טור אבן העזר כא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן כא (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

צריך אדם להתרחק מן הנשים מאד מאד.

ואסור לו לקרוץ בידיו וברגליו ולרמוז בעיניו לאחת מן העריות. ואסור לשחוק עמה, או להקל ראשו כנגדה, או להביט ביופיה, ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור.

ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה, ואסור להסתכל אפילו בבגדי צבעונין של אשה שהוא מכירה אפילו אינן עליה שמא יבוא להרהר בה.

פגע באשה בשוק, אסור להלך אחריה אלא רץ ומסלקה לצדדין או לאחריו.

ולא יעבור בפתח אשה זונה אפילו ברחוק ארבע אמות.

והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון ליהנות ממנה, כאילו מסתכל בבית התורף שלה.

ואסור לשמוע קול ערוה, או לראות שערה.

המתכוון לאחד מאלו הדברים, מכין אותו מכת מרדות, ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין.

לא ילכו בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש.

ומותר להסתכל בפני הפנויה לבודקה אם היא יפה שישאנה, בין שהיא בתולה או בעולה, ולא עוד אלא שראוי לעשות כן, אבל לא יסתכל בה דרך זנות ועל זה נאמר "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה".

וכן מותר אדם להביט באשתו אף על פי שהיא נדה והיא ערוה לו, אע"פ שיש לו הנאה בראייתה, הואיל והיא מותרת לאחר זמן אינו בא בזה לידי מכשול, אבל לא ישחוק ולא יקל ראש עמה.

ואסור להשתמש באשה כלל, בין גדולה בין קטנה, בין שפחה בין משוחררת, שמא יבוא לידי הרהור עבירה. באיזה שמוש אמרו, ברחיצת פניו ידיו ורגליו, אפילו ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו, אפילו אינה נוגעת בו, והצעת המטה בפניו, ומזיגת הכוס, שאין עושה לאיש דברים אלו אלא אשתו לבד.

ואין שואלים בשלום אשה כלל, אפילו על ידי שליח. ואפילו על ידי בעלה אסור לשלוח לה דברי שלומים, אבל מותר לשאול לבעלה איך שלומה.

והמחבק או המנשק אחת מהעריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהן, כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהן, אף על פי שאין לו שום הנאה כלל, הרי זה מגונה ביותר, ודבר זה אסור, שאין קרבים לערוה כלל בין גדולה בין קטנה, חוץ מהאב לבתו והאם לבנה.

כיצד, האב מותר לחבק לבתו ולנשק ולישן עמה בקירוב בשר, וכן האם עם בנה, כל זמן שהם קטנים. הגדילו, שיש לבת י"א שנה ולבן י"ב שנים, זה ישן בכסותו וזה ישנה בכסותה. ואם הבת בושה לעמוד בפני אביה ערומה, או נתקדשה אפילו היא קטנה, אסורה. וכן אם האם בושה לעמוד ערומה בפני בנה, אסור אפילו הוא קטן.

בית יוסף

צריך אדם להתרחק מן הנשים מאד מאד ואסור לו לקרוץ בידיו וברגליו וכו' כל זה מדברי הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה: ומה שכתב ואסור להסתכל בנשים שעומדת על הכביסה בפרק חזקת (דף נז:): ומה שכתב ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה וכו' בפרק קמא דעבודה זרה (דף כ:):

ומה שכתב פגע אשה בשוק אסור להלך אחריה וכו' בפרק הרואה (דף סא.) ובסוף קדושין (דף פא.): "רב ורב יהודה הוי אזלי באורחא אתת האי איתתא קמייהו א"ל דלי כרעך מקימי גיהנם". ופירש רש"י: "דלי כרעיך. מהר ללכת שנקדמנה":

ומה שכתב ולא יעבור בפתח אשה זונה אפילו ברחוק ד' אמות בפרק קמא דעבודה זרה (דף יז.):

ומה שכתב והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה וכו' בפרק במה אשה (דף סד:) ובפ' מי שמתו (דף כד.) ומה שכתב ואסור לשמוע קול ערוה או לראות שערה וכו' פרק מי שמתו (דף כד.):

ומה שכתב והמתכוין לאחד מאלו הדברים מכין אותו מכת מרדות, זה לשון הרמב"ם פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה: "אסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחד מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביופיה אסור ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות כמי שנסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול ערוה או לראות שערה אסור" עכ"ל. ואף על פי שהזכיר מכת מרדות קודם איסור שמיעת קול ערוה וראיית שערה משמע לרבינו דאהני נמי מכין אותו מכת מרדות דמאי שנא:

ומה שכתב ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין, כן כתב הרמב"ם בפרק הנזכר.

כתוב בא"ח בשם הר' יונה:

אסור להסתכל באשת איש מן התורה שנאמר (במדבר טו, לט) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". ואסור להסתכל בפנויה מדברי קבלה, שנאמר (איוב לא, א): "ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה". וכל המסתכל באשת איש מכשיל ומכחיש כח יצרו הטוב והודו נהפך עליו למשחית שכך אמרו ז"ל (סנהדרין צב. ע"ש): "כל המסתכל בעריות קשתו ננערת" ואשר לא נשא עיניו אל אשת איש זוכה ותחזינה עיניו בנועם ה' מידה כנגד מדה שכך אמרו ז"ל: כל הכובש עיניו מן העריות זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר (ישעיהו לג, טו): "עוצם עיניו מראות ברע" ונאמר אחריו (שם, ז): "מלך ביפיו תחזינה עיניך". ואסור מן התורה להרהר באשה ואפילו פנויה, וחמור הרהור פנויה ממגעה שעל הרהור עובר בלאו מן התורה שנאמר (דברים כג, י): "ונשמרת מכל דבר רע" ופירשו רז"ל (דף כ:) שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה.

עכ"ל:

לא ילכו בנות ישראל פרועות ראש בשוק וכו' בפ' המדיר (דף עב:).

ומותר להסתכל בפני הפנויה לבודקה אם היא יפה שישאנה וכו' ולא עוד אלא שהוא ראוי לעשות כן וכו' כן כתב הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה והוא בריש פרק ב' דקדושין (דף מא.): "אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה שמא תתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך" והראב"ד כתב על דברי הרמב"ם: "חכמים אמרו האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי אתתא לידבר עם הארץ בהדיה דלמא מחלפי לה מיניה אלמא אין דרך תלמיד חכם בכך", עד כאן לשונו. וכבר השיב עליו הרב המגיד יפה, ונתקיימו דברי הרמב"ם ז"ל:

וכן מותר לאדם להביט באשתו אף על פי שהיא נדה והיא ערוה לו וכולי כן כתב הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה. וכתב הרב המגיד: בפרק אלו מותרים (דף כ.): "המסתכל בעקבה של אשה הויין ליה בנים שאינם מהוגנים. אמר רבי יוסף ובאשתו נדה; אמר ריש לקיש עקבה דקתני מקום התורף שהוא מכוון כנגד עקבה". משמע הא בשאר מקומות מותר. וכן אמרו שמותר לאשה להתקשט בימי נדתה כדי שלא תתגנה על בעלה; אלמא שמותר להסתכל בה. ומה שכתב אבל לא ישחוק ולא יקל ראש עמה באבות דרבי נתן (פ"ג):

ואסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה וכו' בפרק עשרה יוחסין (דף ע.):

ומה שכתב באי זה שמוש אמרו ברחיצת פניו ידיו ורגליו כן כתב הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה. וכתב הרב המגיד שלמד כן מהירושלמי ומבואר בכמה מקומות שהיו משתמשין בשפחות ואמרו "אמתיה דר'" וכו' ע"כ:

ומה שכתב אפילו ליצוק לו מים לרחוץ בסוף קדושין (דף פא:): "רב אחא בר אבא איקלע לבי רב חסדא חתניה שקליה לבת ברתיה אותביה בכנפיה. אמר ליה עבר מר אדשמואל דאמר אין משתמשין בנשים. אמר ליה כאידך דשמואל סבירא לי, דאמר הכל לשם שמים". וכתבו התוספות: "ועל זה אנו סומכים שאנו משתמשים בנשים". כתב המרדכי בפרק אף על פי:

"הר"ש בר ברוך אומר אף על פי שאין משתמשין באשה, דרך שפחות שרי, כדאמר [ב]אביגיל (שמואל א כה, מא): "לרחוץ רגלי עבדי אדוני". והא דמשמע בירושלמי דאסור, היינו דברים שליחוד במקום יחוד, אבל במרחץ כיון שרוב בני אדם מצויים מותר. מכאן לכותיות ושפחות מותרות לרחוץ אותנו במרחץ."

עכ"ל. ואני אומר, נשתקע הדבר ולא נאמר ודבר זה אסור להעלותו על לב ואין ספק אצלי שאיזה תלמיד טועה כתב כן מעצמו ותלה הדבר ברבו :

"החשוד על שום אחת מהעריות דין הוא שיתרו בו שלא יעבור על פתח ביתה ואם יעבור ילקו אותו פשוט בפרק ר"ג (דף נב:) ובפרק קמא דקדושין (דף יב:)" עד כאן לשון רבינו ירוחם:

ואין שואלים בשלום אשה כלל ואפילו ע"י שליח ואפי' ע"י בעלה וכו' גם זה בפרק עשרה יוחסין (דף ע:). ומה שכתב אבל מותר לשאול לבעלה איך שלומה כן כתבו שם התוספות, מדאמר בפרק הפועלים (דף פז.): "שואלים לאיש בשלום אשתו":

המחבק או המנשק אחד מן העריות שאין לבו של אדם נוקפו עליהם וכו' כן כתב הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה. וכתב הרב המגיד על זה בפרק קמא דשבת (דף יג.): "עולא כי הוה אתי מבי מדרשא היה מנשק לאחתיה אבי ידייהו ופליגא דידיה אדידיה דאמר עולא אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב":

כיצד האב מותר לחבק לבתו ולנשק ולישן עמה בקירוב בשר וכן האם עם בנה כל זמן שהם קטנים הגדילו שיש לבת י"א שנים וכו' בסוף קידושין (דף פ:) תנן: "מתיחד אדם עם אמו ועם בתו וישן עמהם בקירוב בשר. הגדילו, זה ישן בכסותו וזה ישן בכסותו" ובגמרא: "וכמה? אמר רב אסי תינוקת בת ט' שנים ויום אחד תינוק בן י"ב שנים ויום אחד. איכא דאמרי תינוקת בת י"ב שנים ויום אחד ותינוק בן י"ג שנה ויום אחד. וזה וזה כדי שיהו שדים נכונו ושערך צמח." כך היא גירסת רש"י והרי"ף, אבל הרא"ש הקשה על גירסא זו וכתב שהיא משובשת וכתב ויש אומרים: "איכא דאמרי תנוקת בת י"א שנה ויום אחד תינוק בן י"ב שנה ויום אחד וזה וזה כדי שיהו שדים נכונו" וכו'. פירוש: זה וזה קרובים לשדים נכונו וכו' שהיא שנה הסמוכה לגדלות. והרמב"ם כתב בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה: "הגדילו ונעשה הבן גדול והבת גדולה עד שהיו שדים נכונו ושערך צמח, זה ישן בכסותו והיא ישנה בכסותה", ובפירוש המשנה כתב כגירסת רש"י והרי"ף. ויש בקצת ספרי רבינו טעות סופר והגירסא הנכונה בדבריו: "הגדילו, שיש לבת י"א שנה ולבן י"ב שנים" והיא כגירסת הרא"ש:

ומה שכתב ואם הבת בושה לעמוד לפני אביה ערומה וכן אם האם בושה לעמוד ערומה בפני בנה אסור אפילו הוא קטן, שם: "אמר רב חסדא לא שנו אלא שאינה בושה לעמוד לפניו ערומה אבל בושה לעמוד לפניו ערומה אסור. מאי טעמא? יצר אלבשה". ופירש רש"י: "בושה לעמוד לפניו, בידוע שיש בה טעם ביאה" ואף על גב דלא איירי רב חסדא אלא בבת לגבי אב למד משם הרמב"ם לאם לגבי בנה, וכתב בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה: "וכן אם האם בושה לעמוד בפני בנה ערומה, ואף על גב שהם קטנים, משהגיע להכלם מהם אין ישנים עמהם אלא בכסותן", ואחריו נמשך רבינו. והרי"ף גורס: "אמר רב חסדא לא שנו אלא שבושה לעמוד ערומה אבל לא בושה לעמוד ערומה לא". וכתב הר"ן שאין גירסת הספרים כן אלא כמו שכתבתי לעיל, והיא גירסת הרמב"ם והרא"ש:

ומה שכתב רבינו שאם נתקדשה אפילו היא קטנה אסורה שם: "רב אחאי איקלע לבי רב חסדא חתניה שקליה לבת ברתיה אותבה בכנפיה אמר ליה לא סבר לה מר דמקדשא?" ופירש רש"י "אין אדני יודע שהיא מקודשת ויש לו להתרחק מאשת איש?" ומשמע התם דקטנה היתה. והרי"ף כתב אהא דאמר רב חסדא לא שנו אלא שבושה לעמוד לפניו ערומה וכו': "אמר רבא לא אמרן אלא דמקדשה אבל לא מקדשה לית לן בה", וכתב הר"ן על זה:

"תמהני דבגמרא הכי גרסינן: 'רב חנן איקלע לבי רב חסדא חתניה שקליה לבת ברתיה אותבה בכנפיה' ומעשה זה אף על פי שהביאוהו על משנתינו נראה שאין לו ענין לישן עמהם בקירוב בשר דתנן, ועוד דבתו תנן בת בתו לא תנן, ובהאי עובדא לא מדכרינן רבא כלל, ועוד שפשט מעשה זה מראה דהיכא דמקדשא אף על גב דליכא שדים נכונו ואפילו בבתו אסור. אם בתו ובת בתו שוות בדיניהם, אבל נראה שגירסא אחרת היתה לו להרי"ף ז"ל".

עד כאן לשונו: והרא"ש כתב על דברי הרי"ף:

משמע דקאי לבושה לעמוד לפניו ערומה ולא ראיתי גירסא זו בספרים. גם מעובדא דרב אחא בר אבא דשקליה לבת ברתיה בכנפיה וכו' ואמר ליה רב חסדא חתניה לא ידע מר דמקדשא, משמע דכי מקדשא בכל ענין אסור.

עד כאן לשונו. והרמב"ם כתב בפכ"א מהלכות איסורי ביאה: "ואם היתה הבת בושה לעמוד לפני אביה ערומה או שנשאת אין ישנין עמהם אלא בכסותן", וכתב הרב המגיד: "מה שכתב רבינו 'או שנשאת' לאו דוקא שאפילו נתקדשה בלבד אסור, כנזכר בגמרא" עכ"ל: כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף קפ"ח אהא דאמרינן בפרק קמא דשבת (דף יג.) "עולא הוה מנשק לאחתיה אבי ידייהו ופליגא דידיה אדידיה דאמר עולא כל שום קריבה בעלמא אסור משום לך לך אמרין לנזירא" וקיימא לן כי הא בתרייתא, לא אסרו בהן אלא קריבה המביאה לידי הרגל עבירה כישן עמהם אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה אי נמי בנשיקה ואפילו אבי ידייהו, וכן אפילו הושטת כלי מיד אשתו נדה לידו אסור, לפי שלבו גס בה ובקריבות מועט איכא למיחש להרגל עבירה, אבל בשאר נשים שאין לבו גס בהן בדברים אלו כגון הושטת כלי וכיוצא בו אין בהם משום הרגל עבירה לפי שאין לבו גס בה:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

צריך אדם להתרחק מן הנשים מאד מאד וכו' נראה דלפי שנפשו של אדם מחמדתן כתב מאד מאד וכ"כ בי"ד ריש סימן ק"ס גבי ריבית ובח"מ ריש סימן ט' גבי שוחד דלפי שנפשו של אדם מחמדתן כתב מאוד מאוד וכ"כ הסמ"ג לאוין קכ"ו אהא דאסור להסתכל אפילו בבגדי צבעונין וכו' שע"י כן מהרהר בה ואמרינן נמי בפרק בתרא דיומא טוב מראה עינים באשה יותר מגופה של מעשה לפיכך צריך ליזהר מאד בדבר עכ"ל:

ואסור לשמוע קול ערוה וכו' ברכות פ' מי שמתו (דף כ"ד) איתא דבערוה אסור לשמוע ולהסתכל וכן באשתו אסור לקרות ק"ש כנגדה אבל באשתו אין אסור לשמוע קולה וה"ה להסתכל שרי אם טהורה היא: ולא יעבור בפתח אשה זונה וכו' כתב ב"י החשוד על הערוה מתרין בו שלא יעבור על פתח ביתה וכו' ע"ש:

לא ילכו בנות ישראל פרועות ראש בשוק אחת פנויה ואחת אשת איש נראה דנפקא לן מדאיתא פרק המדיר ואיזהו דת יהודית יוצאת וראשה פרוע ופרכינן ראשה פרועה דאורייתא היא דכתיב ופרע ראש האשה ותנא דר"י אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש דמדלא קאמר אזהרה לאשת איש אלא סתמא אזהרה לבנות ישראל אלמא דאחת פנויה ואחת אשת איש באזהרה מיהו במרדכי כתב ס"פ מי שמתו ע"ש ראבי"ה וז"ל כל הדברים שהוזכרנו למעלה לערוה דוקא בדבר שאין רגילות להיגלות אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן דליכא הרהור עכ"ל ואין לפרש דדוקא בבית ובחצר אבל בשוק אסורה לצאת דהא ברפ"ב דכתובות שנינו אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע כתובתה מאתים ויצאת פרש"י מבית אביה לבית בעלה ואפילו דרך השוק משמע וכך נהגו וצריך לומר דבפנויה בעולה קאמר אבל הבתולות אינן באזהרה:

ואסור להשתמש באשה וכו' והמרדכי בפ' אע"פ ע"ש הרא"ה בר ברוך התיר להשתמש באשה במרחץ דרך שפחות והב"י השיג עליו ואסר ואני ראיתי במרדכי ישן כתוב לשם בלשון הזה מותרת לרחוץ אותנו במרחץ אם יכול ליזהר מהרהור והנמנע יתברך עכ"ל ובספרי הדפוס נשמטו דברים אלו בטעות כי לא התיר הרב אלא להולכה אבל לא למעשה והלכה נמי דוקא בשאין לו שום ספק דיכול ליזהר מהרהור ולפי זה מה שנוהגין להקל להשתמש באשה במרחץ ע"פ המרדכי וכמ"ש הרב בהגהת ש"ע יש לבטל המנהג הרע הלז כי בטעות נהגו כך ע"פ הספרים שנכתבו ונדפסו בטעות כדפרישית:

ואין שואלים בשלום אשה וכו' ה"א ר"פ עשרה יוחסין (דף ע') והתוס' והרא"ש כתבו לשם דמותר לשאול לבעלה היאך שלומה וניהוגה כמו ששאלו המלאכים לאברהם איה שלום שרה כדאיתא פרק השוכר את הפועלים ונראה דאפילו לאחרים יכול לישאול היאך שלומה וניהוגה דאין איסור אלא לשלוח לה שלום שמרגיל לבה ודעתה אצלה ויהיו רגילים זה עם זה ויבא לידי חבה כמו שפירש"י הלכך אפילו ע"י בעלה אסור אבל לשאול היאך שלומה וניהוגה לא יבואו לידי חבה כיון שאינו שולח אליה ולפי זה אפי' לאחרים יכול לשאול והא דנקטו התו' והרא"ש ורבינו ומותר לשאול לבעלה היינו משום דכך מצינו במלאכים ששאלו לאברהם בשלום שרה וכתב מהרש"ל וז"ל ולפי זה נהגו היתר באיגרת שלומים שלנו שפורטים בו האשה ואעפ"כ נהגו להחמיר שלא להזכירה בשמה עכ"ל והיינו לומר שבתחלת האגרת כותבים וע"ש זוגתך וכו' אבל בסוף איגרת שרגילין לכתוב ותאמר שלום לפלוני ופלוני אסור לכתוב ותאמר שלום לזוגתך דהיינו שאלת שלום ששולח לה ע"י בעלה דאסור:

והמחבק וכו' בפ"ק דשבת (דף י"ג) עולא כי הוה אתי מבי מדרשא הוי מנשק לאחתי' אבי ידייהו ופליגא דידיה אדידיה דאמר עולא אפי' שום קורבא אסור משום לך לך אמרין נזירא כו' וה"א פ"ק דע"ז (דף י"ז) וכתבו התוס' ומה שהיה מיקל עולא לעצמו היה יודע שלא יבא לידי הרהור שצדיק גמור היה ודמיין עליה כי כשורא כדאיתא ריש פ"ב דכתובות וכ"כ הרשב"א דקי"ל כי הא דאמר עולא כל שום קורבא אסור וכ"כ הרמב"ם פכ"א מה' א"ב כלשון רבינו ואיכא למידק דברישא אמר כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהן אלמא דליוצאי חלציו הכל שרי ובסיפא לא התיר אלא אב לבתו והאם לבנה משמע דבת בתו אסור ותו דבסוף קידושין איתא להדיא בעובדא דרב אחא בר אבא דשקיל לבת ברתיה ואותבה בכנפיה ונראה ודאי דרישא דוקא וסיפא לאו דוקא בתו אלא אפילו בת בתו וכל יוצאי חלציו שרי וכדמסיק דקאמר שמואל הכל לשם שמים ופירש"י שלא היה דעתו לחובת אישות אלא לחיבת קורבא ולעשות קורת רוח לאמה כשאני מחבב את בתה עכ"ל וכ"כ התוס' לשם וז"ל הכל לשם שמים וע"ז אנו סומכין השתא שאנו משתמשים בנשים עכ"ל וכך כתב הסמ"ג סוף סימן קכ"ו וכתב מהרש"ל נ"ל כגון כלה כדי לחבבה על בעלה או משום כבוד אביה ות"ח ראוי להחמיר עכ"ל ובמלכותינו נהגו ת"ח להקל בכלה גם הגדולים שבדור והיכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהוג איסורא איכא:

הגדילו שיש לבת י"א שנה וכו' כך היא גירסת הרא"ש דשנה לפני גדולה אסור והר"י בנכ"ג ח"א הביא תחלה גירסת הרי"ף ורש"י דלא אסור אלא לאחר שהגיע לגדלות ואח"כ הביא גי' הרא"ש וז"ל ויש גורסין תינוק בן ט' ותינוקת בת ג' וכ"נ עיקר דבראויין לביאה תלוי הדבר ועוד פשוט א"ד קטן בן י"ב וקטנה בת י"א כו' ומ"ש וכ"נ עיקר לא היתה דעתו לפסוק כלישנא קמא דבתנוק בן ט' ותנוקת בת ג' אסור דהא ודאי הלכתא כלישנא בתרא וכמ"ש כל הפוסקים אלא דעל שינוי הגרסאות קאמר דגירסא זו של הרא"ש נראה עיקר דבראויין לביאה תלוי הדבר דלא כגי' רש"י ורי"ף אבל ודאי דלכל הגרסאות הלכה כלישנא בתרא ולגי' הרא"ש אסור שנה לפני גדלות והכי נקטינן ודלא כב"י דמיקל ופסק בש"ע שלא לאסור עד שיגיעו לגדלות דליתא נ"ל:

דרכי משה

(א) בבנימין זאב סי' קמ"ג כתב דלא יאכל איש עם אשת איש בקערה אחת משום דדבר חבה הוא דלך לך אמרין לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב עכ"ל אבל בתשובת הרשב"א סי' אלף קפ"ח שהביא ב"י סוף סי' זה משמע דאלו דברים של חיבה לא אמרו אלא באשתו נדה וכו' ומדברי הטור שכתב למטה דאסור בהשטת הכוס א"כ אפשר דאכילה בקערה נמי אסור ועיין למטה דנוהגים להקל:

(ב) כתב המ"מ פרק כ"א דא"ב (הלכה ד') דכ"ש שלא יראה במקום התורף שלה כתב בתא"ו נכ"ג מי ששם אצבעו בבית התורף של אשת איש פריצות גדולה היא ואפילו המסתכל אבל אינו חייב מלקות עכ"ל:

(ג) אבל ראיתי נוהגין כדברי המרדכי ואין מוחה גרסינן בפרק חזקת הבתים (נח.) רבי בנאה הוי מציין מערתא כי מטי למערתא דאברהם אשכחיה כו' עד והוה אברהם גני בכנפיה דשרה וקא מעיינת ליה ברישיה כו' עד אמר ליה ליעול דמידע ידעי דיצרא בהאי עלמא ליכא וכתב נ"י דף קפ"ו ע"ב שם שמעינן מהגדה זו דרך ארץ שאינו ראוי להתנהג עם אשתו בכיוצא בדברים אלו בפני אחרים עכ"ל: