חידושי הרשב"א על הש"ס/כתובות/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.


דף סה עמוד ב[עריכה]

מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה וירושתה והוא אוכל פירות בחייה:    פירוש: ואם מתה יורשה, ובחייה הוא אוכל פירות נכסי מלוג שלה. ורש"י ז"ל נראה שהוא גורס וירושתה הוא אוכל פירות בחייה, וחדא קתני, כלומר אם נפלה לה ירושה הוא אוכל פירות בחייה. ואינו נכון בעיני, דלמה ליה למיתני וירושתה, לא הוה ליה למתני אלא והוא אוכל פירות בחייה, וטפי הוה עדיף למיתני הכי דהוי בכלל בין כשנפלו לה בירושה בין שנתנו לה במתנה, וכאידך דתנינא בנערה שנתפתתה (מו, ב) ומקבל את גיטה ואינו אוכל פירות בחייה יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה, ולא קתני וירושתה אינו אוכל פירות בחייה. ומיהו בתוספתא (פ"ד ה"א, ע"ש) מצאתי מפורש כדברי רש"י ז"ל דתניא התם יפה כח האב מכח הבעל וכח הבעל מכח האב, שהבעל אוכל פירות בירושתה בחייה מה שאין כן באב.

בשתה ופגמה שלה:    וצערא לא איצטריכא ליה למיתני, דפשיטא דצערא דידה הוי, כדאמרינן בפרק החובל (ב"ק פז, א) צערא דגופא לא תקינו ליה רבנן. ושבת דבעל הוי, דהא מעשה ידיה שלו. ובאומרת איני נזונת ואיני עושה פשיטא דדידה הוי, משום הכי כיון דתני מעשה ידיה לבעלה תו לא איצטריך למיתני שבת וריפוי דרופא לדידיה בעי למיתן, דהא איהו מחייב לרפאותה. ואי אמדנוה לעשרה יומי ועבדן לה סמא חריפא ואיתסיאת בחמשה (עי' גיטין יב, ב) צערא אית לה בגויה ודידה הוי.

ר' יהודה אומר בזמן שבסתר לה שני חלקים:    פירוש: בין אבושת בין אפגם קאי, וכדאמרינן בגמרא בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודה ורבנן, אלמא ר' יהודה בין בבושת בין בפגם פליגי. אף על פי שאין נראה כן מן התוספתא, דגרסינן התם בבבא קמא פרק תשיעי (ה"ה) החובל באשתו, בין שחבל בה הוא בין שחבלו בה אחרים, מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ר' יהודה בן בתירה אומר בושת בזמן שבסתר לה שני חלקים. ושמא בתוספתא נקט בושת לרבותא, וכל שכן בפגם דהוא מצטער בו יותר.

שלו ינתן לו מיד, ושלה ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות:    וכתב הרמב"ם ז"ל ( פ"ד מהל' חובל ה"טז) במה דברים אמורים בשחבלו בה אחרים, אבל חבל בה הבעל חייב לשלם לה מיד כל הנזק והצער והבשת, והכל שלה, ואין לבעל בהן פירות, ואם רצתה ליתן לאחר הדמים נותנת, וכזה הורו הגאונים, והבעל מרפא אותה כדרך שמרפא כל חלייה, ויש נותנים טעם לדבריו משום דמדינא בשתה ופגמה שלה כרבנן, ועל כרחך לא פליג ר' יהודה אלא משום דאית ליה בשת בבשתה ומצטער בפגמה כדגרסינן בירושלמי (בפירקין ה"א) ר' רדיפא ר' אחא בשם ר' בון בר כהנא דלא מחסר לה בסתר מפני מה הוא נוטל מפני צערו שנצטער עמה. והלכך כשהוא בעצמו חבל בה מפני מה נוטל שהוא בייש את עצמו והוא ציער את עצמו. אבל הראב"ד ז"ל (בהשגות שם) השיב עליו בלשון הזה תימה הוא למה ישלם לה את הכל שהרי הוא נוטל בשל אחרים או שליש או שני שלישים, וכשחבל בה הוא למה ישלם לה את הכל. ואולי טעה בדברי הגאונים ז"ל, שלא אמרו אלא על מה שראוי לה וקנסו אותו שלא יאכל משם פירות, דבהכי לא תקון רבנן, והוא עשה שלא כהוגן דין הוא שלא יהא חוטא נשכר, עד כאן. ודברי התוספתא (שם) מסייעין אותו דקתני בין שחבלו בה אחרים בין שחבל בה הוא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.

גמרא: בשתה ופגמה איצטריכא ליה פלוגתא דר' יהודה ורבנן:    אבל ירושתה לא איצטריכא ליה, דהא תנן בפרק הכותב (פג, א), ואם מתה, הבעל יורשה. ותנן בפרק יש נוחלין (קח, א) האיש את אשתו. ונראה דאפשר עוד לומר, דמדקתני יתר עליו הבעל, איכא למשמע דירושתה דבעל הויא, דהא אב ירית לה.

דף סו עמוד א[עריכה]

בעי רב פפא עשתה שתים בבת אחת מהו, בעי רבינא שלש וארבע מהו:    פירש ר"ח ז"ל דאליבא דר' עקיבא קא בעו, דאלו לרבנן בין העדפה שלא על ידי הדחק בין העדפה שעל ידי הדחק דבעל הויא, ומינה שמעינן דהלכתא כר' עקיבא. אבל רבינו האי גאון פסק כתנא קמא, ואמר, דבעיא דרב פפא ורבינא אליבא דרבנן שייכא, והכי קא מבעיא להו, דדילמא עד כאן לא קאמרי רבנן בהעדפה שעל ידי הדחק דלבעלה הוי, אלא משום דמכל מקום מלאכה אחת היא, וכל שהיא עושה במלאכה אחת דבעל הוי, אבל שתי מלאכות לא תקינו לה רבנן, משום דלא שכיחי כולי האי למעבד בבת אחת. ואתא רבינא למימר דאפילו כשתמצא לומר דשתי מלאכות בבת אחת נמי שכיחי ודבעל הוו, שלש וארבע דלא שכיחי דלא עבדא להו בבת אחת צריכה.

מתקיף לה רב בר רב חנן אלא מעתה בייש בסוסתו של חבירו, הכי נמי דבעי למיתן ליה בשת:    ומדשקלי וטרי אליבא דר' יהודה, שמע מינה הלכתא כוותיה, וכן פסק רבנו האי גאון ז"ל.

וסוס בר בשת הוא:    כלומר אטו בר הכי שיתבייש האדון בחבלתו.

מתני': הפוסק מעות לחתנו וכו' יכול הוא שיאמר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן:    ותהו בה בירושלמי (בפרקין ה"ב) ולאו דברים הנקנין באמירה הן. ומשני, פוסק הוא על מנת לכנוס. ופירש הרב אלפסי ז"ל: בסוגין דהכי קאמר, כל הפוסק לחתנו דעתו על מנת לכנוס. וכיון שמת חתנו ולא כנס, אינו חייב לתת לאחיו.

ולך אי אפשי ליתן:    פירש רש"י ז"ל: לך אי אפשי ליתן אלא או חלוץ, או יבם, אבל לאחיו יתן או תשב עד שתלבין ראשה. ותימה הוא, דהא קיימא לן (לקמן קט, א) כאדמון דאמר יכולה היא שתאמר אלו פסקתי אני לעצמי וכו', אבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות, או כנוס או פטור. אלא יש לפרש, דאלו אחיו, היה יכול להוציא ממנו בדיינים, דדברים הנקנין באמירה הן (עי' קדושין ט, ב) אבל יבם לא.

ובשם רבנו האי גאון ז"ל אמרו: דדוקא בפוסק מעות לחתנו כגון שאמר לו כשתכנוס את בתי אתן לך כך וכך, וכשמת חתנו אף על פי שאם היה החתן כונס קנה באמירה דשעת קדושין, עכשיו שמת יכול לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה לתת. אבל בפוסק לבתו, כגון שאמר בשעת קדושין כך וכך אני נותן לבתי הרי קנתה הבת, ואף על פי שמת חתנו שאינו יכול לומר לא פסקתי לבתי אלא על מנת שתבוא לידי נשואין עם הראשון, דמכל מקום לבתו פסק ובתו קנתה. נראה שהוא ז"ל מה שאמרו בירושלמי (שם) פוסק הוא על מנת לכנוס, לומר בשפסק מפורש על מנת לכנוס, שלא כדברי רבנו אלפסי ז"ל. אבל לפי מה שפירש רבנו אלפסי ז"ל אפילו באומר כך וכך אני נותן לבתי, לא פסק אלא על מנת לכנוס, וזהו שכתב הרב אלפסי ז"ל בפירוש הירושלמי וחזינא מאן דפירש לה פירושא אחרינא, ואנן לא סבירא לן אלא האי דכתיבנא.

וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש:    פירש רש"י ז"ל: מפני שדרך הנועדים למזמוטי חתן וכלה לשומם חומש יותר, להתייקר. ופירוש שום במנה ושוה במנה. כלומר, ושוה מנה בשוק אין לו אלא מנה כנגד מנה שכתב לה בכתובתה, דלא אמרו פוחת חומש אלא בשום הנעשה בבית החתן שדרכן לעלותו להתיקר. וקשה לפירושו מדאמרינן בגמרא (סז, א) זהב הרי הוא ככלים, מאי לאו ככלים של כסף דפחתי לא ככלים של זהב דלא פחתי. אלמא טעמא לא משום עילוי שומא הוא אלא משום דפחתי בתשמישתן, וכדגרסינן בירושלמי (בפרקין ה"ג) מה ראו חכמים לומר כספים מוסיף שליש ובשום פוחת חומש, שמו חכמים דעתו של איש שרוצה לישא וליתן בכספים ולהוסיף שליש, ושמו דעתה של אשה שרוצה לכלות כליה ולפחות חומש. כלומר, שהאשה כשפוסקת להכניס אפילו כספים שורת הדין אין הבעל רשאי ליגע בהם, אלא יעמדו בידו מיוחדין לה משום שבח בית אביה,ולפיכך עשו להם חכמים תקנה דניחא להו לתרוייהו, הבעל שישא ויתן וירויח בכספים, וניחא לה לאשה שיוסיף לה שליש בשבח. אבל כשהכניסה שום מפני שהיא מכלה אותם ופוחתין והולכים ניחא לה שתשמש בהם, ויקבלם הבעל בכתובתה בפחות חומש, משום פחתן שהן פוחתין בתשמישה.

והא דתנן שום במנה ושוה מנה אין לו אלא מנה:    פירש ר"ח אם אמרה לו בלשון הזה שום במנה שוה מנה אני מכנסת לך, אין לו אלא מנה, שכיון שפירשה שוה מנה אינו יכול לומר לה הכניסי לי שום שאקבלנו במנה, דהיינו מנה וחומש. אבל אם פסקה להכניס לו שום במנה סתם חייבת לו ל"א סלעים ודינר.

והראב"ד ז"ל פירש: שום מנה, אם פסקה לו שום מנה והכניסה לו בשעת נשואין שום השוה מנה, אין מוספת לו כלום, אלא אותו המנה המביאה לו בשום הוא פוסק לה פחות חומש, מפני שהלשון הזה שום מנה אינו אלא שום השוה מנה. אבל אם פסקה להכניס לו מנה והכניסה לו שום תחת אותו מנה, היא מוספת לו חומש כדי שיכתוב לה מנה בכתובתה, והיא גופא קא משמע לן, שאף על פי שהתנית להכניס לו כספים אילו רצתה מכנסת לו שום כנגדן, ובלבד שתוסיף את החומש.

דף סו עמוד ב[עריכה]

רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה:    פירוש: אשום ואכספים קאי, דמקום שנהגו לפחות ולהוסיף עושה, ומקום שנהגו שלא לפחות ושלא להוסיף הכל כמנהג המדינה. והכי איתא בתוספתא (במכילתין פ"ו ה"א) דקתני התם, אמר ר' יוסי, מקום שנהגו שלא לפחות מן השום ושלא להוסיף על הכספים אין משנים ממנהג המדינה.

ותנא קמא אפשר דלא פליג עליה דרבן שמעון בן גמליאל. ויש כיוצא בזה בתלמוד במסכת שבת (קו, ב) רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברין שוין, ובפרק ואלו קשרים (קיא, ב) ר' אליעזר אומר קושרים לפני הבהמה, ולא פליג תנא קמא דידהו עלייהו. ואם תמצי לומר דפליג תנא קמא עליה דרבן שמעון בן גמליאל, לא בשנהגו שלא לפחות מן השוק ושלא להוסיף על הכספים פליג, דבהא ודאי לכולי עלמא המנהג עיקר, אלא בשלא נהגו לפחות ולהוסיף, והלכך קסבר תנא קמא כיון דלא נהגו ממש אף על פי שלא נהגו לפחות ולהוסיף אם באו לדין אומרים להם לפחות בשום ולהוסיף במעות. ורבן שמעון בן גמליאל סבר כיון שלא נהגו לפחות ולהוסיף אלא שהן כותבין כנגד מה שהיא מכנסת בין שום בין כספים, הרי מנהג לבטל הדין כיון שאין דין זה גמור, וקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל. וכן פסקו רבוותא דמסתבר טעמיה דכל כיוצא בזה אין הדין עיקר אלא המנהג. ומיהו בעיר חדשה, דנין לפחות ולהוסיף לכולי עלמא.

ופסקו לה ארבע מאות דינרי זהב לקופה של בשמים. ולא היתה אלא שומרת יבם.

דף סז עמוד א[עריכה]

אמר רב שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן גמלים של ערביא אשה גובה פרנא מהם:    פירש רש"י ז"ל: פורנא שבח כלי שגובה שליש ריוח כמו שגובה בכספים, וכן כלם חוץ מארנקי דמחוזא שפירש גובה כתובתה מהן ואינן לה כמטלטלין דאין כתובה נגבית מהן אלא כקרקע, משום דאסמכתייהו עלייהו דרוב סחורתן ועסקן בכך. והנכון לפרש כולן על דרך אחד, ולומר, שהיא גובה כתובתה מהן אף על פי שאין כתובה נגבית מן המטלטלין, הואיל ורוב עסקן בכך, ואסמכתייהו עלייהו. ואפשר להוכיח מכאן דעכשיו שהרוב מתעסקין במטלטלין ומוכרין קרקע לישא וליתן בכספים, אף אשה גובה כתובתה מהן מדינא דגמרא, אלא מיהו רבותינו כבר תקנו לגבות כתובה מן המטלטלין.

מתני': וכן המשיאין את היתומה לא יפחתו לה חמישים זוז ואם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה:    ומסתברא דחמישים זוז נותנים לה בין יש בכיס בין אין בכיס, ומחייבין את הגבאים ללוות ולתת, דאי בשישנן בכיס דוקא מאי שנא חמישים אפילו טובא נמי לפי כבודה, אלמא חמישים אפילו אינן בכיס מחייבין את הגבאים ללוות. וראיתי בשם רבנו האי גאון ז"ל שנסתפק בדבר זה.

ומיהו פלוגתא היא בגמרא דבני מערבא, דגרסינן התם (בפירקין ה"ה) וכן הפרנסים המשיאין את היתומים, אמר ר' חנינא זאת אומרת שאומר לפרנסים ללוות, דו פתר לה כשאין בכיס לווין עד חמישים, אבל יש בכיס מוסיף, אמר ר' יוסי זאת אומרת שאין אומרים לפרנסים ללוות, דו פתר לה בשיש בכיס אבל אם אין בכיס פוחת. ונראה, שר' יוסי מפרש אם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה, כלומר, אם יש בכיס מעות הרבה שיספיקו לפרנס זאת ואחרות עמה אם תבאנה להתפרנס, אבל אם יש בכיס כדי לפרנס זאת בלבד לפי כבודה, אין נותנין לה כל מה שיש בכיס. והכין מוכח נמי התם (בירושלמי שם) מדאמרינן הדא בולדא אתא ביומי דר' אמי, אמר ליה ישתביק למועדא, אמר ליה ר' זעירא,ודמיית יפסיד אלא יתכל ומריה דמועדא יקיים ותניא דר' חנינא כר' זעירא, ודר' יוסי כר' אמי.

יתום ויתומה שבאו להתפרנס:    פירוש: פרנסת כסות מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את היתום. וכדתנן בהוריות (יג, ב) האשה קודמת לכסותה ולפדותה, אבל במזונות מפרנסין את היתום ואחר כך מפרנסין את היתומה, וכדתנן התם האיש קודם להחיותו, דכתיב (ויקרא כח, לו) וחי אחיך עמך, אחיך קודם לאחותך.

דף סז עמוד ב[עריכה]

וחכמים אומרים יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקים לו:    והיינו כר' שמעון, ומדתנן בברייתא ר' שמעון בלשון חכמים, שמע מינה הלכתא כוותיה, וכן פסק רבינו האי גאון ז"ל.

דף סח עמוד א[עריכה]

מתני': יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במנה או במאתים יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי לינתן לה:    ואף על פי שלפרנסת הבעל זכו לה חכמים וזו כבר נשאת, מכל מקום היא זכתה בנכסים בכדי מה שראוי לינתן לה ואינן יכולין להפקיע זכותה. וליכא למימר הכא הא איכא ריוח ביתא, כדאמרינן בגמרא (לקמן סט, א) גבי שתי בנות ובן וקדמה הראשונה עשור נכסי ולא הספיקה השניה לגבות עד שמת הבן, דהא אסיקנא התם דריוח ביתא מהנהו נכסי קאמר, וזו כמי שאין לה ריוח ביתא מהנהו נכסים, כיון דלא יהבו לה דחזי ליה מינייהו. וגרסינן בתוספתא (פ"ו ה"ז) אף על פי שכתב לה הבעל דין ודברים אין לי עמה, יכולה היא משתגדיל להוציא מידן מה שראוי להינתן לה.

אמר שמואל, לפרנסה שמין באב. ואסיקנא בין השיא דגלי דעתיה בין לא השיא, לעולם שמין דעתו ונותנין לה:    וקיימא לן כשמואל דקאי כר' יהודה, וכדאמרינן אמר ליה רבא לרב חסדא דרשינן משמך הלכה כר' יהודה אמר ליה יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי. וכתב ר"ח דלא אזלינן בתר אומדנא אלא לפחות מן העישור, וכמעשה דרבי דנתן לה אחד מי"ב בנכסים, ולא אשכחן בהדיא מאן דאמר יתר מן העישור, ובפרק נערה שנתפתתה (נב, ב) אמרינן מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו, ועד כמה, אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד עישור נכסי, ואין לנו רשות שלא בראיה ברורה להוציא מן היתומים יתר מן העישור, ורבותינו בעלי התוספות ז"ל (לעיל נ, ב, תוס' ד"ה ומאי) הביאו ראיה לסברא זו, מדאמרינן בגיטין ריש פרק הנזקין (נא, א), והא פרנסה דמיקץ קיצא, ואם איתא דשמין באב בין לפחות בין להוסיף על העישור הא לא קיצא כלל, אבל למאי דאמרינן דלהוסיף לא אזלינן בתר אומדנא, קרינן ליה קייצא משום דטפי מעישור לא הויא, והראב"ד ז"ל הקשה עליו, מדקתני ר' יהודה אומר אם השיא בת ראשונה ינתן לשנייה כדרך שנתן לראשונה, ואם לפחתה מעישור קאמר הוה ליה למתני אם השיא ראשונה לא ינתן לשנייה אלא כדרך שנתן לראשונה, אלא שמע מינה דבין לפחות בין להוסיף קאמר.

ועוד יש להביא מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (לעיל נ, ב), רב זן מחטי דעלייה, ואמרינן פרנסה הואי ומאי עלייה מעלוייא דאב, וכדשמואל דאמר שמואל לפרנסה שמין באב, אלמא אפילו לעלוייא אמרה ולא לגריעותא. ועוד מדאמרי ליה חכמים לר' יהודה פעמים שאדם עשיר והעני או עני והעשיר אלמא ר' יהודה בין לפחות בין להוסיף אמרה, ורש"י ז"ל כן כתב, דאפילו להוסיף הולכין אפילו אחרי אומדנותו דאב. ואף על פי שהראיות שכתבנו יש לדון בהם, מכל מקום פשוטן של דברים כך הוא.

ומה שהביא ר"ח ז"ל ראיה מדאביי ורבא דאמרי עד עישור נכסי, אינה ראיה דחכמים לא הזקיקוהו לבוא לימלך וכן סתם בני אדם אלא עד העישור, אבל מי שדעתו רחבה ורוצה ליתן לבתו יתר מן העישור יתן, ואם גלה דעתו בין במעשה, כגון שהשיא את הראשונה, בין שהכרנו בו שהוא עשיר בדעת נותנים לה כפי שאמדנוהו שבדעתו לפסוק ולתת לה. ומעשה דר' שפחת לה מן העישור במי שהיה דעתו קצרה.

והא דקי' לה קצובה בפרק הניזקין (גיטין נא, א) היינו משום דאי לית לן כדשמואל דאמר שמין באב הא ודאי מיקץ קיצא, ואפילו למאן דאית ליה כשמואל כיון דסתם בני אדם דלא קמינן אאומדנותא יהבינן לה עישור נכסי, קרינן לה קצובה. ואם עמדה בדין ואמידניה לאב הא מייקץ קייצא בכל מה דאמידיניה. והלכך היכא דאמידנא לאב אזלינן בתר אומדנא ואפילו להוסיף על העישור, אבל היכא דלא אמידניה יהבינן לה עישור לעולם כרבי דאמר בת הנזונת מן האחים נוטלת עישור נכסים, ואין שמין לעולם את הנכסים לומר כמה אדם נותן לבתו מנכסים כאלו, אלא או באומדנותיה דאב או עישור נכסים כרבי, וכדפסק רבא הלכתא כרבי היכא דלא אמידניה, והיכא דאמידניה יהבינן לה כפום מאי דאמרינן בין ממקרקעי בין ממטלטלי, ולא אמרינן כמה יתן לה אביה אם לא היו לו אלא קרקעות אלו, שאין עשירות דעתו של אב לפי קרקעותיו אלא לפי נכסיו.

ותדע לך, מדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה (שם) רב זן מחטי דעלייה ואמרינן פרנסה הואי ומאי עלייה מעלוייה דאב וכדשמואל, אלמא למאן דאמר שמין באב אפילו ממטלטלי יהבינן לה.ואמרינן נמי התם דשמואל זן ממטלטלי ושמואל לטעמיה דאמר לפרנסה שמין באב, אבל היכא דלא אמידניה אלא יהבינן לה עישור נכסי לא יהבינן לה אלא ממקרקעי ולא ממטלטלי, וכדפסק רבא לקמן הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה.

והא דלא כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות ההיא דזן מחטי דעלייה, משום שדרכו לקצר ודי לו במה שכתב להא דשמואל דאמר לפרנסה שמין באב, והרב בעל ההלכות ורב אחא ז"ל (עי' שאילתות סי' כא) שכתבו לפרנסה שמין באב, והני מילי ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה. לא נראו דבריהם דכיון דלא אשכחן לרבא דפליג בהדיא בההיא דשמואל ואיכא לאשווינהו בסברא תריצא, לא מפלגינן להו, וכן דעת רש"י ז"ל ודעת הראב"ד ז"ל והרמב"ן נ"ר.

דף סח עמוד ב[עריכה]

הא דאקשינן חוזרות וחולקות בשוה כל חדא וחדא דנפשה שקלא:    קשיא לי, דהא משעה דמית ליה אב הויין להו בעלי חוב דאחי, וכיון דמשעה ראשונה נשתעבדו להו נכסים דינא הוא דחולקות בשוה, דמאי חזית דטפית להאי ובצרת להאי, ואי אמרת דאין האחין חייבין להם כלום עד שעת נשואין, הא רבי גופיה הוא דאמר לקמן (סט, א) בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה, אלמא משעת מיתת האב נשתעבדו להן נכסים. ויש לומר, דאין האחין חייבין להם אלא כדרך שהאב נותן להם, דכל שקדמה ונשאת נותן לה לפי עלויו ולפי נכסיו שיש לו באותו הזמן, וכן האחים כל שקדמה ונשאת זכתה בחלקה ואין לשנייה אלא במה ששיירה ראשונה.ומיהו כשבאין האחין לאבד זכותן ומכרו או משכנו לא כל כמינייהו, שהרי נשתעבדו להן נכסים לכמות שהיה האב נותן לכל אחת בשעת נשואיה.

שוכרות להם בעלים ומוציאין להם פרנסתם:    מהא שמעינן דאינה נוטלת עשור נכסים עד שעת נשואין, והכי נמי שמעינן לה מדאמרינן לעיל באו כולן לינשא, דהיכא דאזלינן בתר אומדנא דאב, אף על גב דאין מוציאין לה עד שעת נשואין, אומדנא מיהא מהשתא עבדינן, דהא אמדינן ליה לפי נכסי מקרקעי ומטלטלי וכדכתיבנא לעיל, והשתא הוא דידעינן לפי אומדן דעתא מאי דשבק אב, ואי דאתי לקמי בי דינא דילמא לא ידעי כמה אמדין, אלא מהשתא אומדין בית דין ופוסקין לה מאי דחזו לה למשקל. כן נראה לי.

בגרה ונשאת צריכה למחות:    ואוקימנא בנזונת מן האחין, הא לאו הכי אפילו בגרה ולא נשאת נשאת ולא בגרה צריכה למחות, וכדאמרינן לעיל דשני ליה רב נחמן לרבא. ומסתברא לי דבנזונת מן האחים דוקא בגרה ונשאת, הא נשאת ואחר כך בגרה אינה צריכה למחות, דכל שאינה צריכה למחות כשנשאת שוב אינה צריכה למחות, והיינו מתניתין דקתנ ישהשיאתה אמה או אחיה דלכשתגדיל יכולה להציל מידן מה שראוי לינתן לה, הא גדולה דכותה אינה יכולה להוציא ואוקימנא בדלא מחאי, אלמא קטנה אף על גב דגדלה משנשאת ולא מחאי לאחר שגדלה לא הפסידה, והיינו נמי דאמרינן בגרה ונשאת ולא קאמר נשאת ובגרה. כן נראה לי.

אי נימא דאילו פרנסה טרפה ממשעבדי ותנאי כתובה לא טרפה ממשעבדי פשיטא:    תמיה לי, מלתא דפליג עליה ר' יוחנן ואמר אחד זה ואחד זה אין מוציאין מתמהין ואמרין פשיטא ומאי איצטריך ליה לרב לאשמעינן וצריך לי עיון.

הכי גרסינן: האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו והכי גרס רש"י ז"ל, פירוש אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו, משום דתנאי כתובה הוא. ואי שומעין לו תנאי בית דין מאי אהני לה, ותנן (לעיל נב, ב) לא כתב לה בנן נוקבן וכו' חייב לפי שהוא תנאי בית דין, אבל פרנסה לא חייבוהו חכמים ליתן, אלא כתובת בנין דיכרין תקני לה כדי שיקפוץ אדם מעצמו ויתן לבתו עישור נכסי, ותנן המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מחמישים זוז, ואם איתא הוה ליה למיתני לא יפחות לה מעישור נכסים, וכן הלכה, דאינו יכול להפסידה מזונותיו ובידו להפסידה פרנסתה. ואף על גב דקיימא לן (לקמן סט, א) דבעלת חוב דאחי הויא ולא בעלת חוב דאבא, מכל מקום אינה בעלת חוב דאחי אלא מנכסי האב, וכיון שסלקה האב בפירוש מנכסיו, אין לה על האחים מחמת נכסי האב כלום.

ור"ח ז"ל גריס איפכא, האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו שומעין לו, אל יתפרנסו מנכסיו אין שומעין לו. וקא פריש משום דאין האב חייב בחייו במזונות בתו כלל כדתנן האב אינו חייב במזונות בתו (מט, א), והלכך כיון שלא חל החיוב בחייו על נכסיו יכול הוא לסלקן מהם מעכשיו, אבל פרנסה אפילו בחייו מתחייב, דכתיב (ירמיה כט, ו) את בנותיכם תנו לאנשים. ועוד, דהאחים יכולים להפקיע מזונות הבנות לאחר מיתת אביהן, ואין יכולים להפקיע זכות פרנסתן, נמצא כח הפרנסה גדול מכח המזונות בין בחיי האב בין לאחר מותו.

ואינו מחוור, דמכל מקום פרנסה אינה כחוב על האב, דהא אסיקנא דבעלת חוב דאחי היא, ולא שמענו שכופין את האב לתת לה, וכיון שאין כופין ובדעתיה תליא מילתא הכא הא אמר אל יתרפנסו מנכסיו. ועוד מאי קאמר אינה כתנאי כתובה, אטו תנאי בית דין קא גרים לגרועי כחה ולא הוה ליה למימר אלא אינה כמזונות. וכן השיב רבנו אלפסי ז"ל בתשובה ששבוש הוא בספרים, וכן הדין שבמזונות אין שומעין לו ובפרנסה שומעין לו. ובהלכות כתב שתי הגרסאות ואמר, דלפי הגרסא הראשונה קיימא לן כרבי, ולפי הגירסא השנית אין הלכה כרבי.

דף סט עמוד א[עריכה]

תלה ליה רב לרבי ביני חיטי האחים ששעבדו מהו, הוה יתיב ר' חייא קמיה אמר ליה מכרו או משכנו קא מיבעיא ליה:    אמר ליה מאי נפקא מינה בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות. ור' יוחנן אמר אחד זה ואחד זה אין מוציאין. וקיימא לן כרבי, דרבי יוחנן לא שמיע ליה הא דרבי, דאי שמיע ליה הוה הדר ביה, ולא עוד אלא דמתמהינן לעיל (סח, ב) אדרב הונא דאמר משמיה דרבי פרנסה אינה כתנאי כתובה, ואמרינן מאי אינה כתנאי כתובה אילימא דאילו פרנסה טרפה ממשעבדי ותנאי כתובה לא טרפה ממשעבדי, פשיטא, דהא מעשים בכל יום דמוציאים לפרנסה ואין מוציאין למזונות, וכן הלכה.

והא דאפליגו ר' חנינא ור' יוחנן במי שהניח שתי בנות ובן וקדמה הראשונה ונטלה עישור נכסים ולא הספיקה שניה לגבות עד שמת הבן:    פסק רבנו אלפסי כר' יוחנן דאמר שניה ויתרה, משום דהא אית ליה ריוח ביתא מהנהו נכסי, וסייע הסברא הזו דהא רב אשי דהוא בתרא הכי סבירא ליה, דאמרינן אמר ליה רב יימר לרב אשי אלא מעתה אשכח מציאה בעלמא דאיכא ריוח ביתא הכי נמי דלא יהבינן לה עשור נכסי. אמר ליה אנא ריוח ביתא מהני נכסי קאמינא.

ואיכא מאן דפסק כרבי חנינא משום דר' חנינא רביה דר' יוחנן הוה, ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. וכן פסק הרב בעל מתיבות. ועוד, דבגמרא דבני מערבא הכין פסקו כר' חנינא ורבנו גם כן הביאו בהלכותיו, דגרסינן התם (בפרקין ה"ו) מי שמת והניח שתי בנות ובן אחד ונטלה הראשונה עישור נכסי, ומת הבן, ר' חנינא סבר מימר אף השנייה נוטלת עישור נכסים והשאר חולקות בשוה, ר' טבאי בשם ר' יאשיה טעמא דר' חנינא אם מן המשועבד גובה לא כל שכן משלפניה, ר' זעירא בעא קומי ר' אסי היך עבדין עובדא, אמר ליה כר' חנינא וכן נפק עובדא כר' חנינא, וכיון דלא פליגא פסקא דבני מערבא אגמרא דילן, אפיסקא דבני מערבא סמכין.

וסייעתא דמייתי רבינו מדרב אשי דאמר ריוח ביתא מהני נכסי קאמינא, מסתברא דלא סייעתא היא, חדא דהא רב אשי לא מפשט פשיטא ליה דהא דר' יוחנן לא פליגא דרבי, וטעמא דשניה ויתרה משום ריוח ביתא, אלא בדרך דילמא קאמר. ועוד, דאפילו אמרה ר' יוחנן בההיא מכל מקום הא קיימא לן כרבי וכדאיפסיקא בירושלמי. והא דאקשי רב יימר לרב אשי אלא מעתה אשכחה מציאה וכו' ואהדר ליה רב אשי אנא ריוח ביתא מהני נכסי קאמינא, אליבא דר' יוחנן ובטעמיה הוא דשקלי וטרי, ולא משום דרב אשי גופיה אית ליה הכין וכיון דדחו ליה בירושלמי להא דר' יוחנן, טעמא דריוח ביתא אידחי ליה, ולא סמכינן עליה.

ומבריה דרב סמא ובריה דרב אשי מן הזבורית ובשבועה:    ומינה דהא דאמר רב לעיל בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה, דוקא בשבועה, דבא ליפרע מנכסי משועבדים. קשיא לי שבועה זו למה, והא תוך זמן הוא, ולא עביד איניש דפרע גו זמניה, ואפילו לגבות מיתמי ובלא שבועה, כדאיתא בריש פרק קמא דבבא בתרא (ה, ב), ולא חיישינן לא לפרעון ולא לצררי. ואם תאמר, דשאני הכא דדעת האחים קרובה אצל אחותם ומתפסי לה צררי, הא לא משמע הכי בריש הנזקין (גיטין מט, ב) ואפילו לגבי בתו, אלא במה דקא אכלה בתנאי בית דין במזון הבנות, וכדאמרינן התם, בתו כיון דבתנאי בית דין קא אכלה מתפיס לה צררי.

ומדוחק יש לי לומר, דחשש דצררי דהתם היינו להפסידה מזונות לגמרי מן הלקוחות מיהא, ועושין הספק כודאי לגמרי לגבי הלקוחות, ודוקא בבתו ובמקום תנאי בית דין, הא בעלמא לא, אבל לחוש לשמא התפיסה צררי אפילו לגבי קרובים לפרנסה חוששין ולא תטול אלא בשבועה, הא בבעל חוב דעלמא לא חיישינן.

ואם תאמר, מכל מקום גבי מזונות נמי דהוו תרתי דהוי תנאי בית דין ועוד שדעתו קרובה אצלה, אמאי יטול מן היתומים בלא שבועה. ואפשר לומר, דלגבי מזונות אין דעתו כל כך קרוב אצלה להתפיסה צררי משום דעת דמדמי עליה מר. ואכתי תמיה לי, למזונות נמי כשבאה ליטול מבני חרי דאחי לא תטול אלא בשבועה, והיאך מחמירין לענין פרנסה שלא תטול אפילו מן האחין אלא בשבועה ומקילין גבי לקוחות ליטול בשבועה מיהא, ולגבי מזונות מקילין ליטול שלא בשבועה מן האחין ומחמירין לגבי לקוחות שלא יטול אלא בשבועה, וצריך עיון.

הא דאמר רב אשי כי הוינן ביה רב כהנא הוה מגבינן אפילו מעמלא דביתי:    מסתברא דהכי פירושא בששכרן האב ולא הגיע זמן השכירות בשעת מיתתו, ומשום הכי מגבינן מיניה דלאו כמטלטלי דמי, הואיל ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף, והוה ליה כגוף הבתים ומשום דכבר זכה בו האב בכנגד מה שנשתמשו בהם בחייו, אלא שאינו גובה אלא לבסוף אמר אפילו, דאי לאו הכי מאי אפילו.

דף סט עמוד ב[עריכה]

אמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה:    כבר כתבתי למעלה דוקא בנוטלת עישורא נכסי, אבל היכא דאמידניה אפילו ממטלטלי, ומזוני לעולם ממקרקעי ולא ממטלטלי. ומיהו רבנן בתראי תקינו מטלטלי בין לכתובה בין למזונות כמו שכתב רבנו אלפסי ז"ל בהלכות. והני מילי בנכסים מרובים, אבל בנכסים מועטים אלו ואלו נזונים, ולא אמרינן בכי הא הבנות נזונות והבנים יחזרו על הפתחים כמו שכתב רבנו אלפסי ז"ל בהלכות בריש פרק מי שמת (בבא בתרא סה, א מדפי הרי"ף), ופרנסה דליתיה מתנאי כתובה לא שקלא ממטלטלי, וכדקיימא קיימא בשבאה ליטול עישור נכסים, וכן כתוב בהלכות.

קיימא לן דבת בעלת חוב דאחי הויא, ונוטלת מהן מבינונית ובלא שבועה:    והיכא דאיכא בן ואלמנה ובת, ואלמנה תובעת כתובה או מזונות ובת תובעת פרנסתה, אלמנה קודמת דהויא לה בעלת חוב דאבא ובת בעלת חוב דאחי. והא דגרסי בירושלמי בפרק מי שהיה נשוי (במכילתין פ"י ה"א) פרנסה וכתובה פרנסה קודמת, דההיא בכתובת בנין דיכרין קא מיירי, משום דשויוה רבנן כירושה, וכשם שנוטלת במקום בנים כך נוטלת במקום כתובת בנין דכרין. והיכא דבת תובעת מזונות ואלמנה תובעת כתובה ואיכא מקרקעי, ודאי אלמנה קודמת, דהא איכא דין קדימה במקרקעי. אלא אפילו היכא דליכא אלא מטלטלי דלית בה דין קדימה לדעת רבנו אלפסי ז"ל כמו שכתב לקמן בפרק הכותב (מה, א מדפי הרי"ף), מכל מקום כתובה קודמת משום דזו וזו מתקנת אחרונים יש להן מן המטלטלין, וכי תקינו רבנן כעין דאורייתא תקנו וכמו שכתובה קודמת למזון הבנות במקרקעי מן הדין, כך יש לה שתקדים למנין הבנות במה שתקנו להם הגאונים ז"ל. וכן דעת הראשונים ז"ל.

וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו:    ואם תאמר, והא קיימא לן (ב"ב קנה, א) ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, כבר נשמר רש"י ז"ל בפירושו, שפירש: לא יהא אלא שקנה לה שליש השדה אלו רצתה למוכרה אחר כך הרי היא מכורה מעכשיו. פירוש לפירושו, שאין זה נכסי האב אלא מעות של אב, ואף על פי שקנו מהן קרקע אינו אלא כקרקע דעלמא. אבל הראב"ד ז"ל דלא אמרינן למכור בנכסי אביו אלא בקרקע שהיא ירושה לו מאביו, אבל הכא בתו אינה אלא כמקבלת מתנה. וכן נראה מדברי ר"ח (ועי' רשב"א ב"ב שם, שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתצח, וח"ב סי' רמו).

מתני': המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי רבי מאיר:    פירוש: משום מצוה לקיים דברי המת כדאיתא בגמרא, אמר ר' יוסי לא יהא אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו. ואסיקנא דבגדולה מן הארוסין פליגי, ר' מאיר סבר אף על פי שהיא גדולה ומעשיה קיימין בעלמא, הכא משום מצוה לקיים דברי המת יעשה שליש מה שהושלש בידו. ור' יוסי סבר כיון שהיא גדולה מיד נתרוקנה זכות הנכסים לבת ומוכרת ונותנת וקיים, אבל בעודה קטנה לא משום דאין מעשה קטנה כלום, אבל גדולה מן הנשואין לכולי עלמא מוכרת ונותנת וקיים, ואפילו לר' מאיר, לפי שלא עלה על דעת האב להעמיד עליה שליש אלא עד שעת נשואין, אבל משנשאת והיא גדולה לא. והלכך בעודה קטנה לכולי עלמא אין מעשה קטנה כלום בין מן הארוסין בין מן הנשואין, וגדולה מן הנשואין שומעין לה, בגדולה מן הארוסין פליגי, וקיימא לן כרבא אמר ר' נחמן דפסקי כר' מאיר, ויעשה שליש מה שהושלש בידו.