שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סז עמוד א[עריכה]

נערה מאורסה פרק עשירי

למה לי למיתנא. אף על גב דאין צריך לומר דקאמר מתניתין משמע דמילתא דפשיטא היא ולא היה צריך לומר מכל מקום אין לו לאשמועינן אם לא יהיה בו חידוש קצת. וכזאת הקושיא לא מצאתי בתלמוד ולבי מגמגם בה. הרי"ץ ז"ל.

והרשב"א ז"ל תירץ וז"ל: ואין צריך לומר שקיים אחד מהם למה לי למיתנא וכו' טובא איכא דתני זו ואין צריך לומר זו ולא אקשינן למה לי למיתנא. ולא עוד אלא דתנו סתם משנה יתירא ופרקי' להו (אמר המגיה עיין ברשב"א כאן). אלא משום דידע דאיכא בהא צריכותא לאלימי צריכותא קא מקשה עלה לברורה. עד כאן. ואין צריך לומר שקיים אחד מהם למה לי דמשמע ליה דהכי קאמר שקיים אחר ולא הפר כלל. שהפר האחד והפרתו כראוי שהיה ראוי חברו להפר בשעה שהפר זה. ונשאל לחכם לעקור הקמתו. דעד דמפירין שניהם בבת אחת שיפרו שניהם שלא יהיה הפסק ושעה שלא יהיו ראוין להפר. הילכך הואיל ובשעה שקיים לא היה יכול להפר שוב אינו יכול להפר. ומקרא מפיק לה בסיפרי ונדריה עליה נדרים שלא הוקמו ולא הופרו פירוש שלא הופרו בשעה שהיה ראוי להפר. הרא"ם ז"ל.

וחזר המקיים ונשאל על הקמתו כלומר ביום שמעו ממש ואחר כך מיפר מהו דתימא מאי דאוקי הא עקריה ותועיל הפרה של ראשון ותצטרף עם זו קא משמע לן דלא דהא בעינן שיפרו שניהם בבת אחת והילכך חוזר הראשון ומפר עכשו שההפרה הראשונה כמי שאינה. ומיהו ודאי משמע שאם חזר הראשון והפר עכשו שהוא מופר שלא תאמר שאין הפרה אחר הפרה שההפרה הראשונה לאו הפרה היא. ואין נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל.

וכלשון שכתבתי נראה לי דהא תניא שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל דאלמא אף על גב דהפרת הבעל יצאה בשעה שאינה ראויה דכיון דלא הספיק האב לשמוע ולהפר בחיי הבעל אף על פי שהפר האב חלקו לאחר מיתת הבעל אינו כלום משום דבעינן שיפרו שניהם בבת אחת ולפיכך הפרת הבעל שקדמה אינה מועלת ואפילו הכי קתני חוזר האב ומפר חלקו של בעל דנתרוקנה רשות הבעל לאב אלמא לא אמרינן כיון דמעיקרא לא היתה הפרת הבעל הפרה שוב לא יוכל האב להפר מחמת הבעל שאין הפרה אחר הפרה. אלא כלשון הראשון שכתבתי נראה לי.

וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפיסקי הלכותיו עד דמפירין שניהם בבת אחת וצריך השני לחזור ולהפר פעם שנית עם זה. הא דאמרינן שיפרו שניהם בבת אחת לאו דוקא אלא לאפוקי שאם הפר הבעל ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל כדאמרן אי נמי כגון הא דהפר ראשון וקיים השני דההפרה של הראשון אינה ראויה ליגמר בכי הא אמרינן שתהא הפרת שניהם בבת אחת אבל בלאו הכי אפילו הפר זה בבקר וזה בערב הפרה מעליתא היא.

וקשיא לי לשמעתין כיון שנשאל על הקמתו אמאי לא אמרינן מאי דאוקי הא עקריה ותהוי הקמתו כאלו לא היתה וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. וי"ל דקיים אחד דקאמר היינו דוקא אב ומאי אחד מיוחד שבהם והיינו אב וכיוצא בו בתלמוד הרבה ואחד מהם בפרק הספינה אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה ואינה אלא כשהיתה מדה של לוקח הכא נמי דוקא בשקיים האב וטעמא לפי שהורע כח הבעל ואין הפרתו כלום אלא כשהיה האב ראוי להפר שאין הבעל מיפר אלא בשותפות ובשעה ראויה לשניהם וכדתניא לקמן שמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת האב אין הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר לעולם אלא בשותפות. שמע האב והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל ואף על גב דאמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי ובית הלל אומרים אינו יכול להפר התם טעמא אחרינא הוא דכיון דהפר אב בעוד שהיה בעל קיים מיקלש קליש חלקו של בעל ואינו חשוב להורישו לאב. כן נראה לי.

אימא הדין קרא בנשואה כתיב אבל ארוסה האב לחודיה מפר כפנויה גמורה דעדין היא בבית אביה וכתיב ואסרה איסר בבית אביה בנעוריה וזו בבית אביה בנעוריה היא. והא דאמרינן בסמוך ואימא אב לחודיה ליפר לאו למימרא דעד השתא לא איסתפקא לן הכי אלא הכי קאמר ואכתי לימא דארוסה אב לחודיה ליפר וקרא בארוסה בלחוד מיירי. אי נמי לקמן הכי מפרשינן אימא אב לחודיה בלא ארוס או ארוס בלא אב ליפר. וכן פי' בפירושים. הרשב"א ז"ל.

אין הבעל מפר בקודמים. כל הנדרים שנדרה אפילו כשהיא ארוסה אין הבעל מיפר אפילו לאחר נישואין. בקודמין נדרים שנדרה קודם נשואין (וכגון) אמר המגיה אולי צריך לומר: בין שנדרה קודם נשואין (וכגון) ובין שנדרה באותו יום שנשאת. פירוש.

דף סז עמוד ב[עריכה]

ממילא שמעת מינה. לא היה צריך לכתוב קרא דבר זה דאינו מפר בקודמין כי ממילא שמעינן זה מאחר שלא היה יכול להפר אותה בשעת הנדר אם נדרה קודם שנתארסה ואף אם היא נדרה לאחר שנתארסה קודם שנשאת אין הבעל מפר אלא בשיתוף האב היאך יוכל להפר אותן הנדרים עתה שנשאת אין לנו לומר עם שתוף הבעל דכיון שנשאת שוב אין לו בזה רשות בה. או נוכל לפרש דהאי ממילא שמעת מינה לאו דוקא אלא כוונתו לומר כי זה החדוש שמעינן מואם בית אשה נדרה ומה היה צריך לכתוב אם היו תהיה לאיש אלא ודאי אם אינו ענין לנשואה תנהו ענין לארוסה. ואיבעית אימא לאו מיתורא דרשינן אלא מלישנא דקרא משמע דהויה קדושין משמע. הרי"ץ ז"ל.

ממילא שמעת מינה יש מפרשים אכתי תרי קראי לא צריכי דאי משום שאין הבעל מפר בקודמין לחודיה ליכתוב ואם בית אישה נדרה דשמעת מינה דאב ובעל מפירין ושמעת מינה נמי ממילא דאין הבעל מפר בקודמין דהא בית אישה נדרה כתיב. והקשו בתוספות דאם כן אכתי נימא דקרא דהיו תהיה מיירי בין בארוסה בין בנשואה ואם בית אשה נדרה לאפוקי שאין הבעל מפר בקודמין. ולי נראה דאי משום הא לא קשיא דדילמא כולהו סבירא להו דקרא לאו בתרי גווני אשה אלא בחדא דהיו תהיה חדא איתתא משמע או ארוסה או נשואה וכיון דלא איפשר לאוקמה בנשואה לחודה על כרחך בארוסה לחודה מיירי. ודכותיה ביבמות פרק הבא על יבמתו גבי כהן שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו שאני התם דכתיב אשה הכא נמי אשה אחת ולא שתים. אלא ודאי הא קשיא לי להדין פירושא דהיאך איפשר לומר דתרויהו בנשואה כתיבי והלא מקרא דאם היו תהיה משמע דמפר בקודמים דהכי כתיב ונדריה עליה. ומקרא דאם בית אישה ממעט קודמין מקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט. ואיפשר נמי לדחות בהא דדילמא אכתי לא רמו אנפשיהו דונדריה עליה היינו נדרים שהיו עליה כבר. אבל בתוספות כתבו דהיינו דאקשינן ולאו ממילא שמעת מינה כלומר ממה שאתה צריך לומר שאין הבעל מפר בקודמין מינה שמעת דקרא היו תהיה לאו בנשואה מיירי דהתם בנדרים שקדמו הוא שיכול להפר. וזה נכון.

ואיבעית אימא הויה קידושין משמע. לפי מה שאמרתי אני דלא משמע להו דקרא מיירי אלא בחדא ניחא דכיון דהויה על כרחך משמע טפי קידושין מנשואין וקרא לא מיירי אלא בחדא על כרחך מוקמינן לה בארוסה ולא בנשואה. אבל אי איסתפקא לן אי נמי מיירי בין בארוסה בין בנשואה מאי קאמר דהויה קדושין משמע וכי נשואין נמי לא משמע. והלא גבי טומאת כהן כתיב ולאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש ואפילו הכי מיטמא הוא לאחותו ארוסה כדברי רבי מאיר ורבי יהודה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו. ואף על גב דדרשי לה מהקרובה אליו מכל מקום אי הויה קידושין לחוד משמע הא אפקיה קרא ואפילו לרבי יוסי ורבי שמעון דאמרי דאינו מיטמא הוא לארוסה משום דכתיב אשר לא היתה לאיש היינו משום דהיתה משמע בין בנשואה בין בארוסה אבל דתהוי ארוסה לחוד במשמע ולא נשואה הא לא אמרי. ותדע לך דאפילו לדידהו נמי מיטמא הוא לארוסה שנתגרשה מריבויה דהקרובה ואלו נשאת ונתגרשה לא אלמא הויה לא קידושין לחודייהו משמע אלא ודאי משמע כדאמרן. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

ואימא אב לחודיה מפר והוא הדין ארוס לחודיה ועירוב פרשיות דואם היו תהיה לאיש מלמד שהאב מפר אפילו בארוסה לבדו כמו הארוס ומנא לך דעירוב פרשיות דואם להצריכם שניהם בא. אם כן ואסרה איסר בבית אביה בנעוריה דמיירי בלא אירוסין למה לי למכתב כלל דין הפרת האב בנערה שאינה מאורסה השתא יש לומר במקום ארוס מפר וכו' אימא אב ליבעי ארוס כאשר הוכחנו וארוס לחודיה מפר. וכי תימא אי ארוס לחודיה למה לי דכתיב רחמנא הפרת האב דדרשינן ליה מעירוב דואם היו תהיה לאיש דאם הקם הקים אהני עירוב להקיש אב לבעל דמה בעל אם יקיים אינו יכול להפר אף אב אם קיים לא יוכל ארוס להפר. הרא"ם ז"ל.

ומינה בעל אינו מפר בקודמין ארוס מפר. פירשו המפרשים ומינה אתה יכול לדייק ודוק הכי בעל אין מפר בקודמים הא ארוס מפר וכיון שכן מאי טעמא מפר ארוס ואין בעל מפר משום שותפותיה דאב. ואינו מחוור כלל דאדרבה דוקא מינה בעל אינו מפר בקודמין וכל שכן ארוס. אלא הכי פירושו ומינה כלומר וכו' ככתוב בעמוד. הרשב"א ז"ל.

דף סח עמוד א[עריכה]

דבי רבי ישמעאל תנא. להכי איצטריך למכתב בין איש לאשתו בין אב לבתו דאיש נמי מפר בנעוריה בית אביה אלמא נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה. פירוש.

והרי"ץ ז"ל כתב וז"ל: בין איש לאשתו בסוף פרשת נדרים כתיב אלה המצות אשר צוה ה' את משה בין איש לאשתו בין אב לבתו בנעוריה בית אביה וכי האב אינו מפר נדרי בתו והבעל נדרי אשתו אלא בנעוריה אלא אשמועינן קרא שיש זמן שהאב והבעל מפירין והיינו בשתוף בזמן הנעורים ועודנה בבית אביה שלא נשאת לבעל אלא שנתארסה לבד. עד כאן.

מכאן לנערה המאורסה דאלו נשואה בעל לחודיה מפר דכתיב ואם בית אישה נדרה וכל אותן קושיות ושינוייהם שפירשנו אליבא דרבא ישנם אליבא דתנא דבי רבי ישמעאל. הרא"ם ז"ל.

דברים שבינו לבינה כגון שנדרה שלא תתקשט באותו מקום ושלא תכחול ושלא תפקוס אבל נדרה שלא תציע לו מטתו ושלא תרחץ פניו ידיו ורגליו אין צריך להפר דמשעבדא ליה ומדכתב קרא בין איש לאשתו קא דריש דמשמע דבאשתו גמורה איירי קרא ומשמע שהדברים הם בינו לבינה. הרי"ץ ז"ל.

דברים שבינו לבינה כגון לא אעבוד לך אף על פי שאינם עינוי נפשה ובאלו נדרים לקמן מפרש מאי אולמיה דהפרת עינוי נפש מהפרת בינו לבינה והיקשא דאב ודבעל ללמד מה הבעל אינו מפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהם ענוי נפש. ותמיהא לי למה לא הזכיר התלמוד צריכות ההקש דעיקר קושיא לרבא מאי עביד ליה בהיקישא דתנא דבי רבי ישמעאל קאמר ואותו היה לו לתלמוד להזכיר. שטה.

והכי מבעיא לך. כלומר נפקא מינה כגון שנדרה מתרי זיתי דאלו מזית אחד שאין בו כי אם שיעור אחד בין מיגז גייז בין מקלש קליש לא מחייב על הנשאר. הרא"ם ז"ל.

בזמן שלא שמע הבעל קודם שימות או ששמע והפר או שמע ושתק ומת בו ביום פירוש שלא פשע בעל בהפרה בזה הוא דיפר האב אחר מות הבעל זו הוא ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב. הריטב"א ז"ל.

או שמע והפר או שמע ושתק ומת בו ביום. נראה דמת בו ביום דקתני אשמע ושתק קאי אבל שמע והפר אפילו לא מת עד לאחר כמה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל יכול הוא להפר דהא לא איקיים מצד בעל ששתק דהא לא שתק אלא הפר ואף על פי שלא שמעו האב והבעל ביום אחד אין בכך כלום ולא כן כתב הרמב"ם ז"ל. אי נמי יש לומר אשמע והפר קאי והכי קאמר ושמע והפר בו ביום ומת. וי"ל דדוקא קאמר שמת ביום שהפר שאלו הפר ומת ביום שלאחריו כיון שאין הפרת הבעל הפרה הרי כאלו שמע ולא הפר והרי זה כשמע ושתק שאין האב יכול להפר. וליתא ראף על גב דאין הפרתו הפרה כדי להתירה בכך מכל מקום אינו כשתיקה. ותדע לך מדקתני בסיפא וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל.

אבל שמע הארוס וקיים ואפילו מת באותו היום והאב בא להפר אותו יום עצמו לאו כלום הוא או שמע ושתק ומת ביום של אחריו אינו יכול להפר. ויש גרסאות דגרסי בבבא זו או שמע והפר ומת ביום של אחריו. ואין הגרסא הזאת נכונה בעיני דאם כן מאי שנא מת ביום של אחריו אפילו באותו יום עצמו אינו יכול להפר דהא הוי נדר שנראה לארוס ואין האב מפר אלא אם כן נתארסה בו ביום לאחר ויפר עם שתוף הארוס השני. ומיהו אם נאמר דכולה האי בריתא אתיא אליבא דבית שמאי לא יקשה זה. ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב והוא הדין נמי כי שמע בחיי האב ולא הפר עד שמת האב. הרי"ץ ז"ל.

דף סח עמוד ב[עריכה]

שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל. והא דקתני ולא הספיק לשמוע בכדי נקטיה הכא. וטעמא דהא מילתא דגרע כח הבעל במיתת האב דאף על פי שכבר הפר האב חלקו אפילו כן אין הבעל יכול להפר חלקו אחר מיתת האב משום דהפרת האב כיון שלא נגמרה בחייו נתבטלה לאחר מיתתו וכדאמרינן לעיל דבעינן שיפרו שניהם בבת אחת כלומר שתהא הפרת שניהם בשעה הראויה לשניהם להפר והיינו נמי דבשהפר הבעל צריך עדיין האב לחזור ולהפר חלקו של בעל ואינו מספיק באותה הפרה שהפיר הבעל בעצמו בחייו לפי שאין הפרתו הפרה כיון שלא נגמרה בחייו כדאמרן ובשהפר האב ולא הספיק הבעל להפר עד שמת הבעל דמשמע לבית שמאי דאין צריך לחזור ולהפר חלק של עצמו אלא חלק של בעל בלבד וכדקתני בסמוך שמע האב והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת חוזר האב ומפר חלקו של בעל כלומר אבל חלקו של עצמו לא שכבר הופר ולא אמרינן כיון שאין הפרת שניהם בשעה הראויה לשניהם דהיינו הפרת האב שלא נגמרה בחיי השני אינה הפרה ויחזור ויפר חלקו לחלק הבעל. התם היינו טעמא דכיון שנתרוקן רשות הבעל לאב לעולם הפרת האב בשעה הראויה להפרת שניהם מיקריא מפני שהאב במקום בעל קאי כדברי בית שמאי ודוקא היכא דלא נתארסה לשני כדבעיא למיכתב קמן. והיינו נמי דבשהפר האב חלקו ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ולאחר מיתת הבעל לא הספיק האב להפר עד שנתארסה שלא נתרוקן רשות הבעל לאב אפילו לדברי בית שמאי וכדקתני בבריתא לקמן דאז אין הפרת האב הראשונה הפרה וצריך האב לחזור ולהפר אפילו חלק עצמו כדקתני לקמן שמע האב והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה ואינו מספיק להם בהפרת חלקו של בעל. והיינו נמי דלבית הלל דס"ל דמיקלש קליש דכשהפר האב קודם שמת הבעל ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל שאין רשות הבעל נתרוקן לאב לבדו ואפילו לא נתארסה לאחר וכדקתני שמע אביה והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת חוזר האב ומפר חלקו של בעל וא"ר נתן הן הן דבית שמאי ולבית הלל אין לה הפרה אלא אם כן נתארסה לאחר ואביה ובעלה מפירין נדריה ולא סגי לה בהפרת חלקו של בעל לבד אלא צריך האב לחזור ולהפר עם הארוס שני חלקו וחלק ארוס ראשון. וטעמא דמילתא כדאמרן דהפרת האב הראשונה אינה הפרה כיון שלא נגמרה בחיי שני המפירין ולא נתרוקן לו הרשות שהרי נתגלה שבשעה שהפר האב לא היתה הפרה גמורה. כן נראה לי. ויש מפרשים דהא נמי דקתני הפר האב ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל שהאב צריך לחזור ולהפר חלקו עם החלק הארוס. ומיהו הראשון נראה לי דמדקתני יפר חלקו של בעל ולא אמר סתם חוזר האב ומפר. הרשב"א ז"ל.

שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל זו היא ששנינו וכו'. וזה דוקא אליבא דבית שמאי דאלו לבית הלל אינו יכול להפר האב מאחר שנראו לארוס כגון זה שבא לכלל הפרה ואליבא דבית שמאי מפר ביום שמעו אפילו לאחר ימים הרבה ממיתת הבעל והוא הדין כי שמע האב בחיי הבעל ומת הבעל בו ביום שיפר בו ביום לאחר מיתת הבעל. הרי"ץ ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: שמע הבעל והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל לאו דוקא ובכדי נקטיה אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שהוא מפרש דדוקא נקטיה ולרבותא דלאשמועינן כחן דבית שמאי דאפילו לא נראו לאב בחיי הבעל אפילו הכי מפר חלקו של בעל דנתרוקן רשות לאב ובית הלל פליגי בהא שאין האב יכול להפר אלא נדרים שנראו לו לאב עצמו בחיי הבעל ולדבריו רישא דקתני שמע הבעל והפר דוקא כששמע האב בחיי הבעל ואפילו בית הלל מודו בה ולפיכך הדר תנא הבבא (אחרינא) זימנא אחרינא שמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד דהיא פלוגתא דבית שמאי ובית הלל.

ואין פירושו מחוור בעיני דהא לא אשכחן להו לבית הלל ולבית שמאי דפליגי אלא במיקלש קליש או מיגז גייז הא בנראו לאב ולא נראו לאב בחיי הבעל לא אשכחן להו דפליגי ונראו לאב ולא נראו לאב לא נזכר בשמועתנו כלל. עד כאן. שמע הבעל והפר לה ולא הספיק לשמוע עד שמת האב וכו' כך היא שנויה בתוספתא וכך היא במקצת הספרים. ומשנה יתירה היא אלא משום דבעי למיתנא בסיפא דדכותה גבי אב האב מפר דנתרוקן הרשות לו תנא הא לומר דאף על גב דלגבי בעל לא נתרוקן הרשות לגבי אב נתרוקן.

ויש ספרים שכתוב בהן שמע הבעל ולא הפר לה. ונראה לי דלהאי גירסא אתא לאשמועינן רבותא דאף על גב דעדיין לא הפר הבעל וכחו קיים ועוד דלא שמע האב דלא נראו לו ואיכא תרתי לטיבותא חדא דלא נראו לו ועוד דכחו של בעל חזק סלקא דעתך אמינא דמפר קא משמע לן דלא דלעולם אין הבעל מפר אלא בשותפות ואפילו נדרים שנעשו בפניו לבד ואפילו לאחר מיתת האב. הרשב"א ז"ל.

כתב הרנב"י ז"ל ה"ג וכך היא בכל הספרים שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת האב זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשותו לבעל. שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל זו היא ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב. שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת אין הבעל יכול להפר שאין הבעל מפר אלא בשותפות. פירוש ודאי דלכאורה קשיא הך גירסא כשתדקדק בדבר תמצא שזו ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשותו לבעל אינה אלא בשמת אביה והיה בידו להפר ולא הפר כגון שעדיין לא שמע שנדרה כשמת או ששמע ומת ביום שמוע קודם שהספיק להפר דבכי האי גוונא שייך למימר שלא נתרוקנה לבעל רשותו של אב שהיה בידו להפר. אבל לגירסא זו שכבר הפר אביה בשמת מה ענין לומר טעמא דלא נתרוקנה רשותו לבעל והלא הרשות שהיה לו לאב עליה כבר נעשה בחייו שהרי הפר לה. ויותר היה לו לומר טעמא דאין הבעל מפר אלא בשותפות שאף על פי שלא נשאר לפני הבעל אלא חלקו אינו יכול להפר אפילו חלקו אלא בשותפות.

וכן קשיא בבא תניינא דגרסינן שמע בעלה והפר לה וכו' זו היא ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשותו לאב דלכאורה לא שייך למימר נתרוקנה רשותו לאב אלא כשלא הפר הבעל כגון שמת ביום שמוע או שלא שמע כלל אבל זו שכבר הפר לה הבעל רשותו כבר נעשה בחייו ולא נשאר לפני האב כי אם רשות עצמו בלבד. וכן קשיא בבא תליתאה דגרסינן שמע בעלה והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת אין הבעל מפר אלא בשותפות. ובכאן היה לו לומר טעמא זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשותו לבעל.

ונמצא לאחד מחכמי הדור שהיה מחליף שלש בבות הללו ואמר דבבבא קמייתא גרסינן שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת האב זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשותו לבעל. ובבא תניינא גרסינן שמע בעלה ולא הפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל זו היא ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשותו לאב. ובבבא תליתאה גרסינן שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת אין הבעל מפר אלא בשותפות. קשתיה להאי מרבנן מאי דאקשינן אנן והחליף הגרסאות כדי שיבאו הטעמים על נכון. וודאי דאם נמצא גרסא זו באחד מן הספרים יש להכריע אחריה שהיא אמת אבל אם לא נמצאת גרסא זו בשום ספר וכולן שוין בגירסא ראשונה היאך יהא כל אחד ואחד גורע ומוסיף מוטב לדחוק הפירוש על הגרסאות המצויות בכל הספרים ולא למחוק תלמוד ערוך שבידנו. כל שכן שיש בידנו לישב הפירוש לפי גרסת הספרים. דמאי דקשיא לן לבבא קמיתא מכיון ששמע אביה והפר לה היאך שייך למימר בטעמא דהך בבא משום דלא נתרוקנה רשות לבעל לא קשיא כיון דאסיקנא בסוגיא דלעיל שאין כח לבעל להפר אפילו חלקו אלא בהדי אב אשתכח דאיכא רשותא לאב על חלקו ומשום הכי נקט תנא האי טעמא ואמר דלא מיבעיא אם לא הפר האב כלל כשמת אין הבעל יכול להפר חלק עצמו דאפילו ההיא רשותא דאית ליה לאב בחלקו של בעל לא נתרוקנה לו לבעל ולריבותא נקט הכי כדאמרן.

ובבבא תנינא דקשיא לן מכיון שבעלה הפר לה מה טעם לומר בזה שהאב מפר מפני שנתרוקנה לו רשותו של בעל כי מה רשות נשאר לו לבעל עליה שיירשנו האב כיון שכבר הפר. ובהא ודאי למאן דאמר בעל מיקלש קליש כלומר שעל ידי הפרתו מחליש כח איסור כל הנדר מקצה אל קצה אבל לא נסתלק כל האיסור משלם אפילו מחציו של נדר עד שיבא האב ויפר. ולהך סברא לא קשיא דמכיון שהאב לא הפר בחיי הבעל הפרת הבעל אזלא לה וכאלו לא נעשית דמיא וצריך הכל להפר ושפיר שייך למימר נתרוקנה רשות אותה הפרה לאב. אבל למאן דאמר בגמרא דבעל מיגז גאיז כלומר דכשהפר בטל חצי הנדר לגמרי ואין צריך סיוע אחר בחצי זה ונשאר חצי הנדר בשלמותו לפני השני עד שיפר גם הוא קשיא דמה נשאר לבעל על נדר זה הואיל והפר בחייו שירשנו עכשו האב. ואיכא למימר דאב נמי לא מפר אפילו חלקו אלא בהדי שותפותיה דבעל כדאיתא בסוגיין דלעיל וקאמר דההוא רשותא דאית ליה לבעל על חלקו של אב האב יורשו ומפר דיפה כח האב מכח הבעל. וודאי דהוה ליה למינקט הכא שמע בעלה ולא הפר לה ולומר דאפילו רשותו של בעל בחלק עצמו נתרוקנה לו לאב. אלא מסתברא דלריבותא נמי נקט דינא בהפר הבעל ולא נקט דינא בלא הפר דהוה אמינא כיון שכבר הפר הבעל ואין לו עליה שום רשות מעתה כדי שירשנו האב ושיפר מכחו אם כן לא יוכל האב להפר שהרי אינו מפר אלא בהדי שותפותיה דבעל קא משמע לן דמפר שהרי מכל מקום הרי הוא כאלו הבעל בכאן שהרי נתרוקנה רשותו לאב וכל שכן בשלא הפר הבעל שהרי יש כאן רשות הרבה יש בו לאב כדי לירש. והא בשלא נתארסה היא ולפיכך אפילו בית הלל דפליגי בסיפא מודו בהא דנתרוקנה רשותו לאב אבל אם נתארסה לאחר פליגי בה לקמן עלה בברייתא.

ובבא תליתאה נמי דגרסינן שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת אין הבעל יכול להפר ודאי קשיא דכאן היה לו לומר זו היא ששנינו מת האב לא נתרוקנה רשות לבעל דהא לא נשתייר להפר אלא חלקו של אב ומה שאין הבעל מפירו מפני שלא נתרוקנה לו רשותו הוא. אלא עיקר הגירסא בזו שמע בעלה ולא הפר לה. וכן היא בספר ספרדי ישן. ולהך גירסא לא תיקשי לך אכתי לימא טעמא מפני שלא נתרוקנה רשות לבעל. דאיכא למימר דהיינו ההוא טעמא גופיה שהרי הדבר ידוע שאין ארוס לחודיה מפר אלא בהדי אב ואשתכח דיש רשות האב על הארוס בהפרתו ורשותו הא לא ירית ליה בעל. וזהו שאין הבעל מפר אלא בשותפות כלומר בשותפותיה דאב וכיון שמת האב אין הבעל מפר שהרי לא נתרוקנה לו חלק שותפותו של אב. והשתא קמה לה נוסחא דהנך תלת בבי אדוכתה. ובכל הנך בבי דאמרינן ולא הספיק האב לשמוע עד שמת וכן לא הספיק הבעל לשמוע כונת הענין הוא לומר שלא הספיק להפר עד שמת ומעתה הוא הדין אם שמע ולא הספיק להפר עד שמת הואיל ומת ביום שמוע אלא דתנא אורחא דמילתא נקט דבשדעתם להפר מיד ששומעין מפירין קודם שתחטפם מיתה אבל שלא לשמוע קודם שמת הרי זה באיפשר מצוי שלא היה בעיר. עד כאן.

דף סט עמוד א[עריכה]

הא דקתני חוזר האב ומפר חלקו של בעל דאלמא הוא לבדו מפר מסתברא דדוקא בשלא נתארסה לאחר מיתת ארוס ראשון הא נתארסה אפילו בית שמאי מודו דאין האב לבדו מפר הואיל וכבר הורע כחו שכבר הפר הוא חלקו אלא אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה וכדקתני בהדיא באידך ברייתא דלקמן נערה המאורסה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה כיצד שמע והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת ונתארסה בו ביום ואפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה וההיא ככולי עלמא אתיא אלא הכא היינו טעמא דבית שמאי לפי שלא נתארסה לשני.

והא דקתני הכא ולא הספיק הבעל לשמוע איכא למימר דלאו דוקא אלא בין שמע בין לא שמע דהא אב מפר הוא אפילו בנדרים שנראו לארוס ראשון וכדקתני נמי רישא דהא ברייתא בהדיא שמע בעלה ושתק אי נמי שמע והפר זו היא ששנינו נתרוקנה מרשות לאב. ועוד יש לומר דמשום פלוגתיהו דבית הלל נקט הכי דאף על גב דלא נראו לארוס ראשון אפילו הכי כיון שהפר האב תחלה מיקלש קליש ליה ואינו מפר. ועוד יש לומר דדוקא בשלא הספיק הבעל לשמוע הא שמע ונראו לארוס ראשון אפילו בית שמאי מודו דאינו מפר לחודיה כיון דאיכא תרתי לריעותא חדא דכבר הפר האב ועוד דנראו לארוס ראשון. ולא עוד אלא אפילו אביה ובעלה אין יכולין להפר נדר כזה כיון דאיכא תרתי לריעותא דהא ארוס שני אינו מפר בקודמין אלא משום שותפותיה דאב וכחו דאב מגרע גרע הלכך אפילו שניהם אינן יכולין להפר. והיינו דקתני בבריתא דלקמן נערה המאורסה אביה ובעלה האחרון מפירין לה נדריה כיצד שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת וכו' אלמא דוקא לא הספיק הא הספיק לשמוע אפילו אביה ובעלה אינן מפירין לה נדריה. כן נראה לי.

אמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי אבל בית הלל אומרים אינו יכול להפר. יש מי שפירש דבית הלל אסיפא בלחוד פליגי ומשום דמיקלש קליש ומפרשי דבית שמאי סברי דכיון דהפר האב מיגז גייז חלקו לגמרי והילכך עכשו אינו צריך להפר אלא חלקו של בעל לבד. ובית הלל סברי מיקלש קליש וכשהפר חלקו לא נסתלק חלקו לגמרי והילכך עכשו אינו צריך להפר אלא חלקו של בעל לבד. ובית הלל סברי מיקלש קליש וכשהפר חלקו לא נסתלק חלקו לגמרי והילכך גם עכשו הוא צריך לחזור ולהפר חלקו עם חלק הארוס.

ואינו מחוור בעיני שהרי לכולי עלמא כששניהן מפירין אינן צריכין להפר אלא כל אחד חלקו ולא חלקו וחלק חברו הילכך כשקדם האב והפר חלקו וחזר והפר עכשו חלק הארוס הרי זה כאלו שניהם הפרו כל אחד חלקו. ועוד דלא הוה ליה למיתני בית הלל אומרים אינו יכול להפר דהא יכול הוא ודאי אלא שצריך להפר אפילו חלק עצמו. ועוד דבאידך ברייתא דמייתי לקמן לא משמע הכין.

ויש מפרשים בית שמאי סברי מיגז גייז וכשהפר האב תחלה לא הפר אלא חלקו אבל חלק הבעל כדקאי קאי והילכך חשוב (מוא) הוא להורישו לאב ולעולם לא פליגי בית הלל אלא אסיפא אבל ארישא דקתני הפר הבעל ולא הספיק האב לשמוע נתרוקנה רשות לאב לא פליגי בית הלל ואף על פי דהפר הבעל בכי הא לא מיקלש קליש כל כך דכיון דהפרת הבעל נתבטלה לגמרי כיון שאינו כגמר ההפרה אכתי לא קליש הנדר כולי האי שלא יתבטל על ידי האב ואף על פי שנקלש קצת. ועוד שחלק האב עדיין קיים שלא הפר הוא תחלה הילכך יפר גם חלק הבעל אבל כאן שהורע כחו של אב שהורע ונקלש על ידי הפרת חלקו של בעל בכי הא לא מצי אב לחודיה להפר אלא אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה אם נתארסה בו ביום כדקתני בברייתא לקמן.

ויש מי שפירש דבית הלל אפילו ארישא דהפר הבעל ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל פליגי משום דמיקלש קליש נמי כלומר כשהפר הבעל מיקלש קליש ונגרע הנדר ולא יוכל להתבטל על ידי הפרת האב לבד אלא אביה ובעלה מפירין נדריה. ובית שמאי סברי מיגז גייז וכשאר נדר חשוב וראוי להתבטל על ידי הפרת האב. וכבר כתבנו למעלה דלדעת הרמב"ם בית הלל אפילו ארישא פליגי ומשום דלא הספיק לשמוע. וכבר כתבתי למעלה שאין פירושו מחוור בעיני בזה. והראשון משני אלו נראה לי עיקר. ומיהו בשהפר הבעל ולא נתארסה לאחר שיכול האב לבדו להפר חלקו של בעל אבל היכא שלא הספיק האב להפר אחר מיתת הבעל עד שנתארסה אין האב יכול להפר לבדו כדברי בית הלל כיון שמיקלש קליש קצת על ידי בעל והיינו דקתני בבריתא דלקמן שמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל ואמרינן עלה אמר רבי נתן הן הן דברי בית הלל אבל בית הלל אומרים אינו יכול להפר אלא אביה ובעלה מפירין נדריה. הרשב"א ז"ל.

חוזר האב ומפר חלקו של בעל דקסבר בעל מיגז גייז חצי הנדר מפר. ואם כן (כשנשאה) כשנשארה הפרת הבעל נשאר מן הנדר ראוי להפרה דכי אמרינן מיגז גייז חזינן לנדר כאלו הוא שני נדרים האחד מפר האב והאחד מפר הבעל הילכך חוזר האב ומפר חלקו של בעל. הן הן דברי בית שמאי ובית הלל אומרים אינו יכול להפר כלל אפילו יחזור ויפר חלק עצמו דכיון שהפר האב איסתלק ליה וכי נשארה הפרת הבעל לא נשאר כי אם קלישות וקלישות נדר אין ראוי להפרה וקסברי בית הלל דמיקלש קליש שמע מינה דתנאי נינהו. אומר רבי מדקא מיבעיא ליה בעל מיגז גייז שמעינן דבאב פשיטא ליה דמיגז גייז דלא גרע מעיקרא כי מפר שלא בשותפות. והא דאמר לבית הלל מיקלש קליש פירוש דלא מצינו הפרת האב לקלישות ולא קאי במקום בעל דקליש היכא דהפרה אחרינא מכח הבעל קא אתיא. הרא"ם ז"ל.

שמע אביה והיפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל דהיינו נמי נתרוקנה רשות לאב ואין צריך האב לחזור ולהפר חלקו של עצמו שכבר הפר בחיי הבעל ואותה הפרה שהפר בחיי הבעל הויא הפרה גמורה משום דמיגז גייז חלקו דאב דהפר חלקו לגמרי ולא הוה ליה רשות לבעל באותו חלק שהפר בחיי הבעל כלל. ואמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי דאמרי מיגז גייז שעוקר כל אחד חלקו לגמרי וכיון דמיגז גייז אמרינן דההוא חלק חברו הוא וצריך להפר אבל בית הלל אומרים אינו יכול להפר חלקו של בעל לבד אלא חוזר ומפר חלקו של עצמו וחלקו של בעל משום דאותה הפרה שהפר האב בחלקו בחיי הבעל לא הויא הפרה גמורה משום דמיקלש קליש ולא היפר חלקו לגמרי דהוה ליה לבעל רשות באותו חלק שהיפר האב בחיי הבעל (הי"ל) ומשום הכי קאמרי בית הלל דצריך לחזור ולהפר חלקו וחלק הבעל שמע מינה. ובית הלל לא קאמרי דנתרוקנה רשות לאב אלא בנדרים שנראו לאחר דשמע הבעל בין שהפר הבעל בין שלא הפר הבעל ומת הבעל שוב אין האב בלבד יכול להפר אלא אם כן נתארסה לאחר דאביה ובעלה אחרון מפירין נדריה דהכי מפרש לקמן. ואיתא לפירוש בענין אחר. בית הלל סברי אין יכול להפר לגמרי דכיון דמיקלש קליש הנדר מאיסורא אכתי קאי ליה כוליה נדר ואין לו לאב כח להפר לבדו ולעקור חלקו של ארוס. לבית שמאי מיגז גייז ויכול לעקור אפילו חלקו של ארוס. ולשון שבפנים עיקר. מצאתי.

לבית שמאי מיגז גייז דבית שמאי סברי כשאביה ובעלה מפירין נדריה כל אחד ואחד גייז חלקו שעוקר חצי הנדר לגמרי ולהכי כיון דמיגז גייז אמרינן דההוא דנתרוקנה לו הרשות יש לו כח נמי לגוז ולעקור את כל הנדר ויכול להפר אפילו חלקו של חבירו. ואיזה זה שנתרוקנה לו הרשות לאחר מיתת חברו זה האב כדלקמן מקיש הויה ראשונה וכו'. ובית הלל סברי דכל חד וחד לאו מיגז גייז אלא מיקלש קליש שהאחד מקליש חצי איסור כל הנדר וכן האחר ונמצא הנדר בטל בין שניהם ולהכי כיון דאין כח לאב לגוז ולעקור חצי הנדר כשהוא מיפר בשותפות כשנתרוקנה לו נמי הרשות אין לו כח להפר חלקו של בעל שאינו יכול לבדו לבטל ולעקור כל הנדר. פירוש.

שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת חוזר האב ומפר חלקו של בעל אמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי ובית הלל אומרים אין יכול להפר. פירוש ודוקא בדהפר לה האב הוא דפליגי דאלו לא הפר לא אביה ולא בעלה כולהו מודו דהאב מפר וזו היא ששנינו מת הבעל נתרוקנה רשות לאב אבל בשאביה הפר ולא הבעל הוא שנחלקו. במאי קא מיפלגי בית שמאי סברי מיגז גאיז בעל פלגא ואב פלגא הילכך אינו יכול להפר אלא חלקו של בעל פירוש שכבר הפר האב חלק עצמו. ומפר ביום מיתה פירוש דבעל. אף על פי שהוא כמה ימים אחר שמועה פירוש אחר שמועה דאב מפני שאין האב מפר עכשו חלקו שהרי כבר הפר ביום שמעו אלא חלקו דבעל הוא דמפר ועדיין בעל לא שמע. ובית הלל סברי מיקלש קליש כלומר מחליש הבעל כח האיסור בהפרתו אבל אינו חותך ומבטל חצי איסור הנדר לגמרי אלא נוגע הוא בכולן. ומשום הכי אינו יכול להפר חלק הבעל אלא אם כן מת בו ביום שחוזר ומפר הכל כאחד פירוש שאין האב יכול להפר חלק הבעל ביום מותו של בעל כיון שאינו יום שמוע דאב דכיון שלא הופר אפילו חצי הנדר מפני הפרתו של אב שכבר הפר דהא מיקלש קליש ליה הוה ליה השתא שלא ביום שמעו דאב.

וכתב רבינו ז"ל והלכתא כרבי נתן ואליבא דבית הלל דסוגיין כוותיה. והיכא דשמע אביה והפר לה ובתר כמה יומי שמע ארוס והפר ביום שמעו הויא הפרה דאפילו למאן דאמר מיקלש קליש כי איתנהו לתרויהו פירוש אב וארוס כל חד וחד הוא דמקליש לחבריה. ורחמנא אמר ביום שמעו דנפשיה ולא ביום שמעו דחבריה פירוש דלא אמרי ביום שמעו דנפשיה ולא ביום שמעו דחבריה פירוש דלא אמרי בית הלל דאין יכול האב להפר אחר יום שמוע דבעל אלא כשמת הבעל אבל איתנהו לתרויהו מפר. תדע דהא קתני בריתא או ששמע והפר או ששמע ושתק ומת בו ביום וכו' וקתני נמי שמע ושתק ומת ביום של אחריו נתרוקנה רשות לאב ויכול הוא להפר. ואי סלקא דעתך כי איתיה לבעל בחיים נמי והפר (לו מצד) לא מצי אב מפר אלא בו ביום דבעל כי מת היכי נתרוקנה לאב רשות שאפילו בחלקו אין לו בו הפרה אלא שמע מינה דכל חד וחד דנפשיה מקליש ביום שמעו מר דהוא קמא מקליש ליה. אמר המגיה חסר כאן ולפי הלכות הרמב"ן ז"ל צריך לומר מן מלקות ואכתי איסורא עליה ומר דהוא בתרא מקליש ליה מאיסורא. ומיהו כי נתרוקנה לו רשות חברו ודאי מסתברא לן דבעינן בו ביום דליכא דמיפר אלא ביום שמיעה. והיינו דקתני מתניתא בית הלל אומרים אין יכול להפר וכדפרשינן. הרנב"י ז"ל.

יש שאלה בהפר או לא דנדר שלם מתירין ולא חצי נדר. תא שמע דאמר רבי יוחנן נשאלין על ההיקם שמתיר נדר שלם ואין נשאלין על ההיפר דלא הוי נדר חשוב ושלם ואין נשאלין על ההפרה ועל נדר שלם שואלין ולא על חצי נדר. יש שאלה בהקם או לאו כגון שקיים אחד מהן בנערה המאורסה ובא השני ונשאל על הנדר והתירו חכם מי אמרינן כיון שקיים הנדר שוב אין נשאלין עליו ולא הוי שאלה מעליא או דילמא כיון שהותר הנדר הוי נעקר. יש שאלה בהפר שאם הפר אחד מהם ובא אחד מהם ולא רצה להפר אלא נשאל לחכם על הנדר והוי חציו בהפרה וחציו בשאלה מי הוי מותר או לא. פירוש.

יש שאלה בהפר אם הפר (נדרו) נדרי אשתו יכול לישאל לחכם ולבטל ההפרה ויחול הנדר (תוליה בהא) אמר המגיה אולי צריך לומר: כבתחלה דהא ההפרה בנדר תליא כי נדר דמי ונשאלין או דילמא לא כנדר דמי אבל אי אמרת דהקם לא הוי כנדר כל שכן הפרה. תא שמע דאמר רבי יוחנן נשאלין על ההקם דקיום נדר כנדר ואין נשאלין על ההפר דהפרה לאו נדר הוא דהא מבטלא ליה וכי כתיבא שאלה בנדר כתיבה. לישנא אחרינא נשאלין על ההקם אשה שנדרה וקיים לה בעלה יכולה לישאל לחכם על נדר שהקים לה בעלה. ואם תמצא לומר יש שאלה בהקם פירוש בנדר המקויים יש שאלה בהפר כגון ארוסה שנדרה והפר לה אחד מהן יכול לישאל על חצי האחר שלא הופר. קא מיבעיא ליה אליבא דמאן דאמר מיגז גייז דאי מיקלש קליש אמרינן דאין בקלישות כדי להפר והוא הדין דאין בקלישות כדי לישאל. ולשון זה אינו נראה בעיני. חדא דאליבא דלא כהלכתא קא בעי דבית הלל אמרי (דאית ליה) מיקלש קליש. ועוד נשאל על ההקמה דרבא בסמוך איני יכול לפרש כי אם כפירוש ראשון. ועוד מנין היה לנו לומר שאין חכם מתיר את המקויים דקיום לא אהני אלא שהבעל אינו יכול להפר אבל לעכב התר חכם לא אשכחנן. הרא"ם ז"ל.

ואין נשאלין על ההפר שאין נשאלין אלא על דבר שהוא בעין אבל כיון שהופר נעקר הנדר כאלו לא היה ואם כן על מה ישאל. ויתכן גם כן לפרש שאין נשאלין אלא על דבר איסור כנדר אבל על ההיתר לא. הרי"ץ ז"ל.

תא שמע דאמר רבא גרסינן. הרא"ם ז"ל.

בעי רבא קיים ליכי ומופר ליכי וכו'. כבעמוד. ואית דמפרשי דתרי גווני קבעי רבא קיים ליכי ולא אמר טפי מי הואי נדר הדר אמר לא תיחול הקמה וכו'. פירוש.

בעי רבא קיים ליכי ומופר ליכי ולא תחול הקמה אלא אם כן תחול הפרה מהו. ודוקא בדאמר לא תחול הקמה קא מיבעי ליה ובדידה הוא דאסיקנא דחלה הפרה אבל אמר קיים ליכי ומופר ליכי פשיטא ליה דלא חלה הפרה דהא קיימו וכדאמרינן נמי בסמוך דהקמה והפרה בזה אחר זה אינן. ואף על גב דאיבעיא לן בדאמר קיים ליכי היום ומופר ליכי למחר אי נמי קיים ליכי ומופר ליכי לאחר שעה היינו בשנתן קצבה להקמתו אבל במקיים סתם לעולם משמע וכיון שקיימו לעולם אינו יכול להפר. ודוקא בדאמר קיים ליכי ומופר ליכי ואי נמי דאמר בבת אחת קיים ומופר ליכי שהוא רוצה בהקמה ובהפרה ואי איפשר לומר לשניהם שיחולו בזה אחר זה ולא בבת אחת אבל קיים ליכי מופר ליכי דלא אמר ומופר בוא"ו הרי זה מופר שזו חזרה היא ויכול הוא לחזור תוך כרי דיבור דכל תוך כדי דיבור כדיבור דמי. והא דאמרינן תא שמע פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי הכי פירושו מפלוגתיהו נשמעינה ולאו דבעייתנו שיכא בפלוגתייהו. הרשב"א ז"ל.

דף סט עמוד ב[עריכה]

תא שמע פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי. פירוש תא שמע מפלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי ממה שמפרשין עלה בתמורה נפשוט בעיין אבל הוא לא קאמר דבעין תהוי פלוגתא דהא מסקינן דכולי עלמא מודו דלא חיילא הקמה. קיים ליכי היום מהו מי אמרינן כיון דאמר היום משמע היום קיים אבל למחר יהא מופר וכמאן דאמר מופר ליכי למחר דמי פירוש מהיום מופר ליכי לצורך מחר דאי לאו דחלה הפרה היום למחר לא היה יכול להפר שהרי עבר יום שמעו או דילמא הא לא אמר ליה בהדיא והפרה דמשתמעא מכללא לאו הפרה היא. הרא"ם ז"ל.

ומדכרי הר"ם נראה שאינו אומר לה דיבור ההפרה בשעת הקיום אלא אחר עבור זמן הקיום כפי מה שכתב פרק י"ג ולדבריו לא יתיישב הפירוש כל כך אמר לה מהו אמר לה בשעת הקיום מופר ליכי לאחר שעת הקיום. והר"ם כתב פרק י"ג מבואר בזה דלאחר שעת הקיום קאמר לה. והאי דקיום דשעה לאו דוקא הוא הדין נמי שלש או ארבע או יותר ובלבד שישאר מן היום קצת. הרי"ץ ז"ל.

וכן דעת הרשב"א ז"ל וז"ל: היכא דאמר לה קיים ליכי שעה ומופר ליכי לאחר שעה מאי. ולאו דוקא בדאמר כך בבת אחת אלא אפילו אמר קיים ליכי שעה ושתק ולאחר זמן חזר ואמר בו ביום מופר ליכי דכיון שלא קיימו אלא שעה הרי יש שהות עדין להפר ביום שמעו. ומשום הכי מיתינן עלה הא (דנדר) דנזיר דהתם הא לא אמר לה אלא ואני לכשתמצי לומר דואני שעה אחת משמע מכל מקום הא לא אמר לה ומופר ליכי לאחר שעה אלא כדאמרן דכל היום שלו לחזור ולהפר עד כאן. וככתוב בהר"ן ז"ל.

דף ע עמוד א[עריכה]

בנעוריה בית אביה (אף על פי שהוא נקרא שבית אביה) אמר המגיה נראה דצריך לומר שנקרא בית אביה אף על פי שאינו קיים א"ה רשות אביה קיים מאחר שייחס נעוריה אל בית אביה. הרי"ץ ז"ל.

נתרוקנה רשות לאב מנלן. קשיא לי אמאי לא ילפינן מבעל שהרי בספרי בעל ואב מקשינן אהדדי מהאי קרא בין איש לאשתו בין אב לבתו. שיטה.

דף ע עמוד ב[עריכה]

והני מילי בנדרים שלא נראו לארוס ראשון אבל בנדרים שנראו לארוס ראשון לא מצי מפר. ונדרים שנראו לארוס ראשון קרי כל זמן שבא לכלל הפרה או מחמת האב כגון ששמע האב והפר לה ומת הבעל קודם שישמע או מחמת הבעל כגון ששמע ארוס והפר לה ומת ואחר כך שמע האב דכיון שבא לכלל הפרה לאחד מהן ואפילו הפר האב הרי צריך לו לארוס להפר על כל פנים אם ישמע הדבר בחייו וכן דעת הר"ם. ואחרים פירשו נדרים שנראו לארוס היכא ששמע בהן הבעל קודם מותו משום דהוי דומיא דקודם הויה ראשונה שלא שמע בחייו קרי לא נראו ולא מצי מפר אב לחודיה עד שתחזור ותתארס ויפר האב בשתוף ארוס שני.

וכל זה אליבא דבית הלל דאלו לבית שמאי אפילו נדרים שנראו לארוס מצי מפר האב לחודיה. דאי בנדרים שנראו לארוס מצי מפר אב לחודיה למה לי למכתב ואם היו תהיה לאקושי הויות להדדי מבנעוריה בית אביה נפקא דמשמע כל זמן שהוא בנעוריה שייכא בתר אביה ואפילו בנדרים שנראו לארוס משמע. אלא מדאצטריך למכתב ואם היו תהיה שמע מינה דדומיא דקודם הויה ראשונה בעינן דהיינו נדרים שלא נראו לארוס כבית הלל. ויש גרסאות דגרסי ואימא הני מילי בנדרים שלא נראו לארוס וכו'. וזאת הגרסא לא יתכן כלל אלא אליבא דבית שמאי דסבירא ליה דבכל הנדרים נתרוקנה רשות לאב בין נראו לארוס בין לא נראו. ועוד דלא יתכן ליישב התירוץ יפה. הרי"ץ ז"ל.

והרשב"א ז"ל כתב לפי גירסא שנייה וז"ל: אי בנדרים שלא נראו לארוס מבנעוריה בית אביה נפקא אלא ודאי כי אצטריך היו תהיה לנדרים שנראו לארוס שאפילו אב לחודיה מפר. ואיכא למידק ורבא דלא כבית הלל דקתני בבריתא דלקמן שמע האב והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת וכו' אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה שמע הבעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל. ואמרינן עלה אמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי ובית הלל אומרים אינו יכול להפר. ואוקימנא פלוגתיהו בנדרים שנראו לארוס ראשון דבית הלל סברי אביה ובעלה מפירין נדריה.

ונראה לי דההוא דבית הלל דוקא בשהפר הבעל ועמדה ונתארסה היא ומשום דמיקלש קליש כלומר ניקלש ונגרע הנדר קצת הא לא הפר לא ורבא לא אמר אלא בשלא הפר לא אביה ולא בעל אי נמי אפילו הפר בעל ולא נתארסה שאלו הפר הבעל ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל ונתארסה בו ביום אביה ובעלה מפירין נדריה דהא מיקלש קליש קצת וכיון דקליש קצת ואיכא ארוס אביה ובעלה מפירין והיינו ברייתא דלקמן. ומיהו אי ליכא ארוס בהא ודאי אביה לבד מפר דהא לא קליש כולי האי וכיון דכחו של אב עדין בחזקתו עומד מפר אב לחודיה. והיינו רישא דברייתא דלעיל דקתני לא שמע הבעל או שמע ושתק או שמע והפר זהו ששנינו נתרוקנה רשות לאב כלומר לאב לבדו. וההיא אפילו בית הלל מודו בה כדכתיבנא לעיל. ואם הפר האב ושמע הבעל איפשר דאין לו הפרה כלל ואפילו על ידי אביה ובעלה כיון דאיכא תרתי לריעותא. והיינו דקתני עלה בברייתא ולא שמע הבעל וכדכתיבנא לעיל. ואי נמי איפשר דאביה ובעלה מפירין נדריה דאף על גב דמיקלש קליש בהפרת האב מכל מקום כיון דאיכא אב ובעל אחרון שניהם מפירין נדריה. והיכא דהפר אב ולא שמע בעל אם נתארסה בו ביום אביה ובעלה מפירין נדריה וככולי עלמא וכרישא דברייתא דלקמן. ואי לא נתארסה אין לה הפרה כדברי בית הלל דקתני בברייתא דלעיל שמע אביה והפר ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת חוזר האב ומפר חלקו של בעל ואמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי אבל בית הלל אומרים אינו יכול להפר. וההיא אית לן לאוקמה בשלא נתארסה דאי בשנתארסה הא אפילו בית שמאי מודו דאביה ובעלה מפירין נדריה כדאיתא בברייתא דלקמן. אלא ודאי דרבא או בשלא הפר האב והפר הבעל והוא שלא נתארסה או אפילו נתארסה והוא שלא הפר לא אב ולא בעל דכיון שלא נקלש ונגרע כחו של נדר מצד הבעל ועוד כחו של אב קיים מפר האב לחודיה ואפילו נראו לארוס ראשון ואפילו במקום ארוס שני וכדכתיבנא.

ולכאורה הכין משמע מסוגיין דהכא דהא קרא דהיו תהיה לאיש דמניה ילפינן דאב לחודיה מפר בנדרים שנראו לארוס בארוסה כתיב ואפילו הכי מרבינן ליה לאב מניה דמפר לחודיה ואף על גב דמקשינן הויות להדדי ובהויה ראשונה כל שיש ארוס אב לא מפר אלא בשותפותיה דבעל איכא למימר דהתם הוא בנדרים שלא נראו לארוס ראשון מתחלתן כלומר שנדרה קודם שנתארסה דדכותה נמי בהוויה שנייה אם נדרה היא לאחר מיתת ארוס ועמדה ונתארסה אין האב לחודיה יכול להפר אלא בשותפותיה דארוש שני. והוא הדין נמי בנדרים שנדרה קודם מיתת ארוס בין שנדרה קודם הוייה בין שנדרה בבית ארוס ולא הספיק הבעל לשמוע ומת ועמדה ונתארסה אין האב מפר לחודיה אלא בשותפותיה דבעל דכיון דלא נראו לארוס ראשון אין לו כח להורישו לאב לחודיה כל היכא דאיכא ארוס. אבל בנדרים שנראו לארוס ונתן רשות לבעל הרי אב במקום בעל קאי.

ותדע לך דהא לבית שמאי היכא דשמע בעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל ועמדה ונתארסה בו ביום חוזר האב לחודיה ומפר חלקו של בעל והא לבית שמאי מנא להו דהא כל עצמו של אב שמפר בנדרים שנראו לארוס ראשון לכולי עלמא מהיו תהיה נפקא ומהקישא דקודם הויה ראשונה לשניה ואפילו הכי אב לחודיה מפר לדידהו ואפילו במקום ארוס. ולפי מה שכתבנו נמצאו כאן נדרים שלא נראו לארוס חמורים מנדרים שנראו לארוס. והא דאקשינן ואימא הני מילי בנדרים שלא נראו לארוס כלומר דבהנהו נימא דאב לחודיה מפר דאלמא נדרים שלא נראו לארוס קילי טפי משנראו ופשיטא להו טפי דמפר להו אב לחודיה ההיא בשלא נתארסה קאמר. ותדע לך מדדחינן ההוא מבנעוריה בית אביה נפקא ובנעוריה בית אביה כי נתארסה לא מפר אב לחודיה אלא ודאי בשלא נתארסה קאמר ואף על גב דמקרא דהיו תהיה מרבינן ליה וההוא בארוסה כתיב קסבר האי מקשה דכי אתא קרא לרבויי לא אתא לרבויי בארוסה כדמיירי ההוא קרא אלא מיתורא דקרא דכתיב היו תהיה משמע תרין הויות ולאשמועינן דקודם הויה זו כקודם הויה זו ולעולם בשלא נתארסה.

וא"ת משנתינו דקתני נדרה והיא ארוסה נתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה דאלמא כל שנתארסה לעולם אביה ובעלה מפירין. ההיא סתמא קתני והנח לה למתניתין דאיהו דחקה ומוקמה נפשה בשהפר הבעל או האב אי נמי בשלא שמע הבעל דכיון שלא נראו לארוס ראשון אב לחודיה לא מיפר דומיא דהויה ראשונה וכדכתיבנא. והכי מוקמינן לה לקמן בשלא שמע הבעל ושמע האב כן נראה לי. ואיפשר היה לומר דרבא דוקא בשלא נתארסה ולא הפר אב ובעל ודבית הלל משום דאיכא ארוס דכיון דאיכא ארוס בנדרים שנראו לארוס ראשון אביה ובעלה מפירין נדריה בין הפר בעל בין לא הפר דהפרת הבעל כשמת נתבטלה לגמרי דהפרתו לא מעלה ולא מורידה אלא כל שנתארסה אין האב לבדו מפר דקודם הויה שניה כקודם הויה ראשונה מה קודם הויה ראשונה אם לא הספיק האב להפר עד שנתארסה אביה ובעלה מפירין נדריה אף קודם (הפרה) הויה שניה כן. והיינו מתניתין נדרה ונתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה ונתארסה בו ביום משום שמיעת בעל. וכללא דכל ששמע הבעל אב ובעל האחרון מפירין בין הפר בעל ראשון בין לא הפר אבל לא נתארסה בין הפר הבעל בין לא הפר אב לחודיה מפר והיינו דרבא. והיינו נמי רישא דבריתא דלעיל דקתני שמע ושתק שמע והפר ומת בו ביום זו היא ששנינו נתרוקנה הרשות לאב ואתיא אפילו כבית הלל.

ומיהו קשיא לי דלפי פירוש זה אף נדרים שלא נראו לארוס ראשון בדאיכא ארוס אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה דכל היכא דאיכא ארוס אין האב מפר אלא בשותפות וכקודם הויה ראשונה. ואם כן מאי קאמרינן לקמן במאי קא מפלגי בית שמאי סברי בנדרים שנראו לארוס ראשון נתרוקן הרשות לאב ובית הלל אומרים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה דמשמע דוקא כשנראו הא בשלא נראו לארוס דינא אחרינא אית להו. ועוד דנצטרך לומר דהא דאמרינן לקמן במאי קא מיפלגי בית שמאי סברי בנדרים שנראו לארוס וכו' ומיגז גייז ובית הלל סברי לא מיגז גייז לאו בהדין ברייתא קאמר דפליגי במיגז גייז דהכא לא שייך דאפילו בלא הפר הבעל נמי פליגי אלא אפלוגתיהו דבריתא דלעיל קא מהדר ולמה להו לאדכורי הכא טעמא דפלוגתא דבריתא דלעיל דאטו כנופי מכנפי הכא כולהו טעמי דכולהו פלוגתיהו. ועוד בנוסחי גרסינן שמע הבעל והפר ואם כן ליתני שמע הבעל ולא הספיק האב לשמוע דהא הפר לא מעלה ולא מוריד. ומיהו אשכחית במקצת חבורי רבוותא דגרסי התם שמע הבעל ולא הפר. וגם היא אינה גירסא נכונה דלמה לי למתני ולא הפר לימא שמע ומת. ועוד דהא סיפא משמע דתנא איפכא דרישא וברישא קתני שמע האב והפר ולא הספיק הבעל לשמוע ובסיפא קתני בבעל מאי דקתני ברישא באב דהיינו שמע הבעל והפר דומיא דרישא וכגירסת הספרים שלנו. הילכך פירושא קמא דפרישית מסתבר לי טפי ועדיף. עד כאן. ועיין לקמן בהשמטה.

בוגרת בשלשים סגי. יש מי שפירש מדאמר רב הונא התם בפרק אף על פי בגרה יום אחד ונתקדשה נותנין לה שלשים יום כאלמנה. ולא היא דרב הונא הא איתותב אלא משום דאסיקנא התם דאלו עברו עליה שנים עשר חדש בבגרותה ונתקדשה אין נותנין לה אלא שלשים יום. וסבירא ליה למקשה דכיון דקתני סתם הבוגרת אפילו נתקדשה לאחר שנים עשר חדש לבגרותה קאמר וההיא בשלשים סגי. ועוד נראה לי וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל.

הא גופא קשיא אמרת הבוגרת ששהתה שנים עשר חדש תרתי בוגרת למה לי שנים עשר חדש בוגרת בשלשים יום סגי לה. והכי פירושו תרתי בתמיה כלומר למה לי למתני שנים עשר חדש בבוגרת אפילו נערה סגי לה בשנים עשר חדש. ותו בבוגרת למה לי שנים עשר חדש בשלשים יום סגי כדאמרינן בפרק אף על פי אמר רב הונא בגרה יום אחד ונתקדשה נותנים לה שלשים יום כאלמנה ומשני תני בוגרת כלומר ששהתה שלשים יום וששהתה שנים עשר חדש ואפילו נערה מכל מקום קשיא דבבוגרת תנינא. אבל יש לשאול דרב הונא איתותב וכו' ככתוב לעיל. הריטב"א ז"ל.

דף עא עמוד א[עריכה]

מתניתין אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. ובהפר לה האב או הארוס מיירי דאלו לא הפר לה אחד מהן הא קיימא לן דנתרוקנה (תזות) רשות לבעל בנדרין שלא נראו לארוס. הרי"ץ ז"ל.

נדרה והיא ארוסה נתגרשה בו ביום פירוש מאותו ארוס. ונתארסה בו ביום אפילו למאה פירוש שנתגרשה מזה ונתארסה לזה. אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה כלומר שאין אומרים בכי האי גונא מת הבעל נתרוקנה רשות לאב הואיל ובשעת הפרה היא ארוסה לאחר. זה הכלל כל שלא יצאה לרשות עצמה פירוש כגון שלא נשאת בנתים. אביה ובעלה מפירין נדריה כלומר שניהם צריכין בהפרתה דאלו נשאת בנתים איך האב מפר שוב כלל. והא דאמרינן ונתארסה בו ביום דוקא דיעבד הוא דאלו לכתחלה אסור לה להתארס עד שלשה חדשים לראשון כדאיתא ביבמות אבל אם עברה ונתארסה לא מפיקינן לה כדאיתא נמי התם. הרנב"י ז"ל.

זה הכלל כל שלא יצתה לרשות עצמה פירוש שלא נשאת (רשות עצמה). לישנא אחרינא לרשות עצמה שלא בגרה. אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה אבל אם בגרה האב אינו יכול להפר. זה הכלל לא אתי שפיר לפי לשון אחר לפי שאינו מן הענין שדבר. בפרק ואלו מותרין מפרש זה הכלל לאיתויי מאי. הרא"ם ז"ל.

גמרא מנא הני מילי דארוס אחרון מפר נדרים שנראו לארוס ראשון. נראה לי דוקא ארוס אחרון מיבעיא ליה אבל אב לא איבעיא ליה דהא איפשיטא להו לעיל מואם היו תהיה לאיש ומבנעוריה בית אביה. וקשיא לי מכל מקום כיון דעל כרחין אב מפר בנדרים שנראו לארוס ראשון מהדין קרא דהיו תהיה אלמא הדין קרא בנדרים שנראו לארוס ראשון קמיירי ובהנהו אמרה תורה שאביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. וי"ל דאי משום הא הוה אמינא דאב דוקא הוא דמרבינן לנדרים שנראו לארוס ראשון דאינהו נינהו דאיצטריך קרא לרבויי באב דאי נדרים שלא נראו לארוס ראשון לא איצטריך קרא וכדאמרינן דהנהו מבנעוריה בית אביה נפקא אבל לגבי בעל דאפילו בנדרים שלא נראו לא ידעינן אי לאו רבייה הכא קרא איכא למימר דהשתא נמי לא מרבינן ליה אלא לנדרים שלא נראו לארוס ראשון דומיא דקודם הויה ראשונה והילכך איצטריך למילף מיתורא דקרא דעליה משמע כל שעליה. כן נראה לי.

והא דאמרינן אבל נדרים שנראו לארוס ראשון לא מצי מפר ארוס אחרון האי לישנא לאו דוקא אלא הכי קאמר לא בעי ארוס להפר דאב לחודיה מפר. אי נמי דוקא ובשהפר האב כבר דאז צריך הבעל להפר עם האב ובלא שותפותיה דבעל לא מצי להפר. ואי נמי בשהפר הבעל ולא הפר האב דצריך נמי שותפותיה דבעל אחרון כיון דאיתיה ואי בעל לא מצי מפר אין לה תקנה. והראשון נראה לי עיקר. הרשב"א ז"ל.

ונדריה עליה. משמע נדרים שהיה עליה בהויה ראשונה יפר לה אביה וארוס אחרון בהויה שנייה. הני מילי נדרים שלא נראו לארוס שלא הפר לא האב ולא ארוס ואתא לאשמועינן שאינו צריך להפר אלא האב לבד אבל נדרים (שלא נראו) שנראו לארוס ראשון כגון שהפר אותן אחד מהן לא מצי מפר ארוס אחרון. ולשאר מפרשים נפרש הכא נראו לארוס ששמע בהן הארוס. ובלי ספק הפירוש הראשון עיקר כדקא חזינן השתא בסמוך בבריתא. עליה קרא יתירה הוא דהוה ליה למיכתב ונדריה ולישתוק מעליה והוה משמע שפיר נדרים שהיו עליה כבר (מדלא כתב ונדריה) אלא בא לאשמועינן עליה דאפילו נדרים שנראו לארוס ראשון.

אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת. יש לגמגם אמאי קתני ולא הספיק הבעל אפילו הספיק לשמוע נמי מאחר שלא היה יום שלם בשתיקתו שהרי נתארסה בו ביום שמת הראשון. ושמא הכא שהפר ראשון כבר לא בעינן יום שלם בשתיקתו דאפילו במקצת היום הוי קיום וצ"ע. והאי דנקט ונתארסה בו ביום לאשמועינן שאם לא היה ביום אחד שוב אין מפירין לא האב ולא הארוס האב לא שכבר קיים יום שלם לאחר שנתגרשה ואף על גב דאינו יכול להפר האב לבדו בלא ארוס שני מאחר שנראו כבר לארוס ראשון מכל מקום הא קיימא לן דאם קיים אחר מהן השני אינו יכול להפר והארוס כשתתארס לו אינו יכול להפר שאינו יכול להפר לבדו. ומיהו אין להקפיד שתהיה הפרה אחרונה שמפירין האב והארוס ביום שהתחיל האב להפר לבדו כי הפרתו אינה כלום לפי שאין מפירין זה בלא זה. ורישא דברייתא זו בית שמאי ובית הלל מודו בה. הרי"ץ ז"ל.

שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל. לפי שהבעל אין יכול להפר אלא בשותפות וזה בעל הפר שלא בשותפות שכשהפר הבעל עדיין לא שמע האב והא דקתני לעיל שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל זו היא ששנינו נתרוקנה רשות לאב כגון שחזר האב והפר חלקו של בעל עם חלק עצמו לפי שאין הבעל מיפר אלא בשותפות. והא דקאמר בית שמאי לעיל מיגז גייז כגון ששמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל שחוזר האב ומפר חלקו של בעל ואין צריך לחזור ולהפר חלקו של עצמו משום דמיגז גייז דהפרה דהפר האב בחיי הבעל הוי הפרה מעליא שהאב מיפר אפילו בלא שותפות והפרה דבעל נמי מיגז גייז כגון שהפר הבעל בזמן ששמע אב כדאמרינן לעיל כגון דנדרה מתרי זיתים. אבל הכא דשמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל קאמרי בית שמאי הואיל דבשהפר הבעל לא שמע האב שצריך האב לחזור ולהפר חלקו של בעל עם חלק עצמו וכי האי גוונא אמרינן נתרוקנה רשות לאב. פירוש.

וזה לשון הרי"ץ: חוזר האב ומפר חלקו של בעל. לפי שאין הבעל יכול להפר אלא בשתוף והוא הפר בלא שתוף שהרי האב לא שמע כלום בשעת הפרתו. והאי דקתני לעיל שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל זו היא ששנינו נתרוקנה רשות לאב והכא קתני לבית הלל אינו יכול להפר ההיא אליבא דבית שמאי אתיא. עד כאן. ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת והיא נתארסה למחר דאלו בו ביום למה לי לא הספיק בעל לשמוע. ונתארסה בו ביום פירוש אם שמע הבעל ונתארסה בו ביום שלא נתקיים הנדר בשתיקתו של בעל אפילו למאה נתארסה זה אחר זה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה הרי תניא כותיה דשמואל דהכא בנראו לארוס מיירי ששמע הבעל מדקתני ונתארסה בו ביום וכדמפר'. שמע בעלה והפר לה סיפא דברייתא ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומיפר חלקו וחלק הבעל שכל מה שהפר הבעל קודם ששמע האב אינו כלום כדתניא לעיל שאין הבעל מפר אלא בשותפות נראה לי דהיינו משום קודמין אבל באב דלא שייך קודמין מפר בשותפות וכל זמן שלא שמע האב לא הויא הפרתו בשותפות. הן הן דברי בית שמאי שסובר שהאב יכול להפר חלקו וחלק הבעל דסברי בעל מיגז גייז והויא הפרתו כאלו היא הפרה לבדה מעיקרא מטעם דלא הויא בשותפות שנתרוקן זכות שהיה לו לבעל וזכה האב בהפרת הבעל ויש בה כדי לזכות דהא חשבינן ליה כאלו היא הפרה בפני עצמה דמיגז גייז. אבל בית הלל אומרים אינו יכול להפר דסברי בעל מיקלש קליש ואין די בזכות הפרתו שיזכה בה האב הואיל והפר אבל אם לא הפר נתרוקן זכותו (וזכות) של בעל כדמפקא מקרא לעיל. אבל היכא דמיפר נתקלקל הנדר קצת והפרתו אינו מופרת דלא הוה בשותפות שהרי לא שמע האב וכי האי גונא דהיפר הבעל לא אשכחן דרבי קרא. פירוש ברייתא קשה הוא בעיני ולא נתיישב לבבי היטב במאי פליגי. בית שמאי סברי בנדרים נמי שנראו לארוס כאלו שהפר הבעל נתרוקנה רשות לאב ויפר מיגז גייז פירוש דמיגו גייז בעל ויש די בחלק הבעל שיזכה בו כדמפרשינן. ובית הלל סברי אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה ואינו יכול להפר דקאמרי בית הלל פירושו אינו יכול להפר היטב לבדו דכיון דהפר הבעל לא אמרינן נתרוקן רשות וטעמא כדפרישית דלא מיגז גייז הילכך אינו יכול להפר האב אלא עם ארוס האחרון. והא דמפרש תלמודא דסברי בית הלל דעם בעל אחרון מפר לא מתוך דברי בית הלל למדו כן אלא סברא דאמאי לא יפר כיון שהוכחנו דארוס האחרון מפר אפילו נדרים שנראו לארוס ראשון. ברייתא זו חפשתי בתוספתא ולא מצאתי בזה הסיגנון וכן מצאתי: שמע האב והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת יחזור האב ויפר חלקו של בעל רבי נתן אומר הן הן דברי בית שמאי אבל בית הלל אומרים אין יכול להפר אלא אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. ויראתי לשנותה דשמא אחרת היא זאת וגם יראתי להטעות בתוספתא כי נפלאת ממני. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון שטה. ברייתא זאת חפשתי בתוספתא ולא מצאתיה (נב"ע) ונראה בעיני דזהו היא ברייתא דלעיל דמייתי תא שמע לבעיא מיגז גייז או מיקלש קליש וההוא שמע הבעל והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל זו היא ששנינו נתרוקנה רשות לאב ופירושו מפר חלקו וחלק בעל דהפרת בעל כיון דלא הויא בשותפות לא מהניא מידי אי קסבר מיגז גייז. ואההיא בבא קאי רבי נתן הן הן דברי בית שמאי ומהתם מוכח דבעל מיגז גייז לבית שמאי ולבית הלל מיקלש קליש כמו שפי' דאי לאו אההיא בבא קאי קשיא לי לפי מה שפי' כאן למ' בשם ר' דגבי אב פשיטא ליה מיגז גייז דבכחו דמעיקרא קאי ואם כן היכי פשיט בעל מאב. (ובק"ו) אמר המגיה אולי צריך לומר: ונקל לישבו דפשיט מבית הלל בכל שכן. אמנם נראה לי פירושו דקאי אבבא דלעיל בפירוש. ובתוספתא איתא שמע האב והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת יחזור האב ויפר חלקו של בעל אמר רבי נתן הן הן כדברי בית שמאי אבל בית הלל אמרינן אינו יכול להפר אלא אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. ויראתי לשנותה דשמא אחרת היא וגם יראתי להטעות בפירוש התוספתא כי נפלאת ממני. עד כאן.

ויש גורסים בבבא זו שמע הבעל ולא הפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל פירוש ונתארסה לאחר חוזר האב ומפר חלקו של בעל שהרי עדיין לא הפר כלל וחוזר אחר כך ומפר חלק הארוס בלא סיוע הארוס האחרון. אמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי דסברי דאפילו בנדרים שנראו לארוס ראשון אמרינן דנתרוקנה רשות לאב ואף על פי שנתארסה לאחר ואין צריך ארוס אחר להפר אבל בית הלל אומרים אין האב יכול להפר פירוש אלא עם ארוס שני. אלמא סברי בית הלל דאפילו נדרים שנראו לארוס ראשון דהיינו ששמע אותם כשמת צריך הארוס השני להפר אותם עם האב ואין האב יכול להפר לבדו והיינו כשמואל. במאי קא מיפלגי בית שמאי סברי בנדרים נמי שנראו לארוס ראשון נתרוקנה הרשות לאב פירוש לאב לחודיה. ומיגז גייז פירוש וסברי נמי דמיגז גייז. הילכך כששמע הבעל והפר חלקו תחלה אכתי חלקו דאב נשאר קיים בכוחו ולפיכך אף על גב דאיכא ארוס בלחודיה מפר. ובית הלל סברי אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה כלומר בנדרים שנראו לארוס ראשון לא נתרוקן הרשות לאב לחודיה כל היכא דאיכא ארוס שני ולא מיגז גייז אבל מיקלש קליש כלומר דבהפרת הבעל נקלש ונגרע חלקו של אב והילכך אין כח באב לחודיה להפר בלא שותפותיה דארוס אחרון. וזה הפירוש הוא לאותה גירסא שגורסים שמע בעלה והפר וכו'.

אבל לגירסא שגורסים שמע בעלה ולא הפר נפרש כך בית שמאי סברי בנדרים נמי שנראו לארוס ראשון נתרוקנה רשות לאב לבדו ולא לארוס אחרון וקסברי נמי דמיגז גייז הילכך אף על פי שנתארסה לאחר האב מפר חלקו וחוזר ומפר חלקו של בעל אפילו האי לחודיה והאי לחודיה דמיגז גייז. ובית הלל סברי כיון שנתארסה אין האב מפר לבדו אלא בשותפות שנתרוקנה רשות אף לארוס אחרון ושניהם מפירין הכל כאחד דלא מיגז גייז ולפיכך אין האב מפר חלקו והארוס חלקו אלא שניהם מפירין הכל כאחת. ומיהו אם לא נתארסה הכל מודים דנתרוקנה רשות לאב כסתם מתני'. הריטב"א ז"ל.

תניא נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה כיצד כלומר באיזו נצרכת לומר כן. שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת פירוש שמת הבעל. ונתארסה בו ביום ואפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה פירוש אותו נדר שכבר הפר לה אביה שנדרה בפני ארוס ראשון דאלו לא נתארסה הפרת אביה סגיא לה דנתרוקנה לו רשות הבעל. שמע בעלה ולא הפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל פירוש ונתארסה לאחר. חוזר האב ומפר חלקו של בעל כלומר מפר האב חלקו שהרי עדיין לא הפר כלל וחוזר אחר כך ומפר חלקו של ארוס בלא סיוע הארוס האחרון. אמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי פירוש דסבירא להו דאפילו בנדרים שנראו לארוס ראשון כלומר ששמען הארוס אמרינן נתרוקנה רשות לאב אף על פי שנתארסה לאחר. אבל בית הלל אומרים אינו יכול להפר פירוש בלא סיוע ארוס האחרון. במאי קא מיפלגי בית שמאי סברי בנדרים נמי שנראו לארוס פירוש דהיינו ששמען קודם שמת. נתרוקנה רשות לאב פירוש לאב לבדו. ומיגז גאיז פירוש אב כשמפר נדרי בתו מיגז גאיז הילכך מפר חלקו ואחר כך מפר חלק הבעל. ובית הלל סברי אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה ולאו מיגז גאיז פירוש ולפיכך צריכין שניהם להפר הכל כאחד.

וכתב רבי ז"ל הדין הוא נוסחא דגמרא ופירושה. בית שמאי סברי בנדרים נמי שנראו לארוס נתרוקנה רשות לאב ולא לארוס אחרון וקסברי נמי מיגז גאיז הילכך שמע בעלה ולא הפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל אף על פי שנתארסה לאחר האב מפר חלקו ומפר חלקו של בעל אפילו האי לחודיה והאי לחודיה דמיגז גאיז. ובית הלל סברי כיון שנתארסה אין האב מפר אלא בשותפות שנתרוקנה רשות אף לארוס אחרון כלומר ולפיכך אין האב מפר חלקו והארוס חלקו אלא שניהם מפירין הכל כאחת. אבל לא נתארסה ודאי בכל הנדרים נתרוקנה הרשות לאב לדברי הכל כסתם מתניתין. וחזינא לרבוותא בהנך מילי פלוגתא ושקלא וטריא רבתי ונוסחאי דמשבשן ומיחלפן בהו טובא ואנן כתבינן מאי דסבירא לן ודחזי לן למיסמך עליה. הרנב"י ז"ל.

תניא כותיה דשמואל נערה המאורסה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה כיצד וכו'. ונתארסה בו ביום. פירוש משום דשמע אב ואף על פי שכבר הפר חלקו כיון שנתרוקן הרשות עכשו לאב צריך האב להפר הכל. ביום שנתרוקן לו הרשות כיון ששמע כבר הילכך צריך שתתארס בו ביום שמת הבעל אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה לכולי עלמא ואפילו לבית שמאי דקסברי מיגז גייז ולא קליש דכיון שנסתלק חלק האב לגמרי מהכא אין כח באב להפר לחודיה כי אם בשותפות דבעל. שמע בעלה והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל כלומר חלקו של בעל וגם שלו שהרי הוא לא הפר עדיין והא בנתארסה היא ואף על פי שנתארסה היא אין ארוס שני צריך להפר לה כלל לבית שמאי ובהפרת האב סגי.

ותדע לך דבנתארסה קא מיירי דהא רישא דברייתא דלעיל לכולי עלמא היא דלא פליגי בית הלל אלא אסיפא דברייתא וכדכתינא לעיל. וברישא דברייתא הא קתני דאפילו הפר לבעל נתרוקנה הרשות לאב ומשמע (לאידך) לאב לחודיה ולא לאב ולארוס אחרון. והכא פליגי בית הלל ואמרי דאביה ובעלה מפירין נדריה ואף על גב דלא פריש ונתארסה משום דארישא דבריתא סמיך דקתני ונתארסה בו ביום. ואמרינן במאי קמיפלגי בית שמאי סברי בנדרים נמי שנראו לארוס ראשון נתרוקנה הרשות לאב כלומר לאב לחודיה ומיגז גייז כלומר וסבירא להו נמי דמיגז גייז הילכך כשהפר הבעל חלקו תחלה אכתי חלקו דאב נשאר קיים ובכחו ולפיכך אף על גב דאיכא ארוס אב לחודיה מפר. ובית הלל סברי בנדרים שנראו לארוס ראשון לא נתרוקן הרשות לאב לחודיה כל היכא דאיכא ארוס משום דבהפרת הבעל נקלש ונגרע חלקו של אב והילכך אין כח באב לחודיה להפר כיון דאיכא ארוס אלא שניהם מפירין. והיינו תניא כותיה דשמואל מדבית הלל דסברי דארוס מפר אפילו בנדרים שנראו לארוס ראשון. כן נראה לי פירושא לכולה סוגיין. ויש לי פירוש אחר כתבתיו בסוף המסכתא. הרשב"א ז"ל.

וזה לשונו ז"ל בהשמטה: אמר רבא אי בנדרים שלא נראו לארוס ראשון ההיא מבנעוריה בית אביה נפקא כי איצטריך קרא בנדרים שנראו לארוס ראשון. וא"ת ורבא תליא דלא כבית הלל דקתני בברייתא דלקמן שמע הבעל והפר לה ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל ואמר רבי נתן הן הן דברי בית שמאי ובית הלל אומרים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה ואוקימנא פלוגתיהו בנדרים שנראו לארוס ראשון. יש לומר דהא דרבא בשלא נתארסה ואפילו הפר הבעל והוא ששמע האב. ולפי פירושו של הרמב"ם ז"ל שכתבנו (בשמיטה או) בשמועה זו אפילו לא הספיק האב לשמוע כפי פירושנו וכל שכן אם לא הפר לא אב ולא בעל. אי נמי הא דרבא אפילו בנתארסה וכגון שלא הפר לה אב ולא בעל דהא לא קליש כלל ועד כאן לא פליגי בית הלל אלא בשהפר הבעל ומשום דמיקלש קליש וכדמפרש בהדיא לקמן.

וא"ת אי בנתארסה היכי מצי אב לחודיה להפר דהא מקשינן הויות להדדי ובהויה ראשונה כל שישנו לבעל אין האב מפר אלא בשותפותיה דבעל. (י"מ) יש לומר דהני מילי בנדרים שלא נראו לארוס ראשון (בי"ה) בין שנדרה היא בפני ארוס ראשון ולא הספיק ארוס ראשון לשמוע אי נמי בנדרים שנדרה היא קודם שנתארסה לראשון ונתארסה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת וטעמא דמילתא משום דכל שלא שמען בעל הראשון אינו יכול להוריש לאב אבל בנדרים שנראו לארוס ראשון אב לחודיה מפר משום דיורשן אב מבעל ונמצאו כאן נדרים שלא נראו לארוס חמורין מנדרים שנראו לארוס ראשון.

ואינו מחוור כל הצורך דלכאורה משמע בכולה שמעתיה דנדרים שלא נראו קילי טפי לגבי אב מנדרים שנראו לארוס אף על פי שיש לישב ההלכה על דרך זה וכמו שכתבנו בפירוש השמועה. והנכון בעיני דכל נדרים שנדרה קודם מיתת הארוס ראשון בין נראו לארוס בין לא נראו לו אב לחודיה מפר דהרי אב יורשן ונתרוקן לו הרשות מבעל דאפילו אותן שלא נראו לארוס שייכות היה לו לארוס בהם שהרי אם הפר אותם האב בחיי הבעל ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת הבעל אינו מופר וצריך הוא לחזור ולהפר חלקו של בעל כדברי בית שמאי ולבית הלל אינו יכול להפר. אלמא זכות היה לו לבעל באותן נדרים אף על פי שלא שמען והילכך יש לו כח להורישן וממנו נתרוקן הרשות לאב. אבל בנדרים שנדרה היא לאחר מיתת הארוס בין מיתה להויה שנייה אינהו נינהו דהוו דומיא דקודם הויה ראשונה וצריכין אב ובעל אחרון להפר כקודם הויה ראשונה. אלא דקשיא לי קצת דהא מוקמינן לקמן מתניתין דנדרה כשהיא ארוסה ונתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום אפילו למאה אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה בששמע אב ולא שמע בעל וקתני ביה אביהן ובעלה מפירין נדריה ולא סגי באב לחודיה. והרמב"ם ז"ל כן פסק.

ונראה לי דעל כרחין אית לן למימר דהא ליתא דהא בברייתא דלעיל קתני הפר הבעל ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל חוזר האב ומפר חלקו של בעל ואף על גב דאמר רבי נתן דהן הן דברי בית שמאי אבל בית הלל אומרים אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה הא קא פריש טעמא משום דהפר בעל ומיקלש קליש הא לא הפר לה אב ולא בעל לכולי עלמא אב לחודיה מפר ואף על גב דאיכא ארוס דלא גרע לא הפר בעל לבית הלל משהפר לבית שמאי. ומכאן יש לי תשובה על דברי הרמב"ם. אלא נראה לי דלההיא אוקמתא דאוקי מתני' בששמע אב ולא שמע בעל מיירי כגון ששמע אב והפר.

וא"ת אם כן למה לי נתגרשה בו ביום. איפשר לומר דנתגרשה בו ביום כדי נקטיה אלא דבעי למתני נתארסה בו ביום כלומר שנתגרשה תנא נמי נתגרשה בו ביום. עוד אני אומר דההיא אוקמתא ליתא דדחייא בעלמא היא ומשום דאתי למיפשט ממתני' דגירושין כשתיקה ולא כהקמה דחינן לעולם כהקמה וכגון שלא שמע בעל ונתגרשה ונתארסה בו ביום כששמע אב אבל אנן קיימא לן דגירושין כשתיקה כמימריה דשמואל דאמר גבי מתניתין מנא הני מילי דארוס אחרון מפר נדרים שנראו לארוס ראשון דאלמא קבלה שמואל דמתניתין בנדרים שנראו לארוס ראשון ואפילו הכי ארוס אחרון מפר אלמא דגירושין לאו כהקמה אלא כשתיקה. ומעתה מתניתין בששמע בעל ואב ובשהפר אחד מהן או שהפר בעל דוקא ולא אב וכמו הפירוש שפירשתי אני בשמועותינו. אי נמי בששמע בעל והפר ולא הספיק האב לשמוע עד שמת הבעל וכדברי בית הלל דאמרי אביה ובעלה האחרון מפירין נדריה. כן נראה לי. עד כאן.

דף עא עמוד ב[עריכה]

דף עב עמוד א[עריכה]

הכא במאי עסיקינן בשלא שמע ארוס ראשון וכי בעי' אנן היכא דשמע דאיכא למימר מאחר דשמע ושתק וגירש מתוך שנאה ששונאה קיים לה בלבו וקיימא לן דאם קיים לה בלבו קיים. אי הכי מאי איריא דקתני ונתגרשה בו ביום ונתארסה בו ביום אפילו לאחר מאה ימים נמי הכי דיניה. ומכאן שמעינן דנערה המאורסה שנדרה שלא שמע לה אביה ולא בעלה ונתגרשה ונתארסה לאחרים אפילו אחר כמה שנים כששמע האב והארוס האחרון מפירין נדריה שנדרה בפני הארוס הראשון שמת הואיל ולא שמע אותן וכן כתב הר"ם ז"ל פרק י"א.

הכא בנשואה עסיקינן. יש מפרשים דכשהיא ארוסה וגירשה בו ביום והחזירה והכניסה לחופה והיינו טעמא דאין הבעל מפר בקודמין. ונכון הוא יותר לפרש שכשנדרה היתה נשואה וגרשה והחזירה בו ביום והכל היה ביום אחד וקרי ליה קודמין לפי שהיתה ברשות עצמה בין שעת הנדר ובין שעת ההפרה. וכן כתב הר"ם ז"ל פרק י"א. הרי"ץ ז"ל.

דף עב עמוד ב[עריכה]

מתניתין דרך תלמידי חכמים סתם תלמיד חכם כשר במעשיו ומחזר להפריש בני אדם מן העבירה עד שלא היתה בתו שהגיעה לעונת נדרים המפורש בנדה בפרק יוצא דופן יוצאה מאצלו להנשא אומר לה כל נדרים שנדרת כו'. אם משתכנס לרשותו אינו יכול להפר לא בעל ולא אב בעל שאין הבעל מפר בקודמין ואב שאינה ברשותו. הרא"ם ז"ל.

דרך תלמידי חכמים עד שלא היתה בתו יוצאה מאצלו פירוש בתו ארוסה. אומר לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרין פירוש שאם לא הפר לה עכשו משתנשא שוב אין לאביה רשות בה. וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו כלומר קודם שיכניסה לחופה. אומר לה כל נדרים שנדרת עד שלא תכנסי לרשותו הרי הן מופרין שמשתכנס לרשותו אינו יכול להפר פירוש והא קא משמע לן דשני הפרות אלו מצטרפות ומופר. הרנב"י ז"ל.

גמרא לעולם לא מצי מפר בלא שמיעה ומתניתין דקתני הרי הן מופרין דאב מצי מפר כגון דלכי שמע קודם שיצאה מאצלו הוא דמיפר. אי הכי דבלא שמיעה לא מצי מפר כי לא שמע למה לי למימר כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרין הא קא משמע לן דאורחא דצורבא מרבנן לאהדורי על בתו קודם שיוצאה מאצלו שאם נדרה שום נדר שיפר לה. ואית דפרשי דלכי שמע הוא דמיפר אף על גב דיצאה מרשותו לאחר נישואין. וטעות הוא דהא איכא למיפרך דרבי זירא דאמר כל הראוי לבילה כו' ואב לאחר נשואין לאו בר הפרה הוא וכיון דאינו יכול להפר בנדרים שנדרה לאחר נשואין אינו יכול להפר בנדרים שנדרה לפני נשואין דהא לא בר הפרה בשעת שמיעה. ואמטו להכי תני דרך תלמיד חכם לחזר על בתו ולחקור הימנה שאם נדרה שום נדר שיפר לה. פירוש.

הרי הן קיימין לא אמר כלום שלא גמר בלבו לקיימה שאינו יודע איזה נדר תדור שיש נדר שלא היה חפץ בקיומו כגון נדר שמתבייש ומצטער בו והרי הוא כאן קיום טעות. לישנא אחרינא לשון מורי להכי לא אמר כלום שלא גמר בלבו לקיים שהרי (בחנם יקיימנה קיימין מעתה שאר) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: בחנם מקיימן מעתה שאם הוא חפץ לקיימן (ישתיק ומעצמן יתקיימין) ישתוק ומעצמן יתקיימו (ולכשישמ' אם ירצה יקיים). הרי הן מופרין פירוש מעתה אני אומר שתחול הפרה כשיחולו הנדרים. רבי אליעזר אומר מופרים שההפרה גמר בלבו שאין לך נדרים שלא ירצה בה בהפרתם שאין לומר יש נדרים שחפץ בקיומם כדי לצערה שאם הוא רוצה (לגרשה) לצערה יכול להדירה ולצערה. ועוד שיש לומר שההפרה גמר בלבו כדי שלא תכשל אשתו. שטה.

הכא נמי דאמר לכי שמענא יהא מופר לך מהשתא ולעולם לא הפר לה עד שעת שמיעה והאי דקאמר מהשתא סבר דילמא מטרידנא ההיא שעתא דשמיעה ולא מצי מיפר. פירוש.

ולמה ליה להפר מהשתא לכי שמע ליפר לה. הכא משמע דאינו מיפר בשעת שמיעה כלל אלא השתא הוא שמפר לבד ולעיל משמע דבשעת השמיעה מפר מדקאמר כי לא שמע למה לי למימר. ובהכרח נצטרך לומר דהכא מפר על העתיד כדאמרינן במתניתין כל נדרים שתדרי עד שאבא ממקום פלוני ומי יפר בשעת הנדר אם אינו עמה. ולעיל לא היה צריך לתרץ אלא על עיקר המשנה (ומה לנו) מה לו להפר (לו) לה השתא עד שעת שמיעה וההיא דלקמן דאפטרופוס שאני שהוא במקום הבעל להפר על כן לא יקשה כלל. הרי"ץ ז"ל.

והא ליכא למימר דשמיעת שלוחו תהוי במקום שמיעתו דהא לא שויא שליח אלא להפרה כדקתני אמר לו הפר אבל לשמיעה לא שויה שליח ואפילו הכי מיפר. שטה.

הכא נמי דאמר ליה לכי שמענא הפר לה. ונראה לי דלפי מה שכתבתי בשם התוספות דצריך הוא לומר בהדיא לכי שמענא. הכא נמי הכי קאמר ליה אימר (בשהפר) כשתפר הרי הן מופרין לך לכי שמע בעליך כן נראה לי לפי דבריהם. אבל הם ז"ל פירשו דהכי קאמר הפר לה ולכי שמענא תחול ההפרה. ואינו מחוור חדא שאין הלשון מתיישב ועוד לא עדיפא הפרת אפוטרופוס מהפרת הבעל בעצמו שצריך לומר בהדיא לכי שמענא. הרשב"א ז"ל.

וכתכ רבינו ז"ל והוא הדין לאב דמפר בלא שמיעה ומתניתין נמי דייקא פירוש דתנן עד שלא היתה בתו יצאה מאצלו אומר לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרין ואף על גב דודאי לא שמעינהו כי אמר הכי ואף על גב דאיכא למידחי (דלא) דלכי שמע הוא דאמר לה מיהו דיוקא דמתניתין היא דעד שלא שמע הוא דאמר לה הכי. הרנב"י ז"ל.

דף עג עמוד א[עריכה]

חרש מהו שיפר לאשתו בחרש דקרא קאמר וכו'. ככתוב בהרא"ש ז"ל. והא דאמרינן בעלמא חרש שדברו בו חכמים בכל מקום אינו מדבר ואינו שומע לאו דוקא דאין למדין מן הכללות בכל מערבין. הרא"ם ז"ל.

מפני שלבה גס בחברתה ויבאו לשתות ולא יפחדו מן המים. לפיכך משקין אותה יחידה שתפחד ותודה כדי שלא ימחה השם הגדול הנכתב בקדושה על המים טעמא משום דלבה גס בחברתה אבל משום והשקה לבד לא אלמא תנאי היא. ויש מפרשים דמדרבי יהודה קא מייתי ראיה דדייק לישנא דקרא והכא נמי דייקינן לישנא דקרא. ואינו נראה שיביא ראיה מדברי רבי יהודה במקום רבנן אלא ודאי מדרבנן קא מייתי ראיה דלא דייקי לישנא דקרא בדבר זה וסבירא להו דלאו דוקא והכא נמי לא דוקא קאמר קרא אותה. וכן כתב הר"ם פי"ב. הרי"ץ ז"ל.

וכתב רבינו ז"ל מסתברא לן דפשיטיה דרבינא מדרבי יהודה דאותה דוקא משמע דת"ק לאו מיפלג פליג אדיוקא דאותה אלא טעמיה דקרא קא מפרש דגרסינן בפרק המקנא לאשתו ות"ק רבי שמעון היא דדריש טעמיה דקרא ומה טעם קאמר מה טעם אותה לבדה כדי שלא יהא לבה גס בחבירתה אלמא לגבי מדרש דאותה דוקא הוא לדברי הכל כלומר ואפילו לת"ק. וגבי נדרים נמי דוקא הוא ואי משכח בה רבי שמעון טעמא לימא ואי נמי ליכא למדרש ביה טעמא דקרא (אלא) לא מעיקרא דרשא דאותה בהכין וכל שכן דאנן לא קיימא לן בעלמא כרבי שמעון דדריש טעמיה דקרא וסוגיין בעלמא בכי האי גונא דאותה דוקא הוא כדאמרינן נמי בפרק טרף בקלפי הילכך לענין נדרים אין הבעל מפר לשתי נשיו כאחת. ואשכחן לחד מרבוותא דפסק שהבעל מפר נדרי שתי נשיו כאחת ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. הרנב"י ז"ל.

דף עג עמוד ב[עריכה]

מתניתין וחכמים אומרים אין הבעל מפר עד שתכנס לרשותו ואפילו בנדרים שנדרה לאחר שנתחייב במזונותיה וכל שכן בנדרים שנדרה קודם דאין הבעל מפר בקודמין. הרי"ץ ז"ל.

גמרא רבי אליעזר אומר במשנה הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר דכיון דנתחייב חשיב ליה ככנוסה ומשנה ראשונה ששנינו בכתובות באף על פי אמרו דבר אחד. שמאותה משנה למדנו שמשנתחייב במזונותיה הרי היא ככנוסה דתנן היבם אינו מאכיל בתרומה מדרבנן כדתניא בתוספתא דכתובות רבותינו אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולא היבם עד שתיבעל אלמא רבותינו גזרו. ובכתובות באף על פי ובאלמנה לכהן גדול ביבמות מסמיך ליה אקרא קנין כס~ אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא ואסמכתא הוא מדרבנן הא מדאורייתא ארוס מאכילה. והא דאמרינן בהבא על יבמתו כי פליגי מן האירוסין וכו' עד כי רבי רחמנא לאוקמי במקום בעל לאלומי מבעל לא דמשמע אפילו בביאת שוגג לא רבי רחמנא דתיכול וכל שכן בזיקה בלא ביאה. ומשני דמדאוריתא לא אכלה התם הכי פירושו כי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד לאוקמי במקום בעל דכי היכי דבעל באירוסין מיפר נדרי ארוסתו עם אביה הכי נמי מפר יבם לאלומי מבעל לא דכל מילי דלא מחשבה ככנוסה מדאוריתא לבעל כגון לא יורשה ולא מטמא לה והכי נמי יבם. וכי היכי דבשל תורה לא אלים כח יבם במילי דרבנן כגון תרומה דאסירא לארוסה מדרבנן ביבם נמי אסורה מדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאוריתא תיקון. אבל לענין תרומה לא קאמר דרבי רחמנא דהא בארוסה קיימא לן בכתובות ובאלמנה לכהן גדול דאכלה מדאוריתא אלא משום דעולא גזרו עלה והיכי (כי) נימא לאלומי מבעל לא רבי רחמנא לענין תרומה ותרומה לא אסירה בבעל אלא מדרבנן אלא הכי הוא כדפירשנו. שטה.

ואיכא למידק מאי קא מדמי הגעת זמן דמשנה ראשונה להגעת זמן דרבי אליעזר דלמשנה ראשונה מדאורייתא אית לה למיכל אבל כאן מדאורייתא אינו מפר עד שתכנס לרשותו וכדכתיב אם בית אישה נדרה. וי"ל דהיינו דדחינן עד כאן לא אשמועינן משנה ראשונה. והכי פירושו עד כאן לא אשמועינן משנה ראשונה אלא למיכל בתרומה ואפילו בתרומה דאורייתא משום דאין בתרומה אלא חשש דרבנן או משום סמפון או משום חשש דעולא הילכך בהגעת זמן אוקמוה אדינא. אבל בנדרים דאוריתא לא כלומר דמדאוריתא לא יפר. וכן מצאתי שפירשו זה בתוספות ויפה פירשו. ועד כאן לא שמעת ליה לרבי אליעזר אלא בנדרים כדרב פנחס משמיה דרבא וכו'.

תמיהא לי דהא קיימא לן בהפרת נדרים כרבנן חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דסתם ואחר כך מחלוקת הוא במתניתין סתם הבעל מפר בבגר ומחלוקת בוגרת ששהתה ואין הלכה כסתם. ואלו הא דרב פנחס הילכתא היא דרבא שהוא אמורא והוא בתראה אמרה ולא אשכחן אמורא דפליג עליה ובכוליה תלמודא משמע דהכין הלכתא וכדמשמע נמי בפרק יוצא דופן בשמעתא דמופלא סמוך לאיש בפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש וכיון שכן הואיל והא דרבי אליעזר בההיא שייכא הוה לן למימר דהילכתא כרבי אליעזר. וי"ל דכולהו ודאי אית להו הא דרב פנחס אלא הא דרב פנחס לאו בכל ניזונת איתמרא דהא ודאי יתומה שסמכה אצל בעל הבית ואפילו נזונת משלו ואי נמי בוגרת הניזונית על ידי אב ומשלו אין האב ולא בעל הבית מפירין נדריה ואפילו לרבי אליעזר. ולא עוד אלא אפילו יבמה דקנויה לו מדאורייתא אינו מפר ואפילו לרבי אליעזר ואפילו כשעמד בדין וברח ונתחייב במזונותיה אלא כשעשה מאמר כדאיתא בסמוך אלא דרבי אליעזר סבר דכיון שהיא קנויה לו או באירוסין או במאמר והגיע ומנה אף היא נותנת דעתה ותולה בו נדרה. והכי נמי טעמא דקרא דאמר דארוסה אביה ובעלה מפירין נדריה מפני שנותנת דעתה על שניהם ובשלא נתארסה אינה נותנת דעתה אלא על האב. ורבנן סברי' דלעולם אינה נותנת דעתה אלא על בעל ממש שהיא כנוסה לו בין שהיא נשואה של תורה או אפילו של דבריהם כיתומה קטנה שנשאת לגדול דנישואיה אינן אלא מדבריהם ואפילו הכי תולה בו נדרה וכדתניא קטנה שנדרה בעלה מפר לה ואפילו למאן דאמר מופלא סמוך לאיש דאורייתא ואוקי לה התם בפרק יוצא דופן כטעמא דרב פנחס. כן נראה לי.

ירושלמי מיסבר סבור רבי אליעזר במזונות הדבר תלוי קדש אשה על מנת לזון הבעל מפר להנשא אשה על מנת שלא לזון האב מפר לה דברי חכמים רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן לעולם אין הבעל מפר עד שתכנס לרשותו. הרשב"א ז"ל.

ותימה אמאי לא מייתי רישא דקתני בהדיא הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה. ויש לומר דמסיפא שמעינן בעל ויבם ורבי אליעזר נמי בבעל ויבם איירי דקתני סיפא שומרת יבם רבי אליעזר אומר יפר אייתי לסיפא. שטה.

דף עד עמוד א[עריכה]

בשלמא רבי עקיבא קסבר אין זיקה אין מועלת זיקה לעשותה אפילו כארוסה הילכך לא יפר אפילו בשותפות לא לאחד ולא לשנים. ורבי יהושע סבר יש זיקה זיקה מועלת אפילו לעשותה כנשואה ובאחד יפר אפילו לבדו. ואף על גב דאמרינן דאפילו לבית שמאי דאמרי' מאמר קונה קנין גמור גריע קנין יבמה מארוסה הני מילי ליורשה וליטמא לה דכתיב בהו שארו דבעי שאר בשר וארוסה מיקרבה קירוב בשר דידה טפי מיבמה שאינו רגיל אצלו כלל אבל לענין הפרת נדרים למאן דאמר יש זיקה אלים קנין יבם מקנין ארוסה. אין ברירה כשהן שני יבמין לאיזה מהן זקוקה הילכך לא יפרו לא זה ולא זה (דבחד בעל אין ברירה איזהו) אמר המגיה אולי צריך לומר: דבכל חד וחד אין ברירה שזהו בעלה ואפילו למאן דאמר יש ברירה לא אמר אלא במקום שנתברר הדבר לבסוף שכך ההה כמו שאם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב דאמרינן למחר כשיתברר הדבר חזינן כאלו נתברר הדבר מתחלה והוה עירוב וכדתנן שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה לבסוף כשיתרום חזינן כאלו הוברר הדבר מתחלה שזו היתה תרומה וכי אכל שפיר אכל אבל הכא יפר תנן איזה שירצה ושמא אותו שיפר לא ישאנה וכי היפר לאו שפיר היפר.

ולרבי אליעזר דאמר וכו'. והכא לא מצי למדחי כדדחי ביבמות כי אמר רבי אליעזר אינו קונה דלא סגי ליה בגט אלא דחליצה נמי בעי ולא נפקא בגיטא גרידא אבל לענין שלא יפר פירוש בשותפות מי אמרי. תריץ דהתם אמיפר בשותפות דתרצינן לעיל מינה קאמר דמודה רבי אליעזר דמאמר קונה למיפר בשותפות אבל הכא יפר בלא שותפות בעיא למימר ולרבי אליעזר לא קני מאמר להפר שלא בשותפות. משום הכי הכא מיבעיא לי לתרוצי הכא במאי עסקינן כגון שעמדה היבמה עם בעל המאמר בדין אחר שעשה בה מאמר ואיחייב לה במזונותיה שיאמרו לו או כנוס או פרנס ואמר אפרנס דכל הנודרת על דעת המפרנס נודרת. אם אשה שקנה לעצמו שקדשה ונשאה הרי הוא מפר נדרים. (אמר המגיה נראה לי דמלת נודרת הוא סוף הדיבור והשורה האחרונה שייכה לדברי הרא"ם לקמן בד"ה הקנו וכו') הרא"ם ז"ל.

ולרבי אליעזר דאמר מאמר לבית שמאי אינו קונה אלא לדחות בצרה בלבד מאי איכא למימר הכא במאי עסקינן כגון שעמד בדין וברח וכו'. קשיא לי תירצת רבי אליעזר דבהגעת זמן מפר כלומר כל שהוא חייב במזונותיה יפר אלא רבי יהושע דלית ליה מאי איכא למימר דאי משום שעשה מאמר הא אינו קונה אלא לדחות בצרה ואי משום דעמד בדין ונתחייב במזונותיה וכדרב פנחס הא לית ליה לרבי יהושע. ואי אמרת דטעמיה דרבי יהושע משום זיקה וקסבר זיקה ככנוסה וכטעמא קמא דאיתמר עלה בגמרא דכי איצטריך רבי אמי לאוקמוה בשעשה בה מאמר היינו דוקא לרבי אליעזר דאמר אפילו לשנים הא לא משמע הכי אלא טעמא דרבי יהושע נמי משום מאמר הוא וכדאמר ליה רבי יהושע לרבי עקיבא דבריך נראין בשני יבמין כלומר ויש לך תשובה על דברי רבי אליעזר מה אתה משיב על יבם אחד כלומר על דברי שאני מתיר ביבם אחד. ואמר ליה רבי עקיבא כלום חלקנו בין יבם אחד לשני יבמין בין עשה בה מאמר ללא עשה בה מאמר דאלמא רבי יהושע נמי בשעשה בה מאמר קאמר וכדדיקינן מינה דתניא כותיה דרבי אמי. ועוד דלא אשכחן מאן דאמר זיקה ככנוסה אלא ר"ש ואליבא דרבי הושעיא ואיתותב כדאיתא בריש פרק כיצד ביבמות. וכן אי אפשר לומר דלרבי יהושע יפר בשותפות דאכתי לא שמעינן דיפר בשותפות דלקמן הוא דמוקמינן לה בהכין אבל השתא יפר לבדו הוה סלקא דעתין דאמרי וכדקתני יפר ולא קתני יפרו. ורבי יהושע איפר דקאמר רבי אליעזר קא מהדר ולא פליג אלא אשני יבמין הא ביבם אחר רבי אליעזר ורבי יהושע שוין הן ובחדא שיטתא נינהו וצריך לדעתי עיון בדבר. ובפירושים פי' רבי יהושע ורבי עקיבא הואיל ואין קונה קנין גמור לא על דעתו נודרת. ואינו מחוור בעיני כלל מן הטעם שכתבתי דלרבי יהושע נמי בשעשה בה מאמר הוא ואי אינו קונה לרבי יהושע מאמר לא מעלה ולא מוריד להפרה ואם כן אכתי אמאי יפר לרבי יהושע דאפילו לרבי יהושע נמי משמע לן השתא דיפר לחודיה וכדאמרן. הרשב"א ז"ל.

דף עד עמוד ב[עריכה]

הקנו מן השמים כגון יבמה שהקנו לו מן השמים קנה לעצמו הוא על ידי מאמרו. ומתרץ קנה לעצמו ומכל מקום על ידי שמים. וקשיא לי כל שכן שהוסיף. ונראה לי שאין זה תוספת אלא ביטול שביטל קניית שמים דבביאה לבד קנייה וגלי אדעתיה דלא ניחא ליה באותו קנין משום דיש לאחיו חלק בה כך היתה סברת המקשה. הרא"ם ז"ל.

תיפשוט דנישואין עושה אף על גב דיש בה זיקה כיון דנישואין עושה פקע זיקת יבם שני. דאי אמרת אירוסין עושה כיון דלאו כנשואין דמי דאכתי שייך בה אחיו דלא פקע זיקת אחיו לגמרי אמאי מצי למיפר הוא לחודיה בלא הפרת אחיו והתנן נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה דכל זמן שהיא ארוסה שייך אביה בה הכא נמי אכתי שייך אחיו בה. אמר רב נחמן לעולם מאמר לבית שמאי אירוסין עושה ומאי יפר דקאמר רבי אליעזר יפר בשותפות בינו ובין אחיו. פירוש.

וכתב הרי"ץ ז"ל וז"ל: תיפשוט דנשואין עושה מדמפר לה לבדו דאי אירוסין עושה איך פסיק ותני דמפר לה לבדו ואפילו נפלה לו מן האירוסין של אחיו ואפילו היא נערה והא קיימא לן דאביה ובעלה מפירין נדריה. ותירץ רב נחמן דהאי יפר בשתוף האב קאמר. ויש מפרשים דתלמוד דקדק הכא בדמפר לה לבדו בלא אחיו שהוא במקום אב. וזה הפירוש אין לו ידים ורגלים דאם כן מאי מתרץ רב נחמן יפר בשותפות והלא אם לא מאמרו של זה לא היה יכול להפר זה כלל והאחד שאין לו אלא זיקה גרועה יפר בשתוף עם זה. והמפרש הזה הוזקק לזה מחמת שהיה בדעתו דהאי יבמה מן הנשואים של אחיו נפלה לו. ואין זה הכרח כי מתניתין סתמא קתני ואפילו מן האירוסין משמע. עד כאן.

והקשו בתוספות ומנא ליה דנשואין עושה והא אוקימנא לה בשעמד בדין ונתחייב במזונותיה וכיון שכן אפילו תימא אירוסין עושה מפר דכל שהוא חייב במזונותיה מפר לרבי אליעזר כדאיתא במתניתין. ותירצו דע"כ לא אוקימנא לה כדרב פנחס אלא לרבי אליעזר דאמר מאמר אינו קונה אלא לדחות בצרה בלבד אבל לדידן דהוה סבירא לן דקונה קנין גמור אפילו לא עמד בדין מפר דאלמא נשואין עושה. ואי נמי איכא למימר דמדרבי יהושע קא דייק דלדידיה מזונות לא מעלין ולא מורידין אלא כל שתכנס לרשותו בלבד. ומכל מקום נראה לי דאפילו מדרבי יהושע אי אפשר למידק למאי דס"ל לרבי אליעזר דאין המאמר קונה אלא לדחות בצרה לדרבי אליעזר הא א"א אלא משום דרב פנחס ודרב פנחס לרבי יהושע בכי הא לית ליה וכדאמריתא לעיל אלא על כרחך האי תפשוט דקאמר למאי דס"ל דמאמר קונה קנין גמור קאמרינן בין דפשיט מדרבי אליעזר בין דפשיט מדרבי יהושע. הרשב"א ז"ל.

וכן כתב הרא"ם ז"ל וז"ל: תפשוט דבעי רבא פירוש למה דבעינן למימר מעיקרא דטעמא דרבי אליעזר דמיפר משום דמאמר קונה קנין גמור. ולאו משום דרב פנחס תפשוט דבעי רבא ביבמות פרק ארבעה אחין מאמר לבית שמאי אירוסין עושה או נשואין עושה והתם מפרש למאי הלכתא לענין מסירה לחופה תפשוט דנשואין עושה מדאמר רבי אליעזר יפר מטעם מאמר דאי אירוסין עושה אמאי מיפר לבדו בלא אב הא תנן נערה וכו' ואפילו אין אב שנינו דמת האב לא נתרוקנה רשות לבעל אלא ודאי מדמיפר שמעינן דנשואין עושה. ואף על גב דהתם בארבעה אחין אמרינן דאפילו אמרינן נשואין עושה אינו יורשה ואינו מיטמא לה דלא עדיפא מארוסה דאלמא דוקא לענין יורשה וליטמא לה קאמר דלא מהני מאמר להעדיפא על ארוסה דעלמא דכתיב בהו שארו בטומאה כתיב כי אם לשארו בירושה דדרשינן ונתתם את נחלת שארו לו אבל בהפרת נדרים דלא כתיב שארו מהני מאמר להעדיפה על ארוסה דעלמא. אמר רב נחמן בר יצחק אפילו לפי טעם דסלקא דעתין דטעמא דרבי אליעזר משום דמאמר קונה קנין גמור לא תיפשוט מידי דמאי יפר דקתני רבי אליעזר יפר בשותפות עם האב ולעולם אירוסין עושה והאי דלא מקשי הכא כדמקשי ביבמות בארבעה אחין מי קתני יפרו יפר קתני דמשמע דלא באב היינו טעמא דאמר התם יפר בשותפות. והעמיק ודקדק התלמוד להקשות עליו עד שהוזקק לטעמא דרב פנחס. אבל הכא טעמו של רב נחמן לפי שבוש דס"ד דטעמיה דרבי אליעזר משום קנין מאמר וכמו לבטלה תירצו רב נחמן הילכך לא חש התלמוד להעמיק ולדקדק עליו ולהקשות מי קתני יפירו. תניא כותיה דרבי אמי טעמא דרבי אליעזר דיפר משום מאמר ומיהו לטעמיה דרב פנחס איתיה כאשר הוכחנו לעיל. ולהכי בעי רבי אליעזר מאמר שעל ידי המאמר מחייבין בית דין את בעל המאמר מזונות שאומרים לו אסרתה על אחיך במאמרך או כנוס או פרנס. אמר רבי אליעזר ומה אשה דעלמא שאין לו חלק בה עד שלא תבא לרשותו וכו' אשה שיש לו חלק קודם שעשה בה מאמר אינו דין שתגמר לו שיפר לבדו כיון דאית ליה טעמא דרב פנחס אבל אם לא מאמר בטעמו של רב פנחס גרידא לא אמרינן מפר דתרתי בעי מאמר ומזונות ואז יש לומר על דעתו היא נודרת שאלו היה זנה איש מעלמא לא אמרינן על דעתו היא נודרת הילכך מיבעיא מאמר לרבי אליעזר. עד כאן.

אמר רב נחמן בר יצחק מאי יפר יפר בשותפות. וא"ת אמאי לא אקשינן הכא מי קתני יפרו וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. וצריך תלמוד לפי דעתי שאם היה יודע שיש להעמידה בכך מעיקרא מאי קאמר תפשוט דנשואין עושה דילמא משום דעמד בדין וברח ומדרב פנחס. הרשב"א ז"ל.

משבאתה לרשותו לאחר אירוסין נגמרה לו שמפר לה נדריה עם האב ואם אין לה אב יפר לה הוא לבדו כך מצאתי כתוב ואינו מיושב כלל בפני שיהא מפר הארוס לבדו אם אין לה אב. וחפשתי בכוליה פרקי' ולא מצאתי דבר שיורה עליו כלל ואדרבה מצאתי דברים מורים הפך זה. וגם חפשתי בדברי הר"ם וראיתי שכתב בפרק י"א מהל' נדרים בשני מקומות או בשלשה שאין מפר עד שתכנס לחופה ואפילו מת האב ונדרה אחר כך. ובאמת כן הדעת נוטה. הרי"ץ ז"ל.

חבל עליך בן עזאי הפסד גדול על תלמיד מפולפל כבן עזאי שלא שמש רבי עקיבא שאלמלא שמשו הצליח. אבל הפסד כדאמרינן בסנהדרין חבל על שמש שאבד מן העולם. הרא"ם ז"ל.

דף עה עמוד א[עריכה]

אמר רב אסי מתניתין נמי דייקא דלענין סקילה קאמר רבי עקיבא. אין היבמה גמורה לאישה כנערה המאורסה דהכי משמע אין היבמה גמורה לאישה שאין חייבין עליה סקילה כנערה המאורסה ומדקא מדמה לה לארוסה שמע מינה דבעשה בה מאמר קמיירי. פירוש.

מתניתין הרי הן מופרין רבי אליעזר אומר מופר וחכמים אומרים אינו מופר. פירוש טעמייהו דרבנן כדמפרש בסיפא דהך מתניתין אישה יקימנו ואישה יפרנו את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר את שלא בא לכלל הקם לא בא לכלל הפר. תניא האומר לאפוטרופוס פירוש לאשר על ביתו כל נדרים שתדור אשתי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני הפר לה והפר לה יכול יהו מופרין תלמוד לומר אישה יקימנו ואישה יפרנו דברי רבי יאשיה. פירוש אישה אישה תרי זמני מיעוטא הוא אישה דוקא ולא שליח דליכתוב קרא יקימנו ויפרנו. אמר לו יונתן מצינו בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו פירוש ולרבי יאשיה הוא הדין לנדרים שנדרה כבר שאינו מפר משום מיעוטא דאישה אישה. אלא רבי יאשיה אליבא דרבי אליעזר קאמר לה דאמר במתניתין שהבעל מפר נדרים שתדור עדיין וקאמר רבי יאשיה דשלוחו אינו מפר לא נדרים שעברו ולא שעתידה לידור.

וכתב רבינו ז"ל והלכתא כרבי יאשיה ולא מיבעיא בנדרים שתדור דודאי אין אפטרופוס מפר דגרסינן בנזירות א"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו. אמר רבא ומודה רבי יוחנן באשה שאין לה לא בת ולא בת בת ולא אם ולא אם אם ולא אחות ואף על פי שהיתה לה ונתגרשה לאחר מכן דשריא מאי טעמא כי משוי איניש שליח במילתא דמצי עביד לה איהו במלתא דלא מצי עביד לה איהו לא מצי לשוייה שליח. והוינן בה האומר לאפטרופוס וכו' כלומר והא נדרים שתדור עדיין מלתא דלא מצי עביד לה בעל הן כרבנן דמתניתין וקאמר רבי יונתן דאפוטרופוט שלו מפר. ומפרקינן לה אליבא דרבי אליעזר דאמר איהו מצי מפר ושמע מינה דלרבנן בשתדור אשתי לא דינא ולא דיינא דאין אפוטרופוס מפר פירוש הואיל דאפילו בעל לא מצי מפר. אלא אפילו בנדרים שנדרה נמי אין מפר דרבי יאשיהו בכלהו פליג דכתיב אישה והא דנקט שתדור אליבא דרבי אליעזר ולא שנדרה כרבנן אורחא דמילתא קתני. אי נמי להודיעך כחו דרבי יונתן אבל ודאי אפילו אמר לאפטרופוס כל נדרים שנדרה אשתי אם תראה שלא כראוי לי נדרה הפר לה והפר לו אינן מופרין לרבי יאשיה. והלכתא כותיה דקיימא לן בשל תורה הלך אחר המחמיר. ואיכא טעמי אחריני לרבינו הגדול ולר"ח בפרק השואל ואנן לא בקינן בהו שפיר ולהכי לא כתבינן להו. הרנב"י ז"ל.

הכי גרסינן שבאו לכלל איסור ובמשנה טברנית נקוד (אסוֹר) אִסָר. פירוש.

גמרא מיחל חיילי ובטלי. צריכים אנו לומר בהכרח דמי ששאל בעיא זו היה פשוט בידו דושמע בעלה לא דוקא (הכי) וכי איצטרך למעט חרש כדאמרינן לעיל דאם איתא מאי קא מיבעיא ליה הא על כרחי' מיחל חיילי ובטלי. הרי"ץ ז"ל.

דף עה עמוד ב[עריכה]

האי כדאיתא והאי כדאיתא. דאף על גב דמנדרי עצמו יליף וההוא לא חיילין מיהו עיקר טעמו של רבי אליעזר אינו אלא מקל וחומר שמפירם משבאו דאלו זה קל וחומר מופרך דאיכא למימר חכם יוכיח שמתיר משחל הנדר ואינו מתיר עד שלא חל הנדר דאיכא למאן דאמר בשילהי מכילתין אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר אלא אם כן חל הנדר. שטה. והרשב"א ז"ל כתב וז"ל הא כדאית' והא כדאיתי' דרבי אליעזר לאו לדמויי נדרי אשתו לנדרי עצמו קא אתי אלא למילף מיניהו קל וחומר בלחוד. עד כאן הרשב"א ז"ל.

אמרו לו לרבי אליעזר לדבריך ומה אדם שאינו מעלה את הטמא מטומאתו מציל על הטהורין מלטמא שאם בלע טבעת טהורה אף על פי שאחרי כן נטמא הוא עצמו אפילו הכי הוי טבעת טהורה דטהרה בלועה אינה מטמאה. מקוה שמעלה הטמאין מטומאתם דין הוא שמציל את הטהורין מלטמא שלא יהא חלה עליהן טומאה לעולם לאחר טבילתן אלמא טעמא דרבי אליעזר דלא חיילי. פירוש אחר גריס המורה. אמרו לו לרבי אליעזר מקוה יוכיח שמעלה את הטמא מטומאתו ואין מציל על הטהור מלטמא אף אני אביא בעל שמפר נדרי אשה משתדור ואינו מפר נדריה עד שלא תדור. ובכזה הלשון מצאתי בתוספתא.

והכי כתיב בספרים ומה מקוה שמעלה את הטומאה מטומאתה אין מציל על הטהורה מלטמא אדם שאין מעלה את הטומאה מטומאתה אינו דין שלא יציל על הטהורים מלטמא. ולא סבירא ליה למורי בכי האי לישנא משום דקתני אינו דין שלא יציל על הטהורה מלטמא דטבעת טהורה בלועה ונכנס באהל המת אינו מציל עליה וקיימא לן במסכת חולין דודאי מציל דכל זמן שהיא בבית הבליעה אינה מקבלת טומאה ומשום הכי לא מצית לפרושי אלא כדפרי' בפנים. עד כאן. פירוש.

ויש נסחאות אחרות שגורסין הפך זה ורבי אליעזר מקשי להו לרבנן וגורסין ומה אדם שאין מעלה הטמאין מטומאתן ומציל על הטהורים מליטמא מקוה שמעלה הטמאים מטומאתן אינו דין שיציל על הטהורים מלטמא. והשתא אתי בפשוטות טפי מה שפושט ומדברי רבי אליעזר עצמו פושט. ומיהו גירסא זו לא תתיישב מחמת הדברים הנמשכנם אחר כך דקאמר אלא לרבנן לא קים להו. עד כאן. הרי"ץ ז"ל.

דף עו עמוד א[עריכה]

הכי גרסינן שמע מינה לא חיילי. מדמדמי להו לזרעים זרועים שאין להם טומאה כלל שמעינן דלא חיילא. ואף על גב דאיכא למימר מקוה יוכיח לא הניח רבי אליעזר מלדון וקסבר דהוכחה דמקוה ודכלי טהור אינה דהתם גזרת הכתוב היא כדכתיב קרא שאמרה תורה להטביל לכשיטמא. עד כאן. שטה. וזה לשון הריטב"א ז"ל: ותימה אמאי לא אמרינן בהאי קל וחומר דזרעים מקוה יוכיח שמעלה טמא מטומאתו ואינו מציל לטהור מליטמא. וי"ל דמקוה לא דמי לזרעים דנפסל בחסרון. עד כאן.

ורבנן לא דרשי' קל וחומר קא סלקא דעתין דקל וחומר כי האי גוונא דהוא מיניה וביה ואינו על דבר אחר כגון קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום לא דרשינן. עד כאן. הרי"ץ ז"ל. ותימה אם כן מאי קאמרינן ליה כלי יוכיח מקוה יוכיח. יש לומר פלפולא בעלמא. וא"ת מכל מקום אכתי קשה דאיכא למדרש בהנך קל וחומר ולא דרשינן ואפילו הכי דרשינן ליה לגבי בוגרת מכורה כבר יוצאה וכו'. וי"ל דשמא איכא שום טעמא בהנך דלא דרשינן בהו קל וחומר. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: ומקשי רבנן לא דרשי קל וחומר כי האי גוונא דדריש ליה רבי אליעזר גבי נדרים והתניא וכו'. וישיבו לעצמם מקוה יוכיח. ומתרץ בעלמא דרשי קל וחומר כהאי גוונא וקל וחומר דרבי אליעזר דזרעים לית ליה פרכא ושאני הכא דלית להו לרבנן דאמר קרא אישה יקימנו ואישה יפרנו כדתנן בהדיא במתניתין דטעמא דרבנן מהכא והאי דקאמרי ליה מקוה יוכיח פלפולא בעלמא שיודעים היו שקל וחומר טוב והוכחת מקוה אינה כדפרישית דגזרת הכתוב היא ולא פליגי עליה אלא משום דמעטיה קרא. עד כאן. וגם עיין לעיל בדיבור המתחיל הכי גרסינן שמע מינה לא חיילי וכו'.

דף עו עמוד ב[עריכה]

מתניתין כיצד נדרה בלילי שבת. לילי שבת נקט דבר הידוע דבשבת היום הולך אחר הלילה והכי תנן בפרק בנות כותים רבי אליעזר אומר לילה ויום כלילי שבת ויומו. עד כאן. שטה.

גמרא הפרת נדרים מעת לעת וחכמים אומרים כל היום. ירושלמי נשתק וחזר לדבורו על דעתיה דרבי יוסי ברבי יודה נותנין לו עשרים וארבע שעות על דעתין דרבנן אין לו אלא אותו היום בלבד. הרשב"א ז"ל.

אמר קרא מיום אל יום פירוש מיום הזה ליום אחר דהיינו מעת לעת. אין הלכה כאותו הזוג רבי יוסי ורבי אלעזר דאמרי' מעת לעת. וספרים דגרסי בשילהי שבת והלכתא מעת לעת שיבוש הוא. הכי אמר חביבי רבי חייא אין הלכה כאותו הזוג משום דלא מסיימי רבנן ת"ק דאותו הזוג לא אמר הלכה כת"ק. הרא"ם ז"ל.

שדי גירא ובדיק. בא לאשמועינן דאף על גב דעביד מלאכתו ומורה בחצים בדיק הנדר ומתירו שאין צריך עיון גדול בהתרת הנדר. רבה בר רב הונא לא היה מקפיד על העמידה או על הישיבה בשעת הפרת הנדר אבל נזהר היה מלעשות מלאכה ויש מפרשים שדי גירא ובדיק לא היה שוהה בהתרת הנדר אלא כמה שהיה שוהה בזריקת החץ. וראשון עיקר. הרי"ץ ז"ל.

דף עז עמוד א[עריכה]

ונשאלין נדרים שהם צורך השבת. כגון שנדר שלא לאכול והא כבוד שבת שיאכל. גבי חכם תני נשאלין ששואלין להם שיתירנו אבל בעל אפילו בלא שאלת אשתו מיפר לה. שטה.

תא שמע אין מפירין אלא לצורך השבת אלמא אתרויהו קתני דהא סתם קתני אין מפירין כלל אלא לצורך השבת. פירוש. ותימה אמאי לא מקשי בהדיא דקתני מיפר עד שלא תחשך ואי שלא לצורך אמאי יפר. ונראה לי דלאו מנדרה עם חשיכה מדקדק דמתני' שלא לצורך דעם חשכה נמי משמע מופלג מחשכה ועדיין צריכה לאכילה או לקישוט והוי היתר לצורך שבת הילכך קתני מיפר עד שלא תחשיך. אבל מזה מדקדק דמתני' שלא לצורך נמי קתני דיפר דקתני חשכה דוקא אינו יכול להפר הא לא חשכה אפילו סמוך רביע שעה יפר ואמאי שלא לצורך הוא דברביע שעה ליכא צורך שבת לא לאכילה ולא לקישוט הלכך לא מקשי אלא מדיוקא. ובשילהי שבת מקשי והא אנן תנן הכי ואינו מדקדק כמו שהוא מדקדק בכאן אלא סבירא ליה דמדקתני מתניתין כל היום ותו לא משמע ליה דשלא לצורך נמי יפר. ואיכא למימר שאותה סוגיא סדרה רב אשי אחרי זאת שתירץ התלמוד דתנאי היא ותלה הטעם דשלא לצורך לא למאן דאית ליה מעת לעת ומאן דאית ליה כל היום סבירא ליה אפילו שלא לצורך. ורבי פירש בענין אחר ואי אפשר לפרשה שבלשון הזה נראית ישרה ונכוחה וגם הוא לשון רבי כמו שפירשה מתחלה. הרא"ם ז"ל.

וכתב רבינו ז"ל וכבר איפסיקא הלכתא כמאן דאמר כל היום הילכך מפירין נדרים בשבת אפילו שלא לצורך השבת פירוש בהפרה דבעל. והיכא דנדרה שלא בפני בעלה ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה הפרתו הפרה דתניא אישה הפרה וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר וכולה כדאיתא בשלהי הלכות שבת. ותנן נמי האשה שנדרה בנזיר והיתה שותה יין ומטמאה למתים הרי זו סופגת את הארבעים הפר לה בעלה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין ומיטמאה למתים אינה סופגת את הארבעים. רבי יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות פירוש מדרבנן. והלכתא כרבי יהודה דליכא דפליג עליה. הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל נדרים.

אמר ליה ר' אבא לרב הונא אמר רב הכי (אפילו) פירוש אומר אתה משמו של רב רבך דבר זה או מדעתך. אמר ליה ענה לו רב הונא אישתיק פירוש כשדברתי דבר זה בבית המדרש אישתיק רב ונראה לי שהודה לדברי. אמר ליה ר' אבא אישתיקן קאמרת או שתיק' מחמת שהיו משקין אותו ולא היה יכול לענות לך והכי אמרינן בקדושין איכא דאמרי מישתא הוה שתי ריש לקיש ולא נודע אם חלק על רבי יוחנן אי לא אמר ליה רב הונא לר' אבא אישתיק וטעה ר' אבא ולא הבין לשונו יפה ואמר ליה אישתקן קאמרת או להשקותו אמרת שיפה שאלתי תא שמע שרב הודה לרב הונא. שטה.

דף עז עמוד ב[עריכה]

רבן גמליאל סבר פותחין בחרטה וכיון דחכם פותח בחרטה תחלה לפיכך צריך לישב כדי שתהא דעתו מיושבת עליו. דמעקר נדרא בעינן לעקור את הנדר לגמרי ולהתיר. ורב נחמן סבר אין פותחין בחרטה אלא שיהא הנודר עצמו מתחיל בחרטה ואם אינו מתחיל בחרטה אין מתירין לו. והיכא דאתחיל נודר עצמו בחרטה לא צריך לחכם כל כך לעיוני הילכך מתיר אפילו מעומד. פירוש.

חזי מר האי מרבנן וכו'. הא תימא מאחר שקיים נדרו עד שעה שהתירו לו במה חטא. והוא השיב לו דיפה אמרו לו דכל הנודר אף על פי שמקיים נדרו נקרא חוטא. הרי"ץ ז"ל.

מתני' האומר לאשתו ויש גורסין תנו רבנן. הריטב"א ז"ל האומר לאשתו. השתא מפרש התלמוד לשון הפרה ולשון קיום כל נדרים שנדרת אי איפשי שתדורי לא אמר כלום אין זה לשון הפרה שצריך שיאמר מופר ליך בהדיא שמשמעות הפרה אינה הפרה אבל משמעות קיום הוי קיום שאם אמר יפה עשית ואין כמותיך ואם לא נדרת היית מדירך דבריו קיימין הרי זה קיום ולא יוכל עוד להפר אף על פי שלא אמר לה בהדיא קים ליכי דלחומרא אמרו בהפרה ובקיום. לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטל ליכי כדרך שעושה בחול שנראה כהתר נדרים שאף על פי שהחמירו בחול לומר לה מופר ליך בהדיא מפני כבוד השבת דלא ליתי לאיחלופי בשאלת נדרים דאסורים לישאל אם לא לצורך השבת העמידוהו על דין תורה לעשות ידות הפרה כהפרה. אמר רבי יוחנן וצריך שיבטל בלבו שיחשוב בלבו לשון הפרה וביטול.

תניא בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו ולכשיגיע לחול יוציא בשפתיו ויבטל הנדר שביטל בלבו בשבת ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה אחד שבת ואחד חול לכשיגיע אינו צריך שיוציא בשפתיו. לפי לשון זה לא אתי שפיר אחד זה ואחד זה. ונראה לפרש הכי בשבת מבטל בלבו אם בא להפר בשבת לא יפר בפיו אלא יאמר טלי ואכלי ומבטל בלבו ואם בא להפר בחול יוציא הביטול (בשבת) בשפתיו. ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה בין בא להפר בשבת בין בא להפר בחול אינו צריך להוציא בשפתיו. ועל זה הפירוש יש נמי לתמוה היאך יתירו בית הלל בחול בלא הוצאת שפתיו. ועוד דמוקמת למתני' כבית שמאי דאי כבית הלל אפילו בחול בטלי ואכלי. ונראה דלא גרסינן בדברי בית הלל אחד זה ואחד זה. ופירוש ראשון עיקר. הרא"ם ז"ל.

אמר רבי יוחנן וצריך שיבטל בלבו כלומר שיגמור בלבו שבמה שאומר לה טלי אכלי לענין הפרה אף על פי שאינו מוציא בשפתיו שאם לא הסכים בלבו להפרה אינה מותרת במה שנדרה במאי דאמר לה טלי אכלי. תניא בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו ובערב בחול מוציא בשפתיו כלומר ולמוצאי שבת צריך לחזור ולפרש לה לשון הפרה גמורה. ואף על פי שכבר בטל בלבו היום והועיל לה אפילו הכי לערב צריך לחזור ולפרש לשון הפרה מפני מראית העין שלא יהו סבורין דגם בחול מועיל טלי אכלי טלי ושתי. ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטלו בלבו ואינו צריך להוציא בשפתיו כלומר אחד בשבת ואחד לערב למוצאי שבת די לו במה שיבטלו בלבו. פסקא דמלתא בחול צריך להפר בלשון הפרה גמור ולא יועיל טלי ואכלי טלי ושתי ואפילו יבטל בשפתיו. ובשבת יספיק בלשון טלי אכלי טלי ושתי ובבטול הלב ואינו צריך לחזור ולהפר למוצאי שבת.

והרב רבי משה הספרדי זצ"ל יש לו דרך אחרת בענין זה שההפרה ענין אחר והביטול ענין אחר שההפרה היא לשון מפורש להפרה כגון שיאמר מופר ליכי בטל ליכי וכיוצא בהן והביטול הוא שאינו אומר לה כלום אלא שכופה אותה סתם לאכול ולשתות בלשון טלי אכלי טלי ושתי והוא מסכים בלבו לבטל והניר בטל מאיליו. ועל דרך זה כך פירוש הברייתא. לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא אומר לה טלי אכלי וכו' כלומר אין עושין הפרה בשבת אלא בטול דהיינו טלי אכלי טלי ושתי. והדר פליגי בית שמאי ובית הלל בברייתא אם ענין הביטול מספיק בחול כמו שמספיק בשבת דבית שמאי סברי בשבת מועיל ביטול ובחול צריך הפרה גמורה ולא גריס ובערב בחול מוציא בשפתיו אלא הכי גרסינן ובחול מוציא בשפתיו. ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה כלומר אחד בשבת ואחד בחול מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו.

וכבר הקשה עליו הראב"ד ז"ל מסוגיא דנזירות נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו. כלומר כופה את עבדו שנדר בנזיר לומר טול שתה מן היין ואינו כופה את אשתו בכך אלא צריך הוא להפר לה. וחומר בעבדים מבנשים שהוא מפר את נדרי אשתו ואינו מפר את נדרי עבדו. וכתב רבינו ז"ל מתני' בנזירות נשים ועבדים יש להם נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה את אשתו חומר בעבדים מבנשים שהוא מפר את נדרי אשתו ואינו מפר נדרי עבדו הפר לאשתו הפר עולמות הפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו כלומר לאחר שיצא לחירות. עבר מכנגד פניו רבי מאיר אומר לא ישתה רבי יוסי אומר ישתה. ותנו רבנן למה רבו כופהו לנזירות אבל לא לנדרים ולא לשבועות והוינן בה מאי שנא לגבי נזירות ומאי שנא גבי נדרים. ותירץ אביי דהכי קתני למה רבו צריך לכפותו לנזירות דכתיב ואמרת אליהם לרבות את העבדים ואינו צריך לכפותו לנדרים ולא לשבועות מאי טעמא דאמר קרא להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות כלומר שיש לו רשות להרע לעצמו באיסר יצא להרע לאחרים שאין הרשות בידו כגון העבד שהוא משועבד לרבו לעשות לו מלאכה ואין לו רשות לכוף עצמו ולאסור על עצמו אכילה ושתיה ושאר דברים שיש בהם ענוי נפש משום דבהא מלתא קא מרע למריה וכל שכן אם נדרים שעשה להתבטל ממלאכה. ושמעינן ממתניתין ומגמרא דילה שהאיש צריך להפר נדרי אשתו לומר לה מופר ליכי בטל ליכי אבל אינו יכול לכפותה סתם לאכול ולשתות אלא בשבת וצריך שיבטל בלבו. ובעבדים כל שאר נדרים חוץ מנזירות אם היה בהם ענוי נפש ואין צריך לומר בנדרים שיש בהם ביטול מלאכה לרב אין הנדר חל עליו כלל אלא הוא עצמו אוכל ושותה ועושה מלאכה כבתחלה דהדעת אחרים היא כי היכי דלא ליכחוש. ואם יצא לחירות משלים את נדרו. ונדרים שאין בהם ענוי נפש ולא ביטול מלאכה אין הרב יכול להפר ולא לכוף וכן הדין בשבועות. (הרא"ם) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: הרנב"י ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: לא יאמר אדם לאשתו בשבת מופר ליכי בטיל ליכי כדרך שאומר לה בחול אלא טלי ואכלי טלי ושתי והנדר בטל מאליו. איכא למידק והא אפילו באומר לה אי איפשי בהן אין כאן נדר לא אמר כלום ואם כן היאך יועיל טלי ואכלי בלבד ובגמרא נמי דקאמרי' בית שמאי אומרים בשבת מבטלו בלבו ובחול מוציא בשפתיו ובית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטלו בלבו ואין צריך להוציא ~שפתיו.

ונראה שזה הביאו לרמב"ם ז"ל שכתב שההפרה והביטול שני עניינים דכשמפר אינו כופה לאכול אלא אם תרצה לאכול אוכלת ואם לאו אינו כופה אבל כשהוא מבטל לה הרי זה כופה לאכול מה שאסרה עליה ולדידיה מפרשינן וכשהוא מפר צריך להוציא בשפתיו ואם הפר בלבו אינו מופר וכדאמרינן בגמרא חומר בהקם מבהפר קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר. והילכך בשבת אינו מפר לה אלא כשהוא מבטל לה אינו צריך לבטל בשפתיו אלא בלבו וכופה במעשה והיינו דבשבת מבטל בלבו וכופה לאכול ואפילו בחול אלו רצה לבטל מבטל בלבו ונותן לה ואומר לה טלי ואכלי טלי ושתי אבל הראב"ד ז"ל תפס עליו מדתנן בנזיר נשים ועבדים יש להן נזירות חומר בנשים מבעבדים שהוא כופה את עבדו ואינו כופה לאשתו דאלמא שמע מינה שהאיש צריך להפר לאשתו ולומר לה מופר ליכי בטל ליכי אבל אינו יכול לכפותה סתם. ופירש הוא ז"ל שלא התירו אלא בשבת בלבד והוא שיבטל בלבו. ולפי סברא זו הוצרכו לפרש בגמרא בית שמאי אומרים בשבת מבטל בלבו בחול מוציא בשפתיו כלומר ולמוצאי שבת חוזר ואומר לה למוצאי שבת בטל ליכי מופר ליכי.

ואינו מחוור בעיני כלל דכשהוא חוזר ואומר לה למוצאי שבת בטל ליכי מאי מהני והלא אין הפרת נדרים אלא כל היום ואי משום דלא ליטעו בה לבטל בחול בלב אדרבה איכא למיגזר בהא טפי דאתי למימר דהפרת נדרים מעת לעת ועוד לאחר שמילא כריסה חוזר ומבטל לה ועוד דאם כן מאי אחד זה ואחד זה מבטל בלבו דקאמרי בית הלל דלא הוה להו למימר אלא בית הלל אומרים אינו צריך לחזור ולהוציא בשפתיו. אלו ודאי נראה דהכי פירושו בית שמאי אומרים בשבת כלומר מי שמפר לאשתו בשבת מבטל בלבו ומי שמבטל לה בחול צריך להוציא בשפתיו ובית הלל סברי דאפילו כשמפר לה בחול אין צריך להוציא בשפתיו אלא מבטל בלבו ודיו.

ונראה לי מתוך דברי התוספות דמדאוריתא כל שמוציא בשפתיו צריך הוא לומר מופר ליכי בטל ליכי הא אמר בלשון אחרת כגון אי אפשי בו וכיוצא בזה לא אמר כלום וכדדרשינן בזה הדבר. אבל אם לא רצה להוציא בשפתיו מבטל או מפר בלבו ודיו. והילכך בשבת אסרוהו מלהוציא בשפתיו כיון שאיפשר לבטל ולהפר בלבו אבל בחול אלו רצה מוציא בשפתיו רצה מבטל בלבו. ומיהו כשהוא מבטל בלבו צריך שיאמר לה טלי ואכלי טלי ושתי כדי להראותה שכבר הפר לה בלב ומדרבנן הוא שהצריכוה בכך. והא דתנן בית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו אטלי ואכלי טלי ושתי קיימי. והא דאמרינן הפר בלבו אינו הפר היינו מדרבנן ובשלא אמר לה טלי ואכלי טלי ושתי. והא דתנן הכא לא יאמר לה מופר ליך בטיל ליך כדרך שאומר לה בחול לאו כדרך שהוא חייב לומר לה בחול קאמר אלא כדרך שהוא רגיל לומר לה בחול קאמר. עד כאן.

וכתב רבינו ז"ל והיכא דנדרה אשה מן מידי ואתיא חברתה ואתפיסא בנדרה כגון דאמרה ואני ואתא אב או בעל והפר לה היא שריא וחברתה אסירא פירוש אף על גב דאתפיסא נדרה בחברתה. מה שאין כן בחכם פירוש כדאיתא בפרק ואלו מותרין. מאי טעמא חכם מעקר עקר ליה לנדר כלומר מעיקרו וכאלו לא נדר דמי וכיון דנדר אין כאן התפסה בטלה בבטולו. בעל מיגז גאיז ליה מכאן ולהבא פירוש ומה שהיה קודם התפסה נשאר קיים. והיכא דאתפיס בעל גופיה בנדרא כלומר בנדר אשתו כגון דאסרה לעצמה בשר ויין ואמר איהו ואני תו לא מצי מפר לה דכמאן דקימיה לנדריה דאמי. פירוש דהא גלי דעתיה דניחא ליה בנדרא דהא אתפיס להו בנדרה. הרנב"י ז"ל.

דף עח עמוד א[עריכה]

נאמר כאן זה הדבר והוי מיותר לדרשא דכיון דכתב בסוף הפרשה אלא החקים אשר צוה כו'. לא היה צריך לכתוב זה הדבר. הרי"ץ ז"ל.

למאי הלכתא בנדרים להכשיר שלשה הדיוטות. משום דהוה כדין ודין בשלשה מפקינן בסנהדרין מקרא אהרן חד ובניו תרי ובני ישראל תלת. ואינו דבניו ובני ישראל תרי תרי משמע דפחות שבלשון רבים שנים. הרא"ם ז"ל.

והרי"ץ ז"ל כתב וז"ל: להכשיר שלשה הדיוטות אצטריך לאשמועינן דחשבינן כאלו כתב אהרן ובניו כל ישראל ודריש להו לשלשה משלשה תיבות שהן אהרן ובניו וישראל. או אפשר דדריש ליה מאהרן ובניו שהם שלשה בני אדם דבני אהרן שנים היו אלעזר ואיתמר ומישראל דריש הדיוטות. עד כאן.

ואיתימא רבי יוחנן ביחיד מומחה להכשיר יחיד מומחה. ואף על גב דכתיב ראשי דמשמע שנים ראשי דעלמא קאמר דהא כתיב לא יחל דברו לשון יחיד דמשמע אבל אחר מיחל לו דדומיא דידיה דיחיד משמע קרא דמיחל. הרא"ם ז"ל.

ולבית שמאי דאמרי אין שאלה בהקדש. ביש נוחלין מסיימנין עלה דתנן הקדש טעות בית שמאי אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש בנזיר תנן לה. ותימה לי שנראה דהתם מסקינן דבית שמאי דאית להו הקדש טעות אינו הקדש וצ"ע. הרא"ם ז"ל.

דף עח עמוד ב[עריכה]

מועדי ה' צריכין קדוש בית דין. קדוש החדש שלו מונין למועדות קרי קדוש מועדות והוא צריך בית דין כדמפקי מקרא בפרק ראוהו בית דין. ואין שבת בראשית צריכה קדוש בית דין שהרי לאו מראש חדש מנינן לה. וביש נוחלין מסיימינן עלה מהו דתימא הואיל ובפרשת מועדות כתיבא תבעי קדוש בית דין כמועדות קא משמע לן. הכי פירושו התם קא משמע לן רבי יוסי הגלילי אבל קא משמע לן קרא לא קאמר דמהאי קרא לא נפקא לן דשבת אין צריך קדוש אלא ממושבות האמורין בשבת נפקא לן בפרק קמא דקדושין דמהאי קרא (לא) דמוידבר משה לא מצינן למעוטי שבת מקדוש בית דין דבהאי קרא לא כתיב קדוש מועדות אלא לסימנא בעלמא נקטיה רבי יוסי לקרא דאלו קרא מיבעי לן כדדרשינן ליה בשילהי מקרא מגלה. ובן עזאי ורבי יוסי לא פליגי שרבי יוסי במועדות אמור דבר ובן עזאי במועדות שבפרשת פנחס דבר מועדי ה' קדוש החדש צריכין מומחה דכתיב בקדוש החדש ויאמר י"י אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם ראש חדשים כזה ראה וקדש ואינהו מומחין הוו. הרא"ם ז"ל.

ואפילו מכאן ועד עשרה ימים. דכיון דעל מנת למקט שתק הוי כאלו בטל הנדר בלבו ומן הדין אפילו הפרה לא בעי דמדאוריתא ביטול בלבו הוי בטול מיהו מדרבנן צריך הפרה וכיון דאינה צריכה אלא מדרבנן הילכך אפילו מכאן ועד עשרה ימים. הרא"ם ז"ל.

מאי לאו בשותק על מנת למקט לא בשותק על מנת לקיים. ולאו בשותק על מנת לקיים לאחר זמן קאמר דאם כן אין זה (לא) אלא כמחריש שיכול להפר כל היום ואף על פי ששתק תחלה על מנת לקיים. וכדאמרינן לקמן כשהוא אומר כי החריש לה הרי שותק על מנת לקיים אמור. ואלו הכא אמרינן אילימא בשותק על מנת לקיים היינו קיים בלב. אלא ודאי האי שותק על מנת לקיים דקאמרינן הכא היינו בשותק מחמת קיום כלומר שותק מפני שהוא מקיים בלבו. וכי דחינן ואמרינן לא בשותק סתם הוא הדין דהוה מצי למימר לא בשותק על מנת לקיים לאחר זמן. אלא משום דקיום של לב קא נסיב ליה השתא בהאי לישנא דשותק על מנת לקיים לא בעי למימר הפכו בההוא לישנא ממש אלא ניחא ליה למימר בשותק סתם. הרשב"א ז"ל.

דף עט עמוד א[עריכה]

הפר בלבו אינו מופר שהצריכו חכמים שיוציא הפרה בפיו. וללשון ראשון שפירשתי למעלה בריתא זו כבית שמאי. לכן נראה לי לשון אחר דלא שנו בית הלל בבטול בלבו אלא בשבת. הרא"ם ז"ל. עוד שם נשאלין על ההקם פירוש לבטל ההקם לישנא אחרינא על הנדר המקויים וראשון עיקר. ואין נשאלין על ההיפר לבטל ההפר. עד כאן.

קראי יתירי כתיבי בפרשה בענין השתיקה ונוכל לאוקומי חד מנייהו בשותק על מנת למקט. ויש מי שפירש דמאם החרש יחריש קאמר שתיבה האחת דרשינן לשותק על מנת לקיים או בשותק סתם והאחרת על מנת לצער. והמפרש הזה לא חשש לראות הפרשה כי שלשה או ארבעה פסוקים כתיבי בה מענין חרישה. ועוד לא הוה ליה למימר קראי אלא תיבות יתירי כתיבי לפי דבריו. הרי"ץ ז"ל.

ומתרץ קראי יתירי כתיבי שלש חרישות החרש יחריש כי החריש לה. חד לקיים וחד בסתם וחד למקט. ולית ליה דברה תורה כלשון בני אדם. ותימה לי אמאי נשאר רבי יוחנן בתיובתא לומר סבירא כמאן דאמר דברה תורה בלשון בני אדם והא איכא תנאי טובא דסבירא להו הכי וליכא קראי יתירי. ונראה לי (שכל לשון) שבלשון בני אדם היה לו לומר אם החרש החריש. הרא"ם ז"ל.

נדרה עם חשיכה. אית דמוקמי לה בשבת ואית דמוקמי לה אפילו בשאר ימים. פירוש.

ואמאי אינו יכול להפר אפילו לאחר שחשכה תהוי שתיקת שבת כשותק על מנת למקט דהא דשרינן להפר בשבת משום שאינו יכול להפר לאחר שעבר יומו ויפר לאחר שעבר יומו ולא יזלזל בשבת להפר ותהוי שתיקת שבת שהיא משום כבוד שבת כשותק על מנת למקט. הרא"ם ז"ל. עד כאן.

יודע אני שיש מפירין. שיכול אני להפר אבל איני יודע שזה הנדר חשוב נדר שיצטרך הפרה. רבי מאיר אומר לא יפר דמכל מקום היה לו להפר כיון שהיה יודע דין הפרה והיה לו להפר מספק וכיון שלא הפר קרינן ביה כי החריש לה ביום שמעו דשמיעה מעליא היא וכיון דעבר היום שוב אינו יכול להפר. וחכמים אומרים יפר דלא קרינן לה שמיעה מעליא אלא אם כן ידע נמי שהנדר יש לו הפרה ושעת ידיעתו חשבינן כאלו היא שעת הנדר או שעת שמיעתו ויפר כל אותו היום ואמאי ליהוי כשותק על מנת למקט. מדרבי מאיר קא מקשה דקאמר לא יפר ליהוי כשותק על מנת למקט דאין דעתו לקיים הנדר ודאי משמע דסבירא ליה לרבי מאיר דשמיעה ראשונה הויא שמיעה אלא משום הכי שתק שאינו יודע שהוא נדר שמע מינה לרבי מאיר שתיקה כל דהו מקיימת. הרי"ץ ז"ל. וכבעמוד.

אבל הרא"ם ז"ל פירש וז"ל: יודע אני שהנדרים שנודרת אשתי נדרים אסורים הם ואיני יודע שיש מכירין ואיני יודע שנתנה לי תורה רשות להפר יפר פירוש צריך להפר ביומו ואם לא יפר ביומו שוב לא יפר. יודע אני שיש מפירין שבידי להפר אבל איני יודע שיש נדרים שאלו נדרים שהיא נודרת איני יודע שהן אסורין שיהו צריכין הפרה. רבי מאיר אומר לא יפר פירוש אינו צריך להפר וגם אינו יכול להפר שמאחר שאינו יודע שהנדרים אסורים אין זו שמיעה דושמע נדרה כתיב שיודע באיסור נדרה. וחכמים אומרים יפר יכול להפר וצריך להפר ביום שמעו שאף על פי שאינו יודע שאלו נדרים יהיו אסורים שמיעה הוא. קתני מיהא ברישא בשאינו יודע שיש מפירין שדברי הכל שצריך להפר ואמאי להוי כשותק על מנת למקט מאחר שאינו שותק אלא משום שסבור שאינו יכול להפר וכוונתו להפר והיינו כמו למקט שכוונתו להפר. עד כאן. להפר מחשבות עלי קמים יאבה קנה צור עולמים ויסר מעלי כעס וזעמים וימלא שאלותי ומחשבות יתומים ויושיבני בין בתי חכמים לתמימים כל זה שיר משיטה

סליק פרק נערה