שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מט עמוד א[עריכה]

הנודר מן המבושל פרק ששי

הנודר מן המבושל מותר בשלוק. שלוק אינו מבושל יפה לפי שאחר בישולו נותנין אותו במים ובמלח ושם נגמר תיקונו כי הא דשבת פרק חבית כובשין שלקות לגופן אבל לא למימיהן. הרא"ם ז"ל. יש מפרשים שלוק שהוא מבושל יותר מסתם בישול וכדאמרינן בפרק כל הבשר הכבד אוסרת ואינה נאסרת ושלוקה נאסרת. ויש מפרשים שלוק בשיל ולא בשיל כמאכל בן דרוסאי. ובודאי דשלוק משמע הכין ומשמע הכין דבמסכת תרומות בפרק בצל שנתנו תנן חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן וגרסינן עלה בירושלמי אמר רבי יוחנן לית בה נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כמבושל אלמא שלוק בציר ממבושל ואפילו מכבוש.

ואלא מיהו נראה לפרש דלגבי נדרים לא משמע אלא שאינו מבושל כל צרכו משום דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכל עצמו אינו מותר בשלוק אלא משום דלא קרו ליה אינשי מבושל דמדינא אפילו בשיל ולא בשיל מבושל הוא דבר תורה. וכדאיתא בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא מתני' אמרה שהשלוק קרוי מבושל דתנינן היה מבשל את השלמים או שולקן וקרייא אמר שהצלוי קרוי מבושל דכתיב ויבשלו את הפסח וכו' ותניא הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק א"ר יוחנן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכיון שכן כל שהוא מבושל הרבה מבושל קרו ליה אינשי והילכך אף בנדרים אסור אלא שאינו מבושל כל צרכו קרוי שלוק ושרי.

מותר בצלי ובשלוק וכל שכן במעשה קדרה עבה דהשתא הנודר מן התבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק אפילו הכי מותר במעשה קדרה עבה וכל שכן נודר מן המבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק שהוא מותר במעשה קדרה עבה. והכין איתא בהדיא בירושלמי דגרסינן התם הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר בעבה נשמעינה מן הדא אסור במעשה קדירה רך ומותר בעבה מה אם תבשיל שהוא אסור בצלי ובשלוק מותר בעבה מבושל שהוא מותר בצלי ובשלוק אינו דין שיהא מותר בעבה ויש קל וחומר בנדרים אלא כיני תבשיל שהוא בצלוי ובשלוק אסור מותר בעבה ומבושל שהוא מותר בצלוי ובשלוק מותר בעבה. הרשב"א ז"ל.

לעיל לא איצטריך למתני (איסור מבושל כדקתני הכא איסור סרך) אמר המגיה אולי צריך לומר: איסור מעשה קדרה כדקתני הכא איסור ברך דמילתא דפשיטא היא דכל דלא הוי צלי ושלוק איקרי מבושל. שטה.

ומותר בביצה טרמיטא. מהכא משמע דאסור בביצה צלויה הרבה עד שנצטמקה דאי לא מאי שנא ביצה טרמיטה אפילו כל ביצה שנצטמקה אף על פי שלא הצטמקה כל כך מותרת. אבל בירושלמי גרסינן אמר רב חסדא אסור בביצה מגולגלת שכן דרך החולה לאכול פתו בה ונראה דלאו דוקא מגולגלת אלא פירוש מצומקת וטעמא נמי דקתני בה משום דחולה אוכל בה פתו. תמיה לי שלא אמרו דבעינן מידי דמתאכלא ביה ריפתא אלא בתבשיל קדירה אבל במידי אחרינא לא דהא צלי לא מתאכיל בגוי' ריפתא ואפילו הכי אסיר. ושמא דמתאכיל בריפתא מיהא כלומר מידי דמילפתא בעינן ומן הדא דירושלמי שמעינן לה אבל אי מתאכיל באפיה נפשיה כמעשה קדרה עבה לאו בכלל תבשיל הוא. ונכון הוא.

ירושלמי הנודר מן המבושל מהו שיהא מותר במעושן מהו שיהא מותר במטוגן מהו שיהא מותר בתבשיל שנתבשל בחמי טבריה. הנודר מן המעושן מהו שיהא מותר במבושל. ומשמע דכיון דלא איפשיט דאזלינן בהו לחומרא. ומיהו אין הולכין בכל אלו אלא לפי לשון המקומות ולשון הנודר. ממעשה קדרה אינו אסור אלא ממעשה רתחתה. ירושלמי איזהו מעשה רתחתה כגון חלוקה וטרגיז וטיסני וסלת ואורז זריד וערסן. הרשב"א ז"ל.

הנודר ממעשה קדרה אינו אסור אלא במעשה רתחתא. פירוש חמשת המינין שנתבשלו בקדרה שהם נאכלין לעצמן ואינן לפתן לדברים אחרים ולא דברים אחרים לפתן להם שהן הנקראין מעשה קדרה לפי שכן דרכן להאכל. הרנב"י ז"ל.

גמרא אף על פי שאין ראיה וכו'. שנאמר ויבשלו את הפסח דהיינו צלי שנאמר אל תאכלו ממנו נא ובשל אלמא הא דכתיב ויבשלו היינו צלי. והיינו דקאמר אף על פי שאין ראיה לדבר דהאי קרא כתיב בדברי קבלה ולא ילפינן. ועוד דהואי לשון תורה ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד ואפילו הכי זכר לדבר הוא דקריא לצלי מבושל. פירוש.

הלך אחר לשון בני אדם כיון שנחלק ונתברר לנו לשון בני אדם מלשון תורה. אבל בפרקין דלעיל פרק ארבעה נדרים גבי ערלה שלא נתברר לנו לשון בני אדם אזלינן בתר לשון תורה ומייתינן ראיה מדכתיב כל הגוים ערלים. שטה.

כתב הרמב"ן ז"ל והוא הדין לכל מילי דנדרים דלפום אתרוותא מיתרינן. ומסתברא דאנן דמשתעינן בלשון גוים אם נדר בלשון הקדש מן המבושל הולכין בו אחר לשון תורה וצלי בלשון תורה איקרי מבושל כדכתיב ויבשלו את הפסח וכן כל כי האי גונא. הרנב"י ז"ל.

אסמכתא בעלמא הוא דקא נסיב ולעולם סבירא ליה הלך אחר לשון בני אדם. וא"ת המקשה שהקשה מה מקשה וכי לא ידע כי אסמכתא בעלמא והא תני רבי יאשיה בברייתא בהדיא אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר משמע מדבריו שאינו אלא אסמכתא בעלמא. גמגום. הרי"ץ ז"ל.

פיסקא והא תבשיל נדר. יש מפרשים דאסור כמעשה רך. קשיא ליה דרך במים אינו נראה שיהא בכלל תבשיל ולהאי פירושא האי דקאמר והא תניא בניחותא ממאי דקתני ואסור בהטריות רכות קמייתי סייעתא. ומיהו לא מחוור דהטריות רכות אינן רכוח במים ואינן רכות כל כך שנסתפק אדם בהם שלא יקרא תבשיל מחמת רכותן. ויש מפרשים דמותו בעבה הא קשיא ליה והשתא אתי שפיר דמייתי ראיה מדקתני טעמא דהחולין אוכלין בהם פתם דאלמא המתאכיל ביה ריפתא תבשיל קרי ליה. הרשב"א ז"ל.

דמתבשלא ביה ריפתא כלומר שרגילין לתת פת לאחר שהושם בקערה שופי"ש בלע"ז שזה הוא בכל התבשיל הרך. ויש ספרים דכתוב בהן דמתאכלא ביה פת כלומר שמלפתין בו הפת לאפוקי דיסא וכל דדמי לה שאין רגילות לאכול בהן פת כדאמר הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא על שהיו אוכלין פת עמה קרי להו טפשאי אם כן אין רגילות בכך.

דף מט עמוד ב[עריכה]

פיסקא בבלאי טפשאי שאוכלין לחם בלחם. וי"מ שהן פוטרין ברכת הדיסא שהיא ברכת בורא מיני מזונות בברכת הזן ודבר שאיני בא ללפת עם הפת אין הפת פוטרתו והם אכלי נהמא בנהמא כמנהג שטותם שבטלה דעתם אצל כל אדם. הרא"ם ז"ל.

אמר רב חסדא מילתא באפי נפשיה היא. נקרני דהוצל חכמים מפולפלים כדאמרינן הנקרנים תופסין אותו על כך והם המדקדקים ומפשפשים אחר בירור הדבר כמו התרנגולין המנקרין באשפה לחפש מה יאכלו. או נוכל לומר כי הוא לשון קירון עור פנים כדאמרינן לקמן חכמת אדם תאיר פניו. ויש אומרים נקיי הדעת של הוצל. ויתכן לפרש כי הם האומנים הבקיאים באותו אומנות כמו דשושי רצופי דמועד קטן. הרי"ץ ז"ל.

אי מזמני לך למיכל דייסא דתהא מסרב שיעור פרסא מפני שקשין לגוף. ולבשרא דתורא עד תלתא פרסי לפי שקשה לגוף יותר.

שבור מלכא מלך היה בימי שמואל הנקרא כן או אולי לשמואל קרי ליה שבור מלכא כדחזינן בעלמא בכמה דוכתי. עד מתי אתה מאכילני רוקך יש היה מכניס כף דהוצא לתוך פיו וחוזר ומכניסו לקערה. צאתך שבתוך צפרני ידיך. ואיפשר כי האצבעות לא הוה מכניס לתוך פיו על כן לא היה שם רוק. הרי"ץ ז"ל.

כל שכן שנסמוך עליהם למחר שכל זמן שהאוכל אינה נטחן בתוך מעי הקבה הלב נסעד ברחבה ומלבלב. ודברי בדיחות היה שלפי חכמת הרפואות ומנהג העולם כי כל מאכל השוהה בבני מעים יותר מעת לעת אינו יפה לגוף. הרא"ם ז"ל.

אלא חכמת אדם תאיר פניו לפי שהתורה מחמם טבעו והחמימות נראה בפנים יותר. ביהודאי תרויהו אסירן לי בשבועה שהיהודים נשבעים שתי אלו שאמרת אסורות לי. הרי"ץ ז"ל.

שקל גולפא חבית. שלא היה לו טלית להתכסות והיה מתכסה בחבית ונראה כנושא ממקום אל מקום ולא היה נכר שהיה מחוסר בגדים ומתכבד במלאכה זאת. לישנא אחרינא לישב עליה בבית המדרש. שטה.

בריך שעטני מעיל. שהיה חשוב עליו כמעיל לפי שקראו אותו מעיל לא היה משקר בברכתו כאלו הוא מעיל שאותן שנעשו ממשי אותן פולפרין נקראו מעיל על שם עילויו משאר הבגדים וגם לפי שהיה זה מעולה בעיניו היה יכול היטב לקרותו מעיל.

דף נ עמוד א[עריכה]

איזיל איתשיל אנידריה. הרבה חכמים היה (מוציא) מוצא לפני בא רבי עקיבא אבל באותה שעה נתחרט. הרא"ם ז"ל.

יודע צדיק דלים ואית דגרסי נפש בהמתו וטעות הוא. אית דאמרי שהיתה יודעת שרבי עקיבא היה ואית דאמרי לא היתה יודעת אלא היתה יוצאה לראות כשאר בני אדם.

ואתא רבי עקיבא אשכחיה והכי הוה פעם אחת באו תגרי רומי בספינה להביא פרקמטיא הרבה אבנים טובות ומרגליות והיה עמם אותו איל של זהב עד שהיו עסוקים בפרקמטיא שכחו האיל על שפת הים ומצאו רבי עקיבא והכניסו לביתו והכריזו עליו ובא ואמר להם אצלי הוא אמר לו הואיל וכל כך נאמנות בך הרי היא שלך. פירוש.

דף נ עמוד ב[עריכה]

עבדא דעביד לה שויא אלפי דינרי העבד שיודע לעשותה ולתקנה כראוי שוי אלף דינרים. או נוכל לפרש דעל הביצה קאי שלאחר שהיא מתוקנת כראוי שויא אלף דנרים. ומעייל לה אלף זימני לאו דוקא אלא בא לאשמועינן שצריך לשרות אותה פעמים הרבה במים חמים ובמים צוננים עד שתקטין הביצה מאד בענין שיוכל לבולעה שלימה.

קולחא הם ששותין אותו להעיר השלשול. ויש אומרים דהיינו ביצה טרמיטא. ובערוך פירש קלח כרוב שפולט ובודק עצמו בו והיה מחלישו מאד. הרי"ץ ז"ל.

לא זמניה לבר קפרא. אית דאמרי משום דהוה בדחן ואית דאמרי ששכח להזמינו. פירוש.

יומא דמחיך ביה רבי יום שהיה משחק היה בא פורענות לעולם לפי שרבי היה ראש גולות ישראל והיה לו ליצטער על חרבן בית המקדש ועל הגלות ומתוך שהיה עשיר גדול היה נראה כשהיה שוחק כאלו אינו חושש ואינו מצטער על הדבר. הרי"ץ ז"ל.

דף נא עמוד א[עריכה]

אמר ליה תבל תבלין יש בה בתמיהא ומה היא משונה האי ביאה מכל ביאות פירוש ביאת אשתו המותרת לו ועוסק בזו. ואיכא דאמרי בניחותא זו ביאת אשתו. וראשון עיקר שזה לא באת תורה להשמיענו. הרא"ם ז"ל.

תבל תבלין יש בה בתמיהא כלומר מאי שנא הדא ביאה מכולהו ביאות דהיתרא שמנחת (הימנא) הימנו ונרבעת לבהמה דלגבי בהמה כתיב ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה תבל הוא. נוסחא אחרת תבלין יש בה כלומר תערובת יש בביאה זו דומיא דתבלין שכל ביאה מין במינו אבל אשה הנרבעת לבהמה זרע מעורב הוא.

זימה. זו מה האי שהקדוש ברוך הוא צר את הולד כדמות הנואף ואומרים בני אדם זו מה היא אין זה בן פלוני אלא בן פלוני. הרא"ם ז"ל. והפירוש כתב וז"ל: זימה כדגרסינן ביבמות לעולם הבא מביאין את הזונה ואת הנואף אם רוצה לומר לא היו דברים מעולם אומרים זו מה היא. עד כאן. ואי אמרת דלעת הטמונה ברמץ אמאי הוי כלאים הא כל דלועים אם יטמנם ברמץ יקראו דלעת הרמוצה ולא מין אחר בפני עצמה.

דף נא עמוד ב[עריכה]

מתניתין מן הכבוש אינו אסור אלא מן הכבוש של ירק. מדקאמר הכבוש בה"א הדעת דסתם כבוש לא משמע לכאורה אלא ירק ואם אמר שאני טועם ריבה כל כבוש ואפילו אמר הכבוש בה"א הדעת הואיל ואמר שאני טועם הוציאו מסתמו וכלל כל טעם כבוש וכן יש לפרש בשלוק וצלי ומליח. הרי"ץ ז"ל.

מן הכבש אינו אסור אלא מן הכבש של ירק פירוש דסתם כבשין של ירק הם. כבוש שאני טועם אסור בכל הכבושין פירוש אפילו בכבשין של דג ובשר משום דכבוש שהוא פעול משמע כל דבר שהוא כבוש אבל כבש שהוא שם דבר לא משמע אלא על סתם כבשין. מן השלק אינו אסור אלא מן השלק של בשר דברי רבי יהודה דקסבר דבשר הוא דשלקי אינשי אבל ירק ודגים לא שלקינהו אלא גומרין בישולן. שלוק שאני טועם אסור בכל השלוקים פירוש כרפרישנא לעיל דמשמע כל דבר שלוק מן הצלי אינו אסור אלא מן הצלי של בשר דברי רבי יהודה. צלוי שאני טועם אסור בכל הצלויין פירוש כגון דג צלוי וביצה צלויה וכן כל כיוצא בהם. מן המליח אינו אסור אלא מן המליח של דג פירוש דאורחייהו דאינשי במליחת דגים טפי ממליחת בשר. מליח שאני טועם אסור בכל המלוחין פירוש דמשמע כל בשר מלוח. והאי שאני טועם דקא נקיט בכולהו הני לאו דוקא דקאמר הכי דהוא הדין בדלא קאמר אלא קונם כבוש עלי או צלי או שלוק או מלוח שאסור בכולן כדפרישית.

ירושלמי הוון בעון מימר מלוח לעולם כלומר שמלחו להעמידו במלחו לעולם הוא דאסור הא לשעה לא פירוש כגון מליח דקא בעי ליה לקדרה אינו בכלל מליח. א"ר יודן מן מה דתנינן הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך הדה אמרה מליח לשעה מליח הוא פירוש מדמסיימי' בההיא מתני' אם בשל שלמים נדר אסור ודאי מליח דקרבן מליח לשעה הוא. הרנב"י ז"ל.

מן השלק אינו אסור אלא מן השלק של בשר דברי רבי יהורה גירסא אחרת מן השלק של ירק דסתם שלוק הוא של ירק או של בשר. הריטב"א ז"ל.

מתניתין דג דגים שאני טועם וכו'. מותר בטרית טרופה ובציר. פירוש מותר בציר לפי שאין קורין לציר דג ומיהו מדקאמר שאני טועם אוקי רבא בגמרא דדוקא בציר שכבר יצא מהם אבל היוצא מהם לאחר נדרו הרי זה אסור דשאני טועם אסור אפילו ביוצא מהם. וטרית טרופה נמי נראה לי כשנטרפה קודם לכן אבל נטרפה לאחר מכן אסור שכבר נאסר בעודו שלם ולא גרע טרופה מציר. הנודר מן הצחונה אסור בטרית טרופה.

ירושלמי רבי זעירא אמר רבי ירמיה לית הדה פליגא על רבי יוחנן דאמר הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם לית אורחיה דבר נשא מימר לחבריה זבון לי טרית והוא זבין ליה צחנא תמן קרייא לטריתא צחותא. הרשב"א ז"ל.

דג דגים שאני טועם אסור בהם בין גדולים בין קטנים. פירוש דאמר תרויהו לישני ולפיכך אסור בכולן משום דדג משמע גדול ודגים משמע קטנים וכדמפרש רבי שמעון בן אלעזר בגמרא. והוא הדין אי אמר דג דגה דדגה נמי משמע דגים קטנים וממילא (לא) שמעת מינה דאי אמר דג שאני טועם אסור בגדולים ומותר בקטנים ואי אמר דגים שאני טועם או דגה שאני טועם אסור בקטנים ומותר בגדולים. ורבי שמעון בן אלעזר הוא דאיירי בגמרא בנודר מחד מיניהו לחודיה ומאי דלא פירשו במתניתין פירש רבי שמעון בן אלעזר בברייתא ושניהם אמרו דבר אחד. הכין הוא עיקר פירושא דמתניתין. אף על גב דאיכא דמפרש דרבי שמעון בן אלעזר פליג אמתניתין וקא פירשו לה למתניתין דאו או קתני. דג או דגים שאני טועם אסור בין בגדולים בין בקטנים דדג משמע גדול ומשמע קטן וכן דגים. ורבי שמעון בן אלעזר פליג ואמר דדג לא משמע אלא גדול ודגים לא משמע אלא קטנים.

ולא נהיר דאם כן הוו להו למימר בגמרא מתניתין דלא כרבי שמעון בן אלעזר ותו דבגמרא משמע כרבי שמעון בן אלעזר דרב פפא ואביי שקלו וטרו אליביה ואם איתא דפליג אמתניתין לא מסתבר לדחוייה למתניתין אלא מחוורתא כדפרישית. בין מלוחים בין תפלים בין חיים בין מבושלים ומותר בטרית טרופה. פירוש טרית מין דג קטן. טרופה שבורה טרף בפיה מתרגמינן תביר מחית בפומה. וקא משמע לן שהנודר מן הדג או דגים סתם שלמין משמע שבורין לשברי שברים לא משמע. ובציר ומוריס שנעשו מן הדגים אחר הנדר כיון דאמר שאני טועם דהוא לישנא יתירא אתא לרבויי דאפילו ביוצא מהם אסור כדאיתא בגמרא. הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה. פירוש צחנה דגים קטנים ודקים. ואף על גב דצחנה דגים שלמים הם מיהו מדקא נחית להזכירן בפרט ולא קאמר דגים לא נתכוון לשלמים דוקא אלא אפילו לטרית טרופה נתכוון דצחנה וטרית תרויהו מיני דגים קטנים דמתרויהו עבדי מאכל שמכתתין אותן דק דק ונותנין אותן בחבית יין ומלח. ומותר בציר ומוריס פירוש דמכל מקום לגופן של דגים נתכוון. מיהו אי אמר שאני טועם אסור אפילו ביוצא מהם מלישנא יתירא כדאמרן. הנודר מטרית טרופה מותר בציר ומוריס. פירוש אפילו בציר ומוריס שנעשה מהן דהא לא נדר אלא מגופן של דגים והני רוטבן של דגים הוא. וכל שכן שהוא מותר בצחנה דמדקאמר טרופה מכלל דבשלימה מותר. הרנב"י ז"ל.

והנודר מטרית טרופה מותר בציר ובמוריס. פירוש משום דהאי אין בהם כלום מגופו של דג. ובתוספות גורסים: והנודר מטרית טרופה אסור בציר ובמוריס שהזכיר בפירוש טרופה אין לך טרופה גדולה מזו שאין בהן רק לחלוחית הדג ושומנו. הריטב"א ז"ל.

גמרא תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר דג שאני טועם אסור בגדולים ומותר בקטנים. פירוש והוא הדין אי אמר דג דגים ובדקאמר תרויהו לישני עסקינן וכדפרישית במתניתין. וכתב רבינו ז"ל ומסתברא לן שהכל לפי מקום נדרו את שדרכה לקרות דק קטן הוא דגן ושהוא גדול להם נקרא דג אף על פי שהוא פחות מן ליטרא. הרנב"י ז"ל.

הא דאמרינן דילמא פלטיה דג גדול ובלעיה דג קטן קשיא לי והלא אף שני זה על כרחין גדול הוא וטפי מן ליטרא הוא וניחא דלגבי ראשון קטן מיקרי מכל מקום שמעינן דלשון קטן נופל בדגה ובהצטרף אצל גדול ממש אחר שאינו גדול כמוהו קטן מיקרי אף על פי שהוא גדול אצל אחרים אבל דגה סתם אינו אלא בהצטרף אצל כל המין וקטן שבמין היינו כל שאין לו בו ליטרא וכל שיש בו ליטרא גדול מיקרי כדברי הירושלמי. הרשב"א ז"ל.

אמר הרי עלי ציחין מאי (הרי עלי). דכל הרי עלי הוא קונם. פירוש ציחין לצחנתא קורא ציחין ללשון המצוי ביניהם ומיבעיא ליה אי ציחין משמע טרית טרופה או דילמא ציחין משמע שלמין ולא טרופין. מצאתי. הרא"ם ז"ל.

מתניתין ומותר בחלב הנקפא בקבה שקם ועמד ביחד כמו קמו נד אחד. ולולי מצאתי כן הייתי אומר חלב המעומד בקבה לעשות ממנו גבינה. רבי יוסי אוסר משום דפסולת חלב הוא וכל פסולת הדבר כדבר הוא ובכלל שמו הראשון הוא. ובערוך מפרש נסיובי דחלבא והוא אותו שקורין מישג"א בלע"ז. רבי יוסי אוסר דלא איפשר דלא צחצוחי חלב. הרא"ם ז"ל.

הנודר מן החלב מותר בקום פירוש בסדר המשנה לא כתיב ואו אלא בקם והוא מן החלב הקורין שי"ר בלע"ז ומיא בעלמא הוא. ורבי יוסי אוסר פירוש דבכלל חלב הוא. מן הקם מותר בחלב פירוש וחלוק רבי יוסי אף בשנייה ובברייתא דגמרא מחלוקת היו בשניהם. אבא שאול אומר הנודר מן הגבינה אסור בה בין מלוחה בין תפלה פירוש והא דאבא שאול דברי הכל היא ולאו פלוגתא אף על גב דקתני לה כיחידאה.

דף נב עמוד א[עריכה]

הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה פירוש דבשר אסר עילויה והני לאו בשר נינהו ורבי יהודה אוסר. אמר רבי יהודה מעשה ואסר עלינו רבי טרפון ביצים שנתבשלו בתוכו כלומר עמו מפני הרוטב שלו שנתערב בהם. אמרו לו כן הדבר כלומר דזימנין דיוצא ממנו אסור. אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי פירוש דמדקאמר זה משמע הוא וכל מה שבתוכו. שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בנותן טעם הרי זה אסור פירוש ומיהא משמע דאפילו באומר זה אם נתערב מן הרבר הנדור בתוך ההיתר לא מיתסר אלא אם כן נותן בו טעם ואם נדר סתם ולא אמר זה כגון שאסר עליו בשר או יין אם נתערב ממנו בתוך ההיתר אף על פי שיש בו טעם יין מותר כדקתני בסמוך. הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין פירוש דאיהו מיין נדר והאי תבשיל לאו יין הוא הילכך אפילו בתבשיל שנפל בו יין אחר נדרו מותר. אמר קונם יין זה שאני טועם ונפל לתבשיל אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור פירוש והוא הדין בשלא אמר זה הואיל ואמר שאני טועם דכיון שטעם היין אסר על עצמו כל זמן שיש בתבשיל טעם יין אסור. ובנודר סתם שלא אמר שאני טועם הוא דאיכא לאיפלוגי בין אמר זה לשלא אמר זה כדאמרן במתני' דלעיל אבל בשאמר שאני טועם אף על גב דלא אמר זה אסור הואיל ויש בו בנותן טעם. ולכאורה משמע דאפילו בתבשיל שכבר היה בו יין קודם שנדר מן היין אסור כל זמן שיש בו טעם יין וכי מפלגינן לקמן באומר שאני טועם בין שכבר יצא ממנו קודם שנדר ליוצא ממנו אחר הנדר הני מילי לגבי היוצא ממנו כגון ציר הדגים והיוצא מן הזיתים והענבים שנדר מהם אבל (אם) לגבי תערובת הדבר הנדור עם ההיתר כל זמן שאמר שאני טועם ויש בו טעם האיסור אסור אפילו בתבשיל שכבר היה בו יין קודם שנדר מן היין דמכל מקום הרי הוא טועם טעם יין. אלא דלשון ונפל בתבשיל קשיא דנפל לבתר הכי משמע דליתני אסור בתבשיל שיש בו טעם יין וצ"ע.

וכתב רבינו ז"ל הא דתנן שהנודר מן הדבר ונתערב באחרים וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ותו איכא למימר דלאו קושיא היא דהא מים ומלח בעיסה נותן טעם הוא ובכל איסורין שבתורה נמי לא בטיל. אלא טעמא דקושיא דגמרא כלומר דמקשינן וליבטל מים ומלח לגבי עיסה אף על גב דודאי יהבי בה טעמא. משום דכיון דלא חשיבי לגבי דין ממון פירוש דמים ומלח שגזלן ונתנן לתוך העיסה לא חשיבי לענין גזילה. ותחומין איסורא דתלי בדין ממון הוא כלומר ואיסור תחומין דיום טוב איסור התלוי בדין ממון הוא דהיינו מים ומלח דחברתה. ודרבנן הוא כלומר וגם אותו איסור עצמו של תחומין אינו אלא מדרבנן דאין איסור תחומין דאלפים אמה אלא מדרבנן. הוו סברי מעיקרא דמדינא בטלי ואף על גב דיהבי טעמא בעיסה כטעמא דרבי יהודה דהתם דפוטר במים ומלח סדומית לפי שאין ניכרין. מה שאין לומר כן בכל האיסורין פירוש דליכא מאן דאמר דליבטיל טעמא. ואתא רב אשי ופריך כיון דיש לו מתירין והרי אנו מחמירין בכל דבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו אפילו באלף ואפילו בדרבנן אף על פי שהוא דבר מועט ולא חשיב האי נמי אין נותן טעם שלו בטל אף על פי שאינו חשוב לענין תחומין כלומר אין נותן טעם שלו בטל לענין תחומין אף על פי שאינו חשוב לענין דין ממון. אם מצינו שהחמירו בהם כלומר בדבר שיש לו מתירין במינו יותר מכל האיסורין פירוש שאפילו במינן בטלין ודבר שיש לו מתירין לא בטילי דין הוא שנחמיר בהם כלומר בדבר שיש לו מתירין שלא במינו כדין שאר האיסורין דלא ליבטיל טעמא. ואי איפשר לדחויי הנך ראיות דכתבינן משום הך קושיא אלא כי אמרינן דבר שיש לו מתירין לא בטיל במינו אבל בשלא במינו בנותן טעם הוא וכן הלכתא. עד כאן.

דף נב עמוד ב[עריכה]

גמרא תניא הנודר מן החלב מותר בקום משום דבאתריה קומא דחלבא קרו ליה כדאמרינן בסמוך וכיון שכן הנודר מן הקום אמאי אסור בחלב דהא לא אמרי אינשי חלבא דקומא. ושמא רבי יוסי סבר דכיון ששם החלב נקרא על הקום הוי ליה קום וחלב כדבר אחד. הרשב"א ז"ל.

מותר בקום. סתמא זו אליבא דרבנן דקיימא לן כותיהו ואם כן כל דבר שבעשייתו נשתנה שמו אין שמו הראשון עליו ונדר מן שם הראשון מותר בשני אף על פי שהשני נעשה מן הראשון כמו גבינה הנעשית מן החלב. והני מילי בנדר סתם ולא פרט הדבר אבל אם פרט ואמר קונם עלי בשר זה או חלב זה אסור בכל דבר הנעשה ממנו ואף פליטתו אוסרת אחרים כדאמרינן אסור ברוטבו ובקיפו. הרי"ץ ז"ל.

ואם אמר בשר זה עלי אסור בו וברוטבו ובקיפו. פירוש מדקאמר זה משמע כל היוצא מזה. ואי איפשר לפרש דמשום לישנא יתירא איכא דאיצטריך למימרא זה כי היכי דלא ליתסר בשאר בשר אלא בזה. ירושלמי מה טעמא דרבי יוסי בקום שם אביו קרוי עליו כלומר דקרו ליה קומא דחלבא הילכך אף על גב דשני מינין הם הואיל ונקרא הקום על שם החלב אסור. על דעתיה דרבי יוסי הנודר מן היין אסור ביין מבושל חמרא מבשלא קרו ליה כלומר אף על גב דקרו ליה מבשלא אכתי שם אביו עליו.

וכתב רבינו ז"ל ובגמרין אתמר דרבי יוסי ורבנן מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריהו דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא באתריה דרבי יוסי לקומא נמי קרו ליה קומא דחלבא. ושמעינן מינה דאפילו לרבנן הנודר מן היין אסור ביין מבושל מאי טעמא חמרא מבשלא קרו ליה פירוש דהא אינהו מודו באתרא דקרו קומא דחלבא שהנודר מן החלב אסור בקום כרבי יוסי. ובכל כי האי גונא מודו רבנן כלומר בכי האי גונא דקרו קומא דחלבא מודו רבנן שהנודר מן האב אסור ביוצא ממנו הואיל ונקרא על שם אביו וכל שכן חמרא מבשלא שהכל אחד. ואף על גב דתנן רבי יהודה בן בתירא אומר כל ששם תולדתו קרויה עליו אסור אף ביוצא בו ופליגי רבנן התם שם בנו הכא שם אביו והכין פירשו בירושלמי. פירוש דתנן לקמן הנודר מן התמרים אסור בדבש תמרים רבי יהודה אומר כל ששם תולדתו קרויה עליו כלומר שנקרא הנולד על שם אביו כגון דבש תמרים ואין אומרים דבש סתם. נדר ממנו כלומר מן האב כגון זה שנדר מן התמרים אסור ביוצא ממנו דהיינו הדבש. ופליגי רבנן עליה דמסיימינן התם וחכמים מתירין דלא איכפת להו אם שם תולדתו קרויה עליו. ואם כן לדבריהם אפילו באתרא דקרו ליה קומא דחלבא לא הוה להו למיסר. ואמרינן דלא דמי דהתם שם בנו הכא שם אביו כלומר גבי דבש תמרים שם בנו הוא שמזכירין דהיינו הדבש הילכך כשנדר מן התמרים מותר בדבש דשם האב לחוד ושם הבן לחוד. הכא גבי חמרא מבשלא שם אביו כלומר שעדיין שם היין עצמו עליו אף על גב דקרו ליה מבשלא. וצ"ע תינח חמרא מבשלא אבל הנודר מן החלב אמאי אסור בקום לרבנן נמי באתרא דקרו לקומא קומא דחלבא דהא דאמי ממש לדבש תמרים דשרו רבנן. וצ"ע.

אבל יש לתרץ שדבש תמרים אינו נקרא על שם אביו אלא לברר באיזה דבש קאמר מפני שיש דבש תמרים ויש דבש דבורים שאם לא פירש כן אין במשמע דבש תמרים כדתנן לקמן הנודר מן הדבש מותר בדבש תמרים. אבל קומא דחלבא שם אביו עיקר דקום סתם הוא קומא דחלבא שאין דבר אחר נקרא קום אלא של חלב ואין קורין אותו קומא דחלבא אלא לומר שדינו כחלב. הרנב"י ז"ל.

אלו דוקא או שאני טועם דוקא. מה שאנו אוסרים במשנה יוצא מהם. משום דקאמר שאני טועם דמשמע כל הראוי לטעום מהם. והוא הדין דמצי למיבעיא או דילמא תרויהו דוקא והכי נמי מסיק בשילהי שמעתין אי סלקא דעתך וכו' ורמי בר חמא הוא דמסיק למילתא וקאמר אי אלו דוקא שאני טועם למה לי למיתני במתניתין הא לא קשיא הא דתני ליה קא משמע לן דאף על גב דאמר שאני טועם וכו' שאם לא שנאן הייתי אומר דבאני טועם גרידא מיתסר יוצא מהן. אסור בחילופיהן. פירוש למעלה פרק השותפין בחילופיהן אסור להחליפם לכתחלה וליהנות בחילופיהן אבל דיעבד שרו דחילופיהן לאו כגידוליהן דמו הא ביוצא בהם מותר דאי יוצא מהם אסור ליתני יוצא מהם אסור וכל שכן גידוליהן. ומתרץ הא עדיפא ליה לאשמועינן דחילופיהן אסור כגידוליהן שהיה לנו לומר שמותר למוכרם ולאכול דמיהם שהרי לא נדר אלא מהם. והא דאמר כגדוליהן דמו לאו דוקא שאינו אסור אלא לכתחלה ולא משום דכגידוליהן דמו כדפרישית.

ויש לתמוה מכל מקום גידוליהן למה לי למיתני אם לא למעוטי יוצא מהם דמותר. וי"ל דמחילופיהן הוה דייק תחלה אבל גידוליהן גריע מיוצא מהם ואיצטריך ליה למתני טפי. אבל הא קשיא לי דקאמר חילופיהן כגידוליהן דמו אלמא גידוליהם עדיפי מחילופיהן וכן הוא דגידולין עדיפי דאסורין אף בדיעבד וחילופיהן שרו בדיעבד כדפרישית לעיל. וי"ל דמשום חילופיהן תנו ליה למימרא דחילופיהן אסירי משום דדמו לגידוליהן שמחמת העיקר באים שניהם הא ביוצא מהם אסור דאי לאו הכי ליתני מותר ביוצא מהם וכל שכן בחילופיהם דחילופים גריעי מיוצא מהם לפי תירוץ שתרצת ברישא דחילופיהם עדיף ליה לאשמועינן דאסירי. ומתרץ הא דלא תניא היוצא מהם מותר איידי דלא תני רישא וכו'. בשר זה עלי. ובשר זה היינו כמו שאמר זיתים וענבים אלו ואסורין ליה אפילו בנותן טעם שלו וכל שכן יוצא מהם. כי קא מבעיא ליה בשאני אוכל ושאני טועם דאימא תרויהו ופירושא דמתניתין הכי הוא זיתים אלו או שלא אמר אלו אלא אמר שאני טועם שאני אוכל אסור ביוצא מהם. ומותר בציר. וציר היינו יוצא מהם אלמא בשאני טועם לא מיתסר יוצא מהם. ודחי ליה הא דשרי ליה ציר בשכבר יצא מהם קודם נדרו. והא דתניא בשילהי פירקין גריסין שאני טועם מותר לבשל וכל שכן ביוצא מהם התם היינו טעמא דגריסין לא משמע אלא חיין והוא הדין דיוצא מהן שרו דגריסין בעינייהו שרו חיין משמע הילכך לא מצי למיפשט מההוא מידי. שטה.

בעי רמי בר חמא אלו דוקא או שאני טועם דוקא. פירשו המפרשים אלו דוקא ואף על פי שלא אמר שאני טועם או שאני טועם דוקא ואף על פי שלא אמר אלו דאלו לא מעלה ולא מוריד בהא. והוקשה להם מאי קא מיבעיא ליה דהא ודאי אלו חמור טפי משאני טועם דהא תנן לקמן קונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן ובגידוליהן ותנן שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן. ותירצו בתוספות ז"ל דודאי לגבי חילופין וגידולין אלו חמיר טפי דשאני טועם לא אסר אלא טעימתו ובחילופין וגידולין בדבר שזרעו כלה אינו טועמו אבל לגבי היוצא מהם שאני טועם חמיר טפי שהרי עדיין הוא טועמו אבל אלו לא משמע אלא אלו דוקא בעודן בעין כמות שאסרן. אי נמי חליפיו וגידוליו דכיון שנתחלף בזה הרי אנו רואין אותו כאלו הוא בעצמו קיים ונהנה ממנו.

ועדיין לא נתחוורה לי שמועה בתירוצם דאם כן מאי שנא דקאמר אי סלקא דעתך אלו דוקא שאני טועם למה לי ולא קאמר נמי ואי סלקא דעתך שאני טועם דוקא אלו למה לי. ועוד דלדידיה דהוא סלקא דעתיה למיגמר ממתניתין דאלו לאו דוקא מדאיצטריך למיתני שאני טועם היכי הוה ניחא ליה אי שאני טועם דוקא אלו למה לי. אלא שבזה יש לדחות דאלו לא קשיא ליה למה לן דעל כרחיה איצטריך בשאינו אוסר על עצמו כל המין. ומיהו אכתי קשיא למה ליה לתנא דנקטיה באוסר מקצת המין ומשייר מקצת אי אלו לאו דוקא.

ועוד דאיבעיא ליה הי מיניהו לחודיה עדיף ואידך טפילה אם כן כי קא מייתי קונם פירות אלו עלי אסור הא יוצא מהם מותר ולומר דאלו לאו דוקא אלא שאני טועם דוקא ודחינן דיוצא מהם אסור ועדיף מחילופין וחילופין איצטריך לאשמועינן טפי מיוצא ואייתינן תו סיפא דמתניתין דקתני שאני טועם שאני אוכל מותר הא יוצא מהם אסור מנא ליה דיוצא מהם אסור וחמיר טפי מגידולין דפריך כולי האי בפשיטות הא יוצא מהם אסור דאי מסברא הכי הוה ליה למימר מאי לאו הא ביוצא מהם אסור. אלא דאית לך למימר דכיון דפריק ברישא הוא הדין דיוצא מהם אסור וחילופין עדיפא ליה לאשמועינן שמע מינה דביוצא מהם חמיר טפי מחליפין וכל שהחילופין אסורין כל שכן יוצא מהם שהוא אסור. ואם כן נשמע מינה מסיפא דאפילו באלו נמי היוצא מהם אסור דכיון דיוצא מהם חמיר טפי מחילופין וכל דאסור בחילופין כל שכן שהוא אסור ביוצא מהם וניפשוט מינה דתרויהו דוקא ואנן עד השתא לא תפסינן בדוקא אלא חד מינייהו ואיפשיטא ממתניתין טפי ממאי דאיבעיא ליה הוה ליה למימר ושמא תרויהו דוקא.

על כן נראה לי לפרש דמעיקרא מיפשט פשיט ליה לרמי בר חמא דאלו עדיף טפי משאני טועם. אלא דאיסתפק ליה אי אלו לחודיה דוקא ושאני טועם לא מעלה ולא מוריד או דילמא שאני טועם דוקא כלומר דאלו לחודיה לא מהני אלא אם כן אמר בהדיא שאני טועם אבל שאני טועם לחודיה ודאי מיפשט פשיטא ליה דלא מהני. והשתא אתי שפיר הא דלא אמר אי סלקא דעתך שאני טועם דוקא אלו למה לי דליכא מאן דאמר דשאני טועם לחודיה דוקא. ואתי למיפשט ממתניתין דקונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן ובגידוליהן הא ביוצא מהם מותר דאי סלקא דעתך היוצא מהם אסור לישמעינן יוצא מהן וכל שכן גידולין דאיכא תרתי היוצאין מהם והם בצורת אלו שאסר כלומר שהוא אסר על עצמו ענבים והרי אלו גם כן הגדלין ענבים אלמא אלו בלא שאני לא מהני ושאני טועם דוקא. ודחי הוא הדין דיוצא מהם אסור אלא דחליפין עדיף ליה לאשמועינן דחלופין כגדולין וכל שכן יוצא מהם.

והא דאמרינן הוא הדין דאפילו יוצא מהם לאו דוקא אלא כל שכן הוה ליה למימר דהא אמרינן דיוצא מהם חמיר מחילופין. ואי נמי אגדולין קא מהדר כלומר דהוא הדין דיוצא מהם אסורין כגידולין. ואקשינן אי הכי דיוצא מהם חמיר טפי אימא סיפא שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן הא ביוצא מהם אסור דהא אמרת דיוצא מהם חמיר טפי מחילופין וכיון שכן על כרחיך יוצא מהם אסור דאם איתא דיוצא מהם נמי מותר לשמעינן יוצא מהן וכל שכן חילופיהן כלומר והא לא מצית אמרת דעד כאן לא איבעיא לן אלא אי אלו דוקא בלחוד בלא שאני אוכל מהני או לא אבל שאני טועם לחוד פשיטא ליה דלא מהני ולדבריך אפילו שאני טועם לחוד מהני. ומשני דהוא הדין כיוצא מהם שהוא מותר באומר שאני טועם אלא איידי דלא נסיב רישא יוצא מהם לצריכותא דחילופין לא נסיב בסיפא נמי יוצא מהם. כן נראה לי.

אמר רבא וכבר יצא מהם ולא איפשיטא בעיין. ומאי דאמר רבא וכבר יצא מהם אינו אלא דחייה בעלמא והוא לא אמרו בדוקא ומכל מקום הוי ליה ספיקא בדאורייתא ולחומרא. והילכך באומר אלו פשיטא דיוצא מהם אסור ולוקה אבל באומר שאני אוכל שאני טועם אסור מספיקא ואינו לוקה. ומינה דהאומר הרי עלי שלא אוכל בשר אסור מספק אפילו ברוטב ובקיפה דשאני אוכל כשאני טועם עבדינן ליה וכדקאמרינן כי קא מיבעיא לן שאני אוכל שאני טועם ומה ששנינו הנודר מן הבשר מותר ברוטב היינו דוקא באומר קונם עלי בשר. והא דאפשיטא לן באלו דאפילו יוצא מהם אסור לאו דוקא באומר אלו אלא כל שהוא פורט הדברים הנאסרים עליו כגון פירות אלו אי נמי פירותיו של פלוני או פירות מקום פלוני דכיון דלא אסר על עצמו כל אותו המין אלא תאינים של מקום פלוני והם אסורות עליו וכל שאר המקומות מותרות הרי זה כהקדש ואסור ביוצא מהם לפי שעשאו עליו כהקדש אמר המגיה צריך לומר: ומהאי טעמא גופיה אסור בחילופיו. אבל הנודר סתם מן התאנים או מן הענבים לא עשאן על עצמו כהקדש.

ועיין רשב"א בחידושיו כאן שלא נתכוון אלא לפרוש מאכילת אותו מין כיון שאסר על עצמו כל אותו מין. ולא עוד אלא דוקא בעוד ששמו עליו אבל שלא ביוצא ממנו וכיון שכן מותר למכרו ולהחליפו וכן כתב מורי הרב ז"ל. ומיהו בשאני טועם שאני אוכל אף בכולל כל המין אסור אפילו מן היוצא ממנו והיינו דג דגים שאסור אפילו בציר היוצא ממנו לאחר נדרו וכדאמר רבא. הרשב"א ז"ל.

דף נג עמוד א[עריכה]

מתניתין הנודר מן התמרים שאמר סתם קונם תמרים עליו דוקא אבל אמר אלו אסור בדבש היוצא מהן וכן אם נדר מסתווניות שהם הענבים שאין יכולות להתבשל לעולם והן נכנסות בחורף שהוא סתווא בעודן בוסר על כן נקראו סתוניות. כל ששם תולדתו קרויה עליו כגון דבש תמרים שאין קורין אותן בני אדם דבש סתם אלא דבש תמרים. ומיהו דבש סתם האמור בתורה הוא דבש תמרים. וחומץ סתוניות אין קורין לו חומץ סתם אלא חומץ סתוניות על כן נדר הימנו אסור ביוצא ממנו מאחר שאותו היוצא ממנו נקרא על שם העיקר. אבל ברישא דיין ושמן מודה רבי יהודה לפי שעל דרך הרוב היין נקרא יין סתם והשמן שמן סתם. הרי"ץ ז"ל.

גמרא איכא ביניהו דרבי שמעון בן אלעזר כל שאין דרכו ליאכל כגון ענבים סתוניות שרעים לאכול ודרך היוצאין הימנו לאכל נדר בו אינו אסור אלא ביוצא הימנו (כלומר) שלא נתכון זה אלא ביוצא הימנו כלומר שלא נתכוין אלא בשדרכו לאכול דהיינו יוצא הימנו. ת"ק דרבי יהודה לית דרבי שמעון בן אלעזר דהכי משמע מתניתין בחומץ סתוניות מותר אף בחומץ וכו' דבענבים נמי מותר דכי נדר מן הסתווניות לא נתכון אלא ביוצא (המינ') הימנה הואיל ולא פירש הדבר מותר בזה ובזה. ותנא בתרא דרבי יהודה אית ליה דקאסר רבי יהודה אף ביוצא הימנו. וחכמים מתירים בענבים סתוניות אף על פי ששם תולדתו קרויה עליו ולא ביוצא הימנו דהיינו כרבי שמעון בן אלעזר. פירוש.

אבל הרי"ץ ז"ל כתב וז"ל: כל שדרכו לאכול כגון תותים ואין דרך היוצא ממנו כגון מי תותין כל שאין דרכו לאכול כגון סתוניות וכיוצא בהן ודרך היוצא ממנו לאכול דחומץ סתוניות ראוי הוא. והשתא פליגי חכמים על ת"ק בתמרים וכיוצא מהן דלת"ק נדר בו מותר ביוצא ממנו נדר ביוצא ממנו מותר בו וחכמים דמתניתין סבירא להו כרבי שמעון ואם נדר בו אסור ביוצא ממנו נדר ביוצא ממנו אסור בו. והוא הדין דאיכא ביניהו כל דבר הדומה לזה. ובין חכמים ורבי יהודה איכא ביניהו תותים וסתוניות ויוצא מהן והוא הדין כל הדומה להן. דלרבי יהודה מאחר שנקרא על שם תולדתו אסור (אם) ביוצא בו אם נדר בו. וחכמים סבירא להו בתותים דאם נדר בו מותר ביוצא ממנו ואם נדר ביוצא ממנו מותר בו ובסתוניות אם נדר בו דאינו אסור אלא ביוצא ממנו אבל בו לא דאינו ראוי לאכילה. ולענין פסק הלכה כחכמים דמתניתין ורבי שמעון דברייתא קיימא לן. עד כאן.

וזה לשון הרנב"י ז"ל: חכמים היינו ת"ק פירוש דאיהו נמי סבירא ליה דהנודר בתמרים מותר בדבש שלהם. איכא ביניהו הא דתניא כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר כל שדרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל כגון תמרים ודבש תמרים נדר בו אסור ביוצא ממנו נדר ביוצא ממנו אסור בו פירוש שהנודר מדבש תמרים אסור בתמרים והך סתמא דלא כת"ק דסבירא ליה שהנודר מדבש תמרים מותר בתמרים כדמשמע במתניתין. וכל שאין דרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל כגון סתוניות שהן עצמן אינם נאכלות והיוצא ממנו נאכל נדר בו אינו אסור אלא ביוצא ממנו שלא נתכון זה אלא ליוצא ממנו. פירוש והא נמי דלא כת"ק דת"ק סבר שהנודר מן הסתוניות אסור בהם ולא ביוצא מהם.

וכתב רבינו ז"ל: ת"ק לית ליה דרבי שמעון בן אלעזר לא באת שדרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל פירוש כדפרישנא דלת"ק הנודר בתמרים מותר בדבש שלהם ואלו לרבי שמעון בן אלעזר אסור. ולא באת שאין דרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל דהיינו סתוניות פירוש דלת"ק אינו אסור אלא במה שנדר ממנו ולרבי שמעון בן אלעזר אסור בחומץ שלהם ולא בהם. ורבנן בתראי אית להו דרבי שמעון בן אלעזר באת שאין דרכו ליאכל ודרך היוצא מהן ליאכל דהא דקתני וחכמים מתירין בו ולא ביוצא ממנו קתני כלומר אהא דרבי יהודה בן בתירה דאמר אסור אף ביוצא ממנו קאי דמדקתני אף שמע מינה בו ובתולדתו קאסר ואף על גב שאין דרכו ליאכל ועלה קאי הא דרבנן מתירין ואמרי דבו מותר. והלכתא כת"ק פירוש דלא אסר אלא במה שנדר בין דרכו ליאכל בין אין דרכו ליאכל. ובגמרא דבני מערבא גרסי איפכא הך סיפא דרבי שמעון בן אלעזר. וכך היא בירושלמי תני רבי שמעון בן אלעזר אומר קונם כל דבר שדרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל נדר בו אסור ביוצא ממנו נדר ביוצא ממנו אסור בו מאי אית לך למימר כלומר ומאי ניהו כגון זיתים וענבים וכל דבר שדרכו ליאכל ואין דרך היוצא ממנו ליאכל נדר בו מותר ביוצא ממנו נדר ביוצא ממנו מותר בו מאי אית לן למימר כגון אילין תותיא פירוש שאין דרכו ליאכל אלא לשתות דרובן של תותין לאכילה קיימי. וכל דבר שאין דרכן ליאכל והיוצא ממנו דרכו ליאכל נדר בו ולא נתכוון אלא ליוצא ממנו מאי אית לן למימר א"ר יוסי ברבי בון כגון זרעוני גנה שאינן נאכלין פירוש כגון זרע החציר והבצלים וכיוצא בהן שאין דרכן ליאכל והיוצא מהן דרכן ליאכל. ולמדנו לנודר מזרעוני גינה שאסור בפירות היוצאין מהן. עד כאן.

וז"ל הרא"ם ז"ל: ת"ק לית ליה דרבי שמעון דהא מתיר בדבש תמרים ותנא בתרא דקאמר וחכמים מתירין סתמא קאמר ולא פירש במה מתירין ואיכא למימר דהא אחומץ סתוניות קאי דאין דרכו לאכול כמו סתוניות ואף על פי ששם תולדתו עליו דנקרא חומץ סתוניות מתיר אבל דבש תמרים לא כרבי שמעון דהוא דרכו לאכל כמו תמרים עצמן. עד כאן.

מתניתין מותר ביין תפוחים. לפי שברוב המקומות נקרא יין סתם היוצא מן הענבים ולא היוצא מן התפוחים. ומיהו במקום שאין שם יין ענבים ויינן הוא יין תפוחים אסור ביין תפוחים וחכמים לא דברו אלא על רוב המקומות. וכן גבי שמן כדקאמר בגמרא. מן הדבש מותר בדבש תמרים. שאין דרך רוב העולם עתה לקרוא דבש סתם אלא ליוצא מן הדבורים וחומץ סתם אינן קוראין אלא ליין שנתקלקל. מן הכרישין מותר בקפליטאות. קפליטאות מין כרישין שיש להם ראש שמן ובלשון יון קורין לראש קפ"ל ולהכי מותר בהן מפני שיש לו שם בפני עצמו. הרי"ץ ז"ל.

גמרא ספק איסור כי האי לחומרא דבכל מילתא דתליא בשמא לא אזלינן בתר רובא דאיכא למימר האי גברא לישניה בתר מיעוטא. והכי אמרינן בבבא קמא פרק המניח את הכד לא צריכא דרובא קרו לכדא כדא כו' מהו דתימא זיל בתר רובא קא משמע לן דאין הולכין בממון אחר הרוב כי האי דתליא בשמא ובלישנא. והכי נמי אמרינן בהמוכר את הבית בבבא בתרא דרובא קרו לבירא בירא ולבית בית. שיטה.

וזה לשון הרא"ם ז"ל: קא משמע לן דספק איסורא לחומרא וכל שכן הכא דהוי מילתא דתליא בשמא דאיכא למימר דלישני דנודר בתר מיעוטא וכי האי גונא אשכחן וכו'. ככתוב לעיל. עד כאן.

פשיטא לא צריכא דרובא מן חד מסתפקין מהו דתימא איזיל בתר רובה קא משמע לן ספק איסורא לחומרא. פירוש וחיישינן למיעוטא ודילמא למיעוט השמן המצוי שם נתכוון מיהו אי פריש ואמר לא נדרתי אלא בשמן זית נאמן כדתנן לא נדרתי אלא בחרמו של ים וכן לענין דיני ממונות דהא קיימא לן אין הולכין בממון אחר הרוב. הרנב"י ז"ל.

אמר רבי אבהו משום רבי חנינא בן גמליאל לא שאנו אלא במקום שאין מביאין ירק מחוצה לארץ לארץ אבל במקום שמביאין מחוצה לארץ לארץ אסור. מיסתברא דאסור אף בירקות הגנה קאמר והוא הדין בירקות השדה לפי שאין מביאין כל כך שיספקו להם ושלא יהו צריכין לירקות השדה והרי זה במקום שמסתפקין מזה ומזה ואפילו מסתפקין רובא מירקות הגנה וכענין שאמרו בשמן זית ובשמן שומשמין. אבל בירושלמי משמע שאינו אסור אלא בירקות הגנה בלבד כשאר שני שבוע דגרסינן התם משהתיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ היא שביעית היא שאר שני שבוע. הרשב"א ז"ל.

דף נג עמוד ב[עריכה]

כתנאי כלומר זה שאני אומר שיש מקומות בארץ ישראל שמביאין להן ירק מחוצה לארץ אינו אליבא דכולי עלמא כי אם אליבא דרבי חנינא בן גמליאל אבל לרבנן דפליגי עליה אין מביאין כלל. הרי"ץ ז"ל.

מתניתין מן הגריסין אסור במקפה פירוש אסור בגריסין הרגילין לינתן במקפה שלא כל הגריסין ראויין למקפה וכולהו מיקרו גריסין ורבי יהודה מתיר דקסבר גריסין שרגילין לינתן במקפה אינן בכלל גריסין סתם. שטה.

מן הגריסין אסור במקפה כלומר בגריסין הרגילין לינתן במקפה דאף על גב דאיכא מינין אחרים עיקר המקפה הן הגריסין ולפעמים קורין אותה גריסין רבי יוסי מתיר דבאתריה קרויה מקפה ולא על שם גריסין כלל כדמפרש בגמרא גבי חלב וקם. אי נמי בכל אתרא סבר נמי רבי יוסי דאין למקפה שם גריסין כלל. מן המקפה מותר בגריסין לכולי עלמא דגריסין לבד לא מיקרו מקפה. הרא"ם ז"ל.

והרנב"י ז"ל כתב וז"ל: מן הגריסין אסור במקפה פירוש תבשיל של גריסין דלא תימא דלא נדר אלא מן הגריסין כשהן חיין קא משמע לן דאף בתבשיל שלהם אסור. ורבי יוסי מתיר פירוש במקפה שלהן דקא סלקא דעתין גריסין כשהן חיין משמע ולת"ק דאסר מקפה שלהן דוקא שיהא רוב המקפה של גריסין. וכן הוא בירושלמי. מן המקפה פירוש שנדר בפירוש מן המקפה מותר בגריסין כלומר שהן חיין דאין לשון מקפה אלא על התבשיל שלהם. עד כאן. מן המקפה אסור בשום פירוש סתם מקפה היא מקפה של גריסין ועיקר אותו תבשיל הוא על ידי שומין הילכך זה שנדר כמו שאסור במקפה גופה כך אסור בראשי שומין שבה. ורבי יוסי מתיר פירוש בשומין שבה. לישנא אחרינא דהכי קאמר מן המקפה אסור בשומין אף על פי שאין במקפה דהוה ליה כאלו נדר ממה שעושין מקפה דהיינו שומין. רבי יוסי מתיר בשומין שאינן במקפה שלא נתכוון אלא למקפה עצמה ולשומין שבתוכה. מן השום מותר במקפה פירוש שלא נדר אלא מן השום שבה ולא לתבשיל נתכוון דאם כן לימא מקפה. לישנא אחרינא מותר במקפה ואפילו בשומין שבה דלא נדר אלא משומין דעלמא ולא משומין שבמקפה דאם כן לימא מקפה ואף על פי שאסור בשומין דעלמא מותר בשומין שבמקפה דהוה ליה כמי שנדר מן היין שמותר בתבשיל שיש בו טעם יין. מן העדשים אסור באשישים פירוש נזיד עדשים. ורבי יוסי מתיר פירוש דלא משמע ליה אלא העדשים כשהן חיין. מן האשישים מותר בעדשים פירוש שהרי פירש דמן התבשיל נדר. ירושלמי רבי יוסי אזל לגבי רבי יסא דאשתמ' ואפיק קמוי טלופחין מקליין וטחינן ומגבלן בדבש ומטגנן אמר ליה אינון אשישין שאמרו חכמים. והתם נמי אתמר על דעתיה דרבי יוסי הנודר מן היין מותר בקונדיטון כלומר כי היכי דאמר דנודר מן העדשים מותר בתבשיל שלהם דהיינו אשישים. וכתב רבינו ושמע מינה דלרבנן אסור בקונדיטון כלומר כי היכי דאמרי בנודר מן העדשים אסור באשישים. הרנב"י ז"ל.

מן המקפה אסור בשום דמן המקפה משמע הראוי למקפה ושום ראוי למקפה. ורבי יוסי מתיר סתם שום לאו למקפה קאי. מן העדשים אסור באשישים אשישים היינו פסולת עדשים כמו קם לגבי חלב. ורבי יוסי מתיר דקסבר פסולת עדשים לא הוי בכלל עדשים. ובגמרא מקשינן דרבי יוסי אדרבי יוסי. שטה.

גמרא תניא (רשב"א) רשב"ג אומר חטה שאני טועם אסור לאפות ומותר לכוס. פירוש לאפות לאו דוקא אלא כלומר אסור בפת אפויה של חטה. חטים שאני טועם אסור לכוס ומותר לאפות. כלומר מותר בפת אפויה של חטה. הרנב"י ז"ל.

סליק פרק הנודר מן המבושל