שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א[עריכה]

כל כנויי נדרים כנדרים:    נקט נדרים אחר כתובות כדאיתא בתחילת סוטה משום המדיר.

עיקר נדר וכו'. אומר דבר זה יאסר עלי כקרבן וכו':    אבל האומר נודר אני שלא אוכל ככר זה אין זה עיקר נדר אלא ידות נדרים נינהו דגלי אדעתיה דניחא ליה לאסור מן חברו או מן החפץ. הרא"ם ז"ל.

והיינו דאיכא בין נדר לשבועה דאילו נדר לא הוי אלא כגון דאמר ככר זו עלי נדר דקאסר חפצא על נפשיה. אבל אי אמר נדר שלא אוכל ככר זו דקאסר נפשיה מן חפצא אין זה לשון נדר ואינו אסור עליו. אבל שבועה לא הויא אלא כגון דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו וכדלקמן בגמרא.

כנויי נזירות כנזירות האומר לחבירו מודרני ממך. נכסים שלך יהו מודרים הימני כלומר שלא אהנה משלך. או שאמר מופרשני ממך או שאמר בלשון זה מרוחקני ממך. או שאמר לו שאני אוכל לך כלומר נכסים שלך יהו אסורין לי באכילה שלא אהנה מנכסיך. או שאמר לו שאני טועם לך נכסים שלך יאסרו עלי שלא אהנה מהם הרי זה אסור:    דכל כי האי גוונא ידות נדרים וידות נדרים כנדרים דמו דכל כי האי גוונא הוי כאדם שאוחז בבית יד של כלי ומגביהו דהגוף של כלי עולה עמו האי גברא נמי פתח בנדרים ולא גמר ליה לכוליה נדר. דעיקר נמי לא הוי אלא דאמר מודר אני הימך שלא תאכל מנכסי וכן מופרשני הימך שלא תהנה משלי וכן כולהו. פירוש.

והאומר הריני נדור מככר זה הרי זה בכלל ידות. וכן האומר ככר זה עלי (אסר) איסר או אסור. הרנב"י ז"ל. למאן דאמר לשון גוים הם איכא למידק אם כן מה פרט התנא אלו ליתני הנודר בכל לשון שהוא מבין נדרו נדר. ותירצו בתוס' דודאי כל שנדר בכל לשון שהוא מבין נדריו נדרים. אבל הני דבמתניתין אף על פי שאינו מבין משמעות הלשון חל הנדר. ואיני יודע טעם לדבריהם שאם נדר באחד מן שאר הלשונות ומתכוין לנדר אף על פי שאינו מבין משמעות הלשון מכל מקום חל הנדר דפיו ולבו שוים הם. ואם אתה מצריכו להבין משמעות הלשון ממש ולא קרינן פיו ולבו שוים עד שיהיה הלשון משמעותו ממש אף בקונם וקונח לא יהא נדר ומאי שנא הני. ומסתברא דאין הפרש בין אלו לשאר הכינויין אלא שאלו היו ידועים אצלם והכירום והוא הדין לכל השאר.

ואין להקשות מפני מה הוצרכו להזכיר מהם כלל שאין מן התימא אם למדו וגילו אלו קצת מן הלשונות שיש במשמען לשון נדר שאלו נדר אחד בהם שידע ויכיר שהם לשון נדר נדריו קיימין. ועוד דדלמא הוצרכו לשנות כך לומר לך שאלו הם כנויין ואסורים אבל מקנמנא מקנחנא מקנסנא מותרים לפי שאינן כינויין וכדאיתא בגמרא. ומה שקראום כינויין אף על פי שהם עיקר הלשון בלשון הגוים שמא מפני שעיקר הלשון הוא לשון התורה ושאר הלשונות כנויים לו.

ומשמע מהכא דלשון שבועה לבד בלא שם וכו'. ואיכא למידק (ככתוב בהר"ן ז"ל). והראב"ד ז"ל תירץ דלא בעינן שם אלא בשבועת העדות דגמרינן ליה בגזרה שוה דאלה אלה ובשבועת הפקדון דגמרינן בגזרה שוה בשבועת העדות דתחטא תחטא. אבל בשאר שבועות לא אשכחן. (ואי נמי) ואין להקשות בשאר שבועות לחייבו משום שבועת שוא ושבועת שקר. משום דבדידהו כתיב שם כדכתיב לא תשבעו בשמי לשקר כי לא ינקה ה' אשר ישא את שמו לשוא.

וקשיא לי לכולהו הא דתנן בשבועת העדות אוסרכם אני מצוה עליכם משביעכם אני הרי אלו חייבין ופירשה רב יהודה באומר משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה אוסרכם אני באיסור האמור בתורה מצוה אני עליכם בצואה האמורה בתורה. ובודאי הא לא משמע שמזכיר עם אלו שם או כינויין שאם כן למה צריך לומר שבועה האמורה בתורה וצואה האמורה בתורה הא במשביע אני עליכם בשם פלוני סגי. ואף על גב דלא קמה הא דרב יהודה לאו מהאי טעמא דחינן לה אלא משום כובלכם אני דכבול בתורה לא כתיבא. ושמא נאמר דכיון דאמר בשבועה האמורה בתורה או בצואה ואיסור האמור בתורה ובהני כולהו כתיב שם בתורה הרי זה כמי שהוציא את השם בשפתיו דמי דומיא דהא דתניא בריש פרק ואלו מותרין לקמן הנודר בתורה ובמה שכתוב בה דבריו קיימין כאילו אמר בפירוש ככר זה בקרבן שכתוב בתורה ואי נמי נשבע אני בשם שהוזכר בתורה.

ומכל מקום אני קשיא לי מדאוקמא אביי התם דהכי קאמר משביע אני עליכם בשבועה מצוה אני בשבועה אוסרכם אני בשבועה כובלכם אני בשבועה ואין צריך לומר בשבועה האמורה בתורה אלא מכיון שאמר בשבועה הרי אלו חייבין ואף על פי שלא הזכיר את השם ולא כינויו וכן שם מלשון ר"ח ז"ל. ומיהו רש"י ז"ל פירש שם והוא שיזכיר את השם עם כל אחד מאלו. הרשב"א ז"ל.

וכנויי הקדשות כהקדשות וקרבנות כקרבנות לא קתני לפי ששמא אין בלשון הגוים שום כינוי אי נמי לא בדו להם חכמים בהם לפי שאינם הווים בלשון בני אדם. ולי נראה שהם בכלל כל כנויי נדרים כנדרים. אי נמי יש לומר תנא ושייר שהרי גם כנויי ערכים לא קתני:

ירושלמי והלא הערכין והחרמין והתמורות וההקדשות בפרשה היו. תנינן כנויי חרמין ולא תנינן כנויי ערכין תמורות והקדשות. ואילו תנינן מה הוינן מתני ערפין ערצין ערקין תמופה תמוצה תמוקה הגדר הגזר הגרן וכו'. הרא"ם ז"ל.

והריטב"א ז"ל תירץ וי"ל למאן דאמר לשון גוים הם לא נמצא להם לשון גוים אלא בהני דתנא. ולמאן דאמר לשון שבדו להם חכמים צריך לומר עפ"י התוס': דלהכי לא תנא לפי שלא כתיב ערך לה' ואיסר לה' והקדש לה' כמה דכתיב נדר לה' חרם לה' נזיר לה'. עד כאן.

שני אוכל לך משלך:    כל לך ולי שבמסכתא זו פירושו משלי משלך כמו ששנינו קונם שני נהנה לערלים כמו משל ערלים. והרבה כיוצא בהם במכילתין. דהאי תנא ירושלמאה הוא דקליל בלישניה ולשון שני כמו שאני בהבלעת האלף. ולא גרסינן שאיני ולומר מודרני ממך שאין אני אוכל משלך. דבכי האי גונא לאו איסור הוא דנדרים מיתסר חפצא עלויה הוא כלומר שיאסור שום דבר לעצמו וזה לא הזכיר שום דבר שיאסרנו אלא שאוסר עצמו שלא יאכל משלו דהוא איסור גברא ולא איסור חפצא. הרנב"י ז"ל.

וז"ל הרא"ם ז"ל: יש שגורסין שאני ופירושו מה שאני ראוי לאכול ממך.

יש אומרים דוקא שאני דאילו שאיני אוכל לך לא חייל דהאומר קונם שאין אני אוכל משלך דבר שאין בו ממש ואינו חל בנדר אלא בשבועה.

מרוחקני ממך וכו':    כל אלו שלש לשונות אוסר ליהנות כל מיני הנאה מחברו. אבל הוסיף על אחד מהם שאיני אוכל לך אז ודאי אינו אסור אלא (בהנאה) באכילה.

דף ב עמוד ב[עריכה]

גמרא מאי שנא גבי נדרים דתני כולהו:    בכמה מקומות מקפיד התלמוד על כדומה לזה ושואל מאי שנא כי הכא ובכמה מקומות אינו שואל. לפי שדרך התלמוד להקשות כך במקום שיש ליתן טעם בדבר אמנם במקום שאינו יודע טעם בדבר אינו מקשה.

כתיבן גבי הדדי:    כל נדר וכל שבועת איסר ולעיקר לעבור בבל יחל כתיבי במטות. ואף על גב דנדר ונזיר גבי הדדי ההוא קרא לדרשא אתא לאקושינהו כדלקמן. ואינו נראה דאם כן בכינויין לא ילקה בבל יחל. לכן נראה לי כמו שמשמע בגמרא בכינויים לקמן שתקנו להן זה הלשון להיות נודר בהם משום דלא לימא לה' קרבן. וכיון שתקנוהו חכמים מאז הוא לשון לכל כמו שקורין לשון אף על פי שנתקן ולא ניתן בדור הפלגה אף כי ביד חכמים יש כח יותר לתקן לשון חדש.

וליתני כינויי שבועות בתר נדרים:    לפי סברת שינוי התנא (מקשי) דתננהי משום דסמיכי מקשה איידי דתנא נדרים וכו' לאפוקי שבועות כדמפרש לעיל.

מכל חרם:    כתיב אשר יחרים איש לה' מכל אשר לו וכתיב כל חרם קדש קדשים. ונזירות אף על גב דחפצא מיתסר עליה מכל מקום לשון נזירות ביה תליא דקאמר הריני נזיר ולא קאמר יין זה עלי ובהריני מיתסר מכל מילי מגילוח ומטומאה דלא שייכא בהו מיתסר חפצא עליה. הילכך לא לחרם דמי אלא לשבועה.

נדר מיתסר חפצא עליה:    דאמר ככר זה עלי וכן חרם אומר דבר זה חרם עלי לאפוקי שבועה דאסר נפשיה מן חפצא שאומר שבועה שלא אוכל. וכן נזיר אומר הריני נזיר אסר נפשיה מן חפצא כלומר הרי גופי משועבד להיות נזיר. קצת קשה לעיל כשהקשה מאי שנא אמאי לא תירץ דמשום דחרמים ונדרים דומין להדדי תנא תרוייהו ואגבן האחרים ולא היה קשה לנו דליתני כנויי שבועות בתר נדרים. ונוכל לומר דאי הכי דאכתי לפי תירוץ זה יכול לפרוכי אי הכי גבי נזיר נמי היה לו לשנות שבועה שכן דומין זה לזה דכל אחד אסר נפשיה מן חפצא ואגבן ליתני כולהו. (ול"ג דלמיתב) ולי נראה דלמיתני תרוייהו נדר ושבועה ניחא ליה יותר להביא קרא כל נדר וכל שבועת איסר. אבל למקרבינהו ניחא ליה יותר טעמא דדמו להדרי. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: וא"ת התם גבי נזיר נמי ליתני שבועות בהדיה דדמו לנזיר דאסר נפשיה מן חפצא ואגב דאמר תרתי ליתני כולהו. יש לומר דנזיר ושבועה אף על גב דדמו להדדי מיהו לא כתיבי גבי הדדי. אבל הכא איידי דאמר נדרים איצטריך למיתני כולהו תנא חרמים בתר נדרים משום דתרויהו איסור חפצא. אבל התם בנזירות לא איצטריך ליה למתני שבועות בהדי נזיר דהא לא כתיבי גבי הדדי ולא נדרים דהא לא כתיבי בהדיה ולא דמו ליה. עד כאן.

וליתני כל כנויי שבועה בתר נדרים כדכתיבן גבי הדדי:    והכי איבעי למיתני כל כנויי נדרים כנדרים ושבועות כשבועות. איידי דתנא נדרים דהוי לשון דמיתסר חפצא עליה דלא הוי חרם אלא כגון דאמר ככר זה עלי חרם לאפוקי שבועה. פירוש:

ויש מי שפירש דנדר משמע שתי לשונות דאוסר עצמו על החפץ ואוסר נמי החפץ עליו. דאם אמר קונם ככר זה עלי אסור בו ואם אמר נדר עלי שלא אוכל ככר זה אסור בו. אלא שבועה אינה משמשת אלא לשון אחד שבועה שלא אוכל ככר זה אבל אמר שבועה ככר זה או ככר זה שבועה ולא אמר עלי וגם לא אמר שלא אוכל אינו כלום דכיון דלא מוכח אי להתירא או לאיסורא אזלינן בתר התירא דדילמא שבועה שאוכל קאמר. והכי נמי אמרינן לקמן דקאמר ודילמא בנדרי רשעים לא נדרנא. הרי"ץ ז"ל.

איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה וכו'. לאפוקי שבועה דמיתסר נפשיה אחפצא:    מיהא איכא למידק דלעולם אין נדר בלשון שבועה ולא שבועה בלשון נדר. והילכך לא גרסינן במתניתין שאיני אוכל לך דשאיני היינו דאסר נפשיה אחפצא והיינו שבועה ולא נדר. אלא שאני גרסינן כלומר מה שאני אוכל לך יהא עלי כקרבן או מרוחק אני ממך שיהא כקרבן מה שאוכל לך. והא דתנן קונם פי מדבר עמך ופרישנא בגמרא דהוה ליה כמאן דאמר יאסר פי לדיבורי. הא נמי מיתסר חפצא אנפשיה הוא דהכי קאמר יאסר עלי פי להנאת דיבורי עמך. הרשב"א ז"ל.

חסורי מיחסרא וכו':    וכי תקשי אמאי לא שנא בחסורי מיחסרא כל ידות וכנויי נדרים. משום דכנויי הוא שם הקרבן עצמו אלא שלשון אחר הוא. הרא"ם ז"ל.

דף ג עמוד א[עריכה]

ומשני כי פתח פתח בכנויין דאורייתא והדר מפרש ידות דאתיא ליה מדרשא:    ותימא שהרי במסכת יבמות בתחלתו אמרינן בתו כיון דאתיא מדרשא חביבא ליה ופתח בה ברישא. וי"ל התם לא פתח בה תחלת המסכתא אלא בענין לחודיה פתח בה. ועוד יש לומר דהתם אתיא כמסקנא דהכא דאמר תני ידות ברישא משום דאתיין מדרשא. הריטב"א ז"ל.

הניחא למאן דאמר לשון גוים הם:    ואף על גב דלא ידע האי נודר לכוון הדבר שאינו לשונו מכל מקום לשון ישר הוא ליודעי הלשון ודין הוא שיחול מדאוריתא. ואם כן עיקר קרבן הוא ודין הוא לפתוח בהם ברישא. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון שיטה הניחא למאן דאמר לשון גוים הם. שהן מכוונים לדבר והוי נדר ליודעים הלשון לדבר אף על פי שאינו לשונם וכיון שהוא לשון דין הוא שיחול הנדר מדאוריתא הלכך איכא למימר דמשום הכי פתח בכינויין דמדאוריתא נינהו. אלא למאן דאמר אינו לשון נדר אלא לשון חכמים שבדו לשונות הללו מליבן כדי להרחיק אדם מן העבירה דילמא בעי למימר לה' קרבן ואמר לה' והדר מימליך ולא לימא קרבן ומפיק שם שמים לבטלה כדמפרש בשלהי פירקין. ועוד דמתוך שהלשון קרוב ללשון נדר גזרו חכמים להיותו בנדר שלא יטעו להתיר הילכך לא אסור אלא מדרבנן. מאי איכא למימר אמאי פתח בכינויין. עד כאן.

הניחא למאן דאמר:    פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש כינויין שמנו חכמים בכל מקום בנזיר ונדרים. לשון גוים הן שבלשון אומה פלונית קורין לנדר קונם ובלשון אומה פלונית קורין קונח וכן לכל שאר כנויים. מצית אמרת דכנויין דאוריתא דרחמנא אמר בכל לשון שאדם נודר. פירוש.

והאי דתניא לעשות כינויי נזירות כנזירות לאו דוקא אלא אסמכתא בעלמא הוא דאי למאן וכו'. ככתוב בהר"ן ז"ל. וכי אתא קרא אידות נזירות הוא דאתא דכיון דאמר אנא לחוד כמאן דאמר נזיר דמי. ותו תרתי מנא ליה כינויין וידות אימא דלידות לגמרי הוא דאתא. ותו דבהקישא דסיפא לא מזכר כלל כינויים שמע מינה דברישא כדי נסבה לכינויים. ואית דמפרשי דמשום דהכי לא צריכי קרא מפני שכשתגרור רגל קו"ף דנזיק ודחי"ת דנזיח וגג דפזיח ורגל החי"ת הוי נזיר וכיון דדמו תיבות להדדי ממילא ידענא דכנזיר דמי. שיטה.

וכתב הרי"ץ ז"ל ויש גרסאות דלא גרסי להני כינויין בבריתא כלל. וכן נראה עיקר דהא אמרינן לעיל גבי ידות איידי דאתיין ליה מדרשא וכו'. ואם איתא דכנויין אפילו דנזירות אתיא מדרשא מה תירץ. ואפילו לגרסאות דגרסי להני כינויין בבריתא כשאמר אין לי אלא בנזירות בנדרים מנין אידות קאי דאלו אכינויין לא צריך היקשא דפשיטא הוא דבכל לשון שהוא נודר עובר דקיימא לן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ורש"י ז"ל פירשו אפילו אכינויין. הרי"ץ ז"ל.

דתניא נזיר להזיר לה':    דליכתוב קרא לנדור נדר להזיר לה' מאי נזיר להזיר לה' יתירא הכי משמע להזיר בכל ענין נזירות. פירוש.

אין לי. פירוש דידות הוו כעיקר הנדר אלא וכו':    וא"ת ידות שבועות וחרמים מנא ליה דלקמן משמע דיש ידות לשבועה כדתנן כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. וי"ל דידות חרמים נפקא לן מנדרים דדמי להו דאסר חפצא עליה. וידות שבועות מנזירות דדמו אהדדי דאסר נפשיה אחפצא. ובירושלמי דריש להו מדכתיב נזיר להזיר חרם כל חרם אשר יחרם שבועה או השבע שבועה. הריטב"א ז"ל.

וכתב הרי"ץ ז"ל ובירושלמי גרסינן מנין לכינויי חרמים כחרמים תלמוד לומר אך כל חרם. מה תלמוד לומר אשר יחרם מכאן לכנויי חרמים כחרמים. או השבע שבועה מה תלמוד לומר שבועה אלא מכאן שכינוי שבועה כשבועה. וצריכין אנו לומר דאסמכתא בעלמא הוא בין לר' יוחנן בין לריש לקיש. עד כאן.

אף נזירות וכו':    איכא למימר דעיקר היקישה לבל תאחר איצטריך דאי לבל יחל הרי נזירות איתיה בכלל נדר. ותדע דאי מהיקישא אתיא לא הוה מוקמי ליה בסמוך ללאו יתירי כדאמר פרק כל שעה דכל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי. ותימה דהיאך מצינן למימר דהוא בכלל נדר דלא יחל דכתיב בראשי המטות והא לא איירי קרא אלא בדבר הנדור כדמפקינן מכי ידור נדר מה שאין כן בנזירות. ונראה לי דהיקש איצטריך ללא יחל כדפרישית דלא איירי קרא אלא בדבר הנדור וגם לבל תאחר ומוקמי ללאוי יתירי דהי מינייהו מפקת. שיטה.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: אף נזירות. עיקר היקישא לבל תאחר אתא אבל לבל יחל לא איצטריך דלא נפקא נזירות מנדר דבכללו הוא ואף על פי שנדר בדבר הנדור מה שאין כן בנזירות. ולהכי מיתר לקמיה ללאוי יתירי דאי איכא למידרש לא מוקמינן ליה ללאוי יתירי כדאיתא פרק כל שעה. עד כאן.

והקשה מאי שנא גבי נזירות משום דכתיב נזיר להזיר נדרים נמי הא איכא לנדור נדר בההוא קרא:    ואף על גב דלנדור נדר קאי אנזירות מכל מקום לא היה צריך קרא לומר אלא כי יפליא להיות נזיר לה'. ותירץ אי כתיב נדר לנדור כמו נזיר להזיר כדקאמרת. כי שמאחר שכתב שם הענין אינו צריך לכתוב לנדור כי אם לדרשא. אבל השתא דכתיב לנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם שמפרשין דבורן היטב ולפרש שם הענין אחר המקור לומר מה ענין שנדר נדר. ואין לפרש כמו שפירש רש"י ז"ל כלשון בני אדם שרגילין לכפול דבורן. כי אין שייך לומר לכפול אלא כעין פתוח תפתח הענק תעניק נתון תתן. ובלי ספק אלו אינן דומין לזה כלל כי תיבת נדר ביאור הוא מתיבת תדור. וגם אין לדמות לזה הלוך הלכת נכסוף נכספת גנוב גונבתי כי שם לא שייך לפרש. הרי"ץ ז"ל.

הניחא למאן דאמר דברה:    שילהי אלו מציאות. הרא"ם ז"ל.

אלא למאן דאמר לא דברה תורה:    דהיינו ר' אליעזר דאיכא בעלמא דפליגי בהכי ומקיש נזיר לנדרים דמה נדר עשה בו ידות נדרים כנדרים אף כאן בנזירות מלמד שהנזירות חל על הנזירות. שאם קבל עליו שתי נזירות בבת אחת כגון שאמר הריני נזיר הריני נזיר שתי פעמים מונה נזירות ראשונה וחוזר ומונה את השניה. אי נמי שאם נשאל על הראשונה שניה עלתה לו תחתיה בשם המורה שלא בשם רבו. ודבר זה אינו נוהג בשבועה דאין שבועה חלה על השבועה כדמפרש בשבועות. פירוש.

וכתב הרי"ץ: ויש מי שפירש שאם אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום ושתה בו ביום עובר בשני לאוין. הרי"ץ ז"ל.

דף ג עמוד ב[עריכה]

שנזירות חל על נזירות:    אף על פי שאינו נזיר דלא משמע קרא שהוא נזיר בפרשת נזיר. א"ה הלשון מגומגם. ואולי צ"ל אף על פי שהוא נזיר דמשמע ליה קרא שהוא נזיר מדכתיב בפרשה נזיר. אבל לגבי נדר לא שייך לומר שנדר חל על נדר שבפעם אחת הוא נאסר לעולם. הרא"ם ז"ל.

וכתב הריטב"א ז"ל: ומיהו גבי נדר אם אמר ככר זה עלי היום אינו אסור בו אלא היום ואין לומר בו נדר חל על נדר. וכדתנן יש נדר בתוך נדר כלומר לפעמים יש נדר בתוך נדר כגון נזירות אבל אין שבועה בתוך שבועה לעולם. עד כאן.

הניחא אי סבירא ליה אין נזירות חלה על נזירות:    קשיא לי ואפילו סבירא ליה הכין מי ניחא דהא לכולי עלמא כשנזר שתי נזירות וכו' (ככתוב בהר"ן ז"ל). וי"ל דהתם לא אצטרכינן למימר הכי אלא משום דהנך אמוראי סבירא להו כמאן דדריש ליה ולא אמרינן דברה תורה בלשון בני אדם. והילכך ברייתא דקתני נזיר להזיר מלמד שהנזירות חלה על הנזירות על כורחין אית לן לאוקמה בחד גוונא ומר מוקי לה באומר היום היום ומר מוקי לה במקבל עליו שתי נזירות כאחת. אבל לתנא דאמר דברה תורה כלשון בני אדם כשתמצי לומר דסבירא ליה דאין נזירות חלה על נזירות דילמא אפילו במקבל עליו שתי נזירות כאחת לא חיילי אלא מונה אחת לבד. ואי נמי סבירא ליה דחיילי דילמא סבירא ליה דשתי נזירות כאחת לא בעיא קרא וכדאמרינן התם באומר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר קרא בעיא. ועוד דמאן דמקשה לרוחא דמילתא קא מקשה לומר דאם תמצי לומר דמאן דסבירא ליה אין נזירות חלה על הנזירות אית ליה ואפילו במקבל שתי נזירות כאחת דלא חיילי אי נמי דלא צריכי קרא ניחא אי סבירא ליה כותיה. ולמסקנא לא תיקשי ליה כלל דהא אמרינן דנזירות חלה על הנזירות נפקא ליה מליזור וכיון שכן אי סבירא ליה נמי כמאן דאמר אין נזירות חלה על הנזירות נפקא ליה שתי נזיריות נמי מהתם. הרשב"א ז"ל.

ומשני אפילו הכי נפקא ליה מנזיר להזיר:    דאם כן דלידות לחוד הוא דאתא לימא קרא ליזור כי היכי דאמר לנדור מאי להזיר. דמשמע דעכשו אינו ראוי לחול עליו שם נזירות אבל ראוי הוא לאחר זמן. שמעת מינה תרתי דנזירות חלה על נזירות וידות כנזירות.

כגון דאמר ככר זו עלי. שהוא אסור בה משום ידות נדרים. היכי משכחת לה דקאי בלא יחל לחודיה הא כיון דאמר הריני נזיר וכו' ואם אכל קם ליה בלא יאכל ואם שתה וכו' דכתיב וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבישים לא יאכל. אמר רבא בל יחל נמי משכחת לה דאיתיה לעבור עליו בשתים דאם אכל חייב משום לא יאכל ומשום לא יחל דברו ואם שתה נמי עובר משום לא ישתה ומשום לא יחל דברו. שיטה.

וכתב הפירוש על דרך רש"י ז"ל וז"ל: ככר זה איני אוכל ואכלה עובר משום לא יחל דברו. דקא מבטל מה שהוציא בשפתיו אינו אוכל ואכיל. אלא בל יאחר דנזיר היכי משכחת לה כיון דאמר הריני נזיר נאסר לאכול ענבים ולשתות יין וכיון דקאכיל חרצן קאי עליה בבל תאכל ומשתי חמרא קאי עליה בבל ישתה ובלא יחל היכא איכא. דבשלמא גבי נזיר מוציא בשפתיו לשון אכילה דאין נדר אלא דאמר נדר שלא אוכל ככר זו איכא בלא יחל דמיחל מוצא שפתיו. אלא גבי נזיר דלא איבעי ליה להוציא בשפתיו מידי אלא הריני נזיר לחוד מאי ביטול שפתים איכא לעבור עליו בשתים דכיון דקאכיל או קשתי קאי עליה באיסור בל יאכל או בל ישתה ובל יחל נמי איכא ממילא. עד כאן.

אלא אמר רבא משכחת לה דאיתיה בבל תאחר כגון דאמר כו'. דמההוא שעתא דאמר הכי הוה ליה נזיר מדעם דהוה כו':    מתוך שהוא דומה לדבר האומר לאשתו כו' שהיא אסורה לאכול בתרומה מיד אלמא כל שעתא ושעתא אמרינן שמא השעה השנייה לה ונמצא שעה זו שעה אחת קודם למיתתו. והילכך אם אשת כהן היא אסורה לאכול בתרומה מיד דספק מגורשת היא והויא זרה גבה דילמא השתא מיית. ואי אכל ושתה מספיקא קם ליה בבל תאחר באיסורא בעלמא. הג"ה.

וכיון שתלה הנזירות בדבר ספק מההיא שעתא חל עליה נזירות מספק:    ולא שייך הכא למיפרך איצטריך קרא למעוטי ספיקא כדפריך בפרק קמא דחולין גבי תחילת הציהוב. דהתם איפשר אבל הכא אי איפשר לברר הספק כדאיתא בשלהי נזיר גבי בהרת ספק טהור דכתיב לטהרו או לטמאו. אבל בבל יאכל ובל ישתה לא מוקמי ליה מספיקא לחיוביה דאיכא למימר עדיין יחיה ויהיה נזיר. שיטה.

הכי גרסינן אמר רבא כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמההיא שעתא הוה ליה נזיר מידי דהוה אהאומר לאשתו וכו'. ורב אחא בר יעקב פריק פירוקא אחרינא ואוקמה בשנזר והוא בבית הקברות:    והא דאמרינן דמההיא שעתא הוה ליה נזיר אסוקי מילתא דרבא היא כלומר דכיון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר הרי הוא ראוי מאותה שעה להיותו נזיר שהרי קבל על עצמו להיות נזיר ועל כרחו יצטרך לנהוג נזירות קודם שיפטר הילכך הרי הוא עובר עליו מעתה בבל תאחר כיון שאיפשר שיפטור קודם שינהוג נזירות ונמצא עובר למפרע כאומר לאשתו הרי גיטיך שעה אחת קודם מיתתו. ולאו למימרא דמההיא שעתא הוא נזיר ואם אכל או שתה לוקה דאם כן לא היה עובר משום בל תאחר. אלא כמו שכתבנו.

והא דאמרינן נמי מידי דהוה אהאומר לאשתו:    לא שיהא כזה ממש דאילו התם אילו אכלה ולא מת הבעל נמצאת אוכלת כדין למפרע אבל כאן אפילו לא מת הרי הוא עובר משום בל תאחר בכל שעה. אלא לדוגמא בעלמא נקטיה (כו' ככתוב בהר"ן ז"ל). הרשב"א ז"ל.

אלא דקשיא לי למה לי דאמר טעמא משום דכל שעתא ושעתא אמרינן מאית דאטו בל תאחר דאמר רחמנא משום דדילמא מאית הוא הא אינו אלא מצות מלך. ותדע לך שאינו עובר אלא אחר שלשה רגלים וכסדרן ופעמים שהן שלשה פעמים ארבעה פעמים חמישה. ועוד קשיא לי דכיון דמנדרים ילפינן דיו שיהא כנדרים ומה נדרים אינו עובר לאלתר אלא לאחר שלשה רגלים אף נזירות לא יהא עובר עליו אלא לאחר שלשה רגלים.

וא"ת בנדרים גופייהו דוקא בקרבנות אי נמי במקדיש שצריך להעלות לירושלם ולפיכך לא חייבו הכתוב עד לאחר שלשה רגלים. אבל בנזירות שהוא תלוי ברצונו בכל עת אינו צריך שלשה רגלים וכההיא דאמר רבא וצדקה מחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניים. אפילו הכי לא ניחא לי דהא משמע בההיא דרבא לאו חייב בבל תאחר קאמר דבל תאחר לא עבר עליה עד לאחר שלשה רגלים כקרבנות דהא צדקה ופאה אף על פי שהם לעניים לקרבנות איתקוש לבל תאחר וכולהו מחד קרא נפקי. ובהדיא תניא חייבי חרמין והערכין וצדקות וכו' (כמו) כיון שעברו עליהם שלשה רגלים עובר בבל תאחר.

ואם תאמר היכא דקיימי עניים עובר מיד אבל היכא דלא קיימי לא מחייב לאהדורי אבתרייהו עד לאחר שלשה רגלים. לא ניחא דאטו קרא לצדדין כתב. ועוד קרבנות גופיהו אי קיימי בירושלים ליחייב מיד דהא קיימי כהנים וקאי מקדש. וחייבי חרמים וערכין שניתן לכהנים נמי אי איכא לכהנים ליחייב מיד כצדקה. ורבא נמי לא קאמר וצדקה עובר עליה מיד דשמעת מינה דעובר בבל תאחר אלא מיחייב עלה קאמר. ואתמהינן נמי עליה דרבא התם פשיטא ואי לבל תאחר קאמר מאי פשיטא דכיון דאיתקש לקרבנות ודאי מילתא דאיצטריכא טובא היא. אלא דרבא לאו לבל תאחר קאמר אלא שחייב ליתנה ומשום הכי קא מתמה פשיטא שחייב ליתנם דלמה לי לאמתוני כיון דקיימי עניים. ופרקינן דאפילו הכי איצטריך דהואיל ובענין קרבנות כתיב ואיתקש להו לבל תאחר ואינו עובר עד לאחר שלשה רגלים לא ליחייב עד לאחר שלשה רגלים קא משמע לן שלא קבע הכתוב זמן שלשה רגלים אלא לבל תאחר. אבל לחיוב נתינתה כיון דמשכח עניים חייב ושמא אף בית דין מעשין אותו מיד. והיינו נמי דבתר האי מימרא אמר רבא כהאי גונא לגבי אינך ואמר כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בעשה. ומשום הכי אמר הכא כיון שעבר עליו רגל אחד ולא אמר הכי בצדקה משום דבהנך כתיב והבאתם שמה עולותיכם וגו' דהיינו רגל. כן נראה לי. ובמקומה בפרק קמא דראש השנה כתבתי בה יותר בסיעתא דשמיא.

ומשום כך היה נראה לומר דהא דאמרינן הכא דעובר מיד היינו מדרבנן שחשו למיתה כמו שחשו מדבריהם לאומר לאשה הרי זה גיטיך שעה אחת קודם מיתתו. אבל מדאוריתא עד שיעבור עליו שלשה רגלים אינו עובר. אלא דאכתי קשיא לי אוקמתא דרב אחא בר יעקב דאוקמה בשנזר והוא בבית הקברות ומשום דקא מאחר ליה לנזירות דטהרה. ועלה אמר רב אשי הואיל וכך נזיר טהור שטימא עצמו במזיד עובר משום בל תאחר כלומר ולוקה. ונראה דעל נגיעותו בטומאה ממש קא מחייב ליה דאם לומר דנזיר טהור שטמא עצמו במזיד ועמד בטומאתו ולא נטהר מאי שנא מזיד אפילו שוגג ואנוס. ובודאי מדנקט מזיד לא בכדי נקט ליה. ואף על פי שראיתי לרבותנו בעלי התוס' שאמרו שהוא הדין לאנוס לא נראה כן כמו שכתבתי. ועוד דהיינו ממש ההיא דרב אחא ומאי חידושיה דרב אשי. וצריך לעשות לי רב. הרשב"א ז"ל.

ואם תאמר והא איכא מאן דאמר בעלמא דלא חיישינן למיתה וכו'. ככתוב בהר"ן ז"ל. אי נמי הכא חיישינן שמא ימות דאי אמרת דלא הוי מיד נזיר אם כן בכל יום יאמר כן ונמצא דוחה נזירותו זמן מרובה ובתוך כך חיישינן שמא ימות. הריטב"א ז"ל.

דף ד עמוד א[עריכה]

רב אחא בר יעקב אמר לא אתי לספיקן אלא לודאן כגון דאמר הריני נזיר בעודו בבית הקברות. דהשתא כל זמן שמאחר לצאת עובר בבל תאחר. הניחא למאן דאמר לא חיילא בנזיר. פירוש מי שאמר הריני נזיר מגלח דכיון דלא חיילא נזירות הזהירתו תורה להחל עליו נזירות. אלא למאן דאמר חיילא מה בל תאחר יש כיון דחל עליו לאלתר. ועוד האמר מר בר רב אשי דכולהו מודו דלאלתר חיילא ולא פליגי אלא לענין מלקות על שהוא מאחר נדר בעודו שם. וההיא דפרק שלשה מינין לא קשיא גבי היה לו מת על כתפו והושיטו לו מת אחר דקאמר פרט לזה שמחולל ועומד. דההוא בשהתחיל נזירות בטהרה ונתחלל כבר בתוך ראשון אבל זה שלא היה נזיר לא נתחלל עד שנדר. וכגון שהתרו עליו קודם שנדר דאי לאחר שנדר כבר מחולל ועומד ואין בו מלקות. ועוד יש לומר דהא דקאמר דלקי היינו אם ישתה יין ולא על הטומאה. הרא"ם ז"ל.

הניחא למאן דאמר:    פלוגתא היא במסכת נזיר בפרק מי שאמר דאיתמר נזיר והוא בבית הקברות ר' יוחנן אמר חיילא עליה נזירות. סבר מיתלא תליא דאי משכחת טהרה חיילא. וריש לקיש אמר דלא חיילא עליה נזירות הילכך אי הדר ואמר חיילא עליה ואי לא לא. והכי קפריך הניחא לריש לקיש דאמר דלא חיילא עליה נזירות מן אלתר עד שיצא מבית הקברות ויחזור ויאמר הריני נזיר צריך הוא לחזור ולקבלו בשעה שהוא ראוי לחול. אלא לר' יוחנן דאמר דמהשתא חיילא עליה נזירות וצריך להזיר עצמו מן היין אבל לענין טומאה הוא נתלה ואין חל עליו שם נזירות להתחייב עליה משום טומאה עד שיצא מבית הקברות ויקבל הזאה שלישי ושביעי מאי בל תאחר איכא והא הוי נזיר. ועוד האמר מר בריה דרב אשי התם דבהאי כולי עלמא לא פליגי דלעולם חיילא עליה נזירות ואינו צריך לחזור ולקבל לכשיצא מבית הקברות.

ולענין מלקות הוא דפליגי היכא דאכל ושתה דברים האסורים לו בעודו בבית הקברות דר' יוחנן סבר כיון דחיילא עליה נזירות לקי משום בל יאכל ובל ישתה ומיהו אינו עולה מן המניין הואיל ואין נזירות חלה עליו לענין טומאה. וריש לקיש סבר מיחל הוא דחיילא על ידי קבלה זו לכי משכח רווחא אבל השתא לא חיילא עליה הואיל ואינו ראוי לחול עליו לענין טומאה ואי אכל ושתה לא מחייב עליה מלקות. כ"ש.

ואית דמפרשי לה בשם יצ"ה לאידך גיסא. הניחא לריש לקיש דאמר לא חיילא עליה נזירות לאסרו באכילה ושתיה עד שיצא (מאמר) ויאמר במקום טהרה הריני נזיר אפילו הכי קאי בבל תאחר דאיכא למימר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומוטל עליו ליצא מהר ולנדור טהרה. אלא לר' יוחנן דאמר חיילא עליה כלומר מתלא תליא וקיימא דלכי משכחת טהרה חיילא לאלתר ולא בעי למיהדר ולנדור מאי בל תאחר איכא. אבל קשיא ליה למר לר' יוחנן נמי איכא בל תאחר דאי (עבוד) עמד שם שלושים יום אין עולין לו מן המניין ואין מביא קרבן טומאה כדפירש התם. שיטה.

טימא עצמו במזיד:    לאו דוקא דהוא הדין אם נטמא באונס. ומזיד אטהרה קאי כלומר שבמזיד עומד בטומאתו בלא שיטהר. אי נמי אילו שניטמא באונס ובשוגג אינו חייב מיד עד יעבור עליו שבעת ימי טומאה. אבל במזיד בשעת מגעו גורם להפיל מה שמנה. הרא"ם ז"ל.

ואית דמפרשי דמילתייהו דרב אחא בריה דרב איקא ומר זוטרא בריה דרב מרי אנדר בבית הקברות קאי וכל חד וחד מפרש מאי משום בל תאחר איכא. ואי איפשר לומר כן דהא תגלחת וקרבן תרוייהו איתנהו בכלל איסור דנזירות טהרה דאמרי לעיל דהיינו בל תאחר דמאחר ליה לנזירות טהרה ותו לא איצטריך לפרושי טפי. שיטה.

וזה לשון הפירוש: ואית דמפרשי דהאי מילתא דרב אחא בריה דרב איקא קאי אנזיר והוא בבית הקברות דקעבר משום בל תאחר תגלתתו דכל זמן שהוא בבית הקברות לא מתחיל ליה למנות שבעת ימי טומאה וקמאחר לתגלחתו דעביד ליה ביום שביעי לאחר שהזה ושנה וטבל. ושבשתא היא דהא קיימא לן במסכת נזיר פרק הריני נזיר מגלח דלא בעי גילוח דהא קמבעיא ליה לרב אשי נזיר שנדר בבית הקברות אי בעי תגלחת או לא. ופשטינן לה מהא דתניא בספרי וטמא ראש נזרו בטהור שנטמא הכתוב מדבר שהוא טעון העברת שער והבאת צפרים ולפטור את הנזיר בקבר. עד כאן.

אילימא דלא מתפיס ליה לחטאת בנדר:    יש מי שפירש שאינו צריך להתפיסו בנדר דכיון שנדר בנזיר ממילא חייב להביא קרבנות נזיר. ופרכינן הרי חטאת חלב שאין מתפיסה בנדר שאף חטאות אינו צריך להתפיסן בנדר דמכי אכל חלב איחייב ליה בחטאת.

ואיכא למידק דאם כן היינו חידוש לחומרא כדאקשינן לקמן לאידך. וי"ל דאין זה חידוש לחומרא אלא הדין נותן כך שאותם שנדר בהתפסתו שייך בהו טפי בל תאחר אבל אותם שבאים ממילא שלא מחמת נדרו והתפסתו לא יהא עובר עליהם בבל תאחר. ויש מפרשים לא מתפיס ליה לחטאת נזיר בנדר דאילו אמר הרי זה חטאת נזיר או אמר הרי עלי חטאת נזיר אינו כלום הואיל ואינו נזיר דאין חטאת נזיר באה נדבה. מה שאין כן בשאר קרבנות שאילו אמר הרי עלי עולה או שלמים מיתפסי בנדרו וחייב להביא והיינו חידוש לקולא. וחטאת חלב נמי דכותיה דאינו מתפיס בנדר בזה ואפילו מי שמחויב חטאת ואמר הרי זו חטאת לא אמר כלום עד שיאמר הרי זו לחטאתי כדאיתא לקמן. וזה יותר נכון מן הראשון עד כאן. הרשב"א ז"ל.

וקמהדר דהיינו חידושא דסלקא דעתך אמינא הואיל ויש קולא בנדר כל כך דהיכא דגילח לשם אחד משלשת קרבנותיו חטאת ועולה ושלמים יצא ואינו צריך לחזור ולהמתין כדי נזירות אחר ולגלח לשם שלשתן בהך נמי תנהוג בו קולא ולא ליעבר עליה משום בל תאחר. במסכת נזיר בפרק שלשה מינין מוכחא מילתא דבעינן תגלחת לשם קרבנות. שיטה.

והרשב"א ז"ל כתב סלקא דעתך אמינא הואיל ואם גילח על אחת משלשתן יצא אימא לא. כלומר אפילו לא הביא מקרבנותיו כלל לא ליחייב משום בל תאחר וכל שכן כשגלח כבר על אחד מהם דכבר יצא. ודייקינן לה מלשון הואיל ואם גילח ולא קאמר הואיל וגילח על אחד. קא משמע לן היקישא דעובר על בל תאחר ואפילו כשהביא אחד מקרבנותיו ויצא מכל מקום התורה חייבתו משום בל תאחר על כולן. עד כאן.

דף ד עמוד ב[עריכה]

חטאת חלב קאתיא לכפרה:    ומשום הכי לא מיתפס בנדר אבל חטאת נזיר למאי כפרה קאתיא ומאי איסור עבד דכיון דלא לכפרה אתיא אמאי לא מיתפס בנדר. הילכך הואיל דאית ביה חידוש מוצא הוא מכלל חטאות אחרים דדרשינן מכי דרוש ידרשנו ולא ליקום עליה בבל תאחר להכי איצטריך למיגמר מהיקישא דנדרים. וא"ת והא לר' אלעזר הקפר דאמר חוטא הוא שציער עצמו מן היין ולכפרה אתי. ההיא יחידאה היא.

והרי חטאת יולדת וכו'. קשריא לה למיכל בקדשים:    וכדאיתא בכל דוכתא אינו אוכל בקדשים עד שיביא כפרתו. ובדידה כתיב וכפר עליה הכהן וטהרה. ואם תאמר חטאת דנזיר קשרי ליה למיכל בקדשים כדתנן בפרק שלשה מינין לא היה מגלח אלא על החטאת שחטאת קודמת בכל מקום. הא קתני עלה דההיא מתניתין גופא ושוין שאם גילח על אחת משלשתן יצא דשלמים ועולה מתירין בקדשים נמי. אי נמי דיולדת קשריא למיכל משלמים גופייהו דמייתיא מה שאין כן בנזיר. פירוש.

וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל: חטאת חלב לכפרה קא אתיא. יש מי שפירש דאאין מתפיסו בנדר קא מהדר כלומר מה שאין חטאת חלב נתפס בנדר אין זה קולא דהדין נותן דחטאת חלב לכפרה קא אתיא וכי צריך כפרה אינו ראוי שיהא נתפס בקדושה מחמת נדרו לנדבה. אבל חטאת נזיר כשאינו נתפס בנדר הוי ודאי משום חידוש לקולא שהרי כל עצמו של נזיר וקרבנותיו אינו לכפרה ומשום חובה אלא לנדבה וכיון שכן אף כשיאמר הרי זה חטאת נזיר או הרי עלי להביא חטאת נזיר אמאי לא מתפיס. אלא ודאי היינו חידוש ולקולא. ואינו מחוור בעיני דאם כן מאי קא מקשה מחטאת יולדת דאף היא אינה באה מן הנדבה אלא מחמת לידתה וכל שלא ילדה ונטמאת בלידה למה תביא חטאת ואם כן אינו קילותא.

והנכון דעל בל תאחר קא מהדר כלומר חטאת חלב אף על פי שאינו נתפס בנדר דין הוא שיהא עובר בבל תאחר הואיל ולכפרה קא אתיא וחייב הוא להתכפר. אבל חטאת נזיר למאי קא אתיא ומה לנו אם נתאחר מלהביא. ואפילו למאן דאמר נזיר חוטא הוא מכל מקום לא חמיר חטאיה כוליה האי על שציער עצמו מן היין. וכן נמי חטאת היולדת אפילו לר' שמעון בן יוחאי דאמר בנדה בשילהי המפלת דבשעה שכורעת ללדת קופצת ונשבעת שלא אזקק לבעלי לפיכך אמרה תורה תביא קרבן אפילו הכי לא חשבינן ליה הכא דבא לכפרה לפי שזה אינו אלא בשמא אמרה כן ובין אמרה בין לא אמרה היא מביאה. ואינו נתפס בנדר ואפילו הכי עובר בבל תאחר. ועוד דההיא דר' שמעון אידחיא התם כדאתקיף לה רב יוסף ודברי הגדה הם ואין משיבין מהם. עד כאן.

ודקשיא לך הרי חטאת חלב:    כלומר כי הדדי נינהו אפילו הכי לא דמו אהדדי דחטאת חלב קאתי לכפרה וחשיב עיכוב אי מאחר לכפרתו ועובר משום בל תאחר אם יעכבנו. ואפילו לר' אליעזר דאמר ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשה יחידי דהיינו מתן דמים אלמא דעל ידי חטאת הוא מותר ביין אפילו הכי לא חשיב עיכוב לעבורי עליה הואיל ושתיית יין רשות. אף על פי דלר' אלעזר הקפר חוטא הוא כדאמרינן לקמן מיהו לאו לכפרה אתא. הרי חטאת אלא וכו'. דקאמר כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות ואפילו חטאת יולדת בכלל ואמאי חשיב עיכוב הא לא אתי למישרי מידי. ואף על גב דאמרינן בשבועות דלר' שמעון חטאת היא מכל מקום עיקר קרבנה לאו לכפרה. ומצי לתרוצי דחטאת דתנא לבד מחטאת יולדת כדאמרינן לבד מחטאת נזיר. וקמהדר חטאת יולדת להכי חשיב עיכוב דידיה עיכוב משום דעל ידי אותו חטאת היא מותרת לאכול בקדשים כדמפקינן בפרק הערל מוכפר הכהן וטהרה דכיון דאכילת קדשים מצוה בין בבעלים בין בכהנים אי בפסח משום פסח וכדי שלא יבא לידי נותר אי בקרבנות משום ואכלו אותם אשר כופר בהן חשיב עיכוב דידיה עיכוב לעבור עליה משום בל תאחר. אבל חטאת נזיר דלא שריא ליה כלל וליכא עיכוב מצוה בהבאת קרבנותיו אימא לא ליעבר בבל תאחר. להכי איצטריך היקישא דנזירות ונדרים לומר שעובר עליו משום בל תאחר דאכילת קדשים מצוה שלא יבאו לידי נותר והילכך דין הוא שאין לו לאחר את המצוה. שיטה.

וזה לשון הרא"ם: ואי בעית אימא כמו שאמרת מתחלה ולקולא הוי החידוש. ואם תקשי חטאת חלב נמי יש הפרש שהוא אתי לכפרה ולכן בדין הוא שאינו מתפיס בנדר וגם לעבור בבל תאחר שמאחר כפרתו שלשה רגלים. אבל של נזיר אפילו לר' אליעזר דאמר חידוש הוא קליל חטאיה (וגסקינן וגם אינו אוסרו) א"ה הלשון מגומגם וצריך לומר אלעזר הקפר דאמר חוטא הוא קליל חטאיה וגם אינו מתירו כי אם בשתיית היין. והרי חטאת יולדת. ואף על גב דחטאת היא איכא מאן דאמר בשבועות דעיקר קרבנה אינו בא אלא להתירה בקדשים ועברה משום בל תאחר דלא נפיק משאר חטאות. ומשני דהיא הנותנת שהרי אכילת קדשים מצוה היא שלא יבאו לידי נותר וכן הוא לעבור עליו משום בל תאחר. ויכול היה לתרץ דאינו בכלל שאר חטאות חטאת יולדת כדאמר לבד מחטאת נזיר ולא חש ממנו מתרץ. עד כאן.

למה לי היקישא:    כלומר למה לי דקמהדר בתר היקישא. לאיתויי הפרת נזירות מנדרים משום שאין משיבין על ההיקש. תיתי נזירות וכו'. פירוש.

למה לי היקישא:    בשלמא לבל יחל דברו ובל תאחר אצטריך היקישא דאין מזהירין מן הדין. אלא הפרת נדרים תיתי במה מצינו הפרת אב ובעל בנדרים ואף בנזירות נמי שייכא הפרת אב ובעל דנזירות גופיה על ידי נדר הוא בא. עוד יש לומר דמה מצינו לאו דוקא אבל משום דהוי בכלל לענות נפש. ומשני איצטריך דאי לאו היקישא הוה אמינא נדרים מצי מפר דלית ליה קיצותא דכי נדר בסתם אין לו לנדר זמן קבוע קצוב אלא מקיים והולך לעולם והוי עינוי נפש. אבל גבי נזירות דאית ליה קיצותא שלשים יום דכתיב קדוש יהיה גדל פרע יהיה בגימטיא תלתין הוי. ואית דגמרי מדכתיב בפרשה תלתין זימנין חסר אחת נדר נזיר ופלוגתא היא במסכת נזיר. אימא לא. לא יהא הבעל מפר נזירות אשתו ולא אב נזירות בתו. קא משמע לן דמצי מפר. שיטה.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: ובמה מצינו לאו דוקא דהא ודאי נזיר בכלל נדרים בראשי המטות דכתיב לענות נפש רבי נמי עינוי נפש. אית ליה קיצותא שלושים יום ולא הוי כל כך עינוי נפש. יכול היה לומר דנזירות חמור. ושמא היה יכול להשיב אדרבה נדרים חמירי דלית להו קיצותא. ומה שלא הקשה גבי בל תאחר תיתי במה מצינו משום דאי לאו היקישא הייתי אומר חידוש הוא כדאמרינן לעיל. עד כאן.

אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך אבל אם אמר מרוחקני ממך מופרשני ממך לחודיה אינו אסור כלל לא באכילה ולא בשאר הנאות וכטעמא דאסיקנא לקמן משום דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים.

מתיבי מודר אני ממך וכו'. הרי זה אסור. כלומר אסור בכל ההנאות דהא לא פירש ממה יהא מרוחק ואין במשמעו הנאת אכילה יותר משאר ההנאות וכההוא לישנא דפרקינן בסמוך לתרוצי לדשמואל דלא תקשי עליה האי ברייתא. ואמרינן אלא מעיקרא דשמואל הכי איתמר טעמא שאמר שאני אוכל הוא דאין אסור אלא באכילה בלבד אבל מודרני ממך אסור אפילו בהנאה. והא דאקשינן ליה לשמואל מהא ברייתא משום דקתני בה אסור אסור דאי לא ליקשי ליה ממתניתין גופה. וכי פריק הכי קתני במה דברים אמורים באומר שאני אוכל לך מיד הוה ליה לאקשויי אי הכי אסור אסור למה לי כדאקשי בסמוך. אלא דניחא ליה מאידך ברייתא דקתני שאני אוכל לך ברישא והדר מודרני ממך דמשמע ליה מינה בהדיא דתרתי קתני. אלא דאכתי קשיא לי קצת כיון דעיקר קושיתו משום אסור אסור דקתני בה למה לי לאהדורי אפירכא אחרינא ולא ברר קושיתו דמשום אסור אסור דקתני בה קא פריך ליה מינה. ואי מיתחזי ליה דאידך פירכא דההיא ברייתא אחריתי עדיפא מינה אמאי לא אקשי מינה ברישא.

אי הכי היינו רישא:    לאו רישא דוקא קאמר אלא ראשונה קאמר והכי קא מקשה. בשלמא אי תרתי קאמר ומודרני לחודיה אסור היינו דקתני שאני אוכל ברישא והדר מודרני ממך לגלויי דמודרני לחוד אסור בכל ההנאות. אלא אי אמרת דחדא קתני וכבר אמר למה לי להפוכי לישנא ולמיתני שכבר אמר ליתני כדתני אידך ראשונה דאמרן וליתני מודרני אסור שאני אוכל לך אסור. ולפי דברי המקשה דאמר דתרתי קתני שמע מינה דשאני אוכל לך לבד אסור וכן כתוב בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל. ודוקא בשאמר שאני בשי"ן אבל אני אוכל לך לחוד לא דכשאמר בשי"ן משמע לשון קונם.

ונראה לי דאפילו לדבריהם דוקא כשהיו מסרבין בו לאכול דאי לא דילמא דאכילנא בהדך קאמר וכדאמרינן לקמן גבי כנדרי רשעים הימנו בשבועה ודלמא דאכילנא קאמר. ומתניתין נמי דקתני לקמן בפרק הרי אלו מותרין שבועה שאוכל לך אסור אקשינן עלה בגמרא ממתניתין דשבועות ואוקימנא לה במסרבין לו. ואיתא נמי בשבועות פרק שבועות תניין. וקשיא לי דכיון דכן מאי קושיא לשמואל מינה דכשהיו מסרבין בו לאכול ואמר מודרני ממך לחודיה אסור דהני ידים מוכיחות הויין דלא גרע מאהא בנזיר עובר לפניו דהויין ידים. וי"ל דהשתא אכתי לא מחמת שאין מוכיחות אתי ליה עד מסקנא אלא הוה משמע להו השתא דלשמואל אפילו שאין מוכיחות לא הויין ולפיכך לא אמר כלום אפילו במסרבין וכמו שאני עתיד לכתוב לקמן בסיעתא דשמיא.

וקצת נראה לי ראיה לדבריהם ממתניתין דתני בידות שאני אוכל ולמאי דקא סלקא דעתיה דמקשה מתניתין תרתי קתני ואפילו הכי קתני שאני אוכל לך לחודיה אסור דאי אמרת דקונם שאני אוכל לך קאמר הני לאו ידות נינהו אלא עיקר נדר הוא כאילו אמר קרבן שאני אוכל לך. ועוד יש לומר דאפילו בשאין מסרבין בו לאכול נמי קאמר דכיון שאמר שאני אוכל לשון נדר משמע דהכי קאמר קונם שאני אוכל לך. ובלשון נדר אי אפשר להסתפק דשאני אוכל לך דלא אכילנא משמע דאין נדר שייך באעשה שאי אפשר לומר קונם שאעשה כך. והא דאמרינן בפרקין דלקמן תנא מילתא פסיקתא ואוכל דאכילנא משמע הני מילי בשבועות. והיינו נמי דלא הקשו על מתניתין דשאני אוכל לך דבפרקין למימר שאני אוכל לך דלא אכילנא משמע ורמינהי שבועות שתים וכו' כמו שהקשו אותה בפרקין דלקמן גבי מתניתין דשבועה שאוכל לך אסור ובשבועות גבי מתניתין דשאוכל ושלא אוכל ואם איתא לא שביק הא דפרקין קמא ונטר עד פרקין דלקמיה.

ויש מי שפירש כאן דקונם שאני אוכל לך קאמר אבל שאני אוכל לך לחודיה לאו כלום הוא ואפילו למאן דאמר ידים שאין מוכיחות הויין ידים. ואני כתבתי מה שנראה לי.

עוד מצאתי בירושלמי דמשמע כלשון ראשון שכתבתי דשאני אוכל לך לחוד בלא קונם הוי יד לקרבן. דגרסינן התם שאני אוכל לך שאני טועם לך ר' אלעזר בשם ר' הושעיא תופסין אותו משום יד לקרבן. ר' בון בשם ר' חייא בעי אמר לא אוכל לך תופסין אותו משום יד לשבועה. אמר ר' יוסי אורחיה דבר נשא למימר שבועה שלא אוכל דילמא לא אוכל לך שבועה. אמר ר' ירמיה אורחיה דבר נשא למימר קנתא דכולבא דילמא כולבא דקנתא. עד כאן בירושלמי. אלמא ודאי דאפילו לא אמר קונם שאני אוכל לך אלא שאני אוכל לך לחודיה הוי יד לקרבן דאי אמרת קונם שאני אוכל לך דכוותה נמי בשבועות באומר שבועה לא אוכל לך והאי פשיטא דשבועה גמורה היא ולא יד. והכא אמרינן דאפילו יד לא הוי. הרשב"א ז"ל.

אבל שאני אוכל לך או שאני טועם לך לבד יד גמור הוא:    ודוקא שאמר שאני אוכל בשי"ן דמשמע שאומר קונם שאני אוכל לך אבל אם אמר אני אוכל לך בלא שי"ן לא מיתסר. וקשה אם כן דשאני אוכל לך בלחוד אסור אמאי נקט מתניתין מודרני בלא מודרני נמי כיון דאמר שאני אוכל לך סגי. יש לומר האי דנקט מודרני לאשמעינן דמודרני גרידא שרי אם לא אמר שאני אוכל או שאני טועם. ואקשינן אי הכי היינו רישא. לאו דוקא אלא רוצה לומר כמו ראשונה ולאידך ברייתא קרי רישא כלומר היינו ברייתא קמייתא. ואכתי מאי פריך היינו רישא וכי אין לו לשנות בזאת הברייתא מה ששונה בברייתא אחרת. וי"ל דהכי פירושו אי אמרת בשלמא דליתיה לדשמואל ומודרני גרידא אסור השתא לא קשיא מידי אמאי לא תני האי ברייתא בתרייתא כקמייתא דכיון דמודרני ממך לחודיה אסור אין קפידא להקדים שני אוכל לך וניחא שפיר. אלא לשמואל דמגיה בה וכבר אמר מודרני ממך אם כן היינו קמייתא. הריטב"א ז"ל.

וזה לשון הפירוש: אי הכי היינו רישא:    כלומר היינו אידך מתניתא דלעיל ותרתי זימני למה לי למיתני חדא מילתא. אי אמרת בשלמא מודרני לחודיה אסור היינו דאשמועינן תרתי מתניתא קמייתא אשמועינן דכי אמר מודרני הימך שלא אוכל לך אסור כדקא מתרצת לה במה דברים אמורים באמר שאני אוכל לך ובמודרני הימך לחודיה לא איירי כלל. ובתרייתא אשמועינן דבין שאמר שאני אוכל לך לחודיה בין אמר מודר הימך לחודיה הרי זה אסור. אלא אי אמרת דמתניתא בתרייתא נמי תני כגון דכבר אמר מודרני הימך אבל אמר מודרני לחודיה לא אמר כלום אי הכי היינו רישא. ועוד היכי מצית מוקמת לה דניתני בקמייתא במה דברים אמורים ובבתרייתא וכבר אמר דאי איתא דהכי הוא אסור אסור למה לי. אלא מדקא מפליג בינתיהון שמע מינה דבין הכי ובין הכי אסור. ואי קשיא ותרתי מתניתא למה לי כדפירשנו קמייתא קא משמע לן דכי אמר מודרני ממך שאני אוכל לך אסור ובתרייתא קא משמע לן דכי אמר מודרני הימך לחוד אסור וליתא לדשמואל. עד כאן.

ותו הקשה המקשה מן ברייתא אחרת. ולדברי רש"י ז"ל לאו גבי הדדי תניין דאם איתא הוה לי למימר אימא סיפא. ולפי דעתי אין זה הכרח כי הוא רצה להקשות לו שהתירוץ הראשון אינו תירוץ כי בסיפא דברייתא תניא איפכא ומפני זה לא שייך לתרץ ברישא התירוץ שתירץ. והוא הדין נמי דהוה ליה לאקשויי עתה אסור אסור למה לי אלא בלאו הכי הוקשה לו קושיא מן סיפא דברייתא ונטר ליה נמי עד לבסוף שהקשה לרישא ולסיפא אסור אסור למה לי. ועתה יתיישב דקאמר לקמן היינו רישא. ולדעת רש"י ז"ל נפרש רישא שהביאנוה ברישא בגמרא להקשות ממנה. ונצטרך לפרש לפי דבריו כי המקשה קבל התירוץ הראשון ולא הקשה לו אי הכי אלא לתירוץ האחרון והכי קאמר אי אמרת בשלמא דמודרני הימך לחוד אסור איכא למימר דמתניתא קמייתא אשמועינן דכי אמרינהו תרוייהו אסור וכדתריצת לה וברייתא דתני איפכא אשמועינן אסור אכל חד וחד באפי נפשיה. אלא אי אמרת שכבר אמר מאי שנא סיפא דמאחר לה ומאי שנא רישא דמקדים לה. ואני תמה מזה כי משמע שהמקשה ידע הברייתות מאחר שהקשה מהם ואם כן מאי אי הכי כי מה שתירץ רש"י ז"ל לא יועיל. ועוד כי מעיקרא כשרצה להקשות מן הברייתות איך לא היה קשה לו תחלה דהיינו רישא. וצריך עיון. הרי"ץ ז"ל.

והתניא איפכא. כמדומה שהן שתי ברייתות ובתוספתא אינן נמצאות. אבל מדקפריך אי הכי היינו רישא משמע דגבי הדדי מיתניין. ויש מפרשים דחדא ברייתא היא. ומאי דפריך ועוד אסור וכו' הכי קאמר ואפילו אם תמצי לומר לאו דגבי הדדי מיתניין מכל מקום אסור אסור למה לי גם בשניהם אלא ודאי מילי מילי קתני. הרי"ץ ז"ל.

אלא לעולם סבירא ליה לשמואל דבמודרני לחוד אסור:    והכי קאמר שמואל והא דתנן שאני אוכל לך אסור טעמא דאמר שאני אוכל לך כו' דהתם הוא דאסור לאכול משל חבירו שהוא חבירו שהוא מדבר עמו אבל חבירו מותר לאכול משלו שהרי לא אסר נפשו על חבירו. אבל אמר מודרני הימך לחודיה שניהם אסורים זה בזה דמודרני הימך משמע הריני כנזיר וכקדוש אצלך שלא תאכל משלי דכיון דאדם רשאי לאסור את שלו בהך נמי חבירו אסור בו ומודרני הימך משמע נמי הכי הוא כנדור וכקדוש אצלי את שאוכל משלך.

ועוד יש לומר דשמואל הכי מתרצא בכולן בין מודרני בין מופרשני בין מרוחקני בכולהו אסורין זה בזה עד שיסיים ויאמר שאני אוכל וכו' מודרני הימך שאני אוכל לך או מודרני הימך שאני טועם לך משום דמודרני ממך משמע שנים נהיה מודרים ומופרשים זה מזה. ומיהו לכאורה כיון דשמואל להחמיר ולהשמיע דמודרני שניהם אסורים מצי למיפרך כדבסמוך דלא הוה ליה למימר עד שיאמר דמשמע שבא להקל. אלא ניחא ליה למיפרך ממתניתין דהריני עליך חרם. שיטה.

וזה לשון הפירוש. אלא כי אמר שמואל דבכלן אינו חייב עד שיאמר שאני אוכל לך הכי אמרה ניהליה בכולן שניהם אסורים ליהנות זה מזה נודר ונידר עד שיאמר שאני אוכל לך. דהא דתנן במתניתין שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור (שהו"א טעמא) הכי משמע טעמא דכי אמר מודרני ממך שאני אוכל לך או מודרני הימך שאני טועם לך שהוא אסור בשל חבירו וחבירו מותר בו משום פרושי קא מפרש מילתא דלדידיה הוא דקאסר בשל חברו דקאמר שאני אוכל לך. אבל אמר מודרני הימך לחוד שניהם אסורין זה בשל זה וזה בשל זה דמודרני הימך משמע לגמרי אני מודר ממך שלא תאכל משלי ולא אני משלך. וקא משמע לן כי הא וכו'. עד כאן.

וזה לשון הרשב"א ז"ל: טעמא דאמר שאני אוכל לך הוא דהוא ניהו אסור וחבירו מותר דמשמע ליה דמדערבינהו ותני להו מודרני ממך שאני אוכל לך וקתני אסור כי היכי דשאני אוכל לך אינו אסור אלא הנודר בלבד אף מודרני ממך אינו אסור אלא הנודר בלבד דבתרוייהו קתני אסור. אבל ברייתא דקתני מודרני ממך אסור דאף על גב דלא קתני אסורין לא משמע דאינו אסור אלא הנודר בלבד. אלא משום לתא דשאני אוכל לך דקתני ביה על כרחיה אסור ולא מיתני אסורים תנא נמי במודרני ממך אסור. עד כאן.

אבל הרא"ם ז"ל כתב וז"ל: אלא הכי קאמר שמואל אבל מודרני ממך לחודיה להחמיר אמר הנודר ולאסור שניהם בא דממך משמע בכל ענייני הפרשה מודר ממני (א"ה צ"ל ממוני) ממך ומשמע מודר אני ממך. וקא משמע לן כר' יוסי בר' חנינא וכו'. ומתניתין נמי אף על גב דלא תני אסור אסור פירושה כן אבל שאין דרך המשנה לפרש כמו הברייתא. ואתא לאשמועינן דר' יוסי בר חנינא קאי כותיה. עד כאן.

וקא משמע לן כהדא דאמר ר' יוסי בר חנינא מודרני הימך שניהם אסורים:    כך היא גירסת הספרים וכן נראה גירסת רש"י ז"ל. ופירוש אלו הקושיות שהקשה לר' חנינא כי עלה בדעת המקשה כי לשונות אלו שוין הן ואם מודרני הימך משמע לשניהם כן היה לנו לומר בהריני עליך חרם או את עלי חרם וחזינן בהדיא דלא אסר אלא לאחד מהן. ולבסוף חזר מדבריו ואמר דהכי איתמר מודרני לבד שניהם אסורים אבל היכא דפריש ואמר הימך הוא אסור וחבירו מותר.

והקשה והא מתניתין הימך תנן ושמואל דאתא לפרש ואמר דמודרני הימך לא הוי פרט אלא אם כן אמר שאני אוכל לך שאני טועם לך. ואם כדברי ר' חנינא יקשה מתניתין דהריני עליך חרם לשמואל. ותירץ דעיקר מילתיה דשמואל הכי איתמר דהיכא דאמר מודרני הימך אסור הוא בשל חבירו בכל הנאות שבעולם עד שיפרש ויאמר מענין אכילה או טעמא. והקשה לו אי הכי לימא שמואל ואם לא אמר אלא שאני אוכל לך שאני טועם לך אינו אסור אלא באכילה. ולאחר מכן חזר בו ואמר שלא נאמר מילתיה דשמואל כך אלא כך לאשמועינן דלא מהני מודרני הימך לחוד לענין איסור הנאות כלל עד שיפרט ההנאות ההם.

והשתא לפי זאת הגירסא לא קשה לי כי הוא לא הביא דברי ר' יוסי בר חנינא אלא אגב גררא שאמר ששמואל השמיענו בפירוש שפירוש המשנה כדברי ר' יוסי בר חנינא ואיך שייך להקשות לר' יוסי בר חנינא אלא אם כן אמר גופא אמר ר' יוסי בר חנינא. ועוד מה הקשה לר' יוסי בר חנינא אוקמתא דשמואל והא גברא אגברא הוא. ועוד אכתי לא אסקינן מילתיה דשמואל ולא עמדנו על סוף דעתו ועושה משא ומתן באמצע. ועוד דבהאי קושיא בתרייתא הוה ליה לאקשויי הכי ואם אמר שאני אוכל לך שאני טועם לך לחוד אינו אסור אלא באכילה.

ומדברי הרמב"ם נראה שהוא גורס זאת הגרסא שהרי לא הביא פרק ה' דנדרים האי במה דברים אמורים דהכא. ויש גרסאות אחרות דנראה מהן דכל הקושיות האלו מקשינן לשמואל ותירץ הכי נמי קאמר במה דברים אמורים במפרש אבל בסתם נעשה כמי שאמר לו אני עליך ואת עלי ושניהם אסורים. ולקמן פרק השותפין לא מייתי ליה. ואחר כך מלתיה דר' יוסי בר חנינא הביאו בגמרא לדקדק ממנה ומילתא באפי נפשה היא.

וגם בזו יש לי תימא איך אמרנו דשמואל סבירא ליה כר' יוסי בר חנינא דאמר מודרני הימך שניהם אסורים והא מילתיה דר' יוסי בר חנינא לפי המסקנא לא מתוקמא הכי. ועוד איך יבואו דברי ר' יוסי בר חנינא באמצע דברי שמואל דאכתי לא קיימינן אדעתיה דשמואל כדאקשינן לגרסא הראשונה. וכן יקשה לקושיתא בתרייתא דשמעתין מה שהקשיתי לעיל. וצריך עיון בזאת השמעתא. הרי"ץ ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: תנן הריני עליך חרם המודר אסור אבל המדיר לא וקשיא לשמואל ולר' יוסי דמשמע להו מודרני ממך אתרוייהו הכא נמי נימא הריני עליך חרם דמשמע הכי הריני על ממונך חרם ומדיר נמי ליתסר. ופרקינן התם כגון דפריש ואמר ואת עלי לא. ואקשינן תו תנן הרי את עלי חרם המדיר אסור אבל המודר לא. פירוש ואמאי נימא הכי קאמר הרי אתה על ממוני חרם ויהא אסור גם המודר בנכסי המדיר. ופרקינן כגון דאמר הרי את עלי חרם ואנא עלך לא ומשום הכי מותר המודר. ואקשינן אבל סתמא מאי שניהם אסורים והא מדקתני סיפא הריני עליך ואת עלי שניהם אסורים מכלל דרישא דהיינו הריני עליך חרם או הרי את עלי לא כלומר אין שניהם אסורין אלא המדיר או המודר וקשיא לשמואל ולר' יוסי בר חנינא. ומפרקינן אלא דר' יוסי בר חנינא לקולא אתמר ודשמואל כדקיימא קיימא דטעמא דאמר שאני אוכל לך הוא דהוא אסור וחבירו מותר אבל אמר מודרני ממך שניהם אסורין. ודר' יוסי הכי איתמר אמר ר' יוסי בר חנינא מודרני לך שניהם אסורים אבל מודרני ממך הוא אסור וחבירו מותר. פירוש וקא משמע לן ר' יוסי דמודרני ממך לא משמע מודר ממוני ממך ושיהיו שניהם אסורין המדיר והמודר אלא הוא בלבד אסור וחבירו מותר. ומהשתא לא קשיא מתניתין דהריני עליך חרם לר' יוסי אבל קשיא לשמואל דהא אמרן דשמואל כדקיימא קיימא. והיינו דאקשינן והא מתניתין מודרני ממך תנן. ואמר שמואל בכולן עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך טעמא דאמר שאני אוכל לך הוא דהוי אסור וחבירו מותר אבל מודרני ממך שניהם אסורים. כלומר ומהשתא קשיא מתניתין דהריני עליך חרם לשמואל כי היכי דהוה קשיא לר' יוסי דמעיקרא פריך ממתניתין לר' יוסי ושני והשתא לשמואל. עד כאן.

דף ה עמוד א[עריכה]

תנן האומר לחבירו הריני עליך חרם המודר אסור חבירו שהיה מדבר עמו אסור לאכול משלו מפני שעושה את שלו כחרם וכהקדש אצל חבירו. מודר הוא דאסור לאכול משל זה אבל מדיר אינו אסור לאכול משל חברו. אלמא לא אמרינן דעשה זה את ממון חבירו כחרם וכהקדש אצל עצמו וקשיא לר' יוסי בר חנינא דאמר גבי מודרני הימך דשניהם אסורים ומדיר נמי אסור דהריני עליך חרם ומודרני אני ממך חדא נינהו. ומשני הא דאמרינן הכא דמודר אסור אבל מדיר לא כגון דפריש ואמר הריני עליך חרם ואת עלי לא שלא אהא אני אסור בשלך (אבל הכא דאמר הריני עליך חרם). ותו פרכינן והתנן האומר לחבירו הרי את עלי חרם שיהא שלך אסור כחרם וכהקדש הנודר אסור מפני שהוא אסר נפשו בשל חבירו אבל חבירו אינו אסור בשלו. אלמא אף על גב דאמר סתמא נמי לא אמרינן שניהם אסורין וגבי מודרני הימך אמאי אמר שניהם אסורין.

ומשני התם משום הכי מודר מותר בדפריש ואמר ואנא עלך לא אבל אני לא אהא אסור עליך. אבל היכא דאמר סתמא לעולם אימא לך דשניהם אסורים כדר' יוסי בר חנינא. וקא דייק תלמודא (אבל היכא דאמר סתמא לעולם אימא לך דשניהם אסורים כדר' יוסי בר חנינא אמר הריני עליך חרם דלא פריש טפי.) והא מדקאמר סיפא דהיכא דפריש שניהם אסורין מכלל דהא דקתני רישא מותרין בדמדיר סתמא עסקינן דאי בסתמא שניהם אסורין ליתני סתמא וכל שכן הדין. ופרכינן והא מתניתין הימך תנן דאמר סתמא ואפילו הכי אוקימנא למילתיה דשמואל דאתי לפרושי למתניתין דהכי קאמר בכולן עד שיאמר אבל מודרני הימך שניהם אסורין אף על גב דאמר סתמא. והשתא קשיא מתניתין דהריני עליך חרם לשמואל דקתני דאין שניהם אסורין עד שיפרש.

אלא מעיקרא דשמואל הכי איתמר. כלומר הכי מתרצינן לה לשמואל ולא כדקא סלקא דעתין מעיקרא. בכולן בין שאמר מודרני ממך בין שאמר מופרשני ממך בין שאמר מרוחקני ממך טעמא דסיים בה ואמר שאני אוכל לך בסיפא או שאני טועם לך התם הוא דאין אסור אלא באכילה משום דשאוכל לך קאמר. אבל מודרני ממך אסור בשל חבירו אפילו ליהנות ממנו אבל חבירו מותר בשלו אף לענין אכילה. אי הכי לימא שמואל הכי. אי הכי דמוקמת לטעמיה דשמואל בהכי דכיון דבלא איתמר מילתיה דשמואל הוה שמעינן דאסור דקתני במתניתין אכולהו קאי בין אמר מודרני ממך לחוד בין אמר שאני אוכל לך לחוד ומשמע נמי אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה. הכי הוה ליה לשמואל למימר ואם לא אמר אלא שאני אוכל לך שאני טועם לך אינו אסור אלא באכילה. כלומר טעמא דקתני מתניתין אסור דמשמע אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה דאמר מודרני הימך לחוד. אבל אמר ושאני אוכל ושאני טועם לך לחוד והוא הדין אי פתח במודרני הימך וסיים בשאני אוכל לך או בשאני טועם לך התם הוא דאינו אסור אלא באכילה. (משמע) דהשתא כי אמר שמואל טעמא דאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך הוא דאין אסור אלא באכילה משמע דאסור דקתני במתניתין באיסור אכילה מיירי והא ליכא למימר הכי דעל כרחך כיון דקתני אסור סתמא אחד איסור אכילה - משום דביה עסקינן - ואחד איסור הנאה. ולעיל דמוקמינן לטעמיה לשמואל כדר' יוסי בר חנינא היינו טעמא דלא פרכינן כי האי גוונא משום דמתניתין נמי דייקא כותיה דמדקתני אסור ולא קתני אסורין שמע מינה הוא אסור וחבירו מותר. אבל הכא לא דייקא מתניתין כוותיה כדפרישנא. הג"ה. לשון קצר: הא מודרני ממך גרידא אסור בהנאה ואסור דמתניתין קאי אתרוייהו למודרני בהנאה ולשאני אוכל באכילה. אי הכי דשמואל להחמיר בא ולאמר דמודרני אסור אפילו בהנאה לימא הכי ואי לא אמר וכו'. דמדקאמר עד שיאמר וקאי אאיסור דמתניתין משמע דלהקל בא.

אלא אי אתמר הכי איתמר ולהקל בא כו' כדמפרש ואזיל. אלא הכי איתמר כלומר אלא לעולם טעמא דמילתיה דשמואל כדקא סלקא דעתין מעיקרא והכי קאמר טעמא דאמר בכולן וכו' בין מודרני בין מופרשני בין מרוחקני אינו אסור לא באכילה ולא בשתיה ולא בהנאה עד שיפרש מאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך. ומאי טעמא לא איתסר משום דהאי דקאמר מודרני ממך דילמא הכי קאמר מודרני הימך שלא אהא מספר עמך. והיכא דאמר מופרשני ממך נמי איכא למימר דהכי קאמר מופרשני הימך שלא אהא נושא ונותן עמך. וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי היכא דאמר לנו שלא הדיר עצמו מאכילה ושתיה מהימנינן ליה. והאי דקתני לעיל בברייתא מודרני הימך מופרשני הימך מרוחקני הימך אסור הכי קאמר אסור לספר עמו ולישא וליתן עמו ולישב בארבע אמות שלו. כ"ש.

ואית ספרים דכתיב בהו לימא שמואל הכי ואי לא אמר שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור בהנאה. והכי מסתברא לישנא דתלמודא (אלא). ומדקאמר עד שיאמר משמע להחמיר קאתי והכי קאמר בכולן אינו אסור עד שיאמר שאני אוכל לך. וכי שנינן לעיל לשמואל אבל אמר מודרני הימך לחודיה שניהן אסורין הוה ליה למיפרך נמי דהוה ליה לשמואל למימר (שמואל) הכי ואי לא אמר אלא שאני אוכל לך לחודיה אין שניהן אסורין אלא הוא אסור וחבירו מותר. דעד שיאמר משמע לחומרא דשניהם אסורין. והאי דלא מקשי הכי משום דפריך אחריתי הריני עליך חרם כו'. אלא מאי מילתיה דשמואל איתא כמשמעותא ולהחמיר א"ה אולי צ"ל ולהקל הוא בא במודרני הימך לא משמע איסור (הנאה) אכילה. שיטה.

תנן הריני עליך חרם:    משנה היא בהשותפין לקמן. המודר אסור אבל לא המדיר. ואת אמרת שניהם אסורין ואם כן הכא נמי נימא הרי ממונך עלי חרם כלומר חרם עלי שלא אהנה מממונך ומדיר נמי ליתסר. וכן הרי את עלי חרם נודר אסור ומודר מותר ואמאי נימא דהכי נמי קאמר הרי אתה על ממוני חרם ואסורין שניהם. כגון דאמר וכו'. ואי תיקשי מאי למימרא לשון חרם אתא לאשמועינן דיכול בלשון חרם לאסור ממון זה על זה לבד אף על גב דאינו אסור לכל העולם כחרם דקרא. והא מדתני סיפא אבל סתמא לא. דאם כן ליתני סתמא וכל שכן הדין. וקשיא לר' יוסי בר' חנינא. היה יכול לתרץ נעשה הא סתמא נעשה כמי שאמר ואת עלי דשניהם אסורים אלא משום דברישא לא מתנינן בהדיא ואת עלי אלא תלמודא הוא דמפרש לה. אלא אי אתמר דר' יוסי לקולא איתמר. ואשמועינן דמתניתין לאו אתרוייהו קאמר וכדיוקא דמתניתין דהשותפין. והא מתניתין הימך תנן. לאו דוקא הימך דהוא הדין הריני כמתניתין דהשותפין אלא חד מתרי לישני נקט. ואוקמה שמואל וכו'. אם כן לא אתא לאשמועינן כר' יוסי בר' חנינא. אלא מעיקרא דשמואל הכי איתמר. לא ידענא אמאי נקט מעיקרא. אבל מודר אני ממך לבד אסור אפילו בהנאה. אי הכי דשמואל לאשמועינן חומרא בא נימא הכי ואם לא אמר שאני אוכל לך אסור בהנאה. אבל עד שיאמר משמע דלהקל בא. והוא הרין דלעיל דשני דשמואל קאמר אבל מודרני שניהם אסורים מצי למיפרך הכי לימא שמואל אם לא אמר שניהם אסורין. אלא הכי איתמר דלקולא אמר שמואל דמודר אני ממך לבד לא משמע איסור אכילה כדקאמר מעיקרא מאי טעמא דילמא לא משתעינא בהדך קאמר. וברייתא דלעיל דקתני מודרני אסור בלא שאני טועם יש לומר אסור נמי דקאמר היינו לאשתעויי בהדיה. והאי דילמא לא הוי ספק אלא פירושו שיש לנו לתלות דלא משתעינא בהדך קאמר דהכי משמע יותר ממשמעות דבר אחר. ויש מפרשים דספיקא הוי דכיון דיש לו לתלות בהכי ובהכי אפילו יד לא הוי. וזה אינו דעל כרחך יד הוי מדקאמר אסור. הרא"ם ז"ל.

טעמא דאמר שאני אוכל לך הוא דאין אסור אלא באכילה אבל מודרני ממך לחודיה אסור אפילו בהנאה:    ואין לשון זה מדוקדק דהשתא משמע דחידושיה דשמואל במודרני ממך לא משמע איסור אכילה בלבד אלא שאר הנאות. וליתא דאם כן מאי קא משמע לן פשיטא דמודרני ממך אי איפשר דלישתמע מיניה איסור אכילה בלבד אלא איסור הנאה וכמאן דאמר ידים שאין מוכיחות הויין ידים או שאינו אסור כלל לא באכילה ולא בהנאה כמאן דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. ואפילו איכא למשמע מיניה מידי איסור אכילה אי אפשר אלא לכל היותר דלא משתעינא בהדך ולא עבידנא משא ומתן בהדך ולא קאימנא בארבע אמות דידך וכדאמרינן בסמוך. אלא ודאי הא דשמואל לאשמועינן דידים שאין מוכיחות הויין ידים וכאילו אמר אם לא אמר שאני אוכל לך אסור בהנאה וכדאקשינן אי הכי לימא אם לא אמר שאני אוכל לך אסור אפילו בהנאה. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: אלא מעיקרא דשמואל הכי איתמר. כלומר עיקר דבריו של שמואל כך דאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך הוא דאין אסור אלא באכילה דילמא דאסור במתניתין משמע ליה אסור באכילה ולא בהנאה. אבל במודרני ממך לחודיה אסור אפילו בהנאה. ומודרני ממך דקתני בברייתא אסור היינו בהנאה והכי קאמר שמואל בכולן אסור בהנאה עד שיאמר שאני אוכל לך. ושמואל לא אתי לאשמועינן אלא איסור הנאה במודרני ממך.

וקשה אם כן מאי קא משמע לן שמואל דמודרני ממך לחודיה לא משמע איסור אכילה בלחוד אלא שאר הנאות הא פשיטא דמודרני ממך לא משמע איסור אכילה טפי מאיסור הנאה. וי"ל דהא קא משמע לן דאף על פי שלא אמר שאני אוכל לך מודרני ממך לחודיה אסור בהנאה דידים שאין מוכיחות הויין ידים. ואקשינן אי הכי לימא שמואל הכי ואם לא אמר שאני אוכל לך שאני טועם לך אסור בהנאה. ומדקאמר עד שיאמר משמע דכשאמר שאני טועם לך אוסר עצמו יותר ממודרני ממך לחודיה. והא ליתא דאדרבה מודרני ממך לחודיה חמיר טפי. והוא הדין דלעיל כי שני שמואל אבל מודרני שניהם אסורין הוה מצי למיפרך הכי לימא שמואל אם לא אמר שניהם אסורים. עד כאן.

ולאו למימרא דליתסר ליה לאישתעויי בהדיה ולמיעבד משא ומתן בהדיה ולמיקם בארבע אמות דיליה דהא סתמא קאמר תלמודא לא משמע דאמר אסור דמשמע שום איסור. ותו דכי האי גוונא לאו איסור חפצא הוא אלא כוונתו להרחקה בעלמא. הרנב"י ז"ל.

וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל: אבל אמר מודרני ממך לא משמע דאמר אסור מאי טעמא דילמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך משמע. כלומר וכיון דאיכא למשמע הכין ואיכא למשמע שאר הנאות וליכא ידים מוכיחות לשום איסור הילכך אינו אסור כלל וכדאמרינן אבל אמר מודרני ממך לא משמע דאמר אסור כלל.

ויש מי שפירש דלאישתעויי בהדיה מיהא אסור כברייתא דלעיל דקתני מודרני ממך אסור שאני אוכל לך אסור ומודרני ממך דלא משתעינא בהדך קאמר וכולהו סבירי להו דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. והראשון עיקר ואידך תנא סבירא ליה ידים שאין מוכיחות הויין ידים. וא"ת אם כן רבא דאמר לקמן אנא דאמרי אפילו לרבנן כלומר דליכא מאן דאמר הויין ידים כמאן מוקי לה לברייתא דלעיל דהא על כרחין אידך ברייתא למאי דפרישנא הויין ידים סבירא לה.

ונראה לי דרבא מוקי לה בשהיו מסרבין בו ליהנות או לאשתעויי ואמר מודרני ממך דכיון דמסרבין בו הויין ידים. והוא הדין דהוה מצי לשנויי הכין לעיל ברייתא לשמואל אלא דעד השתא לא הוה סלקא דעתין דשמואל משום ידים שאין מוכיחות אתי ליה אלא משום דלא משמע דאמר שום איסור ואפילו שאין מוכיחות לא הויין והילכך אפילו במסרבין בו לא אמר כלום. והיינו דכי אוקימנא לדשמואל בהאי טעמא דידים שאין מוכיחות תו לא אקשינן עליה מאידך ברייתא או משום דממילא שמעינן דשמואל מוקי לה לאידך ברייתא כמאן דאמר ידים שאין מוכיחות הויין ידים או אפילו כמאן דאמר לא הויין ידים ובמסרבין בו דידים (שאין) מוכיחות (מיהא) הויין. ודר' יוסי בר חנינא לא פליג אדשמואל אלא באומר מודר אני לך מאכילה שניהם אסורין מודרני ממך מאכילה הוא אסור וחבירו מותר. עד כאן.

דף ה עמוד ב[עריכה]

לימא קסבר שמואל:    כיון דקאמר דמודרני לא משמע ליה זה יותר מזה אם לא אמר שאני אוכל אם כן לדבריו לא הוו יד מודרני וחביריו כלל. וקצת נראה כפירוש שני. ויש לישבו אפילו לפירוש ראשון דהא דאסרינן ליה בדיבור ובמשא ובמתן ובעמידת ארבע אמות לא משום יד אלא עיקר שלש אלו הכי משתמעי ולא משום יד לבד. הרא"ם ז"ל.

אבל הרנב"י ז"ל כתב וז"ל: אלא ודאי מדקא בעי תנא דמתניתין לך עם שאני טועם שמע מינה סבירא ליה דבעינן ידים מוכיחות אם כן רישא דמודרני ממך נמי לא כלום הוא דלאו יד מוכיח הוא דלאיסור קא מכוין עד דאמר נמי שאני טועם לך. ואי אמר מודרני ממך שאני אוכל ולא אמר לך איפשר לומר דאסור דיד מוכיח הוא דמשל חבקרו דקא משתעי בהדיה קאמר. דדוקא בשאני אוכל בלא מודרני ממך הוא דלא הוי יד מוכיח בלא לך אבל מודרני ממך שאני אוכל איפשר דהוו ידים מוכיחות. אבל אין כן דעת רבינו ז"ל שכתב דכל היכא דלא אמר לך בין מודרני ממך בין אמר מודרני ממך שאני אוכל לא משמע דאמר אסור אלא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך אי אכילנא היום או עד יום פלן משמע. פירוש דמודרני הימך שאני אוכל לאו לאיסורא קא מיכוין אלא שאני אוכל תנאה הוי מודרני ממך דלא לאישתעויי בהדך אם אני אוכל עד יום פלוני או אם אני אוכל היום דלשון שאני כמו אם אני. עד כאן.

וכן בפירוש וז"ל: ואם נפש אדם לומר והא בהפך מתניתין דלעיל קאמר שאני אוכל לך וקמתריצנא דרבנן היא דאמר הויין ידים ההוא לך לך לאו דוקא דהא דקאמר בהו לך לך לאו משום דבעי ידים מוכיחות ודייקא נמי מדקתני אסור אסור ובמודרני לחודיה הוי אסור ואף על גב דליתנהו ידים מוכיחות. עד כאן. וז"ל הרא"ם ז"ל: מתניתין קשיתיה דמתוכה משמע דתנא דמתניתין בעי ידים מוכיחות מדקאמר לך עם שאני אוכל. ויש מפרשים מתניתין קשיתיה מדקאמר שאני אוכל לך עם מודרני ממך דאי הוי יד שאינו מוכיח יד לא צריך לומר שאני אוכל עם מודרני ממך. ואינו נראה בעיני מדקתני בברייתא אסור אסור. עד כאן.

ואי קשיא כיון דסבר שמואל דסתם מתניתין אתיא אליביה דר' יהודה אם כן סבירא ליה הכי ואם כן למה דחיק התלמוד בתחילת נזיר לאסבורי לשמואל דהויין ידים דמוקי שמואל אהא בנזיר עובר לפניו ואז הוי יד ואף על פי שאינו מוכיח דמה הוכחה יש אפילו בנזיר עובר. ואי לא אפילו יד לא הוי דדילמא אהא בתענית קאמר ואף על פי שנזיר עובר לפניו אין זה הוכחה דדילמא אהא בתענית קאמר. ויש מפרשים דהכי פירושו בנזיר כמו בכאן לימא קסבר שמואל לא הויין ידים ונוכיח מכאן דכן סבירא ליה. ומתרץ אין ודאי סבירא ליה ולהכי בעי נזיר עובר לפניו אבל אין עובר לפניו דילמא אהא בתענית קאמר ולא הוי מוכיח דלנזירות קאמר. וכן מוכיח בקידושין פרק קמא דמוכיח מדבעי שמואל נזיר עובר לפניו דילמא אהא בתענית קאמר ולא הוי מוכיח דסבירא ליה ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. הרא"ם ז"ל.

וז"ל שיטה: שמע מינה בעינן ידים מוכיחות. כיון דסבר שמואל דבעינן ידים מוכיחות אם כן אמאי דחיק תלמודא לימא קסבר שמואל דידים שאינן מוכיחות אינן ידים ודחיק תלמודא לשנויי כשנזיר עובר לפניו אבל אין נזיר עובר לפניו דילמא אהא בתענית קאמר ואפילו יד לא הוי. ואדרבא הוה ליה לשנויי דאין הכי נמי כדמשמע בשמעתיה וכדמשמע פרק קמא דקידושין דסבר שמואל דידים מוכיחות בעינן וצריך לומר הרי את מקודשת לי. וי"ל דהיינו הא דמשני כשנזיר עובר לפניו פירוש ואז הוו מוכיחות וליכא ספיקא במילתיה. אבל בשאינו עובר לפניו אינן מוכיחות דאיכא לספוקי דילמא אהא בתענית קאמר ולכך לא הוי נזיר. עד כאן.

אביי אמר הויין ידים:    בנזיר פרק הכותים אשכחינן פלוגתא דאביי ורבא איפכא והוא כמו איכא דאמרי והרבה כאלה יש היפוכין בתלמוד. הרא"ם ז"ל.

מה נזירות בהפלאה:    דלא חשיב נזירות עד שיפרש שם נזירות אף ידות נזירות דנפקי מלהזיר צריך לפרש שם נזירות דבעינן ידים מוכיחות. וכי היכי דאשכחן בידים דנזירות הכי נמי בידות נדרים דהא איתקש להדדי כדאמרינן לעיל. הרי"ץ ז"ל:

אמר רבא אידי אסברא לי מאי טעמא אמרי בידות נזירות דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אמר קרא נזיר להזיר:    נזיר היינו נזירות גופיה לא חשיב ליה קרא נזירות עד שיפרש שם נזירות כדכתיב כי יפליא לנדור נדר נזיר ומתרגמינן ארי יפריש. אף ידות נזירות דנפקי מלהזיר צריך לפרש הנזירות דבעינן ידים מוכיחות. משום הכי מהדרינן ליה נמי אלהזיר ולא ליבעי היקישא משום דפשטיה דקרא בנדר נזיר קמיירי ולא בנדרים אלא אנן הוא דמפקי מיניה משום דלנזר נזיר ריבוייא דקרא הוא דאי בעי מצי למכתב להזיר נזיר. וכיון דעיקריה דקרא בנזיר כתיב על כרחין כי יפליא אנזיר דסמיך ליה קאי ולאו אלהזיר. מדעת שיטה.

מקיש ידות נזירות:    לאו היקישא הוא דאם כן תיקשי לאביי. אלא מסברא קאמר דאין לנו לרבות ידים אלא מענין הנזירות בהפלאה בהוכחה ולאו בכי יפליא תליא טעמא (בנזירות) כנזירות עצמה דאפילו בלא כי יפליא לא הוינן מרבי אלא ידים מוכיחות. הרא"ם ז"ל.

והיכא דאמר לחבריה שאני אוכל לך ולא קאמר לא קונם ולא מודרני ממך איכא מאן דאמר דיד מוכיח הוא. חדא דבכולה סוגיין לא שקלינן וטרינן אם יד מוכיח הוא אם לאו אלא אמודרני לחודיה אבל בשאני טועם לך לא שקלינן וטרינן משום דודאי יד מוכיח הוא דקונם מה שאני אוכל משלך קאמר. ותו דברייתא קתני בגמרא מודרני לך אסור שאני טועם לך אסור ולא חשש שמואל אלא לתרץ רישא דמודרני ממך אסור אבל בסיפא דשאני טועם לך לא פליג כדאיתא בסוגיא בגמרא. וכי תימא ואי לא קאמר אלא שאני אוכל לך מנא לן דקונם שאני אוכל לך קאמר דילמא בשבועה הוא דקאמר שבועה שאני אוכל לך כלומר שהוא נשבע שיאכל משלו דלשון שאני אוכל שפיר משמע דאכילנא כדקאמר בשבועות שבועה שאוכל לך דהוא דאכילנא. איכא למימר אם איתא דשאני אוכל לך שבועה שאוכל לך רצה לומר לא לימא שאני אלא לימא שאוכל לך. דגבי שבועה לא משכחת להאי לישנא דשאני אלא גבי קונמות הוא דמשכחת לה שפירושו מה שאני אוכל לך משלך. הרנב"י ז"ל.

אמר לך אביי וכו'. אמר לך רבא וכו':    לאו אביי ורבא קא מתרצי לה אלא רבנן דתרציה לגמרא דנדרים קמתרצי לה אליבא דאביי ורבא כלומר יכולים הם להשיבך ולומר לך אנא דאמרי וכו'. ואינהו סברי דטעמייהו דרבנן ור' יהודה לאו כדפרשינן לה במסכת גיטין בפרק המגרש דרבנן סברי לא בעי ידים מוכיחות הילכך אף על גב דלא כתב ודין נמי ור' יהודה סבר בעינן ידים מוכיחות הילכך טעמא דכתב ודין התם הוא דהוי גט אבל לא כתב ודין לא הוי גט.

אלא היינו טעמייהו דרבנן ור' יהודה דרבנן סברי לא בעי ידים מוכיחות ואף על פי שלא כתב לה הרי את מגורשת ממני שפיר דמי ואפילו שאינו אלא ידות שהרי לא פירש שם סדר על הגט דכיון דכתב לה הרי את מותרת לכל אדם ממילא ידעי דאיהו מגרש לה מדעת והואיל וכן הוי גט דגט כריתות בעינן והאיכא שהרי התירה לכל אדם. ור' יהודה סבר לא הוי גט עד שיהא הידים מוכיחות (שהרי) שהוא מגרש אותה הילכך אם כתב ודין דהוי ליכי מינאי דמוכח השתא גיטא דאיהו מגרש לה הוי גט ואי לא לא הוי גט דכיון דלא מוכח מילתא לא חשיב גט כריתות. ובכמה מילי אשכחן כי האי גוונא דבחדא דוכתא מתרצינן לה למילתא בחדא גוונא ובאידך דוכתא מתרצינן לה בחדא גוונא כי ההיא דתנן במנחות בפרק הקומץ פיגול בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ כו' דהתם בפרק הקומץ מוקמי לה בחד טעמא ובמסכת זבחים בפרק בית שמאי מוקמי לה בטעמא אחרינא. ואמרינן נמי בפרק אלו הן הלוקין קסבר ר' שמעון לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואלו בשמעתא קמייתא דשבועות פסקי דאין לוקין עליו. שיטה.

וכתב הרי"ץ ז"ל: ונראה לי כי ודאי בתרתי פליגי וכו' ככתוב לעיל. או נוכל לומר דלהכי נקט הוכחה דליכי מינאי משום דאיירי לעיל בהוכחה דשאני טועם לך. עד כאן.

אלא גבי גט:    ואי תקשי לאביי קשיא מתניתין דאוקימנא כר' יהודה. ויכולין אנו לומר דאביי לא סבירא ליה ההיא דשמואל דמה דמוקי שמואל מתניתין כר' יהודה לתקוני מתניתין לפי מה שסובר דלא הויין ידים קא עביד אבל לאביי הויין ידים ומתניתין לא איירי במסרהב מתניתין לא קשיתיה כשמואל ואם כן בלא לך לא הוי יד כלל. והאי סברא אית ליה לאביי פירוש שני. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון שיטה: עד כאן לא קאמר ר' יהודה כו'. ואם תאמר אם כן לאביי מתניתין דאמר לעיל דבעינן מוכיחות בנדרים מדקתני אוכל לך מני לא ר' יהודה ולא רבנן. וי"ל דאביי לא משמע ליה משמעותא דלך אלא קסבר דשמואל מסברא דנפשיה הוא דקאמר הכי ודוקא משום דסבירא ליה לשמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים קמהדר מדיוקא דמסייעא ליה ולא אליבא דר' יהודה מפרש. עד כאן.

לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים:    מדאמרינן נימא קסבר שמואל ואמרי אין משמע ודאי דשמואל הכין סבירא ליה ככתוב בהר"ן ז"ל. אי נמי משום דדילמא סבירא ליה לשמואל דגט מוכחא מילתא דבגט מגרש לה ושאין אדם מגרש את אשת חבירו כסברא דרבא דבסמוך.

ואי קשיא לך (קא) הא דאמר שמואל בריש פירקא קמא דקידושין הנותן כסף לאשה ואמר לה הרי את מקודשת (לי) הרי זו מקודשת וכן לענין גיטין נתן גט לאשתו ואמר לה הרי את מגורשת הרי את מותרת הרי זו מגורשת ואמר ליה רב פפא לאביי לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים ואהדר ליה אביי לא הכא במאי עסקינן דאמר לי אלמא לרב פפא אי סבירא ליה ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים בעי מנאי ודלא כסברתיה דרבא וקשיא לפירוקא בתרא דכתיבנא. לא היא חדא דאביי הוא דמתרץ לה התם ואיהו לית ליה הא סברא דרבא אלא מיפלג פליג עליה וקסבר אדם מגרש אשת חברו. ועוד דודאי משמע מהתם דלא קשיא ליה לרב פפא התם אלא קידושין דלא מוכחא מילתא דלדידיה מקדש לה אבל גט לא קשיא דכיון דיהיב לה גט וכתיב כדיניה לא חיישינן אי לא אמר לה בשעת נתינת הגט הרי את מגורשת ממני. והיינו דלא תירץ אביי אלא הרי את מקודשת לי וכדמהדר ליה הכא במאי עסקינן דאמר לי ולא קאמר הכא במאי עסקינן דאמר לי וממני. וכן לענין הגט דנקט התם אינו אלא משום סיפא דאמר לה איני אישיך איני בעליך לא אמר כלום וכדאמרינן התם בהדיא דמשום סיפא נקט להו.

וכן נראה מדברי ריא"פ והרב בעל הלכות והרמב"ם ז"ל שכתבו בפסקיהם בקידושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי כתירוציה דאביי ובגט לא כתבו אלא לשון שמואל ממש הרי את מגורשת הרי את מותרת הרי זה גט ולא כתבו הרי את מגורשת ממני וכן כתבתיה במקומה בפרק קמא דקידושין בס"ד. ומכל מקום נראה לי דלאו למימרא דאי לא אמר לך ידים שאין מוכיחות הויין ואינו אסור עד שיאמר שאני אוכל לך וכלישנא ממש דמתניתין. דהא ליתא דכיון דאמר מודרני ממך שאני אוכל ידים מוכיחות הויין לכולי עלמא דאכילתו אסר אנפשיה וכההיא דרבי יוסי ב"ר חנינא דאמר מודרני ממך הוא אסור וחברו מותר כלומר כשאמר מודרני ממך מאכילה.

ותדע לך מדאמרינן לעיל אלא הכי איתמר טעמא דאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך הא מודרני ממך לחודיה לא משמע דאמר אסור מאי טעמא דילמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך מופרשני ממך דלא יתיבנא בארבע אמות דידך וכו' דאלמא שמואל לא קרי להו ידים שאין מוכיחות אלא בשלא הזכיר כלל ענין האיסור דאי לא תימא הכי לישמעינן רבותא טפי ולימא טעמא דאמר שאני אוכל לך הא לא אמר לך לא אלא ודאי כל שאמר שאני אוכל אסור לכולי עלמא. ורבא הכי קאמר שמואל יתורא דמתניתין קשיתיה אמאי תנא שאני אוכל לך ליתני שאני אוכל לחודיה דאלו תנא שאני אוכל ולא תנא לך ודאי אכילתו אסר אנפשיה לכולי עלמא אלא דלא דייקא מתניתין בעלמא אי בעינן ידים מוכיחות או לא דאי משום דלא קתני מודרני ממך מופרשני ממך לחודיה דילמא הכי קאמר טעמא שאמר שאני אוכל הוא דאינו אסור אלא באכילה הא לא אמר שאני אוכל אסור אפילו בהנאה כלישנא דלעיל דידים שאין מוכיחות הויין ידים ואי נמי דילמא הוה אמינא איפכא דטעמא דאמר שאני אוכל הוא דאסור הא מודרני לחודיה אפילו ידים שאין מוכיחות לא הויין דלא משמע דאמר אסור כלל משום הכי תנא שאני אוכל אבל אכתי לך למה לי אלא בודאי דאתא לאשמועינן מיתורא דמתניתין אעלמא דידים שאין ידים מוכיחות לא הויין ידים. הרשב"א ז"ל.

אמר רבא מתניתין קשיתיה אמאי תני שאני אוכל לך שאני טועם לך:    הכי גרס בכל הספרים ולך לך קא דייק דאי איתא דידים שאין מוכיחות הויין ידים לא הוה ליה למיתני לך אלא שאני אוכל ושאני טועם לאשמועינן דידים שאין מוכיחות הויין ידים. ואי קשיא לך ברייתא דלעיל דאית ליה הויין ידים ואפילו הכי קתני שאני אוכל לך. יש לומר דשאני התם דכיון דקתני בהדיא מודרני ממך הרי זה אסור הא אשמועינן בהדיא דהויין ידים והילכך לא איצטריך למיתני שאני אוכל בלא לך לאשמועינן הכין. אבל במתניתין דלא ידעינן מאי סבירא ליה לתנא דמתניתין אם איתא דהויין ידים סבירא ליה לא הוי למיתני לך. ויש מי שאמר דהכי גרסינן אמאי תני שאני אוכל שאני טועם כלומר לא הוה ליה למיתני שאני אוכל כלל אלא מודרני ממך הרי זה אסור. ואין צריך למחוק הספרים דשפיר מיתרצא ההיא ברייתא דלעיל. הרשב"א ז"ל.

ורבא דאמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן לא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חברו וכו':    כך כתוב בספרים. ולאו דוקא דמהאי לישנא משמע דבגט מיהא לא בעו ידים מוכיחות וליתא לכשתמצי לומר דרבא אפילו לרבנן אמרה למילתיה אפילו בגט נמי בעינן ידים מוכיחות אלא אף על גב דלא כתיב ביה מנאי עיקר מוכיח הוא לפי שאין אדם מגרש אשת חברו. אלא הני ידים מוכיחות דבעי ר' יהודה קאמר והכי קאמר עד כאן לא קאמרי רבנן לא בעינן מנאי כדבעי ר' יהודה משום ידים מוכיחות אלא גבי גט דהוי מוכיח ממש לפי שאין אדם מגרש את אשת חברו. הרשב"א ז"ל.

אמר לך אביי וכו'. אמר לך רבא וכו':    ואיכא למידק אשמעתין דמהכא משמע דפלוגתיהו דרבנן ור' יהודה בגט היינו אי בעינן מינאי או לא ובגיטין בפרק המגרש מפורש בהדיא בגמרא דבדין פליגי דר' יהודה סבר בעינן ודין דאי לא כתיב ביה ודין לא מוכח דמגרש לה בגט אלא בדיבורא בעלמא וגט לראייה בעלמא ורבנן סברי דמוכחא מילתא דבגיטא מגרש לה.

ויש מפרשים שזו ממקצת ההלכות המתחלפות בתלמוד דהכא נסיב האי טעמא והתם נסיב ליה טעמא אחרינא. ועל כן אמרו דלענין פסק הלכה קיימא לן כרבא כרבנן דאמר דאינו צריך מינאי וכטעמא דאמר שאין אדם מגרש אשת חבירו וקיימא לן דבעינן ודין וכדאיבעיא לה במקומה בפרק המגרש ואתיא למפשטה מדאתקין רב יוסף רבא בגיטא וכו' ואילו ודין לא קאמר ואסיקנא אטו כולהו מי קאמר אלא בעינן הכא נמי בעינן.

ולדידי קשיא לי היאך איפשר לומר דבמינאי פליגי דהא ודאי צריך הוא לכתוב בגט שמו ושמה ואפילו בדיעבד כדאיתא בהדיא בפרק המביא תניין גבי ההוא גברא דעאל לבי כנישתא ויהיב ספר תורה לדביתהו וכיון שכן אפילו לא כתיבי מינאי מוכחא מילתא ודאי דאיהו מגרש לה והיכי בעי ר' יהודה מינאי דהא איהו איכתיב בהדיא בגיטא ואיהו הוא דמגרש לה. ועל כן נראה לי דשתי הסוגיות כל אחת מוכחת על חבירתה דבתרתי פליגי בודין ובמינאי. דר' יהודה סבר דאי לא כתיב ודין אמרינן בדיבורא גירשה ושטר ראיה בעלמא דכיון שכן אפילו כתיב ביה ודין וכתיב ביה שמיה אכתי לא מוכחא מילתא דאיהו מגרש לה בגיטא דדילמא איהו בדיבורא מגרש והכי קאמר אנא פלניא פטר ותריך אנתתי בדיבורא בעלמא ודין דהוי ליה ספר תרוכין מאיש אחר ולא ממני הילכך צריך לכתוב ודין וצריך לכתוב מינאי. ורבנן סברי דמינאי נמי לא צריך דאין אדם מגרש אשת חברו שאינו כתוב בגט אלא מי שנכתב שמו בגט איהו הוא דמגרש וכיון שכן דילמא בדבור גירשה לא חיישינן דגיטא לאו לראיה עבדי ליה אלא לגרושי ביה וכיון דיהביה ניהלה ודאי למילתיה ולדיניה דהיינו לגירושין יהבינן ולא לראיה בעלמא. והתם בפרק המגרש נסיב לה חד טעמא והוא הדין לאידך והכא נסיב חד טעמא והוא הדין לאידך לומר דאין אדם מגרש אשת חברו ואין אדם מגרש בעל פה ונותן גט לראיה. ולהאי פירושא איכא למימר דלא בעינן ודין.

וקיימא לן כרבא דהוא בתרא דאמר דלא פליגי רבנן בידים מוכיחות ואיהו נמי כוותיהו סבירא ליה בגט דאין אדם מגרש בעל פה ונותן גט לראיה ואין אדם שאינו נזכר בגט מגרש אשת חברו (זה). ואף על גב דאיבעי לן במקומה ולא איפשיטא הכא איפשיטא כיון דאמרינן בכולה סוגיין דרבא אמרה אפילו לרבנן והתם נמי לכאורה הכי משמע דהא סברא קמייתא דגמרא הכי הות דלא בעינן ואף על גב דאתינן למפשטה מדרב יוסף מדרבא ודחינן ולטעמיך כולהו מי קאמר אלא בעינן הכא נמי בעינן לאו ברוקא אמרו כן דבעינן אלא בדרך דיחוי בעלמא כלומר דאי משום הא (דרב יוסף) דרבא לא דייקינן דלא בעינן דאיכא למימר דבעינן.

ומכל מקום כיון דסברא קמייתא בתלמודא מיתחזיא דלא בעינן ואשכחן הכא דאית ליה לרבא הכין לא שבקינן האי סברא ותפסינן דחייא בעלמא דתלמודא. ומיהו כיון דאיסורא דאורייתא ואיסור ערוה החמורה היא חיישינן לה דהכא נמי לאו רבא אמרה בהדיא דנימא דרבא הכין סבירא ליה אלא אנן הוא דאמרינן דדילמא רבא אפילו לרבנן אמרה. וכן נראה מדברי הריא"ף ז"ל. ומכל מקום היכא דכתיב ודין ומינאי וכי יהיב לה ניהלה לא אמר ליה הרי את מגורשת ממני אלא הרי את מגורשת לבד הרי זו מגורשת כסתמא דמימרא דשמואל דבפ"ק דקידושין. וכן נראה מהלכות הריא"פ והרב בעל הלכות גדולות והרמב"ם ז"ל וכמו שכתבתי שם בקידושין וכמו שכתבתי למעלה. הרשב"א ז"ל.

דף ו עמוד א[עריכה]

מיתיבי היה ככר לפניו ואמר הרי הוא עלי הרי זה עלי הרי זה אסור מפני שהוא יד לקרבן:    דבלשון זה אדם מקדיש קרבן ואומר הרי הוא עלי לעולה הרי זה עלי לעולה. והאי דקאמר מפני שהוא יד לקרבן ולא אמר שהוא נדר לקרבן דאין נדר עד שיאמר בפירוש הרי הוא עלי לעולה. פירוש.

ואקשינן. והא מפני שהוא יד לקרבן קתני:    פירוש אלמא דהוא יד לקרבן הוי ולא יד לצדקה ולא להפקר. ויש מפרשים כן והא מפני שהוא יד לקרבן קתני ועל כרחך אהרי הוא או אהרי זה ככתוב בהרא"ש ז"ל. אבל אמר הרי הוא שניהן אסורין כלומר כולי עלמא אסורין בו דהרי הוא הקדש קאמר. ולא קאמר הרי הוא קרבן משום דמיירי בדבר דלא חזי לקרבן. והכי קאמר מפני שהוא יד לקרבן כלומר אינו אלא יד בעלמא ואינו מיקרי הקדש ואינו אסור אלא לו לבד ולא לכל העולם. ויש מפרשים אלא טעמא דאמר עלי דעלי מוכיח דהוי יד לקרבן ואם לא אמר דילמא להוי גופיה הקדש קאמר. הריטב"א ז"ל.

כתב ברי"ץ ז"ל וז"ל: האומר הרי הוא עלי או הרי זה עלי. על הככר שהוא לפניו קאמר ואם היה מסיים ואומר כקרבן הוי הנדר שלם ועכשיו הוי יד. וטעמא דאמר עלי דהוי יד המוכיח הא לאו הכי לא מהני כלום מפני שאינו מוכיח ואף על גב דהוי יד. ותירץ דמשום הכי כי לא אמר עלי מותר דדילמא הרי הוא הפקר הרי הוא צדקה קאמר דיותר קרוב הוא להביט לזה מפני שאינו חסר כי אם דיבור אחד אם לשון הפקר או לשון צדקה ולזה הוי יד מוכיח. ולקרבן לא הוי יד מוכיח כלל דעדיין חסרים שתי תיבות עלי וקרבן. והקשה והא מפני שהוא יד לקרבן קתני. כלומר מאחר שהוא יד לקרבן היכא דלא אמר עלי אפילו אינו מוכיח יש לנו לשמעו לקרבן לחומרא טפי מלהפקר לקולא אף על גב דמוכחא. וחזר בו ואמר טעמא דעלי הוא דהוא אסור וחבירו מותר אבל אמר הרי הוא אסור לכל העולם דדילמא הקדש קאמר והוי יד המוכיח להקדש וגם הוא (חוזר) חומרא. ולקרבן הוי יד שאינו מוכיח וקולא שלא יאסר אלא עליו. כן נראה לי פירוש שיטה זו. ולפירוש רש"י זה יקשה מה הקשה והא מפני שהוא יד לקרבן קתני דדילמא כי אמר שהוא יד לקרבן באומר דוקא עלי אבל בלא עלי לא הוי יד לקרבן טפי מהפקר או צדקה. עד כאן.

אלא אימא. כלומר הכי התירוץ לעולם הרי הוא הוי יד אף על פי שלא אמר עלי ולא בא עלי אלא שלא יהא חברו אסור בו דדילמא הרי הוא הקדש קאמר. אבל הרי הוא קרבן לא מצי למידק דבככר עסקינן שנתפס דלאו בר קרבן הוא. ותימא דמכל מקום היה יכול לומר אבל לא אמר עלי שניהם אסורין דהרי הוא כקרבן אכולי עלמא דאסר ליה אכולי עלמא כהקדש. הרא"ם ז"ל.

לא אמר כלום. דחטאת ואשם בעינן לשמן ולשם בעלים. ואם כן הוי יד שאינו מוכיח דאין חטאת ואשם באין דרך נדבה דנימא דנקדוש. אבל אמר חטאתי ואשמי והבהמה לפניו והוא מחוייב חטאת או אשם דבריו קיימין ואף על גב דלא הוי אלא יד דהא לא אמר לה'. אלמא יד המוכיח בעינן מאחר דברישא אמרינן דלא אמר כלום ותיובתא דאביי. ותירץ אמר לך אביי הא מני ר' יהודה דבעי יד המוכיח (אבל) אפילו בעלמא. וחזר בו אביי ממה שאמר למעלה דר' יהודה לא בעי בעלמא ידים מוכיחות כי עתה יאמר דכי היכי דפליגי בגיטין הכי נמי פליגי בעלמא ואביי דוקא כרבנן ולא כר' יהודה.

אמר לך רבא אנא דאמרי וכו':    לשון מיותר הוא כי לא היה לו לומר אלא אמר לך רבא אנא דאמרי אפילו לרבנן וכדאמרן. אלא בזאת המסכתא ובמסכת נזיר יש כמה לשונות מיותרות שלא כמנהג תלמודינא. הרי"ץ ז"ל.

הרי זו אשם ובהמה לפניו:    אף על פי כן לא אמר כלום שאין אדם מתנדב חטאת ואשם שעל חטא דוקא באים. וזהו אשם ודאי דאילו אשם ספק מתנדב כדתנן בשילהי כריתות דאמר ר' אליעזר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום וזה אשם חסידים נקרא ואינו כשאר תלוי. ובזה צריך לפרש פרק השוחט בחולין לשם אשם ודאי כשרה דלאו בר נידר ונידב הוא לשם אשם תלוי והיינו אשם סתם פסולה ורישא דאשם ודאי דוקא וסיפא דתלוי לאו דוקא דאי לאו הכי קשיא רישא לסיפא. מצאתי. אם היה מחוייב שאין דרך אדם להתנדב חטאתו ואשמו ומפרישו אלא אף על גב דמחוייב חטאת אי לא אמר לשם חטאתי דהוי דבר מוכיח אבל לשם חטאת לא מועיל (אף על גב דהוא מחויב לא אמר לשם חטאתי) וקשיא לאביי. וצריך עיון בנדיב לב עולות דמייתי בשבועות. ושמא במקום דאתי למיטעי דלא בעי דבר הנידר ונידב לא שייך למררש ביה נדיב לב. הרא"ם ז"ל.

מפני שהוא יד לקרבן:    פירוש מפני שהוא או זה יד לקרבן דהרי זה עלי נמי קתני בברייתא דהוא אסור אלא רישא דברייתא נקט והוא הדין לאידך. ומהכא שמעינן דלרבא דקיימא לן כותיה היה ככר תפוס בידו ואמר הרי הוא או הרי זה ולא אמר עלי. אי נמי היה ככר תפוס בידו ואמר הרי עלי ולא אמר הוא או וה אין כאן בית מיחוש רלעולם צריך הוא לומר זה או הוא או שיזכיר את החפץ שהוא אוסר אנפשיה כגון שאמר הרי עלי בשר או הרי עלי אכילת בשר או ישיבת סוכה עלי הא לאו הכי לא אמר כלום. הרשב"א ז"ל.

דף ו עמוד ב[עריכה]

יש יד לקידושין:    כלומר יש תורת יד לגבי קדושין ומקודשת לזרוק (א"ה אולי צ"ל לחומרא) או אין תורת יד לגבי קדושין כלל. פשיטא דחבירתה נמי מקודשת דקדושי עצמן אינון דקאמר לה ואת נמי הכי משמע ואת נמי מקודשת לי. ודיהיב לקמייתא כשיעור שתי פרוטות ועבדא לה שליח לקבל קדושי חברתה וכי האי גוונא לא הוי יד. אלא כגון דאמר הרי את מקודשת לי ואמר לחברתה ואת מאי. דאם תמצי לומר דיש תורת יד לקידושין הכא נמי אמרינן כיון דאמר לה ואת כמאן דאמר לה ואת נמי דמי ותפסי בה קידושין בחברתה. או דילמא הא דקאמר לה ואת הכי קאמר לה ואת חזאי דאנא מקדישנא לה ולא תפסי בה קדושין דאין כאן יד לקידושין כלל. פירוש.

אבל הרי"ץ כתב וזה לשונו: יש יד לקידושין יד המוכיח קא בעי ליה. ושאל היכי דמי אילימא דאמר לאשה וכו'. לא קאמר כגון דאמר לאשה הרי את מקודשת סתם ולא אמר לי וכדקאמר שמואל בריש פירקא קמא דקידושין כי ההוא הוי יד שאינו מוכיח. ואת נמי. וקבלה אחת על ידי שתיהן או לכל אחת נתן בידה פשיטא דכיון דאמר נמי קדושין גמורין. אלא כגון דלא אמר לה נמי אלא ואת לבד אחר שנתן בידה מאי מי אמרינן דגבי קדושין מהני יד והוי כאלו אמר נמי לחברתה ותפסי בה קדושין או דילמא לא מהני יד בקידושין אף על גב דמוכח עד שיגמור כל הלשון והילכך כשאמר לה ואת חשבינן ליה כאלו אמר ואת חזאי. אף על גב דהוי יד מוכיח שהרי מכיון שקידש הראשונה ואמר לה לאחרת ואת ונתן פרוטה בידה ודאי יד מוכיח הוא ואפילו הכי לא הוי קידושין. וכן יש לפרש כולן. הרי"ץ ז"ל.

וז"ל שיטה: אילימא דאמר לה לאשה הרי את מקודשת לי דמסתמא דסיים בה הכי הרי את מקודשת בשוה פרוטה דהיינו עיקרו של קדושין ואמר לה לחברתה ואת נמי. ומאי תבעי ליה לרב פפא פשיטא דמקודשת דהואיל דקדשה לחבירתה בקידושין גמורים הכי נמי כי אמר לה ואת נמי ונתן לה שוה פרוטה קידושין עצמן היא ופשיטא דמקודשת. אלא בכי האי גוונא מיבעיא ליה דאמר לה כו' ואמר לחברתה ואת ולא אמר נמי. ותמיהא לי הא כיון דאיכא למימר דואת חזאי קאמר לה לאו ידים מוכיחות נינהו והיכי אמרינן לקמן דידים מוכיחות קמבעיא ליה לרב פפא. והכי פירושו דמילתא מי אמרינן היכא דאמר ואת ואת נמי קאמר ותפסי בה קדושין הואיל וידים מוכיחות נינהו דנראין הדברים שעל דבריו הראשונים הוא מוסיפן משום דידים מוכיחות הויין ידים. או דילמא ידים מוכיחות לא הויין ידים והכא נמי אף על גב דמוכחא מילתא דואת נמי קאמר אפילו הכי כיון דידים נינהו כמאן דאמר לה ואת חזאי דמי ולא תפסי בה קידושין. עד כאן.

קשה מאי קא מיבעיא ליה לרב פפא אם יש יד לקידושין או לא מנדרים פשיטא לא ילפינן מדאיצטריך רחמנא למיכתב היקישא דנזיר להזיר משמע דלא ילפינן מנדרים ממה מצינו דאי ילפינן היקישא למה לי נילף מנדרים ממה מצינו. ויש לומר ואיפשר לפרש דלא איצטריך היקישא אלא למילף הפרה דלא דמי נזירות לנדרים כדאמרינן לעיל. אבל מילי אחריני איכא למילף. עד כאן דברי מנחם הארוך. ואיכא למידק מאי קא פריך לרב פפא מדקסבר במסכת קידושין יש יד לקידושין דלא דמו קידושין דהתם לקידושין דהכא דאילו התם יהיב לה כסף ודמו לגט דאית ביה מעשה ולכולי עלמא יש יד לגיטין כדאמרינן לעיל. אבל קדושין דהכא אין כאן מעשה כלל דלדידה לא יהיב ולא מידי וכמו שפירשו התוספות ומשום דהוי דבר קל מיבעיא ליה שפיר לרב פפא אם יש יד לקידושין הללו כדפריש בגמרא. עד כאן מנחם הארוך.

וי"ל דהמקשה סבר דאין לחלק בין קידושין דהכא לקידושין דהתם וגם בין קידושין לגיטין וכמו דקיימא לן בשמעתין. והא דמקשה מקידושין ולא פריך מגיטין דעדיף למיפרך מרב פפא לרב פפא ובדדמי מקידושין לקידושין. והמתרץ היה יכול לחלק כדפרישית אלא שהשיב לו אפילו לפי דבריו וכן תירץ מורי בגליון.

חדא מגו מאי דסבירא ליה לשמואל קאמר ליה לאביי:    כלומר הא דאמר ליה רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל דידים שאינן מוכיחות הויין ידים מתוך דבריו דשמואל קאמר ליה לדבריו דשמואל קאמר דמתוך דבריו איכא למישמע דידים שאינן מוכיחות הויין ידים. אלא לרב פפא לא סבירא ליה דלרב פפא מספקא ליה אי אית יד לקידושין כל עיקר. פירוש.

אלא דקאמר והדין ושויא. (א"ה נ"ל דצ"ל ושואל). והדין נמי קאמר או דילמא והדין לעצמו. ומה שלא פירשו התלמוד לפי שפשיט והדין לנפקותא בסמוך לא פשיט ליה כאן. שיטה.

יש יד לפיאה:    יש לפרש כולהו כדפרישנא לקידושין. אי נמי יש לפרש דאפילו אם תמצי לומר דאין יד לקידושין הני מילי לקידושין דחמירי כדפרישית אבל פאה דמי טפי לנדרים דבאמירה לבד הוי פאה. או דילמא פיאה חמורה משום גזל ולא מתפיס ביד. הרא"ם ז"ל.

אגיא:    כעין אגם ואית דפרשי כעין ערוגה כדאמרינן פרק קמא דברכות כי כסלא לאגיא.

(והדין הוא דכי אמר תיהוי כולה) מכלל מדקמבעיא ליה אאידך (הא) והדין אי להוי פיאה או לא אלמא דכי אמר תהוי שדה כולה פיאה דהויא פיאה. אין והתניא המסייע לך פאת משדך לא נאמר אלא פאת שדך כלומר שכל שדהו נקרא פאה. פירוש.

אוגיא כמו עוגיא כדאמר התם במסכת מועד קטן עוגייאות לגפנים. והן החריצין שעושין בגפנים ובשדה נמי רגילין לעשות. ויש מי שפירשו ערוגה. ומה שהקשה מכלל דכי אמרינן תיהוי שדה כולה פיאה הויא כולה פיאה לפירוש זה דייק מראש דבריו דמשמע דאם שתק ולא אמר והדין הויא כל הערוגה מיהא פיאה. ולפירוש הראשון דייק מדקאמר והדין דמשמע דדוקא כי האי גוונא אמר דלא פירש הא אם אמר בהדיא והדין נמי הויא פאה העוגיא האחרת. או יכול להיות כי אפילו לפירוש הראשון העוגיא חשובה שדה בפני עצמה. תלמוד לומר פאת שדך שדך פיאה לומר שכל השדה אדם יכול לעשות פיאה. והשתא חוזר לבעיא שלו מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות כדמייתי קרא בסמוך. מה קרבנות יש להן יד. דהא קרבנות על יד נדרים הם באים ולעיל נמי אמרינן מפני שהוא יד לקרבן ומפקינן להו לעיל מכי יפליא. הרי"ץ ז"ל.

מכלל דכי אמר תיהוי שדה כולה פיאה הויא כו':    הוה מצי לתרוצי שני שדות הוו ובעי למעבד שתי פיאות אבל רוצה האמת דאמר הדין ולא אמר נמי דאיכא השתא ידים. ועד לא מסיק לה לרב פפא למילתיה פריך תלמודא מדקבעי ליה לרב פפא הכי מכלל דסבר דכי אמר בהדיא כולה שדה תהוי פיאה דהויא פיאה בתמיהא דחל עליה שם פיאה. ומהשתא לית (א"ה צ"ל אית) בה משום גזל אצל עניים. שיטה.

וכתוב עוד שם מכלל דכי אמר וכו'. אין לדקדק מדקאמר והדין נמי כדפירש הר"י בר יהודה כשקצר הרבה או שיש הרבה אוגיות. ונראה שדייק מלשון אוגיא שמשמע הערוגה שלימה ואוגיא לשון אין עושין אוגיא לגפנים דמועד קטן ועל שם שמשקין ממנה הערוגה נקראת הערוגה על שמה. עד כאן.

אין והתניא בניחותא. תלמוד לומר לא תכלה פאת שדך:    מדכתיב פאת שדך ולא כתיב פאה בשדך אי נמי דהוה ליה למיכתב לא תכלה פאה לבד שמע מינה דיכול אדם לעשות את כל שדהו פאה. ומהשתא מהדר רב פפא למילתיה קמייתא דקא בעי יש יד לפאה או אין יד לפיאה מי אמרי כיון דאיתקש פיאה לנדרי קרבנות כדאמר לקמן מה נדרי קרבנות יש להן יד כדאפקינן לעיל מאיש כי יפליא לנדור נדר נזיר אף פיאה יש לה אהיכא דאמר הדין אגיא להוי פיאה והדין הואיל וידים מוכיחות הוא דאמילתיה קמייתא קאי הוי פאה. או דילמא אף על גב דידים מוכיחות הן לא הוי פיאה דכי איתקש פיאה לנדרי קרבנות למיקם עליה משום בל תאחר הוא דאיתקש שאם איחר ולא נתן פאת שדהו עובר משום בל תאחר דבהא קרא כתיב בל תאחר אבל לא לענין ידות. והיכא איתקש פיאה לנדרים דאמרת כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב כי תדור נדר לה' לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה' מעמך ואמר מר במסכת ראש השנה בפרק ראשון כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות מעמך זו לקט שכחה ופאה. מעמך משמע כל שיש עליך ליתן נדרש מאתך. שיטה.

בעי רב פפא יש יד לקדושין וכו':    והא דבעי רב פפא בקידושין אף על גב דלנדרים ולנזירות ולחרמין ולשבועות יש להם ידים. משום דבנדרים הוא כתיב ונזירות איתקוש לנדרים ושבועות נמי אתקוש לנדרים דגבי הדדי כתיבי וחרמין נמי היינו נדרים אבל קדושין מי ילפינן מהנך או לא. ואיכא למימר דלא ילפינן קידושין מהנך דמה להנך וכו'. ככתוב בהר"ן ז"ל.

דף ז עמוד א[עריכה]

אין יד לצדקה. אם תמצי לומר יש יד לפיאה משום דבעל כרחו אבל צדקה דמדעתיה לא:    וקשיא לי גבי צדקה אם בדעתו היה לצדקה למה לא נחייבנו משום נדיב לב דאמר בשבועות גמר בלבו אף על פי שלא הוציא בשפתיו. ושמא גמר בלבו פירושו שנתישב בלבו לעשות הצדקה ולא יתחרט אבל כאן לא נתישב עליו לבו כל כך. הרא"ם ז"ל. ובשיטה כתוב: ועוד איפשר דרב פפא כולהו בחד זימנא בעינהו ותלמודא קבעם כל חד באפי נפשה לפרשם. וכתב שם שלא הוצרך להזכיר רב פפא כי אם בפיאה לפי שכולם ענין אחד הם. עד כאן.

בפיך זו צדקה:    ובההוא קרא איתקש לקרבנות דדרשינן בראש השנה פרק קמא שדורש כל הקרא דמוצא שפתיך לה' אלהיך אלו חטאות ואשמות וכו' לבל תאחר דכתיב בההוא קרא תשמור דהוא לאו לבל תאחר. הרא"ם ז"ל. וכן בשיטה וזה לשונו: לבל תאחר הוא דאיתקש דכתיב בההוא קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית ואמרינן התם תשמור זו מצות לא תעשה וכדר' אבין והיינו בל תאחר. עד כאן.

יש יד לבית הכסא:    קא סלקא דעתין הזמנה מילתא היא והיכא דהזמינו לבית הכסא הוי כבית הכסא ממש ואסור לקרות שם קריאת שמע כדכתיב והיה מחניך קדוש. ומשום הכי בעי היכא דאמר והדין מי הויא הזמנה ואסור לקרות שם קריאת שמע או לא הויא הזמנה ומותר לקרות שם. וקדייק תלמודא מדקמבעיא ליה לרבינא אידות מכלל דהיכא דאמר בהדיא פשיטא דיש הזמנה ואסור לקרות שם קריאת שמע. ומשני חדא מגו חדא קמיבעיא ליה, בעיא אחר בעיא מיבעיא ליה. ואף על גב דהכא לא איפשיט מידי מבית המרחץ שמעינן דאיפשיט ליה לרבינא גופיה פרק קמא דשבת דאין זימון דקא מתפלל אדם במרחץ חדש. ולא דמי לבית הכסא משום דנפיש זוהמיה. מתוך ששאל אם מועיל אם אינו מועיל הוצרך לשאול אם יש לו יד אם לאו ואם תמצי לומר קאמר.

תיבעי:    במקום תיקו השנוי בתלמודא גרסינן הכא ובמסכת הוריות תיבעי כלומר עדיין עומדת היא בשאלה שלא נפשטה בבית המדרש. והאי תיבעי אכל הני בעיא דבעינן לעיל קאי. שיטה.

הזמינו לבית הכסא ולבית המרחץ:    והא דאמר בפרק קמא דשבת וכו' ככתוב בתוספת. עוד יש לומר דודאי ממרחץ נמי בעי ואלא אי פשיט ליה מקשי ובהא תירץ דממרחץ איפשיטא דאין זימון. שיטה. ועיין תוס' שבת דף י' ע"א.

פיסקא ר' עקיבא היה חוכך:    כלומר מתחכך ומחזר בדבר להחמיר דמשמע כל אדם המחפש בדבר עומק מנענעו כל גופו כאדם המתחכך. בעל ערוך פירש מקוה כמו חוכה ופירוש להחמיר ולאסור וללקות לא. ויש אומרים חוכך מדבר בחכו ובפיו. ודרכו של תנא בנדרים לשנות לישני קלילי. הרא"ם ז"ל. ובפירוש הארוך פירש בפירושו וז"ל: ר' עקיבא היה חוכך בה להחמיר. מחכה בזה להחמיר ומשמע מאם יתמהמה חכה לו. עד כאן.

גמרא נדינא ממך:    אית דגרסי נדינא ממך. א"ה נראה דחסר כאן. ואולי צריך לומר ואית דגרסי נדירנא וכן הוא בהרא"ש. ובספר אגודה כתוב נדרנא. ולפי דברי הרב המאירי אפשר דחילוק הגירסאות הוא רק בקריאת מלת נדינא שיש קורין ברפיון הדל"ת ויש קורין בדגשת הדל"ת ולזה נוטה הלשון המגומגם בהכתב יד. וז"ל הפרשה ודכולי עלמא לא פליגי דאסור דהיינו ידות נדרים ממש דכמאן דאמר ליה מופרשני הימך דמי. פירוש.

נדינא ממך דכולי עלמא דאסיר דטפי משמע הרחקה ממרוחקני דמשמע מתנודד כמו נע ונד בארץ:    והאי דלא חשיב ליה בהדי ידות במתניתין דתנא ושייר דטובא ידות הוו לבר מהני. משמיתנא ממך כולי עלמא לא פליגי דשרי. דהוי כלשון הדיוטות כמו מקוללני ממך. אף על גב דבלשון חכמים הוי יותר מנדוי הני מילי לחכמים שתקנו לקלל בזה הלשון דהוי שם מיתה וגם צריך הרחקה ארבע אמות כדאיתא במועד קטן. אבל הדיוטות אינם מכירין שהוא דיבור של הרחקה אלא דיבור של קללה ובנדרים אחר לשון הדיוטות אזלינן. כי פליגי במנודה אני לך. דר' עקיבא סבר לישנא דנדויא הוא כמו נע ונד. ורבנן סברי לישנא דמשמתנא הוא אף זה כלשון הדיוטות.

וכן בשיטה וז"ל: אמר רב פפא היכא דאמר ליה איניש לחבריה נדינא מינך כולי עלמא לא פליגי דאסור לאיתהנויי מיניה דלשון הדרת הנאה הוא דמשמע מתנודד אני ממך ומרוחק מכל דבר. דלא דמי למרוחקני ממך דהתם כיון דאמר לשון הרחקה איכא למיתלי ולמימר דהכי קאמר מרוחקני ממך דלא יתיבנא בארבע אמות. אבל הכא כיון דאמר נדינא ידים מוכיחות הן דהכי קאמר הריני נטול מעליך לכל דבר שלא אהנה משלך ואי לא יתיבנא קאמר לשון הרחקה איבעי ליה למימר. והיכא דאמר משמיתנא מינך כולי עלמא לא פליגי דשרי לאיתהנויי מיניה דאין זה לשון הדרת הנאה אלא לשון שמתא ואף על פי שהוא לשון מעין מנודה אני לך. אבל נדינא לא הוי לשון נדוי ולשון בני אדם לא קרי לנדוי אלא בלשון שמתא ונדוי. כי פליגי ר' עקיבא ורבנן במתניתין דר' עקיבא מחמיר ורבנן מקילי במנודה וכו' לישנא דנידויא הוא מה התם אסור ליהנות ממנו אף כאן אסור ליהנות ממנו. לישנא דמשמתינא הוא שהוא מותר שכן רגילין בני אדם לומר מנודה אני לך היכא דבעי למימר משמיתנא ממך משום דעל ידי השמתא הוא צריך לנוד ולהתרחק ממנו ארבע אמות אבל בנדינא ממך לא רגילי אינשי למימר משמתינא ממך. עד כאן.

וז"ל הרי"ץ ז"ל: נדינא מינך כולי עלמא לא פליגי דאסור לאתהנויי מיניה דלשון הדרת הנאה. שאם אין בדעתו לומר אלא ריחוק בעלמא הוה ליה למימר מרוחקני. אבל השתא דאמר נדינא מוכיח הוא כי לענין איסור הנאה נאמר ומשמעותו כן הוא הריני נודד וסר מעליך לכל דבר שלא אהנה משלך. ומשמיתנא מינך כולי עלמא לא פליגי דשרי דאין זה לשון הדרת הנאה אלא לשון שמתא כלומר שאתרחק ממך ארבע אמות. ובלשון מנודה אני לך פליגי דר' עקיבא סבר לישנא דנדינא הוא ואסור ליהנות ממנו ורבנן סברי לישנא דמשמיתנא הוא וריחוק דארבע אמות קאמר.@

ויש מפרשים דנדינא דכתיב יחרם הוא וכל רכושו והוא יבדל משום הכי מודו כולן לאיסור דלשון נדוי הוא שמשים את חברו בנידוי עליו וכיון שכן אסורין לו כל נכסים דכתיב יחרם הוא וכל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה. ומשמיתנא הוא לשון שמתא שהוא לשון מיתה כדאמרינן במסכת מועד קטן מאי שמתא שם מיתה ונכסיו מותרים. ובמנודה אני לך פליגי דמאן דשרי סבר כי לשון מנודה לשון מיתה. וזה הפירוש אינו נכון בעיני כלל כי המנודה ודאי נכסיו אינן אסורין אם לא יחרימו נכסיו בפירוש. ועוד איך נאמר כי הנדוי שם מיתה והלא לא נאמר שם כי אם על השמתא ולא על הנדוי כלל. ויתכן לפרש כי נדינא מינך שלא אוכל לך משמע בין בתוך ארבע אמות בין חוץ לארבע אמות ובכל ענין אסור ליהנות ממנו. ובמשמתנא מינך שלא אוכל לך לא משמע אלא בתורת מנודה ולא אסר הנאתו עליו אלא תוך ארבע אמות אבל חוץ לארבע אמות מותר. ובלשון מנודה פליגי אי משמעותו כמו נדינא ואפילו חוץ לארבע אמות משמע או כמו משמתינא ודוקא בתוך ארבע אמות אבל חוץ מותר. וכן נראה שפירש הראב"ד ז"ל.

ולענין פסק הלכה קיימא לן כר' עקיבא דמחמיר. ומיהו ללקות אינו לוקה משום דמספקא ליה. ואף על גב דאמר רב חסדא דאין לחוש לדברי ר' עקיבא הני מילי לפי סברתו שהיה סבור דבמשמיתנא פליגי. אבל לפי האמת דקיימא לן כרבינא דבמשמיתנא לא פליגי נקטינן לחומרא כר' עקיבא דקיימא לן הלכה כר' עקיבא מחבירו ואפילו מחביריו ואלו הני רבנן חבירו היו. והר"ם נמי כן פסק פרק קמא מהלכות נדרים. אלא שתמהתי עליו למה לא הביא דין משמתינא מינך שלא אוכל לך דשרי אליבא דכולהו. עד כאן. ועיין בהר"ן ז"ל. הרא"ם.

אמר רב פפא נדינא מינך דכולי עלמא לא פליגי דאסור:    יש מי שפירש דנדינא בלחוד אסור ואף על גב דלא אמר דלא אכילנא בהדך. ואפילו לשמואל דאמר במרוחקני ממך דאינו אסור עד שיאמר שאני אוכל לך הכא מודה משום דהתם הוא דמרוחקני לא משמע אלא דלא יתיב בארבע אמות דיריה אבל נדינא ממך משמע שהוא נטול ממנו לגמרי וידים מוכיחות הוו. וכן כתוב בתוס'.

ולפי פירוש זה נראה שאפילו במנודה אני לך אי אמר שאני אוכל לך אסור דבשלא אמר שאני אוכל לך הוא דפליגי דילמא לישנא דמשמתנא הוא אבל אמר שאני אוכל לך יש לומר דלישנא דנידויא הוא ואסור. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב אמר מנודה אני לך שאוכל שלא אוכל לך אסור לאכול ואף מדברי הראב"ד ז"ל נראה כן.

ויש מפרשים דבכולהו אי לא אמר שאני אוכל לך כלום הוא דלא עדיף נדינא מינך ממרוחקני ממך ועד שיאמר שאני אוכל לך ידים שאין מוכיחות הויין ובין דר' עקיבא ובין לרבנן מותר ועובדא נמי דאתא לקמיה דרב חסדא בידים מוכיחות הוו דקאמר משמתנא מנכסיה דרב יהודה. והילכך נדינא מינך בלחוד לכולי עלמא שרי אבל נדינא ממך שאני אוכל לך אסור וכדרב פפא דאמר לכולי עלמא אסור. ומשמתנא מינך אי נמי מנודה אני לך ואפילו שאמר שאני אוכל לך אינו אסור משום דלית הילכתא כר' עקיבא מחבירו ועוד דאמר רב חסדא בהדיא לית דחש להא דר' עקיבא. וכל שכן אם לא אמר שאני אוכל לך דבהא אפילו לר"ע מותר דליכא ידים מוכיחות. וכן דעת הרמב"ן ז"ל.

ירושלמי רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר לוסר את כל נכסיו כמה דתימר יחרם כל רכושו והוא יבדל וגו' מה עבדין ליה רבנין חומר הוא כנדוי בית דין. וכתב הרב ר' ברוך בר' שמואל בפירושיו מיהא שמעינן בהדיא דמנודה שנדוהו בית דין אסור להנות מנכסיו כלל ואיתסרו אכולי עלמא כל שכן מוחרם עד כאן לשונו. ושמא לא אמרו אלא בבית דין וכל ישראל כי התם שאפילו העובר על גזרתם וחרמם חייב מיתה כחרמו של עכן. אלא שאני תמה על דברי הירושלמי בעצמן מפני ששם החרימו נכסיהם בפירוש ואסרום כדכתיב יחרם כל רכושו אבל נכסי מנודה ומוחרם שהם בסתמא ולא החרימו בפירוש אינו אסור ליהנות מנכסיו. וי"ל דכיון שהחרימו רכושם שמע מינה שמן הדין יש להם לעשות כן וכיון שכן סתמן כפירושן. הרשב"א ז"ל.

דף ז עמוד ב[עריכה]

והא דאמר רב נידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו:    יש מי שפירש דמשום שביישוהו בפניו יש להם לפייסו וליישב דעתו בפניו. ולפי פירוש זה אלו רצה המנודה שיתירו אותו שלא בפניו מתירין ואין בכך כלום. ואינו מחוור בעיני דאנן סהדי דכל כמה שאת ממהר להתיר ואפילו שלא בפניו ניחא ליה ממה שאתה מאריך זמן נדויו עד שהתירנו בפניו. ועוד מי שנדוהו מן הדין מה לך לפייסו להתירו בפניו. ויש מי שפירש דכיון שהיה הנדוי בפניו הוא חזק יותר ואין בדין שיותר אלא בפניו והילכך אפילו רצה להתיר לו שלא בפניו אין שומעין לו. גם זה אינו מתישב.

ונראה שאינו אלא מפני החשד דכל שנדוהו בפניו אם אתה מתירו שלא בפניו ונוהג עמו במותר אף הוא חושדך שאין אתה נזהר מנדויו דסבור שאלו התירוהו הודיעוהו שהותר כיון שנדוהו בפניו ואין מתירין אותו אלא בפניו לאו דוקא אלא בפניו ממש או לדעתו דכיון שהתירוהו לדעתו אין כאן חשד אבל נדוהו שלא בפניו מתירין אותו שלא בפניו דאין כאן חשד דסבור הוא כשם שנדוהו שלא בפניו כך התירוהו שלא בפניו כלומר שלא בידיעתו וכאותה שאמרו לקמן בריש פרק ר' אליעזר המודר מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו ואמרו בירושלמי מפני החשד.

הא דאמר רב גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו:    מסתברא דדוקא שאינו בר נידוי אלא שמנדה עצמו לענין וכגון עובדא דמר זוטרא חסידא. ואפילו הכי איצטריך לאשמועינן דכיון שהוא מנודה סלקא דעתך אמינא אין חבוש מתיר עצמו אפילו מאיסורים כאלו קא משמע לן. והיינו דאמרינן הכא היכי דמי כי הא דמר זוטרא חסידא וכו' ואי לאו הכין מאי קאמר היכי דמי הא כל היכא דמנדה לעצמו מפר לעצמו מאי קאמר כי האי ואי לאיתויי ראיה דמר זוטרא הוה עביד הכין לא הוה ליה למימר הכי אלא לומר תלמיד חכם מנדה לעצמו וכו' דמר זוטרא חסידא וכו' והילכך אי אפיק שם שמים לבטלה דחייב נדוי ונדה עצמו לכך אין מתיר את עצמו. ותדע לך דאלו כן מאי שנא כי נדה עצמו אפילו נדהו אחר שאינו גדול ממנו יהא מתיר את עצמו. אבל לפי מה שפירשתי משום הכי נקט מנדה לעצמו ומפר לעצמו ומשום שאי איפשר שיתנדה לכך אלא במוחל על כבודו ומנדה עצמו כמר זוטרא חסידא. כן נראה לי. אבל ראיתי למקצת המפרשים שאמרו בהפך זה.

וז"ל הרנב"י ז"ל בפירוש להלכות הרמב"ן ז"ל: דההוא גברא דאמר משמיתנא מנכסיה דבריה דרב ירמיה בר אבא אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה לית דחש לה להא דר' עקיבא. פירוש ושרייה אלמא רב חסדא סבר דר' עקיבא ורבנן במשמיתנא פליגי דהאי עובדא במשמיתנא הוה ושריא משום דליתיה לדר' עקיבא דאסר מכלל דר' עקיבא אסר בכי האי גוונא. ואף על גב דקסבר רב חסדא דבמשמיתנא פליגי מיהו כי קא דחי לדר' עקיבא לגמרי קא דחי לה ואמר דלית דחש לה כלל אלמא לית הלכתא כותיה כלל. כלומר דלא תימא דרב חסדא לא דחי לדר' עקיבא במנודה אני לך אלא במשמיתנא הוא דקא דחי לה כגון עובדא דאתא לקמיה דאם כן הוה ליה למימר לית דחש לדר' עקיבא במשמיתנא ומדקאמר סתמא שמע מינה דבין במנודה אני לך בין במשמיתנא קא דחי לה.

וכתב רבינו ז"ל ומסתברא לן דפלוגתיהו דר' עקיבא ורבנן נמי לא מתוקמינא אלא ברישא דקתני מופרשני ממך מרוחקני ממך דאוקימנא עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך וסיפא נמי במנודה אני שאני טועם לך פליגי.

ר' עקיבא חוכך בזה להחמיר דקסבר יד לנדר הוא ורבנן סברי לישנא דמשמיתנא הוא ולאו למיסר מיניה בנדר משמע אלא הריני כמשומת אני לך שאני אוכל לך כלומר הריני עמך כאלו ~שומת שלא אוכל משלך דאורחא דאינשי למיפרש מיניה וזה גם כן הוא אומר לו שיהא אצלו כמשומת ולא ספי ליה מידי כלומר שלא יהנה אותו בשום דבר ולא נתכוון לאיסור נכסים אלא להפרשה בעלמא. אבל היכא דלא אמר שאני אוכל לך פירוש אלא דקאמר מנודה אני לך לחודיה או משמיתנא ממך בין לר' עקיבא בין לרבנן לא משמע דאסור דלא עדיף ממודרני ממך מרוחקני ממך דרישא דאסיקנא ידים שאין מוכיחות הוו ולא הויין ידים. אלא בדאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך. וכן נמי עובדא דאתא לקמיה דרב חסדא ידים מוכיחות הוו דקאמר מנכסיה דרב ירמיה פירוש דהוה ליה כאומר שאני אוכל לך. וקאמר עלה לית דחש לה לדר' עקיבא אלמא בכי האי גוונא קא מיירי דקאמר שאני אוכל לך דהוו ידים מוכיחות. הילכך נדינא מינך דקאמרינן לכולי עלמא אסור בכי האי גוונא הוא דקאמר נדינא מינך שאני אוכל לך הא נדינא מינך בלחוד לא פירוש כדאמרינן מודרני ממך לחודיה. וכתב רבינו ז"ל ואשכחן לחד מרבוותא שכתב בפסקים דיליה מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול לו ואם אכל אינו לוקה.

אמר לו נדינא מינך הרי זה אסור ליהנות לו. פירוש סבור הרב המחבר הזה ז"ל שלא דחאה רב חסדא לדר' עקיבא אלא דלא לקי ובנדינא מינך הוא אסור אף על פי שלא יאמר שאני אוכל לך אלא בנדינא ממך סגי דלשון איסור הוא כאלו אומר נטול אני ממך ואסור ליהנות לו דנדינא סתמא לאו מאכילה בלחוד משמע אלא מכל הנאת נכסין. וליכא למימר דכונת הרב ז"ל דנדינא מינך שלא אוכל לך קאמר אלא שקצר בלשונו וסמך לו על שאני אוכל לך שאמר בתחלת דבריו במנודה אני לך. דאם כן שאמר בפירוש נדינא מינך שאני אוכל לך אמאי אסור ליהנות לו הרי לא נדר אלא מאכילה. אלא משמע מינה דנדינא מינך לחודיה סבירא ליה להאי מרבוותא דמתסר. עד כאן.

ופליגא דרב חסדא אדרב פפא:    כלומר רב חסדא פליג אדרב פפא במאי דקאמר רב פפא דבמשמיתנא נמי פליגי דאפילו בהכי חוכך ר' עקיבא להחמיר. הרנב"י ז"ל.

קסבר במשמיתנא פליגי:    תלמודא הוא דקאמר כלומר הוא שהשיב כן סבר דבמשמיתנא נמי פליגי כמו במנודה אני לך. ומכל מקום נוכל לומר דבמנודה יש לחוש לדברי רבי עקיבא אפילו לרב חסדא או איפשר לומר כי אפילו בלשון מנודה אני לך קאמר לית דחש וכל שכן אמשמיתנא מינך. הרי"ץ ז"ל.

אמר ר' אילא אמר רב נידוהו איידי דאיירי במנודה הביא דרבי אילא. הרא"ם ז"ל.

וז"ל השיטה: אין מתירין לו אלא בפניו. יש מפרשים מפני החשד שלא יחשוד המנודה לעומדים בארבע אמותיו שאין חוששין לנדוי והוא לא ידע שהתירו לו. אבל הרב רבי יצחק בר מאיר מפרש כדאמרינן בנדרים בפרק ר' אליעזר במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין. ואין נראה כלל חדא דבפניו דנודר אינו אלא מי שנדרו בעבורו והכא נראה בפניו ממש ובפני המנודה. ועוד כי התם מפני שעשה לו טובה הוא והכא לא שייך האי טעמא כלל. עד כאן.

יהא בנדוי:    צריך לנדותו אבל רבי לא שם אותו בנדוי. דאם כן לא היה לו התרה לעולם שלא ימצא בית דין גדול ממנו. וגם משמע כן במועד קטן גבי רב יהודה. ועוד לא יהא השומע חמור מן המזכיר שאינו בנדוי עד שינדוהו. וכן בכל מקום דקאמר יהא בנדוי מצי למימר דצריך לנדותו. הרא"ם ז"ל.

ואם לא נידהו הוא בעצמו יהא בנידוי:    יש מפרשים השומע יהיה בנידוי כלומר ראוי לנדותו. ויש מפרשים השומע צריך הוא לנדות עצמו. ויש מפרשים ואם לא נידהו השומע הוא עצמו יהא בנידוי כלומר שיחול עליו עונש כאילו נידוהו דמן השמים יענישוהו. הריטב"א ז"ל.

ואם לא נידהו הוא עצמו יהיה בנידוי. יש לפרש דעל השומע קאמר וכן נראה דעת הר"ם ז"ל כפי מה שכתב סוף הלכות שבועות. או נוכל לפרש כי על המוציא שם שמים לבטלה קאמר כי אפילו לא נידהו השומע מכל מקום מנודה הוא מפי חכמים. וזה הנידוי אפילו שלא בפניו יכול לנדותו כי מאחר שאינו עושה אלא לכבוד השם אפילו שלא בפניו נמי. ודוקא שהמזכיר הוה מזיד אבל אם שוגג הוא ולא ידע שהוא אסור אסור לנדותו שהרי לא ענש הכתוב שוגג. אלא מזהיר ומתרה בו שלא יחזור בזה. וכן הוא דעת הר"ם ז"ל סוף הלכות שבועות. ועל זה נמי אמרי אין בין נידוי להפרה ולא כלום.

ועניות כמיתה שנאמר כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך:    והם דתן ואבירם דאמר מר כל מקום שנאמר נצים נצבים אינן אלא דתן ואבירם. והם היו בעדת קרח והרי שלא מתו ממש אלא שירדו מנכסיהם על כן קראם מתים. הרי שעניות כמיתה. וגם מדברי רבן שמעון בן גמליאל נמי שמעינן.

ויש גרסאות בספרים שנאמר אם כמות כל האדם ימותון אלה. ונראה לי כי לפי גרסה זו הוא בא לפשוט מזה הפסוק דכל מקום שהזכרת השם מצויה עניות או מיתה מצויה שהרי אלו באין לחלל השם ולעשות מה שלא נצטוו ואין לך הזכרת השם לבטלה גדול מזה. ואחר כך הביא ראיה מדברי רבן שמעון בן גמליאל שהעניות והמיתה שוין הם. ומכל מקום גרסא זו ופירושה לא ישרה בעיני והראשונה עיקר. ומה שאמר רבן שמעון בן גמליאל מפורש הוא בכמה מקומות בתלמוד. מיתה אשכחן על חכמים שהיו מענישים כמו ר' יוחנן שנתן עיניו בההוא תלמיד ונעשה גל עצמות והוא העניש נמי ריש לקיש. עוני אשכחן כשנדוהו לר' אליעזר דבכל מה שנתן עיניו נשרף מיד ולקה כל העולם כלו באותה שעה שליש חטים ושליש שעורים ואף בצק שביד האשה תפח. ובר' שמעון בן יוחאי ובנו כשיצאו מן המערה כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף. הרי"ץ ז"ל.

שמע מינה תלת שמע מינה השומע הזכרת וכו':    וקשה דבמועד קטן אמרינן טוט אסר וטוט שרי והני מילי לממונא אבל לאפקרותא עד דחיילא שמתא עליה תלתין יומין. והא אפקירותא היא. יש אומרים דהא פליגא אההיא (והאי הפרה לאו דוקא דחכם בעי למימר לשון התרה). ויש אומרים דשאני הכא דאשה זו לא הזכירה כן בדרך אפקירותא. והאי הפרה לאו דוקא דחכם בעי למימר לשון התרה. הריטב"א ז"ל.

וז"ל הרי"ץ ז"ל: אין בין נידוי להפרה ולא כלום. דוקא בכהאי גוונא שהוא מפני הזכרת השם לבטלה או תלמיד חכם שנדה מפני כבודו והוא בקש ממנו מחילה. אבל אם נדוהו מפני חוצפא שנמצא בו או תלמיד חכם שנדה ומת אין להתירו מיד עד שיראו בית דין שקבל עונשו. ועל אותן המוזכרים למעלה או דוגמתן אמרינן בגמרא דמועד קטן אמר שמואל טוט אסור וטוט שרי כלומר לאלתר. עד כאן.

כי הוה מחייב בר בי רב שמתא. פירוש מפני הזכרת שם שמים לבטלה. היה משמת עצמו תחלה להשתתף עמו בצער מפני כבודו ואף על פי שהיה שלא בפניו. וכי עייל להתיר שרי לנפשיה והדר שרי לדיליה. הוה שרי לנפשיה כדי שיהא מותר עם אנשי ביתו שהמנודה צריך שיתרחקו ממנו כל אדם אפילו אנשי ביתו כן היא דעת רש"י ז"ל. ואין הדברים נראין כן דהא אשכחן בר' אליעזר שהורקנוס בנו שמשו וחלץ תפליו ומדאמרינן במועד קטן מנודה מהו בתשמיש המטה שמע מינה דמילתא דפשיטא היא שמותרת לישב בארבע אמות שלו שאם היא אסורה איך הוא ישמש מטתו. והטעם שכן דעת המנדים שלא למנוע ממנו תשמיש עם בני ביתו כדאמרינן במכילתין מן חיותיה לא אדריה והא אינו יכול לחיות בלא תשמיש אנשי ביתו. ושרי לנפשיה תחלה והדר שרי ליה כדי שיהא (מכפר על החיות) זכאי מכפר על החייב כדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו. הרי"ץ ז"ל.

אמר רב גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו:    לאו דוקא שהרי חכם בלשון התרה דוקא (לקמא) כדלקמן ובעל בהפרה דוקא. ומיפר לעצמו דסלקא דעתין דאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים כדאשכחן גבי נדרים הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו קא משמע לן דלענין נדוי לא צריך אחרים. הרא"ם ז"ל.

היכי דמי דמנדה לעצמו:    דכיון דתלמיד חכם הוא אין מוציא שם שמים לבטלה. ומצי לשנויי דאיתרמי אלא ניחא ליה לאשכוחי בהיתר. שיטה.

דף ח עמוד א[עריכה]

מנין שנשבעין לקיים את המצוה כגון לעשות לו סוכה ולולב. והלא מושבע ועומד מהר סיני והוה ליה כמוציא שם שמים לבטלה. הא קא משמע לן דשרי ליה לזרוזי נפשיה לזרז עצמו לעשות מצוה. ולעולם אי עבר ולא עבד אינו לוקה על אותה שבועה דאין שבועה חלה על השבועה. ואמר רב גידל אמר רב האומר שבועה וכו' הלא מושבע ועומד מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה וכיון דמושבע הוא עליה הוה ליה כמוציא שם שמים לבטלה. ואי קא משמע לן משום זרוזי היינו כרב גידל קמייתא. הא קא משמע לן דכיון דאי בעי פטר נפשיה משבועת סיני בקריאת שמע שחרית וערבית כדאמר משום ר' שמעון בן יוחי במנחות כל הקורא קריאת שמע שחרית וערבית הרי זה קיים לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והשתא קמשתבע לשנות פרק או מסכת חיילא עליה ואי לא מקיים עבר משום לא תשא. אבל בההיא קמייתא דרב גידל לא לקי משום שבועה דעכשיו דהוה ליה מושבע מהר סיני ואין שבועה חלה על השבועה. פירוש.

אמר רב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך והלא מושבע מהר סיני הוא אלא קא משמע לן דשרי לזרוזי נפשיה:    פירוש מנין שנשבעין לקיים את המצוה שמותר לישבע שיקיים את המצוה ואין בכך משום שבועת שוא וחנם אף על פי שכבר נשבע על כך בהר סיני. שנאמר נשבעתי ואקיימה. והלא מושבע על כך בהר סיני הוא כלומר והיאך היה דוד נשבע על המצוה אלא קא משמע לן דשרי לאינש לזרוזי נפשיה לקיימה. והאי והלא מושבע מהר סיני לאו פירכא דתלמודא הוא אלא רב גידל גופיה הוא דקאמר הכי לפרושי מילתיה. הרנב"י ז"ל.

נדר גדול נדר:    ואם לא קיימו עובר בבל יחל דיד נדר הוא ואף על גב דלא אמר עלי. ופריך והא מושבע ועומד הוא דכתיב והגית בו יומם ולילה וכתיב נמי ושננתם לבניך. וסבירא ליה להאי מקשה דכמו שאין שבועה חלה על שבועה כן נמי נדר על שבועה. ואין המסקנא כן דהא לקמן פרק שני מסקינן יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה. והאי קא משמע לן אסוקי פירכא בעלמא היא כלומר אם נאמר דקא משמע לן דאפילו זרוזי בעלמא היינו דרב גידל קמייתא. ותירץ דכיון דמצי פטר נפשיה מקריאת שמע שחרית וערבית חל השבועה על הפרק או על המסכת לעבור עליה בלא יחל כדאמרינן במסכת מנחות כל הקורא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש ספר התורה וכו'. הרי"ץ ז"ל.

כתב הרנב"י ז"ל וז"ל: ומשני הואיל ואי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית משום הכי חיילא שבועתיה. פירוש להתחייב עליה שבועת בטוי אם לא קיים שבועתו לפי שלא נשבע בהר סיני על פרק זו ועל מסכתא זו דבקריאת שמע שחרית וערבית פטור מאותה שבועה. מיהו מידי והגית בו יומם ולילה לא פטר נפשיה אלא אם כן יעסוק בתורה כל היום. עד כאן. אבל הרא"ם ז"ל כתב וזה לשונו: דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע עיקר הדבר במנחות פרק שתי הלחם. אם כן תלמוד תורה רשות לפיכך חלה דהא אמרינן מה הטבה רשות וכו'. ובהתכלת אמר דאפילו בעידן ריתחא לא ענשינן עליה כשאר עשה. ואי קשיא דמכל מקום איכא עשה דולמדתם אותם. ושמא האי חלה דקאמר מדרבנן ולא לחיובי קרבן בטוי. עד כאן.

דאי בעי פטר נפשיה וכו':    ואפילו עשה ליכא מדקאמר התם ודבר זה אין מודיעים אותו לעם הארץ וחל מדאורייתא ולוקין. וא"ת כי פריך בשבועות שאתן מנה לפלוני מושבע ועומד מהר סיני הוא ומשני צדקה לעשיר ולישני שפיר לעני ומן העודף שאין מצוה ליתן כל אשר יש לו. ושמא היא היא וכצדקה לעשיר חשיב. שיטה.

עליו להשכים:    פירש רש"י ז"ל על האומר שכן מצינו שהקדוש ברוך הוא אמר ליחזקאל צא ויצא הוא תחלה. משמע מדבריו דעיקר החידוש הוא לאשמעינן כי על האומר מוטל להכריח האחר אבל האחר הואיל ולא נדר אינו בכלל הנדר. אבל מבואר הוא שהנדר הוא נדר. ולפי מה שכתב הר"ם ז"ל סוף פרק א' מהלכות נדרים משמע דהחידוש הוא לאשמועינן דיש עליו דין נדר שכתב שזה נדר אף על פי שלא הוציאו בלשון נדר. הרי"ץ ז"ל.

ויהיב בשלמא לגבי עשרה כל יומי עד דמקלעין ליה מעלמא דגמירי הלכתא ולישרו ליה. ויהיב להו שלמא ואינהו מהדרי ליה דשלמא דקמהדרי ליה דמי כמאן דשרו ליה ממש ולא צריך הפרה. ואית דפרשי דבהדי דקא יהיב להו שלמא מותיב להו לגביה עד דמקלעי להו עשרה דגמירי הלכתא ולישרו ליה. פירוש.

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל: ויהיב שלמא לבי עשרה עד דמקלען ליה עשרה דתנו הילכתא. יש מי שפירש כשמחזירים לו עשרה שלום הותר נדויו. ויש מי שפירש דהכי קאמר ותגין עליו נתינת שלום זה מן היסורין עד שיזדמנו לו עשרה דתנו הלכתא ויתירו לו את נדויו כדינו. ויש מי שפירש דיהיב שלמא לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט והכי קאמר יצא לפרשת דרכים ויעמוד שם תמיד עד שמאסף שם עשרה דתנו הילכתא ויתירו לו את נדויו. ואינו מחוור דהא אינו נראה דמשיאו עצה היאך יאספם אלא תקנה למד למי שאינו מוצא עשרה היאך ינצל מעונשו. עד כאן.

והוא דמתנו הילכתא:    פירוש לאחרים דגדול המלמד וחשוב לפני המקום יותר מהלומד לעצמו. ואי ליכא דמתנו אפילו תנו לעצמן ולא מתנו לאחרים אבל הדיוטות לא יקח. וטוב לו ללכת בפרשת דרכים ולקבל שלמא מעשרה דגמירי הלכתא. ונראה לי דכיון דטרח כולי האי מועילים לו גמירי כמו בלא טורח דמתני. הרא"ם ז"ל.

קא משמע לן לזרוזי נפשיה:    כלומר אף על פי שאין שבועה חלה על המצוה להתחייב עליה קרבן שבועה כדדרשינן התם מה הטבה רשות וכו'. מכל מקום איכא משום דקביל להזדרז במצוה ואם לא עשה כן עובר משום בל יחל דלא פטר התם במתניתין דשבועות אלא מקרבן אבל משום בל יחל איכא. אי נמי קא משמע לן שאם הזכיר בה שם לא הוי כמוציא שם שמים לבטלה דשרי משום זרוזי נפשיה במצוה. ואין זה נכון מדאמרינן באידך אשנה פרק זה דהתם אינו מזכיר בו את השם ואפילו הכי אמרינן מאי קא משמע לן לזרוזי נפשיה היינו דרב גידל קמייתא.

האומר אשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר (לאלי') לאלהי ישראל כלומר לעבור עליו משום בל יחל. ואקשינן והלא אין שבועה חלה על שבועה כלומר אף על גב דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות וכדאמרינן בפירקין דלקמן הני מילי בביטול מצוה דאסר חפצא עליה כגון הנאת סוכה עלי אבל בקיום מצוה אינו חל כמו שאינו חל בשבועה שאלו אמר הרי עלי שלא אוכל נבלה לא אמר ולא כלום. מאי קא משמע לן לזרוזי נפשיה כלומר ואפילו תימא דהני מילי בנדר או נשבע שלא יאכל דבר האסור אבל בקיום מצות עשה חל משום זרוז היינו דרב גדל קמייתא.

ותמיהא לי דמאי שנא דקא קשיא ליה משום דאין שבועה חלה על שבועה תיפוק לי דאין נדר חל על כיוצא בזה שאלו אמר הרי עלי שאעשה כך וכך לא אמר כלום לפי שאין הנדרים חלין אלא על דבר שיש בו ממש וכל אעשה דבר שאין בו ממש הוא. ואין הנדרים אלא איסורים או שיאמר הרי עלי זה כקרבן או שאסר דבר המותר כגון שיאמר הרי עלי קרבן הרי (הרי) עלי עולה. ויש לומר דלרוחא דמילתא קא מקשה כלומר אפילו היו הנדרים חלין על החולין וכיוצא בזה הכא דמצוה היא אין הנדר חל עליה שאפילו השבועות אין חלין על המצוה. ואי נמי איכא למישמע דאי לאו דאין שבועה חלה על שבועה והוא חייב לשנות תמיד היה הנדר חל עליו כעין צדקה שהאומר אתן סלע לצדקה שהוא חייב. והיינו נמי דפרקינן הא קא משמע לן הואיל ואי בעי פטר נפשיה מקריאת שמע שחרית וערבית משום הכי חלה שבועה עליה כלומר ואפילו הנדרים דהוי כנודר ליתן סלע לצדקה. וכן מצאתיה למקצת המפרשים.

וכתב מורי הרב רבינו יונה ז"ל דהא דאמרינן הואיל ואי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע פירשו דאף בקרבן מחייבינן ליה דשפיר איתיה בלאו והן כיון דרשות הוא לפטור עצמו בקריאת שמע שחרית ערבית ומיירי בשהוכיר שבועה כמו מעיקרא דקאמרינן דכיון דמזרוזי נפשיה שרי והיינו דנקט נדר גדול נדר כלומר דאף בקרבן מיחייב ואיצטריך לומר מנין שנשבעין לקיים שלא תלמדנה מגלויי מילתא דאין נשבעין לבטל גם ללקות עד כאן לשון מורי ז"ל. ונראה שהוא ז"ל מפרשה דנדר דקאמר לא נדר ממש קאמר אלא שבועה. הרשב"א ז"ל והוא כתוב בהר"ן ז"ל.

דף ח עמוד ב[עריכה]

אי לא מיכנפי לא:    דקנסינן לה אבל אם לא משום קנס לא היתה צריכה לבא דאפילו בלא ידיעתה אם התירו מותר אם הוא יודע שמתחרטת כדאמר בשילהי קידושין גבי בעלה אישה הפרם וה' יסלח לה. במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה והיא לא ידעה וכו'. ולא מצינו חילוק בין התרת חכם להפרת בעל אלא שזה בהתרה וזה בהפרה.

ויש מפרשים שהיא אמרה לבעלה להתיר נדרה והוא חלק כבוד לרב אשי והלך לפניו בלא ידיעת אשתו ושאל אם יכול להעשות שליח בלא ידיעתה דשמא אם היתה יודעת שהייתי בא לפניו לא היתה מתחרטת ונמצא שאין ההיתר כלום. ואמר ליה רב אשי אי מכנפי אם הם מכונפים ועומדים המתירים מאחר שאינו צריך להוציא קול לחזר אחריהם רוצה היא בהיתר. ואי לא דצריך לחזר אחריהם לא דמתביישת היא בהוצאת קול ולא ניחא לה בהיתר דעל דעת כן לא נתחרטה.

והקשה רבינו שמואל ז"ל בפרק השולח גבי אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין ותשלח שליח להתיר נדרה כי הכא ולא תתבזה. ומוחק לחרטת אשתו והגירסא לנדוי אשתו אבל נדר צריך לפני הנודר. ואמר לו רבינו תם אחיו שאפילו על ידי שליח איכא בזוי דהא אלמנה מוכרת שלא בבית דין מטעם דאין אדם רוצה שתתבזה אלמנתו בבית דין. ואמאי תמכור על ידי שליח. אלא ודאי אף על ידי שליח איכא ביזוי. ועוד נידוי אינו לשון תלמוד אלא שמתא. הרא"ם ז"ל.

הוה לה נדרה לדביתהו:    וכגון שלא היו בו עינוי נפש דאלו בהיו בו ענוי נפש קיימא לן דהבעל מפר. ורבינא תלמיד רב אשי בא לפניו לשאול ממנו אם הוא יכול להיות שליח שילך להודיע לבית דין שהיא מתחרטת שיתירוה. או לא דבעינן שהיא עצמה תבא לבית דין ויראו בית דין דעתה וכוונתה. ורב אשי לא איזדקיק לה לפי שהיה צריך לקבץ שנים אחרים על דעת זו כדי להתיר ואף על גב דרב אשי יחיד מומחה היה מתוך ענותנותו לא רצה להתיר ביחיד. ואמר לו זיל אצל תלת שנתקבצו לצורך דבר אחר ומתוך שנקבצו לדבר אחר יוכלו לעשות זה ההיתר אבל לקבצם על דעת כן לא מאחר שהיא עצמה לא באה קנסינן לה.

באתרא דרביה:    שהרי רבינא בעלה הוצרך לבא לפני רב אשי רביה להתירה והא ודאי לא גרע הוא מחכם אחר אלא לפי שהוא רבו נמנע מלהתיר נדר במקום רבו. וצריכין אנו לומר דזה אינו רבינא המוזכר סתמא עם רב אשי דההוא ודאי חבירו הוא ואיפשר נמי שהיה גדול מרב אשי בשנים או בחכמה שהרי הוא מוזכר תחילה כדאמרינן בכמה דוכתי רבינא ורב אשי. או איפשר לומר הכא כי זה רב אשי אחר גדול מרב אשי חבירו דרבינא.

ושמע מינה כי מכנפי ממילא שפיר דמי:    ולא נאמר כי בכל ענין קנסינן לה ואפילו מיכנפי. ושמע מינה דבעל נעשה שליח לחרטת אשתו. יש אומרים דהני מילי לחרטת הנדר אבל לשמתא לא עד דאתי איהו גופיה ויבקש מחילה. וכל שכן אם נידהו בפניו דאין להתיר אלא בפניו. וא"ת הכא אמרינן דאי מכנפי ממילא שפיר דמי אף על גב דאין נזקקין לכתחלה על כך. ולקמן פרק שני אמרינן השתא דאמרו רבנן אין נזקקין לו בי דינא דמזדקיק לא שפיר עבדי. ותירץ הרב ר' יוסף ן' פלט דשאני התם דהנזיר עבר על נזירותו אבל הכא לא עברה על נדרה. ואחרים אומרים דנדרי אשה שיש לה בעל מצוה להתירם כדי שלא יהיו עליה נדרים והוא מטיל שלום בינו ובינה. ואני אומר כי הקושיא מעיקרא ליתא כי הכא אפילו מעיקרא שריא לבי דינא ליזדקק לזה ובלבד שנתקבצו לדבר אחר. אבל לדבר זה לא מטעם קנסא ובזה לבד קנסוה.

ושמתא אפילו באתרא דרביה שרי:    לפי שאמר לעיל דין חרטת נדר אמר כי השמתא אינה כן כי אפילו באתרא דרביה שרי. והטעם כדי שלא יכשלו בו בני אדם. ודוקא שהוא עצמו נידהו אז יוכל להתירו הוא עצמו אפילו באתרא דרביה אבל נדוהו אחרים לא. או איפשר דאפילו נדוהו אחרים מחמת חוצפא ואינן כאן להתירו והוא מתחרט שיכול להתיר זה אפילו באתרא דרביה.

ויחיד מומחה שרי שמתא:    יש מי שפירש דמיירי כגון שמת החכם שנדהו אי נמי הוא חי ולא רצה להתירו וקאמר שאם המתיר הזה הוא גדול מן המנדה בחכמה יכול להתירו או אפילו שוה לו. ומביאים ראיה מההיא דמועד קטן מההוא צורבא מרבנן דשמתיה רב יהודה ואמרו ליה רבנן גברא רבה כרב יהודה ליכא דלישרי לך. מכלל דאי איכא שפיר דמי. ובאתרא דרביה שמעינן מעובדא דריש לקיש דשמתיה לההוא גברא ואמר ליה ר' יוחנן זיל לגביה דלישרי לך. ורב אחאי גאון והרב יוסף אבן פלט פירשו אותו על שמתא דחלמא. אבל שמתא דבני אדם כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו או נשיא או ריש גולה כדאמרינן במועד קטן זיל לגבי נשיאה דלישרי לך. הרי"ץ ז"ל.

ויחיד מומחה שרי שמתא:    אפילו שמתא ששמת חכם כיוצא בו ונתפייס עם אותו שעל ידו נשתמת יכול חכם כיוצא בו להתירו. ומשום שהיא קללה לא מאחרינן ליה. אפילו באתרא דרביה. נראה לי לפרש שאם נידה תלמיד בשמתא אדם אחר לכבודו דתלמיד יכול לנדות לכבודו אם נתפייס עמו יכול להתירו אפילו במקום רבו.

יראי שמי:    אגב דאיירי לעיל בהוצאת שם שמים לבטלה נקטיה הכא.

חירגא:    כעין עפרורית שרואין בזיהרורי חמה וחבירו ביומא דאמר האי חירגא דיומא לא שמיה ובדניאל וכל דיירי ארעא כלא חשיבין. ופליגא אדר' שמעון בן לקיש דמוקי ליה לקרא לעתיד לבא. והא דאמר בבבא בתרא אידלי יומא אידלי קצירא בשביל אבן טובה של אברהם אבינו התלויה בה. הא והא איתא. הרא"ם ז"ל.

שמע מינה הדין חירגא דיומא:    שנראה כאבק בזריחת שמש כשנכנס לבית דרך החלונות מסי לכולי עלמא בין לצדיקים בין לרשעים. ופליגא דריש לקיש דאמר דלא מסי אלא לצדיקים אבל רשעים ולהט אותם היום הבא ולהט אותם השמש לעתיד לבא. ואית דמפרשי הא דאמר דהאי קרא משתעי בעולם הזה פליגא דריש לקיש דאיהו דאמר דבעולם הבא משתעי קרא. וכראשון עיקר הלשון. פירוש.

דף ט עמוד א[עריכה]

מתני'. כנדרי רשעים וכו':    וכתב הרי"ץ ז"ל אבל בשבועה לא דאין דרך הכשרים בכך על כן לא נקט ובשבועה. ואי משום שבועת זירוזין כיון דאמר הימנו לא שייכא שבועת זירוזין כלל. עד כאן.

גמרא דאמר הימנו שלא אוכל:    וקשה לר"ץ למה לי תו כנדרי רשעים ועוד למה לי הימנו מאחר שאמר לא אוכל. וצריך לומר ידות קא משמע לן. שיטה.

הריני בנזירות דילמא וכו':    היינו כמו אמר מר. הרא"ם ז"ל.

הריני בנזירות דילמא הריני בתענית וכו'. הימנו בשבועה דילמא וכו'. עלי בקרבן לא פריך דהא אמר לעיל האומר הרי עלי חייב מפני שהוא יד לקרבן. פירוש.

כנדרי רשעים הימנו שלא אוכל הרי זו שבועה שלא יאכל ממנו:    ואף על גב דהוה ליה למימר כשבועת רשעים שלא אוכל ממנו לא מימנעו רבנן מלמיקרי לשבועה נדר.

כנדרי (רשעים) כשרים לא אמר כלום:    וטעמא דמילתא שהכשרים ששנינו הם בני אדם יראי חטא שהן מדקדקין על עצמן שלא תבא תקלה על ידם לא להם ולא לאחרים. ולפיכך אין נודרין בנזיר לעולם לפי שהנזיר צריך ליזהר בדברים הרבה מכל אשר יצא מגפן היין ומן הטומאה ומן הגילוח ושלא יחוף נזיר את ראשו כדי שלא ישיר את השער. וכן הכשירים נזהרין שלא לידור קרבן ולצדקה ולא שום דבר מצוה לא בלשון עלי שמא יאחר את נדרו ולא בלשון הרי זו שמא ימעול בה הוא או אחרים. אלא מה שהם רוצים ליתן לדבר מצוה נותנים בלא נדר ואין קורין שם לקרבן עד שיביאו הבהמה לפתח העזרה ומקדישה ושוחטה לאלתר. וכן נזהרין מן השבועות לפי שהתקלות מצויות בשבועות לפיכך זה שאמר על הככר כנדרי כשרים שלא אוכל הימנו לא אמר כלום. והרשעים ששנינו כאן לאו רשעים דעלמא קאמרינן שהם אין להם עסק לא בנזירות ולא בקרבנות לא בדרך נדר ולא בנדר נדבה. אלא אלו בני אדם שאין נזהרים ביראת שמים לדקדק על עצמן בענינים אלו אלא הם נודרים תמיד בין בשאר נדרים בין בנזיר ואינם נזהרים מן השבועות. ואף על פי שמקיימים אותם הרי נקראים רשעים מפני שמביאין עצמן לידי ספק. ודכוותה כל הנודר נקרא רשע שפירושו רשע באותו דבר.

כנדבתם של כשרים נדר בנזיר ובקרבן:    אף על גב דכשרים אין נודרים בנזיר כדאמרן מיהו זימנין דנודרים בנזיר דרך נדבה כעובדא דשמעון הצדיק וכו'. והוא הדין למי שנודר בנזירות מחמת חטאים שקדמו ועכשו הרהר בתשובה שגם זו נזירות של כשרים הוא שהנודר בנזיר לכוונה זו בידוע שלא יכשל בנזירותו. וכן הכשרים מביאים קרבן דרך נדבה דהיינו בלשון הרי זו בענין שלא תבא תקלה כגון שלא קרא לה שם עד פתח העזרה ומסרה לכהן לשוחטה. והילכך אם (לא) היה עומד בפתח העזרה ובהמתו לפניו ואמר הרי זו כנדבת כשרים הרי זו קרבן.

ירושלמי:    כנדרי רשעים לא אמר כלום מכיון שהתנדב אין זה רשע. הרנב"י ז"ל בפירוש להלכות הרב ז"ל.

אי הכי מאי למימרא:    אם אמר בפירוש שלא אוכל מאי למימרא. בשלמא קרבן ונזיר איכא למימר דאתא לאשמועינן דאף על גב דלא פירש חשיב נדר. אבל גבי שבועה מאי אתא לאשמועינן. הרי"ץ ז"ל.

טוב מזה ומזה שאינו נודר וכו':    ואין נראה לו לומר משתדור ולא תשלם חד דיבורא הוא דאם כן ליתני קרא משלא תשלם. וא"ת עכשיו נמי ליכתוב משתשלם. וצריך לומר דנותן טעם לומר לא תדור שמא לא תשלם.

אפילו תימא ר' מאיר:    ועכשו דייק מדלא קאמר טוב מזה ומזה נודב דאפילו נודב גרע מנודר ומשלם. ולמאי דפריך נודב נמי הא דתניא לקמן ר' יהודה אומר מביא כבשתו לעזרה עצה טובה קא משמע לן. מיהו קשה בתוספתא דתניא בהדיא על ברייתא זו ר' יהודה אומר טוב מזה ומזה מביא כבשתו לעזרה. וצריך לומר דאגב דנקט ר' מאיר כל המקרא טוב מזה ומזה נקטיה ר' יהודה לעצה טובה. וחיליה דר' מאיר דפליג אף אנודב דאי לא כן מאי רבותא דשלמה דמשמע טוב אשר לא תדור וגו' מכי תחדל לנדור נפקא. וא"ת והיכי מקיים ר' מאיר אבוא בית ה' בעולות וכתיב אשלם לעליון נדרי אשר פציתי וגו' וכתיב נדרו לכם ושלמו. בשלמא לר' יהודה יש מקיימין בעזרה אלא לר' מאיר הא אפילו בעזרה אין יכול להביאה. ואפילו נפרש כפירוש ר"ת שפירש דעד כאן לא אסרי לנדור אלא בעולות דאתו לידי מעילה אבל שלמים שאין מועלין בהם מותר מכל מקום תקשי מאבוא בית ה' בעולות. ועוד קשה מוידר יעקב. לכן נראה לי לישב המקראות בשעת הסכנה. ומיהו לפירוש ר"ת שפירש שמתנדב שלמים למה כבשתו לעזרה כבשתו נקבה. וצריך לומר כבשתו לשון כבש. ובתוספתא כתיב מביא בהמתו. וגם בירושלמי מוכיח כן דגרס מביא כבשתו בעזרה זו עולה אלמא זכר הוא. שיטה.

הכי גרסינן דתניא ולא גרסינן דכתיב. טוב אשר לא תדור. טוב מזה מנודר ואינו משלם ואף מנודר ומשלם שאינו (אלא) נודר כל עיקר. והכי פירושא דקרא טוב אשר לא תדור משתדור ואפילו תשלם. וא"ת למאי אתא ולא תשלם דכל שכן הוא. לגלויה עליה משתדור דלא תימא דוקא בשאינו משלם. ועתה בא זה ולימד על זה מידי דהוה אתושב ושכיר. מצאתי. ר' יהודה אומר טוב מזה ומזה מאינו נודר ונודר ואינו משלם נודר ומשלם שמכניס עצמו בעול המצוה. ודריש ליה לקרא הכי טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם הא אם תשלם טוב מכולם. ויש מפרשים דאאת אשר תדור שלם דקרא דלעיל מיניה קאי והכי קאמר אף על פי שאמרתי את אשר תדור שלם טוב אשר לא תדור כלל משתדור ולא תשלם. כלומר שאם תרגיל לנדור תבוא לפעמים שתנדור ולא תשלם והיינו טוב מזה ומזה דקאמר ר' מאיר. וקצת קשה ככתוב בהרא"ש ז"ל.

בנדבה לא קאמר:    ולהכי נקט נדר בקרא לחלקו מנדבה. ואקשינן והא קתני כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן אלמא נדר בכלל נדבה דמדקתני נדר בקרבן משמע דאמר כנדבת כשרים עלי דהרי זה נדר.

מתניתין כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה:    ואוקימנא בגמרא דאמר כנדרי רשעים הריני עלי הימנו כלומר ממנו כיון שאמר שלא אוכל ודאי לשון שבועה משמע אף על פי שלא אמר בלשון אחר וכגון שהיה הככר לפניו כלומר שיאמר כנדרי רשעים עם אחר מאלו שאם אמר כנדרי רשעים הריני נדר בנזיר ובנזיר עובר לפניו כדאיתא בגמרא ואם אמר נדרי רשעים עלי נדר בקרבן. ואם אמר כנדרי רשעים הימנו נדר בשבועה והוא שיאמר שלא יאכל כדאיתא בגמרא. ואם אמר הימנו שאוכל נשבע שיאכל הימנו. ואי נמי אמר כולהו כנדרי רשעים הריני עלי והימנו והיה נזיר עובר לפניו וככר מונח לפניו נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה.

ואיתא בירושלמי דגרסינן התם שמואל אמר לצדדין היא מתניתין אי בנזיר אי בקרבן אי בשבועה ר' זעירא אמר נדר בשלשתן. אמר ר' אבון מאן דבעי מפתור הדא דר' זעירא כיני היה לפניו אשכול אחד ובא אחד ואמר הריני נזיר ממנו הרי זה נזיר בא אחד ואמר הרי עלי קרבן הרי עליו קרבן בא אחד ואמר הרי עלי שבועה הרי עליו שבועה ובא אחד ואמר מה שאמרו שלשתן עלי (לא) נמצא נדור בנזיר ובקרבן ובשבועה מאחר שהרשעים נוזרים הרשעים נודרין הרשעים נשבעים בנזיר בקרבן ובשבועה. ודוקא בשאמר בנדרי רשעים עלי אבל אמר כנדבת רשעים עלי לא אמר כלום לפי שאין הרשעים מתנדבין.

והכי איתא בתוספתא דמכילתין בהדיא כנדבת רשעים לא אמר כלום שאין הרשעים מתנדבין. ובגמרא תניא לה משמיה (דרב) דר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר כנדבת רשעים עלי לא אמר כלום כנדבת כשרים נדר בנזיר ובקרבן פירוש לפי שאפילו כשהרשעים אומרים הרי זו עולה או שלמים דקרינן לה נדבה הם אינן עושין כן לכונת נדבה גמורה אלא ליראת חטא שקדם להם והרי זו כנדר ובכשרים נמי אף על פי שנודרין בנזיר שאי איפשר לנזירות בלא נדר אפילו הכי לא מיקריא נדר אלא נדבה לפי שאינן מתכוונין לידור מחמת תיהו חטא אלא לנדבה גמורה כדי שיתחייבו קרבן או לגרור בפני יצרן כמעשה דשמעון הצדיק דבגמרא. ומשום הכי קתני כנדרי כשרים לא אמר כלום כלומר ואפילו בנזיר לא נדר ואף על פי שהכשרים נודרים בנזיר לפי שתלה נזירותו בנדרי הכשרים ואין הכשרים נודרין מתורת נדר דהיינו לכפר על מה שקרם להם מן החטא אלא לנדבה. והילכך כשאמר כנדבתם נדר בנזיר שאף הם נודרים בנזירות מתוך נדבת הלב. ובהכי מיתרצא לן הא דאמרינן שנודרים על הצרה כדרך שעשה יעקב שנאמר וידר יעקב נדר לפי שאותו נדר אינו נדר גמור אלא נדבה והוראה. כנדבתם נדר בנזיר ובקרבן אבל בשבועה כלל כלל לא לפי שאין הכשרים נשבעים לעולם לאסור דבר על עצמן ואף על פי שנשבעים לקיים את המצוה זה לזירוז בעלמא אבל לאסור דבר לא. ולפיכך אם אמר כנדבת כשרים הימנו שלא אוכל לא אמר כלום. ונראה שאלו אמר כנדבת כשרים אשנה פרק זה הרי זה נשבע ללמוד אותו לפי שהכשרים נשבעין כן. הרשב"א ז"ל.

דף ט עמוד ב[עריכה]

ובשיטה כתוב: ופרכינן והיכי מצית מוקמה לה כר' מאיר והא קתני במתניתין כנדבותם נדר בנזיר ובקרבן אלמא דלנדר נמי שרי וכשרים נמי נודרים הן וגם משמע דנדבה מיקרי נדר והיכי מפיק נדבה מלשון נדר שהזכיר ר' מאיר. עד כאן.

תני נדב בנזיר ובקרבן:    כלומר דאמר נדבת כשרים הרי זה נקל (לעשות) לתנא לטעות בין נדר לנדב. והיה יכול לומר המקשה וליטעמך תיקשי רישא לסיפא והרבה יש בתלמוד שיכול להקשות ליטעמך ואינו חש להקשות.

מאי שנא נדר וכו':    דעביד ליה כהלל הזקן. ומשום מביא חולין לעזרה ליכא שלא הזהירה תורה אלא שלא לשחוט דומיא דשלי בשלך שהרי להוציא קדשים חיים חוץ לעזרה לא מצינו שאסרה תורה. ומה שמקשה בהמוכר את הספינה ודילמא לאו ביכורים נינהו ומעייל חולין בעזרה משום הגוזלות שהיו מביאין עם הביכורים קאמר וקסבר חולין דעוף דאורייתא. וזה הפירוש אינו דהא הגוזלות עולות ואינם בני מיכל והתם מקשי והא בעי מיכלינהו. אלא נוכל לומר דאביכורים עצמן קאי דהבאתן כשחיטת הבהמה שהבאתן היא המצוה. וכן משמע פרק ראשית הגז. וההיא דהקומץ רבה דמקפיד להביא שקלי חולין לעזרה היינו לערבם עם השקלים שקרבנות הצבור נקנים מהם אבל להביאם לבד לא.

וא"ת כיון דלכולי עלמא נדרים אסירי נדרים סייג לפרישות היכי משכחת לה. וי"ל דנדרי דקרבנות דוקא אסירי דאתו לידי איסור בל תאחר ואיסור מעילה וגם שאר נדרים דכוותייהו דשייך בהו בל תאחר. וההיא דוידר יעקב נדר קודם מתן תורה. מצאתי ולא נהיר אלא כמו שאומר המדרש מכאן שמותר לידור בעת צרה. הרא"ם. ועיין בספר יראים סוף סימן שי"ז ובפסקי הר"ם ריקנאטי סימן תקע"ב.

ובשיטה כתוב אם כן נדרים סייג וכו'. וכן ר' יהושע בן לוי שנדר כדאמרינן סוף פרק המדיר איתשיל משבועתי איתשיל. וי"ל ודאי נדרי קרבנות דאיכא תרתי וכן נדרי הקדשות דאיכא תרתי איסור בל תאחר ועוד איסור מעילה אסירי אבל נדרי ממון לא. והא דכתיב וידר יעקב נדר קודם מתן תורה הוה דליכא תקלה. א"ה הלשון מגומגם ונ"ל דצ"ל ממין לא דליכא תקלה ודכתיב וכו'. עד כאן.

מימי לא אכלתי אשם נזיר:    והוא הדין לחטאת העוף שלו דלא אכיל. ופחז עלי יצרי. כמו פחז כמים לשון חפזון כלומר פחז לבי לחשוב בעוונות. עליך הכתוב אומר כי יפליא וכתיב קדוש יהיה. ובעבור כיוצא בך קראם הכתוב קדוש ותחלת הפרשה נקט ואקדוש סמיך. ולי נראה דאלהפליא לה' סמיך. הרא"ם ז"ל.

דילמא משהי ליה ואתי ביה לידי תקלה:    יש נסחאות דגרסי הכי ויש נסחאות דלא גרסי אלא התם דילמא אתי ביה לידי תקלה. ולפי אותן נסחאות נוכל לומר דהתקלה הוא שלא יביאנו כלל. ולפי הגירסא הראשונה נגרוס נדבה נמי דילמא משהי לה וכו' אלא נדבה דנזירות היכי משכחת לה. דהא עיקרו של נזירות על ידי נדר הוא בא דאמר הריני נזיר וכל הנודר נזירות על ידי קפדנותו הוא ולא תמצא בו נדבה בנזירות שאין כוונתו לשמים. כשמעון הצדיק כהאי גוונא משכחת לה נדבה בנזירות שהרי אותו שבא לפניו לא התנדב לצער עצמו ולכפר עונותיו אלא לשם שמים וזה נקרא נזירות נדבה אבל שאף נזירות נקראים נדרים. ובקש לטרדני. כלומר לפרוק עול מעלי ולעשות עצמו כאלוה. אמרתי לו ליצר במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה הם היסודות. הרי"ץ ז"ל.

כשהן תוהין:    לשון פחד כשהן מתפחדים על עבירות שבידם. ומשמע כמו עושה לבן תווהין תווהין. פירוש. כשהן תוהין נוזרים. כלומר מתחרטים מעונותיהן אז נוזרים. וחברו בתוהא על הראשונות. וקצת נראה מהכא שאין משמעותו ממש לשון חרטה כמו שפירש בעל הערוך מדקא מייתי אחר כך ומתחרטים. על כן יש לומר משמעותו הישר לשון תמהון כלומר שמצטערין מעונותיהן שעשו לשון תהי בה ר' אלעזר שהוא לשון תמה. ויש מי שגורס מפני שהן תוהין כשהם נודרים כי מאחר שעל ידי כעס נדרו מיד הם מתחרטים וכיצד הוא זה שתוהין על ידי שמיטמאין וסיפא פירושא דרישא. והראשון עיקר. הרי"ץ ז"ל.

כהלל הזקן דתניא אמרו עליו וכו':    ומתניתין נמי בשהתנדב כן בעזרה ובהמה לפניו ואפילו הכי אם הביא בהמה בעזרה ואמר הרי עלי כנדרי כשרים לא אמר כלום לפי שאפילו בכענין זה אין הכשרים נודרים דחוששים שמא תמצא טרפה וחייב באחריותה או תפסל באחת מן העבירות. נדבה דנזירות מאי איכא למימר פירוש שהרי יש לחוש לכמה חששות שמא יפשע באחת מהן כגון שלא יטמא ובל יאכל ובל ישתה ובהבאת קרבנותיו. ומשני כשמעון הצדיק דמתוך שהיה צדיק כל כך ונודר לשם בכונה רצויה בזו נזהר הוא הרבה לבל יפשע באחת מכל אלו כלל ואף על פי שזה בעצמו נטמא שמא מת עליו מת בפתע פתאום מתוך בוריו ולא מתוך החולי. ויש מי שפירש דהכי קאמר אף על פי שיש לחוש לחששות אלו מכל מקום דרכן של צדיקים להתנדב בנזיר לשם שמים כשמעון הצדיק ששבחו לזה והילכך אם אמר כנדבת כשרים הריני נדר בנזיר שאף הכשרים מתנדבין כן לעיתם.

ונמצאו קרבנותיו חולין וכו':    כעין חולין קאמר כיון דאין מביאין מרצון הלב. וגרסינן בירושלמי חבר שמעון הצדיק בני אדם מתוך הקפדא הן נודרים מכיון שהם נודרים סופו לתהות מכיון שהוא תוהא נעשו קרבנותיו מתוך הקפדה כשוחט חולין בעזרה וזה מתוך ישוב נדר פיו ולבו שוין דע"כ. אלא דקשיא לי קצת דאם כן אפילו חטאת שכפאוהו להביא לא יאכל וא"ת דאנן סהדי דלבסוף לרצונו הוא דאגב אונסו ומצותו גמר ומביא כמו שאמרו בפרק חזקת הכא נמי כיון שהוא מביאו מעצמו לרצונו הוא. וי"ל דמכל מקום מכיון הנזירות היה מתוך החרטה ואין הקרבן אלא על נזירותו נמצא אף על פי שהקרבן מביאו לרצונו כיון שעל מנין שנמנה מתוך החרטה הובא הרי זה כמביא חולין לעזרה.

והפירושים פירשו שהוא מביא חולין גמורין לעזרה ושמא הם עושין אותו כנדרי שגגות שסבור היה לקבל הנזירות ואינו יכול לקבל. ואי איפשר לומר כן דשבועות שגגות ואונסין מותרות כנדרי שגגות ואונסין כדאיתא לקמן (בפ"ד ד') בפרק ארבעה נדרים ושבועה בענין זה שבועה גמורה היא ולוקין עליה. וכדאיתא פרק שבועות שתים תניין נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלה בשוגג מיד אמרינן שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו וזה הואיל ואינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו והכא נמי מקרבן פטור מהאי טעמא הא אכלה במזיד בהתראה לוקה עליה והכא נמי דכוותה היא. הרשב"א ז"ל.

לדף י' ע"ב במואי הרי אלו כינויין לשבועה. משמע דבלאו זה ממש הוא שצריך לומר (קא) הא אם אמר במאי ולא אמר נדר לא אמר כלום עד שיאמר נדר במואי איני יודע למה צריך לומר נדר.

רשב"ג אומר במאי לא אמר כלום:    יש מפרשים דרשב"ג לא פליג אמתניתין אלא לא משמע ליה בי"ת במואי בית השימוש אלא יסוד בת בה ומשום הכי לא אמר כלום ולומר דלא תניא במאי אלא מאי ולעולם לא דאמר נדר מאי. ויש מי שפירש דרשב"ג פליג אמתניתין ולהכי אפילו לא אמר נדר מאי אלא מאי לחודיה הוי כינוי לשבועה. הרשב"א ז"ל.

דף י עמוד א[עריכה]

ר' יהודה לטעמיה דעביד בנדבה דלא אתי לידי תקלה דתניא וכו':    וא"ת מכל מקום בעזרה מצינו נדרי כשרים. תריץ דאפילו בעזרה אינם אומרים כי אם הרי זו דאי אמרי הרי עלי שמא תמצא טרפה ויהיו חייבים באחריותה ואתי לידי תקלה דבל תאחר. ובריש חולין דקאמר ואפילו ר' יהודה לא קאמר אלא הרי זו אבל עלי לא בהרי זו יכול לחלק כגון דאמר הרי זו קודם שהביאה לעזרה. הרא"ם ז"ל.

וז"ל שיטה: ר' יהודה לטעמיה וכו'. דכיון דאינו מקדישה אלא תכף לשחיטה לא אתי בה לידי תקלה. והאי דלא משכחת לה דיכול לאצולי נפשיה מלבא לידי תקלה על ידי שהוא מקדיש תכף לשחיטתה אלא כדאקדשה משם נדבה דאמר הרי זו אבל היכא דקבלה עליו משום נדר לא מצי לאצולי נפשיה בהכי דאיפשר דאתי ביה לידי תקלה דכשרין מתנדבין אבל לא נודרים. עד כאן. וכתב רבינו ז"ל ושמעינן מיהא דלא מיבעי ליה לכשר למינדר או לאישתבועי במידי. פירוש הואיל ור' יהודה לא שרי להקדיש נדבה אלא בפתח העזרה. אלא כדבעי למיעבד מידי או אפילו למיתב זוזא לעניא או אפילו לפדיון שבוים. וכיוצא בהם אי איתיה לההוא מידי בידיה יתן לו מיד ואי לא לשתוק עד דהוי בידיה ויהיב ליה. ומיהו אי מצוה דגופיה הוא ומחייב בה ורמיא עליה כגון הא דאמרינן אשנה פרק זו או מסכתא זו והא אמיד נפשיה למיקם בה וחזי דמיאש מינה שרי ליה למינדר עליה לזרוזי נפשיה כדרב גידל. וכל שכן היכא דרגיל ומשתלי ועבר על אחת ממצות לא תעשה דתנן ונדרים סייג לפרישות וכן הדין בשבועות.

ותימה דהא כתיב וידר יעקב וכו'. וי"ל שעת צרה שאני דאמרינן בהגדה לאמר לדורות דשעת צרה מותר לידור בתנאי הרי זה סלע לצדקה אם אנצל מצרה זו אם יחיה בני וכיוצא בו וכענין נדרו של יעקב אבינו אם יהיה אלקים עמדי וגו' כל אשר תתן לי עשר וכו'. אבל שלא בשעת צרה אסור לידור לשום דבר אלא מה שדעתו ליתן יתן בלא נדר. ומה שנהגו לידור צדקות ושמן למאור ביום הכיפורים יש לומר דעל ידי שהוא יום הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו יתברך כשעת צרה דמי ולפיכך נודרין כדי שיעלה זכרונם לטובה ולחיים טובים וליתן (למחר) לאלתר אי אפשר. מכל מקום חייבים ליתן למחרת. הרנב"י ז"ל.

מתאוים להביא חטאת:    משום דכתיב ביה כפרה לפי שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם כדי שיתחייבו חטאת. וקשיא לי והא כתיב כי אין אדם אשר לא יחטא. ועוד שאינו מקשה מבהמתן של צדיקים גבי רבי ישמעאל שקרא ובקש להטות ובקרעו ספר תורה בחמתן בהאשה רבה. ולכן נראה לי לפרש שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה לאחרים עמם על ידיהם שיהו אחרים למדים מהם כמו ר' מאיר בבית שאן ור' אמי ור' אסי בחולין ור' יוסי בכתובות דבקשו להעלות עבד לכהונה על פיו. ולכן הכא נראה לי לגרוס לפי שאינם חוטאים פירוש לפי שאין רגילים לחטוא שבכל כחם שומרים עצמן מן החטא. הרא"ם ז"ל.

להביא קרבן חטאת:    משום שכתוב בו כפרה ממילא ולא על חטא היו מביאין חטאת שאין הקדוש ברוך הוא וכו'. וכיון שהיו חסידים כל כך שהיו מערימין להביא קרבן למקום זריזין הן דלא אתו לידי תקלה מדעתן. שיטה.

לפיכך היו עומדים ומתנדבים בנזירות כדי שיתחייבו קרבן שהנזיר מביא חטאת עולה ושלמים. ומיהו דוקא כי אמר כנדבתם דמשמע שמביאים אותו לשם מצוה ולא לשם על שעשו עבירה. אבל אי אמר כנדרם משמע שמביאים אותו על חטא שעשו ואין זה מנהג כשרים לכך לא אמר כלום.

חס ושלום שהחסידים הראשונים:    פירוש דקסבר נזיר חוטא הוא. אלא הרוצה להתנדב עולה מתנדב כדאמרת דאדם מביא כבשתו חולין לעזרה.

שמעון הצדיק הא דאמרן:    פירוש מדקאמר עליך הכתוב אומר להזיר לה' משמע דוקא כזה שהיה פרוש כל כך ראוי לנזור נזירות לה' אבל שאר בני אדם אסורים לנדור בנזיר דעוברים כשנודרים לפי שמצערין עצמן מן. היין. ואף על גב דבהאי עניניא דכתיב נזיר לה' כתיב בפירוש מאשר חטא על הנפש דמשמע דאף אותו שכוונתו לה' מיקרי חוטא. ודאי אין הכי נמי דאיכא חטא במה שציער עצמו מן היין אבל המצוה שמקבל הנזירות עליו שלא יתגבר יצרו עליו מכרעת החטא. אבל שאר נזירים שאין מקבלים כי אם משום חטא שעשו אינם בכלל נזיר לה' ואין להם מצוה בקבלה ויש להם חטא כשמצערין עצמן מיין.

אלא שציער עצמו מן היין:    וא"ת ולמאן דאמר לאו חוטא הוא מאשר חטא על הנפש מאי דריש ביה. יש לומר דריש האי חטא לשון חסרון כמו והייתי אני ובני שלמה חטאים. אי נמי חטא ממש וקאי על המת שניטמא בו וכשטימא עצמו במזיד דנזיר הוא מאותן ארבעה שמביאין על המזיד כשוגג ולכן צריך כפרה. הריטב"א ז"ל.

מכאן ליושב בתענית שנקרא חוטא:    מחמת כעס שרוצה לצער עצמו מכל דבר. אבל אם צריך לו לעשות כן על כל פנים שאינו יכול לעשות תשובה שלימה אם לא יכניע יצרו וירעיבנו כהאי גוונא ודאי מותר כדאמרינן התם במסכת תענית הא דצריך ליה הא דלא צריך ליה.

משום דשנה בחטא הוא:    ככתוב ברש"י ז"ל. ועוד נוכל לומר כי בשביל הטומאה לבד לא קראו הכתוב חוטא שהרי שוגג הוא אלא על שם שציער עצמו שהוא עיקר האיסור והטומאה שהוא עון קל נצטרף עם עון החמור ועל כן נקרא חוטא. ולפי זה הפירוש יתיישב הגירסא שהיא בספרים דייקא נמי דכתיב מאשר חטא ולא כל אשר חטא. כלומר צריך לו כפרה על מקצת החטא אשר חטא ואיזהו חטא שחטא על נפשו שציער עצמו מן היין. הרי"ץ ז"ל.

לא כל שכן:    ואף על גב דזה שלושים יום וזה יום אחד מכל מקום אותו היום הוי הרבה צער ויותר. הרא"ם ז"ל.

אית ספרים דכתיב בהו ורבנן הדין קרא בנזיר טמא ומשום דשנה בחטא הוא. וכן שמעתי דרבנן דלית להו הך דר' שמעון ור' אלעזר הקפר אמרי לן הא דקרי ליה לנזיר חוטא בנזיר טמא כתיב ומתוך שהנזירות השני שהוא נודר מחמת שנטמא הוא קרי ליה נזיר חוטא. והני רבנן היינו ר' יהודה דאמר לעיל חסידים הראשונים וכו'. ואית ספרים דכתיב והדין קרא משום דשנה. ופירכא הוא דפרכינן והא הדין קרא דקרי ליה חוטא בנזיר טמא כתיב ומשום דלא איזדהר בטומאה איקרי חוטא והיאך יליף מיניה נזיר טהור. ומשני וכו' ככתוב ברש"י ז"ל שעשה שני חטאים אחת שמיטמא ואחת שמצער. ודריש קרא הכי מאשר חטא חד על הנפש הרי תרי.

הג"ה עוד יש לומר משום דשנה בחטא סובר ר' אלעזר שכל עיקר כפרתו אינה באה אלא מפני שציער עצמו מן היין שתי פעמים בטהרה ועוד איחר הצער להצטער פעם שנייה. ואף על פי שקרא ר' אלעזר הקפר ליושב בתענית חוטא מותר לישב בתענית לפי ששכר התענית מרובה על הפסד החטא. וצריך כפרה. ודומה לו תענית חלום בשבת שאמרו חכמים להתענות ולמיתב תענית לתעניתו להתכפר. וכיון דבעי כפרה למה אמרו לו להתענות. אלא שזהו הטעם ששכר התענית מרובה על חטא שבת. ומכל מקום חטא בעי כפרה. מצאתי. שיטה.

וזה לשון הריטב"א ז"ל: הכא משמע דלר' אלעזר אף נזיר טהור נקרא חוטא. וקשה דבפרק קמא דנזיר אמרינן נזיר מילתא דעבירה הוא וקרי ליה נאה. ופריך אפילו לר' אלעזר הקפר דאמר חוטא דוקא נזיר טמא אבל נזיר טהור לאו חוטא מיקרי. יש לומר התם הכי פירושו נזיר טהור לא חוטא הוא ושפיר מיקרי נאה דאף על גב דאיכא חטא גביה מיהו מצות הנזירות היא מרובה על החטא של צערו. אבל לעולם ודאי בנזיר טהור נמי איכא חטא קצת. והכי אמרינן היושב בתענית חלום בשבת קורעין לו גזר דינו וחוזרים ונפרעים ממנו עונג שבת שביטל. עד כאן.

ר' יוחנן אמר כנויים לשון גוים הן וכו'. וריש לקיש אמר לשון שבדו להם חכמים כדי שלא יבא לידי הזכרת השם:    והיינו דתנן נדרים סייג לפרישות דאמר מר ושמרתם את משמרתי עשו וכו'. ובכנויים דנדרים הוא דפליגי אבל בשאר כנויים לא פליגי כגון כינויי נזירות דודאי אסורים הם מן התורה כדאמרינן נזיר להזיר לעשות כינויי נזירות כנזירות. והיינו דלא פליגי אלא בכנויי נדרים לפי ששאר כנויים קרוב לשונם ללשון תורה שיכול להגיהן בלא דיו וקולמוס נזיק כמו נזיר חרק כמו חרם שבותה כמו שבועה במומי כמו מומתא. ואית דמפרשי דבכולהו כנויין פליגי בין דנדרים בין דנזיר בין בחרם בין בשבועה. פירוש.

לשון גוים:    שבלשונות הגוים הם לשון נדר והתורה אסרה כל לשון. והאי דנקט הני לישני משום דדומין הן לגופו של דבר במקצת באות ראשונה או באות אמצעית או באות אחרונה. מיהו הוא הדין לשאר לשונות. ובמומי נמי כיון דלשון ארמי הוא ורגילות בני אדם תנייה בהדי נדר דכיון דהורגלו גוים בזה הלשון אף על פי דלא הורגלו בו ישראל הוי נדר. אבל פשיטא דאם הורגלו בו ישראל דנדר הוי בכל לשון ובלבד שיהא יודע שזה הלשון לשון נדר.

לשון שברו וכו':    כלומר חכמים בדו מלבם לגזור עליהם דהוי נדר פן יבוא לטעות בו כדפירשתי לעיל. מפי רבי. שיטה.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: לשון גוים. ואף על גב שלא הורגלו בלשון הוי נזיר ובלבד שידע שהוא לשון נזיר ומכיר בלשון. אבל אם לא היה מכיר לא כדאמר פרק שני שאין אנשי גליל מכירים בתרומת הלשכה אלמא מכיר בעינן. ואפילו היה מכיר ולא נתכוון לא הוי נדר דגמר בלבו בעינן כדחזינן לקמן גבי לא היה ברעתו אלא בחרמו של ים. ואפילו לחכמים דאמרי דצריך שאלה אינו אלא משום שלא יהא רגיל בנדר. ובלשון גוים נדר דאורייתא הוא דנדרים בכל לשון. שבדו להם חכמים וכו'. לפי שהרגילו אותם בפני כל אדם להיות נודר בו כדאמרינן טעמא לקמיה. בדו. קונטריביר"ש בלע"ז כמו אשר בדא מלבו דירבעם. עד כאן.

וכן הוא אומר החדש אשר בדא מלבו. לא גרסינן ליה שדרכו של אמורא להביא חבר ללשון המשנה ואין דרכו להביא חבר ללשון עצמו. אלא פירוש היה ובאו אחרים וגרסוהו כאלו הוא מלשון הגמרא.

טעמא מאי תקינו רבנן כינויין:    פירש ר"ץ דללשון שבדו פריך אבל לשון גוים דין הוא אחר שהוא לשון. ופרכינן וכי אמר קרבן מאי הוי. ולימא קרבן ומה בכך והלא קדוש קדושה גמורה על ידי הכנויין כאלו אמר קרבן שהפקר בית דין הפקר שאם לא כן נמצאת תקנתם תקלה שמביא חולין לעזרה ואם כן מה הועילו (לשונות) לשנות לשון קרבן. ומשני חיישינן וכו' דאסור לאדם להוציא שם שמים לבטלה ואזהרתיה פרק קמא דתמורה מאת ה' אליך תירא. יש ספרים דגרסי דילמא אמר לשם קרבן. ולימא לשם קרבן דילמא אמר לשם ולא אמר וכו'. ואי לא גרסינן ליה הכי נמי קאמר. שיטה.

דלא לימא קרבן:    להכי תקנו הכנויים כדי שלא יבא לידור כפי מה שכתוב בתורה ובסתמא דמילתא כל אדם הבא לידור מחזר אחר לשון התורה. והמקשה לא הבין דעת המתרץ ועל כן הקשה מאי נפקא מינה אם יאמר קרבן לימא אותו ומאי חורבא נפיק מיניה. ותירץ אינו בשביל קרבן לבד אלא דשמא יחשוב להזכיר השם עם תיבת הקרבן. והקשה מאי נפקא מינה אפילו יאמר כן בפירוש קרבן לה'. ותירץ דכוונתו לומר שמא יחשוב להזכיר השם תחלה ואחר כך קרבן. (ועוד הקשה ומאי נפקא מינה אפילו יזכירנו בפירוש קרבן לה'. ותירץ דכוונתו לומר) ועתה ביאר לו דהחשש הוא דשמא יעלה בדעתו להזכיר קרבן אחר הזכרה ולומר לה' קרבן וכשהזכיר ה' חזר בו ולא אמר קרבן ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה. הרי"ץ ז"ל.

דף י עמוד ב[עריכה]

לא דכולי עלמא לשון גוים הם:    דאי לשון שבדו להם חכמים הם הני ודאי לא שייכי בקרבן כמו כינויין. ואיבעית אימא בית שמאי סברי גזרינן וכו'. אי נמי יש לומר דכולי עלמא לשון שבדו להם חכמים ובית שמאי סברי גזרינן ובית הלל לא גזרי.

מקנמנא מקנחנא מקנסנא:    מלשון קונם קונח קונס והוא לשון פעולה מן הכנויין. הריטב"א ז"ל.

כינויי כינויין דנזירות תני רב יוסף וכו':    גבי נזיר תני להו ולאו גבי הדדי תניין משום הכי הדר ואמר תני רב יוסף דמשמע במסכתא אחריתי. וסדרא דמתניתין קא נקיט ואזיל. מדע"ת.

מיפחזנא מאי:    מכולהו אחריני לא בעי לפי שאין נכונות שני נוני"ן כאחת וכינוי דחרם נמי אין צחין כל כך. קינה של תרנגולין קאמר. אף על גב דהאי דגש והאי רפה אין לדקדק בלשון. ור"ץ רצה לומר שגם קינה רפה. אבל אין לספק בקינה (ממש) בדגש כך עברי צחי הוא וכזה אין מדברים. תבעי. אכולהו קאי. שיטה.

וז"ל הריטב"א ז"ל: קונה מאי קונה של תרגולים משמע או דילמא לישנא דקונם משמע תבעי. ויש גורסין קינה מאי ומפרש קינה רפי בלא דגש דאי בדגש פשיטא דקינה של תרנגולים קאמר. עד כאן.

אמר שמואל שביתה ביו"ד לא אמר כלום דדוקא שבותה הוא כינוי לשבועה. אשקקה לא אמר כלום. פירוש כשאמר אל"ף בתחלתו. קורנסא. פירוש שהוסיף רי"ש לא אמר כלום. ושאלות אלו נשאלו בבית המדרש וכתבום אבל הרבה אחרות היה יכול לכתוב. הריטב"א ז"ל.

חרקיא חרכיא חרפיא:    ולא הזכיר מ"ם עם אלו כי אם כן לא יהיה משמעותא כנויין אלא לשונות אחרים. אבל גבי נזירות שייך שפיר מ"ם ויהיה משמעותו כנויי דכנויי דנזירות על כן אמר רב יוסף כי מנזיקנא מנזיחנא מפזיחנא הם כנויי כנויין דנזירות. מיפחזנא מאי שמקדים הח' לז' ולא דמי לפזיח. מאי הוי כנוי דכנויי נזירות או לא. וכן נמי בשתים האחרות קונמא מאי הוי כנוי דקונם שהוא כנוי דקרבן או לשון קנמן בושם. וכן שאל בקינה אם הוא כינוי דקונם או הוא קינה של תרנגולים ונשארו שתי הבעיות בתיקו. ולדידן דקיימא לן כבית הלל דכינויי כינויין מותרין אם כן שתי בעיות אלו לא נשאלו אלא אליבא דבית שמאי. וכן נראה דעת הר"ם שלא הביאם כלל ואם היינו אומרין כי אליבא דבית הלל נמי נשאלו ולומר אם הם כנוי קרבן במקום קונם התימה עליו למה לא הביאן אלא העיקר ודאי כמו שאמרנו כי לא נשאל עליהם אלא אם הם כנוי דקונם שהוא גם כן כנוי דקרבן או לא. הרי"ץ ז"ל.

וזה לשון שיטה: נדר במואי. פירש רשב"ם דבית לאו דוקא אלא מואי כדתניא רבן שמעון בן גמליאל בגמ' במוהי לא אמר כלום. ודוקא במוהי פליג אבל בשבועה מודה (כל שכן מבמומי. ואפילו רבן שמעון בן גמליאל לא פליג אלא במומא אבל בשבועה לא.) במומי במומתא לא אמר כלום. דלא שייכא בית בנדרים דהא תנן לקמן החולין כחולין דהוי נדר ולא תנן בחולין בבית. מדע"ת.

מואי וכן מומתא כינויין לשבועה דאורייתא דאשכחנא בתורה מומתא ומואי דמי לאומי וישבע מתרגמינן ואומי. ולאו מטעם לשון גוים ולשון שבדו הוי כנוי. נדר במוהה במומי דנדר מוהי. כמה דנדר משה דכתיב ויואל משה ויואל מוהה. ולמה לא תנינן נדר במאול במאור נדר במומי דשאול דכתיב ויואל שאול. משמע בהדיא שרוצה לומר במוהה כמו משה. עד כאן.

משנה טהור טמא וכו':    לאו אדלעיל קאי והכי פירושו אדם שפותח בנדר ואמר טהור שאוכל לך משמע הקדש שצריך לאכלו בטהרה. מה שאוכל לך טמא כקדשים שנטמאו וכו' ככתוב בהרא"ש ז"ל. כאימרא כדירים וכו' אין בהם צריכות ואגב גררא כללינהו. הרא"ם ז"ל.

לא חולין לא כשר לא דכי וכו':    ויש גורסים לחולין והיא בפתחת הלמ"ד ככתוב בהר"ן ז"ל.

ר' יהודה אומר האומר ירושלם לא אמר כלום:    פירוש שמעיה ר' יהודה לתנא קמא דאמר דאם אמר ירושלם שאוכל לך אפילו בלא כ"ף הדמיון ואמר לו איהו דהאומר ירושלם לא אמר כלום עד שיאמר כירושלם בכ"ף. הריטב"א ז"ל.

וכן הרנב"י ז"ל וזה לשונו: פירוש דמודה ר' יהודה אי אמר כירושלם דאסור אבל איהו שמעיה לתנא קמא דאפילו בלא כ"ף הדמיון קא אסר כדתנן לקמן קרבן שאוכל לך אסור ופליג עליה ר' יהודה בהא לומר דכל היכא דלאו בכ"ף קאמר לאו מידי הוא כדפליג עליה נמי לקמן באומר קרבן שאני אוכל לך עד דקאמר כקרבן שאין כוונתו לאיסור אלא לשבועה. ואפילו שבועה אינה והיינו דקאמר ר' יהודה לא אמר כלום. עד כאן.

וז"ל שיטה: האומר ירושלם לא אמר כלום. קא סלקא דעתין דהכי קאמר האומר כירושלם לא אמר כלום. ובהא קמיפלגי דר' יהודה סבר חומות ירושלם אינן קדושות ותנא קמא סבר חומות ירושלם קדושות דמשיירי הלשכה הן באין. הרי זה נדר בקרבן. פירוש כאלו התפיס בקרבן. כאימרא.

ירושלמי חד אמר כאימר תמידא וחד אמר כוולד חטאת וחד אמר כאילו של אברהם. כאישים. בירושלמי מפרש כשלהבת אש. ואף על גב דשילהי ביצה אמרינן אין נהנין ואין מועלין ביש בה גחלת מיירי דמועלין כדמוכח התם. כירושלם. דיש בה קדושה כדאמר רב שמואל בר רב יצחק אבני ירושלם שנשרו מועלין בהם. עד כאן.

וכתוב בפירוש הכי גרסינן ר' יהודה אומר אף האומר (כ)ירושלם לא אמר כלום. קא מהדר אתנא קמא דקסבר לא שנא כמזבח ולא שנא מזבח ולא שנא כירושלם ולא שנא ירושלם וכן כולהו הרי זה נדר בקרבן ואתא ר' יהודה למימר לא מיבעיא אימרא דירים וכן בכולן דלא אמר כלום אלא כי אמר נמי ירושלם עלי ככר זה לא אמר כלום דלא אמר כירושלם. ולדידן לא נהירא האי אף דקא כתב במשנה טברנית ואין לשנותו. עד כאן.

דף יא עמוד א[עריכה]

סברוה וכו':    חלוקה שיטת מסכתא זו מכל שיטות שאר מסכתות דאילו בשאר מסכתות היכא דפתחי במילתא בלשון לימא או בסברוה לא מתוקמא מילתא הכי ואילו בהא מסכתא אף על גב דפתחין בלשון לימא או בסברוה מיתוקמא מילתא בהכי.

לחולין שאוכל לך:    היינו טעמא דאסור משום דהכי קאמר לא חולין להוי אלא קרבן. דאי לא מפני שהוא נודר לא היה צריך לומר אלא חולין שאוכל לך מדקאמר לחולין איכא למימר דהכי קאמר לא לחולין ליהוי שאוכל לך אלא קרבן הוא דליהוי ומשום הכי אסור. שיטה.

וזה לשון שיטה: יש לומר דנדרים איסורא דאית ביה ממונא נינהו כיון שאמר שאוכל לך כלומר (שאהנה) שלא אהנה מממונך. עוד כתוב שם ואז תנקה מאלתי אית ביה ממונא דכתיב וכל טוב אדוניו בידו.

רישא לאו ר' יהודה:    דאם איתא דר' יהודה היא ברישא דמתניתין הוה מדכר ליה לר' יהודה. עד כאן.

והתניא ר' יהודה אומר כירושלם לא אמר כלום:    וא"ת מכל מקום קשה למה נקט במתניתין ירושלם והא אפילו כירושלם לא אמר כלום משום דלא סבירא ליה דקדשא. תריץ דלא בא להשמיענו אלא שאותן שלמעלה צריכין כ"ף. וא"ת אם כן מה מקשה. הרבה מקשה הוא שלפי האוקמתא כר' יהודה מקשי דאם כן דק למינקט ירושלם אבל אי לאו כוותיה איכא למימר דלא דק.

כולה ר' יהודה ותרי תנאי אליבא דר' יהודה:    והכי נמי הוה מצי למימר אליבא דר' מאיר אבל ניחא ליה לומר ר' יהודה לפי שמצינו שמו נזכר בשני מקומות. הרא"ם ז"ל.

תרי תנאי ואליבא דר' יהודה:    קשה היכי מוקמינן כולה מתניתין כר' יהודה והא ר' יהורה כ"ף בעי וכדתנן האומר ירושלם לא אמר כלום עד שיאמר כירושלם. ואילו תלת תחלת מתניתין לא תני בה כ"ף אלא כשר דכי טמא טהור נותר פיגול הרי זה אסור.

ויש מתרצים דמודה ר' יהודה בכל הנך דלשון פעולה הם ולאו שם דבר ומשמע מוקדש מופסל מטומא מפוגל. אבל נותר קשיא להו ואמרי דנותר אגב גררא דפיגול נקט ליה הכין ולעולם בנותר בכ"ף בעי וצריך עיון עדיין. הרשב"א ז"ל.

ויש שתירצו דכי אמרינן כולה מתניתין כר' יהודה היא לאו כולה מתניתין ממש קאמר אלא מכאימרא ואילך אבל (השתא) רישא דטמא טהור (נותן) נותר פיגול לא אוקימנא כותיה. תדע דהא אפסקוה באסור. הריטב"א ז"ל.

אי רבי מאיר הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן:    ואיכא למידק פרק שבועת העדות וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. וי"ל דהיינו דוקא באיסור חמור כגון שבועה ושתויי יין ופרועי ראש כדאיתא התם אבל נדרים שאינם חמורים כל כך לא. ואינו מתיישב בעיני דהא לכולהו גרסאות דהתם לא ממעטינן אלא ממונא ואיסורא דאית ביה ממונא כסוטה ועדים הא בכל שאר איסורי אית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. ומצאתי בהלכות הרמב"ן ז"ל דנדרים איסורא דאית ביה ממונא הוא ליאסר בנכסי חברו כגיטין וקידושין וזה נכון. הרשב"א ז"ל.

דף יא עמוד ב[עריכה]

תניא חולין החולין כחולין:    בין שאוכל לך בין שלא אוכל לך אין צריכות כהני לישני. הרא"ם ז"ל.

חולין החולין כחולין:    אין צריך לומר שסיים שאוכל לך אלא אפילו סיים שלא אוכל לך וכו'. ויש שמפרש שאפילו סיים שאוכל לך חידוש השמיענו שאפילו יאמר אותו בתמיהא לא מהני כלום הואיל ולא הזכיר קרבן. הרי"ץ ז"ל.

לא חולין שאוכל לך אסור:    דמשמע לא חולין ליהוי אלא הקדש. ואף על גב דלית ליה להאי תנא מכלל לאו אתה שומע הן הכא מודה דאסור ולאו משום דמכלל לאו אתה שומע הן. דקסבר האי תנא דברייתא דכל כי האי לישנא לא חולין שאוכל לך לא הוי מכלל לאו אתה שומע הן דהיכא אמרינן דהוי מכלל לאו אתה שומע הן כגון הא דאמר ברישא דברייתא חולין שלא אוכל לך דמשמע חולין מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל יהא קרבן דלא פתח בהן כלל. אבל לא חולין שאוכל לך לא הוי מכלל לאו אתה שומע הן אלא כמסיים כל דיבורו ואומר לא חולין אלא קרבן והן ממש הוא זה. ואפילו ר' מאיר דאמר לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן מודה בה דפירושי קא מפרש לא חולין ליהוי אלא קרבן ולא ליהוי מכלל לאו וכו'. ופליג אתנא דמתניתין דאילו תנא דמתניתין כל כי האי לישנא לא חולין שאוכל לך קרי ליה מכלל לאו וכו' כדפירש לעיל דאוקימנא לה כר' יהודה. פירוש.

וז"ל הריטב"א ז"ל: לא חולין שאוכל לך אסור. פירוש דהכי משמע לא יהא חולין מה שאוכל לך אלא הקדש. ואפילו לר' מאיר דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו משום דכיון דאמר לא חולין הרי הוא כמפרש קרבן יהא דמה שאינו חולין הקדש הוא. וקשה לזה דהא מתניתין קתני לא חולין שאוכל לך אסור ואמרינן בריש שמעתין סברוה מאי לא חולין לא חולין ליהוי אלא קרבן מתניתין דלא כרבי מאיר דאי ר' מאיר הא לית ליה מכלל וכו'. וי"ל דבמתניתין לא גרסינן לא חולין בשתי תיבות דאי הכי שפיר משמע לאיסורא אלא הכי גרסינן לחולין שאוכל לך. ודייקינן הכי בגמרא סברוה מאי לחולין לא חולין ליהוי אלא קרבן והיינו משום דמכלל לאו אתה שומע הן דהא איהו לא הזכיר שום איסור בדבריו אבל אם אמר לא חולין כאילו אמר בפירוש קרבן יהא דמי. ואי הוה גרסינן לחולין שלא אוכל לך הוה ניחא טפי דההיא ודאי הוי מכלל וכו' ככתוב בהרא"ש ז"ל.

וז"ל הרי"ץ ז"ל: ואם אמר לא חולין שאוכל לך אסור. דמאחר דלא הוי חולין על כרחין קודש הוי וכמאן דאמר בפירוש דמי. והכא לא שייך למימר מכלל לאו הן ולא דמי לרישא דאמר חולין שלא אוכל לך דמותר דאמרינן דהוה משמע שפיר מכלל לאו הן אי לאו משום דאתי אליבא דר' מאיר דליתא הכי. דהתם לא איירי בשל חבירו כלל לא להיות קודש ולא חולין על כן שייך להזכיר שם מכלל לאו הן ואם לא נאמר כן לא משמע איסורא. אבל הכא דמדבר עם חבירו ואמר לו לא יהא חולין מה שאוכל משלך אם כן על כרחו אם לא יהיה חולין יהיה קודש.

וא"ת והא לעיל בתחלת שמעתין דייקינן ממתניתין לא חולין להוי אלא קרבן והוצרכנו לאוקומה אליבא דר' יהודה אבל לר' מאיר לא אתיא. ואמאי נימא דאף לר' מאיר אתיא לפירוש זה שפירשנו. ואיפשר לומר דהוה מצי לאוקומה כר' מאיר אלא קבלה היתה בידם דאתיא אליבא דר' יהודה כדאסקינן ובדחוי כל שהוא העתיק מר' מאיר ואוקמה כר' יהודה. אי נמי סתמא דתלמודא דאמרי לעיל סברוה לא סבירא להו כתנא דברייתא זו. עד כאן.

כן מצאתי בפירוש אחר הגירסא בסיפא. לחולין שאוכל לך אסור מכלל לאו אתה שומע הן. כלומר לא חולין ליהוי אלא קרבן. ובסמוך מקשה רישא לסיפא לחולין לא אוכל לך מותר דכיון שנתן חטף כלומר לא משמע ליה לא חולין. רישא דשני כדאמר בחולין שלא אוכל לך דלא דייקינן שלא אוכל חולין הא מה שאוכל קרבן ר' מאיר הוא וכו'. אימא סיפא לחולין לא אוכל לך מותר והתניא לא קרבן וכו'. אבל לתירוץ זה דמשמע ליה לחולין כמו לא חולין אם כן תיקשי ליה רישא דקתני לחולין שאוכל לך אסור.

ונראה לרבינו דלא גרסינן ליה דבתוספתא אינו והכי גרסינן לא לחולין לא אוכל לך מותר דלא איירי כלל בשל חבירו ומכלל לאו אתה שומע הן לא אמרינן והכי תניא בתוספתא. וקדייק תלמודא רישא דקתני חולין שלא אוכל לך מני על כרחך ר' מאיר הוא דלית ליה כו'. אימא סיפא וכו' ואמאי מותר והתנא וכו' ר' מאיר אוסר. ומשני הך תנא דברייתא כרבי קתני לה ומיהו סבר לה וכו' ופליג עליה בחדא בקרבן דקסבר חדא מילתא קאמר לקרבן יהא מה שלא אוכל לך ומותר דלאו כלום הוא. הכי נמי לחולין יהא מה שלא אוכל לך והילכך מותר ומכלל לאו אי אתה שומע הן. והך פירכא מוכחא דלא חולין לא אוכל לך מותר גרסינן. דאם איתא דלחולין לא אוכל לך היכי מצינן למימר דאליבא דר' מאיר הכא נמי לא חולין וכו' הא לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן וכיון דלא פריש בהדיא היכי מצינן למימר דהכי קאמר הא מתניתין מוקמינן לה דלא כר' מאיר משום דלא בעינן למימר דהאומר לחולין שאוכל לך כמאן דאמר לא חולין שאוכל לך דמי. שיטה.

הכא נמי האי דקאמר לחולין לא אוכל לך:    משמע הך למ"ד יתירא כאילו אמר לא לחולין ומשמע דאמר תני לא לחולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך דהיינו דומיא דלקרבן לא אוכל לך. וכי היכי דמוקמינן לההיא בלפיכך הכא נמי בברייתא נימא בה לפיכך ונימא לא לחולין ליהוי לפיכך כו' ואמאי מותר אלא ודאי לאו ר' מאיר היא אלא ר' יהודה. ואיכא לתרוצי השתא דכי היכי דמוקמינן למתניתין בנעשה כאומר לחומרא לקרבן יהא הכי נמי נוקמה לברייתא נעשה כאומר לחולין יהא מה שלא אוכל ולהכי מותר דלא קאמר ולא מידי. אלא דלקמן מתרץ לה רב אשי כי האי גוונא. פירוש.

וראיתי מפרשים שגורסים לַחלין שאוכל לך אסור לְחלין לא אוכל לך מותר וכן היא במקצת ספרים. ונראה שהוא גרסת הגאונים ולא כן גרסת הר"מ אלא כגרסת התוספתא. ומפרשים אותה לחלה יחשב מה שאוכל לך עמך ולחלה לא אוכל לך דמותר הכי קאמר יהיה חלה מה שלא אוכל לך עמך אבל מה שאוכל עמך בסתמא מותר. ולאו משום מכלל לאו אתה שומע הן אלא ממילא מותר דהא לא הזכיר חלה אלא על מה שלא אוכל לך. והשמיענו דלא אמרינן הכי קאמר לחלה יהיה לפיכך לא אוכל לך. על כן שאל רישא מני ר' מאיר וכו' אימא סיפא. ועתה לא יקשה הקושיא שהקשיתי לגירסא זו.

רישא דקתני חולין שלא אוכל לך. אימא סיפא לא חולין לא אוכל לך מותר ואמאי מותר והא תנן לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר:    וקא סלקא דעתין דהיינו טעמא דר' מאיר דאסר משום דהכי קאמר לא קרבן לא אוכל לך ומשמע מה שלא אוכל לך לא יהא קרבן הא מה שאוכל עמך יהא קרבן. ולפי שיש בני אדם מגמגמים בלשונם ומשהים בדיבורם וכשרוצין לומר לקרבן משמע בלשונם שרוצים לומר לא קרבן כי סתם נודרין בלשון הקודש נודרין על כן הוה סלקא דעתין למימר הכי. ועוד מאיזה טעם יאסור ר' מאיר אם לא מטעם זה.

ותירץ ר' אבא לקמן בפרקין דאינו מטעם זה דהא לית ליה לר' מאיר זה אלא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך דהשתא לקרבן לבד הוא הנדר והשאר פירוש הענין. והכא נמי נימא דהכי קאמר לא חולין להוי אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. ולגרסא אחרת נגרוס לחלין להוי לפיכך לא אוכל לך ויהא פשוטה הגרסא טפי. ותירץ המתרץ דתנא דברייתא דלעיל סבירא ליה כר' מאיר בחדא בענין דלא אמרינן מכלל לאו הן ופליג עליה בחדא דודאי לא חשבינן כאלו אמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. והטעם לפי שאין דרך הנודרים לפרש כהאי גוונא. ורב אשי תירץ דברייתא דלעיל אתיא כולה אליבא דר' מאיר וברייתא דלעיל משבשתא היא ותני לחולין לא אוכל לך מותר. והטעם דלית ליה לר' מאיר מכלל לאו הן. אבל אמר לא חולין לא אוכל לך אסור לדברי ר' מאיר דמשמע לא חולין ליהוי אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך.

ולגרסא אחרת גרסינן הא דאמר לחלין הא דאמר לחלין כלומר ברייתא דלעיל מיירי דאמר לחלין ומתוקמא שפיר אליבא דר' מאיר כי עד כאן לא קאמר ר' מאיר אלא כשאמר לקרבן לא אוכל לך בפת"ח הלמ"ד הא משמע שפיר לקרבן יהא והשאר פירוש. וכן נמי לחלין בפת"ח הלמ"ד משמע כן אבל לקרבן או לחלין אין צריך אחר כך משמעות יהא אלא אדרבה נסמך למה שהוא לפניו דהיינו לא אוכל לך. וכל הסוגיא הזו נוחה לפי זאת הגירסא אבל תמהתי מאד איך נוכל להעמידה לפי האמת דהא אמרינן בפרק שני בתחלתו ולקמן בסמוך מייתינן לה דאם אמר כחלת אהרן וכתרומתו שהוא מנדרי היתר דבעינן דבר הנדור וגם שיהא ראוי למזבח. ונצטרך לפרש לפי גירסא זו בהכרח כי דעת הנודר כשאמר לחלין אסולת לחמי תודה. ונהירא נמי שלא נקראת בתורה אלא תרומה כדכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה'. מכל מקום מצינו שנקראו כל הארבעים חלות ועל שם שהרימה נקראת תרומה אבל אמת וברור הוא שיהיה חלה הנקרא עוגה. הרי"ץ ז"ל.

כתכ הר' נתן בר יוסף ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל וז"ל: וכתב רבינו ז"ל הא מתניתא הוינן בה בגמרא ואמרינן רישא מני ר' מאיר היא דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן דאילו לרבנן כיון דאית להו מכלל לאו שומע הן חולין החולין כחולין שלא אוכל לך אסור דמשמע מה שלא אוכל לך חולין הא מה שאוכל לך לאו חולין וכיון דלא הוי חולין ודאי קרבן הוי ואסור. אימא סיפא וחולין לא אוכל לך מותר. פירוש וקא סלקא דעתין דלחולין בפתח הלמ"ד קאמר ומפרשינן לה לתיבה אחת חולין ליהוי מה שלא אוכל לך ולפיכך מותר דלא דייקינן הא מה שאוכל לך יהא קרבן דלית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. והיינו דקא פריך והתנן לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר וקשיא לן הא לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. פירוש דקא סלקא דעתין דלקרבן שתי תיבות דפתחות הלמ"ד מביא אל"ף ואין קו"ף דגושה דומיא דלכשר לדכי דקתני במתניתין שהן שתי תיבות כאילו הוא לא כשר לא דכי והכי קאמר לא קרבן ליהוי מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך ליהוי קרבן. ולר' מאיר ודאי ליכא למימר הכי דהא לית ליה מכלל לאו הן. ואמר ר' אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. כלומר דלקרבן לאו שתי תיבות הן כדקא סלקא דעתין ותיקשי לך אלא תיבה אחת היא לקרבן בשב"א הלמ"ד או לקרבן בפת"ח ובקו"ף דגושה. והיינו טעמא דאסר ר' מאיר משום דדיינינן דיבוריה לתרי טעמא לקרבן יהא שלך לפיכך לא אוכל לך. הכא נמי פירוש הך סיפא דברייתא דקתני לחולין לא אוכל לך אמאי מפרשינן לה לתיבה אחת ומותר נימא דשתי תיבות קאמר האי גברא לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך ומאי לחולין לא חולין כלומר דנימא דשתי תיבות קאמר הואיל ובפת"ח תחת הלמ"ד קאמר דהא לא ידיע לן אי תיבה אחת קאמר האי גברא ומותר אי שתי תיבות ואסור וניזיל לחומרא ונדון דיבוריה לתרי טעמי. ופריק רב אשי הא דאמר לחולין הא דאמר לא חולין דמשמע לא ליהוי חולין אלא קרבן. פירוש סיפא דקתני לחולין לא אוכל לך מותר כשמתברר מדבריו דתיבה אחת קאמר עסקינן כגון דאמר לחולין בשב"א הלמ"ד דלא דייקינן הא מה שאוכל לך לא ליהוי חולין דלית ליה לר' מאיר מכלל לאו הן. הא ודאי לר' מאיר אי איתברר לן דשתי תיבות הן כגון דאמר לא חולין הלמ"ד בחולם אי נמי דלא איתברר לן אם תיבה אחת קאמר או שתים כגון דאמר לחולין בפת"ח הלמ"ד אסור דדיינינן דיבוריה לתרי טעמי לר' מאיר לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך כדקאמר ר' אבא בלקרבן לא אוכל לך. וקשיא לן ואפילו אמר בהדיא לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך אמאי אסור לר' מאיר דהא לית לן למידק לא חולין אלא קרבן דלית ליה לר' מאיר מכלל לאו הן. ותו היכי במציעתא דברייתא לחולין שאוכל לן אסור לר' מאיר משום דדייקינן לא חולין אלא קרבן. וכי תימא משום דכי דייקינן לא חולין ליהוי אלא קרבן לא מיקרי כהאי גוונא מכלל לאו הן הא ליתא דבגמרא אמרינן דקתני לא חולין שאוכל לך אסור סברוה מאי לא חולין לא חולין להוי אלא קרבן מתניתין דלא כר' מאיר דאי כר' מאיר כיון דלית ליה מכלל לאו הן ודאי הא דקאמר לא חולין שאוכל לך ודאי מותר דלא דייקינן לא חולין אלא קרבן מדלא קאמר בהדיא קרבן שאוכל לך. אלמא דכהאי גוונא קרי תלמודא מכלל לאו הן. וי"ל דלא חולין שפיר משמע לאיסורא אפילו לר' מאיר דכי האי גוונא לאו מכלל לאו הן דהוי דפשטו של לשון כך הוא דמאי דאינו חולין הוא קרבן. והיינו דקתני במציעתא לא חולין שאוכל לך אסור אפילו לר' מאיר וכן באוקמתא דרב אשי דלא חולין לא אוכל לך אסור לר' מאיר דהכי קאמר לא חולין ליהוי אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך. והא דמפקינן מתניתין מדר' מאיר משום מכלל לאו הן משום דבמתניתין לחולין לא אוכל לך גרסינן דהוא תיבה אחת. ומתניתין דקתני אסור היינו משום דדייקינן מה שלא אוכל לך להוי חולין הא מה שאוכל לא ליהוי חולין אלא קרבן ולפיכך אסור דכל היכא דגברא לא מיירי במה שיאכל אלא דאנן הוא דדייקינן מלא אוכל הוי מכלל לאו הן והיינו דמפקינן לה מדר' מאיר. ולכשר ולדכי נמי חדא תיבא נינהו וסמיכי ללא אוכל לך. וכן נמצא בגרסאות ישנות דגרסי לחולין לא אוכל לך כדפרשינן.

והראב"ד ז"ל נראה שהוקשה לו מה שהקשינו וכתב לו גירסא אחרת בפירושיו דבמציעתא ובכולה סוגיין ובאוקמתיה דרב אשי גרסינן חלין בפתחות החי"ת והן חלות תודה שהם דבר הנדור בקרבן. והיינו דקתני מציעתא לחלין שאוכל לך אסור מפני שהוא נודר בדבר הנדור. ובדרב אשי הכי גריס הא דאמר לחלין הא דאמר לא חלין דמשמע לא ליהוי חלין. ופירושו כי קאמר לחלין לא אוכל לך דהוא תיבה אחת ודאי אסור דהוה ליה כלקרבן לא אוכל לך דר' אבא והוא תרי טעמי. וסיפא דקתני לא חלין לא אוכל לך מותר בדאמר שתי תיבות דמשמע לא יהא חלין מה שלא אוכל לך ולפיכך מותר דלא דייקינן הא מה שאוכל לך יהא חלין וליתסר דלית ליה לר' מאיר מכלל לאו הן. ולא גריס הראב"ד ז"ל בדרב אשי דמשמע לא חלין ליהוי אלא קרבן דהא קרבן ולחלין הכל אחד דתרוייהו קדשים נינהו ודבר הנדור הן אלא הכי גריס דמשמע לא חלין ליהוי קאמר ותו לא וכן נמצא בספר ספרדי ישן.

וכתב רבינו ז"ל וקיימא לן כרבנן. פירוש דסבירא להו מכלל לאו הן דסוגיין בעלמא ר' מאיר בתנאי כפל כלומר דלית ליה מכלל הן לאו יחידאה הוא ורבים פליגי עליה. פירוש דלא בעי תנאי כפול דאי אמר לחבירו אם תעשה דבר פלוני שדי נתונה לך אם לא השלים תנאו אינה נתונה לו אף על פי שלא כפל תנאו לומר ואם לא תעשה לא תהא נתונה לך דמכלל הן אתה שומע לאו. ולר' מאיר אף על פי שלא השלים תנאו הרי השדה נתונה לו דכיון שלא כפל תנאו לומר ואם לא תעשה לא תהא נתונה לך דעתו היה ליתנה לו מכל מקום אלא דלזרוזי בעלמא הוא דאמר הכי.

ואף על גב דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי ואם לא מתי בתנאי כפול כר' מאיר. פירוש דאילו לרבנן באם מתי סגי דדייקינן הא אם לא מתי לא יהא גט. לרווחא דמילתא הוא דאתקין. כלומר לצאת מן התקלה אפילו לבית דין טועין כדמפרש ואזיל דסבר שמואל איכא דסבירא ליה הלכה כר' מאיר פירוש דבעי תנאי כפול ואי קאים האי אתי למשרא אשת איש לעלמא. כלומר אם יבא הגט ליד שום בית דין שהוא סבור שהלכה כר' מאיר ויראה שלא כפל תנאו לומר ואם לא מתי לא יהא גט יתיר אותה באותו הגט אף על פי שלא ימות בעלה כי יאמר שאין התנאי כלום מכיון דלא כפליה. וסבר אעביד לרווחא דמילתא דחייש לבית דין טועין. פירוש ולפיכך התקין שיהא מפורש בתוך הגט ואם לא מתי לא יהא גט. וכיון דחש לה שמואל לדר' מאיר אנן נמי חיישינן לה בגיטין וקידושין מיחש בעלמא לחומרא ולא לקולא. פירוש דלענין גיטין חיישינן לר' מאיר לחומרא שאם לא כפל תנאו אלא שכתב אם מתי יהא גט ולא כתב ואם לא מתי לא יהא גט אמרינן הואיל ולא כפל תנאו חיישינן לדר' מאיר דחשיב ליה גיטא אף על פי שלא מת לענין קדושין שאם קדשה אחר חוששין לקדושיו דדילמא מגורשת היא כר' מאיר. ולא לקולא דלא שרינן לה לעלמא הואיל ולא מת אף על פי שלא כתב לה אלא אם מתי יהא גט משום דקיימא לן כרבנן דמכלל הן אתה שומע לאו ושפיר משמע ואם לא מתי לא יהא גט.

ולענין קדושין נמי חיישינן לדר' מאיר לחומרא ולא לקולא דאם אמר לאשה הרי את מקודשת לי אם תתני לי מאתים ווז ולא כפל תנאו לומר ואם לא תתני לי לא תהא מקודשת חיישינן לדר' מאיר דמקודשת היא לו אף על פי שלא נתנה דהואיל ולא כפל תנאו אמרינן דעתו היה לקדשה מכל מקום הואיל ולא כפל לה ולזרוזי הוא דקאמר לה הכין. ולא לקולא דאילו לר' מאיר אם בא אחר וקדשה אחר כך לא תפסי בה קדושין דודאי היא מקודשת לראשון ואנן כרבנן קיימא לן דאם לא נתנה אינה מקודשת דמכלל הן אתה שומע לאו ושפיר משמע דאם לא תתני לא תהא מקודשת. אבל בשאר מילי כגון דיני ממונות בכגון שדי נתונה לך אם תעשה דבר פלוני לא חיישינן לדר' מאיר ואם לא השלים תנאו אין השדה נתונה (לא) לו. והדין היא סברא דרבינו הגדול ז"ל דאשכחן ליה בתשובה שאמר דלא בעינן תנאי כפול בממונא. והאי פסקא כרבנן אתיא. כלומר דלא בעו תנאי כפול דאילו לר' מאיר אדרבה עיקר תנאי כפול בממון הוא דכתיב. פירוש גבי בני גד ובני ראובן דכתיב בהו אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן ונתתם להם את ארץ הגלעד. ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען כלומר ולא תתנו להם את ארץ הגלעד.

ובגמרא דשבועות נמי אסיקנא דכי לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן בממונא אבל באיסורא אית ליה. פירוש כגון הא דתנן בסוף פרק שבועת העדות שאם השביע התובע את העד בלשון הזה אל יכך ה' ויברכך אם תבא ותעידני ולא העיד ואחר כך הודה שיודע לו עדות ר' מאיר מחייב קרבן שבועת העדות אף על פי שלא כפל לומר ואם לא תעידני יכהו השם ואל יברכהו כדאיתא התם משום דההיא מילתא איסורא גרידא היא לגבי עדים. ואף על גב דתליא בההוא מילתא צד ממון לגבי בעליהן מיהו לגבי עדים איסורא דלית ביה ממונא מיקרי. והיינו דמסקינן התם ודקא קשיא לך סוטה איסורא דאית ביה ממונא שאני. אי נמי איסורא דלית ביה ממונא היינו שתויי יין ופרועי ראש דכתב בהו קרא ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו וכתיב נמי יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו דמשמע הא אם תפרעו ותשתו תמותו כדאיתא בסוף שבועת העדות. אלא דגטין וקדושין והוא הדין לנדרים איסורא דאית בהו ממונא הוא. כלומר והיינו דקא בעי בהו ר' מאיר תנאי כפול דבגט גובה כתובתה ופטור הבעל ממזונותיה ובקדושין לגבי כתובה דקיימא לן ארוסה יש לה כתובה ולמאן דאמר אין לה כתובה מיהו היכא דכתב לה מיהא אית לה. אי נמי ממונא דגבי קדושין היינו כסף קדושין גופיה. ונדרים נמי איסורא דאית ביה ממונא הוא ליאסר בנכסי חבירו. ומשום הכי אית ליה. פירוש אית ליה לר' מאיר בהו תנאי כפול. ופליגי רבנן עליה. פירוש דלא בעו תנאי כפול. והלכתא כרבים. פירוש דאית להו מכלל הן לאו בכל מילי ואפילו לענין ממון.

ואף על גב דקיימא לן דכל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי לגבי הא דתנן בפרק השוכר את הפועלים וכל תנאי שמעשה בתחלתו תנאו בטל. פירוש כגון שאמר שדי נתונה לך אם תעשה דבר פלוני. אין זה תנאי של כלום דאף על גב דלא קיימיה לתנאיה שדהו נתונה לו דהוה ליה לאקדומי תנאי למעשה ולומר אם תעשה דבר פלוני שדי נתונה לך. דגמרינן הא מילתא מתנאי בני גד ובני ראובן דאקדמיה משה לתנאי אם יעברו ונתתם ולא קאמר ונתתם אם יעברו. ואמרינן נמי בפרק המדיר כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן תנאה דאפשר לקיומיה על ידי שליח כי התם. פירוש כל תנאי האמור על דבר שאיפשר לעשותו על ידי שליח הוי תנאי כי ההוא דבני גד ובני ראובן דהיינו מתנת ארץ הגלעד דאיפשר לעשותה על ידי שליח שיזכה בה לצורך בני גד ובני ראובן וכן קידושין וגיטין איפשר לזכות בהם האשה על ידי שלוחה ולפיכך תנאה דרמו עלייהו הוי תנאה דאי לא קיימיה אין המעשה קיים. דלא איפשר לקיומיה על ידי שליח לא הוי תנאה פירוש כגון חליצה דאי אפשר לחליצה אלא על ידי יבם ויבמה גופייהו לא הוי תנאה. ומשום הכי קיימא לן דאין תנאי בחליצה. פירוש דאם אמר לו ליבם חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתיים זוז אף על פי שלא נתנה לו חליצתה חליצה משום דאין התנאי כלום וכאילו אינו דמי. אלמא דאיכא מילי דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן ותנאי כפול נמי ניליף מהתם. הנהו לאו בתנאי כפול שייכן דטעמא דרבנן בתנאי כפול פירוש דלא בעו תנאי כפול לאו משום דלא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן שום מידי פירוש לומר דתנאי כפול בלחוד הוא דלא ילפינן מהתם מטעמא אחרינא. אלא כדקתני עלה ר' חנינא בן גמליאל צריך היה הדבר לאומרו. פירוש שאין טענת הכפל אלא מפני טעם אחר שאלמלא כן פירוש שכפל התנאי לומר ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם בארץ כנען יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו פירוש עם שאר השבטים. ולפיכך כפל שאם לא יעברו לא יפסידו חלקם הראוי להם עם שאר השבטים בין בארץ כנען בין בארץ הגלעד. ולאו משום דלית לן מכלל הן לאו הוא דכפליה. אי נמי כדתניא בפרק מי שאחזו רבן שמעון בן גמליאל אומר אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול. פירוש דאפילו תימא שכפל התנאי היה משום דלא סבירא לן מכלל לאו הן אפילו הכי לא ילפינן מהתם לשאר דוכתי דניבעי בהו תנאי כפול משום טעמא דפרק מי שאחזו דרבן שמעון בן גמליאל אומר אין לך תנאי בכתובים שאינו כפול. בסוטה אם שכב אם לא שכב. אם בחקותי תלכו ואם בחקותי תמאסו. אם תאבו ושמעתם ואם תמאנו ומריתם וכולהו כדאיתנהו בפרק האומר דמסכת קדושין. והוו להו שני כתובין הבאין כאחד פירוש דניבעי תנאי כפול ואין מלמדין שכל דין שכתוב בשנים ושלשה מקומות אין למדין ממנו דאם איתא דללמד מהם נכתב נכתביה בחד דוכתא ונהוי בנין אב לכולם.

ושמעת מינה דאיכא מילי דגמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן פירוש תנאי קודם למעשה ותנאי דאיפשר לקיומיה על ידי שליח. ואיכא מילי דלא גמרינן פירוש כגון תנאי כפול מהני תרי טעמי דאמרן. הילכך אנן לית לן אלא מאי דמוכחן סוגיאתא וליכא לאיתויי ראיה מחדא מילתא לאידך דכל חדא וחדא טעמא באפי נפשה. כלומר דגבי תנאי כפול משום דהוי שני כתובין הבאין כאחד לא גמרינן מהתם. אבל תנאי קודם למעשה ותנאי דאיפשר לקיומיה על ידי שליח גמרינן מינה דלאו שני כתובין הבאין כאחד הוא דלא איכתיב בדוכתא אחריתי דנבעי תנאי קודם למעשה.

וכי תימא והא כולהו תנאים שבכתובין נמי תנאי קודם למעשה נינהו דהא גבי סוטה כתיב אם שכב הנקי דאם שכב היינו תנאי והנקי היינו מעשה ודכוותיה אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם דהיינו מעשה וכן כולהו אידך. יש לומר אנן הכי קאמרינן דלא אשכחן בתנאין שבכתובין תנאי קודם למעשה במידי דאית ביה קפירא אם התנאי קודם או המעשה קודם אלא גבי תנאי בני גד ובני ראובן דהוא מידי דממונא אבל בתנאין דסוטה ודברכות וקללות לא שייכא בהו קפידא אי תנאי קודם אי מעשה קודם דגבי ממון בלחוד הוא דשייכא ההיא קפידא מדאקדמיה האי מקנה לאדכורה להקנאה מקמיה דלידכריה לתנאיה אמרינן דבלא שום תנאי רצה להקנותה לו ותנאה דרמי עליה לאו תנאה הוא. וכן הדין בגיטין וקדושין הוא הדין והוא הטעם.

אבל תנאי כפול שייך בכולהו תנאין בין בברכות וקללות בין במידי דממונא ומדאשכחן דכפליה בכל התנאין הוו להו שני כתובין ואין מלמדין וכיון דסוגיין בעלמא דר' מאיר יחידאה הוא ורבנן לא בעו תנאי כפול לענין נדרים נמי קיימא לן הכי כרבנן דמכלל לאו אתה שומע הן. הילכך חולין החולין כחולין שלא אוכל לך אסור. פירוש דדייקינן הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן דמכלל לאו אתה שומע הן. לחולין שאוכל לך נמי אסור. פירוש דמשמע לא חולין אלא קרבן ליהוי מה שאוכל לך. אבל לא חולין לא אוכל לך ודאי מותר. כלומר אם נתברר מדבריו דשתי תיבות קאמר כגון דאמר בחולם לא חולין דהא משמע מה שלא אוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן הא מה שאוכל יהא חולין ולפיכך מותר. דלא דיינינן דיבוריה לתרי טעמי למימר לפיכך לא אוכל לך וליתסר דר' מאיר הוא דאית ליה האי סברא ולא רבנן. ובדקאמר לחולין פירוש שהיא תיבה אחת אי אמר לחולין שאוכל לך מותר. לחולין לא אוכל לך אסור. פירוש דמשמע לחולין יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך לא ליהוי חולין אלא לקרבן ודמיא לרישא דחולין החולין כחולין שלא אוכל לך דלרבנן אסור. פירוש משום מכלל הן לאו כדאמרן לעיל.

והא דתנן לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר בדאמר לקרבן היא פירוש שהיא תיבה אחת כגון שהלמ"ד בשב"א או שהיא בפת"ח והקו"ף דגושה. ובהא פליגי ר' מאיר סבר נעשה כאומר לקרבן יהא שלך ולפיכך לא אוכל לך ורבנן סברי לקרבן יהא מה שלא אוכל לך. פירוש ולפיכך מותר דהא לא אסר על נפשיה מה שיאכל לו. והלכתא כרבנן. פירוש דשרו בלקרבן לא אוכל לך. ואי אמר לא קרבן לא אוכל לך פירוש שנתברר מדבריו לשתי תיבות. לרבנן אסור דדייקינן לא יהא קרבן מה שלא אוכל לך אבל מה שאוכל לך יהא קרבן דמכלל אתה שומע הן. ולר' מאיר מותר דלית ליה מכלל לאו הן. עד כאן.

אלא כגון דהוה מחית קמיה בשר שלמים ומחית דהיתירא קמיה:    כדי נסבא דאפילו לא מחית קמיה. בעיקרו עיקר איסורו שהיה קודם זריקה או כמה שהוא השתא. ואף על גב דאמר לאיסורא נתכוונתי אי לישנא לא משתמע כן הוה ליה כשותק. הרא"ם.

וז"ל שיטה: לא צריכא אלא דמחית בשר זבח השלמים שנזרק דמן ומונח ככר של היתר כגון ככר דחולין אצלו ואמר ככר זה דחולין כחתיכה זו של שלמים וקמיבעיא ליה לרמי בר חמא אם הככר אסור או מותר. מי אמרינן כיון דאמר סתמא זה כזה בעיקרו קמתפיס בתחלת הקדושה שהיה בשלמים קודם זריקת דמן דקא מתפיס השתא בדבר (האסור) הנדור וככר נמי אסור. או דילמא בקדושה שיש בבשר עכשיו קא מתפיס והשתא מתפיס הוא בהיתר שהרי כבר נזרק הדם וככר נמי מותר. עד כאן.

בעיקרו קא מתפיס:    כלומר שהיה אסור לכל מחמת נדרו. או דילמא בהיתרא קא מתפיס. שלאחר זריקת דמים הותר בשר לזרים. וא"ת אם תמצי לומר דבהיתרא קא מתפיס כלומר שיהא כזה ממש דנחית קמיה אכתי ליתסר דהא אסור לטמאים מחמת נדרו. יש לומר דאיהו מישרא שרי דאסתלק ליה נדריה. כלומר כיון דבשעת נדרו נאסר לכל והשתא הותר לכהנים ולזרים. והאי דאסור לטמאים היינו משום איסור טומאה דרכיב אכתפיה דגברא וכשיטהר לערב נסתלק האיסור וחזר גברא להיתרו. כן נראה לי.

וא"ת עוד והלא איכא חזה ושוק שאסור לזרים מחמת נדרו. יש לומר שאינו מחמת נדרו שהרי יצא מתורת נדר כיון שאחר שנאסר מחמת נדרו לכל הותר. אלא שנאסרו לזרים מחמת שהתורה זכתה אותן לכהנים להיות כנכסיהן ושלא יהא אחר זוכה באכילתן ודבר האסור הוא ולא דבר הנדור והויא להו כחלת אהרן וכתרומתו שהוא מותר. ואף על פי שעל ידי קריאת שם נאסרים מכל מקום לא קרבן הם דיהא (נ"א לא קרינן בהו) מתפיס בדבר הנדור אלא בדבר האסור דנכסי כהן הן ולפיכך הם נאכלין אפילו לעבדיו ולשפחותיו. ומן הטעם הזה פירשה הראב"ד לההיא דכחלת אהרן וכתרומתו. וזהו נמי דבבכור קא אסר ר' יעקב מפני שמצוה להקדישו ולא קשיא ליה חלת אהרן ותרומתו משום דבכור לאו נכסיה דכהן הוא דהא אינו נאכל אלא לזכרי כהונה ודבר הנדור חשבינן ליה כיון שמצוה להקדישו. הרשב"א ז"ל.

אמר רבא תא שמע נותר ופגול אסור. האומר ככר זו יהא עלי כנותר ופגול הרי זה אסור:    קא סלקא דעתין כנותר ופגול של זבחי שלמים קבעי למימר ונותר ופגול אימת הוי לאחר זריקת דמים כדאמר במנחות פגול הוא לא ירצה כהרצאת כשר כך הרצאת פסול מה הרצאת כשר עד שיקרבו כל מתיריו אף נותר ופגול לא הוקבע בנותר ופגול עד שיקרבו כל מתיריו לאחר זריקת דמים. הילכך אף על גב דהוה ליה היתר אחר זריקת דמים קודם שנעשה נותר אסור (דהוה ליה מותר) ומנותר לחודיה פריך.

הכא נמי הכי קאמר לא חולין להוי לפיכך לא אוכל לך:    והאי לאו מכלל לאו אתה שומע הן הואיל דכיון דקמסיים וכו'. ולא דמי למתני' דאוקימנא כר' יהודה ולא כר' מאיר משום דהתם שאוכל לך קאמר וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. וכשאמר שלא אוכל לך אי אפשר לומר חולין יהא כדי שלא אוכל לך דאדרבה כשהוא בחולין כל שכן שיהא מותר לאכל. אלא לא חולין קאמר וכן לקרבן שלא אוכל לך.

וא"ת אם כן קרבן לא אוכל לך לרבי מאיר נימא דהכי קאמר קרבן יהא לפיכך לא אוכל ואנן איפכא תנן לקמן בפרק ואלו מותרין קרבן לא אוכל לך מותר ואוקימנא כולה ההיא מתני' כרבי מאיר כדאיתא התם בגמרא. וי"ל דכל שאמר באות השמוש כגון לקרבן או לחולין יש למשמע דלקרבן יהא ולא חולין יהא קאמר דאי בחיי קרבן או בחיי חולין קאמר אי נמי אמר קרבן כעין שבועה כמו שבועה שלא אוכל לך למה לי לקרבן ולחולין בשמוש למ"ד לימא קרבן והילכך נפרש דבריו שכך אמר לקרבן יהא כדי שלא נוציא דבריו לבטלה. וכן כשאמר לחולין נפרש ולא חולין יהא שאם לא כן היה מוציא דבריו לבטלה. אבל באומר קרבן לא אוכל לך יש לומר דהכי קאמר במצות קרבן לא אוכל לך כמו שבועה לא אוכל לך וכסבור שהאומר במצות קרבן שיהא אסור כמוציא שבועה מפיו ואינו כן אלא מותר. עד כאן לשון הרשב"א ז"ל.

ה"נ הא דאמר לָחולִין הא דאמר לחולין:    כלומר הא דאמר לחולין בפתחו"ת הלמ"ד משמע לא חולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך. הא דאמר לחולין בשב"א הלמ"ד דאי אפשר לומר לא חולין ליהוי אלא חולין יהא מה שלא אוכל לך. ולרבי יהודה בין לחולין שאוכל לך בין לחולין שלא אוכל לך הרי זה אסור דלחולין בשב"א שלא אוכל לך הרי זה אסור משום מכלל לאו אתה שומע הן הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן. ולחולין בפתחו"ת הלמ"ד נמי אסור הכי נמי מפרשינן ליה לחולין יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך לא יהא לחולין אלא לקרבן דמה שאמרו בלחולין שאוכל במתני' דהוי כשתי תיבות וכאלו אמר לא חולין היינו להחמיר ולא להקל ומשום דסתם נדרים להחמיר. כן נראה לי.

ואי נמי דודאי משמע דלקרבן לא אוכל לך מודה ביה נמי רבי יהודה דכיון דאשכחן לרבי מאיר דאסר ולא אשכחן לרבי יהודה דפליג עליה בהדיא מסברא לא עברינן דפליגי. ואף על גב דאמרינן הכא האי תנא סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא סבר לה כותיה בחדא במכלל לאו אתה שומע הן ופליג עליה בלקרבן. ההוא פירוקא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה אלא חד רב אשי ועוד דהאי תנא בלחוד הוא דאשכחן דפליג עליה הא רבי יהודה לא אשכחן דפליג עליה. והא דאיצטרכינן למימר הכא הא מני רבי מאיר אימא סיפא לחולין לא אוכל לך דלכאורה משמע דלרבי מאיר בלחוד הוא דקשיא ולא לרבנן לא היא אלא משום דאשכחן לרבי מאיר דאמר הכין אקשינן דידיה אדידיה אבל לרבנן לא אשכחן ואי לא דאמרה רבי מאיר דמיניה נשמע אף לרבנן לא הוה ידעינן להאי סברי' כלל. הילכך אקשינן מינה לרבי מאיר ומינה נשמע לרבנן. ודכוותה נמי בפרקין דלקמן גבי מתני' דלקרבן שלא אוכל לך מותר כן נראה לי. ואיכא מרבוותא דפסקו בזה בלקרבן ואיכא מאן דפסוק בהפך זה. הרשב"א ז"ל.

דף יב עמוד א[עריכה]

אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לעולם אימא לך דכי מיתפיס בעיקרו קמיתפיס:    ומהכא ליכא למשמע מידי דהכא בנותר של עולה עסקינן דאפילו קודם שנעשה נותר נמי אסור דכולן כליל ולא הוה ליה היתירא לא בתחלה ולא בסוף. ומשום הכי אסור כי אמר ככר זה כנותר של עולה דאפילו אמרינן בעיקרו קא מיתפיס הוה ליה אסור דנותר של עולה לא היה לו היתירא לאכילה מעולם. אבל היכא דאיכא היתירא כגון נותר דשלמים דהוה ליה היתר קודם נותר לעולם אימא לך דכי מתפיס בעיקרו קמיתפיס. אם כן. דבנותר של עולה קמיירי ליתני בבשר עולה שלא היה לו נמי היתר מעולם. אלא מדקאמר נותר שמע מינה במידי דהוה ליה שעת היתר קמיירי וכגון שלמים לאחר זריקת דמים קודם נותר. לא מיבעיא קאמר. לא מיבעיא כי קאמר הרי זה כבשר עולה דאסירא דהא בקרבן קמיתפיס והוי נודר מעליא דהוי נודר בדבר הנדור ולא בדבר האסור דהא כשר להקרבה. אלא נותר ופגול דעולה איצטריך ליה דאימא באיסור נותר ובאיסור פגול בעי למימר והוה ליה כו' ולא מיתסר דנדר הנתפס בדבר האסור לאו כלום הוא כדאמר לקמן כי ידור נדר עד שידור הנדר בדבר הנדור ולא בדבר האסור. קא משמע לן דהוי אסור משום דקא מיתפיס בקרבן דהוי דבר הנדור ונותר בא מקרבן. פירוש.

והרי"ץ ז"ל כתב על דרך הר"ן ז"ל וז"ל: וקא מיבעיא ליה לרמי בר חמא מי אמרינן בעיקרו קמתפיס כמו שהיה קודם זריקה שהיה אסור והככר נמי אסור. או בהיתירא קמתפיס כמו שהוא עתה לאחר זריקה שהוא מותר באכילה ואמר זה כזה שיאכלנו בטהרת הקדש או שלא יאכלנו חוץ לחומה. אמר רבא תא שמע נותר ופיגול אסור. והכי ודאי מוקמינן לה למתניתין כגון דמחית גביה נותר ופגול ואמר זה כזה כדבעיא דרב חמא. וקאמר אסור אלמא בעיקרו קא מתפיס.

ויש גרסאות דגרסי בהדיא הכא נמי היכי דמי אילימא כדאקשינן לעיל. ותירץ דבנותר ופיגול של עולה איירי מתניתין דאין היתר להדיוט לא לפני זריקה ולא לאחר זריקה וזריקה היא שמתירתה למזבח אבל להדיוט לעולם אסור. והקשה לו רבא אם כדבריך ליתני כבשר עולה סתמא מאי איריא פיגול ונותר דנקט. דבשלמא אי פיגול ונותר דבשלמים קמיירי איכא למימר דלהכי תנא נותר ופגול לאשמועינן דבעיקרו קא מתפיס דאי נקט בשר הוי מוקמינן לה קודם זריקה ומשום הכי אסור אבל לאחר זריקה לא. אלא אי אמרת דבנותר של עולה לאיזה צורך נקטיה. ותירץ לעולם כנותר ופיגול של עולה ואיצטריך ליה למנקט הכי לחדושא בעלמא שלא תאמר כי בזה הנותר דאית ביה תרי איסורי חד איסור עולה הראשון שלא פקע ועכשיו שניתוסף בו איסור פיגול ונותר ואימא דדעתו לאתפוסי אאיסור דפגול ונותר שבו וקיימא לן בפרק שני דעד שידור בדבר הנדור ולא בדבר האסור. קא משמע לן דדעתיה אאיסור נדר דעולה שיש עתה נמי בו ומיתסר.

ויש מי שפירש דאפילו יכוין לאיסור נותר ופיגול דיש בו אפילו הכי קאמר דאסור דהא האיסור לא בא אלא על ידי נדר שאם לא היה דבר נדור לא היה בא לידי פיגול ונותר ולכך חשבינן ליה דבר הנדור. והרמב"ם ז"ל כתב פרק א' דהלכות נדרים (פ"א מהל' נדרים) בלשון זה האומר הרי הפירות האלו עלי כנותר כפגול כבשר טמא של קדשים הרי אלו אסורים שהרי עשאן כבשר קרבן מכל מקום. משמע מדבריו דהאי פגול ונותר לא מיירי דווקא במחית קמיה ואמר זה כזה כבעיא דרמי בר חמא אלא באומר סתם על הפירות או על הככר שיהיו כנותר וכפגול. וגם נראה מדבריו שהוא תופס עיקר תירוץ דרב הונא דמוקי לה למתניתין בנותר של עולה מדקאמר שהרי עשאן כבשר קרבן מכל מקום ואמר של קדשים סתם ודאי דעומדות בקדושתן עתה מיירי.

וקצת תימה יש לי עליו דהא במסקנא קיימא לן כדפשט רבא לחומרא דבעיקרו קא מתפיס ולא כרב הונא שדחה דברי רבא ומשמע דסבירא ליה בעיא דרמי בר חמא לקולא והר"מ עצמו פסק בעיא דרמי לחומרא. ואולי כי רב הונא שדחה דברי רבא לא משום דלא סבירא ליה בעיא דרמי לחומרא אלא שלא היה מקובל בעיניו מה שפשט רבא ממתניתין כי איכא לאוקמי בנותר של עולה. ובזה יתיישבו דברי הר"מ.

מיתיבי. איזהו איסור נדר האמור בתורה:    כן היא הגירסא בהרבה ספרים. ואף על גב דהכא לא שייך מיתיבי שהרי לפשוט בעיא דרמי בר חמא הוא דרך בזאת המסכתא דגריס מיתיבי במקום תא שמע הואיל ולשון תשובה הוא מכל מקום. וגרסאות אחרות דגרסי בהו תא שמע והכי עיקר. עד כאן. וכן בשיטה וזה לשונו: ומתיבי טובא איכא לקמן כי הכא. עד כאן.

מיתיבי איזהו איסר האמור בתורה:    פירוש איזהו איסר נדר האמור בתורה הכי מפרש לה רבא במסכת שבועות. הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין. האי לישנא לאו דווקא דזה אינו לשון נדר אלא לשון שבועה. אלא באומר הרי עלי אכילת בשר מיירי אי נמי שלא פירש כלל אלא אמר סתם הרי עלי יום זה כיום שמת בו אבא והוא נדור מאותו היום. וכן הוא בירושלמי. כיום שמת בו אביו כיום שמת בו רבו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. פירוש דמכי ידור נדר לא שמעינן אלא תולה בדבר הנדור לכל כמו קרבן. אבל תולה בדבר האסור לו לבדו הוה אמינא דאינו נקרא תולה בדבר הנדור קא משמע לן. ואמר שמואל והוא שנדור ובא באותו היום. כלומר אפילו באומר כיום שמת בו גדליה דווקא כשנדר שלא לאכול בו בשר דהשתא הוי מתפיס בדבר הנדור. דאם אינו נדור הוי מיתפיס בדבר האסור כמו הרי עלי זה כיום הכפורים. הריטב"א ז"ל.

איזהו איסר האמור בתורה:    שאמר הכתוב ואטרה איסר דמשמע שיהא קושר עליו בדבר הנקשר עליו ומשמע כמו ויאסר יוסף כו'. כיום שנהרג בו גדליה מפרש בשבועות בפרק שלישי. היכי דמי דנדר הריני כאותו היום שמת בו אביו וכגון דמת אביו אשתקד באחד בניסן. וקאמר דאסור ואף על גב דאיכא טובא חד בשבת דהיתירה משמת אביו עד עכשו ואיכא למימר דכי אמר הריני כיום שמת בו אביו משמע הריני אסור כאחד מאותן ימים שהיו אחד בשבת כיום שמת בו אביו שהיה אחד בשבת דהיינו כי השתא וליהוי מותר. הא לא אמרינן אלא איום שמת אביו קאי ואסור משום דאמרינן בעיקרו קמתפיס וקשיא לרבא דאמר בהשתא קא מיתפיס. פירוש. עד כאן וזה על דרך רש"י ז"ל.

וכתוב בשיטה: והוא הדין אם מת אביו בשני בשבת וזה עומד בשני בשבת או אם מת בשלשה בשבת ואף זה נודר בשלשה בשבת.

ויום שנהרג בו גדליה בן אחיקם:    אף על פי שהוא אסור לאכול ולשתות מדברי קבלה נדר חל עליו ולקי דקיימא לן לקמן פרק שני דנדרים חלין על דבר מצוה אפילו שלא לעשותה כל שכן אם נדר לעשותה. וכל שכן דהוי עיקר נדר האמור בתורה אם היו שתי ככרות לפניו אחת של קדש ואחת של חולין ואמר על של חולין זה כזה. אלא נקט הכי לאשמועינן חידוש דאפילו כהאי גוונא הוי עיקר איסור נדר ובלבד שיהא נדור ובא מאותו היום עד עתה כדאסקינן. ומה שכתב דקאי בההוא חד בשבא דמית אבא לאו דווקא שיעמוד עתה באותו היום כי לאיזה צורך צריך שיעמוד באותו יום. אלא פירושו שידור באותו היום ויאסרנו עליו. ויש גרסאות דגרסי בהדיא היכי דמי דנדר בההוא חד בשבא. ושמע מינה בעיקרו מתפיס וכן אמרינן גבי שלמים דבעיקרו מתפיס והוי נדר. והוא שנדור ובא מאותו היום ואילך. כלומר שהוא אסר אותו היום על עצמו זמן גדול וכשהשלים הזמן משם ואילך הוא מותר באותו היום. ועתה אסרו עליו והתפיסו עליו באותו יום שהיה אסור עליו תחלה מחמת נדר נמצא עתה שלא היה באותו היום היתר לאחר שמת בו אביו.

כחלת אהרן וכתרומתו:    לקמן פרק שני תנינן לה ועל הככר אמר כן שיהא עליו כחלת אהרן וכתרומתו. מותר משום דלאו על ידי נדר נאסרין לזרים ואנן דבר הנדור בעינן וגבי אהרן וזרעו היא מותרת. ואפילו נאמר דההפרשה שהפרישה וקרא לה שם חלה קרי נדור מכל מקום אינו ראוי להקריב וגם לא לבדק הבית. עד כאן. הרי"ץ ז"ל.

תא שמע היה מונח (שובר דבר) ככר לפניו ואמר הרי זה כחלת אהרן וכתרומתו מותר לפי דהוה דבר האסור ולא דבר הנדור דחלה ותרומה אינן אלא רבר האסור מאליו ולא מודרין. ואית דמפרשי מותר משום דאף על גב דאיהו לא אכיל חלה ותרומה שאר כהנים אכלי להו. וקמא עיקר.

משום דאמר כחלת אהרן אמר נמי וכתרומתו והן הן חלה ותרומה ממש:    ובדין הוא דליתני כחלה וכתרומה אלא לישנא מעליא נקט. והא תרומת לחמי תורה שתרם אחד מכל עשר ועשר שיש בארבעה מינים שבתורה כגון חמץ חלה ורקיק ורבוכה לאחר זריקת דמים הם נפרשות. דהא תרומת לחמי תודה לאחר אפייה הוא ואפייה קורם זריקה כדתנן במנחות פרק התודה שחטה עד שלא קרמו פניה בתנור פסול. ולעולם לא קדש הלחם עד שישחוט לשמו דלחמי תודה והילכך הנך חלות דתרומה אפילו לכהן אסור עד שיזרוק דמן. וכי נזרק הדם לאלתר מותרות לכהן דלאחר זריקה מותרות. ואמר הרי זה כזה קאמר דאסור. ומאי טעמא לאו משום דאמר דכי אתפיס לחמי תודה דלפני זריקה הוא דאתפיס דהויין אסירן ושמע מינה דכי מתפיס אינש בעיקרו מתפיס. עד כאן. פירוש.

כחלת אהרן וכתרומתו מותר פירוש משום דחשבינן ליה כדבר האסור ולא כדבר הנדור:    וטעמא דמילתא דאף על גב דצריך לקרות להם שם מכל מקום לאו כקרבן הם כיון שהם מותרים ואפילו למקנת כספו של כהן אלא הרי הם כנכסי כהן ונכסי בניו ובנותיו אלא שלא זכה אותם רחמנא לאוכלן אלא לכהן ולבני ביתו ודבר האסור הוא מה שאין כן בבכור שהוא קרבן ואסור לכל חוץ מזכרי כהונה וכמו שכתבתי למעלה.

ויש מי שפירש דחלה ותרומה דבר האסור הוא ודאי דהא אפילו קודם שקרא עליה שם כל הכרי וכל העיסה אסורים לכל ואפילו לכהן ולא הוצרך לקרות שם לאסור אלא להתיר השאר לזרים ולהתיר הם עצמן לכהן מה שאין כן בבכור שאין צריך להקדישו להתירו ולא להתיר דבר אחר על ידו. וא"ת מתפיס במעשר בהמה דתנינן בפירקין דלקמן שהוא אסור מפני מה אסור והלא מעשר בהמה מותר הוא לכל אדם יותר מן החלה והתרומה. וי"ל דמעשר בהמה שאני צריך קריאת שם ולא להתיר את הנדר בקריאתו כחלה וכתרומה שאין הנודר אסור באכילה קודם הפרשת העשירי אלא מצד עצמו הוא חייב לקרות לו שם ולאסור העשירי בעצמו שהיה מותר מתחלה הוא שקורא לו שם אם כן הרי זה כדבר הנדור ואי נמי כטעמא קמא דאמרן דחלת אהרן ותרומתו לאו קרבן הם אלא נכסי כהן אבל מעשר בהמה קרבן הוא ומיקרי שפיר דבר הנדור. עד כאן. הרשב"א ז"ל.

דף יב עמוד ב[עריכה]

והא תרומת לחמי תודה:    מסתמא לאחר זריקת דמים היא שהרי על ידי זריקת הקרבן הבא עמה היא ניתרת באכילה דאמר מר על זבח תודת שלמיו יקריב קרבנו מלמד שהוא ניתרת על זביחת הקרבן. ואפילו הכי קתני אסור אלמא בעיקרו קמתפיס דאי בקדושה דאית בה השתא קא מתפיס לאו התפסה היא שהרי מותר ועומד לכל אדם. גבי שלמים נמי בעיקרא קא מתפיס. שיטה.

והא תרומת לחמי תודה וכו':    וא"ת דילמא שאני תרומת לחמי תודה דאפילו לאחר זריקה אסורה לזרים וניתנת לכהן והויא לה כפיגול ונותר של עולה. וי"ל כיון שהוקל כח ההקדש שבתחלה היה אסור אפילו לכהנים ועכשו לאחר זריקה אינו אסור אלא לזרים לאו דבר הנדור היא עכשו בשעת ההתפסה. הרא"ם ז"ל.

וז"ל הריטב"א ז"ל: (והא אפילו לאחר זריקת תרומה וכו'). וא"ת והא אפילו לאחר זריקה תרומת לחמי תודה לכהנים היא ניתנת ואסורה לזרים והוי שפיר דבר הנדור. דהא חלת אהרן מטעם שהיא אסורה לזרים אף על פי שלכהן היא מותרת היו מתפיסין בה אי לאו דדבר האסור הוא דמני ליה תנא בהדי בשר החזיר. ויש לומר דקרא דכי ידור דמפקינן מיניה שידור בדבר הנדור משמע שאותו דבר שמתפיס בו ההיתר הוא עומד עדיין עכשיו בשעת ההתפסה באותה קדושה שהיה עומד בה בשעה שהיה נדור מתחלה. והילכך לאחר זריקה שהוקל כח ההקדש שהיה אסור לכהנים ולזרים ולאחר זריקה אינו אסור אלא לזרים לא קרינן ביה דבר הנדור כיון שאינו עומד בענין שהיה כשהתחיל תחלת קריאת שם נדר עליו. ומהאי טעמא נמי אם התפיס בחזה ושוק לא הוי נדר. עד כאן.

אימא כתרומת לשכה אסור:    דאין בה היתר הא תרומת לחמי תודה מותר דבכלל תרומתו היא לדבריך. אם כן ליתני וכו' ולא גרסינן הא קא משמע לן דמכלל מתניתין לא שמעינן לה. אלא הכי גרסינן תרומת לחמי תודה תרומתו היא ואין לשנותה לבדה. עד כאן. הרא"ם ז"ל.

ואי בעית אימא לעולם כדאמרינן בדמעיקרא דלפני זריקה קמתפיס הא לא קשיא תרומת לחמי תודה נמי לפני זריקת דמים הוא כגון דאפרשיה בלישה. וקמיתסרא עד לאחר זריקת דם התודה וכגון דבההיא שעתא דאפרשה בלישה אמר זו כתרומת לחמי תודה דההיא תרומה לא היה לה מעולם ומשום הכי כי אמר זו כזו אסור. אבל אם אמר זו כזו לאחר זריקה דההיא תרומה משתריא לכהנים לעולם אימא לך הא כתרומת לחמי תודה מותר הואיל ושריא לכהן כי מיתפיס בו נמי שריא. והכי דייקא דהא בכור דפליגי ביה בסמוך לאחר זריקת דמים אסור לזרים ומותר לכהן וקאמר ר' יהודה דכי קמתפיס בהשתא קא מתפיס. עד כאן פירוש.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: ואיבעית אימא כלומר אפילו נאמר דתרומת לחמי תודה לאו בכלל תרומתו היא לא תוכיח דבדאפרשינהו בלישייהו מיירי ואז עדיין ליכא היתרא דקודם זריקת דמים אפרשינהו וקראן תרומה ובאיסורא קא מתפיס. והשתא לית לן לאקשויי לישמעינן תרומת לחמי תודה וכל שכן תרומתו. דלא פסיקא ליה דאיכא תרומה דשריא קודם זריקת דמים. וכי הא דאמר רב טובי מביא ראיה דתרומה מיקריין בלישה. ואף על גב דאינן קדושות עד שישחט עליהן הזבח מכל מקום קדושת הפה עליהן שקראן תרומה למשקל תרומה מינייהו ועיכובא הוא כדמפרש התם בהתודה. עד כאן.

ואיבעית אימא דתרומת לחמי תודה נמי איתא לפני זריקת דמים:    ומתניתין דדייקינן מינה הא כתרומת לחמי תודה אסור לפני זריקת דמים וכגון בלישה בעודה עיסה שהיה בידו להפרישה כשהיא עיסה וכי הא דאמר רב טובי בר מתנה וכו'. וסיפא מתוקמא בדאפרשוה בלישה. ועל כרחין מדקאמר דמפריש לחמי תורה בעודן עיסה וכי הא דאמר רב טובי בר מתנה מכלל דהם בתרומות לפני זריקת דמים דבאפרשינהו בעודן עיסה לאחר זריקת דמים ליכא לאוקמה דהא תנן נשחט הזבח עד שלא קרמו החלות או אפילו קרמו כולן חוץ מאחד מהם לא קדש הלחם. שיטה.

וכי הא:    כלומר רגילות הוא להפרישם קודם זריקה וליתנם לכהן דאמר שמואל לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא. ומסקינן דאפריש הארבע של כהן בלישייהו ועל כרחך נתנם לכהן בלישייהו דהא שמואל לא הזכיר הארבעה חלות שיאפה אותם אלא הנשאר מן הארבע אבל הארבע לא אמר בהם שאפאם אלמא שרגילות ליתנם לכהן קודם אפיה.

והלכתא כר' יוסי דאמר בכור לאו דבר הנדור מיקרי אלא דבר האסור והתפיס בבכור מותר הוא. הריטב"א ז"ל.

שלא יטול פרוסה. ופרוסה לא שייך אלא באפוי.

היכי דמי אי לפני זריקת דמים כלומר אי שאמר כן בפירוש מאי טעמא דמאן דשרי דכיון דאמר בפירוש לפני זריקת דמים באיסורא קא מתפיס ואי לאחר זריקת דמים שאמר בפירוש מאי טעמא דמאן דאסר. ודחינן לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים. יש מפרשים דלעולם בדאמר בפירוש לפני זריקת דמים ואפילו הכי קא שרי ר' יוסי משום דגבי בכור בפלוגתא אחריתי פליגי. ולישנא דקאמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים לא מיחוור לי להאי פירושא (דק"ל למי') דהוה ליה למימר לעולם לפני זריקת דמים כלומר לעולם כדקאמרת בשאמר בפירוש לפני זריקת דמים. והראב"ד ז"ל דכולי עלמא לפני זריקת דמים כלומר לא בדאמר בפירוש כלפני זריקת דמים או כלאחר זריקה פליגי אלא בדמחית בכור מחיים או בשר בכור לפני זריקת דמים פליגי ובפלוגתא אחריתי הוא דפליגי דמאן דשרי סבר לאו דבר הנדור הוא ומאן דאסר סבר דבר הנדור הוא ולשון זה יפה.

אלא דאכתי לא מיחוור לי לישנא דגמרא שפיר דכיון דעד השתא כי אמרינן לפני זריקת דמים ולאחר זריקת דמים (ולאחר זריקת דמים) היינו דקאמר הכין בפירוש מסתמא כי הדרינן ואמרינן דכולי עלמא לפני זריקת דמים אף הוא פירושו בדאמר לפני זריקת דמים דאי לא לימא לעולם דמחית בשר בכור לפני זריקת דמים היא. ולפי לשון זה בגמרא יש לי לומר דהכי פירושו היכי דמי כלומר אי לאו תנאי היא כדאמרן ולעולם הני תנאי בחדא שיטתא קיימי בהא מילתא או בעיקרו קא מתפיס לכולהו או בהיתרא קא מתפיס לכולהו. אם כן במאי קמיפלגי אי מחית בשר בכור לפני זריקת דמים קמיה ואתפיס בה מאי טעמא דמאן דשרי ואי לאחר זריקת דמים ומשום הכי שרי מאן דשרי דסבירא לן דבהיתרא קא מתפיס מאי טעמא דמאן דאסר כלומר מאיזה טעם אסר. אלא לאו תנאי היא והיינו עיקר פלוגתיהו בדמחית בשר בכור גביה כדאמרן ואמר זה כזה. ודחינן לא דכולי עלמא לפני זריקת דמים כלומר דכולי עלמא בעיקרו קא מתפיס דהיינו בלפני זריקת דמים והכא בפלוגתא אחריתי פליגי.

והא דקאמר דכולי עלמא לפני זריקת דמים ולא אמר דכולי עלמא בעיקרו הוא מתפיס דניחא ליה למינקט לישנא דנקט מאן דמייתי מינה ראיה כיון דהאי לישנא והאי לישנא לחד טעמא סלקן. והא נמי דקאמר לעיל אלא דמחת בשר בכור גביה לאו למימרא דעד השתא לא איירי בכהאי גוונא אלא לישנא רויחא הוא וכדפרישין. כן נראה לי לפום לישנא דכתיב בספרים שלנו ומיהו הפירוש הראשון עיקר. הרשב"א.

דף יג עמוד א[עריכה]

ומחית היתירא גביה:    לא צריך אלא בשר בכור לבד מונחת לפניו לאחר שנזרק דמו ואמר סתם כבעיא דרמי בר חמא. הרא"ם ז"ל.

אמר קרא לה':    כי ידור נדר לה' לרבות כל דבר שיש בו קדושה לה' אף על פי שאינו מחמת נדר כגון בכור או ולדות קדשים שהם לה' וקרבין על גבי המזבח. וכי אמרינן דנדר ממעט הני מילי כגון המתפיס בבשר חזיר ובעבודה זרה שאין בו איסור קדושה או אפילו יש בו קדושה ואינו קרב על המזבח כגון חלת אהרן ותרומתו. הרי"ץ. כך מוכח בגמ' מדקתני ומאן דאסר בכור נמי מתפיס בנדר הוא. ועוד הא אפילו בנבילה וטריפה הוה ליה למיפרך ידור נדר מאי עביד ליה וכדפריך לה' מאי עביד ליה. מנחם הארוך.

לה' מאי עביד ליה למתפיס בחטאת ואשם:    דסלקא דעתין כיון דבעל כרחיה מייתי לא הוי דבר הנדור קא משמע לן דכיון דהקדיש הבהמה לחטאתו דבר הנדור קרינא ביה דלפנים לא היתה קדושה שמצוה להקדישו קדושת עלוי כדאיתא בערכין מן הזכר תקדיש. הרא"ם.

וכתב הרי"ץ: ומחלוקת הני תנאי בבכור מחיים אי נמי לפני זריקה אבל לאחר זריקה אפשר דלכולי עלמא שרי. והר"ם שכתב פרק א' מהלכות נדרים לשון זה אבל אם היה בשר בכור אי לפני זריקת דמים הרי אסור ואי לאחר זריקת דמים הרי זה מותר עד כאן. והשתא נאמר כי דעת הר"ם לפסוק כר' יעקב שאוסר ודוקא קודם זריקה אבל אחר זריקה אפילו ר' יעקב מודה כי מאחר שאין חיוב הקדושה בו אלא שמצוה בעלמא הוא להקדישו למצוה מן המובחר ומכל מקום אם לא הקדישו קדוש הוא ממילא הילכך לא קרינן ליה כל כך נדור ודי לנו אם התפיס בו קודם זריקה דהוי התפסה אבל אחר זריקה לא אלים כל כך שנאמר בו בדמעיקרא קא מתפיס. ודברי הר"ם יתישבו בזה ולא מצאתי כאן מקום להשגת הראב"ד שהשיגו. עד כאן.

מאן שמעת ליה וכו'. ר' מאיר:    דקתני הכא בשלהי מתניתין הקרבן כקרבן שאוכל לך אסור לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר דלא שנא ליה בין קרבן להקרבן לבקרבן דהיינו דומיא דאימרא באימרא לאימרא. ואית דמפרשי ר' מאיר היא דמדקאמר ר' יהודה במתניתין האומר ירושלם לא אמר כלום אלמא דשמעיה לר' מאיר בר פלוגתיה דקאמר לא שנא כי אמר כירושלים לא שנא כי אמר ירושלים הרי זה נדר בקרבן. ולא מן השם הוא. פירוש.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: מאן תנא דלא שני ליה בין אימרא לאימרא לכאימרא ר' מאיר היא. דאילו ר' יהודה תנן האומר ירושלם לא אמר כלום וכמו כן אימרא ולאימרא. ואף על גב דלא הוזכר שם ר' מאיר מסתמא בר פלוגתיה דר' יהודה. ואי תיקשי והא מתניתין דלעיל אוקמינן כר' יהודה וקאמר טהור טמא אסור ומאי שנא מאימרא דהכא שרי ר' יהודה. תריץ דכולה ר' יהודה הוא לבר מההיא בבא ומבאימרא ואילך אוקימנא כר' מאיר. ותדע דהא אפסקה באסור. עד כאן.

ותירץ הא דאמר לאימרא לא אוכל לך אסור דומיא דלקרבן דהכי קאמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. הא דאמר לא אימרא משמע לא יהא קדוש כאימרא. וברייתא דקתני לאימרא מותר משבשתא היא ולא אימרא איבעי ליה למתני. ולפי נוסחא אחריתי דלחלין דלעיל ניגרוס הכא הא דאמר לאימרא בשוו"א הלמ"ד הא דאמר לאימרא בקמ"ץ הלמ"ד. ופירושו שאם אמר לאימרא בשוו"א לא אוכל לך דומיא דלקרבן לא אוכל לך אסור. אבל אמר לאימרא בקמ"ץ לא אוכל לך דומיא דלקרבן בפת"ח לא אוכל לך מודה ר' מאיר דשרי דהשתא לא שייך לומר דהאי דקאמר לא אוכל לך פירוש הוא לומר לפיכך לא אוכל לך. הרי"ץ.

הא דאמר לאימרא אז יש לדמותו לקרבן. הא דאמר לא אימרא שתי תיבות. ברייתא דקתני לא אוכל מותר דאמר לא אימרא. ואימרא וכאימרא מודה שפיר ר' מאיר דמותר בלא אוכל לך דהא חזינא דלא פליג ר' מאיר באלו שלש לשונות קרבן הקרבן כקרבן כשאמר לא אוכל לך דהא מיד שבקינהו ונקט לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר מכלל דמודה באחרים בקרבן הקרבן כקרבן. הרא"ם.

הא דאמר לאימרא:    בשוו"א הלמ"ד בהא אסור דהוי כמו אימרא שאוכל דהכי קאמר לאימרא יהא לפיכך לא אוכל לך. הא דאמר לאימרא בקמ"ץ הלמ"ד לכך מותר. ורבינו תם ז"ל פירש הא דאמר לא אימרא בחול"ם הלמ"ד מותר. הא דאמר לאימרא הלמ"ד (בפת"ח) בקמ"ץ או בשוו"א אסור דאמרינן לאימרא יהא לפיכך לא אוכל לך.

מתני'. האומר קרבן עולה מנחה חטאת תודה ושלמים שאני אוכל לך אסור:    פירוש או זה או זה דהכי משמע קרבן יהא מה שאני אוכל משלך אף על גב דלא אמר בהדיא כקרבן. והאי תנא קמא מפרש בגמרא דהיינו ר' מאיר. ר' יהודה מתיר פירוש עד שיאמר עמהם כ"ף הדמיון כקרבן כעולה. הקרבן כקרבן קרבן שאוכל לך אסור. פירוש דאמר קרבן או כקרבן אסור. והא מני תנא קמא היא דלא בעי כ"ף הדמיון. לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר. פירוש דהכי קאמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל. ומיהו לתנא קמא שרי דאמרינן דהכי קאמר לקרבן יהא מה שלא אוכל לך דלא מידי קאמר דאדרבא דייקינן מיניה הא מה שאוכל לך לא יהא קרבן. הריטב"א ז"ל.

האומר קרבן עולה וכו'. וסיים בסוף אוכל לך אסור דכמאן דאמר כקרבן כעולה כו' דמי. ר' יהודה מתיר. הואיל ולא אמר כקרבן משום דנשבע הוא בחיי קרבן שיאכל משלו. הקרבן שאוכל לך קרבן שאוכל לך. אמר אחד מכל הלשונות הללו אסור. ואיידי דאיצטריך ליה לאשמעינן הקרבן כקרבן דלא איירו בה עד השתא נקט נמי קרבן דאיירי בה. והא דתנן בפרק שני הקרבן שאוכל לן מותר לא קשיא מידי דההיא הא קרבן קאמר ומפרשינן ליה בגמרא בחיי קרבן קאמר. לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר. דקסבר ר' מאיר אין אדם מוציא דבריו לבטלה והכי קאמר לקרבן יהא חשוב עלי כל אשר לך לפיכך לא אוכל לך. ולעיל גבי הקרבן כקרבן קרבן הוא הדין דאיבעי ליה למיתני לקרבן אי לאו משום דלקרבן פשיטא לן דודאי הוי נדר. והאי דתני כקרבן הא קא משמע לן דקרבן הקרבן כמאן דאמר כקרבן דמי ולא אמרינן דנשבע הוא בחיי קרבן. ומבעיא לי אמאי לא פליג ר' מאיר נמי אכקרבן לא אוכל לך כי היכי דפליג ר' מאיר אלקרבן לא אוכל לך. ואיפשר לפרש כי היכי דפליג ר' מאיר אלקרבן לא אוכל לך הכי נמי פליג אכקרבן לא אוכל לך אבל קרבן (א"ה נ"ל דצ"ל אהקרבן ואקרבן) לא אוכל לך התם לא פליג ר' מאיר משום דקרבן והקרבן כי אמר להו באפי נפשייהו ולא סיים בהו לא אוכל לך לא משמע מידי עד דאמר יהא. הילכך כי סיים ביה נמי לא חשיב נדר הואיל ולא אמר יהא. אבל כקרבן ולקרבן בלא יהא נמי משמע איסורא והילכך קאמר בהו ר' מאיר דהוי נדר. שיטה.

גמרא. הכי גרסינן מני מתניתין דקתני הקרבן כקרבן קרבן אסור ר' מאיר היא:    דאיירי לעיל דלא שני ליה בין אימרא לאימרא כאימרא. אית ספרים דכתיב בהם רישא מני ומפרשי דאף על גב דסיפא הוא קא קרי לה רישא משום דלעיל איירי במידי דדמו לה להא כגון כאימרא כדירים. ומורי לא גריס. פירוש.

והתניא וכו':    ואי תיקשי אמאי לא מקשי התלמוד מדסיפא ר' מאיר רישא לא ר' מאיר. תריץ דהכי קאמר הקרבן קרבן כקרבן שאוכל לך אסור כלקרבן לא אוכל לך שר' מאיר אוסר. ולא נהיר שפיר. הרא"ם ז"ל.

והתניא. מודים חכמים לר' יהודה:    פירוש חכמים שאוסרים באומר קרבן עולה מנחה שאני אוכל לך אפילו בלא כ"ף הם מודים לר' יהודה באומר הא קרבן הא עולה הא מנחה הא תודה הא חטאת הא שלמים שאוכל לך שמותר שלא נדר זה אלא בחיי קרבן. פירוש וקא סלקא דעתין דהאומר הא קרבן כאומר הקרבן דמי ותרוייהו אינן לשון איסור אלא מתכוין הוא לשבועה דאמר העבודה שאני אוכל לך ולאו מידי קאמר. וכיון שכן היכי קאמרי רבנן בסיפא הקרבן כקרבן אסור.

דף יג עמוד ב[עריכה]

אמר רב יהודא אמר רב באומר יאסר פי לדיבורי:    יש דפרש דקונם פי מדבר עמך ורגלי מהלכת לך קא קשיא ליה ואינהו ניהו דאיצטריכינן לשנויי אבל ידי עושה עמך דבר שיש בו ממש הוא דמלאכת ידיו חפצא הוא ושפיר שייך למיסריה אנפשיה. וכן נמי איפשר דרגלי מהלכת לך פעמים שיש בו ממש כגון שמהלך על גבי טיט לגבלו או על גבי ענבים לדרוך ואז יהיה אסור אפילו באומר קונם רגלי מהלכת לך שיהא אסור באותה מלאכה שיעשה בהליכת רגליו וכן כתבו מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל.

ואינו מיחוור חדא דלפי מה שהיינו סבורים עכשו דלא אסר אלא הדבור והעשייה וההילוך ודאי כל אלו אין בהם ממש בודאי מה שנעשה הוא שיש לו ממש אבל העשייה וההילוך אין בהם ממש. וכן כתב הרב ר' ברוך בר שמואל ז"ל הספרדי בפירושיו ויפה אמר. והיינו נמי דאמרינן בשילהי בתרא ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום לפי שמעשה הדירה אין בו ממש. ועוד קשיא לי דאפילו לדבריהם ואפילו באוסר המעשה שעשה בידו והמלאכה שיתקן ברגליו מכל מקום מעשה ידיו ומלאכת רגליו דבר שלא בא לעולם הוא ואין אדם אוסר על חברו דבר שלא בא לעולם עד שיאמר ידי לעושיהן הידים איתנהו בעולם וכדאיתא בפרק אף על פי בכתובות והכי קיימא לן וכדאיפסיקא הילכתא התם. אלא אם תעמידנה כרבי מאיר דאית ליה אדם אוסר דבר שלא בא לעולם וכיון דלא איתמר הכין במתני' למה לן לאפקה למתני' לבר מהילכתא. והילכך מתני' לית ליה פתרי אלא בהאי שינויא דשנינן דפי לדבורי וידי למעשיהן ורגלי להילוכן קאמר. ומיהו איפשר היה לאוקמה בבל יחל דרבנן וכדאמרינן בפירקין דלקמן גבי קונם שאני ישן. אלא דעדיפא וקושטא קא מתרץ דמדקתני פי מדבר עמך ולא קתני שאני מדבר עמך שמע מינה דפי לדבורי קאמר דקונם לא קאי אמדבר אלא אפי כדאמרן.

ועוד נראה לי דלא איפשר לאוקמה בבל יחל דרבנן מדקתני אסור ולא קתני הרי זה בבל יחל כדקתני בפירקין דלקמן דכל היכא דתני אסור דאוריתא קאמר. ועוד נראה לי דליכא בל יחל דרבנן בדבר שאין בו ממש ושלא בא לעולם אלא במה שאוסר על עצמו אבל לאסור על אחרים ואפילו בקונם ליכא איסורא כלל ואפילו מדרבנן. והכא בשאוסר דבורו ומעשה ידיו על חברו היא הילכך לא חאיל. ובפירקין דלקמן בקונם שאני ישן שאוסר על עצמו משום הכיה מוקמינן לה בבל יחל דרבנן וכדכתיבנא התם בדוכתא בס"ד. הרשב"א ז"ל.

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם