חידושי הרשב"א על הש"ס/נדרים/פרק ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יד עמוד א[עריכה]

הרי עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר כדי שלא יקל את ראשו לכך:    ולאו דוקא בתולה באמו, אלא הוא הדין באחותו ובשאר העריות, ולא עוד, אלא אפילו תולה בהנך דלעיל, בבשר חזיר ובעורות לבובין ובברייתא נמי כולהו ערבינהו, כדתניא בגמרא, הרי את עלי כבשר אחותי, כערלה וכלאי הכרם לא אמר כלום, ואוקימנא דבעם הארץ צריך שאלה לחכם, ומתניתין נמי בעם הארץ שנויה, כדאוקימנא בגמרא. ומתניתין דנקט כאימא נראה לי משום דחדא דאית בה תרתי אשמועינן, חדא דבמדיר את אשתו אפילו בתולה בדבר האסור צריך שאלה לחכם, כדי שלא יקל את ראשו לכך, מדרבנן להחמיר, ולחוש לתולה בדבר הנדור. ועוד דאפילו בשאלה שאינה אלא מדרבנן, אין פותחין לו בכבוד אמו, כדרך שאמרו בשאר נדרים דאורייתא, שאין פותחין לו לאדם בכבוד אביו ואמו, כדאיתא לקמן והיינו דקתני הכא פותחין לו ממקום אחר כלומר, ולא בכבוד אמו, ומאי דלא פריש במתניתין דהיינו תולה בשאר עריות. אי נמי תולה בשאר האיסורין, פריש בברייתא, והלכך לא תני בברייתא כאימא, וקתני כבשר אחותו, כערלה וכלאי הכרים כנ"ל. ודוקא באומר לאשתו חששו לה לכך, מפני שדרכו לאסור את אשתו משום ההקפדה, ואי שרית ליה הכין אתי למישרי אפילו בדבר הנדור. אי נמי קנסוהו כדי שלא יהא רגיל להדיר את אשתו תמיד, ושפעמים שידירנה בדבר הנדור ותאסר עליו, אבל במדיר את חברו שלא יאכל עמו ידיר, ואין בכך כלום, ולא חשו חכמים בדבר זה.

גמרא: והתניא הנודר בתורה לא אמר כלום. הכי גרסינן: ואמר ר' יוחנן וצריך שאלה לחכם:    כלומר דעם הארץ לא משמע ליה שיהא הפרש בין אומר בה, לאומר במה שכתוב בה, ואמר ר' נחמן ותלמיד חכם אין צריך, שתלמיד חכם יודע הוא ולא אתי לאיחלופי.

קשיא לי שמעתין, דמהכא משמע דלרבא ולר' יוחנן ורב נחמן, האומר לאשתו דמתניתין לאו דוקא, אלא הוא הדין לאומר ככר עלי כאימא, דהא בנודר בתורה נמי אמרינן לה, ואילו במתניתין לא משמע הכין, דמדקתני סיפא האומר לאשתו פותחין לו פתח, מכלל דרישא אפילו שאלה לא בעי. וי"ל דנודר בתורה שאני, משום דעם הארץ אתי לאיחלופי, משום צדדין דאיסור דאית ביה, דהיינו במה שכתוב בה ובה ובמה שכתוב בה, ואי נמי בה בדנקט לה בידיה. ומיהו בירושלמי (פ"ב, ה"א) פליגי אפילו באומר ככרי עלי כאימא איכא מאן דאסר ואיכא דשרי וגם להרמב"ם ז"ל מצאתי (הל' נדרים פ"א, הכ"ז) שפסק כן כפירושו באיסור פירות ואינו נראה לי שסוגיית הגמרא בהיפך וכמו שכתבתי.

דף יד עמוד ב[עריכה]

תניא הנודר בתורה לא אמר כלום:    יש מפרשים בנשבע בתורה שלא אוכל, או שלא אעשה כך לא אמר כלום, כדמפרש ואזיל דדעתיה אגוילי, ולא אהזכרות שבה, אבל בנשבע במה שכתוב בתורה, הרי זה אסור, דדעתיה אהזכרות שבה, ומה שאמרו דעתיה אהזכרות שבה מסייע לפירוש זה, ובתוספתא שבועות בפרק ב' (ה"ח) גרסינן האומר נשבע אני בתורה חייב ובשמים פטור. אבל הראב"ד ז"ל (הל' שבועות פי"ב ה"ד בהשגות) פירש הנודר נודר ממש, כלומר שאמר ככר זה עלי במה שכתוב בתורה לא אמר כלום, שאין זה מתפיס אלא בגוילין, אבל אמר במה שכתוב בה, כלומר ככר זה עלי במה שכתוב בה הרי זה אסור, כמתפיס בדבר הנדור, משום דדעתו על ההזכרות וההזכרות כדבר הנדור הוא, שעל ידי הכתיבה והכוונה לשם קדושה הם קדושות, וכל שכן אם אמר במה שבתורה שהיא התפסה, ואע"ג דמחתה אארעא כן כתב הראב"ד ז"ל.

ובירושלמי (פ"א, ה"ג) נמי פירשו כן שהוא מתפיס בתורה, דגרסינן התם בתורה הרי זה מותר, בכתוב בה הרי זה אסור, בתורה הרי זה מותר בקדושת התורה. ופירש הרב ז"ל דקדושת התורה, כלומר ואין זה כדבר המקודש בידי אדם, בכתוב בה הרי זה אסור בקרבנות הכתובים בה, עד כאן גירסת ירושלמי. ומכל מקום נראה שירושלמי זה שכתב הרב ז"ל, לא פירשו הכתוב בה הזכרות השם כמו שפירש הרב ז"ל, אלא בקרבנות הכתובים בתורה, והרי זה כאומר הרי עלי כקרבן, ולפי פשוטן של דברים אינו הולך על שטת התלמוד שלנו, שאמרו דעתיה אהזכרות.

ויש לפרש דהזכרות שאמרו בגמרא, לאו הזכרות של שם קאמר, אלא מה שנזכר בתורה קאמר, דהיינו כקרבנות, וכמנחה, וככלים המוקדשין, ומפני שמה שכתוב בה כולל הכל, לכן כלל כאן הכל בלשון הזכרות, ובירושלמי פרט לך אחד מן ההזכרות, והכל ענין אחד. אבל לפי מה שכתב הרב ז"ל הזכרות ממש, ואמר שעל ידי הכתיבה והכונה לשם קדושה הם קדושות, והוי כדבר הנדור קשיא לי דאם כן אפילו בנודר בתורה יהא אסור בדבר הנדור, ואפילו כשדעתו אגוילין, שהרי אפילו הגוילין קדושים מחמת כונת הכתיבה לשם קדושת כתבי הקדש, כדאיתא במסכת שבת בפרק כל כתבי הקדש (קטז, א) דאיבעיא להו התם הגליונין אם מצילין אותן מפני הדליקה אם לאו, ואע"ג דלא איפשיטא התם, הכא אזלינן בהו לחומרא בספק של תורה שמטילין אותו לחומרא, ואין לומר דמהכא איפשיטא דגליונין אין בהן קדושה, דאם כן ליפשטה התם מהא. ויש לומר דכיון שאמר בתורה, דעתיה אגוילין שהתורה כתובה בהם, ולא אגליונין, שאין הגליון קרי תורה אלא הגוילין, על שם שהתורה כתובה בהם, וגוילין לכולי עלמא אינן קדושים אלא מחמת הכתיבה שבהם, וכל שנמחקו פרחה קדושתם מהם, כדאיתא התם ואם כן לא הוי מתפיס בדבר הנדור.

ואכתי לא ניחא לי, דמאי שנא הזכרות, אפילו שאר הכתובים נמי קדושים על ידי כוונת הכתיבה, לשם כתבי הקדש וליהוי כדבר הנדור. ויש לומר דלאו דוקא הזכרות, אלא הוא הדין לכל הכתוב בה, ודבר הקדוש בה יותר נקט, שאפילו נדר בספר תורה שנמחק, ולא נשתייר בו הזכרה, אם אמר במה שכתוב בה נראה ודאי דאסור, מדלא חלק בין שכתוב בה הזכרות ובין שאין כתוב בה, וכן דעת ר' יוסי דירושלמי דגרסינן התם (פ"א, ה"ג) א"ר יוסי (בתורה בקודשת תורה, בקדושת כתובים) [כתורה כקדושת תורה ככתוב בה כקדושת כתוביה לפי הש"מ]. ולפי זה לא שנא נודר בתורה, ולא שנא נודר בשאר ספרי הקדש, דדעתיה אהזכרות שבהם, ואי נמי על שאר דברי קדושה הכתובים בה, אבל לפי מה שאמרו שם בירושלמי בכתוב בה בקרבנות הכתובים בה, משמע דדוקא בנודר בתורה ממש שכתוב בה קרבן, אבל נודר בשאר ספרי הקדש, שאין כתוב בהם קרבן ודברים הנדרין ונדבין לא.

אמר רב נחמן לא קשיא הא דמחתא לה אארעא הא דנקיט לה בידיה, מחתא אארעא דעתיה אגוילי:    כלומר רישא דקתני בה לא אמר כלום ובמה שכתוב בה דבריו קיימין, במחתא אארעא, ואפילו הכי אי אמר אמה שכתוב בה דבריו קיימין דדעתיה אהזכרות שבה, וסיפא דקתני בה ובמה שכתוב בה בדנקיט לה בידיה. והכי קאמר בין אמר בה בין אמר במה שכתוב בה דבריו קיימין, אי נמי הכי קאמר פעמים שאפילו אמר בה הרי הוא כאילו אמר במה שכתב בה ודבריו קיימין.

ויש מי שפירש בהיפך, דרישא בדנקיט לה בידיה, וסיפא בדמחתא אארעא, ורישא קמ"ל דבה אפילו נקיט לה בידיה דעתיה אגוילי לעולם, אבל אמר במה שכתוב בה ונקיט לה בידיה דעתיה אהזכרות שבה אבל מנחא אארעא אפילו במה שכתב בה לא אמר כלום, דדעתיה אגוילי דהכי קאמר במה שכתוב בה התורה דהיינו הגוילין, וכשאוחז אותה בידו ואמר במה שכתוב בה משמע, במה שכתוב במה שתפוס בידו, אבל אמר בה ובמה שכתוב בה, אע"ג דמנחא אארעא דעתיה אהזכרות שבה, דהשתא ליכא לספוקי במידי, דהא בה דהיינו הגוילין, ובמה שכתוב בה דהיינו ההזכרות קאמר.

ואי בעית אימא כולה דמנחא אארעא והא קא משמע לן דאע"ג דמנחא אארעא במה שכתוב בה מהני ואי בעית אימא כולה מציעתא נמי דנקיט לה בידיה והא קמשמע לן כיון דנקיט לה בידיה אף על גב דלא אמר אלא בה כמה דאמר במה שכתוב בה דמי:    כך היא גירסת הספרים שלנו, וזאת הגירסא מסכמת לפירוש האחרון שכתבנו, והכי פירושו אי בעית אימא לאו כדקאמינא דבמנחא אארעא אע"ג דאמר במה שכתוב בה דעתיה אגוילי, אבל כל היכא דאמר במה שכתוב בה, אע"ג דמנח אארעא בהזכרות הכתובים בתורה משמע, ואין צריך לומר אם אמר בה ובמה שכתוב בה תרווייהו, אבל בה לחודיה פשיטא ליה דלא אמר כלום, וזו אין צריך לומר זו קתני, אבל בה לעולם לא אמר כלום דדעתיה אגוילי.

ואי בעית אימא כולה מציעתא:    כלומר במה שכתוב בה, ובה ומה שכתוב בה נמי דהיינו מציעתא ומה שלמטה ממנה, ולאפוקי בה דרישא, כולהו בדנקיט לה בידיה, והלכך אשמעינן במה שכתוב בה, דאע"ג דלא אמר בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין, ובסיפא אשמעינן דאפילו בה לחוד דבריו קיימין, כאילו אמר במה שכתוב בה, דכל דנקיט לה בידיה דעתיה אהזכרות, אבל היכא דאיכא תרתי לקילותא, דלא אמר במה שכתוב בה, ומנחא אארעא לא אמר כלום, ומדלא נקט היתרא אלא בדאמר בה ובמנחא אארעא, שמע מינה דהיכא דאמר במה שכתוב בה, אע"ג דמנחא אארעא דבריו קיימין.

והלכך לפום האי לישנא קיימא לן לפום פסק הלכה, היכא דנשבע בתורה דאמר בה ומנחא אארעא לא אמר כלום, בה ובמה שכתוב בה אפילו במה שכתוב בה לחוד דבריו קיימין, דכל שאמר במה שכתוב בה דעתיה אהזכרות שבה, ונמצאת גירסא זו עולה לפסק הלכה עם הפירוש הראשון שכתבנו.

קונם שאני ישן שאני מדבר. בכולהו גרסינן שאני, ולא גרסינן שאיני, דשאיני אינו לשון נדר אלא לשון שבועה, דאסר נפשיה אחפצא:    וכן כתב ר"ת ז"ל דקונם שאני אוכל גרסינן, ולא שאיני אוכל. וראיתי למקצת רבותנו הצרפתים ז"ל שהקשה עליו, מדתניא הרי עלי שלא אוכל כיום שמת בו אביו, ולפיכך אמרו שכל זמן שהוא מזכיר החפץ שהוא אוסר עצמו בו, כאילו אסר החפץ אנפשיה. ואינו נכון כלל, דכיון דבנדרים בעינן דאסר חפצא אנפשיה, מה לי אם הזכיר החפץ, או שאסר עצמו מלעשות דבר או לדבר דבר.

והנכון כמו שכתב ר"ת ז"ל, ומה שהקשה עליו מדתניא הרי עלי שלא לאכול בשר, אינה קושיא, דלאו דוקא נקט תנא ההוא לישנא, ולעולם באומר הרי עלי אכילת בשר קאמר, אי נמי שלא פירש כלל אכילת בשר, אלא שאמר סתם הרי עלי יום זה כיום שמת בו אבי, והוא כבר נדור מאכילת בשר ושתיית יין באותו היום, אלא דברייתא פריש ממאי קא נדר, ופירושה בעלמא קאמר, ולא לישנא דוקא, ובירושלמי (פ"א ה"א) נמי הכי מייתי לה, איזהו איסר האמור בתורה, הרי עלי יום זה כיום שמת בו אבי, וזהו האמת ונכון, וכבר כתבתי יותר מזה בריש מכלתין בס"ד.

דף טו עמוד א[עריכה]

ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן ליה:    כלומר, דכל שאומר סתם שלא אישן ושלא אוכל, שלא יישן ושלא יאכל לעולם קאמר, וכיון דלא יהיב שיעורא מי שבקינן ליה.

עד דעבר באיסור בל יחל:    פירוש, דמדקתני במתני' הרי זה בבל יחל, אלמא אסור להחל, וצריך הוא ליזהר שלא ישן, עד שתאנוס אותו השינה, ואז עבר משום בל יחל.

ומי שבקינן:    כלומר, מי אסור ליה כלל, והא ליכא בל יחל, דלא חייל נדרא כלל, הואיל ואמר לעולם. ולישנא קייטא הוא.

ומי איכא בל יחל, והא אמר ר' יוחנן וכו':    פירוש בפירושין דהכא נמי לא שבקינן ליה, עד דיישן, ומלקינן ליה אז, אלא מהשתא מלקינן ליה, כדאמר ר' יוחנן במי שנשבע שלא יישן ג' ימים. ואינו נכון, דבנשבע דוקא הוא דמלקינן אותו משום שבועת שוא, כיון שנשבע על דבר שאי אפשר, אבל בנדר למה ילקה, אלא לא הביא הא דר' יוחנן אלא לדוגמא בעלמא, שכל שאי אפשר לקיימו לא חייל עליה ומעכשיו הוא בטל, והכא לאו דוקא נקט האי לישנא, אלא הכי הוי ליה למימר ואי דלא יהיב שיעורא מי עבר אבל יחל, ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן ליה, וא"ת לוקמה בדיהיב שיעורא ואמר קונם עיני בשינה היום, וי"ל דאי הכי מאי קמ"ל פשיטא, ומשום הכי מהדר לאוקומה במילתא דאית ביה חדוש קצת.

והא אמרת כל באיסוריה מזדהר:    מסתברא דהכי פירושא, אי בדנאים היום ולא נאים למחר הא לא עבר אבל יחל דהא לא נאים באיסורה, ואי לא נאים בתנאי תו ליכא משום בל יחל, ואי נמי בדנאים בתנאי ובאיסורה פשיטא, ואי אשמועינן דעל (דאל ?...) ישן בתנאי כי היכי דלא ישן באיסוריה, הא אמרת דישן בתנאי ואין חוששין שמא ישן באיסוריה, דבאיסוריה מזדהר, אלא באומר קונם עיני בשינה היום אי אישן למחר. והיכי דמי אי בדנאים היום ולא נאים למחר הא ליכא בל יחל, ואי לא נאים היום תו ליכא בל יחל, ואי דנאים היום ומחר פשיטא, אלא ודאי בנדאים היום, והכי קאמר, כיון שישן היום יזהר שלא יישן למחר, כדי שלא יעבור על בל יחל, והא ודאי פשיטא דקמ"ל דיישן לכתחילה.

רבינא אמר לעולם כדקתני:    כלומר כשאמר קונם שאני ישן, ודקא קשיא לך מי הוי נדרא דהא דבר שאין בו ממש הוא, מדרבנן הוי נדרא וקאי בבל יחל דרבנן.

ואסיקנא בתנאה מזדהר:    דלית ביה חדוש כלל דאי נאים קאמר, ולההיא אוקמתא הוא הדין דהוי מצי לאוקמה בדאמר קונם עיני בשינה היום, אלא דניחא ליה לאוקמיה באותו סגנון שהיה מעמידה המקשה. ואינו מסתברא, דהכי קאמר יזהר שלא יבא לידי הספק שלא ישן היום, דאי נאים למחר קא עבר משום בל יחל וכולהו בבי דמתניתין דשאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג, ושאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח, כולהו הוו כלא אישן היום אם אישן למחר. ומשום דההנאה הויא איסורא וההליכה הויא תנאי, ולענין פירושא דמתניתין איכא מאן דמפרש שאת נהנית לי, כגון שאסר תשמישה עליו אם תלך היא לבית אביה, ואסורה בהנאתו דקתני היינו (נמי _ מיותר לפי השי"מ) משום לאו דלפני עור [לא תתן מכשול ולוקה דאמרינן היינו נמי _ לפי השי"מ] שתעבירו לבל יחל.

ואינו מחוור לי כלל, חדא דאינו עובר על לפני עור אלא כעין מושיט כוס יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח בדקיימי בתרי עיברי נהרא, דאין זה יכול לעבור עליה אלא אם יושיטנו לו חבירו, וכדאסיקנא בריש פרק קמא דעבודה זרה. ועוד מאי שנא דלא תני אסור בהנאתה שהיא העיקר, ונקט אסורה בהנאתו שהיא טפלה לאיסורו, ועוד דהא משמע דרב נחמן דקא שרי מהכא דייק לה, ואף על גב דרבי יהודה דחי לה דרב נחמן הכין שמע מיניה, ורב נחמן ודאי משמע פרק המגרש בגיטין דלא אמר אלא בתולה בדעת עצמו ובדבר שיש ליזהר בו, אבל בתולה בדעת אחרים כי הכא שתולה בדעת אשתו אם תלך לבית אביה, בכי האי גוונא לא אמרה רב נחמן. דתניא התם, הרי זה גיטיך על מנת שתנשאי לפלוני הרי זו לא תנשא, ואם נשאת לא תצא, ואמרינן עלה מאי קאמר, ואמר רב נחמן הכי קאמר הרי זו לא תנשא לו, כדי שלא יאמרו (שניהם) [כשיהו] נותנים במתנה, ואם נשאת לא תצא משום גזרה לא מפקינן לה.

ואקשי עלה רבא לו הוא דלא תנשא הא לאחר תנשא, הא בעיא קיומי תנאה, וכי תימא דמיגרשא למחר ומקיימה לתנאה, (ולהך דפליג) [אטו בדידה קיימא לאיגרושי אי נמי על מה דפליגת _ לפי הש"מ] עליה דרב יהודה קא מדמית ליה, דאתמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר כו', הכי השתא התם בדידיה קיימא, דאי בעי מבריז נפשיה בסילותא ולא ניים. ואם איתא דרב נחמן אפילו בתולה בדעת אשתו קאמר למלתיה, מאי קא מקשה ליה רבא, דהא רב נחמן מהא מתניתין קא יליף, דאפילו בתולה בדעת אחרים דלאו בדידיה קאים תנאיה לקיומי לא חיישינן.

אלא מחוורתא דמתניתין באוסר עליה נכסיו, דהשתא איסורא ותנאה בדידה, ולוקה משום שעברה ונהנית ממה שאסר עליה אחר הפסח, ובל יחל דברו דקאמר היינו שהיא צריכה להזהר מהנאתו משום בל יחל דברו. כלומר מחמת איסורו שאסר עליה, והרמב"ם ז"ל (פ"י מהל' נדרים ה"יב) פירש שהוא לוקה כשמהנה אותה משום לא יחל דברו, ונראה שהזקיקו לומר כך, מדקתני הרי זה בבל יחל ולא קתני הרי זו בבל תחל. ועוד שהוא ז"ל כן ביאר במקום אחר, שהאוסר דבר על חברו אין הנאסר לוקה אם עבר ונהנה, מפני שלא אמר הוא כלום, נראה מדבריו שהוא סבור דלא יחל דברו דוקא דברו ממש, אבל דבר חברו אינו במלקות, ואינו נראה לי כלל, חדא דהאוסר דבר על חברו כשהוא נותן לו אינו עובר בבל יחל, שהרי הוא לא אסר על עצמו שלא יהנה משל חברו, אלא שחברו אסרו בהנאתו.

ובהדיא אמרינן בריש פרק אין בין המודר [לקמן לב, א] אמר ליה רב אחא בריה דרב איקא לרב אשי, ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל, כלומר למאן דאמר יש מעילה בקונמות למעול, נותן הא לא אסירא עליה, אלמא אין האוסר נאסר בנתינת ככרו שאסר על חברו, והלכך אינו לוקה, ואסיקנא התם דמקבל מעל לכשיוציא, ובודאי לא יחל דברו, לאו שלא יחל בעל הדבר דוקא, ועוד דקונמות כהקדשות נינהו, והקדיש זה ואכלו אחרים לוקין, ובהדיא תניא בפרק יוצא דופן, לפי שמצינו שהשוה הכתוב לקטן כגדול, לזדון שבועה לאיסור ולבל יחל, ואוקימנא לאיסור בל יחל, וכגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים, שאחרים לוקין על הקדשו משום בל יחל, אלמא לא יחל דברו לאו דוקא, אלא לא יחל לדבר חברו קאמר כך נראה לי.

דף טו עמוד ב[עריכה]

מהלך לא כו':    ואף על גב דקתני הלך הרי הוא בבל יחל, ועל כרחך לא מיתני ליה מהלך, (דכי הוא בבל יחל) [הרי הוא בבל יחל דאי איכא משום בל יחל _ לפי הש"מ] היכי קתני שמהלך לכתחלה אלא הכי קדייק הלך הרי הוא בבל יחל, הלך אין אבל מהלך לכתחלה וליכא בל יחל לא.

הכי גרסינן: אמר רב נחמן הוא הדין דליתני הלך. ורב נחמן אליבא דרב יהודה קא מתרץ, והכי קאמר הלך אין מהלך לא, ואם איתא דאכל דוקא, אם כן ליתני מהלך לאשמועינן דאינו יכול לאכול לכתחלה:    כלומר דכיון דאמרינן, דהאומר ככר זה זה עלי היום אם אלך למחר, וקתני תניתין דמהלך למחר לכתחלה, הא ודאי קא משמע לן דלא הותר לו לאכול (ממש) [אמש _ לפי הש"מ], ומשום כך מותר לו לילך היום לכתחלה, דאמר רב נחמן לתרוצה אליבא דרב יהודה, הוא הדין דהוה ליה למיתני מהלך כו'.

והא מדאורייתא משועבד לה:    כלומר, וכיון שכן אינוט יכול לאסור עליה תשמישו, לפי שאין אדם אוסר ירות חברו על חברו. ואם תאמר והא קיימא לן דהקדש מפקיע מידי שעבוד, וקונמות כקדושת הגוף דמי, יש לומר דשאני אשה דאלמוה רבנן לשעבודה על בעל, כדאלמוה לשעבודה דבעל לגבי אשה, והכין נמי משמע בריש פרק המדיר.

באומר הנאת תשמישך עלי וכו':    מסתברא דלאו דוקא אומר, אלא נעשה כאומר הנאת תשמישך עלי, דהא לא קשיא לן אלא משום דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה, וכיון דאי אמר הנאת תשמישך עלי מצי אסר עליה תשמישה, אף אנו נאמר דאיני משמשך דקאמר, היינו לאסור תשמישה עליו, ולאו לאסור תשמישו עליה, דשאני משמשך משמע הכין ומשמע הכין, וקיימא לן דסתם נדרים להחמיר, כדאיתא במתניתן ופרושי הוא דקא מפרש הכא, דשאני משמשך לא לאסור תשמישו עלה קאמר, כלומר קונם יהא לך מה שאני משמשך, אלא קונם יהא לי מה שאני משמשך קאמר.

וקשיא לי שאני משמשך, אי נמי הנאת תשמישך עלי, מאי אסור דההנאה בעצמה דבר שאינו ממש הוא, ואין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש, ואפשר היה לי לתרץ, דלמאן דאמר לעיל דלישנא דמתניתן לאו דוקא, אלא באומר קונם עיני בשינה ורגלי להלוכן, הכי נמי לאו דוקא, אלא באומר קונם גופך לתשמישך, ואי נמי למאן דאמר לישנא דמתניתן דוקא, ומשום בל יחל דרבנן, הכי נמי משום בל יחל דרבנן. אלא שאין אני רואה כן דעת המפרשים ז"ל, שהם פירשו דהנאת תשמישך עלי אסור דבר תורה, ואפילו לרבינא דאוקי מתניתן בבל יחל דרבנן, והא דאקשינן לעיל [טו, א] מהא דתניא חומר בשבועות מבנדרים, לאו שאני משמשך קשיא ליה, אלא שארא.

ומיהו משום דהוי דבר שלא בא לעולם לא קשיא לי, דכיון דאדם אוסר פירות חברו עליו אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם דלא אמר אלא שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חברו, כדאיתא לקמן בפרק השותפין [מז, א] ובפרק ואלו נדרים [פה, ב] שהוא מפרש בגמרא שאני עושה לפיך, ובפרק אף על פי [נז, א] בכתובות, אבל על עצמו אסור אף על פי שלא בא לעולם כדאיתא התם בהדיא. ואפשר נמי דמדאורייתא אסירי עליה, בין באוסר פירות חברו עליו שהגוף הנאסר הוא בעולם, בין באוסר עליו גדולי שנה קודם שבאו לעולם דהואיל ויש להם ממש לכשיבאו לעולם, חייל איסור עלייהו לגבי דידיה.

והיינו דלא הוה קשיא לן גבי שאני ישן, אלא משום דשינה אין לה ממש, הא משום דעדיין אינה בעולם ולא הוה קשיא לו כלל, ואף על גב דהוה סלקא דעתך השתא דמדאורייתא קאמר. אלא דאיכא למימר דחדא דאית בה תרתי קאמר, דשינה אית בה תרתי שאין לה ממש, ואינה בעולם. ומיהו אפשר למידק ממתניתין דהנודר מן הנולדים [לקמן ל, ב] ואי מדרבנן קאמר מאי קא קשיא ליה הכא מי איכא בל יחל דרבנן, ואיצטריך לאתויי מברייתא, לייתי מתניתין דנולדים. ואפשר לדחות נמי בהא דלא הוה קשיא ליה אלא לישנא דבל יחל, דמתניתין דנולדים אפשר דאיסורא מדרבנן היא, אבל מכל מקום ליכא למימר בדרבנן משום בל יחל, ומשום הכי מייתי ברייתא דקתני בה בהדיא אסור, משום שנאמר לא יחל דברו, ומכל מקום אסור סתם לא משמע מדרבנן אלא מדאורייתא.

אבל דבר שאין בו ממש קשיא לי לדעת המפרשים שפירשו בהנאת תשמישך עלי אסור דאורייתא, ובודאי כן נראה לכאורה כדברי בסמוך, דאמר רבה לא קשיא הא דאמר ישיבת סוכה עלי, הא דאמר שלא אשב בסוכה, וההיא ודאי מדאורייתא קאמר, דכי אמרינן שהנדרים חלין על דבר מצוה מדאורייתא קאמרינן, ואסור לישב בסוכה, אם כן אכתי איכא למידק, דבר תורה האיך חל הנדר על הישיבה שהיא דבר שאין בו ממש. ומיהו אפשר היה לי לומר בההיא לישנא, דישיבת סוכה עלי לאו דוקא, אלא באומר קונם סוכה עלי לישיבתה, אי נמי קונם סוכה שאני יושב, דומיא דקונם ביתך שאני נכנס, כלומר ביתך יהא כקונם עלי לענין הנאת כניסתי שם, וסוכה תהא עלי כקונם לישיבתי בסוכה, והכי נמי באומר הנאת גופך לתשמישך עלי.

וכלישנא דאתמר בפרק בתרא דמכלתין בירושלמי דגרסינן התם (כאן פרק י"א הלכה א') ניחא אם ארחץ וכו' א"ר מנא בשאמרה קונם הנאתי עליך אם ארחץ, ויפר לה א"ר יוסי בר' בון בשלא אמרה אלא קונם הניית גופו עליך לכשארחץ, ויכוף, לא כן א"ר חנניא הנאתי עליך כופה ומשמשתו כו', אלמא הניות תשמישי עליך דאתמר בגמרא היינו הניית גופי עליך. ועוד יש לומר לדברי המפרשים, דכיון שהוא מזכיר את החפץ שאוסר הנאת תשמישו עליו, אע"פ שאינו מזכיר בפיו ובלשונו האיסור אלא על הנאתן הרי הוא כאלו אסר את החפץ להנאתו. וכן ראיתי למקצת רבני צרפת ז"ל בתוס' גבי ישיבת סוכה.

אלא דקשיא לי לדבריהם, א"כ מאי קא קשיא לן בשלהי פרקין דלעיל גבי האומר לחברו קונם פי מדבר עמך, ורמינהו חומר בשבועות מבנדרים שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש, דאילו לפי דברי התוספות כיון שהזכיר פה, אע"פ שלא אסר אלא מה שפיו מדבר, הרי זה כאילו אסר את הפה לדבורו. ואולי נאמר לפי דבריהם דהיינו עיקר מה שתירץ רב יהודה באומר פי לדבורי, כלומר כיון שהזכיר את פי ורגלי הרי זה כאילו אמר פי לדבורי.

אלא דאכתי קשיא לי דתנן לקמן בפרק בתרא קונם מה שאני עושה לפיך א"צ להפר, רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה תהא אסורה לחזור לו. ופסק שמואל הלכתא כרבי יוחנן בן נורי, ואקשינן עליה אלמא סבירא ליה לשמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, והתנן המותר רבי טרפון אומר הקדש, ורבי יוחנן הסנדלר אומר חולין, ואמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר אלמא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ופרקינן יקדשו ידי לעושיהם דידים איתנהו בעולם. אלמא דוקא באומר בפירוש יקדשו ידי לעושיהן חייל לקונם הא סתמא לא, ואף על פי שהזכיר החפץ שאוסר הנאתו או פירותיו כגון התם שהרי אמרה קונם מה שאני עושה, ואי נמי שמקדיש מעשה ידי אשתו שמזכיר הידים, ואפילו הכי לא הוי כאוסר החפץ פירותיו ולהנאתו, וצריך לי עיון.

ואמר רב כהנא תשמישי עליך כופים אותה ומשמשתו שעבודי משעבדת ליה:    והוא הדין לאומר לאשתו הנאת תשמישי עליך שכופים אותו ומשמשה, דשיעבודי משעבד לה, והרי זה כאוסר עליה מה שהיא שלה. ומסתברא דלאו משום מצוה בלבד קאמר, אלא משום דנשתעבדו זה לזה לכך שעל ידי כך עמדו ונשאו. והיינו נמי דכי אמרינן באומר הנאת תשמישך עלי, לא אקשינן עליה וכי מצות ליהנות ניתנו, כדאקשי רבא גבי הנאת סוכה עלי [לקמן טז, ב] משום דהתם אין אדם משועבד לסוכה אלא מחמת קיום המצוה בלבד, ומצות לאו ליהנות ניתנו, אבל הכא מלבד מה שהוא מצוה לעונה יש עליו שעבוד. ועוד תדע לך שהרי האשה אינה מצווה בעונה, ואפילו הכי באוסרה הנאתה על בעלה לא חייל נדרה כלל, ואין צריך להפר מהאי טעמא דשעבודי משעבדת ליה.

והלכך נראה לי דלא שייך לאקשויי הכא מדתנן נדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, אף על פי שהקשו כן בתוספות, דהכא שאני לפי שהוא משועבד לה מלבד המצוה, ואין אדם אוסר על חברו מה שהוא שלו. ואלא מיהו התם נמי דוקא, בשאוסר על נפשו ישיבת הסוכה, ונטילת הלולב הוא דחייל נדרא, לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, ודכותה נמי הכא באומר הנאת תשמיש עליך, וכדאמרינן בסמוך [טז, ב] הא דאמר ישיבת סוכה עלי, הא דאמר שלא אשב בסוכה. אלא הא עדים בחד צד, מההוא דנדרים ושבועות דבדבר מצוה, דאילו התם בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים חיילי על דבר המצוה, בין נדר בין שבועה. כלומר בין באוסר חפצא אנפשיה, בין באוסר נפשיה אחפצא, ואילו הכא בדאסר נפשיה אחפצא, כלומר באומר הנאת תשמישי על כל הנשים שבעולם, וכן האשה שאמרה הנאת תשמישי על כל היהודים לא חייל נדרא על מי שנשתעבדו לו. כלומר באיש כופין אותו ומשמש את אשתו, ובאשה כופין את אשתו ומשמשו, לפי שאין אדם אוסר פירות חברו על חברו, וכיון דמשתעבדי אהדדי, אין אחד מהם יכול לאסור על חברו מה שהוא משועבד לו.

והא דתנן [לקמן פא, ב] נטולה אני מן היהודים יפר חלקו, דאלמא חייל נדר בכוללת הכל באיסור, התם כשאומרת נטולה אני מהם שתהא הנאת תשמישה בקונם עלי, וסתמא נמי כאומרת כך דמי, אבל במפרשת נטולה אני מן היהודים, שתהא הנאת תשמישי עליהם אין צריך להפר, ובריש פרק בתרא דמכילתין תניא [לקמן פא, ב] שלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה, ואמרינן עלה היכי דמי, אילימא דאמרה לו הנאת תשמישי עליך למה ליה הפרה, ופרקינן אלא באומרת הנאת תשמישך עלי וכדרב כהנא כו'.

ומיהו אכתי קשיא לי, אפילו לאוקמתיה דאוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי, דהא מצווה הוא במצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו, ומאי שנא ממודר הנאה משופר דתוקע בו תקיעה של מצוה. יש לומר דמצוה זו אינה אלא מחמתה ולא מחמתו, ומשום דאשתעבד לה, וכיון דאמר הנאת תשמישך עלי, ומחמת נדרו פקע שעבודו מינה, אין כאן מצוה המחייבתו.

ועדיין קשיא לי, מכל מקום הא איכא מצות פריה ורביה דרמיא עליה, ויש לומר דאינו מחוייב להקים זרע מזו דהא אפשר לו באשה אחריתי. אלא שעדיין קשיא לי לפי תירוץ זה, דאם כן באומר תשמיש כל הנשים עלי וזרע אין לו לא חייל נדרה עליה, דמצוה הוא ומצות לא ליהנות ניתנו ואפשר דהנאת תשמישך לאו דוקא, אלא באומר גופך לתשמישך עלי, וכמו שכתבתי למעלה וזה נראה לי יותר.

דף טז עמוד א[עריכה]

השבועה שאוכל לך אסור:    פירוש דהשבועה שאוכל לך משמע בשבועה שאוכל לך, ואסור דקתני באומר שאי אוכל לך כדאוקמה רב אשי בסמוך. ואף על גב דהקרבן שאוכל לך מותר, ומפרשינן דבחיי קרבן קאמר, התם הוא לפי שדרכן של בריות לישבע בחיי פלוני, אבל אין דרך העולם לישבע בחיי שבועה. והלכך לגבי הקרבן נאמר דבחיי קרבן קאמר, ולפיכך מותר, אבל בהשבועה לאו בחיי שבועה קאמר, אלא שבועה שאי אוכל לך קאמר. ואסקה רב אשי דבין מסרבין בו, בין אין מסרבין בו, בין שאמר אכילנא אכילנא, ובין שאמר לא אכילנא לא אכילנא, ואחר כך אמר שבועה דאכילנא לא אכילנא, ואחר כך אמר שבועה דאכילנא אכילנא משמע לגבי שבועה, ואי אמר שלא אוכל לעולם דלא אכילנא משמע, שאם לא כן נתערבב הלשון, ואינו יודע בין לא אכילנא לאכילנא. ואף על גב דלגבי קונמות שאוכל לך אסור, לאו למימרא שיהא אוכל כאומר שלא אוכל, אלא מה שאוכל לך יהא כקרבן קאמר, דנדרים איסור חפצא הוא, והלכך אוכל מה שאוכל היא, ושלא אוכל מה שלא אוכל הוא, אבל שבועות דאיסור נפשיה הוא, שאוכל ושלא אוכל דאכילנא ולא אכילנא הוא.

הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק:    יש מפרשים שלוק שהוא מבושל יותר מסתם בישול, וכדאמרינן בפרק כל הבשר [חולין קי, ב], הכבד אוסרת ואינה נאסרת, ושלוקה נאסרת. ויש מפרשים שלוק בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי, ובודאי דשלוק משמע הכין ומשמע הכין, דבמסכת תרומות [פרק י, הלכה ט'] פרק בצל [שנתנו _ לפי השי"מ] תנן, חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן כו', וגרסינן עלה בירושלמי (פרק עשירי הלכה ו' בתרומות) אמר רבי יוחנן לית בה נכבשין אלא נשלקין (דשלוק) [דכבוש _ לפי השי"מ] הרי הוא כמבושל, אלמא שלוק בציר ממבושל ואפילו מכבוש.

ואלא מיהא נראה לי דלגבי נדרים לא משמע אלא שאינו מבושל כל צרכו משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכל עצמו אינו מותר בשלוק אלא משום דלא קרו ליה אינשי מבושל דמדינא אפילו בשיל ולא בשיל מבושל הוא דבר תורה, וכדאיתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא מתניתא אמרה דהשלוק קרוי מבושל, דתניינן היה מבשל את השלמים או שולקן, וקרייא אמר שהצלי קרוי מבושל, דכתיב (דה"ב לה, יג) ויבשלו את הפסח (בלילה הזה לפי השי"מ) ותנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק, אמר רבי יוחנן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכיון שכן כל שהוא מבושל הרבה מבושל קרי ליה אינשי, והלכך אף בנדרים אסור, אלא שאינו מבושל כל צרכו קרוי שלוק ושרי.

מותר בצלי ובשלוק:    וכל שכן במעשה קדירה עבה, דהשתא הנודר מן התבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק, אפילו הכי מותר במעשה קדרה עבה, וכל שכן נודר מן המבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק, שהוא מותר במעשה קדרה עבה, והכין איתא בהדיא בירושלמי דגרסינן התם [שם] הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר בעבה, נשמעינה מן הדא אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה, מה אם תבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק מותר במעשה קדרה עבה מבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק אינו דין שיהא מותר בעבה ויש קל וחומר בנדרים אלא (כינו) [כיני] תבשיל שהוא בצלי ובשלוק אסור מותר בעבה, ומבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק מותר בעבה.

אמר קונם תבשיל שאני טועם וכו':    תימה למה ליה לשנויי ממודר לקונם שאני טועם, לפלוג וליתני בנודר עצמו, שהרי אפילו בלא שאר טועם אם נדר מן התבשיל אסור בצלי ובשלוק, והוה ליה למיתני אבל הנודר מן התבשיל אסור במעשה קדרה רך, וכדתניא בברייתא בפרק הנודר מן התבשיל, אסור בכל מיני תבשיל, ומותר בצלי ובשלוק. ויש לומר דלרבותא נקטיה, דאפילו אמר תבשיל שאני טועם אינו אסור במעשה קדרה עבה.

ומותר בביצה טרומוטה:    מהכא משמע דאסור בביצה צלויה הרבה עד שנצטמקה, דאי לא מאי שנא ביצה טרומוטה, אפילו כל ביצה שנצטמק אף על פי שלא נצטמקה כל כך מותרת, אבל בירושלמי גרסינן [שם] א"ר חסדא אסור בביצה מגולגלת, שכן דרך החולה לאכול פתו בה. ונראה דלאו דוקא מגולגלת, אלא אפילו מצומקת, וטעמא נמי דקתני בה משום דחולה אוכל בה פתו, תמיהא לי שלא אמרו דבעינן מידי דמתאכלה ביה ריפתא, אלא בהתבשיל קדרה אבל במידי אחרינא לא, דהא צלי לא מתאכיל בגויה, ריפתא ואפילו הכי אסור, ושמא דמתאכיל בריפתא מיהא כלומר דמלפת בעינן, ומן הדא דירושלמי שעמינן לה, אבל אי מתאכיל באפי נפשיה כמעשה קדרה עבה לאו בכלל תבשיל הוא ונכון הוא.

ירושלמי: הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן, מהו שיהא מותר במטוגן, מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה, הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר במבושל, ומשמע דכיון דלא איפשיטא אזלינן בהו לומר, ומיהו אין הולכין בכל אלו אלא לפי לשון המקומות ולשון הנודר. הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתיחתא.

ירושלמי: איזהו מעשה רתיחתא, כגון חלוקה וטרגיז וטיסני, וסלת ואוז זריד וטרסן.

הנודר מן המליח אינו אסור אלא מן המלח של דג מליח שאני טועם אסור בכל המלוחים:    וכל שהוא מליח אסור, אף על פי שאינו מליח דבעי לאורחא, אלא כל שמולח, והכי נמי משמע בירושלמי דגרסינן, הוין בעי מימר מליח לעולם הא לשעה [לא _ לפי הירושלמי] אמר ר' יודן מן מה דתנינן, הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך, הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא [לעיל יח, ב], איזהו מליח לשעה כהדא דתניא כיצד הוא עושה נותן את האברים על גבי המלח והופכן, אמר רבי אבא מדשניא היא, שאם משהה אותם נמלחין הן ודאי, דאמר רבי חייא בר אדא [מעשרות פרק ב, משנה ג'] הנוטל זתים מן המעטין וטבל אחד אחד במלח ואוכל, הדא אמרה מליח לשעה מליח הוא.

גמרא: והא תבשיל נדר:    יש מפרשים דאסור במעשה קדרה רך קשיא ליה, דרך במים אינו נראה שיהא בכלל תבשיל, ולהאי פירושא הא דקאמר להא תניא בניחותא, ממאי דקתני ואסור בהטריות רכות קא מייתי סייעתא, ומיהו לא מחוור, דהטריות רכות אינן רכות במצים, ואינן רכות כל כך, שנסתפק אדם בהן שלא יקרא תבשיל מחמת רכותן. ויש מפרשים דמותר בעבה קא קשיא ליה, דהשתא אתי שפיר דמייתי ראיה, מדקא תני טעמא דהחולים אוכלים בהם פתם, דעלמא כל דמתאכיל ביה ריפתא מבשיל קרי ליה.

דף טז עמוד ב[עריכה]

הא דאמר ישיבת סוכה עלי הא דאמר שלא אשב בסוכה:    כלומר נדרים היינו דאסר חפצא אנפשיה, ואמר ישיבת סוכה עלי והלכך אסור, לפי שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו, אבל שבועה דאסר נפשיה אחפצא, דהיינו שבועה שלא אשב בסוכה משום הכי לא חייל דהא משועבד הוא לכך מהר סיני. ולפיכך נדרש לפניו [להשם _ לפי השי"מ] לנדר ולא [לאחריו _ לפי השי"מ] לשבועה. ובפירושים לא פירש כן, אלא בנדרים עצמן חלק רבא, בין אמר קונם ישיבת סוכה עלי, ובין אמר קונם שלא אשב בסוכה. ואין נכון כלל, חדא דמאי שנא דבר מצוה, אפילו בדבר הרשות נמי, כל שאמר קונם שלא אוכל ככר זה לא אמר כלום, ועוד דהכא לא אתא רבא לפלוגי בין נדר לנדר, אלא למימר טעמא מה בין נדר לשבועה.

הא דאמר ישיבת סוכה עלי:    ואם תאמר ליתי עשה דסוכה ולידחי לא תעשה דלא יחל דברו, ויש לומר דנדרים עשה ולא תעשה הם עשה ככל היוצא מפיו יעשה, לא תעשה לא יחל דברו. ואם תאמר עוד ומי עדיף קונם ישיבת סוכה והנחת תפילין עלי, מהמקדיש הסוכה עצמה או התפילין עצמן, דקיימא לן בשופר של עולה אם תקע יצא, משום דמצות לא ליהנות ניתנו. תירצו בתוספות, דהתם הוא משום שלא נאסר מחמת ההקדש אלא הנאה שבו, ומצות לאו ליהנות ניתנו, אבל הכא שהוא אוסר על עצמו נטילת הלולב, והנחת התפילין, וישיבת הסוכה בפירוש, לפיכך אסור.

ואם תאמר אף על פי שהוא אוסר נטילת הלולב, והנחת התפילין, מפני מה אסור, והלא הנדרים הוי איסור חפצא אנפשיה, והכי נמי מאי חפצא איכא, כיון דליכא הנאה בנטילתן. ותירצו בתוספות, דכל היכא שמזכיר האיסור על החפץ חל איסור בל יחל על החפץ, לא שנא לעשות ממנו דבר הנאה ולא שנא לעשות ממנו דבר שאינו של הנאה. ולפי דבריהם, אפילו באומר זריקת צרור לים עלי הרי זה אסור, ואע"פ שאין הנאה בזריקת הצרור לים כלל, וזה על דרך מה שכתב למעלה משמע בפסקת שאני משמשך, וכבר הקשיתי על זה מקונם שאני עושה לפיך, וצריך עיון.

דף יז עמוד א[עריכה]

[מתני':] יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה הריני נזיר אם אוכל ואכל חייב על כל אחת ואחת:    פירוש ואכל אותו ככר שתלה נזירותיו באכילתו, חייב למנות נזירות על כל אחד ואחד מן הפעמים שאמר הריני נזיר, דבאותה אכילה לבד חלו עליו שתי קבלות נזירות, אף על פי שתלו קבלותיו על אכילת ככר זה, אף על פי שאין שתי שבועות חלות על ככר אחד. ובכדי נקט אם אוכל, דהוא הדין לאומר הריני נזיר הריני נזיר, או הריני נזיר היום הריני נזיר למחר, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, כדאיתא בגמרא. אבל באומר הריני נזיר הריני נזיר ואכל ענבים, אינו חייב על אכילתו אלא אחת כמו בשבועה, שאף בנדר כיון שאמר הריני נזיר נאסר בענבים, וכשחזר ואמר הריני נזיר אין איסור שני יוסיף על הענבים שכבר נאסרו עליו, ואין איסור חל על איסור.

ולא אמרו הנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, אלא באוסר עצמו במה שנצטוה לעשותו, כגון קונם ישיבת סוכה, והנחת תפילין עלי, אבל באומר קונם בשר חזיר עלי אינו חל, לפי שאין איסור חל על איסור. והיינו נמי דכי אקשינן בגמרא לרב הונא ממתניתין דהכא, ואמרינן יש נדר בתוך נדר היכי דמי, אילימא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר דכותה גבי שבועה, כו' ולא פרקינן יש נדר בתוך נדר, שאם אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ואכל ענבים חייב שתים, ודכותה גבי שבועה אינו חייב אלא אחת.

ומיהו הא לאו ראיה כל כך, דאפשר דמשום דמתניתין לא איירי הכי אלא בחיוב מנין נזירות ומנין נזירות לא משכחת ליה לרב הונא אלא בדכותה גבי שבועה חייב שתים, לפום כך פריך ליה ממתניתין, ומיהו ודאי על כרחך הכין הוא, דאינו חייב על אכילה אחת אלא אחת. ותדע לך באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום לשמואל, מונה נזירות אחר נזירות, וכן באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר לרב הונא, ומנין אחד אינו פוטר לא למר ולא למר. וכיון שאין שניהם חלין בבת אחת אלא בזה אחר זה, כי אוכל ענבים האיך ילקה שתים, ועדיין אינו מונה נזירות השנית, והרי הוא לגבי נזירות שניה כאומר הריני בנזיר אחר שישלים נזירות זו ראשונה.

וזו נראה לי מוכרע ממקומו, והוא הדין דכי פליג ותני במתניתין יש נדר בתוך נדר, ואין שבועה חלה על שבועה, הוא הדין דהוה מצי למיפלג ולמיתני בדידה, יש נדר בתוך נדר ואין נדר בתוך נדר, שאם אמר הריני נזיר הריני נזיר ואכל ענבים אינו חייב אלא אחת. וכן מצאתי כתוב בתוספות, אלא דקשיא לי, דאם איתא דמצי פליג בכי הא בדידיה, מאי קא מקשה ליה שמואל לרב הונא ממתניתין, הא דתני אין שבועה חלה על שבועה, ליתני יש נדר בתוך נדר ואין נדר בתוך נדר, הריני נזיר היום הריני נזיר למחר, יש נדר בתוך נדר, הריני נזיר היום הריני נזיר היום, אין נדר בתוך נדר. ומאי קושיא ולשמואל מי ניחא, דלכולי עלמא הוי מצי למיתני בדידה אין נדר בתוך נדר, קונם ככר זה עלי ואכל אינו חייב אלא אחת.

אלא ודאי נראה לי דחלוק זה אינו צריך לשנותו, דמכלל מתניתין שמעינן ליה בהדיא, דכיון דאמרינן דהאומר הריני נזיר הריני נזיר מונה שתי נזירות, שמע מינה דאינו חייב על אכילת ענבים בהעלם אחד אלא אחת. דאם איתא מנא לן דמונה שתי נזירות, דלמא אינו מונה אלא אחת ועולה לו לשתים, ולחייב על אכילה אחת של ענבים שתים, דומיא דקונם עלי ככר זה קונם עלי ככר זה, ואכלו שחייב שתים. אלא ודאי משמע כדאמרן, אבל לרב הונא הוא הדין דהוה מצי למיתני אין נדר בתוך נדר, אמר הריני נזיר היום הריני היום, שאין נזירות שניה חלה עליו למנות מנין שני, ובסוף המסכת כתבתי יותר מזה.

מתני': יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה. הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל ואכל חייב על כל אחת ואחת:    פירוש חייב למנות נזירות על כל אחת מן הפעמים שאמר הריני נזיר, שבאותה אכילה לבד חלו עליו שתי קבלות נזירות, אף על פי שתלה נזירותיו על אכילת ככר זה, אף על פי שאין שתי שבועות חלות על ככר אחד ובכדי נקט אם אוכל, דהוא הדין לאומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום, או הריני נזיר היום הריני נזיר למחר, למר כדאית ליה, ולמר כדאית ליה, כדאיתא בגמרא.

אבל באומר הריני נזיר הריני נזיר ואכל ענבים, אינו חייב על אכילה אחת אלא אחת, כדרך שהוא חייב בשבועה, שאף בנודר כיון שאמר הריני נזיר נאסר בענבים, וכשחזר ואמר הריני נזיר אין איסור חל על איסור. ולא אמרו הנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, אלא במצות עשה באומר סוכה שאני יושב תפילין [שאני מניח לולב] שאני נוטל, אבל באומר נבלה שאני אוכל יין נסך שאני שותה (לא ברא. א"ה צ"ל) [לא חל הנדר], לפי שאין איסור חל על איסור. אלא על כרחין חייב למנות שתי נזירות קאמר. ואם נפשך לומר דחייב שתי מלקיות על אכילה אחת של ענבים קאמר, דומיא ממש דאין שבועה חלה על שבועה, משום דנדרים חלין על דבר מצוה, ואפילו באיסור ובאיסור הבא מעצמו. מיהא כזה דאיסור נזירותו גרם לו, ומשום דאדרא קרא נזיר להזיר שהנזירות חלה על נזירות, והוא הדין לנדרים באומר הרי עלי ככר זה הרי עלי ככר זה, דגלי כאן קרא דאפילו על איסור חלין, ובאיסור הכא מעצמו.

ולעולם באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום, או הריני נזיר למחר אינו מונה שתי נזירות מוחלקות, לפי ששתיהן חלין כאחת. ומאן דאמר אין נזירות חלה על נזירות, סבר דאין נדרים חלין על דבר מצוה, אלא על מצות עשה, וכדדרשינן מכי ידור נדר ליי' לא יחל דברו, דיבורו הוא דאינו מיחל אבל מיחל הוא חפצי שמים, אבל על איסור כלל כלל לא, הא ליתה, דאם כן כיון דבנדרים קיימי, אמאי שבק תנא נדרים ונסיב ליה נזירות, ליתני יש נדר בתוך נדר כיצד, אמר קונם ככר זה עלי קונם ככר זה עלי, ואכל חייב שתים.

אלא משום דלא משכחת ליה בנדרים, להכי נסיב ליה נזירות ומשום דהוקש נזירות לנדרים קא חשיב הכא ותני כולהו אנפי דחמירי נדרים משבועה, קתני חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלין על דבר מצוה, מה שאין כן בשבועות. ולא על חדא אנפא ממש אלא שבנזירות האומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום, דהוה ליה כשלא אוכל ככר זה שלא אוכל ככר זה. אי נמי הריני נזיר היום הריני נזיר היום ומחר, דהוה ליה כשלא אוכל ענבים ותאנים, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, בנזירות נזירות חלה על נזירות כדיניה, דהיינו למנות שתי נזירות מוחלקות. ואילו בשבועות לא חיילי שתיהן בשום צד, והיינו נמי דקתני חייב על כל אחת ואחת, ולא קתני חייב שתים. ותדע לך עוד מדאקשינן בגמרא לרב הונא, מדתניא מי שנזר שתי נזירות, מנה ראשונה והביא קרבנותיו, ואחר כך נשאל לחכם והותר לו יצתה לו שנייה בראשונה, מנה שתיהם והביא קרבנות שתיהן כאחת אין בידו אלא אחת, הפריש זו בעצמה וזו בעצמה, והלך והקריב של זו בזו ושל זו בזו הרי זה לא יצא.

ועוד מצאתי בירושלמי [הלכה ט'] כמחלוקת שמואל ורב הונא דגרסינן (בפ"ק) [בפרק שני] דנזיר אמר הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן, רבי יוסי בעי אמר הריני נזיר שלשים יום אלו ושלשים יום אלו, אמר רבי (עזרא) [זעירא _ לפי הירושלמי] קומי רבי מונא, ולא מתניתין היא מניח את שלו ומונה את של בנו. (ל"א) [אלא _ לפי הירושלמי] אפילו אשתו יושבת על המשבר. אמר ליה נזירותו לנזירות בנו לא דמיא, אלא באומר הריני נזיר מכבר, ונזיר לאחר עשרין יום, עד כאן.

ופירושו בירושלמי, האומר הריני נזיר שלשים יום אלו, הריני נזיר שלשים יום אלו בעצמן, ופשטיה ר' (עזרא) [זעירא _ לפי הירושלמי] ממתניתא, דקתני הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר, התחיל מונה את שלו, ואחר כך נולד לו בן מניח את שלו, ומונה את של בנו ואחר כך משלים את שלו, דאלמא חלו שתי נזיריות עליו ומונה שתים. ואע"ג דהוה ליה כאומר שלשים אלו שלשים אלו, דמי לא עסקינן שהיתה אשתו יושבת על המשבר ויולדת מיד, וזו כסברת שמואל דאמר דאפילו באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום, ודחה ר' מונא בנזירותו לנזירות בנו, כיון שהם עניינים מוחלקים אינן אלא באומר הריני נזיר מכבר, כלומר עכשו, והריני נזיר לאחר עשרים יום דאז מונה שתי נזיריות, דכיון דחייל אעשרים יום חייל נמי אשארא, וזו כסברת רב הונא וכו'. וטעמא דשמואל דגמרא ור' (עזרא) [זעירא _ לפי הירושלמי], דירושלמי, משום דכיון דהאומר הריני נזיר יום אחד, ואפילו שעה אחת, ואף על פי שפירש יום או שעה אחת ולא יותר הרי זה נזיר שלשים יום, קסברי (ר') שמואל ור' (עזרא) [זעירא _ לפי הירושלמי] דהכא נמי כיון שהוציא נזירות מפיו צריך הוא לנהוג נזירות. ורב הונא ור' מונא סברי, דהתם שאני דהא חיילא עליה שעה אחת, מיהא אבל היכא דאי אפשר לחול שהרי כבר נזיר באותה יום, אינו מונה נזירות שנייה, אבל באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר, הרי חל נזירות עליו יום אחד מיהא, וכיון שכן מונה נזירות שלימה.

והא דאקשינן לרב הונא ליפלוג וליתני בדידה, ולא אקשינן לשמואל ליפלוג וליתני בדידה, יש נדר בתוך נדר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ואין נדר בתוך נדר הרי עלי ככר זה הרי עלי ככר זה, יש לומר משום דבצד נזירות ליכא לאיפלוגי כלל, וככר זה עלי וככר זה עלי פשיטא להו דאינו בנדרים, כמו שאינו בשבועות, דמנא תיתי לאיסורא. ולא מנה כאן אלא כל צדדי הנדרים, והיינו נדרים ונזירות שהן חמורין מן השבועות, אלא לרב הונא דבנזירות עצמה באותו צד עצמו שהחמרת עליו הקלת עליו, בהא ליכא [איכא] לאקשויי ליפלוג וליתני בדידה. כן נראה לי.

ואלא מיהו בירושלמי מצאתי בפריקין קמא, לכאורה דנדרים יחין אפילו על דברים האסורים, ואילו אמר ככר זה עלי ככר זה עלי חייב שתים, דגרסינן התם איסר זה שבועה, וכו' אמרו בלשון נדר את תופוסו משום נדר, אמרו בלשון שבועה את תופסו בלשון שבועה וכו', אם אומר את איסר מין שבועה, חייב על כל איסר ואיסר, ועל כל שבועה [ושבועה. א"ר יוסי לא אתיא אלא בחמשה ככרים, אבל בככר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבלה, מכאן ואילך כמיחל שבועה על האיסורין, ואין שבועות חלין על האיסורין. עד א"ר יודן והוא שהזכיר נדר ואחר כך הזכיר שבועה, אבל אם הזכיר שבועה ואחר כך הזכיר נדר נדרים חלים על האיסורין, ואין שבועות חלין על האיסורין, עד כאן בירושלמי. ואפילו הכי נראה לי דהכי קאמר נדרים חלין על האיסורים כאלו, והכא היינו טיעמא אף על גב דאמר שבועה שלא אוכל ככר זה, לא אסר הככר עליו, אלא נפשיה הוא דאסר על הככר. ולגבי שבועה אחת הוא, דהוה ליה כנבילה, דכיון דאסר נפשיה מיניה, תו לא חאיל על נפשיה איסור אחר על ככר זה, אבל נדר חל דהא מוסיף בנדרו, דעד השתא לא אסר הככר עליה, והשתא אסר ליה עליה, והלכתא חאיל אבל נדר אחר נדר, אי נמי שבועה אחר נדר לא חייל, דהא משעה ראשונה הוה ליה גופו של ככר עליה כנבלה, ואין איסור חל על איסור. כן נראה לי פירוש הירושלמי.

[גמרא:] הכי גרסינן ברוב הספרים: כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר, וכי אכיל טובא זמני, דמתרי ליה מחייב על כל אכילה ואכילה, איידי דקתני שבועה שלא אוכל, תנא נמי הריני נזיר אם אוכל, ולעולם גבי נזיר לא צריך למיתני אם אוכל:    ויש ספרים דלא גרסי ליה כלל. ולספרים דגרסי ליה, יש לפרש דתרתי קא קשיא ליה, חדא למה ליה למתני כלל אם אוכל, דהא מכיון דאמר הריני נזיר, בלא תליית אכילה הוה ליה נזיר. ועוד דאפילו בתליית אכילה נמי למה ליה למימר תרי זמני אם אוכל ואם אוכל, דאי להתחייב בנזירות הרבה אפילו בתנאי אחד של אכילה משכחת לה. דאי אתני ואמר הריני נזיר אם אוכל מככר זה ואכל ולא אתרו ביה, אפילו אכל כל היום כולו אינו חייב אלא נזירות אחת, דכולה אכילה אינה אלא אחת. אבל אם יש לו התראה בנתים התראות מוחלקות באכילות, כשם שהם מוחלקות למלקיות, וכי אמר הריני נזיר אם אוכל ואכל הרי הוא נזיר, כי הודיעוהו הרי זה כשחזר ואכל כאוכל אכילה אחרת, והרי הוא נזיר, דמעיקרא לא נזירות אחד קבל על עצמו, אלא בכל אכילה שיאכל יהא נזיר, ואם כן כשמתרין בו זמני טובא הוה ליה נזיר, על כל התראה והתרא. ופריק שדין הוא דלא ליתני כלל אם אוכל, ואפילו תנא ליה הוה סגי ליה למיתני חדא זימנא, הריני נזיר אם אוכל, אלא איידי דבעי למיתני בשבועה שלא אוכל, תנא בנדרים נמי אם אוכל, ואיידי נמי דבעי למיתני בשבועה שלא אוכל שלא אוכל, תנא נמי אם אוכל אם אוכל.

הא איכא יומא יתירא:    פירוש כגון שהיה באחד בניסן, ואמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר, דעד שלשים יום מיום ב' מניסן, ימי נזירות לא ישלמו, ואינו יכול להביא קרבנותיו לסוף שלשים יום מאחד מניסן שנדר בו נזירותו ראשונה. והיכי אמרינן דעלתה לה שניה בראשונה דמשמע דמבטילו לגמרי בהשלמות הראשונה, והשניה עדיין משוכה היא יום אחד, אלא פשיטא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום, ותיובתא דרב הונא.

איכא למידק לישני ליה דלעולם לא חיילא, אלא כי משכחת רווחא חייל, וכדבעינן לאוקמה לקמן בסמוך, דמייתינא מינה סייעתא לרבא, דאמר שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל אינו חייב אלא אחת, ואמר רבא נשאל על הראשונה שנייה חלה עליו. ויש לומר דאכתי לא הוה מסיק אדעתיה הא דרבא כלל, ולא ידעינן להאי דינא, ולבתר דשמעיה להא דרבא וסברוה, הוו מוקמי לה בהכין.

דף יז עמוד ב[עריכה]

דף יח עמוד א[עריכה]

לימא מסייע ליה מי שנזר שתי נזירות כו':    וקס"ד השתא כמאן דאמר אין נזירות כו' חלה על נזירות, וברייתא באומר הריני נזיר הריני נזיר, ודחי דברייתא לאו ראיה היא, דאיכא לאוקמה בשקבל עליו שתי נזירות בבת אחת. והוא הדין דהוה מצי לאוקמה באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר, ומאי עלתה לו שניה כראשונה חוץ מאותו יום, וכדאוקימנא לה לעיל אבל לא בעי לאוקמה באומר הריני נזיר, וכמאן דאמר נזירות חלה על נזירות, דהשתא סבירא ליה כמאן דאמר אין נזירות חלה על נזירות.

דף יח עמוד ב[עריכה]

[מתני':] סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל:    יש מפרשים אף על גב דסתם נדרים להחמיר פירושם להקל, שאם אמר כבשר מליח, ואחר כך נשאל איזה בשר מליח, ואמר כבשר מליח של עבודה זרה, מאמינין אותו ומותר. והקשו על פירוש זה בתוספות שאם כן היה לו לומר כמו בסמוך, נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, וכאן היה לו לומר נדר בבשר מליח, ואמר לא נדרתי אלא בבשר מליח של עבודה זרה. ופירשו הם ז"ל סתם נדרים להחמיר, אף על פי שיש לפרשם להקל.

ואינו מחוור בעיני, שאם כן למה לי למתני כלל ופירושם להקל, כיון דקתני סתמן להחמיר בידוע שיש לפרשם להקל, שאם לא כן לא היה זה חומר אלא הכרח. וכלשון הראשון נ"ל, ומה שחזר בסמוך נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, וכולהו אינך דקתני בסמוך לא חזר ושנאם אלא בשביל דבר שחודש בהם, דאי לא תנא הכי הייתי אומר דוקא בנודר בבשר מליח ואמר לא נתכוונתי אלא בשר של עבודה זרה, לפי שדרכן של בני אדם לקרות זה וזה בשר מליח, ואי נמי בתרומה ובמעשר.

אבל בנודר בקרבן ואמר לא נתכוונתי אלא לקרבנות מלכים, ועצמי קרבן ואמר לא נתכוונתי אלא לעצם אחד שהנחתי בתוך ביתי להיות נודר בו, שאלו וכיוצא באלו אין דרכן של בריות להיות מדברים בלשון זה. אף על פי שהלשון כולל שני העניינים הייתי סבור שאינו נאמן, לפום כך צריך לחזור ולשנות אלו שאף בכענין זה נאמן, אם תלמיד חכם הוא אין צריך שאלה, לפי שאינו חשוד לשקר, ויודע בחומרו של נדר ולא יקל ראשו בנדרים, ואם עם הארץ הוא נשאלין לו ומחמירין עליו. ותדע לך שאם אי אתה אומר כן אלא בפירוש התוספות, אמאי שבקינהו לבשר מליח ומעשר ותרומה דנקט לעיל, ונקט השתא קרבן ועצמי ואשי, ליתני נדר בבשר מליח ואמר לא נתכוונתי אלא בשל עבודה זרה, אלא ודאי כדאמרן. ומסתברא לי נמי דבאותן דוקא הוא שעם הארץ צריך שאלה ומחמירין עליו, אבל בנודר בתרומה ואמר לא נתכוונתי אלא לתרומת הגורן, אפילו בעם הארץ מותר ואין צריך שאלה. לפי שאין כאן חשש הערמה, שכן דרכן של בני אדם לקרות תרומת הגורן, אבל התם שכבר גלה לנו שנתכוון להערים ולהוציא דברו בלשון שיטעו בו השומעים, הוא הכניסנו בחשש זה, לפיכך בעם הארץ צריך שאלה.

ובהא מיתרצא לי קושיא אחריתי מאי שנא כי אמר לא נתכוונתי אלא לקרבנות מלכים, שהלשון מיהא כולל אותו, והלא אפילו אמר בהפך מה שהוציא בשפתיו נאמן. דהא נתכוון להוציא פת חטים והוציא פת שעורים, פת שעורים והוציא פת חטים פטור, דפיו ולבו שוין בעינן ונתכוין לומר שלמים, ואמר עולה לא אמר כלום, כדתנן בפ"ג [משנה ח'] של מסכת תרומות. אלא שכאן ריע טפי, דהוא מודה בפיו ולבו שוין באותו דבר, אלא שהיה בלבו לפרשו בענין שאין דרכן של בני אדם להוציאו באותו לשון, בכי הא הוא דאיצטריך טפי לאשמועינן, ואפילו הכי בתלמיד חכם אין צריך שאלה כלל, דמכל מקום הרי זה בכלל לשונו ולא הוו דברים שבלב, ובהא הוא דצריך עם הארץ שאלה לחכם, ולא באומר לא נתכוונתי אלא לתרומת הגורן (כלל) [כן נראה לי _ לפי השי"מ]. אף על פי שראיתי למקצת המפרשים שפירשו דאפילו באומר הרי עלי כמעשר ואמר לא נתכוונתי אלא למעשר דגן, בעם הארץ צריך שאלה.

אם במעשר בהמה אסור אם במעשר דגן מותר:    פירוש ולאו משום דמעשר דגן מותר לזרים דהא משמע דהא מתניתן כולי עלמא היא, ואפילו רבי מאיר מודה בה, מדפליג בסיפא ולא פליג בהא. ורבי מאיר הא אית ליה דמעשר דגן אסור לזרים, כדאיתא ביבמות פרק הערל בראשו. אלא טעמא, משום דלא חשבינן ליה כדבר הנדור וכחלת אהרן ותרומתו, וכמו שכתבתי בפרק ראשון בשמעתתא דבעיקרו הוא מתפיס בסייעתא דשמיא.

[גמרא:] המקדיש חייתו ובהמתו:    יש מפרשים [וכן בר"נ ד"ה המקדיש] או בהמתו, ואילו הכי קסבר תנא קמא דהקדיש את הכוי, דמעייל איניש נפשיה לספיקא. ויש מפרשים עיין בתוספות ד"ה והתנן] אפילו חייתו ובהמתו שניהם, ואפילו הכי כיון שאינו ברור שיהא בכל אחד מהם, לא מעייל נפשיה להקדיש מה שהוא בספק, ולא הקדיש אלא מה שהוא בהמה ודאית, או חיה ודאית, והראשון נראה לי עיקר.

דף יט עמוד א[עריכה]

במאי אוקימתא לספק נזירות כרבי אלעזר אימא סיפא ספק בכורות:    כלומר ספק בכרה אמו עכשיו או בכרה כבר, אי נמי ילדה זכר ונקבה, ספק זכר יצא ראשון ספק נקבה יצאה ראשונה, ותני עלה אסורין בגיזה ובעבודה, ואי רבי אלעזר הכא נמי הוה ליה למימר דמספיקא לא קדיש כלל. ותמיהא לי מאי קושיא, דאי הכי, אפילו כי לא מוקמת לה כרבי אליעזר, מכל מקום תקשי לך רישא דספק נזירות להקל, וסיפא בבכורות דאסורין בגיזה ועבודה להחמיר. ומסתברא דקושיא זו דספק בכורות לאו בדוקא נקט לה, וכדאקשינן עלה מי קא מדמית קדושה הבאה מאליה, לקדושה הבאה בידי אדם. וה"ה דהוה מצי לאקשויי ליה נמי הא דאמרן, כלומר ולטעמיך לא תהוי נמי רבי אליעזר, אכתי מי ניחא, אלא דעדיפא מינה אקשי ליה [והא] (כ)דאמר בתר הכי, אלא אי קשיא הא קשיא [לפי השי"מ] (הוא) עיקר קושיא קמייתא כלומר, לא אקשי הכין אלא משום דבעי למירמא אחריתי מסיפא דסיפא, ודכותה איתא בגיטין פרק הניזקין [פא, א] גבי משתטיל לה מים לא תגע עמה.

הכי גרסינן: אלא אי קשיא הא קשיא ספק משקין ליטמא טמא, לטמא אחרים טהור, ואי רבי אלעזר כו':    ולא גרסינן הכא דברי רבי מאיר, וכן היה אומר רבי אלעזר כדבריו, דבמתניתין דמס' טהרות [פרק ד' משנה ז'] ליתא כלל. ועוד דאילו גרסינן לה מאי קא מקשה במאי אוקימתא כרבי אלעזר, אימא סיפא משקין ליטמא, כו' ולומר דמהא שמעינן דמתניתין דנזירות לאו רבי אלעזר, אדרבא מסיפא שמעינן דכולה מתניתין ר' אלעזר. והא דשמעינן ליה לרבי אלעזר דברייתא, דאמר אין טומאה למשקין כל עיקר פירכא אחריתי היא, דאיכא למיפרך בין כך ובין כך דרבי אלעזר. אלא ודאי לא גרסינן ליה הכא כלל בודאי בתוספתא איתא ומייתינן לה בפרק קמא דפסחים, גבי פלוגתא דרב ושמואל דדרכן ממש, או דכן מלטמא אחרים, ואגב ההיא כתבוה כאן ספרי דלא דייקי.

ואי קשיא לך מכל מקום הא קא מפרש בהדיא בברייתא דרבי אלעזר אומר כדבריו, ואם כן מתניתין דנזירות כרבי אלעזר היא לא היא דהא פריש לה רב התם בפרק קמא דפסחים, דמאי רבי אלעזר אומר כדבריו אלטמא אחרים טהור, אבל לא אלטמא טמא. והא דפרכינן עליה דרב התם והא וכן קתני, דמשמע דאכולה קאי דאפילו אלטמא טמא, פירכא כל דהוא היא, ולעולם אלטמא אחרים טהור קאי.

דף יט עמוד ב[עריכה]

אלא אמר רבא היינו טעמיה דרבי יהודה גבי כרי קסבר כל שספקו חמור מודאי לא מעייל נפשיה לספיקא.:    והלכך מתניתין דנזיר [ח, א] לעולם רבי יהודה ומתניתן דנדרים ככולי עלמא, דאילו גבי נזיר ודאי מגלח ומביא קרבן ואוכל, ואילו ספיקו אינו יכול לגלח, חדא דאינו מגלח עד שיביא קרבן, דעל קרבנותיו הוא מגלח, וזה הואיל ואינו יכול להביא אשמו על הספק אינו יכול לגלח, ואפילו בתנאי אינו יכול להביא קרבנותיו, לפי שאין חטאת ואשם באין נדבה.

ואם תאמר מכל מקום יביא שלמים ועולה ויגלח עליהם, וכמאן דאמר שאם גלח על אחד משלשתן יצא, יש לומר יצא קתני דיעבד אבל לכתחלה לא ואי נמי דאם תמצא לומר דלכתחלה נמי לא קנה, שהרי אינו יכול לגלח משום דהקפת כל הראש שמה הקפה, ולגבי נזיר הוא דשרא רחמנא, אבל על הספק אינו יכול לגלח.

והא דאמר רבי אדא בר אהבה תניא נזיר שמשון:    כלומר דבהדיא תניא, דאפילו אמר הריני נזיר שמשון אם יש בכרי זה כו' רבי יהודה מתיר, אלמא טעמיה דרבי יהודה לאו משום דספקו חמור מודאי.

אי תניא תניא:    כלומר לא ידענא לתרוצה. כך פירשו בתוספות. ויש מפרשים אי תניא תניא, כלומר אי תני על כרחך תנאי היא. ואליבא דרבי יהודה, ומתניתין דספק נדרים להחמיר אתיא כרבי יהודה, דתרומה דקא תני ובגליל מותרת לפי שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה. ובין רבי יהודה (ורבי שמעון, דלרבי) [ובין לרבי שמעון דכרי, כרבי _ לפי הש"מ] שמעון דאזיל נמי התם לחומרא, ולרבי יהודה דשרי משום דספיקו חמור מודאי, וברייתא דקתני אפילו נזיר שמשון אתיא כאידך תנא דרבי יהודה, דסבירא ליה דלעולם לא מעייל אינש נפשיה לספיקא, בין בנזירות בין בנדרים, וספק נזירות להקל אתי בין להאי תנא דרבי יהודה בין לאידך תנא דרבי יהודה, למר משום דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא לעולם, ולמר משום דהיכא דספיקו חמור מודאי מיהא לא מעייל נפשיה לספיקא. ואתי דלא כרבי שמעון דלרבי שמעון לעולם מעייל אינש נפשיה לספיקא, ואפילו היכא דספיקו חמור מודאי, ואם כן האי תנא דברייתא דנזיר שמשון דסבירא ליה דמשום דלא מעייל אינש נפשיה לספיקא מתיר רבי יהודה היא, ולא משום דספיקו חמור מודאי בין בנדרים בין בנזיר, דאם כן מאי קא מקשי' אמתניתין דתרומה דאוסר רבי יהודה, דקסבר מעייל איניש נפשיה לספיקא.

רב אשי אמר ההיא רבי יהודה משום רבי טרפון היא:    פירוש ההיא דברי רבי יהודה משום רבי טרפון היא דקסבר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה, והלכך בין נזיר סתם בין נזיר שמשון כיון דאין כאן הפלאה לא הוה נזיר. ומתניתן נמי דספק נזירות להקל אתיא כהאי תנא, ותנא נזירות והוא הדין לנדרים דאף הם צריכין הפלאה, דילפי בהיקשא מנזירות כדאיתא בריש מכילתין [לעיל ג, א], ומתניתין דנדרים אתיא בין כרבי יהודה דאמר משמא דנפשיה, בין לרבי שמעון בר פלוגתיה דכרי, כך פירשוה מקצת המפרשים.

ואינו מחוור, חדא דמה צורך יש לדחות אוקמתין דאוקימנא מתניתין דכרי כרבי יהודה, ומשום דספיקו חמור מודאי, הא אנן לא קשיא לן אלא ברייתא דתניא בהדיא נזירות שמשון, והיא היא דאצטרכינן לפרוקי. ועוד דבהדיא אמרינן בנזיר דמתניתין דכרי אתיא דלא כרבי טרפון, דתנן התם בפרק בית שמאי [לב, ב] היו מהלכין בדרך ואמר הריני נזיר שזה איש פלוני נזיר וכו', הרתיע לאחוריו איני נזיר כלומר אותו שהיה בא קודם שהגיע להם חזר לאחוריו, ולא ידיעי אם היה נזיר או לא. ואמרינן עלה בגמרא אלא טעמא דהרתיע לאחוריו, הא אתי לקמיה הוי נזיר מני אילימא רבי טרפון מי הוה נזיר והא אמר רבי טרפון כו', אלא רבי יהודה דכרי הוא, דתניא הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור כו'. אלמא טעמא דרבי יהודה דכרי לאו משום דלא נתנה נזירות אלא להפלאה, אלא הכי פירושו ההיא דתניא בהדיא נזיר שמשון אתיא כרבי יהודה דאמר משום רבי טירפון, אבל מתניתין דכרי לעולם רבי יהודה משמיה דנפשיה, ומשום דספיקו חמור מודאי.

להודיעך כחו דרבי שמעון דאף על גב דנגנב אטו אבד אמר רבי שמעון מעייל אינש נפשיה בספיקא:    ואף על גב דבעלמא כחא דהתרא עדיף ליה, הכא עדיף טפי לאשמועינן כחו דרבי שמעון, דאף על גב דאיכא טעמי טובא להקל, חדא דלא מעייל איניש נפשיה בספיקא, ועוד דבעינן נזירות בהפלאה ועוד דלא מעייל [לפי הפירוש שכתבנו _ לפי השי"מ] איניש נפשיה לספיקא במקום דספיקו חמור מודאי, ואפילו הכי מחמיר רבי שמעון, משום הכי עדיף טפי לאשמועינן כחא דחומרא כי האי.

סיפא רבי אלעזר בר צדוק היא דתניא רבי יהודה אומר סתם תרומה ביהודה אסורה, רבי אלעזר בר צדוק אומר סתם חרמין ביהודה מותרין, ובגליל אסורין שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים:    פירשו בתוספות דרבי יהודה לא שמיע ליה אלא סתם תרומה ביוהודה אסור, ובגליל מותרת, וקסבר דבתרומה [ב]לחוד הוא שיש לחלק בין יהודה וגליל מפני שאין אנשי גליל מכירין כלל תרומת הלשכה, הא מכירין אותה אסורה, דסתם נדרים להחמיר. ואף על גב דסבירא ליה לרבי יהודה דסתם נזירות להקל, לא אמר אלא היכא דספיקו חמור מודאי, דבכי הא לא מעייל איניש נפשיה לספיקא, וסתם חרמים בכל מקום אסורין ואפילו ביהודה, כיון דמכירין הם [בין בחרמי גבוה בין _ לפי השי"מ] בחרמי כהנים.

ורבי אלעזר בר צדוק לא שמיע ליה אלא סתם חרמין בגליל אסורין, וקא סבר דטעמא משום שאין מכירין חרמי כהנים, אבל תרומה אפילו ביהודה מותרת, כיון דמכירין אפילו בתרומת הגורן, וסתם נדרים להקל, דלעולם לא מעייל איניש נפשיה לספיקא. ולעיל דמהדרינן אמאן דתני סתם נזירות להקל, הוה מצי לאוקמה כרבי אלעזר בר צדוק, והוא הדין לנדרים. וקשיא לן להאי פירושא, אם כן אמאי שביק רבי אלעזר בר צדוק תרומה דאיירי בה רבי יהודה, ונקט סתם חרמין בגליל. ואמרו בתוספות דהוא הדין דהוה מצי לאיפלוגי בה, אלא תנא להא והוא הדין לאידך.

ונראה לי לפי פירושם דכל חד וחד מנייהו נקט לישנא דשמיע ליה מרביה, ואיהו הוא דתלו ביה טעמייהו, דרבי יהודה לא שמע אלא תרומה ביהודה, ומינה סבירא ליה דדוקא תרומה, אבל חרמין לא מפליגינן להו בין יהודה לגליל, ורבי אלעזר בר צדוק לא שמיע ליה אלא סתם חרמים בגליל אסורין, ומינה סבירא ליה דמשום דאין מכירין הא מכירין מותרין, ואם כן דוקא חרמים אבל תרומה אפילו ביהודה מותרת הואיל ומכירין בה. ומיהו אין עיקר פירושם מחוור בעיני, דאם כן אמאי קא מהדר האי מקשה אדיוקא דסתם חרמין בגליל אסורים לפי שאין מכירים, הא מכירין מותרים ליקשי מינה בהדיא דהא קתני בהדיא סתם חכמים ביהודה מותרים, ואף על גב דביהודה מכירין בין בזה ובין בזה אלמא ספיקא לקולי.

אלא הכי פירושא סיפא רבי אלעזר בר צדוק היא, כלומר סתם תרומה ביהודה אסור אתיא ככולי עלמא, דביהודה אף על גב דמכירין בין בזו ובין בזו, לעולם אינן רגילין לומר תרומה סתם אלא לתרומת הלשכה, אבל תרומת הגורן אין קורין לה תרומה סתם אלא תרומת הגורן והלכך אפילו רבי אלעזר בר צדוק מודה בה, אבל מאי דקתני ובגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה, דמשמע הא מכירין אסורה, אתיא כרבי יהודה ולא כרבי אלעזר בר צדוק, וסתמא דקתני סתם חרמין ביהודה מותרין אתיא ככולי עלמא, דסתם חרמים שמכירין ביהודה היינו חרמי כהנים, לפי שאין מצויין אצלם ומחרימין להם, והלכך כל שמחרים שם סתם אינו מתכוין אלא לחרמי כהנים, ובהא אפילו רבי יהודה מודה בה, אבל סיפא דסיפא דקתני בגליל אסורין, שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים דמשמע הא מכירין מותרין, אתיא כרבי אלעזר דסבירא ליה דסתם נדרים להקל, דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא.

והשתא אתי שפיר הא דפרכינן לעיל גבי רבי יהודה, ומי אית ליה לרבי יהודה לא מעייל איניש נפשיה לספיקא, ורמינהו סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת, לפי שאין מכירין הא מכירין כו' ולא פרכינן מתרומה ביהודה ממש דקתני אסורה, ואף על גב דמכירין אפילו בתרומת הגורן. וכן נמי הכא דאקשינן מסיפא ארישא, ולא אקשינן מסתם חרמין ביהודה מותרין, וקא טרח לאהדורי אדיוקא דסיפא שאין אנשי גליל מכירין הא מכירין מותרין, וטעמא כדאמרן דבהנהו כולי עלמא מודו בה וסתמן כפירושן. והשתא נמי ניחא ברייתא, דשבקה רבי אלעזר בר צדוק לסתם תרומה דאיירי בה רבי יהודה בר פלגותיה ונקט סתם חרמים. כן נראה לי וכן נראה מן הפירושין.

דף כ עמוד א[עריכה]

[מתני':] ועל כולן אין נשאלין להם, ואם נשאלו עונשין אותם ומחמירין עליהם דברי רבי מאיר:    ופירשוה בגמרא דהכי קאמר, ועל כולן אין צריכין שאלה אם תלמיד חכם הוא הנודר, ויודע שאינו נדר ומחזקינן ליה דלא משקר שלכך נתכוון אין צריך שאלה כלל דאין כאן נדר, אלא בעם הארץ צריך שאלה, ועונשין אותן כלומר, אם נהג היתר בדבר מעצמו אין נזקקין לו להתיר, עד שינהוג איסור בעצמו כימים שנהג בהם היתר, ומחמירין עליו דלא פתחינן בחרטה, אלא צריכין פתח היתר דאדעתא דהכי מי נדרת.

וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר:    יש מפרשים פותחין לו פתח ולא בחרטה וכדברי רבי מאיר, אלא שבאו להקל שאין עונשין אותם בנדרים אל אלא בנדר גמור, והקשו בתוספות על פירוש זה, דאם כן הוה ליה למיתני וחכמים אומרים אין עונשין אותן, דהא לא פליגי רבנן אלא בהא. על כן יש לפרש דחכמים אכולה מילתא פליגי דאין עונשין אותן, לפי שאין עונשין אלא בשל תורה, אבל בנדרים אלו לא, וכן אין מחמירין עליהם לבקש פתחים דאדעתא דהכי מי נדרת, אלא [אפילו _ לפי השי"מ] בחרטה דכדו תהית נמי סגי, ופותחין לו פתח היינו דנשאלין להם בין בפתח, בין בחרטה, וכן פירשו בתוספות, וכן כתב הרמב"ן נר"ו בפסקי הלכותיו.

וראיתי בתשובה לרב שרירא ז"ל ורב האי ז"ל, דבכל מקום שאמרו אין פותחין בחרטה אנן הוא דלא פתחינן, הא פתח איהו לנפשיה שרי, ואף למקצת המפרשים ראיתי כן בלשון הזה, לא פתחין להו אנן בחרטיה אלא הם עצמם יבקשו חרטה. וקיימא לן כרבנן דאמרי הכא פותחין לו בחרטה, ואם נהג היתר קודם שישאל אין עונשין אותו, אלא נזקקין לו מיד.

[גמרא:] היכי דמי כדתנא מי שנזר ועבר על נזירותו אין נזקקין לו, עד שינהוג איסור כימים שנהג בהם היתר:    כתוב (בתוספותא) [בתוספות _ עפ"י הש"מ] אחד מרבני הצרפתים ז"ל, שמעשה בא לפני הרב, באדם שנדר מכל פירות, חוץ מדגן, ועבר על נדרו (הורה) [להורות _ לפי השי"מ] שנזקקין לו מיד, כיון שענינו של זה כן, שאינו יכול לקיים לנדרו, וכל שאתה מוסיף עליו זמן יעבור. ועוד דהיינו לדבר מצוה, שימעט במלאכת שמים, או שיהא במכשול כל ימיו שלא יכל ליזהר בנדרו. ומיהו ודאי צריך לבקש לו פתח אחר, ולא פותחין בחרטה דכדי תהית (כו') [כ"י _ לפי השי"מ] נדר על חרם ועבר על נזירותו שוים הם עד כאן, ואיני יורד לסוף דעתם, במה שכתבו כאן שאין פותחין בחרטה, ואי משום דמחמירין עליו כאן הואיל ועבר [זו _ לפי השי"מ], לא שמענו לדברי חכמים בעובר בנדר גמור, יתר מנדרים אלו, ותנן וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר.

האי ביד דינא דמזדקיק ליה שפיר עביד:    פירוש שהיה סבור לפרש אין נזקקין לו, אין אנו מחוייבים ליזקק לו כמו בשאר נדרים.