כתובות ד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא איניש דטרח להו אבל איפכא לא אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא לא שנו אלא שנתן מים על גבי בשר אבל לא נתן מים על גבי בשר מזדבן אמר רבא ובכרך אע"פ שנתן מים על גבי בשר מזדבן אמר רב פפא ובכפר אע"פ שלא נתן מים על גבי בשר לא מזדבן ואלא דרב חסדא היכי משכחת לה אמר רב אשי כגון מתא מחסיא דמפקא מכרך ומפקא מכפר תניא כוותיה דרב חסדא הרי שהיה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ונתן מים על גבי בשר ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואח"כ נוהג שבעת ימי אבילות וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל' יום בין כך ובין כך לא יבעול לא בערב שבת ולא במוצ"ש אמר מר הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן אע"פ שאמרו אין אבילות במועד אבל דברים של צינעא נוהג דרש רב יוסף בריה דרבא משמיה דרבא ל"ש אלא שלא בעל אבל בעל אשתו ישנה עמו והא הכא דבבעל עסקינן וקתני הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים כי קאמר אפירסה אשתו נדה הא וכן קתני
רש"י
[עריכה]
ופורש - ויקברו את המת מיד דכיון דחלה עליו חתונה הויא לגביה כרגל ולא אתיא אבילות וחיילא ונוהג שבעת ימי המשתה כו':
וכל אותן הימים - של ימי המשתה ושל אבילות:
הוא ישן כו' - ואין מתיחדין זה עם זה שמא יבעול ואבל אסור בתשמיש המטה כדילפינן באלו מגלחין (מו ק דף טו.) ואף בשבעת ימי המשתה שהן כרגל נוהג הוא אבילות של דברי צינעא דהיינו איסור תשמיש כדלקמן:
ואין מונעין - בשביל האבילות אין אוסרין עליה תכשיטיה שלא תתגנה על בעלה:
כל שלשים יום - ואע"פ שהן ימי אבילות לשאר בני אדם וכל שכן משלשים ואילך:
דליכא איניש דטרח - אם יפסידו מה שהכינו:
שנתן מים על גבי בשר - שוב אינו ראוי למוכרו במקולין:
בכרך - שכיחי אינשי טובא ויש קופצים הרבה:
אלא דרב חסדא - דמפליג בין נתן ללא נתן:
היכי משכחת לה - לא בכרך ולא בכפר:
דמפקא מכרך ומפקא מכפר - מוצאה מכלל כרך ומוצאה מכלל כפר גדולה מכפר וקטנה מכרך:
תניא כרב חסדא - דמוקי לה בנתן מים על גבי בשר:
וכן מי שפירסה אשתו נדה - בכניסתה לחופה:
הוא ישן כו' - ואין נאמנין זה עם זה:
בין כך ובין כך - בין יש אונס בין אין אונס:
לא יבעול - בעילה ראשונה:
לא בערב שבת כו' - בליל שבת מפני שעושה חבורה:
ולא במוצ"ש - לקמן מפרש:
מסייע ליה - הא דקתני דאסור בתשמיש בשבעת ימי המשתה שהן לו כרגל:
של צינעא - שאינו ניכר לבריות שהוא אבל בכך:
לא שנו - דאין נאמנין להתייחד:
אלא שלא בעל - דתקיף ליה יצריה:
דבבעל עסקינן - דקתני בועל בעילת מצוה לפני קבורת המת:
כי קאמר - רבא לא שנו אפירסה אשתו נדה קאמר דכיון דנדה חמורה בעל מהימן עלה דלא אתי לזלזולי באיסור כרת:
הא וכן קתני - קס"ד אכולה מילתא דאבילות מדמינן ליה ובאבילות דבעל עסקינן:
תוספות
[עריכה]
בועל בעילת מצוה ופורש. קודם שיקבר המת אבל לאחר שנקבר לא כדאמרינן בסמוך דברים של צינעא נוהג ודייק לה מדקתני כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים כו' מיהו מרישא דהכא לא ה"מ למידק דדוקא כשהמת בחדר הוא דשרי בעילת מצוה דמצי לדחויי דבועל בעילת מצוה היינו אפי' לאחר שחל עליו אבילות אבל קשה לרשב"א אמאי לא דייק מדקתני ופורש מכלל דנוהג דברים של צינעא מדלא התיר אלא בעילת מצוה דוקא ואור"י דהמ"ל פורש משום דם בתולים כדאמרינן בפ' תינוקת (נדה דף סה:) אבל מהוא ישן בין האנשים דייק שפיר דהוי משום אבילות דאי משום נדות כיון דבעיל אשתו ישנה עמו כדאמר רב יוסף בסמוך ועוד דכל אותן הימים משמע דבכולהו הוי חד טעמא דהיינו משום אבילות והשתא מקילינן טפי באנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן מידי דהוה אנעילת סנדל ועטיפת הראש וכפיית המטה:
בעילת מצוה. קרי לה בעילת מצוה משום דכתיב כי בועליך עושיך ואמרי' (סנהדרין דף כב:) אין אשה כורתת ברית אלא למי שעושה אותה כלי וע"י כך מידבק בה ובאין לידי פריה ורביה ולהכי קרי לה לבעילה ראשונה בעילת מצוה:
אבל איפכא לא. וה"ה אם אבלים מחמת שאר קרובים תימה דאמר בפ"ג דמועד קטן (דף כג. ושם) מתה אשתו אסור לישא עד שיעברו ג' רגלים ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום פריה ורביה הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר משום פרנסתם והכא אמר אבל איפכא לא ומשמע דבאין לו בנים עסקינן מדקאמר דליכא דטרח להו משמע דבבחור איירי וי"ל דלאלתר לאו דוקא אלא כלומר מותר לאחר ז' ומיהו לבעול אסור עד לאחר ל' כדמוכח בתר הכי במעשה שמתה אשתו של יוסף הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות צאי ופרנסי בני אחותיך ואעפ"כ לא בא עליה עד זמן מרובה מאי זמן מרובה שלשים יום מכלל דכנסה תוך ל' ותוך שבעה ודאי אסור כדמוכח הכא ומה שאמר לה בבה"ק לא היה זה כניסה אלא שידוכין בעלמא ונראה לר"י דודאי אותו שיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך ל' כדמשמע בעובדא דיוסף הכהן אבל אותו שאין לו בנים כלל אסור לישא עד לאחר שלשים כיון שאין יכול לבעול תוך שלשים וכן משמע במס' שמחות (פ"ז) דתניא בד"א כשיש לו בנים גדולים אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת לאחר ל' משמע דאסור אפי' לישא תוך שלשים ואע"ג דיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך שלשים מ"מ נקט אחר שלשים משום אין לו בנים ור"ת ר"ל דבאין לו בנים אפי' לבעול שרי תוך שלשים אחר ז' משום פריה ורביה וההיא דשמחות אינה מתיישבת כפי' ונראה דביש לו בנים קטנים שרי לישא ואפי' אם היא נמי אבילה מפני שמפרנסת בניו ואע"פ שאפשר באחרת כדמוכח בעובדא דיוסף הכהן שהיתה אבילה מאחותה ומיהו אין כל כך ראיה דשמא שאני התם לפי שהיא תרחם על בני אחותה יותר מאחרת ואע"ג דתנן בפרק החולץ (יבמות דף מא. ושם) כל הנשים יתארסו חוץ מאלמנה מפני האיבול ולא מפליג מידי משמע שאסורה אפי' למי שיש לו בנים קטנים כשהיא אבילה התם משום דבלאו הכי אסורה דצריכה להמתין ג' חדשים משום הבחנה ואור"ת דאפי' מתו אביו ואמו יכול לכנוס אחר ל' והא דאמרי' במועד קטן (דף כב:) על כל המתים נכנס לבית המשתה אחר ל' על אביו ועל אמו אחר י"ב חדשים ה"מ בשאר שמחות אבל לישא אשה שהיא מצוה יתירה מותר ואפי' יש לו בנים משום שנאמר (קהלת יא) בבקר זרע [את] זרעך ולערב אל תנח ידך והביא ראיה מדתניא סתם כל ל' יום לנישואין ולא מפליג בין אביו ואמו לשאר קרובים משמע דבכולהו לאחר ל' מותר וה"ר יוסף הביא ראיה לדבריו דתנן במסכת שמחות (פ"ט) בהדיא על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד שישלימו ל' יום ועל אביו ועל אמו אסור כל שנים עשר חדש אא"כ היה של מצוה אלמא שרי בכל משתה של מצוה וצ"ע אי קאי נמי ארישא ושרי אפי' תוך ל' יום:
כגון מתא מחסיא. תימה רב חסדא מאי דוחקיה לאוקומי בנתן מים על גבי בשר נוקמה בכפר אע"פ שלא נתן מים על גבי בשר ויש לומר משום דניחא ליה לרב חסדא לאוקמה ברוב עיירות שהן בינוניות וה"ק כגון מתא מחסיא ורוב עיירות ומש"ה נקט נמי בברייתא דמייתי ונתן מים על גבי בשר משום דאיירי ברוב עיירות:
מסייע ליה לר' יוחנן כו'. מועד וחתן משוה אותן בכ"מ כההיא דתניא בפ"ק דמועד קטן (דף ז: ושם) חתן שנולד בו נגע נותנין לו ז' ימי המשתה לו ולאיצטליתו ולכסותו וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל:
אבל דברים שלא צינעא נוהג. פי' חובה לעשות כן ולא רשות מדמייתי סייעתא מן הברייתא וא"ת רב ושמואל דאמרי בפרק בתרא דמועד קטן (דף כד.) דתשמיש המטה בשבת של ז' ימי אבילות רשות תיקשי להו ברייתא דהכא ואין סברא לחלק בין מועד לשבת ומקילין בשבת טפי אלא נראה לר"י דרב ושמואל מפלגי בין חתן למועד ושבת אבל קשה דכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים משמע אפי' בשבת ופסקו ה"ג כר' יוחנן ופירשו אע"ג דקיימא לן כדברי המיקל באבל ה"מ בתנאי אבל באמוראי לא ואור"י דודאי נראה דהלכה כר' יוחנן מדאמר הש"ס הכא מסייע ליה לר' יוחנן:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק א (עריכה)
ט א ב מיי' פי"א מהל' אבל הלכה ח', סמג עשין דרבנן ב, טור ושו"ע יו"ד סי' שמ"ב, וטור ושו"ע יו"ד סי' שפ"ג סעיף ב', [ רב אלפס כאן ובמ"ק פ"ג דף רצא.]
י ג מיי' וסמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' שפ"א סעיף ו':
יא ד מיי' פ"י מהל' אבל הלכה ג', סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' שצ"ט סעיף ב', [עי' כסף משנה]:
יב ה ו מיי' פכ"ב מהל' איסורי ביאה הלכה א', סמג לאוין קכז, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ב סעיף א', וטור ושו"ע יו"ד סי' שפ"ג סעיף ב':
ראשונים נוספים
ובועל בעילת מצוה ופורש: פירש רש"י ז"ל: ואחר כך קוברין את המת. משמע, דסבירא ליה דאין אבילות דאורייתא כל עיקר ואפילו יום מיתה וקבורה, דאי לא תימא הכי אתי אבילות דאורייתא ודחי יום טוב דרבנן, כמו שהסכימו הגאונים ז"ל (אוצה"ג מו"ק סט-ע; רי"ף ספ"ב דברכות) דמי שמת לו מת בי"ט שני דעצרת או בי"ט אחרון של חג ושל פסח ונקבר בו ביום נוהג בו אבילות, דסבירא להו דיום מיתה ויום קבורה דאורייתא, ואתי אבילות ודחי יום טוב דרבנן. וכן דקדק מכאן רבינו שמשון זצ"ל, דאין אבילות כל עיקר דאורייתא.
ועוד הביא ראיה מדגרסינן בבכורות פרק יש בכור לנחלה (מט, א) הכל מודים לענין אבילות דיום שלשים כלפני שלשים דמי דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל, שמע מינה דאבילות דיום ראשון דרבנן, דמקילין בו שלא להתאבל בו כל עיקר, דאי דאורייתא, הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא.
ולדברי הגאונים זצ"ל שהסכימו, דיום ראשון דאורייתא וגמרי ליה (ויקרא י, יט) מואכלתי חטאת היום, כדכתיב בהלכות רבינו אלפסי ז"ל (שם. ועי' רמב"ם אבל פ"א ה"א) הכא לא קברי ליה למת עד למחר, כי היכי דליהוי אבילותו דרבנן, ולא אתי דרבנן ודחי דרבנן. ואף על גב דמלין את מתו עובר בעשה ולא תעשה, לפי כבודו מלינין לו להביא לו ארון ותכריכין, כדאיתא התם (סנהדרין מו, א), והכא נמי לפי כבודו הוא כדי שלא יתבזה בנו ביום חתונתו, אי נמי איכא למימר, דקוברין אותו ביומו, ואפילו הכי אין נוהג אבילות, דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה (יבמות צ, א).
ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות: ואם תאמר, למה אין שבעת ימי המשתה עולין לו משום שבעת ימי אבילות, לפי מה שהסכימו הגאונים (רי"ף מו"ק לדף יט, א) לקובר את מתו ברגל שמונה שבעת ימי אבילותו מיום טוב האחרון, ואף על פי שאין אבילות נוהג בו עולה הוא לא, כיון שאינו אלא מדבריהם, הכא נמי, הרי אינן אלו השבעת ימי המשתה כרגל אלא מדבריהם והוא כיום טוב של דבריהם. יש לומר, דהכא שאני שאם אתה אומר שיעלו לו אינו נוהג אבילות כלל, ואין אבילותו ניכר, אבל התם אבילותו ניכר בשאר הימים שהוא נוהג, וכיון שאין הראשונים עולין לו אף האחרונים אינו עולה שאין לחלק כאן בין יום ליום.
ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום: פירש רש"י ז"ל: משום אבילות, וכל שכן לאחר שלשים יום, דבטיל לה אבילות דידה. ויש מקשים (הרמב"ן), שהרי האשה מותרת לספר ולכבס לאחר שבעה מיד, ואפילו על אביה ואמה כדאיתא באבל רבתי וכן שאר תכשיטין נמי לאחר שבעה לא אסירי. והכא הכי פירושו, שאם אירע אונס לכלה בתוך שלשים יום לחופתה, אין מונעין ממנה תכשיטיה כלל ואפילו תוך שבעה לאבלה, כדי שלא תתגנה על בעלה, ולא חיילה עלה אבילות לגבי הנך מילי, משום דכל שלשים לחופתה זמן שמחת חתן וכלה הוא, וצריכא שלא תתנוול כדי שלא תתגנה עליו.
ודוקא אביו של חתן או אמה של כלה: דלא דחי לאבילות אלא בדאיכא תרתי לריעותא, הפסד וליכא דטרח להו. ומתה אמה של כלה נמי ליכא דטרח לה בתכשיטין אם יפסדו אלו, ותכשיטין אלו כעין בשמים ותמרוקי הנשים שנפסדין, והכל בכלל תכשיטין הן.
וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. וכן מי שפרשה אשתו נדה: וכתב ז"ל, מדאמרינן דפירשה נדה אסורה להתייחד עמו, שמעינן מינה שהנדה אינה ראויה ליכנס לחופה ואין מברכין ברכת חתנים כלל עד שתטהר ותהא ראויה להתייחד, שאין חופה אלא לייחוד לשם נשואין, ואין מברכין אלא על כניסה וזה אינו יכול לייחד. וכן כתב רב נטרונאי גאון וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"י מהלכות אישות הלכה ו).הובא גם בעיטור ח"ב דף סג, ג, ובנמו"י. ועי' תשוה"ג גאוני מזרח ומערב קכג, שערי תשובה קס, ואוצה"ג סי' סב-סו.
ועוד יש ראיה לדבריהם, מדתניא (סנהדרין נה, ב) בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, נשאת לכהן אוכלת בתרומה, ופירש רש"י ז"ל: אבל פחותה מכאן אפילו נכנסה לחופה אינה אוכלת לפי שאינה ראויה לביאה, ואף על גב דגדולה כיון שנכנסה לחופה אעפ"י שלא נבעלה אוכלת, מכל מקום ראויה לביאה בעינן וכל שאין לה ביאה אין לה חופה.
ויש לדחות דהתם לא חזיא כלל וכמו שאינה אשה, אבל הכא ראויה היא אלא דאריא דאיסורא רביע עלה, וכדאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות נז, ב) רב אמר (אפילו) יש חופה לפסולות, ושמואל אמר אין חופה לפסולות, אמר שמואל ומודה לי אבא בתינוקת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד הואיל ואין לה ביאה אין לה חופה, אלמא אף על פי שיש חופה לפסולות ואעפ"י שאין להם ביאה בהכשר בקטנה שאינה ראויה לביאה כלל מודה, לפי שהיא כמו שאינה אשה.
והא דאיבעי להו לקמן בפרק אף על פי (נו, א) נכנסה לחופה ופרשה נדה מהו, חופה דחזיה לביאה בעינן או לא, התם לענין תוספת כתובה איבעי לן דילמא אינו מחייב עצמו בתוספת אלא בחופה הראויה לביאה, אבל נכנסה לחופה ופרשה נדה ומת לא מתחייב, אבל ודאי נישואין עושה. ומיהו לכתחילה ודאי נדה לאו בר חופה היא, אבל בדיעבד כשכנסה וברכו ברכת חתנים אינו צריך לחזור ולברך, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (שם) ואם עבר ונשא אינו חוזר ומברך. וגדולה מזו אמרו בפרק הבא על יבמתו (נז, ב), דיש חופה לפסולות כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, דלא חזאן להו לעולם לביאה וליחוד, וכל שכן זו שטובלת לערב.
ובועל בעילת מצוה ופורש: פירש"י ז"ל שקוברין את המת בו ביום. ויש שהקשה עליו דהא ה"ל יום מיתה וקבורה שהיא מן התורה לדעת הגאונים ז"ל והיה לנהוג בו אבילות דאתי גזירה דאבילות דאורייתא ודחי רגל דימי חופה דהוי דרבנן שכן כתבו הגאונים ז"ל בקובר את מתו ביום טוב שני כשהוא יום המיתה חייב באבילות דאתי עשה דאורייתא ודחי עשה דרבנן ותירצו דשאני הכא דחוי רגל וודאי דרבנן והעמידו בו דבריהם בשב ואל תעשה משא"כ התם ביו"ט שני משום ספקא דרבנן אתקן מעיקרא ותו דהתם אין יו"ט שני מתחלל בשבעה מפני מעלתו אבל הכא אם נוהג אבילות שהוא מן התורה לא ינהוג למחר שהוא מדרבנן ואם ישלים אבילתו לאחר ימי המשתה לא ה"ל ימי אבילות רצופים דאין אבילות חל למוקטעין וזה נכון ועיקר ודלא כדברי המפרשים שאין קוברין לו עד מחר ומלינו לכבודו שלא לעשות אבל במקום חופה:
וכל אותן הימים אפי' ימי המשתה כדלקמן ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום : פי' לא משום דאבל זה קיל כדאמרינן לקמן אלא אפילו באבילות דעלמא נמי מדאמרינן פרק בתרא דיומא גבי המלך והמלכה ירחצו פניהם עד אימת הוי כלה עד ל' יום כדתניא אין מונעין תכשיטין מן הכלה ל' יום דאלמא האי דינא אכל כלה דעלמא קאי הוא נמי דליכא אינש דטרח ליה פי' לא סוף דבר מפני טורח הגוף אלא מפני דמי ההוצאה דהא אמרינן לקמן דכל היכא דמזדבין בשר לא חיישינן להו:
אבל איפכא לא: פירוש לא עבדי הכי אלא קוברין את המת תחלה ולענין אם מתו יעשה משתה שלו לא אתפרש מהאי לישנא מידי וכל היכא שיש לו בנים גדולים דכ"ע אסור לכנוס עד י"ב חודש אבל היכא שאין לו בנים או שיש לו בנים קטנים בהא אפלגו רבוואתא ז"ל איכא דאמרי שנושא לאלתר תוך שבעה ימי אבילות וכולם למדוה מהא דתניא במסכת מועד קטן מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו שלשה רגלים בד"א כשיש לו בנים אבל אין לו בנים נושא אשה לאלתר ואם יש לו בנים קטנים נושא לאלתר ומעשה ביוסף כהן שמתה אשתו בערב פסח ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך ואפ"ה לא בא עליה עד זמן מרובה ומשמע דכנסה בו ביום וכן הוא בירושלמי מר מרבנן סבר דכי היכי דחשוכא שאין לו בנים נשאת לאלתר תוך ז' ה"ה שאין לו בנים משום בטולי מפו"ר ומר סבר הא כדאיתא והא כדאיתא ורישא לאחר שלשים יום קרי לאלתר דאלו תוך שלשים ליכא למישרי וליתי להני תרי סברות דהיאך אפשר להתיר לכנוס אשה תוך שבעה ימי אבילות כלום יש חופה במקום אבילות ואע"ג דבחופה כנסה לאלתר התם בערב פסח שהרגל מפסיק אבילות מבעוד יום וכנסה לערב סמוך בין השמשות דה"ל כלאחר שבעה ימי אבילות וליכא למימר נמי לאלתר קרי אחר שלשים יום דההוא זמן מרובה קרי ליה כדאמרינן התם כמה זמן מרובה שלשים יום הלכך לשון משובח דכל שאין לו בנים כונס ובועל לאלתר אחר ז' ימי אבילות וכל שיש לו בנים קטנים כונס לאחר שבעה ואינו בועל עד שלשים יום ופשטא דמתני' דהכא בבחור שאין לו בנים שהוא צריך לאביו מן הסתם הלכך הכי פירש אבל איפכא לא אלא עבדינן איפכא שנוהג אבילות ואח"כ כונס ונוהג שבעה ימי המשתה:
אבל לא נתן מים : וא"ת נהי דבשר מזדבין הא איכא פסידא ביין המזוג וי"ל כיון דבשר מזדבן שפיר אע"ג דיין מזוג לא מזדבין שפיר הא מזדבן קצת בלא פסידא גדולה כי הרבה לוקחים קופצים עליה. ותרתי בעינא בשר רחוץ ויין מזוג דאיכא פסידא טובא:
אלא דרב חסדא תימא מנ"ל לרב חסדא לאוקמי מתני' הכי וה"ל לאוקמי בכפר ואתא מתני' כפשטיה בין נתן מים ובין לא נתן מים וי"ל דרוב מקומות דומיא למתא מחסיא דשכיח ביה נשואים וניחא לאוקמי מתני' ברוב מקומות:
ה"ג מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר אע"ג שאין אבילות במועד דברים שבצנעה נוהג אע"פ שאמר אין אבילות בשבת כדגרסי מקצת רבנן ז"ל דאל"כ היכי מדמה לה להא דהכא אדרבה שאני בשבת שהיא עולה למנין אבל. רגל זה אינה עולה במנין למועד במי שאינו עולה ואינו נוהג דברים שבצנעא א"ו כדאמרן וכן גרים ר"ח וכן הגרסא בכל הספרים שלנו והא דנקטי' בהאי סייעתא והוא ישן בין האנשים ולא נקיט רישא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש משום דאיכא לדחויי דמשום דם הוא פורש גזרו חכמים האחרונים בבועל את הבתולה כדאיתא פרק בתרא דנידה והא דאמר התם דברים שבצינעא נוהג למ"ד התם נוהג רשות כיון דגבי מועד דאורייתא הוי רשות היכא הוא דברגל דהכא דלרבנן ליהוי חובה הלכך שפיר איכא למימר דמסייע ליה לר' יוחנן וכיון דכן הלכתא כר"י דהוה מסייע וכן פר"ח ז"ל וכדי נתפרש מאי ניהו דברים שבצנעא:
אמר רפרם בר פפא א"ר חסדא לא שנו אלא שניתן מים ע"ג בשר אבל לא ניתן מים ע"ג בשר מיזדבן. אמר רבא ובכרך אע"פ שניתן מים על גבי בשר מיזדבן. א"ר פפא ובכפר אע"פ שלא ניתן מים ע"ג בשר לא מיזדבן. ואלא דרב חסדא היכי משכחת לה כגון מתא מחסיא דמפקא מכפר ומפקא מכרך:
אמר מר הוא ישן בין האנשים וכו'. מסייע ליה לר' יוחנן דאמר ר"י אע"פ שאמרו אין אבילות במועד אבל דברים שבצנעה נוהג. פי' ז' ימי חתונות כשבעת ימי הרגל הן לו. ומפני שתשמיש המטה הוי דבר של צנעה שאין בני העולם מרגישים אסור:
דרש ר"י ברי' דרבא משמיה דרבא לא שנו אלא שלא בעל שיצרו תוקפו אבל בעל אשתו ישנה עמו בבית. והא הכא בבעל עסקינן וקתני הוא ישן בין האנשים וכו'. כי קאמר ר"י אפירסה נדה. והא וכן קתני ה"ק וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים פי' אבל [בעל] כל נדה דעלמא מתקיים בעלה בבית וכשמת אביו של חתן או אמה של כלה צריכי שימור:
ובועל בעילת מצוה ופורש — פירש רש"י ז"ל: ואחר כך קוברים את המת. משמע דסבירא ליה דאין אבלות דאורייתא כל עיקר, ואפילו יום המיתה וקבורה. דאי לא תימא הכי, אתי אבלות דאורייתא ודחי יום טוב דרבנן, כמו שהסכימו הגאונים, דמי שמת לו מת ביום טוב שני דעצרת או ביום טוב האחרון של חג ושל פסח ונקבר בו ביום, נוהג אבילות, דסבירא להו דיום מיתה ויום קבורה דאורייתא ואתי אבלות ודחי יום טוב דרבנן. וכן דקדק מכאן ר"ש ז"ל דאין אבלות כל עיקר דאורייתא. ועוד הביא ראיה, מדגרסינן בבכורות בפרק יש בכור: הכל מודים לעניין אבלות דיום שלשים כלפני שלשים דמי, דאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל, שמע מינה דאבלות דיום ראשון דרבנן דמקילין בו שלא להתאבל בו כל עיקר, דאי דאורייתא הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא. ולדברי הגאונים ז"ל שהסכימו דיום ראשון דאורייתא וגמרי לה מ"ואכלתי חטאת היום" כדכתיבנא בהלכות הרי"ף ז"ל, דהכא לא קברי ליה למת עד למחר כי היכי דליהוי אבלות דרבנן ולא אתי דרבנן ודחי דרבנן. ואף על גב דהמלין את מתו עובר בעשה ולא תעשה, לפי כבודו מלינין לו להביא לו ארון ותכריכין כדאיתא התם, והכא נמי לפי כבודו הוא כדי שלא יתבזה בנו ביום חתונתו. אי נמי איכא למימר דקוברין אותו ביומו ואפילו הכי אינו נוהג אבלות, דבית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. הרשב"א ז"ל:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: ובועל בעילת מצוה ופורש — פירש רש"י ז"ל: וקוברין המת לאלתר אחר שבעל, וכיון דחלה עליו חתונה הויא ליה כרגל וכו'. ותימא, דאם כן הוה ליה יום מיתה וקבורה, וקיימא לן שהוא מן התורה, וכן הסכימו כל הגאונים ז"ל וכו'. ויש שפירשו שמלינו אותו היום וקוברו למחר. ותו, ליכא מידי דאורייתא וכו'. והנכון כדברי רש"י ז"ל. ואל תתמה, שהרי חכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, וכיון דבעל קודם שנקבר, אידך שב ואל תעשה הוא. אבל עדיין לפי מה שכתבו הגאונים שהקובר מתו ביום טוב שני, כיון שהוא מדבריהם והוה ליה יום מיתה וקבורה דמדאורייתא חייב לנהוג בו אבילות, מאי שנא הא מהא? דהא נמי מדבריהם הוא. ואפשר לומר דשניא הא שהוא מקום שמחה ואין אבל במקום שמחה, דהוה ליה כרגל. אי נמי דאי נהיג השתא אבלות האי יומא דהוי דאורייתא ונהיג בתר הכי ששה, לא הוו ליה רצופין. והא דאמרינן נמי נוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות, תימא, לפי מה שכתבו הגאונים דהקובר מתו ברגל ביום טוב אחרון אינו נוהג אבילות כל היכא דלא הוי יום מיתה וקבורה, ואף על פי כן עולה לו בכלל שבעת ימי אבלות, ואם כן הכא נמי אמאי אין עולין לו? ויש לומר דשאני הכא, דאילו היו עולין לו נמצא שאינו מקיים אבילות כלל, וליכא נמי לפרושי בינייהו. אי נמי דשניא ההיא דהוי ספק דדבריהם וספק אבלות לקולא, וכיון שכן עולה, דהא כי אתי יום שביעי מספקא ליה אי הוי יום שביעי או יום שמיני דדילמא לאו יום טוב בכלל הוא; אבל הכא דהוא ודאי דדבריהם והם ימי שמחה, דינן כרגל ומפסיקין ואינם עולין. והאי תירוצא נמי סגי לקושיא קמייתא. רבינו נ"ר עד כאן:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: פירש רש"י ז"ל שקוברים את המת בו ביום. ויש שהקשה עליו, דהא הוה ליה יום מיתה וקבורה שהוא מן התורה לדעת הגאונים ז"ל, והוה ליה לנהוג אבילות, דאתי עשה דאבלות דאורייתא ודחי רגל דידיה דימי חופה, דהוי דרבנן, שכן כתבו הגאונים ז"ל בקובר מתו ביום טוב שני כשהוא יום המיתה, שחייב באבלות, דאתי עשה דאבלות דאורייתא ודחי יום טוב דרבנן. ותרצו דשאני הכא דהוי כרגל ודאי דרבנן, והעמידו בו חכמים דבריהם בשב ואל תעשה, מה שאין כן התם ביום טוב שני, משום ספיקא דרבנן איתקין מעיקרא. ותו, דהתם אין יום טוב שני מתחלל כל כך מפני אבלותו, אבל הכא אין שמחה במקום אבלות. ותו, דהתם הוו להו ימי אבלות רצופין, אבל הכא אם נוהג אבלות היום שהוא מן התורה, לא ינהוג למחר שהוא מדרבנן, ואם ישלים אבלותו לאחר ימי המשתה, לא הוו להו ימי אבלות רצופין, דאין אבילות באה למקוטעין. וזה נכון ועיקר, ולא כדברי המפרשים שאין קוברין אותו עד למחר ומלינין אותו לכבודו, שלא לעשות אבל במקום חופה. עד כאן:
ורמ"ה ז"ל אומר דאבלות יום ראשון מן התורה הוא, כמו שכתבו הגאונים. והטעם שאינו דוחה שמחת החתן, מפני ששמחת החתן יום ראשון נמי מן התורה הוא, וסמך אקרא, דכתיב: "ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (שיר השירים ג יא). ואף על גב דהאי קרא לאו גבי חתן כתיב, אפילו הכי, כיון דאפקיה קרא בלשון חתן, שמעינן ששמחת החתן ביום ראשון מן התורה. ולפיכך אמרו, דכיון שהכל מן התורה והשמחה חלה מעיקרא, לא אתי אבילות ודחי שמחה. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל:
ואין מונעין תכשיטין וכו' — פירש רש"י ז"ל דהכי קאמר, אפילו שלשים יום ראשונים שהם עיקר האבלות, אין מונעין ממנה התכשיטין, כל שכן אחר כך. ומקשים על זה הפירוש, מדאמרינן במסכת יומא: "המלך והכלה ירחצו את פניהם", ואמרינן עלה: עד אימת קרית לה כלה? כל שלשים יום, כדתניא: אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. ולפי זה הפירוש, מאי קא יליף מינה דזמן הכלה כל שלשים יום? ושמא יותר הוא משלשים, שהרי לא אמרו בכאן שלשים אלא להודיענו, שאפילו באלו שהם עיקר האבילות, אין מונעין ממנה התכשיטין, וכל שכן משלשים ואילך. ולפיכך נראה דהכי קאמר: אין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים, מפני שבאותם השלשים נקראת כלה, וצריך שלא תתגנה על בעלה. אבל משלשים ואילך כבר היא שגורה אצלו ואין לחוש שתתגנה בעיניו, ומונעים ממנה התכשיטין עד תשלום שנים עשר חדש. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:
וכן כתב הרא"ה ז"ל וזה לשונו: ואין מונעין וכו' — פירש רש"י ז"ל: בשביל אבל זה. וליתא, דמאי שנא כלה? אפילו שאר נשים נמי קיימא לן דאחר שבעה לאלתר הן מותרות לעולם לספר ולכבס, והוא הדין לשאר תכשיטין. אלא ודאי כלה כל שלשים אין מונעין תכשיטין ממנה משום אבל שאירע לה, ואפילו בתוך שבעה, חוץ מיום ראשון דוקא כשהוא יום מיתה וקבורה. עד כאן:
וכן כתב רבו הרמב"ן ז"ל: פירש רש"י ז"ל, משום אבל זה, וכל שכן לאחר שלשים יום דבטיל ליה אבלות דידיה. ואיכא למידק עליה, שהרי האשה מותרת לספר ולכבס לאחר שבעה מיד, והכי איתא באבל רבתי, ואפילו על אביה ואמה; ושאר תכשיטין לא אסירי ודאי. אלא הכי פירושו: אם אירע אבל לכלה בתוך שלשים יום לחופתה, אין מונעין ממנה תכשיטין כדי שלא תתגנה על בעלה, שכל שלשים יום זמן שמחת חתן בכלה הוא וצריכה שלא תנוול את עצמה, דהוו להו כשבעת ימי המשתה ולא חיילא עליה אבילות כלל לגבי הנך מילי. עד כאן:
וכן כתב הריטב"א ז"ל וזה לשונו: ואין מונעין תכשיטין וכו' — פירוש, לאו משום דאבל זה קיל, כדאמר לקמן, אלא אפילו באבילות דעלמא נמי, כדאמרינן בפרק בתרא דיומא גבי "המלך והכלה ירחצו פניהם", עד אימת הוי כלה? שלשים יום, כדתניא: אין מונעין תכשיטין מן הכלה שלשים יום; דאלמא האי דינא בכל אבל דעלמא הוא נמי:
דליכא איניש דטרח להו — פירוש, לזבוני. ואיכא דאמרי, למהדר ולמזבן כשישאנה. שיטה. ורש"י ז"ל פירש כלישנא בתרא. וכן כתב הרשב"א ז"ל וזה לשונו: ודווקא אביו של חתן או אמה של כלה, דלא דחינן לאבילות אלא בדאיכא תרתי לריעותא: הפסד, וליכא דטרח להו; ומתה אמה של כלה נמי ליכא דטרח לה בתכשיטין, אם יפסדו אלו. ותכשיטין אלו, כעין בשמים ותמרוקי הנשים שנפסדין, והכל בכלל תכשיטין הן. עד כאן:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: דליכא איניש דטרח להו — פירוש, לא סוף דבר מפני טורח הגוף, אלא מפני דמי ההוצאה, דהא אמרינן לקמן דכל היכא דמזדבן בשר לא חיישינן להו. עד כאן:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: ודווקא אביו של חתן וכו' דליכא איניש דטרח להו, ואף על גב דאנן לא איכפת לן אלא משום פסידא דידהו, וכדאמרינן דבעי נתן מים על גבי בשר, אפשר דאמה של כלה נמי איכא פסידא, דאיכא תכשיטין ותמרוקי נשים דלא מזדבני ומפסדי היא, ותו ליכא נמי דטרח ליה עלייהו. עד כאן:
אבל איפכא לא — פירוש, איפכא נוהגין שבעה ימי אבילות ואחר כך נוהגין שבעה ימי המשתה, דכיון דאי לא עביד (האידנא) הא איכא דטרח להו, אסור. אבל באביו של חתן, דליכא דטרח להו ואיכא נמי פסידא, שהרי נתן מים על גבי בשר, מותר.
ויש לדקדק, אמה של כלה, מאי פסידא איכא? אי משום תכשיטין, יעכבם עד שיעברו שלשים יום, דהא דבר המתקיים. ואפשר שיש לה בשמים ותמרוקי נשים שאינן מתקיימים, ואם אתה אומר למכרן, נמצא מפסיד, וליכא נמי דטרח להו, לא למכור אלו ולא ליקח אחרים.
ויש לדקדק, דאסור לישא אשה בתוך שבעה ימי אבילות ואפילו אין לו בנים, דהכא סתמא קאמר. ועוד, דמשמע דבבחור הוא שצריך לאביו למטרח בדיליה. והא דאמרינן התם: ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר, לאו בתוך שבעה קאמרינן. ומיהו לפום סוגיא דמסכת מועד קטן משמע דמותר לישא לאחר שבעה מיד, ואפילו בתוך שלשים. והא דאמרינן התם: מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו, ואמר לאחותה בבית הקברות: לכי ופרנסי בני אחותך, לאו מנסב נסבה, שהרי בתוך ימי אבילות דידיה ודידה הוו ואסור, ואפילו אירוסין נמי אסירי לדידה ואפילו אין לה בנים, כדתנן ביבמות: חוץ מן האלמנה מפני האיבול. אלא לפרנס אמר לה. והא דאמרינן: לא בא עליה אלא לאחר זמן מרובה, וכמה זמן מרובה? שלשים יום, לשם נישואין קאמרינן, לא בקידושין ולא ביאה עד ל' יום. ותניא במסכת שמחות: מתה אשתו, אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים, במה דברים אמורים? וכו', אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים, מותר לישא אשה אחרת אפילו לאחר שלשים יום מיד, אלמא לדידיה נמי אסור עד שיעברו עליו שלשים יום. וצריך הדבר עיון. הרמב"ן ז"ל:
וזה לשון הרא"ה ז"ל תלמידו: אבל איפכא לא — פירוש, שמת אביה של כלה או אמה של חתן, אינו נושא בתוך שבעה ימי אבלות, ואף על פי שאין לו אשה והוא בחור, דהכא בבחור איירי, מדקא אמרינן שהוא צריך לאביו. אבל בתוך שלשים נראה שהוא מותר, והכי דייק לישנא דהכא, דאמר: אבל איפכא לא, דלא אסר אלא בתוך שבעה, דהא הכא שרו ליה משום פסידא אפילו בתוך שבעה, כל שכן דאיכא למשרי ליה לאחר שבעה משום מצוה. ומיהו באבילות אשתו לא שרי למנסב אחריתי בתוך שלשים, ואף על גב דאמרינן התם במסכת מועד קטן: אם אין לו בנים מותר לישא לאלתר, ולאו לאלתר ממש, לאחר שבעה קאמר, ואפילו בתוך שלשים, אלא לאחר שלשים, ומאי לאלתר? לאפוקי שאינו צריך לשהות ג' רגלים, דהכי תניא התם: מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים. ר' יהודה אומר: ראשון וב' אסור, שלישי מותר. ואם אין לו בנים, מותר לישא לאלתר. הניחה לו בנים קטנים, מותר לישא לאלתר. והאי לאלתר ודאי היינו לאחר שלשים יום, וכדאמרינן עלה: מעשה ומתה אשתו של יוסף הכהן וכו', ואמרינן עלה: וכמה זמן מרובה? שלשים יום. ואף על גב דמתניתין קתני: הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר, וליכא למדחייה, דמעשה דיוסף הכהן משום אבילות דידה הוה, כדאמרינן התם ביבמות: חוץ מן האלמנה מפני האבילות, ולא שאני לן אבילות דבעל לשאר אבילות, ואפילו לארס אסור, ולא בא עליה דקאמר אפילו לשם קידושין, וטעמא דמילתא, משום דלגבי דידה ליכא טעמא דטירחא דבנים קטנים, אלא מטעמא דמצוה, דאיהי לא מפקדא אפריה ורביה. דהא ליתא, מהא דתניא במסכת שמחות: מתה אשתו, אסור לישא אשה אחרת אפילו אחר שלשים יום, מכלל דאפילו לדידיה אסור בתוך שלשים. ונראה ודאי דאבילות אשתו החמירו לענין נישואי אחרת, כשם שהחמירו עליו כשיש לו בנים גדולים לשהות שלש רגלים לפנים משורת הדין, עד כאן:
ותלמידי הרב רבינו יונה ז"ל כתבו וזה לשונם: מכניסין את המת לחדר וכו'. ואחר הבעילה קוברים אותו, ונוהג שבעת ימי המשתה תחילה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות. אבל אם היו קוברין אותו תחילה, היה האבילות קודם ואין השמחה דוחה את האבילות. והיכא שנקבר המת קודם שיתקנו המאכל, כתב הרמ"ה ז"ל שאין לו לישא אשה תוך י"ב חדש, דהא אמרינן במועד קטן: על כל המתים כולם הולך לבית המשתה לאחר שלשים, ועל אביו ועל אמו עד י"ב חדש; וכיון דבשמחה דאחריני אסור, כל שכן בשמחה דידיה. ואין זה נראה, דלא אסרו אלא בית השמחה דרשות, אבל בית השמחה דמצוה שרי אחר שלשים יום, ונישואין דידהו מצוה נינהו. והכי אמרינן במסחת שמחות: על אביו ועל אמו עד י"ב חדש, אלא אם כן היתה שמחה של מצוה. ובזה הסכימה דעת הגאונים ז"ל והרב יצחק ן' גיאת ז"ל, לא מבעיא למי שאין לו בנים או שיש לו בנים קטנים, דההיא אפילו תוך שלשים יום שרי, כדמשמע מעובדא דיוסף שמתה אשתו, וכשהיה בבית הקברות אמר לאחותה וכו', ומשמע שנשאה לאלתר, דמדקתני: אף על פי כן לא בא עליה עד זמן מרובה. ומפרש התם, עד לאחר ל' יום, משמע ביאה לא, אבל נישואין הוו. ואין לחלק בין אביו ואמו לשאר מתים, דכל היכא דמדחו ל' יום מדחו נמי י"ב חדש דאביו ואמו, ולא מבעיא כשאין לו בנים, אי נמי כשיש לו בנים קטנים כדפרישית, אלא אפילו למי שקיים פריה ורביה נמי שרי לאחר שלשים יום אפילו לאביו ולאמו, דלא אסרו אלא בית השמחה דליכא מצוה, אבל נישואין דאיכא מצוה אפילו יש לו בנים שרי, כדאמרינן לקמן: הלכתא כר' יהושע דאמר אף על פי שנשא אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, שנאמר: "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך". ומעשה בא לפני מורי הרב ר' משה בן כוסא נטריה רחמנא באחד שנדר לישא את ארוסתו לזמן ידוע, והגיע הזמן בתוך שלשים יום של אביו, והתיר אותו לישא אותה מיד לאחר שבעה. עד כאן:
עוד כתבו תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל וזה לשונם: ודווקא אביו של חתן או אמה של כלה דליכא איניש דטרח להו, שדרך הוא שאבי החתן משתדל בענייני החתן ולתקן לו צרכי הסעודה וכל מה שצריך, ואמה של כלה גם כן משתדלת בצרכי בתה, ואם תדחה השמחה מעכשיו, יפסידו שלא יהא להם אחר כך מי שישתדל בענייניהם, ולפיכך דוחה השמחה את המת. והוא הדין אם מת לו אח או אחות. אבל מתה אמו של חתן או אביה של כלה, האבילות דוחה השמחה, כיון שנשאר מי שטרח בעבורם. עד כאן:
והא דקאמר: והוא הדין אם מת לו אח או אחות, אין פירושו מפני שגם הם משתדלים בעבוריהם האח של חתן במקום אביו ואחות של כלה במקום אמה; חדא, דמנין לנו להשוות אח לאב ואחות לאם? על האב ועל האם מוטל צורכי בניהם, ולא על האח והאחות. ועוד, דהא אם מת לו וכו' קתני, אלמא דתרווייהו אח ואחות לגבי דידיה מיירי. הילכך האי פירושא טעותא ושבושא הוא, ומטעם קילותא דאבלות אח ואחות נגע בה הרב ז"ל, דכי היכי כשמת אביו של חתן דוחה השמחה את המת משום פסידא דחתן, אף על גב דחמיר אבלותיה כדאמר: על כל המתים הולך לבית המשתה לאחר שלשים, ועל אביו ועל אמו עד י"ב חדש הם, הכי נמי דוחה השמחה אבלות דאח ואחות, משום דקילא אבילות דידהו, אף על גב דליכא טעמא דטרח להו. כן נראה לי פירוש לפירוש הרב רבינו יונה ז"ל:
ובגיליון תוספות כתוב זה לשונו: יש הלכות גדולות כתוב בהן, דווקא איפכא, אם חתן או אב הכלה, אבל שאר קרובים, אם טבחו טבוח ויינו מזוג, מכניסין את המת לחדר וכו', דלא חמיר כולי האי. ואין נראה לחלק, דתוך שלשים כולן שוין, עד כאן. וכן כתבו בתוס' וזה לשונם: אבל איפכא לא. והוא הדין אם הם אבלים משאר קרובים. עד כאן:
ודע, דלשון איפכא לא דייק שפיר, דבשלמא אם היינו אומרים: אביו של חתן ואמה של כלה אתרווייהו בהדי הדדי, שייך שפיר למימר: אבל איפכא לא; אבל השתא דאמרינן: אביו של חתן או אמה של כלה, ובעיא למימר דווקא אכל חדא באפי נפשה, דדווקא אביו של חתן ולא אמו של חתן ודווקא אמה של כלה ולא אביה, מעתה מאי לשון איפכא דקאמר? והא אמו של חתן לגבי אביו אין זה איפכא, והכי נמי אמה של כלה לגבי אביה. וכיון שכן, הוה ליה לפרושי להדיא: אבל אמו של חתן או אביה של כלה לא. ויש לומר, דאי הוה מפרש הכי להדיא, הוה משמע דדווקא אמו של חתן ואביה של כלה אבל שאר קרובים לא, וכדעת תלמידי ר' יונה ז"ל. לכך סתים וקאמר: אבל איפכא לא, לכלולי נמי שאר קרובים בהדייהו, והכי קאמר: לא תימא דכי קתני אביה של חתן או אמה של כלה אתי לדיוקי דדווקא אב ואם בעיא מכניסין את המת לחדר כו', כדי שיוכל לכנוס, אבל על שאר קרובים, אפילו שיקברו המת ישא לאלתר, דהא ליתא; אלא הא אתא לדיוקי, דדווקא אביו של חתן או אמה של כלה נוהג שבעת ימי המשתה כו', אבל איפכא לא, והוא הדין שאר קרובים וכדכתיבנא.
והקשו בתוס', דאמרינן בפרק ב דמועד קטן: מתה אשתו, אסור לישא עד שיעבור שלשה רגלים, והתירו למי שאין לו בנים לישא לאלתר, והכא אמרינן: אבל איפכא לא, והוא הדין שאר קרובים, ומשמע דבאין לו בנים איירי, דבבחור איירי שאביו טורח בשבילו והוא צריך לאביו, וכדכתיבנא לעיל בלשון הרמב"ן והרא"ה והרשב"א ז"ל. ותירצו בתוס', דלאלתר לאו דווקא, אלא דלגבי מאי דקתני רישא ג' רגלים, קרי לאחר שבעה לאלתר, ולאחר שבעה קתני דמותר, והכי דייק לישנא דקתני הכא: אבל איפכא לא, פירוש, דלא אמרינן נוהג שבעת ימי המשתה וכו', אלא נוהג איפכא, שבעת ימי אבילות ואחר כך נוהג שבעת ימי המשתה, וכמו שכתבו הרמב"ן והרא"ה ז"ל כדכתיבנא לעיל, אלמא דלאחר שבעה מותר מיד.
ואם תאמר: השתא דאמרינן, דכי קתני אבל איפכא כו' קאי אמאי דקתני ונוהג ז' ימי אבילות כו', למה לן לדחוקי לישנא דלאלתר דמסכת מועד קטן? נימא דהכא נמי הכי קאמר: ודווקא אביו של חתן כו' הוא דאמרינן דנוהג שבעת ימי המשתה קודם כו', אבל איפכא, אף על גב דמצי למנסב בתוך שבעה, מיהו נוהג שבעת ימי אבילות קודם, דהא ליכא פסידא, ולא עבדינן הך תקנתא דמכניסין המת לחדר, אלא קוברין את המת וישאנה, ונוהג שבעת ימי אבילות ואחר כך נוהג שבעת ימי המשתה. ואם תקשי, דלמה לי נישואין אלו, כיון דלא מצי למבעל, דצריך שבעה ימי אבילות קודם? וכיון שכן, הא ודאי דהכי קאמר: אבל איפכא לא, אלא נוהג שבעה ימי אבילות ושוב ישא ונוהג שבעה ימי המשתה. תשובתך, דעל כרחך התם נמי במועד קטן, אף על גב דקתני "מותר לישא לאלתר", ופרישנא לה לאחר שבעה, היינו נישואין בלא בעילה, דלבעול אסור עד לאחר שלשים כדמוכח בתר הכי מעשה במתה אשתו של יוסף הכהן כו', ואף על פי כן לא בא עליה כו', וכיון שכן, הדרא קושיין לדוכתיה, דדילמא הכא נמי הכי קאמר: אבל איפכא לא, דנסיב לאלתר ונוהג שבעה ימי אבילות קודם וכדכתיבנא. ואם תשיב, הא ודאי דכי אמרינן רישא: לאחר שבעה, היינו נמי דמצי בעיל, וההיא דיוסף הכהן ודאי פליגא, דהא אמר לה בבית הקברות: צאי ופרנסי כו' דהיינו נישואין, ותוך שבעה ודאי אסור וכדמוכחינן מהכא. יש לומר דשפיר מייתי ראיה מההיא דיוסף הכהן, ומה שאמר לה בבית הקברות, לא היה זה כניסה אלא שידוכין בעלמא. ומעתה הדרא קושיין לדוכתיה, דדילמא שפיר מצי למנסב לאלתר, וכי קאמר: אבל איפכא לא, דהיינו שינהוג שבעת ימי אבילות קודם, ולא איכפת לן במאי דלא מצי בעיל בשעת נישואין, דהכי נמי קאמרת למאי דמשנית ההיא דמועד קטן דקתני ישא לאלתר, ובעי למימר ישא בלא בעילה. ותירץ הר"י ז"ל, דוודאי אותו שיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך שלשים, כדמשמע בעובדא דיוסף הכהן. אבל אותו שאין לו בנים כלל, אסור לישא עד לאחר שלשים, כיון שאין יכול לבעול תוך שלשים. והשתא לא מצינן לפרושי דכי קתני: אבל איפכא לא, דקאי אנוהג שבעה ימי המשתה כלל, דהא לא מצינן למימר איפכא דינהוג שבעה ימי אבילות קודם, דהא לא מצי למנסב עד לאחר שלשים. והילכך הכי קאמר: ודווקא אביו של חתן כו' הוא דמצי נסיב, אבל איפכא לא מצי נסיב עד שיעברו שלשים. ולא בעי לפרושי נמי דמכניסין המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל כו' ונוהג שבעת ימי אבילות ואחר כך נוהג שבעה ימי המשתה, כמו שפירשו רב יהודאי גאון והרי"ף והרב יצחק ן' גיאת ז"ל, כמו שכתב הרא"ש בפסקיו, משום דלמה לן לבזויי המת? כיון דליכא פסידא, וכמו שהקשה הרא"ש ז"ל עיין בפסקיו, הילכך פירש הר"י ז"ל כדכתיבנא. והרמב"ן והרא"ה ז"ל לא פירשו כן, וכדכתיבנא:
ואם תאמר: ולפירוש ר"י ז"ל תיקשי, דבמועד קטן קתני: ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר, ופירש ר"י דהיינו לאחר שלשים, וקרי "לאלתר" כל לבתר שלשים. ושוב גבי ההיא דיוסף הכהן, קרי ליה זמן מרובה, דקתני: מאי זמן מרובה? שלשים יום. ויש לומר, דאין הכי נמי דהויא ליה זמן מרובה, כיון שהמתין לה מבתר דנשאה עד שיעברו עליה שלשים, וכבש את יצרו כל כך ויש לו שכר כאלו המתין לה זמן מרובה. ומיהו באידך ההיא דמועד קטן קרי ליה "לאלתר", דלגבי רישא דקתני: עד שיעברו עליה שלש רגלים, שפיר מיקרי "לאלתר" שלשים יום.
ומייתי הר"י ראיה לשיטתו ז"ל, דתניא במסכת שמחות: במה דברים אמורים? כשיש לו בנים גדולים; אבל אין לו בנים, או שיש לו בנים קטנים, מותר לישא אחרת לאחר שלשים יום. משמע דאסור אפילו לישא תוך שלשים. ואף על פי דיש לו בנים קטנים מותר לישא תוך שלשים, מכל מקום נקט אחר שלשים משום אין לו בנים. וכי תימא רצה לומר דבאין לו בנים אפילו לבעול שרי תוך שלשים לאחר שבעה, משום פריה ורביה, וכי קתני "אבל איפכא לא", היינו פירושו דינהוג שבעת ימי אבילות וישא וינהוג שבעה ימי המשתה, ולישנא דגמרא הכי דייקא, וכמו שכתב הרא"ה וכדכתיבנא לעיל, ולא בעי לפרושי "אבל איפכא לא" לגבי מאי דקתני "ונוהג שבעת ימי המשתה" וכו', והנישואין יהיו לאלתר אפילו בתוך שבעה וכדכתיבנא? דאין סברא שנתיר הנישואין בלא בעילה, דלמה לו לישא, כיון דלא מצי בעיל ולקיים מצות פרו ורבו? אלא ודאי הפירוש כדכתיבנא, וכן דעת הרמב"ן ז"ל והרא"ה ז"ל.
ומיהו קשיא ההיא דשמחות, דקתני: במה דברים אמורים, בשיש לו בנים גדולים, אבל אין לו בנים או שיש לו בנים קטנים, מותר לישא אחרת לאחר שלשים, דאלמא תוך שלשים אסור. ואין לתרץ דנקט לאחר שלשים משום יש לו בנים קטנים, כדתריצנא לפירוש ר"י ז"ל, דבשלמא לפירוש ר"י, ביש לו בנים קטנים נמי, אף על גב דשרי לישא תוך שלשים, מכל מקום אסור לבעול עד לאחר שלשים, ולגבי הבעילה שייך שפיר למתני לאחר שלשים, ונקט תנא "לישא אחרת" וכו' משום אין לו בנים דאפילו לישא לא שרי אלא לאחר שלשים. אבל לשיטת רבינו תם ז"ל אינה מתיישבת, דבאין לו בנים שרי ואפילו תוך שלשים לישא ולבעול, וכי יש לו בנים קטנים שרי לישא תוך שלשים, ולבעול דווקא הוא דאסור עד לאחר שלשים, וכדמשמע מההיא דיוסף הכהן דקתני: "ואף על פי כן לא בא עליה" וכו', דאלמא דווקא הביאה הוא דאסר עליה ולא הנישואין, מעתה אינה מתיישבת ההיא דשמחות בפירושו וכמו שכתבו התוספות והרא"ה ז"ל תירוצא לזו, דבאשה החמירו וכדכתיבנא לעיל. מיהו מלשון רבינו תם ז"ל משמע דלא בעי לחלק בין אשה לשאר קרובים. ואין לתרץ ולומר, דכשיש לו בנים קטנים אסור לישא עד לאחר ל', וכי קתני בההיא דשמחות: מותר לישא אחרת לאחר שלשים, אַיֵש לו בנים קטנים דסמיך ליה קאי, דקתני: או שיש לו בנים קטנים מותר לישא אחרת לאחר שלשים, וכי קתני בההיא דיוסף הכהן: "ואף על פי כן לא בא עליה" וכו' היינו נישואין, דעד שעברו שלשים יום לא נשאה כלל. תדע דבעל כרחך יש לך לפרש כן, דהא היא היתה אבלה שמתה אחותה, ומשום אבלותא דידה יש לאסור הנישואין. וכן כתבו הרמב"ן והרא"ה ז"ל תלמידו. דהא ודאי ליתא, דנראה דביש לו בנים קטנים שרי לישא ואפילו אם היא נמי אבילה, מפני שמפרנסת בניו וכו' כמו שכתבו התוס' ז"ל. ומעתה מנין לך לאסור למי שיש לו בנים קטנים לישא בתוך ל'? דהא בההיא דיוסף הכהן "ולא בא עליה" קתני, דהיינו ביאה ולא נישואין, ואם כן הדרינן למימר דההיא דשמחות לא מתיישבא שפיר לפירוש רבינו תם ז"ל, ודווקא ביש לו בנים קטנים הוא דשרי לישא אם היא אבילה מפני שמפרנסת בניו, אבל אין לו בנים והיא אבילה אין לו לישאנה, דאיהי לא מפקדה אפריה ורביה, ובשביל שיזכה הוא אין אומרים לחבירו שיחטא. ומעתה קאמר "אבל איפכא לא" לגבי אביה של כלה, על כרחך יש לפרש ולומר דלא ישא עד לאחר ל' וכדפירש ר"י. ואינו רחוק פירושו כלל וקל להבין.
ואיברא דכך רצה רבינו תם לומר, דבאין לו בנים אפילו לבעול שרי תוך ל', משום דלישנא דגמרא דקאמר "אבל איפכא" וכו' הכין דייקא וכדכתיבנא לעיל. מיהו שוב אמר רבינו תם, דבעל כרחך צריך אתה לומר, דכי קאמר "אבל איפכא לא", דלא קאי א"נוהג שבעת ימי המשתה" וכו', וכדמשמע הלשון בפשטות, אלא אעיקר נישואין קאי, דדווקא אביו של חתן וכו' מצי למנסב אבל איפכא לא מצי למנסב עד שיעברו שלשים וכדפירש ר"י ז"ל. דהא על אביו ועל אמו צריך להמתין עד אחר שלשים, סגי לן למשרי לכנוס בתוך י"ב חדש, דהיה נראה לאסור, אלא משום מצוה התירו והבו דלא לוסיף עלה להתירו כו' בתוך ל', ומעתה הדרינן לפרושי מאי דקאמר בגמרא "אבל איפכא לא" כפירושו של ר"י. ומיהו כתבו בתוספות, דהרב רבי יוסף הביא ראיה לדבריו, דתנן במסכת שמחות: "על כל המתים כו' אלא אם כן היא של מצוה", אלמא שרי בכל משתה של מצוה. וצריך עיון אי קאי נמי ארישא, ושרי אפילו בתוך שלשים יום. פירוש, ונפרש "אבל איפכא לא" כפשוטו, דקאי א"נוהג ז' ימי המשתה" וכו', וכמו שפירשו הרמב"ן והרא"ה ז"ל וכדכתיבנא לעיל. כן נראה לי לפרש לשון התוס' ז"ל על פי דרכנו שקיבלנו מהראשונים, דאין דרך התוס' לפסוק הלכה וללמד דינין כי אם לפרש שקלא וטריא דתלמודא.
והביא רבינו תם ז"ל ראיה דעל אביו ועל אמו אינו צריך להמתין עד י"ב חדש, מדתניא סתם "כל ל' יום" לנישואין, ולא מפליג בין אביו ואמו לשאר אבילות וכו'. וכתוב על זה בגליון תוספות: תימא לי, דקא מייתי ראיה מדלא מפליג כו', והא על כרחך לא קאי אַמֵתה אשתו ויש לו בנים גדולים, דהתם אסור עד ג' רגלים, אם כן איכא למימר דלא קאי נמי אַמֵת אביו ואמו, והאי "כל שלשים יום לנישואין" יהא פירושו לכל הפחות שלשים יום, ואף על גב דשרי בפחות ליש לו בנים קטנים, הא לא קשיא, דכל שלשים יום לנישואין של בעילה קאמר. עד כאן:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אבל איפכא לא — פירוש, לא עבדינן הכי, אלא קוברין את המת תחילה. ולעניין אימתי יעשה משתה שלו לא מתפרש מהאי לישנא מידי, וכל היכא שיש לו בנים גדולים, דכולי עלמא אסור לכנוס עד י"ב חדש. אבל היכא שאין לו בנים או שיש לו בנים קטנים, בהאי פליגי רבוותא ז"ל: איכא דאמרי שנושא לאלתר תוך ז' ימי אבילות, ואיכא מאן דאמר שאינו נושא אלא לאחר שלשים, ואיכא מאן דאמר שנושא לאחר ז' ימי אבילות. וכולם לא למדוה אלא מהא דתניא במסכת מועד קטן: מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליו שלש רגלים. במה דברים אמורים? בשיש לו בנים, אבל אין לו בנים, נושא אשה לאלתר. ואם יש לו בנים קטנים, נושא אשה לאלתר. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח, ואמר לה לאחותה בבית הקברות: לכי ופרנסי בני אחותך, ואף על פי כן לא בא עליה אלא לאחר זמן מרובה. ומשמע מלישנא דכנסה בו ביום, וכן הוא בירושלמי. ומר מרבנן סבר דכי היכי דסיפא דיש לו בנים קטנים נשאת לאלתר תוך ז', הוא הדין כשאין לו בנים משום ביטול פריה ורביה. ומר סבר, הא כדאיתא והא כדאיתא, ורישא לאחר שלשים יום קרי לאלתר, דאילו תוך ל' יום ליכא למשרי. וליתנהו להני תרי סברי, דהיאך אפשר להתיר להכניס אשה תוך ז' ימי אבילות? כלום יש חופה במקום אבילות? ואף על גב דבסופה כנסה לאלתר, התם בערב פסח שהרגל מפסיק עליו אבילות מבעוד יום וכנסה לערב סמוך לבין השמשות דהוה ליה כלאחר ז'. וליכא למימר נמי דלאלתר קרי לאחר ל' יום, דההוא זמן מרובה קרי ליה, כדאמר התם: "כמה זמן מרובה? ל' יום". הילכך לשון אחרון משובח, דכל שאין לו בנים, כונס ובועל לאלתר לאחר ז' ימי אבילות; וכל שיש לו בנים קטנים, כונס לאחר שבעה, ואינו בועל אלא לאחר שלשים יום. ופשטא דמתניתין דהכא בבחור שאין לו בנים, שהוא הצריך לאביו מן הסתם, הילכך הכי פירושו: אבל איפכא לא, אלא עבדינן איפכא שנוהג ז' ימי אבילות ואחר כך כונס ונוהג ז' ימי המשתה. עד כאן.
ובגיליון תוספות כתוב וזה לשונו: ועוד היינו יכולים לומר, דכשיש לו בנים קטנים שרי לכנוס אפילו תוך ז', מפני פרנסתן. ומה שאמר לה בבית הקברות, היינו הכניסה. ובאין לו בנים אסור כדמוכח הכא. עד כאן:
לא שנו אלא שנתן מים וכו' — כלומר, אפילו כשמת אביו של חתן או אמה של כלה, לא אמרו שדוחה השמחה את האבילות אלא שנתן מים על גבי בשר, דיש לחוש דלא יוכל למכרו במהרה ותפסד. אבל לא נתן מים על גבי בשר, מזדבן, והאבילות דוחה את השמחה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. והקשה הריטב"א ז"ל, נהי דבשר מזדבן, הא איכא פסידא ביין המזוג. וכבר כתיבנא לעיל בברייתא:
כגון מתא מחסיא — הקשו בתוספות: מאי דוחקיה דרב חסדא לאוקומי בנתן מים על גבי בשר? לוקמה בכפר, ואתיא מתניתין כפשטא, בין נתן מים בין לא נתן מים. ותירצו בתוספות, דניחא ליה לאוקמה ברוב עיירות שהן בינוניות. וקשה, דאם כן, מאי קאמר: כגון מתא מחסיא, דמשמע דלא הויא אלא מיעוטא כגון מתא מחסיא? והא רוב עיירות הכין הן. ותירצו בתוספות דהכי קאמר: כגון מתא מחסיא ורוב עיירות. ויש לדייק כן מלישנא דתלמודא, דקאמר: כגון מתא וכו' דמפקא מכרך ומפקא מכפר, דלא היה לו לומר אלא 'דמפקא מכרך' לבד או 'מפקא מכפר' לבד, דכי קאמר 'מפקא מכרך' ממילא שמעינן דלכלל כפר לא באה והרי היא נמי מוצאת מכלל כפר, ואם כן למה לי למהדר תו ולמימר ומפקא מכפר? אלא הכי קאמר, דיש שני מיני עיירות: חדא דמפקא מכרך, שהיא קטנה מכרך אבל היא גדולה הרבה מכפר, שהוא קטן ביותר; ויש מפקא מכפר, שהיא גדולה מכפר אבל היא קטנה מכרך ביותר, שכרך הוא גדול ביותר; וכיון שכן, הוו להו רוב עיירות, והכי קאמר: כגון מתא מחסיא ולאו דוקא כגון מתא מחסיא ממש, אלא הכוונה דמפקא מכרך ומפקא מכפר. וקשה עוד לשיטת התוספות ז"ל, מאי קאמר: תניא כותיה דרב חסדא הרי שהיה פתו אפויה וכו', מאי סייעתא היא זאת? אטו משום הא מתניתא מיירי בעיירות, משום הכי נימא דאידך מתניתא דלא נקט "ונתן מים" וכו' מיירי בעיירות? דילמא כיון דסתים ותני "וטבחו טבוח" וכו' אלמא בכפר מיירי, ומנליה דהך מתניתין מיירי בעיירות? ויש לומר דהכי מייתי, דכיון דנחית הך תנא דברייתא לפרושי מאי דסתים איהו מעיקרא, דמיירי בנתן מים על גבי בשר, אלמא דהיינו משום דאיירי ברוב עיירות, והילכך אידך מתניתין נמי ברוב עיירות בעינן לפרושה. זו היא שיטת התוספות ז"ל.
ויש לי לפרש שמעתא בעניין אחר, דרב חסדא פליג אדרבא ורב פפא, אבל אינהו לא פליגי אחילוקא דידיה, והכי פירושא דשמעתא, דבין נתן מים ובין לא נתן מים שפיר מזדבן, אלא החילוק הוא דכי נתן מים, שוב לא מזדבן במקולין, וכיון דלא מזדבן במקולין, אף על גב דמזדבן בבתים איכא פסידא קצת, וסבירא ליה לרב חסדא דכיון דפסידא איכא קצת, וליכא מאן דטרח אם יפסידו מה שהכינו, לכך מכניסין את המת לחדר וכו' ונוהג ז' ימי המשתה ואחר כך וכו', ואפילו בכרך יש לנו לומר כן, דאף על גב דמזדבן, מכל מקום לא מזדבן במקולין והרי איכא פסידא קצת. ואתא רבא למימר דבכרך, אף על גב שנתן מים כו'. פירוש, דאף על גב דאינו נמכר במקולין, מכל מקום בכרך שכיחי אינשי טובא ויש קופצין הרבה, לא איכפת לן אי איכא פסידא קצת דמכל מקום הא מזדבן. ורב פפא נמי הכי סבירא ליה, אלא דבעי למימר דבכפר, אף על גב דלא נתן מים על גבי בשר איכא פסידא טובא, דלא מזדבן. נמצא דלרב חסדא מתניתין מיירי בכולי עלמא, בין בכרך בין בשאר עיירות חוץ מכפר, הילכך ליכא לאקשויי מאי דוחקיה דרב חסדא לאוקומי בנתן מים כו', נוקמא בכפר, דלא בעינן לאוקומי במקום פרטי אלא בכולי עלמא, בין בכרך בין בשאר עיירות. ופריך תלמודא, לרבא ורב פפא דקאמרי ובכרך כו' ובכפר כו', דאלמא אית להו שפיר הא דמפליג רב חסדא בין נתן ללא נתן, היכי משכחת לה לא בכרך ולא בכפר? ומשני רב אשי, משכחת לה כגון מתא מחסיא וכו'. וקאמר תלמודא, תניא כוותיה דרב חסדא וכו', פירוש, דלרבא ורב פפא לא מוקמן מתניתא בנתן מים, אלא בכפר מיירי, דבכרך לא מצי מיירי דשפיר מזדבן, הילכך ליכא קמן אלא עיירות וכפרים, ואם כן למה לן לדחוקי ולאוקומי בנתן מים כדי לאוקומי בעיירות? אבל לרב חסדא שפיר מיירי מתניתין בכרכים ובנתן מים, הילכך מוקמינן מתניתין בהכין דהיינו רובא דעלמא, כרכים ועיירות. ותניא כוותיה דרב חסדא, דמוקי לה בנתן מים על גבי בשר, ודלא כרבא ורב פפא דמוקי לה בכפרים, דהא קתני ונתן מים על גבי בשר דאלמא ברובא דעלמא בעי לאורויי כלל, כן נראה לי. והכי דייקי לשונותיו של רש"י דוק ותשכח:
ועוד יש לי לפרש, דלרב חסדא הכל תלוי במכירתו במקולין, דכשמוכר במקולין אף על גב דמפסיד קצת, מכל מקום הרי מזדבן, דהכל הולכין למקולין לקנות, ואם יזלזל קצת בשער ימכר ואינו נפסד לגמרי. ובשאינו נמכר במקולין יש לחוש דלא יוכל למכרו במהרה, שלא ימצא קונים כלל ותפסד. ונמצא דחילוקו של רב חסדא קיים בכל העולם. ורבא ורב פפא פליגי עליו, דאין חלוקו אלא בקצת מקומות, ולהכי בעי תלמודא, דלדידהו היכי משכחת לה? לא בכרך ולא בכפר. ואתי שפיר מאי דקאמר תלמודא: תניא כוותיה דרב חסדא, דהא בברייתא חילק סתם: והא דקתני ונתן מים כו', אלמא דלעולם מחלקים בין נתן מים ללא נתן מים. כן נראה לי:
והריטב"א אזיל כשיטת התוספות ז"ל, וזה לשונו: תימה, ולמה ליה לרב חסדא לאוקומי מתניתין בהכי? לוקמא בכפר, ואתיא מתניתין כפשטא, בין נתן מים כו'. ויש לומר דרוב מקומות דומין למתא מחסיא, דשכיחי בהו נישואין, וניחא ליה לאוקומי למתניתין ברוב המקומות. עד כאן:
וכן מי שפירסה אשתו נדה וכו' — מדאמרינן: כל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים וכן מי שפירסה אשתו נדה, אמר הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל שהנדה אינה ראויה ליכנס לחופה ואין מברכים ברכת חתנים כלל עד שתטהר, שאין חופה אלא יחוד חתן וכלה לשם נישואין, ונדה הרי אסורה להתיחד. ואחרים הוסיפו ואמרו שאין מכניסין אותה עד שיכתוב כתובה כו', ככתוב בהר"ן ז"ל על ההלכות. עוד יש כעין ראיה לדברי הרב יהוסף הלוי, מההיא דתניא במסכת [[סנהדרין [סט א|סנהדרין]]: בת ג' ויום א' מתקדשת בביאה, נישאת לכהן אוכלת בתרומה. ופירש ר"י, אם נכנסה לחופה אוכלת, אבל פחותה מכאן אפילו נכנסה לחופה אינה אוכלת, ואף על גב דגדולה כיון שנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה אוכלת, אלמא לאו בביאה תליא אלא בחופה, מיהו ראויה לביאה בעינן, וכל שאין לה ביאה אין לה חופה, עד כאן. ויש לומר כן אף בנדה, שכיון שאין לה ביאה אין לה חופה. ולאו מילתא היא, דשאני התם דלא חזיא כלל. אלא בלכתחילה ודאי נדה לאו בת חופה היא, וכן אמרו הגאונים. מיהו בדיעבד, כיון דקיימא לן [[יבמות [נז ב|בפרק הבא על יבמתו]] דיש חופה לפסולות, כגון אלמנה לכהן גדול וחברותיה, ואף על גב דלא חזיין לעולם לביאה וליחוד, הא נמי לא גרעי מינייהו. כן נראה לי. הרמב"ן:
וכן כתב הרא"ה תלמידו: ויש מביאין ראיה לדברי הרב רבינו יהוסף הלוי מהא דאמרינן לעיל: פירסה נדה מהו? אלמא דנדה לא חזיא לנישואין. ואי מהא לא איריא, דאפשר דחזיא לנישואין ולחופה, ואיהו מעכב משום דלא חזיא ליה לביאה, וקאמרה דכיון דאיהי לא חזיא לביאה, אם מעלה לה מזונות אם לאו. ולקמן בפרק אף על פי אמרינן: נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו? חיבת חופה קונה, חופה דחזיא לביאה כו', עד כאן לא מבעיא לן אלא לעניין קניין, אבל מפשט פשיטא ליה דחופה מעלייתא היא. ואפשר דשאני התם, דהא עולה לחופה מיהת מקמי דפירסה נדה, ובההיא שעתא קני לה, דאף על גב דבעינן חופה ראויה לביאה, לא בעינן חופה כדי לביאה, דכיון שנכנסה לחופה הרי היא כאשתו לכל דבר. תדע, מדקאמר: "נכנסה לחופה ופירסה נדה", ולא קאמר: נדה נכנסה לחופה. ומכל מקום לאו ראיה היא, דאיכא למימר דעדיפא מינה נקט, ואפילו נכנסה לחופה ופירסה נדה מבעיא ליה אם זוכה בתוספת, והוא הדין לפירסה נדה מקודם. ומיהו במסכת סנהדרין אמרינן: בת שלש שנים כו'. ומכל מקום מסתברא מילתיה דרבינו בתחילה, אבל בדיעבד כו' עד כאן. וכבר כתבנו בזה לעיל גבי "פירסה נדה מהו".
ורש"י כתב: וכן מי שפירסה אשתו נדה. בכניסתה לחופה. לא בעי לפרושי דאחר שנכנסה לחופה והרי היא אשתו גמורה הוא דפירסה נדה, מדקתני אשתו; משום דהא אוקימנא לה לקמן בגמרא בשלא בעל. ועוד, מדקתני וכן, משמע דבההוא גוונא דלעיל מיירי. ולא בעי נמי לפרושי דקודם שנכנסה לחופה זה ימים פירסה נדה ושוב כנסה לחופה, דהא אשתו קתני, דמשמע דלאחר שנעשית אשתו פירסה נדה; ועוד, דלכתחילה מיהא נדה לאו בת חופה היא, וכמו שכתבו הרמב"ן והרא"ה ז"ל וכדכתיבנא. לכך פירש רש"י ז"ל דפירסה נדה בכניסתה לחופה. כן נראה לי:
הוא ישן בין האנשים וכו' — כתב רש"י ז"ל: ואין נאמנין זה עם זה, עד כאן. פירוש לפירושו, דבשלמא גבי אבילות, כשהוא אבל אין היא אבילה וכשהיא אבילה אין הוא אבל, הילכך לא מהימנינן להו בהדי הדדי והוא ישן וכו', דכיון דאין כאן אלא חד דאסיר ליה, יתפתה ביצרו ואין מי שיעכב על ידו. אבל גבי פירסה נדה, האיסור רמי אתרווייהו, ורחוק הדבר מאד דשניהם יעשו האיסור והיא לא תשמע לו, וכיון שכן, למה לי שמירה כולי האי? לכך כתב רש"י ז"ל: ואין נאמנין זה עם זה, פירוש, דשניהם יחד הרי הוא כאש בנעורת ויחד שניהם ישמעו זה לזה למעבד איסורא.
עוד יש לי לפרש בענין אחר. ודע, שהראב"ד ז"ל כתב דדווקא בעינן תרווייהו, שיהו אנשים ישנים עם החתן ונשים עם הכלה. והרא"ש ז"ל הקשה על זה, וכמו שכתב בעל הטורים ז"ל עיין שם, הילכך לאו דווקא. וקשיא ליה לרש"י ז"ל, דבשלמא גבי אבילות קתני הכי, משום דמיירי שמת אביו של חתן או אמה של הכלה, ואותו שהאיסור מוטל עליו הוא דבעינן שישמר, ולכך קתני הוא ישן בין האנשים בשמת אביו, שהוא אבל, והיא ישנה בין הנשים כשהיא אבילה. אבל כשפירסה נדה, למה לי שמירה כולי האי, הוא ישן וכו' והיא ישנה וכו'? ותירץ רש"י ז"ל, דטעמא דשמירה זו משום דלא מהימנין להו, וכיון שכן, אי אמרת והוא ישן וכו' איכא קפידא בדבר, דאמר החתן דלאשה מהימנו רבנן טפי מדידיה, לדידי רמו שומרין ולא לאשה, וכן אם היא ישנה וכו' ולא הוא תאמר הכלה כן, ולכך אמרו רבנן מילתא אתרווייהו, והוא ישן וכו' והיא ישנה וכו', ולא משום דבעינן שמירה כולי האי כמו שכתב הראב"ד ז"ל. אי נמי, כיון דמשום דאין נאמנין זה עם זה הוא, הילכך בעינן שמירה לכל חד, והוא קרוב למה שכתב הראב"ד ז"ל. וקל להבין, כן נראה לי:
בין כך ובין כך וכו' — אין לפרש דהכי קאמר: בין מת אביו של חתן וכו' בין פירסה נדה, דהיינו אמאי דקתני בברייתא, והכי קאמר: בין אבילות בין פירסה נדה, כשיבעול אחר כך לא יבעול וכו'. והא ודאי ליתא, דאנן אביאה ראשונה קיימינן, ובאבילות מיירי דכבר בעל. ואם תפרש דהכי קאמר: בין אבילות, דהיינו אותה ביאה דקאמרינן: ובועל בעילת מצוה, הא ודאי ליתא; דמדקתני "מכניסין את המת" וכו' משמע דבחול מיירי, בשעה שיכולים לקוברו. ועוד, דהיכי מצינן לפרושי גבי פירסה נדה דרוצה לומר: כשיבעול אחר כך לא יבעול וכו'? דהא במוצאי שבת מפרש בגמרא דהיינו שמא ישחוט בן עוף, ולאחר החופה אין כאן סעודה. אלא הנכון כדפירש רש"י ז"ל: בין כך ובין כך. בין יש אונס בין אין אונס:
מסייע ליה לרבי יוחנן — לכאורה משמע דהכי קאמר: הא דקתני הוא ישן בין האנשים וכו', מסייע ליה לרבי יוחנן, דאלמא דבעינן נמי ברגל הוא ישן כו'. והא ודאי ליתא, דאם כן לאו היינו דברים שבצנעה, כיון דבעינן הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים. לכך פירש רש"י ז"ל: מסייע ליה. הא דקתני דאסור בתשמיש המטה כו' עד כאן. ולעולם ברגל לא בעינן הוא ישן כו', וכדבעינן למכתב קמן בסייעתא דשמיא.
ויש לפרש דסייעתא היינו מדקתני: וכל אותן הימים הוא ישן וכו', ומשמע אפילו בשבת. ומייתינן משבת לרגל. וליתא להא פירושא, דלא משוינן רגל לשבת לאחמורי ברגל כי היכי דמחמרינן בשבת, דשניא שבת דעולה למנין שבעה, ולהכי נוהג בה תורת אבילות לעניין דברים שבצנעה; אבל רגל דאינו עולה למנין שבעה, מנין לנו שיהא נוהג בה דברים שבצינעה? לכך פירש רש"י ז"ל, הא דקתני אסור בתשמיש המטה בשבעת ימי המשתה שהן לו כרגל. עד כאן:
וכן פירשו בתוס' וזה לשונם: מועד וחתן משוה אותן בכל מקום, כההיא דתניא בפרק קמא דמועד קטן: חתן שנולד בו נגע, נותנין לו שבעת ימי המשתה וכו' וכן ברגל וכו'. ומעתה יש לך לפרש, דכי קתני: דברים של צינעה נוהג, פירושו דחובה ולא רשות, מדמייתי סייעתא מן הברייתא. ואין לך לומר דהכי מייתינן: מדאסרינן לעניין חתן דברים שבצינעה, דהיינו משום דהויא ליה שמחה של יחיד, הילכך ברגל דהויא לה שמחה של רבים אסקינן חדא דרגא, דאינו אלא דנוהג ביה דברים של צנעה, פירוש רשות ולא חובה. דהא ודאי ליכא למימר הכי, דהא אמרינן דמועד וחתן משוה אותן בכל מקום, וכן בדין, דרגל זה של חתן אינו עולה למניין שבעה דומיא דרגל דעלמא.
והקשו בתוס', דתיקשי מברייתא דהכא לרב ושמואל דאמרי תרווייהו בפרק בתרא דמועד קטן דתשמיש המטה בשבת של שבעה ימי אבילות רשות, דהא קמן דאפילו ברגל דחתן, דאינו עולה למניין שבעה, דומיא דמועד בעלמא, אסור בתשמיש המטה, כל שכן בשבת. ואין סברא לחלק איפכא, דמקילינן בשבת טפי מבמועד. ואדרבה אם באנו לחלק בין שבת למועד, יש להחמיר טפי בשבת מברגל, כיון דשבת עולה למניין שבעה והרגל אינו עולה. ותירצו בתוספות, דסבירא להו לרב ושמואל שיש לחלק בין חתן לשבת ורגל, דחתן כיון דהויא שמחה של יחיד, מחמרינן ביה ואסרינן ליה בתשמיש המטה; אבל שבת ומועד, דהויא ליה שמחה ומנוחה דרבים, אינו נוהג תשמיש המטה בהן אלא רשות. וקשיא להו לתוספות ז"ל על זה, דאכתי תקשי לרב ושמואל מהך ברייתא, דקתני: וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים וכו' דמשמע אפילו בשבת, אלא דתשמיש המטה אסור בשבת ולא רשות.
ובהך דיוקא דדייקינן מצינן לפרושי דמשבת מייתינן סייעתא לרבי יוחנן, ומאי נוהג דקאמר? רשות, והכי קאמר, דכיון דבשבת אסור, במועד אסקינן דרגא ולא הויא אלא רשות. וליתא, דהא בהלכות גדולות פסקו כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל, דאלמא חובה קאמר, ופליגא דרב ושמואל דאמרי דאינו אלא רשות. ואין לך לומר דדילמא לעולם דלרבי יוחנן במועד רשות ובשבת אסור, ורב ושמואל סברי דבשבת נמי אסור; דזו מניין לנו? דדילמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ומיהו אכתי קשיא, דהא מברייתא שמעינן דבשבת אסור, דהוא ישן בין האנשים וכו' משמע אפילו בשבת, ולמה להו להלכות גדולות למימר: אף על גב דקיימא לן כדברי המיקל הני מילי בתנאי וכו'? בלאו הכי נמי הלכה כרבי יוחנן, דברייתא קשיא להו לרב ושמואל.
ואומר ר"י, דודאי נראה דהלכה כרבי יוחנן, מדאמר תלמודא הכא: מסייע ליה לרבי יוחנן. וברייתא גופה אינה כל כך קושיא, דאיכא למימר דכי קתני: כל אותן הימים הוא ישן כו', ברוב הימים קא מיירי ואין השבת בכלל. ומכל מקום כיון דתלמודא בעי לסיועי מברייתא דהכא, אלמא דהכין הלכתא. כן נראה לי פירוש לפירוש התוספות ורש"י ז"ל:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: הכי גרסינן, מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר אף על פי שאין אבילות במועד דברים שבצינעה נוהג, ולא גרסינן 'אף על פי שאמרינן אין אבילות בשבת' כדגרסי מקצת רבנן ז"ל. דאם כן, היכי מדמה לה להא דהכא? אדרבה, שאני שבת שהוא עולה למניין שבעה; אבל רגל זה שאינו עולה במניין, למועד דמי שאינו עולה, ואינו נוהג בדברים שבצינעה. אלא ודאי כדאמרן, וכן גריס ר"י ז"ל, וכן הגירסא בכל הספרים שלנו. והא דנקטינן בהך סייעתא סיפא: והוא ישן בין האנשים, ולא נקטיה דקתני: בועל בעילת מצוה ופורש, משום דההיא איכא לדחויי דמשום דם הוא פורש, שגזרו החכמים האחרונים בבועל הבתולה, כדאיתא בפרק בתרא דנדה. והא דאמרינן התם: דברים שבצנעה נוהג, למאן דאמר התם נוהג חובה, הכי נמי חובה, דקתני: הוא ישן בין האנשים וכו'. ואפילו למאן דאמר התם נוהג רשות, כיון דגבי מועד דאורייתא הוי רשות, דינא הוא דברגל דיחיד דרבנן ליהוי חובה, הילכך שפיר איכא למימר דמסייע ליה לרבי יוחנן. וכיון דכן, הלכתא כרבי יוחנן דהוא מסייע, וכן פירש רבינו חננאל. ובדוכתא מתפרש מאי ניהו דברים שבצינעה. עד כאן:
וזה לשון שיטה: אבל דברים של צינעה נוהג — ואם תאמר, והא נוהג פירושו רשות, דקיימא לן נת"ר רשות בפרק אלו מגלחין? יש לפרש, כיון דבמועד שהיא שמחת רבים רשות, בדיחיד חובה. עד כאן:
וכתבו תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל: ודווקא תשמיש המטה, דהוא דבר שבצינעה שאינו ניכר שהוא מחמת אבילות, הוא דנוהג, שהרי פעמים שיפרוש מאשתו מפני הנדות. אבל שאר דברים שיכירו בני אדם שמונע בעבורה מן השמחה, אין נוהג בימי חתונתו. עד כאן:
לא שנו אלא שלא בעל וכו' והא הכא דבבעל וכו' כי קאמר אפירסה וכו' — לכאורה משמע דמעיקרא סלקא דעתך דכי קאמר רבא לא שנו, אאבילות קאי, והכי קאמר: הא דקתני ומת אביו של חתן וכו', לא שנו אלא שלא בעל וכו'. ופריך תלמודא: והא הכא דבבעל וכו'? ומהדר, כי קאמר אפירסה אשתו נדה. פירוש, והכי קאמר רבא: הא דתני וכן מי שפירסה אשתו נדה וכו' לא שנו וכו'. וליתא להאי פירושא, דאם כן, מאי פריך: והא הכא דבבעל עסקינן וקתני והוא ישן וכו', דמשמע דמדוכתא אחריתי פריך עליה, מדקאמר: וקתני הוא וכו'? הוה ליה לאקשויי בקוצר: והא בבעל עסקינן. פירוש, והיכי קאמר: לא שנו אלא שלא בעל כו'? אלא הכי פירושא, דמעיקרא לא קאמר רבא אלא לא שנו דאין נאמנין להתייחד, וכדפירש רש"י ז"ל. והאי לישנא מצי למיקם עלה דאבילות, אי נמי עלה דפירסה נדה. ופריך תלמודא: והא הכא דבבעל עסקינן וכו', וכיון דכן, לא שאני לן בין בעל בין לא בעל בכולה מתניתא. ומשני, כי קאמר רבא לא שנו, פירוש: לא שנו עצמו דקאמר, אפירסה נדה קאמר, דכיון דנדה חמירא, בעל מהימן. ואין פירוש כי קאמר דהיינו ההקדמה של לא שנו אמאי דקאי עלה, וכדפרישנא לעיל, אלא לא שנו עצמו קאמר, דלעולם אינו משנה לשונו, אלא דקאמר: לא שנו דאין נאמנים להתיחד, ומצי למיקם אאבילות אי נמי אפירסה, וכדכתיבנא. וזהו נמי שכתב רש"י ז"ל: כי קאמר. רבא לא שנו, ודוק וקל להבין.
ועוד נפרש בזה הלשון עניין אחר לקמן בשמעתין בסייעתא דשמיא דבבעל עסקינן וכו'.
בשלמא לשיטת רש"י ז"ל, דכי קתני ובועל בעילת מצוה היינו כי היכי דליחול עליה חתונה קודם, וכדכתיבנא לעיל, הילכך פריך שפיר דעל כרחך מיירי בבעל. וזהו שכתב רש"י ז"ל נמי הכא דבבעל עסקינן, דקתני "בועל בעילת מצוה" לפני קבורת המת. אבל לשיטת התוספות ז"ל, דמאי דקתני "ובועל בעילת מצוה" היינו מילתא באפי נפשה, ואי בעי בעיל ואי בעי לא בעיל, דמצי בעיל קתני וכדכתיבנא, אם כן מאי פריך? דילמא הכי קאמר: "ובועל בעילת" וכו', פירוש אי בעי; ומאי דקתני "הוא ישן" וכו' היינו בדלא בעל! ויש לפרש, דלהכי קאמר: וקתני הוא ישן וכו', פירוש דמסתמא אמאי דקתני "ובועל בעילת מצוה" קאי "הוא ישן" וכו'. כן נראה לי. והא פרישנא לה שפיר מאי דקאמר וקתני הוא ישן וכו' לשיטת רש"י ז"ל:
אפירסה אשתו נדה — אין לפרש דמשום הכי שניא פירסה אשתו נדה, משום דשניהם קיימי באיסורא ולא יסכימו שניהם לאיסור, אבל באבילות או היא אבילה או הוא אבל, הילכך אין כאן אלא חד באיסור, הילכך בקל יבא הדבר לידי איסור. דליתא להאי פירושא; דאם כן, מאי פריך תלמודא לקמן: למימרא דאבלות קילא כו'? וכדבעינן למכתב לקמן בסייעתא דשמיא. ועוד, מדקאמר: אפירסה אשתו נדה, אלמא דאהימנותא דידיה סמכינן, דאי לא, מאי שנא הכא 'אשתו' דקאמר? ועוד, מאי שנא לא בעל מבעל? אפילו לא בעל נמי, אמאי הוא ישן וכו'? והרי לא יסכימו שניהם לאיסור. אלא ודאי כי תקיף ליה יצריה, בקל היא תשמע לו, והכל תלוי בדידיה. וזהו שכתב רש"י ז"ל: אפירסה אשתו נדה קאמר. דכיון דנדה החמורה, בעל מהימן עלה דלא אתי לזלזולי באיסור כרת, עד כאן. כן נראה לי:
כי קאמר רב יוסף אפירסה וכו' — ואם תאמר, היכי הוה סלקא דעתא דבבעל נמי אין אשתו ישנה עמו? והא ודאי כל נדה דעלמא מתייחדת עם בעלה. יש לומר, כלה שאני, איידי דחביבה עליה טפי, ואף על פי שבעל תאסר להתייחד עמה. שיטה ישנה:
הא וכן קתני — ואם תאמר, אדרבה, מדקתני וכן משמע דהמעשה אירע כמו מת אביו של חתן וכו' דהיתה פתו אפויה וכו' ומת כו', הכי נמי פירסה נדה בכניסתה לחופה. ואין לפרש דהכי פריך: והא וכן קתני, פירוש: מדקתני וכן משמע דפירסה נדה מחודשת יותר מהראשונה דאבילות, ואי מיירי דווקא בלא בעל, והראשונה דהיינו אבילות אפילו בבעל, מאי חידושיה דהך שניה, דקתני 'וכן'? ומשני, הכי קאמר: וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל כו', פירוש, הוה ליה כאילו תני בהדיא 'ולא בעל', והיינו חידושיה, דהוה אמינא דלא בעל נמי לא בעי שמירה, משום דחמירא ליה. וליתא להאי פירושא. חדא, דלא משני שפיר; ועוד, דלקמן פריך נמי: 'והא וכן קתני', ולא מצינן לפרושי בהאי פירושא. לכך פירש רש"י ז"ל, דקא סלקא דעתך אכולה מילתא דאבילות מדמינן לה, ובאבילות בבעל עסקינן, עד כאן. ומאי דאקשינן, דדילמא קתני וכן דהמעשה אירע כמו אידך דהיה טבחו טבוח וכו' וכדכתיבנא? יש לומר, דאי הוה תני 'וכן פירסה נדה', אין הכי נמי דהוה אמינא דלעניין המעשה מדמינן לה; אבל השתא תני וכן מי שפירסה אשתו נדה, משמע דהדמיון לגבי דינא, וקא סלקא דעתך דאכולה מילתא דאבילות מדמינן לה כו' וכמו שכתב רש"י ז"ל. כן נראה לי:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה