ביאור:נדרים ז ב - מעומד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
עמוד קודםתלמוד בבלימסכת נדריםעמוד הבא
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

גמרא[עריכה]

במנודה אני לך; דרבי עקיבא סבר: לישנא דנידויא הוא, ורבנן סברי: לישנא דמשמיתנא הוא.
  • ופליגא דרב חסדא; דההוא גברא דאמר: "משמיתנא בנכסיה דבריה דרב ירמיה בר אבא". אתא לקמיה דרב חסדא. אמר ליה: "לית דחש לה להא דרבי עקיבא". קסבר ב"משמיתנא" פליגי.
  • אמר רבי אילא אמר רב: נידהו בפניו, אין מתירין לו אלא בפניו; נידהו שלא בפניו, מתירין לו בין בפניו, בין שלא בפניו.
  • אמר רב חנין אמר רב: השומע הזכרת השם מפי חבירו, צריך לנדותו; ואם לא נידהו, הוא עצמו יהא בנידוי. שכל מקום שהזכרת השם מצויה, שם עניות מצויה, ועניות כמיתה, שנאמר: "כי מתו כל האנשים"; ותניא: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם, או מיתה או עוני.
אמר רבי אבא: הוה קאימנא קמיה דרב הונא. שמעה להך איתתא דאפקה הזכרת השם לבטלה. שמתה, ושרא לה לאלתר באפה.
שמע מינה תלת. שמע מינה, השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו; ושמע מינה, נידהו בפניו, אין מתירין לו אלא בפניו; ושמע מינה, אין בין נידוי להפרה ולא כלום.
  • אמר רב גידל אמר רב: תלמיד חכם, מנדה לעצמו ומיפר לעצמו.
פשיטא! מהו דתימא, אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין? קא משמע לן.
היכי דמי? כי הא דמר זוטרא חסידא, כי מחייב בר בי רב שמתא, משמית נפשיה ברישא, והדר משמת בר בי רב; וכי עייל לביתיה, שרי לנפשיה, והדר שרי ליה.
  • ואמר רב גידל אמר רב:

ר"ן[עריכה]

(מעמוד קודם)

  • אלמא קסבר ב"משמיתנא" פליגי – דסבירא ליה דטעמא דרבי עקיבא, דכיוון דשווי נפשיה בהדיה כמשומת, לאסור הנאה בא, שכן פורשין מן המשומת והמנודה.
  • ולעניין הלכה, לא קיימא לן כרבי עקיבא, מדאמרינן דלית דחש לה. ועוד, דקיימא לן: הלכה כרבי עקיבא מחבירו, ולא מחביריו.
הלכך, "נדינא ממך שאני אוכל לך" – אסור ולוקה; "נדינא מינך" בלחוד – שרי. "מנודה אני לך שאני אוכל לך" – נמי שרי, ואין צריך לומר "משמיתנא מינך שאני אוכל לך". וכן פסק הרמב"ן ז"ל בהלכותיו. ולא נתבררו בזה דברי הרמב"ם ז"ל, שכתב בפ"ח מהלכות נדרים.
  • ירושלמי: רבי עקיבא היה חוכך בזה להחמיר, ליסר את כל נכסיו, כמה דתימר: "יחרם כל רכושו והוא יבדל" וגו'. מה עבדין ליה רבנן? חומר הוא בנידוי בית דין.
ומסתברא לי דהך ירושלמי לא שייך כלל בהדי גמרא דילן. טעמא דירושלמי הוא לומר, שכיוון שעשה עצמו כמנודה, אסור. ובגמרא דילן, משום הרחקה אתינן לה ולא משום נידוי; דאי לא תימא הכי, היכי אמרינן: "משמיתנא מינך לכולי עלמא שרי"? אלא ודאי כדאמרן.
מיהו כתב הרב רבי ברוך בר שמואל בפירושיו, דמהא שמעינן בהדיא, דמנודה שנידוהו בית דין, אסור ליהנות מנכסיו; אבל נידהו הדיוט, מותר, והיינו עובדא דהאי דאמר: "משמיתנא מנכסיה", דשרייה רב חסדא.
ואין דין זה מחוור, דהא קיימא לן בפרק "ואלו מגלחין" (מועד קטן טו ב): "מנודה שונה ושונין לו, נשכר ונשכרין עמו"; אלמא אין נכסיו אסורין. אלא ודאי חרם של בית דין הגדול שאני, דאלים טפי; אבל בחרם בית דין בעלמא, לא מיתסרי נכסייהו.

(עד כאן מעמוד קודם)

  • נידהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו – דכיוון דבפניו נידהו, אלים נידוייה ולא מיעקר אלא בפניו; דומיא דמאי דאמרינן בפרק "השולח" (גיטין לג ב): "כל מילתא דמתעבידא בי עשרה, צריכה בי עשרה למשלפה".
ולא נהירא. אלא טעמא דמילתא, משום חשדא, דאי מתירין לו שלא בפניו, פעמים שיתירוהו והמנודה לא ידע, וכשלא ינהגו בו נידוי יבא לחשדא. אבל כשנידהו שלא בפניו – ליכא חשדא, שאף הוא סובר: שמא התירוהו שלא בפניו, כשם שנידוהו שלא בפניו.
וזה כאותה שאמרו לקמן בפרק רבי אליעזר (דף סה): "המודר הנאה מחבירו בפניו, אין מתירין לו אלא בפניו". ומפרש בירושלמי, דטעמא משום חשדא.
ולפי זה, כל שהודיעוהו, דליכא חשדא, מתירין לו שלא בפניו. וכל שהתירוהו נמי, אף על פי שלא הודיעוהו, מותר דיעבד.
  • השומע הזכרת השם מפי חבירו צריך לנדותו – בריש תמורה (דף ג) מפקינן אזהרה למזכיר שם שמים לבטלה, מדכתיב (דברים י): "את ה' אלהיך תירא".
  • ואם לא נידהו הוא עצמו יהא בנידוי – לא שיהא בנידוי מאליו, אלא ראוי להתנדות קאמר; שהרי המזכיר עצמו צריך נידוי, והיאך יהא חמור ממנו השומע ושותק? אלא כדאמרן.
  • שבכל מקום – טעמא קא יהיב למאי דאמרינן: "ואם לא נידהו, הוא עצמו יהא בנידוי". שהרי (עכשיו) [עונשו] חמור, דשם עניות מצויה, דכתיב (שמות כ): "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך"; ומדהזכרת השם למצווה מביאה ברכה ועושר, הזכרה לשווא גורמת עניות.
אי נמי מדכתיב גבי שבועת שקר (זכריה ה): "וכִלַּתּוּ ואת עציו ואת אבניו"; ובתמורה (דף ג) מדמי הזכרת שם לבטלה לשבועת שקר.
  • שנאמר כי מתו כל האנשים וגו' – דלא מתו ממש, כדאמרינן לקמן בפרק רבי אליעזר (דף סד) דמהוי הוו, דכל מקום שנאמר "נצים" ו"נצבים" אינם אלא דתן ואבירם, ואינהו הוו במחלוקת של קרח. אלא דמפני שהענו אמר "כי מתו".
דאף על גב דאמרינן התם דארבעה חשובין כמת: עני, וסומא, ומצורע, ומי שאין לו בנים, הכא ודאי מעניות קאמר.
דאין לומר שנסתַּמּו, דהא כתיב במחלוקתו של קרח (במדבר טז): "העיני האנשים ההם תנקר".
וליכא למימר נמי שהיו מצורעין, דהא כתיב (דברים יא ו): "בקרב כל ישראל".
וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה, דהא אמרינן שחזרו למומן במעשה העגל.
וליכא למימר דמשום שלא היה להם בנים אמר "כי מתו"; דאם כן, היכי אמר ליה מפני זה: "שוב מצרימה"? וכי מפני שלא היה להם בנים, לא היו נשמעין למלכות, להלשינו אל פרעה?
אלא ודאי מפני שירדו מנכסיהם, ולא היו דבריהם נשמעים.
  • או מיתה או עוני – אלמא שוו להדדי.
  • והקשו בתוספות: מאי איריא שומע הזכרת השם מפי חבירו דצריך לנדותו? הא אמרינן בירושלמי, דכל שאינו עושה כשורה, צריך לנדותו.
והכי נמי מוכח בדוכתי טובא, דאמרינן בפרק קמא דקידושין (דף לט): חזיוהו לההוא גברא דהוה זרע ביני גופני. אמרי: ניתי מר ונשמתיה וכו'. ובפרק "ואלו מגלחין" (מועד קטן יז א) אמרינן, דאמתיה דרבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, ואמרה ליה: ליהוי ההוא גברא בשמתא.
ותירצו, דאין הכי נמי. אלא מיהו בהזכרת השם בלחוד הוא דאמר, דאם לא נידהו, הוא עצמו יהא בנידוי, מפני שעונשה חמור, וכדכתיבנא.
  • ושמע מינה אין בין נידוי להפרה ולא כלום – הקשו בתוספות, מדאמר בפרק "ואלו מגלחין" (מועד קטן טז א), "הכי קאמר שמואל: טוט אסר וטוט שרי. והני מילי לממונא; אבל לאפקרותא, עד דחיילא עליה שמתא תלתין יומין".
ותירצו, דשאני הכא, שנידוי זה אינו אלא לאיים עליו, שלא יזכיר עוד שם שמים לבטלה, ולא דמי לאפקרותא; משום הכי הכא אין בין נידוי להפרה ולא כלום.
אבל ראיתי לרב אלפסי ז"ל שדחה אותה שבפרק "ואלו מגלחין" מפני זו, כמו שכתב בהלכותיו בפרק "ואלו מגלחין". וכן דעת הרמב"ם ז"ל (בפ"ק) [[[רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ז#(יג)|בפ"ז]]] מהלכות תלמוד תורה.
  • תלמיד חכם מנדה לעצמו ומפר לעצמו – כתב הרשב"א ז"ל, דדווקא היכא דלא הוי בר נידוי, כי הא דמר זוטרא, דממידת חסידות בעלמא, משום יקרא דבר בי רב, הוה משמת נפשיה. אבל כשנידה עצמו על דבר שהיה חייב עליו נידוי, לא כל הימנו להתיר עצמו.
והקשו עליו, אם כן, היכי מקשי ליה הש"ס "פשיטא", מקמי דאמר "כי הא דמר זוטרא"? אדרבה, הוה ליה למימר "אמאי".
לפיכך אמרו, דבכל עניין שנידה את עצמו מיפר לעצמו. וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהלכות תלמוד תורה (רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ז#(יא)).
וראיתי למקצת מפרשים שכתבו, דלא גרסינן "פשיטא", אלא הכי גרסינן: "ומיפר לעצמו, כי הא". ולמי שגורס כן, דברי הרשב"א נכונין בטעמם.
  • וכי עייל לביתיה שרי לנפשיה – כדי שלא יצטרכו בני ביתו להתרחק ממנו.
ומהא משמע דמנודה – אפילו בני ביתו נוהגין בו נידוי,

(מעמוד הבא)

דאי לא, מאי "כי עייל לביתיה"?
ומיהו הראב"ד ז"ל כתב, דאשתו אינה חייבת לנהוג בו נידוי. וטעמא דמילתא, משום דאשתו כגופו.
ודייק לה, מדאיבעיא לן בפרק "ואלו מגלחין" (מועד קטן טו ב): "מנודה, מהו בתשמיש המטה?" דאם אשתו חייבת לנהוג בו נידוי, מאי קמיבעיא ליה? פשיטא, דאפילו קירוב בעלמא אסור! אלא ודאי אשתו מותרת.
ואפשר לדחות ראיה זו, דאפילו אם תימצי לומר דאשתו חייבת לנהוג בו נידוי, משכחת לה לההיא בעיא, במנודה לעיר אחרת, שאינו מנודה לעירו, ואפילו הכי הוא עצמו מנודה הוא. ואם איתא דמנודה אסור בתשמיש המטה, הוא עצמו אסור בכך, אף על פי שאשתו מותרת.