חידושי הרשב"א על הש"ס/כתובות/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | מאירי | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א

מתני': בתולה נשאת ביום הרביעי ואלמנה ביום החמישי וכו', שאם היה טוען טענת בתולים היה משכים לבית דין:    פירש רש"י ז"ל: מתוך שבא לבית דין ישמע הקול ויבואו עדים ויעידו. הוזקק לפרש כך, משום דאמרינן בגמרא (לקמן ט, א) דאינו נאמן לאוסרה עליו אלא באשת כהן, או בנתקדשה פחותה מבת שלוש שנים ויום אחד, דליכא אלא חדא ספיקא, ולא משמע ליה דמתניתין משום הני תרתי מתניא.

ואינו מחוור, דבהדיא אמרינן בגמרא (ט, ב) דמשום נאמנותו הוא, כדקתני אף אנן תנינא תנן שאם היה טוען טענת בתולים למחר משכים לבית דין, מאי לאו דקא טעין פתח פתוח לא דקא טעין טענת דמים, אלמא כולהו משמע להו דמשום נאמנותו הוא. ובאשת כהן, אי נמי באשת ישראל שקבל אביה קידושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, הא מפרש טעמא דאמרינן (ה, א) לאלמנה משום דתקנת שקדו אינה תקנה קבועה דבאיניש דלא חאיש, אי נמי אדם בטל, דליכא משום שקדו נושא את האלמנה כל זמן שירצה, וכדמשמע בגמרא. והיינו טעמא נמי דלא מפרש במתניתין טעמא דיום ראשון נשאת בו, משום דטריח ליה דליכא משום דשקדו נושא באחד בשבת כדאיתה בגמרא.

גמרא: אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מפני מה אמרו בתולה נשאת ביום ד' וכו':    שמועה זו רבים פירושיה, ומסתברא דהכי פירושה. מפני מה אמרו ביום רביעי ולא באחד בשבת, דטעמא דמתני' הא איתיה באחד בשבת, לפי ששנינו הגיע זמן ולא נשאו, יכול אם הגיע זמן בא' בשבת אעפ"י שאין כאן איקרורי דעתא יהא מעלה לה מזונות, לכך שנינו ביום רביעי ולא ביום א' בשבת לפי שהוא מעוכב בתקנת חז"ל, ומשום הכי מתמה רב יוסף בעצמו שאין זה טעם ליום א' בשבת, ודין שמענו טעם לא שמענו.

ואמר: תלי תניא דמפרש טעמא. כלומר, משנתנו שטעמיה מפורשין ומספיקין לתקנתן, אלא שאנו צריכין לחקור טעם מפני מה אינה נשאת אף ביום אחד בשבת, שהטעם השנוי מספיק לו גם כן ותולה אותה בדתניא, שאין טעמה מפורש, אפילו שנו כן במשנתנו מפורש ולא בא' בשבת שאם הגיע זמן ולא נשאו אינה מעלה לה מזונות עד רביעי בשבת, לא ידענו עדיין טעם תקנתן זו, שאין זה טעם אלא גזירת דין, ואין מן הדין לומר שמשנה זו שהיא ברורה ומגלה פירושיה וטעמיה תלויה בדבר שאין בו טעם. אלא הכי אמרוה נהלי מפני מה אמרו וכו'. ולא גרסינן אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר רב שמואל, דרב יוסף גופיה הוא דאמר ליה, דרמי פלוגתא אנפשיה הוא ומדכר.

ועכשיו ששנינו שקדו. מדברי שמואל הוא, ושמואל הוא דקאמר הכי. והראיה, דלישנא קמא נמי קא מדכר לה רב יוסף להא מתניתין שהגיע זמן ולא נשאו, והיא היא דמבלבלת דעתו וקאמר היכי תליא תניא בדלא תני, הכי קאמר, ועכשיו ששנינו כמשנתנו נשאת ביום רביעי לבד ולא בא' בשבת, ועל כרחך משום שקדו הוא, הגיע זמן בא' בשבת אינו מעלה לה מזונות. ואף על גב דלא שנינו לה בהדיא, כיון דעל כרחין טעמא דמתני' משום הכי הוא קתני לה שנינו.

וא"ת דלא שנינו, דאיכא למימר דמשום ברכה הוא, הא ליתא, דברביעי ליכא ברכה, ונשאת ברביעי ונבעלת בחמישי לא תנן במתני' הילכך על כרחך למאי דתנן במתני' נשאת ברביעי, משום שקדו הוא ולא משום טענה אחרת, ושנינו קרי לה, אי נמי יש לומר, ועכשיו ששנינו בבריתא שקדו ומתני' לא פליגא עליה, דאיכא למימר דמשום הכי תנן במתני' ברביעי ולא באחד בשבת, אותה ששנינו הגיע זמן וכו', מתוך שאינו יכול לכנוס אינה מעלה לה מזונות, ומסתברא, דאפילו מחלה היא על תקנתא זו, ואמרה אי אפשר בתקנת חכמים זו אינו מעלה לה, משום דאע"ג דעיקר תקנתא משום תקנתה נתקנה, וכדמשמע מדאמרו (ג, א) שקדו על תקנת בנות ישראל, מכל מקום כיון שנתקנה נתקנה. ואיהו נמי ניחא ליה כדי שיהיה שמח עמה, ועוד שמשיאתו שם רע בין שכניו.

לפיכך חלה הוא או שחלתה היא. פירוש וכל שכן שחלתה היא, וכל שכן פירסה נידה אינו מעלה לה.

או דילמא התם אניס בתקנתה כדרבנן. פירוש שהתקינו לתקנתה ומשום לתא דידה נתעכב.

או דילמא אמרה ליה נסתחפה שדהו. דכיון שהגיע זמן חלה עליך חיוב מזונות, ואם אי אפשר לכנוס עיכוב זה אינו מדעתי, נמצא מקרה זה לחובתך ומשום לתא דידך, כיון שאינך יכול לכנוס מעלה אתה מזונות.

דף ב עמוד ב

[נסתחפה שדהו:    איכא דמקשי (הרמב"ן), דהא גבי קטלנית דמזלה גרים. ולאו מילתא היא, דהתם בקטלה דבעל תליה בדידה, דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, אבל הכא לענין פריה ורביה, כל עכובא דאתי מחמתיה אתי, דאיהו הוא דמפקד אפריה ורביה].

לא נשאו לא קתני אלא לא נישאו:    מסתברא דהכי פירושה לא נישאו לא קתני, מדלא תני אוכלות משלהם, או לא נישאו אוכלות משלו, אלא על כרחך לא נשאו קאמר, כלומר, אם לא נשאו הן לו אוכלות אי נמי יש לומר שכן היו רגילין לשנות בבית המדרש, נשאו בחירק ולא נשאו בקמץ, ואף על פי שבין נָשְׁאוּ לְנִשְׁאוּ אין הבדל והיכר בכתיבתן, מכל מקום סומכין היו על רגילות הקריאה (עי' גליון הש"ס). ודכוותה אמרינן בנדרים פרק אין בין המודר בראשו (לה, א) אמר רב אשי דיקא נמי דקתני שניתנה לו ולא קתני שנתנה לו, ואין בין ניתנה לו לנתנה לו שום הפרש רק בקריאתן לבד.

אלא לאו דאתניס כי האי גוונא:    ופשוט מינה מיהא חדא דהיינו חלתה היא [מעלה לה מזונות. א"נ כיון דאמר אם תמצי לומר תפשוט תרתי קמייתא] ואנן לא פשטינן, דתפסת מרובה לא תפסת.

רב אשי אמר כל אונסא לא אכלה:    בין דאיתנוס אינהו בין דאיתנוס אינהי דיש טענת אונס בממון, ומשנתינו דהגיע זמן ולא נשאו דמעכבי אינהו מדעת.

ואיידי דתני רישא בדידהי נותנין לבתולה שנים עשר חודש ולאלמנה שלשים יום תנא נמי סיפא בדידה:    כלומר שלא נשאו הן ולא העיכוב מחמתם כלל ואפילו מחמת אונס דידהי דנשאו לא משמע אלא שאינן נשואות. ומשמע שאינן נשאות או מחמתן או מחמת הבעל, והכא בשלא נשאו מחמת הבעל.

אלמא קסבר רבא אין טענת אונס בגיטין:    מסתברא דמשום הכי קא מאריך בלישניה, לומר לך דדוקא היכא דליכא אלא טענת אונס לבד, כלומר שנתעכב דרך שתיקה מחמת אונס, אבל היכא דנאנס ונתעכב ואמר הריני מתעכב מחמת אונסי, אינו גט, ואונס זה לרבא דמבטל הגט, ולא שהאונס מבטלו אלא עכוב זה מחמת האונס לפי שגלה דעתו בגטו, ורבא הוא דאמר דגלויי דעתא בגיטא מילתא היא. והלכך מאן דאמר שאינו יכול לקיים תנאו מחמת אונסו גטו בטל וכדאמרינן התם בריש פרק השולח (גיטין לד, א) ההוא דאמר להו אי לא נסיבנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא, כי מטא תלתין יומין אמר להו הא טרחנא, אי משום אונסא אין אונס בגיטין אי משום גלויי דעתא פלוגתא דאביי ורבא היא, דאלמא כל מאן דאמר נאנסתי גלויי דעתא הוא וגטו בטל לרבא. והיא גופא קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה אפילו במקום דאין האונס מבטלו, כגון גבי זה גיטך לאחר מיתה. אי נמי באם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש והתנה בפירוש שלא יבטל הגט מחמת אונס מיתה.

ודילמא לאפוקי מדרבותינו:    כלומר, סיפא דמתניתין דהיינו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, דעלא הוא דתנינן ורבותינו התירוה לינשא. ומסברתם דרבותינו קאמר ולא מדרבותינו ממש, דרבותינו היינו ר' יהודה הנשיא בן בנו של רבינו הקדוש, כדאמר רבי יוחנן בפרק (המגרש) [מי שאחזו] (גיטין עו, ב) ר' יהודה הנשיא בנו של רבן גמליאל ברי יהודה, ולא הודו לו כל סייעתו, אלא מסברתו הוא דקאמר, ויש לנו כיוצא בזה הרבה בתלמוד.

וגדולה מזו אמרו בפרק האיש מקדש (קדושין מז, ב) גבי התקדשי לי בשטר חוב, רבי מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרי אינה מקודשת, ואוקימנא פלוגתייהו בין במלוה על פה בין במלוה בשטר, ואמרינן במלוה על פה במאי פליגי בדרב הונא אמר רב וכו', מר סבר כי קאמר רב בפיקדון אבל במלוה לא, ומר סבר לא שנא מלוה ולא שנא פיקדון, ומדאמרינן מר סבר כי קאמר רב בפקדון, הוה משמע דבדרב ממש פליגי, וליתא, אלא בסברתיה דרב קאמר.

וכיוצא בו ממש ביבמות בריש פרק כיצד (יח, א) דאמרינן: הוא הדין דאע"ג דלא עבד בה מאמר שניה מחלץ חלצה יבומי לא מתיבמה, והאי דקתני מאמר לאפוקי מדבית שמאי דאמרי מאמר קונה קנין גמור, קא משמע לן דלא, ולא דבית שמאי ממש קאמר, דאילו לדבית שמאי אף על פי דקונה קנין גמור ואפילו נשאה נמי יבומי מתיבימה, דהא לדידהו צרות מותרות נינהו, אלא לאפוקי מסברתייהו דבית שמאי קאמר. ודברים פשוטים הם, אלא שראיתי מקצת מרבותינו [המפרשים ז"ל] שנתקשו בזה ואינו. ורבינו חננאל פירש: רבותינו, היינו רבינו הקדוש, וגם שם בפרק (המגרש) [מי שאחזו] (גיטין שם) יש ספרים שכתוב בהם: ר' יהודה הנשיא בנו של רשב"ג הורה ולא הודו לו כל סיעתו.

ודילמא לאפוקי מדרבותינו:    חבורא חבורתא בהא מילתא, וקשה להו לאפוקי מדרבותינו נמי מרישא שמעינן לה, וקתני זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום, ואילו לרבותינו דאית להו זמנו של שטר מוכיח עליו כר' יוסי חולצת היא, דהוה ליה כמעכשיו ולאחר מיתה דקתני גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתיבמת. ויש מי שתירץ, דר' יוסי עדיפא מדרבותינו דר' יוסי אפילו לאחר מיתה פליג, ואמר דזמנו של שטר מוכיח עליו כאלו אמר מהיום ולאחר מיתה, וכל שכן באם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש ומת בתוך שנים עשר חודש דלא אתני בהדיא במיתה, ורבותינו מודו ליה באם לא באתי אבל בלאחר מיתה דהתנה בפירוש בלאחר מיתה פליגי עליה, דלאחר מיתה קאמר ולא מחיים, ובהא לא עדיף זמנו של שטר כמעכשיו. ומיהו, בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו (ב"ב קלו, א) מודו ליה לר' יוסי משום דאיכא לקיומיה זמנו של שטר בגופן של נכסים, ותנאה דלאחר מיתה בפירות.

וא"ת אכתי הא תנא ליה רישא, הרי זה גיטך אם מתי, לא אמר כלום, ואלו לרבותינו הוי גט, דזמנו מוכיח עליו, באם לא באתי, והוה כמהיום אם מתי, לדעת רבותינו, כדאיתא התם בשילהי קורדיאקוס (גיטין עו, א). יש לומר, אי לאו סיפא הוה אמינא דוקא כדאתני במיתה בפירוש הוא דפליגי תנא דמתניתין דלא אמר כלום, הא באם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש הוי גט, כרבותינו דהתירוה לזו בפירוש לינשא קמ"ל.

וזה התירוץ נראה יפה, וניחא לי בהא הא דאמרינן בפ' קורדיאקוס (גיטין שם) תנא, רבותינו התירוה לינשא, אמר ר' יוחנן ר' יהודה הנשיא בן בנו של רבן גמליאל ברבי יהודה ולא הודו לו כל סיעתו ואמרי לה כל שעתו.

אמר אביי הכל מודים היכא דאמר לה לכשתצא חמה מנרתיקה לכי נפקא קאמר לה. ולא נחלקו אלא באם תצא, מר סבר לה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ומר לא סבר כר' יוסי:    ולכאורה משמע מדקאמר הכל מודים דכל כשתצא חמה מנרתיקה כולהו בחדא סברא קיימי ביה בין למר בין למר לא אמר ולא כלום, דאי למר חולצת ולמר אינה מגורשת כלל, אם כן לאו הכל מודים בה, דלכי נפקא קאמר, דהא לרבותינו מספקא להו אי מהשתא קאמר, אלא ודאי אפילו לרבותינו לא אמר כלום.

וע"כ ר' יוסי לית ליה הכין, מדאמרינן התם (גיטין עו, ב) בגמרא: זה גיטך אם מתי זה גיטך לאחר מיתה אמר רב הונא ולדברי ר' יוסי חולצת, פשיטא, מדסיפא לרבנן חולצת רישא נמי לר' יוסי חולצת, אלא מפשט פשיט להו דלאחר מיתה לר' יוסי כאלו אמר מהיום ולאחר מיתה, דזמנו של שטר מוכיח עליו. ואעפ"י שכתבתי בפ' קורדיאקוס (שם) בענין אחר משמן של ראשונים נוחי נפש, זה נראה לי יותר. והלכך לאחר מיתה לאפוקי מדר' יוסי, ואם מתי נמי לא מוכחא אי מפקא מדרבותינו באם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש, וסיפא דהיינו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חודש לאפוקי ממש מדרבותינו.

וא"ת מכל מקום מדרבותינו מיהא נשמעיניה דאין טענת אונס בגיטין, מדהתירוה להנשא, אין הכא נמי, אלא כל היכא דמציא לאיתנויי מתניתין לא בעי למידק מדרבותינו, וכי דחינן מתניתין דמעכשיו אם לא באתי, מת דוקא, כי היכי דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם אידחי נמי הא דרבותינו, דדילמא מההוא טעמא נמי התירוה לינשא.

אלא מהא דההוא דאמר להו אם לא איתיניה מהאידנא עד תלתין יומין ליהוי גיטא:    כלומר לעדים נתנו ואמר להו אי לא אתינא עד תלתין יומין ליהוי גיטא והבו לה, ואתיה אפילו לר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו, ואפילו בעל פה, ומשום הכי אי בעי לבטוליה מצי לבטולי, כדמשמע בפרק השולח (גיטין לד, א) דפרכינן מינה לרבא דאמר גלוי דעתא בגיטא מילתא היא, ופריק התם לבטלי קא אתי לקיומי תנאיה קא אתי והא לא אקיים, דאלמא אי בעי לבטולי בהדיא מבטל ואילו יהביה ניהליה תו לא מציא לבטולי לר' יוסי, דהוה ליה כמהיום אם לא באתי דלא מציא לבטולי לכוליה עלמא.

ותדע לך דאלו נתקרע הגט או שנשרף תוך שנים עשר חודש מגורשת, אלמא גט גמור הוא. אלא ודאי דאמר להו לסהדיה, וזמנו הכתוב בתוכו לשלישות הגט לא מעלה ולא מוריד. ואי נמי בדיהביה ניהליה, ואתיא כרבנן ובדלית ביה מעכשיו, והראשון נראה עיקר.

אלא רבא סברא דנפשי' קאמר:    כלומר מסברא דנפשיה קא מפרש להו למתניתין בהכי, מת דוקא אבל חלה לא, ובסיפא מת והא הדין לחלה, משום דאין טענת אונס בגיטין, דסברא הוא דרבנן בכי הא מילתא תקוני מתקנינן משום צנועות ומשום פרוצות, והני מתניתין למידק מיניהו דוקיה תניה להו, ולא שיהא רבא מתקן כך מסברא דנפשיה, כן נראה לי.

משום צנועות ומשום פרוצות. ה"ג, משום צנועות דאי אמרת לא ליהוי גיטא זמנין דלא אניס דאניס ומיעגנא ויתבה. ומשום פרוצות דאי אמרת לא ליהוי גיטא זמנין דאניס וסברא לא אניס, וקיימא ומנסבא, ונמצא גט בטל. כך היא הגירסא ברוב הספרים. ויש לפרש כך: משום צנועות, דאי אמרת לא ליהוי, זימנין דלא אניס, ואע"ג דשרינן לה לאינסוביה דלא מחזקינן ליה כאנוס, דזיל בתר רובא, ורובא דאינשי לאו מינס אניסי, ותו דאוקי גברא אחזקתיה וכי נפק לאו אנוס הוא, ואפילו בחולה תנן, נותנו בחזקת שהוא קיים, אפילו הכי תדאג מלינשא, והיינו דקרי להו משום צנועות. ומשום פרוצות, דכי שרינן לה לאינסובי קימא ומינסבא, ולא דיקא שפיר, דמימר אמרה כיון דאתני ולא אתא, קים לי בגויה דלא חאיש לתנאיה, והיינו דקאמרי להו פרוצות, משום דלא דייקו שפיר. ויש ספרים דגרסי: בפרוצות, דאמרה לא אניס. והכל עולה לטעם אחד. דה"ק זימנין דאניס ואיהי לא דייקא ואמרה בדדמי דלא אניס, דמימר אמרה אי איתה דאניס קלא אית ליה, וקימא ומינסבא.

דף ג עמוד א

כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה:    וא"ת, מאי שנא מטבע במים שאין להם סוף דלא אפקעינהו רבנן לקידושיה משום עגונות. יש לומר, דבכדי לא מפקיעי להו לרבנן לקידושיה, אלא היכא דאיכא סרך גיטא כדהכא. אי נמי בעד אחד מעיד שמת בעלה דההיא נמי משום תקנת עגונות היא, כדאיתא בריש פרק האשה רבה (יבמות פח, א) דסמכה אהימנותיה דעד, ואפילו בגוי מסיח לפי תומו. ועיקר טעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה, וכן פירש רש"י ז"ל בשבת פרק חבית (קמה, ב) גבי אין עד מפי עד כשר אלא בעדות אשה בלבד. ואע"ג דאי אתי בעל תצא מזה ומזה והולד מן האחרון ממזר גמור, כדאיתא התם בפרק האשה רבה (יבמות פט, ב), היינו טעמא, משום דלא אפקעינהו רבנן לקידושיה לגמרי, אלא משום דסמכינן אדיוקא דאיתתא ומימר אמרי איתתא דייקא ומינסבא, וכיון שבא הבעל איגלאי מילתא דלא דיקא שפיר. ומכל מקום מעיקרא לא אפקעינהו רבנן לקידושיה אלא משום סרך דעד אחד, אבל בברי בטבע במים שאין להם סוף, לא תקינו.

וההיא דאותבוה אבי כרסיא ואתא חבריה וחטפא מיניה, והוו תמן רב ברונה ורב חננאל ולא אצרכוה גיטא (יבמות קי, א), אי נמי בתלוהו וקדיש דאפקעינהו רבנן לקידושיה כדאיתא התם בפרק חזקת הבתים (ב"ב מח, ב), התם משום דעיקר הקידושין שלא ברצון חכמים היו דהוא עשה שלא כהוגן, אבל במקום שחלו הקידושין כרצון חכמים והשתא הוא דאפקעינהו להו, אי איכא סרך גיטא אין אי לא לא.

והכא נמי לאו הפקעה גמורה היא, אלא משום דאמדינן ליה לדעתיה דבעל דאסקא אדעתא לאונסיה, ומדאיבעי ליה לאתנוייה ולא אתני שמע מינה אחולי אחליה לאונסיה. ותדע לך דהא אונסא דלא שכיח כלל כגון אכלו ארי או נשכו נחש ונפל עליו הבית, דלא מסיק להו איניש אדעתיה, הויה אונס, כדאיתא בפרק מי שאחזו (גיטין עג, א), אלא ודאי טעמא דאפקעינהו רבנן לקידושיה מינה בשאר אונסין, משום דמימר אמרינן דאסיקינהו אדעתיה ואחוליה אחלינהו הוא.

ועוד תדע דהא למאן דאית ליה טענת אונס בגיטין, ולא תקינו רבנן כלל לא משום צנועות ולא משום פרוצות, באונס דשכיח כהפסקת נהרא אין טענת אונס ושרינן לה לעלמא, משום האי טעמא דאמדינן ליה לדעתיה. והכא הכי קאמר, שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות, וכי היכי דלא לישוינהו רבנן לבעילותיו בעילת זנות, אף הוא מסיק אדעתיה כל אונסא, ואפילו אונסא דשכיח ולא שכיח ומחיל להו, ואפילו קדיש בביאה נמי מסיק אדעתיה הכי, כי היכי דלא אפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה והויה בעילתו בעילת זנות למפרע, אבל אונסא דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה, הילכך אכלו ארי אין לנו.

הא דאמרינן שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות:    כתבתיה בפרק השולח (גיטין לג, א) בס"ד.

אונסא דשכיח שאני:    מהא שמעינן דמסיק... אין טענת אונס בגיטין אפילו באונסא דלא שכיח קאמר, ומיהו באונסא דלא שכיח כלל כולי עלמא מודו דיש טענת אונס, כדאיתא בפרק מי שאחזו (גיטין עג, א) אכלו ארי אין לנו, ובאונסא דשכיח ולא שכיח הוא דפליגי. וקיימא לן כלישנא קמא דרבא דאין טענת אונס אי משום אונסא אין טענת אונס בגיטין.

אי איכא בתי דינין דקביעי בכל יום, אשה נשאת בכל יום:    ולא בכל יום ממש קאמר, דהא איכא שבת דאינה כדאיתא בירושלמי [בפירקין הל' א] א"ר מונה הדא אמרה אילין דכנסין ארמלין צריכין למיכנס מבעוד יום שלא יהא כקונה קניין בשבת. ובערב שבת נמי לא ישא, שאין בתי דינים קבועים בשבת, ואם יבעול בששי או בליל שבת איכא איקרורי דעתה בשלש עונות, דהא דאמרינן לקמן (ה, ב; ז, ¨) דמותר לבעול בתחילה בשבת דוקא בשכנס ברביעי. ואיתרמי דלא בעל בזמנו, כגון שפירשה נדה אחר שכנסה לחופה דלא מחייבינן לעיכובי עד אחד בשבת, ואפילו יבעול בששי עצמו אחרי התעסקו... צרכי חופה ויבעול יעבור רובו של יום, ואין ב"ד יושב וכבר עבר זמנו.

וא"ת, בחמישי נמי לא ישא דהא אין ב"ד קבועים בששי בשבת, כדאמרינן בירושלמי בפירקין (הלכה א) ר' חזקיה ב"ר אחה בשם ר' אבהו אסור לדון דיני ממונות בערב שבת, איכא למימר דלא אסרו אלא לכוף בעלי דינין ולקבוע זמן, מכיון שהן צריכין לעסוק בצרכי שבת, וכדאמרינן לא קבעינן זמניה בערב שבת, אבל בי"ד יושבין קבועין לקבל טענות אם יבואו לפניהם בעלי הדין, וזה אם יש לו טענת בתולים ישכים לב"ד ויגיד טענותיו. ועכשיו שאין ב"ד קבועים כלל, מסתברא דמותר לישא בכל יום, דליכא משום איקרורי דעתא דמקום שבתי דינין קבועים איכא משום איקרורי דעתא, דמצפה הוא לישיבת הדיינים ובנתיים עד ...המקח. אבל במקום שאין בתי דינים קבועים כלל למה יצפה ליום אחר בו ביומו יעשה לו ב"ד ויודיעם. ועל זה סמכו בדורות האלו לכנוס ביום ששי.

דף ג עמוד ב

שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים:    וכתב זצ"ל: והלכה רווחת בכל תקנת ישראל, שכל תקנה שהתקינו חכמים אעפ"י שלא פירש שקבלה על עצמו, חייב עליה כאילו קבלה על עצמו כתנאי. והרא"ם כתב, אי אמר חתן לא טרחנא אלא כניסנא בלא סעודה, וקרובי כלה בעי דליעבד חתן סעודתא, כייפינן ליה עד דעביד סעודתא כפום מנהגא דחזי לדידה ודידיה. דקיימא לן (לקמן מח, א) עולה עמו ואינה יורדת עמו, והעיד משמו של רב האלפסי ז"ל, דמעשים לפניו בכל יום וכך היה דן. כ"ה בכל הראשונים. אבל ברא"ש סי' ג ובטור סי' סד הובא בשם רבינו אפרים.

ולדרוש להו דאונס בישראל מישרא שרי:    יש מי שהקשה (הרמב"ן) והא שעת השמד היה ופרהסיה היה, דדינא הוא (סנהדרין עד, א) דתהרג ולא תעבור, ואיכא למימר דלהנאת עצמן היה, מדלא גזרו הנישאת ברביעי תהרג, ואפילו בשעת השמד דשרי, והר"א אב ב"ד כתב (הובא שם) דכל בשעת השמד אפילו בהנאת עצמן תהרג ואל תעבור, והכא להנאת עצמן מתכוונין ולא לשמד. וכן נראה לי כדברי הרב, שאין עיקר גזירתם לבעול יום רביעי שקבעו חכמים לנישואין, אלא שכל הנישאת באיזה יום שתנשא לו תבעל תחילה להגמון ולהנאת עצמו. ותדע לך, מדאקשינן שלישי נמי אתי ובעיל ופרקינן מספקי לא עקר נפשיה, ומאי קושיא כיון דאינה נישאת ביום התקנה, אלא דאין עיקרו אלא שדעתו לבעול כל הבתולות קודם לבעל, כן נראה לי. ואף על גב דפרהסיא הוה, איהי קרקע עולם היא ועל כרחה נבעלת, כדאמרינן בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד, א), והא פרהסיא הואי, אסתר קרקע עולם היא, ועל כרחה נבעלת.

התם קרי ליה סכנה, והכא קרי ליה אונס:    אבל רישא אסיפא לא קשיא, דאף על גב דקתני רישא ובשני לא יכנוס וכו', ובתר הכי תני ואם מחמת האונס מותר, הא איכא למימר דה"ק, ובשני לא יכנוס, דהא בשלישי ליכא שום אונס, דמספיקא לא עקר נפשיה, וחיישינן לאיקרוריה דעתא ולשקדו כל מאי דאפשר למיחש, ואם הרגישו בדבר ועקר נפשיה אף בשלישי אפילו בשני מותר לכנוס. אבל לישנא קא קשיא ליה, דהתם קרי ליה סכנה והכא קרי ליה אונס.

בשלישי מיהא לכנוס:    פירש רש"י ז"ל: דמשום תקנת שקדו קאמר, כדי שיהיה טורח בסעודה שני ימים. מיהא נראה לי, דמשום איקרורי דעתא קאמר, דאינו דומה משתהא שני ימים למשתהא שלשה ימים. ותדע לך, דהא ליום שני, לפי שהיה פיתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג, הילכך ללישנא קמא נמי דאיניש דעתיה דטריח ליה הוא. כן נראה לי. וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם (בפרקין ה"א) בשני אין שומעין לו וכו', מה בין שני לשלישי אינו דומה הא משתהא יום אחד למשתהא שני ימים.

פיתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג:    מסתברא דלאו כולהו בעי, אלא או או קתני.

דף ד עמוד א

ובועל בעילת מצוה ופורש:    פירש רש"י ז"ל: ואחר כך קוברין את המת. משמע, דסבירא ליה דאין אבילות דאורייתא כל עיקר ואפילו יום מיתה וקבורה, דאי לא תימא הכי אתי אבילות דאורייתא ודחי יום טוב דרבנן, כמו שהסכימו הגאונים ז"ל (אוצה"ג מו"ק סט-ע; רי"ף ספ"ב דברכות) דמי שמת לו מת בי"ט שני דעצרת או בי"ט אחרון של חג ושל פסח ונקבר בו ביום נוהג בו אבילות, דסבירא להו דיום מיתה ויום קבורה דאורייתא, ואתי אבילות ודחי יום טוב דרבנן. וכן דקדק מכאן רבינו שמשון זצ"ל, דאין אבילות כל עיקר דאורייתא.

ועוד הביא ראיה מדגרסינן בבכורות פרק יש בכור לנחלה (מט, א) הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כלפני שלשים דמי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, שמע מינה דאבילות דיום ראשון דרבנן, דמקילין בו שלא להתאבל בו כל עיקר, דאי דאורייתא, הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא.

ולדברי הגאונים זצ"ל שהסכימו, דיום ראשון דאורייתא וגמרי ליה (ויקרא י, יט) מואכלתי חטאת היום, כדכתיב בהלכות רבינו אלפסי ז"ל (שם. ועי' רמב"ם אבל פ"א ה"א) הכא לא קברי ליה למת עד למחר, כי היכי דליהוי אבילותו דרבנן, ולא אתי דרבנן ודחי דרבנן. ואף על גב דמלין את מתו עובר בעשה ולא תעשה, לפי כבודו מלינין לו להביא לו ארון ותכריכין, כדאיתא התם (סנהדרין מו, א), והכא נמי לפי כבודו הוא כדי שלא יתבזה בנו ביום חתונתו, אי נמי איכא למימר, דקוברין אותו ביומו, ואפילו הכי אין נוהג אבילות, דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה (יבמות צ, א).

ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות:    ואם תאמר, למה אין שבעת ימי המשתה עולין לו משום שבעת ימי אבילות, לפי מה שהסכימו הגאונים (רי"ף מו"ק לדף יט, א) לקובר את מתו ברגל שמונה שבעת ימי אבילותו מיום טוב האחרון, ואף על פי שאין אבילות נוהג בו עולה הוא לא, כיון שאינו אלא מדבריהם, הכא נמי, הרי אינן אלו השבעת ימי המשתה כרגל אלא מדבריהם והוא כיום טוב של דבריהם. יש לומר, דהכא שאני שאם אתה אומר שיעלו לו אינו נוהג אבילות כלל, ואין אבילותו ניכר, אבל התם אבילותו ניכר בשאר הימים שהוא נוהג, וכיון שאין הראשונים עולין לו אף האחרונים אינו עולה שאין לחלק כאן בין יום ליום.

ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום:    פירש רש"י ז"ל: משום אבילות, וכל שכן לאחר שלשים יום, דבטיל לה אבילות דידה. ויש מקשים (הרמב"ן), שהרי האשה מותרת לספר ולכבס לאחר שבעה מיד, ואפילו על אביה ואמה כדאיתא באבל רבתי וכן שאר תכשיטין נמי לאחר שבעה לא אסירי. והכא הכי פירושו, שאם אירע אונס לכלה בתוך שלשים יום לחופתה, אין מונעין ממנה תכשיטיה כלל ואפילו תוך שבעה לאבלה, כדי שלא תתגנה על בעלה, ולא חיילה עלה אבילות לגבי הנך מילי, משום דכל שלשים לחופתה זמן שמחת חתן וכלה הוא, וצריכא שלא תתנוול כדי שלא תתגנה עליו.

ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה:    דלא דחי לאבילות אלא בדאיכא תרתי לריעותא, הפסד וליכא דטרח להו. ומתה אמה של כלה נמי ליכא דטרח לה בתכשיטין אם יפסדו אלו, ותכשיטין אלו כעין בשמים ותמרוקי הנשים שנפסדין, והכל בכלל תכשיטין הן.

וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. וכן מי שפרשה אשתו נדה:    וכתב ז"ל, מדאמרינן דפירשה נדה אסורה להתייחד עמו, שמעינן מינה שהנדה אינה ראויה ליכנס לחופה ואין מברכין ברכת חתנים כלל עד שתטהר ותהא ראויה להתייחד, שאין חופה אלא לייחוד לשם נשואין, ואין מברכין אלא על כניסה וזה אינו יכול לייחד. וכן כתב רב נטרונאי גאון וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"י מהלכות אישות הלכה ו).הובא גם בעיטור ח"ב דף סג, ג, ובנמו"י. ועי' תשוה"ג גאוני מזרח ומערב קכג, שערי תשובה קס, ואוצה"ג סי' סב-סו.

ועוד יש ראיה לדבריהם, מדתניא (סנהדרין נה, ב) בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, נשאת לכהן אוכלת בתרומה, ופירש רש"י ז"ל: אבל פחותה מכאן אפילו נכנסה לחופה אינה אוכלת לפי שאינה ראויה לביאה, ואף על גב דגדולה כיון שנכנסה לחופה אעפ"י שלא נבעלה אוכלת, מכל מקום ראויה לביאה בעינן וכל שאין לה ביאה אין לה חופה.

ויש לדחות דהתם לא חזיא כלל וכמו שאינה אשה, אבל הכא ראויה היא אלא דאריא דאיסורא רביע עלה, וכדאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות נז, ב) רב אמר (אפילו) יש חופה לפסולות, ושמואל אמר אין חופה לפסולות, אמר שמואל ומודה לי אבא בתינוקת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה, אלמא אף על פי שיש חופה לפסולות ואעפ"י שאין להם ביאה בהכשר בקטנה שאינה ראויה לביאה כלל מודה, לפי שהיא כמו שאינה אשה.

והא דאיבעי להו לקמן בפרק אף על פי (נו, א) נכנסה לחופה ופרשה נדה מהו, חופה דחזיה לביאה בעינן או לא, התם לענין תוספת כתובה איבעי לן דילמא אינו מחייב עצמו בתוספת אלא בחופה הראויה לביאה, אבל נכנסה לחופה ופרשה נדה ומת לא מתחייב, אבל ודאי נישואין עושה. ומיהו לכתחילה ודאי נדה לאו בר חופה היא, אבל בדיעבד כשכנסה וברכו ברכת חתנים אינו צריך לחזור ולברך, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם) ואם עבר ונשא אינו חוזר ומברך. וגדולה מזו אמרו בפרק הבא על יבמתו (נז, ב), דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, דלא חזאן להו לעולם לביאה וליחוד, וכל שכן זו שטובלת לערב.

דף ד עמוד ב

חוץ ממזיגת הכוס:    כלומר של יין, דכתיב (משלי כג, לא) אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס והרחצת פניו ידיו ורגליו, אפילו אינה נוגעת בבשרו אלא הוא רוחץ והיא מוצקת. והצעת המיטה, בפניו כ"כ הרשב"א גם בתורת הבית שער בית הנשים, הובא בב"י יו"ד סי' קצה.

מאי לאו עמו במיטה:    כלומר, ולהכי תני נוהגת עמו אבילות, לומר, שכופה מיטתה במקום שהיא מונחת עמו בחדר וישנה באותה מיטה הכפויה. וא"ת, בר מיהא דרב יוסף וניקשי לן מיהא אגופא דברייתא, דקתני גבי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. י"ל אי לאו דרב יוסף הוה אמינא דכלה שאני, דאע"ג דבעל עדיין חיבתן עליו וחיישינן לה. וה"ה לפרשה נדה אעפ"י שבעל עדיין חבת כלה על חתן, אבל באשתו ישנה לא חיישינן לה דיצרו שבור הוא, אבל השתא דאשמעינן רב יוסף דכלה אחר ביאה ראשונה כשפרשה נדה כאשה דעלמא היא ויצרו שבור הוא אצל נדה היא, אף באבילות נאמר כן. וכי תימא דאבילות קילא, א"כ תיקשי לך ברייתא נוהגת עמו דמשמע עמו במיטה.

מאי קילותא אלימא מדקתני בועל בעילת מצוה ופורש, התם משום דאכתי לא חל עליה אבילות:    ואע"ג דאקילנן באנינותו, דשרינן ליה למבעל, מה שאין כן באנינות דעלמא, וכדמוכח, מיהא גופא דלא שרינן אלא בעילת מצוה לבד, וההיא ברייתא מסתמא אליבא דכולהו תנאי, מדתניא ואפילו לבית שמאי ובית הלל שנותנין לה ארבע לילות או לילה הראשון כולה. ועוד, דתניא (מו"ק כג, ב) לענין מי שמתו מוטל לפניו בשבת מיסב אוכל בשר ושותה יין וכו' וחייב בקריאת שמע ובתפילה ובתפילין ובכל מצות האמורות בתורה, רשב"ג אומר מתוך שמתחייב באלו חייב בכולן, ואמרינן מאי בינייהו, ואמר ר' יוחנן תשמיש המיטה איכא בינייהו, דלתנא קמא אסור בתשמיש המטה ולרשב"ג חייב, אלמא, בחול כולי עלמא אסור, מכל מקום הכא באבילות גופיה לא אקילו.

[אלא מדקתני נוהג וכו']:    ומשני, מדדחינן אבילות מקמי חתנותו, דנוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות, ואף על פי שמת לו מת קודם שחלה עליו שמחת חופה, ומהא שמעינן, דהיכא שמת לו מת תוך שבעת ימי המשתה ובעל, אין צריכין להפרישן אלא אשתו עמו, דהא לא איקילו באבילות זה הכלל.

דף ה עמוד א

השתא דאתית להכי ערב שבת נמי גזירה שמא ישחוט בן עוף:    מסתברא דמשום הכי קא מהדר לאוקמא בהאי טעמא והדר ביה מטעמא דחבורה, כי היכי דתיקום מתניתא כהלכתא, דקיימא לן (להלן י, ב) דמותר לבעול בתחילה בשבת.

איבעיא להו בתולה נשאת ברביעי:    בבית אפל, ואם היה תלמיד חכם מאפיל בטליתו, (נדה יז, א) הא לאו הכי, ישראל קדושים הן ואין משמשין מטותיהן ביום, ולא חיישינן דאיקרוריה דעתא דעונה וחצי.

אי הכי אלמנה נמי תבעל:    פירוש, אי אמרת בשלמא טעמא דברכה דקאמר בר קפרה לאו טעמא הוא, דברכה דדגים אבל אדם לאו מילתא היא, וטעמא דנבעלת בחמישי משום איקרורי דעתא וברכה עושה אותה סניפין, משום הכי אלמנה נבעלת בששי ואינה נבעלת ביום ה' אעפ"י שנאמרה בו ברכה לדגים, אלא אי אמרת עיקר טעמא דבר שנשאת בו, ומשני אלמנה ברכה אחריתי אית לה עדיפא דהיינו ברכה דאדם.

שאם אתה אומר תבעל בחמישי למחר משכים לאומנותו והולך. התקינו וכו':    וכיון שהתקינו שלשה לשמחה הוא אסור במלאכה. וגרסינן בתוספתא (פ"א ה"א) התקינו שיהא בטל חמישי וערב שבת ושבת, שלשה ימי בטלה נמצא שמח שלשה ימים. וממנה לשבעה של בתולה שהן אסורין במלאכה ומלישא וליתן. ובפירקי דר' אליעזר בפרק י"ו (בסופו) החתן דומה למלך מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה המלך אינו עושה מלאכה כך החתן אינו עושה מלאכה.

דף ה עמוד ב

אם תמצי לומר דם מפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי:    כך גירסת כל הספרים. ואני תמה, איך העלה כך דאי דם מפקד פקיד, דשרי, דהא חזר ואמר אם תמצא לומר לדם הוא צריך, ופתחא ממילא קא הויא, הלכה כר' שמעון או הלכה כרבי יהודה. ולולי שמצאתי הגירסא כן בכל הספרים, היה נראה דלא גרסינן ושרי (כ"מ במאירי), אלא אם תמצא לומר דם מיפקד פקיד לדם הוא צריך או לפתח הוא צריך ואסור, כלומר אי לדם הוא צריך, עדיין יש לחקור אי הלכה כר' שמעון ושרי או הלכה כר' יהודה ואסור, או דילמאלפתח הוא צריך ואסור לכולי עלמא. כן נראה לי.

או לפתח הוא צריך ואסור:    כלומר, ואי לפתח הוא צריך לכולי עלמא אסור ואפילו כשתמצא לומר דמקלקל הוא אצל הפתח, דמכל מקום לאו מקלקל גמור הוא, אבל יש בו תיקון קצת שהוא צריך לו ומתקן הוא אצל ביאה, וכיון שיש בו תיקון קצת ונעשית מחשבתו חייב, דלענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, דומה למה שאמרו בפסח שני בפרק אלו דברים (פסחים עג, א), השוחט בשבת לעבודה זרה חייב, כלומר, הואיל והוא מתקן קצת, כדאמרינן התם מאי תיקן, תיקן להוציא מידי אבר מן החי, אלמא, כיון שיש בו תיקון קצת אף על פי שיש קלקול הרבה אצל הבהמה, דבהמה בחייה טפי עדיפא דקיימא לגיזות וולדות ולחלבה, ולגבי שאר איסורין חשבינן ליה מקלקל, כדאיתא בפרק קמא דחולין (ח, א) גבי סכין של ע"ז, לגבי שבת חשבינן ליה כמתקן, משום דמלאכה מחשבת אסרה תורה.

הא דאמרינן אם תמצא לומר לדם הוא צריך ופתחא ממילא הויא:    איכא למידק, דהא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות (שבת צג, א). והראב"ד ז"ל נשמר מקושיא זו, ופירש: דרוב בקיאין בהטיה ומי שמטה אינו מוציא ואינו נעשה פתח. ואכתי לא ניחא לי, דהא מתכוין הוא לדם וכיון שכן אינו מטה, וכל שאינו מטה דם איכא ופתחא על כרחיה איכא. ושמא נאמר, דאיכא הטיה שמוציא דם בלא פתח, אלא שאין הכל בקיאין בהטיה זו. ומכל מקום, כיון דאפשר דמתרמי ליה הכין לאו הטיה הוא, כן נראה לי (עי' ריטב"א ורש"י ד"ה או כר"ש).

אם תמצא לומר הלכה כרבי יהודה מקלקל הוא אצל הפתח:    כלומר, ושרי, דכל המקלקלין פטורין (שבת קו, א). ואף על גב דפטור אבל אסור קאמרינן (שבת ג, א), הכא לגבי מצוה שרי לכתחילה. אי נמי לא אסרו מקלקל לכתחילה אלא משום גזירה דאתי לאיחלופי במלאכה, דכוותה במתקן, כגון קורע בחמתו (שבת קה, ב), דאתי לאיחלופי בקורע על מנת לתפור. אי נמי סותר (לא, ב), דאתי לאיחלופי בסותר דכותה על מנת לבנות, דאבל הכא דהיא גופא שרו דמקלקל הוא, ולא אתי לאיחלופי בפתחא אחרינא דעלמא, דלא משמע להו לאינשי שיש בו ענין לבנין כלל, מותר אפילו לכתחילה.

אי נמי יש לומר, דשאני הכא דאינו מתכוין וכולי האי לא מחמרינן, דאף על גב דלרבי יהודה שאינו מתכוין כמתכוין, לא חמיר שאינו מתכוין כמתכוין. ואפשר, דשאינו מתכוין לרבי יהודה אינו אלא מדרבנן, ובמקום מצוה התירו. וכן דעת מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל (תוספות שבת מא, ב ד"ה מיחם), דשאינו מתכוין לר' יהודה אינה תורה אלא של דבריהם.

ומיהו אינו מחוור, דבהדיא מוכח בשבת פרק רבי אליעזר דמילה (קלב, ב), לר' יהודה שאינו מתכוין דאורייתא הוא ואפילו במקום מצוה אסור, דאמרינן התם בשר אף על פי שיש שם בהרת, ואקשינן הא למה לי קרא, דבר שאינו מתכוין הוא, ודבר שאין מתכוין מותר. ופריק אביי, הא מני רבי יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ואי אסור משום שבות קאמר ר' יהודה, איצטריך קרא למשרי שבות דרבנן. ואף על גב דרבא אוקמא התם אפילו לר' ישמעאל, משום דמודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, מכל מקום לא פליג עליה דאביי באוקמתא דמוקי לה כרבי יהודה.

אם תמצא לומר דם חבורי מחבר, לדם הוא צריך ואסור:    כלומר, אסור, ואפילו אם תמצא לומר דלדם הוא צריך, דשרי ללישנא דדם מיפקד פקיד, וכל שכן אי לפתח הוא צריך, דאי לפתח הוא צריך הא אמרינן דלעולם אסור ואפילו אם תמצא לומר דדם מפקד פקיד.

או דילמא להנאת עצמו:    והא דלא אשכח התירא אלא בצריך להנאת עצמו, משום דבמתכוין לדם אף כשתמצא לומר דמקלקל בחבורה הוא ומקלקל בחבורה פטור, מכל מקום איסורא מיהא איכא, כיון שהוא מתכוין לכך, דלא התירו מקלקל במקום מצוה אלא כשאינו מתכוין, אבל במתכוין לא. אי נמי, משום דכיון דרוב אנשים מתכוונים לדם וצריכין לו, מתקן קצת הוא ואסור כמלאכה מחשבת. כדכתבינן לעיל.

דף ו עמוד א

האי מסוכריא דנזיאתה אסור להדוקא ביומא טבא:    פירש רש"י ז"ל: סתימת נקב גיגית שמוציאין שכר דרך הנקב וסותמין אותו בבלאי בגדים, אסור להדוקה משום סחיטה, ואמרינן, בהא אפילו רבי שמעון מודה, דאביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, והרב רבי נתן בעל הערוך ז"ל (ערך סבר ה, הובא בתוד"ה האי) כתב, דלא אמרינן פסיק רישיה ולא ימות אלא בדאית ליה הנאה מינה, וכדמוכח בסוכה (לג, ב), דאמרינן התם היו ענביו מרובות מעליו פסול ואין ממעטין ביום טוב, ר' אלעזר ברבי שמעון מתיר. ואקשינן, והא קא מתקן מנא, סבר לה כאבוה, דאמר, דבר שאין מתכוין מותר, והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, הכא במאי עסקינן בדאית ליה הושענא אחרת, אלמא בדאית ליה הנאה מיניה אף על גב דפסיק רישיה ולא ימות הוא שרי לרבי שמעון.

ועוד, דאמרינן ביומא בפרק אמר להם הממונה (לד, ב), תניא ר' יהודה אומר, עששיות של ברזל היו מחמין מערב יום הכיפורים ומטילין לתוך המים בשביל שתפיג צינתן, ומקשינן, והלא מצרף, ופריק אביי דבר שאין מתכוין מותר. אלמא אע"ג דעל כרחין מצרף הוא אפילו הכי כיון דלית ליה הנאה מיניה. ועוד, דאמרינן בשבת פרק הבונה (קג, א) המלקט עצים מתוך שדהו אם לעצים כגרוגרת ואם ליפותן כל שהוא, ואקשינן, והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, והאי על כרחיה מיפה הוא, ופרקינן, לא צריכה דעביד בארעא דלא דיליה. כלומר, דאינו נהנה ממנו, ואף על גב דפסיק רישיה ולא ימות הוא דבר שאין מתכוין מיקרי.

ועוד, דאמרינן (כלאים פ"ט מ"ה; שבת כט, ב) מוכרי כסות מוכרין כדרכן ואין חוששין משום כלאים ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואף על גב דפסיק רישיה ולא ימות הוא, דעל כרחיה לבוש הוא כלאים, אלא שאין מתכוין לו ואין נהנה ממנו, דאינו צריך לו, אלמא, כל מלאכה שאינו נהנה ממנו ואינו מתכוין לה, אף על פי שהוא כפסיק רישיה ולא ימות, פטור ומותר לרבי שמעון.

ופירש הוא ז"ל: דההיא מסוכריא דנזייאתא מגופה שעל פי החבית דכי סחיט ליה משקין לאו לאיבוד אזלי, דהשתא כיון שהוא פסיק רישיה ולא ימות, ונהנה ממנו, אף על פי שאינו מתכוין לכך הרי הוא נהנה, ואסור. וכן פירש ר"ח ז"ל. והויא לה כאותה שאמרו בפרק דרבי אליעזר דתולין (שבת קמא, א), לא להדוק איניש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה, משום דניחא ליה בשמן הנסחט וחוזר לתוך הפך וראוי להדלקה.

ורבינו יצחק ז"ל (עי' תוד"ה האי, שבת מא, ב, תוד"ה מיחם, וריטב"א כאן בשם ר"י) פירש כרש"י ז"ל, ואמר: דאף על גב דפסיק רישיה ולא ימות בדלית ליה הנאה מיניה שרי, הני מילי מדאורייתא, אבל מדרבנן מיהא אסור, כיון דפסיק רישיה הוא. והא דמשני בפרק הבונה (שבת קג, א) לא צריכא דעביד בארעא דלא דיליה, לפטרו מחטאת קאמר אבל איסורא מיהא איכא.

והביא ראיה לדבריו מדתנן בפרק נוטל (שם קמג, א) ספוג, אם יש לו בית אחיזה מקנחין, כלומר, משום דנסחט הוא על כרחיה, ומוקמינן לה בגמרא אפילו לרבי שמעון, דפסיק רישיה ולא ימות הוא. וזו אינה ראיה, דוודאי הוא נהנה במים הנסחטין דצריך לו לקנח ולנקות. ועוד הביא ראיה, מדתנן (שם קז, ב) המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא ממנה ליחה פטור, ודוקא משום צערא דגופא דאמרינן בפרק האורג (שם קז, א) ממאי דפטור ומותר, דתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ, אלמא, אף על פי שאינו נהנה בעשיית החבורה לא התירו אלא משום צערא דגופא. וההיא דפרק לולב הגזול (סוכה לג, ב) דשרי ר' אלעזר ב"ר שמעון למעט ענביו כי אית ליה הושענא אחריתי, היינו טעמא, לפי שאין במיעוט ענביו מלאכה דאורייתא אלא מדרבנן, דמיחזי כמתקן מנא, לפיכך היכא דאית ליה הושענא אחריתי, דאינו נהנה בתיקון זה, שרי.

והא דאמרינן בזבחים בשלהי כל התדיר (צא, ב) כל המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האשים, ומקשינן והא קא מכבה, ומוקי לה כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, ואע"ג דהוי פסיק רישיה, דאי אפשר לזלף שלא יכבה, איכא למימר במזלף טיפין טיפין דלא פסיק רישיה הוא. וההוא דמוכרי כסות, לפי שלא אסרה תורה אלא דרך מלבוש, כלומר, דרך הנאה שיהנה ממנו. וההיא דיומא, במסקנא משום דלא הגיעו לצירוף וליתא, [והיינו] לאוקמא אליבא דר' יהודה, אבל לרבי שמעון אפילו כשהגיעו לצירוף שרי כל שאינו מתכוין, וכדמוכח נמי בפרק כירה (שבת מא, ב) גבי המיחם שפינהו, דאקשינן והלא מצרף, ופרקינן הא מני רבי שמעון היא, ולא שני בשלא הגיע לצירוף, דאלמא לרבי שמעון כל שאינו מתכוין מותר.

ומה שהביא הוא ז"ל ראיה ממפיס מורסא ואמר דלא התירו אלא משום צערא דגופא, דחאה רבי הרב (הרמב"ן) נ"ר דלאו משום צערא דגופא התירו, דדבר שיש בו רפואה לא התירו במקום צער, אף על פי שאין בו אלא משום גזירת שחיקת סממנין, וכל שכן שלא יתירו מלאכה שאינה צריכה לגופה. אלא היינו טעמא, לפי שאינו מתכוין לחבורה בנטילת הקוץ ואינו נהנה ממנה, ומההיא טעמא ממש דאמרן, דכל שאינו נהנה ואינו מתכוין אפילו בפסיק רישיה שרי.

ורבינו תם ז"ל חילק בין חבית של מים לשאר משקין, דבחבית של מים, בין שהנקב מצידה בין שהוא למעלה אסור להדוקה משום סחיטה, ובחבית של שאר משקין, מצידה שרי דלאבוד אזיל, מלמעלה אסיר דלאו לאבוד אזיל, וטעמא דמילתא, משום דתרי גווני סחיטה הן, חדא, להוציא משקין המובלעין בה והיא תולדה דדש כגון סחיטת ענבים, והא כיון דלאבוד קא עביד מותר, דלאו כלום קא עביד ולאו מלאכה היא כלל. ויש סחיטה אחרת לליבוני מנא, ולא קפידא משקין המובלעין כלל, וסחיטה זו אינה אסורה אלא במים, שאין ליבון בשאר משקין, משום דיין ושמן אינן בני ליבון ואדרבה מלכלכין הן את הבגד.

והביא ראיה, מדאמרינן בפרק ר' אליעזר דתולין (שבת קלט, ב), מותר לסנן את היין בסודרין, ואי אמרת אית ביה משום ליבון היכי שרי הא איכא למיגזר שמא יסחוט כדגזרינן התם בכמה דוכתי. ובכי הא גוונא אתיא התם בפרק אלול קשרים (שם קיג, ב) היה מהלך בשבת ופגעו באמת המים, היכי ליעביד, ליקף קא מרבה בהליכה, ליעבור בתוכה מאני במיא ואתי ליה סחיטה, אלמא, כל האי גוונא גזרינן ביה משום סחיטה. ובמסכת ביצה (יח, א) אמרינן, מאי טעמא אין מטבילין כלים בשבת גזירה דילמא אתי לידי סחיטה, הילכך שמע מינה דהא דאמרינן מותר לסנן את היין בסודרין, משום דליכא סחיטה ביין הוא.

הא דלא פריך נמי דשמואל אדשמואל, משום דלדידיה לא קשיא, אלא אליבא דבי רב דלא בקיאין במילי דשמואל, אבל אליבא דנהרדעי דתלמידי דשמואל הוו ובקיאין במילי לא קשיא כלל. ובמסקנא נמי לא תיקשי כלל לא לרב ולא לשמואל.

לעולם רב כר' יהודה סבירא ליה:    להך לישנא דאמרת דם מיפקד פקיד מקלקל הוא אצל הפתח, כלומר, ולדם הוא צריך. ולהך לישנא דאמרת דם חיבור מיחבר מקלקל בחבורה הוא, כלומר, ולהנאת עצמו הוא צריך.

דף ו עמוד ב

ובית הלל אומרים עד מוצאי שבת ארבעה לילות מאי לאו דאי לא בעיל בעילה גמורה ולא שבת בתוליה

מצי בעיל כל אותן ארבעה לילות, ואפילו בשבת, דקסבר רב חסדא דאי בעל בעילה גמורה שוב אין תולין בדם בתולים. ואי נמי דאי בשבעל, ואתא לאשמועינן דכל ארבעה תלי בדם בתולים, למה ליה למיתני עד מוצאי שבת, וכדאקשיה לבסוף אי בשבעל מאי קא משמע לן. אמר רבא, לא, לבד משבת. אמר ליה אביי והא עד מוצאי שבת ד' לילות קתני. ורבא, אפשר דדחיק בה דעד סוף ארבעה לילות קאמר, וכדאיתא בנדה בריש פרק תינוקת (סד, ב) דמתרץ לה הכין לוי, וכשבעל בימים, כלומר שנותנין לה ארבע עונות בין ימים ולילות, וקסבר דאי בעל בימים מפסידה לילות כלוי.

אלא אמר רבא, בשבעל בעילה גמורה, ואפילו הכי נותנין לה ארבעה לילות דתלינן בדם בתולים. אי בשבעל בעילה גמורה מאי קמ"ל דקתני עד מוצאי שבת, דאי לאכשורי כל דם הבא תוך אותו זמן ליתני ארבעה לילות ותו לא, כדקתני בדבית שמאי בתינוקת שלא הגיע זמנה לראות. והוה מצי לפרוקי, דעד מוצאי שבת קמ"ל דאי בעל בימים לא הפסידה לילות, והיינו עד מוצאי שבת, לומר שנותנין לה כל העונות שיש עד מוצאי שבת, וכדאמר רב התם בריש פרק תינוקת (שם), אלא שרצו לתרץ אפילו אליבא דלוי דהתם, דלית ליה הכין. ואוקמה כשמואל, כלומר, בשבעל בעילה גמורה ודם הבא דם הצדדין הוא שנשתייר, ואין בו לא משום חבורה ולא משום פתח אלא כפרצה דחוקה שמשיר בה צרורות דרך כניסתו. ובנדה פרק תינוקת (שם) דייק תלמודא בהדייא, למה לי למתני עד מוצאי שבת ליתני ארבעה לילות, זהו לפי שיטת פירושו של רש"י ז"ל, ויש בו פירושים אחרים (עי' תוד"ה מאי, ראב"ד בשטמ"ק, רמב"ן, ריטב"א ורא"ה), וזה נכון.

חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה:    כלומר, בין הודיעוהו שמיחדין אותה לו בין לא הודיעוהו, לפי שדרכן ליחדה באותן ד' לילות, אבל מכאן ואילך, אם הודיעוהו פטור ואם לא הודיעוהו חייב. ומדקתני עד מוצאי שבת, דייקינן דלהשוות כל הלילות בא, דאפילו בשבת פטור, דטריד דבעי למיבעל.

חוץ מן התפילין שנאמר בהן פאר:    כלומר, ומדאמר ליה רחמנא ליחזקאל (יחזקאל כד, יז) פארך חבוש עלך מכלל דבעלמא אסור, והכי דייקינן לה במקומה במועד קטן (טו, א). ומה שפירש רש"י ז"ל שנאמר בהם פאר ואבל מעולל בעפר קרנו וראשו ואינו בדין לשים פאר על האפר, לאו למימרא דמהכא תיפוק לן איסור תפילין לאבל, אלא טעמא דמילתא קאמר וטעמיה דקרא קא דריש.

ואביי התם נמי בטירדא דלא מצי בעיל פליג:    כלומר, דלא דמי לטירדתו של אבל, דהתם ליכא מצוה כלל דאיבעי ליה לאיתוביה דעתא, אבל הכא טירדא דמצוה הוא דטריד דלא מציא למיעבד מצוה. והא דמידחה אפירכי ומנקיטי מתניאתא. ורבא דדחיק לאיתנא תנאי, דאיכא לדחויי כדדחי אביי ולא דייקי ממתניאתא דלעיל דקתני בהדיא ומפרישין את הכלה לילי שבת תחלה מפני שהוא עושה חבורה, איכא למימר דברייתא לא שמיע להו כלשון הראשון שכתב רש"י ז"ל ברישא דשמעתא.

אמר רבא רבי שמעון היא דאמר דבר שאין מתכוין מותר:    פירוש, כך קבלה מרבו דר' שמעון הוא.

אמר ליה, לא כהללו בבליים שאין בקיאין בהטייא אלא כהללו שבקיאין בהטייא:    וללישנא דאמרינן דם מיפקד פקיד ולדם הוא צריך, בקיאין בהטייא שמוציאין דם בלא פתיחת פתח. ולאידך לישנא דאמרת דם חבורי מחבר ולהנאת עצמו הוא צריך, אפשר בהטייא בלא פתיחת פתח ובלא השרת דמים. ואף על גב דאמר שמואל במסכת נדה (סד, ב) יכול אני לבעול כמה בתולות בלא דם, ואמרינן עלה שאני שמואל דרב גובריה, דאלמא אין הרבה בקיאין בהטייא כזו כבר פירשו בתוספות (ד"ה רוב) אותה הטייא הייתה בבעילה גמורה שמתעברת ממנה, ובכי הא רוב בקיאין אצלה.

הכי גריס רש"י ז"ל, אם כן טורד למה, למי שאינו בקי יאמרו בקי מותר ושאינו בקי אסור, רוב בקיאין הם. אמר ליה רבה בר חנן לאביי, אלא מעתה שושבינין למה מפה למה שמא יראה ויאבד, ופירש, אם כן שהן בקיאין בהטייא למה טורד ולמה פטור מקריאת שמע, ומשני, למי שאינו בקי פטרו לפי שהוא טרוד, פירוש, שהוא טרוד מפני שאינו יכול לבעול. וקשה, אם כן היאך התירו חכמים סתם לבעול בתחילה בשבת דמשמע לכל אדם כן, הוה להו למימר בקי מותר שאינו בקי אסור. ומשני, רוב בקיאין בהטייא ועל בקיאות הרוב סתם דבריו ולעולם מי שאינו בקי אסור. אלא מעתה שושבינין למה מפה למה, שמא יטה ולא יוציא דם, ולא הועילו חכמים בתקנתן בהעמדת שושבינין ומפה כדי שלא יראה ויאבד שהוא חשש בחול שאי אפשר להכחישו, אבל עכשיו שמעמידין שושבינין ומפה אם יטה איפשר להכחישו, דאמרה עדיין בתולה שלמה אני, כדאמרינן לקמן (י, ב) דאפשר לבודקה על חבית של יין.

ואין פירושו מחוור, דקשיא לי, דאם כן ברייתא דקתני חתן פטור מקריאת שמע עד מוצאי שבת היכי משכחת לה, אי בבקי הא אינו טרוד ואינו פטור, ואי בשאינו בקי הא אינו מותר לבעול וטירדא דלא מצי בעיל לאו טירדא היא, כרבא. ואיפשר, דרבא אית ליה דטירדא דלא מצי בעיל טירדא היא, וכדאביי.

ועוד מקשים לפירושו, דבשאר לילות נמי אינו פטור אלא שאינו בקי והוא המיעוט והיכי תאני סתם חתן פטור מקריאת שמע משום מיעוטא. ותו, הא דתנן (ברכות טז, ב), לא כל הרוצה ליטול את השם יטול משום דמחזא כיוהרא, ואי רובא בקי מאי יוהרא איכא, דמדינא חייב. ותו, הא דאמרי ליה (שם) תלמידיו לרבן גמליאל, שנית לנו רבינו חתן פטור מקריאת שמע, דילמא רבן גמליאל בקי היה. ואפשר היה לתרץ באילו דסתמא של בני אדם בחול אינם רוצים לבעול בהטיא, אלא דקשיא לן, דאם אתה אומר כן למה הקשה כאן אם כן טורד למה, והא איכא למימר דטריד דבעי למיבעל שלא בהטייא. ועוד, דאסיקנא (לעיל ה, ב) מותר לבעול לכתחילה בשבת, ור' אמי נמי דשרא למיבעל בתחילה בשבת, ומשמע דלכל התירו ולא במתכוין להטות אלא בועל כדרכו ואינו חושש, ומעשים בכל יום שמתירין לבעול בתחילה בשבת לכל אדם ולא בכונת הטייא, והדין נותן, דכל שאפשר שמזדמנת לו הטייה ואינו מתכוין לפתח אלא להנאת עצמו מותר דלאו פסיק רישיה הוא, כאותה שאמר רבי שמעון (שבת כב, א) גורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ועוד, דאם כן שהרוב בקיאין הן ולהן התירו ובלבד שיתכוין להטות, מאי טעמיה דר' יהודה דפליג.

ורבינו תם ז"ל פירש: אם כן טורד למה לשאינו בקיאין, כלומר, שאין מחזיקין עצמן כבקיאין, ומיהו רובן בקיאין הן בשעת מעשה אלא שהרוב אינן מחזיקין עצמן כיודעים, והילכך לעניין קריאת שמע פטורין שאחר טרדת הלב הדברים אמורים, אבל לענין שבת מותר שרובן בקיאין בשעת מעשה, והיינו דפרקינן רוב בקיאין בהטייה הן.

מתיב ר' אמי המפיס מורסא בשבת אם להוציא ממנו ליחה פטור:    ופטור ומותר קאמר, כדאיתא כזו בתחילת מס' שבת (ג, א, וע"ש קז, א) דחדא מתלת מלתא היא דפטורין בשבת ומותרין, ואף על גב דפתחא ממילא קא הוי על כרחיה ופסיק רישיה ולא ימות הוא, הא כתיבנא לעיל (ו, א ד"ה האי מסוכרייא), דהיכא דלא מיתהני מינה כלל כשאינו מתכוין שרי, ואי נמי, במקום צערא דגופא התירו כדברי ר"י ז"ל, וכבר הארכתי בה למעלה (ד"ה האי).

אם לעשות לה פה חייב דעשוי להכניס ולהוציא הוא:    להכניס אויר ליבשה ולהוציא ממנה לחה, מ"מ קתני אם להוציא ממנה לחה פטור ומותר, וקשיא למ"ד הכא אסור לבעול בתחילה בשבת, דהכא נמי דלהוציא דם הוא כן פירש רש"י ז"ל.

והקשה עליו הרמב"ן נ"ר, דהא ההיא דהמפיס לא אפשר לאוקמה כרבי יהודה, ואם כן מאי קושיא, הא אמרינן דמאן תנא דאסר רבי יהודה. ולרב דאסר כדברי נהרדעי לא קשיא, דרב נמי כר' יהודה סבירא ליה כדאיתא לעיל. ופירש הוא נ"ר, דלשמואל אליבא דבי רב דאמרי שמואל אסר קא מקשה, דהא שמואל כרבי שמעון סבירא ליה כדאיתא לעיל וקא אסר הכא משום דרב חיבורי מיחבר, והא מפיס מורסא בשבת, וקא סלקא דעתך דכי היכי דליחת מורסא פקיד ועקיר דם נמי פקיד ועקיר, ופרקינן, דדם נמי פקיד ולא עקיר לגמרי, ואף על גב דהתם שרי הכא לכתחילה אסור, ואפילו לרבי שמעון.

וקשיא לי, דהוה ליה למימר התם פקיד ועקיר הכא חיבורי מחבר הוא דסבירא ליה. ואולי נאמר, דקסבר רבי אמי דאפילו למ"ד חיבורי מיחבר לאו חיבורי לגמרי קאמר, דאנן סהדי דלא, אלא לאפוקי דלאו פקיד ועקיר לגמרי אלא פקיד ולא פקיד כמורסא, ואפילו הכי קתני במורסא דלהוציא ממנה ליחה מותר, ופרקינן, דדם ודאי פקיד ולא עקיר, אלא דמורסא דשרינן משום דפקיד לגמרי הוא, דהא אילו לא עקיר לגמרי מיסר אסרינן, והיינו טעמא דשמואל דאסר בבעילה.

דף ז עמוד א

ואסיקנא, והלכתא מותר לבעול בשבת. ואי קשיא, והא איכא משום גזירת בן עוף כדתניא ברייתא דלעיל (ה, א). איכא למימר דבמקום דליכא למיגזר קאמרינן, כגון שנשאת כבר ועשה סעודה. אי נמי, במקום שלא נהגו לעשות סעודה. אי נמי, דלית לן גזירת בן עוף בערב שבת אלא במוצאי שבת, והא דתניא לעיל (ג, ב) במפרישין את החתן לילי שבת תחילה משום שהוא עושה חבורה, דילמא רבי יהודה היא.

אמרי ליה רבנן והא לא כתיבה כתובה:    דאף על גב דמי שלא כתב כמי שכתב דמי וגובה כתובתא מפני שהוא תנאי בית דין, מכל מקום איהי לא סמכא דעתא ועושה בעילת זנות.

אמר להו אתפסוה מטלטלי:    ואף על גב דתנן בפרק האשה שנפלו לה נכסים (לקמן פ, ב) לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתך מונחת לך על השולחן, הכא שאני דלצורך שעה הוא עד מוצאי שבת שיכתוב לה כתובתה על נכסיו. וא"ת והיכי שרי לאתפוסה מטלטלי דהא אין קונין בשבת, וכדאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין סט, ב), לענין ביטול רשות בשבת בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין, ומפרשינן טעמייהו דבית שמאי דקסברי מיקנא רשות היא ומיקנא ביתא בשבת אסור, ואמרינן נמי בירושלמי (בפרקין ה"א), אין נושאין נשים בשבת וכו' לפי שהוא כקונה קנין בשבת שזוכה במציאתה ובמעשה ידיה, ותנן נמי (ביצה לו, ב) אין מקדישין ביום טוב, וכל שכן לאקנויי בשבת להדיוט דאסור.

ונראה לי, דהכא לא הקנו לה המטלטלין הקנאה גמורה, אלא יחוד בעלמא הוא כדי שתהא דעתא סומכת בכך לפי שעה, וכאותה שאמרו בפרק הזורק (גיטין עז, ב) ותיזול ותחוד ותפתח, ולא הקנאה גמורה הייתה אלא כעין שאלה לפי שעה כדי להקנות לה הגט. ואי נמי, הכא משום מצוה דחוקה התירו. וכן נמי ההיא דהזורק, משום דתקיף עליה עלמא טובא. ואף על פי שאסרו בירושלמי (שם) לישא נשים בשבת, הכא כיון שכבר כינס מצוה הוא יותר לבעול. ואפשר לפרש כאן דבערב שבת הוה דלא היה שהות ביום לכתוב כתובה והיה שהות להתפיסה מטלטלי.

אמר ליה רב פפי לרב פפא מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה נמי שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר וכו':    קשיא לי, וכי לית ליה לרב פפי מתוך והא תנן (ביצה יב, א) בית שמאי אומרים אין מוציאין את הקטן ואת הלולב ואת ספר תורה ובית הלל מתירים, אלמא לבית הלל מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. יש לומר, דרב פפי סבירא ליה דטעמייהו דבית הלל משום דערוב הוצאה לשבת ואין עירוב הוצאה ליום טוב, כלומר, דלא נאסרה הוצאה ביום טוב. כן תירץ הראב"ד ז"ל, (הובא בשיטה ישנה ובשטמ"ק ד"ה אלא מעתה) ורבינו נר"ו תירץ, דרב פפא סבירא ליה דלא אמרינן מתוך אלא לצורך מצוי כאוכל נפש, לאפוקי בעילת בתולה שאינו מצוי נמי לפי שאינו צורך לכל נפש דומיא דאוכל נפש, והיינו דקא מקשה ליה לרב פפא, לדידך דשרית בעילה אלמא לא בעינן דומיא דאוכל נפש, אי הכי מוגמר נמי לישתרי. אמר ליה, ההוא בפירוש אפיקיה קרא, דכתיב (שמות יב, טז) אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש, ובעילה שוה לכל נפש היא, שמצוה אצל הכל אף על פי שאינה תדירה, לאפוקי מוגמר שאינו שוה לכל נפש.

אלא מעתה נזדמן לו צבי וכו':    דקא סלקא דעתך דשוה לכל נפש שמצוי אצל כל נפש קאמרינן, וצבי לא מצוי אצל הכל הוא ואם כן ליתסר, ומפרקינן, דבר הצריך לכל נפש קאמרינן וצבי הוא צריך לכל נפש, דמזון לכל הוא, אבל מוגמר אינו צורך אלא לאסיתניס בלבד.

וקיימא לן דמתוך דאמרינן, ובלבד שיהא בו צורך היום קצת כגון קטן או לולב (ביצה יב, א) שיש בהם צורך היום, קטן למולו או לטיילו בשוק שיש בו צורך לשמחת היום, וספר תורה לקרות בו ולולב ליטלו, ולא צורך מצוה דוקא אלא כל שיש בו צורך יום, דאם לא כן, כי מקשה ליה רב פפי אי הכי מותר לעשות מוגמר, לימא ליה הותרה שלא לצורך אכילה והוא שיש בו צורך מצוה קאמרינן, וכדאיתא נמי בהדיא בפרק קמא דביצה (שם), אבל הוצאה לצורך חול אסורה ולא אמרינן בה מתוך, דגרסינן בפרק אלו עוברין (פסחים מו, ב), האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר לוקה רבה אמר אינו לוקה, ואפילו רבה דאמר אינו לוקה אינו מטעם דאמרינן הואיל והותרה אפיה לצורך הותרה שלא לצורך, אלא משום דאמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים, ומילקא הוא דלא לקי, הא איסורא איכא לכולי עלמא, ולא אמרינן הואיל והותרה אפייה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ולצורך חול. ובפרק קמא דביצה נכתוב אותה בארוכה בסיעתא דשמיא.

אלא הא דתניא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים במאי:    דקא סלקא דעתך דימי ברכה כימי שמחה, ואהדר ליה דלא תלי הא בהא, דאיכא דנפישא ברכה משמחה ואיכא שמחה דנפישא מברכה. וקשיא לי, מה דחקו לומר כן שזמן ברכה חלוק מזמן שמחה, לוקמה באלמן שנשא אלמנה ולימא דאלמן שנשא אלמנה שלשה לברכה ושלשה לשמחה. והא דאמר רב הונא אלמנה אינה טעונה ברכה, אינה טעונה שבעה בברכה קאמר, ולעולם שלשה כימי שמחתה בעינן, דהא משמע, דאכתי קא דייק ואזיל ולא ידע הא ברייתא דלקמן (ע"ב), דתני מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד, ואם כן, מאי דוחקיה דלא מוקי לה הכין. ויש לומר, דאינה טעונה משמע אינה טעונה אלא יום אחד לבד, דאי טעונה כל ג' ימים מאי אינה טעונה, הא ודאי טעונה היא כל זמנה כבתולה כל זמנה.

ואם תאמר, לוקמה בבחור שנשא אלמנה, והא דאמר רב הונא אחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה, זו כל זמנה וזו כל זמנה קאמר, ולעולם בחור שנשא אלמנה שלשה בין לשמחה בין לברכה. יש לומר, דמדסתם ואמר אחת זו ואחת זו טעונה ברכה, משמע, דזמן אחד יש לשתיהן, דאי לאשמועינן דתרווייהו טעונות ברכה, הוה ליה לפרש בתולה שבעה ואלמנה שלשה, כדמפרש בברייתא, מברכין לבתולה שבעה ולאלמנה יום אחד, כן נראה לי.

איבעית אימא בבחור ואיבעית אימא באלמון:    יש מי שפירש (הרמב"ן) דהני תרי לישני לא פליגי אהדדי, דליכא אלמנה דבצירא ויתירא לשמחה משלשה וברייתא דקא תני שקדו על תקנת בנות ישראל כדי שיהא שמח עמה שלשה ימים, כללא הוא לכל האלמנות בין שנשאו לאלמן בין שנשאו לבחור, והא דנפישא ברכה בבחור משמחה ובאלמן שנשא אלמנה נפישא שמחה מברכה, הכל לפי עניינו. הברכה באה על שמחת הלב, והילכך בחור כיון שלא נשא עדיין שמחת לבו נפישא בין שנשא בתולה בין שנשא אלמנה, ולפיכך מברכין לה שבעה, אבל שמחה דהיינו ביטול מלאכה כדי לשמחה, כיון דאלמנה אינה צריכה פיתוי, ואינו זקוק להתבטל מפני שמחה יתר משלשה. אבל אלמן שנשא אלמנה שאין שמחת לבו גדולה כל כך די לו ביום אחד, ומכל מקום צריך הוא להתבטל ממלאכה שלשה כדי לשמחה, דשקדו חכמים על תקנת הכל כדי לחבבה על בעלה. ואלמן שנשא בתולה דמברכין לה שבעה, נמי מהאי טעמא הוא, דכיון שהוא נושא בתולה שמחת לבו נפישא, וכן דעת הנגיד רב שמואל (הובא ברמב"ן, תמים דעים לראב"ד סי' קפט, עיטור דף סה, ב) והרמב"ם ז"ל (פ"י מהל' אישות הי"ב), דליכא אלמנה דבצירא ודיתירא משלשה לשמחה.

ויש מי שפירש (תר"י, י"מ ברמב"ן ועי' מאירי), דהני לישני פליגין ונקטינן כלישנא בתרא, דבאלמן שנשא אלמנה שלשה לשמחה, אבל בחור שנשא אלמנה שבעה לשמחה כשם שמברכין לה שבעה, דימי שמחה לא בצירי מימי ברכה, וברייתא דקתני שקדו, בנשאת לאלמון היא וליכא דבצירה קאמר.

ונראין הדברים, דהיאך אפשר משכים למלאכתו וחבילתו על כתיפו ומברכין לו ברכת חתנים, והא אין חתן יוצא מחדרו, זכר לדבר (יואל ב, טז) יצא חתן מחדרו. והא דקאמר ואיבעית אימא באלמון, מיהדר הוא דהדר מלישנא קמא משום האי טעמא דאמרן, ואף על פי שמברכין שהשמחה במעונו כל שנים עשר חודש ואף על פי שמחמר אחר בהמתו, ההיא לאו ברכת חתנים היא, אבל כל שקורין לו חתן ומברכין לו ברכת חתנים אסור בעשיית מלאכה ולצאת מפתח ביתו יחידי, וכדאמרינן בפרקי דרבי אליעזר (סוף פרק טז) החתן דומה למלך מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו אף החתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה המלך שמחה ומשתה לפניו כך החתן שמחה ומשתה לפניו כל שבעת ימי המשתה. ואף על פי שאתה יכול לפרשה בנושא את הבתולה, ממנה אתה דן לכל שהוא חתן.

ואלמון שנשא בתולה לשמחה לא נתבאר בגמרא אם שלשה ואם שבעה, ולפי מה שכתבנו דאין שמחה פחות מימי ברכה, הא ודאי אף זו שבעה לשמחה דהא מברכין לבתולה שבעה, אלא אפילו למאן דאמר בבחור שנשא אלמנה שלשה לשמחה, הכא נראין הדברים דשבעה לשמחה אית לה, דהא בעי לפיתויה ולמיחדי בהדה בדרדוגי משחא, וכן כתב הרב ן' מיגש ז"ל (הובא ברמב"ן, ועמ"ש העיטור שם בשמו, ובית שמואל סד, א).

דף ז עמוד ב

מברכין ברכת אירוסין בבית אירוסין וברכת חתנים בבית חתנים:    כתב רב אחא ז"ל (שאילתות חיי שעה ריש סי' טז, וע"ש ברד"ל), דברכת אירוסין בעשרה, והנגיד רבינו שמואל זצ"ל (הובא בראב"ד שם וברמב"ן וש"ר כאן) חלק עליו ואמר שאינה צריכה עשרה אלא ברכת חתנים בלבד שלא הוזכרו עשרה אלא בה. ועוד, שהרי קדושין בפני שנים ואם כן אתה מצריכן עשרה.

ונהגו לברך ברכת אירוסין אחר הקדושין ולא קודם הקדושין, ואף על פי שאמרו (פסחים ז, ב) כל המצוות כולן מברך עליהם עובר לעשייתן, שאני הכא דילמא כיון שהדבר תלוי ברצון שניהם, דילמא הדרי בהו (רבינו יונה, בשטמ"ק), ועוד שכל המצות לפי שמזכירין עשיית המצוה מברכין עובר לעשייתן, אבל הכא הרי אין מברכין אשר קדשנו לקדש את האשה, וכיון שאין מזכירין עשיית המצוה אין צריך לברך עובר לעשייתן וכו'.

ומאי מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין:    ומה שאין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על הקדושין, לפי שאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה, וזו אינה נגמרת אלא בחופה, ואפילו קידש בשעת כניסתה לחופה, אינו בדין שיהיו מתקנין לזו ברכה אחת ולזו ברכה אחת, דמחזו מילי דרבנן כחוכה (הרמב"ן).

ואם תאמר מכל מקום האיך מצינו ברכה כזו שנברך על האיסור, וכי מברכין אשר אסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט. ועוד מה ענין עריות לכאן, ועוד מה ענין חופה לכאן שהרי חופה אין כאן אלא קדושין. ויש לומר דלפי שהקדושין דבר תורה, הוצרך לברך עליהם כדרך שמברכים על המצות עובר לעשיתן.

ואי אפשר לברך עליהם אקב"ו על הקדושין לפי שאין מצוה זו גמר מצותה עד שעת כניסתה לחופה ואין החופה נעשית עכשיו, הוצרכו לברך אשר קדשנו בקדושת קדושין ואסר לנו את העריות שאין קדושין תופסין בהן, והתיר לנו את האחרות שקדושין תופסין בהן, וכמי שמקדש על קדושתן של ישראל, ואם מברך מקדש ישראל על ידי קידושין כסבורין השומעים שהקידושין מתירים לגמרי קודם כניסה לחופה, לפיכך הוצרכו להזכיר ואסר לנו הארוסות, לומר שעדיין הארוסות אסורות עד כניסה לחופה של אחר קידושין.

ומה שאינו אומר והתיר לנו הנשואות על ידי קידושין וחופה, דאעפ"י שקידושין קודמין לחופה הכי קאמרי, אסר לנו הארוסות עד שתנשאנה בחופה אחר הקידושין. ואי נמי, פירוש הוא לנשואות, כלומר, התיר לנו הנשואות שעל ידי החופה.

ולפי מה שכתבנו אין חותמין מקדש ישראל על ידי חופה, לפי שאינו ראוי לחתום על החופה שאינה נעשית, ולא הוזכרה כאן החופה אלא להודיע שאין הארוסה מותרת לארוס אלא בחופה, אלא כך חותמין ברוך מקדש, וכן היא במקצת הנוסחאות. וכן כתב רבינו האיי ז"ל בתשובה, (הובא ברמב"ן וש"ר, ועי' אוצה"ג סי' ע'), וגמרא היא בהדיא מקדש ישראל, וכך חותמין בשתי ישיבות מימות חכמים הראשונים עד עכשו, ותוספת זה שאתם מוסיפים, גריעותא היא שאין קדושת ישראל תלויה בכך, ונאה לכם לחזור להלכה ולמנהגינו בהסכמת הכל. עכ"ל גאון זצ"ל. וכן נמצא בתשובות רב אלפסי ז"ל, שכתב בכתב ידו היה כתוב מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין, ואח"כ מחק ותיקן מקדש ישראל בלחוד (כ"ה ברמב"ן ואשכול אלבק ח"ב עמ').

ואסר לנו את הארוסות:    יש מפרשים (עי' ריטב"א מ"ש בדעת רש"י, ומ"מ אישות פ"י ה"א), דארוסה מותרת דבר תורה, אלא מדבריהם נאסרה עד שתכנס לחופה, והראיה, מנהג יהודה שמיחדין קודם כניסתה לחופה, ומברכין אסר לנו, כדרך שמברכין על מקרא מגילה ועל נר חנוכה (שבת כג, א) שהם מדבריהם.

והראב"ד ז"ל פירש: דחופה דאורייתא, כדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה בגמ' (לקמן מח, ב) לעולם היא ברשות האב, אמר רבא אמר לי אמי, חופה בהדיא כתיבה (דברים כב, כג) וכי יהיה נערה בתולה מאורסה, נערה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה מאורסה ולא נשואה. אלא לאו שנכנסה לחופה מאורסה ולא נשואה, מאי נשואה אילימא נשואה ממש היינו ולא בעולה, אלא לאו שנכנסה לחופה ולא נבעלה, אלמא, מדאשתני דינה דבר תורה היא. ותו, דקיימא לן (נדרים עג, ב) דארוס אינו זכאי בהפרת נדריה עד שתכנס לחופה.

ולפי דבריו הא דיהודה, בשעת הדחק שאני. ואינו צריך, דאף על גב דחופה דאורייתא לענין נדרים ולענין קטלה, מכל מקום לענין התר ביאה מכיון שנתקדשה הרי היא קנוייה לו לבעל ומותרת לו מעתה.

ומיהו ודאי אם בא עליה שלא בחופה לא קנאה להטמא ולהפר נדריה, כדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה גמרא (שם מח, א) ולעולם היא ברשות האב וכו', ואף על פי שמוסרה האב לבעל או לשולחיו, וכל שכן אם לא נמסרה לו אלא שבא עליה באונס שזה לא קנאה אפילו לירושתה דהא בעינן מסירה לחופה, כדאיתא פרק ארבעה אחין בגמרא (כט, ב), ג' אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות, ובא עליה בבית אביה ונסתרה קודם שתכנס לחופה אינה שותה, דארוסה קרינא לה ולא קרינן לה תחת אישך, ולא והביא האיש את אשתו, כדאיתא ביבמות פרק הבא על יבמתו בגמרא (נח, א), אלמנה לכהן גדול, אמן שלא שתית ארוסה, האי ארוסה היכי דמי וכו', ואסיק רמי בר חמא כגון שקינא לה כשהיא ארוסה ובא עליה ארוס בבית אביה ונסתרה בעודה ארוסה ואח"כ נכנסה לחופה ולא נבעלה, אבל קודם שתכנס לחופה לא, דלא קרינא בה והביא האיש את אשתו ולא תחת אישך, אעפ"י שנבעלה בבית אביה חוץ לחופה, משום דמסירה לחופה בעינן.

והתיר לנו הנשואות:    כלומר הנשואות לנו. ור"ת ז"ל (הובא ברמב"ן וש"ר) היה גורס, והתיר לנו הנשואות לנו. והגאון ז"ל (רב האיי, שם. ועי' אוצה"ג סי' ע) לא היה גורס הנשואות כלל, אלא אסר לנו את הארוסות והתיר לנו על ידי חופה וקידושין, כלומר, התירן לנו על ידי חופה.

דף ח עמוד א

והטעם בברכת אשר יצר שפותחת בברוך, פירש רש"י ז"ל: שממנה התחלת ברכת הזיווג, הכל כמו שכתוב בפרושיו, ויש מפרשים (הרמב"ן. ועי' תוד"ה שהכל) לפי שאלמלא לא פתחוה בברוך היו נראות שתיהן כברכה אחת ולא היה היכר שיהיו שתי היצירות שתי ברכות, ור"ח ז"ל (בתוס' שם) כתב, דברכת יצירה פותחת בברוך, דהא לוי גרע לה ליצירה אחת מכלל ברכות של חתן, ע"כ. ונראה, שדעתו לומר, דכיון דללוי מגריעין לה, הויה לה אף לדידן כברכה עומדת בפני עצמה. והטעם, שפותחת בברוך. אעפ"י שסמוכה לחברתה, לפי שאינה סמוכה בזמן שאין שם פנים חדשות. וכמו שכתב רבינו אלפסי ז"ל בהלכות (סה, א מדפי הרי"ף), ורש"י ז"ל כן פירש, וכן ר"ח זצ"ל.

וגרסינן בירושלמי במסכת ברכות סוף פרק קמא (ה"ה) כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה סמוכה לחברתה, כגון קריאת שמע ותפילה אין פותחין בה בברוך. התיבון הרי הבדלה, שניה היא דמר רבי בר זבדא ר' היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס. ר' חייא רובה הוה מכנסן התיבון הרי נברך שאכלנו משלו, שניה היא שאם היו שנים יושבים ואוכלין שאינן אומרים נברך, הרי הטוב והמטיב שניה היא, דמור רב הונא משניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב וכו', הקדושה שניה היא, שאם היה יושב וצופה מבעוד יום וקדש עליו היום שאין אומרים בורא פרי הגפן וכו', והא סיפא אמר ר' מונא טופס ברכות כך הוא, א"ר יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך, מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך.

מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו:    פירוש, פנים חדשות כל שלא אכל שם כל שבעת ימי המשתה. וכדאמרינא לקמן ע"ב) משכחת לה בפנים חדשות דלא הוה תמן מעיקרא, דבפרק אלו מגלחין (מו"ק כא, א) ואם באו פנים חדשות חוליץ שפירושו דלא הוה תמן מעיקרא כלל, ולא נכנס שם כל ימי המשתה מברכין שבע ברכות, אעפ"י שלא אכל שם עכשיו, וברכת חתנים כל שבעה בין בשעת אכילה בין שלא בשעת אכילה כל שמתוספין שם לשמח את החתן, וכן היא במסכת סופרים (פי"ט הל' יא). ונהגו רבותינו לומר בבוקר ברכת חתנים על הכוס בעשרה, ופנים חדשות כל שבעה, וכן בערב קודם סעודה בלשון הזה כתוב שם, אלמא אין הם תלוי באכילה אלא באסיפת העם לשמחתם.

ועכשיו נהגו לברך בששי שהוא ראשון לנשואין במקומותינו, ובשבת כשבאין מבית הכנסת לפי שחתן יוצא מבית הכנסת ומוציאין את הכלה בתוך העם ומכניסים אותם לחופה, ומפני כך מברכין דשמחה גדולה היא להם, אף על פי שכבר ברכו בששי, סמכו להם לברך בשבת, שאי אפשר שלא יהיה שם אחד שלא היה שם אתמול. ובתוספות (לעיל ד"ה והוא) אמרו בשבת כפנים חדשות, כדאמרינן במדרש מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב, א) כיון שבאת שבת אמר הקב"ה למלאכי השבת אמרו שירה לפני שפנים חדשות באו לכאן, ועוד אמרו בתוספות, דיום שבאו פנים חדשות אפילו בלילה מברכין לילה ויום, ואע"פ שאינו שם עמהם שפנים חדשות באו הלילה פנים חדשות הן לכל אותו היום, ללילה ויום.

ותניא במסכת סופרים (פי"ט הלכה יא), גבי ברכת החודש וגומר על הכוס ברכת הזימון ומביא לו כוס אחר, ומברך בורא פרי הגפן וכו', וכן אתה אומר בברכת חתנים ובברכת אבלים לפי שאינו אומרים שתי קדושות על כוס אחד. ואמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קב, ב) כוס ראשון מברך על מזונו והשני אומר עליו קידוש היום וכו', ואמאי נמרינהו אחד כסא, אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת לפי שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, מאי טעמא, אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות. ואקשינן, והא יו"ט אחר שבת דאמר רבא יקנה"ז, ופרקינן התם קידושא ואבדלתא חדא מצוה היא, אבל בברכת מזון וקדושא תרתי מילי נינהו, והכא נמי ברכת המזון וברכת חתנים תרתי מילי נינהו. וכן ראוי לעשות אלא שלא נהגו.

ואין מברכין ברכת חתנים אלא בחופה לפי שאין מברכין אלא מחמת שמחה, ואין שמחה אלא בחופה, כדאמרינן במסכת סוכה (כה, ב) חתן וכל השושבינין פטורין מן הסוכה, ואקשינן, וליתבו בסוכה וליחדו בסוכה. ופסקינן, אין שמחה אלא בחופה, אלמא אין מברכין אלא בחופה. וכן אין מברכין אשר ברא אלא כל שבעה ובסופא, שאף הוא מכלל ברכת חתנים הוא, אבל שהשמחה במעונו אינה מכלל ברכת חתנים ומברכין אותה חוץ לחופה. ותדע לך, דהא מברכין אותה כל שנים עשר חודש וקודם כניסה לחופה מברכין אותה מכי רמו שערי באסינתא. ועוד דאפילו בבי מקולא הוו סברי לברוכי אי לאו דאיכדא צערא לינוקא. ועוד, מדאמרינן ברית שית בריך חמש, שמע מינה דשהשמחה במעונו לאו מכלל ברכת חתנים היא, ומדאמרינן מכאן ואילך אפושי שמחה בעלמא הוא, שמע מינה דאין מברכין שהשמחה במעונו אלא בעושה סעודת מרעות לחתונתו, אבל אם לא זימן אדם, אלא חתן הסועד עם בני ביתו אינו מברך כלל, וכן נמי אינו מברך אשר ברא מן הטעם הזה אשר אמרנו.

הא דאמרינן הכא מר סבר חדא יצירה הואי ומר סבר תרתי יצירות הוו. פירוש: מאן דאמר חדא יצירה הואי סבר זנב היה, ומאן דאמר תרתי יצירות הוו קסבר שני פרצופין הוו, וכן מפורש בריש פרק עושין פסין בעירובין (יח, א). ורש"י ז"ל שפירש כאן בהיפך, אינו נכון. ור"ח ז"ל פירש, חדא יצירה הואי, חוה לבדה נוצרה מן הצלע, ומר סבר שתי יצירות הוו להו, אחת נוצרה עמו מקדם שבראה ואח"כ ברא לו חוה מצלעו. עד כאן.

מעיקרא מאימת מכי רמו שערי באסינתא:    פירוש: והוא שקדשו, אבל קודם אירוסין כלל, לא, דתרי בעינן שקדשו והוא דטריח להו, דלא הדרי בהו.

והא דאמרינן דרב תחליפא בריך שית אריכתא:    פירש רש"י ז"ל: שהוסיף בהן דברים, וזה כדרך מה שפירש במסכת ברכות בפרק קמא (יא, א), באחת ארוכה ואחת קצרה, דפירש הוא ז"ל, דאחת ארוכה במילות, וכבר כתבתי שם שאי אפשר לפרש כן. אלא נראה לי, דאריכתא, היינו שפתח וחתם בכולן, וכל ברכה שפותחת וחותמת נקראת ארוכה, וכדאיתא בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה), וכמו שכתוב שם בס"ד.

דף ח עמוד ב

בברכת המזון:    פירש רש"י ז"ל: להצטרף לשלשה לזמן עליו, ואינו מחוור, דמאי קמ"ל, פשיטא הרי אבל חייב בכל המצוות האמורות בתורה. ויש לפרש לפי שמוסיפין בהטוב והמטיב אל אמת דין אמת. ומפני תוספת זו היית סובר לומר שלא יהא מן המנין, קמ"ל.

החזירו הדבר ליושנו:    פירש רש"י ז"ל: בעשרה. והנכון שהחזירוהו ליושנו ממש, דבטלים כולן ואין שותין אלא כדי סיפוקן, דבעשרה נמי איכא שכרות.

דף ט עמוד א

אמר ר' אלעזר האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו:    דקים ליה במילתא ושוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ויש מי שאומר (הרא"ה להלן י, א, ועין ריטב"א ושיטה לר"ן כאן) דלא שנא נשוי ולא שנא פנוי, דהא איהו קאמר דקים ליה במילתא ואין מאכילין לאדם דבר שהוא אסור עליו. ויש מי שאומר, דדוקא נשוי אבל בחור אינו נאמן כמו שאכתוב לפנינו (לקמן י, א ד"ה רב אחאי), ודוקא, באומר ברי לי שלא הטיתי, הא לאו הכי מותרת לו דחזקה הטה והוא לא ידע והיינו דאמרינן לקמן (י, א), ההוא דאתא לקמיה רבן גמליאל ברבי אמר ליה פתח פתוח מצאתי, אמר ליה שמא הטיתה, וטעמא דמילתא, משום העמד אשה על חזקתה.

והא דאתי בטענת פתח פתוח ולא אתי בטענת דמים שהיא טענה מבוררת כדלקמן, מיירי כגון שהיא ממשפחת דורקטי, דאין להם דם בתולים, או שנאבדה המפה, אי נמי בבוגרת. ומיהו, אפילו בעל ומצא דם וטוען טענת פתח פתוח מצאתי נאמן הוא לאוסרה עליו, דהא שויה אנפשיה לחתיכה דאיסורא, ואין הדמים ראיה, דמימר אמרינן דדילמא דם צפור הכניסה. אפילו פישפש ומצא דם, אפילו הכי חיישינן שמא דם הצדדין הוא, או דם המכה הוא, וכדתנן (לעיל ו, א) נותנין לה ארבעה לילות ובית הלל אומרים עד שתחיה המכה.

ומיהו בהא דאמר שמואל לקמן שהוא נאמן להפסידה כתובתה, דוקא כשלא מצא לה דמים או שנאבדה המפה, אבל כשמצא לה דמים וטוען טענת פתח פתוח להפסידה כתובתה, לא, אלא הדמים ראיה לכתובתה, דמסתמא לא תלינן בדם צדדין ודם מכה להפסידה כתובתה. והכי איתא בירושלמי (בפרקין ה"א וע"ש בקה"ע) דגרסינן התם גבי הא דתנן לקמן, כל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים. מה נן קיימין אם כשפשפש ומצא הרי מצא, אם כשלא מצא הוא פשפש היא לא פשפשה, אלא כן קיימין בשלא פשפש ומצא, היא אומרת דם בתולים, והוא אומר לא כי אלא דם ציפור, הורע כמו שלא נהג כמנהג הזה, הדה דתימא שלא להפסידה מכתובתו, אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה וכו' עד וכולהון מן הדא דמר הלא בשם ר' אלעזר מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה.

ועוד נראה לי להביא ראיה, מהא דאמרינן לקמן (יב, א) האוכל אצל חמיו ביהודה איו יכול לטעון טענת בתולים, ואוקימנא דקא טעין טענת פתח פתוח. ואמרינן למאי, אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא אלא להפסידה כתובתה, הרי שעשו מנהג יהודה כשלא מצא דם כאלו מצא לגבי כתובה, ואפילו הכי לאוסרה עליו נאמן דאיהו משוי לה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ועוד דאמרינן בסמוך ופתח פתוח כשני עדים דמי.

ויש אומרים (רמב"ן ועי' רא"ה), דדוקא כשלא מצא הדמים, הא מצא דמים לא, וכן דקדקו מדברי ר"ח ז"ל (בליקוט, אוצה"ג עמ' ). ולפי דבריהם יש לי לומר, דלא אמרו לקמן (ע"ב) פתח פתוח מצאתי כשני עדים דמי אלא כשאין שור שחוט לפניך, אבל הכא הרי שור שחוט לפניך, ואע"ג דאיהו קאמר דמצא פתח פתוח לאו אדעתיה, איהו סבר דקים ליה ולא קים ליה, דמילתא דלא קים להו לאינשי שפיר הוא, והיינו נמי דאיצטריך ליה לר' אלעזר לאשמעינן בהא, משום דלא קים להו שפיר ומטעי טעיא ולא מהימני אפילו לגבי נפשיה, וכדאמרינן בסמוך מאי קמ"ל פשיטא, ופרקינן, מהו דתימא מיקם הוא דלא קים ליה קמ"ל, ודי לנו אם נאמר, דקים ליה היכא דליכא מאן דמכחיש ליה לטענתיה, אבל במקום הכחשה לא, ולקמן נמי אמרינן, מאי לאו דקא טעין פתח פתוח, ודחינן לא, דקא טעין טענת דמים, דאלמא מילתא דלא קים להו לאינשי שפיר הוא אע"ג דאיהו טעין דקים ליה, וההיא דאמר רב יהודה דאמרינן אי לאוסרה עליו ביהודה אמאי לא, התם משום דאין שום דבר מכחישו לזה, דאע"ג דנתייחד כיון שהוא טוען שלא בא עליה כלל ואפילו הכי מצא פתח פתוח ודמים לא מצא, לגבי נפשיה ודאי הימיני מהימן.

וההיא דירושלמי (בפירקין הלכה ו) נמי אינה ראיה, דבירושלמי משמע לכאורה, דחששו לספק סוטה אפילו היכא דאיכא תרתי ספיקי, דגרסינן התם (לקמן יב, ב) על מתניתין דהנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך, רבן גמליאל ורבי אלעזר אומרים נאמנת, הדא דתימא שלא להפסידה מכתובתה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה, ולפום גמרא דילן ודאי נאמנת אפילו להתירה לבעלה משום דתרתי ספיקי אית בה, ועוד דחזקה דגופה, ובתרתי ספיקי אכשורי מכשרי לה הכא. ומיהו אינו דיחוי גמור, דשמא הא דירושלמי לא פליגא ובאשת כהן קאמר כדאמרינן ובשתי ספיקות מודו, אפילו הכי באשת כהן אע"ג דמצא דם אסירא משום ספק סוטה. ומכל מקום, לפום פשטא משמע בגמרא, דההיא דרבן גמליאל אפילו לקיימה שרי ואפילו באשת כהן, דאי לא, כיון דמתניתין סתמא תני הוה להו לפרושי בהדיא בגמרא. והדבר צריך תלמוד.

והא דאמר ר' אלעזר נאמן לאוסרה עליו ה"ה להפסידה כתובתה, כשאין שם טענת דמים:    כגון שנאבד המפה, אי נמי בבוגרת, וכדאמר שמואל בסמוך. ור' אלעזר ושמואל לא פליגי אהדדי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי (עי' רמב"ן רא"ה וריטב"א בע"ב). ואי נמי, דשמואל מיירי בשעשה סעודה ודר' אלעזר בשלא עשה סעודה, אלא דר' אלעזר ניחא ליה לאשמעינן דאפילו לאוסרה עליו אע"ג דאית ליה חזקה דכשרות. ועוד, דשאר נשים דעלמא לא אסרינן להו דדוקא באשת כהן ובקטנה בת ישראל אסרינן, וכל שכן בממון דמהימן, דאוקי ממונא בחזקת מריה, ושמואל ניחא ליה לאשמעינן דהפסידה כתובתה, דאפילו בספק ספיקא, דאינה נאסרת עליו, כתובתה נפסדת, דאוקי ממונא בחזקת מריה. אבל רש"י ז"ל פירש: דר' אלעזר נאמן לאוסרה עליו דוקא קאמר, ולא להפסידה כתובתה (ל"מ, אבל כ"כ הרמב"ן בשם יש מי שפירש).

ואמאי ספק ספיקא הוא ואוקימנא באשת כהן, אי נמי, באשת ישראל וכגון דקביל עליה אבוה קידושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, דודאי תחתיו זנתה דפחות מכאן בתוליה חוזרין, ודוקא כשהיא גדולה עכשיו הא לאו הכי מותרת אפילו נבעלת ברצון, דפיתוי קטנה אונס הוא. וא"ת, אפילו קיבל בה אביה קידושין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד, תשתרי, דספק ספיקא הוא, ספק קודם שגדלה ספק לאחר שגדלה, ואם תמצי לומר לאחר שגדלה, ספק באונס ספק ברצון. יש לומר, דעל כרחין כולה חדא ספיקא הוא, ספק באונס ספק ברצון, דקודם שגדלה משום ספק אונס אתה בא להתירה. ואם תאמר, אם כן אפילו קיבל בה אביה קידושין כבת שית כבת שבע תיתסר דחד ספק הוא. ליתא, דהתם אי אתה צריך לטענת אונס כלל או קודם שנתארסה, דאפילו את"ל דפיתוי הקטנה רצון הוא אפילו הכי שריא, ולא תהא כוח גדולה יפה מכח קטנה.

קשיא לן אשת כהן ואשת ישראל פחותה מבת שלש שנים, נמי ספק ספיקא הוא, אשת כהן ספק קודם שנתארסה ספק לאחר שנתארסה ואת"ל לאחר שנתארסה ספק דרוסת איש ספק מוכת עץ. וקטנה בת ישראל נמי ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש, ואת"ל דרוסת איש ספק באונס ספק ברצון.

יש לומר, מוכת עץ מילתא דלא שכיח היא וכל שלא טענה לא תלינן ביה. וכדאמרינן בפרק אלו נערות (לקמן לו, ב), סומכוס אומר הסומא אין לה טענת בתולים, ואקשינן עליה מאי טעמא, אילימא משום דמחבטא כולהי נמי חבוטי מיחבטן, כלומר, ואפילו הכי לחבטה גדולה שמשרת בתולים לא חיישינן, ואע"ג דסומכוס חייש לה, הא רבנן דלא חייש וקיימא לן כותייהו. ובירושלמי גרסינן בפרק האשה שנתארמלה (ה"א), אם אין עדים שיצאתה בהינומא וכו', וחש לומר מוכת עץ הייתה אלא כרבי מאיר דאמר כתובתה מאתיים, אמר ר' יוחנן לא חשו על דבר שאינו מצוי, ואע"ג דאינה ראיה גמורה לדהכא, דהתם כיון שאינו מצוי לא טענינן אנן לפוחתה מכתובתה, אבל הכא דאיתיליד ריעותא, אפשר היה לומר דשמא פתח זה מחמת מוכת עץ היה, וע"כ שמענו שהוא דבר שאינו מצוי ודבר שאינו מצוי אין טוענין בו מן הסתם, אבל אם טענה היא בפירוש, נאמנת.

אי נמי יש לומר, מכיון דלא טענה, חזקה לא הוכתה, דאם איתא מיטען הוה טענה, דלאו גנאי הוא לה ולא פסלה נפשה מכהונה, וכתובה נמי לא מפסידה בדאמרה מוכת עץ אני תחתיך.

והא דאמר ר' אלעזר דאסר, באשת כהן, ואי נמי, בקטנה בת ישראל, דוקא במכחשת וטווענת בתולה שלימה נבעלתי, אי נמי בשותקת, דאיהו בריא. אבל במודה וטוענת שנאנסה קודם שנתארסה, אי נמי, באומרת מוכת עץ אני, נאמנת, דהא קיימא לן כר"ג ור' אליעזר דאמרי, הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדיהו והוא אומר לא כי אלא קודם שארסתיך והיה מקחי מקח טעות, נאמנת כדאיתא במתניתין (לקמן יב, ב). וכן בטוענת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את. וטעמא דמילתא, משום דהתם שניהם מודים שלא נמצאו לה בתולים, אלא שהיא אומרת משארסתני נאנסתי והוא טוען בשמא קודם שארסתיך והוה לה איהי ברי ואיהו ספק, וברי עם חזקת כשרות דגופא עדיף משמא דידיה, אבל במכחשת כי הכא, דהוה ליה בריא ובריא, איהו מהימן, וכדאמרינן לקמן בריש פרק האשה שנתארמלה (טו, א), דלא אמר ר"ג אלא בבריא ושמא אבל בריא ובריא לא קאמר.

והכין איתא בירושלמי (בפירקין ה"ו), דגרסינן התם, ר' ירמיה בעי מעתה אין טענת בתולים כר"ג ור' אליעזר אלא כרבי יהושע, חזר ואמר יש טענת בתולים כר"ג ור' אליעזר בשותקת, אפילו תימא במדברת ואומרת נמצאו ואבדו ותהא נאמנת לית יכיל, דאמר ר' אילא מצא פתח פתוח אסור לקיימא משום ספק סוטה, הכא אתמר נאמנת והכא אתמר אינה נאמנת, תמן שניהם מודים שהפתח פתוח, פירוש, ולפיכך היא נאמנת דאיהו שמא ואיהי בריא, הכא אין שניהם מודים שהפתח פתוח, פירוש, ולפיכך הוא נאמן דבריא הוא אלמא כל שאינה מכחישתו דבריא ושמא הוא היא נאמנת, ואפילו להתירה לבעלה ואפילו באשת כהן, והדין נותן שהרי בכל מקום אשה נאמנת לומר מותרת אני, כיון שאין מי שמכחישה.

והא דאמרינן בירושלמי (שם, ה"א), גבי מתניתין דהיא אומרת מוכת עץ אני נאמנת, הדא דתימא שלא להפסידה מכתובתה אבל לקיימה אינו רשאי, ודאי משמע דפליגא אגמרא דידן, וכדכתבינן לעיל, אעפ"י שראיתי לגדולי המורים (עי' רמב"ן לקמן י, ב, ד"ה הא, ומ"מ איסו"ב פי"ח ה"י) שאמרו, דאפילו בטוענת קודם שארסתני נאנסתי, אי נמי מוכת עץ אי, אינה נאמנת אלא שלא להפסידה מכתובתה, אבל לקיימה אינה רשאי משום דספק סוטה, כדאיתא בירושלמי דלעיל, דאמרו גבי הנושא את האשה דאינה נאמנת לקיימה משום ספק סוטה ואפילו בטוענת מוכת עץ. ואינו נראה, דאם איתא, אונס בישראל דשרי היכי משכחת לה. והיכי דרשינן להו, דדילמא אמרה שנאנסה ואינה אלא רוצה, ואין אונס ורצון אלא אחר כוונת הלב, ולא גרע פתח פתוח ממי שראינוה שנבעלה וצוחה ואמרה אנוסה אני דנאמנת, והרי היא כחתיכה ספק חלב ספק שומן דעד אחד נאמן עליה. ואעפ"י שזו עדות אשה בגופה, הא אמרינן דנאמנת, כדאיתא בברייתא לקמן (יג, ב), זו היא עדות שהאשה כשירשה לה, כלומר, לעצמה. וסוטה שנסתרה, היינו טעמא, משום דרגלים לדבר, שהרי קנא לה ונסתרה. ותדע לך, דהא נסתרה בלא קינוי אינה אסורה לבעלה ואפילו לר' יהושע, דעד כאן לא קאמר ר' יהושע אלא לכהונה משום מעלת יוחסין.

ולא עוד, אלא דאפשר לומר, דר' יהושע דוקא בפנויה קאמר ומשום מעלת יוחסין, אבל באשת כהן לא, דמשום מעלת יוחסין לא פסלינן לה אגברא. והא דאמר רב בפרק עשרה יוחסין (קידושין פא, א), מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד, אפשר, דבין באשת כהן ובין באשת ישראל קאמר דלא אסרינן לה, כמו שנכתוב למטה משם הראב"ד ז"ל, דאי לא, הוה ליה לפרושי בהדיא. אי נמי בעלי הגמרא הוו מיפרשי לה, וכדפרשינן עלה (שם), לא שנו אלא בפנויה אבל באשת איש לא, כלומר, אין מלקין, וההיא אפילו לר' יהושע אתיא, דרב כר' יהושע סבירא ליה, כדאיתא בפרק עשרה יוחסין בגמרא (שם) ספיקן בודאי אסור, ולקמן (יג, א) נמי מוקמינן לה לההיא דרב כר' יהושע, ואע"ג דכל ספק טומאה ברשות היחיד נמי טמא, וגמרינן לה מסוטה, אעפ"י שאין רגלים לדבר, דאלמא סוטה לאו משום טענת רגלים לדבר הוא. ליתא, דספק טומאה היינו משום דליכא מאן דאמר בריא לא נטמא, אבל סוטה שנסתרה דטענתא בריא, אי לאו משום רגלים לדבר לא מטמאינן לה, וכל ספק טומאה אקיש רחמנא לסוטה בין יש רגלים לדבר, דלא אקשינהו רחמנא אלא לספק שברשויות ויש בו דעת לישאל, אבל לרגלים לא אקשינהו לדעת רבנן דר' שמעון, ולר' שמעון אקשינהו לגמרי, כדאיתא בריש פרק קמא דנדה (ג, א), כן נראה לי.

ומה שהעמידו בירושלמי (בפרקין הלכה ו) הא דר' אלעזר בשותקת אי נמי במכחשת, כמו שכתבתי למעלה, צריכא לי עיון בשותקת. דבפרק אלו נערות (לקמן לו, א) משמע דלר"ג טוענין לה משום (משלי לא, ח) פתח פיך לאלם. ועוד, דאי שתיקה חשבינן לה כהודאה, אפילו באשת ישראל גדולה תאסר, דהא ליכא ספק ספיקא דהא מודה, ואי ספיקא שתיקה כספק חשבינן לה, לר"ג אסורה אפילו בתרי ספיקי, כדאיתא לקמן (יד, א) דקיל ליה שמא דאפילו בספק ספיקא פסול. אלא נראה לי, דהכא לא משכחת לה להדא דר' אליעזר אלא במכחשת, והילכך, בחד ספיקא אסירא אבל בתרי ספיקא שריא, ואע"ג דאיהי טוענת שבתולה שלימה נבעלה, ואם כן לדבריה אין כאן תרי ספיקי, ואפילו הכי לדידן תרי ספיקי איכא.

ותדע לך, דהא בההיא דר' אלעזר דאסר, על כרחין במכחשת היא, וכמו שאמרו בירושלמי וכמו שכתבתי (לעיל), ואפילו הכי אקשינן ספק ספיקא היא. ועוד, דאם איתא כי אקשינן אמאי ספק ספיקא הוא, לימא הכא במאי עסקינן במכחשת, דתו ליכא תרי ספיקי לפי דבריה, אלא דעל כרחין אית לן למימר דלדידן מיהא אית בה תרי ספיקי, ואיהי דקא מכחשת כסופיה הוא דמכספא, ושמואל נמי מודה בהא לר' אלעזר, ולגבי ממונא אפילו בתרי ספיקי בברי וברי, לא מפקינן ממונא. ואפילו לר' יהושע כגון שטוען טענת דמים אבל בפתח פתוח חיישינן דילמא משקר אלא אם כן עשה סעודה. וההיא דר' יהודה אמר שמואל דלקמן (ע"ב), אפילו באשת ישראל גדולה ובמכחשת ור' אלעזר מודה בה. זו הדרך שבררתי בשמועות אלו. וכן נראה להראב"ד ז"ל במכחשת.

ולפי זה, הא דתניא בפרק אלו נערות (לקמן לו, א) חרשת אין לה טענת דמים, ואוקימנא כר"ג, ואקשינן, אימור דשמעית ליה לר"ג דקא טענה איהי, היכא דלא טענה איהי מי שמעת ליה, ומפרקינן, אין, כיון דאמר ר"ג מהימנא כגון זה פתח לאלם הוא, לאו כגון זה דאינה יכולה לטעון דווקא קאמר, אלא כגון זה שאינה טוענת ולא מכחשת, וטעמא כדקאמרינן, להא לר"ג מהימנא משום דחזקה דגופה, כן נראה לי.

הא דאקשינן, מי אמר רבי אלעזר הכי והאמר רבי אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה, אלא על עסקי קנוי וסתירה וכמעשה שהיה:    פירש רש"י ז"ל: מי אמר רבי אלעזר הכי דאשה מזנה נאסרת על פי עצמו, וכמסקנא דאמרינן ופתח פתוח כשני עדים דמי, פירוש: שהרי דבר ברור הוא לו שנבעלה.

וקשיא לי טובא, חדא, דמי איכא מאן דאמר דמי שרואה את אשתו מזנה תחתיו דמותרת וכי עדים אסרי לה ועדים שרו לה הא אין אוסרה אלא ביאתה. ועוד, דהא תנן בסוטה פרק היה מביא את מנחתה (יח, א), ולמה היא אומרת אמן אמן וכו' אמן עם איש זה אמן עם איש אחר, והיאך הוא מתנה עמה על איש אחר שלא קינא לה ממנו, והלא אלו נבעלה לו לא תהא אסורה לבעלה, ותנן התם, זה הכלל כל שתבעל ולא תהא אסורה לו, לא היה מתנה עמה, ומי איכא למימר דלא היה מתנה עמה לדעת המקשה הוה אלא שלא נטמאת מאיש אחר בעדים, וזה רחוק מאד. ועוד, הא דאמרינן, ולטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא, אלא הכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה וכו' ופתח פתוח כשני עדים דמי, למה ליה לאורוכי בלישני כולי האי, לימרי ליה ולטעמיך קנוי אין עדים לא ופתח פתוח כשני עדים דמי. ועוד היא גופה קא קשיא לי, דלפי פירושו של רש"י ז"ל, האי מקשה בגזרת הכתוב תלי לה, דעד שיהיה שם קנוי וסתירה או עדים לא מתסרה ואפילו הוברר לו לבעלה שנבעלה, וכיון שכן, פתח פתוח אף על גב דקים ליה במילתא שפיר ובריא לו שנבעלה, מכל מקום לא נאסרה דגזרת הכתוב היא. ועוד, לא דמי לשני עדים, דשני עדים מסהדי שנבעלה ודאי ברצון, וזו שמא מוכת עץ היא, אי נמי דרוסת איש, שמא נאנסה.

ונראה לי דהכי פירושה: ומי אמר ר' אלעזר הכי דאשה נאסרת על בעלה בספר, והאמר ר' אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה בספק, אלא בספק הבא על עסקי קנוי וסתירה וכמעשה שהיה, וכו'. ותסברה וכו', הא לא קשיא. הכי קאמר, אין האשה נאסרת על בעלה בספק ממעשה שהיה דלא הוה קנוי וסתירה. ולא אסרוה על דוד, ואלו הייתה אסורה לאוריה אף על דוד אסורה, דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל (סוטה כו, ב), אלמא אינה נאסרת בספק, דאע"ג דלגבי דוד לא היה ספק אלא ודאי, ואלו נודע לאוריה כמו שנודע לדוד אסורה, מכל מקום אין איסורו של בועל תלוי אלא באיסורו של בעל, וכיון שאפילו הודה דוד בבית דין שבא עליה, לא הייתה נאסרת על אוריה דבר תורה, דאין דבר שבערוה פחות משנים, אם כן אף לדוד לא נאסרה בידיעתו שלו שאין הדבר תלוי בו אלא בבעל. כך הייתה סברתו של מקשה וכמו שאנו אומרים לכולי עלמא, שלא אסרוה על דוד מפני שאונס היה, אף על פי שבא עליה ברצון כיון שהרצון הזה אינו אוסר על הבעל, ואף על פי שאין הנדון דומה לראיה לגמרי, כך הייתה דעתו של מקשה.

ואקשינן, ולטעמיך קינוי וסתירה אין. כלומר, לטעמיך שאתה מפרש הא דרבי אלעזר כצורתה, אם כן אף אנו נאמר דלעולם אינה נאסרת ואפילו נבעלה ברצון ובעדים, דהא אין האשה נאסרת קאמר, דמשמע אינה נאסרת לעולם אלא על עסקי קינוי וסתירה. אלא על כרחיך הא דרבי אלעזר אית לך למימר ולתרוצי דחסורי מיחסרא והכי קתני אין האשה נאסרת בספק, וכיון דתירצת לה תריץ הכין אין האשה נאסרת בעד אחד אלא בשני עדים, דאין דבר שבערוה פחות משנים, דמעידים דודאי נבעלה ונאסרת, וקינוי וסתירה אפילו עד אחד כשני עדים דמי, דאף היא נמי בודאי נאסרה חשבינן לה, דרגלים לדבר.

פתח פתוח נמי כשני עדים דמי:    כלומר, אסורה כאלו איכא שני עדים, דכיון שהיא אינה מכחשת או שותקת רגלים לדבר שנבעלה בעילת איסור, כענין עד אחד על ידי קינוי וסתירה שנעשית בשנים מפני שיש רגלים לדבר.

והא דאמרינן, אם תאמר מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה:    לאו קושיא הוא דקשיא לן על אוקמתין, אלא פירושה דסיומא דמימרא דר' אלעזר היא, דר' אלעזר אדכורי אדכר במימריה מעשה שהיה, ואתי לפירושה דהכי קאמר ר' אלעזר, ואם תאמר, מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה, דרגלים לדבר הייתה לו, ואם כן אף לדוד תאסר. התם אונס הוה, ואפילו ידע אוריה בכך לא נאסרה עליו. והשתא נמי, לית לן בההיא סברא דמקשה בכך דהוה סלקא דעתיה, דכיון שידיעתו של דוד לא היתה אוסרתה על אוריה אף עליו לא תאסרנה, כן נראה לי.

דף ט עמוד ב

כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו:    פירוש: גט גמור, כדי שאם מת או גולה או נאבד במלחמה שלא תעגן בשוב אנשי המלחמה ולא שב. ובצינעא היו מגרשין כדי שלא ירגישו אחרים בדבר ויקפצו עליה לישאנה (עי' תוס' סד"ה כל וב"מ נט, א, ד"ה כוח).

ומה שהיו מביישים פני דוד הבא על אשת איש מיתתו במה, כדאיתא במציעא (נט, א), תנאי היא, ולאותן שאומרים שאשת איש היתה ולא אסרוה משום דאונס הוה. אי נמי, מלבינים היו פניו לומר שאשת איש היתה לפי שלא גירש בפרהסיא אלא בצינעא. ומה שהנביא מקנטרו, לפי שעשה שלא כהוגן, שאין מגרשין אלא שלא תתעגן ובטוחין היו בנשותיהן לנעול בפניהם. ורש"י ז"ל פירש בעניון אחר, וזה עיקר.

הא דאמר רב יהודה אמר שמואל פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה:    כבר כתבתי לעיל שהוא נאמן לאסרה עליו כר' אלעזר, והא דאמר רב יהודה היא ובמכחשת אסורה עליו דשוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא כדכתבינן לעיל, וכדאיתא בירושלמי (כאן הלכה ו) דאף על גב דאיכא תרתי ספיקי כיון שמכחישים זה את זה בריא ובריא הוא, ואפילו לענין ממונא אוקי ממונא בחזקת מריה. ולענין כתובה, אפילו שותקת הפסידה כתובה, כיון דאיהו בריא והיא אינה יודעת לטעון משארסתני נאנסתי, אבל באשת איש ושותקת אינה נאסרת על בעלה דתרי ספיקא איכא ושריא, ובהא אפילו ר"ג ור' אלעזר מודים בה, דעד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא בבריא ושמא אבל בבריא ובריא לא, וכל שכן בבריא דידה ושמא דידיה.

ואם תאמר, כיון דאילו אינה מכחשת מהימנא וגביא כתובתה, השתא נמי נהימנא משום מגו, דהא אמרינן לקמן (יג, א) דטעמא דר"ג משום מגו. איכא למימר, מגו לאפוקי ממונא במקום ברי וברי לא אמרינן, ואף על גב דאיכא שטר כתובה אפוקי ממונא הוא. ולא דמי לההיא דאמרינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מב, א) בענין ההוא דאמר ליה לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא, אמר ליה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, אמר ליה הנהו סטראי נינהו, ואמר רב פפא איתרע שטרא, והני מילי דאמר ליה פרעתיך בפני פלוני ופלוני אבל בפני עדים לא, מגו דאי בעי אמר ליה לא היו דברים מעולם, כי אמר ליה סטראי נינהו מהימן, דאלמא כל לאוקומי שטרא לאו אפוקי ממונא חשבינן ליה. דהא ליתא, דהתם היינו טעמא משום דההוא שטרא שעת הכושר הוה ליה, אבל הכא אם איתא דזינתה תחתיו שטרא כמאן דליתא דמי דלא חל שעבודא דשטרא כלל. ואי נמי, אם זינתה קודם שנתארסה לא חל שטרא כלל למאן דאמר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובתה כלל, וקיימא לן כותיה. ורבינו (הרמב"ן, רבינו יונה הובא בש"מ, ועי' תוד"ה לא) נ"ר תירץ, דאע"ג דאיכא למימר מגו, כיון דעכשיו הוא מכחישה ומסייעא ליה חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה לא אמרינן מגו במקום חזקה, ואע"ג דבעיא היא בפרק קמא דבבא בתרא (ה, ב) אי אמרינן מגו לאפוקי ממונא במקום חזקה, בהא ליכא מאן דפליג.

דף י עמוד א

אמר רב נחמן אמר שמואל משום רבי שמעון בן אלעזר חכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה, והם האמינוהו וכו':    אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן, אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ומדאמרינן אמר רבא ולא אמרינן אלא אמר רבא, משמע דאדרבי שמעון בן אלעזר סמיך, לומר, דכיון דכתובת אשה מדבריהם הם האמינוהו שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, אבל למאן דאמר כתובת אשה מן התורה לא היה נאמן. וכן פירש רש"י ז"ל.

ואם תאמר, כיון דאיהו ברי והיא מכחישתו אי נמי שותקת כדאוקימנא לה להא דשמואל אפילו כמאן דאמר כתובת אשה דאורייתא אמאי לא מהימן, וגאון זצ"ל נמי דקאמר, דלענין תוספת, כיון דאיהו כתב לה מדיליה לא האמינהו חכמים כדכתיב בהלכות רב אלפסי ז"ל (בסוגיין), אמאי לא מהימן, שהרי לא כתב לה אלא על מנת לכנסה וימצאנה בתולה, וכיון שכן עליה להביא ראיה שנתקיים התנאי, כדאמרינן לקמן (יט, ב) גבי תנאי היו דברינו אמר להוקימו תנאיכו וחוותו לדינא.

ויש לומר, דכיון דאיהי קא טענת בריא ואמרה בתולה שלמה נבעלתי. מדינא איהי מהימנא דלדידיה איכא למימר שמא הטה, או דילמא לא קיים לה שפיר, הילכך לבדה איכא להימונא אי לאו טעמא דהם המינוהו, אבל בשותקת דלא טענה מידי לא צריכין להאי טעמא כלל אלא מדינא מהימניה ליה, כדכתבינן. אי נמי,איכא למימר דהכא כיון דרוב נשים בתולות נשואות ואיכא נמי חזקה דגופה, הולכין אחר הרוב ואחר חזקה, והכי איתא בירושלמי בפרק שני (הלכה א) לא מדרבנן המנוה הואיל ואמר ברי, ועוד, דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. הרמב"ן נ"ר.

והא דאמרינן שהוא נאמן להפסידה כתובתה:    הני מילי בטוען מיד, לאלתר, שנתיחד, הא בטוען לאחר זמן לא, דהורע כוחו, דאם איתא כדקאמר, כשנתייחד עמה הוה ליה לערער ואין זה אלא מוציא לעז כדי לאבד זכותה ולאו כל כמיניה, וכדאמרינן ביבמות פרק בית שמאי (קיא, ב), טענת בתולים כל ל' יום דברי ר' מאיר, ר' יוסי אומר נסתרה מיד, לא נסתרה אפילו לאחר כמה ימים. ובירושלמי (בפירקין ה"ד) מייתי לה לפלוגתא דר' מאיר ור' יוסי על שמעתין דהכא, והיינו טעמא נמי דביהודה אינו יכול לטעון טענה פתח פתוח, דכיון דלא טעין כשנתיחד עמה בבית חמיו שוב אין יכול לטעון, ואתרע לה חזקה שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה, דחזקה נמי אין אדם עשוי למצוא לפתח פתוח ושותק.

ורש"י ז"ל פירש: שחוששין שמא בא עליה ושכח או הערה בה מתוך חבתו וכמדומה שלא שבר בתוליה ושבר. ואינו נכון, אלא טעמא דמילתא כדאמרן. והיינו נמי דאמרינן חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, כלומר, אין אדם עשוי להוציא לעז על אשתו ומפסיד סעודתו, אבל לאחר זמן הוה ליה כמוציא לעז על אשתו שזינתה שאינו נאמן להפסידה כתובתה, ככל טוען לחברו פרעתיך, שאינו נאמן כששטר חוב בידו וגובה שטרו.

ומהא דאמרינן נמי אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. משמע דאי לא טרח בסעודה שאינו נאמן, דהא ליכא חזקה, וחזקה דגופה עדיפא מחזקת ממון ואפילו בברי וברי, דהולכין אחר הרוב דבתולות נישאות וחזקה דגופה.

רשב"ג אומר כתובת אשה מן התורה:    ולא קיימא לן כותיה אלא דרבנן היא, ובשלהי מסכתין (לקמן קי, ב) נאריך בזה בסיעתא דשמיא. ומיהו, אפילו לרשב"ג דאית ליה(?) כתובת אשה מן התורה, ואי טעין טענת פתח פתוח לא מהימן כדאמרן ומשום דאינה טענה מבוררת, אבל בטוען טענת דמים, מהימן דטענת מבוררת היא, וכדדיק מהא דאמרינן מיהא מאי לאו דקא טעין טענת פתח פתוח, לא, דקא טעין טענת דמים, כלומר שהיא טענה מבוררת ובההיא לכולי עלמא מהימן.

ומיהו רש"י ז"ל פירש: כשהעמידו שושבינין שמשמשו אותו ולא נעשית אונאה בדבר, אבל לא העמידו שושבינין יכולה האשה לטעון ראה ואבד. וליכא, משום אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, דלמאן דדחי דלא מהימן בטענת פתח פתוח אלא בטענת דמים, ודאי לא סבירא ליה חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה.

ומקצת מרבותינו הצרפתיים ז"ל אמרו (בתוד"ה לא ועי' ד"ה אמר): דאף על פי שלא העמידו שושבינין נאמן, דעד כאן לא דחינן דלא מהימן בטענת פתח פתוח אלא משום דלא קים ליה כדי שנאבד כתובתה ממנה בכך, אלא שהוא נאמן בכך לאוסרה עליו דשויא אנפשיה חתיכה דאיסור, אבל בטענת דמים שהיא טענה(?) מבוררת לו, נאמן להפסידה כתובתה.

והביאו להן ראיה מדתנן (לקמן יב, ב) הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות, ר' יהושע אומר אינה נאמנת, ועד כאן לא פליגי עליה רבן גמליאל ורבי אליעזר אלא בברי(א) ושמא אבל בברי(א) וברי(א) לא, דכלל גדול אמרו המוציא מחבירו עליו הראיה, אעפ"י שאין ראייתם מכרעת דאיכא לאוקמיה מתניתין כשהעמידו שושבינין ואין דם במפה ומשום הכי בברי(א) ושמא נאמנת היא דכוותה בברי(א) וברי(א) איהו נאמן וכי אמרה איהי ראה ואבד לא משגחינן בה, אבל כשלא העמידו שושבינין אינו נאמן דדילמא ראה ואבד.

אלא בירושלמי (בפרקין ה"א) נראה כדבריהם, דאפילו בלא העמדת שושבינין הוא נאמן, ולא מטעמם, אלא מפני שאין אדם עשוי להוציא הוצאותיו ומוציא שם רע על אשתו, ואעפ"י שלא נאמר בגמרין אותו הטעם אלא למאן דאמר כתובת אשה מדבריהם, מכל מקום יש להם סיוע משם לעיקר הדין.

ונראה לי להביא ראיה על זה, מדאמרינן לקמן (יב, א) אצל האוכל אצל חמיו ביהודה, אמר רב יהודה ביהודה בראשונה היו מייחדין את החתן ואת הכלה וכו'. ובגליל לא היו עושין כן, וכל שלא נהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים, ופירשה רבא, כל שלא נהג מנהג גליל בגליל אינו יכול לטעון טענת בתולים, ואם איתא, דכל שלא העמידו שושבינין אינו יכול לטעון, דמה לי דאמר אלא שנהג מנהג יהודה בגליל, כלומר, שנתייחד עמה קודם כניסתה לחופה, הא מכיון שלא נהג מנהג גליל להעמיד שושבינין אינו יכול לטעון אעפ"י שלא נהג מנהג יהודה. וכי תימא, דבגליל לא היו מעמידין שושבינין, וכל שלא נהגו להעמיד יש לו טענת בתולים אבל במקום שנהגו להעמיד ולא העמיד ריע(?) טענתיה, הא ליתא, דבגליל על כרחין מקום שנהגו להעמיד היא, דאי לא, מאי כל שלא נהג מנהג גליל בגליל דקאמר. ועוד, מדאמרינן ביהודה היו שושבינין בבית שהחתן והכלה ישנים שם ובגליל לא היו עושין כן, אלמא, מעמידין היו אלא שלא היו ישנים עמהם.

והא דקתני ביהודה היו מעמידין שושבינין אחד לו ואחד לה ובגליל לא היו עושין כן להעמיד שנים, לאו למימרא שלא היו מעמידין להן כלל, אלא שלא היו עושין כן להעמיד שנים אחד לו ואחד לה. אבל אחד היו מעמידין, ואפילו הכי אם לא נהג כמנהג הזה יכול הוא לטעון טענת בתולים אלא אם כן נהג מנהג יהודה. ואע"ג דרב אשי דהוא בתרא אוקמה כאוקימתא אחריתי, לאו בדינא פליגי אלא במשמעות הברייתא פליגי אי ארישא אי אסיפא. כן נראה לי.

וכיון שכן, היכא דטעין טענת בתולים נאמן אפילו להפסידה(?) תוספת כתובה, אעפ"י שחייב בו את עצמו בקניין, וכן הללו שכותבין דחזו ליכי מדאורייתא דמשעבדין נפשייהו בקנין כמו דאורייתא, נאמן. וכן כתב רבינו הרב (כנ"ל,?) נ"ר (הרמב"ן לקמן קי, ב).

הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה כתובתה אלא מן הזיבורית:    פירוש: דאלו למאן דאמר דאורייתא גובה מן העידית, דהא מאונס גמרינן לה, ואונס ומפתה בעידית הן, כדאיתא בפרק קמא דבבא קמא (ה, א). ויש לפרש, דאינה גובה אלא מן הבינונית, דלא אמרו שתהא כתובה לגמרי כאונס ומפתה לכל דיניה, שהרי קנס ומפתה ואונס בכסף של צורי, ושל כתובה כסף מדינה, כדאיתא הכא בירושלמי (ה"ב), דלא למדוה אלא משום דאפקיה רחמנא לקנס בלשון מוהר סמכו חכמים שיש מוהר לבתולות והיינו כתובה, וכל אחד כותב כרצונו אם מעט ואם הרבה, וחכמים תקנו לכל בתולה מאתים. ותדע לך, דאפילו מאן דאמר דאורייתא מכאן סמכו קאמר, והיינו דכולי עלמא גרעוה לכתובה מפני תיקון העולם והחזירוה לזיבורית, כדתנן בפרק הניזקין (גיטין מח, ב), ושם (בד"ה וכתובת) הארכתי בסיעתא דשמיא.

רבי אחאי משני כאן בבחור כאן באלמון:    פירש רש"י ז"ל: בבחור אינו נאמן ומנסבינן ליה כופרי, בנשוי נאמן ולא מנסבינן ליה כופרי, ודוקא להפסידה כתובתה אינו נאמן, אבל לאוסרה עליו נאמן. דאעפ"י שהוא פנוי הא קאמר דקים ליה ושויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. וכן פירש הראב"ד ז"ל: דבחור אינו נאמן, והיינו דמלקינן ליה, דכיון שאינו נאמן שם רע הוא דמפיק עליה, ודומה לאותה שאמרו (פסחים קיג, ב) הרואה דבר עבירה בחבירו ומעיד בו יחידי לוקה. וכמעשה דזיגוד וטוביה. ור"ח ז"ל פירש: שהוא נאמן. והראשון נראה לי עיקר, דהא מעיקרא הוה ס"ד דלא מהימני כלל, ואקשינן, והא איהו אמר הימניה רבנן, ופרקינן, מהימן ומנסביה ליה כופרי, והדר אמרינן, ואי נמי לא מהימניה דלא ס"ד וכאן בבחור וכאן בנשוי, כן נראה לי.

דף יא עמוד א

אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין:    פירש רש"י ז"ל: שהביאתו אמו, ולאו למימרא דבלאו הכי לא מטבילין ליה, אלא לומר דאין בית דין מחזרין למול ולטבול את הגרים מעצמן, ואף על גב דאתי לסיועי ממתניתין, ודחינן מתניתין בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, לא שיהא חלוק בדבר זה בין אב ואם, שהבנים גם כן נגררין אחר האם, אלא כאן שהביאתו האם ולא נתגיירה והתם שהביאו ונתגייר עמו והוא הדין לאם, דניחא להו למעבד מאי דעבד אבוהון או אמן, כן נראה (עי' להלן טו, ב, ד"ה ולא).

מאי קמ"ל זכין לאדם שלא בפניו:    ואע"ג דקימא לן שאין זכין לגוי כדאיתא בפרק איזהו נשך (ב"מ עא, א), הכא שגירותו וזכיותו באין כאחד, וכן מצינו לאבותינו בסיני שזכו גדולים לקטנים.

מהו דתימא גוי בהפקירא ניחא ליה, והא קימא לן עבדא בהפקירא ניחא ליה:    נראה, דאסוקי מילתא היא ולא קושיא הוא, והכי קאמר מהו דתימא גוי בהפקירא ניחא ליה והכי ודאי קימא לן דעבדא בהפקירא ניחא ליה, הני מילי גדול דטעים טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו.

והא דאמרינן והא קימא לן:    איכא למידק, והא ר' מאיר הוא דאית ליה הכין בפרק קמא דגיטין (יג, א), ורבנן פליגי עליה ואמרי זכות הוא לו שמתירו בבת חורין וקימא לן כותייהו. ויש לומר, דהכא לתירוצה לרב הונא אליבא דכולהו תנאי קאמר. אלא דלישנא דאמרינן והא קיימא קשיא לי, דהא לא קימא לן הכי, והוה ליה למימר והא עבדא בהפקירא ניחא ליה. והנכון, דלכולי עלמא קאמר, דעד כאן לא פליגי רבנן התם בעבד, אלא מפני שמוציאו לחירות ומתירו בבת חורין בודאי זכות הוא לו, ואנן סהדי דניחא ליה טפי למיפק לחירות וליאסר בשפחה מלמהוי עבדא ולשתרי בשפחה, אבל גוי בהפקירא ניחא ליה. ומקצת נוסחאות יש, והא קיימא לן גוי בהפקירא ניחא ליה, ונוסחא נכונה היא.

הא דנקט רב הונא גר קטן מטבילין:    ולא קאמר מלין איכא למימר דמילתא דשייכא בזכרים ובנקבות נקט, אי נמי, משום דטבילה גמר מלאכתו כדקיימא לן (יבמות מו, א) מל ולא חטבל כאילו לא מל, נקט מטבילין. אי נמי נראה לי לומר, דרבותא נקט טבילה, משום דמילה דין הוא שתעלה לו כשיגדל ויתרצה דישנה בעולם בשעת רצונו, אבל טבילה דבשעת' לא היה בן דעת ובשעה שנתרצה אינו בעולם אימא לא, כיון שגירותו מסופק שהרי יכול הוא למחות כשיגדל, קמ"ל.

אמר רב יוסף הגדילו יכולין למחות:    כלומר, ואפילו נתגיירו בניו ובנותיו עמו. תדע לך, מדאקשינן עליה ממתניתין דהגיורת והשבויה, וממתניתין דאלו נערות שיש להן קנס, (לקמן כט, א), ולא פרקינן הכא במאי עסקינן בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו כדפרקינן לעיל.

יהבינן כתובה דאזלא ואכלה בגיותה לכי גדלה:    כלומר, לכי גדלה יהבינן לה כתובה, אבל להשיאה מתירין אותה מיד קודם שתגדיל.

כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות:    וא"ת, והא אי אפשר לצמצם, דהא משתגדיל יכולה למחות ומשהגדילה אינה יכולה למחות. יש לומר, במוחה מתוך קטנות לאחר גדלות, שלא גדלה שעה בלא מחאה. ובתוספות (ד"ה לכי) מתרצין, דעד שמודיעין אותה מתן שכרן ועונשן של מצות אינה גיורת גמורה, והגדילה שעה אחת בגירותה אחר שהודיעוה עונשן של מצות קאמר, ולפי דבריהם צריכין להודיעו לאחר שיגדיל.

יהבינן לה קנס דאזלא ואכלה בגיותה לכי גדלה:    האי לאו עיקר פירוקא הוא דרבא נמי הכין משמע ליה, דהא נערות קתני וכדדייקינן(?) עלה לקמן (כט, א(?)) נערה אין קטנה לא, ולא קשיא ליה לרבא אלא דלכי גדלה נמי ממחייא ונפקא, אלא שרבא הוא דאגב דשניא הכי בקושיא דאביי אזיל ומשני בהא נמי הכין. אי נמי יש לומר, בעיקר פירוקא הוא, ורבא אליבא דרבנן קא מקשה דסבירא להו דיש קנס במקום מכר דנערה ואפילו קטנה במשמע, ולמישאל אי אמר רב יוסף אפילו לרבנן, ובתר דפריק לכי גדלה, אקשינן, דאפילו לרבי מאיר איכא למימר דילמא ממחיא ונפקא.

אביי לא אמר כרבא, התם קנס תקינו לה רבנן שלא יהא חוטא נשכר:    וא"ת, לרבא נמי על כרחין מתניתין דאלו נערות משום לא יהא חוטא נשכר הוא, כדאיתא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (ב"ק לח, ב), גבי מתניתין בשור של ישראל שנגח שור של כותי פטור, דאקשינן למימרא דקניס ר' מאיר בממונן, ורמינהו, אלו נערות שיש להן קנס הבא על הכותית אמר אביי התם (לקמן לו, ב) כדי שלא יהא חוטא נשכר, והוי ליה התם מסקנא הכי. ויש לומר, דלרבא ודאי אית ליה דקנס גבי כותיים דכיון דאית ליה לר' מאיר כותיים גירי אריות הן, ומשום קנסא קניס להו ר' מאיר, הכא כדי שלא יהא חוטא נשכר לא קניס להו לכותיים, ואהדרינהו, אמילתייהו ואדינא דאורייתא, אבל גיורת קטנה דמדינא לית ליה קנסא, לא יהבינן לה קנסא דתזיל ותיכול בגיותה.

ולענין פסק הלכה. קיימא לן כרב הונא דאמר גר קטן מטבילין ומלין אותו על דעת בית דין, בין גר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו בין גר שגיירוהו בית דין מעצמן.

ואם הגדילו ומיחו קיימא לן כרב יוסף דאמר יכולין למחות, ואע"ג דאותיבו עליה אביי ורבא, לא לאיפלוגי עליה אלא לברורי מתניתין דלא תקשי(ה?) עליה ושני' להו. ועוד, דלדעת אביי מתניתין דקנס לא דמיא לה, ולדעתיה דרבא מתניתין דהגיורת והשבויה לא דמיה לה. והרב אלפסי ז"ל (יבמות מו, ב) לא הביא הרב דרב יוסף כלל (עי' מ"מ פי"ג מאיסו"ב ה"ז). ותמיהה לי, אשמעתין דהא דרב הונא דאמר מטבילין אותו על דעת בית דין, ודאי משמע דלכל מילי כגר גמור חשבינן ליה, מעתה אינו עושה יין נסך במגעו ואוכלין משחיטתו ולשליחות גט ולכתיבתו, דהא רב הונא סתמא קאמר, ואי ליין נסך ולמילי דרבנן בלחוד קאמר הוה ליה לפרושי בהדיא.

ועוד, דהא מתניתין דהגיורת והשבויה הכין מוכחא, דאפילו קודם שגדלה מנסבת לה אלא דלא יהבינן לה כתובה עד שתגדיל, ונשואין דבר תורה הן ואית בה משום לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תתן לבנך. ותמה על עצמך, היאך אוכלין משחיטתו, ואם נקבה היא, איך מתירין אותה לישראל, ומתירין אשת איש לעלמא על ידי גט שכתבו ומחר מוחה ונעשה גוי גמור למפרע, ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט, וישראל אוכל נבלות למפרע וכו' ובועל את הנכרית דרך חתנות.

ועוד דאמרינן בפרק האיש מקדש (קידושין מה, ב) קטנה שנתקדשה לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונשאת, רב אמר אוכלת בתרומה אין חוששין שמא יבא אביה וימחה, הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי. ואע"ג דתרומה בזמן הזה דרבנן, וכל שכן בדאורייתא דאיכא למיחש שמא ימחה.

ויש לומר, דהכא שאני, דכיון שהוא עצמו נוהג בגירותו כישראל חזקה כמנהגו נוהג ושוב לא ימחה, אבל התם שהכל תלוי במחאת האב ואביה אינו כאן, חוששין שמא ימחה דהא לא ידעינן אי ניחא ליה כלל.

והא דתניא בפרק המדיר (לקמן עב, ב), במקדש את האשה על מנת שאין עליו מומין או נדרים, שאם הלך אצל רופא וריפאו או אצל חכם והתירו שהיא מקודשת, ואפילו הכי כל שלא הלך אינה מקודשת, ומתירין אותה מיד להנשא לאחר בלא גט ולא חיישינן שמא ילך ונמצאת אשת איש למפרע. שאני התם, שאינו מצוי לקלקלה, אבל גבי אשה שנשאת שלא לדעת אביה חוששין שמא האב מתוך כעסו יבא וימחה, אבל בעלמא לא חיישינן.

ותדע לך, דהא תנן (יבמות קיג, א) העיד ר' יוחנן בן גודגדא על קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה ולא חיישינן דילמא ממאנה ונפקא, ואע"ג דהתם דוקא בתרומה דרבנן וכדפירש רש"י ז"ל שם, והכא שרינן ואפילו בדאורייתא, שאני התם, דליכא אלא נישואין דרבנן ואפילו כי לא ממאנת, ולא אתו נישואין דרבנן ומקילו בתרומה דאורייתא, וכדאמרינן התם בפרק יוצא דופן (נדה מו, א), אי אמרת בשלמא מופלא סמוך לאיש דרבנן אתו נישואין דרבנן ומבטלי נדרא דרבנן אלא דאורייתא, וכו', אבל הכא אי לא מחי נעשה גר גמור למפרע, לפי שזכין לאדם שלא בפניו והוא עצמו נוהג בגירותו ככל ישראל חזקה לא ימחה ונעשה ישראל גמור דבר תורה, הילכך סומכין עליו ואפילו לדברי תורה, כן נראה לי.

אלא שעדיין קשה לי קצת, א"כ היאך הקשו אביי ורבא מקנס וכתובה, וכי חמור ממון טפי מאיסורי תורה, ויש לומר, משום דלעולם אין מוציאין ממון אלא בראיה ברורה. ותדע לך, דעד אחד נאמן באיסורין ובממון אין פחות משנים.

מתניתין גדול שבא על הקטנה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כתובתה מאתיים דבתוליה חוזרין. וקטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד שבא על הגדולה כתובתה מאתיים דאין ביאתו ביאה ואינו מגיע לבתולים ולא בטל חינה. וכן מוכת עץ, אעפ"י שמשיר בתולים הואיל ולא נעשה בה מעשה באיש שלא בטיל חינה, וחכמים אומרים כתובתה מנה דבטל חינה, הואיל ונעשה בה מעשה גמור שהשיר בתולים (עי' ש"מ מ"ש בדעת רש"י).

אלמנה גרושה:    כלומר, שנתארמלה או שנתגרשה או שנחלצה מן הנשואין כתובתן מנה, אעפ"י שנמצאו בתולות שלמות, לפי שבטל חינן משעת שנכנסו לחופה, כדמפרש ואזיל בירושלמי (פ"א ה"ו). ותמיהה לי, למה לי דתנא חלוצה, הא ודאי מכי שנתאלמנה אין לה אלא מנה וא"כ נחלצה פשיטא, ואפשר לומר, דסיפא דמתניתין היא דמשום דנקט לה ברישא אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין חכתובתן מאתיים, והתם רבותא נקט דאע"ג דנתאלמנה ואח"כ נחלצה כתובתה מאתיים. כן נראה לי.

דף יא עמוד ב

גמרא,מתיב רב הושעיא גדול הבא על הקטנה וכו':    וחכמים אומרים מוכת עץ כתובתה מאתיים, דאלמא מדתניא ר' מאיר תרתי ושבקי רבנן לקטן שבא על הגדולה כתובתה מאתיים (עי' שיטה לר"ן).

אמר רבא ה"ק גדול הבא על הקטנה ולא כלום. פחות מכאן אצבע בעין דמי, וקטן הבא על הגדולה עשאה מוכת עץ, ומוכת עץ גופה פלוגתא דר' מאיר ורבנן:    ואיכא למידק, למה ליה לרבא למינקט ולפרושי רישא דמתניתין, דהא גדול הבא על הקטנה מינח הוה ניחא לן. ועוד, מאי האי דתלי קטן הבא על הגדולה במוכת עץ וכל שכן אי מוכת עץ אכתי לא מתפר דינה, דלדברי רבא השתא הוא דקא מפרש דפלוגתא דר' מאיר ורבנן היא. ונראה, דמשום דבעי למימר דקטן הבא על הגדולה לרבנן אין לה אלא מנה אעפ"י שאין ביאתו ביאה, לכך הוצרך לפרש דגדול הבא על הקטנה אמאי כתובתה מאתיים. והכי פירושה, גדול הבא על הקטנה לא עשה ולא כלום דהא אינה ראויה לביאה ובתוליה חוזרין, אבל קטן הבא על הגדולה אע"פ שהוא אין ראוי לביאה, מכל מקום היא ראויה לביאה, וכיון שנעשה בה מעשה כלל אחר שנראית לביאה בטל חינה, שאין הכל הולך אחר ביאתו אלא אחר ביאתה, והרי זו כמוכת עץ שאינו בן ביאה ואעפ"כ נחלקו ר' מאיר ורבנן, דרבנן אומרים כתובתה מנה הואיל ונעשה בה מעשה כעין מעשה איש אחר שנעשית גדולה. כן נראה לי.

מחלוקת בשהכיר בה, דרבי מאיר מדמי לה לבוגרת:    ולאו לגמרי מדמינן לה לבוגרת, דהא בוגרת בין הכיר בין לא הכיר כתובתה מאתים, ומוכת עץ דברי הכל בשלא הכיר בה ולא כלום, אלא כיון שהכיר בה לר' מאיר ולא הטעתו במעשה שאירע בה כתובתה מאתים דהא לא בטל חינה הואיל ולא נעשה בה מעשה באיש, אבל בשלא הכיר בה אין לה ולא כלום, דהכאת עץ מילתא דלא שכיחא היא ולא רמי לה איניש אדעתיה לאתנויי עלה ולכך אין לה ולא כלום, אבל בוגרת בין כך ובין כך מאתים, שהרי כאלו הטעתו דעלה דידיה רמיא לאיתנויי והיא לא הטעתו ולכך בין כך ובין כך כתובתה מאתיים.

ולרבא דאמר בין הכיר בין לא הכיר בה לר' מאיר מאתים, מדמה לה לבוגרת לגמרי דלאו טעותא איכא כלל דהא לא בטיל חינה. ורבנן מדמה לה לבעולה לגמרי דהכיר בה מנה לא הכיר בה ולא כלום כמו כנסה בחזקת בתולה ונמצא בעולה שאין לה ולא כלום, דכיון דבטל חינה כהטעאה גמורה חשבינן ליה. אבל למסקנא דאסיקיה רבא לרבנן בין הכיר בין לא הכיר כתובתה מנה, טעמא לפי שאינה הטעאה גמורה משום דלא בטיל חינה לגמרי כבעולה דמזוהמת בפניו.

אלא שמע מינה הדר ביה רבא מההיא שמע מינה:    והשוה מדותיו, דלרבנן בין הכיר בה בין לא הכיר כתובתה מנה, ולרבי מאיר בין הכיר בין לא הכיר כתובתה מאתים. והא דלא הדר ביה רבא מההיא דר' מאיר ולימא דלר' מאיר הכיר בה מאתיים, לא הכיר בה מנה, וברייתא כרבי מאיר, משום דכין דלר' מאיר בשהכיר בה מאתיים, אם איתא דלא הכיר בה פוחתין לה כלל אלמא(?) רבי מאיר כהטעאה גמורה חשיב לה ומקח טעות הוא, ובהטעתו אין שיתותו במדה לומר מחמת טעותה נפחות לה קצת וניתן לה קצת, אלא אי טעות הוא לית לה ולא כלום נכנסת בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שאין לה ולא כלום דמקח טעות לגמרי משמע, ואי לאו בטעות הוא כתובתה מאתים דלמה אתה בא לפוחתה מדינא.

כנסה ראשון לשם נישואין, ויש לה עדים שלא נסתרה וכו':    אין השני יכול לטעון טענת בתולים שהרי כנסה הראשון.

דף יב עמוד א

אמר רבה זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה:    והכא רבה גרסינן, וכן הגירסא ברוב ספרים (עיין תוס' ד"ה זאת), ולא גרסינן רבא, דאם כן קשיא דידיה אדידיה דהא איהו אמר בסמוך מקח טעות לגמרי משמע.

רב אשי אמר, לעולם אימה לך לית לה ושאני הכא שהרי כנסה ראשון:    ואם תאמר, רבא דקא ארי לה מאי קא ארי דהא שהרי כנסה ראשון קתני. יש לומר, דרבה מפרש לה הכי, אין השני יכול לטעון שאם טען טענתו לא מעלה ולא מורידה, שהרי אף כשנמצאת שלימה אין לה אלא מנה שהרי כנסה ראשון, ואם כן טענתו למאי אהני דבין כך ובין כך אין לה אלא מנה, מה שאין כן כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, שטענתו טענה לפוחתה ממאתים ולאוקמה אמנה. והזקיקו לרבה לומר כן, מדקתני אינו יכול לטעון, דאם איתא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה ולא כלום אינו יכול לטעון, דהא בחזקת בתולה ודאי כנסה דאיהו אעדים סמך אעפ"י שכנסה ראשון.

ואמר ליה לרב אשי, לעולם בעלמא לית לה, ושאני הכא שאעפ"י שהעידו עליה עדים אינו סומך על עדותן בכך, לפי שלא נתכוונו מתחילה לכך לא דקדקו היטב אם נסתרה ואם לא נסתרה או אם שהתה כדי ביאה אם לאו, הילכך לא כנסה בחזקת בתולה. אי נמי שאין זה מקח טעות, שכבר בטל חינה הואיל וכנסה ראשון.

וליחוש שמא תחתיו זנתה:    וא"ת, והא ספק ספיקא הוא, ואין נראה לאוקומה באשת כהן גרידא. ורש"י ז"ל פירש: דלישנא אינו יכול לטעון קא דייק, דמשמע דלא מזדקקין(?) ליה ומתוך כך ימנע מלילך לבית דין, ואמאי ילך לב"ד ויטעון ושמא מתוך כך ישמע הדבר ויבאו עדים ויעידו. אי נמי, שמא תודה האשה ויתברר הדבר. ואף הראב"ד ז"ל פירש כן: יטעון עליה טענת בתולים שמא תודה בדבר שזינתה תחתיו. ואינו מחוור, דאם כן תיקשי לך נמי מתניתין דקתני האוכל אצל חמיו ביהודה אינו יכול לטעון טענת בתולים. ועוד, דכל מקום שאמרו יכול לטעון ואינו יכול לטעון נאמן ואינו נאמן קאמר. וראיתי להראב"ד ז"ל (הובא ברמב"ן וברא"ה, ע"ש) שנשמר ממה שהקשיתי מן האוכל אצל חמיו ביהודה, וכתב, דביהודה אין לחוש במקום שמיחדין שהרי אין סודר, וסודר אין ראיה מפני שהן רמאין ומחליפין ומאבדין.

ונראה לי דהכי פירושא, וניחוש שמא תחתיו זינתה, ואם אשת ישראל היא תפסיד כתובתה ואם אשת כהן היא תאסר עליו דהא ברי וברי(?), דכיון שהעידו עליה שלא נסתרה, אי נמי שנסתרה ולא שהתה כדי ביאה, בודאי שלא נבעלה בנישואין אלו, דאנן אעדים סמכינן, ואיהי מיטען טענה דבכניסתה לחופה נבעלה, דמסתמא דמילתא הכי טענה. ועוד, דהכי משמע, מדקתני שהרי כנסה ראשון, דאלמא בהכי תליא בעילתה, וכיון שהדעדים מכחישין אותה ניחוש לה ותאסר לכהן ותפסיד כתובתה אפילו אשת ישראל כדכתבינן לעיל (י, א, ד"ה והביאו), דעד כאן לא מהימנה רבן גמליאל אלא בברי(?) ושמא אבל בברי וברי(?) לא הימנה.

והא דאמר רב אשי שהרי כנסה ראשון לאו למימרא דלאו אעדים סמכינן, אלא לומר, שאעפ"י שכנסה בחזקת בתולה מכל מקום אין זה מקח טעות, דכיון שכנסה ראשון אפילו תמצא בתולה שלימה כבר בטיל חינה משעת כניסתה לחופה, ואנן סהדי דלא כנסה בחזקת בתולה דהוא הדין דאלו היתה בעולה ודאי היה כונסה.

והא דאמרינן לקמן (בסוגיין), מאן דמתני לה אמתניתין אבל אברייתא מצי אמר לה אנא אעדים סמכי, הכי קאמר, אעפ"י שבטל חינה אצל הכל אני לא כנסתי אלא מחמת חיבת לילה הראשון, אבל במתניתין כיון שאין שם עדים אעפ"י שיצא שמה בעיר שלא נבעלה, אנן סהדי דלא סמך אקלא בעלמא ולא כנס אלא בחזקת בעולה ממש.

אלא דאכתי במתניתין קשיא לי קצת, דאנן אפילו אמאן דמתני לה אמתניתין אקשיה וליחוש שמא תחתיו זינתה, ואף על גב דהתם ליכא למימר ברי וברי(?) הוא דהא ליכא סהדי דלימא אנן אעדים סמכינן וכדאמרינן, אבל מאן דמתני לה אמתניתין אבל אברייתא מצי אמר ליה אנא אעדים סמכינן, אלמא דבמתניתין ליכא עדים אלא קלא בעלמא.

ויש לומר, דמעיקרא כי אקשינן אמתניתין וליחוש שמא חתחתיו זינתה, סברינן, דבמתניתין נמי בדאיכא סהדי, והשתא דאמרינן הכי בדרך דיחוי בעלמא אמרינן, כלומר, למאן דמתני אמתניתין מצי למימר דמתניתין דוקא בדליכא סהדי, ומשום הכי פליג רב אשי ואמר שאני הכא שהרי כנסה ראשון ולא סמיך אקלא בעלמא, אבל בברייתא דאיכא סהדי לא פליג.

ומיהו, אכתי לא ניחא לי, דבאשת ישראל בכי הא אי אפשר להפסידה מנה שכתב לה בכתובתה משום חשש שזינתה תחתיו, דהא מכל מקום אכתי ברי(?) ושמא היא דהיא טוענת דקודם שנתארסה לו נבעלה, ואעפ"י שהוא תולה בבעל ראשון אין בכך כלום, ואם אין אתה אומר כן אף אנו נאמר שאפילו אשת ישראל תאסר עליו, שהרי היא מודה שלא נבעלה אלא לבעל ראשון והרי יש עדים שלא נבעלה לו, ואם כן על כרחך תחתיו של שני זה זינתה, אלא הפירוש הנכון כדברי רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל שכתבנו.

מתני': האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים:    דחזקה בא עליה, ומתחילה בתולה שלמה נבעלת לו דאם לא כן מעיקרא הוה ליה למיטען, וכדאמרינן ביבמות בפרק בית שמאי (קיא, ב), טענת בתולים שלשים יום דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר נסתרה, לאלתר, לא נסתרה אפילו לאחר כמה ימים.

גמרא: מדקתני אוכל מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי, אמר אביי שמע מינה ביהודה מקומות מקומות כדתניא וכו':    תמיה לי, מאי קאמר אביי שמע ביהודה מקומות מקומות יש, ומאי קא משמע לן, אי לאשמועינן דמקומות שאין מיחדין ביהודה יכול לטעון, הוה ליה למימר שמע מינה מקומות שנהגו שלא ליחד טוען, ועוד, הא אמרינן מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי ומאי קמ"ל תו אביי. ונראה דכולה אביי קאמר לה, וכאלו אמר אביי מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתא דלא אכלי. ושמע מינה, מקומות יש שיכול לטעון ומקומות יש שאינו יכול לטעון, לומר, דכיון דקתני האוכל משמע האוכל הידוע שיש עדים שאכל, ואותו שהוא ידוע שאכל אעפ"י שאין שם עדים שנתיחד הוא דאינו יכול לטעון דכל שאוכל מתיחד שכן הוא המנהג במקומות שנהגו ליחד, אבל במקומות שלא נהגו ליחד אינו אוכל, וכו' והאכילה מעידה על היחוד, אבל אם אין שם עדים שאכל והיא טוענת שאכל עליה להביא ראיה כיון שיש מקומות שאינו אוכל ואינו מתייחד, וכדתניא דמקומות מקומות יש.

ביהודה בראשונה היו להן שני שושבינין אחד לו ואחד לה וכו', ובגליל לא היו עושין כן:    כלומר, שאינן מעמידין שנים לפי שאינן רמאין לטעון טענת שקר להפסיד כתובתה, והילכך לא היו מעמידין שושבינין למשמשו, אבל למשמשה היו מעמידין שמא אירע לה דבר קלקלה וכדי שלא תתבייש ותכניס דם ציפור או שמלה מגוללת בדמים, והיינו דאמרינן ביהודה בראשונה היו שושבינין ישנים בבית שהחתן והכלה ישנים, ובגליל לא היו עושין כן, כלומר, לא היו ישנים שם, אם כן מכלל דמעמידין היו אלא שאין ישנים עמהם.

אלא אמר רבא כל שלא נהג מנהג גליל בגליל, אלא מנהג יהודה בגליל. כלומר, שנתייחד עמה, אינו יכול לטעון טענת בתולים. וקמ"ל שאעפ"י שאין אנשי גליל רמאין לטעון טענת שקר כדי להפסידה כתובתה, מכל מקום כיון שנתייחד חזקה בא עליה דאין אפוטרופוס לביאה הראויה לו, וכיון שלא טען תחילה חזקה שהוא משקר.

רב אשי אמר לעולם אסיפא ותני כל שלא משמש:    וכולהו לאו בדינא פליגי אלא במשמעות הברייתא פליגי, חד אמר ארישא וחד אמר אסיפא.

מתני': בית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ולא מיחו בידן חכמים:    כלומר, לא מיחו בידם אעפ"י שגובין מן הסתם ואעפ"י שלא כתב, דכיון שהנהיגו שררה בעצמן, כל הכונס מבנותיהם לדעת כן היה כונס ומסכים להסכמתן מתוך חשיבותן.

שתי תקנות הואי, מעיקרא תקינו לבתולה ארבע מאות זוז ולאלמנה מנה:    כלומר, העמידוה אדינא כשאר אלמנות שאין להם אלא מנה, והיינו מתניתין כדקתני בית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז, וקתני מתניתין בהדיא אחד אלמנת כהנים ואחד אלמנת ישראל כתובתה מנה, כלומר, אעפ"י שתקנו לבתולה לאלמנה לא תקינו.

דף יב עמוד ב

כיון דחזו דקא מזלזלי בהו תקינו לאלמנה מאתיים:    והיינו ברייתא דקתני אלמנת כהנים כתובתה מאתים, והיינו שתי תקנות חדא לבתולה לבדה וחדא לאלמנה. כיון דחזו דפרשי מינייהו, דאמרי עד דמנסבינן אלמנת כהנים ניזל נינסוב בתולה מישראל אהדרינהו למילתייהו. והאי לאו תקנה היא, אלא עקירת תקנה ואוקמי אדינא כשאר אלמנות, אלא דאצטריכו למימר הכי כי היכי דלא ניפוק מתניתין לבר מהלכתא דלא כתקנה בתרייתא.

הא דאמרינן, לא מיבעיא בת ישראל לישראל דלא מציא אמר לה עלויי קא מעלינן ליך, אבל בת ישראל לכהן דמצי אמר לה עלויי קא מעלינן לך:    קשיא לן, אכתי מאי טעמא תני בת כהן לישראל, השתא בת ישראל לישראל עושין, בת כהן לישראל דגרועי מיגרע מיבעיא. ויש לומר, דאיידי דתני בת ישראל לכהן תני נמי בת כהן לישראל.

מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב בריא ושמא בריא עדיף ואפילו לאפוקי ממונא:    וא"ת והא אמרינן בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק מו, א) אמר רב יהודה אמר שמואל זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו להביא ראיה, ואמרינן עלה מאי זה כלל גדול בדין דאפילו ניזק בריא ומזיק שמא, י"ל דשאני התם דשמא דידיה לא ריע אבל הכא שמא דידיה ריע דהוה ליה למידע. והא דאמרינן הכא דרב יהודה דשמואל היא דתנן היתה מעוברת וכו', ומתניתין דשמא דידיה לא ריע דלית ליה למידע אימת נאנסה, דכל דכן פשיטא ליה לשמואל אפילו בשמא דלא ריע קאמר דבריא עדיף וכל שכן במנה לי בידך והלה אומר איני יודע דשמא דידיה ריע קאמרינן בהא עדיף (עי' רשב"א ב"ק שם סד"ה דאפילו).

וא"ת מכל מקום דשמואל אדשמואל קשיא דהכא פסק כרבן גמליאל אף בראשונה ואפ"ג דשמא דידיה לא ריע והתם בפרק שור שנגח את הפרה אמר המוציא מחבירו עליו הראיה. ונראה לי דטעמיה דשמואל הכא בהא דפסק כרבן גמליאל לאו משום דבריא ושמא הוא אלא משום מגו אי נמי משום דאיכא חזקה דגופה וכדאמרינן במסקנא ומסקנא אפילו לשמואל אתיא, והוא הדין דהוה ליה לאקשויי הכא ולטעמיך דשמואל אדשמואל קשיא אלא דבהרבה מקומות יש בתלמוד יכול להקשות ולטעמיך ואינו מקשה.

והא דאקשינן בפרק השואל (ב"מ צז, ב) ממתניתין דשואל ושבורה לרב נחמן וכן בפרק הבית והעליה (שם קטז, ב), כולהו בריא דידהו גמור ושמא דידהו גרוע שהיה לו לידע אם שאולה אם שכורה, וכן היה לזה להכיר אביו כמו שחברו מכירן.

וההיא נמי דזה אחי דבפרק נוחלין (ב"ב קלה, א), דאוקימנא כדאמרינן אין אנו יודעין, ואמרינן עלה זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור, התם נמי הוה ליה למידע אם אחיהם הוא ומילתא דעביד לאגלויי הוא, ובריא דידיה בריא מעליא ושמא דידהו גרוע דמסתמא מידע ידעי דאית להון אחא במדינת הים, ואסיקנא דרב נחמן אית ליה נמי דרבן גמליאל.

ומיהו הא דרב יהודה דשמואל היא דשמואל ודאי אית ליה בריא ושמא בריא עדיף בכל כי הא דשמא דידיה ריע כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע, וכן בפרק הבית והעליה (ב"מ שם), ואקשינן מיניהו לרב נחמן ולא אשכח להו פירוקא אלא כשיש עסק שבועה ביניהם ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, ושמואל לית להו מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם אלא חזרה שבועה לסיני, כדאיתא בפרק כל הנשבעין (שבועות מז, א). גמרא, היו שניהם חשודין, הילכך על כרחין לשמואל מתניתין דהשואל והבית והעליה משום בריא ושמא בריא עדיף מיפרשא ליה ודרב יהודה דשמואל היא (עי' רשב"א ב"ב שם ד"ה ואני).

וא"ת, אם כן דשמואל נמי אית ליה דרב יהודה היכי אמרינן במסקנא הכי נמי מסתברא דרבן גמליאל משום דאית לה חזקה דגופה היא, דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן הלכה כרב נחמן בדיני (קידושין נט, ב), ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, דהא שמואל לא סבר לה כרב נחמן ומאי ראיה איכא מיהא דשמואל לא פסק כרבן גמליאל משום טעמא דבריא ושמא דילמא כי פסק כרבן גמליאל לטעמיה הוא דאזיל ורב נחמן לית ליה דר"ג, ויש לומר דלאו משום מימרא דשמואל בלחוד הוא דאמרינן הכי, אלא הכי קאמרינן ובהא קימא לן כרבן גמליאל וכדפסיק שמואל כותיה. ומיקם הוא דקים להו דהלכתא כותיה, ואלא מיהו קושטא דמילתא דשמואל נמי דפסק בהא כרבן גמליאל לא משום בריא ושמא הוא, דהא בשמא כי הא דלא ריע לא קאמר שמואל, וכמו שכתבנו למעלה, אלא אף הוא משום מגו או משום חזקה דגופה קאמר (עי' רמב"ן וריטב"א).

עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאמרינן מגו:    כן גרס רש"י ז"ל, כלומר מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך דלא פסלה נפשה מכהונה ואמרה נאנסתי תחתיך ופסלה נפשה מכהונה נאמנת. ובמציעתא דהיינו מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את, איכא מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך ואייתי לי מאתן ואמרה עד שלא ארסתני ואין לה אלא מנה, וכדרבי אלעזר דאמר בסמוך (יג, א) דטענתייהו במנה ולא כלום, וכדאמרינן נמי ברישא פרק האשה שנתאלמנה לקמן (טז, א). אי נמי עד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא משום דאית לה חזקה דגופה, כלומר א"נ לרבי יוחנן דאמר טענתייהו מאתים ומנה דליכא מגו במציעותא, טעמיה דרבן גמליאל משום חזקה דגופה דמסייעא לבריא דידה.

ואם תאמר ואפילו לרבי אלעזר מאי מגו במציעותא איכא, ואפילו ברישא נמי מאי מגו איכא, דהא כיון דמדינא אפילו אמרה מוכת עץ אני תחתיך לא מהימנא טפי, כי אמרה נאנסתי תחתיך או מוכת עץ אני עד שלא ארסתני אמאי מהימנא משום מגו דמוכת עץ אני תחתיך, דאף היא לא מהימנא מדינא, דמאי שנא מגו כי האי דלא אשכחן אלא במגו דאי אמר הכי הוה מהימנא. יש לומר דאשכחן מגו כי הא דלא מהימן טפי אי טעין אידך טענתא אחריתי, ואפילו הכי כיון דהוה ליה למימר טענה דשפירא מינה מהימן משום בריא ושמא, אבל במקום בריא ובריא לא, וכדאמרינן בפרק האיש מקדש (קדושין מט, ב) גמרא, אעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש לו, היה לו לומר נזכרתי, אעפ"י שאילו אמר כן לא היה נאמן, אלא שהיה טענה יותר קרובה ממה שטען לא היה בלבי על זה, וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל (יג, א, ד"ה רב) ושם (דף נ, א, ד"ה הא) בארתי בסיעתא דשמיא.

דף יג עמוד א

הא דאמרינן ר' יוחנן אמר במאתים ומנה סבר לה כר' מאיר וכו':    לאו למימרא דר' יוחנן כר' מאיר סבירא ליה, דלא שביק רבנן ועביד כר' מאיר. ועוד דאמרינן בשלמא רבי אלעזר לא אמר כרבי יוחנן דקא מוקי לה כרבנן, אלא ר' יוחנן מאי טעמא לא אמר כרבי אלעזר, ומאי קושיא לימא ליה משום דקסבר מוכת עץ כתובתה מאתים, וכדמתרץ קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה. אלא תנא קמא סבר לה דמתניתין על כרחין כרבי מאיר אתא, וכדמפרש ואזיל דאי לא טענתייהו במאי. והראב"ד ז"ל מחק הגירסא, ואמר: דלא גרסינן סבר לה, לא במילתיה דרבי יוחנן ולא במילתיה דר' אלעזר, אלא הכי גרסינן: רבי יוחנן אמר במנה ומאתים כרבי מאיר, כלומר ומתניתין רבי מאיר היא, וכן במילתיה דר' אלעזר במנה ולא כלום, ואין צורך לזה.

קסבר כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה:    פירוש: ומקח טעות לאו לגמרי משמע, אלא מאי מקח טעות ממאתים אבל מנה יש לה. וקיימא לן כרבא ורב אשי, דאמרי לעיל (יא, ב) דאין לה כתובה כלל ומקח טעות לגמרי משמע.

דאמר רב מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד לימא דלא כרבי יהושע:    כלומר והא רב כרבי יהושע סבירא ליה, כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (קדושין פא, א) גבי ארוסה שעיברה.

ואם תאמר, מאי קושיא דהא לא שמעינן ליה לרבי יהושע דפסיל אלא לפנויה משום דלכתחילה הוא, ואפילו עמדה ונשאה לכהן מפקינן לה מיניה, דכיון דאתרעא לה קודם נישואין כלכתחילה הוא, וכההיא דאמרינן בגיטין בלשהי פרק הזורק (פא, א) גבי יצא עליה קול איש פלוני כהן כתב גט לאשתו ויושבת תחתיו ומשמשתו מהו, שלח להו תצא, ואקשינן תצא והאמר רב אשי כל קלא דבתר נישואין לא חיישינן לה, ופריק מאי תצא תצא משני, כיון דנפק עלה קלא קודם נישואין אפילו עמדה ונשאת תצא דלכתחילה הוא. אבל באשת כהן לא שמענו לו לרבי יהושע דאסר על היחוד.

תירץ הראב"ד ז"ל, דהיינו דמפרקינן ליה אפילו תימא ר"י מעלה עשו ביוחסין, כלומר, שהמקשה היה סבור דאין אוסרין על היחוד דנפויה קאמר ולומר שמתירין אותה לינשא לכהונה, דכולה מימרא דרב בפנויה היא, וכדאמרינן התם בפרק עשרה יוחסין (קדושין שם) על מלקין על היחוד, לא שאנו אלא ביחוד דפנויה אבל ביחוד דאשת איש לא, ואהדר ליה לא כמו שאתה סבור אלא אין אוסרין אשת איש לבעלה על היחוד קאמר, ולצדדין אמרה רב למילתיה, מלקין על היחוד דפנויה ואין אוסרין אשת איש על היחוד ואפילו באשת כהן. מאי טעמא, דהא דרבי יהושע משום מעלת יוחסין היא, ומשום מעלת יוחסין לא מפקינן אתתא מבעלה.

ואין הלשון מחוור לפי פירושו, דהוה ליה לפרושי בהדיא מאי אין אוסרין אשת איש על בעלה קאמר, ומסתברא דרבי יהושע אפילו באשת איש קאמר ובאשת כהן דאוסרין אותה על היחוד, דהא כשבויה עביד לה, משום דאין אפוטרופוס לעריות וכדאיתא בסמוך, והכין מוכח בריש פרק אין מעמידין בע"ז (כה, ב). והכי מוכח קצת לקמן (עמוד ב) לגבי ארוס וארוסתו.

דף יג עמוד ב

בשלמא לזעירי היינו דקתני תרתי בסתר או לחורבא, אלא לרב אסי תרתי למה לי:    תמיהא לי דעדיפא מינה הוה ליה לאקשוייה, דהלא לסתר קתני רישא דמשמע במקום סתר, כלומר שנסתרה עמו. וי"ל, שמקשה גם כן היה מרגיש במה שתירץ לו דמאי סתר סתר דחורבא, דהכי קאמר ליה תרתי למה לי דהוה קשיא דאף כשתמצא לומר מאי סתר סתר דחורבא קתני תרתי למה לי, ופרקינן חדא קתני, ואקשי ליה חדא לא מצית אמרת דהא לחורבא קתני, ואו קא דייק.

השיבותינו על המעוברת:    כלומר הניחה מעוברת שיש לך להשיב לפי מה שאתה סבור דאינה בודקת ומזנה, וכיון דודאי נבעלה יש לך לומר חוששין לה, שמע מינה לפסול לה נבעלה, אבל מה תשיבנו על המדברת. ומיהו לרבן גמליאל ורבי אליעזר אף במעוברת נאמנת, דמימר אמרינן אשה בודקת ומזנה. אי נמי יש לומר אפילו תמצא לומר שאינה בודקת, כיון דמספקא לן אי לפסול, מפיה אנו חיין, משום דאית לה חזקה דגופא, אבל בשבויה משום שבאי אתה בא לפוסלה, ולו אנו חוששין והוא פסול אצלה הוא. אלא ודאי לטעמיה דרבי יהושע קאמרי ליה, ואהדר להו מדברת היינו שבויה, דבואדי נבעלה חשבינן לה, דאין אפוטרופוס לעריות, והרי השבת על המעוברת. אמרו לו רוב גויים פרוצים בעריות הן, אבל נתיחדה עם אחד מישראל שאינן פרוצין אין אנו מחזיקין אותה כודאי בעולה, הילכך נתייחדה עם אחד מן הפסולין ואמרה טהורה אני נאמנת, ולפיכך כשאמרה נבעלתי ולכשר נבעלתי נאמנת משום מגו. ואיפשר נמי דיחוד דישראל אפילו בשותקת הרי זו בחזקת טהורה, דישראל קדושים הם ואין אוסרין אותה בכך.

ומי איכא שתוקי וכשר:    תמיהא לי מאי קשיא ליה, מתניתין היא בפרק עשרה יוחסין (קדושין עד, א) אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי, שבודקים אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי כשר וקימא לן כותיה. יש לומר דהתם נקרא שתוקי עד שתבדק אמו, אבל לאחר שנבדקה אמו לא שתוקי הוא אלא כשר, אבל הכא דקתני במה דברים אמורים בעדות אשה בגופה, אבל בעדות אשה בבתה דברי הכל הולד שתוקי, דמשמע דאף לאחר בדיקה הולד שתוקי, קשה, היאך איפשר שאתה גומר עליו שהוא שתוקי וכשר. ואסבר ליה אין כדשמואל, והכא נמי אעפ"י שאמרה לפלוני כהן נבעלתי ואתה מאמינה דלכשר נבעלה להכשיר בין בה בין בבתה, מכל מקום אין אתה מאמינה שלפלוני שאמרה נבעלה כדי להחזיק הולד כמיוחס אחריו, אלא משתיקין אותו מדין כהונה עד שיודע לך ממש שהוא מיוחס אחריו.

אלא שמשתיקין אותו מדין כהונה:    דכתיב (במדבר כה, יג) והיתה לו ולזרעו אחריו בעינן זרעו מיוחס אחריו וליכא, אם זכר הוא אינו עובד ואינו אוכל ואם בת היא אינה אוכלת בתרומה.

ומדרבנן בעלמא הוא אבל מדאורייתא לא בעינן זרעו מיוחס אחריו, כדאיתא ביבמות פרק החולץ (לז, א) ספק בן תשעה לראשון ובן שבעה לאחרון יוציא והוולד כשר, ותני עלה הראשון ראוי להיות כהן גדול והשני ממזר. ואמרינן בפרק נושאין (יבמות ק, ב) בסופו גבי היא דשמואל דמדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא, ודייק לה ראשון ראוי להיות כהן גדול, וקימא (לן?) כרבי יוחנן דאמר לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, דרבי יוחנן רביה דרבי אליעזר הוא ושמואל נמי הכי אית ליה בפרק עשרה יוחסין (קדושין עה, א) גבי ארוסה שעברה.

ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרבי יוסף:    ומעוברת היתה. פירש רש"י שבאו להכשיר היא וולדה, היא אמרה מיניה הוא, והוא אומר אין מינאי שאני באתי עליה, ולאו למימרא שהעיד עליה שלא זזה ידו מתוך ידה מיום שבא עליה והיא בתולה עד עכשיו או שהיו שניהם חבושים בבית האסורין דהוה להו לפרושי בהדיא, אלא כדאמר לן שבא עליה, וחזקה דידיה הוא דבתר דידה שדינן ליה, ולהכשירה היא וולדה באו, ואמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דקא מודה שבא עליה וכיון שכן בתר דידה שדינן ליה, ואתיא(?) כלישנא בתרא דאמרינן ביבמות פרק אלמנת כהן גדול (סט, ב) גבי ארוס שבא על ארוסתו בבית חמיו שנחלקו בהו רב ושמואל, רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר שתוקי כלומר בדוקי. וקאמר רבא התם כלישנא בתרא, בבא עליה דכולי עלמא לא פליגי דבתר דידיה שדינן ליה, ולא אמרינן כי היכי דאפקרא נפשה לגבי ארוס אפקרא נפשה לגבי עלמא. דאלו ללישנא קמא קשה, דהכא משמע דמודה בה אביי שהרי לא תקשי לו לרב יוסף, אלא ובהא כי לא מודה מי מכשיר, ואלו התם פליג עליה דרבא כלישנא קמא, ואמר כי היכי דאפקרה נפשה לגבי עלמא. ואם תאמר, משנתינו דקתני כהן שבא על בת ישראל לא תאכל בתרומה, עברה לא תאכל ילדה תאכל, כשהיו שניהם בבית האסורין. (א"נ) ואם כן איכא למימר דאפילו ללישנא קמא אביי דחויי הוא דקא דחי ליה לרבא דאמר מנה אמינא לה דקתני ילדה תאכל בתרומה, ואמר ליה אביי לעולם אימא לך דלא הויא מתניתין סייעתא, ומתניתין כשהיו שניהם בבית האסורין. ומיהו אביי נמי כרבא סבירא ליה דהיכא דלא דיימא בעלמא בתר דידיה שדינן ליה, אלא דלא דייקינן לה ממתניתין (עי' רשב"א יבמות שם).

דף יד עמוד א

ועוד הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, דאמר היא נאמנת:    כלומר, ואפילו לא מודה, כגון דליתיה לקמן דנישיליה היא נאמנת, ולאו למימרא שאם אינו מודה, אלא מכחישה שתהא נאמנת, דעד כאן לא קאמר רבן גמליאל אלא בבריא ושמא אבל בריא ובריא לא כדאיתא לקמן בריש פרק האשה שנתאלמנה (טז, א).

יש ספרים דגרסי ובהא כי לא מודי מי מכשר ר"ג והא אמר שמואל דרב יהודה שיננא הלכה כרבן גמליאל ואת לא תעבד עובדא עד דאיכא רוב כשרים אצלם. ולפי גירסא זו קא סלקא דעתיה דאביי דהכי קאמר שמואל הלכה כרבן גמליאל ואת לא תעבד עובדא עד דאיכא רוב כשרין, דאיהו נמי לא אמר אלא ברוב כשרין, ואמר ליה רב יוסף דליתא, דאם כן לא הוה ליה למימר הכי אלא הלכה כרבן גמליאל, ואף הוא לא אמר אלא ברוב כשרין, ומדקאמר לא תעביד עובדא משמע דאיהו בכולהו אמר, אלא דאנן לא עבדינן כוותה אלא ברוב כשרין.

ויש ספרים דלא גרסי מי מכשר רבן גמליאל אלא מי מכשר, כלומר, מי מכשר שמואל, דרבן גמליאל ודאי אפילו ברב פסולין קאמר, אבל את לא תעבד עובדא אלא ברוב כשרים, ואמר ליה רב יוסף ולטעמיך היכי קאמר הלכה כרבן גמליאל ואת לא תעבד עובדא דמשמע הלכה כרבן גמליאל בכל מה שאמר, כלומר ואפילו ברוב פסולין, ואם כן מאי קאמר ואת לא תעבד עובדא דמ"ש דליטעמיך הוה ליה למימר הלכה כר"ג ברוב כשרים אבל לא ברוב פסולים. אלא הא לכתחילה הא בדיעבד, כלומר הכי קאמר הלכה כרבן גמליאל בין ברוב כשרים בין ברוב פסולים בדיעבד, אלא דבתחילה לא תעבד עובדא אלא ברוב כשרין. וגירסא מיושרת היא דהא בכולה שמעתין משמע דרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין מכשר, וברייתא דלעיל נמי הכי דייקא.

דף יד עמוד ב

ממזר צווח וחלל שותק איכא בינייהו:    ויש לדקדק למה ליה לאוקמיה בממזר צווח, לוקמיה בממזר שותק וחלל שותק דהא עיקר פלוגתייהו בהכי הוא. יש לומר דרבי יוחנן רבותא קמשמע לן, דאפילו ממזר צווח לרבי שמעון פסול.

ואם תאמר מנאליה לרבי יוחנן הא. איכא למימר דגמרא הוה גמירה לה. אי נמי מסברא דנפשיה קאמר, ולי נראה דברייתא דייקא לה לרבי יוחנן, דקתני שתוקי ממזר כשר שתוקי חלל פסול, ואוקימנא כרבי שמעון בן אלעזר ואליבא דרבי מאיר, ומשמע לרבי יוחנן דכולה מתניתין דוקא רישא כסיפא, מה סיפא שתיק חלל פסול הא איפכא כשר, אף רישא דוקא שתיק ממזר כשר הא איפכא פסול.

ורב שמואל הנגיד ז"ל כתב בשם רבינו האיי גאון ז"ל, דלא גריס ממזר צווח. ומיהו אפילו לספרים דגרסי ליה, לומר, דמכיון שאינו צריך לצווח וצווח פסול, דלא צווח זה אלא מפני שהוא מרגיש בפסולו, מכל מקום בחלל צווח לתנא קמא דרבי מאיר דמכשר ליה, אי צווח לא פסלינן ליה, דטעמא דממזר היינו משום שמכירין ישראל ממזרים שביניהם, אבל חלל, שאין מכירין בהן וכי שתק משום דלא איכפת ליה הוא, כי צווח נמי לא מיפסל דאיכא דקפיד בפסול כהונה.

תני חדא רבי יוסי אומר שתיק ממזר כשר שתיק חלל פסול ותניא אידך שתיק חלל כשר שתיק ממזר פסול וכו'. לא נאמרו דברים הללו בפסול שתיקה וצווחה אלא במי שנסתפק בפסול, אבל במוחזקין בכשרין לא, דאדרבה כי שתיק מיחס כשר טפי והיינו מיחסותא דבבל.

אמר ליה רבא לרב נחמן רבי יוחנן בן נורי דאמר כמאן:    דר' יוחנן בן נורי לאו מחלוקת שלישי הוא, מדלא איירי לעיל בפלוגתיה, והילכך אי כרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין מכשר, אי כרבי יהושע אפילו ברוב כשרין נמי פסול.

איכא למידק דילמא רבן גמליאל היא, דעד כאן לא אכשר רבן גמליאל ברוב פסולין אלא במזנה לרצונה, דאיכא למימר בדקה וזינתה, וכי אמרה ברי מהימנא, אבל הכא דנאנסה ברוב פסולין ודאי פסולה, דהוה ליה כשבויה דאינה נאמנת מפני ערבי זה שיכול לבוא עליה בעל כרחה. ויש לומר דשאני הכא, דכיון דידעינן ליה באונסה ולא כסיפא לה מילתא לאידויי דנבעלה, כי קאמרה לכשר נבעלתי נאמנת, דאין עשויה לקלקל זרעה, מה שאין כן בשבויה דכיון שלא נודע שבא עליה שבאי, כי אמרה לא נבעלתי כלל לא מהימנא דכסיפא לה למימר נבעלתי, ועל ידי כך לא חיישא לקלקל זרעא.

ויש מקשים עוד, אמאי לא אוקמוה(?) כרבן גמליאל וכשאינה טוענת בריא, דבשמא לא מכשר רבן גמליאל אלא ברוב כשרין. ותירץ הרב בעל המאור ז"ל משום דמשמע ליה מתניתין בטוענת ברי דכולהו בבי דמתניתין דאמרה ברי, איש פלוני וכהן הוא מאיש פלוני וכהן הוא. הא לאו הכי שפיר מצי לאוקמה כרבן גמליאל, ובאינה טוענת, דודאי רבן גמליאל ברוב כשרין ובשמא אכשורי מיכשורי, דרבן גמליאל בחדא מיכשר או ברוב פסולין ובדטענה ברי, או ברוב כשרין ואף על גב דלא טענה ולא מידי.

וראיתו מההיא (לקמן טו, ב) דמצא בה תינוק מושלך בדרך דלא טעין ולא מידי, ואמר רב עלה לא שאנו אלא להחיותו אבל ליוחסו לא, דליוחסין בעינן תרי רובי, ואוקימנא דרב אזיל לטעמיה דאמר הלכה כרבי יוסי, ורבי יוסי דאמר כרבי יהושע דפסיל בחד רובא, מכלל דרבן גמליאל בחד רובא נמי מכשרי. ועל ידי כך תפס על רב אלפסי ז"ל שפסק כרבי יוסי בתינוקת דבעינן תרי רובי, דרבי יוסי כרבי יהושע סבירא ליה, אבל רבן גמליאל פליג עליה ומכשר בחד רובא, ואפילו בדלא טענה, וקיימא לן כרבן גמליאל כדפסק שמואל בהדיא, אלו דבריו ז"ל. ואין דבריו מחוורין לי כמו שאני עתיד לכתוב בסוף שמועתינו בסיעתא דשמיא.

דף טו עמוד א

א"ל הכי אמר רב יהודה בקרונה של צפורי היה מעשה:    פירש רש"י ז"ל: לעולם רבי יהושע ובתרי רובא מיכשר, והכא איכא תרי רובא כדרב יהודה, והקשה עליו הרמב"ן ז"ל, נראה אי מתניתין רבי יהושע היכי אקשינן בשלהי שמעתין ומי בעינן תרי רובי והא תני וכו', והא חזינן ליה בברייתא בהדיא דלא אזיל רבי יהושע בתר רובה, דאפילו בדרוב כשרין פסול, והתם הוה ליה לאקשויי נמי ולא אזלי בתר רובה והא תניא, אלא טעמא דר' יהושע ביוחסין משום מעלה, וכדאמרינן נמי הכא במסקנא, ורבא נמי הכי אקשיה, רבי יהושע אפילו ברוב כשרין נמי פסול. ועוד דאיכא למתמה דהוה לן למימר בגמרא לעולם רבי יהושע.

ופירש הוא גם כן דמעיקרא קא סלקא דעתא דמתניתין בחד רובא היא, כדמשמע מפשטיה, הילכך לא איפשר לאוקמה אלא בטענה איהי והוה קשה לן מני, ופרקינן בקרונה של צפורי הוה מעשה של פלוני, לא שייכא בדרבן גמליאל ורבי יהושע דבתרי רובא הוא דמכשר ליה, ובדלא טענה כפשטה דמתניתין, ולא משום טענתא הוא דמכשרה לה, ולהכי אקשי נמי בעיא תרי רובי אפילו היכא דלא טענה, והא תניא תשע חנויות, וכיון דבתר תרי רובי אזלת זיל נמי בתר חד.

ולדידי קשיא לי דאכתי לא אנח לן שפיר הא דאקשינן ומי בעיא תרי רובי, דודאי קושיא אליבא דפירוקא דפרקינן הוא דאקשינן לה, ואנן אליבא דכולי עלמא מוקמינן ליה להאי מעשה, וכי אקשינן ומי בעיא תרי רובי, כאלו אמרו ומי בעי בין לרבן גמליאל בין לרבי יהושע, ובודאי לרבי יהושע בחד רובא לא מכשרינן, ואי אליבא דרבן גמליאל ולאשמועינן דמשום מעלת יוחסין עבדינן, ומשום דאכתי לא שמעינן דלרבן גמליאל עבדינן מעלה ביוחסין, הוה ליה לפרושי בהדיא הניחא לרבי יהושע אלא לרבן גמליאל מי בעינן תרי רובי.

ועוד כי אקשינן ומי בעינן תרי רובי לרבי יוחנן בן נורי דהוא מאריה דעובדא מקשינן ומאי קושיא, כיון דרבי יהושע בתר רובא פסיל לה, ר' יוחנן בן נורי דעבד אליבא דכולהו הוא דבעי למעבד, ודילמא ספוקי מספקא ליה אי כרבי יהושע הילכך לא עבד עובדא עד דאיכא תרי רובי. ועוד דלרבן גמליאל ודאי בחד רובא ובדלא טענה לא מכשר, דהא אלמנת עיסה, דרובה דעיסה כשר הוא, דמשום ספק חלל שנטמע במשפחה פסלינן לה לכולה משפחה, אף על גב דרוב כשרין נינהו, ואפילו הכי פסיל רבן גמליאל, ורובא דהתם עדיף דאיכא תרי ספיקי. ורבן גמליאל ודאי בין דאזלה איהי לגביה בין דאזיל איהו לגבה פסיל.

ועוד דתנן (קדושין עד, א) אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי שבודקין את אמו ואם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת, דילמא בשותקת הולד שתוקי ופסול אף לקהל משום ספק ממזר ונתין. ואף על גב דאיכא רוב כשרין אצלה ומשום מעלת יוחסין וכדאמרינן התם בגמרא אי זהו שתוקי אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מאי טעמא רוב כשרין אצלה וכו', אלא מעלה עשו ביוחסין, אלמא אפילו ברוב כשרין כל שלא נבדקה האם הולד שתוקי ופסול לכולי עלמא, ודאבא שאול כרבן גמליאל ועדיפא מינה כדאיתא התם, והוא הדין לאם עצמה כל ששותקת אפילו ברוב כשרין פסולה, דאי משום חזקה דגופא הא לא מפליג רבן גמליאל בין בה ובין בתה, כדאמר ר' יוחנן לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, והוא הדין ישד לומר נמי בשמא לית להו בין בה ובין בתה כלום, דהא אלמנת עיסה דאית לה חזקה דגופה ולא מפליג בה רבן גמליאל בין בה ובין בתה, אלא כשם שאי אתה נושא בתו דלית לה חזקה דגופה. ורבי יוסי נמי הכי אית ליה בפרק עשרה יוחסין דכל שאי אתה נושא בתו אי אתה נושא אלמנתו, ורבי יוסי בשיטתיה דרבי יוחנן בן נורי, ושמעינן מינה דלרבי יוחנן בן נורי בשותקת אפילו ברוב כשרין פסיל, ואם כן היכי אקשינן ומי בעינן תרי רובי, דהא לכולהו ודאי בחד רובא ושמא מיפסל פסיל. ולא עוד אלא דאפילו בתרי רובי ודאי משמע דפסיל לרבן גמליאל בדלא טענה, דאיהו קיל ליה שמא דאפילו בספק ספיקא פסיל, וכל שכן בתרי רובא, דהא בדאורייתא ליכא מידי בין חד רובא לתרי רובא, דהכא והכא לקולא דחד רובא כמאה, ומאה רובא כחד, ואילו בספיקי איכא טובא בין חד ספק לתרי ספיקי דהכא לקולא והכא לחומרא. וכיון שכן מאן דלא מכשר בתרי ספיקי כל שכן דלא(?) מכשר בתרי רובי.

והא דתינוק מושלך בדרך דכתב הרב בעל המאור ז"ל דאמר רב להחיותו אבל ליוחסו לא, לאו למימרא דלרבי יהושע ולרבי יוחנן בן נורי דוקא קאמר, אבל לרבן גמליאל אפילו איכא תרי רובי לא מיכשר. ושמואל דאמר לפקח עליו את הגל לא פליג בהא אדרב, ולומר להחיות והוא הדין ליחסו, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ולמסקנא נמי הא אוקימנא הא דשמואל ארישא, והכי קאמר, אם רוב גויים גוי, אמר שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן. אבל לענין יוחסין לא אשכחן ליה לשמואל דפליג עליה. ורב חנן בר רבא נמי דאמר הוראת שעה היתה, לאו למימרא דבעלמא לא בעינן תרי רובי, דהא לא אשכחן תנא דמכשר בחד רובא ובדלא טענה, אלא אדרבה הכי קאמר הוראת שעה היתה שהתירה בחד רובא משום היכר צדדי היתר שמצא בה, אבל בעלמא תרי רובי בעינן.

והא דאקשינן ולרב חנן בר רבא דאמר הוראת שעה היתה קשיא:    האי לאו קושיא הא דתינוק מושלך קאמר, אלא קשיא הא דקרונות קאמר, כלומר דלרב חנן משמע דבחד רובא הוה והוראת שעה היתה ואילו הכא קאמר רב יהודה משמיה דרב דבקרונה של ציפורי הוה מעשה, ופריק מאן דמתני הא דקרונות לא מתני הא דרב חנן, וכן פירש רש"י ז"ל, ומסתבר לי דהכי פריך אמר ליה רבא לרב נחמן ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן, אי כרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין נמי מיכשר, דעל כרחין (אי אפשר לה כר"ג) בדטענה לכשר נבעלתי הוא, דאי בדלא טענה, רוב כשרין מאי מהני, דהא לר"ג לעולם קיל ליה שמא ולא מיכשר ביה כלל, ואי כרבי יהושע אפילו ברוב כשרין נמי פסיל והשתא הוה ס"ד נמי דלרבי יהושע כי היכי דלא מכשר בחד רובא, לא מכשר נמי בתרי רובי, דחד רובא ותרי רובי(?) כהדדי נינהו. ואהדר ליה בקרונה של ציפורי היה מעשה ובתרי רובי, לעולם כר' יהושע, דרב כרבי יהושע סבירא ליה, וחדית לן רב דכי היכי דאלימי ליה תרי ספיקי דאפילו בשמא מכשר, הכי נמי בתרי רובי ובשמא מכשר דאלימי ליה תרי רובי, ומשום הכי מקשינן ומי בעי תרי רובי, כלומר דעד השתא הוה ס"ד דלר' יהושע לעולם לא מיכשר על ידי רוב אלא בתרי ספיקי, משום דאיכא טובא בין חד ספיקא ובין תרי ספיקי, אבל השתא דאמרת דרבי יהושע בתרי רובא מיכשר, ליכשר אפילו בחד רובא, דהא לא שני לן בחד רובא לתרי רובא ואפילו בדאורייתא, דתניא תשע חנויות וכו'. ומהדר ליה דמכל מקום משום היכר מעלת יוחסין אמרו, דמדינא אפילו בחד רובא כשר, אלא משום מעלת יוחסין פסיל עד דאיכא תרי רובי, והיכר מעלה הוא ביוחסין.

והא דמקשה מרנא נ"ר אם כן לימא בההיא לעולם רבי יהושע, לא קשיא דכיון דמיניה סליק לית ליה לפרושי. ועוד דמסתמא שמעינן לה, דכיון דאקשי אי כרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין מיכשר השתא דמוקמת לה בתרי רובי ולא מפרשת בשותקת, על כרחין שמעינן דלא כרבן גמליאל אלא כרבי יהושע, דלא מכשר בחד רובא ולא מפליג בין טוענת לשותקת.

ואפילו לפי פירושו של רבינו נ"ר, ליקשי הוא גופיה לנפשיה, כיון דעד השתא הוה משמע לן בטוענת, השתא דמוקי לה בשותקת הוה ליה לפרושי בהדיא, אלא מכלל הדברים אתה שומע כן, אף אנו נאמר כן לפירושו של רש"י ז"ל.

ומכלל פירושינו עלה לנו תירוץ למה שהקשינו (יד, ב, ד"ה ויש) לוקמה כרבן גמליאל ובשמא, ואין אנו צריכין לתירוצו של הרב בעל המאור ז"ל, כן נראה לי.

והשתא דאתית להכי קיימא לן בטוענת שמא כרבי יוחנן בן נורי דבעיא תרי רובי, וכדפסק רב בהדיא כותיה, ולא קימא לן בהא כרבן גמליאל דפסיל אפילו בתרי רובי, דלא אפסיקא הלכתא כר"ג אלא בדטענה בין ברוב כשרין בין ברוב פסולין, ולכתחילה דוקא ברוב כשרין כמו שפסק רבינו אלפסי ז"ל, ובזה עמדו דברי רש"י ז"ל ופסק רבינו אלפסי ז"ל על בוריו.

הולכין אחרי רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעא בהדיא:    פירוש: והוא שלא נודע מאיזה מקום פירש אם מן העיר אם מן הסיעה, אבל אם נודע שפירש מן העיר אין רוב סיעה מסייעת, וכן מן הדין ברוב סיעה. אלא דקשיא לי קצת לשון הולכין אחר רוב העיר, למה יעשה רוב העיר עיקר ורוב סיעה סניפין, ולא היה ליה למימר אלא הולכין אחר רוב העיר ורוב סיעה. ואיפשר לומר דמשום רוב העיר לא חשיב כרוב סיעה, ואדרבה הוא הגורם שלא נלך אחר רוב סיעה גרידא, להכי נקט רוב העיר, כלומר אין הולכין אחר הרוב סיעה משום רוב העיר, ומיהו כרוב חשיב לן, אף על גב דאורחייהו דקביעי ובדאיכא רוב סיעה בהדא כשרה.

דף טו עמוד ב

אמר רב לא שאנו אלא להחיותו:    פירש רש"י ז"ל: לא שאנו דברוב ישראל אלא להחיותו. וכתב הרמב"ן נ"ר: דמדבריח רש"י ז"ל משמע, דמחצה על מחצה לרוב אין בית דין מצווין להחיותו, והיכי איפשר דמחצה על מחצה אין מפקחין, הא כל ספק נפשות להקל, וכדאקשינן בהדיא בפרק בתרא דיומא (פד, ב) אהא דאמרינן לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב היכי דמי אי דאיכא תשעה ישראל ואחד גוי, רובא ישראל נינהו, כלומר, ובודאי הולכין אחר הרוב, דאפילו קבוע הוא וכמחצה דמי, על כרחיך הולכין אחר הרוב, אעפ"י שאינו רוב גמור מחמת קביעותו דספק נפשות להקל. ואלא דאיכא תשעה ישראל ואחד גוי פשיטא, דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי.

ועוד דקשיא, דלרב דאמר להחיותו משמע הא לפקח עליו את הגל ואפילו ברוב ישראל לא, וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל שם ביומא, וזו קשה ממנה. ותו דתנן (שם פג, א) ספק חי ספק מת ספק נכרי ספק ישראל מפקחין, ופירש הוא דלהחיותו, לאו בפיקוח נפש הוא, אלא לפרנסו כאחד מעניי ישראל ומשום הכי אמר רב לא שאנו אלא דלהחיותו, ולא איירי איהו בפיקוח נפש כלל.

וכי אקשינן לשמואל והא אמר שמואל אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, הוא הדין דהוה מצי לאקשויי ומי בעיא לפקוח נפש רוב מישראל, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה, דלא מיבעיא דרוב ישראל לא בעי, אלא אפילו רוב גויים נמי מפקחין עליו את הגל, דאיהו גופיה היכי אומר דאין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, ודרב לא פליגא אדשמואל ולא דשמואל פליגא אדרב. והיינו דפסק רבינו אלפסי ז"ל ביומא כשמואל דאמר אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב אף על גב דפרושי לחצר אחרת. ובפירושי רש"י ז"ל שבידינו כתוב גם כן להחיותו שיהיו בית דין מצווין לפרנסו מדכתיב וחי אחיך אמך ע"כ.

אם רוב ישראל וכו', ישראל מאי הלכתא:    כלומר, דהא אמרת דאינו גוי עד שיהא רוב גויים, ומפרקינן להחזיר לו אבידה, והא דלא קאמר להחיותו וכדקאמר רב, רבותא קמ"ל דאף להחזיר לו אבדה הרי הוא כישראל. וכן פירש רש"י ז"ל, דלרבותא נקיטיה משום דאמרינן (סנהדרין עו, ב) כל המחזיר אבדה לגוי עליו הכתוב אומר (דברים כט, יח) למען ספות הרוה את הצמאה. אי נמי יש לומר דהכי קאמר, להחזיר לו אבדה דאף על פי שאין זה אבדה מממונו של ישראל, ואדרבה שומר עליו ועומד בספק השב תשיבם לאחיך, אפילו הכי אם רוב ישראל מחזירין לו ואם לאו אין מחזירין לו.

ויש לדקדק והא אין הולכין בממון אחר הרוב ולימא ליה מוצא הבא ראיה דישראל את ושקול. ויש לומר לא אמרו דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא לאפוקי ממונא מחזקתיה, אבל מוצא אבדה דלאו מארי ממונא הוא, ואדרבה קאי עליה בספק השב תשיבם לאחיך הולכין בו אחר הרוב.

מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא:    דאי לפקוח [נפש] אפילו ברוב גויים כישראל, ואי להחיותו עד דאיכא רוב ישראל, וכן להחזיר לו אבדה, ואי שלא להאכילו נבלות, כבר אמר דלא מאכילין לו עד דאיכא רוב גויים, ואוקימנא לניזקין. וקשיא לן, אפילו רוב גויים נמי לימא להו איתיהו ראיה דלא ישראל הוא ושקולו, דהא אין הולכין בממון אחר הרוב לאפוקי ממונא מחזקת מאריה. ויש לומר דכיון דמספקא לן אי גוי אי ישראל, אם רב גויים כגוי חשבינן ליה, וכיון דכגוי חשבינן ליה לית ליה חזקה דממונא דנימא אוקי ממונא בחזקת מאריה, אבל בישראל דודאי אית ליה חזקה לא אזלינן ביה אחר הרוב.

ולא נאמרו דברים הללו אדלא בשלא הטבילוהו בית דין הא הטבילוהו בית דין ישראל גמור הוא:    ואע"פ שלמעלה (יא, א) גבי גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין, פירש רש"י ז"ל: שהביאתו אמו לבית דין. כבר כתבתי שם (ד"ה אמר), דלאו למימרא שאם הטבילוהו בית דין מדעתו שאינו גר, אלא דאורחא דמילתא נקט, שאין דרכן של בית דין להטביל את הגויים שלא מדעתם. ואם תאמר אם כן נטבליהו על דעת בית דין. יש לומר, כשיד אומות תקיפה על עצמן ואין מניחין אותן אלא בדין. אי נמי יש לומר דהכא דינא תנן לומר כשלא הטבילוהו הוי דינא הכי, וזה הוא הנכון.

---