נדרים ז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
במנודה אני לך דרבי עקיבא סבר לישנא דנידויא הוא ורבנן סברי לישנא דמשמתנא הוא ופליגא דרב חסדא דההוא גברא דאמר משמתנא בנכסיה דבריה דרב ירמיה בר אבא אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה לית דחש לה להא דרבי עקיבא קסבר במשמתנא פליגי אמר רבי אילא אמר רב נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו נדהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו אמר רב חנין אמר רב השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה ועניות כמיתה שנאמר כי מתו כל האנשים ותניא כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני אמר רבי אבא הוה קאימנא קמיה דרב הונא שמעה להך איתתא דאפקה הזכרת השם לבטלה שמתה ושרא לה לאלתר באפה שמע מינה תלת שמע מינה השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו ושמע מינה נידהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ושמע מינה אין בין נידוי להפרה ולא כלום אמר רב גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו פשיטא מהו דתימא אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין קא משמע לן היכי דמי כי הא דמר זוטרא חסידא כי מחייב בר בי רב שמתא משמית נפשיה ברישא והדר משמת בר בי רב וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה והדר שרי ליה ואמר רב גידל אמר רב
רש"י (ריב"ן)[עריכה]
קסבר במשמתנא פליגי: דהכא משמתנא קאמר וקאמר ליה רב חסדא לית דחש לה להא דר"ע דהוה אוסר במנודה אני לך דהיינו משמתנא: נידהו בפניו. חכם שנידה את האדם בפניו אין יכול להתיר לו אלא בפניו:
הזכרת השם. שמוציא שם שמים לבטלה:
שנאמר כי מתו כל האנשים. ואמרינן היינו דתן ואבירם שנפלו בעניות:
כל מקום שנתנו חכמים עיניהם. לאדם שנידו או מת או נופל בעניות ואהכי צריך לנדותו כדי שיפול בעניות דהיינו כמיתה:
אין בין נידוי להפרה ולא כלום. דלא צריך להיות יום או יומים בנידוי דהא לאלתר שרא לה:
היכי דימי. דמנדה לעצמו:
ועייל לביתיה ושרי ליה. שלא נידהו בפניו:
ר"ן[עריכה]
אלמא קסבר במשמתנא פליגי - דסבירא ליה דטעמא דר"ע דכיון דשוי נפשיה בהדיה כמשומת לאסור הנאה בא שכן פורשין מן המשומת והמנודה:
ולענין הלכה לא קיימא לן כר' עקיבא מדאמרינן דלית דחש לה. ועוד דקיימא לן הלכה כר' עקיבא מחבירו ולא מחביריו הלכך נדינא ממך שאני אוכל לך אסור ולוקה. נדינא מינך בלחוד שרי. מנודה אני לך שאני אוכל לך נמי שרי ואין צריך לומר משמתנא מינך שאני אוכל לך. וכן פסק הרמב"ן ז"ל בהלכותיו ולא נתבררו בזה דברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ח מהלכות נדרים:
ירושלמי ר' עקיבא היה חוכך בזה להחמיר ליסר את כל נכסיו כמה דתימר יחרם כל רכושו והוא יבדל וכו' מה עבדין ליה רבנן חומר הוא בנדוי ב"ד. ומסתברא לי דהך ירושלמי לא שייך כלל בהדי גמרא דילן טעמא דירושלמי הוא לומר שכיון שעשה עצמו כמנודה אסור ובגמרא דילן משום הרחקה אתינן לה ולא משום נדוי דאי לא תימא הכי היכי אמרינן משמיתנא מינך לכ"ע שרי אלא ודאי כדאמרן מיהו כתב הרב ר' ברוך בר שמואל בפירושיו דמהא שמעינן בהדיא דמנודה שנדוהו ב"ד אסור ליהנות מנכסיו אבל נדהו הדיוט מותר והיינו עובדא דהאי דאמר משמיתנא מנכסיה דשרייה רב חסדא. ואין דין זה מחוור דהא קיימא לן בפרק ואלו מגלחין (מ"ק דף טו:) מנודה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין עמו אלמא אין נכסיו אסורין אלא ודאי חרם של ב"ד הגדול שאני דאלים טפי אבל בחרם ב"ד בעלמא לא מיתסרי נכסייהו:
נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו - דכיון דבפניו נדהו אלים נדוייה ולא מיעקר אלא בפניו דומיא דמאי דאמרינן בפ' השולח (גיטין דף לג:) כל מילתא דמתעבידא בי עשרה צריכה בי עשרה למשלפה. ולא נהירא אלא טעמא דמילתא משום חשדא דאי מתירין לו שלא בפניו פעמים שיתירוהו והמנודה לא ידע וכשלא ינהגו בו נידוי יבא לחשדא אבל כשנדהו שלא בפניו ליכא חשדא שאף הוא סובר שמא התירוהו שלא בפניו כשם שנדוהו שלא בפניו וזה כאותה שאמרו לקמן בפ' ר"א (דף סה.) המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו ומפרש בירושלמי דטעמא משום חשדא ולפי זה כל שהודיעוהו דליכא חשדא מתירין לו שלא בפניו וכל שהתירוהו נמי אע"פ שלא הודיעוהו מותר דיעבד:
השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו - בריש תמורה (דף ג:) מפקינן אזהרה למזכיר שם שמים לבטלה מדכתיב (דברים י) את ה' אלהיך תירא:
ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי - לא שיהא בנדוי מאליו אלא ראוי להתנדות קאמר שהרי המזכיר עצמו צריך נדוי והיאך יהא חמור ממנו השומע ושותק אלא כדאמרן:
שבכל מקום - טעמא קא יהיב למאי דאמרינן ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי שהרי עכשיו חמור דשם עניות מצויה דכתיב (שמות כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ומדהזכרת השם למצוה מביאה ברכה ועושר הזכרה לשוא גורמת עניות אי נמי מדכתיב גבי שבועת שקר (זכריה ה) וכלתו ואת עציו ואת אבניו ובתמורה (דף ג:) מדמי הזכרת שם לבטלה לשבועת שקר:
שנאמר כי מתו כל האנשים וגו' - דלא מתו ממש כדאמרינן לקמן בפרק ר"א (דף סד:) דמהוי הוו דכל מקום שנאמר נצים ונצבים אינם אלא דתן ואבירם ואינהו הוו במחלוקת של קרח אלא דמפני שהענו אמר כי מתו דאע"ג דאמרינן התם דארבעה חשובין כמת עני וסומא ומצורע ומי שאין לו בנים הכא ודאי מעניות קאמר דאין לומר שנסתמו דהא כתיב במחלוקתו של קרח (במדבר טז) העיני האנשים ההם תנקר וליכא למימר נמי שהיו מצורעין דהא כתיב (דברים יא ו) בקרב כל ישראל וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה דהא אמרינן שחזרו למומן במעשה העגל וליכא למימר דמשום שלא היה להם בנים אמר כי מתו דא"כ היכי א"ל מפני זה שוב מצרימה וכי מפני שלא היה להם בנים לא היו נשמעין למלכות להלשינו אל פרעה אלא ודאי מפני שירדו מנכסיהם ולא היו דבריהם נשמעים:
או מיתה או עוני - אלמא שוו להדדי. והקשו בתוספות מאי איריא שומע הזכרת השם מפי חבירו דצריך לנדותו הא אמרינן בירושלמי דכל שאינו עושה כשורה צריך לנדותו. והכי נמי מוכח בדוכתי טובא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף לט.) חזיוהו לההוא גברא דהוה זרע ביני גופני אמרי ניתי מר ונשמתיה וכו' ובפרק ואלו מגלחין (מ"ק דף יז.) אמרינן דאמתיה דרבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול ואמרה ליה ליהוי ההוא גברא בשמתא. ותירצו דאין הכי נמי אלא מיהו בהזכרת השם בלחוד הוא דאמר דאם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי מפני שענשה חמור וכדכתיבנא:
ושמע מינה אין בין נדוי להפרה ולא כלום - הקשו בתוספות מדאמר בפרק ואלו מגלחין (שם דף טז.) הכי קאמר שמואל טוט אסר וטוט שרי וה"מ לממונא אבל לאפקרותא עד דחיילא עליה שמתא תלתין יומין ותירצו דשאני הכא שנדוי זה אינו אלא לאיים עליו שלא יזכיר עוד שם שמים לבטלה ולא דמי לאפקרותא מש"ה הכא אין בין נדוי להפרה ולא כלום. אבל ראיתי לרב אלפסי ז"ל שדחה אותה שבפ' ואלו מגלחין מפני זו כמש"כ בהלכותיו בפ' ואלו מגלחין. וכן דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ק) [צ"ל בפ"ז הל' יג] מהלכות ת"ת:
ת"ח מנדה לעצמו ומפר לעצמו - כתב הרשב"א ז"ל דדוקא היכא דלא הוי בר נדוי כי הא דמר זוטרא דממדת חסידות בעלמא משום יקרא דבר בי רב הוה משמת נפשיה אבל כשנדה עצמו על דבר שהיה חייב עליו נדוי לא כל הימנו להתיר עצמו. והקשו עליו אם כן היכי מקשי ליה הש"ס פשיטא מקמי דאמר כי הא דמר זוטרא אדרבה הל"ל אמאי. לפיכך אמרו דבכל ענין שנדה את עצמו מיפר לעצמו וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות ת"ת (הל' יא). וראיתי למקצת מפרשים שכתבו דלא גרסינן פשיטא אלא ה"ג ומיפר לעצמו כי הא ולמי שגורס כן דברי הרשב"א נכונין בטעמם:
וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה - כדי שלא יצטרכו בני ביתו להתרחק ממנו ומהא משמע דמנודה אפילו בני ביתו נוהגין בו נדוי דאי לא מאי כי עייל לביתיה ומיהו הראב"ד ז"ל כתב דאשתו אינה חייבת לנהוג בו נדוי וטעמא דמילתא משום דאשתו כגופו ודייק לה מדאיבעיא לן בפרק ואלו מגלחין (מ"ק דף טו:) מנודה מהו בתשמיש המטה דאם אשתו חייבת לנהוג בו נדוי מאי קמבעיא ליה פשיטא דאפי' קירוב בעלמא אסור אלא ודאי אשתו מותרת ואפשר לדחות ראיה זו דאפי' אם תימצי לומר דאשתו חייבת לנהוג בו נדוי משכחת לה לההיא בעיא במנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לעירו ואפי' הכי הוא עצמו מנודה הוא ואם איתא דמנודה אסור בתשמיש המטה הוא עצמו אסור בכך אף על פי שאשתו מותרת:
תוספות[עריכה]
במאי פליגי במנודה אני לך דר"ע סבר לישנא דנדינא הוא. שיהא נע ונד ומרוחק מהנאתו דאין לספקו בלשון נידוי ולענין הרחקת ד' אמות אף על גב דלשון המשנה קורא מנודה שנדוהו כדאמרי' מ"ק (דף טו:) מנודה לא שונה ולא שונין לו מכל מקום כשאדם רוצה להרחיק עצמו ד' אמות אינו רגיל להזכיר נידוי על עצמו בשביל כך הלכך על כרחך לישנא דנדינא הוא כדפי' ושפיר הוי ידים מוכיחות בלא שאני אוכל לך:
נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. יש לפרש דשפיר מועיל גם שלא בפניו אלא לכבודו של מנודה דכמו שביישו לפניו כך יש לפייסו לפניו אע"פ שנדהו בדין אי נמי בעי למימר דכיון שנדוהו בפניו אלים הנידוי כל כך שלא יועיל ההיתר אלא בפניו כעין שנדהו ודכוותה אמרינן בגיטין (דף לג:) כל מילתא דמתאמרא בפני י' צריכא בי י' [למשלפא]:
אם לא נדהו הוא בעצמו יהא בנידוי. כלומר חכמי הדור חייבין לנדותו:
שכ"מ שהזכרת השם מצויה עניות מצויה. פי' הרב אלעזר דנפקא לן מדכתיב (שמות כ) בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך מדהזכרת שם דמצוה גורם ברכה דהיינו עושר א"כ הזכרת שם דלבטלה גורם עניות ור"י פי' דנפקא לן מדכתיב גבי שבועת שקר (זכריה ה) ובא אל בית הגנב וכלתו ואת עציו ואבניו והזכרת השם לבטלה דומה קצת לשבועת שקר:
עניות כמיתה דכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. גבי דתן ואבירם דע"כ לא מתו אז במצרים שהרי היו במדבר וליכא למימר שהיו סומין ומצורעים החשובים כמתים סומין ליכא למימר דכתיב (במדבר טז) העיני האנשים ההם תנקר ומצורעים נמי לא שהרי היו בקרב ישראל וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה שהרי חזרו למומן במעשה העגל וליכא למימר שלא היו להם בנים דהא כתיב (שם) (הם) ונשיהם ובניהם וטפם ועוד דמשום שלא היו להם בנים לא נמנעו מלהיות קרובים למלכות כבתחילה אבל בשביל עניות ודאי נמנעו מלהיות קרובים למלכות:
אין בין נידוי להפרה ולא כלום. תימה דאמרי' במ"ק (דף טז.) טוט אסר וטוט שרי פי' לאלתר ה"מ לענין מנודה אבל לענין אפקירותא עד דחייל עליה שמתא תלתין יומין וי"ל ה"נ כיון שנידוי זה אינו אלא לכפרה בעלמא וחיישי' עליו שלא ירגיל עוד להזכיר שם שמים לבטלה אין זה נידוי חשוב כאפקירותא לשאר עבירות לחול עליו נידוי שעה אחת:
משמת נפשיה והדר משמת בר בי רב. פר"ת שזה היה עושה כדי שלא ישכח להתיר הנידוי של בר בי רב אבל עכשיו שמשמת נפשיה מתוך כך שהיה זכור להתיר שלו זכור יהיה נמי להתיר של בר בי רב ור"י פירש דלכפרה היה עושה כך שלא יענש במה שמנדה צורבא מדרבנן כי בקושי יש לנדותו כדאמרינן (בפסחים נב.) ממנו אנגידא ולא ממנו אשמתא ואע"פ שזה היה מתחייב שמתא מן הדין אעפ"כ היה ירא מן העונש לכך היה משמת נפשיה לכפרה:
משמת נפשיה. היה מרחיק עצמו ד"א מחביריו:
כי עייל לביתיה שרי לנפשיה. משום בני ביתיה והדר שרי לבר בי רב כדי שיבא זכאי ויכפר על החייב לכך היה מתיר לעצמו קודם:
עין משפט ונר מצוה[עריכה]
מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק א (עריכה)
כח א מיי' פ"א מהל' נדרים הל' כד, סמג לאוין רמב, טוש"ע י"ד סי' רו סעי' ג וע"ש:
כט ב מיי' פ"ז מהל' ת"ת הל' יג, טוש"ע י"ד סי' שלד סעי' כט [וברב אלפס מ"ק פ"ג ד' רפז וברא"ש שם סי' יד]:
ל ג ד מיי' שם פ"ו הל' יד ופי"ב מהל' שבועות ה"ט, סמג לאוין רמא, טוש"ע שם סעי' לז וסעי' מג [וברב אלפס שם וברא"ש שם סי' טו]:
לא ה מיי' פ"ז מהלכות ת"ת הל' יג, טוש"ע י"ד שם סעי' לא:
לב ו מיי' שם הלכה יא, טוש"ע שם סעי' לג:
ראשונים נוספים
פירוש הרא"ש
ובמנודה. הוא דפליגי דר"ע סבר כיון דלא אפקיה בלשון שמתא לאו דעתיה אנדוי:
נדהו בפניו. מי שנתחייב נדוי ונדהו בפניו אין מתיר לו אלא בפניו דכמו שנדהו בפניו צריך לכבדו בפניו ולכבוד המנודה קפיד רב ואם התירו שלא בפניו הוי מותר:
נדהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו. בפניו אתי לאשמעי' סד"א לא יתירו לו בפניו דמתבייש טפי קמ"ל דאין בושת יש מפרשים דאין מתירין לו אלא בפניו שמא לא ידע שהתירו לו וגם אחרים שואלין לו אם התירו לו והוא אומר לא וכשרואין שמקרבין אותו מזלזלין בנדוי ולא יחושו עוד על נדוי חכמים ז"ל ולהאי פירושא אם התירו לו שלא בפניו אינו מותר [אבל] בנדהו שלא בפניו כשרואה שמקרבין אותו יאמר בלבו כמו שנדוהו שלא בפניו כך התירו לו שלא בפניו:
השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו. דאמרינן בריש תמורה (דף ג:) אזהרה למוציא שם שמים לבטלה שנאמר את ה' אלהיך תירא ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי פי' ראוי להתנדות:
שכל מקום שהזכרת השם מצויה שם עניות מצויה. דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך וברכה היינו עושר דכתיב וברכך בכל מעשה ידיך ומדהזכרת מצוה מעשרת מכלל דהזכרת עבירה מדלדלת:
ועניות כמיתה דכתיב כי מתו כל האנשים. והאי קרא בדתן ואבירם כתיב ולקמן בפ' ר"א מוכח דע"כ האי מתו ר"ל שירדו מנכסיהם ולפי שהזכרת השם דבר שגורם עניות ומיתה החמירו בה יותר מבשאר עוברי עבירה ואמרו שאם לא נדהו השומע יהא בנדוי:
ותניא רשב"ג אמר כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני. ומייתי עוד ראיה שעוני שקול כמיתה כדאמרינן בכמה דוכתי [ברכות נח. שבת לד. ב"ב עה. סנהדרין ק.] נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות עוני בפרק במה מדליקין (שבת לג:) ר"ש ור' אלעזר בנו כשיצאו מן המערה כל מקום שנתנו עיניהם בו היה נשרף:
ש"מ אין בין נדוי להפרה כלום. ואפילו לאפקירותא ולאפוקי ממ"ד במ"ק (דף טז.) וה"מ לממונא אבל לאפקירותא עד דחיילא עליה שמתא דרבנן תלתין יומין:
ומיפר. לאו דוקא דחכם בעי לשון התרה:
מהו דתימא אין החבוש מתיר עצמו מבית האסורין. כי היכי דמצינו גבי התרת נדרים דהוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו:
משמת נפשיה והדר משמת צורבא מרבנן. דמשום כבוד תורה היה קשה בעיניו לנדותו וכדאמרינן בפ' מקום שנהגו (פסחים נב.) במערבא ממנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא ממנו אשמתא והוא היה המנדה והיה קשה בעיניו ומנדה א"ע תחלה א"נ כדי שלא יתעצל וישכח מלהתיר:
שרי לנפשיה. שלא יכשלו אנשי ביתו בדברם אליו ויבא זכאי ויתיר זכאי:
חידושי הרשב"א
הא דאמר רב נדהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו: יש מי שפירש דמשום דביישוהו בפניו יש להם לפייסו וליישב דעתו בפניו, ולפי פירוש זה אילו רצה המנודה שיתירו אותו שלא בפניו מתירין ואין בכך כלום.
ואינו מחוור בעיני דאנן סהדי דכל כמה שאת ממהר להתירו ואפילו שלא בפניו ניחא ליה, ממה שאתה מאריך זמן נדויו עד שתתירנו בפניו, ועוד מי שנדוהו מן הדין מה לך לפייסו להתירו בפניו.
ויש מי שפירש דכיון שהיה הנדוי בפניו הוא חזק יותר, ואין בדין שיותר אלא בפניו, והלכך אפילו רצה להתיר לו שלא בפניו אין שומעין לו, גם זה אינו מתיישב. ונראה שאינו אלא מפני החשד, דכל שנדוהו בפניו אם אתה מתירו שלא בפניו ונוהג עמו כמותר אף הוא חושדך שאין אתה נזהר מנדויו, דסבר שאילו התירוהו הודיעוהו שהותר, כיון שנדוהו בפניו ואין מתירין אותו אלא בפניו, לאו דוקא בפניו ממש אלא גם לדעתו, דכיון שהתירוהו לדעתו אין כאן חשד. אבל נדוהו שלא בפניו מתירין אותו שלא בפניו דאין כאן חשד, דסבור הוא כשם שנדוהו שלא בפניו כך התירוהו שלא בפניו, כלומר שלא בידיעתו, וכאותה שאמרו לקמן בריש פרק ר' אליעזר (סה, א) המודר מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו, ואמרו בירושלמי (כאן פ"ה ה"ד) מפני החשד.
הא דאמר רב גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומפר לעצמו: מסתברא דדוקא שאינו בר נדוי, אלא שהמנדה עצמו משום יקרא דבר בי רב, כעובדא דמר זוטרא, ואפילו הכי איצטריך לאשמועינן דכיון שהוא מנודה סלקא דעתך אמינא אין חבוש מתיר עצמו אפילו מאיסורים כאלו קמ"ל, והיינו דאמרינן הכא היכי דמי כי הא דמר זוטרא חסידא כו', ואי לאו הכין מאי קאמר היכי דמי, הא כל היכא דמנדה לעצמו מפר לעצמו ומאי קאמר כי האי, ואי לאתויי ראיה דמר זוטרא הוה עביד הכין לא הוי ליה למימר הכין, אלא לימא תלמיד חכם מנדה לעצמו וכו' דמר זוטרא חסידא כו'.
והלכך אי אפיק שם שמים לבטלה דחייב נדוי ונדה עצמו לכך אין מתיר את עצמו, ותדע לך דאילו כן מאי שנא כי נדה עצמו אפילו נידו אחר שאינו גדול ממנו יהא מתיר את עצמו, אבל לפי מה שפירשתי משום הכי נקט מנדה לעצמו ומפר לעצמו, משום שאי אפשר שיתנדה לכך, אלא דמוחל על כבודו ומנדה עצמו כמר זוטרא חסידא כנ"ל. אבל ראיתי לקצת המפרשים שאמרו בהפך זה, וכי אעיל לביתיה שרי לנפשיה, פירוש כי אעיל לביתיה שרי לנפשיה כדי שלא יצטרכו בני ביתיה להתרחק ממנו ד' אמות כדאמרינן במועד קטן (טו, ב).
ומכאן אנו למדין שהמנודה אפילו אנשי ביתו נוהגים נדויו ואע"פ שהראב"ד אמר (מובא בר"ן ד"ה וכי עייל) שאינו מנודה לאשתו, ודייק לה מדבעי מנודה מהו בתשמיש המטה אפשר דאשתו שאני דכגופו דמי, ומיהו אפשר דאפילו אשתו נמי נוהגת נדויו, וההיא דבעי מהו בתשמיש המטה, במנודה לעיר אחרת שאינו מנודה לעירו, אבל מ"מ הוא עצמו מנודה הוא וחייב לנהוג נדוי בעצמו, כגון בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה.
תוספות רי"ד
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
פיסקא מנודה אני לך דאפיקא שם שמים לבטלה פי' לשקר לא יחל דברו מתרגמינן לא יבטל:
כי הא דמר זוטרא חסידא כו' נ"ל דלא גרסי' היכי דמי:
שיטה מקובצת
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק א (עריכה)
והא דאמר רב נידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו: יש מי שפירש דמשום שביישוהו בפניו יש להם לפייסו וליישב דעתו בפניו. ולפי פירוש זה אלו רצה המנודה שיתירו אותו שלא בפניו מתירין ואין בכך כלום. ואינו מחוור בעיני דאנן סהדי דכל כמה שאת ממהר להתיר ואפילו שלא בפניו ניחא ליה ממה שאתה מאריך זמן נדויו עד שהתירנו בפניו. ועוד מי שנדוהו מן הדין מה לך לפייסו להתירו בפניו. ויש מי שפירש דכיון שהיה הנדוי בפניו הוא חזק יותר ואין בדין שיותר אלא בפניו והילכך אפילו רצה להתיר לו שלא בפניו אין שומעין לו. גם זה אינו מתישב.
ונראה שאינו אלא מפני החשד דכל שנדוהו בפניו אם אתה מתירו שלא בפניו ונוהג עמו במותר אף הוא חושדך שאין אתה נזהר מנדויו דסבור שאלו התירוהו הודיעוהו שהותר כיון שנדוהו בפניו ואין מתירין אותו אלא בפניו לאו דוקא אלא בפניו ממש או לדעתו דכיון שהתירוהו לדעתו אין כאן חשד אבל נדוהו שלא בפניו מתירין אותו שלא בפניו דאין כאן חשד דסבור הוא כשם שנדוהו שלא בפניו כך התירוהו שלא בפניו כלומר שלא בידיעתו וכאותה שאמרו לקמן בריש פרק ר' אליעזר המודר מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו ואמרו בירושלמי מפני החשד.
הא דאמר רב גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו: מסתברא דדוקא שאינו בר נידוי אלא שמנדה עצמו לענין וכגון עובדא דמר זוטרא חסידא. ואפילו הכי איצטריך לאשמועינן דכיון שהוא מנודה סלקא דעתך אמינא אין חבוש מתיר עצמו אפילו מאיסורים כאלו קא משמע לן. והיינו דאמרינן הכא היכי דמי כי הא דמר זוטרא חסידא וכו' ואי לאו הכין מאי קאמר היכי דמי הא כל היכא דמנדה לעצמו מפר לעצמו מאי קאמר כי האי ואי לאיתויי ראיה דמר זוטרא הוה עביד הכין לא הוה ליה למימר הכי אלא לומר תלמיד חכם מנדה לעצמו וכו' דמר זוטרא חסידא וכו' והילכך אי אפיק שם שמים לבטלה דחייב נדוי ונדה עצמו לכך אין מתיר את עצמו. ותדע לך דאלו כן מאי שנא כי נדה עצמו אפילו נדהו אחר שאינו גדול ממנו יהא מתיר את עצמו. אבל לפי מה שפירשתי משום הכי נקט מנדה לעצמו ומפר לעצמו ומשום שאי איפשר שיתנדה לכך אלא במוחל על כבודו ומנדה עצמו כמר זוטרא חסידא. כן נראה לי. אבל ראיתי למקצת המפרשים שאמרו בהפך זה.
וז"ל הרנב"י ז"ל בפירוש להלכות הרמב"ן ז"ל: דההוא גברא דאמר משמיתנא מנכסיה דבריה דרב ירמיה בר אבא אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה לית דחש לה להא דר' עקיבא. פירוש ושרייה אלמא רב חסדא סבר דר' עקיבא ורבנן במשמיתנא פליגי דהאי עובדא במשמיתנא הוה ושריא משום דליתיה לדר' עקיבא דאסר מכלל דר' עקיבא אסר בכי האי גוונא. ואף על גב דקסבר רב חסדא דבמשמיתנא פליגי מיהו כי קא דחי לדר' עקיבא לגמרי קא דחי לה ואמר דלית דחש לה כלל אלמא לית הלכתא כותיה כלל. כלומר דלא תימא דרב חסדא לא דחי לדר' עקיבא במנודה אני לך אלא במשמיתנא הוא דקא דחי לה כגון עובדא דאתא לקמיה דאם כן הוה ליה למימר לית דחש לדר' עקיבא במשמיתנא ומדקאמר סתמא שמע מינה דבין במנודה אני לך בין במשמיתנא קא דחי לה.
וכתב רבינו ז"ל ומסתברא לן דפלוגתיהו דר' עקיבא ורבנן נמי לא מתוקמינא אלא ברישא דקתני מופרשני ממך מרוחקני ממך דאוקימנא עד שיאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך וסיפא נמי במנודה אני שאני טועם לך פליגי.
ר' עקיבא חוכך בזה להחמיר דקסבר יד לנדר הוא ורבנן סברי לישנא דמשמיתנא הוא ולאו למיסר מיניה בנדר משמע אלא הריני כמשומת אני לך שאני אוכל לך כלומר הריני עמך כאלו ~שומת שלא אוכל משלך דאורחא דאינשי למיפרש מיניה וזה גם כן הוא אומר לו שיהא אצלו כמשומת ולא ספי ליה מידי כלומר שלא יהנה אותו בשום דבר ולא נתכוון לאיסור נכסים אלא להפרשה בעלמא. אבל היכא דלא אמר שאני אוכל לך פירוש אלא דקאמר מנודה אני לך לחודיה או משמיתנא ממך בין לר' עקיבא בין לרבנן לא משמע דאסור דלא עדיף ממודרני ממך מרוחקני ממך דרישא דאסיקנא ידים שאין מוכיחות הוו ולא הויין ידים. אלא בדאמר שאני אוכל לך שאני טועם לך. וכן נמי עובדא דאתא לקמיה דרב חסדא ידים מוכיחות הוו דקאמר מנכסיה דרב ירמיה פירוש דהוה ליה כאומר שאני אוכל לך. וקאמר עלה לית דחש לה לדר' עקיבא אלמא בכי האי גוונא קא מיירי דקאמר שאני אוכל לך דהוו ידים מוכיחות. הילכך נדינא מינך דקאמרינן לכולי עלמא אסור בכי האי גוונא הוא דקאמר נדינא מינך שאני אוכל לך הא נדינא מינך בלחוד לא פירוש כדאמרינן מודרני ממך לחודיה. וכתב רבינו ז"ל ואשכחן לחד מרבוותא שכתב בפסקים דיליה מנודה אני לך שלא אוכל לך אסור לאכול לו ואם אכל אינו לוקה.
אמר לו נדינא מינך הרי זה אסור ליהנות לו. פירוש סבור הרב המחבר הזה ז"ל שלא דחאה רב חסדא לדר' עקיבא אלא דלא לקי ובנדינא מינך הוא אסור אף על פי שלא יאמר שאני אוכל לך אלא בנדינא ממך סגי דלשון איסור הוא כאלו אומר נטול אני ממך ואסור ליהנות לו דנדינא סתמא לאו מאכילה בלחוד משמע אלא מכל הנאת נכסין. וליכא למימר דכונת הרב ז"ל דנדינא מינך שלא אוכל לך קאמר אלא שקצר בלשונו וסמך לו על שאני אוכל לך שאמר בתחלת דבריו במנודה אני לך. דאם כן שאמר בפירוש נדינא מינך שאני אוכל לך אמאי אסור ליהנות לו הרי לא נדר אלא מאכילה. אלא משמע מינה דנדינא מינך לחודיה סבירא ליה להאי מרבוותא דמתסר. עד כאן.
ופליגא דרב חסדא אדרב פפא: כלומר רב חסדא פליג אדרב פפא במאי דקאמר רב פפא דבמשמיתנא נמי פליגי דאפילו בהכי חוכך ר' עקיבא להחמיר. הרנב"י ז"ל.
קסבר במשמיתנא פליגי: תלמודא הוא דקאמר כלומר הוא שהשיב כן סבר דבמשמיתנא נמי פליגי כמו במנודה אני לך. ומכל מקום נוכל לומר דבמנודה יש לחוש לדברי רבי עקיבא אפילו לרב חסדא או איפשר לומר כי אפילו בלשון מנודה אני לך קאמר לית דחש וכל שכן אמשמיתנא מינך. הרי"ץ ז"ל.
אמר ר' אילא אמר רב נידוהו איידי דאיירי במנודה הביא דרבי אילא. הרא"ם ז"ל.
וז"ל השיטה: אין מתירין לו אלא בפניו. יש מפרשים מפני החשד שלא יחשוד המנודה לעומדים בארבע אמותיו שאין חוששין לנדוי והוא לא ידע שהתירו לו. אבל הרב רבי יצחק בר מאיר מפרש כדאמרינן בנדרים בפרק ר' אליעזר במדין נדרת לך והתיר נדרך במדין. ואין נראה כלל חדא דבפניו דנודר אינו אלא מי שנדרו בעבורו והכא נראה בפניו ממש ובפני המנודה. ועוד כי התם מפני שעשה לו טובה הוא והכא לא שייך האי טעמא כלל. עד כאן.
יהא בנדוי: צריך לנדותו אבל רבי לא שם אותו בנדוי. דאם כן לא היה לו התרה לעולם שלא ימצא בית דין גדול ממנו. וגם משמע כן במועד קטן גבי רב יהודה. ועוד לא יהא השומע חמור מן המזכיר שאינו בנדוי עד שינדוהו. וכן בכל מקום דקאמר יהא בנדוי מצי למימר דצריך לנדותו. הרא"ם ז"ל.
ואם לא נידהו הוא בעצמו יהא בנידוי: יש מפרשים השומע יהיה בנידוי כלומר ראוי לנדותו. ויש מפרשים השומע צריך הוא לנדות עצמו. ויש מפרשים ואם לא נידהו השומע הוא עצמו יהא בנידוי כלומר שיחול עליו עונש כאילו נידוהו דמן השמים יענישוהו. הריטב"א ז"ל.
ואם לא נידהו הוא עצמו יהיה בנידוי. יש לפרש דעל השומע קאמר וכן נראה דעת הר"ם ז"ל כפי מה שכתב סוף הלכות שבועות. או נוכל לפרש כי על המוציא שם שמים לבטלה קאמר כי אפילו לא נידהו השומע מכל מקום מנודה הוא מפי חכמים. וזה הנידוי אפילו שלא בפניו יכול לנדותו כי מאחר שאינו עושה אלא לכבוד השם אפילו שלא בפניו נמי. ודוקא שהמזכיר הוה מזיד אבל אם שוגג הוא ולא ידע שהוא אסור אסור לנדותו שהרי לא ענש הכתוב שוגג. אלא מזהיר ומתרה בו שלא יחזור בזה. וכן הוא דעת הר"ם ז"ל סוף הלכות שבועות. ועל זה נמי אמרי אין בין נידוי להפרה ולא כלום.
ועניות כמיתה שנאמר כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך: והם דתן ואבירם דאמר מר כל מקום שנאמר נצים נצבים אינן אלא דתן ואבירם. והם היו בעדת קרח והרי שלא מתו ממש אלא שירדו מנכסיהם על כן קראם מתים. הרי שעניות כמיתה. וגם מדברי רבן שמעון בן גמליאל נמי שמעינן.
ויש גרסאות בספרים שנאמר אם כמות כל האדם ימותון אלה. ונראה לי כי לפי גרסה זו הוא בא לפשוט מזה הפסוק דכל מקום שהזכרת השם מצויה עניות או מיתה מצויה שהרי אלו באין לחלל השם ולעשות מה שלא נצטוו ואין לך הזכרת השם לבטלה גדול מזה. ואחר כך הביא ראיה מדברי רבן שמעון בן גמליאל שהעניות והמיתה שוין הם. ומכל מקום גרסא זו ופירושה לא ישרה בעיני והראשונה עיקר. ומה שאמר רבן שמעון בן גמליאל מפורש הוא בכמה מקומות בתלמוד. מיתה אשכחן על חכמים שהיו מענישים כמו ר' יוחנן שנתן עיניו בההוא תלמיד ונעשה גל עצמות והוא העניש נמי ריש לקיש. עוני אשכחן כשנדוהו לר' אליעזר דבכל מה שנתן עיניו נשרף מיד ולקה כל העולם כלו באותה שעה שליש חטים ושליש שעורים ואף בצק שביד האשה תפח. ובר' שמעון בן יוחאי ובנו כשיצאו מן המערה כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף. הרי"ץ ז"ל.
שמע מינה תלת שמע מינה השומע הזכרת וכו': וקשה דבמועד קטן אמרינן טוט אסר וטוט שרי והני מילי לממונא אבל לאפקרותא עד דחיילא שמתא עליה תלתין יומין. והא אפקירותא היא. יש אומרים דהא פליגא אההיא (והאי הפרה לאו דוקא דחכם בעי למימר לשון התרה). ויש אומרים דשאני הכא דאשה זו לא הזכירה כן בדרך אפקירותא. והאי הפרה לאו דוקא דחכם בעי למימר לשון התרה. הריטב"א ז"ל.
וז"ל הרי"ץ ז"ל: אין בין נידוי להפרה ולא כלום. דוקא בכהאי גוונא שהוא מפני הזכרת השם לבטלה או תלמיד חכם שנדה מפני כבודו והוא בקש ממנו מחילה. אבל אם נדוהו מפני חוצפא שנמצא בו או תלמיד חכם שנדה ומת אין להתירו מיד עד שיראו בית דין שקבל עונשו. ועל אותן המוזכרים למעלה או דוגמתן אמרינן בגמרא דמועד קטן אמר שמואל טוט אסור וטוט שרי כלומר לאלתר. עד כאן.
כי הוה מחייב בר בי רב שמתא. פירוש מפני הזכרת שם שמים לבטלה. היה משמת עצמו תחלה להשתתף עמו בצער מפני כבודו ואף על פי שהיה שלא בפניו. וכי עייל להתיר שרי לנפשיה והדר שרי לדיליה. הוה שרי לנפשיה כדי שיהא מותר עם אנשי ביתו שהמנודה צריך שיתרחקו ממנו כל אדם אפילו אנשי ביתו כן היא דעת רש"י ז"ל. ואין הדברים נראין כן דהא אשכחן בר' אליעזר שהורקנוס בנו שמשו וחלץ תפליו ומדאמרינן במועד קטן מנודה מהו בתשמיש המטה שמע מינה דמילתא דפשיטא היא שמותרת לישב בארבע אמות שלו שאם היא אסורה איך הוא ישמש מטתו. והטעם שכן דעת המנדים שלא למנוע ממנו תשמיש עם בני ביתו כדאמרינן במכילתין מן חיותיה לא אדריה והא אינו יכול לחיות בלא תשמיש אנשי ביתו. ושרי לנפשיה תחלה והדר שרי ליה כדי שיהא (מכפר על החיות) זכאי מכפר על החייב כדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו. הרי"ץ ז"ל.
אמר רב גידל אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו: לאו דוקא שהרי חכם בלשון התרה דוקא (לקמא) כדלקמן ובעל בהפרה דוקא. ומיפר לעצמו דסלקא דעתין דאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים כדאשכחן גבי נדרים הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו קא משמע לן דלענין נדוי לא צריך אחרים. הרא"ם ז"ל.
היכי דמי דמנדה לעצמו: דכיון דתלמיד חכם הוא אין מוציא שם שמים לבטלה. ומצי לשנויי דאיתרמי אלא ניחא ליה לאשכוחי בהיתר. שיטה.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה