לה איהו דהא לית ביה ענוי נפש כי היכי דליפר לה אלא איהו הוא דנדר ואפילו הכי קא חייל נדריה ואע"ג דלאו מידי דאיתא בידיה הוא ולית ליה בהא מידי אלא דהאי דקתני יוציא ויתן כתובה לאו משום דקא חייל נדריה הוא אלא משום דלא שביק לה למיזל לבית אביה הוא ובכל זימנא וזימנא דבעיא ומיזל לא שביק לה ואפי' אמרינן ליה נמי האי נדרא דידך לאו כלום הוא לא שביק לה איהו לפיכך יוציא ויתן כתובה אבל אילו אתא לבי דינא לשיולי אי חייל נדריה או לא הוה אמרינן ליה האי נדרא לא כלום הוא ומתני' דתנן המדיר את אשתו מליהנות לו כו'. דאקשינן עלה דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה היינו טעמא דמקשינן הכי משום דקתני בה עד שלשים יום יעמיד פרנס דאלמא הא דלא קא יהיב לה איהו השתא משום נדריה הוא דלא קא יהיב לה ואלו אמרינן ליה דהאי נדרא דילך ולא כלום הוא קא יהיב לה מזוני ומ"ה אקשינן מדקתני יעמיד פרנס אלמא חייל נדריה ואמאי כיון דמשועבד לה אמאי חייל נדריה וצ"ע.
ויש לפרש דהא דתנן נמי המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה כשנדרה איהי וקיים לה איהו נמי מתוקמא דהא כוליה פירקין הכין אוקמוה בגמ' ומוקמינן לה כגון שאמרה יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אלך לבית אבי דכיון דהוה ליה להפר דהא דבר שיש בו ענוי נפש הוא ולא הפר הוא נתן אצבע בין שיניה וזה הפי' הוא הנכון. א"נ יש לפרש אותו כשנדר הוא כמשמעו אלא שתלה אותו בתשמיש כגון שאמר לה תאסר הנאת תשמישך עלי אם תלכי לבית אביך וגם זה הפי' נכון ע"כ:
הקשו בתוספות דמאי פריך תלמודא כיון דמשועבד לה כו'. אמאי לא משני כגון דתלה למזונות בתשמיש המטה שאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אם תהנה מנכסי ותירצו דאה"נ דלרב הוה מצי לשנויי הכי דלאחר ל' כשתהנה צריך להוציא לאלתר דרב דאמר בסתם יוציא לאלתר אבל שמואל דאמר אפילו בסתם ימתין שמא ימצא פתח לנדרו אם כן לדידיה לאחר שלשים תהנה ותאסר לב"ה שבת אחת ולב"ש תרי שבתות וניחא ליה לשנויי חדא שינוייא לתרוייהו.
והקשה ה"ר יוסף קלצון ולוקמא לשמואל נמי כגון דתלה בתשמיש המטה וכגון דאמר אם תהנה משלי עד שלשים יום תהא תשמישך אסור עלי ז' ימים קודם סוף שלשים או לב"ש שתי שבתות אם כן לסוף ל' יום אם תהנה תהא אסורה למפרע ט"ו ימים ונמצא ששמשה באיסור ולכך צריך לפרש שתי שבתות כדאמרינן בנדרים קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר לא ישן היום שמא ישן למחר והשתא מתוקם שפיר יוציא לאלתר לאחר שלשים יום שהרי פירשה כבר ט"ו ימים קודם. וי"ל דלא משמע ליה לאוקמי מתני' הכי משום דלא פסיק ליה דזימנין דהוי יותר או פחות כגון שאמר לה שתאסר שלשה שבועות למפרע אם תהנה נמצא שלא יעמיד פרנס אלא שלשה שבועות. כן כתב הרא"ש ז"ל.
עוד הקשה הרא"ש ולוקמה כגון שנדרה איהי מליהנות משלו וקיים לה איהו ותירץ הר"ף ז"ל דלא ניחא ליה לאוקמי כולהו המדיר דמתני' דנדרה איהי הלכך אוקי המדיר קמא במדירה הוא וכל הני אחריני נקט המדיר אגב רישא.
והריטב"א כתב וז"ל ולא ניחא לן לאוקמה כשנדרה איהי שלא ליהנות משלו משום דלישנא דהמדיר לאו משמע לפום פשטא אלא בדאדרה איהו ועוד דאי נדרה היא הא שמעינן לר' מאיר דאמר דהיא נתנה אצבע בין שיניה כדאיתא לקמן וסתם מתני' ר"מ וא"כ למה יוציא ויתן כתובה דהכי פרכינן לקמן כדאוקימנא לסיפא דמתני' כשנדרה היא. ע"כ:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה