נדרים כ א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עמוד קודםתלמוד בבלימסכת נדריםעמוד הבא

גמרא[עריכה]

מתניתין[עריכה]

  • נדר בחרם, ואמר: "לא נדרתי אלא בחרמו של ים"; בקרבן, ואמר: "לא נדרתי אלא בקרבנות של מלכים"; "הרי עצמי קרבן", ואמר: "לא נדרתי אלא בעצם שהנחתי לי להיות נודר בו"; "קונם אשתי נהנית לי", ואמר: "לא נדרתי אלא באשתי הראשונה שגירשתי", על כולן – אין נשאלין להם, ואם נשאלו – עונשין אותן ומחמירין עליהן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: פותחין להן פתח ממקום אחר, ומלמדין אותן כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.

גמרא[עריכה]

  • הא גופא קשיא! אמרת: "אין נשאלין להן", והדר תני: "אם נשאלו – עונשין אותן ומחמירין עליהן". אמר רב יהודה, הכי קתני: וכולן אין צריכין שאלה. במה דברים אמורים, בתלמיד חכם; אבל בעם הארץ שבא לישאל, עונשין אותו ומחמירין עליו.
  • בשלמא מחמירין, דלא פתחינן ליה בחרטה; אלא עונשין היכי דמי?
כדתניא: מי שנזר ועבר על נזירותו, אין נזקקין לו, עד שינהוג בו איסור כימים שנהג בהן היתר, דברי רבי יהודה. אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים, בנזירות מועטת; אבל בנזירות מרובה, דיו שלושים יום.
  • אמר רב יוסף: הואיל ואמרי רבנן אין נזקקים לו, בי דינא דמזדקקי לא עביד שפיר. רב אחא בר יעקב אומר: משמתינן ליה.
  • וחכמים אומרים: פותחין לו פתח כו' – תנא: לעולם אל תהי רגיל בנדרים, שסופך למעול בשבועות; ואל תהי רגיל אצל עם הארץ, שסופך להאכילך טבלים; אל תהי רגיל אצל כהן עם הארץ, שסופך להאכילך תרומה; ואל תרבה שיחה עם האשה, שסופך לבוא לידי ניאוף.
רבי אחא ברבי יאשיה אומר: כל הצופה בנשים, סופו בא לידי עבירה; וכל המסתכל בעקבה של אשה, הויין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב יוסף: ובאשתו נדה.
אמר רבי שמעון בן לקיש: עקבה דקתני – במקום הטינופת, שהוא מכוון כנגד העקב.
  • תניא: "בעבור תהיה יראתו על פניכם", זו בושה. "לבלתי תחטאו", מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא. מיכן אמרו: סימן יפה באדם שהוא ביישן. אחרים אומרים: כל אדם המתבייש, לא במהרה הוא חוטא; ומי שאין לו בושת פנים, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.
  • אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת: חיגרין מפני מה הויין? מפני שהופכים את שולחנם. אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקים על אותו מקום. חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש. סומין מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום.
ורמינהו, שאלו את אימא שלום: מפני מה

ר"ן[עריכה]

(קטעים השייכים לעמוד הקודם הועברו לשם)

  • אבל בנזירות מרובה – כלומר שהה יותר משלשים יום.
  • הואיל ואמור רבנן אין נזקקין לו בי דינא דמזדקיק ליה לא עביד שפיר – כלומר, דלא תימא, הא דקאמר "אין נזקקין לו", לומר שאין מחזירין אחריו שיישאל על נדרו, אף על פי שמחזירין אחרי מי שלא עבר על נדרו, שהרי המקיימו נקרא חוטא, וכדאמרינן בפרקין דלקמן (נדרים כב א): "המקיימו, כאילו הקריב עליו קרבן"; ומיהו אם בא לישאל מעצמו, נזקקין להתירו. דליתא, אלא בי דינא דמזדקיק לא עביד שפיר.
  • ולענין הלכה, קיימא לן כרבנן דמתניתין, דאמרי דנדרים הללו אין עונשין אותן, ופתחינן בהו נמי בחרטה, וכדפרישנא במתניתין. והני מילי בנדרים הללו; אבל בנדרים דאורייתא, נהי דפתחינן בהו נמי בחרטה, כדקיימא לן באידך פרקין (נדרים כב ב), דהלכתא פותחין בחרטה, מיהו מי שעבר עליהן ובא לישאל, אין נזקקין לו עד שינהוג איסור. וצורבא מרבנן דמזדקיק ליה מקמי הכי, משמתינן ליה. והוא הדין נמי למאן דלא פתח ליה בהני נדרים פתח ממקום אחר, אלא מלמד אותן שהן מותרין, דמשמתינן ליה, דלא עביד שפיר. הרמב"ן ז"ל.
וכתבו בתוספות חכמי הצרפתים ז"ל: מעשה באחד שנדר מכל פירות שבעולם חוץ מדגן, ועבר על נדרו, ובא לישאל לפני הרב, ונזקק לו לאלתר והתירו, ולא הזקיקו לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר. וטענת הרב היתה, דאף על גב דנדרא דאורייתא הוה, ואפילו לרבנן צריך שינהוג איסור, אפילו הכי, כיוון שאם אתה מעכבו באיסורו – אתה מכשילו, שהרי נדר בדבר שאי אפשר לו לעמוד עליו; ועוד, שאם לא יהנה מפירות שבעולם, יסור כוחו מעליו ולא יוכל להתעסק במלאכת שמים, לכך נזקק לו מיד. אך החמיר עליו כיוון שעבר על נדרו, שלא להתירו בחרטה, אלא בפתח.
  • אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות – דחמירי טפי, דכתיב בו (שמות כ) "לא ינקה".
  • להאכילך תרומה טמאה – להזהיר אפילו כהן, שלא יהא רגיל אצל כהן עם הארץ.
  • ובאשתו נדה – אפילו אשתו נדה, שיש לו בה שעת היתר.
  • מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא – ד"על פניכם", משמע בושת פנים, וכתיב בתריה: "לבלתי תחטאו".
  • לא עמדו אבותיו על הר סיני – שהרי נתן טעם למעמד הר סיני, "לבעבור תהיה יראתו על פניכם"; וכתיב (דברים כט): "את אשר ישנו פה היום ואת אשר איננו פה". ומי שאין לו בושת פנים, אינו מזרעם.
  • שהופכין את שולחנם – ולפי ששינה ביָרֵך, לוקה בירך.
  • חרשין – שאין שומעין ואין מדברים.
  • שמספרים בשעת תשמיש – ונמצא חוטאין בדיבור ובשמיעה.