טור אבן העזר כב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן כב | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

יחוד

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

אסור מן התורה לאיש שיתייחד עם הערוה, בין ילדה בין זקנה.

וחכמים גזרו על כל יחוד אפילו של פנויה וכותית, ובלבד שתהא מבת שלש שנים ומעלה, חוץ מן האב שמותר להתייחד עם בתו, והאם עם בנה, והבעל עם אשתו נדה. וחתן שפירסה אשתו נדה קודם שבעל, אסור להתייחד עמה, אבל אחר שבעל בעילה אחת מותר לו להתייחד עמה.

והמתייחד אפילו עם פנויה, בין כותית בין ישראלית, מלקין אותו, אבל היא לא נפסלה אם נתייחדה עם הפוסל בביאתו. והמתייחד עם אשת איש, אין מלקין אותו שלא להוציא לעז על בניה שהם ממזרים.

כתב הרמב"ם ז"ל: לא תתיחד אשה אחת עם אנשים הרבה עד שתהיה שם אשתו של אחד מהם, וכן לא יתייחד איש אחד אפילו עם נשים הרבה, ונשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין משום יחוד. עד כאן. ואיני מבין דבריו, כיון שאוסר אשה אחת עם אנשים הרבה, מאי נפקא מינה שאשתו של אחד מהם שם, אכתי איכא למיחש לאחריני.

ואדוני אבי ז"ל כתב שאשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כשרים בעיר, ובשדה עם ג', אבל בפריצים אפילו בעיר ובי' נמי לא. ורש"י מתיר לאיש אחד עם נשים הרבה, אלא אם כן עסקו עמהם שאז אסור אפילו עם נשים הרבה כיון שלבו גס בהם. ורבינו תם פירש דאפילו איש אחד עם נשים הרבה אסור אלא אם כן אשתו עמו, ואם עסקו עמהם שלבו גס בהם אסור אף על פי שאשתו עמו.

שני בתים זה לפנים מזה, ונשים בפנימי ואנשים בחיצון או בהפך, ופירש אשה לבין אנשים או איש לבין הנשים, חוששין משום יחוד.

מי שאשתו עמו, מותר להתייחד עם הנשים שאשתו משמרתו. אבל ישראלית לא תתיחד עם עכו"ם אף על פי שאשתו עמו, שאין אשתו משמרתו לפי שאין לה בושת.

אשה שבעלה בעיר, אין חוששין להתייחד עמה מפני שאימת בעלה עליה. כתב הרמב"ם ז"ל: ואם זה גס בה כגון שגדלה עמו או שהיא קרובתו לא יתייחד עמה אף על פי שבעלה בעיר.

בית שפתחו פתוח לרשות הרבים, אין חשש להתייחד שם עם הערוה.

מותר להתייחד עם שתי יבמות, או עם שתי צרות, או עם אשה וחמותה, או עם אשה ובת בעלה, או עם אשה ובת חמותו, מפני ששונאות זו את זו ואין מחפות זו על זו. וכן עם אשה שיש עמה קטנה שיודעת טעם ביאה ואינה מוסרת עצמה לביאה, שאינה מזנה לפניה לפי שהיא מגלה את סודה.

כתב הרמב"ם ז"ל: תינוק פחות מבן תשע שנים מותר להתייחד עם הנשים, שלא גזרו אלא באיש הראוי לביאה.

אנדרוגינוס, אינו מתייחד עם הנשים, ואם מתייחד אין מכין אותו מכת מרדות לפי שהוא ספק. אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום.

תקנו חכמים שיהיו הנשים מספרות זו עם זו בבית הכסא כדי שלא יכנס שם איש ויתייחד עמהן.

לא תלך אשה בשוק ובנה אחריה, שמא יתפסו בנה ותלך אחריו להחזירו ויתעוללו בה הרשעים שתפסוהו.

אין ממנין אפילו אדם נאמן וכשר להיות שומר בחצר שיש בו נשים, אפילו הוא עומד בחוץ, שאין אפוטרופוס לעריות.

לא ימנה אדם אפוטרופוס על ביתו, שלא ינהיג אשתו לדבר עבירה.

לא ידור תלמיד חכם בחצר שיש בו אלמנה, אפילו אינו מתייחד עמה, מפני החשד, אלא אם כן אשתו עמו.

אלמנה לא תגדל כלב, ולא תקנה אשה עבדים זכרים אפילו קטנים, מפני החשד.

מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות, מפני שאמותיהם של הבנים באות לבית הספר ונמצא מתגרה בנשים. וכן אשה לא תלמוד קטנים, מפני אבותיהם שבאים בשביל בניהם ונמצא שמתייחדים עמה. ואם יש לו אשה למלמד, יכול ללמוד תנוקות אפילו אינה עמו בבית הספר אלא היא בביתה והוא מלמד במקומו.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אסור מן התורה לאיש שיתייחד עם הערוה וכו' בסוף קדושין (דף פ:) א"ר יוחנן משום רבי ישמעאל רמז לייחוד מן התורה מנין שנאמר כי יסיתך אחיך בן אמך וכו' והכי איתא בפ"ב דסנהדרין (דף כא:) ומסיק התם דדוד גזר על ייחוד פנוייה ובפרק אין מעמידין (לז:) גרסינן יחוד דבת ישראל דאורייתא היא דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק רמז לייחוד מן התורה מניין שנאמר כי יסיתך אחיך בן אמך וכו' ייחוד דאורייתא דא"א ואתא דוד וגזר אפילו אייחוד דפנוייה ואתו שמאי והלל וגזור אפילו אייחוד דכותית כתב הרמב"ם בפכ"א מהא"ב איסור יחוד העריות מפי הקבלה וטעמא שאע"פ שאמרו ייחוד דאורייתא לאו למימרא שהוא כתוב בתורה שהרי אמר רמז לייחוד מן התורה מניין ולשון רמז מוכיח שאינו מפורש אלא רמז בעלמא ומ"ש שתהא מבת ג' שנים ומעלה כ"כ הרמב"ם בפכ"א מהא"ב ופשוט הוא דכיון דבציר מהכי לא חזיא לביאה לא חיישינן לייחוד דילה:

ומ"ש חוץ מן האב שמותר להתייחד עם בתו וכו' משנה בסוף קדושין: ומ"ש והבעל עם אשתו נדה וחתן שפירסה אשתו נדה קודם שבעל אסור להתיחד עמה וכו' כבר נתבאר בטור י"ד סי' קצ"ב.

והמתיחד אפי' עם פנויה וכו' מלקין אותו אבל היא לא נפסלה וכו' והמתייחד עם אשת איש אין מלקין אותו וכו' בסוף קדושין (דף פא:) אמר רב מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד אמר רב אשי לא אמרן אלא בייחוד פנויה אבל בייחוד דא"א לא שלא תהא מוציא לעז על בניה ופרש"י מלקין על הייחוד. מרדות: ואין אוסרין א"א. על בעלה מחמת ייחוד וכתבו התוס' מלקין על הייחוד פירש בקונטרס דמיירי בפנויה דהכי מוקי לה בסמוך ואין אוסרין על הייחוד מיירי בייחוד אשת איש וקשה דא"כ לצדדין קתני רישא בפנויה וסיפא כאשת איש ונראה לפרש דסיפא נמי מיירי בפנויה ולאוסרה לכהן משום זונה עכ"ל וכך הם דברי רבינו: כתב הריב"ש בסי' רס"ה על אשת איש שטענה על איש אחד שהוא רודף אחריה והוא מכחישה שאין להאמינה כדי לייסרו ולהענישו אבל כדי להפרישם מאיסור יגזור עליו נידוי לבל ידבר עמה מטוב ועד רע וכן שלא ידורו בשכונה אחת ואם הוא מוחזק בעיניהם לחשוד על העריות ראוי לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו שאם לא יתנהג כשורה יבדילוהו מביניהם לרעה וידחוהו בשתי ידים כמו שאז"ל (קדושין שם) מלקין על לא טובה השמועה וכמ"ש הרמב"ם בפכ"ד מהלכות סנהדרין יש לב"ד בכל מקום ובכל זמן להלקות אדם ששמועתו רעה וכו' וכיוצא בזה כתב מהרי"ק בשורש קכ"ט בפנויה הטוענת על איש שבא עליה בשעת עילופה והבטיח אותה שישאנה שאינה נאמנת: כתב מהרי"ק בשורש קפ"ח אין ע"א נאמן בהכחשה ואם העיד בדבר על חבירו אינו נאמן לא לבייש ולא להרחיק חבירו שהעיד עליו ואפילו לשנוא אותו אינו נאמן ואפילו היה המעיד אדם כשר וכל שכן אשה שאמרה שנתעברה מפלוני שאין להאמינה ואין שייך בכהאי גוונא מלקין על לא טובה השמועה דהיינו דוקא בקלא דלא פסיק לאפוקי הכא שיצא הקול מן הפרוצה שאין להאמינה ולמנוע לקראו לס"ת: וכתב עוד שיש פי' אהא דאמר (נדה ס.) האי לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא בעי למיחש ליה בעי:

כתב הרמב"ם לא תתיחד אשה אחת עם אנשים הרבה עד שתהיה שם אשתו של אחד מהם וכולי בפכ"ב מהא"ב וטעמו משום דבסוף קדושין תנן לא יתיחד איש א' עם ב' נשים אבל אשה אחת מתייחדת עם ב' אנשים רש"א אף איש אחד מתייחד עם ב' נשים בזמן שאשתו עמו וישן עמהם בפונדק מפני שאשתו משמרתו ופירש רש"י עם ב' נשים. מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות ולא תירא זו מחברת' שאף היא תעשה כמותה: עם ב' אנשים. שהאחד בוש מחבירו ובגמרא אבל אשה אחת מתיחדת עם ב' אנשים אמר רב יהודה אמר רב ל"ש אלא בכשרים אבל בפרוצים אפילו בי' נמי לא ואמר רב מי יימר דכשרים כגון אנן אלא כגון ר' חנינא בר פפי וחביריו וכיון דרב לא הוה מחזיק נפשיה בכשר לענין זה אין כאן כשרים ולפיכך סתם וכתב לא תתיחד אשה עם אנשים הרבה וכ"כ ה"ה ומשמע דסבירא ליה להרמב"ם דר"ש לאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי ומש"ה פסק דבזמן שאשתו של אחד מהם שם מותר להתיחד אשה אחת עם אנשים הרבה וה"ה לאיש אחד עם נשים הרבה ואפי' את"ל דפליג את"ק משמע דהלכה כמותו מדמוקי סתם תלמודא בריש פ"ב דעכו"ם (כה:) מתניתין אליביה ויותר נ"ל שהוא גורס בזמן שאשתו עמו ישן עמהם בפונדק מפני שאשתו משמרתו וכן גירסת הרי"ף והרא"ש ולא מדברי ר"ש הוא אלא סתם מתניתין היא דקתני הכי ומה שתמה עליו רבינו דמאי נ"מ שאשתו של א' מהם שם אכתי איכא למיחש לאחריני י"ל דכיון דאשתו של זה לא תזנה מפני בעלה שהוא שם חבירתה ג"כ לא תזנה שתירא שזאת ובעלה יגלה סודה:

ומ"ש רבינו וא"א ז"ל כתב שאשה אחת מתיחדת עם ב' אנשים כשרים וכו' שכתב מתניתין דלא יתיחד ומאי דאיתמר עלה ל"ש אלא בכשרים אבל בפסולים אפילו בי' נמי לא אמר רב יהודה א"ר ל"ש דאשה אחת מתייחדת עם ב' אנשים אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו ג' שמא יצטרך אחד מהם להטיל מים ונמצא מתייחד עם הערוה והרי"ף כתב ההיא דל"ש אלא בכשרים אבל בפרוצים אפילו בי עשרה נמי לא והשמיט הא דל"ש אלא בעיר וכו' ולא ידעתי למה וכ' הראב"ד בספר בעלי הנפש שי"א דכי אמרי' דאשה מתייחדת עם שני אנשים כשרים ה"מ ביום אבל בלילה לא יישן עמה בבית אחד עד שיהיו שם ג' אנשים מפני שהוא דומה לדרך דאמרינן לא שנו אלא בעיר אבל בדרך עד שיהיו ג' שמא יצטרך א' מהם לנקביו ונמצא זה מתייחד עם הערוה וה"נ חיישינן דילמא אדנאים חד מינייהו אזיל חד ועביד איסורא ומסתברא כוותיה ומיהו שמירת נשים לא בעיא ממעשה דר' יהושע שהלך לפדות ריבה אחת הוא ותלמידיו ובלילה השכיבה למרגלותיו עכ"ל כתב מהרי"ק בשורש קפ"ט הגם דלפוסקים אחרונים בעינן ג' אנשים כשרים ויש דמצריכים ג' ת"ח כיון שפשט הדבר עכשיו ללכת אשה עם ג' אנשים כל דהו וכהיתרא דמי להו אע"ג דלאו מן אולפנא הוא מ"מ דבר פשוט שאין לנדות וגם לא להבדיל ולא לבייש על כך כי אם אחר התראה ואזהר' :

ומ"ש ורש"י מתיר לאיש אחד עם נשים הרבה אא"כ עסקו עמהם וכו' שם אהא דתנן כל שעסקו עם הנשים לא יתייחד עם הנשים פירש"י כל שעסקו עם הנשים. שמלאכת אומנותו נעשית לנשים והנשים צריכות לו: לא יתייחד עם הנשים. אפילו עם נשים הרבה לפי שלבן גס בו וכולן מחפות עליו ואילו אינש אחרינא בין שתי נשים תנן אבל עם ג' או ד' שפיר דמי וכתבו התוספות ע"ז וקשה להר"ם דאמרינן לעיל אנשים מבפנים ונשים מבחוץ חיישינן משום יחוד משמע דאסור להתייחד עם נשים הרבה לכ"ע לכן נ"ל לא יתייחד עם הנשים אפילו אשתו עמו דשרינן לעיל דכיון דהוי רוכל איכא חששא טפי עכ"ל ופירוש זה כתב הרא"ש בשם ר"ת וכתב עוד הרא"ש שר"ח פי' כל שעסקו עם הנשים אע"פ שנושא ונותן תמיד עמהם לא יתיחד עמהם משמע שר"ל אע"פ שהיה ראוי להתירו לו משום דבעבידתיה טריד או משום שאינו יכול ליזהר אפ"ה אסור עכ"ל ונראה שזהו דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפכ"ב מהא"ב אפילו איש שעסקו ומלאכתו עם הנשים אסור לו להתיחד עם הנשים כיצד יעשה יתעסק עמהם ואשתו עמו או יפנה למלאכה אחרת:

ב' בתים זה לפנים מזה ונשים בפנימי ואנשים בחיצון או בהפך וכו' שם מסיק אביי דבין אנשים מבפנים ונשים מבחוץ או בהפך חוששין לייחוד ונראה מדברי רש"י דבסתמא חיישינן שמא יצא או יכנס איש אחר ויתייחד עם הנשים אבל הרמב"ם כ' בפכ"א מהא"ב ופירשה אשה אחת לבין אנשים או איש אחד לבין הנשים אסורים משום ייחוד משמע דבפירשה דוקא הוא דחוששין משום ייחוד אבל כל זמן שלא פירשה אין חוששין משום ייחוד:

מי שאשתו עמו מותר להתיחד עם הנשים וכו' משנה שם כתבתי בסמוך ומ"ש אבל ישראלית לא תתיחד עם עכו"ם אע"פ שאשתו עמו כו' משנה וגמרא רפ"ב דעכו"ם (דף כב.):

אשה שבעלה בעיר אין חוששין להתיחד עמה וכו' מימרא בסוף קדושין (דף פא.) וכתב בתרומת הדשן סימן רמ"ד שאם קינא לה בעלה מאותו האיש חוששין לה משום ייחוד אע"פ שבעלה בעיר:

כתב הרמב"ם ואם זה גס בה כגון שגדלה עמו וכולי לא יתיחד עמה אף על פי שבעלה בעיר בפכ"ב מהא"ב ודבריו מבוארים בסוף קדושין (שם) בעובדא דרב יוסף עם רב ביבי:

בית שפתחו פתוח לר"ה אין חשש להתיחד שם עם הערוה מימרא שם:

מותר להתיחד עם שתי יבמות או עם ב' צרות וכו' וכן עם אשה שיש עמה קטנה וכו' הכל מימרא שם ובספרי רבינו כתב קטנה שיודעת טעם ביאה אינה מוסרת עצמה לביאה בלא וי"ו טעות סופר הוא שלשון הגמרא הוא ואינה מוסרת עצמה לביאה בוי"ו ופירש רש"י שיודעת טעם ביאה. כלומר מה היא ביאה שתדע לספר דברים בשוק: ואינה מוסרת עצמה לביאה. מתוך שהיא קטנה עדיין לא לבשה יצר הרע הילכך אין כאן משום דעת קלה שלא תהא נוחה להתפתות.

כתב הרמב"ם ז"ל תינוק פחות מבן ט' שנים מותר להתייחד עם הנשים וכו' פכ"ב מהא"ב. ומ"ש אנדרוגינוס אינו מתייחד עם הנשים גם זה שם והוא מבואר בתוספתא פ' בתרא דבכורים. ומ"ש ואם נתייחד אין מכין אותו מכת מרדות לפי שהוא ספק גם אלה דברי הרמב"ם ודינו פשוט בטעמו:

ומ"ש אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום כל זה לשון הרמב"ם שם ותמהני דבתוספתא דבכורים פרק בתרא תניא דאנדרוגינוס אינו מתייחד עם האנשים ושמא נוסחא אחרת היתה להרמב"ם בזה:

תקנו חכמים שיהיו הנשים מספרות זו עם זו בבה"כ כדי שלא יכנוס שם איש ויתייחד עמהם בפ"ב דסנהדרין (דף יט:). ומ"ש ולא תלך אשה בשוק ובנה אחריה וכו' ג"ז שם התקין רבי יוסי בצפורי שלא תהא אשה מהלכת בשוק ובנה אחריה משום מעשה שהיה ופירש"י ובנה אחריה בנה הקטן לא ילך אחריה אלא לפניה משום מעשה שהיה שגנבוהו פריצים מאחריה ונתנוהו בבית וכשחזרה ולא ראתהו התחילה צועקת ובוכה בא אחד מהם ואמר בואי ואראנו לך ונכנסה אחריו ועינו אותה:

אין ממנים אפילו אדם נאמן וכשר להיות שומר בחצר שיש בו נשים כן כתב הרמב"ם בסוף א"ב וכתב ה"ה דהכי איתא בירושלמי פ"ק דכתובות:

לא ימנה אדם אפוטרופוס על ביתו שלא ינהיג אשתו לדבר עבירה ברייתא פ' הרואה (דף סג.):

לא ידור ת"ח בחצר שיש בו אלמנה וכו'

אלמנה לא תגדל כלב בפ' אין מעמידין (דף כב:) ופרק איזהו נשך (דף עא:) ארמלתא לא תרבי כלבא ולא תשרי בר בי רב באושפיזא וכתב בהשגות הראב"ד ולא ידור ת"ח בחצר שיש בו אלמנה הפריז על מדותיו שלא אמרו חכמים אלא שלא יתאכסן עמה וכתב ה"ה ע"ז איפשר שרבינו סובר שהתאכסנות שהוא בדרך מקרה כל שאין שם יחוד מותר וכדמשמע בפרק כיצד מעברין (דף נג:) אריב"ח פעם אחת נתאכסנתי אצל אלמנה אחת וכן משמע בחולין גבי הנותן לפונדקית אבל לא אמרו אלא דירה שהוא קבע והוא בחצר אחד עכ"ל:

ומ"ש ולא תקנה אשה עבדים זכרים קטנים מפני החשד ברייתא בפרק איזהו נשך (עא:) האשה קונה שפחות ואינה קונה עבדים מפני החשד ומ"ש לאסור אפילו קטנים הם דברי הרמב"ם שם ובסוף הלכות עבדים כתב שאינה אסורה לקנות אלא מבן ט' ומעלה דבבציר מהכי ליכא חשד ורבינו כתב בטור י"ד בסי' רס"ו דנ"ל דאפילו פחות מבן תשע אסור וכבר השבתי עליו בסימן הנזכר:

מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות וכו' וכן אשה לא תלמד קטנים וכו' משנה בסוף קידושין (דף פב.):

ומ"ש ואם יש לו אשה וכו' עד סוף הסימן הכל דברי הרמב"ם בפכ"ב מהא"ב ומ"ש ה"ה בביאור דבריו כתבתי בטור י"ד סימן רמ"ה כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סימן ט"ו שכשאל על פנויה המשמשת בבית ראובן ויצא קול שמתיחד עמה אם יכולים בני משפחתה למחות שלא תעמוד אצלו כי הוא פגם להם שתהיה פלגשו והשיב לא מיבעיא בני משפחתה שיכולים למחות אלא ב"ד כופין אותו להוציאה מביתו כי דבר ידוע הוא שהיא בושה לטבול ונמצא בועל נדה עכ"ל וכתב רבינו בסי' כ"ה:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אסור מן התורה וכו' ואף על גב דהרמב"ם כתב בפ' כ"ב דביאה דאיסור יחוד עריות מפי הקבלה הוא מ"מ מדקאמר בסוף קידושין רמז לייחוד מן התורה מניין וכו' ובפ' אין מעמידין אמרו בפירוש יחוד דאורייתא הוא משמע דאסור מן התורה ולכן כתב רבינו אסור מן התורה וכ"נ דעת הסמ"ג ע"ש בלאוין סימן קכ"ו:

ומ"ש חוץ מן האב וכו' עיין בס"ס הקודם דכל יוצאי חלציו דינן שוה בת בתו בת בת בתו נמי שרי כמו בתו:

והמתיחד אפילו עם פנויה וכו' מלקין אותו פי' מכת מרדות וכן פירש"י בסוף קדושין תחלת דף פ"א וכ"כ הרמב"ם לשם:

ומ"ש והמתייחד עם א"א אין מלקין אותו וכו' ז"ל רש"י לשם אתה מוציא לעז שיאמרו ראוה שזינתה לכך הלקוה וכו' משמע דדוקא היכא שהלקו לשניהם איכא לעז אבל אותו מלקין בלחודיה דמאן ידע דבעבורה הלקוהו וה"נ מוכח מדפרש"י על בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד להלקותו דמסתפי מבעל השתא אתי אלמא להדיא דבאין בעלה בעיר חוששין להלקותו וא"כ בע"כ הא דאין מלקין על הייחוד דא"א שלא תהא מוציא לעז אינו אלא לומר שאין מלקין לשניהם אבל אותו מלקין עכ"פ אבל רבינו שכתב אין מלקין אותו דאלמ' דס"ל דאפילו אותו אין מלקין נראה דנמשך אחר דברי הרמב"ם לשם שכתב דעל ייחוד דפנוייה מלקין את שניהם חוץ מא"א דאם נתייחד אין לוקין שלא להוציא לעז וכו' דמשמע דאין לוקין כלל קאמר ועיין אצל האשה שבעלה בעיר ובמ"ש לשם בס"ד ומ"מ איכא למידק למה כתב רבינו במתייחד עם פנויה דמלקין אותו ולא כתב דמלקין את שניהם כדכתב הרמב"ם ואפשר דכיון דבכותית אין לוקין אלא אותו לכך נקט אותו ואה"נ דבישראלית מלקין את שניהם:

כתב הרמב"ם לא תתייחד אשה אחת אפי' עם אנשים הרב' וכו' בסוף קידושין שנינו לא יתיחד אדם עם שתי נשים אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים רש"א אומר אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו וישן עמהם בפונדקי מפני שאשתו משמרתו ומפרש בגמרא דלפי דנשים דעתן קלות עליהן ושתיהן נוחין להתפתו' לכך החמירו באיש אחד עם שתי נשים ולא החמירו באשה אחת עם שני אנשים והתוס' הקשו על גירסא זו וכתבו דנראה לר"י דה"ג רש"א אף איש אחד מתייחד עם ב' נשים ובזמן שאשתו עמו ישן עמהן וכו' ואתאן אף לרבנן ואפי' עם אשה אחת שרי להתייחד באשתו עמו וכך היא גירסת הרי"ף והרא"ש וכך היה גורס הרמב"ם וס"ל דהך סתמא דמתיר באשתו עמו קאי אכולה מילתא דכל היכא דאיכא איסורא בין באיש אחד עם שתי נשים ובין באשה אחת עם איש אחד שרי באשתו עמו אף לרבנן ואע"ג דרבנן מודו דשרי באשה אחת עם ב' אנשים אפי' אין אשתו עמו והרמב"ם אוסר לא קשיא דבגמרא איתא להדיא דלא שרי אלא בכשרים כגון ר' חנינא בר פפי וחביריו וכיון שאין לנו עתה כשרים כמותם אסור להתייחד אפי' עם שני אנשים וחזר דינן כאילו לא הי' כאן אלא איש אחד ואשה אחת או איש אחד וב' נשים דלא שרי אא"כ אשתו עמו זאת היא דעת הרמב"ם ורבינו ס"ל דהאי סתמא דתנן ובזמן שאשתו עמו ישן עמהם לא קאי אלא ארישא דלא יתייחד אדם עם שתי נשים וקאמר דבאשתו עמו שרי דאשתו משמרתו שלא יקלקל עם אחרים אבל אשה אחת עם שני אנשים שרי אפי' אין אשתו עמו דמתני' בכשרים מיירי אבל בפרוצים אפילו אשתו של אחד מהם עמו ומשמרתו שלא יקלקל מ"מ איכא למיחש לאותו שאין אשתו עמו שיקלקל עם האשה האחרת וא"כ לדידן שאין לנו כשרים נמי אסור אפי' אשתו עמו וכבר כ' ב"י ליישב ע"פ הסברא דל"ק קושיית רבי' אהרמב"ם ע"ש: מיהו איכא למידק בדברי הרמב"ם דמשמע דלב' נשים קורא נמי נשים הרבה וכן לב' אנשים קורא אנשים הרבה וכשאמר דנשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין לייחו' אף בב' נשים עם ב' אנשים קאמר דאל"כ אלא לא התיר אלא בג' נשים עם ג' אנשים והרבה אינו אלא בב' או ד' כמו שהוא לרש"י בסמוך. א"כ ברישא ה"ל לאשמועינן רבותא דלא יתייחדו אפילו שתי נשים אפי' עם אנשים הרבה עד שתהא לשם אשתו של אחד מהם ולא יתיחדו אפילו שני אנשים אפילו עם נשים הרבה אלא ודאי לא אסר אלא אשה אחת עם שני אנשים או איש אחד עם ב' נשים אבל שני אנשים עם שתי נשים היינו נשים הרבה עם אנשים הרבה שרי וא"כ יש להקשות אהא דכתב עד שתהא שם אשתו של אחד מהם דכיון דהשתא איכא שתי נשים ל"ל אשתו אפי' אשה דעלמא נמי ליכא משום ייחוד כיון דאיכא שתי נשים ושני אנשים. וי"ל דהרמב"ם רבותא נקט דאפי' אשתו וכ"ש שתי נשים דעלמא ולהוציא מסברת רבינו שכתב מנ"מ דאשתו עמו אכתי איכא למיחש לאחריני והכי משמע להדיא בסמ"ג לאוין קכ"ו שכתב וז"ל בפרק בתרא דקידושין לא תתייחד אשה אחת אפי' עם אנשים הרבה עד שתהא שם אשתו של אחד מהם אא"כ הם כשרים כר"ח בר פפי וחביריו וכן לא יתיחד איש אחד עם ב' נשים אבל עם ג' מותר אבל כל שעסקיו עם הנשים לא יתייחד אף עם אנשים הרבה אנשים הרבה עם נשים הרבה אין חוששין בייחוד עכ"ל ובע"כ דאנשים הרבה עם נשים הרבה דקאמר אין פירושו ג' אנשים עם ג' נשים דהא אפי' איש אחד עם ג' נשים אין חוששין אלא בע"כ ב' אנשים עם ב' נשים קורא אותן אנשים הרבה עם נשים הרבה וא"כ הא דכתב תחלה אא"כ אשתו עמו אין פירושו דוקא אשתו אלא רבותא קאמר אפילו אשתו וכ"ש שתי נשים דעלמא. ויש לדקדק על זה מדכתב ה' המגיד על מ"ש הרמב"ם ונשים הרבה עם אנשים הרבה אין חוששין לייחד כבר נתבאר זה למעלה בדין החתן שפירסה אשתו נדה שאמרו הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים ומשמע בבית אחד עכ"ל. ובחתן פירש בהגהת מיימוני' דב' אנשים מלבד החתן וב' נשים מלבד הכלה בעינן דהיינו ג' אנשים ושלשה נשים א"כ משמע דה"נ בעינן ג' אנשים וג' נשים וי"ל דלא בא ה' המגיד אלא להביא ראייה דאנשים הרבה עם נשים הרבה בבית אחד אין חוששין לייחוד כי דאין חוששין בחתן אבל אינו דומה לחתן לגמרי דהתם בעינן שלשה אנשים ושלשה נשים דכיון דהיא מקודשת ומזומנת לו והיא אשתו יצרו תקפו אבל בשאר עריות אין יצרו תקפו כ"כ וסגי בב' אנשים ושתי נשים:

ומ"ש וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאשה אחת מתייחדת עם ב' אנשים כשרים וכו' פי' דהרא"ש הביאו בפסקיו לישנא סתמא דמתניתין דאיתמר עלה ל"ש אלא בכשרים וכו' ולא הביא הא דאמר רב מי יימר דכשרים כגון אנן אלא כגון רב חנינא בר פפי וחביריו וכו' אלמא דס"ל להרא"ש דרב מחמיר על עצמו הוה אבל מדינא כל סתם אנשים בחזקת כשרים הם אא"כ דידועים בפרוצים:

ומ"ש ורש"י מתיר וכו' פירוש דס"ל הא דתנן כל שעסקיו עם הנשים לא יתייחד עמהן ה"ק דאפילו איכא ג' וד' נשים או יותר אסור דאילו אינש דעלמא בין ב' נשים תנן לא יתייחד אבל עם ג' וד' שפיר דמי ובעסקו עם הנשים הכל אסור וא"כ חולק הוא אמ"ש הרמב"ם וכן לא יתיחד איש אחד אפי' עם נשים הרבה דמשמע דאפי' אין עסקו עם הנשים ואפי' ג' או ד' נשים נמי אסור להרמב"ם ולרש"י שרי ומ"ש ור"ת פירש וכו' שם בתוס' הקשו אפירוש רש"י דמתיר לאיש אחד שאין עסקו עם הנשים להתייחד עם שלש וד' נשים מדאמרי' בב' בתים אנשים בפנים ונשים מבחוץ חוששין משום יחוד משמע דאסור להתייחד עם נשים הרבה לכ"ע לכן נ"ל דה"ק דכל שעסקו עם הנשים כגון רוכל לא יתייחד אפילו אשתו עמו דבאיש אחר שרי באשתו עמו וברוכל איכא חששא טפי ופירוש זה כתבו הרא"ש ע"ש ר"ת והוא חולק אפרש"י וס"ל כהרמב"ם בהא דאיש אחד אסור עם ג' וד' נשים אם אין אשתו עמו אבל חולק הוא בהא אהרמב"ם דמתיר באשתו עמו אפילו עסקו עם הנשים ולר"ת אסור אפילו אשתו עמו וא"ת הך קושיא שהקשו התוס' והרא"ש אפירש"י היאך מתיישבת לרש"י ואין לתרץ דרש"י ס"ל דהך דאנשים מבחוץ ונשים מבפנים לא מיירי אלא בב' נשים דהא ודאי מדנקט בסתמא משמע אפילו נשים טובא מדלא פירש אלא נראה דס"ל דלא חיישינן משום ייחוד אלא כשהן בב' בתים דהשתא אפילו איכא שלש וד' נשים ואפילו טובא בבית אחד איכא למיחש שמא יפרוש איש אחד מן האנשים ויכנס בהחבא לבין הנשים לקלקל עם אחת ושאר הנשים לא ירגישו בו כשיכנס אבל אם מתחלה הם בבית אחד דידעי כולן דאיש אחד בין הנשים תו ליכא חששא דא"א דלא מגלו אהדדי ועוד א"א לו לבעול כולם כדכתב הרא"ש וא"ת להרמב"ם דבאשתו עמו שרי אפילו איכא שלש וד' נשים ואפילו טובא ואפילו עסקו עם הנשים ובאין אשתו עמו אסור אפילו אין עסקו עם הנשים ואפילו איכא שלשה וד' נשים ואפילו טובא א"כ הא דתנן כל שעסקו עם הנשים לא יתיחד עם הנשים במאי איירי דאי באשתו עמו אפילו עסקו עם הנשים שרי ובאין אשתו עמו אפילו אין עסקו עם הנשים אסור וי"ל דס"ל כפר"ח דמיירי באין אשתו עמו ורבותא קמ"ל דלא תימא כיון שנושא ונותן עמהן אין לאסור לו דבעבידתיה טריד א"נ מפני שאין יכול ליזהר קמ"ל דאפ"ה אסור כדכתב הרא"ש בשמו והכי מוכח להדיא מדברי הרמב"ם שכתב וז"ל ואפילו מי שעסקו ומלאכתו עם הנשים אסור לו להתייחד וכו':

שתי בתים וכו' הכי אסיק אביי לשם ואע"ג דרש"י פי' דחיישי' שמא יכנס איש אחד לבין הנשים ולא ירגישו בו אלמא מסתמא נמי חוששין משום יחוד מ"מ רבי' תופס דברי הרמב"ם עיקר דדוקא בפירוש חוששין אבל מסתמא אין חוששין שמא פירש ולא ירגישו מיהו תימא גדולה דמדהשיג רבינו על דבריו וכתב ואיני מבין וכו' א"כ ס"ל כהרא"ש דבסת' בחזקת כשר הוא ואשה אחת מתייחדת עם שני אנשים כל שאינן ידועין בפרוצים השתא קשה בשתי בתים ופירשה אשה לבין אנשים אמאי חוששין משום ייחוד ואפילו אין אשתו עם אחת מהן שרי להרא"ש ורבינו צריך לומר דרבינו כתב דין ב' בתים לצדדין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה להרמב"ם בכל סתם אנשים דאין לנו עתה כשרים ולהרא"ש כדאית ליה דוקא בידועים בפרוצים אבל בסתם כשרים הם ואשה אחת דפירש לבין אנשים טובא אין חוששין משום יחוד:

מי שאשתו וכו' משנ' כתבתי' בסמוך וע"פ גירסת התו' והרי"ף והרא"ש דסתמא היה ולרבנן נמי אינו אסור אלא כשאין אשתו עמו ודלא כגירסת הספרים ואף על גב שכבר כתב רבינו דין זה ע"ש ר"ת חזר וכתבו להורות דאף להרא"ש ורבינו דחולקים אהרמב"ם וס"ל דבאינן כשרים אסורה אשה אחת עם אנשים הרבה ואפילו אשתו של אחד מהם עמו אפ"ה באיש אחד עם נשים הרבה שרי באשתו עמו שזה מוסכם מכל הפוסקים:

אשה שבעלה בעיר וכו' שם אמר רבא בעלה בעיר אין חוששין לה משום ייחוד ופי' רבינו דהכי קאמר מותר להתיחד עמה וכ"נ מדברי הרמב"ם שפירש כך שהרי גם הוא כתב מפני שאימת בעלה עליה אבל מפרש"י משמע דודאי אסור לכתחלה להתייחד עמה אפילו בעלה בעיר אלא דאין חוששין דיעבד אם נתייחדה עם איש להלקותו וס"ל לרש"י דבאין בעלה בעיר אע"ג דאין מלקין אותה שלא תהא מוציא לעז על בניה אבל אותו מלקין דליכא לעז דמאן ידע דבעבורה הוא נלקה וכבר כתבתי בתחלת סי' זה דרבינו ס"ל דאף אותו אין מלקין משום לעז ושכן נראה מדברי הרמב"ם אבל הר"ן כתב בהך מימרא דבעלה בעיר כפירש"י והכי נקטינן דלכתחילה אסורה להתייחד אפילו בעלה בעיר כפירש"י והר"ן ודלא כמ"ש בש"ע כלשון הרמב"ם דמשמע דאפילו לכתחלה שרי להתייחד כשבעלה בעיר דליתא:

ומ"ש וכן עם אשה שיש עמה קטנה שיודעת טעם ביאה פירוש שיודעת טעם ביאה לגדולה ומה היא ביאה שתדע לספר דברים בשוק ועיין סוף (דף פ"א) וכתב מהרש"ל ונראה דלא שרי בקטנה אלא לגבי ייחוד בית בעיר אבל בייחוד דרך לא שרי אלא בג' או שני אנשים עם קטנה זו דשמא תלך עמו למקום צנוע ותזנה עמו עכ"ל:

והא דנקט הרמב"ם תינוק פחות מבן ט' ה"ה בתינוקות פחותה מבת שלש וכ"כ הרמב"ם להדיא לשם ורבינו לא הביאו ויש לתמוה מפני מאי השמיטו ונראה דרבינו לא ס"ל כהרמב"ם בהא וטעמו דהא חזינן דאפילו בת ה' ובת ו' אינה מוסרת עצמה לביאה אלא דאפילו ראוייה לביאה שרי להתייחד עמה עד זמן שמוסרת עצמה לביא' דהיינו בת ט' ויום אחד מיהו להרמב"ם ס"ל דדוקא באשה גדולה שיש עמה קטנה שאינה מוסרת עצמה לביאה התם הוא דשרי רבנן דלמאי ניחוש דלגדולה ליכא למיחש דמפחדה דהקטנה תגלה את סודה ולקטנה ליכא למיחש דאינה מוסרת עצמה לביאה ברצון ולא חיישינן נמי דילמא יבא על הקטנה באונס כיון דאיכא גדולה בהדה אבל בקטנה שהיא ראויה לביאה בלא גדולה עמה אעפ"י דאינה מוסרת עצמה לביאה ברצון חוששין שמא יבא עליה באונס והכי נקטינן כהרמב"ם דגדול בן י"ג ויום אחד אסור להתייחד עם הקטנה בת ג' ויום אחד וגדולה בת י"ב ויום אחד אסורה להתייחד עם קטן בן ט' ויום אחד וכ"כ הסמ"ג:

אגדרוגינוס וכו' כ"כ הרמב"ם מיהו תימא דרבינו פסק כר"י דמחשיבו כזכר גמור וכדכתב בי"ד בסי' רע"ו ולקמן סי' מ"ד בשם התוס' והרא"ש וכאן כתב בסתם דהוא ספק וכן בי"ד סי' שט"ו גבי בכור כתב ע"ש הרא"ש שהוא ספק וכן בא"ח סימן תקפ"ט גבי שופר פסק דאינו מוציא אלא מינו אלמא דסבירא ליה דספק הוא וע"ל סימן מ"ד וסימן קע"ב:

תקנו חכמים וכו' שלא תלך אשה בשוק וכו' פירוש גם זה תקנו חכמים שלא תלך וכו' כדאיתא בפ"ב דסנהדרין (דף י"ט) שכל זה התקין רבי יוסי בצפורי ואיכא לתמוה אמאי לא כתבו הרמב"ם והסמ"ג להך דלא תלך אשה בשוק וכו' סמוך להך תקנה דבית הכסא כמו שהוא בגמרא אלא דהך דלא תלך בשוק ובנה אחריה כתבה הרמב"ם בפכ"א ודבה"כ כתב בפרק כ"ב וכן עשה הסמ"ג ונראה דהם אינם מפרשים כפי' רש"י דהמעשה היה שהרשעים עינו את האשה אלא התעוללו בה פריצות דרך שחוק ולהכי כתבה הרמב"ם בפכ"א גבי דיני צניעות אבל דעת רבינו כפירוש רש"י שעינו אותה ולכן השמיט מלות דרך שחוק שכתב הרמב"ם והסמ"ג וגם כתב סמוך להך דב"ה דתרוייהו תקנו שלא יבא לידי עבירה:

אין ממנין אפילו אדם נאמן וכו' להרמב"ם ניחא דאפילו בשלש וד' נשים או טובא איכא משום יחוד באין אשתו עמו וכן הוא לר"ת אבל לפירש"י דאיש אחד עם ג' נשים וכ"ש טפי מג' אין חוששין משום יחוד קשה דהא חצר שיש בו נשים סתמא קאמר אפילו טובא ואפ"ה אסור וי"ל דהכא כיון דשומר ביום ובלילה אפילו רש"י מודה דאיכא חששא דילמא אדנאים מקצתן אזיל ועביד איסורא ולא שרי לרש"י בשלשה נשים אלא דוקא ביממא וכ"כ ב"י ע"ש ראב"ד דמחלק בין יחוד. דביום ליחוד דבלילה נ"ל:

מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות וכו' עד סוף הסימן הוא לשון הרמב"ם ויש להקשות מפני מה כתב כאן משום גירוי ולא משום יחוד ותו אמאי לא אסרינן ליה אפי' יש לו אשה כשאין אשתו עמו ומשום יחוד ותו דמ"ש איש דשרינן טפי כשיש לו אשה אלא שאינה עמו ובאשה אסור כשאין בעלה עמה ונראה דאיש המלמד תינוקות מסתמא אינו מלמד בבית שהוא דר שם אלא בבית הספר שיושבים שם שורות שורות כת לומדי מקרא כת לומדי משנה כת לומדי תלמוד א"כ אין שם יחוד כלל אלא חששא דגירוי בנשים ולפיכך אין איסור אלא באין לו אשה כלל אבל ביש לו אשה אעפ"י שאינה עמו אין לחוש אף לגירוי אבל משום ייחוד ליכא אבל אשה שאינה מלמדת לקטנים בבית הספר אלא בבית שהיא דרה ולשם איכא חששא דייחוד כשאין בעלה עמה ומש"ה נקט הרמב"ם בבית הספר גבי איש המלמד תינוקות וק"ל וראיתי לגדול אחד שכתב כאן דברים שאינם נכונים על כן לא כתבתים ומה שכתבנו הם דברים ברורים:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכתב בהר"ן פ" י' יוחסין ד' תרנ"ז ע"ב וסתם אנשים כשרים הם הואיל ולא הוחזקו בפריצות וכן הוא בתשובת הרשב"א סי' תקפ"ז וע"ש כתב בתשובת מהרי"ו סי' נ"ה אלמן א' ששכר אלמנה משרתת ובנה עמה ואסר עליו דא"א שיהא הבן בתדירות עמהן שלפעמים הולך בשוק או בטיול ונמצא הוא מתייחד עם האשה ע"ש כתוב בתא"ו נתיב כ"ג ח"א וטעמא דבעינן בשדה ג' שמא יצטרך אחד מהם להשתין וישארו ב' עם האשה וכתב הרמ"ה ודוקא שהולכים עמה לשומרה אז צריכין שנים שישארו עמה דאל"ה למאי ניחוש לה כשיצטרך אחר מהן להשתין ילך חבירו עמו ויניחנה לבדה עכ"ל.

(ב) בהגהת מיימוני פרק כ"א מא"ב ובב"ה שבשדות מיירי שבתי כסאות שלהם היו בשדה חוץ לעיר והכל נפנים לשם: