חידושי הרשב"א על הש"ס/נדרים/פרק ו
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) |
ר"ן |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
פירוש הרא"ש |
תוספות רי"ד |
הרשב"א |
הריטב"א |
מאירי |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מתני': דגים שאני טועם כו' מותר בטרית טרופה ובציר: פירוש מותר בציר לפי שאין קורין לציר דג, ומיהו מדקאמר שאני טועם, אוקי רבא בגמרא דדוקא בציר שכבר יצא מהם, אבל היוצא מהם לאחר נדרו הרי זה אסור, דשאני טועם אסור אפילו בהיוצא מהם, וטרית טרופה נמי נראה לי כשנטרפה קודם לכן, אבל נטרפה לאחר מכאן אסור, שכבר נאסר בעודו שלם ולא גרע טרופה מציר.
הנודר מן הצחונה אסור בטרית טרופה: ירושלמי: ר' זעירא א"ר ירמיה, לית הדא פליגא על רבי יוחנן דאמר הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם, לית אורחיה דבר נשא מימר לחבריה זבין לי טרית והוא זבין ליה צחנא, תמן קריין לטירותא צחותא.
אמרו לו כן הדבר אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי, שהנודר מדבר אחד ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור: איכא למידק דבר שיש לו מתירין הוא, דמצוה לישאל עליו מדרבי נתן, דאמר כל הנודר כאילו בנה במה, וכדאמרינן נמי לקמן בפרק הנודר מן הירק [נט, א] בשמעתתא דבצל, וכיון שכן האיך מתבטל, דהא אמרינן כל דבר שיש לו מתירין לא נתנו בו חכמים שיעור דאפילו באלף לא בטיל. יש לומר דלא אמרו אלא בשנתערב במינו, אבל שלא במינו הרי הוא כשאר האיסורים ואינו אסור בכל שהו אלא בנותן טעם, והכין אתמר בהדיא בירושלמי דגרסינן התם (כאן פרק ששי הלכה ה'), זה הכלל היה רבי שמעון אומר משום רבי יהושע כל דבר שיש לו מתירין, כגון טבל, ומעשר שני, והקדש, וחדש, לא נתנו להם חכמים שיעור, אלא מין במינו בכל שהוא, ושלא במינו בנותן טעם, וכל שאין לו מתירין כגון תרומה, וחלה, וערלה, וכלאי הכרם, נתנו להם חכמים שיעור. [במינן, תרומה וחלה במאה, עולה וכלאי הכרם במאתים _ לפי קרבן העדה בירושלמי] (מין במינו) ושלא במינן בנותן טעם, ואלין נדרין מה את עביד לון, כדבר שיש לו מתירין, או כדבר שאין לו מתירין, ומסתברא דעבדינן דבר שיש לו מתירין, דתני תמן [כתובות עד, ב] שהזקן עוקר הנדר מעיקרו, אמרי אין עיקור אלא מכאן ולהבא, והא מתניתן עבדא לון כדבר שאין לו מתירין, דתנא תמן הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם הרי זה אסור, תפתר מין בשאינו מינו כדבר שיש לו מתירין. פירוש ולעולם הנדרים כדבר שיש לו מתירין, וכן כתבו כלהו רבוותא ז"ל.
אלא שהרי"ף ז"ל [חולין פרק גיד הנשה דף רצא, ב] כתב בענין פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאוכלה בכותח, דכיון דשרי למיכלה בבשרה הוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל, דאלמא סבירא ליה לרב ז"ל בדבר שיש לו מתירין אפילו נתערב בשאינו מינו כבשר עם הפת אפילו באלף לא בטיל, וכתב הרמב"ן ז"ל דנראה שסמך הרב על אותה ששנינו בביצה [לח, א] בפרק משילין, האשה ששאלה מים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן, והוינן בה בגמרא וליבטול מים ומלח לגבי עיסה [וכו'] ופריק רב אשי הוי ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל.
והא מים ומלח בעיסה מין בשאינו מינו הוא, ואפילו הכי לא בטיל כיון שיש לו מתירין, ואי משום הא לא הוה ליה לרב למימר הכין דשאני מים ומלח דכיון דאי אפשר לעיסה בלא מים מלח כמינה חשבינן, ותדע לך דהא כי אקשי התם וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה, אמר להו רבי אבא הרי שנתערב לו קב חטים שלו בעשרת קבין חטים של חברו יאכל הלה וחדי, ואחיכו עליה, ואמר רבי הושעיא דשפיר עביד דאחיכו ליה, מאי שנא בשעורים דלא קאמר להו דהוה להו מין בשאינו מינו בטיל, חטים בחטים נמי לרבי יהודה דלא בטייל, לרבנן בטיל, ואקשי ליה רבי הושעיא הכין, ולא אקשו והא מים ומלח לגבי עיסה חטיים בשעורים הוא, דאלמא שמעינן מינה דמים ומלח לגבי עיסה מין במינו הוא, משום דלא אפשר ליה לעיסה בר מינייהו, ובשלהי פרק בתרא דעבודה זרה הארכתי בה יותר בסייעתא דשמיא.
גמרא: תניא רבי שמעון אומר דג שאני טועם אסור בגדולים ומותר בקטנים: , דגה שאני טועם אסור בקטנים ומותר ירושלמי: איזה גדול ואיזהו קטין, ייבא כהאי מר ר' זעירא, כגון נון דנא אכיל פחת מן ליטירא כלכיד, אלא טעים ליה כו'.
הא דאמרינן: דלמא פלטיה דג גדול ובלעיה דג קטן: קשיא לי והלא אף שני זה על כרחין גדול הוא וטפי מן ליטרא הוא, וניחא לי דלגבי ראשון קטן מיקרי. מכל מקום שמעינן דלשו קטן נטפל בדגה ובהצטרף אצל גדול ממש אחר שאינו גדול כמוהו קטן מיקרי, אף על פי שהוא גדול אצל אחרים, אבל דגה סתם אינה אלא בהצטרף אצל כל המין, וקטן שבמין היינו כל שאין בו ליטרא, וכל שיש בו ליטירא גדול מיקרי, כדברי הירושלמי.
תניא הנודר מן החלב מותר בקום, ר' יוסי אוסר, מן הקום מותר בחלב: תימה אמאי לא אתי במתניתין פלוגתייהו דרבי יוסי בנודר מן הקום, ועוד תמיהא לי דהא משמע דטעמיה דרבי יוסי בנודר מן החלב שהוא אסור בקום, משום דבאתריה קומא דחלבא קרו ליה כדאמרן בסמוך, וכיון שכן הנודר מן הקום אמאי אסור בחלב דהא לא אמרי אינשי חלבא דקומא. ושמא ר' יוסי סבר דכיון ששם החלב נקרא על הקום, הוה ליה קום וחלב כדבר אחד.
בעי רמי בר חמא אלו דוקא או שאני טועם דוקא: פירשו המפרשים אלו דוקא, ואף על פי שלא אמר שאני טועם, או שאני טועם דוקא אף על פי שלא אמר אלו, דאלו לא מעלה ולא מוריד בהא, והוקשה להם מאי קא מיבעיא ליה, דהא ודאי אלו חמור טפי משאני טועם, דהא תנן לקמן קונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן ובגידוליהן, ותנן שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן. ותירצו בתוספות דודאי לגבי חילופין וגידולין אלו חמיר טפי, דשאני טועם לא אסר אלא טעימתו, ובחילופין וגידולין בדבר שזרעו כלה אינו טועמו, אבל לגבי היוצא מהם שאני טועם חמור טפי, שהרי עדיין הוא טועמו, אבל אלו לא משמע אלא אלו דוקא בעודן בעין כמות שאסרן, אי נמי חליפיו וגידולו דכיון דנתחלף בזה, הרי אנו רואין אותו כאילו הוא בעצמו קיים ונהנה ממנו.
ועדיין לא נתחוורה לי שמועה זו בתירוצם, דאם כן מאי שנא דקאמר אי סלקא דעתך אלו דוקא שאני טועם למה לי, ולא קאמר נמי ואי סלקא דעתך שאני טועם דוקא אלו למה לי, ועוד דלדידיה דהוה סלקא דעתא למיגמר ממתניתין דאלו לאו דוקא, מדאיצטריך למיתני שאני טועם, היכי הוה ניחא ליה אי שאני טועם דוקא אלו למה לי, אלא שבזה יש לדחות דאלו לא קשיא ליה למה לן, דעל כרחין איצטריך בשאינו אוסר על עצמו כל העין, ומיהו אכתי קשה למה ליה לתנא דנקט באוסר מקצת המין ומשייר מקצת אי אלו לאו דוקא, ועוד דאיבעיא ליה הי מינייהו לחודיה עדיף ואידך טפהל, אם כן כי קא מייתי קונם פירות אלו עלי אסור הא יוצא מהם מותר, ולומר דאלו לאו דוקא אלא שאני טועם דוקא, ודחינן ביוצא מהם אסור ועדיף מחילופין, וחלילופין אסור אצטריך אשמועינן טפי מיוצא מהם, ואייתי תו סיפא דמתניתין דקתני שאני טועם שאני אוכל מותר הא יוצא מהם אסו, מנא ליה דיוצא הם אסור וחמיר טפי מגידולין, דפריך כולי האי בפשיטיות הא יוצא מהם אסור, דאי מסברא הכי הוה ליה למימר, מאי לאו הא ביוצא מהם אסור, אלא דאית לך למימר דכיון (דפריך) [דפריק _ לפי השי"מ] ברישא ההוא הדין [דיוצא מהם אסור וחילופין עדיפא ליה לאשמועינין שמע מינה דביוצא מהם חימיר טפי מחליפין וכל שהחילופין אסורים כל שכן _ לפי השי"מ] ביוצא מהם שהוא אסור, ואם כן נשמע מינה מסיפא דאפילו באלו נמי היוצתא מהם אסור, כיון דיוצא מהם חמור טפי מלחילופין, וכל דאסור בחילופין כל שכן שהוא אסור ביוצא מהם, וניפשוט מינה דתרווייהו דוקא, ואנן עד השתא לא תפסינן בדוקא אלא חד מינייהו, ואיפשיטא ממתניתין טפי ממאי דאיבעיא ליה הוה ליה למימר ושמא תרוייהו דוקא.
על כן נראה לי לפרש דמעיקרא מיפשט פשיט ליה לרבמי בר חמא דאלו עדיף טפי משאר טועם, אלא דאיסתפקר ליה אי אלו לחודיה דוקא ושאני טועם לא מעלה ולא מוריד, או דלמא שאני טועם דוקא, כלומר דאלו לחודיה לא מהני אלא אם כן אמר בהדיה שאני טועם, אבל שאני טיועם לחודיה ודאי מיפשט פשיטא ליה דלא מהני, והשתא אתי שפיר הא דלא אמר אי סלקא דעתך שאני טועם דוקא אלו למה לי, דליכא מאן דאמר שאנמי טועם לחודיה דוקא, ואתינן למיפשטה ממתניתין דקונם פירות אלו עלי בחילופיהן ובגידוליהן אסור הא ביוצא מהם מותר, דאי סלקא דעתך היוצא הם אסור לאשמואעינן יוצא מהם וכל שכן גידולין, דאיכא תרתי היוצאים מהם והם בצורת אלו שאסר, כלומר שהוא אסר על עצמו ענבים והרי אלו גם כן הגדלין ענבים, אלמא אלו בלא שאני לא מהני, ושאני טיועם דוקא, ודחי הוא הדין דיוצא מהם אסור, אלא דחילופין עדיף ליה לאשמועינן דחילופין כגידולין וכל שכן יצא מהם.
והא דאמרינן הוא הדין דאפילו יצא מהם לאו דוקא אלא כל שכן, הוה ליה למימר דהא אמרינן דיוצא מהם תמיד מחילופין, ואי נמי אגידולין קא מהדר כלומר, דהוא הדין דיוצא מהם אסורין כגידולין, ואקשינן אי הכי דיוצא מהם חמיר טפי אימא סיפא [שאני אוכל _ לפי השי"מ] שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן הא ביוצא מהם אסור, דהא אמרת דיצא מהם חמיר טפי מחילופיהן, וכיון שכן על כרחין יוצא מהם אסור, דאם איתא דיוצא מהם נמי מותר לישמעינן יוצא מהם וכל שכן חילופיהן, כלומר והא לא מצית אמרת, דעל כרחך לא איבעיא לן אלא אי אלו דוקא בלחוד בלא שאני אוכל מהני או לא, אבל שאני טועם לחוד פשיטא ליה דלא מהני, ולדברך אפילו שאני טועם לחוד מהני, ומשני דהוא הדין ביוצא מהם שהוא מותר באומר שאני טועם, אלא איידי דלא נסיב רישא יוצא מהם לצריכותא דחליפין לא נסיב בסיפא נמי יוצא מהם. כן נראה לי.
אמר רבא וכבר יוצא מהם: ולא איפשיטא בעיין. ומאי דאמר וכבר יוצא מהם אינו אלא דחיה בעלמא, והוא לא אמרו בדוקא, ומכל מקום הוה ליה ספיקא בדאורייתא ולחומרא, והלכך באומר אלו פשיטא דיוצא מהם אסור ולוקה, אבל באומר שאני אוכל שאני טועם אסור מספיקא ואינו לוקה, ומינה דהאומר הרי עלי שלא אוכל בשר אסור מספק אפילו ברוטב ובקיפה, דשאני אוכל כשאני טועם עבדינן ליה בשמעתין, וכדקאמרינן כי קא מיבעי לן שאני אוכל שאני טועם, ומה ששנינו הנודר מן הבשר מותר ברוטב, היינו דוקא באומר קונם עלי בשר, והא דאיפשיטא לן באלו דאפילו יצא מהם אסור, לאו דוקא כבאומר אלו, אלא כל שהוא פורט הדברים הנאסירם עליו, כגון פירות אלו, אי נמי פירותיו, של פלוני, או פירות מקום פלוני, דכיון דלא אסר על עצמו כל אותו המין אלא תאנים של מקום פלוני והם אסרו עליו, וכל שאר המקומות מותרות, הרי זה כהקדש ואסור ביוצא מהם לפי שעשאו עליו כהקדש, ומהאי טעמא גופא שהוא אסור בחילופיו (שהנודר) [אבל הנודר _ לפי השי"מ] סתם מן התאנים או מן הענבים לא עשאן על עצמו כהקדש, שלא נתכוון אלא לפרוש מאכילת אותו מין כיון שאסר על עצמו אותו מין, ולא עוד אלא דוקא בעוד ששמו עליו, אבל [שלא _ לפי הש"מ] ביוצא ממנו וכיון שכן _ לפי השי"מ] מותר למכרו ולהחליפו, וכן כתב מורי הרב ז"ל, ומיהו בשאני טועם שאני אוכל אף בכולל כל המין אסור אפילו מן היוצא ממנון, והיינו דג דגים שאסור אפילו בציר היוצא ממנו לאחר נדרוט וכדאמר רבא.
חכמים היינו תנא קמא איכא בינייהו הא דתניא זה הכלל כו': דתנא קמא דלית ליה דרבי שמעון בן אלעזר כלל, לא באת שדרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל, ולא באת שאין דרכו ליאכל ודרך היוצא ממנו ליאכל ונדר ממנו, דרבי יהודה סבר דכיון דנזיר ממנו אסור בו כסתוניות דאסור ביוצא ממננו גם כן אם שם תולדתו עליו כחומץ סתוניות, וחכמים מתירין בסתוניות גופייהו, אף על פי שנדר מהם, ואסור ביוצא ממנו משמע דבו פשיטא, אלא שחדש שאף ביוצא ממנו אסור, ועלה קא מהדרי ליה חכמים דבו אינו אור, דלא נתכוון זה אלא למה שדרכון ליאכל ממנו, וקיימא לן כתנא קמא דלעולם אינו אסור אלא במה שאסר על עצמו ואפילו יוצא ממנו דרכו ליאכל, וכן נמי אף על פי שנדר ממה שאין דרכו ליאכל כגון סתוניות אסור בהם ולא ביוצא מהם, ואף על פי ששם תולדתו עליו כחוץ סתוניות שעוד שם הסתוניות שאסר על עצמו קרוי על החומץ.
ואם תאמר מאי שנא מקום דאפיקנא לעיל דלכולי עלמא באתרא דקרי לה קומא דחלבא ונדר מן החלב אסור בקומא. ונראה לי דהתם הוא דלא נשתנה מצורה לצורה, אלא שהקום פסולת החלב וכמו אשישים שהוא פסולת העדשים, וכיון ששם העיקר עדיין קרוי עליו אסור דהא מעיקרא חלב יפה והשתא חלב גרוע, ומעיקרא עדשים יפים והשתא עדשים גרועים, אבל בתמרים ודבש תמרים וסתוניות וחומץ סתוניות שנשתנה מענין לענין, דמעיקרא תמרים והשתא דבש ומעיקרא סתוניות והשתא חומץ, אף על פי ששם תולדתו עליו מכל מקום אין זה המין שאוסר על עצמו הלכך שריא.
ירושלמי: תני רבי שמעון בן אלעזר אומר קונם כל דבר שדרכו ליאכל ודרך יוצא ממנו ליאכל נדר בו אסור, ביוצא ממנו, נדר מיוצא ממנו אסור בו, מאי אית לך למימר כגון זתים וענבים וכל דבר שדרכו ליאכל ואין דרך היוצא ממנו ליאכל נדר בו מותר ביוצא ממנו נדר ביו"מ אסור בו, מאי אית לך למימר כגון אילין תותי וכל דבר שאין דרכו ליאכל, ודרך היוצא ממנו ליאכל נדר בו לא נתכוון זה אלא ביוצא ממנון, מאי אית לך אמר רבי יוסי בר בון כגון זרעוני גנה שאינן נאכלין.
ירושלמי [שם הלכה ז']: מאי טעמא דרבי יוסי בקום שם אביו קרוי עליו [שם הלכה ה']. על דעתיה דרבי יוסי הנודר מן היין אסור ביין מבושל חמרא מבושלא קרו ליה. עד כאן. וכיון דאסיקנא בגמרא דאפילו רבנן מודו בקום באתרא דקרו ליה קומא דחלבא שמעינן מינה דהנודר מן היין אסור אפילו ביין מבושל ואפילו לרבנן, דהא חמרא מבושל קרו ליה.