שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) | ר"ן | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | פירוש הרא"ש | תוספות רי"ד | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יג עמוד ב

לא קשיא הא דאמר הא קרבן הא דאמר הי קרבן:    פירוש כשהוא אומר הא קרבן שתהא קמוצה הרי הוא כאילו אמר הקרבן ואסור דלאיסור כקרבן הוא מתכוין. וכי אמר הי קרבן הרי הוא כמו חי קרבן שהוא לשון שבועה ולאו מידי קאמר אפילו לשון שבועה. הרנב"י ז"ל. וכתב הרי"ץ ז"ל וזה לשונו: והתנן מודים חכמים וכו'. ועל כרחך הני חכמים היינו ר' מאיר דאיירו במתניתין. הא דאמר הקרבן הא דאמר הא קרבן. כלומר ברייתא הא דאמר הקרבן מיירי שמשך בתנועת הה"א ומשמע שדעתו לומר הי קרבן והוי כאילו אמר כזה הקרבן או הוי כאלו אמר חי קרבן שיש בני אדם שאין יכולין להוציא אותיות הגרון. ומתניתין דקתני אסור בשלא משך בה"א איירי ועל כן לא שייך למימר כן. עד כאן.

קתני לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר:    קא סלקא דעתיה דמקשה דהכי פירושו דלקרבן כמו לא קרבן לא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא קרבן ולפיכך אמר ר' מאיר דאסור. ולכן מקשה הא לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. אמר ר' אבא וכו'. לא כמו שאתה סובר לא קרבן קאמר אלא לקרבן תיבה אחת ולא אוכל לך פירושו לפיכך לא אוכל לך כיון שעשיתיו קרבן. ומיהו קרבן לא אוכל לך תנן בפרקא דלקמן דשרי אפילו לר' מאיר משום דבמצות קרבן קאמר ולא אמרינן דהכי קאמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך דלא אמרינן אלא היכא דאמר לקרבן בלמ"ד אבל בלא למ"ד בחיי קרבן קאמר. הרא"ם ז"ל.

והא לית ליה לר' מאיר:    דקא סלקא דעתיה דמקשה דהיינו טעמא דר' מאיר דאסר דהכי בעי למימר לקרבן לא אוכל לך ומאריך בלמ"ד והוי כאילו אמר לא יהיה קרבן את שלא אוכל לך אבל מה שאוכל לך יהא קרבן. ותירץ ר' אבא דמיירי שאינו מאריך בלמ"ד וכשאמר לקרבן הוי נדר והשאר נתינת טעם היא לדבר והוי כאילו אמר לפיכך לא אוכל לך דאין אדם מוציא דבריו לבטלה לר' מאיר. הרי"ץ ז"ל.

מתני' האומר לחברו קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת לך אסור:    פירוש אסור לדבר עם חברו ואסור לעשות לו מלאכה ואסור להלך לצרכו של מודר דרגלי מהלכת לך הכין משמע שלא יהלך בשבילו דומיא דידי עושה שהוא אוסר ידו מלעשות מלאכה לחבירו. הרנב"י ז"ל.

קונם פי מדבר עמך יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם פי מדבר עמך:    וכן אם ידי עושה לך כו'. פירוש.

קונם פי וכו':    שהנדרים חלים בדבר מצוה בין לעבור בין לקיים מה שאין כן בשבועות. לקמן בפרק שני מפרש טעמא מקראי. שהשבועות חלות וכו' שהרי האיסור תלוי בו ולא בחפץ הילכך אין להקפיד בחפץ אם אין בו ממש. מה שאין כן בנדרים שאוסר החפץ אם כן צריך להיות בו ממש. ופי דמתניתין משמע דיבור ובדיבור אין ממש. הרא"ם ז"ל.

גמרא ורמינהי:    פירוש דקא סלקא דעתין דמתניתין דקתני קונם פי מדבר עמך וכו' דלשון קונם קאי אדיבור פיו ואמעשה ידיו ואהילוך רגליו והנהו דבר שאין בו ממש נינהו.

והיינו דרמינן עלה חומר בנדרים מבשבועות וחומר בשבועות מבנדרים חומר בנדרים שהנדרים חלין על המצוה כברשות מה שאין כן בשבועות. פירוש שאם אמר קונם סוכה עלי קונם לולב עלי קונם מצה עלי אסור לישב אפילו בצל סוכה דמצוה וליטול לולב ולאכל מצה בלילי הפסח. ואפילו פירש ואמר קונם סוכה של מצוה עלי אסור מפני שהנדרים איסור חפצא נינהו. וכיון שהוא אסר על עצמו חפץ זה אסור לו להשתמש בו אף על פי שיבטל את המצוה בכך דאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו ומוטב שישב ולא יעשה המצוה משאם יעשה איסורא בידים.

מה שאין כן בשבועות. פירוש שאם נשבע שלא לישב בצל סוכה דמצוה ושלא יאכל מצה בלילי הפסח וכיוצא בהן אין שבועה זו חלה לבטל את השבועה שכבר נשבע בהר סיני שיעשה סוכה ושיטול את הלולב ושיאכל את המצה. וכופין אותו לאכול את המצה מפני שבועה ראשונה ולוקה על זו משום שבועת שוא. וכי תימא והא אין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו והיאך כופין אותו לאכול את המצה וליטול את הלולב מכיון שנשבע עליהן שלא לאכל ושלא ליטול. יש לומר מפני שהשבועה לאו איסור חפצא הוא ואין שום איסור השבועה נתפס במצה זו ובלולב זה כדי שתאמר אין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו אלא הוא נשבע עכשו שלא יאכלנה וכיון שכבר נשבע בסיני שיאכלנה אין שבועה זו חלה על שבועה ראשונה לבטלה.

חומר בשבועות מבנדרים שהשבועות חלות בין על דבר שיש בו ממש פירוש כגון שבועה שאוכל ככר זה בין על דבר שאין בו ממש פירוש כגון שבועה שלא אוכל אי נמי שאישן ושלא אישן. מה שאין כן בנדרים. פירוש משום דנדרים איסור חפצא אינון וכי ליכא חפצא אמאי חאיל נדרא. ואילו שבועה אינו אלא איסור גברא ויכול הוא לישבע שימנע עצמו מלישן ומלילך וכיוצא בו.

הרי ששנינו כאן דאין הנדרים חלין על דבר שאין בו ממש:    ואם כן היכי קתני מתניתין קונם פי מדבר עמך אסור דקא סלקא דעתין דקונם קאי אדיבור פיו ואמעשה ידיו וכדפירש רש"י.

ירושלמי את אמר ידי עושה עמך אסור חרש עמו בקרקע עד כמה הוא אוסר עד כדי שכרו או עד כדי הניית הקרקע. גדר עמו בתנור פירוש בנה לו כותל תנור עד כמה הוא אוסר עד כדי שכרו או עד כדי הניית תנור. ולא איפשיט. פירוש ולחומרא נקטינן. ופירוש עד כדי שכרו שיתן לו שכרו כפועל או צריך ליתן לו במה ששוה הקרקע יותר מחמת אותה חרישה ומחמת גדירת התנור. שהרי עכשו נמצא שלא נהנה ממנו בכלום. הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל.

באומר יאסר פי לדבורי:    ובפה יד ורגל יש ממש. דייקא נמי דפירושא דמתניתין כך הוא מדנקט פי שאני כו' ולא נקט שאיני מדבר בלא פי. ובפי ישרים יתברך צורנו אשר תורה לפני עמו ערך. הרא"ם ז"ל.

סליק פרק כל כינויי נדרים

פרק ואלו מותרין*)

• ) אמר הכותב הנה עד דף ה' ע"ב נדפסו פה דברי הרשב"א ז"ל כאשר הם סדורים בהשיטה מקובצת כתב יד. אמנם מפני הוצאות הדפוס היה ברצון בעל המביא לדפוס נ"י להשמיטם באשר כבר הובאו הדברים בחידושיו המצוים ביותר. ויען שראיתי כי בהרבה מקומות דברי רשב"א עניים בהחידושים ועשירים בהשיטה מקובצת לכן יגעתי לערוך אותם מערכה מול מערכה ובכל מקום אשר מצאתי בהחידושים שינוי לשון או טעות הדפוס הנוגע להבנת הענין תקנתי אותם על פי השיטה מקובצת מבלי להציג תחלה את הלשון המגומגם אשר כתוב בחידושיו. ואם מצאתי שגיאה בדבריו גם בחידושיו גם בשיטה מקובצת והיה בידי לתקנה הגהתי אותה בלשון א"ה או על ירי סימן כזה (). ועיין לדוגמא בעלמא לעיל דף ד' (סוף ע"א) ע"ב במה שכתב הרשב"א ובמסרבין בו דידים שאין מוכיחות מיהא הויין. ודע כי אחרי אשר לא היה לאל ידי להדפיס את התיקונים מדף הנ"ל עד סוף הפרק אביא אותם אם יזכני ה' בסוף הספר בתוך ההגהות וההערות אשר אספח להחיבור הזה אם יזכני העליון לגמור מלאכתי בשלמות כאות נפשי. ואולם מכאן ואילך תמצא כל תיקון ותיקון בדברי הרשב"א במקומו. ובמקומות אשר דבריו בשיטה מקובצת המה בקיצור ובחידושיו יש עוד חסרון הצריך להמנות לא אגיה ואקצר אותם כי אם יבאו בדפוס כאשר המה רשומים בכתב אמת בספר השיטה מקובצת. דוב צאמבער.

מתני' האומר לאשתו הרי עלי כאימא:    פירוש שהוא נודר בדבר האסור. פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל את ראשו לכך. פירוש אין מודיעין לו שאינו נדר כלל אלא פותחין לו בפתח או בחרטה שלא ירגיל לעשות כן ושמא יאסרנה עליו בדבר הנדור ואתי למישרי לכך צריך עתה להישאל על נדרו. ויש מפרשים פותחין לו פתח ממקום אחר לומר אדעתא דהכי מי נדרת ולא סגיא ליה בחרטה בלחוד דמחמירין עליו כדי שלא ירגיל עצמו בכך. והאי דקתני כאימא לאו דוקא אלא הוא הדין כאחותו ושאר עריות והוא הדין נמי בבשר חזיר ובעבודה זרה דצריך נמי שאלה. ויש מפרשים פותחין לו פתח ממקום אחר וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. הריטב"א ז"ל.

גמרא טעמא דאמר חולין שאוכל לך מותר הא אמר לא חולין שאוכל לך אסור:    דמשמע לא חולין ליהוי אלא קרבן. דאם איתא דאפילו אמר לא חולין נמי מותר לאשמועינן לא חולין דמותר וכל שכן חולין. הרי"ץ ז"ל.

אבל אמר לחולין שאוכל לך אסור:    משום דמשמע דהכי קאמר הא דאכילנא מדידך לאו חולין ליהוי אלא קרבן.

הא לית ליה מכלל לאו וכו':    הכא נמי לא הוה ליה למיסר (ליה) עד דאמר בהדיא לא חולין אלא לאו ר' יהודה היא דשמעינן ליה בהך פירקא דלעיל דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן דקתני לחולין שאוכל לך אסור ואוקמינא התם כר' יהודה. שיטה.

הא לית ליה וכו':    בהאומר בקדושין דבעי תנאי כפול. הרא"ם ז"ל. וז"ל הפירוש: אי ר' מאיר וכו'. וכל היכא דאמר לא לחולין שמעינן ליה לתנא דמתניתין באידך פירקין דהיינו ר' מאיר דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן.

דף יד עמוד א

ואלא ר' יהודה היא היינו רישא:    דהא קתני רישא דהיינו באידך פירקין לחולין שאוכל לך לא כשר שאוכל לך כו' ואוקימנא לה כר' יהודה כדאמר לה ברישא דשמעתא סברוה מאי לחולין לא לחולין ליהוי וכו' עד אלא ר' יהודה היא. עד כאן.

אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא:    דחולין שאוכל לך שלא לצורך נקטיה ואגב דתנא אחריני תנא איהו נמי בהדייהו והתחיל בו לפי שהוא דבר היתר. הרי"ץ ז"ל.

ממילא נסבה:    ולא לסימנא כי אם לעצמו ואיידי דתנא בשר חזיר ועבודה זרה. ויש מפרשים ממילא נסבה כמו כדי נסבה כלומר שלא לצורך:

מנא הני מילי אמר קרא כי ידור:    בפירקין דלעיל הביאו לאסור דבר הנדור. וכאן להתיר דבר שאינו נדור כגון דבר האסור דכתיב לאסור איסר דמשמע לאסור בדבר האסור. הרא"ם ז"ל. ופרכינן אי הכי דדייקינן מקרא דכפליה לדבוריה דבעינן שידור בדבר הנדור גבי דבר האסור נמי דוק מינה דאם התפיס בדבר האסור הוי נדר דכתיב לאסור איסר לא יחל דברו דמשמע דאפילו התפיס בדבר האסור הוי נדר. ומשני האי איסר דכתיב בקרא לא בדבר האסור עסקינן שיהא האיסור תלוי בחפץ אלא כגון שאסר הוא את עצמו באותו חפץ דאמר הריני שלא אוכל ושלא אשתה דבר זה. והאי דכפליה קרא לדיבוריה דכתב לשון איסור תרי זימני ההוא מבעיא ליה לכדתניא דבעינן שיהא מתפיס בדבר שאוסר בו את עצמו מליהנות ממנו ולא שיהא מתפיס בדבר שאסר עליו משום הקדש. שיטה.

וכן כתב הרי"ץ ז"ל וז"ל: מנא הני מילי דמתפיס בדבר האסור מותר כדאמרינן במתניתין עד שידור בדבר הנדור. דייק מדכתב נדר דהוה ליה למכתב כי ידור לה'. והקשה דבר האסור נמי נימא דאם התפיס בו הוי נדר דהא כתיב לאסור איסר כדדרש גבי כי ידור נדר. ותירץ דהאי לאסור איסר מבעי ליה וכו' כלומר קרא לא מיירי שיהא החפץ עצמו אסור אלא שהאדם אסר עצמו בחפץ שאמר הריני שלא אוכל ושלא אשתה כיום שמת בו אביו או רבו ואותו היום אסר עליו פעם אחרת בנדר וכדברי שמואל. וזהו איסר שאמרה תורה שאותו היום נאסר כבר עליו בנדר. עד כאן.

מיבעי ליה לכדתניא איזהו איסר האמור בתורה וכו':    ואביי ורבא פליגי התם בריש שבועות שתים ב' בדרשא דהאי קרא (ובפי' דהאי קרא) ובפירושא דהאי ברייתא דאביי מוכח מכאן דמתפיס בנדר נדר ובשבועה שבועה ורבא לא סבירא ליה אלא אמר דכיון שאמר דלא אוכל כיום וכו' עיקר נדר קרי ליה ולאו מתפיס הוא דלא קרי מתפיס אלא היכא דאמר קונם עלי יום זה כיום פלוני ולא פירש שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין. וסוגיא דהכא כאביי דברייתא מיירי באיסר ולא בנדר. הרא"ם ז"ל.

• ) מכאן ועד ד"ה הרי את עלי כבשר אימא הוא מפירוש הרנב"י על הלכות הרמב"ן. ולפי שהדברים ארוכים חילקנום לפיסקאות פיסקאות. ולפי שאין הלכות הרמב"ן שגורים בפי כל כמו דברי הגמרא מצאנו לנכון להדגיש דברי הרמב"ן אשר עליהם סובבים דברי הרנב"י (הבלתי מודגשים) לבארם למען ירוץ הקורא בו ויבחין בנקל בין דברי הרמב"ן לדברי הביאור.

וכתב הרנב"י ז"ל בפירושיו להלכות הרמב"ן ז"ל וז"ל: וכתב רבינו ז"ל הא דמייתי גמרין הכא הך ברייתא איזהו איסר האמור בתורה. לפום ריהטא היא דגריס לה כדמשכח לה אבל בפרק שבועות שתים בתרא מידחי הך לישנא. פירוש דרבא תריץ לה ואמר דהכי קאמר איזהו איסור נדר האמור בתורה וכו'. דגרסינן התם תנו רבנן מבטא שבועה איסר שבועה. פירוש מבטא שפתיה שהזכיר הכתוב גבי פרשת נדרים ואיסר נמי הנזכרים שם פירושם שבועה וזהו מבטא ואיסר הנזכרים בכתובים. איסור איסר אם אתה אומר כמוציא שבועה מפיו דמי חייב ואם לאו פטור. מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר מבטא שבועה. כלומר מבטא שהזכיר הכתוב היינו שבועה עצמה דאמר שבועה שאוכל או שלא אוכל. איסר מתפיס בשבועה, פירוש דמשמע ליה לשון איסר לשון קשר דהיינו התפסה כגון שנשבע על הככר שלא יאכלנו ואמר על השני זה כזה. וקאמר שגם זו שבועה היא על הככר השני. איסור איסר. כלומר אם התפיס ככר שלישי על אותו שני שהתפיס תחילה על הראשון מה תהא עליו כגון שאמר על אותו ככר שלישי זה כזה כלומר כשני אם נתפס איסורו של שני על השלישי אם לאו. ומהדר אם אתה אומר מתפיס בשבועה פירוש בשבועה עצמה דהיינו אותו שני שהתפיסו על הראשון. כמוציא שבועה מפיו דמי וחייב כלומר חייב הוא על זה השלישי שהתפיס על השני שהרי נשבע על השני מכיון שהתפיסו על הראשון. ואם לאו פטור. פירוש ואם מתפיס בשבועה עצמה אינו כמוציא שבועה מפיו ואינו מושבע על השני שלא לאכלו אם כן פטור על זה השלישי שהתפיס על השני שהרי לא אמר כלום. וכאילו אמר והרי אמרנו דאיסר שהזכיר הכתוב היינו מתפיס בשבועה ומעתה גם השלישי נתפס על השני. רבא אמר הכי קאמר מבטא שבועה איסר נמי שבועה. כלומר דאיסר לאו בהתפסת שבועה קא מיירי דמתפיס בשבועה לאו כלום הוא אלא איסר זה שהזכיר הכתוב היינו שבועה עצמה דלא דריש רבא איסר לשון קשר. איסריה דאיסר. פירוש איסור איסר דקתני גופה דברייתא קא מפרש השתא וקאמר איסר זה שאמרתי לך שהוא לשון שבועה זימנין דהוא איסור נדר כדמפריש ואזיל. הטילו הכתוב בין נדר לשבועה. פירוש דכתיב ואשה כי תדור נדר לה' או אסרה איסר על נפשה בשבועה הרי שהזכיר איסר בין נדר לשבועה לומר הוציאו בלשון נדר. נדר פירוש דאמר ככר זה עלי איסר שזה הלשון ודאי הוא לשון נדר חייב משום נדר. ואם הוציאו בלשון שבועה דאמר איסר שלא אוכל ככר זה שהוא לשון ראוי לשבועה חייב משום שבועה. ונפקא מינה להתראה שאם אמר איסר שלא אוכל ככר זה והוא רוצה לאכלו צריך להתרות בו משום שבועה ואם אמר ככר זה עלי איסר צריך להתרות בו משום נדר. אי נמי נפקא מינה לדברים שיש בין נדר לשבועה כגון לחול על המצוה ולדברים שאין בהם ממש כדאיתא לעיל בסוף פירקא. ואזדו לטעמייהו דאיתמר מתפיס בשבועה וכו'. פירוש סיפא דהך מימרא הכין היא במסכת שבועות אביי אמר כמוציא שבועה מפיו דמי ורבא אמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי.

ולפום הך סברא דרבא פירוש דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו הוא הוינן עלה מהך ברייתא דקתני איזהו איסר האמור בתורה וכו'. וקאמרינן בשלמא לאביי. פירוש דאמר דמתפיס בשבועה שבועה. מדמתפיס בנדר נדר. פירוש מדקתני בהך ברייתא דאם אמר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו או רבו אסור אם הוא נדור ובא באותו היום והיינו התפסה בנדר. מתפיס בשבועה נמי שבועה כלומר דהא דקתני איזהו איסר האמור בתורה זה המתפיס בנדר. לאו למעוטי מתפיס בשבועה מדפריש תנא איסר בהתפסה דנדר ולא פריש לה בהתפסה דשבועה אלא אדרבא מדאתפיס בנדר הוי נדר מדקאמרת דהיינו איסר האמור בתורה. מתפיס בשבועה נמי שבועה דהא איסר בשבועה כתיב. פירוש דכתיב וכל שבועת איסר. והיינו מתפיס פירוש שהוא לשון קשר שהוא קושר דבר בחברו כדדרשינן נמי איסר דכתיב גבי נדר. ולפום הכי דחי ליה רבא ואמר דלאו הכי איכא למתני בה כדקתני לה איזהו איסר דאיסר לאו מתפיס הוא. פירוש ודאי מתפיס בנדר הוי נדר מיהו לאו מלשון איסר הכתוב בנדר קא מפיק לה תנא להתפסה ושתאמר כן באיסר הכתוב בשבועה דהאי תנא לאו אקרא קאי והילכך מתפיס בשבועה לאו שבועה היא דמהיכא תיתי לן למדרש הכי כיון דאיסר לאו לשון התפסה הוא.

אלא ברייתא הכי קתני איזהו איסור נדר הכתוב בתורה דהוא איסור דנדר ואינו הנדר עצמו. כלומר איזהו דבר שהוא אסור משום נדר אף על פי שאינו נדר עצמו. האומר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אבא והוא שנדור ובא מאותו היום דכתיב כי ידור נדר (לה'). פירוש דלאו מלשון איסר נפקא לן התפסה (דבר) דנדר כדי שתאמר כן באיסר דשבועה אלא מהאי קרא הוא דנפקא לן מדכתיב כי ידור נדר דמשמע מכי נדר בדבר הנדור כמוציא נדר מפיו דמי. פירוש ולא מלשון איסר נפקא לן כדי שתאמר כן בשבועת איסר. והיינו מתפיס בנדר כדתנן כאימרא כדירים כעצים כאשים כמזבח וכו'. פירוש דכולהו הני מתפיס נינהו דקאמר ככר זה עלי כאימרא. ותנן נמי הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור. פירוש דהכי קאמר כקרבן יהא לי מה שאוכל לך.

והוא הדין אי מחית בשר חולין קמיה ומחית בשר דנדר מינה גביה ואמר זה כזה דחאיל נדרא עליה דחד דינא וחד טעמא הוא דתרוייהו מתפיסין בדבר הנדור נינהו וכדאמרינן בפרקא קמא בבעיא דרמי בר חמא כגון דמחית בשר זבחי שלמים קמיה ומחית דהיתירא גביה ואמר זה כזה באיסורא מתפיס או בהיתירא מתפיס. פירוש מי הוה כוונתו לומר שיהא עליו בשר זה כמות שהיה זה בזמן איסורו דהיינו קודם זריקת הדם או דלמא כוונתו לומר שיהא זה לו כמות שהוא זה עכשו שהוא אחר זריקה ומותר. וטעמא דספיקא דאי בהיתירא קא מתפיס לשתוק ולא לימא מידי וממילא משרא שרי. דאלמא מתפיס בכי האי גוונא חאיל נדרא עליה וכמוציא נדר מפיו דמי. ומתפיס בדבר הנדור פירוש בדבר שהוא אסרו עליו בנדר ומתפיס בדבר שהוא ראוי למזבח כגון האומר כאימרא כמזבח הני תרוייהו חדא גוונא נינהו ומשום מתפיס בדבר הנדור הוא דחאיל עלייהו נדרא ולאו קדושה חאיל עלייהו. פירוש שאין לקדשי מזבח קדושה מעצמן אלא מצד נדרו שהוא הקדישן.

ותנן נמי. פירוש דמתפיס בנדר הוי נדר אפילו אליבא דרבא. הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני ואני ואני כולן נזירין. פירוש והיינו ודאי משום התפסה. והא דאתמר עלה בדוכתא והוא שהתפיסו כולן בתוך כדי דבור לאו משום דכי התפיסו בתוך כדי דיבור הוו כמוציאין נזירות מפיהם ואני נזיר ואני נזיר קאמרי פירוש לאו משום התפסה הוא ולאחר כדי דבור הויא לה התפסה ולא חיילא. פירוש אי לאחר כדי דיבור דקאמר ראשון הריני נזיר אמר חברו ואני לא משמע ואני נזיר כיון דלאחר כדי דיבור הוא ומשום התפסה נמי לא הוי נזיר. דאי סלקא דעתך ואני נזיר ואני נזיר קאמרי. פירוש כי קאמרי הכי תוך כדי דבור ולאו משום התפסה. אלא הא דקתני התם הותר הראשון הותרו כולן הא לא אתפיסו ביה מידי. פירוש דהא נזירות בפני עצמה שהזירו לעצמן היא דהא ואני נזיר קאמרי. אלא ודאי התפסה היא והיינו דכולהו תלו בראשון. ואי אמרת דילמא ואני נזיר כמוך קאמר כלומר ואכתי לאו משום התפסה היא אלא משום דמוציא נזירות מפיו דמי והאי דהותר הראשון הותרו כולן משום דאנו רואין דאני נזיר כמוך קאמרי כלומר בין באיסור בין בהיתר. הא ליכא למימר הכי דאי אנזיר מתפיס פירוש וכאילו אמר ואני נזיר מנא לך למימר דכמוך קאמר דילמא ואני נזיר לגמרי קאמר ואפילו הותר הראשון לא הותר האחרון. פירוש דנזירות לעצמה היא ולית לן לאקולי בה בלא טעמא. אלא היינו טעמא דלאחר כדי דבור לא הוו נזירים משום דמאי דאמר ואני לאחר כדי דבור לא משמע דאמר נזירות. פירוש דדילמא ואני בתענית קאמר. אבל פריש ואמר ואני כמוך ודאי הוי נזיר פירוש ואפילו לאחר כדי דבור דתנן הריני כזה הרי זה נזיר ואמר שמואל כגון שהיה נזיר עובר לפניו. פירוש ואף על פי שלא אמר בתוך כדי דבור דראשון. והא דתנן נמי הריני כשמשון הריני כבעל דלילה הרי זה נזיר בדלא פריש נזירות הוא. פירוש דלא קאמר הריני נזיר כשמשון ואפילו הכי הוי נזיר משום דקאמר כמוהו. וכל שכן נזיר שהיה בימיו. פירוש ואמר הריני כמוך הוי נזיר ואפילו לאחר כדי דבור דראשון. והני מתפיסין נינהו כדקרי להו בגמ' וקתני נמי סיפא פי כפיו שערי כשערו הרי זה נזיר וכו'.

ותניא נמי התם האשה שנדרה בנזיר ושמעה חברתה ואמרה ואני ובא בעלה של ראשונה והפר לה היא מותרת וחברתה אסורה. פירוש שאינה מותרת בהפרת חברתה משום דנזירת לעצמה היא כאילו אמרה ואני נזירה. והיכי דמי על כרחך בדקאמרה אותה חברתה ואני תוך כדי דיבור הוא ואם כן אמאי חברתה אסורה והתנן הותר הראשון הותרו כולן. וי"ל היינו דוקא כשהותר מקצתו בהיתר יחיד מומחה או שלשה הדיוטות שעוקר הנדר מעיקרו והילכך כל זמן שנדרו של ראשון אינו נדר אף של שני אינו נדר. אבל בעל אינו עוקר את הנדר מעיקרו אלא מיגז גאיז ליה כלומר מתירו להבא ואם כן נידרא בעיקריה קאי ומאן דמפר לה בעלה מופר מאן דלא מפר לה בעלה אינו מופר. ואתא ר' שמעון למימר דאפילו הכי אי אמרה כמותיך שתיהן מותרות מפני שכך התנה בנדרא. ותנא קמא סבר בעיקריה מתפיס והריני כמותיך להיות נזירה קאמרה ולא תליא היתירא בהיתרה. והיינו דאמרינן במסכת נזיר עלה הא דר' שמעון היינו בעיא דרמי בר חמא אי בעיקריה מתפיס או בסופא מתפיס ואוקימנא בסופא מתפיס. ר' שמעון אומר אם אמרה הריני כמותיך שתיהן מותרות דכי אמרה הכי לגמרי מתפיס בה פירוש בין באיסורא בין בהיתירא. וכי אמרה סתם ואני. פירוש ולא קאמרה כמותיך. ברישא מתפיס פירוש בתחלת דבריה דראשונה דהיינו הריני נזירה מיתפיס דיבורה דשניה ולא בהיתרא דראשונה כדמפורש בדוכתה.

ושמעינן מכל הני דאף על גב דאמר רבא מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי ולא חיילא שבועה אהתפסה כלל מודה הוא במתפיס בנדר שהוא כמוציא נדר מפיו. והדין הוא סברא דרבינו הגדול ו"ל דכתבה בהלכות גדולות דיליה וסברא מעליא היא.

ואף על גב דחזינן למקצת רבוואתא דאמרי דכי היכי דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי הכי נמי מתפיס בנדר לא הוי נדר לרבא אלא אם כן אמר כדקתני בברייתא הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו פלוני ונדור באותו היום דלאו התפסה היא. כלומר אלא נדר הוא לעצמו כיון שהזכיר האיסור. אבל אם אמר הרי יום זה עלי כיום פלוני הנדור לי לא אמר כלום דלא מתפיס. אנן כתבינן מאי דאשכחן ליה לרבינו הגדול ז"ל וסבירא לן כותיה מהני ראיות דאמרן. ותו דבהאי מימרא דהני רבוותא מעיקרא פירכא דאי סלקא דעתך נדרא לאו מידי דתפיס הוא כלומר שאין הנדר נתפס כי אמר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שנדור בו נמי אמאי מתפיס הוה ליה כמאן דאמר כיום אסור דלאו כלום הוא אף על גב דאמר הרי עלי. פירוש דמכיון דאיהו לא אסר חפצא עליה שהרי לא אסר על עצמו אותו יום בפירוש אלא שאומר שיהא עליו יום זה כאותו יום וקאמרת דאין הנדר נתפס אמאי אסור. ואי אמרת משום דכי נדור באותו יום ואמר הרי עלי שלא אוכל כאותו יום כמאן דפריש הרי עלי נדר שלא אוכל כמו שנדרתי נמי באותו יום דמי. כלומר דלאו משום התפסה הוא אלא הרי הוא כאילו אמר הרי יום זה עלי איסר כיום פלוני שנדרתי בו דכי האי גוונא הוי כמו נדר באפי נפשיה. וכי אמר הכי כיום אסור לאו כלום קאמר. כלומר ואפילו הכי שאוסר על עצמו יום זה בפירוש לא חאיל נדרא אם תלאו בדבר האיסור. אי סלקא דעתך הכי פירוש דמהאי טעמא הוא דחאיל נדרא אם כן היכי קרו ליה בגמרא הכא פירוש במכילתין והתם פירוש בשבועות מתפיס בנדר הא לאו מתפיס ביה כלום הוא אלא נדר גופיה הוא. פירוש שהרי בפירוש אסר אנפשיה יום זה. אלא שמע מינה דמתפיס בנדר סתם נדר הוא. פירוש אף על גב דלא קאמר אלא הרי יום זה עלי כיום פלוני הנדור לי. והא דקתני הרי עלי שלא אוכל בשר. לאו דוקא דפריש הכי. פירוש דלא צריך למימר הכי אלא הכי קתני. איזהו איסור נדר האמור בתורה. הרי עלי יום זה כיום פלוני. והוא בא לאסור עליו בשר באותו היום. כלומר דפירושי בעלמא הוא דקאמר שלא לאכול בשר. והכי תני לה בירושלמי סתם איזהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אבא וכו'. תדע שכן הוא דרבא מודה במתפיס בנדר דנדר הוא. דאי מתפיס בנדר לאו נדר הוא כלומר לרבא ליפליגו בתרוייהו ולימא הכי מתפיס בשבועה ובנדר אביי אמר כמוציא שבועה מפיו דמי וכמוציא נדר מפיו דמי ורבא אמר לא הוי דהא אביי כי היכי דאית ליה מתפיס בשבועה אית ליה מתפיס בנדר. אלא שמע מינה במתפיס בנדר כולי עלמא לא פליגי דהוי נדר ובמתפיס בשבועה בלחוד הוא דפליגי ורבא שרי פירוש לומר דלאו שבועה היא כלל.

ואיכא מאן דפליג לאידך גיסא ואמר שאף המתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי. פירוש וכל שכן מתפיס בנדר. ולא קא פטר ליה רבא אלא מקרבן דשבועת בטוי. פירוש שאם נשבע שלא יאכל ככר זה ואמר על הככר האחר זה כזה ודאי שאסור לאכלו אלא שאם אכלו אינו חייב קרבן עולה ויורד שחייב הכתוב על שבועת בטוי. והיינו דקאמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי לומר שיהא חייב קרבן אבל לאו איכא. וקא דריש רבא בהאי ענינא קרא דכתיב או השבע שבועה עד שישבע בדבר המושבע כדדרשינן בגמרא ידור נדר ידור בדבר הנדור. ומסייע להך סברא דאי סלקא דעתך כדאמרינן דלאו שבועה היא כלל אפילו לענין איסורא ליתני זה חומר בנדרים מבשבועות שהמתפיס בנדר נדר והמתפיס בשבועה אינה שבועה.

ואנן לא חזינן לה להך סברא ולא סלקא לן אליבא דגמרא דהא רבא נאדי מטעמיה דאביי כלומר סילק עצמו מטעמיה דאביי דאמר איסר האמור בתורה היינו מתפיס. משום דסבר מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו הוא. ואביי דסבר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו הוא נפקא ליה מאיסר דהוא מתפיס לנדר ולשבועה. ואמאי. כלומר אביי דאמר כמוציא שבועה מפיו דמי ואפילו לענין קרבן מדכתיב איסר מנא ליה. דילמא כי רבי רחמנא איסר לשבועה לדברים האמורים בפרשה הוא דרבי כדרבייה לנדר פירוש דהיינו לענין איסור. אבל לקרבן דבטוי לא רבי ליה פירוש מקרא דאיסר. דהא נמי רבי רחמנא מתפיס בשבועה מהשבע שבועה וקא אמרת דלאו לקרבן רבייה. ועוד דטעמיה דרבא במתפיס משום דנדר מידי דמתסר חפצא עליה הוא וכי מתפיס חפצא בחפצא חאיל נדרא כמאן דמתפיס בדבר הקדוש למזבח. אבל שבועות מידי דאסר נפשיה מן חפצא הוא וחפצא ליכא עליה איסור נדר וקדושה ולא מידי. פירוש שהנשבע שלא יאכל ככר זה גופו של נשבע הוא שאסור באותו ככר אבל הככר אץ בו שום איסור. הילכך כי אמר זה כזה לאו כלום קאמר. ואפילו אמר שלא אוכל בשר כיום שמת בו אבא והוא שהיה מושבע באותו יום לאו כלום קאמר דהא באותו יום מתפיס ואותו יום ליכא בגופיה נדרא ולא מידי.

והאיך קרא דכתיב או השבע שבועה אי כתיב ישבע שבועה כדכתיב ידור נדר. כדקאמרת. כלומר הוה דרשינן כפילא דנודר בדבר המושבע אסור. השתא דכתיב השבע שבועה שנשבע כבר שבועה גופה. כלומר דכפילא לאו לדרשא אתא. והא דכתיב קרא הכי כלומר בלשון כפילא איכא למימר יתירא הוא ומשום דכתיב כי ידור נדר כתב נמי השבע שבועה דלאסור איסר אתא למתפיס באיסור על נפשו וכדתניא וכו'. כלומר שאם אסר לעצמו ככר זה כככר שכבר נדר ממנו אסור. ידור נדר למעוטי דבר האסור והוא הדין לדבר המושבע אליבא דרבא דמתפיס בשבועה לאו כלום הוא. ועוד שהרי לתלמודו הוא נדרש בסיפרי דתניא התם את שהסמיך את נדרו לדבר שאיפשר לו הרי זה נדר ואם לאו אינו נדר יכול אף בשבועות כן וכו'. פירוש שאם אמר קונם פירות עולם עלי אם אוכל היום או אם לא אוכל או אם אכלתי היום או לא אכלתי בזה הרי זה נדר שהרי נתלה נדרו בדבר שאפשר לעשותו. אבל קונם פירות עולם עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר וכיוצא בזה שהן דברים הנמנעין אין זה נדר ולא מיתסרו פירות עולם עליה כלל ופירות מותרין לו שלא נתכוון לאיסור הפירות אלא לאמת דבריו שכך ראה. אבל בשבועות אם אמר שבועה שלא אוכל פירות עולם אם לא ראיתי גמל פורח באויר חיילה שבועה עליה למילקא עליה אשבועת שוא כדבעינן למימר קמן והיינו מדכתיב או השבע שבועה. ואיפשר נמי דמרבינן בהאי קרא ידות כדדרשינן לה בירושלמי או השבע מה תלמוד לומר שבועה אלא מכאן שכנויי שבועות כשבועות. אבל מתפיס בשבועה ליכא כלומר לא דרשינן הכי מהך כפילא. ותו אי סלקא דעתך למלקות חאיל כלומר אפילו לרבא היכי איתמר מתפיס בשבועה אבל אמר כמוציא שבועה מפיו דמי וכו' הוה ליה למימר אביי אמר חייב בקרבן ורבא אמר פטור מן הקרבן. מדקאמרינן כמוציא שבועה מפיו ולאו כמוציא שבועה מפיו שמע מינה אביי מרבי ליה לכולהו חיובי דשבועה ורבא פטר ליה מכולהו ואמר דלאו כמוציא שבועה מפיו דמי ולאו כלום הוא.

והא דמסייע ליה להך סברא משום דלא קתני לה בחומר בנדרים מבשבועות מסתברא לן דטעמא דמילתא משום דלאו חומרא וקולא הוא אלא האי חפצא מיתסר כלומר גבי נדר החפץ הוא נאסר ומיתפיס ביה שבועה לא מיתסר חפצא כלל ולא מיתפיס מידי כדאמרינן. וכיון דמשום דשאני ענינא דנדר משבועה הוא לא מיתני ליה בכלל קולא וחומרא. הילכך אף על גב דמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה לאו כלום הוא ושרי ליה לאיתהנויי בההוא מידי דאתפיס בשבועה. צריך עיון דהא קא חשיב התם בחומרא וקולא שהנדרים חלין על דבר מצוה מה שאין כן בשבועות והא לאו משום חומרא וקולא היא אלא משום דהאי פירוש גבי נדר חפצא מיתסר ואין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו אף על גב דבטלה מיניה מצוה בהכי והאי פירוש גבי שבועה גברא מיתסר פירוש ולא מצי למיסר דהא מושבע ועומד.

ואף על גב דחזינן מאן דסבר נמי בהא מלתא סברא אחריתי ואמר דאף על גב דלאו כמוציא שבועה מפיו דמי הא איסורא מיהא אית בה לא דאיק לן דאי מדיוקא דלישנא דקאמרינן לאו כמוציא שבועה מפיו דמי הא פרישנא דמאן דלא מוציא שבועה מפיו לאו כלום הוא. ועוד דכיון דאביי אמר כמוציא לרבויי לכל מילי דשבועה אמר נמי רבא לאו כמוציא וכיון דגמרא ליכא במלתא לית לן לחדותי חומרי כלומר ולמיסרה משום שבועה. ומשנה שלימה שנינו ידים ג ג אמר לו ר' ישמעאל אלעזר בן עזריה עליך ראיה ללמד שאתה מחמיר שכל המחמיר עליו להביא ראיה ללמד.

והיכא דמדר ליה איניש לחבריה כגון דנדר חד מן מידי ואמר קונם מילתא פלונית עלי ואמר לחבריה ואת ואמר אמן או כיוצא בו מילתא דמשמע קבלת דברים חאיל עליה נדרא וכמאן דמוציא נדר מפיו דמי. פירוש ואפילו במידי דידיה דהאי אוסר צריך האיך למימר מילתא דקבלת דברים הואיל ולא אמר ליה ולך דלשון ואת משמע שאינו אוסר לו כלום אלא דקאמר ליה ואת נמי תאסרנו לעצמך ולפיכך צריך לקבלת דברים דיליה. עד כאן.

הרי את עלי כבשר אימא. כקירוב בשר אמי וכקירוב בשר אחותי ולישנא דאורייתא נקט דכתיב איש איש (את) אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. הרי"ץ ז"ל.

לא אמר כלום. מדאורייתא דהא משועבד לה דרחמנא אמר שארה כסותה ועונתה. וצריך שאלה מדרבנן כדקתני טעמא שלא יקל ראש בנדרים. פירוש:

הא בעם הארץ קנסינן אותו לפתוח פתח ממקום אחר. פן יבא לידי נדר גמור כדפרישית ולא ישאל עליו כי לא יבין מה בין זה לזה. יש ספרים דגרסי הכי והתניא וכו' בניחותא שיש חילוק בין תלמיד חכם לעם הארץ. הנודר בתורה לא אמר כלום דאמר הכי בתורה לא אוכל לך דדעתיה אמצות ולא אהזכרות שבה. ויש מפרשים דדעתיה אקלפים. ואמר ר' יוחנן וצריך שאלה לחכם דמיחלף בלשון שבועה. כמו שאמר במה שכתוב בה דדבריו קיימין מיהו בבשר חזיר לא אוכל לך אפילו בעם הארץ מותר דלא מיחלף בדבר הנדור וגבי מדיר אשתו לחוד הוא דהצריכו משום חששא דאשתו. ואמר רב נחמן ותלמיד חכם לא צריך שאלה משום דלא מיחלף ליה בתורה לחוד לבמה שכתוב בה והיינו כרבא דשני ליה בין עם הארץ לתלמיד חכם. הרא"ם ז"ל.

רבא אמר ברייתא דקתני לא אמר כלום מיירי בתלמיד חכם דליכא למיגזר פן יקל ראשו ומתניתין מיירי בעם הארץ דלא ידע בין דבר האסור לדבר הנדור ולכך צריך שאלה אפילו בדבר האסור אבל בתלמיד חכם לא גזרו. ויש מפרשים דתלמיד חכם דאינו רגיל בנדרים לא גזרו אבל בעם הארץ שאינו נזהר מלידור החמירו עליו שלא יהא רגיל לאסור אשתו עליו. והתניא פירוש בניחותא שחלקו בין תלמיד חכם לעם הארץ. הנודר בתורה לא אמר כלום ואמר ר' יוחנן וצריך שאלה לחכם אמר רב נחמן ותלמיד חכם אינו צריך. גירסא אחרת תניא נמי הכי הנודר בתורה לא אמר כלום ואמר ר' יוחנן וצריך שאלה לחכם אמר רב נחמן ותלמיד חכם אינו צריך. פירוש דעם הארץ לא משמע ליה שיהא הפרש בין בה למה שכתוב בה אבל תלמיד חכם יודע ההפרש ולא אתי לאיחלופי. והאומר ככרי עלי כאימא נראה דבעם הארץ צריך שאלה לחכם וכן כתב הרמב"ם ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דדוקא מדיר אשתו ומתפיס הנאתה צריך שאלה בעם הארץ אבל מתפיס אכילתו והנאתו בדבר האסור לא בעי שאלה אפילו בעם הארץ. אבל הנודר בתורה אפילו בדנפשיה דלאו מידי דאשתו צריך שאלה משום דעם הארץ בין בה למה שכתוב בה לא משמע ליה. הריטב"א ז"ל *).

• ) ברשב"א כאן ע"ב תד"ה תניא הנודר בתורה וכו'. צריך לומר אמר ר' יוסי כתורה כקדושת תורה ככתוב בה כקדושת כתוביה כן צריך לומר על פי דברי השיטה מקובצת.

דף יד עמוד ב

וז"ל הרנב"י ז"ל. גופה הנודר בתורה לא אמר כלום. יש מפרשים שמועה זו דבשבועה קא מיירי ולא תקשי לך לשון נודר דנקט דהא תנן כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה. והענין לומר שאם אמר בתורה שלא אוכל לא אמר כלום. במה שכתוב בה כלומר שלא אוכל דבריו קיימין כלומר הרי זו שבועה דהוה ליה כאומר בשם הכתוב בה. בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין. ופרכינן השתא במה שכתוב בה דבריו קיימין בה ובמה שכתוב בה צריכא למימר. פירוש דקא סלקא דעתך דקאמר הכי בה ובמה שכתוב בה שלא אוכל ואם כן הא תנא ליה רישא ותו בה למה לי. אמר רב נחמן לא קשיא הא דמחתא אורייתא על ארעא הא דנקיט לה בידיה. מחתא על ארעא פירוש לאו דוקא על ארעא אלא דלא מנחא לה בידיה דעתיה אגוילי. כלומר אין כוונתו כשהוא אומר בתורה שלא אוכל אלא להשבע בקדושת הקלפים והגוילים ואין זו שבועה והיינו רישא. ואפילו הכי אמר במה שכתוב בה הוא שבועה שכוונתו על השמות. נקיט לה בידיה דעתיה אהזכרות שבה כלומר על השמות הכתובים בה והויא שבועה. והיינו סיפא דקתני בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין כלומר בין דאמר בה בין דאמר במה שכתוב בה. רישא קא משמע לן דאף על גב דמחתא על ארעא ולא נקט לה איהו ואמר במה שכתוב בה מהני כלומר דבריו קיימין. סיפא הא קא משמע לן כיון דנקיט לה בידיה אף על גב דלא אמר אלא בה כמאן דאמר במה שכתוב בה דמי. הכין הוא פירושא דשמעתא לפי שיטה זו. אבל דעת רבינו ז"ל ניכרת מתוך הלכותיו שהוא מפרש הענין בנדר ממש דהוא איסר ממה שסמך לענין הזה דברי הירושלמי הכתוב בהלכות בתורה הרי זה מותר ככתוב שבה הרי זה אסור. בתורה הרי זה מותר כקדושת תורה. ככתוב שבה הרי זה אסור בקרבנות הכתובים בה. ופירוש הירושלמי כך הוא אם אמר ככר זה עלי בתורה לא אמר כלום שספר התורה אף על פי שהוא קדוש מיהו אינו דבר הנדור. אבל בשאמר ככר זה עלי ככתוב שבה הרי זה אסור דהכי קאמר כקרבנות הכתובים בה שהם דבר הנדור. ולפי זה יש לפרש סוגית הגמרא שלנו בדרך זה הנודר בתורה דאמר בשר זה עלי כתורה לא אמר כלום ואוקימנא בדמחתא על ארעא דדעתיה אגוילי כלומר כקדושת הגוילין ואין זה דבר הנדור אלא דבר האסור. במה שכתוב בה כלומר ואם תלה נדרו במה שכתוב בה דאמר ככר זה עלי כמה שכתוב בה דעתיה על האזכרות כלומר הקרבנות הנזכרות. ולשון האזכרות רצונו לומר בכל מה שנזכר בה ובכלל מה שנזכר בה הם הקרבנות. וכי נקט לה בידיה אף על פי שאמר ככר זה עלי כתורה הרי זה אסור דרעתיה לומר שיהא אסור לה כאותן דברים שכתובים בה ובכללן הם הקרבנות. וכן כתב רבינו הרמב"ם ז"ל בספר הפלאה לענין איסר דאמר ככר זה עלי כתורה או במה שכתוב בה. עד כאן.

וזה לשון הפירוש: הנודר בתורה כגון דאמר בתורה לא אוכל לך לא אמר כלום דבתורה לא משמע שום שבועה. במה שכתוב בה דבריו קיימים דמשמע כאילו משתבע באזכרות שכתובים בה. ואם אמר בה ובמה שכתוב בה לא אוכל לך הויין דבריו קיימין דכל שכן דמוסיף על דבריו הוא. מחתא על ארעא במה שכתוב בה לא אוכל ותו לא דעתיה על גוילים על הקלפים דכתובה בה התורה במשמע במה שכתובה בה התורה דהיינו גויל הילכך לא אמר כלום וצריך שיאמר ובה ובמה שכתוב בה דהשתא במה שכתוב בה גוילים ובה משמע אזכרות שבה. אבל נקיט לה בידיה כיון דאמר במה שכתוב בה תו לא צריך והויא שבועה מעלייתא דדעתיה ודאי אאזכרות דאי אגויל הוה ליה למימר במאי דנקיטנא. ואי בעית אימא כולה דמחתא אארעא והא קא משמע לן דאף על גב דמחתא אארעא ואמר במה שכתוב בה אף על גב דלא אמר ובמה שכתוב בה דבריו קיימים ותנא זו ואין צריך לומר זו קתני והכי קאמר במה שכתוב בה דבריו קיימין ואין צריך לומר זו כי אמר בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין. ואי בעית אימא כולה מציעתא. כלומר בארבעה בבי תנינן הכא במתניתין הנודר בתורה לא אמר כלום היינו רישא במה שכתוב בה דבריו קיימין היינו מציעתא בה נמי היינו מציעתא ובמה שכתוב בה דבריו קיימין היינו סיפא ומשום ההוא לא מעכבי להו אהדדי. דהא קא משמע לן מציעתא כולה במה שכתוב בה דבריו קיימין ובה דבריו קיימין דהיכא דנקיט ליה בידיה אף על גב דלא אמר אלא בה כיון דנקיט ליה בידיה ובמה שכתוב בה דמי דמשום הכי תנא ליה בה דלא זו אף זו קתני. דכי נקיט ליה בידיה אין צריך לומר כי אמר במה שכתוב בה דבריו קיימין אלא אפילו אמר בה לחוד הואיל ונקט לה בידיה דבריו קיימין. ובמה שכתוב בה דבריו קיימין דקתני סיפא מיירי בדמחתא על ארעא והכי קאמר אבל מחתא אארעא אי אמר במה שכתוב בה דבריו קיימין אבל אמר בה לא אמר כלום. עד כאן.

וזה לשון השיטה: הכי גרסינן אי אמרת רישא דמחתא אארעא והא קא משמע לן וכו'. וסיפא דנקט לה בידיה וכו' והא קא משמע לן וכו'. רישא דקתני ובמה שכתוב בה דבריו קיימין בדמחתא אורייתא אארעא ואפילו הכי כיון דהזכיר שם הכתב חיישינן דלמא דעתיה נמי אאזכרות שבו ומהני ביה נדר להתחייב על ידו. אבל אמר בתורה לא אמר כלום דהתם ודאי דעתיה אגוילי. וסיפא דקתני בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין בדנקיט לה בידיה ואו או קתני והכי קאמר אף על גב דאמינא לך ברישא הנודר בתורה לא אמר כלום זימנין דלא שנא. היכא דאמר במה דבריו קיימין ומשכחת לה בדנקיט לאורייתא בידיה והא קא משמע לן דהיכא דנקיט ליה בידיה אף על גב דלא אמר אלא בה דבריו קיימין והא קא משמע לן וכו' כמאן דאמר במה שכתוב בה דמו דהוי נדר גמור. ולפי מה שכתוב בספרים נראה דהלא רבנן דסדרוה לגמרא דמתניתין סבירא להו דהנודר בתורה לא אמר כלום היינו רישא דברייתא ובמה שכתוב בה דבריו קיימין ובה דהיינו רישא וסיפא קרו לה מציעתא דברייתא וסיפא במה שכתוב בה דבריו קיימין. והכי פירושה ואי בעית אימא רישא דאוקימנא בדנקיט לה בידיה ההיא ר' אמי בדמנחא אארעא עסקינן משום הכי כי נדר בתורה לא אמר כלום. אבל אמר במה שכתוב בה דבריו קיימין והא קא משמע לן דאף על גב וכו'. ומהשתא לא איצטריכא למתנייה לסיפא והא תניא לגלויי ארישא דמנחתא אארעא עסקינן דמדאיהי במחתא אארעא רישא נמי בדמחתא אארעא. דעל כרחך סיפא בדמחתא אארעא דאי בדנקיט ליה בידיה אפילו לא אמר כלום אלא בה לחודה או במה לחודה הוי נדר. אי נמי זו ואין צריך לומר זו קתני. ואי בעית אימא מציעתא נמי דהיינו בה דהוא רישא וסיפא דמוקמינא לה כדמנח אארעא ההיא בדנקיט לה בידיה והכי קאמר ובמה שכתוב בה. וטעמיה דהיכא דאמר בה הרי הוא כמי שנדר במה שכתוב בה ודבריו קיימין וכגון דנקיט לה בידיה. וכולה חדא מילתא היא ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא דתרי מילי נינהו קרי ליה מציעתא. עד כאן.

וזה לשון הרי"ץ ז"ל: הא דמחתא אארעא. כלומר סיפא וכו' ורישא דנקיט לה בידיה הילכך אפילו לא אמר אלא במה שכתוב בה דבריו קיימין וכו'. ואפילו הכי אם נשבע בתורה לבד לא אמר כלום דדעתיה אגוילין שהתורה כתובה בהם. ועוד נראה לי לפרש דאם נקיט לה בידיה אף על גב דלא אמר אלא הריני נשבע בתורה זו שלא אוכל ככר זה מהני ושבועה גמורה היא. והכא משמע דלא אמר כלום מיירי שלא אמר בתורה בפירוש אלא לשון בה כלומר הריני נשבע בה שלא אוכל ככר זה. ואחר כך גרסינן אי בעית אימא רישא דמחתא אארעא והא קא משמע לן וכו' וסיפא דנקיט לה בידיה והא קא משמע לן וכו'. ופירושה רישא דקתני דבמה שכתוב בה דבריו קיימין בדמחתא אארעא ואפילו הכי חיישינן דילמא דעתיה נמי אהזכרות. אבל אמר בתורה לא מהני כלום דדעתיה אגוילי. וסיפא דקתני בה ובמה שכתוב בה דבריו קיימים בדנקיט לה בידיה והכי קאמר מאחר דנקיט לה בידיה אף על גב דלא אמר אלא בה כמאן דאמר במה שכתוב בה דמי. כן היא גרסת ספרים מדויקים וכן נראה גירסת הר"ם. ויש נוסחאות אחרות במקצת ספרים דגרסינן ואי בעית אימא הא והא דמחתא על ארעא והא קא משמע לן וכו'. ואחר כך ואי בעית אימא עלה נמי דנקיט לה בידיה וכו' ופירושה הכי רישא דמוקמינן דנקיט לה בידיה הכי נמי בדמנחא אארעא עסקינן וכי נדר בתורה לא אמר כלום במה שכתוב בה דבריו קיימין והא קא משמע לן דאף על גב דמתתא על ארעא ואמר במה שכתוב בה מהני. ומן הדין לא היה צריך למתני סיפא והדתניא סיפא לגלויי רישא דבמחתא אארעא עסקינן דמדהאי במחתא על ארעא רישא נמי דאי סיפא בדנקיט לה בידיה אפילו לא אמר אלא בה או במה הוי נדר. וזו ואין צריך לומר זו קתני. וסיפא דנקיט לה בידיה והא קא משמע לן כמו שפירשנו לגירסא הראשונה. עד כאן.

כתכ הרא"ם ו"ל אמר רב נחמן הא דבעי תרתי בה ובמה שכתוב בתורה דמחתא אארעא כיון שלא לקחה בידו לא חשיבא עליה ואיכא למימר דדעתיה אקלפים ופירוש דבריו במה שכתוב בתוכה בקלפים שהתורה כתובה בהם. אבל כשריבה דבריו ואמר בה ובמה שכתוב בתוכה אז בודאי אית לן למימר דדעתו אהזכרות שבה. רישא דקתני במה שכתוב בה גרידא דנקיט לה בידיה. והוא הדין אם אמר בה גרידא וחד מינייהו נקט. ורישא דרישא דאמר בהן לא אמר כלום דמחתא אארעא. בפירושים אחרים מצאתי זה ואינו כפירוש השיטה שפירש תחלה אלא כפי גירסא אחרת שמצאתי בספר ישן. ובה דנקט עם מה שכתוב בה לסימנא בעלמא נקטיה להודיע דבה חשיב שפיר שבועה היכא דנקטיה בידיה כמו שאמר במה שכתוב בה. עד כאן.

מתני' קונם שאני ישן שאני מדבר. כולהו דמסכתא גרסינן שאני ופירושו שאיני. פירוש. וז"ל הרא"ם ז"ל: קונם שאני ישן. שאני בכולו גרסינן ולא שאיני דאם כן הוה ליה קרבן לא אוכל לך שמותר. מצאתי. אמנם גבי שבועה גריס שאיני. ואני אומר לפי שפירושו קונם עיני בשינה שייך למתני שאני. קונם עיני כלומר עיני יהיה אסור בקונם לענין שינה שסתימת העין גורמת הנאת השינה. עד כאן.

קונם שאני ישן וכו'. בגמרא מוקמינן לה כגון שהתפיס בדבר שיש בו ממש דאמר קונם עיני בשינה שאסר עינו מלישן קונם פי מלדבר רגלי מלכת. ומוקמינן לה למתניתין נמי בשנדר על ידי תנאי דאמר קונם שאני ישן או שאני מדבר וכו' אם אוכל ככר זה. והיינו דקתני בסיפא הרי זה בלא יחל דברו ולא קתני אסור שהרי מותר הוא לישן ובלבד שלא יאכל את הלחם. והכי קאמר הרי זה צריך ליזהר מלאו דלא יחל דברו שלא ישן היום שמא יאכל את הלחם ונמצא נדרו מחולל למפרע. ואם ישן יזהר שלא יאכל את הלחם. שיטה.

גמ' איתמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אמר רב יהודה אל ישן היום שמא ישן למחר. פירוש הואיל ואין השינה אסורה עליו למחר דאינה אלא תנאי לשינה דהיום אל ישן היום דאם ישן למחר אשתכח דשינה דאתמול באיסור הוה. ורב נחמן אמר ישן היום ואין חוששין שמא ישן למחר. פירוש דמדעתו לא יפשע ולאונס לא חיישינן דאיפשר דמבריז נפשיה בסילותא ולא נאים כדאיתא בפרק המגרש. הרנב"י ז"ל.

דף טו עמוד א

אלא דאמר קונם עיני בשינה כדפרישנא במתניתין. אי דלא יהיב שיעורא. שלא נתן שיעור בנדרו כמה יעמוד שלא ישן מי שבקינן ליה עד דעביד איסורא. כלום ממתינין לו מלהלקותו עד דעביד איסורא דמדקתני הרי זה בלא יחל דברו מכלל דממתינין לו עד שיעבור על נדרו. מלקין אותו משום דקא עבר אלאו דלא תשא את שם ה' אלהיך לשוא וישן לאלתר אם ירצה. אלמא היכא דידעינן דיעבור על דברו לא ממתינין ליה עד דעביד איסורא דהא גבי שבועה לא משהינן עד שישן ותמצא שבועתו (שבועה שלא) שבועת שוא למפרע. גבי מתניתין נמי אי בדלא יהיב שיעורא עסקינן נילקיניה לאלתר ואמאי הרי זה בלא יחל דברו דמשמע דלא מלקינן ליה עד דעבר הא ודאי אנן סהדי דסופו לעבור דהא לא אישן לעולם קאמר. הרא"ם ז"ל.

וז"ל הריטב"א ז"ל: ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן ליה עד דעבר איסור בל יחל. פירוש מלישנא דמתניתין דקתני הרי הוא בלא יחל משמע דלא עבד איסורא בשעת הנדר אלא עד שישן דעבר בבל יחל והא ליתא דבשעת הנדר עביד איסורא שנדר לבטלה בדבר שאי אפשר לקיימו וכיוצא בזה בשבועה לוקה משום שבועת שוא. ובנדרים איסורא הוא דאיכא ולכשישן ליכא בל יחל דאי אפשר לו לקיים נדרו ולא הוי נדר ומכאן ראיה דנדרי שוא אסורים כמו שבועה לפי הפירוש הזה. ויש מפרשים מי שבקינן ליה עד דעבד איסור בל יחל האי לישנא לאו דוקא והכי הוה ליה למפרך (אי) מי איכא בל יחל דהא כיון דאמר לא אישן סתם לעולם הוא באיסור וכיון דנשבע או נדר דבר שאי אפשר לא חייל עליה שבועה או נדר כלל דהא אמר ר' יוחנן שבועה שלא אישן שלושה ימים מלקין אותו וישן לאלתר. פירוש מלקין אותו לאלתר על שנשבע בדבר שאי איפשר דכיון דהוא דבר שאי אפשר הוי כמו שבועת שוא ובשבועת שוא יש מלקות. אבל הכא בקונם עיני בשינה אינו שבועה אלא נדר ובנדר אין בו אלא בל יחל וכיון שהוא נדר שאי אפשר לקיימו לא חייל כלל ומעכשו הוא בטל ואם כן למה ילקה הרי לא חל הנדר. עד כאן.

הכי גרסינן אלא דאמר עיני בשינה היום. אלא על כרחיך מתניתין בהא עסיקינן כגון דאמר עיני בשינה היום וקתני הרי זה בלא יחל דברו אלמחר קאי. ואי דלא נם ביום ראשון למחר מאי בל יחל דברו איכא הרי הוא מותר לישן לכתחלה הואיל ולא ישן אתמול. אלא לאו בדניים ביום ראשון עסקינן וקאמר דלמחר קאי בלא יחל דברו דמתוך שהוא יכול לישן ביום ראשון צריך הוא ליזהר שלא יחל דברו ביום שני. אלמא אית דמיירי שיכול אדם לישן ביום ראשון דאם אסור לישן ברשיעי לא איירי תנא. ותיובתא דרב יהודה דאמר אל ישן היום שמא ישן כו'. שיטה.

לעולם כדקתני דלא נם ביום ראשון ואפילו הכי איתיה ביום שני בלא יחל דברו מדרבנן הואיל ואסרו על עצמו אל ישן בו כי ישן ביום ראשון ועשאו תנאי לדבר האסור אף על גב דאינו יכול לבא עוד לידי איסור אסור ומדרבנן וכו'. ומי איכא בל יחל דרבנן בתמיה אין והתניא בניחותא (ו)לא יחל דברו דכיון דאסר עליו וכי עבר עלה איכא איסורא משום לא יחל דברו והך איסורא מדרבנן היא וקרא אסמכתא בעלמא. והכא נמי כי ניים לאחר שאסר את עצמו מספק מלישן קאי עלה מדרבנן בלא יחל דברו. שיטה:

בל יחל דרבנן. קנסו עליה רבנן מלקות מיד על ששם עצמו באיסור שאינו יכול שלא יעבור בבל יחל. ויתירו לו נדרו. נהגו בהם איסור כי ההיא דרבה בר חנה בפסחים דאכל דאייתרא משום דבני מדינה מסרכי מילתא.

שנאמר לא יחל ואין לו לעשות דבר שיבטלוהו ואסמכתא היא. הרא"ם ז"ל. מאי לא יחל מדרבנן כלומר איסורא מדרבנן שהרי נהגו בו איסור בדבר שאין בו ממש. אי אתה רשאי לנהוג בו היתר כדי לבטלו משום שנאמר לא יחל דברו אפילו על דבר שאין בו אלא דיבור כגון אחרים נהגו בהן איסור בבל יחל.

תנן האומר לאשתו שאת נהנית לי עד הפסח. יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם את נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג דהיינו קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר. פירוש *).

• ) ברשב"א כאן תד"ה רבינא וכו'. צ"ל: ואסורה בהנאתו דקתני היינו משום לפני עור לא תתן מכשול ולוקה דאמרינן היינו נמי וכו'. שם בא"ד צ"ל: וכי תימא דמיגרשה למחר ומקיימה לתנאה אטו בדידה קיימא לאיגרושי. אי נמי על מה דפליגת עליה דרב יהודה וכו'. כן צ"ל על פי דברי השיטה מקובצת.

וכן בשיטה וז"ל: אמר ר' אבא הא דקתני הלכה לענין מלקות דהיכא דהלכה לפני הפסח אסורה ליהנות משלו ולוקה אם נהנה משלו מפני שכשעשה זה את נכסיו הקדש אצלה על ידי נדרו נמצאת היא נודרת ועומדת על ידי נדרו והיכא דעברה על ידי נדר לוקה משום לא יחל. אבל איהו לא מלקי משום דאיהו לא עבד מידי. עד כאן.

דף טו עמוד ב

קונם שאי את נהנית לי עד החג וכו'. דהיינו דומיא דשאיני בשינה למחר אם אישן היום. ומותרת לילך אחר הפסח שהרי לא הדירה לילך אלא עד הפסח. הלכה לפני הפסח אסורה לא הלכה לא. כל ומן שלא הלכה לה לפני הפסח לא מיתסרינן לה משום שמא תלך לאחר הפסח אלמא בתנאה נמי מזדהר. הוא הדין דאפילו לא הלכה אסורה אלא דוק להך גיסא הלכה אסורה ולוקה כו' אסורה בעלמא כלומר איסורא בעלמא הוא דאיכא למימר דלא תאכל משום שמא תלך דבתנאה לא מיזדהר. אכל ממנו היום הרי זה בבל ילך כלומר יהא זהיר שלא ילך. אלמא מדקאמר ליה שלא יאכל דאיפשר דאכיל ולא חיישינן שמא ילך דאי איתא דחיישינן איבעי ליה למיתני אל יאכל ממנו היום שמא ילך למחר וקשיא לרב יהודה דאמר אל ישן היום שמא ישן למחר. פירוש.

מהלך לא. ואף על גב דקתני הלך הרי הוא בבל יחל ועל כרחך לא מיתני ליה מהלך הרי הוא בבל יחל דאי איכא משום בל יחל היכי קתני שמהלך לכתחלה. אלא הכי קדייק הלך הרי הוא (ב)בל יחל הלך אין אבל מהלך לכתחלה וליכא בל יחל לא. הכי גרסינן אמר רב נחמן הוא הדין דליתני מהלך ורב נחמן אליבא דרב יהודה קא מתרץ. והכי קאמר הלך אין מהלך לא. ואם איתא דאכל דוקא אם כן ליתני מהלך לאשמועינן דאינו יכול לאכול לכתחילה. כלומר דכיון דאמרינן דהאומר ככר זה עלי היום אם אלך למחר וקתני מתניתין דמהלך למחר לכתחלה הא ודאי קא משמע לן דלא הותר לו לאכול אמש משום כך מותר לו לילך היום לכתחלה. ואמר רב נחמן לתרוצה אליבא דרב יהודה הוא הדין דהוה ליה למיתני מהלך וכו'. הרשב"א ז"ל.

וכתוב בשיטה עלי לשון נדר הוא והכי קאמר הרי הוא עלי שלא אוכל היום אכל הרי בבל ילך לאותו מקום מפני שהוא מיחל את נדרו למפרע. דמדקתני אכל מכלל דמותר הוא לאכול לכתחלה באותו יום עצמו ותיובתא דרב יהודה. וקמהדר אידך מי קתני אוכל דמשמע לכתחלה אכל קתני דיעבד ואכל הרי בבל ילך. הג"ה: עוד שמעינן פירוש אחר מהלך לא. פירוש דין הלך קתני אבל דין דמהלך לא אשמעינן דליתני הכי ככר זה עלי מחר אם אלך היום מהלך היום ואינו חושש שמא יאכל למחר. ומדלא תנייה להאי ענינא דלישמעינן ביה דינא דמהלך דאסור לילך וקשיא לתרוייהו דאמרי דברי הכל באיסורא מזדהר. ומשני אמר רב יהודה וכו' דהוא הדין דליתני דינא דמהלך ואיידי דקתני רישא אכל דלא מיתני אוכל שהרי אסר היום עליו תנא סיפא נמי דין דהלך ושייריה לדינא דמהלך ולא משום דאסור. אימא סיפא הלך לאותו מקום הרי הוא בבל יחל דלוקה מפני שחלל את נדרו מדקתני הלך מכלל דלכתחלה לא מצי להלך ומדקאמר לא מצי להלך מכלל דכדאכליה לככר מאתמול עסקינן דאי בדלא אכל ליכא משום בל יחל דברו. אלמא איכא דאכיל וקשיא לרב יהודה. ומשני לעולם מהלך לכתחלה ובדין הוא נמי דליתני דמהלך לכתחלה אלא איידי דקתני רישא אכל ולא מתני ליה אוכל דלא מצי מתני אוכל כדרב יהודה דחיישינן שמא ילך לאותו מקום פלוני תנא נמי סיפא הלך. לא ארישא דקמהדר אלא מילתא אחריתי היא והכא כגון דעבר ואכלה מאתמול עסקינן והכי קאמר אף על גב דאמינא דבהא דמהלך לכתחילה זימנין דאם הלך לוקה משום לאו דלא יחל דברו וכגון דאכליה לככר מאתמול מדעת. עד כאן.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: יש ספרים דגרסי הלך הרי זה בבל יחל סיפא דברייתא מהלך לא קתני. פירוש דין הלך קתני אבל דין דמהלך לא אשמעינן וליתני הכי ככר זה עלי למחר אם אלך היום מהלך הוא היום ואין לחוש שמא יאכלהו למחר. ומדלא קתני הכי אלמא אסור לילך וקשיא לרב נחמן דאמר מותר לישן. אמר לך רב נחמן הוא הדין דליתני דינא דמהלך שמותר ואיידי דקתני רישא אכל דלא מצי למיתני אוכל שהרי אסרו היום עליו תנא סיפא דין דהלך ודילג דין דמהלך והוא הדין דמותר. קשיא לי בגוה דמאי קאמר דלא מצי למיתני אוכל והא לרב נחמן מקשי ולדידיה בטוב היה יכול למיתני אוכל שהרי מתיר לישן היום. ואיפשר דכי אמר דלא מתני ליה אוכל לאו למימרא שלא יהא מותר דודאי לרב נחמן אוכל הוא לכתחלה. אלא לומר דלא מיתני ליה הכי משום דלאו לישנא דתנא הוא למיתני אוכל הרי הוא בבל ילך. אמנם לפי זו הגרסא ניחא שפיר. איכא דאמרי אכל הרי הוא בבל ילך הלך הרי הוא בבל יחל אכל אין אבל אוכל לא ותיובתא דרב נחמן. אמר לך רב נחמן הוא הדין דליתני אוכל ואיידי דקתני סיפא הלך דלא מיתני ליה הולך תנא רישא אכל. ומי שידע לעשות גרסא חדשה יכול היטב להקשות לרב יהודה כמו השיטה דלמעלה דמתניתין דמאחר הפסח הרי הוא בבל יחל וכו' הכי נמי יכול להקשות כך הלך הרי הוא בבל יחל ואי לא אכל מאי בל יחל איכא ויתרץ דאי עבר ואכל והלך כמו השיטה שלמעלה. ויש שהיו דוחקים לישב גירסת מהלך ועמל הוא בעיני. עד כאן.

אמר רב נחמן. פירוש רב נחמן מתרץ אליבא דרב יהודה בר פלוגתיה הוא הדין דהוה ליה למיתני מהלך אלא איידי דקתני רישא אכל דלא מיתני ליה אוכל דהא לרב יהודה אינו אוכל לכתחלה תנא נמי הלך. ולא גרסינן אמר לך רב נחמן. הרנב"י ז"ל.

והא מן התורה משועבד לה והרי הוא מבטל המצוה משאר כסות ועונה. והא דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות הא מוקמינן לה לקמן במי שתלה האיסור בחפץ דאמר ישיבת סוכה עלי דאינו נראה כמבטל מצוה. אבל קונם שלא אשב בסוכה לא חאיל שנראה כמבטל מצוה מאחר שתלה האיסור בעצמו והכא נמי תלה בעצמו שאמר קונם שאני משמשך. באומר הנאת תשמישך עלי שתלה האיסור בהנאתו. ויש מפרשים והא משועבד לה ואם כן איך יכול לאסור גופו שאינו שלו. וקשה קצת דהא גופו למצוה משועבד ואם כן למה לי קרא דדרשינן דברו הוא דאינו מיחל אבל מיחל לחפצי שמים. וראשון עיקר. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון שיטה: והא מן התורה משועבד לה לשמש עמה. והגוף עצמו משועבד לשמשה בעל כרחו וכיון דגופו אינו ברשותו אצל תשמיש היאך אוסר דבר שאינו ברשותו לעבור בלא יחל. ולא דמי לאומר קונם סוכה שאני עושה דסתם נדר חל על מצוה כברשותו אבל הא באוסר על אחרים הוא ולא עשה כלום. הג"ה: וכל זה אינו נראה דמה לי אם משועבד למצוה דסוכה מה לי אם משועבד למצות תשמיש אשתו וכשאמר קונם סוכה שאני עושה אמאי אמרי לקמן במתניתין דבנדרים אסור. ומצאתי פירוש אחר דהכי פריך אמאי איתיה בבל יחל והא משעבד לה מן התורה והרי הוא מבטל מצוה. ואף על גב דנדרים חלים על דבר מצוה הא מוקמינן לה לקמן במי שתלה האיסור בחפץ כגון דאמר ישיבת סוכה עלי ואינו נראה כמבטל. אבל אמר קונם שלא אשב בסוכה לא חייל לפי דנראה כמבטל מאחר שתלה האיסור בעצמו והכא נמי תלה האיסור בעצמו כיון דאמר קונם שאני משמשך. ומשני באומר הנאת תשמישך עלי שתלה האיסור בתשמיש אשתו ולא כו'. עד כאן.

והא מן התורה משעבד לה דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע. פירוש אם כן היאך יכול לאסור עליה את גופו שהוא משועבד לה. ואפילו מדרבנן ליכא בל יחל דאין אדם אוסר פירות חברו על חברו אפילו מדרבנן. הרנב"י ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: אקשינן והא מן התורה וכו'. וא"ת וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ופסק ר"י והוא הדין דאלמוה נמי לשעבודיה דבעל חוב דאי לא כל אדם שיש עליו חוב יאסור נכסיו על בעל חובו בקונם כדי לאסרן עליו להפקיע חובו. עד כאן.

ואוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי. כלומר שאסר את אשתו לעצמו וודאי דאדם אוסר פירות עצמו לעצמו. ואף על גב דבטלה מיניה מצות עונה הא קיימא לן דנדרים חלים על דבר מצוה כדאיתא לעיל משום דנדרים איסור חפצא הוא והרי זה אסר לעצמו את גוף אשתו. והא דאוקימנא לה למתניתין באומר הנאת תשמישיך עלי לאו למימרא דאמר הכי דהא לא מדכר קונם הנאת תשמישיך אלא תלמודא הוא דאקצר בלישניה וכגון דאמר קונם הנאת תשמישך עלי. וכי תימא אכתי דבר שאין בו ממש הוא דקונם הנאה קאמר והנאה דבר שאין בו ממש הוא. יש לומר כגון דאמר קונם מה שאני משמשיך דהיינו גופא והכי משמע לישנא קונם יהא לי גופך שאני משמש ביך ואיסוריה אפילו דאורייתא. ואף על גב דמתניתין קתני קונם הנאת תשמישיך לא דק. אי נמי קונם הנאת תשמישך כדקתני ובל יחל דרבנן מיהא איכא ודייקא נמי דרישא דקונם שאני מדבר שאני מהלך שאני ישן כולהו אוקימנא בגמרא בבל יחל דרבנן. הרנב"י ז"ל.

שארה כסותה ועונתה. עונה זו עונת תשמיש והאי קרא כתיב באמה העבריה שלקחה לו בעלה לאשה. ומשני מתניתין במאי עסקינן באומר לה הנאת תשמישך עלי כלומר הנאה שיש לי מתשמישך תאסר עלי דיכול לאסור הנאתה עליו דלא ניחא ליה בתשמיש אבל עצמו אינו יכול לאסור הואיל ושעבדתו תורה לכך. דאמר רב כהנא. כלומר ואשכחן נמי דאמר רב כהנא דבכהאי גוונא מצי איניש לאסור עליו הנאת תשמישו על אשתו. האומר לבעלה תשמישי יאסר עליך כופין אותה ומשמשתו דלא מצי פקע שעבודה שהיא קנויה לו לתשמישו כדכתיב כי יקח איש אשה.

הג"ה: ולפי שכתבתי בהג"ה יש לומר בפשיטות הנאת תשמישי עליך כו' דומה לקונם שלא אשב בסוכה דתולה האיסור בעצמה ולא חאיל נדר (דחדא) דהויא כמבטלת מצוה. אבל באומרת תשמישך עלי אז תולה האיסור בתשמישו והוי כאומר ישיבת סוכה עלי דאמרינן לקמן דחאיל נדר (אבל) ולפיכך אמרה הנאת תשמישך תאסר עלי אסור לשמשה דההיא לא ניחא לה בתשמיש. והכא נמי הנאת תשמישה הוא אוסר עליו הילכך עובר בלא יחל. דבר האסור לו. שאסר על עצמו. שיטה.

וכדרב כהנא. שנותן טעם בדבר שקונם הנאת תשמישך עלי מועיל לבל יחל לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. יש מפרשים משום לפני עור והוי כמו ההיא דלקמן דהיכא דאמר ישיבת סוכה עלי דצריך להתיר. הרא"ם ז"ל.

וכדרב כהנא דאמר הנאת תשמישי עליך פירוש (שלא) אשה שאמרה לבעלה כן כופין אותה ומשמשתו. פירוש חדא דאית בה תרתי קאמר חדא שלא חל הנדר שלא כל הימנה שתאסור עצמה לבעלה דשעבודי משעבדא ליה דאין אדם אוסר פירות חברו לחברו ואפילו מדרבנן. ועוד שהוא מותר לכופה בכך וליכא משום ולפני עור לא תתן מכשול. תשמישך עלי פירוש שאוסרת בעלה על עצמה לתשמיש אסור שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו. דהא קאסרה בעלה עליה. והא נמי חדא דאית בה תרתי קא משמע לן חדא שהאיסור חל ואסורה לו ועוד שהוא אסור לכופה בכך שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו משום ולפני עור לא תתן מכשול. והא דרב כהנא נמי אי דאמרה הכי הנאת תשמישך ליכא איסורא דאורייתא דהא דבר שאין בו ממש הוא. אלא בל יחל דרבנן. אי נמי כגון דאמרה קונם גופך עלי לתשמיש ורב כהנא הוא דלא דק בלישניה משום דלאו להאי דינא קא נחית אלא לאשמעינן דאיכא לאיפלוגי בין דאסרה עצמה לבעלה ובין דאסרה בעלה לעצמה ומכל מקום דאמרה בלישנא תריצא עסיקי. הרנב"י ז"ל.

מתני' שבועה שאני ישן וכו'. ואף על גב דלא אמר עיני בשינה מפני שהשבועה חלה אפילו על דבר שאין בו ממש ולא דמי לנדרים דבנדרים הוא אוסר החפץ עליו על כן בעינן שיהא בו ממש שיהא הנדר חל עליו. אבל בשבועה הוא אוסר עצמו מן החפץ ובגופו יש בו מששא. והכא בדאשתבע בלא תנאי איירי כי מיד שישן או מדבר או מהלך עובר בבל יחל ואין צריך תנאי כלל. הרי"ץ ז"ל.

וזה לשון שיטה: שבועה שאיני ישן. שקבל על עצמו בשם שבועה שלא יישן אסור ואף על גב דלא אמר עיני בשינה מפני שהשבועה חלה על דבר שיש בו ממש וגם על דבר שאין בו ממש דלא דמי לנדרים דבנדרים הוא אוסר את החפץ עליו ומשום הכי בעינן שיש ממש באותו חפץ כדי שיהא מקום לנדר לחול עליו אבל בשבועה הוא אוסר את עצמו מן החפץ ובדידיה הא איכא מששא והילכך חיילא שבועה אפילו ליכא מששא בההוא חפצא. והכא בדאשתבע בלא תנאה עסקינן דאי בתנאה הוה קאי עלה בלא יחל דברו. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: שבועה שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך אסור. פירוש משום בל יחל ומשום לא תשבעו בשמי לשקר. אבל בנדרים ליכא אלא בל יחל גרידא. הכא בסיפא גרסינן שפיר שאיני דשבועה איסור גרידא הוא. עד כאן.

הכי גרסינן קרבן לא אוכל לך (כלל) כלומר הא מה שאוכל לך יהא חולין והילכך מותר. והיכא דאמר נמי הא קרבן שאוכל לך מותר משום דבהא קרבן נדר. אבל הקרבן שאוכל לך תנן במתניתין דלעיל בפרק קמא דאסור דמשמע קרבן יהא מה שאוכל לך. וסתמא ר' מאיר היא דאי ר' יהודה הא אמר דלא הוי נדר עד דלימא דהוי קרבן. ולקרבן לא אוכל לך מפרש בגמרא דלא קרבן איבעיא ליה למתני משום הכי שרי ר' מאיר דמכלל לאו אתה שומע הן לא אמרינן. אבל אמר לקרבן מיתסר דהתם ודאי הכי קאמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. מותר. אכל הני דאמרינן קאי. שיטה.

וזה לשון הפירוש: קרבן לא אוכל לך. דמשמע מה שלא אוכל לך יהא קרבן דלא מידי נדר והרי זה מותר. וכן הא קרבן שאוכל לך מותר דבחיי קרבן קאמר. ובמשנה טברנית כתיב וקרבן שאוכל לך כלומר ובחיי קרבן שאוכל לך מותר. רק בספר לש"ש כתיב הא קרבן. וספרים שכתוב בהם הקרבן משמע כאילו אמר הא קרבן. עד כאן.

וזה לשון הרנב"י ז"ל: קרבן לא אוכל לך הקרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר. פירוש קרבן יהא מה שלא אוכל לך מותר דלאו כלום הוא ולא דרשינן דבוריה לתרי טעמי ולימא קרבן יהא מה שלך לפיכך לא אוכל לך דאפילו ר' מאיר לא דריש הכי אלא באומר לקרבן לא אוכל לך בלמ"ד ושתהא תיבה אחת. הקרבן שאוכל לך נמי מותר דכיון דבה"א קאמר הרי הוא כאילו הם שתי תיבות הא קרבן שאוכל לך וכאילו נשבע בחיי קרבן משתבענא שאוכל משלך דהכי מפרש לה בסוף פרק קמא באומר הא קרבן. לקרבן לא אוכל לך מותר דאם תיבה אחת היא אמרינן דהכי קאמר לקרבן יהא מה שלא אוכל לך ולפיכך מותר. ודלא כר' מאיר דאילו לדידיה לתרי טעמיה דרשינן ליה ואסור. אבל בגמרא מוקמינן לה כר' מאיר ובדקאמר שתי תיבות לא קרבן לא אוכל לך ולפיכך מותר דלא דרשינן הא מה שאוכל לך תהא קרבן דלית ליה מכלל לאו הן. עד כאן.

דף טז עמוד א

גמ' מני מתניתין דקתני קרבן לא אוכל מותר הא אוכל לך אסור ר' מאיר בר פלוגתיה דר' יהודה דאי ר' יהודה אפילו קרבן שאוכל (לא) לך שרי אם לא אמר כקרבן דהא אמר ירושלם לא אמר כלום. הרא"ם.

וזה לשון שיטה: מתניתין דנקט הא קרבן שאוכל לך מותר מכלל דאי אמר קרבן שאוכל לך אסור ר' מאיר היא דאמר לעיל מודים חכמים לרבי יהודה באומר הא קרבן דלא הוי נדר דבחיי קרבן נדר. אבל אי אמר קרבן אסור דאמרן קרבן אימרא דירים עצים כו' שאוכל לך אסיר ומוקמינן כר' מאיר דאי כר' יהודה קרבן שאוכל לך נמי הוה מצי תנא למתני דמותר דלר' יהודה האומר ירושלם לא אמר כלום. עד כאן.

וז"ל הפירוש: מני מתניתין דתני קרבן לא אוכל מותר דמשמע הא אם אמר קרבן (לא) אוכל לך אסור. ר' מאיר היא וכדשמעינן ליה בפרק קמא דכי אמר קרבן שאוכל לך אסור דתנן האומר קרבן עולה ומנחה כו' אסור ואמרינן ההיא סתם משנה ר' מאיר היא. ושמעינן ליה דאמר נמי דכי אמר הא קרבן שאוכל לך מותר כדאמרינן לעיל מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן וכו' ופירשו חכמים מני ר' מאיר היא דאי ר' יהודה לא שני ליה בין אמר קרבן שאוכל לך בין אמר הא קרבן שאוכל לך שבשניהם מותר דתנן לעיל האומר קרבן עולה וכו' עד ור' יהודה מתיר. והא קרבן שאוכל לך נמי דאמרן לעיל בהדיא מודים חכמים לר' יהודה באומר הא קרבן וכו' מכלל דר' יהודה אית ליה הא סברא. ואילו מתניתין קתני קרבן שלא אוכל לך הא קרבן שאוכל לך לא קתני. עד כאן.

ותימה הא דאמרינן אימא סיפא וכו'. דמשמע דהשתא דמתניתין היא ר' מאיר הוא דקא קשי הא אי הוה מתניתין ר' יהודה לא קשיא סיפא אמאי והא ר' יהודה אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן ואם כן לקרבן לא אוכל לך אמאי מותר נימא דהכי קאמר לא קרבן יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא קרבן. וי"ל לר' יהודה ניחא דמפרשינן לקרבן בשוו"א הלמ"ד דהשתא ליכא מכלל לאו אתה שומע הן. אלא לר' מאיר אפילו אי גרסינן הכי תיקשי דלימא לקרבן לפיכך לא. ופרקינן הא דאמר לקרבן הא דאמר לא קרבן. הריטב"א ו"ל.

הג"ה הכי גרסינן הא דאמר לקרבן (בפת"ח) בחט"ף שם אמר ר' מאיר דאסור דמשמע לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך והא דתנן הכא מותר כדאמר לקרבן (בחט"ף) בפת"ח דמשמע לא קרבן. אבל בכולהו בדאמר לא לא גרסינן ליה דבהכי לא טעי תנא אבל בחט"ף ופת"ח טעי תנא.

מתניתין דאמר לא קרבן לא אוכל לך. דהשתא מותר ממה נפשך דאי משמע הכי לא קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך לא כלום קאמר ומותר. ואי משמע לא יהא קרבן כי לא אוכל לך נמי מותר דליכא למידק הא אם אוכל לך יהא קרבן דלית ליה לר' מאיר הן מכלל לאו. הא דאמר לקרבן ההיא דאסר ביה ר' מאיר. שיטה.

וזה לשון הרי"ץ ז"ל: ותירץ מתניתין דקאמר לא קרבן. כלומר שמאריך בלמ"ד לקרבן והילכך אפילו נאמר לא קרבן יהא לפיכך לא אוכל לך לא אמר כלום. וכן אין לדקדק הא שאוכל לך יהא קרבן כי לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן והא דקאסר ר' מאיר מיירי כגון דאמר לקרבן. עד כאן.

מתני' שבועה שלא אוכל לך נשבע שלא אוכל לך משלך. לא שבועה לא אוכל לך אסור דסיפא אכולהו קאי. והשבועה שאוכל לך משום הכי אסור דהכי קאמר מאי אסור משום שבועה מה שאוכל משלך. לא שבועה לא אוכל לך אסור דמשמע הא דאכילנא מדידך יהא אסור לי משום שבועה. והך בבא דשבועה ר' מאיר מדקתני זה חומר בשבועות מבנדרים מכלל דתרוייהו חד תנא נינהו וההוא דנדרים הא אוקימנא כר' מאיר. ואפילו הכי קתני דלא שבועה לא אוכל לך אסור דסבירא ליה לר' מאיר בשבועות מכלל לאו אתה שומע הן דכתיב ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו הא אם לא רחצו ימותו וכתיב נמי מפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו הא אם תצאו תמותו. אבל גבי נדרים לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן אבל באיסור גרידא אית ליה.

הג"ה: אבל צריך עיון דלעיל בפרקי אמרינן לא חולין לא אוכל לך בנדרים אסור אליבא דר' מאיר דההיא ברייתא אוקימנא התם אליבא דר' מאיר. ונראה לפרש הטעם דכיון דמראה ומגלה עצמו ואמר לא בשבועה ובאכילה מוכיח בעצמו שרוצה שתחול השבועה וגם ר' מאיר מודה בזה והיינו טעמא דלעיל גבי נדרים דלא חולין לא אוכל לך. שיטה.

וכתב הרא"ם ז"ל וז"ל: לא שבועה לא אוכל לך משמע הא שאוכל תהיה שבועה מכלל לאו אתה שומע הן. ואפילו ר' מאיר מודה בה כיון דמוכח דאמר לא בשבועה ובאכילה מגלה דעתו שתחול השבועה.

מצאתי : ובגמרא לא משמע הכי כלל אלא טעמא דהך סופא לפי שתבקש שבועה ללא אוכל לך דבתרה. ואף על פי שהתחיל בלא פירושו הכי לא כמו שאתה סובר או כמו שאתה אומר שאוכל עמך שבועה לא אוכל לך. והכא נמי לי וגם לא דמי ללקרבן לא אוכל. כמו שמצאתי ואין מבין. וכתב עוד שבועה שאוכל. יש במתניתין שבועה דאורייתא ושבועה דרבנן לפי מה שמצאתי בפירוש דלא שבועה לא אוכל לך אסור משום טעמא דמכלל לאו אתה שומע הן ומתניתין אוקימנא כר' מאיר דלית ליה וכן מצאתי כתוב כאן. עד כאן.

וכן כתב הרנב"י ז"ל וז"ל: שבועה לא אוכל לך השבועה שאוכל לך לשבועה לא אוכל לך אסור. פירוש דשבועה לא אוכל לך הוא נשבע שלא יאכל משלו. השבועה שאוכל לך דאסור מוקי לה רב אשי בגמרא דאמר שאי אוכל כדבעינן למימר קמן. והא דהשבועה לאו דוקא אלא אגב גררא דקרבן הקרבן לקרבן דתני ברישא נקט נמי גבי שבועה האי סידרא. לשבועה לא אוכל לך דאסור משום דתרי טעמי קאמר לשבועה יהא לפיכך לא אוכל ור' מאיר הוא דדריש הכי כי האי גוונא בלקרבן לא אוכל. ורש"י ז"ל גריס לא שבועה לא אוכל לך אסור בשתי תיבות דומיא דרישא דלא קרבן לא אוכל לך כדפרישנא ברישא. ופירש הוא ז"ל דאסור משום דהכי קאמר לא שבועה יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא לשבועה ולפיכך אסור דמכלל הן אתה שומע לאו. וליתא דהא אוקימנא הא מתניתין כר' מאיר ואיהו לית ליה מכלל לאו הן. עד כאן. ויש מפרשים דהכי פירושו לא שבועה כלומר לאו אחד אני אומר בשבועה ומה היא שלא אוכל לך ולכך אסור. הריטב"א ז"ל:

מדקתני הא שבועה שאוכל לך אסור משמע דכל היכא דאמר שאוכל דלא אכילנא משמע. מדקתני שלא אוכל ותני נמי שאוכל מכלל דכל היכא דאמר שאוכל דאכילנא משמע דאי שלא אוכל משמע תרי זימני שלא אוכל למה לי ותו דלא הוה להו ארבע אלא תלת. פירוש הא דתנן שבועות שתים שהן ארבע שבועת בטוי דחייבה עליה תורה קרבן עולה ויורד בפרשת ויקרא או נפש כי תשבע לבטא. שתים ממשמעותא דקרא להרע או להטיב דהיינו שלא אוכל ושאוכל. שהן ארבע מרבויא דקרא בשבועות דהיינו שבועה לשעבר למאן דאית ליה כמו שאכלתי ושלא אכלתי. ואף על גב דאמרינן לשם דברים שאין בהם הרעה והטבה והיה יכול לומר שתים שהן שש התנא לא תני אלא דברים הדומים לראשונים. הרא"ם ז"ל:

ותירץ אביי כי שאוכל שתי לשונות משמע והמשמעות הולך לפי הענין שדברו בו תחלה. ואם היו מסרבין בו לאכול ואמר אכילנא ואחר כך אמר שבועה שאוכל שאכילנא משמע. ואף על גב דאמר תחלה אכילנא אכילנא שכפל לשונו ובתמיה דמשמע קצת מלשונו שאין דעתו לאכול מכל מקום כיון שלא גילה דעתו בפירוש תחלה שלא לאכול דאכילנא משמע כמראי (א"ה אולי צ"ל כאומר) שבועה שאוכל דאכילנא משמע אם לא אמר תחלה לשון המורה שאין דעתו לאכול. ועל כן אמר דאי אמר לא אכילנא ואמר שבועה שאוכל הא ודאי דלא אכילנא משמע.

וזה לשון הפירוש לפי גרסתו היו מסרבין בו לאכול. היו מפייסין הימנו שיאכל ואמר אכילנא אכילנא בתימה ותוב אמר שבועה שאוכל דלא אכילנא קאמר. והכי (אמרי') קאמר אתון אמרין דאכילנא שבועה אם אכילנא דודאי לא אכילנא. אבל שאר שאוכל דעלמא דאכילנא משמע. והתם במסכת שבועות בפרק ג' ברישא דפירקא גרסינן בהדיא אמר אביי כאן בשמסרבין בו לאכול כאן בשאין מסרבין בו לאכול. עד כאן.

שתי לשונות משמע. ולפי מה שאחרים מדברים עמו יש לדונו כמו שמפרש. ונראה לי דפירושא דהא שבועה יהיה כמו לאלה ולשבועה בתוך עמך. הרא"ם ז"ל.

הכי גרסינן אמר אביי שאוכל שתי לשונות משמע היו מסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא אמר כו'. שתי לשונות משמע דאכילנא ולא אכילנא. היו מסרבין מפצירין בו לאכול והוא אומר שלא אוכל ואחר כך אמר שבועה שאוכל. והתם ודאי שבועה דאכילנא קאמר דמתניתין דמסכתא דנדרים כשהיו מסרבין בו עסקינן ומתניתין דשבועות בשלא מסרבין בו. ואית דגרסי ואמר אכילנא אכילנא וכגון דאמרי בתמיהא דכמאן דאמר דלא אכילנא דמי. שיטה.

ורב אשי בא לתרץ כי לעולם שבועה שאוכל דאכילנא משמע ומתניתין דהכא דאי אוכל איבעי ליה למיתני ומתניתין משבשתא היא ובא לאשמעינן דלא שנא אמר שלא אוכל או שאי אוכל תרוייהו שבועתא דלא אכילנא קאמר ולא אמרינן לישנא הוא דאיתקיל ליה ושאוכל דעתו לומר אלא שמגמגם בלשונו וכבד עליו הלשון ואומר שאי אוכל כמתניתין אלא דודאי כמו שהוציאו בלשונו נדונינו.

רב אשי נאדי מטעמיה דאביי. מתרחק ומסתלק דלא קתני שאי אוכל במתניתין. ואין לומר דמתניתין משבשתא היא כל זמן שנוכל למצוא תירוץ כל שהוא. אי הכי שלא אוכל משמע נמי שתי לשונות כדקאמרת בשאוכל דאם היו מסרבין בו לאכול וגלה בדעתו שלא היה רוצה לאכול כגון שאמר שלא יאכל עמו או שכפל ואמר לא אכילנא לא אכילנא ואמר שבועה שאוכל דלא אכילנא משמע וכל שכן אם אמר שבועה שלא אוכל. ואם גלה בדעתו תחלה כשהיו מפצירים בו ואמר להם אכילנא פעם אחת ובניחותא ואחר כך נשבע ואמר שבועה שלא אוכל איכא למימר דהכי קאמר שלא אוכל דאכילנא משמע דאיכא למימר דהכי קאמר וכי אמרתי לכם שבועה שלא אוכל שאתם מפצירים בי כל כך. ולפי דבריך כמו (שהשביעיו) שהשמיענו דשבועה שאוכל משמע שתי לשונות כך הוה ליה לאשמועינן בשלא אוכל דמשמע שתי לשונות ואמאי קא שתיק מיניה. אלא ודאי ליתא לאביי והתנא מילתא פסיקא קתני דשבועה שאוכל דאכילנא משמע בכל ענין בין מסרבין בין אין מסרבין ומתניתין דקתני שבועה שאוכל אסור משבשתא הוא ושבועה שאי אוכל איבעי ליה למיתני. ולענין פסק הלכה קיימא לן כרב אשי דבתרא הוא וכן פסק הר"ם סוף פ"ד מהלכות שבועות. הרי"ץ ז"ל.

רב אשי אמר שאוכל דהכא דמסכת נדרים שאי אוכל קתני ושאי אוכל הוה ליה למתני. ואי תקשי מאי למימרא היינו שבועה שלא אוכל. מהו דתימא דאף על גב דאמר שאי אוכל לפי השמעות אזנינו והוא אמר שאוכל אמרתי מהימנינן ליה ונאמר דמה ששמענו שאי מיקם לישנא היה ולא גמר שאוכל בבת אחת ונחזיק אנחנו טועים. קא משמע לן מה דקאמר התנא שאוכל אסור שלא נאמין אותו על מה דאמר אחר כן דאיתקיל בלישניה דשמא מתחרט הוא עתה ולאו כל כמיניה. דלא קתני שאי אוכל. כלומר דלא קתני התנא ששמענו שאמר שאי אוכל. רב אשי נדי כלומר מסתלק עצמו מטעמא דאביי כדקאמר דבשלא אוכל נמי אי בהיפוך תליא מילתא הוה מצי התנא למשכח ביה היתירא. אלא על כרחך דמדלא אוכל נקט דוקא שאוכל נמי נקט דוקא ולהשמיענו שלא נאמין אותו כמו שפירשנו וכמו שפסק התנא כן הוא. כן נראה בעיני השיטה וקרוב הוא למה שפירש רש"י. הרא"ם ז"ל.

אמר רב אשי שאוכל דמתניתין שאי אוכל הוא. פירוש דבמתניתין דהכא דנדרים גרסינן שאי אוכל לך ולפיכך אסור דהיינו כמו שלא אוכל לך. ופריך בגמרא אם כן למה לי למימרא כלומר פשיטא ותו דהא תנא ליה רישא שבועה לא אוכל לך. ומהדרינן מהו דתימא מיקם לישניה הוא. פירוש עיכוב לשונו הוא שמאריך השי"ן בסגו"ל ושאוכל קאמר שהוא תיבה אחת ומותר. קא משמע לן דסתם נדרים להחמיר ואותו אריכות אנן דנין לשתי תיבות שאי אוכל. אבל שאוכל דשבועות דאכילנא משמע ושלא אוכל דלא אכילנא משמע בין במסרבין בו לאכול ואמר אכילנא או לא אכילנא בין בשאין מסרבין בו כלומר בין שהיו מפצירין בו לאכול והוא אומר להם שבועה שאוכל הרי זו שבועה שיאכל ואם השיב להם שבועה שלא אוכל הרי זו שבועה שלא יאכל. בין בשאין מסרבין בו אלא הוא מעצמו אמר שבועה שאוכל דאכילנא קאמר. ואם אמר שבועה שלא אוכל דלא אכילנא קאמר. ומפני שבגמרא הוזכר זה החילוק דמסרבין בו ושאין מסרבין בו בתירוצו של אביי הוצרך רבינו ז"ל לומר דבאוקמתיה דרב אשי ליכא למפליג בהכי.

מאי טעמא נדרים דאיסור חפצא הוא. פירוש שענין הנדר הוא שיאסור הדבר שאוכל. מה שאוכל הוא כלומר דאי אמר קונם שאוכל לך זה ודאי בא לאסור מה שיאכל משלו ואסור. לא אוכל מה שלא אוכל הוא. פירוש דאי אמר קונם לא אוכל לך מותר דהכי קאמר קונם יהא מה שלא אוכל לך. שבועות דאיסור נפשיה הוא. פירוש שאין אדם אוסר החפץ אלא הוא אוסר עצמו מן החפץ. שאוכל ושלא אוכל דעבידנא ולא עבידנא קאמר וכן הלכתא. הרנב"י ז"ל.

מתני' האומר קונם סוכה שאני עושה. יהי אסורה עלי כאכילת קרבן ישיבת הסוכה שעלי לישב ונטילת הלולב שעלי ליטול והנחת התפילין שעלי להניח בראשי ובזרועי. בנדרים אסור. אם אמר בלשון נדר אסור לעשותן ואף על פי שהוא מושבע לעשות מצוה מהר סיני נדר חל עליו דנדר חל על (נדר) שבועה. בשבועה מותר. אם אמר בלשון שבועה שבועה שלא אשב בסוכה וכו'. שאין נשבעין לעבור על המצוות. וטעמא דכולה מתניתין מפרש בגמרא.

דף טז עמוד ב

גמרא. חומר מכלל דנדר הוי. כלומר מדקתני זה חומר בשבועות ולא קתני זה דבר בשבועות שאינו בנדרים מכלל דגבי נדרים לא הוי נדר חמור כגבי שבועה אבל מיהא שמיה נדר לפתוח לו פתח שלא יקל מידי דהוה אהרי את עלי כאימא. אי נמי חומר נדר דאורייתא לא הוי אבל איסור דרבנן איכא. והא מותר לכתחלה קתני שאין כאן שם נדר.

הג"ה: דסלקא רעתך אמינא דאקרבן לא אוכל לך קאי דקתני מותר ולעיל ריש פרקין דבעינן לאצרוכי למתני חולין דלא נימא דבעי שאלה. ואף על גב דקתני מותר איכא למימר דמותר דתנא משום דתני כחלת אהרן וכתרומתו ומשום הכי תנא מותר הילכך איצטריך חולין למיתני. (ומתני) ומשני זה חומר דקתני (אסיפא וכו' על סיפא דאידך קתני). אסיפא דאירך בבא דלעיל קתני לה חומר וכו' דאמר לעיל בנדרים שאין בהם ממש שבועה שאני ישן וכו' ועלה קאי זה חומר בשבועות מבנדרים דבההיא מילתא נמי חמירי שבועות מנדרים דבשבועות איכא בל יחל דאורייתא אבל בנדרים ליכא אלא איסורא דרבנן הואיל ואין בו ממש דאמר לעיל קונם שאני ישן הרי זה בלא יחל ואוקימנא בלא יחל דרבנן. ובסיפא דקתני חומר בנדרים מבשבועות ליכא לאיקשויי חומר מכלל שבועה והא מותר קתני דודאי איתיה בלא תשבעו בשמי לשקר אלא להכי מותר כדקתני טעמא שאין נשבעין לעבור על המצות. שיטה. וכתב הרי"ץ ז"ל דהתם ודאי עובר בלא תשבעו בשמי לשקר ומותר דקתני אלא יחל דברו קאי. עד כאן.

אמר רב כהנא אמר רב גידל אמר רב מנין שאין נשבעין וכו'. ורב טביומי מתני דרב גידל הוא דאמר לה משמיה דשמואל. ומנין שאין נשבעין כלומר דלא הויא שבועה ורשאי לעבור עליה. או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו דברו לא יחל. כלומר קרי ביה לא יחל לדברו לדברי עצמו הוא דאינו מיחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים דהיכא דנשבע לחלל את המצוה עובר על שבועתו ומקיימה. מדע"ת.

וקפריך תלמודא מאי שנא נדר שהוא חל לעבור על המצוה נדר לה' משמע שהוא חל אף על חפצי שמים. שבועה נמי יהא חל על חפצי שמים דכתיב או השבע וכו' דמקרא נדרש לפניו וקרי כאן לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו.

אמר אביי האי קרא דכתיב לה' או השבע שבועה דמשמע שבועה חלה על חפצי שמים כגון דאישתבע בלשון נדר דאמר הנאת סוכה עלי שבועה דעלי לשון נדר הוא. וכי אמרינן גבי שבועה דמיחל הוא לחפצי שמים כגון דאמר בלשון שבועה לחוד אבל גבי נדרים אפילו לא אמר אלא קונם עלי סוכה לחוד הוי נדר. ואף על גב דלה' לא יחל דברו מהדר נמי אנדרים ואיכא למימר דהיכא דאמר הנאת סוכה עלי שבועה הוא הוי נדר משום דהזכיר שם שבועה אבל לא הזכיר שם שבועה כגון קונם סוכה שאני עושה לא. אפילו הכי מסתברא טפי דלא יחל דברו דממעט חפצי שמים אשבועות קאי לומר דהיכא דאסר עליה בלשון שבועה לחוד לא הוי איסור אבל אם בלשון נדר אסר אף על פי שלא הזכיר שם שבועה הוי נדר חדא דאפסיק או בין שבועות לנדרים ומשמע דנדרים לחוד הוא דאיכא. ועוד דאמר נמי בשבועות קולא אחריתי דמפקי לקמן מקרא דפטור מקרבן הילכך מסתברא דהאי לא יחל דברו אנדרים קאי. הג"ה.

וכי מצות ליהנות ניתנו. דאמרינן דהיכא דאמר הנאת סוכה עלי שבועה חיילא עליה שבועה ואסור לישב בה. והלא לא ניתנו מצות לישראל ליהנות מהם והיכא דעבד סוכה לית ליה הנאה מיניה ולא מידי שהרי לא נתכוין זה לשם הנאה אלא לצאת ידי חובתו המוטלת עליו ואמאי אסורה ליה לישב בה. הג"ה.

אמר אביי היינו טעמא דממעטינן חפצי ה' לענין שבועה ולא לענין נדר משום דלשון שבועה משמע מיבטיל חפצי שמים דלשון שבועה שלא אהנה מן הסוכה שתולה האיסור בעצמו הילכך כדאמר כמבטל את המצוה לאו כל כמיניה. אבל לשון נדרים הוי הנאת סוכה עלי שתולה האיסור בחפץ. הא דאמר כו' פירושו כמו משום דאמר. אבל לשון תנא דמסכת נדרים משונה היא ברוב מקומות:

הא דאמר ישיבת סוכה עלי שבועה. תהא אסורה עלי משום שבועה בישיבה שעלי לישב בסוכה דבכי האי גוונא חיילא עליה שבועה הואיל ואפקה בלשון נדר. אבל היכא דלא אפקה בלשון נדר כגון דאמר שבועה וכו' לא חיילא*). וקמייתי תלמודא והא הך מילתא דאפיקת לעיל מלא יחל דברו דאין נשבעין מהאי קרא נפקא.

• ) ברשב"א כאן ריש ע"ב תד"ה הא וכו'. צריך לומר: ולפיכך לה' נדרש לפניו (לה') לנדר ולא לאחריו לשבועה. כן צריך לומר על פי דברי השיטה מקובצת.

דתניא וכו'. מה הטבה. שבועה שאוכל או שאתן מנה לפלוני דרשות הוא כדמפרש במסכת שבועות בפרק ג' אף הרעה דשלא אוכל בהרעה דרשות עסקינן יצא נשבע שלא לאכול מצה בליל פסח. אלמא מהכא נפקא ומהשתא קרא דלא יחל דברו (תימה) למה לי.

ומשני (דף י"ז ע"א) הך קרא דלהרע או להטיב כתיב בסדר ויקרא גבי קרבן שבועה וקאתי למיפטר מקרבן שבועה. למאן דמשתבע שלא לקיים את המצוה: ואידך קרא דלא יחל דברו אתי למפטריה מלאו דשבועה לומר מלקא נמי לא לקי.

הג"ה יכול יהא נשבע לבטל את המצוה יהא חייב. משום שבועת בטוי כגון דאמר שבועה שלא אשב בסוכה ועבר וישב. אבל ודאי משום שבועת שוא עבר משעת אמירה שהרי לא יוכל לקיימו. ואם תאמר והא איצטריך למידרש הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אי נמי למידרש הא חפצי שמים אפילו אחרים לא ימחולו לו. וי"ל דסברא הוא למידרש שלא הזהירה תורה על חפצי שמים תרי זימני והוי כמו איסור חל על איסור. הילכך בדדמי ליה ממעטינן. שיטה.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: מנין שאין נשבעין. כלומר דאין שבועה. הוא הדין דהוה מצי למימר לקיים אבל אמתניתין קאי דתני לעבור. סוכה שאיני עושה תלמוד לומר לא יחל דברו. דברו מיותר הוא למידרש אבל מיחל הוא לחפצי שמים בין לעבור בין לקיים. וא"ת הא איצטריך למידרש הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו אי נמי למידרש הא חפצי שמים אפילו אחרים אין מוחלין לו. ונראה לומר דכל אלו יכולים אנו למשמע מינה דהי מיניהו מפקת. אי נמי מלא יחל דמצי למנקט לא ימנע. ואין להקשות למה לי קרא דהא סוכה עשה הוא וידחה לא יחל. איצטריך דהוה אמינא דחייב ליכנס בסוכה וילקה בכל פעם משום לא תשבעו בשמי לשקר אי נמי ניליף מנדרים דחיילי אמצוה.

שבועה נמי כתיב לה' דאכוליה קרא קאי. אמר אביי היינו טעמא דיש חילוק בין נדר לשבועה דבלשון שבועה משמע שבא בשבועתו לבטל אבל בנדר יכול לידור בלשון שאינו משמע שמשום ביטול נודר אלא הנאתו בא לאסור עליו.

וכי מצות ליהנות ניתנו. רבא לא הקפיד אלא על מה שהזכיר אביי הנאה בדבריו. אלא אמר רבא בההוא טעמא דאביי אמר נמי רבא למילתיה דבישיבת סוכה עלי אינו נראה בלשונו שבא לבטל אלא משום שקשה עליו לישב בה או משום חום או משום קור או דבר אחר. אבל בשבועה שלא אשב אינו משמע כי אם משום ביעוט וביטול המצוה אמר לה.

מה הטבה רשות. כלומר בדבר שמותר לו אבל אם נשבע שיאכל בשר נבלה הטבה זאת הרעה היא אם כן אין בהטבה איסור. אף כשנשבע להרע אינו בהרעה שלא לשמור את המצוה דאם כן לא דמיא להטבה ואם לא דמיא השבועה אינו חייב קרבן. אמנם לוקה משום שבועת שוא כמו ההיא דשבועות שלא אוכל ככר ושבועה (שאכלה) שאוכלנה שחייב על השבועה משום שבועת שוא בשבועות פרק ג'. וחד למיפטריה מלאו דשבועות בטוי. ואי תיקשי למה לא יליף בנזיר דיכול לאסור עצמו ביין מצוה כיין הרשות מנדרים דחיילי על דבר מצוה שהרי הם הוקשו זה לזה בריש מכילתין. ובפרק קמא דנזיר מייתי לה בקל וחומר משבועה ומה שבועה חמורה לא חיילא איין מצוה נזירות הקל לא כל שכן ומייתי קרא דחייל איין מצוה כיין הרשות. תריץ דודאי מנדרים יליף וקרא דהתם מיין ושכר יזיר איצטריך לההוא דאמר רבא התם שבועה שאשתה וחזר ואמר וכו'. אי נמי להכי איצטריך קרא בנזיר שדומה קצת לשבועה שאוסר החפץ עליו שמיד שאמר הריני נזיר אסר את עצמו על היין של מצוה כברשות והייתי אומר לולי קרא דיין ושכר יזיר דלית ביה בל יחל. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: תימה דבמסכת נזיר דרשינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ותרי קראי למה לי הא איתקוש נדרים לנזירות להדדי בריש מכילתין. וי"ל דצריכי דנדרים מנזירות לא ילפי דשאני נזירות שאוסר כל יין על עצמו בסתם ומגו דחייל איסורא על יין דרשות חייל נמי על דמצוה. אבל בנדרים לא אסר נפשיה אלא המצוה בעצמה כגון לולב שופר תפילין אימא לא. ונזירות מנדרים לא יליף דשאני נדרים שאוסר המצוה עליו ומשום הכי חייל אבל נזיר שאוסר עצמו על המצוה אימא לא חייל מידי דהוה אשבועה. עד כאן.

וזה לשון שיטה: מקשים דבריש מסכת נזיר מפיק מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ואי לאו קרא הוה ילפינן משבועה דלא חייל נזירותו על יין מצוה מקל וחומר ומה שבועה חמורה לא חיילא נזירות קלה לא כל שכן וכדמוקי לה רבא התם באומר שבועה שאשתה כו'. והשתא תימה אדרבה הוה לן למילף נזירות מנדרים דהא איתקוש להדדי כדאיתא ריש מכילתין ובנדרים נפקא לן מלה' דחלין ואם כן קרא דנזירות למה לי. ויש רוצים לתרץ דמכל מקום אצטריך קרא לנזירות לכדאוקמה רבא באמר שבועה שאשתה וכו' דבענין זה לא חאיל בנדרים דלא איקרי לה' אלא דבר מצוה ממש שלא אוסר על ידי פיו כגון סוכה ולולב אבל אם נאסר בנדר או בשבועה לא חייל נדר עליה. ולא נהיר זה התירוץ שבנאסר על פיו הוה ליה דבר מצוה שמצוה לקיים את דברו כדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה ותו כתב קרא מוצא שפתיך תשמור וכשנדר הוה ליה כנודר על דבר מצוה ויחול הנדר כמו שהוא חל על דבר מצוה והדרא קושיא לדוכתה. לכך יש לומר דלהכי איצטריך קרא לנזיר דלא דמי לנדרים דאוקימנא באומר ישיבת סוכה עלי שאינו נראה כמבטל מצוה אבל אמר הריני נזיר משמע כאילו אמר שלא אשתה שתולה האיסור בעצמו ודמי ללא אשב דחשיבנא ליה כאילו מבטל את המצוה והוה ליה למימר דלא חייל איין מצוה הילכך איצטריך קרא לאסור יין מצוה. עד כאן.

• ) מכאן וער דף י"ז ע"א הוא מפירוש הרנב"י על הלכות הרמב"ן וגם כאן נחלקו לפיסקאות מחמת אריכותן. ובפיסקא השניה והשלישית שבהן העתיק דברי הרמב"ן וביאר אותן כסדר דברי הרמב"ן מודגשים (לעומת דברי הרנב"י הבלתי מודגשים) למען ירוץ בהם הקורא.

וזה לשון הרנב"י ז"ל בפירושיו להלכות הרמב"ן ז"ל וזה לשונו: וכי תימא בנדר נמי כשאמר קונם ישיבת סוכה עלי מפני מה אסור לישב בסוכה מטעמא דאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו והרי מצוות לאו ליהנות ניתנו וכוונת זה האוסר ודאי לא היתה אלא לאסור לעצמו אותו חפץ שלא יהנה בו והרי לא נהנה בו כשנוטלו לקיים בו את המצוה. וכי תימא שאין אוסרין לו ליכנס בה מצד קיום המצוה אלא מצד הנאת הישיבה וכן כשאוסרין לו ליטול את הלולב אין אוסרין אותו מצד קיום המצוה אלא מצד שלא יהנה באותו לולב מצד שאר הנאות הא ליתא דהגע עצמך שאינו רוצה ליכנס באותה סוכה לשם ישיבה בעלמא ואינו חפץ באותו נטילת לולב אלא מצד המצוה לבדה היה לנו להתירה במצותה דהא מצוות לאו ליהנות ניתנו. וי"ל דכיון שאסר לעצמו אותה סוכה ואותה לולב אסור לו להשתמש בו אפילו בענין שאינו נהנה ממנו. ואם כן למדנו שהאומר קונם צרור זה עלי אסור לזרקו לים אף על פי שאין לו בזריקה זו שום הנאה אלא אם כן פירש ואמר קונם צרור זה עלי להנאתו דכי האי גוונא מותר לו לזרקו בים אם אינו נהנה באותה זריקה. ולפיכך כשהוא אוסר על עצמו סוכה לישיבתה ולולב לנטילתו אסור לו לישב בה וליטול אותו אפילו לשם מצוה אף על פי שאין בהם הנאה דלאו ליהנות ניתנו. הא ודאי אם פירש ואמר הנאת ישיבת סוכה עלי מותר לו לישב בה ישיבה של מצוה כדאיתא לגמרא דאוקימנא להא מילתא מעיקרא באומר הנאת ישיבת סוכה עלי ואתקיף לה רבא וכי מצות ליהנות נתנו. והאי דקאסר עילויה סוכה או לולב אי דקאמר הך סוכה או האי לולב דוקא בההיא סוכה וההוא לולב הוא דמתסרי עליה אבל מותר הוא לישב בסוכה אחרת וליטול לולב אחר דלא אסריה עילויה. אבל אי אסר עילויה סוכה סתם כגון דאמר ישיבת סוכה עלי איתסר ליה בכל סוכה דמצוה. אלא מיהו דלא פקעא מיניה מצות סוכה דאכתי רמיא עליה מצותה ונפקא מינה דאי עבר וישב בה אף על גב דעבר בלא יחל דברו מכל מקום יצא. ובהא דאמרינן דכי אמר ישיבת סוכה עלי אסור קשיא לן עלה הא דבר שאין בו ממש הוא והוה ליה למימר קונם סוכה זו עלי לישיבתה דקא אסר חפצא. יש לומר אין הכי נמי דהכי קאמר ותלמודא הוא דלא דק בלישנא דהשתא לאו לההוא דינא נחתינן אלא לומר דלא דמי נדרים לשבועות דנדרים איסור חפצא שאוסר עליו הסוכה והשבועה דקא אסר נפשיה מן חפצא אבל כשאמר לשון מכוון עסקינן. וחכמי התוספות אומרים דאפילו תימא כי האי לישנא קונם ישיבת סוכה עלי ואף על גב דלא קאמר קונם סוכה זו חאיל נדרא דכל זמן שמזכיר שם החפץ אף על פי שאינו מזכיר הקונם על החפץ אלא על הישיבה שהוא דבר שאין בו ממש חאיל נדרא. וכי תימא והא איהו לא מדכר קונם אלא דקאמר ישיבת סוכה עלי והוה ליה למימר קונם ישיבת סוכה עלי. וי"ל דבשמזכיר קונם קאמרינן אלא דלא חש תלמודא לאדכורי כולי לישנא דלאו להכי נחתינן השתא. אי נמי אף על גב דלא מדכר קונם מיתפיס איסורא דלא גרע מידות נדרים כדתנן מודרני ממך שאני אוכל לך אסור אף על גב דלא אמר קונם.

ברם צריך את למילף נדר שאמרו בלשון זה. כלומר שאמרו בלשון שבועה כגון דאמר שלא אוכל ככר זה. ושבועה שאמרה בלשון עלי. פירוש כגון דאמר ככר זה עלי בשבועה. מי חיילי כלל או לא. מיפליג פליגי בה בירושלמי דגרסינן התם איסר שבועה מבטא שבועה וכו'. ר' יוסי פתר לה כולה לאסור איסר הרי עלי אסור הרי עלי איסר אסור. כלומר פשיטא דאיסור לשון נדרים הוא זה. שבועה הרי זה עלי אסור הרי היא עלי שבועה אסור. פירוש דאפילו אמר שבועה בלשון עלי אסור. אמר ר' יודן בנדרים אסור ובשבועות מותר. איסר הרי הוא עלי אסור הרי הוא עלי איסר אסור. שבועה הרי הוא עלי מותר הרי הוא עלי שבועה מותר. פירוש ר' יודן פליג ואמר דלשון הרי הוא עלי בנדרים הוא דאסור דאינון איסור חפצא אבל בלשון שבועה מותר דלשון שבועה אינו בעָלַי אלא באעשה או בלא אעשה דהוא איסור גברא מן חפצא. אמר ר' מונה איסר הרי הוא מותר. פירוש מדלא קאמר עלי דלאו יד מוכיח הוא דלמיסר קא אתי. הרי הוא עלי איסר אסור שבועה הרי הוא אסור. פירוש דבשבועה לא צריך לשון עלי. הרי עלי שבועה מותר פירוש דסבר ליה ר' מונא כר' יודן דבלשון שבועה שהזכיר בו עלי לאו שבועה היא.

ואף על גב דר' יוסי דמחמיר חד הוא ור' יודן ור' מונא סברי אין נדר אלא בלשון נדר. פירוש דקאמר הרי הוא עלי לאפוקי הרי עלי שלא לאכול בשר או הרי עלי שלא לאכול ככר זה דלאו איסר הוא. ואין שבועה אלא בלשון שבועה דאמר שאוכל או שלא אוכל לאפוקי דאמר ככר זה עלי שבועה דלא כלום היא. וקיימא לן דאין דבריו של אחד במקום שנים. אפילו הכי כיון דבגמרין לא פרישו הכי נקיטינן לחומרא כר' יוסי דסוגיין בעלמא כותיה ולא מימנעי בגמרא דילן מלאדכורי נדר בלשון זה ושבועה בלשון עלי. פירוש נדר בלשון זה כלומר בלשון שבועה כגון הרי עלי שלא לאכול בשר דלא קאמר באיסור חפצא. ושבועה בלשון עלי כדאתמר בפרק שבועות שתים תניין אכילה משתיהן עלי שבועה. פירוש הרי דלשון שבועה תפס לו התלמוד בלשון נדר דהיינו עלי. והא מילתא איתמרא התם גבי שתי קונמות מצטרפות שתי שבועות אין מצטרפות ואוקימנא התם בקונמות כגון דאמר אכילה משתיהן עלי קונם כלומר שאסרו לאכול משתיהן וכיון שהזכיר לשון אכילה אינו חייב עד שיאכל כזית וקאמר דאם בין שתיהן אכל כזית מצטרפת אכילתו. ובשבועות נמי נשבע שלא לאכל משתיהן יחד ואינו חייב אלא עד שיאכל כזית וקאמר דלא מצטרפות. וקא מסיק התם דלענין קרבן הוא דלא מצטרפי אבל לענין מלקות ודאי מצטרפי שבועות כקונמות. והתם נמי אמרינן יאסרו פירות עולם עלי בשבועה. פירוש דתפיס ליה שבועה בלשון נדר דהיינו עלי מכלל דנדר שאמרו בלשון שבועה כגון קונם שלא אוכל ככר זה ושבועה שאמרה בלשון נדר כגון ככר זה עלי בשבועה אסור כר' יוסי דירושלמי וכסברא דגמרא דילן. ולא דחקינן לאפוקי לישנא דגמרין מדיוקא משום פלוגתא דמערבאי. פירוש דהיינו ר' יודן ור' מונא דאמרי דשבועה שהוא בלשון עלי לא כלום היא. ולהוציא מדברי קצת המפרשים שהן אומרים דלעולם נדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה שהיא בלשון נדר לא כלום הוא והא דתניא איזהו איסר הרי עלי שלא לאכול בשר כיום שמת בו אבא לא בדוקא נקט תנא האי לישנא אבל בדקאמר לישנא תריצא עסקינן כגון דקאמר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אבא דמתפיס איסורא על אותו יום והוא אומר כן שלא לאכול בשר ותנא הוא דלא דק בלישניה דלאו לאגמורי לישנא דאיסר קא אתינן עלה. וכן הא דאמרינן אכילה משתיהן עלי שבועה לאו דקאמר גברא בהאי לישנא אלא דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אלא כלפי שאמר גבי קונמות אכילה משתיהן עלי קונם נקט נמי האי לישנא גבי שבועה משום דלאו לאוריי לישנא דשבועות קא אתינן התם. וכן יאסרו פירות עולם עלי בשבועה נמי לאו בדוקא דלישנא הכי הוא אלא שאמר יאסרו פירות עלי בקונם. ואם כוונתו לשבועה דקאמר שבועה שלא אוכל פירות עולם. ולא חזינן להו לרבנן קשישי דכתבי הכי. פירוש אלא נקטי לישנא דגמרא כפשטה. הילכך כולן צריכין שאלה לחכם דחאיל בהו נדר ושבועה ולא גרעי מידות. אלא מיהו כל שאומר נדר בין דאמר זה בין דאמר עלי איסור חפצא הוא וכל דיני נדר עליו. פירוש כגון שהזכיר קונם שלא לאכל בשר אף על פי שסוף דבריו לשון שבועה דהיינו שלא לאכל בשר זה כיון שהזכיר קונם כוונתו לנדר ואיסור חפצא עליה הוא. וכל שאמר שבועה איסור נפשיה הוא. פירוש כגון דאמר ככר זה עלי בשבועה דנין ענין זה לשבועה וכל דיני שבועות עליו. ונפקא מינה לענין מצוה דאם הזכיר לשון נדר הרי הוא חל לבטל את המצוה ולענין שאינו חל על דבר שאין בו ממש. ואם הזכיר לשון שבועה אינה חלה לבטל את המצוה והיא חלה על דבר שאין בו ממש ככל דיני שבועה.

והא דקיימא לן שהנדרים חלין על המצות היינו דוקא בבטול מצות עשה כדאמרן שאם אסר על עצמו שופר או לולב לא יטלנו ולא יתקע בו וכן כל כיוצא בזה. ואם נדר בקיום מצות לא תעשה כגון דאמר קונם נבלה עלי קונם בשר חזיר עלי וכיוצא בו שאסר על עצמו אחד מאיסורי תורה דעת הרב ר' זרחיא הלוי ז"ל בזה דלא חיילי עלייהו איסור נדר מכיון שאסורין הן עליו באיסור תורה. הילכך אם אכל נבלה זו שאסר עליו אינו לוקה בבל יחל דכי היכי דאמרי נמי דאין שבועה חלה על שבועה הכי נמי אין איסור נדר חל על מה שכבר נאסר עליו דבר תורה בשבועה. ודעת רבינו ז"ל שהנדרים חלין על איסור לאוין שבתורה ולוקה עליהן בבל יחל וכל דכן הוא אם לבטל המצות הן חלין כל שכן לקיים איסורי תורה. וטעמא רבה איכא מן הכלל שבידנו דנדרים איסור חפצא הוא ואיסורין שאסרה תורה כגון נבלה וחזיר וכיוצא בהן לאו איסור חפצא הוא אלא איסור גברא אינון הילכך כשבא זה ואסרו עליו הרי נתן בהם איסור שלא היה בהן מתחילה דהיינו איסור חפצא. מה שאין כן בשבועות שאם נשבע שלא יאכל נבלה או חזיר ואכלו אינו לוקה שתים משום שבועת בטוי לפי שאין שבועה חלה על שבועה שכבר מושבע ועומד הוא מהר סיני בכך. וכן אם נשבע שלא יאכל ככר זה וחזר ונשבע עליו שלא יאכלנו ואכלו אינו לוקה משום שבועה בתרייתא דהיא שבועת בטוי ואם אסרו עליו בקונם ואכלו נמי לוקה בבל יחל. וכן מצינו בירושלמי דגרסינן התם אבל בככר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבלה מכאן ואילך כמיחל שבועות על האיסורין ואין שבועות חלות על האיסורין כלומר אין שבועה חלה על שבועה. אמר ר' יודן והוא שהזכיר נדר ואחר כך הזכיר שבועה. אבל אם הזכיר שבועה ואחר כך הזכיר נדר נדרים חלין על האיסורין. פירוש שאם אסר עליו הככר ואחר כך נשבע עליו שלא יאכלנו אין השבועה חלה עליו שאף על פי שמתחלה לא היה אסור עליו בתורת שבועה אלא בתורת איסר אין איסור השבועה נתפס במה (שככר) שכבר נאסר עליו. אבל אם הזכיר שבועה שלא יאכלנו ואחר כך הזכיר נדר חל הנדר על הככר לפי שלא היה תחלה איסור בככר זה.

וגרסינן נמי התם ר' יוסי בשם ר' חנינא הריני נזיר מיין של ערלה לא אמר כלום חברייא אמרי מחלוקת כר' שמעון. כלומר הא מני ר' שמעון היא דלית ליה איסור חל על איסור אבל לרבנן דפליגי עלה אסור. אמר ר' יודן כאן בנדרים כאן בשבועות נדרים חלין על האיסורין ואין שבועות חלין על האיסורין. פירוש זה שאמר הריני נזיר מיין של ערלה אפילו לר' שמעון אסור דדוקא בשבועה סבירא ליה לר' שמעון דאינן חלות על מה שכבר נאסר לו בקונם או בשבועה אבל הנדרים דהיינו איסור חפצא חלין על האיסורין. ויין של ערלה נמי אף על פי שכבר נאסר עליו משום ערלה חל עליו איסור נזירות כדאמר הריני נזיר מיין של ערלה. נמצא דדבר שנאסר עליו בשבועה וכן האיסורין הכתובין בתורה איסור חפצא חל עליהן אם אסרן עליו משום דאיסור קמא איסור גברא והשתא הוי איסור חפצא. ואי מעיקרא אתסר ליה באיסור חפצא והדר אישתבע מיניה לא חיילא שבועה על איסור חפצא. ובמתני' דיש נדר בתוך נדר יתבאר אם איסור נדרים חלין על איסור נדרים כגון שאסר על עצמו ככר זה וחזר ואסרו עליו פעם אחרת.

והוי יודע דהאי דקאמרינן דאין שבועה חלה על שבועה ולא לקי על בתרייתא דוקא משום שבועת בטוי הוא דלא לקי אבל משום שבועת שוא לקי משום לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. דגרסינן בירושלמי שבועה שלא אשב בסוכה לוקה ויושב בסוכה שבועה שלא אוכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה בלילי הפסח. והאי לוקה משום שבועת שוא הוא משום דכתיב לא תשא שהיא התראה למוציא שם שמים לבטלה. ומאי שבועת בטוי ומאי שבועת שוא. שבועת בטוי האומר שבועה שאוכל (ואכל) ואינו אוכל וכן שבועה שלא אוכל ואוכל. שבועה שאלך (ושלא אלך) ואינו הולך שבועה שלא אלך (ואלך) והולך וכיוצא בזה שבידו לעשות או שלא לעשות. והוא הדין בנשבע על מה שעבר כגון שאכלתי (ושלא אכלתי) ולא אכל שבועה שלא אכלתי ואכל לוקה משום שבועת בטוי. זה הכלל כל שבידו לעשותו עכשו או שלא לעשותו או שהיה בידו כבר לעשותו או שלא לעשותו ונשבע עליו לשקר הויא שבועת בטוי. ושבועת שוא היא שנשבע על דבר שאין בידו לעשותו. בין שאין בידו לעשותו מפני שהוא דבר הנמנע כגון שנשבע על עמוד של שיש שהוא של זהב וכיוצא בו ובכלל זה שנשבע שלא יישן שלשה ימים או שלא יטעום כלום שבעה ימים דקיימא לן דלוקה משום שבועת שוא. וכן כל שאין בידו לעשותו מפני שכבר נשבע עליו שיעשהו כגון זה שנשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח או שלא ליטול את הלולב ושלא לישב בסוכה שכבר נשבע עליהן בהר סיני לעשותן בכי האי גוונא נמי נקראת שבועת שוא. וכן הנשבע על דבר פשוט שהוא כן כגון על עמוד של אבן שהוא של אבן גם זה לוקה משום שבועת שוא.

גרסינן בירושלמי אהין דמשתבע על תרין דאינון תרין לוקה משום שבועת שוא. בשם ריש לקיש אמרו אהין דחמי מיטרא נחית ואמר קירי פירי בדיכסון לוקה משום שבועת שוא. פירוש קירי אדנ"י. פירי בדיכסון פירות בזול. והא דאמרינן דאי אשתבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח לוקה ואוכל מצה וכן הנשבע שלא ישב בסוכה לוקה ויושב בסוכה מפני שאין שבועה חלה על שבועה דוקא כי האי גוונא שנשבע בפירוש לבטל את המצוה שכבר נשבע עליה לקיימה. אבל באיסור כולל חיילא שבועתיה. והיכי דמי כגון האומר שבועה שלא אשב בצל אסור לישב בצל סוכה דצל סתמא אפילו צל דרשות משמע ומגו דחיילא שבועתא אצל דרשות חיילא נמי אצל דמצוה. וכן בשבועה שלא אוכל מצה סתם מצה אפילו דרשות משמע ומגו דחיילא שבועתא אמצה דרשות חיילא נמי אמצה דמצוה. מיהו דוקא בביטול מצות עשה הוא דאמרינן דבאיסור כולל חיילא שבועה אפילו על המצוה דמגו דחיילא אדרשות חיילא אדחובה. אבל בבטול לא תעשה אפילו באיסור כולל לא חיילא שבועה על שבועה כגון דאמר שבועה שאוכל נבלות ושחוטות אף על גב דחיילא שבועתיה אשחוטות לא חיילא אנבלות דאין שבועה חלה על שבועה כי האי גוונא. וכי תימא מאי שנא דשבועה חלה על שבועה בבטול עשה באיסור כולל ולא חיילא בבטול לא תעשה אפילו באיסור כולל. איכא למימר בביטול עשה חיילא משום דאי לא עביד לה לההיא מצוה דסוכה ומצה לא עביד איסורא בידים דמאן דלא עביד מצוה שב ואל תעשה הוא ואם יקיים המצוה הרי יעבור על שבועתו ומוטב שיעבור על שב ואל תעשה דהיינו שלא יאכל המצה ושלא ישב בסוכה משאם יעבור על שבועתו. אבל זה שנשבע שיאכל בשר נבלה ושחוטה אי אמרת דמפני איסור כולל תחול שבועתו ויאכל נבלה הרי יעשה איסור בידים ואם לא יאכלנה אף על פי שיעבור על שבועתו בכך אינו אלא שב ולא תעשה. עד כאן.

דף יז עמוד א

מתני' יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה. כיצד אמר הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל ואכל חייב על כל אחת ואחת. שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אחת. יש מפרשים שכוונת משנתינו ללמד שאף על פי שאין שבועה חלה על שבועה כדקתני סיפא בנדרים אינו כן שהנדרים חלים על הנדרים שאם אמר קונם ככר זה עלי קונם ככר זה עלי ואכל ממנו הרי זה לוקה שתים משום בל יחל דכי היכי דקונמות חלין על השבועות כמו שביארנו למעלה מן הירושלמי כך הם חלין נדרים על נדרים אף על גב דתרוייהו איסור חפצא. ושנו הענין בנדר של נזירות והוא הדין בשאר נדרים. והא דקתני הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל הוא הדין באומר הריני נזיר הריני נזיר. אלא איידי דנקט גבי שבועה אם אוכל נקט נמי גבי נדר אם אוכל. ולפירוש זה יש תימה למה שנו החומר הזה בנדר הנזירות ולא שנו הענין באוסר עליו הנדר שני פעמים וליתני הכי יש נדר בתוך נדר כיצד אמר קונם ככר זה עלי קונם ככר זה עלי ואכלו חייב על כל אחת ואחת.

והפירוש הנכון דודאי כי היכי דאין שבועה חלה על שבועה הני נמי אין נדרים חלים על נדרים משום דתרוייהו חד מינא נינהו. ובנדר של נזירות בלבד הוא שאמרו שהנדר חל על נדר. והכי קתני מתניתין יש במיני הנדרים שהנדר חל על. (בתוך) נדר אף על פי שבשאר נדרים אינו כן והיינו בנדרי נזירות. כיצד הריני נזיר וכו' חייב על כל אחת ואחת כלומר שאם שתה יין או אכל ענבים חייב שתים. וכשתשאל ותאמר מאי שנא דבנדרים דעלמא אין נדר חל על איסור נדר ובנדרי נזירות חאיל יש לומר דשאר נדרים איסור חפצא אינון ואיסור חפצא על איסור חפצא לא חאיל ונדרי נזירות לאו איסור חפצא אינון אלא איסור גברא אינון שהרי הנזיר לא אסר על עצמו לא את הענבים ולא את היין אלא מחוקי הנזירות הוא שמיד שקבל אדם בעצמו להיות נזיר נאסר בדברים הללו דומה למי שנתגייר שמיד נאסר בכל איסורי תורה מבלתי שיאסרם עליו אלא מחוקי הדין שכל מי שהוא ישראל נאסר באיסורי תורה ומצווה במצותיה וכך הנזיר מצווה על היוצא מן הגפן. תדע דלאו איסור חפצא אינון שהרי הוא מוזהר על הטומאה ומצווה על הגילוח. והנהו ודאי לאו איסור חפצא אינון דלא שייך בהו למימר הכי. וכי תימא והרי שבועה דאיסור גברא היא ואין שבועה חלה על שבועה נדרי נזירות נמי אף על גב דאיסור גברא לא ליחיילי. יש לומר שאני נזירות דרבינהו קרא דכתיב נזיר להזיר כדתניא בברייתא דגמרא נזיר להזיר לרבות שהנזירות חלה על הנזירות. ומה שבועה חמורה אין שבועה חלה על שבועה נזירות קלה לא כל שכן תלמוד לומר נזיר להזיר לרבות שהנזירות חלה על הנזירות הכין מסתברא פירושא דהאיך מתניתין.

ואיכא דמפרשי לה באנפי אחריני דלמנות שתי נזירות הוא שנשנית משנתינו שאם אמר הריני נזיר אם אוכל ככר זה הריני נזיר אם אוכל מונה שתי נזירות זה אחר זה. ולא שילקה על נזירות אחת שתים אף על פי שיאמר הריני נזיר הריני נזיר כדאמרן לעיל בשאר נדרים דאין נדר חל על נדר ללקות שתים על דבר אחד שאסרו עליו שתי פעמים. הרנב"י ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה. הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל ואכל חייב על כל אחת ואחת. פירוש ואכל אותו ככר שתלה נזירותיו באכילתו חייב למנות נזירות על כל אחת ואחת מן הפעמים שאמר הריני נזיר דבאותה אכילה לבד חלו עליו שתי קבלות נזירות אף על פי שתלה קבלתו על אכילת ככר זה אף על פי שאין שתי שבועות חלות על ככר אחד. ובכדי נקט אם אוכל דהוא הדין לאומר הריני נזיר הריני נזיר או הריני נזיר היום הריני נזיר למחר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדאיתא בגמרא. אבל באומר הריני נזיר הריני נזיר ואכל ענבים אינו חייב על אכילתו אלא אחת כמו בשבועה שאף בנדר כיון שאמר הריני נזיר ואסר בענבים וכשחזר ואמר הריני נזיר אין איסור שני נוסף על הענבים שכבר נאסרו עליו ואין איסור חל על איסור. ולא אמרו הנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות אלא באוסר עצמו במה שנצטווה לעשותו כגון קונם ישיבת סוכה והנחת תפילין עלי. אבל באומר קונם בשר חזיר עלי אינו חל לפי שאין איסור חל על איסור. והיינו נמי דכי אקשינן בגמרא לרב הונא ממתניתין דהכא דאמרינן יש נדר בתוך נדר היכי דמי אילימא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר דכותה גבי שבועה וכו' ולא פרקינן יש נדר בתוך נדר שאם אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ואכל ענבים חייב שתים ודכוותה גבי שבועה אינו חייב אלא אחת. ומיהו הא לאו ראיה כל כך דאיפשר דמשום דמתניתין לא איירי בהכי אלא בחיוב מנין נזירות ומנין נזירות לא משכחת להו לרב הונא אלא בדכותה גבי שבועה חייב שתים לפום כך פריך ליה ממתניתין. ומיהו ודאי על כרחין הכין הוא דאינו חייב על אכילה אחת אלא אחת.

ותדע לך דהא באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום לשמואל מונה נזירות אחר נזירות וכן באומר הריני נזיר היום הריני למחר לרב הונא ומנין אחד אינו פוטר לא למר ולא למר. וכיון שאין שניהם חלין בבת אחת אלא בזה אחר זה כי אוכל ענבים היאך ילקה שתים ועדיין אינו מונה הנזירות השנית והרי הוא לגבי נזירות שנייה כאומר הריני נזיר אחר שישלם זו נזירות ראשונה. וזה נראה לי מוכרע ממקומו. והוא הדין דכי פליג ותני במתניתין יש נדר בתוך נדר ואין שבועה חלה על שבועה הוא הדין דהוה מצי למיפלג ולמיתני בדידה יש נדר בתוך נדר ואין נדר בתוך נדר אמר הריני נזיר היום וכו' יש נדר בתוך נדר וצריך למנות שתי נזירות בזה אחר זה ואין נדר בתוך נדר שאם אמר הריני נזיר הריני בזיר ואכל ענבים אינו חייב אלא אחת. וכן מצאתי זה כתוב בתוספות.

אלא דקשיא לי דאם איתא דמצי פליג בכי הא בדידה מאי קא מקשה ליה שמואל לרב הונא ממתניתין אדתני אין שבועה חלה על שבועה ליתני יש נדר בתוך נדר ואין נדר בתוך נדר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר יש נדר בתוך נדר הריני נזיר היום הריני נזיר היום אין נדר בתוך נדר. ומאי קושיא ולשמואל מי ניחא דלכולי עלמא הוה מצי למיתני בדידה אין נדר בתוך נדר קונם ככר זה עלי קונם ככר זה עלי ואכל אינו חייב אלא אחת. אלא ודאי נראה לי דחלוק זה אינו צריך לשנות דמכלל מתניתין שמעינן לה בהדיא דכיון דאמרינן דאאומר הריני נזיר הריני נזיר מונה שתי נזירות שמע מינה דאינו חייב על אכילת ענבים בהעלם אחד אלא אחת דאם איתא מנא לן דמונה שתי נזירות דילמא אינו מונה אלא אחת ועולה לו לשתים ולחייב על אכילה אחת של ענבים שתים דומיא דקונם עלי ככר זה קונם עלי ככר זה ואכלו שחייב שתים אלא ודאי משמע כדאמרן. אבל לרב הונא הוא דהוה מצי למיתני אין נדר בתוך נדר אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום שאין נזירות שניה חלה עליו למנות מנין שני. ובסוף המסכתא כתבתי יותר מזה *).

• ) אמר הכותב הנה בסוף חידושי הרשב"א דפוס בערלין שלפנינו נשמטו דבריו אבל המה בכתובים בסוף השיטה מקובצת הזה. ולמען לא יצטרך המעיין לדרוש מה לפנים ומה לאחור אציע אותם כאן וזה לשונו שם:

מתני' יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל ואכל חייב על כל אחת ואחת. פירוש חייב למנות נזירות על כל אחת מן הפעמים שאמר הריני נזיר שבאותה אכילה לבד חלו עליו שתי קבלות נזירות אף על פי שתלה נזירותיו על אכילת ככר זה אף על פי שאין שתי שבועות חלות על ככר אחד. ובכדי נקט אם אוכל דהוא הדין לאומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום או הריני נזיר היום הריני נזיר למחר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדאיתא בגמרא. אבל באומר הריני נזיר הריני נזיר ואכל ענבים אינו חייב על אכילה אחת אלא אחת כדרך שהוא חייב בשבועה. שאף בנודר כיון שאמר הריני נזיר נאסר בענבים וכשחזר ואמר הריני נזיר אין איסור חל על איסור. ולא אמרו הנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות אלא במצות עשה באומר סוכה שאני יושב תפילין שאני מניח לולב שאני נוטל. אבל באומר נבלה שאני אוכל יין נסך שאני שותה לא בדא פירוש בכגון זו לא חל הנדר לפי שאין איסור חל על איסור. אלא על כרחין חייב למנות שתי נזירות קאמר. ואם נפשך לומר דחייב שתי מלקיות על אכילה אחת של ענבים קאמר דומיא ממש דאין שבועה חלה על שבועה משום דנדרים חלין על דבר מצוה ואפילו באיסור ובאיסור הבא מעצמו מיהא כזה דאיסור נזירותו גרם לו. ומשום דחדית קרא נזיר להזיר שהנזירות חלה על נזירות והוא הדין לנדרים באומר הרי עלי ככר זה הרי עלי ככר זה דגלי כאן קרא דאפילו על איסור חלין ובאיסור הבא מעצמו. ולעולם באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום או הריני נזיר למחר אינו מונה שתי נזירות מוחלקות לפי ששתיהן חלין כאחת. ומאן דאמר אין נזירות חלה על נזירות סבר דאין נדרים חלין על דבר מצוה אלא על מצות עשה וכדדרשינן מכי ידור נדר לה' לא יחל דברו דיבורו הוא דאינו מיחל אבל מיחל הוא חפצי שמים אבל על איסור כלל כלל לא. הא ליתא דאם כן כיון דבנדרים קיימי אמאי שבק תנא נדרים ונסיב ליה נזירות ליתני יש נדר בתוך נדר כיצד אמר קונם ככר זה עלי קונם ככר זה עלי ואכל חייב שתים. אלא משום דלא משכח ליה בנדרים להכי נסיב ליה נזירות ומשום דהוקש נזירות לנדרים קא חשיב הכא ותני כולהו אנפי דחמירי נדרים משבועה קתני חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלין על דבר מצוה מה שאין כן בשבועות. ולא על חדא אנפא ממש אלא שבנזירות האומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום דהוה ליה כשלא אוכל ככר זה שלא אוכל ככר זה אי נמי הריני נזיר היום הריני נזיר היום ומחר דהוה ליה כשלא אוכל ענבים ותאנים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בנזירות נזירות חלה על נזירות כדיניה דהיינו למנות שתי נזירות מוחלקות ואילו בשבועות לא חיילי שתיהן בשום צד. והיינו נמי דקתני חייב על כל אחד ואחד ולא קתני חייב שתים. ותדע לך עוד מדאקשינן בגמרא לרב הונא מדתניא מי שנזר שתי נזירות מנה ראשונה והביא קרבנותיו ואחר כך נשאל לחכם והותר לו יצתה לו שנייה בראשונה מנה שתיהם והביא קרבנות שתיהן כאחת אין בידו אלא אחת הפריש זו בעצמה וזו בעצמה והלך והקריב של זו בזו ושל זו בזו הרי זה לא יצא. ועוד מצאתי בירושלמי כמחלוקת שמואל ורב הונא דגרסינן בפרק קמא דנזיר אמר הריני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן ר' יוסי בעי אמר הריני נזיר שלושים יום אלו ושלושים יום אלו. אמר ר' עזרא קומי ר' מונא ולא מתניתין היא מניח את שלו ומונה את של בנו. לישנא אחרינא אפילו אשתו יושבת על המשבר. אמר ליה נזירותו לנזירות בנו לא דמיא אלא באומר הריני נזיר מכבר ונזיר לאחר עשרין יום עד כאן. ופירושו בירושלמי האומר הריני נזיר שלשים יום אלו הריני נזיר שלשים יום אלו בעצמן ופשטה ר' עזרא ממתניתין דקתני הריני נזיר כשיהא לי בן ונזיר התחיל מונה את שלו ואחר כך נולד לו בן מניח את שלו ומונה את של בנו ואחר כך משלים את שלו דאלמא חלו שתי נזיריות עליו ומונה שתים. ואף על גב דהוה ליה כאומר שלושים אלו שלושים אלו דמי לא עסקינן שהיתה אשתו יושבת על המשבר ויולדת מיד. וזו כסברת שמואל דאמר דאפילו באומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום. ודחה ר' מונא בנזירותו לנזירות בנו כיון שהם עניינים מוחלקים אינן אלא באומר הריני נזיר מכבר כלומר עכשו והריני נזיר לאחר עשרים יום דאז מונה שתי נזיריות דכיון דחייל אעשרים יום חייל נמי אשארא וזו כסברת רב הונא וכו'. וטעמא דשמואל דגמרא ור' עזרא דירושלמי משום דכיון דהאומר הריני נזיר יום אחד ואפילו שעה אחת ואף על פי שפירש יום או שעה אחת ולא יותר הרי זה נזיר שלשים יום קסברי (ר') שמואל ור' עזרא דהכא נמי כיון שהוציא נזירות מפיו צריך הוא לנהוג נזירות. ורב הונא ור' מונא סברי דהתם שאני דהא חיילא עליה שעה אחת מיהא אבל היכא דאי אפשר לחול שהרי כבר נזיר באותה יום אינו מונה נזירות שנייה: אבל באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר הרי חל נזירות עליו יום אחד מיהא וכיון שכן מונה נזירות שלימה. והא דאקשינן לרב הונא ליפלוג וליתני בדידה ולא אקשינן לשמואל ליפלוג וליתני בדידה יש נדר בתוך נדר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ואין נדר בתוך נדר הרי עלי ככר זה הרי עלי ככר זה. יש לומר משום דבצד נזירות ליכא לאיפלוגי כלל וככר זה עלי וככר זה עלי פשיטא להו דאינו בנדרים כמו שאינו בשבועות דמנא תיתי לאיסורא. ולא מנה כאן אלא כל צדדי הנדרים והיינו נדרים ונזירות שהן חמורין מן השבועות. אלא לרב הונא דבנזירות עצמה באותו צד עצמו שהחמרת עליו הקלת עליו בהא (ליכא) איכא לאקשויי ליפלוג וליתני בדידה. כן נראה לי.

ואלא מיהו בירושלמי מצאתי בפירקיה קמא לכאורה דנדרים חלין אפילו על דברים האיסורים ואילו אמר ככר זה עלי ככר זה עלי חייב שתים. דגרסינן התם איסר זה שבועה וכו' אמרו בלשון נדר את תופסו משום נדר אמרו בלשון שבועה את תופסו בלשון שבועה וכו'. אם אומר את איסר מין שבועה חייב על כל איסר ואיסר ועל כל שבועה ושבועה. אמר ר' יוסי לא אתיא אלא בחמישה ככרים אבל בככר אחד מכיון שהזכיר עליו שבועה עשאו כנבלה מכאן ואילך כמיחל שבועה על האיסורין ואין שבועות חלין על האיסורין וכו' עד אמר ר' יודן והוא שהזכיר נדר ואחר כך הזכיר שבועה. אבל אם הזכיר שבועה ואחר כך הזכיר נדר נדרים חלין על האיסורין ואין שבועות חלין על האיסורין. עד כאן בירושלמי. ואפילו הכי נראה לי דהכי קאמר נדרים חלין על האיסורין כאלו והכא היינו טעמא אף על גב דאמר שבועה שלא אוכל ככר זה לא אסר הככר עליו אלא נפשיה הוא דאסר על הככר ולגבי שבועה אחרת הוא דהוה ליה כנבלה דכיון דאסר נפשיה מיניה תו לא חאיל על נפשיה איסור אחר על ככר זה. אבל נדר חל דהא מוסיף בנדרו דעד השתא לא אסר הככר עליה והשתא אסר ליה עליה והלכך חאיל. אבל נדר אחר נדר ואי נמי שבועה אחר נדר לא חאיל דהא משעה ראשונה הוה ליה גופו של ככר עליה כנבלה ואין איסור חל על איסור. כן נראה לי פירוש הירושלמי. עד כאן הרשב"א ז"ל.

וכתב הרי"ץ ז"ל: יש נדר בתוך נדר. כלומי נדר חל על נדר. כיצד אמר הריני נזיר אם אוכל ככר זה וחזר ואמר הריני נזיר אם אוכל ככר זה ואכל חייב שתי נזיריות נזירות על כל קבלה וקבלה ויהיה נזיר ששים יום דסתם נזירות שלשים יום. אבל אין שבועה חלה על שבועה. אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ככר זה אינו חייב אלא מפני שבועה ראשונה דכיון דנשבע עליה (תנינא) תו לא חיילא עליה שבועה שנייה. ויש מפרשים מתניתין דלא על ככר נשבע אלא על אכילת היום כגון שאמר הריני נזיר אם אוכל היום לחם ואמר כן פעם אחרת ואכל אכילה אחת חייב נזירות אחת חזר ואכל באותו היום פעם אחרת חייב נזירות אחרת. למה לי למימר הריני נזיר שני פעמים אפילו לא אמר אלא פעם אחת הוה מצי לאשכוחי שתי נזירות כגון שהתרו בו על כל אכילה ואכילה. ותירץ דאיידי שהוצרך לאמרו גבי שבועה שני פעמים אמרו גבי נדר אף על גב דלא צריך. ויש אומרים דחייב דמתניתין אלאוי קאמר שהוא חייב בשני לאוין אם יעבור על נדרו. והקשה בלא כפל נמי משכחת לה שיהא חייב לאוין הרבה אם התרו בו על כל אכילה ואכילה. עד כאן.

גמרא כתוב בספרים כיון דאמר הריני נזיר הוה ליה נזיר וכו'. והפירוש וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ואמר לן המורה בשם רבו דליתה עיקר דהא רב הונא דאמר בסמוך דלא חיילא נזירות על נזירות היכא דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום. פירוש.

אין נזירות חל על נזירות הואיל ואין מקום לנזירות השני לחול עליו אלא במקומו של נזירות ראשונה. והני מילי בדלא קבלינהו בבת אחת אבל אי קבלינהו בבת אחת מפקינן מנזיר להזיר שהנזירות חלה על נזירות. ושמואל לא שני ליה בין קבלינהו בבת אחת (לאו היינו) לאומר הריני נזיר היום הריני כו'. שיטה.

דף יז עמוד ב

קשיא. אבל תיובתא לא הויא משום דלא תני לה בהדיא. פירוש.

דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים. דהשתא הוסיף דבר בשבועתו השנייה דומיא דנדר. ואי כהאי גוונא היא אמאי לא חיילא שבועה אתאנים הואיל וחיילא אענבים והא ודאי דבר ברור הוא דכי האי גוונא חייל כדמשמע לקמן..וקא סלקא דעתך דכולי עלמא אית להו הא דרבה דלקמן. אלא על כרחך כהאי גוונא לא נאמר לא חיילא שבועה על שבועה אלא כגון דאמר שבועה שלא אוכל תאנים ודכוותה גבי נזירות שלא הוסיף כלום ואמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום. וקתני יש נדר בתוך נדר וקשיא לרב הונא דאמר דבכהאי גוונא לא חייל נדר על נדר. ואף על פי שנשאר בקושיא למעלה לימא תיקשי ליה נמי מהא ונפקא מינה דאפילו יתרץ הראשונה יקשה לו מזאת. ותירץ התלמיד אמר לך רב הונא מתניתין דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ומחר. ובא לאשמעינן דאף על גב דהזכיר באחרונה היום (עם למחר בשיתוף) אפילו הכי הואיל והזכיר עתה היום עם למחר בשיתוף. ולא כמו בראשונה לפי שדומה יותר לתאנים וענבים על כן אמר דכותה גבי שבועה דאמר שבועה שלא אוכל תאנים שבועה שלא אוכל תאנים וענבים. והקשה וכי לא חיילא הכין גוונא והא אמר רבה דמגו דחיילא שבועה אענבים חיילא שבועה אתאנים אף על פי (שכל) אמר הכותב אפשר דצריך לומר: שכבר מושבע מהן וכן הוא ברש"י@. ותירץ דרב הונא לא סבירא ליה כרבה שיתחייב כהאי גוונא דגבי נזירות ודאי סבירא ליה דחיילא נזירות על נזירות מפני שאוסר עצמו בימים שלא נאסרו עליו קודם לכן אבל גבי שבועה אסור ועומד על התאנים ואיך יחול שבועה על שבועה. ויש גרסאות דגרסי גברא אגברא קא רמית והיא היא. הרי"ץ ז"ל.

ולא והאמר רבא שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ואכל תאנים והפריש קרבן (אבל הקריב לא) וחזר ואכל ענבים. הוה ליה ענבים חצי שיעור שהרי עם הענבים כלל התאנים ותאנים הראשונים לא יצטרפו עם הענבים שהרי הפריש קרבן בנתים. אבל אם לא הפריש קרבן היה מחייב שני קרבנות אחת על שבועה ראשונה של תאנים ואחת על הענבים ואף על גב דענבים חצי שיעור של שבועה שניה כיון שאכלם אחר התאנים בשגגה אחת לא מיקרי חצי שיעור. אלמא דחיילא שניה אף על התאנים דאי לא חיילא אפילו לא הפריש קרבן היו ענבים חצי שיעור והוה ליה להיות פטור אענבים שהרי לא נתכוון הנשבע אלא על שניהם ביחד כיון שהזכירם בשבועתו יחד ולא היה בדעתו אלא אם כן יחולו שניהם כדאמר לקמן. לא סבירא ליה דרבא. דלית ליה לרב הונא איסור כולל אלא דוקא באיסור הבא מאליו כגון נבלה ויום הכפורים. הרא"ם ז"ל.

אבל בפירוש כתב וז"ל: וכי האי גוונא לא חיילא שבועה והאמר רבא וכו'. ותאנים והפריש קרבן כיון שהפריש קרבן אזלא לה שבועה קמייתא. וחזר ואכל ענבים הויין ליה ענבים חצי שיעור. כלומר נשבע על ענבים שלא לאכל תאנים וענבים ביחד קאמר וכיון דלא אכל אלא ענבים לא מיחייב קרבן לפי שאין מביאין קרבן על חצי שיעור. אלמא היכא דאמר שבועה וכו' מגו דחיילא שבועה אענבים שעדין לא היה מושבע עליהם חיילא נמי אתאנים דאי אמרת דלא חיילא שבועה אתאנים דאין שבועה חלה על שבועה אם כן הוו ענבים שיעור שלם וכי אכל ענבים לחודיהו אמאי לא מיחייב קרבן. אלא לאו שמע מינה דלהכי פטור מקרבן דחיילא נמי אתאנים וקשיא לרב הונא. עד כאן.

וכתוב בשיטה על דרך שיטת רש"י ז"ל וזה לשונה: אמר לך רב הונא הא לא תקשי דמתניתין בהא עסקינן כגון דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר דבכהאי גוונא מודינא דחייל הנדר. דכוותה גבי שבועה דקתני ואין שבועה בתוך שבועה כגון דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים דלא דמי לנזירות שהרי שתי נזירות הוא מונה זה אחר זה ולא חייל איסור על איסור אבל בשבועה חייל איסור על איסור. ופריך ואמאי לא חיילא עלה שבועה והא רבא וכו'. אכל תאנים והפריש קרבן דהעובר על שבועתו בשוגג מביא קרבן כדכתיב בויקרא והפסיקה הפרשת קרבן בין אכילת תאנים ראשונים לאכילת ענבים. הוו להו ענבים חצי שיעור שאין כאן שיעור שלם כדי להתחייב עליו קרבן שבועה משום דכי אמר שלא אוכל תאנים וענבים חיילא שבועה אתרוייהו והרי לא אכל אלא ענבים ואכילה קמייתא דתאנים לא מצטרפא בהדה לאיחיוביה עליה משום שתי שבועות הואיל והיתה לו ידיעה בנתים. אלמא מדקאמר ואין מביאין קרבן על חצי שיעור דהיכא דאכיל מידי הוא דחייב קרבן שבועה כשאכל תאנים וענבים בפעם האחרון אלמא חיילא שבועה בתרייתא אתאנים דאי לא חיילא אתאנים גבי ענבים לא מיחייב הואיל דאפקינהו לתרוייהו בחד לישנא ובטלה מקצתה בטלה כולה כדקמייתי ליה לקמן גבי נדר שלא נתכוין זה לישבע אלא אם כן יחולו שתיהם. וקמהדר תלמודא ומאי קושיא גברא אגברא קא רמית איכא לשנויי לך דרב הונא לא סבירא ליה כרבא וגבי נזיר הוא דאמרי דנזירות חלה על נזירות מפני שאוסר עצמו מלשתות יין במים שלא נאסרו עליו קודם לכן אבל גבי שבועה היאך אנו יכולין לומר דליחול שבועה שניה זו אתאנים הרי אסור ועומד על ידי שבועה ראשונה הילכך לא איפשר. מדעת עד כאן.

והפריש קרבן. וקודם שהוקרב נשאל עליה. פירוש.

נשאל על הראשונה. כדמפרש התם דאף על גב שהפריש קרבן וגילח יכול לישאל עליה אבל הקריב אינו כשר. הרא"ם ז"ל:

ומנה את הראשונה. שלשים יום דהיינו סתם נזירות. התלמוד הולך ומפרש היכי נדר. והפריש קרבן. עולה ושלמים וחטאת שהנזיר מביא ביום תגלחתו כדכתיב בפרשת נזיר בסדר נשא. ונשאל עליה לחכם. על הנזירות ראשונה שיתירנה לו כדי שלא יצטרך להביא קרבן שני על נזירות שניה. ובשבועות פרק ג' מפרש דאפילו הקריב קרבן וגילח שערו יכול לישאל. והוא הדין דמצי להישאל נמי על השנייה והכא בשקדם ונשאל על הראשונה עסקינן אי נמי כשמצאו לו פתח לעקור נזירות שנייה וקסבר אין פותחין בחרטה. כן הדעת נוטה.

עלתה לו שניה בראשונה דחכם עוקר את הנדר מעיקרו והרי הוא כמי שאינה. נזירות שניה. והקרבן נמי עולה לו לנזירות שנייה דכיון דפקעה נזירות ראשונה פקעה נמי קדושה שהיה בבהמות הללו אטו דידה וחיילה עליה אטו שנייה.

אמאי קתני עלתה לו שנייה בראשונה ומיפטר (האי אמ') הא איכא יומא יתירא דכי אמר הריני נזיר הוי נזיר שלושים יום וכי הדר אמר הריני נזיר למחר הוי נזיר ממחרת עד שלשים יום דהיינו יום אחד יותר על הראשונה. וכי עלתה לו שניה בשלשים יום שמנה מראשונה עדיין נשאר אותו היום (שמנה) שלא מנה.

אלא פשיטא דאמר היום היום דליכא יומא יתירא ומדקתני עלתה לו שנייה בראשונה אלמא יש נדר בתוך נדר ותיובתא דרב הונא.

דף יח עמוד א

לבר מההוא יומא יתירא. דההוא יומא ודאי צריך הוא להזיר עצמו. אי נמי משכחת לה דליכא יומא יתירא והוי נזיר שתי נזירות כגון שקבל שתי נזירות בבת אחת. דאמר הרי עלי שתי נזירות דהיינו ששים יום דבכי האי גוונא ודאי חלו הואיל ועדיין לא נאסר בכלום ושניהם חלין כאחת לאסור עליו. הילכך עלתה לו שנייה בראשונה דלכי משכחה רווחא חיילא אבל אם אמר היום ונשאל על הראשונה פטור מכלום דאין נדר בתוך נדר.

כגון שקבל שתי נזירות בבת אחת. דבכי האי גוונא ודאי חיילא. אבל לא בעי לאוקמי קרא לנזירות אחת ולעבור עליו בשני לאוין על כל הילכות נזירות דכל כמה דמצי למידרש דרשינן ולא מוקמי בלאוי יתירי בפרק כל שעה.

ומאי חומרא דשבועות. דקתני ומה שבועה חמורה. אילימא דהיינו חומרא דשבועה חלה על דבר שאין בו ממש מה שאין כן בנדרים בנדר נמי אשכחנא מילתא דליתא בשבועות שכן חל על דבר מצוה כעל דבר הרשות כדאמרינן במתניתין מה שאין כן בשבועות.

אלא היינו חומרא דהיכא דנשבע ועבר על שבועתו אף על גב דלקה או שפטרוהו חכמים מן השבועה איתיה בלא ינקה. אף על גב דקרא דלא ינקה כתיב גבי שבועת שוא ואין שבועה חלה על שבועה בשבועת בטוי מפקינן ליה מלהרע או להטיב מכל מקום בשם שבועה משכחנא לא ינקה וגו' ישא את שמו לשוא. אבל נדר כיון דלקה מיפטר ליה. שיטה. וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל: משום דכתיב בה בשבועה לא ינקה. ואף על גב דלא ינקה לא כתיב אלא בשבועות שוא ואנן בשבועות ביטוי קיימינן דשבועות ביטוי הוא דאין שבועה חלה על שבועה אבל בשבועת שוא לוקה על כל אחת ואחת. אפילו הכי בשם שבועה כתיב לא ינקה ואינו כתוב כלל בנדר. עד כאן.

שאין בו ממש. הוה מצי למימר דהאי לא הוי משום קולא דנדר אלא משום דלא איפשר אלא שפיר מזה נקט. הרא"ם ז"ל:

אמר רבא אם נשאל על שבועה ראשונה שבועה שניה חלה עליו. ואם אכלו נמי חייב קרבן שבועה.

מדלא קתני חייב אחת. דלא קתני שבועה שלא אוכל ואכל חייב אחת דאי תנא הכי הוה אמינא דכולהו לא הוו אלא שבועה אחת כל זמן שלא נשאל על הראשונה חייב אחת אבל נשאל על אחת הראשונה פטור על השנייה דבההיא שעתה דנשבע שבועה שנייה מיחל לא חיילא עליה דהא כבר מושבע ועומד הוא עליה ואין שבועה חלה על שבועה. ומדלא קתני נמי אינן אלא אחת דאי תנא הכי הוה משמע דכולהו אינן אלא אחת וכיון דנשאל על הראשונה פטור אזי על השנייה:

והשתא קתני אינו חייב אלא אחת. אלמא דהכי משמע משום דהשתא לית לה רווחא דכל זמן שחייב על שבועה ראשונה אין חל עליו השנייה אינו חייב אלא אחת אבל כי מתשיל עלה חיילא נמי שנייה.

אמרי לה מדקתני אינו חייב אלא אחת חיובא הוא דליכא דאינו חייב אכולהו שבועה אלא קרבן אחת אבל איסור שבועה מיהא איכא אכל שבועה ושבועה. למאי הלכתא לכדרבא דאמר אם נשאל על שבועה ראשונה שנייה חלה עליו. פירוש.

וזה לשון שיטה: אם נשאל על הראשונה. אשבועה קאי וחכם עוקר את הנדר מעיקרו ודמי כאילו אין שם שבועה כלל. ושנייה חלה עליו דאיגלאי מילתא למפרע דשבועה שנשבע לא היתה שבועה על שבועה שלא היה שם שבועה ראשונה. מדלא קתני חייב אחת וכו'.

וכן נראה לפרש עלתה לו שבועה שנייה אטו ראשונה ונאסר עליו הככר אטו שבועה שנייה מדלא קתני חייב אחת דמשמע דמילתא פסיקא ליה לתנא הכא דאחת דהיינו שבועה ראשונה הוא דמחייב ולא אשנייה. מדקתני אינו חייב אלא אחת מכלל דאי לאו דמשמע לן תנא דאינו חייב הוה סליק אדעתא דהוה חייב מדאצטריך ליה לגלויי אשנייה דלא מחייב עלה ואי לאו דאית בה שום שבועה דלכי משכחת היתירא חיילא היכי תיסק אדעתיה. מדעת.

ומדלא קתני אלא אחת הא קא משמע לן דחיובא הוא דליכא הא שבועה איכא דהיכא דמשכח רווחא חיילא (דלא) דלכי מיתשיל אראשונה חיילא נמי השניה כדרבא. אידך לישנא גריסא ליה הכי חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא עד כאן.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: אמר רבא ואם נשאל על הראשונה שנייה חלה עליו מדלא קתני חייב אחת. פירוש דהוה משמע חיוב אחד לכל השבועה. וכן נמי אי הוה תני אינה אלא אחת אבל אינו חייב אלא אחת משמע חיובא הוא דליכא אבל שבועות איתנהו ולא יצאו לבטלה מפיו ואי משכחי רווחא חיילי. אי נמי מדלא קתני אינה אלא אחת וקתני אינו חייב אלא אחת חיובא הוא דליכא הא כי מתשיל על חבירתה חיילא. פירוש דאי הוה קתני אינן אלא אחת הוה משמע ששניהם אינן אלא אחת ובנשאל על אחת תו ליכא שבועה. ויש ספרים שכתוב בהם חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא למאי הילכתא לכדרבא דאמר רבא נשאל על הראשונה שניה חלה עליה. עד כאן.

כגון שקבל וכו'. אבל בזה אחר זה לעולם אימא לך שלא תחול לא בנזיר ולא בשבועה. אבל בבת אחת נזירות ששים יום קבל עליו ולכן כי נשאל על הראשונה ועקרה החכם מעיקרה הנזירות שנהג בעבור השנייה היה ואין קרבנן חולין לעזרה. הרא"ם ז"ל.

ודחינן ברייתא מיירי כשקבל עליו שתי נזיריות בבת אחת דאפילו לא נשאל נמי חייב שתים לכולי עלמא דעתה לא יצאו לבטלה מפיו ולא דמי לשבועה הילכך ברייתא לאו ראיה היא לרבא. וא"ת אם קבל עליו שתי נזירות ונשאל על אחת אמאי לא הותרה גם השנייה דהא נדר שהותר מקצתו הותר כולו. וי"ל דבנזירות כיון שאינן חלין כאחת אלא בזו אחר זו הוה ליה כל אחד נדר בפני עצמו. הריטב"א ז"ל.

דף יח עמוד ב

מתני' סתם נדרים להחמיר ופירושם להקל. יש מפרשים אף על גב דסתם נדרים להחמיר פירושם להקל שאם אמר כבשר מליח ואחר כך נשאל איזה בשר מליח ואמר כבשר מליח של עבורה זרה מאמינין אותו ומותר. והקשו על פירוש זה בתוס' שאם כן היה לו לומר כמו בסמוך נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכאן נמי היה לו לומר נדר בבשר מליח ואמר לא נדרתי אלא בבשר מליח של עבודה זרה. ופירשו הם ז"ל סתם נדרים להחמיר אף על פי שיש לפרשם להקל. ואינו מחוור בעיני שאם כן למה לי למתני כלל ופירושם להקל כיון דקתני סתמן להחמיר בידוע שיש לפרשם להקל שאם לא כן לא היה זה חומר אלא הכרח. וכלשון הראשון נראה לי.

ומה שחזר בסמוך נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכולהו אינך דקתני בסמוך לא חזר ושנאם אלא בשביל דבר שחדש בהם דאי לא תנא הכי הייתי אומר דוקא בנודר בבשר מליח ואמר לא נתכוונתי אלא בבשר של עבודה זרה לפי שדרכן של בני אדם לקרות זה וזה בשר מליח ואי נמי בתרומה ובמעשר. אבל בנודר בקרבן ואמר לא נתכוונתי אלא לקרבנות מלכים ועצמי קרבן ואמר לא נתכוונתי אלא לעצם אחד שהנחתי בתוך ביתי להיות נודר בו שאלו וכיוצא באלו אין דרכן של בריות להיות מדברים בלשון זה אף על פי שהלשון כולל שני הענינים הייתי סבור שאינו נאמן. לפום כך צריך לחזור ולשנות אלו שאף בכענין זה נאמן ואם תלמיד חכם הוא אינו צריך שאלה לפי שאינו חשוד לשקר ויודע בחומרו של נדר ולא יקל ראש בנדרים. ואם עם הארץ הוא נשאלין לו ומחמירין עליו. ותדע לך שאם אי אתה אומר כן אלא כפירוש התוס' אמאי שבקינהו לבשר מליח ומעשר ותרומה דנקט לעיל ונקט השתא קרבן ועצמי ואשתי ליתני נדר בבשר מליח ואמר לא נתכוונתי אלא בשל עבודה זרה אלא ודאי כדאמרן. ומסתברא לי נמי דבאותן דוקא הוה שעם הארץ צריך שאלה ומחמירין עליו אבל בנודר בתרומה ואמר לא נתכוונתי אלא לתרומת הגורן אפילו בעם הארץ מותר ואין צריך שאלה לפי שאין כאן חשש הערמה שכן דרכן של בני אדם לקרות תרומת הגורן. אבל התם שכבר גלה לנו שנתכוון להערים ולהוציא דבריו בלשון שיטעו בו השומעים הוא הכניסנו בחשש זה ולפיכך בעם הארץ צריך שאלה. ובהא מיתרצא לי קושיא אחריתי מאי שנא כי אמר לא נתכוונתי אלא לקרבנות מלכים שהלשון מיהא כולל אותו והלא אפילו אמר בהפך מה שהוציא בשפתיו נאמן דהא נתכוון להוציא פת חטים והוציא פת שעורים פת שעורים והוציא פת חטים פטור דפיו ולבו שוין בעינן. ונתכוון לומר שלמים ואמר עולה לא אמר כלום כדתנן בפרק ג' של מסכת תרומות, אלא שכאן ריע טפי דהוא מודה דפיו ולבו שוין באותו דבר אלא שהיה בלבו לפרשו בענין שאין דרכן של בני אדם להוציאו באותו לשון בכי הא הוא דאצטריך טפי לאשמועינן. ואפילו הכי בתלמיד חכם אין צריך שאלה כלל דמכל מקום הרי זה בכלל לשונו ולא הוו דברים שבלב. ובהא הוא דצריך עם הארץ שאלה לחכם ולא באמר לא נתכוונתי אלא לתרומת הגורן. כן נראה לי אף על פי שראיתי למקצת המפרשים שפירשו דאפילו באומר הרי עלי כמעשר ואמר לא נתכוונתי אלא למעשר דגן בעם הארץ צריך שאלה. הרשב"א ז"ל.

והרנב"י ז"ל הקשה עוד על פירוש ראשון וזה לשונו: יש מי שפירש ופירושן להקל אף על פי שיש לפרש אותן להקל כדקתני ואזיל. כיצד אמר הרי עלי כבשר מליח. פירוש הרי עלי ככר זה כבשר מליח וכיין נסך. אם בשל שמים נדר אסור. פירוש דקאמר בהדיא ככר זה עלי כבשר מליח של קרבן שהיו מלוחים כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח דהשתא נדר בפירוש בדבר הנדור. ואם בשל עבודה זרה פירוש דקאמר בהדיא ככר זה עלי כבשר מליח של עבודה זרה וכיין נסך של עבודה זרה הרי זה מותר שהרי נדר בפירוש בדבר האסור. ואם סתם אסור. פירוש דקאמר הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך ולא פירש באיזה אם בשל שמים אם בשל עבודה זרה הרי זה אסור אף על פי שהיה אפשר לפרש אותן להקל דבשל עבודה זרה נדר משום דסתם נדרים להחמיר. ולא דאיק דאם כן דהאי ופירושן להקל דקתני ברישא אף על פי שפירושן להקל קא אמרינן ולומר דסתם נדרים להחמיר אף על פי שיש לפרש אותן להקל אם כן כי הדר קתני סיפא נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים הוה ליה לתנא לסיומי ולומר הרי זה נאמן דהא בכולה מתניתין לא אשמעינן תנא האי דינא דברישא אשמעינן דסתם נדרים להחמיר אף על פי שבידנו לפרש אותן להקל ובסיפא אשמעינן דינא אחרינא דאפילו אמר איהו סתם והדר פירש לנו הוא עצמו על מה נתכוין בנדרו שהוא נאמן ואם כן הרי הלשון חסר לפניך והיה לו לומר הרי זה נאמן ולשון פירושן להקל לא משמע נמי אף על פי שפירושן להקל. אלא מחוורתא דמילתא דבהך מתניתין תרי דיני מיתניא האחד דסתם נדרים להחמיר כל זמן שהוא לא ביאר דבריו בשעת נדרו או שלא פירש לנו כוונתו אחר כך. והדר תני דינא אחרינא שאפילו אמר סתם והיה לנו לדונו להחמיר אם פירש לנו לכך נתכוונתי נאמן. ושני דינין אלו כלל לנו התנא בפתיחת דבריו והכי פירושם. סתם נדרים להחמיר כל זמן שהוא סתם דבריו ולא הודיענו על איזה דבר נדר נדין להחמיר. ופירושן להקל כלומר ואפילו הכי שהוא סתם את דבריו אם אחר כך הודיענו על מה נתכוון שומעין לו אפילו להקל. כיצד פירוש סתם נדרים להחמיר הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך וכו' ואם סתם אסור וכן כולם עד נדר בחרם הם פרטים לסתם נדרים להחמיר. ואחר כך חזר לפרש מהו ופירושן להקל וכאילו אמר וכיצד פירושן להקל נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים וכן כולם. ועכשיו אין חסרון בלשון שיהא צריך לומר בסוף דבריו הרי זה נאמן עד כאן.

והרי"ץ ז"ל הקשה עוד על פירוש ראשון וזה לשונו: סתם נדרים להחמיר. היכא דנדר סתם אזלינן לחומרא ואף על גב דאיכא למתלי לקולא. ופירושן להקל. כלומר היכא דפריש בהדיא אזלינן בתר מאי דפריש ואפילו הוא קולא. כיצד אמר הרי עלי כבשר מליח. פירש בשעת הנדר כבשר מליח של קרבנות אסור. וכן אם אמר כיין נסך שמנסכין על גבי המזבח וכן כולן אסור דהשתא התפיס בדבר הנדור. ואם פירש בהדיא כבשר מליח של עבודה זרה או כיין נסך של עבורה זרה מותר משום דמתפיס בדבר האסור ואמרינן לעיל דלא הוי נדר עד שידור בדבר הנדור. והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות נדרים פרק ב' דלא איירי בשעת הנדר דנדר סתם אלא מה שאמר ופירושן להקל אשעת היתר קאי שאומרים לו מה היה בלבו אם פירש ואמר כבשר מליח על קרבן וכו'. וכן עיקר כי לפירוש הראשון יקשה מה צריך לומר אם פירש בשעת הנדר פשיטא שאין לנו ללכת אלא אחר לשונו. ועוד כי מסיפא דמתניתין מוכיח כפירוש הר"ם דקאמר נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים דאלמא האי פירוש אשעת היתר שמתירין לו קאי. עד כאן.

אבל הרא"ם ז"ל כתב כפירוש הראשון וז"ל: סתם נדרים להחמיר וכו'. כדקתני. כיצד ופירושן להקל אם פירש בדבר היתר מותר ולא נאמר שלא הוציא דבריו לבטלה כיון דבלשון איסור אמרן אלא מותר לגמרי. כבשר מליח. כל הקרבנות טעונין מלח. אם פירש של קרבנות שמים או כיין נסך של מזבח זה לא היה צריך לומר אלא משום סתם דסיפא נקט. אבל בלא מליח בשר חולין משמע בסתם נמי. וכל הני אם היה בלבו לאסור. אבל אם לא היה בלבו סתם מותר כדתנן בסיפא לא נדרתי אלא בחרמו של ים מותר. עד כאן.

ואם כחרמי כהנים. דלא קדישו (חכמים) חרמים הניתנים לכהנים. ואפילו למאן דאמר בערכין דסתם חרמים (הכתובים חרמי) לבדק הבית הם (או) אם פירש לכהנים דכהנים הוי. כמעשר בהמה אסור. דמכל מקום על קריאת פיו נתקדש. ואף על גב דחלת אהרן ותרומתו על ידי דבורו נתקדש ומותר לא דמי שהרי המפריש חלה ותרומה לא בא לאסור אלא להתירם לכהן שהרי טבל אסור לכהן. אבל מעשר בהמה אינו טובל. ומעשר הוי שפיר דבר הנדור דקרבן הוא ואין איסורו מעצמו דקודם שקרא לו שם היה מותר. אם של דגן מותר. דחולין הוא ביד לויים. הרא"ם ז"ל.

אבל הרשב"א ז"ל כתב: אם כמעשר בהמה אסור אם כמעשר דגן מותר. פירוש ולאו משום דמעשר דגן מותר לזרים דהא משמע דהא מתניתין כולי עלמא היא ואפילו ר' מאיר מודה בה מדפליג בסיפא ולא פליג בהא. ור' מאיר ודאי הא אית ליה דמעשר דגן אסור לזרים כדאיתא ביבמות פרק הערל בראשו. אלא הטעם משום דלא חשבינן ליה כדבר הנדור אלא כדבר האסור וכחלת אהרן ותרומתו וכמו שכתבתי בפרק ראשון בשמעתין דבעיקרו הוא מתפיס בסיעתא דשמיא. עד כאן.

מעשר בהמה קרב על גבי המזבח. והילכך כי אתה מתפיס בדבר הנדור יהא צריך הוא לומר בשעת עישור הרי זה מעשר כדאיתא בבכורות וכיון דאמר הרי זה מעשר נכנסה בו קדושה והוי כדבר הנדור כדאשכחנא בשילהי פרקין דלעיל גבי (מעשר) בכור משום דאמר בבכור הרי זה בכור חשיב כדבר הנדור דעל ידי פיו נתקדש ולא דמי לחלת אהרן דשרי משום דהתם טבל היתה מעיקרו ובהפרשתו לא אסר אלא התיר אבל מעשר בהמה אינו טבל וכל שעה שלא קרא עליה שם מעשר לא מיתסר. מכל מקום אמר הכותב אולי צריך להיות ויש מפרשים חלת אהרן לא הויא קרבן דממוניה דכהן הוא אבל מעשר בהמה קרבן הוי והוי שפיר דבר הנדור כדאיתא פרק קמא גבי בכור דלא היה דבר הנדור משום דממוניה דכהן הוא. אמר הכותב נראה לי דצריך להיות: דהוה דבר הנדור משום דלאו ממוניה וכו'.

ואם במעשר דגן נדר מותר. דאף על גב שהוא אומר בשעת עישור הרי זה מעשר והוי כמתפיס בדבר הנדור אפילו הכי לא הוי נדר דכי ידור נדר לה' בעינן שיתפיס בדבר הקרב על גבי המזבח:

אם בתרומת הלשכה אסור. דלאחר שמביאין כל אחד ואחד מישראל את שקליהם כדכתיב זאת עולת חדש בחדשו חדש והביא לי תרומה חדשה היו נותנין השקלים בלשכה ותורמין מהם שלש קופות ומהם מביאין קרבנות על גבי המזבח הילכך המתפיס בהם אסור. אבל אם בתרומת גורן נדר מותר דלאו נדר הוא וכדתנן לעיל כחלת אהרן וכתרומתו מותר משום דהתפיס בדבר האסור שאינו קרב על גבי המזבח. שיטה:

ר' יהודה אומר סתם תרומה ביהודה. כפי דעתי נראה שר' מאיר לא פליג על ר' יהודה ור' יהודה לפרש בא אף שמא ר' מאיר אינו מחלק. ואם בסתם אסור. כגון היכא שאינו לפנינו לשאול ממנו כוונתו. אי נמי איתיה ואמר למה שקורין בני עירי תרומה נתכונתי אסור אבל אמר להיתר נתכונתי מותר אם חבר הוא כדתנן לקמיה בסיפא. הרא"ם ז"ל:

גמ' והתנן סתם נזירות להקל. דהריני נזיר מלא הקופה ואמר סתם נדרתי (אאין) רואין הקופה מלאה קשואין אליבא דר' יהודה דמתיר ומונה שתי נזירות כדאיתא פרק קמא דנזיר. ואף על גב דאיכא למיתלי במלאה חרדל והוי נזיר כל ימיו דנזירות סתם להקל. והא נזירות (דהא) על ידי נדר הוא ואזלינן לקולא והשתא קשיא מתניתין אמתניתין. אידך מתניתין דספק נזירות במסכת טהרות תנינן לה (דהתרי תני לספוקי) אמר הכותב צריך להיות: דהתם תני לספיקי טובא גבי הדדי:

המקדיש כל חייתו וכל בהמתו ואחר כך מת ויש ביניהם כוי הוקדש דלא הכריעו בו חכמים אם מין בהמה הוא או מין חיה הילכך בקדשים להחמיר. ר' אליעזר אומר לא קדוש מפני שאינו לאו בכלל חיה ולא בכלל בהמה שהרי לא הוברר הדבר מאי זה מין הוא ואף על גב דהקדיש את שניהם כיון דספק הוא לא מקדיש ליה. והיינו כר' אליעזר ורבנן דר' אליעזר. מאן דאמר מעייל איניש ממונא לספיקא. מכניס אדם את ממונו לספיקא דהיכא דאקדיש בהמה ודאית וחיה ודאית הקדיש נמי את הכוי דכיון דספק הוא וגומר בעל הבית בדעתו שיקדש משום אותו ספק. הכי נמי סבירא ליה דגופו נמי מעייל איניש לספיקא דכי נדר סתם היכא דאיכא למתלי לה להיתירא ולאיסורא גומר הנדר בדעתו שיועיל בו את הנדר אם יש לתלות בו לאיסור ואף על פי שהוא ספק בידו אי הוי נדר בכי האי גוונא דלא פירש או לא. מדעת. ולר' אלעזר דאמר דלא הקדיש דלא מעייל איניש ממוניה לספיקא גופו נמי לא מעייל לספיקא וכיון דלא פירש לא הוי נדר דמעייל איניש נפשיה לספיקא לא אמרינן. שיטה. ונראה לומר דהאי תנא סבירא ליה כוי ספיקא הוי ולא בריה בפני עצמה דאי הוי בריה לא פליגי דלדברי הכל אינו בכלל וכו'.

דף יט עמוד א

אימא סיפא ספק בכורות. כגון תאומים או זכר ונקבה ולא נודע איזו יצא תחלה. אמנם אם נתערב (עם) בכור אדם עם שאר בנים יכול לומר לו חמש סלעים אית לי גבך ממה נפשך. בהמה טמאה. פטר חמור. המוציא מחבירו. כהן אם בא להוציא מישראל.

ותני עלה אסורין פן יעבור על לא תעבוד בבכור שורך. אלמא לאו כר' אליעזר אתיא דאם כן כוי נמי תאסר מספק. הרא"ם ז"ל.

אימא סיפא ספק בכורות וכו'. ותמיהא לי מאי קושיא וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ומסתברא דקושיא זו דספק בכורות לאו בדוקא נקט לה וכדאקשינן עליה מי קא מדמית קדושה הבאה מאליה לקדושה הבאה בידי אדם. והוא הדין דהוה מצי לאקשויי ליה נמי הא דאמרן כלומר ולטעמיך לא תהוי נמי ר' אליעזר אכתי מי ניחא אלא דעדיפא מינה אקשי ליה. והא דאמר בתר הכי אלא אי קשיא הא קשיא עיקר קושיא קמייתא כלומר לא אקשי הכין אלא משום דבעי למירמא אחריתי מסיפא דסיפא. ודכותה איכא בגיטין פרק הניזקין גמ' משתטיל לה מים לא תגע עמה. הרשב"א ז"ל. וכן כתב הרא"ם ז"ל וז"ל: אמר ליה מאי קא מדמית קדושה הבאה מאיליה. ומאן דקרי לא ידע בודאי דלאו קושיא אלא משום דבעי להקשות אחרת עלה מייתי לה. עד כאן.

וזה לשון שיטה: במאי אוקמתה למתניתין דקתני ספק נזירות כר' אלעזר דמקדיש חייתו כו'. כל הני ספיקי דהכא במסכת טהרות גרסינן להו. ספק בכורות. דאין אנו יודעים אם ילדה האם קודם לכן אם לאו. המוציא מחברו וכו'. ואין לכהן לא הבכור של בהמה ולא החמש סלעים של פדיון בכור אדם. אסורין בגיזה ועבודה כקדשים גמורים. הג"ה אימא סיפא ספק בכורות. פירוש אי אמרת בשלמא דמודה ר' אלעזר בנזירות דספיקא להחמיר ניחא דמדמינן בכור לנזירות ולא מדמינן ליה להקדש דאיפשר להתחלל על ידי פדיון. אלמא היכא דאיכא ספק איסורא אזלינן לחומרא ולא פליג ר' אלעזר והיכי מצי מוקמת תו לההיא דספק נזירות כר' אלעזר. עד כאן.

הכי גרסינן אלא אי קשיא הא קשיא ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור ואי ר' אלעזר וכו'. ולא גרסינן הכא דברי ר' מאיר וכן היה אומר ר' אלעזר כדבריו. דודאי במתניתין דטהרות ליתא כלל. ועוד דאילו גרסינן לה מאי קא מקשה במאי אוקימתא כר' אלעזר אימא סיפא ספק משקין וכו' ולימא דמהא שמעינן דמתניתין דנזירות לאו ר' אלעזר אדרבה מסיפא שמעינן דכולה מתניתין ר' אלעזר היא. והא דשמעינן ליה לר' אלעזר דברייתא דאמר אין טומאה למשקין כל עיקר פירכא אחריתי היא דאיכא למיפרך בין כך ובין כך דר' אלעזר דמתניתין אדר' אלעזר דברייתא אהדדי ולא למיפרך אמאי דאוקימנא רישא דספק נזירות כר' אלעזר. אלא ודאי דלא גרסינן ליה הכא כלל. ובודאי דבתוספתא איתא ומייתינא לה בפרק קמא דפסחים גבי פלוגתא דרב ושמואל דדכן ממש או דכן מלטמא אחרים ואגב ההיא כתבוה כאן ספרי דלא דייקי. ואי קשיא לך מכל מקום הא קא מפרש בהדיא בברייתא דר' אלעזר אומר כדבריו ואם כן מתניתין דנזירות כר' אלעזר היא לא היא דהא פריש לה רב התם בפרק קמא דפסחים דמאי ר' אלעזר אומר כדבריו אלטמא אחרים טהור אבל לא אליטמא טמא והא דפרכינן עליה דרב התם והא וכן קתני דמשמע דאכולה קאי אפילו אליטמא טמא פירכא כל דהו היא ולעולם אלטמא אחרים טהור קאי. הרשב"א ז"ל:

אלא אי קשיא דר' אליעזר ור' אליעזר הכי קשיא דתניא ספק משקין. שספק הוא אם נגע בהן שרץ אם לאו. ליטמא טמא לטמא הן עצמן אמרינן ודאי הן טמאים אבל לטמא אחרים הנוגע בהן לא. וכן היה ר' אליעזר אומר כדבריו של ר' מאיר דליטמא טמא ולטמא אחרים טהור.

ומי אמר ר' אליעזר. כלומר דאמר התם ומי מצית אמרת דאית ליה לר' אליעזר דליטמא טמא והתניא וכו'. ואין טומאה למשקין כל עיקר מן התורה. איל קמצא מין ארבה. דכי שהוא טהור. ועל משקי בי מטבחיא דכן דטומאת משקין ודאן מדרבנן הוא דאי מדאורייתא לא שני רחמנא בין במקדש בין בגבולין דכאן וכאן טמא דכל מידי דמאורייתא לא נתן מקום טהרה. אלא ודאי מדרבנן היא וכי גזור רבנן בגבולין במקדש לא גזרו לפי שאין גוזרין גזירה במקדש. והואיל וכן דמשקין ודאן מדרבנן ספק משקין לא מקבלין טומאה כלל כי גזור רבנן אודאן אספיקן לא גזור. דהתינח אי הוו משקין ודאן דאוריתא מצית אמרת דרבנן גזור אספיקן. אלא השתא דודאן נמי גזור רבנן לא מצית אמרת דגזור נמי מספיקא. וקשיא דר' אליעזר אדר' אליעזר דקאמר הכא דספק משקין לא מטמא כלל.

והניחא לשמואל דאמר בפסחים בפרק קמא מאי דכן דקאמר דכן מלטמא אחרים אבל טומאה עצמה יש בהן מן התורה משום דקסבר טומאת משקין לטמא עצמה מן התורה הוא דהויא דהא דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא טומאת משקין קאמר ולא הכשר אבל לטמא אחרים מדרבנן הוא דהויא וכי גזור רבנן לטמא אחרים במשקין דעלמא הואיל דטומאת ודאן מדאורייתא גזרו על ספיקן דמספיקא יטמא טומאת עצמן. והיינו דקאמר לטמא יטמא. אבל גבי נזירות דלא מצינן שנודרים נזיר לכתחלה מן התורה דהא כתיב איש כי יפליא דמשמע דאסור לנזור נזירות אלא לכשיפליא בדיעבד יהא נזיר. משום הכי איכא למימר בנזירות דמשום הכי אמר ר' אליעזר דספק נזירות להקל:

אלא לרב דאמר דכן ממש ואפילו טומאת עצמן אין בהן מן התורה משום דקסבר טומאת משקין דעלמא ודאן דרבנן וכי גזור רבנן דליטמא טומאת עצמה במשקין דעלמא במשקה בי מטבחיא לא גזור. השתא אית לך למימר בטומאת משקין דעלמא אף על גב דודאן לאו דאורייתא אפילו הכי קאמר ר' אליעזר דספק טומאה מדרבנן דהא קאמר ליטמא טמא משום דקסבר כל ספיקא לחומרא ואילו גבי נזיר דודאן מן התורה קאמר דספיקא לקולא דקאמר ספק נזירות להקל בתמיה. הילכך אי קשיא הא קשיא ולעולם לא מתוקמא הכי הא ר' אלעזר הא רבנן. פירוש.

וכתב הרי"ץ ז"ל וז"ל: אלא אי קשיא הא קשיא. דקתני סיפא דההיא דספק נזירות להקל. ספק משקין. יש ספק אם נגע בהן טומאה. ליטמא טמא. לענין טומאת עצמן חשובין כטמאין ודאין ואין שותין מהן ולטמא אחרים חשובין הן כטהורין ואין מטמאין. ואם איתא דספק נזירות להקל ר' אליעזר מי סבירא ליה גבי ספק משקין לענין טומאת עצמן טמא והתניא ר' אליעזר אומר אין טומאה כל עיקר מדאורייתא אלא מדרבנן. אלמא הא דקתני ר' אליעזר אומר כדבריו דאית בהו טומאה דרבנן קאמר ואפילו הכי חשובין כטמאין ודאן לענין טומאת עצמן. ומה השתא דקאמר ר' אליעזר אזלינן בה לחומרא לעשותן כטמאין ודאין גבי נזירות דאורייתא לא כל שכן. ואם ספק נזירות להקל היכי לימא דליטמא טמא ודאי ליתא והדרא קושיא לדוכתיה דפרכינן סתמי אהדדי. על איל קמצא דכי. מין חגב שמותר באכילה לפי שיש חגבים מותרים באכילה ויש אסורים ובשחיטת חולין מפרש להו. ולפי שכתוב בתורה טמא הוא לכם איסור אכילה אמר לשון דכי. ועל משקי בית מטבחיא שבעזרה שטהורים שאין להם טומאה וחכמים הקלו בטומאתן כדי שלא תהא אומר טומאה מצויה בעזרה ומטמאה את הקדשים. הניחא לשמואל. דאמר בפרק קמא דפסחים דהאי דכן דאמר יוסף בן יועזר דכן מלטמא אחרים קאמר דלא אחמור בהו רבנן כשאר משקין כי היכי דלא משתכח טומאה בעזרה. אבל טומאת עצמן יש בהם מדאורייתא דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא והאי יטמא אמשקה קאי. וכיון דמדאורייתא הוא אמשקה לא מצו רבנן למעיקרא. ור' אליעזר דאמר אין טומאה למשקין כל עיקר והביא ראיה מדברי יוסף בן יועזר על כרחין לטומאת אחרים קאמר. ניחא דהא מדאורייתא והא מדאורייתא גבי נזירות אזיל לקולא משום דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא אבל גבי משקין לא שייך לומר כן הילכך דין הוא שיאמר ר' אליעזר ליטמא טמא. אלא לרב דאמר דכן ממש אפילו לטומאת עצמן ולית ליה דרשא דקרא אם כן סבירא ליה דטומאת משקין אפילו לטומאת עצמן מדרבנן ואפילו הכי אזיל לחומרא כל שכן במילי דאורייתא דהוה ליה למיזל לחומרא. ועל כרחין לא מתוקמא ההיא דספק נזירות כותיה אלא ר' יהודה היא.

ויש מי שפירש כי עיקר הקושיא שהקשה מדברי ר' אליעזר לדברי ר' אליעזר מענין ליטמא טמא אלמא ספיקא לחומרא. והקושיא שהקשה אחר כך לסתור דברי המקשה דאמר אלא אי קשיא הא קשיא ואמר שאינו קשה כי ר' אליעזר לא סבירא ליה הכי. וגורס ומי סבירא לר' אליעזר ליטמא טמא כמו שכתוב במקצת ספרים. ואמר הניחא לשמואל כי לפי דבריו יתכן לומר ליטמא טמא אלא לרב איך יתכן לומר כן הא סבירא ליה טומאת משקין עצמן דרבנן וכי גזור דרבנן בודאן בספיקן לא וכי גזר נמי בודאן במשקין דעלמא אלא משקה בית מטבחיא לא ועל כרחין לא יכיל למיסבר ליטמא טמא. וכי קאמר וכן היה ר' אליעזר אומר כדבריו אליטמא אחרים קאי. ופירוש זה אינו מיושב בעיני כלל דאם כן מאי הוה ליה למימר תו אלא הא ר' יהודה הא רבנן הא שפיר מתוקמא אליבא דר' אליעזר דהשתא אינו קשה מדבריו לדבריו איך שייך לומר אלא שמשמעותן שסותר מלטמא לאחרים הוה ליה למימר (ואי באמ') אמר הכותב אולי צריך להיות ואי בעית אימא הא ר' יהודה והא רבנן. אלא הפירוש הראשון עיקר עד כאן.

ורמי ר' יהודה אהדדי. כלומר נהי נמי דההיא דנזירות מתוקמא שפיר כר' יהודה דמתיר בכרי מכל מקום יקשה מדבריו לדבריו טעמא דבגליל מותרת משום שאין מכירין הא מכירין אסורין אף על גב דהדבר שקול שהרי מכירין בזה ובזה אלמא מעייל איניש נפשיה לספיקא אליבא דר' יהודה. ורבא בא לתרץ דלא קשי מדר' יהודה לדר' יהודה ולא גרסינן אלא שהרי לא בא לסתור דבריו. ולאותם הספרים דגרסי אלא דסברי כי המקשה בא לסתור דאמרינן דלא מתוקמא ההיא דנדרים כר' יהודה ועכשו בא רבא לומר דשפיר מתוקמא אליביה. ועם כל זה איננו נכון. הרי"ץ ז"ל.

דף יט עמוד ב

וז"ל שיטה: אלא אמר רבא אפילו תימא מתניתין אליבא דכולי עלמא איתמר ודר' יהודה אדר' יהודה נמי לא קשיא דלא דמי ספיקא דנזירות לשאר ספיקי דבשאר ספיקי כגון דחרמים ודתרומות ודמעשרות התם הוא דאזלינן לחומרא דכיון דאין ספיקן חמור מודאן מעייל נפשיה ובהא חמיר ספיקו מודאו דאילו גבי נזיר על ודאי מגלח ומביא קרבן (ומביא) ומותר לשתות ביין אחרי כן דכתיב וגלח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים וכתיב בתריה ואחר ישתה הנזיר יין. אבל על ספק נזירות לא מצי מגלח מפני שצריך ליתן את שערו תחת הדוד של זבח השלמים והרי אינו יכול להביא קרבן שאף על פי שהוה יכול להתנות על העולה ועל זבח השלמים על החטאת אי אפשר לו להתנות מפני שהיא חלוקה במתנות משאר קרבנות בהמה דחטאת מתנותיה למעלה בקרנות המזבח ושאר קרבנות מתנתן למטה וכיון דאינו יכול לא לגלח ולא להביא קרבן נימא הוא אסור ביין לעולם. והילכך כיון דחמיר יש לנו לומר שלא נתכוין זה אלא לודאי נזירות ולכך מתיר ר' יהודה אבל גבי נדרים אין ספיקו חמור מודאו וכיון שנתכוין לודאי מספקו נמי חיילי עלה. דכי כתיב ואחר ישתה הנזיר יין אחר הגילוח ואחר הבאת הקרבן כתיב. אמר הכותב נראה שצריך להיות: אסור ביין לעולם דכי כתיב וכו' כתיב והילכך כיון דחמיר וכו' נמי חיילי עלה. והשתא מתניתין אמתניתין לא קשיא דהא דתנן דספק נזירות להקל משום דספיקו חמור מודאו לא מעייל איניש נפשיה לספיקא. וכל שכן (ו)למאן דלא גריס אלא מייתבא מילתא אליביה שפיר. עד כאן.

אמר הריני נזיר לעולם אם יש בכרי זה מאה כור ונמצא שנגנב אי שאבד מאי כיון דודאי נמי לא מצי מגלח כל ימיו מעייל נפשיה לספיקא או לא. הג"ה: דהשתא לא שייך למימר ספיקו חמור מודאו כיון דלעולם אסור ומאי שנא מנדרים ואנן בסתמא תנן ספק נזירות מותר ור' יהודה נמי סתמא תנן ספק נזירות מותר תני הריני נזיר. ואפילו נזיר לעולם ספיקו חמור מודאו ולא מעייל נפשיה לספיקא דאילו ודאי אילו היה יודע ודאי שיש בכרי מאה כור ותלה בו יש עליו דין נזיר גמור מיקל בתער על ידי שינוי כדאמר גבי אבל שמגלח בתער ולא במספרים ומביא שלש בהמות עולה חטאת ושלמים כדאיתא בנזירות דאין שום תגלחת אלא על יד קרבן ואף אילו היקל בתער מפני שצריך לשלח שערו תחת הדוד של שלמים ואילו ספיקו דלא ידע בשעת נדרו כמה היה שם אינו מביא קרבנותיו מספק ואינו מקל בתער דאין שם תגלחת אלא על קרבן והרי אינו יכול להביא קרבן כדפרישית לעיל. שיטה.

הריני נזיר עולם אם יש בכרי מאה כור ונמצא שנגנב או שאבד מאי כיון דודאי לא מצי מגלח כל ימיו מי מעייל נפשיה לספיקא או לא אליבא דר' יהודה. או פירושו מאי איכא למימר כלומר מי לא עסקינן שיאמר כן ואפילו הכי קאמר ר' יהודה מתיר וכן נראה לי עיקר. הרי"ץ ז"ל:

אמר ליה נזיר עולם קאמרת נזיר עולם ספיקו חמור וכו'. דאילו נזיר עולם ודאי כי הכביד שערו וכו' כדמפרש בפרק קמא דנזיר מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם הכביד בשערו מיקל בתער ומביא שלש בהמות אחת לעולה ואחת לחטאת ואחת לשלמים כדכתיב בקרא. והאי דנקט לישנא דכובד שער משום דגבי אבשלום דהוה נזיר עולם כתיב כי האי לישנא דכתיב ויהי מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו. בפרק קמא דנזיר ואילו ספיקו דנזיר עולם לית ליה תקנתא לעולם. ומשום דטעמא דפריך והואיל וחמור הוא מודאו לא מעייל נפשיה לספיקא ואהא דפריך על ספק לא מצי מגלח משום דלא מצי מייתי קרבן השיבו בני הישיבה דמשום קרבן לא מעכב גילוח דקיימא לן בתמורה שיכול להתנות אם אני נזיר יהיה לחטאתי ואם לאו יהא לנדבה. וכיון דקרבן מייתי מצי מגלח נמי. וחזר המורה ופירש דעל ספיקו לא מצי מגלח משום דכתיב בנזיר וגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו את גבות עיניו ואם איתא דלא נזיר הא קעבר אלאו דהקפת ראש.

אמר הריני נזיר שמשון. דאין ספיקו חמור מודאו דאפילו ודאו אין מיקל בתער. מאי מי אית ליה לר' יהודה דמספיקא מעייל נפשיה לנזירות שמשון. ספק נזיר שמשון משכחת לה כגון דאמר הריני נזיר שמשון אם יש בכרי זה מאה כור ובהאי עניינא נזרי אינשי ספק בנזיר עולם. אמר ליה מאי תיבעי לך לא תניא. לא מצינו נזיר שמשון שיהא מיקל בתער דאפילו כי אמר הריני נזיר שמשון בודאי לא תניא דליחול עליה נזירות משום דבשמשון לא יצאת נזירות מפיו. והאמר רב אדא בר אהבה תניא נזיר שמשון. שהאומר הריני נזיר שמשון (הריני) הרי הוא נזיר שמשון ואינו מיקל בתער ומטמא למתים כשמשון שכן מצינו בשמשון שנטמא למתים. אי תניא תניא. אי תניא דלר' יהודה אינו מיקל בתער כי אמר הריני נזיר שמשון דמיחל חיילא עליה נזירות בתנאי נמי חיילא דכיון דספיקו לא חמיר טפי מודאו מעייל איניש נפשיה לספיקא. פירוש.

וזה לשון שיטה: אמר הריני נזיר כשמשון בן מנוח. שלא ישתה יין ואף לא שהיקל בשערו כל ימיו. מאי מי אמרינן כיון דעל ודאו נמי אינו מיקל הואיל ותלה בשמשון מי מעייל איניש נפשיה לספיקא או לא. לא תניא. ולא מצינו ברייתא שתאמר תחיל נזירות עליו בכי האי גוונא הואיל ואין מיקל כעין נזיר (מצי') ודאי. והאמר רב אדא בר אהבה. אשכח ברייתא דתני אי אמר הריני נזיר שמשון דהוי נזיר דהואיל ואין ספיקו חמור מודאו הכא מאי אית ליה לר' יהודה האי סברא אי לא. אי תניא תניא. כיון דאשכחן תנא דסבירא ליה באומר הריני נזיר כשמשון דהוי נזיר על כרחיך ר' יהודה סבירא ליה נמי דהוי נזיר כיון דאוקימנא טעמא דספק נזירות להקל משום דלא תהא ספיקו חמור מודאי דהא הכא ליכא למימר האי טעמא וההיא ודאי קשיא. עד כאן.

והרי"ץ ז"ל כתב וז"ל: והשיב אי תניא תניא כלומר מאחר דאשכחן ברייתא דאמר מפורשת שאומרת כן נלך אחריה. אלא קשיא דהא נוכל להקשות לטעם דלעיל דכל ספיקו חמור מודאו הריני נזיר שמשון מאי איכא למימר ועתה לא נוכל לתרץ התירוץ שתירץ רבא וישאר הקושיא במקומה שהקשינו מר' יהודה לר' יהודה. ובא רב אשי ותירץ לעולם מעייל סבירא ליה לר' יהודה דמעייל איניש נפשיה לספיקא ואפילו היכא דספיקו חמור מודאו. וההיא דמתיר ר' יהודה משמע מעייל איניש נפשיה לספיקא ר' יהודה משום ר' טרפון רביה אמרה. עד כאן.

אי תניא תניא. כלומר לא ידענא לתירוצה כך פירשו בתוספות. ויש מפרשים אי תניא תניא כלומר אי תניא על כרחין תנאי היא ואליבא דר' יהודה ומתניתין דספק נדרים להחמיר אתיא כר' יהודה דתרומה דקתני ובגליל מותרת לפי שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה ובין לר' יהודה ובין לר' שמעון דכרי כר' שמעון דאזיל נמי התם לחומרא ולר' יהודה דשרי משום דספיקו חמור מודאו. וברייתא דקתני אפילו נזיר שמשון אתיא כאידך תנא דר' יהודה דסבירא ליה דלעולם לא מעייל איניש נפשיה לספיקא בין בנזירות בין בנדרים. וספק נזירות להקל אתיא בין להאי תנא דר' יהודה בין לאידך תנא דר' יהודה למר משום דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא לעולם ולמר משום דהיכא דספיקו חמור מודאו מיהא לא מעייל נפשיה לספיקא. ואתיא דלא כר' שמעון דלר' שמעון לעולם מעייל איניש נפשיה לספיקא ואפילו היכא דספיקו חמור מודאו:

רב אשי אמר ההיא ר' יהודה משום ר' טרפון. פירוש ההיא דכרי ר' יהודה משום ר' טרפון היא דקסבר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה והילכך בין נזיר סתם בין נזיר שמשון כיון דאין כאן הפלאה לא הוי נזיר. ומתניתין נמי דספק נזירות להקל אתיא כהאי תנא ותנא נזירות והוא הדין לנדרים דאף הם צריכים הפלאה דילפי בהיקשא מנזירות כדאיתא בריש מכילתין. ומתניתין דנדרים אתיא בין כרבי יהודה דאמר משמא דנפשיה בין לר' שמעון בר פלוגתיה דכרי כך פירשוה מקצת המפרשים.

ואינו מחוור חדא דמה צורך יש לדחות אוקימתין דאוקי מתניתין דכרי כר' יהודה ומשום דספיקו חמור מודאו הא אנן לא קשיא לן אלא ברייתא דתניא בהדיא נזיר שמשון והיא היא דאצטריכא לפרוקי. ועוד דבהדיא אמרינן בנזיר דמתניתין דכרי אתיא דלא כר' טרפון דתנן התם בפרק בית שמאי היו מהלכין בדרך ואמר הריני נזיר שזה איש פלוני נזיר וכו' הרתיע לאחוריו ולא ידעו אם היה נזיר או לא. ואמרינן עלה בגמרא אלא טעמא דהרתיע לאחוריו אינו נזיר כלומר אותו שהיה בא קודם שהגיע להם חזר לאחוריו הא אתי לקמיה הוי נזיר מני אילימא ר' טרפון מי הוי נזיר והאמר ר' טרפון וכו' אלא ר' יהודה דכרי הוא דתניא הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור וכו'. אלמא טעמא דר' יהודה דכרי לאו משום דלא נתנה נזירות אלא להפלאה. אלא הכי פירושה ההיא דתניא בהדיא נזיר שמשון אתיא כר' יהודה דאמר משום ר' טרפון אבל מתניתין דכרי לעולם ר' יהודה משמיה דנפשיה ומשום דספקו חמור מודאו.

להודיעך כחו דר' שמעון. דאף על גב דבנגנב או אבד אמר ר' שמעון מעייל איניש נפשיה בספיקא. ואף על גב דבעלמא כח דהתירא עדיף ליה הכא עדיף טפי לאשמעינן כחו דר' שמעון דאף על גב דאיכא טעמים טובא להקל חדא דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא ועוד דבעינן נזירות בהפלאה ועוד לפי הפירוש שכתבנו דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא במקום דספקו חמור מודאו ואפילו הכי מחמיר ר' שמעון משום הכי עדיף טפי לאשמועינן כח דחומרא כי האי.

סיפא ר' אלעזר בר' צדוק היא דתניא ר' יהודה אומר סתם תרומה ביהודה אסורה ר' אלעזר בר' צדוק אמר סתם חרמין ביהודה מותרין ובגליל אסורין שאין אנשי גליל מכירין את חרמי הכהנים. פירשו בתוספות דר' יהודה לא שמיע ליה אלא סתם תרומה ביהודה אסורה ובגליל מותרת וקסבר דבתרומה בלחוד הוא שיש לחלק בין יהודה וגליל מפני שאין אנשי גליל מכירין כלל תרומת הלשכה הא מכירין אסורה דסתם נדרים להחמיר. ואף על גב דסבירא ליה לר' יהודה דסתם נזירות להקל לא אמר אלא היכא דספיקו חמור מודאו דבכי האי לא מעייל נפשיה לספיקא. וסתם חרמים בכל מקום אסורים ואפילו ביהודה כיון דמכירין בין בחרמי גבוה בין בחרמי כהנים. ור' אלעזר בר צדוק לא שמיע ליה אלא סתם חרמים בגליל אסורין וקסבר דטעמא משום דאין מכירין חרמי כהנים אבל תרומה אפילו ביהודה מותרת כיון דמכירין אפילו בתרומת הגורן וסתם נדרים להקל דלעולם לא מעייל איניש נפשיה לספיקא. ולעיל דמהדרינן אמאן דתני סתם נזירות להקל הוה מצי לאוקמה כר' אלעזר בר צדוק והוא הדין לנדרים. וקשיא לן להאי פירושא אם כן אמאי שביק ר' אלעזר לר' צדוק תרומה דאיירי בה ר' יהודה ונקט סתם חרמים בגליל. ואמרו בתוספות דהוא הדין דהוה מצי לאיפלוגי בה אלא תנא להא והוא הדין לאידך.

ולי נראה לפי פירושם דכל חד וחד מיניהו נקט לישנא דשמיע ליה מרביה ואיהו הוא דתלו ביה טעמייהו דר' יהודה לא שמע אלא תרומה ביהודה ומינה סבירא ליה דדוקא תרומה אבל חרמים לא מפליגינן בהו בין יהודה לגליל. ור' אלעזר בר צדוק לא שמיע ליה אלא סתם חרמים בגליל אסורים ומינה סבירא ליה דמשום דאין מכירין הא מכירין מותרין ואם כן דוקא חרמים אבל תרומה אפילו ביהודה מותרת הואיל דמכירין בה. ומיהו אין עיקר פירושם מחוור בעיני דאם כן אמאי קא מהדר האי מקשה אדיוקא דסתם חרמים בגליל אסורים לפי שאין מכירין הא מכירין מותרים ליקשי מינה בהדיא דהא קתני בהדיא סתם חרמים ביהודה מותרין ואף על גב דביהודה מותרין בין בזה ובין בזה אלמא ספיקא לקולא. אלא הכי פירושה רבי אלעזר בר' צדוק הוא וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל.

ולענין פסק הלכה קיימא לן דסתם נדרים להחמיר כר' מאיר וחכמים דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' מאיר אלא בסתם תרומה בגליל לפי שאין אנשי גליל מכירין בתרומת הלשכה הא מכירין אסורה. ואף על גב דפליג עליהו ר' אלעזר בר' צדוק הוה ליה יחיד לגבי רבים ולא קיימא לן כותיה וכן פסקוה הפוסקים בחיבוריהן. אלא דקשיא לי דהא טעמא דסתם נדרים להחמיר משום דמעייל איניש נפשיה לספיקא וכדאיתא בכולה שמעתין. ואילו לקמן בריש פרק קונם יין וכן בקידושין בפרק האומר פליגי בה ר' מאיר ור' יוסי גבי מי שהיו לו שתי כתי בנות ואמר קדשתי את בתי הגדולה וכו' דתנינן כולן אסורות דברי ר' מאיר חוץ מן הקטנה שבקטנות ר' יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות ואוקי פלוגתיהו התם במעייל איניש נפשיה לספיקא או לא דר' מאיר סבר מעייל ור' יוסי סבר לא מעייל וקיימא לן כר' יוסי, דר' מאיר ורבי יוסי הלכה כר' יוסי. ואין סברא לומר דטעמא דר' יוסי התם משום דגופיה לא מעייל איניש לספיקא אבל ממוניה מעייל והתם כיון דבידיה קיימא לקדשה כגופיה דמי ולא מעייל לה בספיקא. דהא משמע הכא בשמעתין דליכא מאן דמפליג בין גופיה לממוניה. וי"ל דהתם היינו טעמא משום דספיקו חמור מודאו דאילו ודאו לא מיתסרא אלא חדא ובספיקו כולן אסורות והילכך כל שספיקו חמור מודאו לא מעייל איניש נפשיה לספיקא כדאיתא בשמעתין בדעתיה דר' יהודה. ואם תאמר אם כן מאי פרכינן התם עלייהו והא איפכא שמעינן להו ממתניתין דעד פני הפסח לימא התם משום דאין ספקו חמור מודאו. לא היא דלר' יוסי ניחא אבל לר' מאיר כל שכן דקשיא דהשתא איכא דספקו חמור מודאו לא כל שכן. ועוד צריך תלמוד. הרשב"א ז"ל:

דף כ עמוד א

מתני' וכן אם נדר בקרבן דאמר ככר זה עלי קרבן ואמר לא נדרתי בקרבנות שמים אלא בקרבנות מלכים. מנחות ותשורות שמביאין לפני מלכים להקביל פניהם דמנחה איקריא תקרובתא בלשון ארמי דכתיב קח נא את ברכתי ומתרגמינן קבל כען תקרובתי. והמתפיס באותן קרבנות לאו התפסה היא דהא לית בהו קדושה כלל. על כולן אין נשאלין. והא דאמרינן בפרק ארבעה נדרים דלא משתבע איניש אדעתיה דנפשיה הני מילי לאפוקי מילי דשינויא דלא כל כמיניה כגון (דאיתי') ראיתי נחש כקורות בית הבד וכעולי מצרים. אבל הני דלאו מילי דשינויא צייתינן ליה. שיטה. והרא"ם ז"ל תירץ וז"ל: אין נשאלין עליהם. אין מצריכין הנודר לבא לפני חכמים להתיר נדרו. ואם נשאל וכו' בגמרא מקשי רישא לסיפא. והא דאמר לקמן פרק ארבעה נדרים דאין משביעין האדם על דעתו הני מילי לאפוקי ממונא. עד כאן.

ומחמירין עליהן. דלא פתחינן בחרטה לומר הואיל ואתה מתחרט בו לא יהיה נדר אלא מעיינין בעיקרו של נדר אם יש למצוא דבר קלקול בו שהיה נמנע מלנדור על ידו אילו היה נזכר בו בשעת נדרו פוטרין אותו דלא הוי נדר ואם לאו אין מתירין אותו. וחכמים אחמרי ודאי הוא דמחמירין עלייהו כדברי ר' מאיר דלא פתחינן בחרטה. הג"ה: דיהבינן להו חומר נדרים חמורים להצריכו פתח דקסברי אין פותחין בחרטה. עוד יש לומר דגם חכמים אית להו בעלמא דפותחין בחרטה בנדר גמור אבל בהאי אין פותחין כדי להחמיר עליו שלא ירגיל. שיטה.

וכן כתב הרא"ם ז"ל וז"ל: וחכמים אומרים פותחין לו אבל אין עונשין. וקסברי פותחין בחרטה שנחמיר עליו שלא יקל ראשו להיות רגיל בנדרים. אי נמי נוכל לפרש דקסברי רבנן דאפילו בנדר גמור אין פותחין בחרטה ומודים רבנן לר' מאיר דיש עליהן להחמיר כנדר גמור שצריך לבקש פתח ממקום אחר ופליגי עליה דאין עונשין. ומלמדין אותן. כלומר מה שאנו מחמירין ללמד אותם שלא ירגילו לעשות כן. ויש מפרשים דחכמים להחמיר קאתו וארישא קיימי דאמר ר' מאיר אין צריכין שאלה ומוקמינן לה בתלמיד חכם ואמרו רבנן דלתלמיד חכם נמי פותחין לו ואין מתירין לו בלא חרטה ומיהו מקילין בהא דאנו פותחין לו בחרטה ואילו עם הארץ צריך שיפתח עצמו לו ולא אנו. עד כאן.

ומחמירין עליו. דלא פתחינן ליה בחרטה אלא צריכין פתח היתר דאדעתא דהכי מי נדרת. וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר. יש מפרשים פותחין לו פתח ולא בחרטה וכדברי ר' מאיר אלא שבאו להקל שאין עונשין אותם בנדרים אלו אלא בנדר גמור. והקשו בתוס' על פירוש זה דאם כן הכי הוה ליה למיתני וחכמים אומרים אין עונשין אותם דהא לא פליגי רבנן אלא בהא. על כן יש לפרש דחכמים אכולה מילתא פליגי דאין עונשין אותם לפי שאין עונשין אלא בשל תורה אבל בנדרים אלו לא. וכן אין מחמירין עליהם לבקש פתחים דאדעתא דהכי מי נדרת אלא אפילו בחרטה דכדו תהית נמי סגי ופותחין לו פתח היינו דנשאלים להם בין בפתח בין בחרטה. וכן פירשו בתוס' וכן כתב נמי הרמב"ן נר"ו בפסקי הלכותיו. וראיתי בתשובה לרבינו שרירא ז"ל ורבינו האי ז"ל דבכל מקום שאמרו אין פותחין בחרטה אנן הוא דלא פתחינן הא פתח איהו לנפשיה שרי. ואף למקצת המפרשים ראיתי כן בלשון הזה דלא פתחינן להו אנן בחרטה אלא הן עצמן יבקשו חרטה. וקיימא לן כרבנן דאמרי הכא פותחין לו בחרטה. ואם נהג היתר קודם שישאל אין עונשין אותו אלא נזקקין לו מיד. הרשב"א ז"ל.

וכן כתב הרנב"י ז"ל וזה לשונו: ומחמירין עליהן. מפרש בגמרא שלא יפתחו לו בחרטה אלא אין מתירין לו אלא אם כן ימצא פתח לנדרו. ופירוש חרטה שהוא אומר שעל ידי כעס נדר ועכשו שאין לו אותו כעס הוא מצטער על שנדר ומתחרט מעיקרו ואמר שאילו היה לב זה עליו לא היה נודר. ופירוש פתח שיאמר אילו נתתי את לבי כשנדרתי שענין זה של נזק או של צער או של הפסד היה בדבר שנדרתי עליו לא הייתי נודר. ומפני שהיתר החרטה הוא קל יותר מהיתר הפתח שלא כל הפתחים שוין כמו שיתבאר בפרקים דלקמן קאמר ר' מאיר שמחמירין על עם הארץ שלא לפתוח לו בחרטה כלומר שלא להתיר לו בחרטה. ועוד נאריך שם בעזר ה' בענין החרטה והפתח. וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר. פירוש חכמים פליגי אדר' מאיר בתרתי חדא דאין עונשין עליהן אף על פי שעברו עליהם קודם שאלה דדוקא במאן דעבר אנדר דאורייתא הוא שעונשין עליו לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר ולא באלו. ועוד שאפילו בחרטה מתירין לו ואין מחזרין על הפתח. ולשון פותחין לו פתח ממקום אחר דקאמרי רבנן לאו דוקא אלא לומר שאין מתירין לו מצד שאין הנדר כלום דודאי אין מגלין לו זה אלא כלומר צריך הוא היתר מצד אחר והיינו אפילו בצד חרטה דלבך עלך כדאיתא לקמן. עד כאן.

ומלמדין אותם. כלומר בין שהיה תלמיד חכם או עם הארץ גוערין בהן ומלמדין אותם שלא ינהגו מנהג זה ביניהם ולא יהיו נודרים דרך שחוק והתול. הרי"ץ ז"ל:

גמ' שבא לישאל. כסבור שהוא נדר עונשין וכו'. ודוקא שבא לישאל אבל לכתחלה לא. הג"ה אם לא בא לישאל מעצמו אין כופין אותו שיבא לישאל ואין עונשין אותו דמאחר שלא בא לישאל יש לומר שיודע הוא שאין הנדר כלום ולא יבא לטעות להיות רגיל בנדר גמור. ולישנא דמתניתין דייק דקתני אם נשאלו דמשמע אין עונשין אלא בבא לישאל. בשלמא מחמירין עליו היינו חומרא דלא פתחינן ליה בחרטה כדפרישנא ליה במתניתין דלא שאילנא ליה כלום אתה מתחרט כך הואיל ואתה מתחרט כך לא יהא נדר והיינו פתיחת קולא. אבל מחמירין עליו למצוא פתח ממקום אחר ולומר אדעתא דהכי מי נדרת ופעמים שלא יוכל למצוא. שיטה. וכתב עוד הרי"ץ ז"ל: והוא הדין אם יאמר הוא מעצמו החרטה בלא שאלה אין מתירין לו עד כאן. ועיין בהרשב"א ז"ל בפירוש מתניתין בדבור המתחיל ומחמירין עליו.

אין צריכין שאלה. אין כופין אותן לבא לישאל עליו. אבל אם בא עם הארץ מעצמו לישאל עונשין ומחמירין כמו שאפרש. בשלמא מחמירין עליו דלא פתחינן ליה בחרטה. לומר מתחרט אתה שלא היית רוצה שיהא הנדר הזה עליך כלל מתחלה אלא הם יבקשו מעצמן פתח או חרטה. וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יפתחו לו בנדר עצמו לומר לו אילו ידעת שחכמים אוסרין לך מי נדרת דכי אומר לא הייתי נודר לא מהימנינן ליה ונחמיר עליו כאילו נדר מדעת לשם נדר גמור. וקל ליישבו לשני הפירושין שפירשתי במשנה.

לאו שפיר עביד. שהייתי סבור וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ויש מפרשים דרב יוסף לא בא אלא לאפוקי מדרב אחא דאמר משמתינן ליה לאותו בית דין והוא אמר דודאי לאו שפיר עבד אבל לא משמתינן ליה. הרא"ם ז"ל.

הואיל ואמרו דהיכא דעבר על נזירותו אין נזקקין לו עד שינהג לא עביד שפיר ובעי צורבא מרבנן לאזהרי ביה דלא ליזדקק ליה. משמתינן ליה לההוא דמזדקיק ליה. שיטה.

והרי"ץ ז"ל כתב וז"ל: בי דינא דמזדקיק לא שפיר עביד ומודיעין לו שחטא. משמתינן ליה לא די לבד בהודעת חטאו אלא אפילו שמותי נמי משמתינן ליה. ולשון הר"ם שכתב בזה פרק ד' מהלכות נזירות כך הוא: כל בית דין שנזקקין לזה וכיוצא בו ומודיעים לאלו שמזלזלים בנדרים שאינן חייבין מן התורה או שיורו עליהן להקל או שיפתחו להם פתח מנדין אותו בית דין ההדיוט. עד כאן. וכתב רבינו זצ"ל: והוא הדין למאן דלא פתח ליה להני נדרים פתח וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. פירוש בנדרים אלו השנויין בסיפא דמתניתין דשומעין פירושן להקל אם גילה חכם את עם הארץ שיבא לישאל לפניו עליהן שאינו צריך שאלה משמתינן ליה לההוא בי דינא מפני שעשה שלא כרצון חכמים. עד כאן.

כתוב בתוספות אחד מרבני הצרפתים ז"ל שמעשה בא לפני הרב באדם שנדר מכל פירות חוץ מדגן ועבר על נדרו והורה שנזקקין לו מיד כיון שענינו של זה שאינו יכול לקיים לנדרו וכל שאתה מוסיף עליו זמן יוסיף לעבור. ועוד דהיינו לדבר מצוה שימעט במלאכת שמים או שיהא במכשול כל ימיו שלא יכול ליזהר בנדרו. ומיהו ודאי צריך לבקש לו פתח אחר ולא פתחינן בחרטה דכדו תהית כי נדר בחרם ועבר על נזירתו שוים הם. עד כאן. ואינו יורד לסוף דעתם במה שאמרו כאן שאין פותחין בחרטה דהא קיימא לן כמאן דאמר בעלמא פותחין בחרטה. ואי משום דמחמירין עליו כאן הואיל ועבר זו לא שמענו לדברי חכמים בעובר בנדר גמור יתר מנדרים אלו ותנן וחכמים אומרים פותחין לו פתח ממקום אחר. הרשב"א ז"ל:

הכי גרסינן שסופך למעול בשבועות. גם בשבועות שייך מעילה שחמורות מנדרים כדאמרינן לעיל דכתיב בהו לא ינקה. שסופך להאכיל תרומה. אבל טבל לא רצה לומר שאין לכהן שדות. אף על פי שאסור ליתן תרומה לכהן עם הארץ דכיון דאינו מחזיק בתורה אין לו מנת שמא באקראי יתנו לו (מן האם) או יקנה אותה לפי שהיא בזול יותר מן החולין. וגם כהן חבר אסור פן יאכילנו תרומה טמאה שמגעו טמא. עם האשה. ואפילו מצרכיו כי ההוא דעירובין בר' יוסי הגלילי דאמר באי זו דרך ללוד וגער בו ברוריה שהיה לומד באי זו ללוד. כל הצופה בנשים רגיל לצפות בהן. אמר רב יוסף באשתו נדה. הוצרכו לומר כן דאילו בשאר נשים מונשמרת מכל דבר רע נפקא לן בע"ז. עקבה רצונו לומר מקום הטנופת המכוון נגד העקב כדאמר בנדה על עקבה טמא. זו בושה. שאדם שאין לו בושת ניכרת בפניו בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני והוא בא מגרים. שמספרים בשעת תשמיש. וקולם נשמע וגם מבטלים שמחתם מתוך שמסיחים דעתם. ואזהרתם מוהתקדשתם. הרא"ם ז"ל:

אימא שלום. שלום היה שמה ואימא לשון גברת דרך כבוד כדאמר של בית רבן גמליאל היו קורין אימא פלונית. אינו מספר עמי. כינוי הוא ורצונה לומר משמש כדאמר ראוה מדברת. הריטב"א ז"ל:

דף כ עמוד ב

יפיפים. שאין בהם מום. אינו מספר עמי בתחלת הלילה. שתאות נשים שראה ביום עדיין בלבו ובסוף הלילה קרוב לעמידה פן יהיה זכור מתאותו בנשים אחרות. ואני שמעתי מרופאים שאינו טוב תחלת הלילה לפי שעדיין לא לקחו כל האיברים חלקם ממאכל עד אחר השינה וכל הרגיל לבעול אחר אכילה ושתיה אוחזתו עוית (ורמיסת) ורתיחת איברים שקורין פלזינא. וגם לא סמוך ליום שכבר תשש כל כח האכילה ורפה לבו אבל באמצע הלילה אז טוב לבריאים אם תאותם באה מאיליה ולא מחמת משמוש והרהור נשים ואז יפין אותם ילדים שנתעברה אמם באותו כח. מספר עושה צרכיו. מגלה טפח מבגדיו ומכסה אותו טפח מבגדיו. לא שמעתי טעם למה טוב לעשות כן שאם תאמר כדי לראות חזה שלה ויתאוה לבו והלא לילה היה. אמנם נראה לי שמן השמש אומר כן שלא היה מוציאו יותר מדאי בשעת דישה כי אם טפח. הרא"ם ז"ל.

וז"ל הריטב"א ז"ל: מגלה טפח ומכסה טפח. יש מפרשים כי על השמש אומר כן. ויש מפרשים כי על הסינר שהנשים חוגרות בו קאמר שהיה מגלה ממנו מעט ומכסה השאר כדי שלא יהנה הרבה ממנה. ויש מפרשים כדי שלא יסתכל בה וזה תימה כי בלילה ובלא נר היאך יכול להסתכל בה. עד כאן.

אמרתי לו מה טעם הדבר שאתה ממהר כל כך לעשות צרכיך ואמר לי שלא ליתן עיני. כלומר מחשבתי מחמת תאותי אם אשהה בך באשה אחרת. אלמא מספר היה בשעת תשמיש. הרא"ם ז"ל. וזה לשון הפירוש: אמרתי לו מה טעם אי אתה מסתכל בי בגופי. אמר לי מפני שלא אתן עיני באשה אחרת שאם אסתכל בך ואחר כך אראה אשה אחרת שיהא מדומה לי שהיא יפה ממך שמא אחשב עליה בשעת תשמיש אחר גופה ואיבריה. ונמצא בני באין לידי ממזרות שכל המשמש בכוס זה ונותן עיניו בכוס אחר נעשה שימוש באשה זו כמי שאינו על גופה והבנים קרובים לידי ממזרות. ומדקאמר לה ר' אליעזר הכי בשעת תשמיש והיו בניו יפיפים אלמא מותר לספר בשעת תשמיש. עד כאן.

הא במילי דתשמיש. מותר כדי שיתאוה ויוסיף תאוה. והוא הדין דהוה מצי לשנויי הא דצריכא לארצויי הא דלא צריכא לארצויי. הריטב"א ז"ל. הא במילי דתשמיש. טוב לספר שמתוך כך היה מוציא זרע בשמחה ומתוך כך היו בניו יפים. כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. ואין חסרון קדושה. הרא"ם ז"ל.

ערכתי לו שלחן. לשמש והופכו שלא כדרכה. התורה התירתו. לשמש שלא כדרכה. וא"ת והלא הוא כמעשה ער ואונן. יש לומר היינו כשעושה כן תמיד אבל לפעמים מותר. ויש אומרים דכי אמרינן שרי דוקא שלא יוציא שכבת זרע. ויש מפרשים והפכו הוא למטה והיא למעלה. הריטב"א ז"ל:

אחרי לבבכם זה הרהור שתלוי בלב. ואפילו בשתי נשיו שמתוך שמחשב באחרת בשעת מעשה מפסיד תאותו מזאת. אלו בני תשע מדות. שמרד ופשע הוא לבא על אשתו שלא כדת ושלא דרך תרבות. משוגע. שאינו יכול להזדויג (לשאינו בר) לשאינה בת דעת וגם פעמים משמשתו נדה. אנוסה. שנקרא חוטא שנאמר ואץ ברגלים חוטא. שנואה שעובר על לא תשנא את אחיך. מנודה סובר שמנודה אסור בתשמיש. תמורה סובר שהיא אשת חבירו ולאיסורא מיהא איכוין. בני מריבה. בא עליה בלא פיוס ודומה לשנואה. שכורה. שאם תתקלקל בנידות לא ירגישו. בני גרושת הלב. לא מתוך שנאה אלא מפני שרוצה ליקח אשה אחרת עשירה. בני ערבוביא. שנשאה תוך שלשה חדשים לראשון לפי שאין זרעו מיוחס אחריו. ואפילו אינו כהן שמא מוריש לו נכסים שלא כדין. שתובעת לבעלה בפה לבא עליה וחסרון קדושה הוא. יש ספרים שכתוב בני אמה ולא שמעתי מהו. ושמא רצונו לומר משוחררת. ואי נפישי להך שמא גרושת הלב ושנואה הכל אחד. שאין בדורו של משה כמותן. ושמא בזכות שנוהגין אהבה וריעות ביניהם. שאל נבונים ולא אשכח. שהרי בפסוק ואקח לכם לא כתיב נבונים. יודעי בינה לעתים. בדברי הימים. נראה שר' יונתן מיששכר דריש דמשמע דיש לה שכר במה שתבעתו. דמרצה ארצויי. נוהגת עמו עניני חיבה כדי לשמחו ומתוך כן בא עליה בשמחה. אבל תובעת בפה להשביע יצרה הואי חצופה. ולאה לטובה נתכוונה. הרא"ם ז"ל.

וכתב הרי"ץ ז"ל וז"ל: שסופך למעול. לחטוא בהן. שסופך להאכילך תרומה טמאה. והאוכלה במיתה כדכתיב ומתו בו כי יחללוהו. שסופך בא לידי ניאוף. ונמצאת מוכשל בה. הצופה בנשים. שנותן עיניו בהן אפילו פנויות סוף בא לידי עבירה דכיון דכרוך בה הוא רגיל אצלה אף לאחר שנשאת וסוף שהוא נכשל בה. והשמיענו התנא בדברים אלו שצריך להרחיקם עד הקצה האחרון שאם יתקרב בהם אפילו קרוב מעט סופו לבא אל תכלית עבירה.

הויין לו בנים שאינן מהוגנין. עזי פנים דומין לאב שהוא עז פנים. ודוקא באשתו נדה ושלא בשעת נדתה מותר. ושאר הנשים אפילו טהורות ואפילו שלא כנגד העקב אסור. מקום התורף. מקום הפקר וגלוי כדאמרינן בעלמא במקום התורפה וזה מקום תשמיש באשה שלא כדרכה שהוא מכוון כנגד עקיבה של אשה שאחורי הרגל. יראתו על פניכם זה בושה. שמי שיש לו מדה זו לא יבא לידי חטא. לא במהרה הוא חוטא לפי שמתבייש מבוראו ומן הבריות שלא יראוהו לעשות עבירה ואם יעשנה לעתים רחוקים יעשנה ויצר הרע גדול הוא דאלבשיה וזה שאמר לא במהרה הוא חוטא. לא עמדו אבותיו על הר סיני. שאילו עמדו היה לו בושת פנים כאותן שעמדו על הר סיני שכתוב בהם שהשם נגלה עליהם במעמד הר סיני בעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי תחטאו. מלאכי השרת מפרש לקמן דהיינו רבנן. כי כל אדם העושה שליחות שמצטוה עליו יקרא מלאך ורבנן נקראים מלאכים המשרתים פני השם. חרשין. דהיינו חרש דרבנן שאינו שומע ואינו מדבר. ועל ידי שמספרים בשעת תשמיש הבנים לוקין בדבור ובשמיעה. ואסור לספר בשעת תשמיש דשמא מתוך שהוא מספר הוא נזכר באשה אחרת ונותן דעתו בשעת התשמיש וקרובים הוולדות להיות ממזרים כדאמרינן לקמן. אינו מספר עמה. רמז לתשמיש ובלשון נקיה. לא בתחלת הלילה. מפני שבני אדם מהלכין בשוק ושמא יתן דעתו באשה אחרת. ולא בסוף הלילה שכבר עמדו בני אדם ממטתן ועוברים בשוק וישמע קול אשה ויתן לבו עליה. אלא בחצות שבני אדם ישנים. ונוכל לפרש גם כן כי בתחלת הלילה עדין נזכר לו אשה שראה ביום ובסוף הלילה שכבר נעור משנתו ודעתו מיושבת עליו ויתן לבו באשה שראה ביום אלא בחצות הלילה שתקפו עליו שינתו ואינו נזכר כלום. מגלה טפח ומכסה טפח. והגאונים פירשו מגלה בכסות אשתו ומכסה אותו בכסות עצמו כדי שלא יסתכל. וכל כך למה כדי לקדש עצמו שלא יתן עיניו באשה אחרת. ודומה כמי שכפאו שד. כלומר היה ממהר ומתעסק בתשמיש כאדם שהשד כופה אותו ודחקו וקוצר המעשה היה כדי שלא יכנס בו מחשבה אחרת בתוך המעשה. מה טעם אתה עושה כל זה אמר כדי שלא אתן עיני באשה אחרת שאם חשבתי באשה אחרת כאילו אני בא עליה ונמצאו בני באין לידי ממזרות. כי הבנים הולכים אחר המחשבה והקדוש ברוך הוא בורר אותן לעתיד מבין הטובים כדאמרינן בסמוך. ובשעת מעשה אמרה לו כל זה אלמא מותר לדבר בתשמיש. מילי אחרנייתא אסור לספר מפני שהוא בא להזכיר אשה אחרת בדבריו. ור' אליעזר מילי דתשמיש משתעי. זו דברי ר' יוחנן שלא יהפך שלחנו ולא יספר ולא יסתכל. אבל חכמים אומרים אין הלכה כן אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה דהתורה הקנה לו כחפץ הקנוי בדמים דכתיב כי יקח איש אשה. על כן הביא משל מבשר ומדג הקנוי לאדם שאוכלו בכל ענין שירצה אף האשה בתשמיש כן. שלוק מבושל הרבה. והראב"ד ז"ל פירש דלא נדחו דברי ר' יוחנן בן דהבאי אלא לענין הפיכת השלחן בלבד כדאיתא בשמעתין בהני מעשה שהביא לקמן. והביא ראיה ממסכת חגיגה דאמרינן מגיד לאדם מה שיחו דאפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת הדין וכן המסתכל באותו מקום עובר על הצנע לכת עם אלהיך ומעביר הבושה מעל פניו וכתיב ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו זו הבושה שכל המתבייש אינו חוטא. וכל שכן הנושקים שיש בהן כל אלה ועוברים נמי משום בל תשקצו את נפשותיכם ועוד האריך הרב ז"ל בזה.

בקיאי בצורת הולד. וכיון דאמרי הכי ודאי קושטא דאמרי ואיך אמרינן דלית הלכתא הכי. דמצייני. מתוך שהם מלאים מצות הם מצויינים וניכרים משאר בני אדם. וכן ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינין שם ניכרין מתוך המצריים. או נוכל לפרש הטעם מפני שהם מעוטפים בטליתות לבנים תמיד ודומים למלאכי השרת דכתיב ראיתי את האיש לבוש הבדים ואמרינן נמי בעלמא הראיני נא תלמידי חכמים שבבבל אמר ליה דומים למלאכי השרת. שלחן ערכתי לו. כדרך כל הארץ והפכו שלא כדרך והיא היתה רוצה להתגרש ממנו או שייסרוהו על כך. על כן אמר לה התורה התירתיך לו בכל ענין אני איני יכול לעשות לו שום דבר. ביניתא. דג שאמרנו למעלה וכן דג הבא מבית הציד שאוכלו בכל ענין שירצה.

לא ישתה אדם בכוס זה. שלא ישמש ביתו ויתן עיניו באשה אחרת ואפילו בשתי נשיו אם יש לו לא ישמש עם זו ויתן דעתו בחברתה. וברותי לשון ברור עלי הדבר לברור שאין יודע אלא אני. אסנ"ת משגע"ח. סימן תשע מדות הוא שכתוב בספרים. ויש גרסין האי אנוסה שאנסה והוליד ממנה בן ואפילו היא אשתו כדאמרינן במסכת עירובין כל הכופה את אשתו לדבר מצוה נקרא רע שנאמר גם בלא דעת נפש לא טוב אלא רע. ואמרינן במסכת כלה כי בסבת זה הויין לאדם בנים בעלי מומין. ויש גרסין בני אמה שפחה שאין ולדותיה מתיחסין אחר האב אלא אחריה כדכתיב האשה וילדיה. בני שנואה. ששונא אשתו שנאה גמורה אחד בפה ואחד בלב. ואף על פי שאין דעתו לגרשה דהתם ודאי נותן לבו באשה אחרת בשעה שבא עליה. ויש מפרשים בני יפת תואר שאין נשואיה לשם שמים וסופו לשנאה. בני נידוי. בני נדה ואף על פי שאין ממזר בן הנדה. ונוכל גם כן לפרש מנודה ששימש דהוא אסור בתשמיש כדאמרינן במועד קטן. והוא הדין אבל ומצורע שאף הן אסורין בתשמיש וחד מיניהו נקט. בני תמורה מחליפים נשותיהן. או נוכל לפרש שבא על אשתו וסבור שהיא אשת חבירו דהוי כשנואה שנותן רעתו באחרת. ולזה הפירוש יש לשאול אם כן אחד מהשבטים היה בן תמורה שהרי יעקב אבינו לרחל נתכוון ונזדמנה לו לאה. וי"ל כי לא נתעברה מאותה ביאה אי נמי עדין לא נתנה תורה ולא נאסרו בדקדוקי מצות. בני מריבה. שהם מתקוטטים תמיד ולא שישנאו זה את זה. והביאה הזאת אינה מתוך אהבה. ויש גורסין בני מורדת דאמרה לא בעינא לך ואלא על כרחה הוא משמש עמה והוא אצלו כמו זונה ואפילו מדעתה. בני שכרות. שהוא שכור או היא שכורה ואין בהם כוונת האהבה ואינם יודעים מה הם עושים וקרובים לממזירות דכתיב זנות יין ותירוש יקח לב. בני גרושת הלב. שמשמש עמה ודעתו לגרשה ולא יודע לה הכא נמי רעתו באחרת ואף על פי שאין בלבו עליה שנאה אלא כעין שכופין אותו בית דין לגרשה וגמר ברעתו לעשות ואחר כך בא עליה. בני ערבוביא. שנבעלה לשנים ואינה יודעת מאיזה מהן נתעברה. ויש אומרים ספק בן תשעה לראשון וספק בן ז' לאחרון. והראב"ד ז"ל פירש בספר בעל הנפש שהוא משמש עם אשתו ונותן דעתו על אשה אחרת אפילו בשתי נשיו. ואינו נכון אלא שהרי טעמם הוא מטעם זה. בני חצופה. שתובעת בעלה לתשמיש (שאשתו תובעתו לתשמיש). ולא כתיב נבונים. דלא אשכח בהם נבונים. יודעי בינה לעתים לעבר שנים ולקבוע חדשים. ולאה תבעה ליעקב בפה ואמרה אלי תבא ואותה הלילה נתעברה מיששכר אלמא דאם אשתו תובעתו הבנים הגונים טפי ואת אמרת דבני חצופה גריעי. ותירץ דמרציא ארצויי שמפייסתו ומסברת לו פנים לתשמיש כגון לאה. אבל תובעת בפה בחזקה ובקלות ראש ועזות פנים ומקפדת בכך דומה לאשה מנאפת והבנים אינם מהוגנים. אבל מרציא ארצויי שפיר דמי.

סליק פרק ואלו מותרין